וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה (כ"ט, ל"א).

הנה מהראוי לשום לב אל מאמר ויפתח את רחמה, הלא מטבע וחוק הבריאה הוא שיהיה רחם אשה פתוח להוליד לצורך קיום העולם, על כן אין מהנכון לומר בכזה ויפתח את רחמה, אבל להיפך עצירת הרחם הוא ענין השתנות בטבע על דרך הכתוב וה' סגר רחמה.

ובמדרש: כי שנואה לאה שהיתה אמורה להנשא לשונא, ורחל עקרה עיקרה של בית (פרשה ע"א, ב'). עוד שם במדרש קודם לזה: ויהי בבוקר והנה היא לאה ¹אמר לה מה רמייתא בת רמאה, לאו בלילא הוה קרינא רחל ואת ענית לי, אמרה לו אית ספר דלית לי תלמידים, לא כך היה צווח לך אביך עשו ואת ענית ליה (פרשה ע', י"ט). הדברים מפליאים כי האם אמנו עליה השלום דיברה ליעקב דברי קנטורים. עוד שם וזה לשונו: ועיני לאה רכות רכות מבכיה, שהיו אומרים כך היו התנאים הגדולה לגדול והקטנה לקטן, והיתה בוכה ואומרת יהיה רצון שלא אפול בגורלו של עשו, אמר רב הונא קשה היא התפלה שביטלה את הגזירה ולא עוד אלא שקדמה לאחותה (שם ט"ז), וגם בזה יש להעיר אחר שכבר היו התנאים הגדולה לגדול איככה מצאה את לבבה להתפלל עוד כי תהיה תפלתה תפלת שוא.

footnotes: ¹ זה לשון המדרש וכל ההוא לילא הוה צווח לה רחל והיא עניא ליה בצפרא והנה היא לאה אמר לה מאי רמייתא בת רמאה לאו בלילא הוה קרינא לך רחל ואת ענית לי. וראוי להבין מאמר המדרש וכל ההוא לילא הוה צווח לה רחל וכי מה מהצורך היה לו ליעקב לקרוא אותה כל הלילה רחל רחל אתמהה. אמנם דע כי יעקב אבינו ע"ה עשה את הכל בחכמה ותבונה כי יודע היה את לבן הארמי והיה דואג מאד כי גם אחר העבודה שעבד ז' שנים ברחל יעשה רמיה ויחליף לו לאה ברחל מה עשה יעקב היה נוהג את עצמוו על דרך עשיר אחד שהיה חייב לו פלוני סך ידוע, והיה לו מכתב ממנו כי ביום חמשה עשר באב בנסעו לליפציג יעשה דרכו דרך עירו ויראה להכין לו הסך ההוא שהוא חייב לו, וכן היה כי בחמשה עשר באב בלילה היה אחד דופק על הפתח לפתוח לו הדלת וישאלהו לאמר מי אתה, ויען ויאמר יוסף בן שמעון הבעל חוב שלך והשב תשיב לי כעת הסך ההוא, ובאישון חושך אין בעל הבית מכיר את האורח אם באמת הוא יוסף בן שמעון או אולי ברמיה בא אליו ושקר בפיו. העצה לזה שלא למסור לו המעות תיכף רק להכין לפניו משכב לאמר לו לך שכב מעט הלא עוד יש עת לנוח מעט ואח"כ אמסור לך המעות ותסע לדרכך, וכאשר ירגיש בו שכבר נישתקע בשינה יקרא ויאמר יוסף יוסף אז יהיה לו סימן אם באמת הוא יוסף בן שמעון בעל חובו ודאי יענה אותו אבל אם הוא איש אחר ושמו חיים ודאי לא יענה אותו. אמנם אם באמת שמו חיים והוא קורא יוסף והוא עונה לקול הקורא מהצורך שיהיה רמאי בן רמאי גנב בן גנב, שיהיה הרמאות נשרש בו בתולדה אשר גם באמצע שנתו הוא זוכר את שם השקר. כדבר הזה עשה אבינו יעקב ע"ה כי בלילה כאשר נסע יעקב אל חדר המטות קרא אותה לאמר מי את ואמרה אנכי רחל, פעם ב' ואמרה רחל. אמר יעקב אמתין עוד עד שתהיה נשתקעת בשינה ואז קרא אותה רחל רחל והיא עניא ליה, אז התפלא ואמר מאי רמייתא בת רמאה אשר הרמאות נשרש כך בתולדה כי כל ההוא לילא הוה צווח לה רחל בתוך השינה וגם בהיותה משוקעת בשינה היתה זוכרת את שם השקר.

