ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, ויפג לבו כי לא האמין להם, וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם (מ"ה, כ"ו). מדרש: אמר להם אם יאמין לכם הרי מוטב ואם לאו אתם אומרים לו בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק, הדא הוא דכתיב וירא את העגלות ותחי רוח כו' ויאמר ישראל רב, רב כחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני שחטאתי ואמרתי נסתרה דרכי מה' (ישעיה מ', כ"ז) ובטוח אני שיש לי במה רב טובך (פרשה צ"ד, ג').

הנה יש להעיר בזה רבות, אבל נזכיר אך קצתה להעיר לב הקורא. א'. מה שאמר יוסף ואם לא יאמין לכם תגידו לו כשפרשתי כו' מדוע לא יאמין יעקב לקול בניו עד שיצטרכו לסימן. ב'. מה שסיימו ז"ל רב כחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו, יפלא מאד איה איפה נתאמת לו כל זאת מדברי הסימן.

והנראה בהבנת הענין עם מה שכתבו המפרשים עליהם השלום על מאמר הכתוב את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע (דברים י', כ') כי עיקר ותכלית רצונו יתברך במה שצוה והעיר אותנו לשבע בשמו הנכבד יען כי מזה יבחן טוב לב איש הישראלי כי הוא תמים עם ה' ושלם באהבתו, כי כן הוא משפט האדם ברצותו לאמת ולחזק דבריו בפני רעהו ישבע בדבר היותר יקר אצלו והמעולה על כל חפציו, כי הוא יעלה על דל שפתיו ראשונה לכל אשר יבטא בשבועה. כמו אם בנו הרך והיחיד שוכב על ערש דוי ישא ידו עליו ויאמר כן יבורך בני זה במרפא וחיים וכדומה מהענינים היקרים בעיני האדם. ועל כן האיש הנלבב העוזב כל חפציו ומבחרי קניניו החמודים אצלו ונשבע בשם ה' הוא לאות ולמופת שאין שוה לו אהבת כל חפציו כאהבת ה', כי על כן גלל על לשונו שם ה' יותר מענינים זולתים.¹

footnotes: ¹ שאין שווה אהבת חפציו לאהבת ה' ויש לכוון הדברים האלה במאמר הכתוב ואהבת את ה' כו' והיו הדברים האלה כו' על לבבך (דברים ו', ה'). הרצון שיהיה שמו הנכבד ומצותיו מונחים על לבבך בתדירי עד שאהבתם תעלה ותכסה על אהבת ענינים זולתים המדומיים:

ועל דרך זה מצאנו ראינו לרז"ל הקדושים שאפילו בעת שעסקו בעניני העולם לא משו מלבם אהבת התורה והוא בגמרא: רב אויא איקלע לבי רבא כו' אתיבי אפוריא קמיה דרבא, איקפד רבא בעי לצעוריה אמר לה מאי טעמא, רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו שרגא דנפט נמי שרי לטלטולא כו' (שבת מ"ו, א'). הא לך כי בשגם היה אתו לצערו בדבר זולתו, לא עלה על רעיוניו ראשונה בלתי דבר הלכה. (וכדמיון הזה תמצא רבות בדברי רז"ל וכולם לא נאמרו ונשנו כי אם להורות לפנינו דרכי אהבת ה' יתברך והתשוקה אל מצות תורתו הקדושה עד שלא יהיה מנוח בלב אומתנו לכף רגלי אהבת זולתיים). הוא הדבר והוא הענין ביעקב ויוסף עליהם השלום כי כל עצמו שפחד יעקב על יוסף לא היה זולת פן על ידי גירותו בין העמים והתערבותו עמהם ילמד ממעשיהם, או כי טורח ומשא העוני והסבל שיהיה לו ביניהם המה יחטיאו אותו לשוב מאחרי ה' חס ושלום. אשר על כן אמר כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית ל"ז, ל"ה) ולא אמר על בני, אבל פחד ואמר שיהיה בנו בגיהנם על ידי מעשיו הרעים והוא ירד אליו בעבור היות הוא הגורם והמסב עליו כל זה. ואם הדבר כן היה העיקר בבשורת בני יעקב כי עוד יוסף חי ועומד בצדקו ממש כמאז.

וזהו שאמרו אל יעקב עוד יוסף חי וכי הוא מושל כו' כי המושל במצרים היה ידוע ומפורסם שהוא איש יקר וצדיק (לשמע החלומות שפתר לפרעה ועבדיו מה שיעיד עליו כי ה' אתו להודיעו סודו) וזהו וכי הוא מושל כו' כלומר הוא הוא המושל הידוע בטובו וישרו. ועל כן ויפג לבו כי לא האמין להם כי הוא ענין המסור אל הלב ואין לזרים לבוא ולעמוד על סגור לב הנקי והצדיק וזהו ויפג לבו כהמסתפק באיזה דבר שלבו נוקפו לאמר מי יודע אם הדבר הוא כן. עד כי וידברו אליו את כל דברי יוסף וירא את העגלות כו', וכרמז המדרש שהגידו לו הסימן שמסר להם כי כשפרש מאביו היה עסקו בפרשת עגלה ערופה. ועל כן כששמע זאת התנחמה נפשו וחיה כי ודאי עודנו עומד בצדקו כמאז ולבו קשור באהבת התורה והמצוה, והעד - כי גם ברצותו לתת לאביו מזכרת אות ומופת לא עלה על רעיוניו דבר מענינים זולתים ממה שאכל ושתה, או ממה שדיבר עמו וכדומה מהענינים העלולים לסימן, אבל זה יצא ראשונה מדלתי שפתיו להגיד סימן לאביו ממה שלמד טרם הפרדו מאתו הנה מזה בחן אותו כי עוד הוא ישר ושלם ועומד בצדקו כאשר היה באמנה אתו.

אבל נחפשה דרכנו ונחקורה עוד במה שסיימו ז"ל כשפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק, אשר הוראת לשונם הוא על דרך המתווכח והמביא ראיה להחליט על דבריו כי כנים הם, כי לולא כן היה מהצודק שיאמר כשפרשתי ממך הייתי עוסק בפרשת עגלה ערופה, ואם כן עלינו לחקור על עילת הדבר מה היא. אמנה על פי המונח הנאמן הזה שכל עיקר פחד יעקב על יוסף היה שלא ימוט מדרכי צדקתו, ואם כן גם אם יאמרו השבטים ליעקב כי עוד יוסף חי עדנה אין בזה להשקיט מגנת לבו עליו השלום בלתי אם ידע אם הוא ישר ושלם. ויוסף עליו השלום האמנה כי רצה להודיע את אביו כי עוד הוא מתהלך בתומו אבל הדבר היה קשה עליו בשכבר אמר החכם יהללך זר ולא פיך (משלי כ"ז, ב') אי על זאת מצא את לבבו לאמר לאביו כשפרשתי ממך כו' ובזה תלה הדבר בו יתברך (כי זה דרכו תמיד מאז - הלא לאלהים פתרונים אלהים יענה כו' ובמדרש תלה הגדולה בבעליו) וכמו שנבאר.

ובגמרא: אלו הם יסורים של אהבה? כל שאין בהם ביטול תורה ותפלה (ברכות ה', א'). ביאור המאמר כי האמנם מכבר אמרו ז"ל אין יסורים בלא עון, עם כל זאת לפעמים יזדמן שהקב"ה מעניש את הצדיק על ידי עון אחרים וכמו שכתוב והוא מחולל מפשעינו כו' עד והוא חטא רבים נשא (ישעיה נ"ג, ה'-י"ב) כלומר הוא נושא עול המדת הדין למען הקל על אחרים, ועל דרך שמצאנו ברז"ל כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' (ברכות י"ז). ולפעמים יהיה עונש הצדיק להפחיד על ידו לב העם ויראו ויקחו מוסר וכמאמר כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל (ישעיה כ"ו, ט'). ועל דרך הכתוב נורא אלהים ממקדשיך (תהלים ס"ח, ל"ו) ובדרש: ממקודשיך.

ומעתה יצדק הסימן שנתנו ז"ל איזהו יסורים של אהבה כל שאין בהם ביטול תורה ותפלה, והוא על דרך בשיבוא אחד לחנוני היושב בחנותו ויבקש ממנו שילך עבורו אל איזה מקום מה שהוא מפיק טובתו ותועלתו, אשר החיוב על השואל הזה לעמוד ולשמור חנותו מכל מקרה והיזק עד בוא בעליו, יען כי מסבתו הלך לו ועזב חנותו פתוח.

כן הדבר בהצדיק הסובל יסורים על חנם למען זכות את בריותיו אזי השומר אמת לעולם עומד על ימינו לשמרו לבל יפגענו מחסור בעבודתו על ידיהם, כי כך הוא המדה להיותו מתייסר על ריב לא לו.

וזהו אלו הם יסורים של אהבה, כל שאין בהם ביטול תורה ותפלה כי ממה שלא יתן מגרעת בעבודתו ובתורתו יבחן כי יסוריו אינם על פי מעשיו חלילה, והעד - כי ה' שומרהו.

והוא הענין בעצמו אצל יוסף כי הוא עליו השלום כל קורותיו שגלגלג עליו יתברך היה אך למען יבא יעקב וכל זרעו למצרים, להתיך מהם זוהמתם, להכשירם לקבלת התורה, וכנודע להמעיין בספרים,¹ ולא היו חס ושלום לעונש על מעשיו, ועל כן היה מגיע לו מאתו יתברך שיהיה עמו לשמרו בל ימוטו פעמיו על ידי סבלת התלאות האלו וכנזכר לעיל.

footnotes: ¹ וזהו שהמליצו ז"ל (במדרש וישב) והעליתם את עצמותי מזה אתכם. מושלים אותו למה הדבר דומה ללסטים שנכנסו למרתף של יין נטלו קנקן אחד ושתו, הציץ עליהם בעל המרתף אמר להם יערב לכם, יבושם לכם, ימתק לכם, שתיתם את היין החזירו את הקנקן למקומו, כך אמר הקב"ה לשבטים מכרתם את יוסף החזירו עצמותיו למקומן (פרשה פ"ה, ג'). והרצון כי השבטים עליהם השלום היו צריכים שיהיה יוסף נמכר למצרים ושיקרה לו כל מה שיקרהו יען כי מסבתו צמחה הפעולה הטובה הכלליית כנזכר לעיל, ועל כן אחר כי נשלם הדבר כי בא יעקב וכל זרעו למצרים ועשו שם עד כלות הזמן הידוע, בצאתם משם היה הראוי להחזיר את יוסף למקומו כי אחר שכבר שאבו הישועה ממעינו ושתו יין פעולתו המשפט להחזיר עצמותיו למקומו:

ודע כי מה שצותה התורה חיוב הכפרה על העיר הקרובה אל החלל איננו להחליט אשר החלל נרצח מן העיר ההיא כי אין הדבר מוכרע. אבל עילת הדבר הוא כי בשגם נאמר שהרוצח הוא ממקום אחר על כל פנים מי הביא את האיש ההוא שמה להיות נרצח קרוב אליהם, אם לא כי אלהים יתברך אנה לידם שיהרג זה סמוך להם בעבור שהמה צריכים לפעולת מיתתו להתכפר על ידו (ועיין בספר קול יעקב (באבל כבד) כי שם ביארנו פרשה זו על נכון).

והנה רז"ל אמרו (במדרש איכה): רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם (ד', כ') רבי ור' ישמעאל בר' יוסי היו יושבין ופושטין במגילת קינות ערב תשעה באב שחל להיות בשבת עם חשיכה, שיירו בה אלפא ביתא אחת, אמרו אנו גומרים אותה למחר וכשעלה רבי לביתו נכשל באצבעו אמר על עצמו רבים מכאובים לרשע (תהילים ל"ב, י')**** אמר לו ר' ישמעאל בר' יוסי אלו היינו עוסקים בענין הזה והגעך כך הייתי אומר, עכשיו על אחת כמה וכמה, רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם (פרשה ד', כ"ג). והרצון כי רבי עליו השלום הצדיק עליו את הדין כי נכשל באצבעו בעונו, אבל ר' ישמעאל בר' יוסי הבינו לומר הלא גם אם לא היינו עוסקים בענין הזה כך היינו אומרים, שלא נכשלת בעונך כי אם בעון אחרים, על אחת כמה וכמה שאנחנו עוסקים עתה בפסוק הזה רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם הוא לעד על המכשלה הזאת שפגעה בך שהיא רק בעון אחרים. ומעתה הלא לעינינו הוא כי היה בדוק ומובחן אצלם עסק למודם לסימן מאורעותיהם ותכונת מקריהם לאיזה סבה הוא ומה זה ועל מה זה.

והן גם יוסף עליו השלום טרם שלחו אביו מעמק חברון נזדמן הדבר שלמד אז פרשת עגלה ערופה, ולכן שער בנפשו כי באין ספק ענין מקרהו סובב הולך על בחינת ענין עגלה ערופה, היינו מה שהוא משולח מאביו ונעזב אל קורות מכאיבות כאלה הוא רק בעבור פעולת אחרים, וכי כך הסב עליו יתברך ולקח אותו לאמצעי לכונן על ידו טובת הכלל (ממש כענין העגלה ערופה וכנזכר לעיל) וזה שאמר יוסף: כשפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק, כי הוא עליו השלום ברצותו להודיע את אביו כי הוא עומד בצדקו היה תולה הדבר בהקב"ה לאמר כי הוא יתברך שמר אותו כמשפט להנתיסר בעבור אחרים.

וזהו שמסיים, ויאמר ישראל רב, רב כחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין עומד בצדקו, הרבה ממני שחטאתי ואמרתי נסתרה דרכי מה', ובטוח אני שיש לי במה רב טובך. רצה לומר כי יעקב עליו השלום היה גונח וקובל תמיד על מאורעותיו ואמר נסתרה דרכי מה' (וכמו שנתבאר באורך בפרשת וישב) ובשמעו מדברי יוסף איך הוא ברב צדקו קיבל כל מקריו באהבה עם ידעו כי כן הוא מרצון עילת כל העילות יתברך לטובת כלל ישראל אז אמר רב כחו של יוסף בני הרבה ממני כו' ובטוח אני שיש לי במה רב טובך.

הנה כל זאת כתבנו בביאור דברי המדרש שאמרו כי העגלות הוא ענין רמז על פרשת עגלה ערופה, כי הוקשה להם ז"ל מה ראה יעקב בהעגלות ומה שמח בהם, כאלו היו מן הענינים הנשגבים שאין למעלה מהם עד שבעבורם החיה את רוחו. אולם הלא לנו דרך קרוב בזה ב"ה ויהיו העגלות כפשוטם עגלות ממש, ועם כל זאת לא יתפלא מה שהפליג יעקב עליו השלום בהם. והוא בהזכיר עוד הפסוקים הקדומים ויאמר פרעה אל יוסף אמור אל אחיך זאת עשו כו' ואתה צויתה זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים עגלות כו' ויעשו כן בני ישראל ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה כו' עד וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו. והפליאה נשגבה מה ראה פרעה להקפיד לשלוח עגלות אחר יעקב למצרים, האם לא היה מוצא עגלות בארץ כנען לבוא מצרימה. ומה גם מה שהזהיר את יוסף ואתה צויתה זאת עשו כו' רצה לומר שיאמר לאחיו דוקא בשמו קחו לכם מארץ מצרים עגלות לא ידענו לכאורה למה חרד והקפיד על זה כל כך, כי מה יבצר ממנו אם אחי יוסף יחשבו כי יוסף שלח העגלות מדעת עצמו עד שהקפיד הכתוב וכפל ואמר ויעשו כן בני ישראל ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה, אתמהה! וביותר יש להעיר במה שסיים ואמר הלאה ויעלו כו' ויגידו כו' ויפג לבו כו' וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות כו' ותחי רוח יעקב אביהם. כי מה ראה יעקב עליו השלום בהעגלות אשר עבורם החיה את רוחו הלא דבר הוא.

וכדי לעמוד על הבנת ענין זה עמדו ושמעו דברים נמרצים בביאור מאמר רז"ל במדרש (שמות רבה משפטים): כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא כו' (ישעיה נ"ו, א') כו' דבר אחר כי קרובה ישועתי לבא, כי קרובה ישועתכם אינו אומר, אלא ישועתי יהי שמו מבורך אלולי שהדבר כתוב אי אפשר לאומרו, אמר להם הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות, בשבילי אני עושה כביכול כל ימים שאתם שם בצרה אני עמכם שנאמר עמו אנכי בצרה (תהלים צ"א, ט"ו) ואני גואל לעצמי שנאמר וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו כו' (ישעיה נ"ט, ט"ז) וכן הוא אומר גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא (זכריה ט', ט') ומושיע אין כתיב כאן אלא ונושע, הוי אפילו אין בידכם מעשים עושה הקב"ה בשבילו שנאמר כי קרובה ישועתי (פרשה ל', כ"ד). ויש להרגיש בזה. א'. מה שהכתוב מכריז ואומר כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה מי זה יסור הנה לשמור משפט וצדקה, אם הוא סיים דבריו כי קרובה ישועתי כו' שהרמז בזה אפילו אינם עושים רצונו של מקום הוא יתברך יעשה בשבילו, וכלשון המדרש הזה וכמו שאמר הכתוב למעני למעני אעשה כו' (ישעיה מ"ח, י"א) ואחר כי בין כך ובין כך הישועה קרובה לבוא הלא לא יחרדו כל כך על שמירת המשפט ועשית הצדקה. ב'. מה שסיים הכתוב אשרי אנוש יעשה זאת כו' עד סוף הענין איככה הוא נמשך אל הכתוב שלמעלה. ג'. ראוי להעיר בכתוב הב' שהביאו ז"ל במה שסיים ואמר צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור מה ענינו לפי הדרש הזה.

והכלל בזה הוא כי האמנם נקוה לה' יתברך כי בין כך ובין כך נזכה לגאולה אם למענו יתברך כדברי המדרש הנזכר לעיל ואם למעננו, אולם ההבדל ביניהם הוא בשני דברים, אחד בזמן הגאולה, והשניה באיכות הגאולה, היינו מי ומי יהיו הגאולים. והוא: כי אם למעננו יגאלנו ה' ובזכות מעשינו הטובים אין מעצור גם היום וכמו שכתוב היום אם בקולו תשמעו (תהלים צ"ה, ז'). ב'. כי בשיקרא דרור לשרידי עמו גם את כולם ישא רוח נדבתו ויקחם על אברתו, כהקטנים כהגדולים הקרובים גם הרחוקים ממנו, ולא יבדיל ביניהם כי יהיו כולם נמשכים עם זכות הצדיקים ולא ידח ממנו נדח כנאמר במצרים וגם ערב רב עלה אתם, וכענין הכתוב ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל (ישעיה כ"ז, י"ב) וכמוהו הרבה בנביאים. מה שאין כן באם חס ושלום תהיה הגאולה הכרחיית, אך למענו יתברך אין בידנו לעמוד על סוד הקץ וכאשר הפליגו רז"ל לבא לפומא לא גליא כו' (קה"ר י"ב, י'). גם הבדל יבדיל ה' בין הטובים להבלתי טובים וכמאמר וברותי מכם המורדים והפושעים בי כו' (יחזקאל כ', ל"ח) וכמו שכתוב ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון (ירמיה ג', י"ד).¹

footnotes: ¹ ואולי זהו הרמוז במאמר המסורה (פרשת וארא) פדות ג' יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות (תהלים ק"ל, ז'), ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה (שמות ח', י"ט) פדות שלח לעמו צוה לעולם בריתו (תהלים קי"א, ט'). והרצון כי בין כך וכך יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות, כלומר למענו אם לא למעננו, אבל בא להודיענו ההבדל ביניהם ואמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, כלומר גם כי ישים פדות אם גם לא יזכו חס ושלום הלא יבדיל ביניהם לקחת אך הקרובים אליו והנאמנים בבריתו ולא זולתם וזהו בין עמי כו', והב' למחר יהיה האות הזה כלומר לזמן הבלתי ידוע היפך ממאמר היום אם בקולו תשמעו, אמנה פדות שלח לעמו כלומר בשישלח פדות בעבור עמו ונחלתו הלא אז צוה לעולם בריתו כלומר אל כולם:

ומה נמרצו עתה דברי הנביא הנזכר לעיל כה אמר ה' ממש על דרך נותן עצה ואמר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא. רצה לומר האמנם לא אכחד מכם שיש מקום שתגאלו למען כבודו יתברך (וכרמוז במלת ישועתי ישועתך לא נאמר וכנזכר לעיל במדרש) עם כל זאת הלא טוב לכם שתגאלו בזכות מעשיכם. ומבאר הטעם ואומר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה כלומר שתהיו גורמים הגאולה מסבת מעשיכם הטובים (והזכיר שומר שבת מחללו כי נודע שזכות שמירת שבת מקרב הגאולה כמרז"ל אלמלי שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלים) לא יבדיל מהם כל מאומה. וזהו ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם כו' עד נאם ה' אלהים מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו (ישעי' נ"ו ג'-י"ח). כלומר כי מרוב צדקותינו ילוו אלינו גם רבים מזולתנו ויתוספו על קבוצנו מה שאין כן אם לא נגאל חס ושלום בלתי למענו יתברך, וכמו שנתבאר לפנינו.

ובזה יתכן גם כן מה שסיימו ז"ל וכן הוא אומר גילי מאד בת ציון כו' צדיק ונושע הוא כו' אבל כתר לי עד ארגיעה ונשיב על ההערות שהערנו בהכתובים שלפנינו בנושא דרושנו. והוא בהזכיר דבר אחד ממה שכתבנו למעלה (ריש פרשת וירא) בביאור דבריהם ז"ל המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו (ביצה ל"ב, ב'), והמורם מדברינו שם כי הסועד על שלחן זולתו, לפעמים ירבה בזה כבודו ולפעמים עוד ירים קלונו, והדבר תלוי במי שמהדר אחר מי, כי בשיהיה הבעל הבית מהדר אחר האורח לבקש מלפניו לאמר כבדני נא וסעוד אצלי, הנה בזה יפיק כבוד האורח, ועל דרך שמצאנו ברז"ל ר' זירא כי הוי מזמנין לי הוה אזיל אמר אתיקורי הוא דמתייקרי בי (חולין מ"ד, ב'), מה שאין כן אם האורח עיניו נשואות וצופות שיזמינו הבעל הבית אל שלחנו עליו המליצו ז"ל המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו.

ומעתה נחקרה נא על ענין ביאת יעקב אל פרעה למצרים שיכלכל אותו ואת ביתו, אשר לכאורה הוא לו ענין זר ודבר בזיון למאד שיהיה הוא מאוכלי טוב פרעה. אמנה כהאמת אתנו כי יעקב עליו השלום לא היה חלילה בבחינת המצפה שיבוא אל פרעה אבל פרעה היה המצפה על ביאתו אליו, וכמה שידענו מרב החשיבות שהיה להאבות הקדושים בעיני אומות העולם, אברהם אצל פרעה ואבימלך, וכן יצחק ויעקב אצל לבן, וכאשר אמר נחשתי ויברכני ה' בגללך, וכן נאמר ביוסף ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף. ועל דרך זה היה גם כן מגמת ותשוקת פרעה במה שהיה נחפז כל כך להביא את יעקב מצרימה בראותו כמה נתברך בגלל יוסף חלק ושריג אחד מן האילן, מה יהיה עוד בשישיג גזע ושורש האילן עם כל הענפים, אשר על כן אמר והקול נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו ויאמר פרעה אל יוסף אמור אל אחיך כו' וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי (מ"ה ט"ז-י"ח.

ואם כן היה ענין יעקב על דרך אתיקורי הוא דמתייקרי בי, כי פרעה היה צופה ומביט על ביאת יעקב אליו, והעד הנאמן על זה הוא העגלות אשר שלח פרעה אחריו, כי אם היה יעקב אך כמבקש רשות מאת פרעה לגור בארצו היה די לפרעה אם היה משיבו בוא אלי וגור בארצי, אבל אחר ששלח אחריו עגלות יבחן הדבר כי פרעה היה המצפה על יעקב, ממש כמשפט בעל האבדה שמחפש ושולח אחר המבוקש (וזה היה ליעקב לכבוד גדול שהמלכיות מתכבדים ומתפארים בו). והוא שהקפיד פרעה ואמר ליוסף ואתה צויתה זאת עשו, רצה לומר שיאמר הדבר אל אחיו בשמו. כי אם יחשבו אחי יוסף כי מדעת עצמו הוא שולח העגלות איה איפה היה מובחן כי פרעה חפץ ביקרו, כי המשפט הוא בן יכבד אב. על כן היה מהצורך אליו להזכיר בפני כולם כי פרעה צוה עליו לשלוח העגלות להיות לעד ולמופת שהוא מתייקר ביעקב. וזהו שכפל הכתוב ואמר ויעשו כן בני ישראל ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה, ואמר עוד וישאו בני ישראל את יעקב אביהם גו' בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו, כי בזה היה נכבד ומתפאר בעיני הבריות.

ומעתה מה נמרצו דברי הכתוב ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל כו' ובאין ספק שספרו לו מיד כי באו עגלות מאת פרעה להביאו מצרימה, ועל זה אמר ויפג לבו כי לא האמין להם. רצה לומר היה קשה עליו להאמין שיחפוץ פרעה להתפאר בו, עדי ויספרו אליו את כל דברי יוסף, רצה לומר מה שאמר להם בשם פרעה שהקפיד עליו לשלוח העגלות על שמו דוקא, גם וירא את העגלות כו', או אז ותחי רוח יעקב.

והוא על פי משל עיר אחת ממדינת ספרד קבלו עליהם לרב ומורה איש אשכנזי (וב' מדינות אלו הלא אנשים שונאים זה את זה כנודע, אך מפאת ההכרח קבלו אותו עבור רוב חכמתו ויראתו) והתנו עמו שלא יביא אתו כי אם בניו ובנותיו הקטנים הצריכים לעין השגחתו, והגדולים ישארו בארצם, ועל כן כשלחם עגלה אחר בני ביתו יבחרו עגלה קטנה ומצומצמת שתספיק אך עבורו ובניו הקטנים, ולא יוותרו לשלוח מרכבה גדולה ורחבה מדאגה פן יעלה עליה עוד אחד מבניו הגדולים או אחד מהקרובים.

כן יעקב עליו השלום ברצותו לעמוד על העצור בלב פרעה גמר בלבו לראות בהעגלות אשר שלח אם נהג בהם מנהג וותרנות מה שהוא לעד על טוב לבו כי חפץ בו בכל מאוויי נפשו עד אשר עבורו יבקש גם הנטפלים אליו, אזי ירד ויסע למצרים, וכשיראה בהם מה שיעיד כי רעה עינו בו ואך מצד ההכרח שולח אחריו להפיק רצון יוסף ימאן וישב בארצו. וזהו שהעיד הכתוב כי פרעה היה חפץ ביעקב בלב ונפש (כמאמר אמור אל אחיך זאת עשו כו' וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי כו' ואתה צויתה כו' ועינכם אל תחוס על כליכם כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא) אשר על כן ויתר לשלוח עגלות רחבות ויפות עבורו ועבור כל הנלוים אליו, וזהו וירא את העגלות אשר שלח פרעה הנה מזה ותחי רוח יעקב.

והנה עתה לכו ונשובה לביאור דברי המדרש הנזכר לעיל מה שכתוב וכן הוא אומר גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע, ומושיע אין כתיב אלא ונושע הוי אפילו אין בידכם מעשים הקב"ה עושה בשבילו שנאמר כי קרובה ישעותי לבוא. הנה הנביא זכריה עליו השלום הלך בעקבי ישעיה עליו השלום לבשרנו כי הגאולה היא הכרחיית אם למענו יתברך ואם למעננו, וזהו הנה מלכך יבוא לך כלומר בהחלט גם אם חלילה לא תזכו מעצמכם ואמר הטעם צדיק ונושע הוא וכדברי המדרש. אבל הוא עליו השלום החליף מליצתו ובלשון אחרת ידבר לבאר הבדל בין שתי סוגי הגאולות והוא מה שכלה לדבר עני ורוכב על חמור, והוא מליצה שימעט יתברך מספר הקבוץ בשתהיה הגאולה אך למענו יתברך חס ושלום.

והוא ממש על דרך בן כפר הנולד לו בן זכר ושולח עגלות העירה למען הביא משם הקרואים לשמחתו, משפטו לשלוח עגלות כערך השגת ידו, אם הוא עשיר ישלח עגלות גדולות ורחבות באמרו אולי יחפוץ עוד אחד לבוא לשמוח בשמחתי, ואם איש עני הוא שולח אחת הקרנות הקטנות שלא תקבל כי אם מתי מעט האנשים ההכרחיים, ואם הוא מדלי דלות שולח רק חמור אחד לעיר אך למרכב המוהל ולא יותר.

כן הדבר בקבוץ המון אומתנו לעתיד אי"ה כי אם יחפוץ בנו ה' ויגאלנו למעננו מפאת מעשינו וצדקתנו, הלא אז ישולח רכב אלהים רבותים לקבץ נדחי עמנו כולהם. וכענין שאמר הנביא והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קדשי ירושלים אמר ה' (ישעיה ס"ו, כ') וכמו שכתוב אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים ורבו כמו רבו (זכריה י', ח') כלומר יהיו מקובצים באותו מספר הרב כמו שהיו בל יפקד אחד מהם. לא כן אם חס ושלום לא נהיה זכאים להגאל מצד מעשינו רק הוא יתברך למענו יעש, אזי ימעיט המספר ולא יקח כי אם המובחרים כנזכר לעיל. וזהו הרמוז במליצת עני ורוכב על חמור כלומר לא ירבה לו מרכבותיו רק כפי הצורך לאחד מעיר חס ושלום, אמנה נוחיל לה' יתברך כי יקיים בנו עוד אקבץ עליו לנקבציו.