ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני כו' (מ"ד, י"ח).

ההרגש מבואר, הלא את מי דבר עד עתה לא אתו, ומה זה שאמר ידבר נא כו' כאלו הואיל עתה לדבר לפניו אתמהה!

ובמדרש: כתיב תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו (משלי כ"ה, י"א) מה אופן זה מראה פנים לכל צד כך היו דבריו של יהודה נראים לכל צד בשעה שדיבר עם יוסף (פרשה צ"ג, ג'). וראוי לדעת מה ראו רז"ל להוציא מלת אפניו מפשוטה לדרשה כמו אופן המתגלגל.

ובסמוך: דבר אחר ויגש אליו כו' כתיב מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה (משלי כ', ה') לבאר עמוקה מלאה צונן והיו מימיה צוננים ויפים ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה, בא אחד וקשר חבל בחבל משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו (שם ד'). וגם דברי המאמר הזה לכאורה הם סתומים במובנם.

וטרם יצמחו נטעי הביאור ופרחי ההבנה נירו לכם ניר בדבריהם ז"ל (במדרש שלח): ותשא כל העדה ויתנו את קולם זה שאמר הכתוב נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמיה י"ב, ח') עד ומן אותה שעה נגזר על בית המקדש שתתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות שכן הוא אומר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות (תהלים ק"ו, כ"ו) נשיאות יד כנגד נשיאות קול (פרשה ט"ז, ז'). ולכאורה גם המאמר הזה הוא חסר ההבנה, אבל נזכיר לזה עוד משנתם ז"ל ר' אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים (ברכות כ"ח, ב') ובגמרא: מאי קבע רבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים (שם כ"ט, ב'). והנה ממאמר הזה יוצץ לנו כוונה עמוקה וממנה נקח לבאר כל המאמרים אשר לפנינו.

דע כי המלות שידבר האדם אל האדם יתחלפו במובנם לפי תנועת לשון הברתו והרמת אמרתו, כמו בשיאמר הנער לאביו ראה להשביעני מרעבוני, לכסותי מערומי, הנה אם ישיק שפתיו ויניעם בנחת וקול דממה דקה הנראה ממנו כי הוא מכוון בדבריו לבקש מאביו עין השגחתו עליו. מה שאין כן בשיגביה קולו בהדברים ההם כמשפט המתרעם נדין עליו כי הוא מטיח דברים על אביו ומרים קלונו לאמר אכזרי הוא לא ירחם על בן אונו. והן על זה באו רז"ל ולמדו אותנו דעת במה שאמרו אל תעש תפלתך קבע כו', כי החיוב על האדם בעמדו בתפלה לפניו יתברך שתהיה תפלתו בנמיכת רוח וענוה צדק, רק שפתיו נעות וקולו כאוב מארץ, בלב נשבר ונדכה, כי אז יתראה למבקש רחמים מאת המקום ברוך הוא לחנותו אף על פי שאינו ראוי,¹ לא כן בהרימו את קולו ויגביה שאונו מעט יותר מן הראוי להמתפלל ומתנפל לפני ה' יהיה ענין תפלתו על דרך המתרעם והמטיח דברים על העדר משכרתו הטוב המגיעו מכבר בחוק מוחלט מאת ה', וזהו מאי קבע כל שאינו אומרה בלשון תחנונים.

footnotes: ¹ וכאמרם ז"ל (במדרש ואתחנן) מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראו שהרי משה רבן של כל הנביאים לא בא אלא בלשון תחנונים:

ולבוא אל הענין נקדים עוד כלל אחד כי לפעמים יהיו ב' ענינים הפכיים מוסבים והולכים תחת תואר אחד, ומהם יד ה' שהוא נופל בתואר ברכת ידו יתברך כמו פותח את ידך כו' (תהלים קמ"ה, ט"ז). וכמה פעמים מצינו תואר הזה על תוקף הדין וכליון חרוץ כמו הנה יד ה' הויה במקנך כו' (שמות ט', ג') ויד ה' היתה בעם להומם כו' (דברים ב', ט"ו) וישא ידו להם (תהלים ק"ו, כ"ו) והאמנה כי אין אתנו לבאר ענין העמוק הזה כי הוא מהנסתרות אשר לה' אלהינו, עם כל זאת נקרב הדבר מעט כפי קט השגתנו. והוא עם מה שכתוב למעלה (סוף מקץ) בביאור מאמרם ז"ל (במדרש רות) כתיב כי לא יטוש ה' את עמו כו'. והמורם מדברינו שם כי בעת שישבנו בא"י היה מושג אלינו שפעת ה' יתברך וברכתו בחן וכבוד כהאב המקדים פני בנו במבחרי המשאת מיד ליד. מה שאין כן עתה היה עניננו ממש כהאב אשר לבו רגז על בנו כי בשגם לא ימנע ממנו לחם חקו כפעם בפעם אבל לא יושיט לו עוד מנת חלקו מידו ליד בנו, בלתי יזרוק המאכל בכעס אל המקום אשר הוא שם ובקל יפול לארץ ויהיה נפסד ונשחת. וההבדל בין נתינה לזריקה הוא אך בתנועות היד ובהרמתה, כי בנתינה יהיה הנותן מושיט ידו ליד המקבל, לא כן הזורק שהוא נושא ומרים ידו לירות הדבר הלאה.

כן הדבר בהספקת מחית עמו בית ישראל בחוץ לארץ על אדמת נכר מרוחקים מעל שלחן אבינו יתברך כי האמנם אין מעצור בשפעת ברכתו ויום יום יעמס לנו מחסורנו, אבל היה ענינה ממש על דרך הזורק הזה כי הוא יתברך זורה אותה הלאה ורחוק מאתנו עד כי מהצורך אלינו לבקשה בחיפוש אחר חיפוש ובאמצעי רחוקים נבזים ודלים עדי בנפשנו נביא לחמנו. וזהו וישא ידו להם להפיל אותם בגוים ולזרותם בארצות, הנה תאר הכתוב מתנת ידו יתברך על שם נשיאות יד כמשפט הזורק הנושא ידו למעלה וכמדובר. וכל זה נמדד לנו מדה כנגד מדה יען כי גם בכיית עמו בית ישראל היתה מתוארה בנשיאות קול כמו שכתוב ותשא כל העדה כו', כי גם שם האמנם עצמיית בכייתם איננה מהדברים הזרים והמגונים, ועוד מקום לומר כי בכו על שמעם כי עז העם היושב עליה ונפלה אימתם עליהם, וכמאמרם אנה אנחנו עולים אחינו המסו כו' והיו בוכים מתוך היראה והחרדה על דרך המבקש ישועה לאמר יואל נא ה' ויושיענו מהעזים האלה.¹ אבל אם נאמר כן היה הראוי והנכון להם שיתנו בכיתם וישפכו שיחתם לפני ה' ברוח נשברה בעטוף לבם ושחות נפשם מבלעדי שאון והמיה. אולם הכתוב העיד עליהם ואמר ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו, ההוראה שהרעימו בקול ענות כמשפט המתרעם והמטיח דברים על ה'.

footnotes: ¹ והאמנם כי גם זאת אך למותר כי אין משפט הבוטח השלם לבכות, ומה גם אם כבר הבטיח יתברך להם לבוא לרשת את ארצם וכדברי הטובים שבהם עלה נעלה כו' כי יכול נוכל, אך עם כל זאת לא היה נחשב להם הדבר לעון כל כך:

וזהו דברי המדרש ותשא כל העדה ויתנו את קולם זה שאמר הכתוב נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. הרצון שלא היה בם אף ה' על עצמיית בכיתם, זולת על מה שהרימו קולם, כי זה דרך המתרעם על ה', וזהו נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. וזהו שסיימו וישא ידו להם כו' ולזרותם בארצות נשיאות יד כנגד נשיאות קול, וכאשר ביארנו.

ומעתה נבוא אל המאמרים בשנעמוד עוד על תועלת הטעמים והניגונים הבאים בתורת אלהינו יתברך, והוא מובן פשוט עם הנחתנו זו כי הנגינות המה עיקריים ויסודיים לנושא המכוון מפי האומר אל לב הנאמר לו. ממש כדברת לשון בני אדם כאשר ישאל איש דבר מחבירו וחבירו משיבו, הנה בשגם תשובתו תהיה מוגבלת במלותיה כחפץ השואל, עם כל זאת אם יורה בה איזה תנועה ונגינה יעמיקנה או יגביהנה מעלה הנה בזאת ישנה את טעמה והשומע ידין בה כפי הוראת קול המדבר החזק הוא הרפה, וכפי רמיזת הנגינה. וכדי להבינך הדבר יותר קח לך דמיון באם ישאל איש מרעהו איזה דבר מהמשכורת וכדומה, והוא משיבו אתן לך, אם בקול הברה פשוטה ההוראה היא כי יתן לו באמת, ולפעמים יטעים המלות האלו באיזה תנועה ונגינה או יהיה קורץ בעיניו יהיה הוראתו אך היפך ועל דרך המתמיה, ולפעמים גם ככועס והכל הוא לפי רוב הטעם והנגינה.

וזאת ליהודה באמרו אל יוסף ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני. והוא כי הנה המדבר עם חבירו דברים פשוטיים בהוראתם, כפיו כן לבו אין חילוק והבדל אם ידבר דבריו על ידי עצמו או על ידי אמצעי, או ירשום אמריו בגליון. לא כן החפץ לדבר בלב ולב דברים עקובים ומורכבים מפנים הפכיים עם רמיזות שונות ונגינות מובדלות או אז לא יחרוץ במעשהו בלתי על ידי עצמו אשר בשוט לשונו יראה פנים ורמזים על מה שבלבו. ולעילה זו לא רצה יהודה לדבר דבריו אל יוסף על ידי המליץ שהיה ביניהם עד הנה כי רצה לירות תוך לבו חצי מדון וכעס, ולמען לא יחטיא מאמר החכם אל תצא לריב מהר (משלי כ"ה, ח') השכיל פיהו לשמור כבוד המלך בל יגרה מדון בשפתיו, אבל דבר עמו דברים עקובים המורים חן וכבוד מבחוץ וכאש מתלקחת מבפנים, כמתלהלה היורה זיקים חצים בחלקלקות והוא אך עם תנועת המלות ורמיזת נגינתם וכנזכר לעיל (וזהו שאמרו במדרש ויגש אליו יהודה, ר' יהודה אומר הגשה למלחמה כו' הגשה לפיוס כו' הגשה לתפלה. והרצון כי דבריו הקשים היו במשכיות דברי פיוס ורצוי, וכאמרם בסמוך כי כמוך כפרעה ממך אני מתחיל ובפרעה רבך אני מסיים. ושם בי אדוני בי-ה את מעביר עלינו שכך אמרת לנו ואשימה עיני עליו וכי זו היא שימת עין נהפך הדבר שאמרת לסמות עינים עיין שם. והאמנם לא אמר לו כדברים האלה מפורש אבל קול דבריו כי כמוך כפרעה וזולתם יעטוף כונה זו על ידי הנגינה ורמיזת התנועה) וכמו כן היו עיני יהודה נשואות לדלות ולשאוב כל עצת עומק לב יוסף והוא עם שמעו תשובותיו איך יוצאים מפיו ואיך המה נדברים בטעמם ובנגינתם. וזהו שאמר יהודה ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, כלומר אדבר אליך לא על ידי מליץ שיעמוד בינינו.

ועל זה בא מדרשם ז"ל עילת הדבר מדוע היו דבריו אל יוסף מוכרחים להיות על ידי עצמו ולא על ידי מליץ, ואמרו תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו מה אופן זה מראה פנים לכל צד כך היו דבריו של יהודה נראים לכל צד בשעה שדיבר עם יוסף. הנה באמת גם הם ז"ל הניחו מלת אפניו על פשוטה אבל המליצו על יהודה מן אופן זה מראה פנים לכל צד כו' כלומר דברי יהודה היו מושכלים ושנונים כל כך עד שהיה מורגש מהם עינים הפכיים רמוזים ונשואים בדעת שפתיו ואת כולם ישא קול נגינתם וקריצת רמיזת תנועתם אשר על כן היו דבריו אל יוסף מוכרחים אך על ידי עצמו מבלעדי המליץ.

וזהו שאמרו עוד כתיב מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, לבאר עמוק מלאה צונן כו' חבל בחבל משיחה במשיחה ודלה הימנה, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו. כלומר וגם מטעם זה היה ההכרח אתו לדבר עם יוסף בעצמו ולא באמצעות המליץ יען כי עצת איש היא עמוקה וטמונה בירכתי לבו ובפיו ידבר מה שהוא מורה כוונה אחרת. אולם המשכיל על דבר ימצא את העצור בלבו על ידי הוראות רמיזותיו ונגינת ותנועת מלותיו וזהו כך לא זז יהודה כו' עד שעמד על לבו. והבן.