ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו אל יוסף כו' וימאן ויאמר כו' (ל"ט, ז'). מדרש: יהודה בר רב אמר בדבר מצוה ממאנין בדבר עבירה אין ממאנין בדבר מצוה ממאנין שנאמר מאן יבמי (דברים כ"ה, ז'), בדבר עבירה אין ממאנין בתמי' (פרשה פ"ז, ה')

והמאמר פלאי!¹ וכדי לבוא אל ביאור המאמר נקדים לבאר פרשת יבום ונעמוד על מה שיש להעיר שם והוא כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבוא עליה כו'ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו כו' ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי, וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ואמר לא חפצתי לקחתה, ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו כו' (דברים כ"ה ה'-ט'). ויש להעיר בזה א'. מה שכתוב ואם לא יחפוץ כו' מן התימה הוא מה נשתנה מצוה זו מכל מצות תורתנו הקדושה שלא נתנה בהם הבחירה להאדם. ב'. מאן יבמי להקים כו' לא אבה יבמי. יקשה כפלי המלות. ג'. מדוע שינה הכתוב ואמר אצל היבם לא חפצתי לקחתה ואצל היבמה ואמרה כו' לא אבה יבמי, מדוע לא יאמר גם הוא לא חפצתי יבמה.

footnotes: ¹ ולהמתיק הדברים יותר אמר הרב מ' אלקנה ז"ל כי רז"ל במדרש היה קשה להם מאמר וימאן שהוא אך למותר כי הכתוב מבאר לנו התשובה אשר השיב על דבריה הן אדוני לא ידע אתי מה בבית כו'. אמנם לבוא אל הכוונה נקדים לבאר תחילה מאמר ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו שזה מן הזרות שהכתוב יתלה המצות בחפץ האדם ורצונו וכמו שכתבנו בפנים הלא המצוות המה גזירות המלך על עבדיו. אמנם דע כי בורא העולם בחכמתו יתברך נטע התאוה באדם לדבקות אישות עם היות הדבר בפני עצמו מגונה מאד כמאמר ז"ל בג' דברים האדם נדמה לבהמה אוכל ושותה כבהמה פרה ורבה כבהמה כו' והפילוסוף אמר חוש המשוש חרפה היא לנו. עם כל זאת לסבת היותו ענין הכרחי לקיום העולם שמהו ה' יתברך נצר ממטעי הטבע. אבל אין כח התאוה שוה בכל בני אדם כי זה יבחר לו את זאת וישנא השנית, ויש בהיפך יבחר לו השנית וירחיק הראשונה כאמרם ז"ל חן אשה על בעלה כי לולא כן היה העולם פרוץ בזנות, ועתה כי יש במציאות גם תאוה גם גדר סביב התאוה יתקיים העולם, ומה גם כי כל הנושא אשה בידו לבחור היפה בנשים לפי דעתו והסכמתו עד שלא יחמוד עוד לאחרת, ואף שאין בידו לבחור מן האסורות היינו הקרובות או שיש עליהן איסור אשת איש, עם כל זאת הם בטלים אצלו ברוב נגד המותרות ולא יתאוה אל האסורות, אשר על כן אמרו ז"ל אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה (קידושין מ"א, א') כי יש לחוש פן יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ויתאוה לאחרת ותהיה האשה קלקולו לא תיקונו. ומעתה הנה במצות יבום אשר המצוה היא לקחת רק זאת בלא בחירה יהיה נשאר הרעותא הנזכרת לעיל שלא יקיים עמה לשבת יצרה ויהיה פרוץ בזנות, על כן נתן יתברך בזה גם כן ברירה אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו יחלוץ.אמנם יותר יתכן בהקדם מה שכתבנו בספרנו שמן המור (בי"ט בשלישי במור ואהלות אות א') כי התשוקה אשר בהחושים אינם על גדר אחד רק יתחלפו בכמותם בגדרים מתחלפים כי חוש הראות וחוש השמע תשוקתם דקה וקלה מחוש הטעם יען יספיק לקיים מינו ומציאותו מן המעט מן התשוקה גם כן יבחר ויאבה לשמש עם החושים האלה כי החושים האלה חוש הראות וחוש השמע מיוחס על דרך השיתוף גם למעלה וירח ה' את ריח הניחוח כי ראה ה' בעניי וישמע ה'. אמנם חוש הטעם מה שהוא א' מן השלשה דברים אשר האדם נדמה בהם לבהמה אוכל ושותה כבהמה (חגיגה ט"ו) אשר זולת התשוקה הגדולה היה בורח מזה, היה אם כן מן הצורך בעבור קיום העולם להעדיף בהם כח התשוקה, וחוש המשוש שהוא חרפה לנו עד מאד היה מהצורך להאריך נגדו שיעור יותר גדול מן התשוקה כי לולא כן היה העולם חרב ומעתה דע כי לא תתכן התשוקה רק בדבר שבידו לעשותו בבחירתו לא בדבר שהוא מוכרח לעשות על ידי כפיה שכופין אותו לעשותו ואינו בבחירתו, כי זאת היתה עצת אחשורוש והשתיה כדת אין אונס רק לעשות כרצון איש ואיש למען יאכלו וישתו בבחירתם ובתשוקתם ויערב להם. ואם כן במצות יבום שהוא ענין הכרחי באין ברירה אין מקום אל החפץ ואל התשוקה ובאין תשוקה נשאר הדבר כמאמר הנזכר חרפה היא לנו והוא מגונה מאד ויהיה מהנמנע לקיים המצוה להקים לאחיו שם בישראל, לזאת נתן יתברך ברירה אל האדם אם לא יחפוץ לקחת יחלוץ, ואחר אשר הברירה בידו מה לבחור יש ביד התשוקה להכריע ויש מקום אל האדם להטות עצמו אל קיום המצוה, ואז אחר כי יש ברירה בידו ועם כל זאת לא יחפוץ לקחת את יבמתו, בעל כורחו שהוא ממאן להקים לאחיו שם בישראל ורק על ידי זה לא אבה יבמי, אז ועלתה יבמתו השערה ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל על דרך וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע כו' על כן לא אבה יבמי ולכן וירקה בפניו דרך בזיון ככה יעשה לאיש כו'. ומעתה הנה הברירה שנתנה התורה במצוה זאת היא על דרך הברירה אשר נתנה התורה במאמר כי תצא למלחמה כו' וראית בשביה אשת יפת תואר כו' ולקחת לך לאשה כי שמה נתנה הברירה למען לא יהיה אנוס מן היצר ויוכל לעמוד נגד היצר ולא ישאנה כן פה אין הכוונה באמת שיחלוץ רק כי על ידי הברירה יהיה מקום להתעורר ולבחור בה וישאנה:ומעתה התבונן נפלאות בתשובת יוסף הצדיק בדבר מצוה ממאנין בדבר עבירה אין ממאנין כי כבר מבואר במדרש (ב"ר פ"ז) שאמרה לו ליוסף אם לא תשמע לי כופפת אני את קומתך מסמא אני את עיניך כו', והגם שאמרו בגילוי עריות יהרג ואל יעבור אבל אין בן נח מצווה על קדוש השם (עיין מזה בפ"ד שהאריך) ואם כן היה יוסף אפשרי על ענין זה באין עון כל כך. אבל הצדיק הזה השכיל פיהו ואמר לה למשל איש רך וענוג היזדמן או היתכן שיעשה מעשהו זר שמעשהו בדברים פחותים ומגונים לגרוף תנורים וביבים וכדומה, ואם במקרה יזדמן שיעשה לפעמים כזאת אפשר שעשה זאת בעבור היותו לעסק נכבד לדבר מצוה, בהיותו קרוב לבית הכנסת ולבית המדרש, אבל לא לדבר הרשות וכל שכן שיהיה נמנע מלעשות זאת בהיות בו עוד דבר עבירה כמו בשבתות וימים טובים. וזה היה מאמר יוסף הצדיק עליו השלום בדרך בירור כי מצד הטבע לבד אין בכחו לעשות זאת כי היא באה אליו בהכרח לכוף אותו על כך הלא ראי נא אם בדבר מצוה ממאנין שנאמר ואם לא יחפוץ כו' כי אם היה הכרח לייבם לא תהיה התשוקה גומרת המצוה ובהעדר התאוה נשאר הדבר מאוס ומגונה ולא יהיה בכחו לעשותו עם היותו מצוה כל שכן בהיות בו דבר עבירה תרתי לריעותה דבר מגונה שהאדם קץ בו והוא עבירה גם כן ודאי מהנמנע הוא אל האדם לעשותו על דרך הכפיה וההכרח. ואמר עוד הן אדוני לא ידע אתי מה בבית כו' ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים - מאמר הזאת מורה כי יש עוד רעה אחרת רק היא קטנה בערכה גם למה איחר העיקר והקדים הטפל הלא מאמר וחטאתי לאלהים ראוי היה להקדימו קודם מאמר הן אדוני לא ידע כו', (עיין הג"ה נתבאר יפה) אבל הוא הדבר שאמרנו כי בן נח אינו מצווה על קידוש השם כמאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל אם כן לא היה לפניו מקום כל כך להשיב וחטאתי לאלהים במקום מאמר אני הורגך אני צולבך, לכן בהכרח אמר לה הן אדוני לא ידע אתי מה בבית כו' איננו גדול בבית הזה ממני פירוש מלת איננו כי גם הבעל הבית איננו גדול ממני בבית הזה ואינו מחזיק עצמו כבעל הבית נגדי בבית הזה לרוב חשיבותי בעיניו ולא חשך ממני מאומה כ"א אותך באשר את אשתו, ואחר אשר יתודע אליו כי גזלתי את אשתו ממנו ינקום בי ויהרגני והאף אמנם כי גם את תפחידני בהריגה עם כל זאת הלא את תצטרך להתגולל עלי דין ודברים אבל הוא יהרגני מיתה מחויבת ואם כן אחר כי הקיפה עליו ההריגה משני צדדים אם כן וחטאתי לאלהים אם אשמע אליך ובעלך יהרגני כי יהיה בזה חיוב מיתה מה שאין כן על ידך אם אתה תהרוג אותי אהיה נשאר עומד בצדקי ומוטב למות מיתת זכאי ולא למות מיתת חייב:הערהובמדרש (ויקרא רבה כ"ג) ואיך אעשה כו' וחטאתי לאלהים לאלהים אני חוטא ואיני עושה הרעה הגדולה. עיין מפרשי המדרש שנדחקו מאד, ויפה אמר הרב מ' אלי' מ"ץ ז"ל כי הנה אשת פוטיפר באה אל יוסף בטענה שהיא ראתה בכוכבים שעתידה להעמיד תולדות מיוסף, והכוכבים היו לה לאלהים ואחר אשר אלהים רוצה כן אין ליוסף למאן בדבר זה, על זה ענה יוסף כי איננו חושש לזה ומוכן הוא לחטוא לאלהים זה, ושלא לשמוע לו. וזהו לאלהים (שלך) אני חוטא ואין אני עושה הרעה הגדולה, וזהו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, ועל טענתך אני אומר - וחטאתי לאלהים שאמר כן, ואין אני חושש על הדברים שתאמר לי בשמו.

וכלל הענין בזה הוא עם המבואר מפי סופרים וספרים אשר תכלית שלמות המצוה הוא עם זכות המחשבה וטהרת הלב שיכוון בה האדם אך לעשות נחת רוח ליוצרו. וידענו כי הדבר הערב אל גוף האדם כמו מצות עונג שבת ויום טוב וזולתם יכבד על האדם לכוון רצונו ומחשבתו בלתי לה' לבדו, יען כי גם הגוף חפץ בהם, מה שאין כן במצוה המתנגדת אל רצון וטבע הגוף כמו מצות הצום והצדקה ודומיהם מהנקל על האדם לעשותם בכוונה רצויה ומיוחדת אך לשם ה', וכאשר הארכנו בביאור ענין זה פרשת לך בביאור מאמר הכתוב זכור את יום השבת לקדשו כאשר צוך כו' שהרצון לבל יתערב במצות עונג שבת שום מחשבה חיצוניית וגופניית לענג את עצמו חס ושלום. ומעתה אם במצות עונג שבת הזהירה התורה הקדושה אותנו כל כך, מה תהיה עוד במצות יבום שעצמיית המעשה בנויה על אשת אח שאיסורה איסור כרת, בלתי במות אחיו וזרע אין לו צוה יתברך לייבם אשתו לבנות בית אחיו וודאי כי בכמוהם החיוב על האדם לאזור חיל לבל יתערב זרות במחשבתו חלילה לעשות מצוה זו למלאות תאותו ולהשביע יצרו, כי בקל יהיה כפוגע באשת אח שלא במקום מצוה. אשר על כן אמרו ז"ל מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה, עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום (בכורות י"ג, א').

ומעתה מה שכתבה התורה הקדושה ואם לא יחפוץ האיש כו' איננו על דרך ברירה חס ושלום, אך זאת היתה מחכמתו יתברך עם השקפתו יצרי לב האדם ובחנו בהם, כי יהיה כבד ענינה על האדם לקיימה על שלמותה בכוונה הרצויה הצורך אליה, ולאו כל אדם זוכה למדרגה כזו, ואין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, על כן מצא את לבבו להקל ענינה על האדם בחליצה, והיא אך להאדם אשר ירגיש בנפשו כי לא יוכל לעמוד בדבר לכוון הכוונה הנאותה אליה.

ודע כי מצוה הלזו מתוארה על שם יבום והוא באם לב האיש המייבם תמים אתו לעשותה אך למען הקים לאחיו שם בישראל, לא כן באם יגרע ממנו כח העז ההוא וילוה אליו כח המתאוה לעשות הדבר על דרך גבר בעלמה ולשם אישות או אז מוגדר ענינו על שם לקיחה, על דרך הכתוב כי יקח איש אשה.

ובזה נבוא אל ביאור הכתובים כי ישבו אחים כו' ויבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה רמזה התורה הקדושה במלת ויבמה אשר מגמתו לא יהיה לזולת בלתי ליבמה ולקיים המצוה, ועל זה אמר ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, רצה לומר לא על דרך הממאן במצות ה', אדרבא מאד חשקה נפשו לקיים מצות יבום אבל הוא ירא על עצמו פן יפגע בה על דרך לקוחין. וזהו ואם לא יחפוץ האיש לקחת כו' אי על זאת היה מהצורך להודיע אמתלאותיו מדוע הוא נסוג אחור ממצוה זו, וזהו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, כלומר על דבר שאיננו בבחינה זו שיהיה מכוון מחשבתו אך להקים לאחיו שם בישראל על כן לא אבה יבמי מדאגה פן יפגע בי על דרך הלקוחין, וזהו וקראו לו זקני עירו כו' ואמר לא חפצתי לקחתה וכנזכר לעיל, ואחר כי הציע אמתלאותיו ונגשה יבמתו כו' וירקה בפניו כו'. כי אין לחרוץ משפטו בעונש גמור כי אתו עמו טעם מספיק ואיננו כמסרב חס ושלום, אך עם כל זאת הוא ראוי לבזיון כי מדוע לא יגביר שכלו על יצרו לעשות המצוה עם הכוונה הנאותה אליה. וזהו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, כלומר אין בגדר לכוון אך בעבור לבנות בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל כלומר זה הוא שאין בכחו לייבם בלתי לחלוץ.

ומעתה דברי המדרש מובנים פשוט כי הנה מבואר במדרש כי שאלת אשת פוטיפר את פני יוסף לאמר שכבה עמי לא היתה על דרך פריצות כמשפט הזונות, אבל באתה אליו בדברים של טעם כי ראתה באיצטרלוגין שלה שעתידה להעמיד ממנו בן, ולא ראתה יפה כי הדברים מגיעים לבתה. והנה יוסף עליו השלום ידע כי אם ידיח דבריה בלי נתינת טעם לא יוכל לה, כי כפי הנראה היו דבריה בתם לבבה, לכן היה מהצורך ליוסף לתת לה מענה במועצות ודעת למען לא תחשבהו כממאן בעלמא, לאמר האמנם שאתה חוזה בכוכבים שתעמיד ממני בן הביטי נא וראי במצות יבום אשר נצטוינו עליה בתורה נאמר בה ואם לא יחפוץ כו' מיראתו פן יתערב לו איזה מחשבה זרה, כן אנכי לבי הומה לי פן לא יהיו רעיונותי אמונות אתי בל תהיה כוונתי לזולת רק להעמיד ממך תולדות, וזהו לדבר מצוה ממאנין לדבר עבירה אין ממאנין בתמיה. והבן.