Ohel Ya'akov on Torah, Re'eh
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שבעת ימים תחוג לה' אלוקיך במקום אשר יבחר ה' כו' והיית אך שמח (ט"ז, ט"ו). בגמרא: והיית אך שמח לרבות ליל יו"ט אחרון של חג (סוכה מ"ח, א').
וכבר התעוררו על זה הלא אכין ורקין מיעוטין הן.
והנראה לקרב הדרש אל הפשט כי הנה אמרו חז"ל זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו אין אנו יודעים אם ביום אם בהקב"ה בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך בהקב"ה (ריש שה"ש). היינו כי מה שהתורה חייבה אותנו שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך והכתוב אומר עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה (תהלים ק', ב') ובן אדם אין באפשר לו לשמוח כ"א כאשר הטיב לבו בבשר ויין, לכן היתה המצוה להתענג על ה' בתענוגי המאכלים הערבים ולהקריב שלמי נדבה, אבל עיקר השמחה לשמוח בהתקרבות דודי לי ואני לו. והנ"מ כי אותו שהוא שמח וטוב לב רק מן האכילה לבדה הלא היא אליה וקוץ בה, כי יש לחוש עליה שלא תביאנו לעשות דברים המבדילים בינו ובין קונו יתברך כמאמר ואכל ושבע ודשן ופנה כו' (דברים ל"א, כ') לא כן מי אשר שמחתו רק בדבקות הנפש אל אלהיו יתברך הוא מקיים כדבר שנאמר והיית אך שמח, ולא יטה אל דרך מאמר השמחים לעשות רע (משלי ב', י"ד). אמנם המופת על זה יפה ביארו ז"ל במאמר שלפנינו והיית אך שמח לרבות יו"ט אחרון של חג, והוא בהקדים מה שכתבנו בספר קול יעקב על מאמר על כן היהודים הפרזים כו' שמחה ומשתה ויו"ט (אסתר ט', י"ט) ואח"כ הוא מהפך הסדר ואומר לקיים עליהם להיות עושים כו' משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים (שם כ"ב) ראה נא כי תחלה אמר שמחה ואח"כ ומשתה, ואח"כ הוא מהפך ואומר תחלה משתה ואח"כ שמחה, וכן הוסיף ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים מה שלא היה כתוב תחלה. אמנם דע כי באותו עת אשר ראו את הנס עין בעין ונהפך אבלם לששון והיתה נפשם להם לשלל, הנה אין שמחה גדולה מזאת והשמחה אשר בלב היתה סבה להביא משקה על השלחן למשוך ביין את בשרם א"כ השמחה קדמה את המשתה כי היא היתה סבה אל עשיית המשתה. לא כן בדורות שאח"כ אשר עיניהם לא ראו את מעשה ה' הגדול אשר עשה איך תחול עליהם השמחה לשמוח ביום הזה אם לא להקדים לעשות תחלה משתה¹ והמשתה תהיה סבה לעורר לבבם אל השמחה לשמוח על הנס שנעשה בימי קדם. לכן בהאגרות אשר שלח לקבוע ימי הפורים לדורות עולם יפה כתב לעשות אותם ימי משתה ושמחה כי אז יהיה מהצורך לעשות משתה תחלה לעורר לבם אל השמחה, ולכן בהאגרת הראשונה לא כתב לתת מתנות לאביונים כי אז יהיה לבב כל אדם בשמחה גדולה על הצלתו ממות לחיים והעני היה שמח וטוב לב כמו העשיר, משא"כ כאשר כתב אגרת לקיים ימי הפורים בימים העתידים אשר אז אין מקום אל השמחה אם לא כאשר תקדים אליה המשתה ע"כ ההכרח לשלוח מתנות לאביונים למען יהיה לו במה להתבסם עד שיתעורר לשמוח (עי' קול יעקב במקומו, אבל עתה המתקנו הדברים יותר).
footnotes: ¹ שמחה ומשתה בפורים והגאון מו"ה יעקב צבי נ"י בן אחותו של הרב המחבר ז"ל הוסיף דברים בזה להמתיק מאמר חכמינו ז"ל חייב אינש לבסומי בפורי' עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי (מגילה ז', ב'). כי הנה בעת שנתחדש הנס שמחו מיד על תשועתם ועל הצלתם, ומסבת שמחתם עשו משתה ע"כ נאמר בהם שמחה ומשתה, משא"כ ברבות הימים ובסגות הזמנים שנשתקע כל ענין השמחה מהצורך לעשות תחלה משתה אשר ע"י המשתה נבוא אל השמחה, וא"כ בזמננו אחר כי המשתה הוא לעורר השמחה מהצורך להרבות בשתיה כי ע"י רוב המשתה תתרבה השמחה, אכן הלא מהצורך לקיים גם מאמר הראשון שמחה ומשתה כאשר היה בראשונה בעת נעשה הנס ובמה אשר נשתה בראשונה לסבב השמחה איך יצאנו ידי חובת משתה ושמחה, לכך חייב לבסומי עוד ואז במעט שישתה מאז והלאה מקיים שמחה ומשתה כאשר היה בראשונה. ומ"ש עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי הכוונה בזה כך הוא כי הנה חז"ל אמרו לעשות כרצון איש ואיש זה מרדכי והמן, כי שניהם הסכימו שלא לאנס על השתיה, מרדכי נתכוון למען לא ישתו כל מאומה, והמן נתכוון למען לא תהיה שתייתם באונס רק ישתו בבחירתם ורצונם, וכוונת מרדכי היתה שלא ישתו יין נסך. והנה אח"כ כאשר התחילו לטעום ולשתות מעט היו חלוקים בדעותיהם כי מרדכי חפץ אם יתחילו לשתות ישתו יותר מדאי למען ישתכרו ואז גם אם יהיו נכשלים בחטא יהיו פטורים וכמאמר יכולנו לפטור כל העולם כולו מן הדין שנאמר ושכורת ולא מיין, אבל חפץ המן היה שישתו אבל לא ישתכרו למען יגיע להם עונש על מכשול החטאים שיעשו מסבת המשתה. ולזה תקנו ימי משתה ושמחה לתקן המשתה של אחשורוש, ואחר שצריכים לשתות עוד לתקן משתה של אחשורוש וגם לעורר השמחה כאשר כתבנו מהצורך לעשות זכר לכוונת מרדכי שהיה חפצו ורצונו אם יתחילו לשתות ישתו עוד עד שישתכרו. ורצונו של המן לא היה כן, וזהו שאמרו עד דלא ידע בין כוונת המן לכוונת מרדכי, ואחר שמסבת שכרותו לא ידע ההבדל בין כוונת כ"א בזה הגיע לכוונת מרדכי כי שתה ונשתכר ונעשה זכר אל מה שהסכים הוא. ומ"ש בין ארור המן לברוך מרדכי הוא רק בעבור שהוא מזכיר אותם הוא מקיים בהם מאמר זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב, לכן הזכיר את המן וקללו הזכיר את מרדכי וברכו, והבן:
והנה כבר בארנו מאמרם ז"ל במדרש (סוף ואתחנן) אמרו ישראל לפני הקב"ה הנפש הזו שהיא מקלסת אותך עד מתי תהיה נתונה בעפר אמר להם הקב"ה חייכם יגיע הקץ ונפשותיכם שמחות. ותשובת הקב"ה סתומה וחתומה מאד כי אם ישראל היו מסופקים בדבר הישועה היתה התשובה תשובה מספקת חייכם יגיע הקץ כו'. אבל אחר כי אין ספק אצלנו רק אנחנו שואלים עד מתי כו' ועל זאת לא השיב מאומה. אמנם יפה בארנוהו למעלה (פרשת ויחי על מאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים) כי הנה יש שמחה מוגבלת בזמן ויש עצבות מוגבלת בזמן, והשמחה המוגבלת בזמן למשל עשיר נוסע אל חתונת בנו ואתו עמו אחוזת מרעיו, הנה התחלת הנסיעה תהיה בשמחה רבה כי יודעים הם כי הגיע עתה עת דודים להתעלס באהבים ב' וג' שבועות יחיו חיים של שמחה ותענוג, תהיה ההתחלה בשמחה ועונג גדול מאד, אכן כאשר יעברו ימים אחדים מן הימים היקרים האלה הלא יניעו ראשם לאמר מי יודע מתי יתאספו עוד הפעם עד כי כאשר יאסרו המרכבות לנסוע לביתם והמה נפרדים איש מעל אחיו אז תראה פניהם זועפים מאד, וא"כ זה משפט השמחה המוגבלת בזמן להיות העצבות מעורבת בתוכה וכל יותר שיתקרבו הימים אל גמר השמחה תהיה העצבות גדולה עד מאד. ובהיפך עצבות המוגבלת בזמן בהכרח העצבות מעורבת בשמחה וכדברי המשל שהבאתי שם מחכמינו ז"ל (בילקוט תהלים מ"ז) אומרים לאדם עשרה רצועות אתה לוקה הכו אותו אחד אמר עוד תשעה, שתים עוד שמונה כו', הכו אותו שמונה אמר עוד ב' כו', הוא מתנחם והולך כך אמר דוד הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא ואז אדעה מה חדל אני ר"ל אדע כמה נתמעט מן המספר, משא"כ עתה שאין אנחנו יודעים הקץ אין אנו יודעים במה להתנחם. והנה הקב"ה בעבור היות ברצונו יתברך להושיענו תשועת עולמים וגאולת עולם תהיה לנו, וכבר נתבאר למעלה כי פרי הישועה צומח ועולה רק מיסורי החורבן, היה א"כ מן ההכרח להעלים את זמן הקץ עד שלא יקרה אל זמן החורבן מה שיקרה אל העצבות המוגבל בזמן, כי אם היינו יודעים את הקץ היתה העצבות מעורבת בשמחה וכל מה שיעברו ימים היינו מוסיפים לשמוח והקב"ה רוצה שיהיה הגלות גלות שלמה כמאמר ושלמו ימי אבלך (ישעיה ס', כ') רק עצבות בלא תערובת שמחה למען שיהיה אח"כ רק שמחה בלא תערובת עצבות.
