מדרש: דבר אחר ויביאו את המשכן הדא הוא דכתיב עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון (משלי ל"א, כ"ה) מהו ליום אחרון מעשה ברבי אבהו שהיה מסתלק מן העולם וראה כל הטוב שמתוקן לו לעולם הבא התחיל שמח ואמר כל אלין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי גו', (ישעיה מ"ט, ד') הוי ותשחק ליום אחרון (פרשה נ"ב, ג').

הנה באין ספק לא בשפתי מרמה נאמרו הדברים כי אם באמת, ואם כן יפלא מאד כי לא ידע בעצמו רובי תורתו שלמד ומעשיו הטובים, ובאין ספק האמין גם כן כי נאמן בעל מלאכתו שישלם שכר פעולתו.

אמנם לבוא אל הענין נבאר תחלה ענין גדול אשר מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים כמה מאמרים המכחישים זה את זה בדבר שמירת התורה והמצות, בתורה זאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר י"ט, י"ד) ובדרש אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה (ברכות ס"ג) ובמקום אחר אמר ההיפך כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל', י"ד) וכן אמר הנביא בשם ה' עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי (מיכה ו', ג') לאמר כי נקל מאד ללכת בדרכי התורה כי כל דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום, ומלבד זאת גם החושים הגסים יגידו כי העבודה תכבד מאד אצל עובדיה עד שאמרו רבותינו ז"ל במדרש על מאמר ושם ינוחו יגיעי כח מפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים אלא כל זמן שהם חיים נלחמים ביצרם וכיון שהם מתים הם נחים (בראשית רבה פרשה ט', ה'), וכן דרשו על מאמר כי מיץ חלב יוציא חמאה (משלי ל', ל"ג), ובמדרש במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שמקיא חלב שינק (ברכות ס"ג) ואחר כל זאת אמרו רז"ל במדרש (ריש ואתחנן) שאין לאדם אצל הבורא כלום רק מה שהקב"ה נותן אינו אלא מתנת חנם:

אבל הנראה לדעתי בפשר דבר זה כי הנה עבודתנו היא כוללת שני חלקים סור מרע ועשה טוב, וחלק עשה טוב מבואר כי יסוב על שמירת המצות וקיומם ככל אשר צוה עלינו הבורא יתברך, וחלק סור מרע היינו לשלול מלב כל התאוות הרעות אשר האדם נתגדל בהם מילדותו ולהבדל מהן ולעזוב אותן. וידוע כי הסוג ועשה טוב אין בו מאומה מן הקשות והכבדות כי זה נראה לעינים, ומה גם כפי מה שהעירו לנו חז"ל כי הטוב הוא דבר המושפע ובא מידו יתברך כמאמרם הבא לטהר מסייעים אותו (יומא ל"ח). וכן נאמר כי ה' יתן כו' (משלי ב'), והאדם אינו רק כמקבל מלמטה מה שנותנין לו מלמעלה. ועיקר היגיעה אשר על האדם הוא סוג הסור מרע כי יצר לב האדם רע מנעוריו והוא נמשך בטבע אחר כל התאוות. וזאת נמשך אליו מאז אכל אבינו הראשון מן העץ נתערב הרע בטוב, כידוע ליודעי חן, כי אם היה האדם נשאר בבחינתו שנברא בה או על דרך שהיינו במעמד הר סיני שפסקה הזוהמא מקרבנו והיו כלם על דרך שאמר דוד המלך ע"ה אוהבי ה' שנאו רע (תהלים צ"ז, י') ולא היה בלבם כי אם אהבת ה' והדבקות במצותיו והיה מוחש אצליהם עונג שמירת התורה לתענוג נפלא שאין למעלה ממנו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים (שם י"ט, י"א). כי על ידי שהיה לו נפש טהורה היתה לו ההרגש האמיתי לבחון נעימתה ומתיקותה. לא כן מי שנפשו בלתי מטוהרה נכתמת ומגואלת בהבלי התאוות לא עמד טעמה בה לבחון עוד את נועם התורה ושלום נתיבותיה. אשר על כן יפה אמר הנביא הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חושך לאור ואור לחושך שמים מר למתוק ומתוק למר (ישעיה ה', כ') אשר לכאורה לא ידענו למה הכפיל המאמר פנים ואחור לרע טוב ולטוב רע כו', הלא לתוכחתו יש די להזכיר כי אומרים לרע טוב ודי גם בזה בזיון וקצף.

אבל ביאור הדברים על פי משל לעני אחד שהיה לו קרוב עשיר גדול והעשיר היה צריך לעשות חתונה לבנו, ובאין ספק סעודה גדולה כזאת צריכה הכנה, העני הזה אמר בלבו הלא גם אנכי אהיה נקרא אל שולחן דודי אם כן אכין את עצמי לבלי לאכול בביתי מאומה, ועל דרך שהמליצו באתרא דליעול ירקא ליעול בשרא וכוורא והיה יושב בתענית שני ימים למען הרעיב את עצמו ויוכל אחר כך להתעדן בדשן המטעמים הערבים, ויהי ביום השני לעת ערב ויתעלף מאד וישקף בעד חלון ביתו אם התחילו המשרתים ללכת אל הנגידים להזמינם אל הסעודה וירא את המשרתים כלם חלפו עברו לפני פתח ביתו ואותו עזבו, וימר לו מאד ויאמר לאשתו העניה כי תתן לפניו לאכול מאשר אתה בבית ותתן לפניו לחם ובצלים וצנון הרבה וכדומה מן הדברים המרים והחמוצים ולא היה פליט ושריד ביום רעבונו, ואחר אכלו את כל אלה בא אליו משרתו של דודו לאמר הנה אדוני מבקש את פניך לבוא אליו על יום חתונתו ושמחת לבו, וילך במר נפשו ויהי כי הסב על השלחן נתנו תחלה דגים ולא מצא טעם בהדגים מאומה כמשפט להיות נפש שבעה תבוס נופת (משלי כ"ז, ז'), ואחר כך הביאו על השלחן צלי ורוטב ויהי כי לקח אל פיו כף אחת רוטב בעודו חם הנה מבטנו יורישנו המרירות של הבצלים והצנון והיה מוטעם לו המאכל הנכבד הזה למר לחומץ והיה אליו כמו שער בנפשו, וישב כן בכל הסעודה ולא אכל מאומה מכל המאכלים הערבים האלה, ויהי אחר הסעודה והקרואים הולכים לביתם וישמע את קול האנשים כמה הם מפליגים להלל הסעודה הגדולה הזאת בנועם המאכלים הערבים והמשקים היקרים, ויענה ויאמר בשחוק הלא התל תהתלו בי גם אנכי טעמתי מהם והיו כלם בפי כמרורים, ויהי הם מתפלאים עליו איך אפשר לגנות סעודה יקרה כזאת, ענה אחד מהם ואמר אנכי אגיד לכם כי אנכי ראיתי אותו שאכל תחילה הרבה ירקות חמוצים ומרים טרם שהלך על הסעודה ואם כן שוב לא היה אפשר אליו לטעום טעם טוב בהמאכלים אם עוד מתחולל בקרבו המרירות.

הנמשל כי באמת הקב"ה הזמין אותנו אל תורה ומצות כלם אהובים כלם נעימים ומתוקים מדבש ונופת צופים. רק יהיו מוחשים במתיקותם אך אל כל הבא אליהם בנפש טהורה בלב טהור ורוח נכון. לא כן אותו שכבר שבעה לה נפשו מן המרורים מן הבלי התאוות הרעות אם כן גם כי יבוא פעם אל התורה איה איפה יוכל עוד להרגיש נועם טעמה ומתיקות ענינה הלא התורה דבריה תאמר הכל בהיפך מכל אשר יתאוה הוא, ויאמר אם כן כי התורה רעה ומרה.

וזהו שהקדים ואמר הוי אומרים לרע טוב היינו שאמרו תחלה על הרע שהוא טוב ומלאו את מעיהם מרמה ותוך, אם כן יחוייב לאמר ולטוב רע כו', שמים מר למתוק וממילא המתוק הוא מר. וכבר המליצו רבותינו ז"ל במדרש (מובא בתוספות כתובות ק"ד א' בדבור המתחיל לא) אמר הקב"ה עד שאתם מתפללים שיכנסו דברי תורה בתוך מעיכם בקשו שיצאו דברי הבלים מתוך מעיכם ממש כמו שביארנו:

המורם מדברינו כי כל כבדות שמירת התורה היא שבירת התאוות היינו הסור מרע והיא המייגעת את האדם כענין מאמר נקטה נפשי בחיי (איוב י', א'). ובאמת התאוה בכללה לא היתה בעצם וראשונה ביום ברא אלהים את האדם רק האדם המשיך התאוה על עצמו מסבת החטא כנזכר לעיל, ואין להקב"ה חלק פה ומה לנו לחשוב מה על הקב"ה לאמר שהוא העמיל אותנו אחרי שהתורה נבראת אלפים שנה קודם לעולם, אך האדם עם התגדלו מנעוריו בהבלי תענוגים מדומיים נעשה רגיל בהם וקשה עליו אחר כך לפרוש עצמו מהן, ואם כן כל הכבדות אשר בהמצות איננה רק בחלקי הסור מרע.

אמנם חלק ועשה טוב הוא דבר שנאמר עליו הבא לטהר מסייעין אותו ואם כן ר' אבהו ברוחב לבבו ראה את זאת ויוכח לאמר כל אלין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי ולתהו והבל כחי כליתי כו', והוא על פי משל לאחד שנשרף ביתו והשכנים עשו את המקום הזה מקום זבל ואשפתות, לאחר ימים מצא הנשרף חן בעיני שר העיר לבנות לו חומה גבוה וארמון מפואר ואמר אליו כי ישתדל תחלה לראות שיהיה קרקע הבית נקי להוליך מעל פניו הזבל והאשפה שנזרק שם, והאיש הזה הרבה בהוצאות והפסיד כל הנשאר לו אשר הציל מן האש על הוצאות נקיון קרקע ביתו, ואחרי כי היה נקי ואחרי חלץ עציו ואבניו שלח השר את כל הצורך לבנין החומה ושלח בעלי מלאכות ויבן בו חומה נשגבה, לימים שמע השר את האיש שהיה מתפאר בפני אנשים לאמר שהוא בנה את הבית הזה בשותפות עם השר, בא אליו השר ואמר לו שמעתי עליך שאתה מתפאר שהיית עמי בשותפות בבנין החומה, אם כן הראני נא חלקך מה שאתה נתת להרכבת הבנין, והראני חלקי מה שנתתי אני, ויוציא מתוך חיקו חשבון ערוך כתוב על גליון גדול לאמר כך וכך עגלות אשפה פניתי מעל המקום הזה וכמה עגלות עצים נרקבים וכדומה, ויאמר אליו השר סכל מי חייב לך בדבר הלא לא הוצאת ולא פנית כי אם מה שהכנסת כי אתה בעצמך היית הזורק האשפה אתה המכניס ואתה המוציא, אבל הארמון בכללו הוא רק שלי.

כן ממש הזולת מבני אדם מעריך את עצמו כי ראוי הוא לשכר מאת הקב"ה כי כמה הוצאות וכמה יגיעות היו לו עד כי שלל מקרבו התאוות, ועשה את עצמו נקי מאשפות החמרות המדומות, אמנם האלהי הזה ר' אבהו ע"ה שיער את זאת בנפשו מדוע יחוייב אליו שכר על ענין כזה אחר שהאדם בעצמו התגאל תחלה בהבל הזה, וזהו שהתפלא ואמר כל אלין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי, כלומר כל יגיעתי לא היה כי אם לטהר את עצמי שאהיה נשאר ריקם ממה שהכנסתי, וזהו ולתהו והבל כחי כליתי רצה לומר הייתי צריך ליגיעות לנקות עצמי מההבלים שנסתבכו בי בראשונה ואם כן על זה לא מגיע שום שכר ואם על סוג ועשה טוב הלא הוא של הקדוש ברוך הוא כנ"ל, וזהו אכן משפטי היינו משפט העשה טוב שקיימתי הלא הוא את אלהי והכל ממנו, והבן:

ובזה נבין מה שאמרו ז"ל לעתיד מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים הללו בוכים והללו בוכים צדיקים בוכים ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גדול כזה (סוכה נ"ב, א'). אשר לכאורה לא ידענו מה מקום אל הצדיקים לבכות אחר אשר עם כל זה כבשו אותו, אם כן מעתה ראויים הם לשמוח שמחה גדולה ולא לבכות. אבל לדברינו יתכן כי הנה כל חלק האדם בשמירת התורה מה שהוא מתייגע בו הוא רק הסור מרע והקב"ה בחסדו הוא גומל את האדם על החלק הזה ולכן לעתיד שהקב"ה מראה אותנו את היצר הרע ההר גבוה ותלול מה שהוא נמנע אל האדם לכבוש הר גבוה כזה אם לא כי יד ה' עשתה זאת כמאמר יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו (סוכה ל"ב). לכן כאשר יתברר אליהם זאת ויראו לעינים רב כחו של היצר הרע יבכו לאמר הלא עתה לא נשאר להם מאומה לא חלק בעשה ולא נחלה בסור מרע כי רק הקב"ה כבש את היצר הרע לפניהם ומה מהשכר מגיע אליהם עתה. וזהו שאמרו ואף הקב"ה תמה עמהם שנאמר כה אמר ה' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימות ההם גם בעיני יפלא (זכריה ח', ו') היינו כי מרוב חסדו יתברך יעשה עצמו כאילו אינו יודע מזה. ממש כאשר אחד היה ברצונו לעזור ולתמוך יד עני אחד, אבל לא רצה לקחת מתנה, מה עשה הלוה אליו סך ידוע על מו"מ וצוה בלט על הסרים למשמעתו שילכו לקנות ממנו את סחורתו וישלמו לו אחד באחד ויותר. בא העני אל העשיר והחזיר לו הלואתו והתפלא מאד לאמר לא ידעתי היש למצוא סוחרים כאלה שיתנו ריוח גדול כזה, ואף הוא היה מתפלא לעומתו למען לא ירגיש בו את התחבולה שעשה.

וזהו ואף הקב"ה מתמה עמהם, לאמר כי כיבוש היצר הרע לא היה ממנו כי אם מאתנו ועל דרך שאמרו התולה בזכות אחרים תולים לו בזכות עצמו כי אנחנו תולים בהקב"ה והוא יתפלא גם כן עמנו וכנזכר לעיל, והבן: