הנתיב התשעה עשר תוספת לשון עם שמירת הענין. לכבוד מעלה, לתקן התארים, הפעולות, וההתפעליות, וכל הלשונות האמורים ביחוס אל האל, אשר לא לכבוד והדר יהיו בעיני ההמון. ורוח אלהים מרחפת ורוחא מן קדם ה', הרחיק הסמיכות, כי ההמון לא בין ממנה אלא כמו שהיא הוראתה ברוב המקומות על חלק מן הכל, פירש הכוונה בתוספת לשון. וכן ויבן נח מזבח לה' מדבחא קדם ה', כי רוב הוראת הלמד לצורך המקבל ולהנאתו ולתועלתו, ואנקלוס פירש המכוון, שהוא ליראת האל ולכבודו ולעבודתו. וכן ויהי אלהים את הנער ויגדל והוה מימרא דה' בסעדיה דרביא, הוסיף מלת בסעדיה לבאר המכוון עם הרחקת מליצת הקורבה בין האדם והאל. וכן אין זה כי אם בית אלהים אתר דרעוא ביה מן קדם ה'. וכן ויבא אל הר האלהים חורבה לטורא דאתגלי עלוהי יקרא דה', הרחיק הסמיכות, מההר אל האל, פירש הכוונה. וכן ויקח משה את מטה האלהים בידו ית חוטרא דאתעבידו ביה נסין מן קדם ה'. וכן אצבע אלהים היא מחא מן קדם ה' היא, הרחיק הגשמות וביאר הענין. וכן תהרוס קמיך לדקמו על עמך, הרחיק מליצת קמיך, אשר לא לכבוד תהיה כלפי מעלה אם תובן כפשטה, ופירש המכוון בה; וכיוצא בזה לתת נקמת ה' במדין למיתן פורענות דין עמא דה' במדין. וכן ותחת רגליו ותחות כרסא יקריה, החליף מליצה גשמית במליצה גשמית, כי גם הכסא הוא גוף, והיושב עליו בעל גוף גם כן, וזו ראיה נגד שטת הרמב"ם שדמה בלבו היות כוונת אנקלוס לסלק הגשמות; והיא עדות לשטתי, שלא היתה כוונתו אלא להשמיע לאזן ההמון מה שהיא יכולה לשמוע בלא נזק, כי הנה הדבר גלוי כי רגליו מליצה גרועה לעיני העם וכרסא יקריה מליצה נכבדת.

וכן הודיעני נא את דרכיך תרגם ית ארח טובך, שלא יובן שדרכים הרבה יש לו, ושהוא מתהפך ממדה למדה; וכיוצא בזה ואדעך ואדע רחמך. וכן ללכת בכל דרכיו למהך בכל ארחן דתקנן קדמוהי.

וכן בפעולות החושים, אע"פ שתרגם לשון ראיה כמשמעו, לא עשה כן בלשון שמיעה, ותרגם וישמע ה' ושמיע קדם ה', לא ושמע ה' בשום מקום, והוא כאלו אמר וגלי קדם ה', אלא שבדבר הנראה יפול לשון גלוי, ובדבר הנשמע אי אפשר בלעדי לשון שמיעה, ואולם המכוון ממנו אחד הוא בזה ובזה, והוא לומר שהדבר היה שמוע, כלומר ידוע וגלוי לפני האל, והטעם שלא היה נסתר ממנו חלילה.

וכן לשון ידיעה תרגם בלשון גלי קדם ה', כמו כי ידעתיו ארי גלי קדמי, וכן ואדעה מה אעשה לך, כי ידעתי את יצרו; וגלוי וידוע אחד הוא, אלא שבאמרך עליו שידע, משמע שהתחדשה אצלו ידיעה, ובאמרך גלוי לפניו אין כאן התחדשות ידיעה, והשומע מבין כי אין דבר נעלם ממנו. ולכן גם כן התחכם בפסוק ואדעה מה אעשה לך להחליף העתיד בבינוני: גלי קדמי, וכן תרגם גם כן אראה מה אחריתם, גלי קדמי, והרחיק העתיד המורה על התחדשות ידיעה בזמן זולת זמן. ודע כי מלת קדם ישמשו בה בלשון ארמית במקום למד השמוש, כדרך שמצאנו בדניאל ואחרן לא איתי די יחוינה קדם מלכא, ופשרה נאמר קדם מלכא, על כן גלי קדם ה' כמו בלשון הקדש גלוי לה', ומלשון ארמית לקחו רבותינו המליצה הזאת והביאוה אל חדרי לשון הקדש, כאמרם גלוי וידוע לפניך, הכוונה גלוי וידוע לך.

והנראה שהיתה הנחת המליצה הזאת בלשון ארמית להורות על מעלה וחשיבות, כי נבוכדנצר היה אומר להן חלמא אמרו לי, תהודעונני, החווני, בלא מלת קדם, שלא לחלוק כבוד לעצמו, והחכמים היו משיבים לו במלת קדם. ואע"פ שמצאנו בנבוכדנצר עצמו וחלמא אמר אנא קדמיהון. וחלמא קדמוהי אמרת; עם כל זה אולי רצה לחלוק כבוד לחכמים שלא בפניהם. וכן אנקלוס נראה כי דרך כבוד כלפי מעלה בחר להוסיף המלה הזאת במליצותיו וגלי קדם ה', ורוחא מן קדם ה', דאהי פלח עלה קדם ה', וזולתן; וכן רבותינו באמרם גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, דרך כבוד דברו, ולא ידברו כן בהדיוט; גם כי פעם אחת כדי לזווג המלות אמרו אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי. כן נראה לי, והוא דבר הצריך בדיקה.

וכן במליצת ריח ניחח לה' הוסיף אנקלוס מלת קדם, וכן אם חפץ בנו ה' אם רעוא בנא קדם ה', וכן כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם רעוא קדם ה', וכן אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד דלית קדמוהי, וממנו מליצת רבותינו שאין לפניו עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ומקח שחד, וכן מכעס בניו ובנותיו דארגיזו קדמוהי.

ומלבד מלת קדם, הנה עוד שלש מלות שגורות בפי אנקלוס, נוספות על לשון המקרא כשהדבור כלפי מעלה, ואלו הן מימרא, יקרא, שכנתא, כמו וישמעו את קול ה' אלהים ית קל מימרא דה', וישכון באהלי שם וישרי שכנתיה במשכני דשם, ויעל אלהים מעל אברהם ואסתלק יקרא דה', ויבא אלהים אל אבימלך ואתא מימר מן קדם ה', והנה ה' נצב עליו והא יקרא דה', הר האלהים דאתגלי עלוהי יקרא דה', נקראת האלהים לקדמות מימרא דה', ויראו את אלהי ישראל וחזו ית יקר אלהא דישראל, ונועדתי לך ואזמן מימרי, ושמרתם את משמרתי ית מטרת מימרי, והתהלכתי בתוככם ואשרי שכנתי ביניכון, ותמונת ה' יביט ודמות יקרא דה' מסתכל, אש אוכלה הוא מימריה אשא אכלא, וכאלה רבים. וכבר דברו על הלשונות האלה אבות העולם הרמב"ם והרמב"ן, ומקום דבריהם הזכרתיו למעלה בהקדמה, ואני לא אשפוט שפוט בענין נכבד כזה, שהם רשאים ולא אני, ולכן אמלטה נא ואעתיק דברי החכם בעל העקדה (שער ל"א) על פסוק אנכי ארד עמך מצרימה, וזה לשונו: "ואני אומר שאם קבלה בידו (של הרמב"ן) מה שירמוז בהם נקבל, ולא "נטה ימין ושמאל, ואף על פי שלא יבין איש אשר כמוני; ואם יש רשות "לדבר בשיקול הדעת באלו הענינים, כבר נוכל לתת טוב טעם ודעת "בתרגום הכתוב הזה והדומה לו, מבלי שנתרחק משקול השכל וכיוצא "בזה, כשנתבונן בשלשה הכנויים הנוהגים אצלו תדיר, וזכר אותם הרב "המורה שם, שהם יקרא דה', מימרא דה', שכינתא דה', וטעמן מפורסם "לפי שרשי הלשון ושמושו, בלי התלות בסודות גדולים ונפלאים ממנו; "וזה כי הנראה מכללם הוא להתיחס לו יתעלה הענינים הנסמכים אליו "לכבוד ותהלה, אמנם כל אחד לפי ענינו. והוא כשייחס הכתוב אליו "ית', רצוני לעצמו, דבר מהדברים, כמו שבא ונראה או נצב ועלה "וכדומה, יכנה בהם יקרא דה', יקרא דה' מעתד עלוהי, אתגלי יקרא "דה', ואסתלק יקרא דה', ויראו את אלהי ישראל וחזו ית יקר אלהא "דישראל, וכן כלם, כי הם כנוי אל עצמו ית' בדרך כבוד, כנוהג בכל "הלשונות, בדבור עם הגדולים: יוודע לכבודך, או למעלתך, או לגדלתך, "הכל כפי מה שהוא איש שר או גדול," על דרך שאמר הכתוב וכבוד ה' "מלא, וישכון כבוד ה', וירא כבוד ה'. וזה הכנוי לא ימצא בשום מקום "במדבר בעדו, ויהא יקרי בסעדך, או יקרי יחות עמך, וכיוצא, כי לא "יתכן מדרך המוסר; ומאמר והיה בעבור כבודי הוא ענין אחר מוסב "למה שאמר הראני נא את כבודך, לא שיאמר בדרך כנוי, כמו שיתבאר "במקומו ב"ה. "אמנם כאשר יבא בענין ההשגחה ממנו ית', יכנה בתרגומו מימרא "דה', וייחד המלה הזאת לזה, כי במאמר ישגיח המשגיח על המושגח "כמו שאמר דוד אנכי אצוה עליך, ונאמר בדבר ה' שמים נעשו, כמו שתרגם לקול ה' אלהיך למימרא דה', ותרגם לקראת האלהים לקדמות "מימרא דה', כי לקראת צוויו ומאמרו יצאו, ומזה אמר והא מימרי "בסעדך אם יהא מימרא דה' בסעדי, מימרא דה' בסעדיה דיוסף, "ולזה תרגם ואתרעם עמא על מימרא דה', כי על הנהגתו נתרעמו, "וכמו שאמר ובפתגמא הדין ליתכון מהימנין במימרא דה' אלהכון, ומזה "אמר מימרא דה' סהיד וכו', לומר שהשגחתו ועיונו יהיה העד הנאמן "ביניהם לתת לאיש כמעשהו, וכן בין מימרי וביניכון בין השגחתי וביניכם "וכן קיים לי במימרא דה', שישבע לו באותה ההשגחה הנמצאת אתו, "כי דבר ה' היה יקר לו.

אמנם כאשר יכוון בדבור התמדת אלו הענינים והמשכם בייחוד, יכנה בשם שכינה, כענין ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וכמו שאמר "יונתן בן עוזיאל בריך יקרא דה' מאתר בית שכינתיה; ומזה תרגם היש "ה' בקרבנו האית שכינתא דה' שריא ביננא, פני ילכו שכנתי תהך, אם "אין פניך הולכים אם לית שכינתך, ילך נא ה' תהך כען שכינתא דה', "לפי שהכוונה בכלם המשך הענין, לא לשעה. ולזה תרגם לא תיכול "למיחזי, אפי שכינתי, ואעבר ה' שכינתיה על אפוהי, כי על הענין עצמו "שהיו דנין עליו עד עתה מהמשך אור השפע ההוא עליו היה מדבר. "ואחר שביררנו אלו ההבדלים שיראה מהם שהם נכונים, וכמעט "יכללו כל הענינים האלה, נקל הוא לתת טעם למה לא כנה אנקלוס "במאמר הזה וכיוצא, והוא כי באמרו אנכי ארד לא יוכל לתרגם אנא "אתגלי כמו שתרגם וירד ה', כי אין הכוונה עתה על הגלוי וההראות, "כמו שהיה בסיני ובזולתו מהמקומות, כי אם על השמירה וההשגחה; "ומזה הטעם לא יוכל לתרגם יקרי יחות עמך, מלבד הסבה שקדמה; "גם אין לו לומר שכינתי תחות עמך, שאין כאן הכוונה על הבטחת ההמשך, "כי אם על ענין השמירה, כמו שאמרנו, והלשון המיוחד לזה לפי מנהגו "היה מימרי יחות עמך, אלא שראה שאין ליחס העליה והירידה, ולא "שום תנועת העתק, אל ההשגחה והמאמר, כי הדבור אינו עולה ואינו "יורד, ולא היה לו מקום לכנות במלה זאת אלא אם ישבש כל הכתוב "ויאמר מימרי יהא בסעדך כד תחות למצרים ובמימרי אסקך וכו', וכבר "יצא מכלל מעתיק, ולזה בחר בקיצור, וסמך בו על מה שסמך המקרא "עצמו, כמו שעשה בתרגומו ויראו את אלהי ישראל וחזו, כי לא היה לו "לתרגם ואתגלי להון, כמו שמדקדק הרמב"ן ז"ל שם במקומו, שהרי אז "היה מוסב לשק הראות אל אלהי ישראל, הפך מה שכתוב ויראו את אלהי "ישראל, ואין למעתיק לשבש הכתוב בזה השיעור. וכזה הענין היה בתרגמו "ה' אלהך הוא עבר קדמך, כי הכוונה שם על ההשגחה והסיוע בייחוד, "והיה לו לומר מימרא דה', אלא שלא לכנות ההעברה אל הדבור, כמו "שקדם; גם לא אמר יקרא דה', כי זה הכנוי לא יאמר רק כשיכוון אל "עצמיותו, ולזה הניחו כצורתו; אמנם אמרו הוא עבר קדמך מימריה "אשא אכלא, הוא לכנות אל ההשגחה המכוונת לשם, כמו שאמר במקום "אחר ה' אלהכון דמדבר קדמיכון מימריה יגיח לכון קרב, וראה כי לא "אמר יקרא ולא מימרא ולא שכנתא; ומזה הענין אמר אנא אהא עם פומך, "ואחשוב כי בזה וכזה יצדק בכל אלו הענינים, מבלי שנצטרך להתלות "בפילוסופיאה, גם לא בדברים סתומים וחתומים, עכ"ל: