הנתיב החמשה ועשרים תוספת לשון עם שמירת הענין, לכבוד תורה שבעל פה ופירושי חכמינו ז"ל. פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי כד משלמין בניא למחטי בתר חובי אבהתהון, הוסיף לשון לבאר על פי דעת רבותינו באוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, וזה אמנם הוא עומק פשוטו של מקרא, והוא דבר הראוי לידע ולהודיע ולהוודע, כי עון אבות היא מליצה המורה בלשון הקדש לא עון שעשו האבות, אבל עון שהבנים עושים בירושת אבות, שראו אבותיהם עושים, ועושים גם הם אחריהם, והעד הנאמן על זה מה שמצאנו בישעיה ידענו ה' רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך, אם היה עון אבותינו כמשמעו עון אשר לא עשינוהו אנחנו, רק עשוהו אבותינו, לא היה הנביא מסיים לשונו כי חטאנו, כי חטאו היה לו לומר, גם היה לו לומר ועון בו"ו החבור, כי שני ענינים הם; אבל האמת כי עון אבותינו הוא עצמו עווננו ורשענו אשר חטאנו אנחנו, אפס כי גם אבותינו עשוהו, והוא לנו מאתם למורשה. וכיוצא בזה והתודו את עונם ואת עון אבותם, הכוונה שיתודו על העוונות המיוחדים להם, אשר נגואלו בהם מרוע לבם, וגם על העוונות אשר למדום אבותם, אשר יש לבנים בהם קצת התנצלות. וכן ונקי וצדיק אל תהרג ודי זכי ודי נפק דכי מן דינא לא תקטול, הוסיף לשון לבאר כפי ההלכה, שאחר שיצא מבית דין זכאי אין מחזירין אותו לחייבו, והוא ג"כ פשט הכתוב, כי במה יוודע אפוא בין צדיק לרשע? אין לדיינים אלא מה שעיניהם רואות. ואם לומר שלא ימיתו מי שהוא בעיניהם צדיק ונקי, זה אין צורך לאמרו. ואם לומר שלא יחייבו מי שרוב הדיינים מזכים אותו, גם זה ידוע, כי אי אפשר לשופטים רבים שיחתכו הדין אלא על פי הרוב, כי רחוק הוא שיסכימו כלם בעצה אחת. א"כ אין הכוונה אלא שלא יחייבו מי שבמקרה (כלומר ברצון האל, סבת המקרים כלם) יצא מבית דין נקי וצדיק, אף על פי שאחר שעה נמצאת עליו חובה.

וכן וכתבתם על מזוזות ביתך ותכתבינון על מזוזיין ותקבעינון בסיפי ביתך, הוסיף ביאור להודיע משפט הכתיבה הזאת לפי ההלכה, לבלתי ידומה שהמצוה לכתוב על המזוזה עצמה; ומלת מזוזין במקום הזה איננה מענין מזוזה שבעברי כי תרגום מזוזות בכתוב הזה אינו אלא מלת סיפי, אבל מזוזיין מלה נוספת, לקוחה מלשון הדיוט שקוראים לקלף שפרשיות שמע והיה אם שמוע כתובות עליו בשם מזוזה; וכמו שעשה אצל לטוטפות שתרגם לתפלין, לקח הלשון הנהוג בעם, להודיע שזה שאנו נוהגים הוא מה שצותה תורה.