ויבואו כל איש אשר נשאו לבו כו', ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב כו'.

לפי הפשט נראה כי הנשים בעצמן הביאו התכשיטים, אך מפני שאין מקבלים מן הנשים מבלעדי הסכמת בעליהן לכן עשה הכתוב את הנשים עיקר המתנדבים והאנשים באו על הנשים, וכמאמר רז"ל על בסמוך, כלומר תכיפים אליהן להסכים על נדבת הנשים.

אבל עם כל זה ראוי להתבונן על עיקר כוונת הספור מה מנו יהלוך אם לא יפרסם את זאת מי היה המביא, וכי להתפאר בפני הבריות היתה הכוונה, חלילה מלחשוב כן, גם ראוי לחקור בדבר נדבת הנזמים אם שהיה בהם איזה ענין הפלגה וחשיבות יותר מבשאר הדברים אם כן יפלא על אהרן למה הכשיל את ישראל לאמר אליהם שיביאו חח ונזם המובחר שבדברים לעשות ממנו העבודה זרה, ואם תאמר להיפך שזה היה הגרוע בחלקי הנדבות להיותו ענין הגורם לפרוץ תאותן התכשיטים הם כתבלין לרע, הלא הכתוב מתפאר במה שהביאו התכשיטים לנדבה.

דע כי אם תחקור על המשך הספור הנה כל המאמרים מדברים משבח האנשים מביאי הנדבות וכלם מפליגין מעלות ותפארת הנודבים כי התנדבו בתשוקה נפלאה ובזריזות כ"כ עד שאמר להם משה מרבים העם להביא וכו', והעילה לצורך ספור הזה הוא אך מדאגה מדבר, לבל יאמרו האומרים מי הוא המעיז פניו נגד רבון העולם יתברך שמו שלא למלאות בקשתו, כמאמר המפורסם בקשת מלך אין הכרח גדול ממנו (ואולי אשר מטעם זה דייק הכתוב ואמר קחו מאתכם תרומה כו', מאמר מאתכם מורה ולא כלכם, כדי להשאיר להם מקום שיעשו כרצונם) ואם כן מי הוא אשר צלל בעמקי לבבם לבחון אם התנדבו מרצון נפשם בכל לב או רק מפאת ההכרח והיראה פן יפגענו בעונש, הנה על זאת מביא לנו הכתוב כמה עדים נאמנים כי רק מפאת האהבה הנפלאה עשו כל מה שעשו, וכמאמר כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה וכו', הביאו בני ישראל נדבה לה', הנה העיד הכתוב כי נדב לבם אותם להתנדב לה' בלב שלם ונפש חפצה, לא זולת ונבאר עתה המופתים הנאמנים על זה:

המופת הראשון הוא מהירת המתנדבים כמאמר ויבואו האנשים על הנשים שהיה נראה לעין כי איש את אחיו ידחקון כלם מגישי מנחה בצדקה, ואם שהיה ענין זה רק על דרך הכרח למלאות רצון המלך יתברך שצוה לעשות לו משכן וכלים, אם כן באין ספק היו מתעצלים בדבר והיה כל אחד אומר בלבבו אולי תתמלא המלאכה מבלעדי כסף שלי, ולא יהיו צריכין אל נדבתן, אבל בהיות תשוקת כל אחד להתנדב לה' למען יהיה לו גם כן יד ושם בחלקי משכן כבודו יתברך, אם כן היה לכל אחד דאגה בהיפך לאמר אולי כרגע תתמלא המלאכה משאר המתנדבים ולא ישאר לי מקום על נדבתי להיות לי חלק בהיכל ה', לכן חרדו כלם והתנדבו במרוצה עד שבאמת אמר להם משה מרבים העם להביא כו':

המופת השני הוא רבוי הנדבות וכמו שאמרו ז"ל במדרש (פרשת פקודי) אלה פקודי המשכן משכן העדות (שמות ל"ח, כ"א) שמתחלה הביאו נדבות יותר מן הראוי מה עשה משה שאל מהקב"ה מה נעשה מן המותר, אמר לו הקב"ה עשה מהם ארון ללוחות שנקראו עדות, ולכן אמר אלה פקודי המשכן ואחר כך משכן העדות, וראוי להמתיק המאמר מדוע דייק פה לקרוא אותם עדות. ואולי יתכן על דרך מאמר ותאכל ותשבע ותותר (רות ב') אשר לכאורה אין צורך אל הכתוב לכתוב מלת ותותר הלא עיקר המצוה בהכנסת אורחים לתת אל האורח שיאכל לשבעה ולא להותיר, ומה גם מה חידוש השמיע אותנו במאמר ותשבע אחר שאמר ותותר הלא כבר מובן שאכלה לשובע נפשה. אמנם הנה באמת אין הבעל הבית מחוייב לתת לעני רק להשביע נפש רעבה, אך איה איפה יתברר שכבר שבעה לה נפשו יהיה המופת על זה מה שהשאיר ולא יאכל, וזהו צחות מאמרו ותאכל ותשבע והעד - ותותר. הוא הדבר בענין נדבת המשכן כי המותר היה כל כך חשוב וחביב אצלו יתברך לסבת היותו עד נאמן לפאר טהרת מקדשו שהיתה נדבתם בלב טהור וברוח נכון ובאהבה גדולה בלב ונפש כי הלא המלאכה היתה די והותר, ולכן צוה יתברך לעשות מן המותר ארון לעדות כי הוא עדות לישראל על טהרת לבם וזכות נפשם, וכמו שבארנו:

המופת השלישי הוא מה שאמר שלמה המלך ע"ה כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך וימלאו אסמיך שבע (משלי ג', ט'-י'), הנה כוונת המאמר להשמיע אותנו ההבדל העצום בין הנותן מחפץ לבבו ובין הנותן מפאת ההכרח כי אכף עליו העני, או שכוונתו להתפאר, וכדומה מן הכוונות הזרות, וההבדל יהיה בשני דברים. אחד כי הנותן מפאת תשוקתו וחושב בנפשו כי מה שיתן אל העני הוא כאלו יעשה מו"מ נכבד וקונה סחורה נפלאה, הלא יפזר עליו לתת לו מעצם הונו ורכוש סגולתו, לא כן הנותן מצד ההכרח משפטו לבקש ולחפש אחר איזה מעות שיש לו שהוא חוץ לחשבון הונו, אם שהגביה פעם איזה מציאה או שגבה חוב ישן, אבל מן הסך המסויים אשר תחת ידו ובא אליו ביגיעה לא יאבה לפזר בשום פעם. וזהו שדרשו ז"ל כי ה' יהיה בכסלך (משלי ג', כ"ו) אם נתת מכיסך צדקה (בראשית רבה פרשה א', י"ד) היינו מאותו דבר אשר עין בעל הבית עליו והוא צרור הכסף אשר בידו למו"מ ולא מדבר שכבר התייאש ממנו. וזהו שהפליג הכתוב בגנות העובדים עבודה זרה ואמר הזלים זהב מכיס כו' (ישעיה מ"ו, ו'), כלומר כי העבודה זרה חביבה עליהם כל כך עד שבעבורה יתנדבו לתת מכיס שלהם היינו מן הזהב המזומן ומן עיקר הונם ורכושם. וההבדל השני, כי אותו שנותן ברצון טוב משפטו לתת מעט הכמות ורב האיכות כמו דנרי זהב והוא סמוי מן העין, לא כן מי שנותן להשביע עין המקבל או עיני הרואים זולתו יכין איזה מטבע גדולה של נחושת וברזל רב הכמות ומעט האיכות על דרך הנאמר ביעקב וישם עדר עדר לבדו (בראשית ל"ב, ט"ז) כדי לסמות עיניו של עשו. ועל השני בחינות אלה דייק שלמה עליו השלום ואמר, א. כבד את ה' מהונך היינו ולא מן הדבר המיואש. ב'. ומראשית כל תבואתך, היינו מן המובחר שיהיה מעט בכמותו ורב באיכותו, והבטיח כי הקב"ה ימדוד לו בעבור זה כמדתו. וזהו וימלאו אסמיך שבע, לא כן אם יתן לך ברכה בשדה תהיה הברכה גדולה מצד וקטנה מצד שתהיה התבואה מעורבת תוך קש ותבן ומוץ ותצטרך עוד לעמל ויגיעה להסיר הפסולת מתוך המאכל.

ומעתה הנה המופת היותר גדול היה מה שנתן כל אחד דבר האהוב אצלו ביותר ובחר להתנדב החפץ היקר הזה החביב עליו מכלם, וכהוראת מאמר כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם, כלומר אותו החפץ החביב לעצמם אותו הביאו לנדבה לה', וזה היה מופת נמרץ על שלמות המתנדבים כי אם היתה הנדבה עליהם למשא ודאי היה כל אחד בוחר את הפחות שבכליו מה שאין לבו עליו, וע"ד מאמר כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם (ויקרא כ"ב) כלומר מלבד הטעם הכמוס אתו יתברך, עוד הוא הוראה שאתה תבחרהו לקרבן בעבור שאין אתה רוצה בו ואינו חביב עליך וזהו כי לא לרצון יהיה לכם:

ומעתה נבאר מאמר המדרש: בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם. מה כתיב שם פרקו נזמי הזהב וכו'. וכשעשו המשכן הביאו אותו לנדבה ורוח הקודש צווחת ע"י הושע והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי (הושע ב', א') (פרשה מ"ט, ב'). אשר לכאורה לא ידענו כוונת הענין בכלל מה שהפליגו ואמרו בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם וכו', גם מאמר והיה במקום כו', אינו ענין כלל לכאורה לדבריהם אלו.

אבל הנראה כי אהרן ע"ה במה שאמר פרקו נזמי הזהב וכו', היה קולע בזה אל ענין שיתבאר. כי הנה הנזמים יש בהם שתי בחינות כי אצל האנשים הוא דבר הפחות בהונו ורכושו כי הוא לו אך למותר ואינו יכול להרויח בו מאומה, והוא קרוב אצלו אל דבר האבד שכבר נתייאשו הבעלים ממנו, אבל אצל הנשים הוא בהיפך כי הוא להם כלי תכשיט יקר ואהוב מן הכל. לכן בעגל אמר פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם כי בטח בהנשים שלא ירצו לתת להפסיד אותם, ולכן גם כי האנשים יתגברו עליהן ויקחו מידם בע"כ ע"י ריב ומדנים, עם כל זה יתברר על ידי זה עצמו שאהבת העבודה זרה אינה נחשבת אצלם כי לולא כן מה להם להתעבר עם הנשים בעבור הנזמים יהי להם אשר להם, והם יקחו את הזהב אשר צרור אצליהם למו"מ לעשות ממנו העגל, אם לא כי לא יאבו לתת רק דבר שהוא אצליהם למותר, והעד כי התעברו על ריב ופרקו מהם בע"כ וזהב אחר לא אבו לתת מחירם. לא כן במשכן נאמר ויבואו האנשים על הנשים שההוראה כי הנשים הביאו אותם בעצמם, רק שבעליהן באו אחריהן להסכים עמהם שיוכלו הגובים לקחת אותם מידם, ואם כן מעתה יתגלה למפרע גנות הפריקה הקודמת, שלא רצו לתת רק מה שאין לבם עליו, לכן הנשים שהנזמים חביבים אצלן לא רצו לתת עד שנאמר בהן פרקו כו', לא כן עתה בנדבת המשכן חתרו דוקא להתנדב הדברים החביבים עליהם ביותר והביאו נזמים נדבה לה'. וזהו ורוח הקודש צווחת והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, כי עד מעשה המשכן היה אפשר לומר שלא רצו להתנדב התכשיטים מחמת כי התכשיטים המה יקרים בעיניהם יותר מדבר ה', היינו אפילו אם היו מאמינים בעבודה זרה שהוא אלהים, עם כל זה תשוקתם אל התכשיטים עודפת במעלה, אכן עתה שאנחנו רואים כי נתנו אותם נדבה לה' מוכח למפרע כי רק מחמת קלות העבודה זרה בעיניהם לא רצו לתת, והבן. (עוד באור ע"ז תמצא בחבורנו קול יעקב שיר השירים על מאמר שחורה אני כו'):