זְלִיקָא ועל שפתו כאש צרבת, ובספותיה נורא יהבא זליקי, המתרגמן פירשו מל' דליקה, ואינו כן, אבל היא מלה סורית ענינה קרני אור וכידודי אש.

זַפְלָן בפסוק והשתיה כדת אין אונס בתרגום שני, ומזוגא דהוה מזיג להון לפרסאי עותרא רבא הוה עתיר (המוזג היין לפרסיים היה מתעשר הרבה) איך הוה עתיר? דהוה מזיג ליה לגברא, ועל דלא הוה משכח גברא דשתי (ומפני שלא היה השותה יכול לשתות את כל הכוס שהיתה גדולה מאד) רמיז ליה למזוגא: אעבריהי מנאי (היה אומר ברמז אל המשקה, העבר את הכוס מלפני) ולך זפלן זוזין, ופירש המתרגמן, שם מטבע, וזה בטל, כי זוזין הוא שם מטבע, ומה טעם מטבע של מטבעות? והאמת שהיא מלה סורית, וענינה סך גדול ובלתי מוגבל, כמו בספר אבואלפראג: וכַד פָשו עַמָא בּאוּלצָנָא הָנָא זַפלָן שנַיָא, ענינו, כאשר עמד העם בדוחק הזה שנים הרבה. ולפעמים כופלים המלה, וזה כשלא ירצו לבאר הדבר כל צרכו, כגון שם: וכַד נָח קַלִיל רוּגזַא שַדַר חַאכִּים לוָת חָתֵה דמֶטוּלָתֵכי כָּתבִין מֶצרָיֵא וַמבַזחִין בִי דלַם גַברֵא מַעלָא אַנתי לוָתֵכי וזַפלָן וזַפלָן, כלומר, וכאשר שכך הרוגז מעט, שלח חכים (שם מלך ישמעאלי) לאחותו לאמר בגללך המצריים כותבים ומלעיגים עלי, לאמר שאת מביאה אנשים אצלך, וכהנה וכהנה.

זרף השרש הזה לא הביאותיו הנה בעבור התרגום, כי לא מצאתיו במה שבדקתי מן התרגומים, גם המתרגמן לא הביאו, אבל אזכירהו לבאר על ידו מלה מלשון הקדש, והיא מלת זרזיף, וכבר הלכו בה קצת המפרשים איש לדרכו כאשר ימשש העור באפלה, והאמת הברור כי זרף בל' סורי ענינו נזילה כמו זלף, וצדקו דברי רש"י ז"ל, והרד"ק בסוף דבריו בשרש זרזיף, וכן תרגם המתרגם דנטפין. ודע כי בל' סורי אומרים ג"כ רזף בהפוך אותיות כמו כשב וכבש (ומזה לדעתי מרזב שבלשון חכמים), ומשני השרשים האלה זרף ורזף נהיתה מלה מורכבת זרזיף. עוד אחשוב כי המלות האלה כלן, זרף, זלף (וחברו דלף) רזף, מרזב, זרזיף, כלן נגזרות מז השרש העברי זוב; ישמע חכם ויוסף לקח, ולצים לצון חמדו להם.