וזהו שהשיב יתברך על שאלתם הנפש הזאת שהיא מקלסת אותך עד מתי תהיה נתונה בעפר השיב ואמר הלא אין באפשר להודיע אתכם עד מתי, יען כי חייכם יגיע הקץ כלומר כאשר יתקרבו הימים ויגיעו אל השלמת הקץ ותהיה נפשותיכם שמחות כמשפט אל העצבות המוגבלות בזמן, וכבר נאמר ושלמו ימי אבלך היינו שיהיה האבלות בשלמות בימים האחרונים כאשר בימים הראשונים א"כ ההכרח להעלים הקץ (ועי' למעלה פרשת ויחי המתקנו הדברים ביתר באור).
וזהו ג"כ מאמר המדרש (ויקרא רבה י"ט) ימים רבים ימים של צער והיינו כי צער המוגבל בזמן הוא מעורב בשמחה וכשהוא נמשך ימים רבים הוא רק צער בלא תערובות שמחה. ומעתה דע כי שמחת יו"ט תתחלק באנשים לב' פנים יש ישמח ביו"ט כמאמר ואני קרבת אלהים לי טוב (תהלים ע"ג, כ"ח) וכמאמר וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה (שם ס"ח, ד'). כלומר עם השמחה עצמה לא עם המשתה. ויש אשר כל שמחת יו"ט אצלו בעבור כי הימים ימי העונג יאכל למעדנים וישתה שמנים. וההבדל ביניהם כי אותו אשר שמחתו שמחת אלהית ישמח ישראל בעושיו, הנה שמחתו על בחינה אחת בכל ימי מקראי קודש, אשר עליו נאמר שובע שמחות את פניך (שם ט"ז, י"א) כי שמחתו מדבקותו בה' אלהיו ולכן ישמח ביום אחרון של חג כמו ביום הראשון, לא כן אותו אשר שמחתו במלוא תאותו הנה בלילה הראשונה של חג תראה בו שמחה נפלאה כי יבוא מבהכ"נ לביתו ביום טובה יהיה בטוב יתעדן בבשר ויין. אכן בלילה השני של חג תראה בו השתנות ממה שהיה בו אתמול כי הלא לבו יכאב עליו שכבר נחסר לו יום אחד מימי החג וכן הלאה הלאה כל יותר שיעברו הימים תתמעט שמחתו. כי אצלו הלא בחינת שמחתו ביו"ט כשמחה המוגבלת בזמן, והשמחה המוגבלת בזמן בהכרח תתערב עמה עצבות כאשר יתחסרו הימים ויתמעטו, עד שבהגיע יום אחרון של חג הלא אז ילך בשבר רוח כפראים במדבר, לאמר הה עוד מעט יתפללו מעריב של חול, וכל זאת לו בעבור כי שמחתו אינה שמחה עצמיית כ"א מסבת המאכל והמשתה.
זהו שהזהיר הכתוב והיית אך שמח כמאמר הנזכר שובע שמחות כו', כי שבעה לה נפשו קדושה ויראה מדבקותו באלהים עליון עד שיתקיים בו וצדיקים ישמחו כו' וישישו בשמחה, לא עם המשתה, וירויח בזה לרבות יו"ט אחרון של חג וזה יהיה לו מופת נאמן שאין שמחתו שמחה תאוניית, כי הלא ישמח ביום האחרון כמשפט שמחתו ביום הראשון.