עוד זאת אגידה באזני אחי אוהבי תושיה, כי אחרי השלימי מלאכת מאמרי זה אוהב גר, הסבותי את פני להתלמד בידיעת לשון סורי או סורסי הקרובה ללשון ארמית, כאשר יראה הרואה בספר בן סירא אשר הדפיס החכם בן זאב ע"ה עם תרגום ארמי, וכבר כתב החכם ההוא בהקדמתו, כי הלשון הזה מועיל מאד לדלות ממנו הרבה מלות סתומות בתלמוד, ומצאתי כי נכונה דבר. ויותר מזה מצאתי ידיעת לשון סורי מועילה להבנת התרגומים, ולהגהת נוסחאותיהם. ולפעמים תועיל ג"כ להבנת ל"הק וכתבי הקדש. ומפני שראיתי בני עמי משליכים הלשון ההיא אחרי גוום, ומעטים ימצאו בין חכמי ישראל שיהיו יודעים מציאותה, ראיתי כי טוב לדבר דבר על אודותיה, ולהודיע טיבה לרבים.

בבראשית רבה פרשה ע"ד: ויקרא לו לבן יגר שהדותא, אמר רבי שמואל בר נחמן, אל יהי לשון סורסי קל בעיניך, שבתורה בנביאים ובכתובים הק"בה חלק לו כבוד, בתורה יגר שהדותא, בנביאים כדנה תימרון להום, בכתובים וידברו הכשדים למלך ארמית, ופירש בעל הערוך (ערך סרס) לשון סורסי הוא לשון ארם צובה ושאר הארצות שכבשם דוד, והיא הנקראת ארץ סוריא, ונקרא לשונם לשון סורסי, כמו יון לשון יוני, פרס לשון פרסי עכ"ל.

ודע כי בשני דפוסים שונים מצאתי אל יהי לשון פרסי, ושבוש גמור הוא, ובמדרש עם יפה תאר כתוב לשון ארמי, והנכון כגרסת הערוך, ובסוף גמרא דמסכת סוטה: אמר רבי, בארץ ישראל לשון סורסי למה? או לשון הקדש, או לשון יונית, ואמר רב יוסף בבבל לשון ארמי למה? או לשון הקדש או לשון פרסי ע"כ, ופירש רש"י לשון סורסי קרוב הוא ללשון ארמי, ואומר אני שזה לשון גמרא ירושלמית, ואומות העולם קורין אותו לינג"א שור"ייא עכ"ל ובמסכת בבא קמא (דף פ"ג) כתבו התוספות נראה דלשון סורסי הוא לשון ארמי וכו', והא דנקט הכא בא"י לשון סורסי ובבבל נקט לשון ארמי [כלומר שנראה כאלו שתי לשונות הן] אומר ר"ת לפי שמעט משתנה, כעין לשון לע"ז שמדברים אותו בלשון צח במדינה אחת יותר מבאחרת, כי אנקלום הגר תרגם עד הגל הזה סהיד דגורא הדין, ולבן קרא לו יגר שהדותא; ונ"ל לשון שדבר לבן הוא לשון סורסי, ועל שם סוריא נקרא סורסי, דסוריא היא ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד, ועל שם שקרובה לארץ ישראל אין לשון ארמי שלה צח כל כך עכ"ל.

ודברי התוספות האלה צדקו יחדו כי מה שאומר מקבץ התוספות שהלשון שדבר לבן הוא לשון סורסי, ועל שם סוריא נקרא סורסי אמת הוא, כי סורי וארמי שם אחד הוא, כמו שסוריא וארם ארץ אחת היא, כי מה שהיו הקדמונים (בימי הנביאים) קוראים בשם ארץ ארם, האחרונים (מימי בית שני ואילך) קוראים בשם סוריאה (Syria) אשר לפי זה יתכן לומר על הלשון שהיה לבן מדבר, שהיא לשון סורית, כלומר לשון של סוריאה, שהיא ארם; ואמת הוא עם כל זה כדברי רבנו תם, כי לשון הסוריים האחרונים מתחלף מעט מלשון הארמיים הקדומים, כי כן עינינו הרואות, לפי מה שאני עתיד לבאר.

ועתה ידוע יהיה לך, קורא משכיל, כי זה יותר משבע מאות שנה התעורר בעמנו המדקדק והמפרש החשוב ר' יהודה בן קריש (בעל ס' אב ואם אשר הזכירו הראב"ע לשבח בס' מאזנים), וכתב בלשון ערבי אגרת לקהל ישראל אשר בעיר פיס (Fez), לבאר להם תועלת לשון תרגום, וזה שם הספר: רסאלה יהודה בן קריש אלי גמעה יהוד פאס פי אלחץ עלי תעלים תרגום. וחילק ספרו לשלשה חלקים, בחלק הראשון מבאר והולך בסדר אל"ף בי"ת המלות הארמיות הנמצאות בתנ"ך, בחלק השני המלות הבאות במשנה ובתלמוד, ובחלק השלישי מביא מלות ערביות ופרסיות הקרובות למלות ל"הק. הספר הזה לא נתפרסם בעמני, להיותו כתוב בלשון ערבית, וצרעת ההתרשלות אשר פשתה באומתנו בעניני חכמת הלשון והקריטיקא, ובייחוד במקומות אשר לא באו תחת ממשלת הישמעאלי' הקדמונים, גרמה ליושבי המקומות ההמה שלא בקשו מן הספרדים ומן המערביים שיתרגמו להם הספר הזה, וכמעט שאבד מן העולם, לולא הותיר ה' ממנו שריד העתק אחד הנשמר באקספארד בביבליאָטעקאַ באָדלעיאַנַא המפורסמת לתהלה ולשם ולתפארת. ויספיק זה למען דעת כל עמי הארץ כי זקנינו החכמים אשר הוציאו תעלומות לאורה בדרכי לשון הקדש, לא בזו ולא שקצו תלמוד לשון ארמית, כי זה ר' יהודה בן קריש הוא אחד מאבות הדקדוק, והראב"ע בס' מאזנים הקדימו לר' יהודה חיוג.

וכדי לפתוח בזכות אשר היו לפנינו, אומר כי אולי מה שנמנעו מהעמיק העיון בדרכי לשון ארמית, היה מפני שלא נמצא אצלנו ממנה נכתב ומנוקד כראוי, אלא פרשיות מתי מספר בדניאל ועזרא, וכל אשר אתנו בלשון ארמית זולת דניאל ועזרא, או שהוא בלתי מנוקד, או שנקודו בלתי מדוייק, צלמות ולא סדרים, וכמו שכתב המתרגמן בהקדמתו, וז"ל: "והנה רבים שאלוני האם אפשר לעשות דקדוק על התרגומים האלה, "אמרתי לפי דעתי כי אפשרי רחוק הוא, וזה מפני השתנות הנוסחאות "במלות ובאותיות, ועל כלם בנקדות הם מתחלפות מאד, וזה לפי שבלי "ספק המתרגמים כתבו תרגומם בלי נקדות, כי לא היו נמצאות בימיהם, "כמו שהוכחתי היטב בהקדמת ס' מסורת המסורת, והראיה עוד כי "הנסחאות הישנות מאד כלם בלתי נקוד, כי לא נקדום בעלי המסורת כמו "שנקדו כל כ"ד הספרים, אלא אח"כ זמן רב ננקדו על יד יחיד או רבים, "אנשים בלי שם, כל אחד כרצונו, על כן יצא משפטן מעוקל, ואין להביא "מהן ראיה לעשות עליהם דקדוק, ולולי כן התחשוב שמיום שנעשו התרגומים "לא היה איש חכם ונבון בישראל שהיה יודע לעשות הדקדוק, כמו שעשה "ר' יהודה המדקדק הראשון ז"ל, שלפניו לא היה דקדוק לל"הק כלל, "ולפי שמצאה עשרים וארבע מנוקד ומוטעם ומומסר על ידי בעלי המסורת, "הוא החל להושיע את ישראל, ולהאיר את עיני הגולה בדקדוקו, ואחריו "ר' יונה, ואחריו רבנו סעדיה גאון זכרונם לברכה, ואחריהם מדקדקים "אין מספר, אבל בתרגום לא היה מי שהשגיח בו ומתקן המעוות, וכלם "השליכו אותו אחרי גוום, ויצא הע"קל הזה. אמנם אחת היא ע"כ אמרתי "שיש דרך ישר לפני איש לעשות דקדוק לשון התרגום, וזה שיעשה יסודו "מן תרגום של דניאל ועזרא, ועליו יבנה בניניו, ולא על זולתו מהתרגומים, "ויוציא ממנו דיני הדקדוק, אם לא כלו מקצתו, כי קטון הוא". עכ"ל.

והנה התקון הזה אשר דימה המחבר איננו מספיק, כאשר הודה הוא עצמו בסוף דבריו אלה, כי הנה אין ספק שלא יספיק לנו התרגום שבדניאל ועזרא לבנות כתבניתו כל הבניטם וכל הגזרות, ועל הכל בחבור הכנויים עם הפעלים לעזר מעט יהיה לנו; ומה נעשה למאות ואלפים תבות הנמצאות בתרגומים ובתלמוד, שאין להן עקר בדניאל ועזרא, ומאין יוודע לנו לא נקודן ולא גם עקר ענינן? וזה יספיק להתנצלות החכמים אשר היו בתוכנו בדורות הקודמים.

אבל בדורות האלה, משנת ש' לאלף הששי ומעלה, אשר בהשתדלות מלכי העמים וחכמיהם הובאה ידיעת לשון סורסי מאסיא לאיברופא, ובאו לידינו בדפוס ספרים לרוב הכתובים בלשון ארמית, ומנוקדים בדיוק על ידי העם השומרים הלשון ההיא כאשר אנחנו שומרים לשון הקדש, כי באותו לשון יש אתם כל ספרי הקדש שלנו ושלהם, ובאותו לשון מתפללים תפלותיהם יום יום, ובאותו לשון חברו להם חכמיהם ספרים הרבה בענינים הרבה, עד שאין הלשון ההוא חסר דבר אצלם: הנה עתה לא בשמים היא ולא מעבר לים היא ידיעת לשון ארמית על בוריה.

כי אמנם ידוע יהיה לך, קורא משכיל, כי לשון סורסי אשר היו מדברים בו הגוים בימי התנאים בארץ ישראל ובכל סביבותיה, בארם נהרים ובארם צובה ובאשור ובבל ושאר ארצות, הלשון ההוא נשמר ונתקיים בארצות ההנה גם אחרי אשר החזיקו יושביהן באמונת הנוצרים, ומאז בימי התנאים תרגמו בלשון ההוא את כל ספרי הקדש, ובימי רב ושמואל היה אצלם חכם וחסיד גדול, שמו אפרים (S. Ephrem) שחבר ספרים ושירים הרבה בלשון הזה, וגם כי אחרי כן כאשר גברו הישמעאלים (זה אלף ומאתים שנה) ופשטה לשון ערבית בכל מקומות ממשלתם, ולשון סורית כמקרה לשון הקדש קרה לה, עדיין לא זזו הסוריים הנוצרים מלחבב לשון אבותיהם, ועדיין קמו ביניהם חכמים ומחברים נכבדים, שכתבו ספרים בלשון אבותיהם.

והקרוב אלינו בשנת חמשת אלפים למניננו היה ביניהם חכם גדול, גריגוריוס אבו אלפרג הנקרא בר עברי(Abulpharagius, 6eu Bar Hebraeus) וכתב בלשון סורי שלשים ואחד ספרים, מהם בפירוש המקראות, מהם בקורות העתים, ומהם בשאר חכמות.

והנה תרגום ספרי הקדש בלשון סורי בידנו הוא בדפוס בפאליגלאטא, וספרי אפרים ואבו אלפרג נמצאים ג"כ בדפוס עם העתקה בלשון רומי, ומתוך הספרים האלה כבר נעשו ספרי דקדוק וספרי שרשים לרוב, וגם אצל המדפיס המעולה אנטאן פ. שמיד ימצא המבקש מבוא לשון סורי להחכם, CElementa linguae aramaicae, 1820.) Jahn), גם ספר בלשון סורי מקובץ ממחברים שונים, לאות ולמופת למתלמדים באותו לשון ( Chrestomathia Syriaca, ab Andrea Oberleitner 1826) ועמו ספר אחר פירוש המלות בסדר אל"ף בי"ת - Glossarium Syriaco Latinum 1827), ומלבד אלה הנה בידנו ס' בן סירא עם תרגום ארמי, אפם כי איננו מנוקד, גם אין העברי בו מסכים תמיד עם הארמי. ואחל עתה לדבר דבר בתכונת הלשון הזאת.

בלשון הזה שני מיני כתיבה, האחד כתב מרובע וגם, וקוראים לו בשם יוני (Estrangelo) שענינו עגול, ובאמת אינו אלא מרובע, והוא קרוב מאד לכתב אשורי שלנו, ואולי הוא האשורי הקדמון אשר לקחנו לנו בגלות בבל, אלא שכתיבתנו תמה ומתוקנת משלהם הרבה, ואולי שלהם נשתבשה בידם, או שלנו השביחה בידנו; והכתב הזה היה כתב ארמי בימי קדם, ועתה איננו נהוג אצלם אלא מעט, אבל הוא נמצא בקצת ספרים כ"י מאלף שנים ויותר, ובכתיבה הזאת נמצא בעיר מילאנא בביבליאָטעקאַ אַמבראָזיאַנאַ חלק גדול מן התנ"ך מתורגם סורית (נכתב זה אלף ומאתים שנה) על פי תרגום יוני המיוחם לשבעים זקנים, ובגליון כל חלופי נסחאות אשר לקט אוריגענעס מתרגום עקילס, סומכוס וטעאָדאָציאָן, וכבר נדפס ממנו ספר דניאל וספר תהלים, והעתקתי לי משם כל אשר מצאתי בו דבר טוב מתרגומי שלשת האנשים הנזכרים, אשר הראשון מהם היה גר צדק ונזכר לשבח בדברי רבותינו ז"ל. והכתב השני והוא הנהוג אצלם, ובו נדפסים כל ספריהם, הוא כתיבה דקה מן הראשונה, ומתחלפת בצורתה הרבה מן הראשונה (Maroniticum seu Jacobiticum) והוא נמצא בכל הספרים הכתובים מתשע מאות שנה והנה.

מספר האותיות עשרים ושתים, וסדרן כמו באלפ"א בית"א שלנו, אלא שאין בלשון סורי חלוק שני מיני שי"ן, כי הסי"ן תתחלף תמיד בסמ"ך: בסרא עסרא האותיות מורות על המספרים כאשר אצלנו, אלא שאחר הת"ו המורה על ארבע מאות, משתמשים באותיות נ ס ע פ צ בנקודה עליהן להורות על חמש ושש ושבע ושמונה ותשע מאות, כגון אנצו הוא אלף וחמש מאות ותשעים ושש, שהוא שנת מות אבו אלפרג למנין היונים, והוא הנקרא בינינו מנין שטרות.

לשון סורי כמו לשון הקדש ושאר לשונות המזרח, אין לו אותיות מורות על התנועות, וגם הסוריים משתמשים כמונו בנקדות שנתחדשו בזמן מן הזמנים, וזה אמנם על שלשה דרכים. הדרך הראשון והוא היותר קדמון, הוא על ידי נקדה אחת או שתים שנותנין על התבה או תחתיה, והיה זה מבדיל בין תבה לתבה, מבלי שיורה על שום תנועה בפרט, אלא הוא מבחין בין ענין לענין במלות שאפשר לתעות בהן, וזה נקרא נקוד מבחין (Punctum diacriticum); כגון מלת קטלת אפשר שתהיה למדבר בעדו, ותהיה הקריאה קֶטְלֵת, ואז תבא נקדה למעלה על אחת משלש אותיות השורש; ואפשר שתהיה לנוכח, ותהיה הקריאה קְטַלְתְ, ואז תבא הנקדה למטה תחת אחת מאותיות השרש; ואפשר שתהיה לנקבה נסתרת, ותהיה הקריאה קֶטְלַת, ואז תבא הנקדה למעלה על הת"ו או תחתיה, ותרמוז שהת"ו היא לנקבה; ועל הדרך הזה בכל מלה מסופקת היתה הנקדה באה ומבחנת בין ענין לענין, ועל הדרך הזה היו הסוריים נוהגים עד זה אלף ומאה שנה, ועל הדרך הזה מצאנו מנוקד התרגום הסורי הנמצא במילאנא, אשר הזכרתי למעלה. ומן הדרך הזה הוא ג"כ שנותנים שתי נקדות זו בצד זו (כעין צירי שלנו) על כל תבה שהיא לשון רבים, ושתי הנקדות האלה נקראות בלשון סורי רִבּוּי, וזה לבדו נשאר אחר שנשתקע הדרך הראשון הזה, ונתחלף בדרכים אחרים הטובים ממנו, והרבוי עדיין הוא נוהג גם בכתיבת יד וגם בדפוס.

ואמנם הדרך השני הוא לרשום כל חמשת הקולות בנקודות מיוחדות לכל אחד ואחד, כגון נקדה אחת למעלה מן האות ואחרת תחת האות רומזת תנועת (a), ושתי נקדות זו בצד זו (כעין צירי) תחת האות, רומזות על הברת (e), וכן כל חמש התנועות נרשמות בנקדה אחת או בשתים. והדרך הזה חדש בערך הראשון, ולא מצאתי ממנו דבר בתנ"ך סורי אשר באמבראזיאנא הנ"ל, והוא נוהג בקצת ספרי הדפוס.

והדרך השלישי הוא לרשום חמשת הקולות על ידי קוים וצורות דקות, אשר הומצאו זה אלף ומאה שנה על ידי איש סורי (Theophitus Edessenus) שמו, ומצורת האותיות היוניות נגזרו בשנוי מעט, ומקומן למעלה או למטה מן האות, כרצון איש ואיש, ולפעמים ג"כ מערבים התנועות אשר על הדרך השלישי עם הנקדות אשר מן הדרך השני, ותהיה תבה אחת בעצמה, אות אחת ממנה מנוקדת על הדרך השני, ואות אחרת מצויינת על הדרך השלישי. ושמות חמש התנועות אצלם פְתָחָא, רְבָצָא, חְבָצָא, זְקָפָא. עְצָצָא, ועוד להן שמות אחרים לקוחים משמות בני אדם שהתנועה ההיא בראשם, ואלה המה אברהם, אֵישעיא (ישעיה), אִיסחק (יצחק), אָדם, אוּריא (אוריה).

ואולי יתמה הקורא המשכיל כשמעו כי הסוריים קוראים לתנועה הרביעית אָדָם, והלא בכל הלשונות קוראים לאדם הראשון Adam ולא Odom לכן הנני מודיעו כי זה דבר התלוי בחלופי קריאה שבין מערבאי למדנחאי, כי אמנם כל אות שאנו קוראים אותה בתרגום בקמץ רחב, הסוריים המערביים, והם יושבי א"י וסביבותיה, קוראים אותה בקמץ חטוף, באופן שאין אצלם קמץ רחב כלל; כגון מַלְכָא קוראים Malco, דִינָא Dino,אַבְרָהָם Abrohom, אָדָם Odom, וכן כלם או רובם ורובא דרובם: אבל הסוריים המזרחיים, יושבי אשור ובבל, קוראים כל אלה בקמץ רחב, כלומר בהברת (a). - ויצא לנו מזה כי חלוק הקריאה אשר בין בני אשכנז וספרד, שהספרדים מחלקים בין קמץ רחב לחטוף, והאשכנזים לא יבדילו ביניהם, ויעשו כל קמץ קמוץ וסגור, כאשר יורה עליו שמו, לא מחסרון ידיעת האשכנזים נולד להם, כאשר יחשבו המדקדקים האחרונים (ובראשם הר"זה ובן זאב), אבל הוא חלוק קריאה נתפשט מאז ומקדם בין ישראל ובין הארמיים.

ועוד בענין אחר קריאת הסוריים מסכמת עם קריאת האשכנזים, וזה במה שאינם משמיעים שום שוא, ולפיכך אין להם שום נקדה ושום רושם שיורה עליו, אבל יניחו האות השואית בלא נקוד כלל, כגון קטַל, קטַלתּ, קטַלתון; ובדבר הזה אין ספק שהאמת אתם, וכבר מצאנו לגדולי חכמי ספרד הקדמונים שהודו בזה במעשה, כי הנה רבי שלמה גבירול ורבי יהודה הלוי, שנים מחשובי זקני הספרדים, ואחרים אחריהם, חברו פיוטים הרבה, בשווי מנין התנועות, בלי שום לב ליתדותם וחטפיהם, וזה מצוי במחזור בני ספרד ובני פולין, וגם במחזורנו אנחנו האשכנזים, כגון

שעה נאסר. אשר נמסר. ביד בבל וגם שעיר. לו יהמה. זה כמה ויתחנן כבן צעיר. גבר. האויב ותבקע העיר.

וכן עד סוף הסליחה, כל טור בעל י"ב תנועות, והשואים והחטפים לא יושם אליהם לב כלל. וכמשקל הזה עוד לר' שלמה בן גבירול

שופט כל הארץ. ואותה במשפט יעמיד

נא חיים וחסד. על עם עני תצמיד

ואת תפלת השחר. במקום עולה תעמיד

וכן עד סוף. ועוד לו בסדורי הספרדים בשחרית ליום הכפורים

שנאים. שאננים כניצוצים ילהכו

ובסליחות עשרת ימי תשובה

שחר קמתי להודות. לך אלהי תהלתי

ועוד אחרת: שוממתי ברוב יגוני, ליום יפקד זדוני, מה אומר לאדוני. ועוד לו תוכחה במנחה ליום כפור לספרדים: שוכני בתי חומר למה תשאו עין, ומותר האדם מן הבהמה אין, ועוד לו מאורה לשבת ראשון של חנוכה: שני זתים. נכרתים. בגן נעול יצהירו. ועוד לו אהבה לפרשת שלח לבני פולין: שש מאות. נקראות. בדת האל יסודיהם. וכן אהבה לשבת נחמו: שתי פעמים. מקוימים. בכל יוסעלהמוננו. ועוד לו לספרדים רשות לסדר העבודה בטורים בעלי שבע תנועות: ארוממך חזקי וחלקי. וכן האזהרות המפורסמות להחכם המשורר הנזכר, אינן אלא על הדרך הזה, כי אע"פ שמתחלתן שהוא שמור לבי מענה, היה במאד נענה וכו', שפטו קצת אנשים שהן מחוברות על דרך יתד וארבע תנועות, מכל מקום כי תבקש המשקל הזה ביתר דברי השירה מראשה ועד רגליה, תוחלתך נכזבה, ותראה כי אין בלב המשורר כי אם שתהיינה בכל טור חמש תנועות, ועל היתדות אין דורש ואין מבקש. הלא תראה שם: עד אשר לרעך, נתנם נחקרים, וכן: ופגול כי יבאש, ישרף באש, וכן: וטיבול יולדה, מדמי המקורים, וכן: אנכי ה', קראתיך בסיני, וכן: ועל פה לא תזכיר שם אלהים אחרים, ורבים שם כאלה, טורים שאין בראשם יתד כלל. אשר על כן לא באמת ולא בצדקה חשב ר' משה בן חביב בספרו דרכי נועם לתפוש על המשורר הגדול ההוא באמרו וז"ל: "וכן "טעו בזה הרבה מן המשוררים, מכללם הרב רבי שלמה בן גבירול בשמור "לבי מענה, ובצל שדי, במקומות רבים, ומכללם ובדבר לא תשקצו, הנה "לפי דרך השיר ההוא אין לו צורך לשוא הת"ו ולא לשוא הקו"ף, והוא רוצה "לבלעם ולא יוכל, וכאלה רבות עמו, עם היות כי הענין לחצו בתכלית "הלחץ, כי מלאכה גדולה עשה בלשון קצר ולשון פסוק בשירים שקולים, "וראוי לדונו לכף זכות" עכ"ל. וכל זה שבוש עצום שנשתבש המחבר הזה, ולא הבין דרכו של המשורר המופלא ההוא.

וכן לרבי יהודה הלוי תמצא: יה שמך. ארוממך. וצדקתך לא אכסה. וכן יה שמע אביוניך. המחלים פניך. וכן יצו האל. לדל שואל. ויהיו דלתיו פתוחות. ועוד לו רבים כאלה ביוצרות של בני פולין. וכן להרא"בע במנחת יום הכפורים לספרדים: אין מלה בלשוני, מפני כובד זדוני, בנבראיך מי אני, כי תבקש לעוני. ולרבי משה אבן עזרא במנחה ליום כפור: אנא כעב זדוני תמחהו, וסלחת לעוני כי רב הוא, וכן עד סוף, תשע תנועות בכל טור, בלי שים לב אל שוא ואל חטף. ולהרמ"בם בפתיחתו לעת שערי רצון, במנחת יום כפור לספרדים: אני מזכיר היום חסדי אבותי, לאל נורא ואיום בן מחשבותי, למצוא בם פדיון ממשובותי, ואת פניו אשחר בתשובותי, יום יפקוד חטאי עם חובותי, כי לקבל שבים יד פותח. וכן עד סוף תשע תנועות בכל טור. ואני אתמה על החכם ר' דוד אבן יחייא בעל לשון למודים, אשר כתב בשקל הקדש אשר לו (הנדפס בסוף ספר לשון למודים וחלק ממנו גם כן בסוף ספר מהלך שבילי הדעת) שהרמ"בם חבר עת שערי רצון להפתח, והנה העקדה הזאת שמה בקרבה יהודה שמואל, ואולי הוא ר' יהודה הלוי בן שמואל, ושירת הרמב"ם (אשר שמו חתום בה בראשי חרוזות אני משה בן מימן) תחלתה אני מזכיר היום, והיא כהקדמה לעת שערי רצון, ואין משקלה של זו דומה למשקלה של זו כלל.

ואשובה אל המקום אשר יצאתי ממנו, ואומר כי עוד בענין שלישי תדמה קריאת הסוריים לקריאת אחינו בני אשכנז, והוא שהם מבטאים החולם לא (ס) אלא (au), כגון במקום שאנו כותבים בתרגום יוֹמָא הם כותבים יַומָא בפתחא, והוי"ו לא נחה ולא נעה, אלא קריאתה (u) כמו שאנו עושים במלות קַו שְלֵו פִיו יָדָיו; וכן במקום מותָא כותבים מַותָא, ובמקום אוֹלֵד אַולֵד, ובמקום חֱזוֹ חזַו, וכן כמעט בכל חולם שאחריו וי"ו נחה. ואולי מזה מה ששגור בפי רז"ל לומר לַאו במקום לֹא, וכן בלשון סורי אומרים לַו, ועיין למטה בשרש יעא.

ועוד בענין רביעי תדמה קריאת הסוריים לקריאת האשכנזים, וזה שהאשכנזים קוראים תנועת הצירי (ei) והסוריים יקראוהו במקומות הרבה (ai), כגון במקום בְנֵי נָשָא הם כותבים במלה אחת בנַינָשָא, והיו"ד נח נראה כיו'"ד של דַי גוֹי בָנוּי, וכן בכל סמיכות הזכרים בלשון רבים כותבים יו"ד ופתחא לפניה. וגם בזולת סוף תבה, הנה במקום הֵימָנוּתָא כותבים הַימָנוּתָא ביו"ד נח נראה, וכן במקום הֵיכָל הַיכָל, וכן במקום אֵיך כותבים אַיך, ובמקום אֵיכָא אַיכָא, ואחרים כאלה.

ועוד בענין חמישי תדמה קריאתם לקריאת האשכנזים, וזה במה שהם מבטאים רוב מלות מלעיל, כמו מַלְכָא קוראים Malco, בְנֵי נָשָא קוראיםBnainoscho , יולְפָנָאJulphono , וכן תמיד חוץ מן התבות שסופן נח נראה, כמו קטלתון, ורעותיה.

ועתה אבאר קצת חלופים אחרים אשר בין לשון סורי ללשון ארמית שבדניאל ועזרא, בעניני הנקוד והקריאה והכתיבה. - ראשונה, אין בלשון סורי חטפים מורכבים כלל, אבל מניחים אותיות אה"חע בלא נקוד, ונקראות בשוא נח, כשאר אותיות, כגון עבַר, בַעגַל חַנַן (אנחנו), חדָא (אחת), חזָא (ראה), אֶתחזִי (נראה), ורבים כאלה.

אפס כי בקצת אלפ"ין אשר משפטן לבא בחטף מורכב, הסוריים מחליפים החטף בתנועה, כגון במקור אֱמַר אומרים אֵמַר במקום אֱכַל אֵכַל, וכיוצא בזה עושים בכל השרשים שפאי"הם אל"ף, בבואה בראש תבה, וכן בשמות במקום אֱלָהָא אומרים אַלָהָא. וכן בעתיד למדבר בעדו מבנין פיעל, שמשפטו להנקד חטף פתח כגון אֱקַטֵל כותבים אֵקַטֵל, וכן בכל הגזרות. והמנהג הזה פשט גם אצל מעתיקי התרגומים בינינו, כי בדפוסים הקדמונים ובספרים כתובי יד, וגם בדפוס סביוניטה המדוייק מאד, מצאנו על הרוב וְאֵיבָרְכִנָך, אֵישָוֵי, אֵירַבֵי. ורבים כאלה בצירי ויו"ד נחה, ואין ספק שהוא מנהג קדמון באומתנו, והאחרונים חשבו להגיהם, והפכום לחטפים. וכן באל"ף שרשית מצאתי בספרים כתובי יד ובדפוסים קדמונים, וגם בדפוס סביוניטה, וְאָמַר, וְאָזַל, וְאָכַל, ורבים כאלה בקמץ במקום חטף פתח, והוא על דרך לשון סורי, אלא שהסוריים יחליפו החטף בצירי, ומעתיקי התרגומים יחליפוהו בקמץ.

וכמו ההרחבה הזאת שהסוריים מרחיבים באות האל"ף, כן מרחיבים באות היו"ד בבואה בראש תבה, ובמקום שוא ינקדוה חירק, כגון יִדַע במקום יְדַע, וכן יִלֵד יִתֵב יִבֵש יִלֵף יִמֵא (נשבע) ואחרים. וגם המנהג הזה קבלוהו עליהם מעתיקי התרגומים, כי והאדם ידע את חוה אשתו מתורגם בדפוס סביוניטה יִדַע, ובגליון מסורת עליו ה' באורייתא. ומזה נמשכו ג"כ הסיריים להוסיף אל"ף בראש השמות שתחלתם יו"ד שוא, כגון אִידָא במקום יְדָא, אִיקָרָא במקום יְקָרָא, אִימָמָא במקום יְמָמָא, וגם זה מצוי מאד בתרגום כתובים, אלא שבספרי הדפוס מצאנו מנוקד אַיְדָא אַיְקָרָא, והוא טעות בלי ספק.

והחטף השני אשר בין לשון סורי ללשון תרגום שלנו, הוא כי ברוב המקומות שיבא בתרגום חירק קטון, ישתנה בסורי לסגול, כגון אִתְקְטִיל אֶתקטִיל, תִקְטֻל תֶקטֻל, קִטְלֵת קָטלֵת, מִן מֶן, בִשְרָא בֶסרָא, מִלְכָא (עֵצָה) מֶלכָא. ורבים כאלה.

והחלוף השלישי כי הכנויים כון הון בדניאל ועזרא ובכל התרגומים הם מנוקדים בחולם, ובלשון סורי בשורק כמו קְדָמיכוֹן קדָמַיכוּן, בְיוֹמֵיהוֹן ביַומַיהוּן, וכל אשר כאלה. וגם יש תבות שהחולם משתנה בהם לשורק בזולת הכנויים, כמו יַעֲקבֹ יַעקוּב, כֹל כֻל, וזולתן. ולרוב בוא תנועת השורק בלשון סורי, אחשוב שהיה מה שאמרו בירושלמי פרקא קמא דמגלה ובמדרש אסתר סוף פרשה ג': ארבע לשונות נאה לעולם שישתמש בהן, לעז לזמר, רומי לקרב, סורסי לאילייא, עברי לדבור עכ"ל, אמרו כי לשון סורסי נאה לקינה ולבכיה, כי כן השמעת הברת (u) היא טבעית לאדם הבוכה.

והחלוף הרביעי כי בדניאל ועזרא מלת דִי נמצאת תמיד לעצמה בלתי מתחברת לתבה שלאחריה, ובלשון סורי אין מציאות למלת דִי רק עם הכנויים דִילִי דִילָך דִילֵה וחבריהם, ובכל שאר מקומות כותבים ד מחוברת למלה שלאחריה. והמנהג הזה קבלוהו מעתיקי התרגומים, אך לא בקביעות, והם פוסחים בזה על שתי הסעיפים, גם הנסחאות מתחלפות הרבה בזה; אבל מעתיקי התלמוד נראה שהלכו בדרך לשון סורי.

והחלוף החמישי כי בלשון תרגום שלנו, אותיות וכלב המשמשות נלנקדות כפי משפטי ל"הק פעמים בשוא ופעמים בחירק, או שורק, או פתח או קמץ או סגול, כידוע בדקדוק, אבל בלשון סורי אותיות בדול המשמשית אין להן אלא נקדה אחת, והיא פתחא, כי אם האות שאחריהן מונעת באחת התנועות, תשאר אות בדול בלא נקוד (כאלו היא נקודה בשוא), ואם האות שאחריה היא עצמה אות שואית, אז תהיה האות המשמשת נקודה תמיד בפתחא, כגון בַשמַיָא, דַבנַינָשָא, וַכתַב, לַכתָבֵא .

וחלוף הששי כי בתרגום רבוי הזכרים נכתב ביו"ד בסוף, כמו יַמְמֵי תוֹרֵי עִזֵי רַחְלֵי גַמְלֵי וחבריהם, ובלשון סורי כלם באל"ף בסוף, ויבא סימן הרבוי למעלה על התבה להבדיל בין יחיד לרבים, ואם תהיה יו"ד בסוף תהיה המלה סמוכה.

והחלוף השביעי, כי בדניאל ועזרא ובתרגומים תמצא לפעמים ה"א נחה, בסו"ף תבה, ובלשון סורי כל ה"א נחה מתחלפת באל"ף, וכל ה"א בסוף תבה דינה כאלו היתה נקודה במפיק, כגון דִילֵה, דִילָה וזולתם. והחלוף השמיני, כי בדניאל ועזרא רוב המלות אשר בכחן כח בנין נפעל, הפעיל והתפעל, נמצאו בה"א בראשן: להחויה, להובדה, להתקטלה, התיב, השכח, הודעך, התגזרת, השתכח, וכמוהם רבים, ורק מעוטם באו באל"ף: אקימה בבקעת דורא, וצלם אנפוהי אשתני, אתיעטו כל סרכי מלכותא, אתעקרה מן קדמיה: ובלשון סורי כלן באל"ף, וכמנהג לשון סורי נהגו גם כן מעתיקי התרגומים.

והחלוף התשיעי כי בתרגום שלנו יו"ד הכנוי למדבר בעדו נכתבת ונקראת, ובלשון סורי נכתבת ולא נקראת, לא בשמות ולא בפעלים ולא במלות, וכבר הזכרתי זה במאמר אוהב גר הערה 29, ועתה אוסיף כי מצאנו דוגמת זה בתלמוד, שהשמיטו יו"ד הכנוי, אם תקדמיה יונך ליון, במקום ליוני, וכן אמרה לי אם, במקום אמי, וכן בכמה מקומות אומרים מר במקום מרי, וגם בדניאל מצאנו די היתי מלכא אַבִי מן יהוד (ה' י"ג) מלת אבי בטעם למעלה, באופן שהיו"ד נרגשת מעט במבטא.

והחלוף העשירי, כי מלבד יו"ד הכנוי עוד אותיות רבות בלשון סורי נכתבות ולא נקראות, ומציינין אותן בקו ישר תחתיהן, כגון מדינַתא, ספינַתא, שנַתא, אנַתתא (אשה), אנַת (אתה) וזולתן, אשר בכולן אין הנו"ן נשמעת במבטא. וכן בכנויים הה"א שבמלת עַינַוהי (עֵינוהִי. עֵינָיו) וכל דוגמתה, אינה נקראת, וכותבין תחתיה קו ישר לאות. והנה גם בזה אחזו לפעמים מעתיקי התרגומים בדרך לשון סורי, וכתבו שַתָא, אִתְתָא, אַתְ, בלא נו"ן, ועינוי וכל חברותיה בלא ה"א, שלא כדרך דניאל ועזרא.

ועל הדרך הזה הוא מה שכותבים בסורי על גנַב בקו תחת הנו"ן, וקוראים עַל גֵב כגון על גנב ימא על יד הים, אצל הים, ומזה בבן סירא (י"ג כ"ז) ובישא מסכנותא על גנב חטהא, רעה היא המסכנות כשהיא מחוברת עם העוונות; ובן זאב נשתבש בזה וכתב: ולפי לשון ארמית מסכנות רעה חטאתו כגנב, כוונתו נעלמה" והנה הדבר פשוט מאד בידיעת דרכי הלשון. אבל היו"ד עלולה היא מאד בלשון סורי להיות יתרה במכתב ונעלמת בקריאה, ואין מציינין קו תחתיה, כי די במה שלא יהיה לפניה נקוד איסחק, וזה אמנם יהיה בכל מקום שהיא מורה על הנקבה, כגון אַנתי (כנוי לנכח הנקבה, וקריאתו אַתְ), מַלכֵכי. מַלכַיכי, קטַלתּי (לנוכח הנקבה) קטַלי (לנקבות נסתרות) תֶקטוּלי (ליחידה נסתרת) קטוּלי (צווי ליחידה), ורבות כאלה.

ויש עוד שאר מקומות שהיו"ד נעלמת בהם בקריאה, וליראת האריכות לא אזכיר מהם רק מלה אחת, והיא מלת אֵמַתי שענינה מָתַי, והת"ו בה בלתי נקודה, והקריאה אֵמַת, והמלה הזאת בלי יו"ד מצויה מאד בתלמוד, כגון אימת הוי, כל אימת, וזולתם רבים. ועתה ידוע תדע קורא משכיל כי פעמים רבות מצאתי בחומש משנת מא"ד ובדפוס לסבונא קוסטנטינא וסביוניטה, מלת אֵימָתִי בתרגום אונקלוס בת"ו חירק ובטעם מלעיל, ולא דברתי מזה במאמר אוהב גר, מפני שהיה הדבר בעיני זרות גדולה, וחשבתי שאין לו עקר, ועתה נראה לי כי קבלה היתה ביד מעתיקי התרגומים שהמלה הזאת נכתבת ביו"ד יתרה, ועל כן ציינו בה הטעם למעלה על המ"ם, והבאים אחריהם מצאו הת"ו בלא נקוד, ואמרו אך טעות הוא, ונקדוה חירק. ואולי כמקרה הזה קרה למלת, אַבִי שבדניאל. ומי יודע אם גם במשנה לא תהיה הקריאה הנכונה מֵאֵמַתי קורין את שמע, וכן בכל מקום?

ודי בזה לעת עתה בחלופים הנופלים בין לשון סורי ללשון תרגום בעניני הנקוד והקריאה והכתיבה, ואדבר עתה על קצת מן החלופים הנמצאים ביניהן בשאר חלקי הלשון.

החלוף הראשון כי במקום שבתרגום שבדניאל ועזרא העתיד לנסתר, נסתרים ונסתרות משמש ביו"ד איתן, כמו בעברי, הנה בלשון סורי ישתמשו באות נו"ן, כמו נֶקטוּל, נֶקטלוּן, נֶקטלְן, ומנהג זה מצאנוהו נוהג הרבה מאד בתרגום של כתובים, וגם בתלמוד הוא נוהג קצת, כגון נימא איהו לנפשיה, א"כ נימא קרא, וזולתם רבים.

החלוף השני בצורת המקור, כי בתרגום שלנו המקור מבנין הקל הוא לְמִקְטַל, ומבנין אתפעיל לְהִתְקְטָלָא, ומבנין פעל לְַקָטָלא, ומבנין אפעל לְאַקְטָלָא ובלשון סורי כל אל"ף בסוף מקור תתחלף בו"ו, וכל אל"ף בתחלתו תתחלף במ"ם, כגון למֶתקטָלו, למַקטָלו, וגם בבנין פעל תבא בו מ"ם, לַמקַטָלו, ולפי דעתי הו"ו הזאת במקום ות היא עומדת, כי כן מצאנו בדניאל להודעותני, לשיזבותך לשיזבותנא. והמקור הסורי הזה במ"ם בראש ווי"ו בסוף מצאתיו פעם אחת בתרגום משלי, בפסוק לא יבוזו לגנב כי יגנוב לא לְמִתְדַמָרוּ לְגַנָבָא דְגָנֵב. וענינו אין להפלא לגנב כי יגנוב.

החלוף השלישי הכפל הת"ו בבנין אתפעיל, כגון אֶתתּקִים, אֶתתּדִין, אֶתתּרִים, אֶתתַּוסַף, אֶתתַּפַק, וזה לא נמצא כלל בדניאל ועזרא, ואף לא בתרגומים, אבל מצאנו בהם דוגמת זה, שנכפלה הת"ו על ידי הדגש, כגון אִתְקָם, אִתְרָם, אִתּוסַף, אִתוֹקַד, אִתוֹתַב, אִתַפַק, אִתַחַת, אִתַעַל, אִתַסַק וזולתם, ובדניאל יִתְזִין ובעזרא מִתְשָם. וידוע תדע קורא משכיל כי זה מאתים שנה קם החכם (Ludovicus de Dieu) וכתב ספר קרא שמו דקדוק לשונותי הקדם, ביאר בו דקדוק לשון הקדש, ולשון תרגום, ולשון סורי כאחת, והוא כראותו המלות האלה בלשון סורי בשני תוי"ן, ובתרגום בת"ו דגושה, עמד והמציא בנין אִתּפְעַל העומד לפי דעתו במקום בנין הָפְעַל שלנו, והלכו אחריו רבים ונכבדים ממדקדקי לשון ארמית. ואני לא מצאתי שיהיה ההכפל הזה נוהג בגזרת השלמים, אלא בחסרים ובנחים, בכל מקום שאחת מאותיות השרש נעלמת, ע"כ לבי אומר לי שאין זה בנין לעצמו, אלא משפט ממשפטי הנחים והחסרים, שרצו הארמיים להשלים בהם מספר שלש אותיות השרש, וע"כ כפלו בהם הת"ו או הדגישוה (וכן הוא מה שאומרים בלשון סורי אֶתתנַח שענינו נאנח, ובמאמר אוהב גר הערה 125 כתבתי כי בלשון סורי שרשו תנח ולא אנח, וטעות היתה בידי). ובאמת חפשתי בכל תרגום אנקלוס, ולא מצאתי ענין זה בשלמים, כ"א בשני מקומות, האחד והועד בבעליו וְאייתַּסְהַד, והשני כל חרם אשר יחרם דְיִתַּחְרַם, ונראה לי כי הראשון היה בעבור היות הס"מך קרובה למבטא לת"ו רפה (כפי קריאת האשכנזים) והיה קשה מאד לבטא בשפתים וְאִתְסְהַד, ע"כ נתנו רוח בין הדבקים, והוא עצמו הטעם שנדגשה ת"ו של ֹשְתַיִם. אבל מלת דיתחרם אולי טעות היא, ובדפוס סביוניטה נקוד דְיִתְחֲרַם כמשפט. ולא אכחד תחת לשוני כי בדפוסי לסבונא וקוסטנטינא ובחומש משנת מא"ד מצאתי קצת מן התו"ין האלו דגושות ופתוחות גם בשלמים, כגון ואתה צוויתה זאת עשו ואת מִתַפְקַד, כי אין נגרע מעבודתכם דבר ארי לא יִתִּמְנַע, אשר הונף ואשר הורם וּדְאִתַפְרַֹש, כאשר יורם דְמִתַפְרַֹש, אשר הפקד אתו דְאִתַּפְקַד, והאלהים אנה לידו אִתִמְסַר לידיה, וכן בנחי הלמ"ד אע"פ שהלמ"ד נראית בהם, כגון אשר הראית בהר דְאִתַּחֲזֵיתָ, ונראה אל הכהן וְיִתַּחְזֵי, ונמצה דמו וְיִתִּמְצֵי, כאשר הוסר חלב דְאִתַּעְדָא: אמנם לא כל אלה בשלשת הספרים הנזכרים, אפס קצתן בשלשתן, וקצתן בשנים מהם, וקצתם באחד מהם, ובדפוס סביוניטה אשר הוא מדוייק מכלם בענין הנקוד, אין דבר מזה, גם בעל ס' א"ר לא הזכיר דבר מזה, ולפי דעתי כלו טעות, ובנין אִתַּפְעַל לא היה ולא נברא, אבל הוא ענין פרטי לקצת הגזרות. הא למה זה דומה? לבנין פּוֹעֵל המרובע הנמצא בל"הק בנחי העי"ן ובכפולים, ומזה נפתו קצת מן הקדמונים לעשותו בנין בפני עצמו, ואינו אלא טעות.