וכדי לבוא אל ביאור המאמרים נקדים לבאר מאמר הכתוב ויאמר אבי, ויאמר הנני מי אתה בני, ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו בכורך כו' (כ"ז, י"ח). ומכבר נתלבטו המפרשים בהבנת דברי יעקב אנכי עשו שלכאורה הוא חס ושלום כדובר שקרים, אבל בהתבונן בדבריו בטוב העיון לעינינו הוא, כי יעקב עליו השלום דיבר האמת כמו שהוא, ושמר על נפשו מלדבר כזב והוא מה שרצה בשפת יתר שאמר אנכי עשו בכורך, והלא על שאלת יצחק מי אתה בני יספיק להשיב עשו מלה אחת ולא יותר, אם לא שכוון בזה להאמית ענינו.

והוא ממש על דרך ראובן שמכר לשמעון שטר חוב שיש לו על לוי, ושמעון בא לתבוע החוב מלוי, אמר לו לוי מי אתה, אמר לו אנכי ראובן שאתה חייב לו, אמר לו הלא ידעתיך בשם כי שמעון אתה וממך לא לויתי, אמר לו גם אם שמעון אנכי עם כל זאת עתה בעסק גביית החוב אנכי ראובן הנושה בך, כי קניתי שטר חובו ממנו ומכחו אני בא.

כן הדבר בעניננו כי מכבר כתבנו מה שבדעת יצחק עליו השלום ורצונו היה לברך את עשו מטעם כי הוא הבכור והוא קודם לברכה וכמבואר במדרש במקומו, ועל כן כאשר בא יעקב לפניו שאלו לאמר מי אתה בני, כי היה ירא לנפשו פן יפגע בבנו הצעיר והמשפט לברך הבכור כבכורתו כו', לזאת יעקב בידעו כי קנה כבר הבכורה מעשו, השיבו אנכי עשו בכורך, כלומר אם גם אני הוא מי שהוא, עם כל זאת לענין הבכורה אנכי עשו, וזהו אנכי עשו בכורך כי אני הוא במקומו לקבל הברכה ההגונה אל הבכור. וזהו מה שצווח עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי, כלומר אך עתה ידעתי מה שעשה לי בערמימותו כי כל עיקר לקחו הבכורה ממני היה בעבור לקחת עתה את ברכתי וזהו שאמרו במדרש: אמר ר' לוי לפי שהיה אבינו יצחק מתפחד ואומר תאמר שלא עשיתי כשורה, שעשיתי את שאינו בכור בכור, כיון שאמר את בכורתי לקח אם כן יאות ברכתיו (פרשה ס"ז, ב').

ומעתה נבוא אל ביאור המאמרים כי כמו שהברכה מחוייבת להיותה מבוהלת אל הבכור, כן גם לאה להיותה הגדולה שבבנות היתה שמורה ומיועדת אל הבכור, ולולא שלקח יעקב הבכורה מעשו היה עשו המתברך והנושא את לאה בהחלט, אך מאז לקח יעקב הבכורה מעשו ונתברך על ידה אין הדבר מוכרע מי מהם יהיה נושא ללאה אם יעקב כי הוא הגדול מפאת קחתו הבכורה וקם על שם אחיו, או עשו כי עם כל זאת הוא הבכור מעצם תולדתו, ועל כן היה ללאה מקום להתפלל. וזהו מה שאמרו במדרש שכך היו התנאים הגדולה לגדול כו', כלומר לא נקבו בשמות לאה לעשו ורחל ליעקב, רק התנאים היו על דרך סתם הגדולה לגדול והקטנה לקטן ולכן היתה בוכה ואומרת כו' אחר שהתנאים אינם מבוררים, וזהו קשה היא התפלה שביטלה את הגזירה, ולא עוד אלא שקדמה לאחותה, כלומר תפלתה הועילה לה לדון את יעקב לבכור לקחת גם אותה וגם להקדימה לאחותה.

ומעתה מה נמרצו דברי המדרש הקדום לפי שכל הלילה הוה צווח לה רחל והיא עניא ליה, בצפרא והנה היא לאה, אמר לה רמייתא בת רמאה כו' אמרה ליה כו' לא כך צווח לך אביך מי אתה בני ואת ענית ליה אנכי עשו בכורך, והוא מטעם היותך קם על שם אחיך בקחתך הבכורה ממנו, ואם כן גם לאה נבררת אליך וכמדובר, וזהו שאמרה אית ספר דלית ליה תלמידים, כלומר ממך למדתי זאת. אבל אם כי לאה פעלה בתפלתה שתהיה ליעקב מפאת היות לו הבכורה עם כל זאת רחל עליה השלום אם שהיא הקטנה גם היא היתה ליעקב ולא נדחה מאתו. ואולי על זאת ירמז הכתוב במה שכתוב ויבוא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה לומר כי ראשית ועיקר הנשואים היה את לאה אך צדקת רחל עליה השלום ראה אלהים ויוכח וסיבב עליה שתהיה גם היא אשה ליעקב, וזהו ויבוא גם אל רחל אך יעקב עליו השלום באהבתו אותה חשבה לו לעיקר (כמו שכתוב בני רחל אשת יעקב עיין רש"י) וזהו ויאהב גם את רחל מלאה, כלומר עם כי היתה אך טפלה, חשבה לעיקר באהבת נשיו.

ומעתה נבוא אל ביאור הכתוב בנושא דרושנו וירא ה' כי שנואה לאה כו'. והוא על פי משל לעיר קטנה, שנבחרו בה שלושה פרנסים על פי שלטונם, והיה בעיר ההיא איש אחד החפץ מאד להיות אחד מן השלושה פרנסים והשלטון לא חפץ בו. מה עשה נסע אל מקום משכן שר העיר ובידו מנחה לרצותו על הדבר, ויפנה השר אל האיש ואל מנחתו, וכתב לו ונתן בידו מגילת ספר לפקידו השליט היושב בעיר ההיא שיכלול אותו בין השלשה ראשים ויהיה כאחד מהם, ושיעביר אחד מהמנויים לתתו בוא תחתיו, ונשתהה הדבר איזה זמן טרם כלה מעשהו, בתוך כך נזדמנה איזה עלילה בהעיר ויכבוש השלטון השלושה ראשים וישימם במאסר. ויהי בהיותם אסורים בבית כלאם בא האיש ההוא אל השלטון ויתן לו מכתב השר, ויהי כקרוא השלטון בו אמר לו כן אעשה אתה תהיה אחד מהראשים וצוה לשומו בבור. ואת האחר להריצהו נקי לביתו.

הנמשל כי מהמוחלט היה שיהיו אמותינו עקרות על פי טעם הכמוס אתו יתברך, והנה אברהם עליו השלום לא היתה לו רק אשה אחת ואותה סגר ה' בעד רחמה. וכמו כן יצחק, אבל יעקב שהיו לו שני נשים רחל ולאה היה מהצורך להסגיר אותה שהיא עקריית נשואיו וגברת ביתו, ולאה להיות עיקר וראשית הנשואים אך בה, וכמדובר, היה המשפט להסגיר אותה ולעצור בעד רחמה. וכאשר העידו רבותינו עליהם השלום ראויה היתה בכורה לצאת מרחל אלא כו' (ב"ב קכ"ג). אבל אחרי כי יעקב עליו השלום אהב את רחל מלאה וחשב אותה לו לעיקר, המשפט לאלוקים הוא לפתח מסגרת לאה ולהסגיר את רחל במקומה, וזהו וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה, ועל זה בא מדרשם ז"ל כי שנואה שהיתה אמורה לשונא כלומר יעקב חשבה אך לטפלה בנשיו ולהיות היא האמורה לשונא הוא עשו, ורחל עקרה עיקרה של בית כלומר לבעבור כי יעקב עליו השלום החזיקה לעקרת הבית הנה בזאת פעל להיות היא העקרה בבנים.

ולך נא ראה קורא ישר כי כל דברינו באים מבוארים גם בספר הזוהר (ויצא קנ"ד) וירא ה' כי שנואה לאה וגו' ר' אלעזר פתח מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה מושיבי עקרת הבית דא רחל דהיא עיקרא דביתא, אם הבנים שמחה דא לאה, והכוונה כי ראשית הרצון היה להסגיר רחם לאה על היותה עיקריית נשואי יעקב, אולם הוא עליו השלום בהטותו את לבבו אחר רחל לתתה גברת הבית פעל בזה ללאה פתיחת הרחם. וזהו מושיבי עקרת הבית דא רחל, דהיא עיקרא דביתא לכן אם הבנים שמחה דא לאה.

עוד יותר מבוארים דברינו ברז"ל (ילקוט שמואל א' ב') עד עקרה ילדה שבעה זו לאה שהיתה עקרה, ורבת בנים זו רחל שהיתה ראויה שיעמדו ממנה רובן של בנים, אומללה. הלא מבוארים דברינו. ובמדרש (פרשתנו) מצאנו ראינו מאמר זה בשינוי לשון וזה לשונו: עד עקרה כו' זו לאה שהיתה עיקרה של בית, והמפרשים ז"ל הגיהו כלשון הילקוט ולדברינו יצדק גם לשון המדרש כי כוונתם שהיתה תחילה עקרת הבית ואז היתה עקרה אולם אחר כך סיבב הקב"ה ההיפך והעקרה ילדה שבעה וכנזכר לעיל. והבן.