מדרש: ר' ברכיה פתח לך ה' הגדולה והגבורה וגו', כי כל בשמים ובארץ (דברי הימים א' כ"ט, י"א) אתה מוצא כל מה שברא הקב"ה למעלן ברא למטן, למעלן זבול וערפל כו', למעלן שרפים עומדים למטן עצי שטים עומדים כו', למעלן אופנים כו' (פרשה ל"ג, ד').

הנראה בביאור הענין עם מה שאמר המשורר ע"ה השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו (תהלים קמ"ז, ט"ו) והכלל בזה עם מה שידענו מפי הקדמונים ע"ה כי המרכבה העליונה בכלל ובפרט היא כלולה באבות הקדושים ותולדותיהם, אשר ראשי שבטיהם יתפקדו על מספר הי"ב מזלות וייחד להם עיר אלהים הר קדשו, ובכתב מיד ה' עליהם השכיל לעשות תבנית הבית וצורתו, עם סדר עבודותיו ומשרתיו הכל על צורת העולם העליון, בכללו וחלקיו וזה מבואר בספרים בארוכה (ובפרט בספר עקידה שער ל"א).

והנה מלבד הטעמים המקובלים מפי הקדמונים ז"ל נוכל להטעים הדבר עוד כפי קט השגתנו, ונאמר כי פעולת הדבר הזה הוא ממש בדמיון המלך שיש לו כמה מדינות ובכל עיר ועיר יש לו ארמון מפואר לפי כבודו, גם עבדים ומשרתים גם רכב גם פרשים, ומשפטו היה כאשר רצה לנסוע לאיזה מדינה שלח מקודם שיביאו לו מן המקום ההוא מרכבותיו הפקודות שם, גם עבדים ומשרתים כפי הצורך, וכאשר שאלו אותו על עילת הדבר אמר כי הוא מכוין בזה למען שיוליכו אתו בשמחה ובטוב לבב כמשפט השב לביתו, לא כן אם יקח מרכבה מן המקום שהוא בו כי האמנם הוא ישמח בבואו למחוז חפצו הנה יתעצבו הם בהתרחקם נדוד מביתם.

הנמשל כל הדברים נמשכים בטבעם אל שרשם ואל מחצבם כמליצתם ז"ל זרוק חוטרא לאוירא על עיקרא קאי (בראשית רבה נ"ג, ט"ו), ועל כן בשלחו יתברך צבאי מרום למטה לארץ לעשות שליחותם יהיה הדבר אצלם נגד הטבע, להתרחק ממעון אלהי קדם אשר שם חביון עוזו ושכינת כבודו, לבוא ולשוט בארץ מאפליה. אמנם אחרי כי גם פה פעל יתברך מכון לשבתו לשכון כבוד בארצנו, והבית הזה ברמותו ותכונתו הוא מתדמה ונערך אל הבית העליון וכמאמר רז"ל בית המקדש שלמטה מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה (ירושלמי ברכות ד', ה'), מעתה גם בעשותו מלאכיו רוחות למטה לארץ הנה קל מהרה ברנה ירוצו כאשר ירוץ החוזר והשב אל שרשו.¹ וזהו השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו, ומלת אמרתו תתפרש על דרך שביארו ז"ל בצע אמרתו בזע פרפורין שלו (איכה רבה ב', כ"א) פירוש קרע לבושי כבוד מלכותו, והוא תואר אל המקדש שלמטה שהוא הלבוש הנחמד אל כבודו יתברך שהוא מתלבש בו בשכנו בתוכנו, כמאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וזהו השולח אמרתו ארץ כלומר אחרי כי שלח למטה לארץ פרפורין שלו אז עד מהרה ירוץ דברו בהיות העולם הנכחי מתקשר ומתאחד בקדושת העולם העליון לא יבדיל ביניהם והבן בזה:

footnotes: ¹ וזהו הנרמז במאמר הנביא והחיות רצוא ושוב כו' (יחזקאל א') גם במאמר החכם אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת (קהלת א'), הנה תארו הליכתם במשלחתם על שם שיבה וחזרה כאלו הם חוזרים אז אל שרשם אשר על כן יעופפו במרוצה זהו והחיות רצוא ושוב:

עוד ביאור על זה בשום לב אל מה שדייק הכתוב ואמר ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל כו'. לך ה' הגדולה כו', אשר לכאורה לא ידענו צורך הספור הזה שבירך דוד את ה' לעיני כל הקהל דוקא מה מנו יהלוך אם נחשוב שלא בירך כי אם בסוד ישרים ולא בעיני כל קהל עדת ישראל. ולבוא אל הענין נקדים דבריהם ז"ל אשמעה מה ידבר האל ה' בדין הוא מדבר או ברחמים הוא מדבר, אמר לו הקב"ה למשה שלום אני מדבר להם אין בלבי על בני שנאמר כי ידבר שלום אל עמו כו', אך קרוב ליראיו ישעו כו' (ילקוט תהילים פ"ה). והנה גם בזה מהצורך לתת לב מה ראה משה להיות כמסתפק מה בלב הקב"ה על בניו עד שהוצרך לתשובה זו.

ונזכיר עוד דבריהם ז"ל (במדרש פרשתנו) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד', ב'), אמר ר' ברכיה הכהן ברבי בנוהג שבעולם אדם מוכר חפץ מתוך ביתו הוא עצב עליו, והקב"ה נתן תורה לישראל ושמח הוי כי לקח טוב (פרשה ל"ג, ו'). ומהראוי לחקור בזה במה הדבר תלוי אם להתעצב ואם לשמוח.

אבל הבנת הענין הוא עם מה שכתבנו (בחלק הראשון פרשת ויחי על מאמר שכל את ידיו כו'). בביאור דברי המדרש ואני הנה לקחתי את הלוים תחת כל בכור (במדבר ג', י"ב) ואני מוסיף אני על חיבתם הנה בשמחה (מדרש רבה פרשה ג', ד'). והמורם מדברינו שם כי הקדוש ב"ה לא גרע מאומה מקדושת הבכורים אבל נשארו על רום מדרגתם כמו שהיו (והעד כי עוד הם צריכים פדיון) וללוים נדבה רוחו אותו לתת להם קדושה וחיבה משלו, לא שנטל מזה ונתן לזה כמשפט בשר ודם אשר אם ירצה לבכר בנו הקטן על פני בנו הבכור לתתו יורש פי שנים אזי בהכרח יגרע חלק הבכור על ידי העדפת חלק אחיו הקטן, אבל הקב"ה לא יפחות ולא יגרע מאומה מחלק הגדול להעדיף בו חלק הקטן, כי אם הוא מוסיף ומגדיל חלק הקטן מאוצרו הטוב. וזהו ואני מוסיף אני על חיבתם כלומר אוסיף ללוים משלי מבלי לגרוע מהבכורים חלק קדושתם.

וזהו שסיימו ז"ל הנה בשמחה ממש כי האב כאשר ימעיט ויגרע מבנו האחר עבור להוסיף על חלק השני לא יתוסף בלבו שמחה לאשר נתרבה חלק בנו אם התוספת הזה בא מפאת מה שחסר את בנו האחר, לא כן אם היה ברכת ה' את בנו מבלעדי מגרעת גורל אחיו הנה בזאת ישמח האב ויגיל מאד, כי העדפת חלק האחר לא פעל מחסור לזולתו.

כן אם היה הקב"ה מחסר חיבת הבכורים להוסיף ללוים לא היה מקום אל השמחה כי התוספת הלוים בא מחסרון הבכורים אבל אחר כי היה מנדבת ידו יתברך להוסיף ללוים משלו אזי יש שמחה לפניו יתברך, וזהו ואני מוסיף אני ולכן הנה בשמחה.

הוא הדבר בעניננו כי האמנם ה' יתברך נתן את התורה למטה, עם כל זה איננה שלולה בהעליונים, אבל הוסיף אור קדושתה מלמעלה עד למטה עד שגם התחתונים מתלוננים בצלה ומעתה אין מקום שיתעצבו העליונים אחרי שלמעלה לא נגרע דבר, וכמבואר במדרש נשא: ויהי ביום כלות כו', מי אמר ווי המלאכים אמרו ווי, אמרו עכשיו הקב"ה מניח אותנו ויורד ודר בארץ, אף על פי כן פייסם הקדוש ב"ה ואמר להם חייכם העיקר למעלה הוא שכן כתיב כסה שמים הודו (חבקוק ג', ג') ואחר כך ותהלתו מלאה הארץ (פרשה י"ב, ז'), וזהו דברי המדרש בנוהג שבעולם אדם מוכר חפץ לחבירו הוא עצב עליו, והקב"ה נתן תורה לישראל ושמח והוא מבואר כמו שאמרנו:

ומעתה יתכן מה שהיה משה ע"ה מסתפק אולי יש בלב הקב"ה עלינו כי חשב שהקב"ה הוריד השראת שכינתו מן העליונים מכל וכל, ואם כן פן יש בלבבו על שהוצרך בעבורנו להוריד משמים לארץ תפארת שכינתו. אולם באמת אין כאן כי אם תוספת השראה גם למטה, לא כמדת בשר ודם אשר בהעתקתו ממקום למקום יתחלף מצבו ממקום זה למקום זה, לא כן בהקב"ה, ואם כן אין מקום להיות בלבו עלינו דבר.

וזהו דברי הילקוט אשמעה מה ידבר כו', אמר משה אשמעה אם בדין הוא מדבר כו', אמר לו הקב"ה משה שלום אני מדבר להם, אין בלבי על בני שנאמר כי ידבר שלום אל עמו כו'. וכדי להביננו אמתת הענין סיים ואמר אך קרוב ליראיו ישעו כו', ממש כאשר יתן אחד לרעהו חפץ ידוע מידו ליד רעהו הנה יהיה בזה שני פעולות אחד מה שיצא החפץ ונעתק מיד הנותן הפעולה השנית מה שבא החפץ ליד המקבל אמנם אם הנותן הזה יתן ליד רעהו חפץ זה והוא עצמו אינו עוזב החפץ מידו רק שנותן מקום אל המקבל לאחוז בו גם כן הנה עתה לא נעשה זולת פעולה אחת מה שהמקבל אוחז גם כן בחפץ זה.

כן הדבר במשה כי מתחלה חשב אשר במתן תורה יהיו שני פעולות הנזכרות לעיל, אחד ההעתק מן העליונים, שני מה שתבוא ליד התחתונים. וזהו אשמעה מה ידבר אם בדין הוא מדבר כו', אמר לו הקב"ה משה שלום אני מדבר להם אין בלבי על בני שנאמר כי ידבר כו', אך קרוב ליראיו ישעו לשכון כבוד בארצנו כי באמת אור התורה לא נעתק ממרום כמאמר הנסתרות לה' אלהינו, נשאר למעלה בחיקו יתברך אך הנגלות לנו כו', ואם כן לא נעשה כי אם פעולה אחת מה שיד בשר ודם תאחז גם כן בה.

וזהו דיוק מאמר אך קרוב כו', כלומר לא שנעתקה מן העליונים אך עיקר הפעולה היתה מה שנתקרבה גם למטה בארץ. והוא גם כן מאמר הכתוב הנזכר לעיל ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל, לומר שצורך המאמר היה להודיע לאישי ההמון המכונים קהל כי ראשי העדה ורוזניה המה מבינים מעצמם אמתת הדבר הזה שאין בהקב"ה העתקה ממקום למקום, רק ההמונים למען שלא יחשבו הם כי סר צלו יתברך מן העליונים ונעתק ובא למטה, לזה אמר ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם כו', וסיים כי כל בשמים ובארץ רצה לומר שלא נשתנה בשמים מאומה, רק שגם בארץ נתגלה קדושתו וזהו כי כל בשמים ובארץ וכדברי הדרש כל מה שיש בשמים יש בארץ כמו כן: