צֶבְתָא ימי תמרוקיהן, יומי דציבתהון, המתרגמן הביאו בשרש צַב, ופירשו מל' לעטרת צבי, ואינו כן, אבל שרשו צַבֵּת, והוא ידוע בסורי, ענינו תקון והכנה, ומזה בתלמוד צביתו ליה זוודתא, הכינו לו תכריכים, הביאו בעל הערוך ולא פירשו.

צד התעיף עיניך בו ואיננו, אין תְּצַד עיניך ביה לא מתחזי לך, בספרים ברי"ש, ואין לו ענין, והנכון בדל"ת, והוא ידוע בסורי, לשון הבטה, והוא מן הכפולים, ומשמשים בו בקל ובהפעיל, ואולי הקריאה תַּצֵד.

צְהָא צמאה לך נפשי, צהיית לך נפשי, יקבים דרכו ויצמאו, מעצרתא עצרו ומריהון אצהיו, כן הוא בל' סורי, ותמצאהו בבן סירא (נ"א כ"ה) והמתרגמן לא הביאו; ומזה מלת צִיָה ענינו ארץ צמאה, ומזה ציון, ובסורי כותבים אותו צֶהיוּן.

צֵיד אל תגשו אל אשה, לציד אתתא. כן הוא בתנ"ך גדול דפוס בומבירג, ובדפוס קוסטנטינא וסביוניטה, וכן ואהיה אצלו אמון, והוית צידוי מהימנתא, ואולי מזה ולבו בל עמך, ולביה נכיל צֵידָיךְ (ובספרים הוא ברי"ש), והיא מלה מצויה מאד בסורי, צֵידַוהי, צֵידַיכוּן ענינם אצלו, אצלכם; וברוב הספרים הגיהו לצד אתתא. וכבר תמה על זה המתרגמן, כי אין מלת צד נמצאת בתרגום, אבל מתורגמת סטר. ובערך צית כתב המתרגמן כי נראה לו כי מה שנמצא לרוב בתרגום לצית שמיא וכיוצא בזה, הוא מלשון צד, ותהיה הת"ו במקום דל"ת, ואני גם אני עונה אחריו אמן, ואחשוב שכל לְצֵית אינו אלא טעות, ומשפטו בדל"ת; רק בזאת לא אודה לו, במה שאמר שהוא לשון צד, כי אין צד לשון תרגום; אבל היא בדמותה כצלמה (צֵיד) מלה סורית.

צְעַר דור אביו יקלל, דאבוהי נצער, ריש וקלון, מסכינא דאית ליה צערא, כן הוא בסורי, ענין קלון.

צְפַח בשאט ונפש, בציפוח נפש, השרש הזה מצוי בסורי, וענינו התגבר נגד אחרים בחזקה.