ושחט את בן הבקר כו' והקטיר הכהן את הכל המזבחה ואם מן הצאן כו' והקריב הכהן והקטיר כו' ובמדרש: נאמר הקרבה בצאן ולא נאמר בשור כדי שלא יאמר אדם בעצמו אלך ואעשה דברים מכוערים דברים שאינם ראוים, אביא שור שיש בו בשר הרבה ואעלה לגבי מזבח והריני עמו ברחמים ומקבלני בתשובה לכך נאמר הקרבה באיל ולא נאמר הקרבה בשור (פרשה ב', י"ב).

ולבוא אל באור המאמר נקדים מאמר ר' מאיר ע"ה גמור בכל לבבך ובכל נפשך כו' עד ואני אהיה עמך בכל מקום (ברכות י"ז)

והרצון בזה על דרך הרמוז במאמר (פרשתנו) נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה (ד', ב'). ונקדים לזה עוד מאמר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו (מלאכי ג', י"ח) וכבר התעוררו חז"ל (חגיגה ט', ב') היינו צדיק היינו עובד אלהים. אמנם דע כי ההבדל בין צדיק לרשע הוא דבר נראה וניכר לכל כי זה עוסק במצוות ומעשים טובים וזה ינזר לבושת, אבל בין צדיק לצדיק אין היכר במעשיהם כמליצת חז"ל שנים אוכלין מקערה אחת זה טועם לפי מעשיו וזה טועם לפי מעשיו (אבות דר' נתן פרק ל"ז).

וענין המשל הזה אשר המליצו על המצות כאוכל תבשיל מן הקערה ויערב לו טעמו הוא להביננו איך יהיו המעשים מוטעמים למעלה לפי הכוונה אשר בלב, כמאמר דוד המלך ע"ה לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ד' (דברי הימים א' כ"ח, ט') וחז"ל הפליגו על יונתן בן עוזיאל (סוכה כ"ח) שכל עוף הפורח עליו מיד נשרף מקדושת הבל פיו. ולמען שלא יפלא הדבר בעינינו הביאו לנו מופת ועד נאמן מהמאכלים ותבשילים, למשל זה אוכל בשר וזה אוכל בשר, זה עסק בתיקונו, והכשרו במליחתו, ונקיותו ובישולו, והמתיקו בבשמים הראוים אל תקון התבשיל והיה מאכלו ערב ומתוק עד מאד, והשני התעצל מכל התיקונים האלה עד שאפשר שימר לו המאכל, ואם ההבדל הזה יזדמן בדבר גשמיי שלא יהיה מוטעם הטעם ע"י עצמותו כ"א ע"י הכשרו וע"י עמל וטורח תיקונו, כש"כ עבודת בוראנו יתברך אשר עצמות העבודה אין צורך בה כלל אליו יתברך כמאמר החפץ לשדי כי תצדק (איוב כ"ב, ג') א"כ כל חשיבותה לא יהיה כ"א בהכשר ותיקון כחות הלב והנפש לעבדו ביראה ואהבה, הוא שאמרו זה טועם לפי מעשיו ר"ל כפי מה שעשה בתיקון התבשיל והכשרו. וע"ז הבטיח לנו ר' מאיר ע"ה גמור בכל לבבך ובכל נפשך כו' וקדש עצמך כו' ופירט והולך כל חלקי השלימות לטהרת הכוונה הנבחרת והבטיח לנו אם ישלים האדם כוונתו לפני ה' בכל יכולת לבבו יהיה לרצון לפני ה' שישמור אותו מכל חטא ושוגג, מה שאין ביכולת האדם להשתמר ממנו ע"י עצמו וזהו ואני אהיה עמך בכל מקום.

ומכלל הדברים נדע כי בהזדמן לאדם דבר עבירה בשוגג הוא לו אות ומופת כי גם המצות אשר קיים ועשה אינם על צד השלימות הראוי למעלה לכן לא שמרו ה' יתברך. וזהו שהקדים לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה כלומר מה שיקרה אל האדם חטא בשוגג הוא לאות ולראיה כי שגג בכל מצות ה' שלא עשה אותם כמשפט הראוי והנכון לכן לא שמרו יתברך שלא יבוא חטא לידו. הוא שאמרו רבותינו ז"ל כיצד אדם צריך להתודות ערב יוה"כ, מודה אני כל רע שעשיתי לפניך בדרך רע הייתי עומד (פרשה ג', ג'). והכוונה מבוארת מאד כמו שאמרנו לאמר שצריך להתודות ולומר מי גרם לי לבוא לעשות הרע בעיניך לפי שבדרך רע הייתי עומד.

משל לאחד שהיה דרכו לקנות גניבות מיד הגנבים והגזלנים והיה עומד במקום שהגנבים מצוים שם למען אשר בהזדמן להם גזילה תחת ידם יקנה אותה מהם, פעם הלך אל המקום ההוא ומדי עברו פגעו בו השודדים ולקחו ממנו כל אשר היה בידו, היה מתוודה ובוכה לאמר מי גרם לי זאת מה שעמדתי על דרך רע לכן עלתה לי כך.

הנמשל כבר נאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים בתנאי למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם (תהילים קכ"ב, ג') כלומר שלא יתערב זר במעשיהם הטובים. וזהו ג"כ מאמרו שגיאות מי יבין לכן בקשתי מנסתרות נקני (שם י"ט, י"ג) המחשבות רעות הנסתרות תוך מעשינו הטובים ומעורבות בהם נקני אתה מהם לבלי ימצא מקום להיצר הרע לשלוט בי להחטיאני בשוגג.

וזהו מודה אני כל רע שעשיתי לפניך היה לי זה מסבת כי בדרך רע הייתי עומד.¹ ומעתה דע כי כמו אשר החטא מורה כי שגג בכל המצות אשר בידו א"כ גם התשובה ראוי להיות לא על השוגג לבדו כ"א לחזור אחר כל מעשיו לעשותם מעתה באופן נאות ממה שהיה נוהג עד הנה. והדין נותן כן כמליצתם ז"ל (במדרש שיר א, על מאמר ישקני מנשיקות) ר' פנחס בשם ר"ל אמר דנכית ליה חיוי' חבלא מדחיל ליה. כי האדם כאשר יזדמן לו מכשול בדבר אחד יתעורר על ידו להשמר מעתה בכל מעשיו.

footnotes: ¹ ומה נעמו לי בזה דברי הנביא ע"ה מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם (מיכה ז' י"ח-י"ט) אמר חטאתם ולא אמר חטאתנו כאמרו יכבוש עונותנו. אבל הורה במאמר חטאתם כלומר חטאתם של העונות כי החטאים המה תולדות העונות ומסובבות מהן, כי ע"כ לא שמרו יתברך שלא יהיה נכשל בחטאים:

וכן נאמר כי עמך הסליחה למען תורא (תהלים ק"ל, ד') ר"ל כי עיקר הסליחה מהקב"ה על זה הסמך לאמר כי מעתה תתגדל יראתו ויוסיף בשמירתו.

ועם דברנו יתבאר לנו בטוב טעם ענין מאמרם ז"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות (יומא פ"ו), כי מסבתם הוא מגדיל מוראו ופחדו ויזדרז לעמוד על משמרת הקודש להרבות במצות ומע"ט וירבו זכיותיו בכפלים. וזה הכלל כי עיקר התשובה מן האדם היא העצב והדאגה על חליו כי היה בסכנה עצומה ומשתדל מעתה באמצעים העלולים לרפאות אותו ולהצילו מרעתו, וזה ונרצה לו לכפר עליו כלומר הסליחה תהיה לפי גודל תשוקתו והשתדלותו אל הרפואה.

ומעתה נקח דמיון לעשיר גדול שהיה עושה משא ומתן שלו על ידי שלוחים, ויקר מקרה אל המשולחים כי פשעו במשמרת הסחורה ונגנב מהם כל סחורתם והיו בושים מאד לשוב אל ביתם כי איך יעמדו לפני הסוחר, והשתדלו והרבו תחנה ובקשה שיתפשר עמהם כמה יתנו לו בעד ההיזק, ויתפשר עמהם שיתנו לו א' למאה, למשל הסחורה היתה בערך שלשים אלף ויתפשר עמהם שיתנו לו ג' מאות זהובים. אבל גם זאת היה יותר מיכלתם ועשה להם חנינה שיתנו לו סך זה מעט מעט, היינו בכל שבוע יתנו לו זה ג' זהובים וזה ג' זהובים. וא' מהם היה דל מאד ונזדמן לו שבוע שלא הביא בידו רק ב' זהובים והיה מבקש ומתחנן את פני הסותר שיקבל ממנו הב' זהובים אלו כי באו לידו בקושי גדול ועשה יותר מיכלתו והשני מלא את ידו והביא בכל שבוע ארבעה זהובים יותר ממה שהבטיח, והעומדים שם ראו את פני הסוחר כי יותר ערבה לו נתינת הראשון גם כי היה פחות ממה שהבטיח יותר מהשני שנתן יותר ממה שהבטיח, ושאלו אותו והשיב: כן הדברים, והטעם כי הנתינה גם כי תהיה כפלים ממה שהבטיחו לי הוא כאין וכאפס בעיני נגד ההיזק הגדול אשר עשו לי, רק עיקר התשלומין הוא הבושה שיתביישו מפני ויתנו אל לבם מהיום והלאה להזדרז במסחרי כמשפט לאיש נאמן, ואז אקוה כי הם יכולים למלאות לי כל ההיזק בנסיעה אחת, היינו שישתדלו להמעיט ההוצאה ויתאמצו לבחור סחורה היותר טובה והיותר משובחת ובמקח טוב ויתנו את לבם למכור ביותר ריוח וישתדלו לגוש את החנונים על החובות שכבר נתיאשו ממנו, ואם יעשו כן יבא במהלך מחסורי, וכל זה אקוה באותו אשר הביא פחות ממה שהבטיח א"כ הוא בא לפני בבושה עצומה וברוח נכאה, לא כן השני כי הוא הביא יותר ממה שהבטיח ולבו גס בו כאלו כבר מלא לי כל ההיזק הקרן עם הריוח וא"כ הלא יהיה קל בעיניו לפשוע שנית אחרי שדומה בעיניו כי מלא כל ההיזק שלי.

הנמשל המביא קרבן לה' על דרך האמת הלא אצל הקב"ה אינו כלום (כמאמר החפץ לד' בעולות) נגד הפגם אשר עשה בחטאו רק עיקר סמך הסליחה שימחול לו ד' לסבת הלב נשבר ונדכה של המביא כמאמר זבחי אלהים רוח נשברה (תהילים נ"א, י"ט) וא"כ מי שאין ביכלתו להביא רק כבש או איל הנה הוא בבושה וכלימה, והבושה הזאת תביאהו להזדרז מעתה להשתמר מעון וחטא ומעצמו יתמלא ההיזק בכפלים. לא כן מי שמביא שור גדול ומלאו לבו לאמר העשרתי את קוני ושב מן המזבח בלב שמח כאלו הקב"ה הרויח ממנו. ולא זאת לבד שלא יזדרז מהיום להטיב מעשיו כ"א עוד יהיה קל בעיניו לעשות מה שלבו חפץ, לכן לא נאמרה הקרבה בשור כי מאמר והקריב מורה שהחוטא מתקרב אל הקב"ה והקב"ה מתקרב אליו, ולא כן הדברים כי הוא בא שמח וטוב לב עם השור הגדול ולא תערב שמחתו למעלה:

ועם דברינו אלה נוכל להמתיק מאמר הנביא ע"ה שוש אשיש בד' תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני (ישעיה ס"א, י') ונקדים עוד מאמר ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה (בראשית ב', ב'). הנה מאמר ויכל אלהים ביום השביעי מורה כי ביום השביעי גמר מלאכתו, ואנחנו חלילה לנו ליחס שום מלאכה ליום השביעי, וכבר נשאלה שאלה זאת במדרש (בראשית רבה פרשה י', ט' רבי שאל לר' ישמעאל בר' יוסי אמר ליה שמעת מאביך מהו ויכל אלהים ביום השביעי כו' עד מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת באה מנוחה). אמנם גם זה צריך באור כי המנוחה תתייחס רק אל אותו שהוא עמל במלאכתו.

אמנם הנראה לדעתי כי הדברים נמשכים אל מה שמצאנו בדבריהם ז"ל ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י', כ"ב). ברכת ה' היא תעשיר זה השבת שנא' ויברך אלהים את יום השביעי ולא יוסיף עצב עמה זה האבל¹ היך מה דאת אמר כי נעצב המלך על בנו (שמואל ב' י"ט, ג') (בראשית רבה פרשה י"א, א') באור זה ע"פ מאמר החכם ע"ה רע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל (משלי כ', י"ד). לאמר כי כל המעשים ראשיתם צער ויגיעה, כמו גידול בנים או בנין בתים ועבודת שדה וכרם. כלם מיגעים את האדם בתחלתם וברכה ונחת בסופם, אבל כל זה הוא אם המעשים מצליחים בידו ומתקימים אצלו. אבל כאשר יראה כי תוחלתו נכזבה אז יגיעתו לקללה תחשב לו מתחלתה עד סופה. וכל זה כלל יתברך במאמר ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך וכו' בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה (בראשית ג', י"ט). ר"ל האף אמנם כי בתחלת הבריאה היה מוטבע האדם על העבודה כמאמר לעבדה ולשמרה (שם ב', ט"ו) עכ"ז לא היה רק על דרך מאמר רע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל כי התכלית היה לברכה. לא כן עתה אחר החטא בעצבון תאכלנה כל ימי חייך עד שובך אל האדמה.

footnotes: ¹ ברכת ה' זה השבת ולא יוסיף עצב זה האבל ובקצרה על דרך הפשט נוכל לומר בכוונת מאמר נפלא זה כי המדרש רמז על מה דקיי"ל בשבת אין אבלות נוהג ועכ"ז עולה לו מן המנין (מועד קטן י"ט, א') כי לולא כן היה צריך להוסיף עוד יום א' להשלים ז' ימי אבלות כי בשבת לא נהג אבלות, זה שרמזו ז"ל במאמר ברכת ה' היא תעשיר יום השביעי אשר ברכו ה' וקדשו הוא רק להעשיר להטיב עם האדם, אבל לא יוסיף עצב עמה שלא יוסיף עצב להתאבל עוד יום אחד בעבור שלא התאבל בשבת, כי סגולת השבת רק להטיב לא להפסיד:

וזה שדרשו חז"ל ברכת ה' היא תעשיר זה יום השבת ולא יוסיף עצב עמה זה האבל כד"א נעצב המלך על בנו, ובהשקפה ראשונה אין צורך להביא ראיה ממאמר המלך על בנו כי מי לא ידע בעצב שהוא דאגה ומה ענין זה לשבת. אבל לדברינו הנה כל מה שהקב"ה נותן לאדם מן הברכה עוד הוא צריך אל הצלחה שתתקיים בידו, למשל מי שהקב"ה נתן לו בן וגידלו עד אשר היה לאיש הנה אם הוא שלם בגופו ושלמות נפשו במעשים ישרים ומנהגים טובים הוא רואה אחרית טוב בעמל גידולו לא כן אם יהיה דל בגופו או במעשיו אז אין קץ לצער אביו, וכן בכל החפצים המושגים לאדם ביגיעה.

ומעתה אם אמנם הכל נברא בששת ימי המעשה עכ"ז עוד היא עומדת בין שתי הקצוות אם יצליחו ביד האדם יהיו לברכה, ובהיפך יהיו לקללה שיהיו מייגעין אותו לעולם עד שובו אל האדמה, לכן אמרו ז"ל בא שבת באה מנוחה כי מה שהיה העולם חסר בבריאה שהיתה עומדת בין ב' הקצוות נשלמה ביום השבת כי זכות השבת להמשיך ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו של אדם, וזהו בא שבת באה מנוחה היינו אחר אשר האדם ייגע את עצמו ויוציא הדבר אל גמרו ושלמותו יהיה לו למנוחה ונחת רוח. וזהו ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו כו' כלומר שנתן קץ ותכלית אל היגיעה, וזה שפירשו ז"ל ויברך אלקים את יום השביעי ברכת ה' היא תעשיר עד שלא יוסיף עצב עמה אחרי גמרו אותה, לכן הביאו ז"ל משל מדבר המצוי יותר בבני אדם והוא היגיעה וצער גידול בנים כמ"ש נעצב המלך על בנו. ואמר ויברך אלהים את יום השביעי כו' ר'ל נתן בשבת ברכה והצלחה אל כל המעשים שלא יוסיף עצב בהם וא"כ יראה אחרית טוב בכל יגיעתו.

וזהו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. וביארו במדרש (ב"ר י"א) אשר ברא אלהים ועשה אין כתיב כאן אלא אשר ברא אלהים לעשות כל מה שהיה הקב"ה עתיד לבראות בשביעי הקדים ועשה בששי, הנה ביארו מילת לעשות כל מה שהיה לו לעשות הקדים ועשה אותו בערב שבת. וזה עיקר המופת על קדושת יום השביעי כי אם היתה השביתה בעבור שלא היה לו עוד מה לעשות א"כ אינו מופת על קדושתו שהשביתה תהי מחויבת בו, לכן אמר הכתוב לא כן כי היה עוד מה לעשות מן המלאכות אשר אל הבריאה רק הקב"ה חלק כבוד ליום השביתה בעבור היות השביתה מחוייבת לו.¹

footnotes: ¹ כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות ובקצרה נוכל לומר בבאור מאמר אשר ברא אלהים לעשות על דרך שאמרו (ב"ר י"א) כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשיה, החרדל צריך למתוק, החיטים צריכין להטחן, אפילו אדם צריך חיזוק ע"ש. הנה מבואר כי מעשה בראשית היה לא על דרך בשר ודם העושה כלי תשמישיו, כ"א על דרך העושה כלי מלאכה (הנקרא בפי הבריות ווארשטאט) כך ברא הקב"ה ששה ימים והם נקראים ימי מעשה, כלומר כי נתן בהם פעולות מיוחדות אל כל יום ויום כאמרם ז"ל (שבת קכ"ט) האי מאן דבחד בשבתא יהי גבר דלא חדא ביה, מאי טעמא דאברי ביה אור וחשך, וכן כל יום ויום מיוחד בסגולתו והם פועלים תמיד. וזהו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות כי עד לעולם כל אחד יעשה את שלו כי לולא כן לא היה ראוי לשמוח ולקדש כי אם שבת הראשונה כי בו שבת יתברך וכלה מלאכתו כמשפט בני אדם כאשר יגמרו מלאכתם יעשו שמחה ומשתה אבל רק יום זה לבד, ולמה קבע הקדוש ב"ה מצות שבת לעד לעולם, וזה אמר מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות ואם כן גם שבת יפעול פעולתו וסגולתי לעד לעולם לכן קדשו לעולם.

וזהו מאמר החכם ע"ה יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו (קהלת ד', ח') הפליג לספר במי אשר הקללה שלטה במעשי ידיו, שתמצא לפעמים מי שהוא יחיד ואין לו בן ולא אח והיה ראוי לו שיהיו עסקיו מעטים ועכ"ז אין קץ לכל עמלו, והוא מסבת שכל מעשיהם אחרי הגמרם הם חוזרים לקלקולם ולעולם צריכים הם תיקון ולכן אין קץ לכל עמלו. לזה ברא הקב"ה שבת אשר הוא מקור הברכה שממנו תצא הצלחה אל המעשים אשר האדם יגע בששת ימי המעשה, וזהו ויברך אלהים את יום השביעי שלא יצטרך לתקן עוד את מעשיו ולא יוסיף עצב אחרי צאת הדבר מכח אל הפועל ולא יתקלקל עוד וכמו שנתבאר:

הוא שאמרה חנה ע"ה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם (שמואל א' ב') וראוי להתעורר בדברים אלה בשנותה את טעמה במאמר האחרון מכל המאמרים הקודמים שנאמרו עם וא"ו העטוף ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל, מוריש ומעשיר, ובמאמר משפיל השלימה דבריה במלת אף והיה די ג"כ רק עם וא"ו החבור משפיל ומרומם.

אכן ההוראה במאמר משפיל אף מרומם לאמר כי הנה הקב"ה מדתו הטובה היא לאהוב השפלים והוא מגביה אותם, והגבוהים ישנא וישפילם. וא"כ יהיה האדם מתהפך בכל ימי חייו מגדולה להשפלה ומשפלות לגדולה כי מי שהוא עני הוא שפל ברוחו ונכנע בלבו עד מאד והקב"ה יגביה אותו למעלה ראש ויעשר ויקום חילו ויהיה גס רוח וגבה לב כמשפט העשיר, עד כי הוא יתברך ישנאהו וישפילהו, ואח"כ כאשר יראה הקב"ה שפלותו - מעפר ירימהו, וכן יהי תמיד מתהפך עולה ויורד ועולה ובע"כ האדם מוכרח לאחוז במשפט בשני הקצוות היינו שבהיותו עני ושפל בדעתו לא יעזוב ולא יטוש שפלותו והכנעתו ממנו לעולם, ואף בהיותו עשיר גדול יאחז צדיק דרכו להיות שפל בדעתו ויראה את עצמו עני כמאמר חז"ל (מסכת דרך ארץ זוטא פרק ב') זה שיש לו אינו שלו, וכן מצאנו בדוד המלך ע"ה שקרא את עצמו עני פעמים רבות בספר תהלים, גם כי היה גדול בממשלתו ואז יוכל להיות עשיר ועני בפעם אחד ובזמן אחד עשיר בנכסיו הרבים ועני ונכנע בדעתו ולבו, ואז יעמוד על מצבו וקיומו. וזהו מאמר חנה ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם שיהיה התרוממות אל השפל בתנאי שיהיה נשאר בשפלותו ויהיה שפל וגם מתרומם.

כלל הדברים כי ההכנעה וההשפלה והלב נשבר אל האדם הוא דבר שאין להתעלם ממנו לעולם ואז יזכה להיות שפל ורם, שפל בדעתו ורם במעמדו ואז יצליח ואז ישכיל, לא כן כאשר יטוש ההכנעה מלבו יעזבהו ה' יתברך ג"כ כמאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים ק"א, ה') וכל תכלית היסורים אשר הקב"ה מייסר את האדם בעוה"ז הוא ללמד לאדם דרך ענוים ושיהיה לו לב נשבר ונדכה כמאמר או אז יכנע לבבם הערל (ויקרא כ"ו, מ"א). וכי תשאלך נפשך למה ההשפלה מחויבת אל האדם כל כך כאשר יורו מאמרי הנביאים ע"ה אשר מבלעדי הענוה והשפלות לא יוכל להתקיים בעולמו. אמנם דע כי הוא כמו אשר האדם לא יתקיים גם רגע בלא רחמי שמים עליו, כי מצד עצמו הוא תלוש הנמצאים בלתי הרחמים והחמלה עליו מלמעלה להשפיע עליו החיים והמזון וכל מחסוריו, כן לא יתקיים בלתי עם ההכנעה והלב נשבר כי ההכנעה היא שורש הרחמנות כמו אשר עינינו רואות בבוא עני בלב נשבר, יתעוררו עליו בלב רחמים וכל יותר ירגישו שפלות דעתו ושבר רוחו יתמלאו עליו רחמים יותר, לא כן אם יבוא לפניך בגאוה ובגודל לבב לא תתעורר לרחמהו ולא תחמול עליו. כש"כ נגד מלך העולם יתברך שמו יוצר כל היצורים אם יבוא אדם לפניו ברום לבבו איככה ימשיך עליו רחמי שמים הלא מיד יסגור אלהים בעדו מלחוס ולחמול עליו, אז גם עשרו לא יועילנו ורב כופר לא יצילנו. וא"כ גם העשיר בעשירים אין קץ אל הרחמים והחסדים אשר הוא צריך בכל רגע להמשיך עליו מלמעלה, וא"כ כמו שהאדם צריך אליו יתברך תמיד רגע אחר רגע, כן מחויב הוא להיות בהכנעה תמידיית.

וזה שאמר הנביא שוש אשיש כו' כי הלבישני בגדי ישע כו' משל לקבצן הולך מעיר לעיר לקבץ נדבות ומצאה ידו והשיג כמה זהובים ועלה בלבו לעשות לעצמו מלבושים נאים, כמשפט כל בעלי מלאכות אשר כפי הברכה אשר ישיגו ממלאכתם כן יפזרו על מלבושים, למען יהיה לכבוד בין אנשים, ויאמר אליו חבירו סכל אל תדמה עצמך לשארי בעלי מלאכות כי הם גם אם ילבשו בגדי עשיר לא יזיק מאומה למלאכתם כי בידם לעשות מלאכתם כבראשונה, לא כן אתה אשר כל הצלחתך בעבור כי אתה נראה בפני אנשים ערום וחסר כל ע"כ ירחמו עליך לא כן אם תעשה לך מלבושי כבוד ובגדי חמודות איה איפא יהיה עוד מי שיתעורר לחמלה עליך ולא יתנו לך כל מאומה.

זה שאמר שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי ביאר בזה הדברים שאמרנו כי אחז בב' הקצוות כי שמח על מדת הרחמים והטוב, ותגל נפשי באלהי לא העלים ממנו גם מדת הדין, ונתן טעם לדבריו ואמר כי אני צריך לזה עד מאד כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני היא מליצה נפלאה על ההכנעה ושפלות הרוח שהם האמצעיים העלולים להמשיך על ידם הרחמים והחמלה מלמעלה ממש כמו הבגדים הקרועים אצל העני המקבל צדקה וזהו ומעיל צדקה יעטני:

ובזה יתבאר מאמר ר' יוחנן בן זכאי כשחלה בנו כו' עד הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך (ברכות ל"ד, ב'). והוא כמו זר כי לא מצאנו במקום אחר ענין עבד ושר למעלה, ולדברינו הנה הדבר תלוי באיכות העניה שכבר היה שפל בעיני עצמו כעבד, ור' יוחנן בן זכאי מרוב גדולתו ובהבחנתו את חין ערכו לא היה יכול להשיג ענוה גדולה כ"כ וע"ז הורה במילת דומה כי די היה לומר הוא כעבד לפני כו' ואני כשר כו'. אמנם על עצמו היה קובל ואומר כי הוא דומה בעיני עצמו כעבד לפני המלך ואני עדיין בעיני עצמי כשר לפני המלך וכבר ידענו כי עיקר התפלה תלוי בתנאי זה כמאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה וכן אמרו לשארית נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים (ראש השנה י"ז, ב') ויפה רמזו ז"ל ענין נכבד זה במה שנאמר הקרבה בצאן ולא נאמר הקרבה בשור וכמו שנתבאר: