שלח לך אנשים. מדרש: אמר לו הקב"ה אני יודע מה הם אלא אם בקשת שלח לך לעצמך (פרשה ט"ז, ח').

וראוי להתבונן כי אין זה דרך המשיב תשובה אל השואל לאמר לו אני איני מצוה אותך אתה אם רצונך כך עשה כאשר ברצונך, הלא אם היה בלבו לעשות ברצונו לא היה שואל מאתו.

ונקדים לבאר מאמר אם שמתי זהב כסלי ולכתם אמרתי מבטחי, אם אשמח כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי (איוב ל"א, כ"ד-כ"ה) גם מאמר הוי היורדים מצרים לעזרה על סוסים ישענו, ויבטחו על רכב כי רב ועל פרשים כי עצמו מאד גו' (ישעיה ל"א, א') דע כי בני אדם מתחלקים לג' סוגים יש בוטח על הונו ורוב עשרו, או בוטח בנדיבים ושם בשר זרועו וישען ויבטח רק על הסבה ומן ה' יסור לבו. ולא זאת לבד שאינו מאמין בעילת כל העילות מה אשר אנחנו משובחים בשבח זה מאז היינו לגוי כמאמר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר גו' (ירמיה ב', ב') אבל אף גם זאת אשר העדר בטחונו הוא מסך מבדיל בינו ובין קונו ומפסידו עבודתו ויראתו וכמו שיתבאר, הנה רבותינו ז"ל אמרו למלך שנשא מטרונה והכניסה לו שני אריסין אף המלך זקף לה כנגדה שני אריסין איבדה המטרונה את שלה אף המלך נטל את שלו אחר ימים מצאה את שלה אף המלך הביא את שלו אמר המלך אלו ואלו יעשו עטרה ויתנו בראשה של מטרונה כך אברהם נתן לבניו שני אריסין שנאמר למען אשר יצוה את בניו גו' לעשות צדקה ומשפט אף הקב"ה זקף להם כנגדם שני אריסין חסד ורחמים כו' לעתיד אומר הקב"ה אלו ואלו יעשו עטרה ויתנו בראשם של ישראל שנאמר וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים (דברים רבה ג'). באור זה מה אשר אנחנו עברנו בברית לקיים התורה בכללה ע"ז יסוב מאמר צדק ומשפט, וההשפעה על דרך כלל נקראת חסד ורחמים ובימים האלה מקוצר השגתנו נדמה לנו אשר החסד והרחמים אינם תלויים בצדק ומשפט ולכן מלוא רוחב לבבנו רק החפץ אל החסד ולבקש ולאהוב את הרחמים להשיג הטוב המושג בעוה"ז, ועל אלה חשכו עינינו מלבקש ומלחפש אחר הצדק והמשפט. ולעתיד אז תפקחנה עיני עורים ויביטו לראות באור האמת אשר הצדק והמשפט הוא מקור ומעין החסד והרחמים כמו החרישה והזריעה והקצירה חוברות אחת אל אחת ולא יהיה זה בלא זה. כן הצדק והמשפט פריו - חסד ורחמים ואז האדם יאהוב את הבור בשביל מימיה כמו הבעל תאוה אשר בשביל התאוה יאהוב את כל מביאיה וסבותיה הקרובים והרחוקים.

וזהו וארשתיך לי לעולם בעבור כי וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים כי אשכילך ואורך כי הם אחד ואז תשקוד ותחפוץ ותבחור בצדק ומשפט כמו לחסד ורחמים¹ וכמאמר ומל ד' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך (דברים ל', ו') כי אז תבין כי אך זה הוא מקור החיים מקור הטוב וסבת ההצלחה (ועי' קול יעקב ריש מגילת שיר השירים שם נתבאר באופן מספיק מאמר הסמוך ואתה תשוב ושמעת כו' להביננו, כי א"כ אחרי הגיענו למדריגה כזאת להשיג סוד כל מצוה ופעולתה וסגולתה שעיקרה הוא לטובתנו ולחיותנו א"כ במה נעבוד את ה' יתברך הלא האדם ירוץ אל המצוה כמרוצת אדם אל בית המשתה ובמה יזכה עבד אל אדוניו, ע"ז סיים הכתוב ואמר - ואתה תשוב ושמעת בקול ה' גו' כלומר גם אחר אשר תבוא אל ההשגה הגדולה הזאת לא תהיה השתדלותך בתורה ובמצות למען הפקת טובתך, בלתי לשמוע בקול ה' והיא מדריגה נפלאה מאד). ודע כי לעת כזאת גם כי אנחנו בחשכה מתהלכים עכ"פ אם נשים לבבנו כי המצוה העליון יתברך אשר צוה אותנו לשמור מצותיו הוא המשפיע אלינו החיים והברכה השלום וההצלחה בכל משלח ידנו ודאי היינו מחייבים עצמנו לירוא מפניו ולשמור משמרתו, למען לא יחרה אפו בנו וימנע מאתנו גשמי נדבות ועצר את השמים ולא יהיה מטר ואז גם כי היינו עוסקים בהשגת הטרף הלא העסק היה מביא אותנו אל היראה מכבוד גאונו שלא ישלח מארה במעשה ידינו, ולאהוב אותו ולשבחו כאשר ירבה אלינו שפעתו והצלחתו. לא כן הבוטחים בהסבות עצמם מבלעדי מסבב יהיה העסק עילה גדולה להקשיח לבבם מזכור את בוראם.

