וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם. מדרש: הדא הוא דכתיב הלוא אתה מקדם ה' אלהי קדושי לא נמות כו' (חבקוק א', ), אתה גוזר ואומר קדושים תהיו כו', וכן זה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם, רבון העולם אתה מבקש שנהיה קדושים הסר ממנו המות שנאמר הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי לא נמות, אמר להם אי אפשר ה' למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו (פרשה ל"ח, ב').

ומהראוי לשום לב על מהות השאלה והתשובה.

וכדי לבוא אל ביאור הענין, נקדים מאמר החכם ע"ה אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המות (קהלת ח', ח'). והוא עם הכלל הידוע שההבדל בהנהגת אבינו הראשון בין קודם החטא לאחר החטא כך הוא, כי מתחילה היה האדם זך ובהיר מכל סיגי התאוות והחמדות מקודש ומטוהר כצבאי מרום דמי לבר אלהין, וכל סדר עניינו היה אך על פי הוראת השכל הישר והאמת. גם כי היה צריך לאכול ולשתות ולנהוג מנהג האדם, עם כל זה את הכל עשה בפלס החכמה העליונה הנאצלת עליו מאתו יתברך, כפי מה שיחייב חק ההכרח ולא מצד תגבורת הדמיון על השכל כמעשי הנבראים ההולכים אחר דמיונם כאחר היושר, כמו שאנו רואים היום בפרטי האדם המחרפים נפשם למות מרוב חמדת האכילה והשתיה וכדומה מסוג הזה, אבל את הכל עשה יפה בשכל האלהי הנאצל עליו כמעשי המזבל והחורש שדהו והגודר את כרמו שכל מעשיו משוערים אצלו כפי מה שיבואהו מן ההכרח. אמנם אחר שבא הנחש על חוה הטיל בה זוהמת הבהמיות עד שיפול עליו מאמר (חגיגה ט"ז) ששה דברים נאמרו באדם שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבהמה כו'. וההוראה במאמר כבהמה לומר כי מתחילה היה באלו השלשה לא כבהמה אשר דמיונה מטעה אותה אבל התנהג בהם מפאת שכלו ודעתו בשיעור הראוי מה שאי אפשר להתקיים בלעדם. ולכן בהיות הנהגתו על אופן המעולה הזה לא פעל בנפשו שום פגם על ידי עסקו בפרנסת הגוף כי אם אדרבא בהתענג הגוף התענגה גם הנפש כענין שהיה בזמן המקדש שיבנה במהרה בימינו שנאמר בו מה ידידות משכנותיך ה' צבאות נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו אל אל חי (תהלים פ"ד, ב'-ג'). רצה לומר כי בהיות המקדש על מכונו הוא יתברך עשה שלום עלינו בין הגוף והנפש ותאכל היא והוא והתענגו על ה' כי תענוגי הקרבנות שנעשו בקדושה ובטהרה היו מוסיפים חיים לגוף ומרפא לנפש כי כמו שכחות הגוף היו נזונים מהבשר כן כחות הנפש לקחו ערובתם ונזונו מהקדושה וזהו דיוק לבי ובשרי כלומר הנפש והגוף, וזהו מאמר המדרש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה כו', (שם ס"ג, ב') כשם שנפשי צמאה לך כן רמ"ח אברים שבי צמאים לך:¹

footnotes: ¹ כשם שנפשי צמאה לך כך ומ"מ אברים שבי... ואולי זהו מאמר הלא מעתה קראת לי אבי אלוף נעורי אתה הינטור לעולם כו' (ירמיה ג', ד') ירצה שלא יחליט האדם לומר אשר מעתה הוא מוכרח להתנהג כבהמה בכל עסקיו וללכת אחר תאותיו ובאמת הדבר לא כן הוא, וכמה שידענו מכמה חסידים השלימים שנהגו עצמן להחיות את גופם בשיעור ההכרחי לבד ואת המותר החרימו וכמו שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי י"ג), וזהו הלא מעתה קראת לי אבי אלוף נעורי אתה כלומר שתרגיל את גופך מנעורך להתנהג בקדושה וגם אנכי לא אמנע הטוב הצפון ממך וזהו הינטור לעולם הישמור לנצח, ומי כהחכם שלמה המלך ע"ה אשר לימד דעת את העם ואמר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעומת זה עשה האלהים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה (קהלת ז', י"ד), הורה לנו בחכמתו הטהורה כי טוב לאדם להיות זהיר על עצמו מהתענג ומרוך בתענוגי העולם הזה ושלא לקחת מהם בלתי המוכרח לבד כי בזאת יתן שריד לעצמו כי ייטב לו באחריתו וכמו שנבאר. ונקדים לזה מליצתם ז"ל (ברכות ל') על מאמר וגילו ברעדה (תהלים ב') במקום גילה שם תהא רעדה ובמדרש: (קהלת ד') ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני זה יוסף שנתוספו לו ב' שנים להיות במאסר עד שחלם פרעה והמאמר תמוה מאד. אבל ביאור הענין הוא בהקדים כלל הידוע מפי הגאון בעל תורת חיים ז"ל על מאמרם (ברכות י"ז) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, וזה לשונו ביאור הדבר על פי מאמר המדרש (הביאו רש"י ז"ל פרשת בראשית) מתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הרין ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים, ולכן העולם הזה מתנהג חציו במדת הרין וחציו במדת הרחמים ורבי חנינא בן דוסא סבל מדת הדין הרבה כדי שיזכה העולם בשבילו בטוב מדת הרחמים עד כאן דבריו. ומעתה עמוד והתבונן ענין נפלא שנעשה עם יוסף אשר בעבור שפת יתר שאמר כי אם זכרתני כו' נתוספו לו ב' שנים להיות בבית האסורים ולולא שאמר כך היה יוצא ב' שנים קודם ובעל כרחך היה מוכרח להיות גם כן חלום פרעה ב' שנים קודם, והוא פלאי ורחוק מן הדעת כי הלא לכל זמן ובלי ספק הוקצב זמן אל ז' שני השבע והרעב מששת ימי בראשית והוא החלום ופתרונו ואם כן איך היה כל זה תלוי במאמר כי אם זכרתני שהוא דבר תלוי בבחירת האדם. אמנם על פי הנחתנו יצדק מאד כי רבותינו ז"ל במדרש (פרשת שמות) אמרו על ויוסף היה במצרים כל מי שנאמר בו היה הוא מתוקן מששת ימי בראשית ויוסף היה מתוקן מששת ימי בראשית להיות פרנס דורו. והנה בחינת מפרנסי הדור היא בב' אופנים אם כדרך ר' חנינא בן דוסא שהיה הוא הסובל מדת הדין של כל בני דורו להסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת כדי שיהיו כלם נזונים בשלוה די שבעם, או כמשמעו היינו שיזון ויפרנס את הדור בחכמתו כמו שזן אותם יוסף באמת אחר הפתרון. והנה שתי אלה הבחינות היו אצל יוסף כי בעת היותו במאסר סבל מדת הדין כנגד כלם כי הוא לא חטא מאומה ואז התפרנסו הם בשלוה בזכותו ואחר צאתו מן האסורים היה מפרנסם כמשמעו. ומעתה היה הדבר באמת תלוי בו כי אילו לא חטא במאמר כי אם זכרתני היה כבר ראוי לפרנסם כמשמעו ואלו היה יוצא מבית האסורים אז היה השובע והרעב באמת שולטין מקודם אך בעבור השפת יתר שאמר כי אם זכרתני הוכרח לפרנסם עוד כדרך ר' חנינא בן דוסא. ומעתה יובן המדרש ויהי מקץ שנתים ימים דהיינו שנתוספו לו ב' שנים והוקשה להמדרש ואיך היה הדבר התלוי בזמן תלוי במאמרו לזה אמר ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני זה יוסף. כלומר שהיה כל העולם כבמשקל אל יוסף במשקל השני דהיינו שסבל המדת הדין כנגד כלם ומעתה לא היה הדבר תלוי אלא בו דהיינו באיזה אופן יהיה המפרנס שאלו יצא קודם היה מפרנס כבר כמשמעו על פי השובע והרעב ועתה פיו הכשילו להיות מפרנסם כרבי חנינא בן דוסא. אבל בהזמן לא היה שום השתנות כי מאז שהיה זמנו לצאת מן האסורים התחיל הזמן שיהיה הוא מפרנס והשפת יתר שאמר גרם לו להיות מפרנס אלו הב' שנים כדרך רבי חנינא בן דוסא וכנ"ל. והבן: כלל העולה שהעולם מתנהג תמיד כסדר הזה חציו במדת הדין וחציו במדת הרחמים ושקולים המה במאזנים ישאו יחד וכמו שכתוב זה לעומת זה עשה האלהים, עד שאמרו במדרש (פרשת ויחי) רבינו י"ג שנה חשש בשיניו וכל אותן י"ג שנה לא מתה חיה בארץ ישראל ולא הפילה אשה עוברה כו' עד משעה שנתת ידך עליו נתרפא באותה שעה אמר ר' חייא אוי לכם חיות שבארץ ישראל אוי לכם עוברות כו'. והוא מבואר כמו שאמרנו כי לסבת סבל היסורים שסבל הצדיק הרבה ממדת הדין פעל בזה שיהיו אחרים שרויים בטובה, וזהו ממש מאמר וגילו ברעדה לומר כי הלא המוחלט הוא אשר לפי ערך השמחה והגיל אשר במקום זה ישקל כנגדה במקום אחר יגון ואנחה (ומי יודע על מי יפול חלקו ביסורים נגד תוספת שלוחו של זה), ואם כן זאת העצה אל האדם השרוי בשמחה שלא יערב השמחה אל עצמו ולשוש בה והאנחה והעצב יפליג מכנגד פניו אבל מהראוי אליו לשקול משקל שוה ויקיים בעצמו וגילו ברעדה, והביאור בדרש במקום גילה שם תהא רעדה כלומר במקום השלוה שם תהיה האנחה ועל יד זה לא יוסיף לדאבה עוד בזמן אחר ולא במקום אחר. וזהו צחות לשון שלמה המלך ע"ה ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה כלומר ולא שתרחיב לבך ותמלאהו שמחה כדי שלא תמצא תוגה אחריה כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים ולא יוותר מאומה והכל לפי החשבון. וזהו ביום טובה כו' וביום רעה ראה כו' והטעם על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה כלומר אחרי יום טובה לא תמצא מאומה מן הרע כי כבר היה נגד פניך גם ביום טובה, והבן:

המורם מדברינו כי קודם החטא היה האדם מנהיג ומכלכל את גופו על פי שכלו לבד, ממש כמנהג האדון עם עבדו שמכלכל דבריו במשפט, במדה ובמשקל, ולא היה משמש כלל בהנאות המדומות ובבקשת המותרות. ועל כן לא היו עניני הגוף שוים בנזק הנפש יען שלא הרגיש בהנאות מאומה כמשפט הבהמה ואם כן היו ידיו רב לו להיות קודש לה' מבואו ועד צאתו, והיתה חזרתו אל מקומו ותשובתו למעונתו כמי שבא מן הדרך ושב לביתו בלי אסון (וזה היתה עלית חנוך ואליהו זכור לטוב). לא כן עתה שהנפש נוטלת חלק מן האכילה והשתיה והנאה והמשובח ותתגאל בהם, הנה כל עוד שהיא בגוף האדם לא תוכל להתרחץ מצואתה ולבוא אל טהרתה כאשר היתה באמנה אתו יתברך טרם נתנה בו, כי אם המות הוא הוא המפריד רוח הטומאה ממנה מסיר כל סיגיה מצריף כל בדיליה. ולכן אחר אכילת האדם מן העץ הוחלט לו המיתה, לא בדרך עונש כי אם בדרך תיקון לתת לו שארית שיוכל לשוב על ידי כן לטהרתו הראשונה ולהיות נפרד מרוח התאוות המשותפות עמו במזגי הגוף כנ"ל.

וזהו אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח כלומר רחוק מאד שיהיה האדם מושל ברוחו לכלוא הרוח ממנו, בעודו בחיים חיותו כדי שלא יצטרך למות כמו אליהו וחנוך וכאשר זכרו ז"ל (במדרש תזריע) על ובחטא יחמתני אמי שאפילו יהיה צדיק שבצדיקים אי אפשר שלא יהיה בו מה מן החטא וכמו שכתוב אין אדם צדיק בארץ כו', ולכן אין שלטון ביום המות רצה לומר שישלוט בעצמו שלא ימות:

ומעתה מה ימתקו דברי המדרש בנושא דרושנו הה"ד הלא אתה מקדם כו', לא נמות אתה גוזר ואומר קדושים תהיו כו', הסר ממנו המות, והוא כי לפי הנחתנו היו ישראל בזמן המקדש באותה בחינה עצמה שהיה בה האדם קודם החטא (וכפי מה שבארנו בחלק הראשון (וירא על מאמר והנה איל אחר נאחז וכו', מאמר המשורר אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו וכו', אשר עיקר השלום הזה שאמר הוא מוסב על השלום והשלוה שהיה להנפש עם הגוף בזמן המקדש שהיו שניהם אוכלים מקערה אחת וכמבואר שם באורך), ואם כן היה בכח האדם להתנהג בגופו ונפשו כמו קודם החטא ולא היתה המיתה מוכרחת אליו להגות סיגים מתוך הנפש ולצרפה מהתערב בה רוח זרה מהתאוה והחמדה וכדומה, וכאשר הפליג המשורר ע"ה על הזמן ההוא ואמר ותורתך בתוך מעי (תהלים מ', ט'), וזהו הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי כלומר הקדשתנו עתה ממש באותה בחינה שהקדשתנו מקדם היינו קודם החטא ואם כן לא נמות.

וזהו שביארו ז"ל אתה גוזר ואומר קדושים תהיו כו', וכן זה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם רבון העולמים כו', הסר ממנו המות וזהו שנאמר הלא אתה מקדם כו' וכנ"ל, על זה השיב הקב"ה ואמר להם אי אפשר ה' למשפט שמתו וצור להוכיחו יסרתו, ביאור הדבר כי הנה פעולת המות היה על שני פנים אחד להפחיד בו את האדם קודם החטא היינו שלא יאכל מן העץ מאימת מות כמו שאמר לו יתברך ביום אכלך ממנו מות תמות, ולעילה זאת אם לא אכל האדם מן העץ מיד אחר שנצטוה עליו ממורא המות הנה היה ממות אצלו למוכיח בכל הימים כי כל אימת שהיה מעלה על לבו לאכול מפריו היה ירא וחרד לבלתי יתקיים בו מאמר כי ביום אכלך ממנו כו' והיה מונע עצמו מלאכול ממנו נמצא כי יסור המות היה קודם החטא למען הוכח את האדם ולהפחידו בו שימנע עצמו מאכילתו, אמנם עתה בשכבר עבר וחטא ונענש במיתה הנה נעשה מן התוכחה משפט רוצה לומר ענין מחוייב על פי המשפט הנחרץ.

והן על שני בחינות אלו משמש המות גם עתה א'. להעניש הרשעים במשפט, והב'. להוכיח ולהפחיד הצדיקים שלא ינקש עליהם המות טרם בוא קצם. וזהו מליצת הכתוב האל לנו אל למושעות ולה' אלהים למות תוצאות (תהלים ס"ח, כ"א) והכוונה בזה לתת טעם על סיפור הקדום שנתן יתברך תורת אמת אל אומתנו שלא יקשה על זה, אם כן למה זה יגוע האדם וילך למות, לכן אמר יש למות שני פעולות, וזהו למות תוצאות ואם כן בין כך ובין כך הוא מחוייב להיות בעולם למוכיח גם אם לא למשפט. וזהו מאמר הכתוב החפץ אחפץ מות רשע כו', הלא בשובו מדרכיו וחיה (יחזקאל י"ח, כ"ג). רצה לומר כי באמת כל מגמתו יתברך במה שחייב את האדם למות לא מחמת חפצו חלילה במות המת לכונת המשפט, אבל כל חפצו הוא למען יהיה המות למוכיח, וזהו הלא בשובו מדרכיו וחיה והיינו מאימת מות. וזהו שבא המאמר שלפנינו להתנצל למפרע על מה שהוטבע האדם על המיתה לומר אם אמנם כי עתה הוא מחוייב עליו במשפט עם כל זה תחילת יסודו לא היה בלתי להוכח בו האנשים. וזהו שאמר הכתוב ה' למשפט שמתו. כלומר עתה ועם כל זה הכונה הראשונה לא היתה כן וזהו וצור להוכיח יסדתו.

ומעתה מה נמרצה תשובת ה' יתברך על שאלתם הנזכרת לעיל אמר להם אי אפשר ה' למשפט שמתו כו', לומר כי אחר שכל עיקר יסוד המיתה היה מכוין מתחילה להוכיח בו אם כן גם עתה בהיות המקדש על מכונו גם שאינם צריכים עוד אל המיתה מצד החיוב והמשפט כנזכר לעיל עם כל זה אי אפשר להעבירו ולבטלו, והוא על פי דמיון לאחד שהיה מזהיר את בנו לאמר אל תאכל דבר זה, ולא שמע אליו ואכל וחלה, שלח אביו אחר רופא אחד והכניסו לתוך ביתו והיה מרפא אותו על ידי סמים מרים מאד עד שהבריא, והיה האב מחזיק אותו בביתו בדירה מיוחדת והספיק לו מזון ומחיה כל ימי חייו, והאמנם שהדבר הזה מובן מאליו שאינו מחזיק את הרופא בלתי עבור בנו, עם כל זה הוא מכוון לשני ענינים, אחד כי בראות הבן את הרופא הוא זוכר תמיד מרירות הסמים שכלכל אותו במחלהו, ועל ידי כן הוא מונע עצמו מכל המאכלים הרעים והמזיקים, כדי שלא יפול עוד הפעם בידו, והתועלת השניה גם אם יאכל לפעמים מדברים המזיקים ויחלה הנה עד מהרה ירוץ הרופא יחיש קל ירפאהו ויחבשהו, ולכן אפילו אם יעבור זמן רב שלא יחלה הבן עם כל זה לא ימנע האב מלהחזיק את הרופא אצלו, כי מיראתו אותו הוא נזהר מהדברים המסבבים מחלתו.

והנדמה מובן מדברינו הקודמים וזהו אמר להם אי אפשר ה' למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו כלומר האמנם כי כדבריכם כן הוא כי אינכם צריכים עתה אל תועלת המיתה כמו שנזכר למעלה עם כל זה אי אפשר לבטלו להיות עיקר יסודו למבנה המוסר והתוכחה וזהו וצור להוכיח יסדתו ולעילה זאת אי אפשר להסירו גם היום, והבן: