אויר על פני רקיע השמים על אפי אויר רקיע שמיא, מלה זאת ידועה, והיא מלה יונית ורומית (aer), וכל ימי הייתי תמה מה מקום לאות הו"ו שבתוכה, ועתה ראיתי כי בלשון סורי כותבין אָאַר וקוראין אָיַר, הה נוהג הרבה בסורי, כמו קָאֵם, קריאתו קָיֵם עָאֵל עָיֵל, זָאַע זָיַע, ומזה בתלמוד עיילי, קיימי, שיילי, אשתייר, וזולתם רבים, וקרוב לזה גם בדניאל, זָאעְין כתיב זָיְעין קרי; והנה הקריאה הנכונה אוֹיַר.

אורילא ולעופר האילים, וכן כשני עפרים מתורגם כן, ואולי הוא מה שנקרא בלשון סורי עוּזַילָא, ובערבי גזאל, ובלעז (Gazzella), והמלה נגזרת מן עֵז. ובס' הזהר (פרשת בהעלותך דף קכ"ה ע"א) מצאתי כתוב מפורש כהאי אילא דעזלתא כד איהו אזיל אהדר אפוי לאתר דנפיק, ושמחתי כי הלא זאת עדות ברורה כי הנוסח הקדום היה כדברי כמו שהוא בלשון סורי, ולא כאשר הוא בתרגומים שלפנינו.

איגורא כתב המתרגמן כל מזבחות לעבודה זרה תרגום איגורי עכ"ל והוא מלשון יגר שהדותא, כלומר גל של אבנים, והאל"ף נוספת בראש התבה בעבור היו"ד השואית על דרך לשון סורי, כמו אידא, איממא, איקרא, וצריכה להנקד חירק, לא צירי.

אַיְלֵין עם ד במלה שלאחריה, כגון מגן להולכי תם, ומסייע לאילין דמהלכין בלא מום, ענינו לאשר מהלכים בלא מום, לאותם שמהלכין, והיא מלה מצויה מאד בסורי, ואיננה כמו אִלֵין שענינו אלה; ובספרים נקוד לְאֶלָיָן, ואינו אלא שבוש, והיא מלה חסרה במתרגמן.

אַיְנָא עם ד במלה שלאחריה, כגון וברכה לראש משביר, וברכתא תהוא לאינא דמזבן, ענינו לאשר מוכר, למי שמוכר, והיא מלה ידועה מאד בסורי כמו הקודמת, ולא הזכירה המתרגמן.

אסטונא המלך עומד על העמוד (מלכים ב י״א:י״ד) על אסטונא, כתב המתרגמן: נראה לי שהוא כמו אצטווא, והוא המיוחד לישיבה עכ"ל, ואין הדבר כן, אלא עמוד בלשון סורי אסטונא, ומצאת כי תדרשנו בבן סירא (ל"ו כ"ז).

ארדיכל בעל המעריך חשב גזרת המלה הזאת חציה מלשון ערבי וחציה מלשון הקדש: אַרְדִי בערבי ארץ (ומזה בל"א Erde) וכל, מן וכל בשליש, וזה דחוק, והאמת כי זה שמו בל' סורי ארדיכל ואדריכל, ובל' רומי (architectus) ואיננו הבנאי, אלא החכם המנהיג הבנאים.

ארע שרש זה ידוע בענין הפגישה, וכאן אוסיף כי בל' סורי לאוּרעֵה כמו לקראתו, ובתרגום מצאנו והנה אשה לקראתו לאורעיה, ע"כ יצאתי לקראתך, לאורעך.

אִשְתוֹתַר ותמימים יותרו בה, משתותרין בה, הוא בנין אשתפעל הנמצא בל' סורי, וכן באיוב ואתמלטה בעור שני, ואשתותרית במשך ככאי, וכן הן לא בידם טובם, הא לא ישתותר בידיהון טוביהון.

אֲתָא ידוע בארמי וגם בעברי, רק לזאת אעירך כי בל' סורי הצווי ממנו ליחיד תָא, והוא ידוע בתלמוד, כמו תא שמע, ולרבים תַו, והפתח כאן במקום חולם, כאשר העירותי למעלה; והנה מצאנו בתרגום לכו לחמו בלחמי, תְיוּ אכולו לחמי, וראוי להגיה תוֹ. ודע כי בשרש זה שבוש גדול נשתבש המתרגמן שהביא ינופף ידו שתרגומו מוביל ומייתי בידיה, שרש בפני עצמו (מַיַית) ואינו אלא הפעיל משרש אתא וענינו מוליך ומביא.