ודע כי בשנים שלשה מקומות מצאתי בתרגום שני התו"ין הנזכרים על דרך ל' סורי, ואלה הם, בקהל רפאים ינוח, נִחְתְּנַח, התרפית ביום צרה צר כחכה, מִתְתְּעִיק חילך, ורגז ושחק ואין נחת, ורגיז וגחיך ולא מִתְתְּנַח (כן נ"ל, ובספרים מתתבר, ואין לו ענין), ואולי עוד אחרים ימצאו.

והחלוף הרביעי, בכנוים, במקום שהעברי יאמר פְּקָדָם או פקד אותם, יאמרו המתרגמים פקד יתהין או פקדינון, והסורי לא ישתמש במלת יַת אלא מעט ועל דרך זרות, אבל במקום זה יאמר פקַד אֶנוּן והמנהג הזה נוהג הרבה בתרגום כתובים.

והחלוף החמישי, בשמות, בלשון סורי רבוי הזכרים על שלשה פנים: מַלכֵא, מַלכִין, מַלְכַיָא, השני הוא הרבוי הפשוט, השלישי יש בכחו ה"א הידיעה, והראשון עושה שתי שליחיות האלה בשוה. והנה הרבוי הראשון הזה לא נמצא בדניאל ועזרא (חוץ משמות היחש כמו כשדאי וחבריהם) ואע"פ כן הוא מצוי הרבה בתרגומים ובתלמוד.

והחלוף הששי, בשמות הנגזרים מן הפעל, יש בלשון סורי משקל מצוי מאד, ולא נמצא בדניאל ועזרא, והוא משקל פָעוּלָא, והוא נאמר בכל הפעלים להורות על מי שרגיל בפעולת הפעל ההוא, כגון קָטוּלָא רוצח; וזה המשקל מצוי בלשון חכמים כמו מָסוּר ענינו רגיל למסור, לקוחות, רגילים לקחת, אדם עשוי, רגיל לעשות, כפוי טובה, רגיל לכפות על הטובה שעושים לו. ומזה מה שאמרו בחולין (דף קל"ז) חמש צאן עשויות, שעושות שתי מצות, דרשו מלת עשויות לפי דרכי לשון ארמית. והנה בכל נסחאות שראיתי מן התרגום לא מצאתי קטולא אלא בחולם, ואין ספק שהוא טעות, וצריך להיות בשורק. ובמשלי (כ"א) מצאתי ואיש שומע לנצח ידבר, וגברא ֹשְמוּעָא, ונכון.

והחלוף השביעי, במלות הטעם, בלשון סורי אין מקום לכ"ף הדמיון, וכותבים תחתיה מלת אַיך. ובתרגום כתובים ובתרגום ירושלמי מצויה מאד מלת הֵיךְ על ההוראה הזאת.

והחלוף השמיני, כי בלשון הקדש ובלשון תרגום אין שם משקל מיוחד לבנות תאר הפעל (adverbium) מכל שם התאר שיזדמן, כאשר יש בשאר הלשונות, והנה בלשון סורי מכל תאר שנרצה נוכל לגזור ממנו תאר הפעל, וזה כשנוסיף על שם התאר אותיות אִית, כגון מן טָב טָבָאחית מן חַכִים חַכִימָאִית, וכן כלם. ובדניאל מצאנו קרוב לזה ענו תִנְיָנוּת, ובתלמוד ירושלמי לא עבדין טָבִאוּת, ואולי הגרסה הנכונה טָבָאִית. ובתרגום משלי מצאתי תבות מתי מספר על המשקל הסורי הזה, כגון יתהלך במישרים, ומהליך תְרִיצָאִית, וכן הולך אחריה פתאום והוא אזיל בתרהא שֶלְיָאִית, ואיש שומע לנצח ידבר וגברא שמועא שְרִירָאִית ממליל, אל תצא לריב מהר, לא תפוק בדינא מסרהבאית. ושלשת אלה האחרונים משובשים בספרי הדפוס, בעבור העדר ידיעת לשון סורי מהמדפיסים ומהסופרים.

הן אלה קצות דרכי לשון סורי, לא כלם ולא רובם, אפס כי לא לחבר דקדוק הלשון ההוא באתי, כי אם להודיע טיבו לרבים, ולעורר לבבות המשכילים בעם, להתלמד בה, כי לא דבר רק הוא, וגם לא נפלאת היא ממנו ולא רחוקה.

ועתה אערוך לפניך, קורא משכיל, בסדר אל"ף בי"ת, מאה ועשרים וחמש מלות הנמצאות בתרגומים או בתלמוד, אשר נשתבשו בהן המדפיסים, ושנו צורתן, מבלי דעת לשון סורי, או שנדפסו כתקונן, אך אמתת ענינן לא פורשה היטב בערוך ובמתורגמן, ותתבאר על ידי ידיעת לשון סורי; ואין ספק כי המעט אשר אביא הנה איננו רק כטיפה מן הים ממה שנוכל לדלות מידיעת הלשון ההיא לתועלת ביאור לשון תרגום אשר בידנו ולשון רז"ל במשנה ובתלמוד ובמדרשים.