ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים (מ"ט, י"א). בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה (פסחיים נ"ו, א').

הנה האמנם לא עמדנו בסוד ה' להבין עילת ההסתרה הזו מכל נביא וחוזה וכמו שכתוב ואתה דניאל סתום הדברים וחתום הספר עד עת קץ (דניאל י"ב, ד') עם כל זאת נאמר בטעם הדבר על פי קט השגתנו ועל פי המקובל אצלנו ממאמרי רבותינו ז"ל שנזכיר, והוא בילקוט על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור (חבקוק ב', א') התחיל צווח עד אנה ה' שועתי ולא תשמע (א', ב')**** אמר לו הקב"ה הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה, בן תורה אתה ולא עם הארץ אתה, לך כתוב אל"ף בלוח ואחר כך תאמר הודיעני את הקץ, וכן הוא אומר (שם) ויענני ה' ויאמר כתוב חזון ובאר על הלוחות (רמז תקס"ב). והמאמר סתום וחתום מאד!

ונקדים לזה עוד מאמרם ז"ל: אמרה כנסת ישראל רבון העולם הנפש הזאת שהיא מקלסת אותך עד מתי תהיה נתונה בעפר, אמר הקב"ה חייכם יגיע הקץ ונפשותיכם שמחות. והנה גם במאמר הזה לכאורה אנו רואים בו מן הקשות כי התשובה איננה מעין השאלה, כי גם הם מאמינים שיבא הקץ אך שואלים עד מתי.

אבל הענין כך הוא, כי הנה בשנתבונן בשמחות בני אדם ועת ששונם, וכמו כן בעתות צרתם והעקת נפשם באין מנוס כל שמחה מהול בתוכה הדאגה והתוגה, וכל אנחה ודאגה כרוך בעקבה הששון והשמחה.

ונבארם לאחדים,

כי הנה השמחה המוגבלת על ימים ידועים כל מה שיעבור עליה יום או יומים קרובה היא לימי חליפתה, ועל כן כל עוד שימשך זמנה ויתאחר יותר לא תערב השמחה אל נפש האדם ולא תהיה מוחשת אצלו עוד עם ידעו כי עוד מעט ימי העדרה קרבו יאתיון. וכמו כן היגון והאנחה אשר גבלו על האדם השולטים בו לרע לו הנה כל יום שיעבור ויחלוף ממספר הימים הנקובים עת ישועתו קרובה לבוא והוא הולך ומתקרב גם בכל שעה אל העדר יגונו ולזאת ירגיש מעט שמחה בלבו כל יום ביתר שאת ויתר עוז. אמנה כל זה הוא בשמחה המוגבלת בזמנה ויגון המוגבל בזמנו, לא כן השמחה המתמדת והנצחיית כי תערב להאדם גם בהעטיף הזמן כי שמחת עולם היא לו ולא תהיה נעדרת ממנו גם בשיארכו הימים.

והוא שבשר לנו הנביא עליו השלום ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ולעילה זו ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (ישעיה ל"ה, י') רצה לומר לא ידאגו על חליפתה כי עד עולם היא. וכמו כן הדבר בצער ויגון היסורים אם לא נודע אל האדם עת חליפתם וחושב בלבו שיתמידו בו כמכת בלתי סרה אזי יהיה יגונו ואנחתו קשה עליו בתדירי על משקל אחד כי איננו מייחל על העדרם.

ולך נא ראה קורא ישר כי דברינו אלה באים מבוארים בדברי רבותינו ז"ל למנצח על ידותון (תהלים ע"ז, א') וזה לשונם: כשהקב"ה מראה לנביאים הצרות הבאות על ישראל הם עומדים ומתרעמים, שנאמר קולי אל אלהים ואצעקה, וכן את מוצא בחבקוק שאמר על משמרתי אעמודה (חבקוק ב', א') אזעק אליך חמס מאנה הנחם נפשי, למה היא ממאנת להנחם שאינה יודעת עד מתי, תודיעני עתך ואני מתנחמת, אדם בא להכות את בנו אמר לו עשר רצועות אתה לוקה, הכהו אחד אמר לו עוד תשע, שנים אמר לו עוד שמונה, מתנחם והולך, ואימתי אינו מתנחם בזמן שאינו מודיעו כמה עליו ללקות, כך אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה מאנה הנחם נפשי למה שאיני יודעת את הקץ שנאמר הודיעני ה' קצי (תהילים ל"ט, ה') (ילקוט תהילים פרק ע"ו רמז תתט"ז). הא לך מבואר כדברינו.

והן זה הוא אחד מטעמי חכמתו יתברך להסתיר קץ גלותנו כי חפץ בנו ה' שיהיה אבלנו וצער גלותנו באחרית ימי הגלות כבימים הראשונים עת הגלה יהודה שלא יהיה נגרע דבר, וכמאמר הנביא ושלמו ימי אבלך (ישעיה ס', כ'). יען כי היגון והצער המה עיקריים לכפרת חטאתינו (ומה גם כי השמחה הנצחיית העתידה היא צומחת רק מסבתם וכמו שהארכנו בזה למעלה) אי על זאת חייבה רצון חכמתו יתברך שלא לגלות את הקץ כי לו ידענו זמנו היה האבל וצער הגלות הולך ומתמעט אצלנו כל יום, וכל עוד שנתקרב אליו יהיה מורגש מהשמחה כפי רב הרגשת ימי הגאולה עד שלא נרגיש בסוף ימי הגלות האחרונים כל מאומה מהיגון וצער הגלות, והוא דבר המתנגד את העיקר המחוייב כפי ידיעת רצונו יתברך וכנזכר לעיל.

ומה מתקו עתה דברי המדרש, אמרה כנסת ישראל רבון העולם הנפש הזאת שהיא מקלסת אותך עד מתי תהיה נתונה בעפר, אמר לו הקב"ה חייכם יגיע הקץ ונפשותיכם שמחות, כלומר איככה הוא באפשרי לגלות לכם זמן הקץ הלא בשתדעו אותו הנה בשיהיו ימי הגאולה קרובים לבוא יהיו נפשותיכם שמחות ולא ישלמו ימי האבלות, על כן ההכרח להעלים אותו מכם. והבן.

ומעתה יחוורו גם דברי הילקוט מה שהשיב יתברך לחבקוק לך כתוב אל"ף בלוח ואחר כך תאמר הודיעני את הקץ. והוא כי הקב"ה הבינו טעם ההעלמה הזו במשל האות הכתובה על הגליון כי הנה המשפט בכתיבת האות להניח סביבו חלק ושיהיה מוקף גויל, כי ע"י גויל המקיף את האות הוא ניכר שהוא בשלמותו בכתיבה תמה. לא כן כשיהיה האות כתוב על גליון מצומצם רק כמדת גוף האות אזי לא יהיה ניכר אם האות הוא בשלמותו הצורך, כי אולי מקוצר הגויל ומחסרון הגליון קצר בו הכותב וגרע קצהו ממנו (אשר על כן כתיבה זו איננה תמה בסת"ם) נמצא כי הגויל המקיף עם שאיננו מעצמיית וגוף האות עם כל זאת הוא מחוייב אל הכתיבה כי הוא יתן מופת על הכתיבה שהיא תמה כנזכר לעיל.

כן ממש זמן גלותנו ואבלנו מהצורך שיהיה מוחש אצלנו עודף על גוף הזמן כי על ידי מה שידומה אלינו כי הוא יותר מאמיתת הויתו יהיה העודף הזה משלים ומתאים גוף הזמן באבלו ויגונו הצורך, מה שאין כן אם יהיה קצו מוגבל בידיעתנו הלא יהיה נגרע האבלות מגוף הזמן, והבן.