footnotes: ¹ וזהו וארשתיך לי לעולם וכו' וכמאמר גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה (תהלים ל"ז, ד') ר"ל אתה לא תצטרך לעשות ולעסוק בעסקים כל מאומה רק הקב"ה בעצמו יעשה ויבואו הברכות וישיגוך, אך בתנאי והוציא כאור צדקך ומשפטך שיהיה בידך צדק ומשפט ואז ממילא יגיעך מהם חסד ורחמים.

והדמיון בזה לאחד שנשא אשה והיה לו בן מאשתו הראשונה ולה הי' בת מאישה הראשון והיה ביניהם תמיד מחלוקת כי היו חשודים זה אצל זה אתה תגנוב בעבור בנך או בעבור בתך, אמנם אם התקשרו ביניהם ובנו נשא את בת אשתו הנה מאז הם לבשר אחד ואין שטן ואין פגע לקלקל אהבתם, ועוד בהיפך כזכור בניהם תתחזק האהבה ביניהם.

כן בדבר הזה אם היה אמונתו אמונת אומן להאמין בו יתברך אמונה שלמה כי הוא המנהג עולמו בחסדו היה כל עסק מעסקינו בעוה"ז ובתענוגיו וצרכיו מחזיקים היראה והאהבה בינינו לבין אבינו שבשמים כמו שהעיר אותנו ע"ז החסיד ע"ה בחכמתו העמוקה ואמר גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה והוציא כאור צדקך (תהלים ל"ז, ה'-ו') כאומר בטח בה' והזהר מלמרות עיני כבודו שלא יסגור דלתי שפעתך והצלחתך:

ונשוב לדברינו לבאר חלוקת האנשים לג' פנים, יש עוסק בסבת הטרף בכל כחו ובטחונו בהסבות חזק עד מאד ומן ה' יסור לבו, ב'. הבוטח בה' באמת ומאמין אמונה שלמה אשר הוא לבדו המחייה חיים בטובו וזן אותם בחסדו עד כי זר בעיניו לעשות שום סבה כמאמר רשב"י אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה כו' (ברכות ל"ה, ב') השלישי. הוא הממוצע בין שניהם כדעת ר' ישמעאל שאמר ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ, והבאור בזה לעסוק בסבה רק לבו יהיה שלם עם ה' להאמין כי הוא יתברך עילת כל העילות וסבת כל הסבות וממנו תבוא תשועתו, לא חלילה שיהיה בטחונו בהסבה ולאמר כחי ועוצם ידי כו' כ"א שזה הוא ענין ממוצע לגלגל על ידו המשכת שפעתו, ויהיה טעמו במה שהוא עוסק בסבה ככל החקים והגזירות אשר חקק הבורא יתברך כן גזר גם זאת שיעסוק אדם בסבה וזהו הנהג בהם מנהג דרך ארץ ותהיה משתף חק זה לכל שארי החקים. הוא הדרך הישר שנאמר עליו צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע י"ד, י') כי גם שניהם עוסקים בסבה, הטובים לבם לשמים והרעים לבם אל הסבה.

ואם תאמר מה האדם ומה כוחו לבחון אותם הלא הוא דבר המסור אל הלב וא"כ מהנקל אליו להחניף את הארץ, דע כי לא לבד הרואה ללבב יודע האמת אבל גם האדם הרואה לעינים יש לפניו דרך ונתיב להכיר האמת מן השקר למשל שני אנשים עמדו בשוק שמחים וטובי לב ויהי כעמדם בא המבשר אליהם לאמר כי עלה בגורלם יחד כך וכך אלפים דינרי זהב, אם תראה את אחד שהוא השיג שמחה גדולה ובפני השני לא תראה שום השתנות, כבר עלה בידך מופת נאמן על בחינת כל אחד ודעתו ואמונתו כי הב' הוא מאמין בה' ושמח בהשגחתו כמאמר ישמח ישראל בעושיו (תהילים קמ"ט, ב') ע"כ גם כי אמרו לו כי נפל בגורלו כך וכך אלפים לא עשו אצלו רושם, כי הקב"ה אין מעצור לו לתת שפעתו וחייתו ברב או במעט, משא"כ הא' כל שמחתו רק עם הונו והצלחתו וע"כ בהכרח כל שתתוסף הצלחתו תתוסף שמחתו. זה שהעיד איוב על עצמו ואמר אם שמתי זהב כסלי ולכתם אמרתי מבטחי, והמופת - אם אשמח כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי ר"ל כאשר נזדמן שנתרבה חילי ונתוסף עשרי האם ראו בי שאשמח על הצלחה זאת וא"כ זה הוא עד נאמן כי מעולם לא היה בטחוני על הכסף וההון.

זה אשר הוכיחם הנביא ע"ה הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו כלומר שהמה שמו בטחונם רק בהסבות, והעד - ויבטחו על רכב כי רב ועל פרשים כי עצמו מאד וכל יותר שיתרבו הסבות יגדל בטחונם יותר א"כ מזה יבחן שכל בטחונם רק על הסבות. וזהו מאמר איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה (משלי כ"ח, כ') כי אחר שהוא אץ להעשיר להרבות הסבות ולהגדילם בע"כ שכל בטחונו רק עליהם ואמונתו רק בהם:

הוא שאמרו חז"ל ששואלין לאדם נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה (שבת ל"א, א') אשר מהראוי היה להקדים שאלה זאת אם קבעת עתים לתורה עי' תוס' (סנהדרין ז', א') על מאמר אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה הקשו והא דאמרינן ששואלין לו תחלה נשאת ונתת באמונה ואח"כ קבעת עתים לתורה, עיי"ש. אבל לדרכנו יתכן מאד כי מתחלה אם ישאלוהו על עסק התורה ישיב אמרים שלא נשאר לו שעה קלה מעסק מו"מ מה שהיה מוכרח לעסוק בסבה להביא פרנסתו, ועל הסבה אין להאשימו כי כן גזרה חכמתו יתברך שיעסוק האדם בסבת הטרף, לכן מקדימים ושואלים אותו נשאת ונתת באמונה אם היית מאמין בעילת כל העילות וסיבת כל הסבות כי הוא יצוה עליך את הברכה, ואז שואלים אותו קבעת עתים לתורה כי אם היה משאו ומתנו באמונה כבר האמין כי אין מעצור לה' להושיע ברב עסק או במעט והיה לו זמן לעסוק בתורה, כמאמר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. א"כ יפה אמרו אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה ולא אמרו תחלת דינו של אדם על דברי תורה כי לא כן הוא כי תחלה שואלים אותו נשאת ונתת באמונה, לכן אמרו על דרך דיוק אין תחלת דינו של אדם אלא על ד"ת כי מה ששואלים אותו תחלה ענין אחר עכ"ז הכוונה הוא על שאלת עסק התורה ואין המאמרים סותרים זא"ז:

עתה נמתיק מאמר הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם (ברכות ל"ה, ב'). דע כי שלמות הצדיק במעשה ובמחשבה, והדעה הטהורה אשר בנפש, ואם לעיני בשר נראית המעשה ביותר אבל ה' רואה ללבב רואה הדעה הטהורה ביותר, כמו אחד נותן נדבה גדולה אל עני הנה לעינינו מופלגת המעשה אבל אצל הקב"ה מופלגים ונראים הרחמנות והנדיבות, ומעתה הנה המעשה הנעשית מיד העושה הראשון הוא עד נאמן על שלמות נפשו בפרי הלולים המעידים על השורש כי מעשהו פרי זכות נפשו, אבל השני העושה כמעשה הראשון בראותו שהצליח במעשיו הוא מתקנא בו ומכריח את נפשו לעשות ג"כ כמו שעשה הראשון, הנה הוא בענינו כאחד ראה את חבירו מתפאר בשלחן וכסא של עץ יקר ומעולה מאד הבלתי מצוי במדינות האלה אשר מעצם תולדתו הוא נאה ומהודר מאד, מה עשה הלך גם הוא ולקח מן הצבעים והגוונים הדומים למראה השלחן הנכבד הזה וצבע את שלחנו וכל כליו עד שהיו כמראה השלחנות אשר ראה אצל חבירו, אבל כל רואיהם הכירו כי אין זה בתולדה וכל רואיו ילעיגו עליו.

הנמשל רשב"י ע"ה היה עושה זאת מעצם תולדות אמונתו ודבקותו בו יתברך ויהי לחן ולתפארת, לא כן העושה ע"ד דמיון כרשב"י להתדמות אליו לכן לא עלתה בידם:¹

footnotes: ¹ אמר הכותב עודי מדבר בזה הענין אמרתי לא אחדול את מתקי אשר מצאתי על גליון הש"ס של רבינו הגאון החסיד מו"ה אליהו מווילנא נ"ע ונעתיק תחלה לשון הגמרא וז"ל רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה כו' זורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך, ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם שנאמר ועבדת את אויביך. עי' תוס' בד"ה כאן בזמן שעושין רצונו כו' ואם תאמר הלא מאמר ואספת דגנך מדבר בעושין רצונו של מקום כי כן הוא התחלת הפרשה והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, עיי"ש. ויש לדקדק עוד במאמר ולא עוד אלא שמלאכת אחרים כו' שזה מיותר בדברי התרצן כי כבר עשה פשר בין הכתובים, כי מאמר ועמדו זרים כו' מדבר מעושין רצונו של מקום ומאמר ואספת דגנך מדבר מאין עושין כו' אבל לכן מסיים במאמר ולא עוד למען לא יקשה קושיית התוס'. דע כי ב' מיני עבודות הן א. שעובד בלבבו ונפשו, והב. העובד גם במאודו, לכן פרשת שמע שמדבר ליחיד הזהירו שיעבוד בשלשתם אבל פרשת והיה אם שמוע המדבר לרבים וברבים לא שכיחא הא כמ"ש הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, לכן לא אמר רק בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא אמר מאד לכך הוא מדה כנגד מדה שהם בעצמם צריכים לעבוד עבודתם שאם היו עובדים גם במאודם היה מלאכתן נעשית ע"י אחרים, וא"כ קשה מאי שכר טוב הוא על מאמר והיה אם שמוע תשמעו, ע"ז אמר ולא עוד כו' פי' כי הלא יש גרוע מזה הרבה שמלאכת אחרים נעשית על ידו והאיש הזה עכ"פ הלא נאמר לו ואספת דגנך שיאסף דגנו של עצמו ולא של אחרים, והדברים מאירים ושמחים:

ובזה אני מבין מאמרם ז"ל משמועה רעה לא יירא גו' (תהילים קי"ב, ז') אמר רבא האי קרא מרישא לסיפא מידרש משמועה רעה לא יירא מה טעם נכון לבו בטוח בה' מסיפא לרישא מידרש נכון לבו בטוח בה' משמועה רעה לא יירא (ברכות ס', א') ובהשקפה הראשונה נראים ב' הדרשות בענין אחד לבד. אבל דע כי כבר מבואר במדרש קרוב ה' לכל קוראיו (תהילים קמ"ה, י"ח) יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת (איכה רבה פרשה ג', ט') והנה איך הקב"ה מסלק את הרשעים אם יקראוהו בע"כ יענם ולא יעשה תורתו פלסתר. אכן דע כי באמת אם יקראוהו יענם, רק הקב"ה מסלק מהם הבטחון שלא יקראוהו ולא יבטחו בו וזהו מאמר תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזנך (תהלים י', י"ז) פי' תחלה תכין לבם ואח"כ תקשיב אזנך, והמתייאש מן הישועה רחוק הוא מן התשועה כמו שאמרה רחב אל המרגלים ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ (יהושע ב', ט') כבר היא שלכם, וזה מוכרח כי הלא ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם.

וזה שאמרו חז"ל (בילקוט תהלים מ') קוה קויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי. באור זה כי כמו שאמר ר' חנינא בן דוסא אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, כן הבטחון סימן לאדם כי אם סמוך לבו בטוח בה' ודאי יהיה נושע, כי מי שהקב"ה רוצה להסיר השגחתו ושפעת ישועתו ממנו מטמטם לבו שלא יבטח בו ולא יהיה בכלל והבוטח בה' חסד יסובבנו (תהלים ל"ב, י') לכן אמר דוד נגד האומרים לו שהקב"ה הסיר ממנו השגחתו אמר בה' חסיתי וא"כ איך תאמרו לנפשי נודי גו' (שם י"א, א') ואיך תאמרו אין ישועתו לו באלהים סלה הלא לבי נכון בטוח בה', וזה לי אות אמת כי רוצה ה' בתשועתי ולפניו יקימני ואחיה. וזהו מאמר הילקוט אמר דוד מתוך הקווי ויט אלי גו' והילקוט מבאר כפל לשון הכתוב קוה קויתי לומר מתוך הקווי קויתי כי ישמע שועתי, וזה ענין הב' דרשות כי תחלה אמר מרישא לסיפא מידרש משמועה רעה, לא יירא מה טעם נכון לבו בטוח בה' כי ראוי אל הבוטח שלא לדאוג ושלא לפחוד משמועה רעה ומסיפא לרישא מידרש אם נכון לבו בטוח בה' בידוע שיעזרהו ה' באין ספק ולכן משמועה רעה לא ירא, ולכך מביא המעשה בהלל הזקן ששמע קול צוחה בעיר ואמר מובטחני שאין זה בביתי היינו כי מבטחונו הוכיח כי אין זה בביתו:

ומעתה נתבארו מאד דברי המדרש שלפנינו אמר לו הקדוש ברוך הוא אני יודע מה הם, אלא אם בקשת שלח לך לעצמך, אשר אין מדרך המשיב להשיב אל השואל כדברים האלה. אבל לדברינו הענין מובן מאד כי הלא ידענו יהושע שלח שני מרגלים חרש גו' ולא היה להם חטא שלא הספיק להם בלא שליחות מרגלים וכן בגדעון בן יואש (שופטים ז') צוה הקב"ה אותו קום רד במחנה גו' ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך, ההוראה מזה כי אין לו לאדם לצאת למלחמה אם אין לבו שלם נכון ובטוח, ואז מהצורך אליו לעשות פעולות אשר מהם יחזק לבו, ולגדעון לא יחשוב ה' לו עון על שלא היה אמיץ לבו בגבורים יען כי אינו דומה שמיעה לראיה וכן הדור של יהושע לא ראו בעיניהם המסות הגדולות והנוראות אשר עשה ה' במצרים רק שמעו מפי אבותיהם ואין טבע השומע לחזק את לבבו כמו הרואה בעיניו. לא כן יוצאי מצרים אשר עיניהם ראו כל הגדולות והנפלאות אמר עליהם כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים אליהם ראוי הבטחון בלא מרגלים, אבל עכ"פ אם אינם מאמינים ויש פחד בלבם הלא מוכרחים הם לשלוח מרגלים לחזק את לבבם כמו בגדעון בן יואש. וזהו מאמר אני איני מצוה לך כי כבר ראוי ומחוייב הדור הזה לבטוח ולהאמין אבל אם אינכם מאמינים ורצונכם במרגלים מוכרחים אתם לשלוח להשלים הבטחון ולחזקו:¹

footnotes: ¹ ובמדרש: שלח לך אנשים זהו שאמר הכתוב כחומץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו (משלי י', כ"ו) נכרים היו המרגלים שהיו מוציאים לשון הרע על הארץ שנאמר וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ כי מרעה אל רעה יצאו כו' (ירמיה ט', ב') למה הדבר דומה לעשיר שהיה לו כרם כשהיה רואה שהיין יפה היה אומר הכניסו את היין בביתי וכשהיה רואה שהיין חומץ היה אומר הכניסו את היין בבתיכם, אף כך הקב"ה כשראה הזקנים מעשיהם כשרים קרא אותם לשמו שנאמר אספה לי שבעים איש, וכשראה את המרגלים שהם עתידים לחטוא קרא אותם בשמו של משה שלח לך. והמאמר סתום מאד מ"ש נכרים היו המרגלים, עי' הגהות הרד"ל ביקש לתקן ולא תיקן, ויש עוד מהמחברים ז"ל שכתב נכריים היו המרגלים וגם זה רחוק ודחוק. אבל יפה אמר בזה ידידי הרב מו"ה אליהו נ"י על דרך שפירש רבינו הקדוש הגר"א מווילנא נ"ע בבאורו על משלי כחומץ לשנים כו' כי הנה באשר ירצה האדם לפתוח מעיו שיתאוה לאכילה ושותה חומץ אז ישחית כוונתו, לא זאת לבד שלא יועיל אבל עוד יזיק לעצמו כי לא יוכל לאכול כי החומץ מקהה השינים. וכעשן לעינים היינו כי הרוצה להאיר לו אם ילך וידליק עצים יבשים להאיר לו אז לא יוכל לראות מאומה כי הבית ימלא עשן ומכהה עיניו ולא יוכל לראות דבר. כן העצל לשולחיו שלא לבד שלא יתקן ולא יעשה מבוקשו ע"י שליח זה אבל עוד יקלקל הרבה. ומעתה יתכן מה שדרשו פסוק זה על המרגלים כי הנה מה שאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא הלא אמרו שבח הארץ, ע"ז אמרו רז"ל והעירו אותנו כי לא כן הדברים רק כחומץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו, נכרים היו המרגלים שהיו מוציאים דבה על הארץ פי' כי גם מאמר זבת חלב ודבש היא היה מכוון בקרבם ללשון הרע להורות כשם שפריה משונה כך עמה משונה, שנאמר וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ, פי' לא בעבור שהאמינו בהקב"ה שהבטיח להם להביא אותם אל ארץ זבת חלב ודבש אמרו כן שהוא אמת כמו שהבטיח, לא כן הדברים שכל כוונתם הי' להוציא דבה והעד - כי מרעה אל רעה יצאו, כי אח"כ הלא אמרו אפס כי עז העם, ואח"כ אמרו עוד ארץ אוכלת יושביה היא רעה אחר רעה. וזהו שהמליצו למה הדבר דומה לעשיר שהיה לו כרם, והכוונה להעיר אותנו כי שלימות הכרם תלוי בשלימות הכורם וזה גרם להם מה שאמר להם הכורם, והן לא יאמינו לי הלא הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך (שמות רבה ג') וזהו וכשראה את המרגלים שהם עתידים לחטוא קרא אותם בשמו של משה וזהו מאמר נכרים היו המרגלים ע"כ אמר לו הקב"ה תיכף שלח לך ולא אמר שלח לי: ולהמתיק הדברים עוד יותר נוכל לומר כי כוונת שלמה המלך ע"ה בשני המשלים האלה כחומץ לשנים וכעשן לעינים, כי ההבדל בין המקהה שניו ובין המכסה עיניו בעשן, כי אותו ששתה חומץ וקהה את שניו אין ניכר בהם שום חסרון, ולא נראה לעינים דבר ואין החסרון נודע רק לבעל השנים עצמו, כי השנים נקיים ולבנים כאשר בתחלה, וללעוס בהם לא יוכל, לא כן המכהה עיניו ע"י עשן זה הוא חסרון הניכר ונראה לעין כי העשן הכל רואים אותו. כן השולח דברים ע"י עצל תחלה הוא כחומץ לשנים שאין הענין מורגש לבני אדם ואינו מורגש כ"א אצל המשלח עצמו כי הוא יודע החסרון אשר בו, אבל אחרים זולתו אינם מכירים לעת עתה החסרון אשר יסובב על ידו, אבל אחר כך יהיה כעשן לעינים ויתגלה בסוף חסרונו לעין כל. זהו שאמרו במדרש נכרים היו המרגלים פי' כי המרגלים מתחלה לא היה מי מכיר בהם כי היו כלם אנשים נראים כצדיקים, רק אחר כך כאשר הוציאו דבה על הארץ אז נכרים היו המרגלים שהמה בעלי לשון הרע. אבל הקב"ה ידע מתחלה מה שיהיה בסופו ע"כ לא אמר שלח לי רק שלח לך, וזהו - וידרכו את לשונם קשתם שקר כלומר ממה שאנחנו רואים השקר הגדול הנאמר מפיהם אחר כך נתברר הדבר למפרע כי לא לאמונה גברו בארץ, ואז היו נכרים שהמה בעלי לשון הרע אבל הקב"ה ידע זאת מתחלה על כן אמר שלח לך והבן. ואולי יתכן מה שאמר ולא לאמונה גברו בארץ כי מרעה אל רעה יצאו לומר גם בעת אשר גברו בארץ לא היה באמונה, והעד - כי מרעה אל רעה יצאו ע"י רעה אחת יצאו אח"כ לרעה אחרת בעוה"ז וימותו במגפה, ולעוה"ב הלא אמרו חז"ל מרגלים אין להם חלק לעוה"ב (סנהדרין ק"ד, א') אשר גם לאותם שאמרו אין להם חלק לעוה"ב אמרו דורשי רשומות (שם ק"ד, ב') לי גלעד זה אחאב שנהרג ברמת גלעד ולי מנשה כמשמעו ואפרים זה ירבעם כמאמר האשה התקועית (שמואל ב' י"ד) וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ר"ל אותו אשר מראשית מחצבו היה זך ומצוחצח רק נעשה נדח עליו הקב"ה חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו אותו נדח, לא כן אותו אשר מראשית מחצבו היה רע וא"כ אחר שאין לזה חלק לעולם הבא ולא הכניסם דוד ברוה"ק בע"כ המה רעים בעצם וראשונה, ולא לאמונה גברו בארץ לכן אמר הקב"ה שלח לך קרא אותם בשמו של משה לא על שמו של הקב"ה:

ומה נעמו עתה דברי הכתוב וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל גו' וישיבו אותם דבר ואת כל העדה גו' אשר בהשקפה ראשונה לא ידענו מה היתה כוונתם במה שבאו אל משה ואהרן ואל כל עדת בני ישראל, כי באין ספק הכתוב בא לספר זדון לבם היינו כי נכון וראוי היה לתת תשובה אל משה שהוא מלך והוא שלח אותם בעצת הקב"ה שאמר לו שלח לך אנשים גו' ר"ל לא שישתתפו ההמון עמך ג"כ בשליחות זה כי זה משפט המלך שהוא עצמו מצוה ואומר על הענינים אשר לצורך העם כלו והמרגלים לא כן עשו כי אם התעכבו מלהשמיע תשובתם עד שהלכו תחלה בין המחנה אשר ישראל חונים והגידו להם שיתאספו כלם אל משה, כהוראת מאמר וילכו ויבואו אל משה וכמו שכתבנו למעלה (פרשת שמות) על מאמר לך ואספת את זקני ישראל, וא"כ ודאי היתה כוונתם לרעה וראוי לבאר מה היתה כוונתם שרמזו עליה במאמר וישיבו אותם דבר ואת כל העדה.

אמנם לבוא אל באור הענין נציע מאמר משה רבינו ע"ה בתוכחתו הנעימה ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ גו' וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות גו' (דברים א', כ"ב-כ"ד) והוא דבר נפלא מאד איך לא הזכיר מאומה מן הרע שאמרו המרגלים הלא הם דברו גנות על הארץ, ואיך אמר משה רבינו ע"ה וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ גו', ואיה כל דבריהם הנאמרים בפרשה שלפנינו אפס כי עז העם גו', והערים בצורות גדולות מאד גו', לא נוכל לעלות אל העם גו'. אמנם דע כי האף אמנם משה רבינו ע"ה השוה דעתו עמהם ועשה בקשתם בדבר שליחות המרגלים, אבל לא מחשבותיו מחשבותיהם ולא דרכיו דרכיהם, כי כוונת משה רבינו ע"ה היתה במה שאמר וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים גו' על אותה כוונה עצמה אשר היתה ליהושע בשלחו מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש גו', כדי לחזק את לב בני ישראל בהתודע אליהם כי ה' אלהיהם בקרבם וכל יושבי הארץ נמוגו מפניהם וכמו שאמרה רחב ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם, ובתשובה הזאת אשר השיגו כבר מלאו כל משאלותם והשיגו כל מה אשר בקשה נפשם לדעת ולחקור להתודע ולהגלות ע"י המרגלים עד שלא בקשו עוד דבר לדעת מענין הארץ מה טיבה ומה טבעה, כי זה משפט האיש הישראלי שלא לחקור רק לדעת אם חפץ בנו ה', ואחר אשר תתאמת אצלו הידיעה הזאת אין עוד להרהר על ההצלחה ועל טוב הארץ כי נצח ישראל לא ישקר ח"ו. כן וכן היתה כוונת משה רבינו ע"ה בשלחו המרגלים ג"כ, אך למען יתודע להם על ידם כי נפלה אימתם ופחדם עליהם כי אחרי ראיתם כי נפל פחדם על כל הארץ ומתייאשים מישועה זה סימן לבני ישראל כי יבואו שמה בטח כי ה' יתברך הולך לפניהם להכניע כל הקמים עליהם, זאת היתה כוונת משה וסייעתו, אבל אנשי ההמון רוח אחרת אתם כי הם הסכימו בדעתם כי אך בחיל ובכח יגבר איש וא"כ מהצורך לשלוח מרגלים לחקור על תושבי הארץ ההיא על כחם וגבורתם לאמר אולי אוכל נכה בו או נחדל, ולא בטחו בגואלם חזק ה' יתברך המנהל אותם בהנהגה נסיית לא טבעיית:

ומעתה נתבונן בדברי התשובה אשר השיבו המרגלים כי יש בה פנים לכאן ולכאן, היינו כי באזני משה ואהרן היתה התשובה טובה מאד אין למעלה ממנה, ואצל המוני העם היתה רעה שאין רע ממנה ושתיהן מבוארות במאמר אפס כי עז העם גו' והערים בצורות גו', כי הנה מרע"ה אמר להם וראיתם את הארץ מה היא, ובמדרש: יש ארץ שמגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין.¹ ואת העם היושב עליה הבמחנים אם במבצרים, אם במחנים הם שרויים גבורים הם בוטחים על כחם, אם במבצרים חלשים הם ולבם רך, והם כאשר באו לפני משה ואהרן ויראום את פרי הארץ ספרו ואמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו גו' אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד גו', לאמר ראו עינינו גבורים גדולים ועצומים והמה יושבים בערי בצורות, וזה סותר את הסימן שמסר להם משה רבינו ע"ה אם במבצרים הם יושבים חלשים הם והוא כמו תרתי דסתרי, אפס כי עז העם והערים בצורות ולא יבינו מה זאת. אבל מרע"ה ידע האמת מה הדבר הזה לעם הזה והגוי הזה, כי כבר השיג עי"כ הוכחה גדולה איך גדול הפחד על יושבי הארץ ואיך נמוגו כלם מפחד ה' והדר גאונו, עד אשר גם גבורים כאלה באו בנקרות הצורים בחורי עפר וכפים, ולא קמה עוד רוח באיש. אבל בעיני ההמון אשר כל כוונתם בשליחות המרגלים היתה רק לחקור אם יוכלו להלחם עמהם וא"כ עתה התשובה בעיניהם רעה כפולה ומכופלת כי לא לבד שהם אנשים גבורים מאד ובני ענק עוד זאת להם שיושבים בערי המבצר וא"כ מי יוכל להלחם עמהם ולכבוש אותם. וזהו וישיבו אותם דבר ואת כל העדה כלומר שאמרו אחת ושתים שמענו כי אמרו מלתא דמשתמע לתרי אפי וכל א' הבין כבחירתו.

footnotes: ¹ תשובת המרגלים וההוראה מדבריהם כי משה רבינו ע"ה לא צוה להם רק לחקור על מהות האדמה וטבעה, לא לחקור על ענין המדינה ובאור מאמר וראיתם את הארץ מה היא, וראיתם את האדמה מה היא וא"כ התשובה אשר אמרו אפס כי עז העם גו' היא טובה מאד בעיני משה כי זה עדות על הארץ שהיא מגדלת גבורים, ורעה מצד ההמון כי דאגו שלא יוכלו להלחם כנגדם וקשה לכבוש אותם. והוסיפו ואמרו וגם ילידי הענק ראינו שם ולא אמרו כמו שאמרו על כנען ועל עמלק, עמלק יושב בארץ הנגב והכנעני יושב על הים רק הם באו להפיל לב ישראל שימאסו בארץ חמדה אשר ע"כ אמרו לפניהם אפס כי עז העם גו'. אבל המרגלים חששו אולי ההמון ידונו הדבר לטובה ושבח להוכיח מזה שהארץ מגדלת גבורים כבני ענק, לזה אמרו וגם בני ענק ראינו שם, אבל מי יודע אולי מארץ רחוקה באו לשם כי אין אנחנו מעידים רק כי שם ראינו אותם עתה אבל עיר מולדתם לא ידענו, וא"כ אין להוכיח מזה טבע הארץ שמגדלת גבורים, ויותר קרוב לומר בהיפך שהארץ מגדלת חלשים והעד כי הם צריכים לערי מבצר והגבורים אשר ראינו מי יודע מאיזה מקום באו, וזהו וישיבו אותם דבר ואת כל העדה, כי למשה וסייעתו היתה התשובה טובה מאד ואל כל העדה בהיפך:

וזה שהשיבו יהושע וכלב ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאד מאד, אם חפץ בנו ה' גו' דייק ואמר הארץ אשר עברנו בה לתור אותה להורות על עצם האדמה שעליה הם הולכים ועוברים לרגל, ור"ל הלא גם לדברי המרגלים טובה הארץ מאד שהיא מגדלת גבורים רק שזה חסרון מצד שהוא קשה לכבוש, אבל אם חפץ בנו ה' ויזכנו לכבוש אותה מה טוב ומה נעים יהיה גורלנו כי היא מגדלת גבורים וגם היא ארץ זבת חלב ודבש: