ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה (ל"ד, ח'). מדרש: ביעקב נאמר ויעברו ימי בכיתו ובמשה נאמר ויתמו ימי בכי אבל משה אלא משה ע"י שלא היו לו בוכים כתיב ויתמו, אבל יעקב ע"י שהיו לו בוכים כתיב ויעברו ימי בכיתו (בראשית רבה פרשה ק', ד').

באור זה כי אחר מות משה היו ישראל הולכים אל ארץ ישראל אל ארץ טובה ורחבה ולא היה לבבם פונה אל בכי והספד כי טוב נגד פניהם המנוחה והנחלה, אבל במות יעקב אבינו ע"ה היו הבנים מעותדים לבוא בשעבוד קשה, ממילא היו נמשכים במר לבבם אל הבכיה. וזהו מאמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב (ישעיה נ"ז, א') כי במות בעל תאוה יש לו בוכים, כי אם היה אוהב אכילה ושתיה ירגישו בהעדרו המוכרים מאכלים ומשקים לאמר הה כי נאבד מהם קונה כזה, ואם היה אוהב מלבושים נאים ותכשיטים וכלי בית ירגישו בו מוכרי הדברים ההם ויתעצבו מאד, לא כן במות אדם צדיק נזיר אלהים ונבדל מכל מחמדי עוה"ז, אין מוכר לו ולא קונה מאתו, עליו אין איש שם על לב כי אין חסרון ומניעת הריוח אל שום אדם. וזהו שאמר הצדיק אבד, אשר רבותינו ז"ל בספר הזוהר (פרשת בשלח) העירו כי היה ראוי לומר הצדיק נאבד, אבל לדברינו יתבאר מאד כי הנה אם יקרה איזה מקרה אל אב שנתרחק מאת בנו עליו יתכן לומר כי אבד את בנו, ואצל הבן יתואר נאבד, אבל כל זה הוא אם הבן נעצב על אביו ומתמרמר על העדרו אז יתואר אצלו נאבד, אבל אם אין לב הבן על אביו מאומה אינו חושש על העדרו אז אינו נאבד כי אם אביו אבד, וזהו הצדיק אבד, והטעם - ואין איש שם על לב.

ואמר עוד יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו ואתם קרבו הנה בני עוננה כו' (ישעיה נ"ז, ג') משל לנער היה מכעיס לב אביו מאד וכאשר הניף ידו עליו להכותו באה אמו והצילה אותו מתחת יד אביו, פעם נזדמן אל אמו איזה נסיעה אז קרא אל הנער ואמר לו עתה בוא בני, עתה אעשה לך מה שלבי חפץ.

הנמשל מבואר במאמר שלמה המלך ע"ה חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי ט"ז, י"ד) ובספר הזוהר (קרח קע"ז, א') משל לאחד שהוא כועס מכניסין בנו הקטן לפניו ומחמת אהבתו משתכח כעסו, כך חמת מלך מלאכי מות אבל איש חכם יכפרנה כי כל זמן שהצדיק בעולם למענו יכבוש כעסו ולא יעשה דין בהחוטאים לפניו, לזה אמר הצדיק אבד כו' יבוא שלום כו', כלומר הצדיק הלא חלף הלך לו ועתה ואתם קרבו הנה בני עוננה.

אמנם במקום אחר אמר הנביא נגד אנשים כאלה הבלתי משימים לב על אבדת הצדיק וכה דברו אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכו להולך (ירמיה כ"ב, י') והוא על דרך מי שהולך לקבץ נדבות בעבור פדיון שבויים ובא אל איש כילי שיתן גם הוא נדבה ואין רצונו לתת נדבה, ויאמר אליו הלא תדע כי גם אתה בעלילה זאת וגם עליך תעבור כוס וא"כ ראוי לך ומחוייב אתה להשתדל בהצלתך וצריך אתה לתת כך וכך, לא למען היושב בבית האסורים כ"א למענך, למענך עשה גם כי אתה עתה עודך הולך בחוץ, אבל דע כי הנך נכון למועדי רגל.

וזהו ממש מאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו, בכו בכו להולך, ר"ל גם כי לא יתעורר לבכות על הצדיק שמת הלא ראוי לו לבכות על עצמו, גם כי עתה עוד הוא הולך ברגליו אבל הלא כבר נאמר כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה (קהלת ט', י"ב). והכוונה במשל זה כי אם תתפוש אחד מבעה"ח אל תוך מצודה אין זה כ"א הכנה לעשות בו את אשר ברצונו לעשות, לא כן דגים הנאחזים במצודה זאת היא מיתתם כי בלא מים אין להם חיים.

וכבר כתבנו על מאמר זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם (איכה ה', י"ד) על דרך מי שגנבו מאוצרו הרבה תבואות ובתוך כך היה הולך על תלמי שדותיו וראה כי המה צנומות דקות ושדופות, אז הרבה לבכות במר לבו על הישן הנגנב ממנו, אחר שאין לו תקוה על החדש ומי ימלא חסרונו. וזהו זקנים משער שבתו ועליהם לא הייתי מצטער כ"כ כמאמרם ז"ל על וזרח השמש ובא השמש (קהלת א', ה') עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי (ענינו בקהלת רבה א', י') אבל כאשר עיני רואות כי גם הבחורים שבתו מנגינתם ואינם מצפצפים בתורה אז אוי לי על שברי כי מי ירפא לי (עי' קול יעקב סוף מגילת איכה).

וזהו ג"כ מ"ש כלו בדמעות עיני חמרמרו מעי נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה לאמותם יאמרו איה דגן ויין (איכה ב', י"א-י"ב). היינו בראותו כי נערי בני ישראל פנו את עצמם לבקש מחיתם ברחובות קריה כי פרנסתם קשה עליהם מאד והעולם היה מסתפק בזקנים שהיו יושבים בבית המדרש, אבל עתה הלא זקנים משער שבתו וגם בחורים מנגינתם ותורה מה תהא עליה. וכבר נשאתי משל על מאמר זה בהספד על אדם גדול משל לאחד בא ללוות מעות אצל עשיר ויאמר לו אם יהיה לך ערב בטוח אז אתן לך הסך ההוא, וילך והביא לו ערב, אבל המלוה הבין בהאיש ההוא שאינו איש אמיד כ"כ שיוכל לסמוך עליו על כל הסך הגדול ההוא, הלך והביא לו עוד ערב שני ויחתמו שניהם על השטר חוב, ואחר ימים אחדים נשמע קול בעיר כי בית ערב האחד יצא בו תבערה, ויהי כאשר שמע הערב השני ויחרד מאד, ויתפלאו מאד עליו כל הרואים תנועותיו וחרדותיו, לאמר מה לך לדאוג כל כך הלא ביתו עומד בקצה העיר הרחק מאד מביתך, ויען ויאמר הלא תדעו כי אני והוא חתומים אנחנו על שטר חוב, כי שנינו קבלנו ערבות על עצמנו על חוב גדול וכל זמן שהוא היה על מעמד רכושו לא היה לי לדאוג כל כך, כי אם על המחצה אבל עתה כאשר רכושו היה למאכולת אש הלא יפול כל החוב עלי ועל רכושי.

הנמשל בעת באו ישראל לקבל התורה אמר להם הקב"ה (מדרש שה"ש על מאמר משכני אחריך נרוצה) אני נותן לכם את התורה אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם, אמרו לו הרי צדיקים שבדור והרי בנינו ערבים אותנו כו', ומעתה כל זמן שהצדיקים הזקנים היו בחיים לא היה אל הילדים לדאוג כל כך כי הזקנים היו עשירים גדולים בתורה במצות ומעשים טובים, אכן עתה כאשר נאספו הזקנים הלא נשאר כל החוב על הילדים הרכים. וזהו - זקנים משער שבתו, ולכן - בחורים מנגינתם, כי לא יערב להם עוד להטיב לבם בנגינות אם השט"ח עומד חלילה לגבות מן הערב השני.

והדברים שדברנו בבאור מאמר בעטף עולל ויונק ברחובות קריה הלא הם כתובים על ספר המקונן ע"ה התבוננו וקראו למקוננות כו' כי עלה מות בחלונינו בא בארמנותינו להכרית עולל מחוץ בחורים מרחובות (ירמיה ט', ט"ז-כ'). כי הנה משפט האדם בהזדמן שערוריה בעולם הוא משגיח על הילדים ונותן עליהם שבעה עינים שישבו רק בבית ולא יצאו החוצה, ולא יתראו ברחובות העיר מדאגה פן יפגעם ח"ו מן המקרים המתרגשים כמבואר (בבא קמא ס', ב') על מאמר לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבר זעם (ישעיה כ"ו, כ') כי זאת היא סגולה גדולה להתעלם מן העין השולט בחוצות שהוא מקום פנוי. אבל הנה זה משל נמרץ על הבטלה כי אין הצלחה בבטלה כמאמר הבטלה מביאה לידי שעמום (כתובות נ"ט, ב') כי שם משכן כל פגע וכל ענין רע. ולכן מחוייבים אנחנו להסגיר את הילדים והבחורים בחדרי התורה והיא מגינה ומצילה עליהם ועלינו, לא כן אם יתבטלו מן התורה מי יגן עליהם בחוצות וברחובות, כמאמר יעקב אבינו ע"ה על בנימין פן יקראנו אסון בדרך, גם כי כבר היה גדול בשנים אבל הבין בו כי ראוי היה להיות סגור עוד באהלי תורה, לכן החריד ירמיה ע"ה כל החרדה הזאת ואמר כלו בדמעות עיני כו' על שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה והמה בטלים מן התורה. וזהו כי עלה מות בחלונינו כו' להכרית עולל מחוץ בחורים מרחובות, אחר כי יעזבו הבית המדרש ויצאו לחוץ והמה מתהלכים ברחובות הלא המה נכונים למועדי רגל.

ומה שאמר כי עלה מות בחלונינו נראה להסביר הדבר על דרך ההבדל אשר בין הבעה"ב הבא אל בית הלוה לתבוע חובו ובין הגנב הבא אל הבית לגנוב, כי הבעל חוב בבואו לתבוע חובו הוא הולך דרך הפתח אל האכסדרה ומהאכסדרה אל חדר החיצון ומשם אל הפנימי עד שהוא בא לפני בעה"ב ומציע לפניו השטר שהוא חתום עליו על כך וכך, לא כן גנב הבא לגנוב הוא לא ילך דרך הפתח ולא דרך האכסדרה, אבל יפרוץ לו דרך החלון ושם יבוא מיד אל הדברים שהוא חפץ. כן במות האדם בדרך כל הארץ אחרי מלאת לו ימיו ושנותיו ימלץ עליו שהמות בא לו דרך הפתח והלך בכל החדרים החיצונים, היינו אחר שנתמעטו הכחות וליחה התולדית יום אחר יום, עד כי התמו הכחות עד תמם אז מת, לא כן במות אדם צעיר לימים בעודו באבו רענן בכחו כמאמר כי אין חרצובות למותם ובריא אולם (תהלים ע"ג, ד') עליהם ימלץ כי המות פרץ לעצמו דרך החלון ובא עליו כגנב כמאמר בעד החלונים יבואו כגנב (יואל ב', י"ט) וזהו כי עלה מות בחלונינו כו' להכרית עולל כו', והבן.

אמנם יש עוד הבדל בין הבע"ח או סוחר שבא אל הבית לקנות מן הסחורות אשר שמה ובין הגנב אשר בא לגנוב מן הסחורות, כי הבעל חוב יבדוק בהמטבעות שיתן לו והסוחר יבדוק בהסחורות ויברור הטובים מן הפחותים כי יש לו פנאי לבדוק ולברור את המעלה חן בעיניו, לא כן הגנב הוא לא יבדוק כי יקח בחפזה ויתפוש בידו מה שיפגע בו ראשון.

הנמשל כי ב' מיני מיתות יש, טבעיית ומקריית, הטבעיית היא בהתמלא ימיו ושנותיו, והמקריית היא ח"ו בלא עת וזמן כי אם דרך סבה עוברת ומכה מהלכת רח"ל, והיה מהראוי ג"כ שלא תבדוק עכ"פ ושלא תבחין בין טוב לרע. על זה התפלא המקונן ע"ה ואמר כי הלא הדבר לא כן הוא כי עלה מות בחלונינו כו' להכרית עולל מחוץ בחורים מרחובות, כלומר שהיא הורגת רק הטובים והמובחרים וכמאמר כי ליום איד יחשך רע (איוב כ"א, ל') היינו בבוא ח"ו איזה מקרה לא טובה הרשע הוא נמנע ממנה ולא עליו תבוא הרעה וליום עברות יובלו פירוש כי ביום עברות יזדמן אל הרשעים נסיעות ויובילו אותו ממקום זה אל מקום אחר (עי' דבר אליהו).

עוד נרמז במאמר כי עלה מות בחלונינו המה תופשי התורה כי המה אצלנו בבחינת החלונות אשר בבית, אשר דרך החלונות יבוא אור אל הבית ולולא החלונות היה חשך ולא אור, כן החכמים תופשי התורה המה מאירים עינינו המה לנו לעינים אך באורם נראה אור. ועוד כי בכל חלקי הבית אין עוד דבר חלוש כמו החלון כי ע"י תנועה קלה אשר תהיה בהבית מיד יפלו החלונות, וראשונה יהיו לכל הפגעים, כן תופשי התורה המה הנקראים בפי חז"ל קצירי ומריעי חלושי כח מאד וכאשר יתנענע העולם מעט באיזה השתנות ממצב הטבעיי גם אם לא יזיק להמוני בני אדם אבל לת"ח יעשה הרבה בעבור כי קיומם וישיבתם בעוה"ז כישיבת עראי ולכן מפני הרעה נאסף הצדיק. אשר ע"ז כבר המליץ הכתוב ואמר אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעוללות בציר אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי אבד חסיד מן הארץ כו' (מיכה ז', א'-ב') המשיל את חיי הצדיקים אל פירות האילן כי פרי העץ אדוקים וחבורים באילן רק כל זמן שאינם מבושלים כל צרכן אז כל הרוצה לקחת פרי מן הענף ממקום חבורו לא קל מהרה יקחהו אם לא בחזקת היד כי הפירות דבוקים מאד בהענף, אבל כאשר נתבשלו הפירות כל צרכם אז אינם דבוקים עוד ורוח יעבור עליהם ויפילם לארץ. כן הצדיקים והת"ח השלמים אינם סבוכים בחזקה אל העוה"ז בעבור כי כל סבות הפרנסה רחוקים הם מאתם לא ישלחו בעולתה ידיהם ולכן המה מסתפקים בדוחק וחיי צער וילכו בלא כח לפני רודף כמאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה (איכה א', ו'). וזהו אללי לי כי הייתי תמיד כאספי קיץ כפירות שנופלים כלם קודם הזמן, כן צדיק אובד בצדקו כאשר יתחילו אשכלותיו להציץ ציץ ולא יזכה להשאר בחיים עד יזקין בארץ גזעו, רק מיד כאשר יאחז צדיק דרכו והגיע אל שלמותו שהוא גמר בשולו כבר אפס כחו והולך לו בעבור כי אין סבה להם להתפרנס מן הסבות אשר ביד ההמוניים כי איך ישלחו ידם אל דברים כהם. כי כלם לדמים יארובו איש את אחיהו יצודו חרם ומאין יתפרנס הצדיק. ומ"ש אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין על דרך חנוני לעת זקנותו אשר אין לו בחנותו כי אם כמה חתיכות מה שנשאר לו מסחורות כמה מינים היה נשאר המותר מה שלא רצה הלוקח לקנות, ומשפט החנוני הזה באשר ימצא בחנותו כי נשאר לו מסחורות חתיכה שלמה ומהודרת הוא שומר אותה מאד למען יהיה בידו במה להתפאר לפני הבאים בחנותו וכאשר תאבד ממנו החתיכה הזאת ידמה בעיניו כי אבד כל חנותו כי היא התפארת לו מן הכל.

הנמשל כי עתה בעוה"ר נתמעטו חכמי התורה אין לנו עוד דור כדורות הראשונים שהיו גדולים בתורה ובחסידות ומהראוי בהמצא אצלנו בין הנשאר איזה חסיד וגדול הדור ראוי לשומרו ולהחזיקו בכל מיני חיזוק ושמירה, וזהו שצווח ואמר אבד חסיד מן הארץ ואם תאמר להתנחם עם הנשארים הלא וישר באדם אין: