ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע, אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה (י"ח, כ"ג).

ההרגש מבואר כי מתחילה לא שאל מה' זולת על הצלת הצדיקים אשר בסדום, ואחר כך נתן אומר ולא תשא למקום בעבורם וכבר העירו בזה גדולי המפרשים עליהם השלום. והנראה בזה על פי מה שאמרו ז"ל: בסורא הוי דברתא בשיבבותיה דרב לא הוי דברתא, סברו מינה משום זכותא דרב דנפיש, אתחזי להו בחלמא רב נפישא זכותי' טובא הא מילתא זוטרא היא לרב, אלא משום ההוא גברא דשיילא מרה וחצינא כו' (תענית כ"א, ב'). והקשו המפרשים ז"ל מה יבצר או מה יגרע כח רב ע"ה אם נחשוב ונאמר כי הצלתם היתה בזכותו, ומה גם כי כל שכן הוא כי בכלל מאתים מנה.

והשיב בזה הגאון רבינו יהונתן זצלה"ה בספרו קשת יהונתן ואמר כי הצלת הרשעים בזכות הצדיקים איננו אך מדאגה כי כשיתן הוא יתברך המשחית לבוא לנגוף בהרשעים יפגע גם בהצדיק מהם להיותו בלתי מבחין בין טוב לרע, אשר על כן באם הצדיק הוא שלם בצדקתו והוא תמים עם אלהים אשר גם אם יפול מצדו המון רשעים רבים לא יאונה אליו כל רע כי רב חילו לבלי תת המשחית לפגוע בו אז לא ינצלו הרשעים עבורו. ומעתה לפי מה שחשבו כי משום זכותיה דרב לא היה הדבר בשיבבותיה הנה בזאת הקטינו צדקת האלהי הזה רב ע"ה, על כן אתחזי להו בחלמא רב נפיש זכותיה טובא כלומר הוא היה יכול להנצל גם אם היה הדבר בשיבבותיה אלא משום ההוא דשיילא מרה וחצינא עד כאן, ודפח"ח.

והוא הענין גם כן באנשי סדום כי גם הצדיקים והטובים שהיו בהם באין ספק שלא היו גמורים ולא היו יכולים להנצל מהמשחית אם יגוף בהרשעים אשר סביבם יתהלכו, אי לזאת שאל אברהם עליו השלום את פני ה' ואמר האף תספה צדיק עם רשע אולי יש חמשים צדיקים כו' ואם כן הלא מההכרח הוא ונשאת לכל המקום בעבורם כי לולא כן יהיה מקרה אחד לצדיק ולרשע, וזהו חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כלו' ולא צדיק גמור.