ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה

במדרש ואלה שמות כו' הדא הוא דכתיב: חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר (משלי י"ג, כ"ד) ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה כו' עד: ואוהבו שחרו מוסר, זה הקב"ה על שאהב את ישראל דכתיב: אהבתי אתכם אמר ה' (מלאכי א', ב') הוא מרבה אותם ביסורים. אתה מוצא ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכלם על ידי יסורים התורה וארץ ישראל וחיי עוה"ב וכו' ע"כ.

ונזכיר עוד מאמרם ז"ל במדרש (פרשתנו):

ה' צדיק יבחן (תהלים י"א, ה') בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה. שנאמר: ויקחהו ממכלאות צאן (שם ע"ח, ט') מהו ממכלאות כמו ויכלא הגשם (בראשית ח', ב'), היה מונע הגדולים מפני הקטנים. והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינוני ואחר כך מוציא הבחורים שהיו אוכלים עשב הקשה. אמר הקב"ה מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבוא וירעה בעמי. הדא הוא דכתיב: מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו (תהילים ע"ח, ע"א) ע"כ.

ומהראוי לחקור תכלית המבחן הזה מה הוא ומה הוראתו, אבל דע כי פועלי הרחמים עם רעיהם יתחלקו לב' סוגים. היינו כי יעשו מעשיהם לאחד מב' פנים, יש ירחם כי נדבה רוחו אותו להטיב עם אנשים וחפץ חסד הוא שקוד בטובת זולתו. ויש כי יתנדב, אך מצד רכות הטבע כי לא יכול לראות בצרת רעהו, וכמו שזכר החסיד ז"ל בחובת הלבבות (בהקדמת שער הג'), בכוונת החומל על העני שהוא מכוין בה לדחות הצער מעל עצמו אשר מצאהו מעגמת נפשו, למי שחמל עליו. והוא ממש כמי שמרפא כאב שמצאהו ע"כ.

והנה ב' סוגי המרחמים האלה יבחנו לאמתתם, בהזדמן לפניהם איש נגוע ומוכה, אשר מהצורך לעסוק ברפואתו באכזריות, כמו לחתוך ממנו איזה אבר וכדומה מהיסורים, הנה אז תראה כי השני הזה לא יאבה ולא ישתדל לעסוק ברפואתו מאומה, יען כי כל מה שהוא עושה לפעמים טובה לבני אדם, אינו מחמת היות חפצו להטיב, בלתי להסיר רעה חולה מעצמו, כי לבו עליו דוי בראותו רעהו ברעה, ולכן פה בהיות דרכי הרפואה עוד סבה להוסיף על דאבון נפשו, כאשר יראה עניינים זרים כאלה, הלא ישא כנפי שחר ויפנה אליו עורף, גם כי באמת היסורים האלה המה לטובת החולה, אבל הנה המדה הזאת נעדרת אצלו כי לא חפץ חסד הוא. לא כן הא' אשר כל מגמתו וחפצו להטיב בעבור אהבתו הבריות, הוא הלא ירבה להשתדל ולהשתתף בצרתו ולסבול במכאובו יען כי זה הוא הדרך המביא אותו אל רפואתו ואל הצלתו.

הוא אשר הפריז המשורר ע"ה ואמר: טוב וישר ד' ע"כ יורה חטאים בדרך (תהילים כ"ה, ח'), כלומר, לא כמדת המטיב הנזכר שכל עיקרו הוא אך עבור הצלת עצמו, לבקש לו מזור לכאב לבו על צרת חבירו ולא מצד טובו וישרו. אבל לא כן הוא מדת אלהינו יתברך, כי טוב וישר הוא. ע"כ גם יורה חטאים בדרך, כלומר יביא יסורים על החוטאים להטותם הדרך. כמשפט לאוהב השלום שזכרנו. ¹

footnotes: ¹ הוא שסיים: כל ארחות ד' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו. כלומר, כל עיקר מגמתו לעשות חסד ולהפיק טובת מקבל הפעולה. ואם כן יכונה מעשהו בשם חסד ואמת רצה לומר חסד של אמת. לא כן חסד הבשר ודם כי על פי האמת אינו חסד כלל, בהיות עיקר כוונתו לטובת עצמו, וזהו: כל ארחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו כי החסד נשאר דבוק אצל מקבל הפעולה.

ומעתה דע כי מה שהחליטו חז"ל שהקב"ה בוחן ובודק רועי ישראל בצאן, הוא לעילה גדולה. היינו שיתברר אם הם דבוקים והולכים במדותיו יתברך, לכלכל ענייניהם במשפט על דרך שאמרנו. היינו לאיזה סבה יפעול הרועה רחמיו, אשר קל מהרה אפשר לבחון זאת במרעה הצאן. כי האיש שהוא רחמני בטבע עד שאינו יכול לעשות רע לשום בריה, הוא אינו מוכשר להיות רועה צאן כי הוא יוציא הילדות והזקנות יחד. והוא ענין רע אל הילדות. לא כן העוצר בעד הזקנות ומונע אותם מלרעות עד אשר יאכלו תחלה הילדות, הנה מזה יבחן כוונתו וטוב לבו באמת שהוא דורש אך טובת הצאן, אשר על כן הוא עושה דבר גם נגד טבעו היינו לגרש הזקנות עבור יאכלו הילדות תחלה לכן ההוא יקרא רועה נאמן.

וזהו: ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות. כמו ויכלא הגשם, היה מונע הגדולים כו'. אמר הקב"ה מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, וזהו: לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו כלומר לכל אחד לפי שעור הכנתו וכח יכלתו.

ובזה יתבאר לנו מאמר: הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה' (ירמיה ל"א, י"ט), בהזכיר מאמר רבותינו ז"ל: (שמות רבה ב') יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו, (תהילים ק"ג, ז'), בשר ודם מדותיו ועלילותיו מעוותות הן אבל מדותיו ועלילותיו של הקב"ה רחמניות הן שנאמר: רחום וחנון ה' (שם שם ח').¹

footnotes: ¹ ובקצרה נוכל להמתיק המאמר, כי הנה מדות לחוד ועלילות לחוד. מדה היא הפעולה המכוונת בתכלית, ועלילה היא הסיבה להביא את התכלית. כשוכר עגלה וסוסים לנסוע לדרך אין העגלה התכלית ולא הסוסים, רק הריוח אשר ירויח בנסיעתו, ואם כן טלטול הדרך הוא לו למורת רוח כי למה זה לו רק בהכרח יתעסק בזה כי אין לו דרך אחר להפיק זממו לסבב התכלית. ואחר כל העלילות ואחר כל היגיעות הלא יזדמן גם ההיפך, לא הרויח בדרך ועוד הפסיד ההוצאות. ואם כן עסק בעלילה ואל התכלית לא בא. וזהו מאמר המדרש בשר ודם מדותיו ועלילותיו מעוותות הן. שנאמר ושם לה עלילות דברים, פי' שאין העלילה מכוונת אל התכלית ולא התכלית אל העלילה. שנאמר ושם לה עלילות דברים. הוא עסק בסבה לסבב עליה שם רע והנה נתברר כי שקר בפיו כי הלא ואלה בתולי בתי. אבל מדותיו ועלילותיו של הקב"ה רחמניות הן. פי' גם העלילות גם המדות יחד מתאימות לסבב התכלית. וכענין אמרם ז"ל במקום אחר: (שמות רבה פרשה נ', ג') בשר ודם מכה באזמל ומרפא ברטיה. אבל הקב"ה במה שהוא מכה בו הוא מרפא. שנאמר: כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך (ירמיה ל', י"ז). כי המכה עצמה היא המרפאת ג"כ. וזהו שבארו שם בסמוך: לבני ישראל עלילותיו. שעשה עלילותיו במצרים כדי שיספרו ישראל עלילות שעשה הקב"ה במצרים. וא"כ גם המכות שהשיגו המצרים גם הם היו מכוונות לתכלית הרפואה. כמאמר: נגוף ורפוא (ישעי' י"ט, כ"ב). פי' שיתרפאו ישראל על ידיהם ויבואו אל האמונה השלמה. כמאמר וירא ישראל את היד הגדולה כו' וייראו העם את ה' כו' (שמות י"ד, ל'). כי המכות שישיגו המצריים לא נקראו מכות רק מצד פרעה ועבדיו. אבל מצד ישראל נקראו אותות ומופתים להכשירם ליראת שמים. וזהו יודיע דרכיו למשה. כי מרע"ה מצד עצמו לא היה צריך אל עלילות לסבב לו היראה והאמונה. אבל הודיעו דרכיו תיכף. אבל לבני ישראל היה מהצורך להראות עלילותיו.

אמנם כלל הדברים הוא כי אם תבחין ותתבונן על מעשי בני אדם תראה בהם דבר והפכו והם תמיד כסותרים את עצמן, כי לפעמים האדם מטיב עם רעהו ולפעמים בהיפך ומכוון להזיק. לא כן מדת הקב"ה כי כל עסקיו רק להטיב, רק הטוב נחלק כפי המקבל ממש.

על דרך העושה סעודה גדולה לפני בני אדם הרבה והיו שם אנשים בריאים במזגם והיו אוכלים וערב להם והטיבו לבם. והחלשים שהיו שם לא היו תאבים לאכול, מה עשה בעל הסעודה הלך והביא להם סמים מרים להריק מעיהם ולזכך אותם עד אשר התאוו תאוה לאכול אז נתן להם המטעמים אשר עשה. והנה בשני הכתות כל מעשיו רק חנינה וחמלה רק אלה מזה אכלו תיכף. ואלה הלא הביא להם סמים למען יוכלו אחר כך לאכול.

וזהו: יודיע דרכיו למשה, והטיב עמו תיכף. כי הוא בריא המזג יכול לקבל הטוב. ולבני ישראל עלילותיו. היינו, האכילם תחלה לענה וראש להריק הרע מהם שיוכלו אחר כך לקבל הטוב, ולכן נקראו עלילות. אבל עם כל זאת דרך אחד לכלם כי הלא כוונתו יתברך בכלם רק להטיב. וזהו מאמר המדרש: בשר ודם מדותיו ועלילותיו מעוותות הן. כי העלילות אינם מתאחדים עם המדות רק הם דבר והפכו. כי כאשר מדתו להטיב, הלא כאשר תביט על העלילות תראה ההיפך, אבל מדותיו ועלילותיו של הקב"ה רחמניות הן גם המדות גם העלילות.

וזהו: ואותן מדות הודיע הקב"ה למשה שנאמר: וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שמות ל"ג, י"ט), כלומר אני חונן את האדם ביסורים ודינים, אותו את אשר אחון אחר כך, לכלכל אותו טוב השפעתי, ולהשביעהו מטובתי. היינו כי יעסוק עמו בעלילות לסבב מהם הרחמים הגמורים וזהו: הוי, רחום וחנון ה'.

וזה בעצמו מאמר: הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, לקח משל לילד אשר אביו סובל ממנו צער הרבה מעמל גידולו והוא משתעשע בו, הנעלה על הדעת כי מעשיו של עתה ערבים לאביו כל כך, רק האמת כי האב מתנחם בו במה שעתיד להיות כאשר יגדל ויהיה לאיש.

וזהו: כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד כלומר, כל שעשועי בזכרי כי לימים עוד, איך יפאר מעשיו והנהגותיו, על כן המו מעי לו רחם ארחמנו, כלומר כל מה שאני מגדלהו וכל אשר אני עושה עמו עתה, הוא רק סבה אשר ארחמנו אחר כך ואוכל להטיב עמו בגדלותו.

הוא הדבר אשר כוונו ז"ל להשמיענו בפתיחת הספר הזה. אשר בכללו הוא מדבר מגלות אומתנו במצרים ואת כל התלאה אשר מצאתם בדרך בצאתם, ואחר כך הטובה הנפלאה אשר השיגו מאתו יתברך מימינו אש דת למו ושארי הטובות הידועות.

לאמר, כי כל עיקר הגלות היה מאהבת ה' את עמו ישראל ומפאת היותו שוקד תמיד בתקנתם ותועלתם כל כך, עד כי גם כאשר תחייב חכמתו הנפלאה להאדיב את נפשותינו למרק אותם מכל סיג וערב הלא ימציא לנו מצד אהבתו, צרות רבות ורעות (עם היות ענין זה דבר המתנגד אל מדת טובו יתברך) בידעו שאין תרופה למחלת נפשנו בלעדם. וכמאמר: כי כאשר ייסר איש את בנו וכו', ואת כל אלה יד ה' עשתה למען הוסיף שלמות בנפש אומתנו, עד כי נהיה מוכשרים לקבל מתת אלהים קדושים. לכן גלגל עלינו להיותנו גולים בארץ מצרים נתונים בכור הברזל למען התך מאתנו זוהמת הנחש ולטהרנו מכל ערב וסיג. ממש כהגו סיגים מתוך כסף, למען נהיה מוכשרים לקבל התורה ולעבוד עבודת אלהים חיים.

וזהו שכללו ז"ל בפתיחת הספר הדא הוא דכתיב: חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר ללמדך כו' עד ואוהבו שחרו מוסר זה הקב"ה על שאהב את ישראל הוא מרבה אותם ביסורים. את מוצא ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכלם על ידי יסורים תורה ארץ ישראל וחיי העוה"ב.