הנתיב שלישי שנויי הלשון לכבוד מעלה, להרחיק התארים, הפעולות, וההתפעליות, אשר יחוסן אל הבורא יוכל למעט כבודו והדרתו בלב ההמון. וירח ה' את ריח הניחח תרגם וקביל ה' ברעוא ית קרבניה, וכן כל אשה ריח ניחח לה' תרגם קרבן דמתקבל ברעוא קדם ה', והרואה יראה כי הענין אחד הוא באמת, כי אין המכוון בהרחה כי אם הקבלה ברצון, ואנקלוס פירש הכוונה ושנה הלשון, להרחיק מליצת ההרחה, אשר לא תקובל לשכל ההמון. וכן וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל ואתגלי ה' לאתפרעא, אין ספק כי אין עומק המכוון במליצת הכתוב הזה כי אם כתרגומו, ואם הלשון מתחלף; כי טעם לראות לעשות עצמו כרואה, כי החוטאים עושים עין של מעלה כאלו אינה רואה, וכשהפרענות מאחרת לבא, רבים אומרים אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ, ובבואה תתגל ההשגחה, וידעו כי ה' רואה. וכן מלת וירד אין עומק הוראתה אלא כתרגומה, כי בזמן שאין השגחת האל ניכרת וגלויה בעולם יאמר הנביא ה' רמה ידך בל יחזיון, דרך משל כאלו ידו מתנשאה למגילה למעלה מעל בני אדם ולא ייראו ממנה, וכאשר יגלה ה' השגחתו בקחתו מפושעים נקם, אז יאמר עליו דרך משל שירד, כלומר שנקרב ונגלה לעינינו. וכן זבח פסח הוא לה' תרגם דבח חייס הוא קדם ה' דחס, וכן ופסחתי עליכם ואחוס עליכון, העברי משל ומליצה, כי המכה היא העוברת, ויוחסה לאל ית', להורות כי לא היה שם אמצעי, כלומר שלא היתה באחד מדרכי הטבע, רק כלה דרך נס, וזה לבדו המכוון במליצת אני ולא מלאך; וכן אני יוצא בתוך מצרים תרגומו אנא מתגלי, ועברתי בארץ מצרים תרגומו ואתגלי, כלומר אגלה מציאותי והשגחתי: והנה הפסיחה אין המכוון בה רק החמלה והחנינה, ואנקלוס פירש הכוונה ועזב הלשון. וכן ארדה נא ואראה אתגלי כען ואדון. ודע אמנם כי לא היה עקר כוונת אנקלוס להרחיק הגשמות, כי הנה הניח כתובים באצבע אלהים כמשמעו באצבעא דה', ותרגם מימינו אש דת למו כתב ימיניה מגו אשתא אורייתא יהב לנא, וכן נטית ימינך תבלעמו ארץ ארימת ימינך, ואין הגשמה גדולה מזו; אבל אמתת הענין כאשר אמרתי בתחלה, כי לא לחכמים נעשה התרגום, כי אם לעם הארץ, על כן לא מכל הגשמה בכלל ברח אנקלוס, רק מכל הגשמה אשר תוכל להשפיל ולהקל כבוד הבורא בעיני העם; והנה מליצת כתובים באצבע אלהים אע"פ שיש בה הגשמה, היא מליצה נשגבת אשר תיטב בעיני השומע ולא תזיק לו, אבל תועילהו, בהגדיל בעיניו מעלת התורה; ושוה אליה רעותה מליצת כתב ימיניה מגו אשתא אורייתא יהב לנא, הוא מאמר נשגב הממלא נפש השומע יראה ורעד וחרדת קדש, מול האלהים הנותן לנו תורה כתב ימינו מתוך האש; וכן נטית ימינך תבלעמו ארץ, מליצה נשגבה בלא ספק. וכבר תפש הרמב"ן על הרמב"ם במה שחשב שלא כיון אנקלוס רק לסלק ההגשמה, והביא שלשת המקראות שהבאתי, ועוד הוסיף עליהם וירא ישראל את היד הגדולה שתרגם וחזא ישראל ית גבורת ידא רבתא, ימינך ה' תרעץ אויב ימינך ה' תברת שנאה, ואת ידך החזקה וית ידך תקיפתא, ביד חזקה ובזרוע נטויה בידא תקיפא ובאדרעא מרממא, ותאחז במשפט ידי ותתקיף בדינא ידי, תמיד עיני ה' אלהיך בה תדירא עיני ה' אלהך בה, וכן הרבה לשונות של ראיה, ככל וירא אלהים כי טוב שבמעשה בראשית שתרגם וחזא ה' ארי טב, וכן וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכן וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, וכן כי אותך ראיתי צדיק לפני, וזולתם.

אפס כי הוא רמב"ן מסב הדבר לדרך הסוד, ואנחנו בדרכנו דרך הפשט נלך, לא נטה ימין ושמאל, ונאמר כי בכל אלה לא הוצרך אנקלוס לסור מלשון המקרא, יען היות המליצות האלה, כל אחת במקומה, מרוממות ומגדילות כבוד הבורא ויכלתו והשגחתו, ולא משפילות אותו חלילה בעיני ההמון. ודרך כלל, כל לשון ראיה תרגמו כמשמעו כשהוא נאמר על דבר הנראה לעינים, כמו וירא ה' כי סר לראות, וראיתי את הדם, כי הראות, עם היותו התפעלות גשמית, איננו פחיתות בעיני העם, אבל שבח ומעלה; וכן וירא ה' כי שנואה לאה, תרגם וחזא, כי היה דבר הנראה לעין כל, שהיה יעקב אוהב את רחל מלאה. אבל במקומות תרגם מליצת ראה ה' במליצת גלי קדם ה', ואז כוונתו לכלול גם פנימיות הדברים וסתריהם הבלתי נראים; כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך תרגם גלי קדמי, כלומר הנגלות והנסתרות. וכן כי ראה ה' בעניי, וכי ראה את עניים, ראה ראיתי את עני עמי, ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא, באלה ובזולתם תרגם בלשון גלי קדמי, להורות על הצד הנסתר שבכל אחד ואחד לפי ענינו, והרואה יראה. והרמב"ן כתב שאנקלוס תרגם גלי קדם ה' בכל מקום שאין הענין מושג בראות בלבד, אבל בהשגחה והתבוננות, ומה יאמר בראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, כי היה דבר הנראה לעינים? והרמב"ם חשב שרצה אנקלוס לסלק ראייתו ית' מכל אשר בו עול, ולפי זה קשו לו שלשה כתובים שתרגמם וחזא, ולפי שטתו היה ראוי לו לומר בהם וגלי קדם ה', והם וירא ה' כי רבה, וירא אלהים את הארץ, וירא ה' כי שנואה לאה, ולדעתו בשלשתם הספרים מוטעים, ולפי דרכנו הכל על מקומו יבא בשלום.

ומן המין הזה שנוי הלשון הנמצא לאנקלוס בכל לשון של זכירה או פקידה שבא בתורה, וזה לשון ספר יאר: בכל מקום שתמצא לשון זכירה או פקידה אצל ה"ית לא רצה לתרגם לא בלשון עתיד ולא בלשון עבר, אלא כלם בלשון הווה, כמו ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור אלא דכיר, ולא רצה לתרגמם אדכר, וכן פקוד יפקוד דויחי יעקב ושל ויהי בשלח מדכר דכיר, וכן כלם, לפי שאין שכחה לפני כסא כבודו, ותמיד הוא זוכר את הכל, ואע"פ שדברה תורה בלשון הקדש כלשון בני אדם בזה הענין, להזכיר בו לשון עתיד ולשון עבר, וגם בשאר ענינים הרבה, אבל התרגום לא דבר כן, וכן לזכור ברית עולם לדכרן, ולא תרגם למדכר, כפי דקדוק הלשון, לפי שהיה לשון עתיד עכ"ל ונכונים דבריו.

ובכלל הנתיב הזה גם כן פנים אל פנים שתרגם ממלל עם מחלל, פני ילכו שכנתי תהך, היד ה' תקצר המימרא דה' יתעכב, ולא תגע לנפשי אתכם ולא ירחק מימרי יתכון, לקחתי אותם לי קריבית יתהון קדמי, בכל אלה, ובכיוצא בהם, פירש המכוון, ושנה הלשון לכבוד מעלה. וכן ואשא אתכם על כנפי נשרים תרגם ואטלית כלומר הסעתי אתכם כאלו הייתם על כנפי נשרים, וכתב עליו רש"י תקן את הדבור דרך כבוד של מעלה. וכן יצרנהו כאישון עינו נטרינון כבבת עיניהון, משמעות העברי שהאל שמר את עמו כמו שהיה שומר את אישון עינו אם היה הוא בעל גוף חלילה, ואנקלוס הסיר המשל ואמר שמר אותם, כמו שהם עצמם שומרים אישון עינם. וכן שחת לו לא בניו מומם תרגם בניא, ולא אמר בנוהי, וכן מכעס בניו ובנותיו תרגם בנין ובנן, ולא אמר בנוהי ובנתיה, אע"פ שתרגם בני בכורי ישראל, וכן בנים אתם לה' אלהיכם, וכן הלא הוא אביך, כמשמעות העברי; וזה כי המליצה הזאת מליצה נשגבת היא כאשר תבא על כלל האומה, כשהכוונה להגדיל כבודה ותהלתה, אבל כשהדבור בגנותה, מגונה הוא כלפי מעלה לומר שהחוטאים הם בניו.