ר' אלעזר פתח וגו' הוו ידעין ידיע' הקדמות. ומסתכלין בעיונם חוקרים בחכמתא עילאה באלהיות בהמשכת הנהגת הספי' ופעולתם. וידעין לצרפא יר' פרצוף כ"ב אותיות וגלגולם מה יהיה מציאות כל אות ואות מצד עצמ' ומה יתחדש בה בהצטרפה אל חברתה אם תגבר זו על זו או זו על זו כי כל זה תלוי במשקל האותיות וצרופן וזהו סוד ספר יצירה: ואפי' חייבין דבהון כגון אחז וחבריו הוו ידעין גו אתוון שאל"כ מאי אהניה ליה לגביה אומ' שאל לך אות העמק וגו' אלא ודאי שהיה יודע סוד הענין כולו ולזה אמר לו שאל לך אות וינתן לך לעזרתך אותה הקדושה התלויה באותו האות אם תשוב בתשובה וז"ש דהוו ידעין גו אתוון חכמתא עילאה משקל כל אות ואות כמה כחות תלוים בו ומה רוחניותו ופעולתו כדי שיבחר דרך לרצונו באיזה אות אשר יבחר:

וידעין עוד ב' מיני אלפא ביתות אלפא ביתא רבתי מעלמא עילאה בינה ויש בהם כללות הרבה ויתפשטו הרבה. ואלפא ביתא זעירא מעלמא תתאה מ' וכולם למטה בהיכלות ותוכיות האותיות אלו ואלו ענין נפלא להשיג מתוכם הנהגה אלהית וההויות הדקות התלויות בהם במציאותם וצורתם עוקציהם וקוציהם. והיינו אומ' גו אתוון וגומר וראי' על זה אומ' העמק דהיינו אותיות קטנות או הגבה דהיינו אותיות גדולות. והענין שהנביא הי' כוונתו להחזירו בתשובה ולהבדילו מע"ז והי' אומר לו ליבדל מע"ז ולענין מה שאתה חומד מעשה העולם ותעתועיו אני אתן לך אות מידו של הקב"ה אם להשיג חפצך בעניינים גשמיים בעוה"ז שאל לך מאותיות קטנות ותהנה בהם מעניינים הגשמיים ואם חפצך להשיג עניינים רוחניים לעוה"ב שאל לך אות מאותיות גדולות וכל זה ברשות הקב"ה כדי שיבדל מע"ז ויבדל יש' עמו וז"ש חכמתא לאנהגא עובדין בהאי עלמא כי האותיות הם שרשים לנמצאות כנודע בס"י: בגין דכל את ואת דאתמסר וגו' הענין שהאותיות הם עילה ושורש לחיות והשתלשלות מחניהם וכל זמן שלא נתנה התורה היו העלולים בהבדל מעלתם והיו המקורות האלו נעלמים ולא האירו האותיות באותם המציאות הכלולים בהם ולא החיות מאור האותיות. ובהגיע תור נתינת התורה והאותיות למשה מיד ירדו האותיות מהסתרן והעלמן והאירו האותיות בחיות וחיות באותיות וז"א הוו מתעטרין וסלקין על רישייהו דחיוון וגו' וכולהו חיוון הוו. מתעטרי והיינו כללותם אלו באלו וסלקי אחר שמרע"ה יהגה בהם היה גורם הקשר הזה והעיטור הזה:

ופרחין גו אוירא וגו' סוד חכמה ובינה סוד יה"י או"ר י"ה אוי"ר ואויר התחתון הוא המ' ומציאות האותיות ברדתם להמסר למשה יתמצא אליהם סוד אויר עולם עמידתם והוייתם הרוחני' הנמצאת שהקב"ה בכל בריאותיו ברא המציאות וההויות אשר בתוכו והיינו סוד מציאות אויר והנה האויר הזה להם נמצא מגו אוירא עילאה דהיינו העתק ההויות מענין לענין ולזה נעתק אוירא עילאה דקיק דהיינו סוד אויר ג' ראשונות העליונות הנעלמות דלא ידע משם נמצא האויר הזה להיותו למטה מפני שהאותיות יתמצאו ויתגלמו באויר זה מסוד הרוחניות העליון. וסלקין לקבל כח שורש ההויות העליונות דהיינו שרשם ונחתין להגלם למטה. ומציאותם שתי בחינות הא' מהבינה והם אותיות גדולות. והב' מציאותם במ' והם אותיות קטנות והיינו או' אתוון רברבן ואותיות דקיקין. והבינה היא היכלא עילאה טמירא דכולא המורה על דבקותה בחכמה יותר מו' קצוות שהם האותיות בעצמן. ואתוון דקיקין שהם מהמ' הוו נחתין ירצה באו' הוו בהתפשטות אלו שהם מבינה דרך המ' היו יורדות אלו אגבן שהם מתוכיות תמ' דהיינו היכלא אחרא תתאה ואלין ואלין אתמסרו ליה למשה בסיני ותהיה תורה ת"ת כוללת הבינה דהיינו אלפא ביתא רבתי וזעירא דהיינו המ':

וחבורא דאתוון וגו' הענין כי האות פשוט מצד הבינה ומלא מצד החכמה וסוד המילוי עניינו הסתעפות ומילוי שיסתעפו ויתמלאו האותיות מצד אור החכמה הממלאם ונותן להם עוד ענפים נוסף על שיעור קומתם ויתחברו קצתם אל קצתם ויוכללו מהם מצד החכמה והיא הקושרת אלו באלו וז"א דאינון מתחברן בטמירו בכל אות ואות ויש סגולה נודעת לאות עם קצת אותיות ידיעות לבד לפי מה שיסבול שיעור מלואם כגון אלף וכיוצא וז"ש בכל את ואת מה שאין כן בחברתה וז"ש כגון א' את יחידא מתחברן עמה בטמירו מצד אור נקוד' החכמה תרין אחרנין ל"ף. והנה סוד שמות האותיות אינם ליש' על צד המקרה אלא למשה מסיני להורות על הסוד הזה שכך מילואה לסגולת חבור האותיות מצד החכמה על סוד נכמס וסוד ענין זה היה מסור להם וז"א וכולהו טמירין גו חברייא שהם היו בקיאים בטעם כל אות ואות ורמז סוד מלואם בטעמ':

אות ממש שיתנהג בה ושיהיה מוצא לו תאוות שאלתו כדרך שהיה רודף אחר ע"ז. והנה הנביא אמר לו זה מפני שצורך אותם הדורות שהיו מתנהגין אחר האותיות בצרופם ועניינם ועל סמך זה היו קוראים שמות לילודים להם ולכך אמר לו שאל לך אות ממש ויקבע האות ההוא בשמו. וכן ברחב כשנתגיירה ורצתה ליכנס אל הקדש פנימה אמרה לשני מרגלים שהם בסוד נ"ה ונתתם לי אות אמת דהיינו סוד עץ החיים ו' שמשם החיים נמשכים כדמסיק. ה' בתראה כגון אחז"ה ויהיה משתמש בה בדברי העולם הזה כצורכו כענין אומרו בשמאלה עושר וכבוד: או הגבה דא את י' קדישא כגון יאח"ז ויהיה משתמש בה בדברי וענייני העוה"ב כאו' אורך ימים בימינה והיינו מעם ה' מהשם עצמו ולהכי קאמר מעם ולא אמר מה': ומשכנא קאים על דא כל סודו וכליו ועניינו והנהגתו היה בסוד צירוף האותיות ועניינם לרמז עליון כדפי' יודע היה בצלאל וגו' כדפי' בפ' תרומה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. מה בין דרין קדמאין וגו' ענין הקדמה זו לפי שכוונתו לבאר פסוק שאל לך אות שהוא סוד נפלא בענין אותיות שם הוי"ה ואפשר שיקשה למעיין שאיך אפשר לפרש כן על אחז המרשיע לעשות ומה לו חלק ידיעה בזה ולכך הקדים זה וז"א ואפי' חייבים דבהון בישראל וגו'. עכ"ל:

גליון אתוון רברבין ואתוון דקיקין וגו' בהקדמה ג' ב'. וכן ברחב מה כתיב ויחי רמ"א ב':

כד סליק עננא. הענין כי הענן הגשמי המושג לעין הי' גוף ויברא לצבי ולכבוד ובו היה מתמלא כל המרכבות כדמסיק וז"ש ושרא עלוי כל אינון רתיכין וכל אינון מאני משכנא שהם המרכבות העליונות והם סוד ההיכלות רוחניות ובית קבולם והיותם למטה בסוד הענן היו בסוד גוף ונשמה ענן ורוחניות הנז' וכולם בתוך המשכן ומפני הכבוד הזה ולא יכול משה וגומר והיינו כי שכן וגו'. אי משה לא הוה יכיל וגו' הקשה ר' אלעזר לדידיה ואמר אי משה לא הוה יכיל לאעלא אפי' ביאה בעלמא כאו' ולא יכול משה לבא אמאי הוה יתיב ישיבת קבע בטורח זמן ארוך כל אינון מ' יומין. ותירץ דאין הכי נמי דאע"ג דלדעת ר' אלעזר עננא אחרא כדמסיק לקמיה עכ"ז לערך היותו כאן ביא' בעלמא ושם ישיבת קבע ומ' יומין יקשה ולז"א משום צורך התורה היה הענין והיינו או' בגין לקבלא אורייתא. אמנם כאן כבר נשלמ' קבלת התורה לא היה ראוי שיבא בלא רשות אפי' ביא' בעלמא ועם היות שעמד בהר מ' יום ראשונה ושניה היה ללוחות שניות וחזר לעמוד עוד שנית כמלקדמין בראשונה ללוחות שניות לצורך התורה:

ור' יוסי הקשה לר' אלעזר מפני שהבין דבריו שלא חלק אלא בין קבלת תורה ללא קבלת תורה ואמר אי הכי קשה כדבריך דאמרת שהחלוק הוא זה קשה דהא כתיב ויקם משה את המשכן והרי לפי זה היה מגע יד למשה במשכן ומעשהו ומתייחס אליו יותר מענין ההר שלא עמל בו ולא גדלו ומטעם זה היה ראוי שיהיה לו כניסה למשכן יותר מן ההר: עוד וכתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד אפילו ביאה בעלמא נאסר לו דכתיב ולא יכול וגו'. ובהר שלא עמל בו ולא גדלו נאמר בו ויהי משה בהר מ' יום. ושמא תאמר התם ברשות ואלו הכא שלא ברשות והוה ליה התם אחר קריאה והכא קודם קריאה. לאו הכי דהא כתיב שם בפ' משפטים ויקרא אל משה תחלה עלה אל ההר שלא ברשות ואחר שעמד בהר קראו הקב"ה הרי שעלה קודם קריאה משמע משך הכתובים שם דמשה בטורא הוה קודם קריאה וכאשר קראו לא היה ענין קריאתו כקריאת המשכן שהיה משה חוץ למשכן וקראו מאהל מועד אינו אלא משמע מפשטיה דקרא דמשה הוה בטורא בההוא זמנא דקרא ליה:

וכי תימא אוף הכא נמי נימא כי התם דהכא והתם משה היה בקצה ההר או בקצה המשכן וקראו הקב"ה לתוכיות ההר ולתוכיות המשכן לז"א שאינו כן דהתם הוה משה בטורא כדפי'. והכא כתיב מאהל מועד משמע מדכתיב ויקרא אל משה וידבר וגו' מאהל מועד מכל מציאות האהל קראו שהוא היה חוץ לכולן ממש: ושמא תאמר קדושת אהל מועד כולו כקדושת חלק ההר שלא היה משה שם כשקראו והשתא ניחא. אין הענין כך שהרי ההר כולו קדוש דכתיב השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו אפילו נגיעה ממש אסורה ומשה עלה עליו פנימה קודם קריאה וכאן המשכן אין קדושתו כהר וז"א ואהל מועד לא הוה כטורא דסיני שוה בקדושה תדע דאלו התם אסורים בנגיעה וכאן אהל מועד בינייהו דישראל הוה ויש' היה נוגע בו ונושקו ומחבקו ומגפפו א"כ נמצאת הקושיא בכמה הדרגות א' שאין כאן אפי' כניסה בעלמא ושם עכבה וישיבה מ' יום. ב' שקדושת ההר גדולה וקדושת המשכן לא כ"כ כדפי': ור' אלעזר תירץ ראשונה ואמר שמרע"ה לא היה צריך לרשות לעליה כל זמן שלא השלים נתינת התורה דהיינו עד תשלום מ' יום ללוחות שניות א"כ העליה אל ההר אפי' בלא קריאה ברשות הוה וז"ש בההוא זמנא בענין המשכן אשתלימו מ' יומין שהם סוד נתינת התורה וכיון שנשלמה צורך נתינת התורה לא היה מרע"ה רשאי ליכנס אל ההר או אל המשכן כל מקום ששכינה שם והיינו או' ומ' יומין הוה משה בטורא לצורך התורה לבד בין ראשונים בין שניים שהכל צורך התורה ולענין מה דס"ד שהמשכן גרוע מן ההר אינו כי לענין הענן היה ענן חשוב במשכן מענן ההר והטעם שהמשכן היה צריך לקדש כל הרמז אשר לו וז"ש עננא אחרא עילאה הוה מתקן משכנא מפני שהוא כולל כל בחינות סוד שיעור קומה עליונה וז"ש הוה מתקן כדמפרש לקמיה והיינו לאתקנא אתר בית מקדש ומשכן לשכינה מה שאין כן בהר שלא היה אלא בחינה א' כדי צורך אלפי שנאן לנתינת התורה: בענין דתרי ענני הוו חד דעאל ביה משה חלק קדושה שלפנים ממנו היה ערפל שלא נכנס מרע"ה אליו ואומרו ומשה נגש אל הערפל והיינו נגש אבל לא בא אל תוכו ולמעלה ממנו אש כאומרו ומראה כבוד ה' כאש אוכלת. בענין שהיו ד' בחינות כזה # והיינו חד דעאל ביה משה אמנם כאן כל קדושת המשכן וחד הוה בסוד ענן שלא נכנס משה אליו והיינו חד דשארי על משכנא ולזה הכריח מדקאמר מָלא ולא אמר מלא משמע שהענן הנק' כבוד ה' היה מלא מסוד כלי המשכן העליון דהיינו הקדושים הרוחניים כדמסיק ועניינו ענין זה היה סוד כנגד השכינה שנתמלאה מסוד הרוחניות העליון וכנגד זה סוד הענן הכבוד הנברא היה משתלם ומתמלא מהרוחניים הזכרים דהיינו סוד המרכבות העליונות בענין שהעשיה משכן לשכינה נתמלא מהיצירה משכן לת"ת וז"ש והוה שלים לעילא המ' בת"ת דאצילות, ותתאה העשיה ביצירה שהם נגדיים עם משכנא דלתתא יר' בייחוד זה שעשו ישראל במה שעשו המשכן הגשמי:

תקונא טמירא דנחת לתתא והשתרבב דרך פתח היכל לבנת הספיר וירד ושכן במשכן מתגלם באויר להתדמות למשכן כנפש לגוף עי' הענן כבוד נברא ושכינה בתוכו כרוח לנפש והיינו או' ואתתקנת שכינתא עי' שנתגלה עי' סוד היצירה היכל קדש הקדשים אין להזכיר כנזכר פ' פקודי ותרומה ועכ"ז לא היה הענין במשכן אלא במיכאלראש מלאה חסר שליטת הכהנים והיינו או' ארבע סטרין דמשריין ממיכאל עצמו נחלק לארבעה מפני שכל חיה לה אריה שור נשר אדם כנודע ואינם ממש ד' מחנות שכינה אלא ד' סטרין דמשריין דהיינו ד' צדדין שבמיכאל.

תקונא קדמאה כנגד ה' דהיינו פני נשר ולזה היא מצד המ' הנק' צדק ונוטל השם הזה ענף מיכא"ל דהיינו צדקיא"ל וכולו לצד החסד כי היה ההשתלשלו' מיכא"ל ותחת ממשלתו צדקיאל חלק צדק שבו והיינו או' דאיהו תחות שולטנו דמיכאל ועימיה תחות ידי' יתפשט עוד מדרג' שלישית מאלו הפנים אל פני המלאך הג' הממונ' על י"ב שהן ד' משולשות כעין אריה שור נשר אדם ובכל א' וא' מהם ארי' שור נשר הם ד' מחנות כל מחנה כלול ג' מחנות כעין הנהגת הספירות חגת"ם כל א' כלולה חסד דין ורחמים הם סוד ד' טורי אבן והיינו תלת תלת ד' לתתא ושם זה המשתלשל ראש לי"ב משמרו' (חסר מן הספר). והנה ישתלשל מיכאל וממיכאל לצדקיאל ומצדקיאל לשלישי והשלישי ראש לי"ב אבנים הם ד' טורים כעין שמתבאר לקמן לרזיא"ל וכל השאר. והנה כל אינון משריין כד נחתין לתתא וישתלשלו לפעול שיעור תמונת הפעול' בתחתונים יתגלגלו ויתקרבו אל התחתונים ויקבלו שינוי הפעולות מרוחניותם אל מציאותם בעולם השפל ולכך ישתנה שמם שלא יהיה שמותם קבועים למעלה ולמטה בהשואה א' והיינו אומ' בגין דכל אינון משריין עילאין כד נחתין לתתא לפעול בתחתונים להגלם באויר התחתון משניין שמהן דילהון דהיינו הפעולות בדקות בשמהן אחרנין דהיינו השמות המורים על הפעולות הגשמיות הנפעלות אמנם אותם העליונים שהם מתעלים על אלו שאין הפעולה נפעלת מהן ממש אלא באמצעו' המלאכים האמצעיים כיון שאין הפעולות יוצאות מהם אלא בדקות שפע רוחני הנשפע לאמצעיים אין שמם משתנה וראש המשנים בלתי ישתנה הוא צדקיאל כנזכר:

את חד דנציץ היינו סוד אצילות המתנוצץ להשפיע שממנו שואבים כח פעולתם והיא על רישייהו והנה צדקיאל מקבל אור פעולתו משפע השכינה שהיא אלף זעירא כנודע והנה פעולת אלו המחנות הם י"ב הנהגות דהיינו חסד דין ורחמים שבחסד וחד"ר שבגבו' וחד"ר שבת"ת וחד"ר שבמ' וכולם מתנוצצים מהמ' והיינו אלף זעירא והנה סוד י"ב הנהגות אלו כולם לחסד או כולם לדין או כולם לרחמים בסוד המזגת הפעולות ואינם מתנהגים אלא כפי הנהגת נצוץ האור העליון אם יתנוצץ אדום או לבן או ירוק דהיינו משל לחסד דין רחמים יתנהגו כולם לאותו הצד או לאותה הבחינה וז"ש כד האי את אתנציץ כלהו נטלין לההוא אתר יר' לאותה הבחינה אם מזרחית רחמים אם דרומי חסד אם צפוני דין. דנציץ האי נציצו יר' שמשפיע השפעת האור העליון לגו מנייהו ודאי כהתעלות הת"ת על המ' כך התעלות רזיאל שסוד רזי תורה מצדו על צדקיאל שהוא מצד צדק מ' ורזיאל הוא צד אמצעי למיכאל למט' ממנו.

ועימיה כל אינון משריין וגו' דהיינו שהם משתלשלים ג' מדרגות מיכא"ל רזיא"ל רומיא"ל זה למטה מזה והמחנות הם ד' טורי אבן כנזכר לעיל אלא שאותם הד' היו כלם לצד המ' ואלו הם מצד הת"ת ובכך ישתנ' פעולתם ואו' דאתקרי בארעא מפני שזה הוא התחתון למט' הפועל הפעולות קרובות לבני אדם ולכך יקבל שינוי השמות הוא וי"ב מחנותיו שהם סחרין ליה והוא רומיא"ל בנקודה האמצעית להם בעל י"ב הנהגות משפיעם לי"ב מחנות אלו בפני אריה חסד דין רחמים ונן בפני שיר וכן בפני נשר וכן בפני אדם דהיינו תלת תלת ד' זמנין ולמעלה מראש המחנות שהוא רומיא"ל עוד רב משריין רזיאל שממנו מקבלים על ידי רומיא"ל והנה רזיא"ל לא יקבל השינויים ויהיה דומה אליהם כעין הנפש אל הגוף שהשינויים נראים בגוף ולא בנפש ולכך ממונה על כלהו שכל הפעולות ממנו. דלא ישתנה שמיה להיות ההשפעה ממנו רוחנית דקה מאד:

את חד נציץ על רישייהו היינו אצילות עליון המתנוצץ ומשפיע באמצעות הבריאה כנזכר ואיהי את ר' היינו סוד הת"ת שהוא ראש למ' והנה יתנהגו כלם לפי בחינת התנוצצות אות זה אם אדום בדין אם לבן בחסד אם ירוק ברחמים אם אוכס המזגת הפעולות במ' כל אלו ההנהגות יתנהגו לפי נטיית התנוצצו' האות שהוא מקורם העליון אם חסד אם דין אם רחמים והיינו אומ' נטלין כולהו לההוא סטרא דההיא נציצו דהיינו דרום צפון מזרח מערב: והנה עיקר פעולות אלו כלם לתורה וראש ראשם יוכיח ששמו רזיא"ל וכן האות בת"ת בעל התורה והאות ר' מורה קצת עוני כי קצת החצונים אחוזים בה כנזכר פ' בראשית עכ"ז הטעם לעוני היינו דקיימא על עונשא דמגלה רזין להענישם בעוני מדה כנגד מדה הם פזרו עושר התור' יענו בעוני והיינו הולך רכיל מגלה סוד והיינו ריש ויקרא וקלון לאענשא על המוציא קולות וסי' ריש וקלון.

לגו מנייהו יופיא"ל הוא שר הגבורה ולכך הוא ממונה על השרפים בהיכל שני ועם היות שהוא שר התורה כי הוא רבו של משה אפשר שהוא שר התורה מצד הגבור' אמנם בשמעתין פעולתו הדין והגבור' העליונ' ולא אתגליא הכא בחושבנא הענין כי השר הזה הוא מצד הבינ' דהיינו ק' של ויקרא כדמפרש ונודע שסוד בית ראשון היא הבינ' לכך עיקר ממשלתו ותקונו והתפשטות חייליו שם בבית אשר בנה שלמה אמנם להשלים פרקי המרכבה נתגלה בכאן במשכן כמעלתו בבית עולמים דתמן אשתלימו כלהו אפי' צדקיא"ל ורזיא"ל ויופיא"ל וקדמיא"ל והיינו שהם ד' משמרות כהונה בתחלה ועמדו אח"כ על כ"ד משמרות כשבאו לבית עולמים וזה עיקר המשמרות לפי שהבית גורם שהיא הבינה ממשלתו ממש ראש לשרפים שבהיכל שני שעיקרם מהבינה אמנם כאן היה בעל י"ב ככל מציאות שאר הממונים כנזכר.

וחכמיא"ל שמיה נר' שר החכמ' כמו יופיא"ל שר התורה וי"ב ממנן הם ד' טורי אבן כנזכר לעיל והיינו או' סחרן ליה לכל עיבר תלת תלת וגומר שהוא מקור ונקודה אמצעית לכל הפעולות הנובעות לכל צד. ויופיא"ל רב ממנן שהם מיכא"ל ותחתיו יופיא"ל ותחתיו חכמיא"ל כנזכר:

דלא אשתני שמיה מפני שעדיין הוא עליון בדקות אמנם חכמיא"ל ישתנה לפי שינוי הפעולות ונטותם אל בחינת בני אדם למטה:

את חד נציץ היינו אצילות עליון המאיר לכלם ואית אות ק' דהיינו אות הגבורה והדין כנזכר בזוהר שסוד החצינים תלויים בה ולכך כל המחנות אלו הם בגבור' מתנהגים כל הבחינות לחבת"ם שבגבורה וז"ש כד נציץ דא נטלין כלהו לההוא סטרא כפי נטיית הנהגת האצילו' העליון כנז' לעיל:

האי את ק' תליא באוירא לעורר דינים ומהמחנות אלו הם משתלשלים מהם כמה מדרגות עד הגיעם למטה בחצונים שאלו מוסרים העוברים על דעת התורה למטה כנזכר בפ' פקודי.

ואכפייא תלת זמנין ביומא דהיינו ג' תפלות שישראל מתפללים וממתיקים הדין לכך ק' מקור הדין היא כופפת כח דיניה אל הרחמים. וסלקא להמתק בבינה. ונחתא להמתיק הדינים למעלה בהוד ולמטה תרין אתוון אלין ק"ר הם כנגד ה"ו שבשם דהיינו בינה ות"ת ולכך אינון אתוון דקיימין באמצעיתא דהיינו י' כאן ה' בתראה מכאן ה"ו באמצע והיינו יהו"ד יקרא ממש וכמו שסוד ה' היכל ומכסה לחכמה כך אות ק' מכסה על אות יו"ד ומלבשת אותה דהיינו מאה י' פ' י' אמנם המ' היא תחתונה אומרת לזכר ופרשת כנפיך על אמתך לכך הזכר היינו ר' שהיא מכסה לאות א' זעירא דהיינו מ' וכן ו' מכסה על אות ה' דאיהו לבתר שלא נזכרה עדיין: לגו מנייהו קדומיא"ל מצד החכמה שהוא מכונה בקד"ם ודאי מצד אות י' בענין שהם ג' מיכא"ל ותחתיו אריא"ל המקבל השנויים ובעל המחנות שהם י"ב בסוד ד' טורי אבן כנזכר וקדומיא"ל גבוה אינו מקבל שנויי השמות דהיינו שנויי הפעולות מפני שאינו מתקרב לפעול בתחתונים כנזכר. חד את קיימא היינו אות ו' מויקרא והיינו חכמה והם מתנהגים בהנהגתה כי ממנה צמיחת הפעולות ואליה לא יתייחסו פעולות מפני שנעלמה אלא שיורה לבושה וז"ש לההוא נציצו דנצץ אות ק' דהיינו בינה לבוש והיכל לחכמה וכן הו' סוד הר' שהוא במקום ו' שמכסה אלף שצריכה העלם כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה.

והרח"ו נר"ו כתב. האי את קיימא על עונשא דמגלה רזין וגומר זה יובן ממה שידעת כי שם רזיא"ל הוא ממונה על היותו מגלה רזי תורה ליראי ה' כי הלא הוא נטיל נשיקין דמלכא הגנוזין בפומא דמלכא ומטרוניתא בהיכל ו' כנזכר בפ' פקודי כנזכר כי הוא ממנא בהאי היכלא ואינון נשיקין הם רזי התורה וסודותיה. וכן האי את ר' דקיימא עליה היא ממנא על דא ולכן שם רזיא"ל מתחיל באות רי"ש: ואמנם הוא אינו מגלה רזין אלא לדחלי חטא' ולכן כל מאן דמגלה רזין למאן דלא הוי דחיל חטאה היא ממנא בהאי את קיימא לאענשא ליה: והנך רואה בעיניך כי המאמר הזה איננו מושלם כי לא פירש אלא מרכבת מיכא"ל וחצי מרכבת גבריא"ל ולא אשלים מרכבת ד' החיות, ואמנם מתוך דבריו נבין כי המ' השכינה היא מתלבשת בכ"ח מלאכים שבראשי שמותם הם קמ"ץ פת"ח וגומר כנזכר בתיקונים שהם קדומיא"ל מיכא"ל צוריא"ל וגומר והנך רואה בעיניך כאן כי אלו הממונים עילאין דלא אשתני שמייהו הנה ראשי שמותם הם בניקודין ממש כנזכר ובמרכבת של מיכא"ל הם צדקיא"ל רזיא"ל יופיא"ל ר"ת צר"י. ובגבריא"ל תמצא חזקיא"ל רהטיא"ל קדשיא"ל ר"ת חר"ק. עוד יש חיבור אחד ר"ת שר"ק שהוא כלול מכולם שהוא מלאך א' של תחת יד מיכאל והיא קדומיא"ל ומלאך א' מתחת יד גבריא"ל והוא שמעיא"ל וניקוד זה של שור"ק נשלם בשאר מלאכים של ב' חיות אחרות:

אמנם הענין כי אור הפנימי מכולן אות ו' והיא נקודה פנימית במקום הנקר' קדש ויוצאת אות ז' לחוץ ופוגעת במחנה הראשון של מיכא"ל היותר פנימי ושם אות י' ושולטת על מלאך קדומיא"ל ותחתיו אריא"ל. ותחתיו י"ב ממוני' ג' מכל צד וכל שאר המחנות תחת י"ב אלו אח"כ יוצאים ב' אותיות ו' י' יותר לחוץ במחנה השנית של מיכא"ל ושם אות ק' ושולטת על מלאך יופיא"ל ותחתיו חכמיא"ל ותחתיו י"ב ממוני' כנזכר וכל שאר המחנ' תחתיהן אח"כ יוצאים ג' אותיות ו' י"ק יותר לחוץ במחנה ג' של מיכאל ושם אות ר' ושולטת על מלאך רזיא"ל. ותחתיו רומיא"ל. ותחתיו י"ב ממונים כנזכר וכל שאר המחנה תחתי"ן. אח"כ יוצאים ד' אותיות ו' י' ק"ר יותר לחוץ במחנה ד' של מיכא"ל ושם אות א' זעירא פני נשר ושולטת על צדקיא"ל ותחתיו י"ב ממונים כנזכר וכל שאר המחנ' תחתיהן ונעשה ויקר"א וזה סדרן. מחנ' מיכא"ל. א' קדומיא"ל אריא"ל י"ב ממנן. ב' יופיא"ל חכמיא"ל י"ב ממנן. ג' רזיא"ל רומיא"ל י"ב ממנן. ד' צדקיא"ל י"ב ממנן. מחנ' גבריא"ל מחנה פנימי שמעיא"ל ואית ליה ד' שמהן כפי שנוייו לצד ימין ושמאל וגומר ותחתיו רגשיא"ל ותחתיו י"ב ממנן כנז'. מחנה ב' קפציא"ל ותחתיו עזא"ל ותחתיו י"ב ממנן וגומר כנזכר. מחנ' ג' רהטיא"ל ותחתיו קדשיא"ל ותחתיו י"ב ממנן וגומר כנזכר. מחנה ד' חזקיא"ל קאים הוא וכל משריתיה לתרעא דמשכנא ואתקרי שננא דלהטא דחרבא ותחתיו גזריא"ל ותחתיו י"ב ממנן וגומר כנזכר. ולהיות כי בין אלו הד' מחנות היא השכינה ב' מכאן וב' מכאן לכן אחרי השלים אלו הב' לא הזכיר ב' האחרים כי אחרי הב' אלו היא השכינ' הקורא' אל משה. עכ"ל:

גליון וכתיב ויהי משה בהר ארבעים יום וגומר פי' רישיה דקרא ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר נראה שלא היה יכול לבא אל הענן ומתרץ דתרי ענני הוו חד דעאל ביה משה וחד דשרא על משכנא שלא היו העננים שוים בקדושה. ונלע"ד שכל מה שכתוב מתחלת אלא בגין וגומר עד תרי ענני הוו איני מהזוהר. לגו מנייהו יופיא"ל וגומר פקודי רמ"ז ב' ואסגי משריין בשלימו שמות רמ"א א'. עכל"ה. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:

לגו בגו מפני שסוד יקרא היינו סוד יהו"ד כנזכר ושם זה הוא בת"ת כנודע והוא לבוש לסוד אות ו' עקרות לשמות הספירות וא"כ ימצא שאות ו' נשמה לאותיות יהו"ד וכיוצא בזה ויקרא ו' נשמה ליקר"א וז"ש לגו בגו באתר דאקרי קדש דהיינו עצם פנימיות הספי' הוא נצח את חד בטמירו שהיא הנותנת הנהגה לכל האותיות הנזכ' ואיהי את ו' והיא לשאר אותיות כנשמה בתוך הגוף שמתנוצצת ופועלת בהם:

קלא נפיק שהרי סוד קול הוא בת"ת ולכך קול מתהוה לנבואת משה מסוד ספירת אספקלריא המאירה שסוד נבואת משה צומחת מסוד נשמת הת"ת שהיא דקה כנשמה בתוך הגוף וכך אות ו' נשמת יהו"ד כנזכר וז"ש כדין בטש נציצו דאת ו' לנציצו דאת י' שהוא יציאת ההשפעה מן הכח הדק כנזכר לפעול ע"י שם יהו"ד דהיינו יקרא כנזכר וז"ש ונפק ההוא נציצו מגו אתר דקדש ובטש לגו נציצו דאת י' שהיא חכמה דקה ודאי בערך אל הו"ה וכדין נציצו דאת י' בטש לגו נציצו דאת ק' דהיינו בחינה הנגדיית לה' ראשונה דהיינו הבינ' כנזכר ועכ"ז הענין והקול דק ואין שם אלא רוח בחשאי אמנם כשבא אל סוד ק' דהיינו בינה אז נתהוה הויה נגלת והיה סודה קול וז"ש וקלא הוא נפיק שסוד הקול אינו נעשה אלא דוקא מהבינה ואפשר דהיינו קו"ף קו"ל:

ונפקא נציצו דאת ק' דהיינו בינה ובטש לגו נציצו דאת ר' דהיינו ת"ת ויתקבצו כולם יחד במ' וז"ש ונפקין נצוצין כלהו ומתחברן לגו נציצו דאת א' דהיינו מ' כנזכר בענין שיסודרו בה כל סוד ויקר"א והטעם שסוד א' זעירא מ' גליפו דכל אתוון וגילוי כל נציצן ואז מתהוה שם קול נבואיי אחר תיקון כל האותיות ועניינם והנה הם ג' בחינות הא' האותיות בעצמן וז"א נציצו דאת ו' בי' וגומר דהיינו אותיות. ב' ובטישת התנוצצותם דהיינו כח פעולתם אמר ומתחברן גליפין דנציצין. הג' חקיקת ציור התנוצצות בקולות עד שימצא סוד ויקר"א והיינו אומ' ובתר דאתחברן וגומר נפיק קלא מביניהון דהיינו קול הנבואיי היוצא ונחקק מההתנוצצות דהיינו גליפין דנציצין דקאמר והיינו סוד ויקרא והנה כשתדקדק תמצא שהם ג' בחינו' התנוצצות' כתות כתות המלאכי' המתנועעי' אחר הנצוצות ונובע למשה סוד בחינת הנבוא' בסדר מדרגות ויקרא וכל אותו הזמן שלא בא משה אל אהל מועד עדיין לא נסדרו סוד המדרגות כנזכר וז"א ומשה הוה מסתכל כל אינון יומין דלא עאל שעדיין לא נסדרו סדר המדרגות להשפיע הופע' הנבוא' דהיינו סוד ויקר"א לא נתקנו א"כ לז"א ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וסוד הענן הזה היה וכבוד ה' מלא את המשכן והיה צופה באותו מילוי וסדר המדרגות שלא נסדרו עדיין להשפע' נבואה, לבתר שנסדרו סוד המשכ' המדרגו' כדי להגיע נבואה למשה דהיינו סוד אור ישר ויקרא כתקונו. לבתר דאתהדרו אתוון להיותם על סדר נאות ויקרא הוו מתגלגלין בקלופוי בצרופין האתוון דאתמסרו לאדם דהיינו סוד התעוררות העולה מלמטה בסוד אור חוזר שנתלה לאדם קוד' חטאו שהיה צופה סוד מצותו או תורתו מה התעוררות והיאך היה מצרף ממטה למעלה מה שלא נתגלה לשום אדם שאין צופה בסוד מיין נוקבין כלל שעולים בחשאי מחטא אדם הא' ואילך. את א' דהיינו א' זעירא שהיא אופן א' בארץ המקבצת כל הטוב והייחוד וההתעוררו' העולה ועולה ממקו' קטנותה אל סוד תוכיות המחשב' העליונה כנודע שסוד ההתעוררות עולה מנקודת המ' עד אין תכלית ולכך עולה א' ממטה למעל' ודורך על במתי השם עד הכתר וז"ש ודא לאעלא בגו טמירא לאתר דאקרי קדש דהיינו תוכיות אות ו' ועילא מיניה והיא נעשה עטרה על ראשו העולה על ידו למעלה ולכך נפיק ו' ויהיב דוכתא ממש מקום ליכנס אל התוכיות העליון ואתחבר א' שהיא התעוררות ומיין נוקבין לגו ו' דבתרי' לעלות עד אין סוף והנה ההיפוך הזה הוא סוד התעוררות הטפ' ועלייתה לזה הוא סוד הצירוף הזה בהיפוך ממש הוי"ו והיינו סוד אוקי"ר בענין שאות ו' דהיינו ר' יור' למט' מהכל במקום ו' של ויקרא העולה על הכל ואות ו' העולה על הכל נכנסת במקום ו' שבשם ולזה יהיה הצירוף אוקי"ר שהוא סוד חותם המתהפך בסוד מיין נוקבין עולים ממטה למעלה להתעורר ולכך אתגליפו תחל' מצד התחתונים ואתנציצו מצד העליונים הפך ויקרא שהיה תחל' נציצו ואח"כ גליפו שכך דרך ההתעוררות העולה שמקדים העב ובא אל הדק ובהפך השפע היורד תחל' מקדי' הדק ומתעב' למט':

וקלא נפיק מבינייהו שכמו שזה מהוה קול מעל' למט' זה מהוה קול ממטה למעלה והיה סוד זה מתגלה למשריין שיהיו נכללים בהשתלשלות מציאותם ויתנוצצו באור ישר ואור חוזר והיינו או' ואתגליין לגבי כל אינון משריין דהוו נטלי אינון אתוון שיקבלו כח מכל בחינות האורות ישר והפוך ולכך כד מתחברין ג' בחינות בהתעוררות ממטה למעלה דהיינו אתוון נצוצין. קלא בטש בינייהו. אתחזון בגלופייהו דהיינו הג' וימצא אוקיר כנזכר והיה הענין להראות יופי העול' מהתחתונים והיינו סוד אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר דהיינו סוד עטרה שהקב"ה מתעטר בהתעוררו' העולה מן התחתונים והיינו כענין הזהרו במשה ובתורתו שזה מעשהו והתעוררותו. והנה מרע"ה היה צופה ומשיג סוד צרופי המחנו' עם אורות האותיות שהוא סוד ויקרא אמנם סדר אוקי"ר שהוא סוד התעוררות העולה ממט' למעל' לא היה צופה ואין קולו יורד אליו כלל שמאז חטא אדם הראשון אין מי שישיג סוד עליית המ' ממט' למעל' עד אין תכלית שאין אומרים שבחו של אדם כדמסיק לקמיה:

סלקין אתוון מפני שהקישוט העול' יעל' ע"י סוד כללות כל התחתונים בה בסוד כללות ההיכלות זה בתוך זה כנז' בפ' פקודי:

לבתר אתמשכו אתוון דהיינו שישתלשלו סוד אותיות אלו ויקר"א שיתמשכו מבחינה לבחינ' לרדת אל בחינ' אחרת דהיינו שהם ראשי הנהגת גבריא"ל השמאלי בעל הגבור' וחייליו וכנגדו סוד הלוים והם כ"ד משמרות נגד כ"ד משמרות כהונ' אמנם יש שתי שרים אחרים שהם אוריא"ל רפא"ל דהיינו ישראל במעמדיהם והמלך במלכותו אלו היה עניינם לסוד דגלי ישראל והנהגת המלכות לכך תקוני משכנא ומקדשא כהנים ולויים דהיינו מחנות גבריא"ל ומחנו מיכא"ל ובין מיכא"ל לגבריא"ל הם אוריא"ל רפא"ל שהמלך עם ישראל בסוד קו האמצעי לכך יתמשכו האותיות ממיכא"ל לאוריא"ל ורפא"ל ויגיע לגבריא"ל ויתוקן המשכן עמו ולכך הוו נציצין על רישייהו דכל אינון משריין ורתיכין ואשתככו בהגיעם אל בחינת הגבורה לשרים החזקים מצד גבריא"ל והיינו עד דאתתקנו לדוכתי לגבריא"ל ותחת ממשלתו ד' מחנו' כעין מיכא"ל והראש הראשון חזקיא"ל בסוד חוזק הדין. והם קיימי לתרעא דהיינו שהלויים אינם רשאים ליכנס רק עד מקום עזרת ישראל וכן הם בסוד המשכן העליון אינם נכנסים פנימה אלא שוערים ולכך קיימי לתרעא דהיינו סוד ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך וחזקיא"ל שר המלכות מצד הגבורה למטה מגבריא"ל ולמט' ממנו גזריא"ל ועמיה י"ב הם ד' הנהגות חגת"ם וכל א' כלולה מג' חסד דין רחמים כפי בחינת הגבורה ונודע שסוד החרב היא המ' מצד הגבו' ולהט החרב היינו כח התפשטות הקדושה הזה עם היות שיש להט חרב חצוני אמנם זה קדושת הדין החזק ומתחת ממשלתם משתלשל דרגין על דרגין עד הגיעם אל החצטנים וז"ש ואלין שננא דחרבא דמתהפכא בידייהו והיינו לשמור דרך עץ החיים דהיינו המקדש בעצמו שלא יכניס הקליפה לתוך הפרי:

לגו מן דא את חד דנציץ וגומר הוא סוד כח האצילות המתלבש בבריאה היא אות א' והיא המ' אמנם היא מצד הימין ועכ"ז יתנהגו הקדושים החזקים האל עמה מפני שהנהגתם בימין וז"ש דהא לא קיימי אלין ולא שיילי אלא ברזא דאלף שכך דרך המדות העליונות שכל עיקר הנהגתם להמזג החסד בגבורה והיינו או' בגין דשמאלא לא נטיל אלא בימינא ועיקר ההנהג' בחסד והגבורה תפעול כפעולת החסד מפני שהימין נוטלת תדיר השמאל עמה ואינה מניחתה לפעול וז"ש ימינא נטיל תדיר וגומר ולזה סוד א' היא אות ימינית דהיינו מ' מצד החסד מנהגת בגבורה והיינו נציץ ונפיק מן ימינא וכל אלו צופים נטיית הנהגתה:

בדין נטלין לההוא אתר דנציץ בחינת הנהגתה אם חסד אם דין אם רחמים. לגו מיניה רהטיא"ל היינו נגד הת"ת שבגבורה ולכך הוא פנימי מן הקודם והם ג' בחינות גבריא"ל למטה ממנו רהטיא"ל למט' ממנו קדשיא"ל ואלו אינם מצד הדין החזק בקודמין לכך אינם שוערים אלא הם פנימיים נכללים בסנהדרין כאו' וללוי אמר יורו משפטיך וגומר ולכך שמיתם אינם מורים על הדין החזק אלא רהטיא"ל שהם רצים ומזומנים לצורך גבוה וכן קדשיא"ל בסוד קדושתם ולהם י"ב מחנות סוד ד' הנהגות הת"ת שבגבורה בעולם היצירה כנזכר. דלא אשתני שמיה כנזכר לעיל שהוא למעל' פועל בדקות כנשמה בתוך הגוף אמנם הבחינות האחרונות היורדות למטה ישתנו שמם מפני קורבתם לפעולות הגשמיות:

את חד היינו חלק האצילות המתלבש בבריאה המנהיג בהם הוא ו' דהיינו סוד קו אמצעי שהגבור' שאשת חיל שולטת על ו' דינא זי"ן כלי מלחמה ולמעלה יתמתק סוד אות ז' זאת ויתהפך לרחמים ותתעלה למעלה עד המגדל הפורח באויר דהיינו ל' וימשיכו ממ' החסד למתק הדין והיינו רזא יזל מים מן לבנון העליון מדליו ודאי שהיא יסוד עניים ודלים העולים בסוד התעוררו' ממטה למעלה. מהרמ"ק זלה"ה:

גליון. דא' דאיהי ימינא וגומר שמות קנ"ט א':

ולגו מן דאיק ציא"ל היינו בחינת הבינ' ושם הגבור' ולכך הוא קשה ויש בו תוקף הדין דקפציא"ל בו סוד קפיצת הדרך ופעמים קצפיא"ל לשון קצף ח"ו. אבל במשכן היה מתוקן ועיקר תיקונו בבית המקדש שסוד בית ראשון מצד הבינה ובבית ראשון נחלקו המשמרות. ונתוספו עד כ"ד ודעת ר' אלעזר שהתוספת היה בבחינה זו שהוסיפו בכהנים בחלק מיכא"ל בחלק יופיא"ל והוסיפו הלוים בחלק קפציא"ל והיו כ"ד משמרות אמנם בימי משה לא עלו אלא אותם שהיה הצורך מפני שלא נשלם ענין המשכן אלא עד בואם לבית עולמים:

עזא"ל הוא השלישי שהם גבריא"ל ותחתיו קפציא"ל ותחתיו עזא"ל והוא שר הגבורה העזה והקשה והיא בת ד' הנהגות חגת"ם וכל א' כלולה חד"ר סוד ד' טורי אבן כנזכר לעיל:

את חד נציץ על רישייהו שהוא בחינת אצילות מתלבש בבריאה להנהיגם ואיהי את ד' והיינו סוד הבינ' מצד הגבור' היא את ה' בלתי שלימה שמשפעת דין והיינו ה' דלת הות כנזכ' פרשת משפטים וכלהו יתנהגו ויקבלו כפי בחינת ההוא נציצו דההוא את:

האי את תליא גו אוירא שהוא מציאו' בחינת הויית האותיות: על תרין אתוון אחרנין אפשר שהם ל"ת מילוי דל"ת:

לגו מן דא שמעיא"ל הוא הגדול ומעולה בשרפים ומשתרבב למט' לקבל התפלות ונגזר מן שמע ישראל ולכך יתחלף לד' שמות כנגד ד' תפלות ערבית שחרית מוסף מנחה עד ב' שהוא עומד באויר ארץ ישראל לקבל תפלת ישראל ולכך לא קיימא בגילופוי שמשתנה כפי שינוי בחינות התפלות ועמיה י"ב ממנן סוד ד' טורי אבן כנזכר והם ג' מלאכין גבריא"ל ותחת ממשלתו שמעיא"ל ותחת ממשלתו רגשיא"ל לשון נהלך ברגש והם כנגד בחינת הבינ' המשותפת עם החכמה להוליד הת"ת שנהפך עניינה לרחמים והיא ה' כנזכר פ' משפטים. אלין תרין סליקו לעיל על כל שאר אחרנין וגומר דהיינו ד"ה מתעלין לעיל על כל שאר דהיינו אותיות א"ל שבשאר מחנות כי נודע שיתגברו ב' מחנות שניות עליונות דהיינו חכמה ובינה על הב' מחנות ראשונות שהם סוד ת"ת ומ' ולזה אותיות חכמה ובינה שהם ה"א דל"ת מלואם אותיות א"ל שהם אותיות מ' ות"ת סוד מחנות הראשונות והם נכללות בתוכם. לגו לגו וגו' תרין אתוון אחרנין דתליין באוירא שהם ה"ד אשר לחכמה ובינה ואשתאר כנסתלקו עם אות ם' סוד ה"ד ישארו ממלואם א"ל והם והם מתחברות באותיות ויקרא דמיכאל הנזכר לעיל והם מצטרפות אלו באלו עד שסוד ויקרא נצרף בצירוף ויקרא והיינו או' ואתהדרן קדמאי כמלקדמין שהיו אוקי"ר ונצרפו ויקרא בצרופם הראשון ונפקי לבר ויצטרף מהם ויקרא אל משה. מהרמ"ק זלה"ה: (הציור הגדול השייך לכל הענין הנ"ל הדפסנוהו בגליון לבד עם עוד ציור א' השייך לפ' אחרי מות ושם נרשם):

ר' חייא פתח באתי לגני וגומר לאו רישיה סופיה וגומר. רישי' דקרא משמע סיפור דברים אכלתי שתיתי וסופי' דקרא משמע דאתא לזמנא דאמר אכלו רעים וספור דברים נגדיי לזימון משום דמאן דמזמן לאחרא וגומר.

בעא לדכאה לון מעונותם ע"י הקרבנות ואתרעי בהו שאין בכל האומות מי שיגרום הייחוד העליון במעשיו אלא ישראל וכיון שרצה הקב"ה שישראל בקרבנות יהיו בעלי הייחוד העליון בעא לסלקא להו מכל שאר מקטרגי עלמא שלא יהיו להם עסק עמהם כדי שלא יתאחזו בסוד ייחודם אל הקדש פנימה:

ת"ח בתר דאתעביד בי מקדשא לתתא בזמן שלמה ונשלם למטה ביום שכלולי אתקם אחרא לעילא רוחני של מיכא"ל הכהן המקריב או אפשר על השכינה קאמר שהיה לה קומה וייחוד עד הת"ת והראיה מהמשכן שהוא עראי הולכי דרכי' ועם היותו עראי כתיב ביה הוקם המשכן והיינו המשכן העליון הנגדיי למשכן כ"ש המקדש הקבוע שהוא עיקר הקרבנות.

ההוא יומא שהוקם המשכן וכ"ש כשנשתכלל המקדש כנזכר.

חדוותא דקב"ה שנתייחד ת"ת עם מ' ונתעטרו בשמחת הבינה כיון דאתחנכו בי משכנא כי שבעת ימים ימי המלואים לא מלא כבוד ה' את המשכן ער שכהן אהרן כאו' קרב אל המזבח ועשה את חטאתך וגומר ואחר שנתחנך הבית בקרבנות אלו מיד וכבוד ה' נראה בענן ולא יכול משה וגומר מיד ויקרא אל משה להכניסו א"ל משה היינו דבור לצוותו על הקרבן דהיינו סעודה והם קרבני הייחוד העליון הנעשה ע"י הקרבן ועם היות שכבר נצטווה משה על הקרבנות חנוכת הבית ותמידין ומוספין עכ"ז עדיין לא נצטוה על קרבנות היחיד שהם עולות נדבה דהיינו אדם כי יקריב:

באתי לגני כשנכנס משה להמשך הנבואה אליו נכנס הת"ת אל המ' כי כניסת משה שהיא סוד הת"ת אל המשכן הוא כניסת הת"ת אל השכינה ולזה פי' פסוק ויקרא אל משה קודם פסוק באתי הפך הסדר במקומות אחרים. ג"ע דלעיל' בינה גן אל העדן חכמה והוא מאמר הת"ת אל המ' באתי לגני היינו שנתעל' הת"ת בסוד הדעת הנעלם בבינה אחותי כלה דא כנסת ישראל שיש לה עם הת"ת בחינת אחות ובחי' כלה דבההוא יומא אזדווגו זווגין בההוא ג"ע ב' זווגין בבינה הא' זווג חכמה ובינה ע"י הדעת. והב' זווג הת"ת והמ' בבינה דהיינו יחוד ז' ספירות הנעלמות בה בגין דיתבררון כלהו וגומר פי' כדי שיתבררו כל הספירות מעצם הבינה ולכך הוצרכו לעלות אליה כלם ואתקשרו כל חד וגומר ע"י השפע הנז' נקשרו למטה או אפשר שאינם מקבלות מהבינה אלא ע"י קישורם קודם. הה"ד אריתי מורי וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ר' חייא פתח ואמר באתי לגני וגומר הקושיא מבוארת כי איך יזמן לאחריני למיכל בתר דאיהו אכל למזוניה כוליה כמ"ש אכתי יערי וגומר שתיתי וגומר אריתי מורי וגומר נר' כי אכל כל הסעודה כלה ואיך יזמין לאחרא ובכלל קושיא זו תתעורר אחרת כי אע"פ שאפשר שהניח מה לאכול להם כנראה או' אכלו רעים וגומר עכ"ז לאו אורחא לזמנא אושפיזין אלא קודם שיתחיל גם הוא לאכול וז"א כד מזונא אתתחן קמיה וגומר כי זהו דרך המוסר ולא אחר שהוא אכל ובפרט כי מפשט הכתוב נר' שאכל הכל כמ"ש אריתי אכלתי שתיתי וגומר. ותירץ כי זה איירי לעילא בעולם העליון והענין כי פסוק זה נא' על אותה שעה שהוקם המשכן התחתון אשר גם למעלה הוקם משכן עליון של מטטרו"ן כנזכר פרשת תרומ' דף קפ"ו ע"א ולזה כתיב הוקם המשכן סתם פי' כי אחכ"א בפסוק של אחריו ויקם משה את המשכן וכאן לא הזכיר מי הקימו והל"ל הקים משה את המשכן וכן דייקו התם פרשת פקודי דף רל"ה ע"ב ע"ש אלא מדקאמר הוקם סתם נראה דהוקם ע"י אחר והוא משכן העליון דמטטרו"ן שהוקם ע"י הקב"ה עלמא עילאה שהוא בסוד כסא הכבוד הרוכב על עולם היכלי מטטרו"ן ומשכנו וע"ש:

באתי לגני דא ג"ע וגומר אחותי כלה דא שכינתא וזה איירי בעת שהוקם משכן העליון. והנה ידעת כי המ' נק' כלה בעת הזווג מלשון נכספה וגם כלתה כי כאשר נתהוו אל הייחוד אז נק' כלה וגם כי אז כלולה מן היסוד הנק' כ"ל המשפיע אז בה והיא ה"א תתאה ואז נק' כלה כנזכר פ' האזינו דף ר"ץ ע"ב והוקם לו עם זה דא"כ מה כוונת סיפורו אל המ' כי בא אל גנו הם היכלי ג"ע במטטרו"ן אשר שם מתלבשים סוד ו' קצוות דגופא דדכורא כי הלא כבר קראה כלה המורה ייחוד עמה כאשר ביארנו א"כ מה ענין סיפורו אליה כי בא אל הגן ההוא אחר שכבר נתייחד עמה שם כנודע כי שם סוד הזווג והייחוד בהיכל השביעי בעמידה בברכת שים שלום כנזכר פ' פקודי. וביאר כי כוונתו לומר כי עתה אשר היא כלה ומתייחד הוא בייחוד עמה גם נתייחד עם כל הקצוותיו בייחוד גמור והם הנק' גני שהם ג"ע דמט"ט בז' היכליו כי כשיש ייחוד לת"ת עם המ' אז כל השש קצוות שבהיכלי מטטרו"ן כלם מתייחדין כל חד בחבריה והענין כמו שידעת כי באצילות לעולם יש ייחוד אמנם בבריאה יצירה עשיה צריך ייחוד שהם מתלבשים למטה באלו הג' עולמות ולכן צריכין אל הייחוד וזה ברור ופשוט:

והנה סוד הייחוד הזה הוא כי בקצוות אלו יש דין וחסד ורחמי' וצריך לאכללא כל חד בחבריה מים באש ואש במים ומי' ברוח וגומר כנזכר ריש פ' וארא בסוד ד' יסודות וד' מתכות וזהו באתי לגני פי' באתי אל ז' היכלות העליונים הנק' גני ושם ייחדתי אותם כל חד בחבריה וזה אני מודיע לך אחותי כלה כי כאשר אתה בלתי בייחוד עמי ג"כ כבר באתי אל גני וייחדתים כל חד בחבריה והם אריתי מורי וגומר שהם ו' קצוות מורי בשמי יערי דבשי ייני חלבי וזהו אחותי כד"א דא כ"י דבההוא יומא אזדווגו וגומר כי הרגיש הקושיא שאמרנו ותירץ דבההוא יומא אזדווגו וגומר וז"א זווגין בכלא כלו' זווגא דקב"ה עם כ"י וזווג הו' קצוות כל חד בחברי' וז"א אזדווגו זווגין בההוא ג"ע כי זווגין הרבה כלולין בזווג ההוא והם זווג מורי עם בשמי וזווג יערי עם דבשי וגומר. עכ"ל:

גליון. ר' חייא פתח וגומר וירא ק' ב':

כלהו אשתקיין ואתרוו כי אין שפע יורד למטה אלא אחר שהם נוטלות כראוי ולכך אחר שהם שבעות או' אל התחתונים אכלו רעים וגומר לשובע והיינו סוד בשכמל"ו ובאתי לגני סוד שמע. ולהיותה היא משתתפת עם התחתונים בזה לזה הוא אומר לה ג"כ באתי לגני וגומר. וכלהו ענפין בין אותם שבמ' בין אותם המתפשטין למטה ממנה אתברכו ואתרוו כד וגומר כי התחתונים תלויים בעליוני' ואחר שהעליוני' שהם השרשים בשופע וריבוי ברכות אף התחתונים כן. בריחא דקרבנא פי' ריח הקרבן עולה דרך הענפים כלם ממדרגה אחרונ' אל המלאכים הנק' אישים עד י' מדרגות זו למעלה מזו כלם נאחזים זה עם זה ועולים ומתייחדים היכל פנימה להיכל עד הקשרם בהיכל קדש הקדשים ומשם במדרגות כסא הכבוד עד הפנים למ' ומשם נקשרים אשה ה' ריח ו' ניחח ה' לה' י' כנז' בשיר השירים ואח"כ השפע יורד דרך עליית התעוררות הנז':

ת"ח בשעתא דנחתא וגומר ולבחינת השכינה השוכנת למטה בתחתונים שהיא הנק' אופן א' בארץ לה הוא אומר באתי לגני ומשפיע בה חלק ממה שינק בייחוד פניה העליונים וז"ש קב"ה אמר לה קרא דא וגומר:

בגין דישתכחו וגומר פי' עד עתה לא היה משפיע לה דיצורך התחתונים מפני שלא היתה היא משפעת בהם ולא היתה דיורה אלא בעליונים ועתה שהיא שוכנת בתחתונים נמצאו התחתונים נזונים ממנה ומתנהגים ע"י לא ע"י שליח ולכך הרבה הת"ת שפע' ולז"א שאמר לה האי קרא שפי' ייחד לה המדות הנז' בכתוב והכוונה על תוספת הברכות בה כדי שישפיע בתחתונים בעין יפה וז"ש בגין דישתכרון וגומר ברכאן מצד הימין וחידו מצד השמאל בכלהו עלמין בין אותם הנאחזים בימין בין אותם הנאחזים בגבור' הקדושים. ואתבסמת היא וגומר שע"י תיקון המדות העליונות דיני' נמתקים והיא משפעת ברכות מצד הימין עם היותה שמאלית מצד הגבורה.

דכד אלין שית וגו' יר' הכוונה שלא הזכיר הכתוב אלא ו' קצוות לבד משום דכד אלין שית מתברכאן שהם שש קצוות כדין כלהו עלמין אתברכאן לתתא ומעצמו ידוע והיינו אכלו רעים וגומר ואתברכאן לעילא ג' ראשונו' שאין לאלו ברכות אלא מתוכם וכנסת ישראל שהיא מ' אתברכא מכלהו מהששה ומהג' הקודמות ולזה לא אמר וכנסת ישראל אתברכא מנייהו:

ד"א באתי וגו' ר' יצחק אמר לא אזדווגו ישראל וגו' יר' כי או' כלה כנגד ישראל בסוד נשמתם שבמ' בסוד מ"ן והם אחות שם בבחינה שהמ' אחות לת"ת והם כלה בבחינת שלא נזדווגו לעולם אלא בזמנא וגו' בענין שהיו באותה שעה כלה ודאי נשואים חדשים אלא בזמנא דאלין שית שהם ו' קצוות כנז' אתרווין להראות על השפע הנוסף על הנהוג. משקיו היא הבינה גן עילאה ולפי זה הת"ת או לישראל שהם קבוץ הנשמות באתי לגני שהיא הבינה אחותי כלה ישראל כנזכר אריתי וגומר סוד קשר ו' קצוות דאתרווין וע"י רבוי שפעם נקראות בשמות אלו ונקשרות זו עם זו כנזכר. ואו' מנחלא דלא פסיק וגומר לישב או' אכלתי שתיתי וגומר ואח"כ אמר אכלו רעים וגומר משום דהיינו נחלא דלא פסיק שיכול לומר אכלתי שתיתי ועדיין אוכל ושות' כענין שאו' אכלו ושתו בחברתי ואמר אכלתי וגומר שהתחיל ראשונה ולא אמר רעיתי דודתי מפני רבוי בחינת פרצופי הנשמו' השותים והאוכלים:

ור' יהודה קשיא ליה או' כלה ואח"כ אכלו רעים וגומר ולא ניחא ליה כדר' יצחק משום שבשעת זווגם של ישראל הם אחדים עם השכינה ואינם נפרדים ולזה פי' שכלה היא המ' המתייחדת עם הת"ת ודודים ורעים הם אותם שהם למטה מהאצילות כחות הדין הנק' מארי יבבא ויללא תרועה ושברים ונמתקים ומתבסמין ומתהפכין אל הימין וז"ש ואתברכאן כחדא והיינו רעים דודים כלומר אלו לאלו והיינו כחדא לא רעים להקב"ה ואפשר שקראם רעים דודים מפני שדרכם לאכול על שלחן המלך וז"ש דהא מסעודתא דמלכא אתהניין כלא. ואפשר רעים מלשון תרועה וגם האהבה מן השמאל ומשם רעים ודודים.

ואימתי אכלי וגומר בשעת' דמלכא אתחדי מצד הביכה דהיינו באתי לגני שמשם השמחה ואחדי למטרוניתא דהיינו אחותי כלה לשמחה מהשפע ההוא בקדמיתא וזה בסיפור הענין אליה והכוונה שתקח גם היא חלקה מקשר הספירות והיינו אריתי וגו'.

לבתר כלהו אכלין והיינו אכלו רעים דהיינו מציאות השפע וחדאן היינו שתו ושכרו דודים יין הבינה המשמח ולפי שהאהבה מתעוררת יותר ביין לז"א שתו דודים המורה אהב' יותר מרעים כדמסיק:

ר' אבא אמר וגומר הענין כי מורי ובשמי וגומר הם ו' קצוות והם הם הנק' דודים ורעים ולהם ב' בחינות והכוונ' באתי לגני הבינה אחותי כלה ולבא שם אריתי מורי וגו' שנתקשרו הקצוות יחד בקשרם אלו עם אלו ליכנס לבינה ואכלו רעים הם אינון שית דקאמר דהיינו ו' קצוות במקומם שהשפע בא אליהם למטה בקשרם וייחודם יחד ואחר שאכלו ונקשרו הם עולים אל שורשיהם הקדום שבבינה וז"ש ואלין אינון דכתיב בהו הביאני המלך חדריו הם חדרי הבינה שהם ו' קציות הנעלמים בה ולגבי תתאין השפע עב כמשל באכילה אמר אכלו רעים אמנם בנעלמי' בבינה תמן יין המשמח אמר שתו ושכרו. וז"ש מיין מההוא יין דרוי כלא:

ור' אלעזר אמר כל אינון דלתתא פי' אותם שהם משש קצוות ולמטה דהיינו המ' וכל אשר בה כאו' זה הים גדול וגומר ואם תאמר למה פרט הו' והמלכות וחייליה כללם יחד כאו' אכלו רעים לזה תירץ וכיון דאינון שית אתברכאן וגו':

ר"ש אמר כלא שפיר וגומר כלו' כל מה שפי' החברים הולך על דרך ישר דשבעים פנים לתורה אמנם להעמיק ככל האפשר יהיה פי' אכלו רעים לעילא היינו ייחוד י"ה: שתו ושכרו דודים לתתא בייחוד ו"ה: א"ל ר' אלעזר וגומר אעפ"י שהבין דברי ר"ש עכ"ז הוקשה לו מן הראוי להיות רעים למטה שמורה על מרעות בעלמא. ודודים למעלה המורה על חשק אהב' גדולה. ב' כי האכילה מורה על העבות הדברים וראוי שתייוחס אל התחתונים ושתיה שמורה על דקות קצת ראוי שתתייחס לעליונים וז"א מאן אינון לעילא וגומר שיתיישב בהם מלת אכלו רעים כנזכר וכן מלת שתו ושכרו דודים. וא"ל ר"ש ב"י יאות שאילת והשיב לראשונות ואמר דא אתר עלאה ירצה כי ב' אלו הספירות נכללו במקום א' ושם אחד המורה על קשר ב' הספירו' אלו כספירה א' כי אין לכל א' שם נפרד כמו שאר הספירות כי זה השם מורה על שתיהן וז"ש אתר עלאה דאינון בחדוותא וגו' שאין להם שום סבה המטרידות הייחוד והיינו או' דאינון בחדוותא שאין עצבות ופגם נכנס בין חכמה ובינה כלל הגורם פירוד זולתי בחרבן בית המקדש ולעולם הם בחדוותא. והם באחדותא שזווג חכמה ובינה לא יצטרך רדת החכמה ממקימה ולא עליית הבינה למעלה כי זאת הסבה הגורמת פירוד הייחוד של ת"ת ומ' לחזור אח"כ הדבר לאיתנו הראשון ויפרד ייחודם אמנם אלו במציאותם באחדותן:

ולא מתפרשן כי הסבה שמ' נפרד מן הייחוד הוא שבעת שהיא מקבלת אינה משפעת לתחתונים כלל ובעת שהיא משפעת אינ' מקבלת אמנם חכמה ובינה לא מתפרשן שיש להם כח לקבל ולהשפיע כאחד לקרבתם אל מקורם ולסבה זו נקראות נחלא דלא פסיק וגומר.

אלין אקרון רעים כלומר שאינם תאבין זה לזה שלעולם מיוחדים כי לשון רעים מורה על מיעוט חשק שלעולם מיוחדים:

ונהר יוצא מעדן וגומר קרא הבינה נהר המורה על רבוי משך השפע וקרא החכמה עדן מורה על עדונם בייחודם ואו' יוצא מורה שלעולם יוצא ולעולם מיוחד וז"ש עדן וההוא נהר לא מתפרשין יר' עידונם ומשך זרעם ושפעם למטה אל יחסר ולא מתפרשין נפקא ליה ממלת יוצא כדפי'.

ואשתכחו וגומר יר' כי עם היות שאמר אכלו רעים אין הכוונה על דבר נוסף בייחודם ובמציאותם אלא ואשתכחו נמצא בעניינם הייחוד דהיינו אכלו וענין ייחודם הוא בג' בחי' הא' ברעותא דהיינו שמתרצים זה לזה ומטיבין רצונם יחד כרעי' זה לזה ולא יפסיק רצון ייחודם להשקות התחתונים. הב' באחדותא כי מלת רעים מורה מיוחדים במרעות יחד ולא א' למעלה וא' למטה. הג' בחדוותא שעיקר הרעים שהם שמחים ברעותם ואין פגם מפסיק. וג' אלו בפסוק ונה"ר היינו שמחתם במרוצת שפעם ואין פגם מפסיק. יוצא מורה אחדותן דלא מתפרשן. עדן מורה על רצונם בעדונם ולעול' מתעדנות ואין יציאת השפע לתחתונים מפרידו מעידונין כדפי':

דודים אלין דלתתא וגומר כי מלת דודים מורה על היותם תאבין זה לזה וייחודם לעתות מזומנות כגון בשים שלום וכיוצא כנזכר בזוהר והיינו או' והא אוקימנא:

ת"ח באינון עילאין וגומר היינו לבאר קושיא ב' כנזכר ותירץ מאן דאית ליה גרבי חמרא וגומר הענין כי האכילה יורה על עוביות הדברים יותר משתיה והשתיה יצדק בבינה מצד דקות' גם כי משם היין והאכילה שהוא התעבות הדברים יצדק למטה בת"ת ומ' אמנם טעם להיפוך בכתוב הוא כי שלמות המדות אלהיות נכלל הדק בעב והעב בדק והטעם כי מציאות הדק יתרב' בהם האור והשפע ומציאותם העב יתרבה בו מציאות התעוררות התחתונים ובהתקשר זה בזה יושלם הכל והיינו או' מאן דאית ליה גרבי חמרא שהם דקות הספירות יין המשומר בבינה כתיב בהו אכילה להמשיך להן ההתעוררות כנז'.

ובאינון תתאין שהאכילה וההתעוררות בהם טבעית כתיב בהו שתי' לקשר בהם גם הדקות.

א"ל אתחזי דהא דודים חביבותא אינון שהוא מורה על אחדותם ואין מעלה זו בת"ת ומ' כי החביבות הזה מורה אחדות והיה ראוי שיקרא אותם בשם מור' על פרודם א"כ מ"ט אינון תתאי שהחביבות האמיתי בעליונות כנזכר ותירץ כי אדרבה החביבות הזה מורה חשק האהבה שאינה מושגת וז"ש אינון דתאבין דא לדא ולא משתכחי תדיר אינון דודים ומלת דודים מורה על אהובים מרוחקים.

ואינון דמשתכחי תדיר כלומר כי רעים מורה אהובים קרובים וז"ש ואינון דמשתכחי תדיר ולא מתכסיין מצד דקות החכמה שהיא עילה ומטבע העיל' נעלם מעלולה ואלו לא מתכסיין זו מן זו. ולא מתפרשן מצד עביו' וירידת מעלה שיש לעלול בערך עילתו ולזה אקרון רעים מלה מורה על השואתם וייחודם יחד בלי פרוד. וע"ד אלין רעים ואלין דודים כל א' יורה על בחינתו כנזכר:

ודא הוא שלימותא דכלא כלומר בפסוק זה נכלל כל הייחוד בחלקיו ופרטיו כנז' מה שלא יצדק לכל הפי' הקודמין ובהיות הייחוד הזה שלימות כל המדות בגין דיתברכא כ"י וכדין ממילא חדווא בכלהו עלמין ולא נצטרך לפרש כמו שפי' הקודמים הכתוב על ישראל ועל כ"י כי הכל תלוי במה שזכרנו:

ר' חזקיה אוקים האי קרא בגין קרבנין לא פי' בספירות כקודמין אלא מורי ובשמי זה הקטרת יערי עם דבשי זה קרבן שנאמר בו קרבני לחמי. ייני עם חלבי ניסוך היין ומים וטעם או' אריתי אכלת שתיתי דאינון סעודת' דמלכא ולז"א אח"כ אכלו רעים כי סעודתא דלמלכא לקרבא קמיה כי עם היות שהקב"ה מחלק מהקרבן לנפרדים כאומרו לאשי כנזכר פ' פנחס עכ"ז אין ראוי לישראל להיות כוונתם בנפרדים כלל אלא מקריבין אותו להקב"ה והוא נהנה בייחוד מדותיו ואח"כ מחלק משלחנו לחיילותיו כנזכר בר"מ וז"ש לקרבא קמיה שאין מקרבין אלא להקב"ה ולהכי קאמ' אכלתי שתיתי ואח"כ אכלו רעים וגומר דהיינו בקרבן ונסכין ולא אמר ארו שלא אכלו ושתו כי מהקטרת לא היה להם חלק ולכך היו מקריבין אותו במזבח הפנימי ואומ' אכלו רעים הם מלאכי רחמים שאינם שותים יין שתו ושכרו דודים הם מלאכי דין וע"ד ע"י הקרבן מתבסמין כלהו מאריהון דדינא עם מאריהון דרחמי ואשתכחו חדוותא בכלא למעלה בספי' ולמטה בנמצאות מהם כנז':

ר' יצחק אוקים האי קרא בשעתא דעאלת שכינתא וגומר שאז ירדה השכינה לידבק עם ישראל לעולם והטעם הוא משום דאשתכחו ישראל שלמים לתתא ושלימותם וטוהר נשמתם גורם דבקותם בת"ת שמשם אצילות נשמתן והיינו או' ואתאחדו ביה בקב"ה ושכינה באה למקדש לידבק על ידי ישראל בת"ת ע"י המצוה והתורה והיינו דדייק קרא ואמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אמנם הכוונה ושכנתי הת"ת בתוכם של ישראל בסוד נשמתם והשכינה במשכן לידבק עמהם כדפי'.

וכדין עילאי ותתאי מרוב השפע והיינו או' באתי לגני הם נשמתן של ישראל גן לת"ת הנטועות בהם לעשות פירות התורה ומצוה. אחותי כלה זו שכינ' שבמשכן והת"ת נכנס במשכן ואומר לה דברים אלו על דבקותו עם ישראל אריתי וגומר היינו ייחוד ו' קצוות שבו בסוד טהרת ס' רבוא שהם אצילות משש קצוות בסוד כללותם. אכלו רעים שתו ושכרו דודים הם עילאי ותתאי דאתבסמו כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. אכלו רעים כל אינון דלתתא הם סוד המלאכי' הכלולים בעולם משכן מטטרו"ן שהם שערות וענפים הנמשכים מהג"ע הנז' שהם ו' קצוות המתלבשים בענפים אלו שהם כל צבא שבמטטרו"ן כי אחר שיש ייחוד לעליונים כדין אתברכאן כלהו ואית להו מה למיכל בסוד ותתן טרף לביתה.

דכד אלין שית מתחבראן כדין כלהו עלמין אתברכאן ואפילו המ' אתברכא מנייהו ואח"כ היא מברכת לכלהו עלמין תתאין כמ"ש ותתן טרף וגומר:

ד"א באתי וגומר ר' יצחק אמר וגומר לעיל פי' ר' חייא פסוק זה בסוד אותו היום שהוקם המשכן והוסיף ר' יצחק לומר כי גם בכל עת שיש זווג למעלה הוא כן ולא לבד בעת הקמת המשכן כי אין זווג כלל בשום עת עד שאלין שית יתברכון כחדא. עוד אפשר הוסיף ר' יצחק על דברי ר' חייא והוא כי ר' חייא אמר דבההוא יומא אזדווגו זווגין בכלא כי היו כמה זווגין כחדא כי ע"י התעוררות זווג ת"ת ומ' ומתייחדין ג"כ שית קצוות עילאין וכמ"ש תחלה באתי לגני וגומר כי קראה כלה ואחכ"א אריתי מורי וגומר כנר' כי ע"י זווג הכלה מתעורר ייחוד השית קצוות העליונים לז"א כי אין הדבר כן רק תחלה מקדים ייחוד השש קצוות ואח"כ בהיות הת"ת כולל בו' קצוותיו אז מתייחד עם הכלה וזהו באתי לגני וגומר כלומר אעפ"י שאתה אחותי כלה בייחוד עמי הלא כבר קודם זה באתי לגני ושם אריתי כבר מורי עם בשמי וייחדתי ו' קצוותי ולז"א באתי אריתי בל' עבר:

ר' יהודה אמר וגו' ר' יהודה אוקי להאי קרא בעת הקרבנין כנודע כי אז ייחוד כל הנעלמות ואחר אשר אריתי מורי וגומר שהוא ייחוד העליון אז אכלו רעים וגומר הם סוד מארי יללא כחות הדין כנודע כי סוד הקרבן הוא ריח כמ"ש אשה ריח ניחח והסוד כי כל הדינים הם תלויים בחוטמא ובעלות הריח ההוא מן הקרבן אז מתבסמאן כל דינים הנאחזים בחוטמא כנזכר פ' נשא דף קל"ח ע"א ע"ש וזהו סוד אשה בסוד אוכלת שהם מארי דינא הנק' אשים כנזכר פ' פנחס דף קנ"ב ע"ב. ואולי דייק ג"כ ר' יהודה או' שתו ושכרו בסוד יין הגבור' וזהו ושכרו כי הם כחות הדין:

ר' אבא וגומר כלם ביארו אכלו רעים וגו' לתתא רק כזה אוקי הקרא בעת הקמת המשכן והאחר בעת הזווג והאחר בעת הקרבן אך ר' אבא מבאר כי אכלו רעים הוא לעילא בשית קצוות הנז' והענין כי אעפ"י שנז' אריתי וגומר אכלתי וגומר שהם הו' קצוות עכ"ז הכוונה כי נודע כי כח הזכר הוא שם יהו"ד מיחד אותם בסוד עלת העלות המתפשט בשם הזה ועל ידו מתחבראן כחדא ואינן יכולין לקבל שפע מאבא ואמא עד שיתייחדו ויכללו כל חד בחבריה וזהו אריתי מורי וגומר כלו' אני הוא אשר אריתי וחברתי מורי עם בשמי ואני הוא שאכלתי יערי וגו' וחברתים ויחדתים יחד אמנם עתה אחר אשר יחדתים וחברתים יחד עתה אכלו רעים אתם ו' קצוות רעים שלי כי הם רעי וחברי הת"ת עתה אשר אתם מחוברים עתה תוכלו לאכול ולשתות מיין העליון בינ' אימא דילן וזהו שתו ושכרו מההוא יין דרוי לכלא הוא יין הבינ' כנודע והביא ראיה כי על אלו הו' קצוות אתמר עלייהו שתיית היין כמ"ש הביאני המלך חדריו והם ז' חדרי ג"ע הם ו' קצוות הת"ת כנזכר בזוהר שיר השירים ע"ש. והנה הפסוק אומר ישקני וגומר כי טובים דודיך כשהם מיין העליון גם אמר אח"כ אזכיר' דודיך מיין הנה כי סוד היין ומשך אלו הו' חדרים ההם וז"א שתו ושכרו דודים ואמנם מ"ש מההיא יין דרוי לכלא הענין הוא כי הרגיש בדבריו כי נודע כי היין העליון משמח ולא משכר ואיך אמר שתו ושכרו דודים ואיך ישתכרו ממנו כי אין נק' יין משכר אלא מכח דין הגבורה הקשה לזה ביאר מההוא יין דרוי לכלא והוא כי נקט ושכרו לומר שיתרוו וישבעו ממנו ולא שתייה מועטת רק שיתרוו ממנו הרבה וכן תרגום יין ושכר חמר ומרוי וע"ש זה נקט ושכרו ולא ח"ו שיתלבשו בגבורה וישתכרו רק שיתרוו וישבעו ממנו. ואולי יש הכרע מאומ' ושכרו ולא אמר ואשתכרו:

ר' אלעזר וגומר בא לחלוק על ר' אבא כי לעולם אכלו רעים וגומר הוי לתתא ולא לעילא כי כבר נאמר אריתי וגומר אכלתי וגומר:

ר"ש אמר וגומר זה יובן מפ' האזינו דף ר"ץ ע"ב ע"ש:

ת"ח באינון עילאי וגומר הביא ראיה לדבריו כי לכן אתמר אכילה ברעים ושתיה בדודים לפי שסוד אכילה ידעת שהוא למטה בסוד צדיק וצדק כמ"ש מהאוכל יצא מאכל וכמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו שהוא מ' ותמן שייך אכילה. וסוד הענין כי המאכל יותר גשמי ומלובש מן השתיה וזה בסוד האותיות היותם לחים דמות מים בבטן כדי שימשיך שפע עליון למטה בסוד אשה ריח ניחח לה' כי עולה אכילת הקרבן עד הבינה כנזכר פ' צו דף כ"ו עד דתמן ריחא בסוד ולא אריח בריח ניחוחכם כד אינון זכאין ח"ו. והנה האכילה עול' מתתא לעילא מהמ' אל היסוד אל הת"ת עד הבינה ואז מחמת אותה האכילה שנתננו חלק אליה גם היא תשקנו יין דמנטרא וזהו אכלו רעים לעילא מסוד קרבנין ותפלות תתאין. ואח"כ גם היא תתן לנו מיין העליון ואז שתו ושכרו וגומר וירד היין בו' קצוות הת"ת עם המ' ומשם עלמין תתאין:

א"ר אלעזר ת"ח הוק' לו דודים מורה יותר חביבותא מן רעי' וא"כ לאותן עילאין שאמרת דאשתכחו לעלמין באחדותא בחדוותא וגומר היה להם ראוי זה השם של דודים. ותירץ ר"ש כי אדרבה חכמה ובינה נקראים רעים משום שמורה כי לעולם הם רעים בחבורא כחדא לעול' בלי פירוד לזמנין אך ת"ת ומ' נקר' דודים מפני שמבקשים ידידות וחברה זה לזה וזה לא שייך אלא במי שלפעמים נפרד מן ידידות ואהבה ותשוקה להזדווג אצלה כי אותם שלעולם כחדא אינון לבם גס בהם זה עם זה ואינם עושים מעשה ידידות כנודע אמנם נק' רעים כי לעולם אינון בחד חברותא ורעותא. והיה אפשר לפרש רעים מלשון רעותא כי הם בסוד המחשבה והרצון אך לא נרמז כאן בלשון:

ר' חזקיה וגומר הביא סיוע של ר' יהודה לעיל דאוקי האי קרא ברזא דקרבנין כמו שביארנו לעיל וכן ר' חזקי' קאי כוותיה.

ר' אחא אוקים וגומר גם ר' אחא פי' כדרך ר' חייא לעיל דהאי קרא איירי בעת הקמ' המשכן והביא ראיה לזה ממה שקראה כלה כמ"ש באתי לגני אחותי כלה וזה יורה שמדבר בעת הקמת המשכן כי אז נק' כלה כמ"ש ויהי ביום כלת משה להקים את המשכן ונודע כי לא היה כיום ההוא לעולם ולא נק' כלה בשלימו כמו ביום ההוא והראיה לזה אגיד לך מ"ש ז"ל כי ביום ההוא כל קשרי הטומאה אתפרקו ונשברו ולולא חטא העגל היתה המות נבלעת ומבולעת לנצח הם הקליפות וכמ"ש חרות על הלוחות וכנזכר פ' פקודי דף רמ"ב ע"ב וז"א כאן ועאלת שכינתא ככלה לחופה כי הוא רומז אל או' אחותי כלה שמיירי בהקמת המשכן הנק' כלה. עוד הוסיף ר' אחא על ההיא דר' חייא משו' דר' חייא אוקים אומ' אכלו רעים וגומר בעולם המלאכין אינון ענפין דמתפשטין וכן כל הני תנאי אוקמוה בהכי אך ר' אחא אוקמי' לתתא בישראל דעלייהו אתמר אכלו רעים וגומר בסוד למען אחי ורעי וגומר ובסוד דודי לי ואני לו וז"א וכדין אשתלימו יש' לתתא וגו' והוא כנגד או' אכלו רעים וגו' עכ"ל:

גליון. כתיב בהו אכילה. והיא סוד מיין נוקבין שהם התעוררו' התחתו' העולה במצות ומ"ט כתיב בהו אכילה שהיא גסה ובדודים שתיה שהם ת"ת מ' יונקים משפע עליון לכך כתיב בהו שתיה ודוק. הה"ד ונהר יוצא וגומר אמור צ"ג. וע"ד אלין דודים וגי' עיין פ' ויחי רל"ט. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:

ויקרא אל משה וגומר. ר"ש פתח הנצנים וגומר מהו נשמע בארצינו דמשמע דארץ אחרא הוי אל"כ בארץ חדא סגיא אלא כנצנים אלין אינון נטיען וגומר שאינם גשמים ונראו בארץ למעלה והיינו הספירות שמציאותם בבינה מן החכמה והם דקים תכלית הדקות וא"א להנהיג התחתונים משם לכן עקרן ושתלן במקום אחר דהיינו במקומם הראוי להם וז"ש ושתיל וגומר ואתרביאו וגומר דהיינו שנתגלו גילוי עצמו להיותם עושות פירות שהם פעולות ההנהגה כנודע המתגלת משש קצוות במ' לא שיהיה ממש מציאותם במלכות ממש אלא דהאי ארץ אתברכא מנייהו וזהו נראו פי' פרחי פירות העליונות דהיינו רבוי הברכה והשפע וז"א כדקא חזי.

ומאי היא ארץ וגומר פי' באיזו בחינה במ' היא ופי' שהיא בבחינת המ' מג' ראשונות דהיינו ארץ קדישא ארץ עילאה מצד חכמה ובינה ארץ ודאי מצד הכתר לשון רצון:

עת הזמיר הגיע עדן לאעקרא שולטנותא דרברבי עמין דהיינו סיחון ועוג ול"א מלכים ושריהם כאו' שמעו עמים וגומר אלא שנתעכב הדבר בעון העגל ושבירת הלוחות כאו' חרות משעבוד מלכיות והיינו או' דלא ישלטון אמנם נתקן אח"כ במעשה המשכן וז"ש דלא ישלטון וגומר בשעתאדאתקם משכנא שאין קימה למשכן שהיא המ' אלא בנפילת השרים והחצונים והאומות תחת ישראל.

וקול התור וגומר א"א לפרש קול התור עד שיפרש ארצנו ודייק אומ' ארצינו דהיינו ארץ ישראל תתאה דאחסינו ישראל ע"י דיהושע כי ארץ הקדושה מ' ע"י מרע"ה ירשנו אותה מיד בצאתנו ממצרי' ואחר שידענו פי' מלת ארצנו השתא נפרש קול התור ואמר מאן הוא וגומר מדלא אמר תורה לז"א דא הוא תייר עילאה דהיינו נמי הה"ת ואמר עילאה משום דאיכא תתאה דהיינו יסוד דאזדווג עמה אארץ דקאמר לעיל הא מהדר ושיעור הכתוב לפי זה וקול התור נשמע בארץ הנזכר' אימתי בארצינו אחר שכבשו וחלקו ונבנ' המקדש שאז עמדו ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו לבטח ונתקיים ארצינו כראוי וכדין אתעטר וגו':

בספרא דאגדתא פליג אדברי ר"ש וקאמר תור מלכות והכריח הענין כי ת"ת נק' תורה והמ' תור כמו נער נערה ליל לילה כנזכר בזוהר ולפי דבריו ארצינו היינו א"י למטה והיא הכרח לדברי ר"ש במלת ארצינו כנזכר.

כד"א ויקרא בלי ספק בספרא דאגדתא מפרש כל הכתוב במשכן לבד ואמר עת הזמיר הגיע שמיד היו ישראל נכנסים לארץ והיו נכרתים מלכי ז' עממים לולי שחטאו במרגלים וקול התור היינו ויקרא אל משה באלף זעירא כענין ויקר בלא אלף מצד הנקבה בא באלף זעירא ומלת בארצינו יר' למטה במשכן בעולם הגשמי:

דא שלימו ודא לאו הכי כלו' הזכר שלימו ולכן נקר' ויקרא שלם או תורה שלימה:

ת"ח כד נחתא וגומר בא לחלוק על דברי ספרא דאגדתא וזה כי אחר שקול הת"ת נשמע במשכן כדמסיק כאומרו ההוא דאקרי קול א"כ למה ישבח הכתוב למ' דקאמרת עדיפא מינה הל"ל דהיינו קול הת"ת אלא כדפי' כי התור הוא הת"ת. כתיב כלת משה חסר דהיינו מ' שהיה משה מנהיגה כרצונו אמנם רזא דמלת כלת משה דא כנסת ישראל מ' שהיא מכנסת ואוספת כל שפע הת"ת ולדרך זה משה הוא סוד הת"ת וכלא חד מלה כנסת ישראל וכלת משה אלא שזו מלכות ות"ת וזו מ' ודעת והכל ענין א' או יר' וכלא חד מלה ב' הפי' ענין אחד ולמלכא עילאה אתמר כלומ' מלת משה כנגד הת"ת בסוד הדעת ותדע ששניהם נמצאו בארץ במשכן ממה דאמר משה לא אתחזי ליה למיעל וגו' מפני שאין ראוי ליכנס במקום שהם מיוחדים שם:

מאן ויקרא דלא כתיב ויקרא אל משה וידבר אליו נראה שהקורא אחד והמדבר אחד ומזה נמשך הכרח דברים לספרא דאגדתא ולז"א דא היא ההיא כלה פי' ודאי המ' בהיותה עם הת"ת קרא אותו ולזה באה באלף זעירא להורות שהיא מיוחדת עם בעל' כלה ודאי ולזה לא באה בלא אלף כמו ליל נער. וקשה למה לא קראו שניהם יחד ותירץ ואמר ויקרא ההיא דביתא דילה שהת"ת בא לבית המ' אכסנאי ובעל הבית קורא הקרואים לא האכסנאי. ההיא דכל ביתא ברשותיה כי בהיותה היא קוראה אותו היינו הוא עצמו ג"כ דכל ביתא ברשותיה וההכרח לדברי ר"ש או' וידבר ה' אליו דהיינו קול התור וז"ש ההוא דאקרי קול וגו':

ר' אלעזר פתח מדוע וגו' אשתבח ואתפאר היינו שוכן בהם ומסתעף בסוד נשמתם ולא עוד אלא דישראל אשלים וגו' כלומר היות האלדו"ת משגיח ושוכן בתחתונים תלוי בישראל וז"ש אשלים מהימנותא בארעא ועוד דאתקשרת ה' אחרונה של שם עם השם תלוי בישראל וז"א שלימו דשמיה אינון.

וכד יש' לא אשתלימו לתתא בעובדייהו ואתחייבו גלותא שמא קדישא וגו' יר' כיון שבחינת השכינה השוכנת בתחתונים אינה שלימה גם בחינת' למעלה בספירות אינה נקשרת ומתייחדת למעלה והיינו סוד גלות ישראל סליק לעילא אל החכמה בסוד למה ה' תעמוד ברחוק בסוד או"י הו"י כנז' בזוהר אחרי מות:

כנסת ישראל נחית בגלות לתתא למטה מנצח והוד. לתתא למטה מיסוד כאו' הצדיק אבד למטרוניתא אבד. ואשתאר שמא קדישא בלא שלימו בלי ה' תשלום השם.

ואע"ג דישראל בגלותא ואין להם שלימות ואין ייחוד נמצא ע"י עכ"ז קב"ה ת"ת אשתכח בינייהו בגלות להחזירם בתשובה ומפני שאינו שורה עליהם למיעוט שלימותם אתי ואקדים קודם הכנס ישראל לבי כנישתא וכריז שובו בנים והיינו שמעורר לבם אל התשובה להיותם נגאלים והיינו התעוררות פתאומי הבא בלב האדם שהוא מחסד ה' כנז' בסבא בפ' כחסדך חייני ולית מאן דיתער רוחיה לשוב ולהתמיד הדרך הישר והיינו באתי ואין איש שישוב מעצמו קראתי דהיינו אקדימת לעורר הלבבות ואין איש שיאחז דרך התשובה וכל זה פתיחה לפסוק וידבר ה' אליו מאהל מועד כדמסיק.

ת"ח בההוא יומא דאשתכלל בשלימות הקמתו דהיינו בא' בניסן ששרתה השכינה ואז הקדים הת"ת למשה וזה שאמ' אקדים ושארי ביה מיד ויקרא אל משה כענין שובו בנים כנז':

וידבר ה' אליו מעסקי השכינה הנק' אהל מועד ואמר לו עד עתה היתה השכינה בעליונים ולא היתה תלויה וקשורה בישראל ולא היתה עמהם בגלות אמנם עתה שהיא נק' אהל מועד מפני ששרתה באהל מועד ועוד שנקר' המ' אהל שבה מתייחדות ומתועדות הספירות כלם ע"י ישראל כנז' הנה יחוייב מכאן ואילך שאם יחטאו ישראל תהיה השכינה גולה עמהם והיא משכון לישראל בגאולתם כשתמלא סאתם בחובותם דהחטא מצוי וז"ש דזמין לאתמשכנא בחובייהו ולא יתקיים בקיומיה כי תיקון השכינה שהוא עתה לא יתמיד לכך התיקון הזה הוא בהעביר ראשון ראשון שיתכפרו ישראל מעונותיהם במעשה הקרבנות ויטהרו ולעולם לא תתמלא סאתם וז"ש אסוותא להאי וגו' הרי לך קרבנין דאגין על כלא שע"י הקרבן ישראל מתכפרין וספירות עליונות נקשרות והשם נשלם ושכינה מתקשרת והכל נשלם ונתקן והיינו על כלא על כל אותם הבחינות הנז' שהם תלויות בישראל כנז' ולכך קודם החרבן והגלות בוטל התמיד. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב קרוב למה שפי' הרמ"ק זלה"ה ולא רציתי להאריך כ"א לקצר לשונו ולזכור מה שלא נז' בדברי הרמ"ק זלה"ה. וקול התור הנה סוד תור זה הוא מה שידעת כי תורים הם כנסת ישראל ויסוד או ת"ת ולכן תור הוא הזכר שהוא ת"ת ע"ש שהוא התייר הגדול כי הוא נגלה למטה בארצנו ממש בבית המקדש דלתתא שעשה שלמה כי אז נתגלה ממש זווג הת"ת עם המ' בייחוד גמור ושרתה שכינה עם הת"ת בארץ התחתונה שלנו:

ובספרא דאגדתא ביארו בהפך כי תור מ' כי הת"ת הוא תורה בכל אתר ע"ש שהוא מורה על מה שנסתם בחכמה עילאה ונגלה בת"ת אמנם המ' היא חסרה ונק' תור כאו' ובהגיע תור אסתר ואמר כי קול המ' נשמע למטה במשכן שבארץ הגשמי וזה היה כמ"ש ויקרא אל משה הנק' על המ' כאשר יבאר כי היא קראה אותו בקולה והקשה ר"ש כי לספרא דאגדתא קשיא כי הך ויקרא דא הוי שלימו למשכנא כי לא נשלם כוונת המשכן עד אשר קראה השכינה אל משה כי כל כוונת המשכן לזה היתה וכאן נגמר הענין ועיקר כוונת עשיית המשכן וכפי דברי ספרא דאגדתא קשיא דהא עם דא לאו הכי לא הוי כי תור מורה חסרון ולא שלימו כי הה"א היא נשמתה של המ' כשעולה להזדווג עם הת"ת ואז נק' ה"א בתראה וא"כ בהקראה תור חסר ה' מורה חסרון ולכך העיקר הוא כמה דאתמר ואוקימנא אנן והכי הוא דקאי על התייר הגדול וז"ש ויקרא דא שלימו וגו' כלו' זה ודאי הוא שלימו וגמר כוונת עשיית המשכן והנה דא ר"ל זה הנזכר בספרא דאגדתא לאו הכי כי אדרבא מורה חסרון כנז' ת"ח וגו':

ר' אלעזר פתח מדוע באתי וגו' היות ישראל שלימו דשמא קדישא הוא בהיותם בסוד ו' של השם כי גם הוא נק' ישראל סבא וגם ביאר הטעם כי בהיות ישראל זכאין אז אשתלים שמא קדישא הא' עם יה"ו. מעסקי אהל מועד דהל"ל באהל מועד אך מאהל על עסקי וגו' והנה נוכל לומר כי נרמז במלת אהל מועד כנז' פ' תשא כי מועד אית לביש כמו ובית מועד לכל חי לשון קץ וזמן כי יבא זמן שיחטאו ישר' ויתמשכן בעונותיהם. מהרח"ו נר"ו: גליון. וקול התור נשמע בארצינו כמו וישמע שאול את העם. עכל"ה:

קרבן מאינון כתרין וגו' כלו' לא אהדר קרבן לדבר המתקרב לפני ה' דודאי קירוב או קריבות מ"ל אלא קרבן בודד בספירות בעצמן שהם מתקרבות זו לזו כדמפרש ואזיל בפנים שונים דמתקרבן כלהון כחדא שלא תשאר מדה שלא תשתתף בעצם בפעולת הרחמים אחר שהיו רחוקות זו מזו זו לימין וזו לשמאל וענין הקרבן הוא להיותם מתלבשות במדה א' לפעול פעולת הרחמים ובזולת שנתקרבו אל פעולה א' עוד אפשר שיכללו זו בזו וענין הקשר זה הוא שחלק הגבורה יוכלל בחסד ע"י החסד הכלול בגבורה וחלק החסד בגבורה מצד החסד הכלול בגבורה וז"ש ואתקשרן דא בדא. והנה כאשר נקשור ב' דברים יחד סוף סוף הם שנים אלא שנקשרו. אמנם אם נאמר שנתייחדו יורה אחדות עצם אחד יותר מהקשר והם דומות זו לזו עד שכמעט אין הבדל בין המדות וז"ש עד שישתעבדון כלא חד בפעולתם ולא יובדלו בעשר אלא בבחינת עילה ועלול. ואו' בייחודא שלים ירצה שיעלו המדות זו מזו עילוי נפלא שלא יובדלו המדות והעילות זו מזו אלא יתרבה אור מאצילם בכלם תוספת עילוי עד שיהיו כלם מיוחדות במדה א' וזה א"א אם לא ע"י ייחוד הנודע בין חכמה ובינה ות"ת ומ' והייחוד הזה לא ימצא אלא בתנאים והם לתקנא שמא דא היינו שם יהו"ד והיינו לתקן תחילה בחינו' כל אות ואחר תיקון כל אות ואות אח"כ לייחד ולקשר האותיות וז"ש לתקנא שמא דא ולייחדא ליה כדקא יאות כי נוסף על הייחוד יצטרך קשר י"ה עם ו"ה והטעם שלא ימצאו הרחמים בנפרדים אם לא בקשר ושלימות המדרגות העליונות כנודע וז"ש בגין דישתכחו רחמין בכלהו עלמין ושמא דא אתעטר בעטרוי וגו' ונמצא בזה קשר הבריה הקטנה שהוא האדם הגשמי עם הנאצלים כולם וזו מעלה גדולה שאין למעלה הימנה וז"ש ולאתבסמא כלא שהכל נמתק ונתקן בקשר העטורי' מלמעלה ומלמטה ויתפשטו הרחמים בכל:

וע"ד ליהו"ד פי' ומפני זה ג"כ לא אמר קרבן סתם דהיינו קרוב האותיות אלא קרבן לה' מפני שהיה אפשר בקרוב האותיות שיתקרבו לדין ח"ו לכך אמר קרבן לה' דוקא שיהיה קרובן לרחמים וז"ש וע"ד לה' בגין ליתערא רחמין וגו'. ובג"כ לה' ולא לאלהים. אם קרבן סתם אנו חוששין את הדין כ"ש קרבן לאלהים בפי' ויר' שאינו נזכר שם אלהים כלל ובאו' לה' היינו חיוב הרחמים ושלילת הדין וז"ש לה' אנן צריכין לאתערא ולא לאלדים כמו אנו אומרים בפי' בפינו רחמי בעינן ולא דינא וז"א במה שאנו אומרי' קרבן לה' ולא קרבן סתם כנז' זבחי אלדים כתיב ולא זבחי ה' א"ל הכי הוא ודאי קרבן אלי"ם וגו' ממה שאנו רואים שאמר זבחי אלדי"ם ולא כתיב זבחי ה' נראה על סוד שחיטתן בצפון והענין כי השחיטה אדרבה מורה בצד מה שהדין מתחזק שמציאות שפיכות הדם יורה דין ולז"א ההוא סטר דגבורה הקרובה אל הבינה אתבסם במה שנמשך לה משם מתיקות מצד רננת הלויים ואחר כח הגבורה למטה נשבר ונכנע אל החסד וז"ש ויתבר רוח' דדינא וזה יורה השחיטה וההכנעה אל הבעל חי וכן הכנעת כל בעל הקרבן בראותו חיוב שחיטתו על עונו ובזה יתחלש דינא דשאר בתי דינים ויתגבר רחמי צד ימין בכל המדות.

וע"ד זבחי אלי"ם ר"ל שבירת וזביחת אלהים שהוא הדין וז"ש לתברא וגומ' וכפל הפסוק או' זבחי אלי"ם ורוח נשברה להראות ב' בחינות הא' הכנעת הדין בעצמו משורשו וז"ש לתברא חילא ותוקפא והיינו זבחי אלדי"ם. ומלת רוח נשברה הוא למהוי ההוא רוחא תקיפא וגו' כנז' כי אחר שלא תתעורר משורשו לא יקום חילו:

ובר נש בעי וגו' יר' כי אע"פ שהשחיטה מורה תגבורת דין אין הפעולה והכוונה ע"י מעשה השחיטה אלא הפעולה ע"י ובר נש בעי כדין וגו' ועל ידי היותו עומד ברוח נשברה מורה תשות כח ההוא סטר דקיימא ביה דהיינו צפון גבורה. וכלא בין קרבן לה' בין זבחי אלדים בגין דדינא וגו' הכל עולה אל מקום א'. דינא אתבסם הדין שורש הדין העליון ויתגברון רחמי על דינא בבתי דינים לתתא:

אדם כי יקריב מכם וגו' אלא לאפקא פי' קשיא ליה תרתי חדא דהוה ליה למכתב אדם כי יקריב קרבן לה' וא"ת בא להוציא מן הגזל כדפי' ז"ל הל"ל אדם כי יקריב לה' ונאמר מה אדם לא הקריב מן הגזל גם אתם לא [תקריבו] מן הגזל וז"ש הכי הו"ל למכתב אדם אם להוציא הגזל אתא. וא"ת בא להוציא משומד הל"ל אדם מכם כי יקריב להוציא משומד שאינו מכם מהו מכם שהוא שלא במקומו. אלא לאפקא כלומר אצטריך שאם לא יאמר מכם יעלה בדעתך שכל אדם שבעולם קרבנו מן הבקר ומן הצאן ואינו שהרי אדם לא הקריב לא מן הבקר ולא מן הצאן אלא שור מקרן קרן א' לבד היה לו במצחו מין בפני עצמו ולז"א מכם כלומר משאר בני אדם ולא אדם הא' וז"ש והכא מכם כתיב להוציא אדם כנז' והשתא קשיא ליה לימא כי תקרב קרבן לה' ואמר האי אדם אצטריך ליה וגו' יר' כי מלת אדם אצטריך ליה לאפקא אדם אחרא דהיינו משומד שהוציא עצמו מכלל ישראל שהיה אדם ונכנס בכלל בהמה וז"ש לאפקא אדם אחרא דלא הוי מכם שהיה מקודם ולא הוי השתא וא"ת יאמר אדם מכם כי יקריב הייתי אומר שבא להוציא משומד לחודיה:

ר' אבא פתח שיר מזמור וגו' האי שיר וגו' מפני שמלת שיר עולה על כל שאר לשונות הנאמרים בספר תילים זולתי אשרי כדפי' בתקונים ובכל שאר שבחים שעשו בני קרח אין א' מהם שיפתח בשיר מורה היות זה משובח על כל שיריהם. ונוסף על זה נאמר בו שיר מזמור דהיינו תושבחתא על תושבחתא: והענין שיר בחכמה ומזמור בחסד לרמוז תושבחתא דאתפלג לתרין תושבחן בענין שיש בכלל המזמור שני שבחים הא' מזמור מצד החסד הב' שיר מצד החכמה ושיר סליק על מזמור כנז'.

וזכו בני קרח וגו' ושיעור הכתוב שיר מזמור ירצה שיר העולה על מזמור כלול משיר ומזמור שהוא זכות שזכו בני קרח להיות נאמר ע"י. לשבחא ליה וגו' פי' במה היא תושבחתא דאתפלג וגו' ואמר כי עם היות השבח הזה אל הת"ת כאו' גדול ה' ומהולל מאד עולה על שבח זה שבח המ' דהיינו בעיר אלדינ"ו דקאמר כדמסיק וז"ש לשבחא ליה על כנסת ישראל ואע"פ שאתה רואה שמשבח הת"ת שבחא דכ"י קאמר ומאי היא דכתיב וגו': עם עיר אלדינ"ו אין הכוונה בעיר ממש דאי הכי משמע דקב"ה גדול בעיר מפני שהיא קטנה ונראה הוא גדול עם עיר עמה נעשה הוא גדול אלדינו מאי בעי הכא שנראה עיר לאלדינו ועל המ' אינו צודק שהיא עצמה אלדינו לז"א דהכי פי' שהיא עצמה אלדינו ואלדינו דכל ישראל קא אמרו בני קרח ולא שחלקו רשות לעצמם אלא כנגד כל ישראל אמרו שיר זה:

מאי משמע מהיכא נפקא להו דגדולת המ' תליא בת"ת איפכא מסתברא שהת"ת מגדל המ' ומשפיעה ותי' אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא וגו' כיוון אלג' דברים הנרמזים בכתוב שהם גדול ה' ומהולל מאד והנה מלת גדול מורה על קבלתו מהחסד שהיא גדולה ומלת ה' מורה על היותו מלך של ההויות ושליט עליהם ומהולל מאד מורה על קבלתו מלמעלה מעל התהלה דהיינו הכתר והחכמה והנה ג' אלו לא ימצאו בו אלא ע"י המ' וז"ש מלכא בלא מטרוניתא לאו מלכא איהו וגו'.

ובג"כ וגו' כל שבחא אעדיו מיניה היינו כנגד מהולל וכנגד מלך אמר ולאו הוא בכללא דאדם ונגד גדול אמר ולא עוד אלא דלאו איהו כדאי לאתברכא וגו' ואוכח לה מקרא דוהיה האיש ההוא כדמפרש ואזיל. דבת זווגיה בדחילו נפקא ליה מקרא דכל בני קדם דהיינו אפי' אדם הא' שהחטיאו אשתו שהם בני קדמונו של עולם אימתי ובמה וגו' ב' שאלות שאלת הזמן ובמה נעשה מציאות גדול והענין שהוקשה לר' אבא כפל הפ' באו' בעיר אלדיכו ואח"כ הר קדשו ותירץ לבמה הוא גדול וגו' בעיר אלדינו שנק' עיר כאו' עיר קטנה ואנשים בה מעט שהם אותם בעלים בסוד נשמתם להכלל בה והם אנשי ירושלם העליונה קרית מלך רב בעלת אנשים הגורמים היותו מלך וגדול ומהולל בהקבץ הנשמות בה וע"י קשורו וייחודו כי לפי מה שנקבל אלדותו יהיה עניינו וייחודו למעלה והיינו אומרו אלדינ"ו כפי בחירתינו. ותשובה לאימתי אמר הר קדשו לא כל זמן ייחוד הת"ת ומ' יהיה לו מעלות הנז' אלא דוקא בהיותה הר קדשו מצד הימין דאברהם קראה הר ובהיות ה"ר זה נקשר' בקדושת ג' ראשונות ע"י הת"ת וז"ש קדשו קדש ו' ובמקום הקדש החכמה בשתוף ג' ראשונות וז"ש הר קדשו ואז יקרא הת"ת מלך גדול ומהולל. וז"א הדר ואמר בעיר אלדינו הר קדשו:

תושבחתא דא בשני כנודע שהת"ת עניינו בחסד לימין יום א' והמ' בגבורה אל השמאל יום ב' א"כ מזמור זה המורה על שניהם יחד ראוי שתאמר בשני המורה על שנים כנז' ואי תימא וגו' השתא דאמרת דאית זווגא בשני ולכך מזמור גדול ה' נאמר בשני כנז' א"כ למה לא נאמר כי טוב בשני ותירץ דאין הכי נמי דאית זווגא בב' כנז' והטעם שלא נאמר בו כי טוב הוא משום דזמינין לאתפרשא ביום הב' עצמו מצד חוזק הגבורה לית ייחודא. ורזא דמלה לא טוב וגו' בזמנא דאיהו לבדו אמר בפי' לא טוב אמנם בשני דלא ממש לבדו אלא דזמין לאתפרשא אשתיק ולא כתיב כי טוב ולא הזכיר טוב וגם לא שלל ממנו הטוב:

גדול ה' כדקאמרן שאין לו גדולה אלא עם המ' והיינו שבח המ' כנז'. אמנם פסוק יפה נוף הכרח אל פי' גדול ה' כדקאמרן שהוא תושבחתא דזווגא משמע דלעיל נמי בייחודא דילהון קא עסיק יפה נוף דא וגו' פי' יפה דהיינו צדיק וג"כ יצדק בת"ת לכך אמר דא ודא שיש פנים לכאן ולכאן. משוש וגו' כוונתו לפרשו על המ' וקשיא ליה דהל"ל משוש הארץ מאי כל לכך אמר כדין פי' בייחוד הנז' הוא חדוותא דכלא עליונים רוחניים הנכללים במ' ותחתונים המסתעפים משם ולמטה ובזה נכללת מאליה המ' וז"ש וכנסת ישראל אתברכא.

אלדי"ם בארמנותי' וגו' אלין נצח הוד וגו' פי' ארמנותיה לשון אוצרות והיכלות אל קיבוץ השפע והם לשון רבים מפני שנצח מקבל ברכאן מן הימין כנישותא דחדוותא מצד השמאל ואו' ארמנותיה דידה יובן נודע למשגב ופי' אלדים מ' בארמנותי' שהם נצח הוד נודע ומתייחד בסוד והאדם ידע למשגב לו להעיר הזאת דמתמן נפקין ע"י דהאי דרגא דאיקרי צדיק דהיינו אומ' נודע ולזה נקט ארמנותיה משום דמתמן אתכנשו ברכאן מן הימין לבסמא ולמתק דין המ' עיר קדישא. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. קירוב מבעי ליה וגו' הקשה כי הקרבן הוא ענין התקרבות העניינים אלו עם אלו וקצתם אל קצתם וכאן הענין אינו כן רק לקרב זה הקרבן אל השי"ת והל"ל קירוב או קרובה וזה פשוט מטבע הלשון ותירץ רשב"י כי כן האמת כי הנה קרבן ר"ל קירוב הדברים קצתם עם קצתם וכן הוא כאן כי סוד זה התמיד וזו העולה אין כוונת הקרבתה לקרב את העולה הזו אל השי"ת רק הכוונה כדי שלמעלה יתקרבו הכתרין עילאין אלו עם אלו ויתחברו יחד וזהו קרבן לה' כלומר הנה קירוב עולה זו נק' קרבן ממש כי מתקרבין ומתחברין הספי' העליונות לה' ר"ל כדי שהשם ישרה עליהם במה שידעת כי הוא הנשמה המיחדן ומקרבן אך אי קאי לעולה הנז' הל"ל קירוב לה' כלומר כי זה הכבש היו מקריבין אותו לה' ומעלים אותו למעלה לה' ולכן היל"ל קירוב לה' או קרבן בה' ולא לה' כלו' דבק וקרב בה'. אמנם בזה נתבאר כי הוא קרבן ממש אלו עם אלו וכל זה לה' שישרה בהם וייחדם כאשר ביארנו: א"ל ודאי הכי הוא פי' ודאי הכי הוא כי הזבח לאלי"ם הוא ולא לה' אך אם היה אומר קרבן לאלי"ם הוה קשיא לי אך לא כתיב אלא זבחי אלהים לרמוז כי הקרבן לה' ואז הזבח הוא לאלי"ם פי' כחות הדין הנק' בשם אלי"ם כנודע כי שם אלי"ם הוא שם משותף והם נזבחים וכחם נשבר בעבור הקרבן וזהו רוח נשברה פי' זה נק' זבחי אלי"ם כחות הדין וגם את הרוח נשברה ר"ל כי נשברה רוחו של האיש הזה החוטא שהוא רוח הטומאה הוא רוח היצה"ר כי נשברת בסוד הקרבן וזה יובן במ"ש בפ' פנחס דף ר"מ ע"א:

אדם כי יקריב א"ר אלעזר וגומר הקושיות מבוארו'. והתירוץ הוא כי הנה כל האומות וכל בני עולם הם בני אדם הא'. וכמ"ש ואת המגדל אשר בו בני האדם ואפשר נאמר כי גם האומות בכלל הקרבת הקרבנות וחפץ הוא יתברך בקרבנותיהם ובאו' אדם כי יקריב היא משמע כל מי שהוא אדם מזרע אדם הא'. והראי' לזה כי אדם הראשון הקריב קרבנות ג"כ ועדיין לא היה שם ישראל בעולם כנודע עד שבא יעקב אבינו לז"א מכם כלומר יהיה ישראל מכם וכמותכם המקריב לא מן האומות רק מכם כי אדם אתם ואין א"ה קרויים אדם. בגין דזמינין לאתפרשא. פי' (מן) מיין עליונים מן מים תחתונים. עכ"ל:

ומתמן נפקין ע"י דהא דרגא וגומר יר' הטעם שייחס אלי"ם מ' בארמנותיה שהם נ"ה ולא ייחסה לייחוד אחר שעיקרה ביסוד לז"א ומתמן נפקין ע"י דהא צדיק יר' אחר שבישול הברכות הוא מקום כנוסם והצדיק צנור למוצאם לבד לכך ראוי שיאמר אלי"ם בארמנותיה ולא תחשוב היסוד שאינו משמש אלא למעבר בעלמא אמנם נ"ה תמן כנישו וגומר וז"ש ומתמן אתכנישו לבסמא וגומר כי כבר נתבשלו הברכות לעשות פעולתם בה:

אלין כל כתרי מלכא פי' קשר כל הספירות בייחוד הת"ת והמ' כי בייחודם לכלם ייחוד ואמ' כתרי מלכא כי לזה נק' מלכים ואו' נועדו היינו ויעודם יחד בכללא חדא ולאתר אחרא וגומר יר' ששאר הכתובים אינם מתיישבים כאו' עברו יחדיו המה ראו וגומר לז"א כי דברים אלו עולים לדרך אחרת שנתבאר בפסוק וכדדריש ליה בזוהר פ' ויגש וע' פנים לתורה ולדרך זה עולה הפסוק עד כאן ויש גורסי' ולאתרא חדא ואפשר לפרשא ע"ד הנז' כלומר פסוקי הפרשה והמזמור הזה הכל עולה לדרך א'. או יר' אלין מליא שאמר אדם שלמותו בבת זוגו עולה לדרך אחר שגם המקריב הקרבן צריך שיהיה לו בת זוג והיינו אומ' ג"כ ולאתר אחרא דהיינו שיהיה המקריב ג"כ שלם בכללא דאדם וכדמסיק. או ירצה לאתר אחרא שלא רצה לפרש כאן שאר הפסוקים של המזמור ובמקום אחר יתפרשו:

ת"ח בשעתא דבר נש מתקן עובדוי ששב בתשוב' ע"י הקרבן או ירצה שהמקריב יתקן מעשיו נשוי אשה וכיוצא כלא אתבסם היינו המתקת הדין וטהרתם. לקשרא מילין היינו קשר הספירות וייחודם וכן קשר העולמות ממטה למעלה:

לאפקא מאן דלא אנסיב. שנאמר זכר ונקבה בראם ושניהם יחד ויקרא את שמם אדם. קורבניה לאו קרבנא שאינו מייחד כלל: וברכאן לא אשתכחו כי מי שאינו מקבל אינו גורם לאחרי' שיקבלו ע"י ע"ד והיה ברכה. לא לעילא בסוד הנשמה ומציאות' בספי' ולא לתתא בגופו. משמע דכתיב כלומר בזולת שהוציאו פי' טעמו ואמר אדם דהיינו דכר ונוקבא כי יקרב יעשה יחוד דהיינו קרבן ליהו"ד ייחוד ד' אותיות. אמנם בזולת אדם לא יהיה קרבן לה' דלאו איהו אדם שלם כדפי' ולאו בכללא דאדם אפי' קצת אדם אינו שלא יצדק בו היותו חצי אדם ולא תאמר שהיא בריה בפני עצמה אלא שכינתא וגומד בגין דאיהו פגים שאינו בריה שלימה:

וא"ר אבא אע"ג דאוקמו פי' שהעמידו' כהנים והיו משוחים לכהן עכ"ז קטרת עילאה וגומר ואפילו לקרבן לא אתחזון כנזכר ומשחום לכהן כשינשאו או לתת אש ולהפשיט ולנתח ולהוליך אבל לא לזרוק ולהקטיר אמורים עד שיקחו נשי'.

ואי תימא ותצא אש וגומר קשיא ליה בשלמא אם נפרש שהיו ראויים לייחד אלא שעון אחר גרם שהפרידו ניחא דנענשו אלא השתא דאמרת שאין בידם לעשות דבר וכל עניינם כמאן דליתנהו דמי והוה להו כמו שאינו א"כ אמאי ותצא אש וגו' ותירץ לבר נש וגומר ובשר שאינו אלא בשורה בעלמא שאינם הם הגורמין ואדרבה גרמו שמה שהיה ראוי שיעשה ע"י אחרים מנעו הם בהכנסם לשושבינות זה. וצריך לומר כי פגם היות האדם בלי נקבה אינו במ' דלגבי עלמא דנוקבא הוא כשר שהוא נק' נער וראוי לומר שלא נשא אשה להיות נכלל בענייניה ולכך לא הקפיד' המ' במום המכשר ואתקינת ביתא ותקנה עצמה אל הייחוד אמנ' לגבי הת"ת הוא פסול שהת"ת נק' אדם וצריך הנכנס שני שיהי' נק' אדם ולכך לא רצה לבא והשתא ניחא אומ' חמא מלכא לההוא בר נש ולא ראתה כך מטרוניתא ואסתלק מינה פי' מה שהיה רוצה האור להגלות עליה כפי הכנתה הטובה בעבורם נסתלק ונענשו ע"י מטרונית' וז"ש כיון דחמאת וגומר מיד ותצא אש וגו':

מן הבהמה כלל הכשרה ובלתי כשרה והוצרך לפרש מן הבקר לפרט הכשרו' וכמו שהוא דרך זה בפשט כן לאתר אחרא ע"ד הנסתר הוא הכוונה כך כי צריך לייחד ולהקריב בסוד קשר הקרבן הבהמה ולא כל בהמה ח"ו אלא פרט הכשרות הקדושות חיות הקדש וכיוצא לא סטרא אחרא במקום אריה כלב. במקום נשר נץ. במקום אדם אדם בליעל וגומר. במקום שור תם שור נגח ולכך פי' מן הבקר ומן מן לפרט ולמעט כנז':

אם עולה וגומר ר' חייא פתח כי לא מחשבותי וגומר ת"ח מחשבה דקב"ה וגומר הכוונה על הא"ס המתפשט בספי' ופועל בהן והוא חושב ע"י הכתר ומחשבתו וכתרו הכל א' ונק' הכתר מחשבה כי שם ציור כל הדברים וכל הפעולות בדקות כדמיון הרחק הדברים הגשמיים בהיותם מחשביים ציוריים דקים: היא עלאה להורות על אחיזתו בסבתו וכינוי המעלה אמר היא עילא'. ורישא דכלא הוא סבה לכל אשר תחתיו והוא מחזיקם בכל המאציל ומההוא מחשבה וגומר היא אצילות חכמה וכל בחינותיה מהכתר וז"ש אורחין המתגלין לחוץ ושבילין הדקות הנעלמות וירצה אפי' בחינת התפשטות החכמה אח"כ הכל מכחה לאשתכחא שמא קדישא היינו שמחכמ' ראש השם כנודע י' חכמה ה' בינה ו' שית ספירן ה' מ':

ומההוא מחשבה וגומר זהו סוד אצילות הבינה שהיא נהר יוצא מעדן להשקות וגומר כדפי' בזוהר ובתיקונים ואינו יוצא משם מהכתר אלא אתנגיד דרך חכמה ואח"כ נפיק מהחכמה אל מציאותה וקראה שקיו דגנתא דעדן כי עדן חכמה וגנתא דעדן בינה ומשך השפע נמשך מפנימיות החכמה אל הבינה ומבינה נמשך למטה אל כל נטיעות וז"ש לאשקאה כלא דעד היד אתפשטת בסוד ן' שערי בינה. ומההוא מחשבה וגומר אחר שביאר אצילות אבא ואימא י"ה ביאר אצילות ו"ה תורה שבכתב ושבע"פ דדו פרצופין היו ומפני שלא היה אצילותם אלא על ידי אבא ואימא אמר אשתכח דהיינו שמכח הכתר בחכמה ובינה נמצאו והם מתאצלים בכחו ע"י החכמה ובינה לחוץ. מחשבה דבר נש וגומר שאותה המחשבה נתנה לו ממשך הגבורה שמכחה נבנה יצה"ר וגיהנם ומאותה הבריאה ראש לכמה בריאות טמאות שהם באדם ע"י היצה"ר להחטיאו כנזכר פ' פקודי ולהכי לתקון עונו מביא מן הבקר כי בקר בינה מן הבקר היינו הנמשך ממנה שהיא הגבור' שהיא שורש להרהורי המחשבה החצונית. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ת"ח בשעתא דבר נש מתקן עובדוי וגומר אמר כי כשהאדם מקריב הקרבן צריך ג"כ עזיבת החטא ותיקון ואז גורם כי גם למעלה מייחד ומקרב כל הכחות העליוני' כמ"ש לעיל על יפה נוף וגומר אלי"ם בארמנותיה וגומר וכל אינון כתרין קדישין כלם מתקרבים ומתייחדים על ידו וז"א אדם כי יקריב כי יש יכולת ביד האדם להקריב ולייחד למעלה על ידו. ואפשר שכיון למ"ש אדם כי הזכאי והכשר קרוי אדם כנודע וז"א בשעתא דבר נש מתקן עובדוי וגו':

ת"ח אדם כי יקריב וגומר זה מבואר כי נק' חצי אדם נמצא שהוא בעל מום כי אינו אלא חצי אדם לבדו וגם כי האדם הנשוי אשה שורה עליו השם בשלימו כנזכר פ' צו דף ל"ד ע"א בר"מ ואי לאו כביכול פוגם בשמא קדישא ומ"ה הפרגוד ננעל בפניו בעת לכתו לעה"ב.

וא"ר אבא אע"ג דאוקמוה לנדב ואביהוא וגומר פי' כי במיתת נדב ואביהוא יש הרבה טעמים ואמ' כי העיקרי שבכאן הוא זה כי הנה הוו מארי דמומא וגומר ואי למקרב קרבנא בעי דליהוו אדם זכר ונקבה ואי לאו הוי פגום כ"ש לקטרת כי הוא קישור כל כתרין עילאין ואיך יתקשרו ע"י בהיותו פגום. ואי תימא ותצא אש וגומר הוקשה לו דא"כ דלא חזו לאתקשרא על ידייהו וגו' א"כ למה נענשו כמ"ש ותצא אש וגומר כי הלא אם לא חטאו רק דלא אתחזו לאתקשרא על ידייהו ולאתברכא ברכאן מחדש על ידייהו אמנם הם לא התירו שום קשר ולא מנעו הברכ' רק דלא ניתוסף ברכה על ידם א"כ אמאי ותצא אש. וביאר והביא משל כנזכר. והענין כי הנה הם התחילו לעורר הקשר העליון והייחוד וכבר התחיל למעלה להתעורר הקישור העליון והייחוד וכד אתא מלכא חזא דהוו פגימי ואז נמנע מהתעוררות ההוא נמצא כי גרמו אל פירוד ממש כי כבר התחיל הייחוד להעשות ולהיותם פגומים חזר להתיר קשר וייחוד ההוא. וגם כי קנאה חמת גבר כי נתפעלה המטרונא ממה שצחקו בה כביכול ואח"כ לסבתם לא נתייחד אתה ולכן ותצא אש היא השכינה עצמה הנקראת אש אוכלה מדה כנגד מדה:

מן הבהמה כלל וגומר יר' כלל כל מיני בהמה טמאים וטהורי' דאפשר שהכל נבראים ע"י השי"ת והם ראויים לקרבא. ואח"כ באומ' מן הצאן ומן הבקר פרט לבתר כל אינון דכשרין למיכל פי' דלבתר דקאמר מן הבקר וגומר אז פירש דוקא אותם הראויים לאכול אמנם אותם שאינן כשרין לאכול אסורין נמי להקרבה וזה נק' כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. וביאר הטעם כי לאתר אחרא אסתלק וגומר פי' כי במקום אחר ביארנו הטעם היכן נרמזים הכשרים לאכול ולמה כשרין להקרבה הם דוקא ואולי הוא בפ' פנחס בסוד ד' אנפי נשר שהם פרים וכבשים ועזים כנז' דף ר"מ שם:

אם עולה קרבנו וגומר נודע כי החכמה היא נק' מחשבתו ית' כי ממנו יצאו כל הי' אמירן ותורה שבכתב ותורה שבע"פ כנודע ואין צריך להאריך בזה ומשם כל הטובות והברכות כשפעין אך באדם מחשבתו גורמת לו כל הרעות כנודע וז"ש כי לא מתשבותי וגומר כי מחשבותי מנייהו אתפשטו כל טיבו וכל נהורין וכל ברכאן ומן מחשבותיכם מתפשטי כמה חטאות ועבירות. והנה לכך העולה באה זכר כי הנה מחשבה זו בזכר היא כנודע כנגד מקום שחטא. או' לעיל ות"ח אדם כי יקריב לאפוקי מאן דלא אתנסיב נ"ל דמטעם זה לא יהיה ש"צ מי שאינו נשוי. עכ"ל:

ר' יצחק פליג אדר' חייא דאי הכי מאי תו זכר תמי' הא אתכליל במן הבקר אלא אין ראוי לדקדק מלת מן שלא פי' אלא ממה יהיה הקרבן מן וגומר ממין פלוני וירצה באו' מן הבקר מן הנמשך מהבינה דהיינו בקר אמנם לא פי' בו אם זכר אם נקבה ואח"כ פי' הכתוב ואמר זכר תמים דוקא דהיינו יסוד כדכתיב איש צדיק תמים וז"ש דהא אשתמודעא לעילא דהיינו יסוד שבו ניכר הזכר ונוקבא לא אשתמודעא לעילא בבינה כי עלמא עילאה דכורא איהי וע"ד היסוד נדון בעלמא עילאה והכריח דבריו דמן הצאן ומן הכשבים ומן העזים כדמוכח קרא לקמיה ולפי דברי ר' חייא אינו מתיישב וז"ש וכן מן הצאן וגומר ומה דאתיא לעולה וגומר כי לב הוא בינה ועל הלב היא חכמה ולכך צריך זכר וזה שאמר דאשתמודעא מה דקאים וגומר.

וע"ד פתח היינו השתא ניחא מאי דפתח בעולה משום דתמן מחשבה דאי לר' חייא כיון דמן הבקר הכוונה על דמתמן אתמשך זוהמא דיצה"ר דהיינו סוד הגבורה כדפי' א"כ מעשה ומחשבה שוים שהכל הם מסטרא דיצה"ר א"כ עולה ולא חטאת אמאי:

א"ר יהודה אי הכי בשלמא לר' חייא דקא' דמה דאתמשך ממחשבה הוא היצה"ר דהיינו בגבורה והיינו מן הבקר כנזכר לעיל ניחא אלא לדידך דאמרת דאמחשב' דלעיל' בעיא לקרבא דהיינו בחכמה אמאי לתתא יתיר דהיינו דכורא שהוא יסוד כדפרישית זכר תמים יקריבנו:

רישא דכלא מחשבה דהיינו כתר כנזכר וסיומא דההוא מחשבה דהיינו סוף האצילות יסוד סיומא דגופא שהוא נק' בקר דהיינו הבקר אור בקר דיוסף ולכך לענין המחשבה של האדם נמשך מהמחשבה ובא עד המעש' שהוא הבקר נגדיי ליסוד ולכך על המחשבה זכר תמים כנזכר. וע"ד לההוא אתר דמחשבה אסתלק פי' תחלת המעשה הוא חטא המחשבה ולכך מאור הבקר שהוא העשיה הוא חטא המחשבה ולכך נקטינן מקום המעשה כדקאמר לאור הבקר והיינו נמי כי המחשבה אם לא יצא למעשה אינה כלל אמנם בצאת המחשבה למעשה אז נמנה לחטא המחשבה וז"ש לעיל רישא דכלא סיומא דההוא מחשבה כי ע"י גמר מחשבתו בא עבירה לפועל:

בתולת ישראל וגומר פי' כאשר המ' נקר' בתילת ישראל הכוונה להורות שהיא מקבלת שפע מז' ספי' דאקרי בת שבע פי' בהיותה מוכנת לקבל הברכה נק' בתולת ישראל אמנם אחר שקבלה הברכות נק' בת שבע ופי' בת מדה מכילה ז' מדות: והאי דקאמרי וגומר שפי' נפלה לא תוסיף לנפול ועתה קום בתולת ישראל.

אבל אי פרשתא וגומר שלפי דבריהם הם דברי נחמה ואינו שפרשה זו לא נאמרה בדרך נחמה.

והא קשיא לי פי' שא קינה על בתולת ישראל לא קשה טובא אמנם נפלה ולא תוסף קשה יותר שמור' על יאוש הגאולה. הא מרחמי וגומר מתקנים הקושיא אבל אינו מתיישב בפסוק. והשתא בגלותא בתרא' לאו הכי וגומר אפשר היות הטעם כי לא גלתה שכינה בכל אינון גליות אלא היתה משולחת לבד לשומרם מאויביהם ולכן כהתם זמן גלותם שהרצו עונם היו הם שבים ושכינה עמהם וז"ש הוו ישר' תייבין לקב"ה ובתולת ישראל תאבת לאתראה. אמנם בגלותינו זה המר ממש שכינה עמנו סוכת דוד הנופלת והיא בגולה הלכ' ולכן לא תתוב הכי כזמנין קדמאין לפי שהיא ממש בגלו' והיינו נפלה היא ממש ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים לכן לא תוסיף קום מעצמה כקדם. שכיבת לארעא הענין זה תלוי בסוד סוכת דוד הנופלת לעולם מדרג' אחר מדרגה עד שתפול למטה בסוד דבקה לארץ בטנני וגומר. מהרמ"ק ז"ל:

והרח"ו נר"ו כתב. מן הבקר ולא כל בקר יר' והוא הזכר ולא הנקבה שהוא פר בן בקר זכר. ור' יצחק פי' כי הוא כלל ופרט מן הבקר כלל זכר תמים פרט אין בכלל אלא מה שבפרט וזהו פי' עולה על הלב פי' כי הלב הוא היסוד שהוא על המ' והוא מאן דעביד הפרש בין זכר לנקבה ומיניה אשתמודע מאן דאיהו דכורא ולכן העולה שהיתה זכר היתה עולה עד היסוד אשר עומד על הלב:

א"ר יהודה וגומר הוקשה לו דאיך קאמר שהוא ביסוד והרי הוא אמר לעיל כי החטא בא מן המחשבה וא"כ שם היה צריך לעלות העולה ולא ביסוד. ותירץ רשב"י כי הלא נודע כי גילוי המחשבה הוא המעשה ואם האדם חוטא במחשבתו לא יתגל' עד שיצא לפועל וכל למעלה היחוד הוא נקר' מעשה בסוד יום הששי המכין מזון כמו שביארנו פ' בהר סיני דף ק"י ע"ב ודף ק"ח ע"ב ובפ' בחקותי דף קט"ו ע"ב כי בו סוד העשיה והטעם כי כל השפע העליון הכל מתגלה ביסוד וגם היסוד נק' בקר כנודע בקרו של אברהם כי הוא ראשית התגלות מדת החסד וזהו וישכם אברהם בבקר כי גם היסוד הוא חסד זעירא והנה החסד נמשך מן החכמה כנודע כי הוא עטרה חד דאעטר אבא לבריה הנה איך היסוד נקשר עם החכמה הנק' מחשבה והוא בהתגלות מחשב' למעש' ולהיות כי האיש הזה אשר חשב מחשבה רעה הנה ודאי שיבא למעשה וכמשז"ל כי מחשבת ע"ז הקב"ה מצרפ' למעש' דכיון דחשב ודאי יעשה מעשה כי העולה היתה באה על הרהור הלב לע"ז ולכן כיון שעיקר איסור המחשבה תלויה בגמר המעשה לכך היתה עולה במעשה שהוא היסוד ולא יותר:

ר' אחא הוה אזיל וגומר עשה הצעה לשאלתו והיא כי תנינן המ' נק' בתולת ישראל פי' בתולה של הת"ת הנק' ישראל לכן כל הבתולות יש להם ז' ברכות שנשפעים מהם מצד בתולה עילאה כי גם היא מתברכת בז' ברכות שהם מז' ספי' שעליה כנזכר פ' תרומה סוד הז' ברכות. ולכן נק' גם היא בת שבע כי היא מתברכת מז' ספי' שעליה. והנה א"כ ההוא קרא דאתמר ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל איירי נמי בההיא בתולת ישראל שהיא מ' והנה קשה הדבר מאד כי נאמר על המ' נפלה לא תוסיף קום ח"ו. והנה חברייא אוקמוה באופן אחר והוא נפלה לא תוסיף לנפול עוד. קום בתולת יש' כנזכר בגמ' ובזוהר. אמנם אי הך פרשתא אתמר בדרך נחמה אתי שפיר דהך הוי נחמה אבל שא קינה אתמר וא"כ איך אמ' נחמה נפלה ולא תוסיף לנפול וגומר וא"ל ר' אחא כי גם הוא היה מצטער על זה ואירע לו כי הלך אצל הרשב"י וביאר לו סוד שאלתו. ותורף דברי רשב"י הם:

ת"ח בכלהו גלוותא וגומר פי' אמת הוא נאמר בלשון קינה אך אין הדבר כפשוטו ח"ו אך הענין כי מה שנאמר בלשון קינה הוא משום דבכל גליות הקודמין היו שבים מעצמם והית' השכינה עולה מן הגלות בעת רצונה ולא היה צורך הת"ת שיעלנה מן הגלות והראיה בבנין בית שני ובמדי ויון אמנם בגלות אדום הזה נפלה ולא תוסיף קום ודאי כי לא תוכל היא לקום מעצמה אך צריך שהשי"ת יקימנה ותשאר בגלות עד עלות החפץ לפניו ית' להעלותה והנה ראוי לקונן על זה כי אם היה הדבר מסור ברצונה ובידה היתה מקדמת הקץ וחוזרת לקדמות' לסבת היותה בגלות הוא עצמה אך עתה צריך שנמתין עד יעלה החפץ לפניו ית' ויבא הכל בדין ומשפט לפניו א"כ ראוי לקונן על זה אמנם אינו כאשר חשבנו דח"ו אין לה תקומה רק הענין הוא שלא תקום מעצמה כ"א על ידו ית' וכמ"ש אקים את סוכת דוד וגומר א"כ תקוה גדולה יש לנו ב"ה אמנם עכ"ז להיו' שהיה הדבר בנקל יותר אם ישאר הדבר ברשותה לכן נשא קינה על זה אך ודאי דאע"ג דהיא לא תקום מעצמה עכ"ז הקב"ה יקימנה. עכ"ל: גליון. ומאן הוא פר בן בקר וגומר פי' גדול בן ב' שנים שניכר שהוא זכר ור' יצחק אמר דלא שלל אלא נקבה אמנם זכר אפי' כל דהוא. עכל"ה:

אחיד לה וגומר היינו שע"י חסד וגבורה יקימיה חסד לישראל וגבורה ונקמה לאומות ובסוד שמאלו וגומר:

ות"ח דהכי הוא וגומר פי' נפלה ולא תוסיף דאהדר ולא תוסיף אל הנפילה והטעם מפני שלא תוסיף קום מעצמך אלא שיקימיך הת"ת בענין שישבע שלא יוסיף לדאבה עוד:

הנופלת כמה דכתיב קשיא ליה דקרא בנחמה כתיב א"כ למה אמר אקים סוכת דוד הנופלת נופלת למא אצטריך ליה אלא שבא לרמוז אל הנדרש בפסוק נפלה כדפי' שהיא נופלת ואינה רוצה לקום מעצמה עד שאקים אותה אני בעצמי וזה שבח אל המ' שיקימיה שלא תפול וז"ש והאי הוא יקרא וגומר אמנם בבחינה אחרת היא קינה וזה שאמר דאי הוה זמנא ידיע הות איהי סלקא זמן קרוב כבקדמיתא אבל עתה שאין זמן ידוע והיא אינה מעוררת אהבה עד שתחפץ קינה היא ודאי בערך אריכו' הזמן ורוב צער עם היות שנמשך שלא תפול עוד.

ומלכא גר' בוא"ו והכי פירושא דר' אחא מחליף פסוק התנערי לבני היכלא שאר חיילין דקב"ה ופסוק קומי אורי לקב"ה וז"ש ומלכא וכו' והיינו כי בא אורך דהיינו אור הלבנה מהחמה. ואית דגרסי פתחי ואמרי ולא פליגי במידי.

יקרא וחדווא דכלא כי בשלומה לכל הקדושים שלום ולכך כלם מתבשרים ומבשרי' קימתה:

יבא לך ולא אנת ליה דהיינו שתהיה היא ראויה והרצת את עון בניה ויהיה הזווג למט' במקומה לעיני צורריה ואין לאל ידם לקטרג ולבטל הזווג ח"ו יבא לך לפייסא לך לא שיבא ויהיה הזווג למטה שיורה שהשפע מתעבה ויורד והיא אינה עולה לז"א כי הביאה היא לפייסא לה אמנם הזווג יהיה למעל' אמנם אפשר שיהיה שם הפיוס להזדווג ואח"כ יסתלק ממנה לז"א יבא לך לאוקמא לך כי אין הביאה אלא להקימה מנפילתה ותהיה הקימה בג' בחינות הא' קימתה בעצמה ב' עלייתה אח"כ אל היסוד וז"ש לאשלמא לך ג' בחי' המ' שבת"ת היכל שלם ושם יהיה הייחוד וז"ש לאזדווגא עמך וגו':

פתח ואמר ויהי קול השופר וגומר קול השופר תרי בינ' שופר ת"ת קול והכרח ראשון לפי' זה הוא ל' הכתוב באו' קול השופר דלאידך פי' קשה אמאי קאמר קול שאותו קול הוא שופר א"כ לימא שופר אם מלת שופר נודע יותר מקול אמנם להאי פי' ניחא דהיינו קול חד השופר תרי ואצטריכו ליה כדמסיק ואמר ומאן דדייק דלאידך פירושי לא כתיב ויהי השופר כיון דבמלת קול אינו נודע והוצרך הכתוב לפרש איזה קול ואמר השופר אבל לפירושם שהוא תרי ניחא דהכי קאמר ויהי קיל השופר פי' הת"ת הנק' קול ונפיק משופר והכריחם לפי' זה דודאי שופר הי' הבינ' כדכתיב יתקע בשופר גדול שהיא הבינה דביה נפקי עבדין לחירו כאו' תקע בשופר גדול לחרותינו והיא הבינה דביה נפקי עבדין לחירו לעלמין ואינו המ' שאע"פ שבה החפשיות כאו' ובשביעית יצא לחפשי עכ"ז החירות לעולם אינו אלא מבינה וכיון שהוכרחנו לומר שופר בבינה ממילא דקול ת"ת שא"א לו' שהיא עצמה קול שעיקר קול בת"ת והוא יוצא מהשופר. אמנם הכרח המפרשים דכלא חד בגין דכתיב קול השופר ולא אמר קול משופר דהוה משמע תרתי. אמנם או' קול השופר ירצה קול שהוא שופר ולפי שיש קול בת"ת למטה לזה הוצרך לפרש הכתוב איזה קול אותו הנקרא פעמים אחרות שופר ועתה הוא בבחינת קול ולזה לא היה יכול לומר ויהי השופר סתם: קול גדול ולא יסף והאי לא שייך אלא בבינה דאיהי נהר דנגיד ונפיק ולא פסיק מימוי לעלמין והיינו גדול ולא יסף.

והאי קול אקרי שופר יר' בחינת קול זה יצדק בה בבחינת עצמה והיא שופר בבחינת היוצאים ממנה ואינם נגדיים זה לזה ושניהם צודקים בה וע"ד אמר הכתוב קול השופר ולא שופר סתם ולא קול סתם:

מהכא נפקא לכלהו פירושי והיינו מוצא הדעת להגלות מהבינ' ומאתר דא דהוא כללא דכל שאר דהיינו ג' ראשונות כלולות בבינה. ולזה לא נזכרה החכמה שמשם נמי מוצא התורה דעת מחכמה כנודע נובלת חכמה של מעלה תורה. ולזה לא נז' אלא הבינ' ומשם התור' יורדת ומתפשטת למטה והיינו הולך דאזיל עד המ' כדמסיק:

ות"ח לית לך וגומר הענין כי כמו שהדרשה שדורשי' החברי' בתור' עם היות שזה אומר ככה וזה ככה עכ"ז הכל הולך אל מקום אחד כן ג"כ התורה עם היות שמבינ' מתפשטת הנהר אל הימין ואל השמאל עכ"ז הכל הולך אל מקום אחד דהיינו האוסף ימין ושמאל ואמצע כדי ליכנס למ' וז"ש לאתר חד דהיינו מ' ולמבועא חד יסוד שהוא מקור ומבוע למקום אחד שהוא הים כדכתיב יקוו המים וגומר הה"ד הולך ולא אמר הולכים כיון שהם רבים יוצאים מהבינה דהיינו ה' חומשי תו' אלא שהם מתייחדים כנזכר והשתא ניחא לאידך פי' דאינון קול חד שופר תרי דחד לחוד אזיל. ותרי קראי דכל הנחלי' דהיינו רבים לעילא הולכים אל הים דהיינו מקום א' והא כיצד הכל שהוא יסוד הולך אל מקום אחד שהיא המ' ומייחד הכל כנזכר:

וחזק וגומר כוונת הענין כי אור התורה נעלמת באור דק הבינה שאינה מחזקת שם כ"כ פי' ובהיותה מתפשטת והולכת עד המ' וממ' ולמט' מחזיקים דבריה פי' רבים שונים עד אין תכלית וענין זה להשכילו היטב וכמשל בזה. האותיות אורות נאצלות מסודרות בבינה בתיקון א' והם מתפשטים והולכים עד עדי עד ומצטרפים לאין תכלית עד שיסבלו כמה פירושים נמצא שבהליכתה הולכת ומתחזקת מאד. ואם היא חלושה שאינה סובלת פי' שונים ומתיישבים. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ות"ח דהכי הוא דהא כתיב נפלה לא תוסיף קום וקרא אחרא כתיב אקים את סוכת דוד הנופלת משמע היא לא תוסיף קום מעצמה אבל אני אקים אותה ולפי דהתם כתיב סוכת דוד וכאן כתיב בתולת ישראל לכן ביאר כי הכל דבר א' וראיה מאו' הנופלת ולעיל קאמר נפלה וגומר ועל אותה שנפלה אתמר הכא אקים את סוכת דוד הנופלת.

וא"ל ר' יהודה כי הנה הוא רווח אז חד מלה דשמע והיא הולכת אל הדרך הנז' והוא דתנינן א"ל ר' יוסי זמין קב"ה לאכרזא וגומר קומי שבי ירושלם וזהו הנ"ל אקים את סוכת דוד א"ל ר' אחא כי כן כתיב קומי אורי כי הן חיילין דמלכא שהם יאמרו לה קומי אורי כי כבוד ה' עליך זרח ומכל זה נראה שלפי שנפלה ולא תוסיף קום מעצמה לכן הן אומרין ומנחמין לה בלשון קימה קומי אורי וכן הב"ה אומר לה התנערי מעפר קומי שבי ירושלים. וביאר הנ"ל כי לזמנין אחרנין היא מעצמה באה וז"ש ותבא בת שבע אל המלך החדרה כנודע כי המ' לה נק' בת שבע והיתה באה מעצמה בכל פעם שהיתה רוצה לבא לפני המלך בלתי שיקראנ' המלך אבל לעתיד לבא הקב"ה הוא יבא אצלה ולא תבא היא אצלו וכמ"ש הנה מלכך יבא לך פי' בעבורך ולז"א יבא לך לפייסא לך ולאקמא לך. גם לשון לך ר"ל תועלתך וטובתך ולז"א יבא לך לאשלמא לך בכלא וגומר:

פתח ואמר ויהי קול השופר וגומר אמר כי הראשונים נחלקו בפי' זה הפסוק כי י"א כי קול השופר הם ב' בחינות קול ת"ת והשופר בינה דמינה נפק קלא ואמנם כי מאן דדייק הך דיוקא דהן תרי מילי היינו משום דלא כתיב ויהי השופר הולך אלא קול השופר נראה שהם ב' דברים והם הת"ת דנפיק משופר עילאה ומיניה אתיהיבת אורייתא. אך יש חולק וסבר דמן הבינה עצמה ניתנה התורה לישראל והיא המדברת אז וכמו שביארנו במקום אחר מאו' קול גדול ולא יסף כי היא בינה הנק' קול גדול ומינה אתיהיבת אורייתא. ואמר כי מאן דדייק להפך מן הראשון לומר כי הבינה עצמה ממנה ניתנה התורה הוא משום דדייק באופן אחר כי קול השופר הכל א' וכך פירושו קול הנק' שופר והוא משום דאית כמה קלי אחרנין כי כל הז' ספירות נק' ז' קולות ולכן הוצרך לומר כי הך קול הוא העליון הנק' שופר וזהו קול השופר ר"ל קול שהיא נק' שופר והביא ראיה מדכתיב קול גדול ולא יסף כי היא הבינה הנק' כך בערך שאר הקולות שהם קולות קטנים לגבי הך קול הנק' קול גדול והוא הנק' שופר וזהו קול השופר כנזכר. וביאר או' הולך כי הוא ראיה אל האמור כי היל"ל יורד מעילא לתתא להר סיני ולישראל אמנם או' יורד יורה על התפשטות הבינה שהולכת ומתגלית מצד הת"ת אורייתא דבכתב כי הוא המגלה אותה והביא ראיה כי משם אתיהיבת אוריי' דכתיב חרות על הלוחות ופי' אל תקרי חרות אלא חירות דהוי בבינה דמתמן נפיק חירו לכלא:

ות"ח לית לך מלה דאמרו חברייא וגומר רצה בזה לפרש עוד פי' אחר בפסוק זה והוא כי השמיענו הכתוב גודל התורה כי כמה פנים לפנים הנוראים וכלהו אמתיים ונכונים וזהו ויהי קול השופר הולך שהיא התפשטות תורה שבכתב כנזכר ואמר כי הוא הולך וחזק ר"ל כי הולך הוי פי' כמו כל הנחלים הולכים וכמו הכל הולך אל מקום אחד שביארנו כי הוא הולך ומתפשט עד מקום א' והוא הים הנז' כמ"ש כל הנחלים הולכים אל הים כי כל קולות שבתורה וכל הפי' הנאמרים בה כולם אמתיים ר"ל שהולך מכאן להתיישב במקום אחר כי זהו פי' הליכה בכל מקום ולכן כל הפירושים הנאמרים בתורה כלם הולכים אל מקום א':

עוד ביאר מעלת התורה באו' וחזק מאד ר"ל שסובל בה כמה מיני פי' וביאר מלת וחזק כמו אומרם במשנה כלי המחזיק מ' סאה ר"ל סובל ומחזיק וכולל וזו היא וחזק מאד ר"ל כי מחזיק כל הפירושים הנאמרים בה וזה יורה גודל התורה כי הלא שאר החכמות אין בהם אלא הפי' העיקרי אשר הוא כוונת המסדר אותה חכמה ואינו סובל פי' אחרים אלא אותו לבדו אמנם התורה הקדושה יוכל האדם לומר אלף אלפים ורבי רבבות פי' וכלם אמתיים ונכונים ומתיישבים בתורה ומזה יורה גדולת תורתינו הקדושה ברוך אשר נתנה לעמו ישראל: עוד ביאר פי' אחר באו' וחזק מאד שר"ל כי אעפ"י שלפעמים שנמצא פסוק א' או סוד א' בדברי רז"ל הנר' חלש ר"ל שאין נראה שהוא דבר עמוק וסוד גמור והוא פשוט וכנר' שהוא לבלי צורך או אינו מתיישב בפסוק ולזה נק' חלש לז"א וחזק מאד כי התורה לא דבר רק ואם רק הוא מכם אמנם היא בעצמה חזקה כפרזלא הויא אך אנו אין אנו מבינין אותה. עכ"ל:

משה ידבר וגו' לפי הפשט נראה משה ממש ידבר והאלדי"ם מ' יעננו לז"א באתר דא אתכללו מילין עילאין כשנפרש הפסוק בסוד הנסתר ויהיה פי' משה הת"ת ידבר והאלדי"ם גבורה יעננו בקול דהיינו שמודה לדברי הת"ת. אמנם כאשר ירצה המעיין לפרש האלדי"ם במ' ומשה בת"ת יצא הדבר להפך מפני דאיפכא הוא שמ' מדברת והת"ת יעננו בקול שהוא מדתו ואם לתקן זה נרצה לפרש משה ידבר והאלדי"ם בינה יעננו בקול והשתא לא הוי איפכא אמנם קשה כי משה שהוא הת"ת אינו מדבר אלא מדת המ' כאומרו וידבר אלדי"ם וא"כ יתיישב משה ידבר ולזה אית דאמרי שאין בפסוק זה אלא פשוטו עשה ממש ידבר כאו' דבר אתה עמנו ונשמעה וכדי שלא ימצא שהתורה נאמרה על פי משה לכך אמר והאלדי"ם יעננו בקול דהיינו שהשכינה היתה מסדרת הדברים וקולה היתה הנשמעת מפי משה וז"ש בגין דלא ישתכח וגו' ועד"ז פי' קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו מעצמו לא קאמר אלא מפי עצמו דהיינו השכינה פ"ה למדתו ודבר זה מתוקן ושפיר מלה אלא שהוא מורכב ע"ד הפשט אמנם ע"ד הנסתר משה למעלה בת"ת יש דרך אחרת באגדה. פי הגבורה היינו סוד הגבורה נקשרת במ'. פי עצמו של משה המ' בת"ת ואין ספק שהקללות הם מכח הדין וקללות שבפרשת אם בחקתי הם קשות עיקרם מפי הגבורה והת"ת מודה ומסכים האלדי"ם הוא יהו"ד מדת רחמים מסכים עם מדת הדין וקללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן עיקרם מפי עצמו והגבורה מודה בהם ומסכמת יהו"ד הוא אלדי"ם או איפכא. אמנם התורה כולה עיקרה מהת"ת והגבורה מסכמת וזהו משה ידבר והאלדים יעננו בקול כענין קללות שבמשנה תורה וז"ש דאע"ג דאורייתא מפי וגו'. עוד אפשר לפרש או' קללות שבמשנה תורה כי הקללות הם מפי הגבורה דאם בחקתי ובמשנה תורה הם מפי עצמו דהיינו הא' מדברת והב' מסכים וכן בתורה משה ידבר ת"ת והאלדים גבורה מסכים ומודה אלא שיש שהקללות שעיקרה בגבורה אלדים בגבורה ידבר בפ' אם בחקתי תחלה ואח"כ משה שהוא רחמים יעננו בקול במשנה תורה ומסכים בהם אמנם בתורה ובמצות עיקרם רחמים משה מפי עצמו ידבר ברחמים והאלדים גבורה יעננו בקול:

פתח ר' אבא ואמר כתיב ובת כהן וגו' בגיניהון דישראל היינו נשמות הצדיקים דיקבלון אורייתא ויתעסקון בה כדכתיב אם לא בריתי וגו'.

ויתדכון בכלא היינו סור מרע: וישתכחון זכאין היינו ועשה טוב.

ת"ח כד אשתלים וגו' היינו ס' רבוא נגוונא דלעילא היינו ת"ת ו' קצוות כלול עשר מעשר עד ס' רבוא וההוא אילנא וגו' ע"י התורה שקבלו ישראל דהיינו עץ החיים ת"ת. אנעיץ בארעא כאו' וחיי עולם נטע בתוכינו ורומיה מטי לצית שמיא סוד חוט התורה וחוט הנשמות האחוזות ממציאות אל מציאות בסוד ההשתלשלות מאצילות עד מדרגה התחתונה. לאשלמא נשמתא במעשה המצות כנז' בסבא. דיתאחד ויתקטר וגו' היינו שע"י הנשמה למטה נקשר הכל כנז"ל. ברעותא לאפוקי אנוס או שנאה. באחדותא לאפוקי שותה בכוס א' ונותן עיניו באחר. בחדוותא לאפוקי מתוך עצבות ומריבה וכיוצא כגוונא דשמא קדישא וגו' י"ה אבא ואימא ו"ה ברא וברתא. לית ליה חולקא אפי' בו"ה כיון שאינו כלול בכל השם אינו כלול במקצתו. לא אתאחדת וגו' שאין חלק בקדושים מקבלו. דהא אזעירת שממעט את הצלם ת"ת והדמות מ' מלהתפשט ענפי הת"ת והמ' והענין כי בהיותו עוסק בפריה ורביה גורם להוציא אותם הנשמות מלמעלה:

עד דאתקשרת שמתגלגלת וזוכה לבנים ובזה נקשרת בשם יהו"ד והיא נתקנת גם בגלגול הקודם וכמו שהאריכו בסבא. בת כהן דא נשמתא וגו' בסבא פי' שהיא נקראת בת כהן מצד החסד כנז' הטעם שהחסד בעצמו מעורר גדול בענין הזווג מזווגא דמלכא ומטרוניתא ת"ת ומ'. ושבה סתם דריש ליה תרי זמני ושבה בפני עצמה ושבה אל בית אביה וז"ש ושבה סתם והטעם דהא בהא תליא אם שבה היא בתשובה ושבה אל בית אביה וז"ש כדין ושבה וגו'. לא יאכל קדש. קדש בחכמה והיינו שפע הכתר הנשפע לחכמה והשתא קשיא ליה כי בשלמא בבינה ולמטה שייך לומר שיש חלק אל הנשמה אמנם בשפע זר לומר שהנשמות נהנות ממנו ועוד האכילה היא משלשל הדברים בדקות לכך פי' ואמר לית ביה חולקא מענוגא דלעילא והוא השפע היוצא מהכתר ובא אל החכמה ומשם נמשך דרך "עדן "נהר "גן לתת חלק אל התחתונים מן הטעם אשר יתבאר כאו' אכלו רעים. אכילה דלעילא פי' ב' מיני אכילות הם הא' בערך הספירות והב' אכילה למטה בערך השתלשלות המדרגות מהם והוצרך לזה משום דקרא דאכלו רעים לא מוכח אכילה מהקדש לכך אמר אכילה דלעילא דהיינו במקום הקדש שעליו נאמר וכל זר לא יאכל קדש ענ"ג דקב"ה הוי דהיינו סוד משך השפע דרך "עדן "נהר "גן והאי ענ"ג שהוא אחר המשכו במדרגות שריא באתר דשריא דהיינו מקומו בכתר שעל החכמה ששם נק' קדש וע"י ריח הקרבן המעורר השפע ממקומו שריא באתר דשריא דרך מדרגות ענ"ג כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. וההוא אילנא אתנעץ בארעא וגומר הוא סוד גופא דאדם הראשון אשר הוא כולל כל זרע ישראל כנודע כי כל ישראל הם תלויים זה בראשו וזה בזרועו וגומר והוא דוגמת האילן אשר ענפיו מתפשטים ממנו ונודע כי קומתו היתה בעת שנברא כמן הארץ עד הרקיע וז"א ורומיה מטי עד צית שמיא וכבר ידעת ג"כ כי רומז אל מה שנתבאר כי האדם כולל כל העולמות ומקשרם יחד וזה מבואר:

ובת כהן דא נשמתא וגומר ענין זה יתבאר לך יותר מפ' משפטים דף צ"ה ע"א ושם ביארנו היטב ענין קריאתה כהן וע"ש. גם עיין בדף ק"א שם בפ' משפטים.

ושבה אל בית אביה וגו' הנה ביארנו פסוק זה שמדבר בענין מי שלא זכה בפריה ורביה ואיך קאמר כי תשוב אל בית אביה וגו' וז"א מאי ושבה. ותירץ אלא ושבה סתם פי' כי צריך לחלק הפסוק בינתים וכאלו אומר ושבה לשוב אל בית אביה פי' הנשמה הנז' אשר לא התעסקה בפריה ורביה ושבה להתגלגל פעם שנית לאתתקנא כמלקדמין ולשוב אל בית אביה כנעוריה קודם בואה אל העוה"ז כי שם הי' מקומה ועתה בגלגול הזה שבה לאתתקנא בעה"ז כדי לשוב אל בית אביה כמו שהיתה כנעוריה והנה נשמה זו ודאי כי מלחם אביה תאכל כבתחילה.

מכאן ולהלאה וכל זר וגו' פי' כי אחרי ששבה לאתתקנא ולא נתקנה אז לא יאכל קדש ומה שנק' זר הטעם הוא מבואר בפ' משפטים כי נקט ארחיה דאל זר דאיהו מסורס ולא עביד פירין לעלמין ולכן גם הוא נק' זר כי הוא במחיצת אל זר ולכן לא יאכל קדש הטהור עכ"ל:

גליון הכא אית לאסתכלא דהא איפכא הוה וגומר. עיין פרשת ואתחנן רס"ה. לאשתכחא כגוונא דלעילא ולאתקשרא וגו' יתרו צ"ג משפטים צ"ד צ"ז. עכ"ל.

ת"ח בשעתא דאשתכח מזונא לתתא אל מדרגות העולמות אשר למטה מהספירות אשתכח לעילא בספירות עצמן כדמפרש וע"י ריח הקרבן נמצא למטה כדמסיק ריח ובסבת זה ניחח לה'. דאתתקן וגו' זה סוד שכינה בתחתונים צורך גבוה שאין שפע אל הספירות אלא בזמן שהם משפיעות ולכך אתתקן סעודתא דמלכא סוד הקדש שהוא ענ"ג. אחר המשכו ולא אתתקן סעודתא דעבדוי סוד שפע העולמות למטה הנמשך בסוד קשר הנמצאים כלם בריח הקרבן וע"י קשרם בריח הוא נמשך סעודתם אליהם וז"ש סעודתא דילהון מריחא דקרבנא וגו' ריח לעבדוי פי' ריח הוא סוד העליה והקשר ממטה למעלה וזה תועלת לעבדוי שע"י קשר זה נשפע אליהם השפע שהוא אכילתם: ניחח הוא סוד הירידה ממעלה למטה הוא סוד הקדש דרך "עדן "נהר "גן וזהו לה'. ישראל מפרנסין ע"י הקרבן גורמין. ומסעודתא דמלכא וגו' כי העבדים הם בסוד מדרגות המלאכים הם נהנים משפע הנמצא בספירות עצמם אמנם הנשמות הם בנים באצילות נהנים ממש מסעודת המלך דהיינו קדש ענ"ג כדפי' ולכך מלחם אביה תאכל:

מאן שמן הטוב דא משח רבות וגו' יש שפע מתייחס בשמן להורות על פעולתו למטה שהוא מאיר כאו' שמן למאור ומקורו בסוד הכתר כי שמן בא"ת ב"ש בייט בגי' אהי"ה ונק' שמן משחת קדש תרגום משח רבות קודשא בסוד החכמה ששם סוד הקדש כנודע ועיקרו הוא בכתר ונמשך לחכמה וזהו סוד שמן משחת קדש. דנגיד ונפיק ירצה נגיד ונמשך דרך המדרגות ונפיק ממש במציאותו בהיותו יוצא ממקורו בלתי מתעבה והיינו כשמן הטוב שאינו מקבל עביות ושמרים ואין בו חלק לחצון. מהרמ"ק זלה"ה: גליון. דא כ"י דמלכא בה פי' היינו ו' דמלוכה. עכל"ה:

ר' אחא פתח וגו' מאי שנא וגו' כי ויבא מורה מעלה שבא אליו למשה ולישראל לא כי לא נמצא דרך זה לנביאי ישראל עם היות דכתיב הנני בא אליך זהו פרטי. אלא דא הוא רזא וגו' עד כי חלק ה' עמו הגה"ה מבחוץ ולא גרסי' ליה ברוב הספרים וכוונתו לפרש ענין השר.

כל אלי"ם דהכא וגו' שלא זכה לנבואה.

כגוונא דא נמי מתרצינן או' ויבא שהיה השר ועליו יצדק ויבא אמנם הנביאים מזדככים ועולים. גבוה ההוא חילא דיתפקדו עליה כשידוקדקו דבריו ירצה השר העליון וממנו כח נמשך באומתו וקשר הכח ההוא במלך ולהכי לא אמר רברבא כדקאמר לעיל אלא ההוא חילא דאתפקדא עליה כי הביאה לא יצדק בכל השר אלא דוקא בבחינתו השורה על מלך האומה:

מ"ט כלומר מאיזה הכרח פי' כך בעלי הברייתא כיון שלא הקשו מלת ויבא לז"א אי תימא שהוקשה להם החלום אל אבימלך בלי ספק שהיה שרו בזולת הטעם הנז' והיינו לשון אי תימא שהם שני טעמים גם לרבות את עצמו כי עיקר ידיעה למעלה גם לרבות ולזה עתה לפי פי' קשה כי עיקר חטא אינו תלוי אלא במצוה המצות שהוא הבורא שצוה ז' מצות בני נח וז"ש חטאה לאו ביה קיימא. אפגם לעילא שהנשמות לאומה מהשר ובו פוגמין מאי משמע כלומר הכלל כי התחתונים הגשמיים פוגמים במקום התלותם בעליונים ולמדנו זה מהשכינה לישר' כמו שישראל פוגמים בעונותם במקום הקדש כאו' ובפשעיכם שולחה אמכם א"כ גם האומות בפשעם שולח שרם מלמעלה וכמו שישראל בטובתם משפיעים לשכינה וקושרים אותה כן האומות בהטיבם מטיבים לשר. קרבן אתקרב לקרב השכינה שנתרחקה בעון. דקרב עלמא עילאה יהו"ד לשם אדנ"י והיינו קרבן לה'. בגין דישתכח פולחניה בשלימו מעמקי הלב והנפש המשתתפת עם הגוף ואם איוה בשמחה אין הנפש והחומר משתתפים שם והיא תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה:

ואי תימא פולחנא דקרבנא הכי שיהיה האדם על קרבנו בשמחה אי אפשר שלהיות תשובתו מתקבלת צריך הכנסה בקרבנו:

בכהני ולואי וגו' תימא דמשמע שהיה שיר בקרבן היחיד ואינו כי קרבן היחיד אין בו שיר. שמחה בכהני אתקיים וגו' יר' כי אעפ"י שהשמחה מהבינה מצד השמאל והכהן מצד הימין כיון שלוי הוא מצד הדין והכהן רחוק מן הדין ימצא בחלק דינו השמחה שהיא ג"כ רחוקה מן הדין ולזה אמר וכהנא בעא וגו' כי השמחה בבינה וכהן אוחז בה מצד קבלת החסד מן הבינה מן הדין המשמח שבה וז"ש כתרא דיליה גרים. רננה בלואי הוא תיקון הגבורה ומתק דינה. ואלין קיימין עליה כהנים ולויים על קרבנו שנתקן ונשלם ע"י שמחה ורננה בקרבן מהרמ"ק זלה"ה: גליון. וקב"ה יהב לישראל רזא דשמיה וגו' היינו סוד ם ה' בצורה זאת #) ג' יודין והם יהו"ד ישראל ירושלים וחומת אש סביב. עכל"ה:

כהנא קאים עליה ויכוין וגו' קשיא לי' בשלמא הלוי ממש משורר אמנם הכהן מה ענין שמחתו הנה לז"א שמטיב את לבו לכוין בסוד הקרבן לייחד למעלה בשמחה בעמקי לבו. ה' הוא האלדים לא א' האלדים הוא ה' שיורה לקרב רחמי בדינא כנז' לעיל: ומתבסם כלא כי צורך הרחמים לדין כצורך הדין אל הרחמים והיינו סוד ה' הוא האלדים ייחוד ת"ת ומ'. תשובה א' ממצות עשה שבתורה וכמו ששאר מצות צריכות שמחה גם מצות התשובה צריכה שמחה ועיקר המצוה לדאוג ולהתעצב על עונותיו א"כ איך יהיה במצוה זו שמחה וז"ש איך אוקים וגו':

חדוותא דאורייתא כלומר לעולם יהא לבו דואג בקרבו על רוע מעלליו אמנם בהיותו עוסק בתורה ומנגן בה מקיים שמחה ורננה בשמחת לבו בתורה.

והא תנינן וגו' א"כ ג"כ בתפלתו צריך שלא יהיה מתוך עצבות וזה בוכה ועצב בתפלתו ומתחנן על חטאיו ולא זו בלבד אלא משם למדנו שלהקביל שכינה עליו צריך שלא יהא עציב א"כ בזה איך יתוקן. אית דגרסי ב' פתחים ס"ד וגו' עד ואלין תרין כתרין וגו' ונר' שהיתה הגהה מבחוץ ורוב ספרים המדוייקים לא גרסי ליה: והאמת שאין פי' זה מכוון עם מה שפי' הרשב"י בזוהר כי הוא מפרש ב' פתחים חסד וגבורה דהיינו שמחה ורננה כהן ולוי והתפלה בבינה בסוד היכל קדש הקדשים ואין זה אמת כי מי הכניסו הפתחים האחרים דקאמר יכנס ב' פתחים הל"ל יכנס ז' פתחים כי עתה בכניסתו קא מיירי והוא חוץ מכלם לכך ודאי כי האי פי' לא דייק שפיר ומה שפי' בפ' פקודי שהתפלה בהיכל קדש הקדשים היינו מפני שכבר נכנס שיעור ההיכלות כלם בתפלה מיושב כנז' התם. ושיעור ב' פתחים לא בהכי עסיק אלא בנכנס סתם להתפלל שיכנס שני פתחים כדמסיק שהם מ' שמחה ורננה מהיסוד כאו' רננו צדיקים מהמ' מצד היסוד נק' רננה. והכוונה שאין הייחוד גמור אלא בנכנס שיעור ב' פתחי' שהם מ' ויסוד ולמעלה מהם הת"ת ושם יתפלל ר"ל ייחד עמהם דהיינו קשר אמיתי והיינו עבדו את ה' עלמא דדכורא בשמחה שהיא המ' כאו' בזאת יבא וגו' בואו לפניו ברננה דא שלימו דילי' שהיא נקשרת עם היסוד שמשם היא נעשית רננה והענין שמחה בל"ב שהיא נקרא' ל"ב מצד הבינה והיא נקראת מצדה שמחה בהיותה מאירה מהבינה ולפיכך שמחה בלב רננה בפ"ה כי כן עולה מיל"ה דהיינו יסוד. והענין שכשהאדם שמח מעט מעלים השמחה בלבו וכשישמח יותר ירנן בפיו ולכך רננה שלימו יתיר וכן הענין כשתקבל השפע מהבינה תקרא שמחה וכשתקבל יותר וישתתף בה היסוד תקרא רננה והשב בתשובה בכל כחו יכוין בזה בתפלתו ובזה ישתלם ויתתקן כל מה שהקשה למעלה. כדין דעו כי ה'הוא אלדים היינו אחר שיכנס ב' פתחים אלו מיד הוא יחוד הת"ת עם המ' דהיינו ה' הוא האלדים וז"ש דבעי לקשרא וגו' והיינו אומ' ואח"כ יתפלל לשון נפתולי אלדים נפתלתי:

פתח ואמר ברוב חסדך השתא מפרש חסדך חסד יראתך גבורה וכיון שאמר אבא ביתך נראה שקודם ביאתו יאמר פסוק זה ויכוין לכלול עמו שהוא הת"ת שני אבות ואח"כ יכנס אל הבית שהוא מ' ולכך ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר ת"ת ודאי שעושה עצמו מרכבה אליו ועיין בפ' בראשית י"א ושם הארכתי ע"ש:

אם עולה וגו' אי כלא חד אם הכל בא על עון א' הכפרה שוה לכל א"כ בגין מה שניא דא וגו' ותירץ רחמי האל שמכפר על האדם כמה שידו משגת כדי שלא יהא העני בלא כפרה ומשלים במעט המשג. ור' אלעזר פליג עליו כי אין לומר כן אלא כפרת העני שלימה מכפרת העשיר מטעם שאין עון כ"כ כדמפרש.

ואשתמודען קרבני כי יש חילוק בקרבנות כל א' לקשר ולייחד סוד הבחינה שפוגם והענין כי עיק' העושר מהשמאל כי הרוצה להעשיר יצפין ושם פוגם העשיר בגבורה ולכך מן הבקר קרבנו דפני שור מהשמאל והבינוני שפע מזונו הוא בחסד כאו' זן את העולם כלו בחן וחסד ולכן קרבנו צאן או עז בכללם דהיינו מצד החסד לחקן הבחינה שפגם. והעני במ' אתר דמסכני וקרבנו עוף פני נשר למטה לתקן מה שפגם בה ולכך אשתמודען קרבני וכנז' בפ' פנחס ע"ש. מהרמ"ק זלה"ה: והרח"ו נר"ו כתב קרוב למה שכתבנו ואין להאריך:

יוסיפון למחטי בראותם שהם בשלוה ועובדי השם מגולגלין ברעב יאמרו ידינו רמה ושוא עבוד אלדים. יהיב להו שלוה לפורעם כל הטובה שעשו כדי שיהיו אבודים מכל וכל. והצדיקים נותן להם רעה בעה"ז לפורעם איזה חטא שעשו בגוף זה או קודם בסוד הגלגול ולהטיב להם לעה"ב:

מאנין דאשתמש בהו כי מרכבת השכינה הם ועליהם רוכבת כי לבם נשבר בקרבם ויצה"ר והחצונים רחוקים מהם ואין אל זר בקרבם ולכך הם כלי תשמיש להוריד להם יסורין של אהבה וע"י זה היא מטהרת עצמה מהפגם והם מדוכאים מהפגם הנשפע אליהם. מהרמ"ק זלה"ה:

גליון ויאמר שאול אל הקני וגו' עיין פרשת בלק עכ"ל:

קרבנא דכלא עדיף וגומר עם היות שפירשתי שהמקריב עצמו בתורה משובח עכ"ז קרבן כלל התורה ומעשה הקרבן יחד משובח יותר ולכן צוה ה' תורה וקרבנות. או יר' עם היות שפי' שקרבן המנחה מורה ממש על הרתחת יצה"ר ועל הכל קרבן האדם גופו ונפשו על ידי התקרבו להקב"ה ותורתו א"כ יקשה שנמצאו שאר קרבנות לבטלה לז"א כי עכ"ז קרבנא דכלא עדיף פי' בחינת קרבן עשיר ובינוני והטעם בגין דיתברכון כלהו עלמין יר' שלכל קרבן וקרבן יש בחינה לעצמו בעולמות העליונים:

והא מנחלא דעמיקא וגו' השתא מפרש ה' ת"ת ולהכי קשיא ליה שאינו ברוך אלא מבינה ולמעלה וז"ש דעמיקא שעומק הנהר היא חכמה עילאה בסוד כתר.

אלא כד סיהרא וגו' תירץ הקושיא כי טעם ברכות הת"ת הוא מפני שמברך המ' והיינו אומ' כד סיהרא אתנהיר משמשא דהיינו השפעת הת"ת במ' ומתקרבין דא בדא היינו ייחודם ע"י היסוד ולא אעדיו וגומר היינו היות ייחודם תדיר:

ולזמנין השתא מפרש ה' במ' ועליה אמר ברוך ה' מציון מיסוד. ולא דא בלחודוי וגו' אין צ"ל המ' שהיא שליח הת"ת שהיא נק' בשמו אלא אפי' כל מלאך בהיותו שליח נק' בשם שולחו:

ד"א ברוך ה' ת"ת מציון יסוד והכוונה מהיכן ניכר ברכת הת"ת מציון שהוא יסוד שאינו משפיע כ"א על ידו וז"ש כי שם צוה ה' את הברכה להשפיע למ'.

כאלו אחיד ביה בקב"ה מפני שהת"ת הוא תורה והעוסק בתו' נק' מארי תורה שמושך עליו נשמה מת"ת והוא מרכבה אליו ודבק בו מפני ששכינה רודפת לידבק בו וזש"ה ואתם הדבקים בה' אלדיכם דהיינו ת"ת ומ' ועל ב' אלו בינה וז"ש חיים כלכם מצד הבינה ומשם מושכים נפש ורוח ונשמה.

ובכל חד וחד וגו' הכוונה שי"ב מזלות שהם בגלגל שמיני מאירים דרך ז' רקיעים לעולם התחתון וכחם כמו שנתון בעולם השפל נתון בכל גלגל וגלגל כיון שדרך בו מאיר כחו למטה ועגול הרקיע מתחלק לי"ב חלקים לנגד י"ב מזלות ובכלהו רקיעין אית רתיכין וגו' הם שרים מופקדים על מעשים הגשמיים כדפי' לעיל בפסוק אם תשים משטרו בארץ ושינוי הפנים והכנפים הלוי בזפירות אם מספירה א' פן א' אם משתים ב' פנים וע"ד זה הכנפים מצד הספירות שבמ'. ואש ורוח ומים היינו סוד מיכא"ל גבריא"ל אוריא"ל להם כחות משתלשלים מהם ברקיעים.

ועילאה מכלהו קב"ה אין הכוונה שממש למעלה מז' רקיעין הקב"ה ח"ו הלא יש ויש כמה מדרגות ממעשה בראשית ויצירה ובריאה ואצילות אלא הכוונה קדימת מעלה.

וכלהו בישובא פי' שיש בהם במלי חיים וישוב ואפשר לפרש לפום מאי דמסיק אלין עילאין ואלין תתאין וגומר על ז' אקלימין קאמר שהם חלקים בישוב ואחיכ מחדש ואומר וחבירנא יתבי דרומא וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. תו פתח ואמר ברוך ה' מציון וגומר כבר ידעת מסוף אדרת האזינו כי ציון הוא נקודת המלכות או אפשר שהוא ביסוד ג"כ כמ"ש פ' צו דף ל"א ע"א. ובכל ב' הפי' האלו יתיישב המאמר זה והענין כי הלא ה' הוא בת"ת והיאך אמר כי הוא מתברך מן המ' או היסוד שהם למטה ממנו והלא אין ברכתו נמשכת אלא מן הבינה ותירץ כי האי שמא דיהו"ה הוא עתה במ' כי גם היא נקראת כן לזמנין ובזה יצדק היטב ברוך הוא המ' מציון פי' מדרך אותה נקודה טמירא שבה או יר' מיסוד: ד"א ברוך ה' מציון וגומר פי' כי היכר הענין שהת"ת מתברך יוכר מציון מיסוד אם הוא משפיע רב ברכות או מ' מתברכת בכמה ברכות זה ודאי יורה כי הת"ת מבורך אמנם ברכת הת"ת היא מבינה:

ר' יהודה פתח ויאמר אלהי"ם יהי רקיע וגומר הבאת זה הפסוק פה ללא תועלת יהיה משום דסוף המאמר דר' יהודה המדבר על פסוק יהי רקיע אמר כי אותו הרקיע הוא המטיל שלום בין מים למים ולזה הביאו על פסוק אם זבח שלמים קרבנו או יהיה בעבור ר' אבא דאמר חמינא להאי שמא קדישא כלא הוא שלים וגו' עכ"ל:

וחבירנא יתבי דרומא וגומר שממש הם ז' זו ע"ג זו כגלדי בצלים כענין הרקיעים ממש וע"ד כלהו ארצות פריש בשמהן וגומר. ארקא גיא נשיה חרבה וגומר כנזכר פרשת בראשית ובינייהו ג"ע וגיהנם לא ידעתי עניינו אם לא שנאמר גיהנם למטה ונראה לעין וכן פי' ז"ל וג"ע למעלה במזרחו של עולם ונמצא ג"ע וגיהנם בין הארצות והרקיעים כגלדי בצלים.

ואי תימא הא כל בני עלמא וגו' יש בזוהר מקומות רבים תירוץ לקושיא זו. יש מקום שמפרש דממש אדם הראשון בעון חטאו הורידו הקב"ה לכלם והיה מוליד מלילית וכדומה בארצות ההם שבהם נמצאים שדים וחייבי כריתות ומזיקין שהם הרשעים שנכרת נפשם מכל וכל ואותם שמתו בלא בנים ברשעתם כנזכר בסבא ובפרשת בראשית פי' ג"כ שבארקא הם בני בניו של קין. ואפשר שכנגד אותה סברא שאמרנו שירדו אדם או קין שם בעולם הקשה. וכמה נשים הוו ליה כלומר אף אם נאמר שירד דוחק לומר שירדה אשתו עמו להוליד שם ולומר שהיתה אשה אחרת כמה נשין הוו ליה:

אחידא ברקיעא דלעילא פי' בז' רקיעין שפי' מה שאין כן בששה הנשארות שאין למעלה מהם אלא רקיע א' בין ארץ לארץ כנזכר לעיל ואחידא בשמא עילאה כי ארץ זו היא נגד המ' צדק וצדק דן אותה ומשפיעה והרקיע נגד הת"ת משא"כ שאר ארצות שהם חצונות ואין צדק דן אותם. מקטורא דארעא וגו' פי' מתנועת הגלגל וד' יסודות שתחתיו גורם הרכבתם ואינם הווים מזכר ונקבה אלא מתקיימין כך או אפשר שכוונתו שהם מזכר ונקבה אלא קיום הרכבתם הוא מתנועת הגלגל והרכבת ד' יסודות וחיותם מועט כענין הרחשים והרמשים המתהוים באשפות וכיוצא וסברא זו פליגא אההיא עובדא דפ' ויצא דהתם מוכח דממש אית בני נשא בידיעה וחכמה ובארץ שנית בעלי ב' ראשים ובג' בעלי ג' ראשים ובד' בעלי ד' ראשים וכן כלם.

אלין לתתא ואלין לעילא כדעת הטבעיים שהארץ כדוריית ובני אדם הולכים ראשם לרקיע ורגליהם בארץ בענין שהם רגלים עם רגלים וסברא זו דרב המנונא אזלא כההיא דלעיל דז' ארצות אינון ז' חלקים בכדור הארץ ואתייא כדעת ר' יהודה דקאמר לעיל ולא כדעת חכמי הדרום ור"ש מיושבי הדרום הוא כדפי' שהלך ר' עקיבא לדרום ולמד ה' תלמידים וא' מהם ר"ש ולפיכך כל הזוהר כדעת חכמי הדרום.

דכלהו יממא לצד דרום העולם ויהיה כלו יום בזמן החורף אלינו שהחמה מתקרבת לדרום בתקופת טבת ואז לצד צפון כלא ליליא וכמעט שמאיר השמש כחצי שעה וימצא מקום בעולם שכל ז' חדשים לא יאיר להם היום כלל כדפירשו בזה בעלי התכינה וכבר האריכו בזה בעלי התכונה:

והאי דאמרי וגו' כי זה וזה אמת כי בבטן כדור הארץ הלזו יש ז' ארצות כגלדי בצלים ומה שאמר רב המנונא הוא בחלקי כדור הארץ הזאת בענין שהכל אמת ולא פליגי ואם יפלא בעיניך הדבר אל תתמה שעל זה נאמר אודך וגומר ולהורות שדבר זה קשה בלי ספק לבעלי התכונה ההולכים אחר מדותם במראות עיניהם כפי מה שעולה מדתם אמר ורזא דא וגומר ולא למפלגי תחומין שאין הדבר תלוי במראית העין והענין תלוי בסודות מעשה בראשית:

ויאמר אלדים יהי וגומר אלמלא ההוא רקיע דאפריש וגומר כוונת הענין כי מים עליונים זכרים בהם כח הרחמים והמשכת השפע ומים תחתונים נקביים בהם כח הדין ועיכוב ההשפעה ואלמלא רקיע שבין מים למים שהוא הקושר הכל ומייחד מים במים והוא סוד יאהדונה"י ו' אותיות שבין יויד ליו"ד הוא רקיע. הוה פליגו בעלמא שלא היו שניהם מסכימים לפמולה א' זה פועל דין וזה פועל רחמים והעולם מתמוטט. מהרמ"ק זלה"ה:

ועלמא לא אתקיימא הכרח אל דבריו שמפני השלו' שבין מים למים העולם מתקיים:

ת"ח קב"ה אקרי שלום ואין שמו של הקב"ה כשמות בני אדם שאין שמותם מורים על עצמות פעולתם אבל הקב"ה שמותיו וכנוייו מורים על עצמותו בפעולותיו כי כיון שנק' שלום הוא שלום ופועל השלום כי כשמו כן הוא לא כבני אדם שהם נק' בשם ואינם פועלים בשמם. ואתקשר כלא בשלום שכן המדות העליונות ת"ת קו האמצעי הוא קושר ומייחד הכל:

ור' אבא אמר דלאו דוקא הת"ת הוא שלום אלא כל הספירות העליונות וז"ש דהא שמא קדישא כלא מי' עד ה' הוא שלום והכוונה דכלא חד ואין בספי' מחל קת והפכים ועם היות שימצא דין ורחמים היינו דאורחין מתפרשין להאי סטרא ולהאי סטרא אבל בשרשם ועיקרם הם א'. י' דשמא קדישא שבשם יהו"ד ואית דגרסי א' דשם אהיה והעיקר הוא דעל י' קאמר כדמפרש ואזיל. קפטורא שלשלת. בקוטפון לשון אשכול וכן פי' בערוך בערך קטף ופי' מטון יר' העולמות והספי' הגעתם והשגחת' הוא כשלשלת א' דתלת של ג' קשרים דכלילן באשכול דהיינו דגופיה חד מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. חד דחילו דכלא וגומר הם כח"ב אמנם מ"ש סתים שבילין פי' על החכמה שיש לו ל"ב שבילין והוא סתום בהם וז"ש סתים שבילין ועיין איך תחלה אתכליל כלא ברזא די' לחודה כי הי"ס נכללו באות י' ולא נמצאו בה רק ג' ראשונו' שהם כללות ג'קוים הכוללים כל הי"ס ואח"כ נתגלו יותר במילוי היו"ד כי היו"ד הוא רמז אל ג' ראשונות כנ"ל ו' ו"ד הם ת"ת ומ' אשר בהם נכללים ז' ספירות תחתונות. עוד נתגלו יותר בשם יהו"ד כנודע ושמור כלל זה: והא אוקמוה בוצינא קדישא וגומר סוד שם בן ד' וסוד עשר שמות תבינם מפ' אחרי מות דף ס"ה ע"א וב' עכ"ל:

תליתאה א"ל ולפי שגם היסוד נק' א"ל לז"א ודא הוא א"ל גדול והא"ל שביסוד אינו גדול והכריח הענין ממה שאנו אומרים הא"ל הגדול לאפוקי א"ל שאינו גדול דהיינו ביסוד אלדי"ם וגומר טעם לשם אלדים בלשון רבים דדיני' רבים ביה אתערי פי' עמה הם מתערים דין בבינה דין בהוד דין במ' דין בבעלי הדין התחתונים והכל תלוי בגבורה שהיא מעוררת הכל והוא גבורה תקיפא והיינו פי' שם אלי"ם לשון חוזק והכוונה שלמעלה בבינה מתעוררים בדקות ובנחת ובגבור' מתחזקי' ונגלי' הדיני':

חמשאה יהו"ד כללא דכל שלימו דמהימנותא שד' אותיות אלו כוללות כל האצילות י' חכמה ה' בינה ו' שית ספירן ה' מ'.

כללא דכל שלימו יר' שכולל כל העשר ועכ"ז הוא רחמי בשלימו שאין רחמיו חסרים דבר מצד כללות מדת הדין בו. ודא הוא ת"ת לשון פארות וענפים הנכללים בו גם לשון יופי שהוא יפה ברחמיו מפני הענפים הנכללים בו.

תמינאה א"ל חי ולא שיהיה עיקר השם ח"י שהרי נמחקת אלא עיקר השם א"ל ומלת חי כנוי אליו לחלק בינו ובין שם א"ל שבחסד וטעם שנק' ח"י ע"ש כי שם צוה ה' דהיינו ת"ת את הברכה הראויה להשפיעה למטה דהיינו חיים אל כל הנמצאים למטה ממנו וע"ש אות' החיי' נק' ח"י וכבר היה אפשר לפרש הפסוק במ' לז"א ודא צדיק שפי' צדיק יסוד עולם שכל חיי העולם תלויים בו ולא יצדק במ' שבה מיתה ולא יצדק בנצח הוד משום דחיים לא נפקי אלא משפיעי' ביסוד ומיסוד נפקין ומפני שאין לו שם זה עיקר כי ח"י כנוי וא"ל משותף בחסד אמר שיש לו שם שני ואקרי יהו"ד בת"ת וראיה ה' צדיק יבחן וירצה ה' מדה זו צדיק תחתון יבחן ואין ספק שבחינת הצדיק ממדתו שהוא היסוד או יר' ה' שהוא צדיק יבחן האדם. והטעם כמו שהת"ת ו' ובו סוד שם יהו"ד כן היסוד ו' זעירא ובו תרין ווין להראות מה שבמציאותה ויהיה לפי זה שם יהו"ד כשיתמלא להראות ב' שמות יו"ד תרין יודין ה"ה ה"ה תרין ההין בכל א' ו"ו שני ווין והיינו ת"ת ויסוד יחד כנזכר והכרח לכל השם וא"ו תרין:

אדנ"י ודא מ' קדישא ששם אדנ"י מורה על האדנות והשררה כענין המדה הזאת הנק' מ' מפני שבידה כל חיילי המלך עליונים ותחתונים אפילו החצונים כנודע אמנם אינם נכללים בה ח"ו וז"ש מלכותא קדישא: עוד נק' אדנ"י לשון דין וז"ש דדינין נפקין לשון רבים אדנ"י ומשום שאין בה מקורי הדין שאינם אלא בבינה לז"א נפקין מתמן לעלמא דהיינו פמליא של מעלה ופמליא של מטה והיינו ממש מלכותא נמי דקאמר כנזכר.

ודא הוא בתראה אפשר טעם אל שתי עניינים הנז' שהם מ' ודיינים שהיא המדה האחרונה. ואפשר לתת טעם ששם זה בלשון רבים מפני שהוא בתראה דכלהו שמהן וכל הספירות משתמשים בו להשפיע והיא נק' על שם כלהו:

עשרה שמהן כתיבין יר' שכולם כתובים בתורה ולפי פי' ר' אבא אין כולם כתובים בתורה שיש ביניהם שאינם כתובים כגון אל חי עם היות שכתוב בקרביכם הוא כמו כינוי ועיקר השם שם יהו"ד הקטן ולזה לא נז' בפי' בתורה ולז"א ר' אבא עשרה שמהן אינון ולא אמר רתיכין כדקאמר ר' אלעזר ואפשר שהיה לר' אבא קבל' אחרת מאיזו משנה ידועה שבה שנה בפירושו זה והיה סומך עליה ועלה קאמר ואנן לא תנינן הכי לזה חלק עם ר' אלעזר כדשני ר' אלעזר לקמיה:

ר' אבא פתח ודרש עורי וגומר הכוונה לפרש כל סוד האצי' בפסוק זה ובסוד הקרבנות והיינו סוד שלמים עולות חטאות אשמות ו"ה שמן וקטרת י"ה כדמסיק לקמיה וכוונת הכתוב עורי צפון בחינת התעוררות המ' מצד הגבורה ובואי תימן היינו בחינת התעוררות הת"ת מצד החסד ואח"כ עולה עוד מעלה א' ע"י כל א' משניהם הפיחי גני מ' יזלו בשמיו מצד הבינה ששם הקטרת יבא דודי לגנו ת"ת מצד החכמה וגומר ולבאר ענין העולות במ' הוא זר מפני שהוא מצד המחשבה לכך אמר אלין עולות הנשחטות בצפון והטעם בגין דאינון מחשבות שהעולה בא בשבילן הם בצפוני לבא והיינו סוד לב מ' הצפון כנודע והיינו לפי משמעות צפון אמנם לפי רמז ענין צפון אמר ובאתר דדינא שהיא גבורה הנק' צפון ג"כ לו ענין בגין דמחשבה אשתכח בליליא דהיינו מ' מדת לילה בזמנא דדינא אשתכח היינו מדה הדין בצד הגבורה וחשך ויהי' גבורה ומ' שניהם בסוד לילה דהיינו רוח צפון מנשבא וגומר דהיינו חוט הגבורה המעורר בחצות לילה אל המ' המבטל הדינים הרעים והיינו רוח ת"ת צפון מצד הגבורה וזהו כד מתערי בני נשא שהוא מקום המחשבה וכנור דוד שהיא מ' והיינו עורי צפון כדפי'. שלמים וא"ו במילואה תרי שלומי ת"ת ויסוד. דנשחטות בדרום שאף הדרום כשר בשחיטתן. בגין דאינון שלמא דכלא ת"ת משלים חסד וגבורה ויסוד משלים נצח והוד וכן משלים ו' קצוות זכר עם נקבה וז"ש שלמא בין עילאי ותתאי. בעלים אכלי מנייהו שאין בהם קטטה כלל שאם היה בהם נדנוד עון היה נאכל לכהנים לבד לכפר: אינון חטאות ואשמות וגו' בענין שהקרבנות נחלקים לשתים הא' חלק הקרבנות שאין בהה מאכל לבעלים והם באים לכפרת עון וכלם במ' ועם היות שיש בהם בחינות רבות כלם בחינות שונות בה ובזה צדקו דבריו בר"מ הב' שלמים וכל קרבנות הנאכלים לבעלים ועם היות שקדושתן קלה ומזה נראה שהם למטה עכ"ז לא חביבא קמי קב"ה כמו שלמים ולזה הם משובחים והטעם שהם יורדים בקדושתן מפני שמשלימין גם למטה ויורדים עד ההיכלות וז"ש בגין דאשהכח שלמא בעילא ובתתא.

ועילא מכלהו קטרת שהוא בבינה לא מתקרב אלא בזמנא דשמן וגומר היינו קשר חכמה עם בינה והיינו סוד מנורה בדרום אמנם מה שאין בקטרת מאכל לא לכהנים ולא לזולתם ובזה נראה שיש שבח יותר לשלמים לז"א שלמים בכלא הוא שלמא דהיינו שמורה קטטותא לא אתער בעלמא שאין עון ולא פגם אמנם הקטרת הוא מצד הבינה שמורה קשירו דמהימנותא דהיינו שקושר ג' ראשונות וז' אחרונות ואין לתחתונים חלק בייחודו ואדרבה אסור ליהנות ממנו:

ר' אלעזר פליג אדר' אבא טובא כדמפרש ואזיל פליג עליה בשם אהי"ה כדמפרש ואזיל ופליג עליה בשם היסוד כנזכר לעיל וז"ש עשרה כתיבי לא קצתם כדפירש ר' אבא ומאי דמייתי ראיה ר' אבא ממתניתין אנן נמי תנינן וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. וההוא נהר נפיק מיניה ואתמשך ומיני' לתתא וגומר עיין אחרי מות ס"ה פי' בעוקץ חכמה וגג העליון בינה שטח כמו נהר וצד ימיני ברא ת"ת ו' שמאלי בת מ' הרי אבא ואימא ברא וברתא בה' אח"כ אתמשך בן לתתא שעד עתה היו כלולים יחד ארבעתם אח"כ יצא הבן למטה ומהגג העליון בינה וזהו והאי בן אתמשך ונפיק מנייהו עתה יצא מתוכם. ועיין דף צ"ב ובלק דף נ"ב עכ"ל:

אל גדול ולא שיש אל קטן כדפי' ר' אבא אלא נקרא אל גדול ע"ש שנק' המדה בעצמה גדולה וז"ש ודא גדולה.

המשאה אלדים ובכל אתר בין אלי"ם שבבינה בין אלי"ם שבגבורה או במ' שלשתם בגבורה אלא או יהיה גבורה שבבינה או גבורה עצמה או גבורה שבמ' וז"ש גבורה בכל אתר והיינו אלדי"ם לשון רבים מפני היות הדין נמצא בכמה מקומות כנז'.

שתיתאה יהו"ד דא רחמי ירצה שכינוי רחמים לשון רבים ולא יפרד והטעם ששם יהו"ד בו כלל כל האצילות וכלם בפעולות הרחמים ולכך שם הרחמים רבים ע"ש מוצאם ממקורות רבים וז"ש שלימו דכלא שבו נכללים ד' אותיות שבהם נכלל הכל גם כיון שאין המדות נכללות בו אלא מצד הרחמים שבהם וז"ש רחמי שלימו וגומר ואף אם ג"כ כולל הגבורה מפני שהוא כולל בחינת שלמות שבכלם כדפירש ר' אבא לעיל. עיקרא דכלא בסוד הדעת שהוא שורש אל ששה ספירות קשרא דמהימנותא שהוא קושר ו' קצוות קושר ימין ושמאל למעלה ולמטה אחיד לכל סטרין היינו כולל ו' קצוות כנזכר ודא הוא ת"ת ישראל בבחינת ישראל הוא כולל הדעת דהיינו עיקרא דכלא ושלימו דכלא שהוא נשמה לו' קצוות ובבחינת ת"ת היינו כולל ו' ענפים ופארות וע"ד יהו"ד קריב בכלא מתייחד ומתקרב לכל מדה ומדה באותה המדה הכלולה בו השוה אליה כגון בגבורה בגבורה שבו וגומר והסבה בזה הקריבות הוא בהיותו אחיד לכל סטרין ע"י הששה סטרין הכלולים בו וז"ש דהא קריבין אינון לשון רבים דהיינו שית סטרין הכלולים בו כנז'. לזמנין ה' אלי"ם וגומר נקט הני משום דת"ת לו שתי בחינות או נקשר בסבתו גבורה יצחק אבי יעקב והיינו ה' אלי"ם או נקשר במסובביו דהיינו נצח והוד שהם בני ישראל כנודע ולכך הורגל ה' צבאות או ה' אלי"ם אמנם מה שימצא אלי"ם צבאות הוא מצד המ' הנק' אלדי"ם שהיא רוכבת על שניהם.

דאשתמודען וגומר פי' הנביאים היו מתנבאים מתוך המ' שהיא פה אל הת"ת משם היו יודעים ת"ת היאך מדבר עמהם או מצד נטותו אל הגבורה או מצד היותו על נצח והוד וזה טעם לנבואה פעמים כך ופעמים כך.

תשיעאה שדי וגומר בהא נמי פליגא אדר' אבא דר' אבא פי' שם היסוד א"ל חי ור' אלעזר פי' הכא שהוא שדי ופי' טעמא דאמר לעולם די פי' סוף האצילות יסוד כי המלכות היא למעלה אם לא מפני המיעוט ולפי שסוף סוף המ' היא העשירית נקבה וכ"ש אחר המיעוט לכך אמר פי' אחר בשם שדי לשון סיפוק דלא אתי לעלמא ממלכות אם לא ע"י היסוד שע"י ניזונת והיינו דצדיק יסוד עולם ומעמיד המ' וכל אשר למטה ממנה והנותן המזין והחיות הוא נותן הגבול וז"ש דאמר לעולמו די.

עשיראה אדנ"י דהא דינא וגומר צירוף אדני דינא לשון דין והאי לאגחא קרבין וגומר ג"כ לפרש לשון אדנ"י משמעות אדון ושר צבא המלך ולוחם מלחמותיו ושליט בעולם כרצונו שהיא שולטת בתחתונים וז"ש ודא גבורה ת"ת שהיא מדת הדין הרפה אל התחתונים ואינה חזקה כעליונה שאין העולם כדאי להשתמש בה מרוב חוזקה.

דא הוא צדק פי' שהוא מנהיג העולם כולו בדין כאו' והוא ישפוט תבל בצדק וזה שלא בשעת מלחמה שאין התחתו' מתקיימים אלא בדין כאו' אשר יצר אתכם בדין. ואלין אינון וגומר הם י"ס שהספי' הם השמות. דקב"ה כלומר המאציל אקרי בהו שאין לנו בו ידיעה אלא ע"י פעולותיו הם מדותיו הם שמותיו ואע"פ שהם שמות רבים הכל אחדות אחד וזה שאמר וכלהו מתקשרין דא בדא בייחודא שלים וגו':

ואם זבח שלמים וגומר. רש"א כתיב עשרה וגומר למאי אתא קשיא ליה כפל הכתוב ב"פ עשרה ותירץ עשרה למעשה בראשית ועשרה וגומר וירצה בזה מציאות י"ס בריאת העולם והם בבינה הנק' מעשה בראשית שהיא חכמה ודאי וקיומם ע"י התורה העליונה שהיא חכמה וז"א היה מסתכל בתורה ובורא את העולם וז"א מאי קמיירי ירצה מה טעם לרמוז ב' פעמים עשרה יחד ותירץ מפני קיומם של אלו מתוך אלו. והענין כי המאמרות הם. מחכמ' בסוד ל"ב נתיבות ובאו למעשה בראשית שהיא הבינה ונכללו בה להתגלות בל"ב אלי"ם אמנם דברות התורה הם מת"ת ונמשכים למ' ולכך תורה ע"י המ' מפי הגבורה ודאי ועכ"ז ניחא כי מעשה בראשית הם סוד י"ה ואינם שוכנים אלא על ו"ה שהם י' דברות של תורה וז"ש אם לא בריתי שהוא התורה דהיינו יומם ולילה ו"ה מדת יום ומדת לילה חקות שמים וארץ דהיינו מה שנשפע בימהם בסוד י"ה על ו"ה דהיינו חק ושפע אל שמים וארץ לא שמתי ואין העולם מתקיים וע"י התעוררות ו"ה מתקיים ייחוד י"ה. מהימנותא דקב"ה פי' להאמין בא"ס המשגיח בכתר ומשפיע ע"י מדותיו: מהרמ"ק זלה"ה. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:

אור אקרי המשילו הרוחניות הדק לאור כי הגשם הדק שבעולם הזה הרוחני הוא האור. לישראל באן אתר וגומר וא"ת מאי קא מבעיא ליה והא כתיב כי חלק ה' עמו וי"ל באיזו ספירה פרטית קא מבעיא ליה ופשיט ליה בת"ת המתפשט מחכמה בענין שהם אחוזים בת"ת בסוד תורה הנמשכת מחכמה והיינו רקיע השמים רקיע מצד החכמ' השמים מצד הבינ' והיינו יהי רקיע בתוך המים במילי ירצה שהרקיע מתפשט והולך בתוך דברי תורה שהם סוד ת"ת ומ' וסוד הדעת נשמה אליהם ומתפשט באורו בהם וישראל הם ממש בסוד נשמתם מהרקיע הזה שמשם נמצאו. ויהי מבדיל וגומר כי בהיות הת"ת אוחז הגבורה ומכריעה לחסד נמצא נוטלה מלהשפיע בחצונים והם נבדלים מהקדושה וע"ד קדושים שהם ישראל מבדילים בפעולות הת"ת מצד החכמה והיינו לא יהיה לך מצד החכמה וכן יהי רקיע. לא תשא מצד הבינה כדמפרש ואזיל כאילו פריש אימא בינה מאתרה מעל שש קצוות לעילא ששם סלוקה וזה ע"י הפגם שפוגם בשבועה בבת שבע שהיא מ' ובז' הספירות ואין כסא המ' כתקונה וז"ש וכתרין לא מתיישבין בדוכתייהו לא העליונות ולא התחתונות נמצא פגם בין י"ה ובין ו"ה ובין י"ה לו"ה שהכל נפגם והיינו לא תשא את שם מ' ה' אלדיך חכמה בינה את לרבות הת"ת והיינו את שם ה' יהו"ד ממש ד' אותיות אלו כנזכר ואפשר לפרש אימא מ' כתרין שש קצוות וממילא פגום באימא עילאה ואין ספק שהנדר פוגם למעלה והשבועה למטה וניחא להאי פי' ונרגן מפריד. מקום א' מ' עם הת"ת יקוו המים יושפעו ויתקבצו ובזה הבינה עליהם ואם לאו היא מסתלקת:

זכור את יום מצד החסד שמצדו הייחוד אל הת"ת והמ' שעיקר ייחודם ביום השבת וז"ש זכור את יום השבת ייחוד הת"ת ומ' לקדשו מצד הקדש חכמה שבצד החסד וע"י הייחוד נשמות קדושות באות לעולם והיינו תדשא הארץ דשא שהם נשמתין דלקיטת מצד הכהן כנזכר בסבא בפ' ובת כהן דא נשמתא והיא מתעטרת מצד התחתונים בנשמות האצילות ומצדם הייחוד ביום השבת לאפקא דשאים הם נשמות וברכן הם שפע ורב טוב:

כבד את אביך מצד הגבורה וכבודם לתקן המיעוט המתמעט משם בהמתקת הגבורה וכבודם להיותם שני המאורות הגדולי': לא תרצח מצד הת"ת הנק אדם ואדם בסוד נשמתו נפש חיה מרכבה שם וההורגו פוגם בו ויעקב אמר וידגו לרוב ולזה לא תהיה בינוני וגומר הפך מדת יעקב כנזכר: לא תנאף מצד הנצח שהוא א' מביעי דכורא וזה רמז דלא תוליד הזרע שהוא מתרין ביעין הנשפע מת"ת שבנצח על המ' שבהוד כנודע. לא תגנוב מצד ההוד שנצח והוד ב' רעים ולהם חלקים ידועים בזריעה לז"א זורע זרע ואין זה נוטל של זה והגונב פוגם בשתי מדות אלו: לא תענה מצד היסוד שהוא דמות אדם ת"ת והוא עדו"ת ודעו"ת הוא ת"ת כנזכר בתיקונים והוא עד אמת מצד הת"ת ומי שהוא עד שקר פוגם במדה זו: לא תחמוד מצד מ' והיינו אהבת זוגך לקבלך:

ולא עוד אלא דמכפר וגומר הכרח הענין הוא דאם אינ' מכפרי' כלל הרי כיון שיש עון אינם יכולים להטיל שלום ולייחד מפני פגם העון אלא בהכרח מתקנים הפגם ומכפרים העון ואחר כך מייחדים ומשלימים וזה שאמר בגין לאטלא וגומר. הא אוקמוה במיכאל וגבריאל אברהם ויצחק חסד וגבורה וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

ונקרא אברהם המשל נשיא שהחסד עול' עלהכל שהבינה הנק' אלי"ם המשילו ונשאו על כל הספי'. פחד נק' ע"ש שצריך לפחד מחוזק דינא יעקב ת"ת נק' אמת. ושלום יסוד משך הוא"ו ועיקר עבוד' לקשור שלום באמת כאו' אהבו שע"י שלומם שהם עולים וקושרים הספירות הימניים על השמאליים ומכריעים ההכרעות נמצאו כלם תלויים באהבת אמת ושלום וז"ש וע"ד האשלמותא דכלא וזה סגולת קרבן שלמים לאהוב אמת ושלום זה לזה ולהשלים ע"י כל הספי' וז"ש ומאן דקריב ליה אסגי שלמא וגומר כי מלת שלמים לשון רבים מורה על ענין אסגי שלמא ריבוי שלימות. יעקב עביד שלם ובגין דאחיד אוחז ומשלים חסד וגבורה והקרבן שלמים הם מכפרים טל עשה ועל לא תעשה ובערך ריבוי המצות שהם משלימים נקראו שלמים לשון רבים דהיינו שלומות הרבה וז"ש וע"ד אקרי שלמים. גבר שלים יר' בסוד כללותו מכל הבחינות הצריכות ושלמים לשון רבים יר' שלמות וכללות העליונים ותחתונים בו וז"ש לעילא ותתא בסוד שמע וברוך שם:

ר' אחא אמר אם על תודה יר' שהתודה באה על עון כגון חבוש בבית האסורים וכיוצא מסתמא עון היה בידו ואח"כ גרם שנתכפר לו וניצול ונתייחדו המדות העליונות וז"ש אם על תודה כדמסיק שהיא מ' והקריב הת"ת שהוא על התודה וייחדנו עם התודה ופי' כי התודה מ' וראי' או' חטא עליה לשון נקבה דייקא והענין שהלחם היא מלכות ובהיותה חמץ מור' שהחצוני קרוב אל ה' ובהיותה מצה נבדל משם ולכך לתקן ביעור חמץ אתיא מצה וחלת כתיב חסר וא"ו שהיא בעלה ועתה נתרן עם ו':

ור' חייא מוסיף על דברי ר' אחא ודייק או' שלמיו לשון רבים והכוונה על זבח תודה שהיא מ' והיינו או' אתידע יקריב ב' שלמים בשלימות דהיינו ליחדא עם הת"ת ויסוד:

ור' יצחק פליג אדר' חייא דקשיא ליה טובא א' תודת שלמיו מורה שהשלום הזה נפעל ע"י התודה מ' והיינו תודת סמוך לשלמיו ואם כדברי ר' חייא הל"ל על זבח תודה שלמיו ועוד דמשמע שהתודה למטה מן הלחם כאו' על זבח תודת וגומר אם כדבריו שהשלמים למעלה אין הלחם למעלה ממנו אלא ממט' במ' לזה פי' שהמ' בעצמה נק' תודת שלמיו דהיינו תודה שפועלת שלומים הרבה וכל הספירות נשלמות בייחודה ואתער רחמי בכלהו עלמין עליונים וחתתונים.

ור' יוסי מתרץ לישנא אליבא דר' חייא ואמר מה שאמר תודת שלמיו בסמיכות יר' תודה מתברכת מתרי שלומי ולעולם תודה למטה ולחם בחינה עליונה על בחינה זו וז"ש דכ"י אתברכא מאינון אתרי ואין הכוונה שהם בה דא"כ קשה דלחם למעלה מתודה אלא היא למטה מתברכת ואח"כ לחם שהיא יחוד' למעל' וא"א לפרש שלמיו במ' כדפי' ר' יצחק משום דאינון שלימו דכלא הם אלו ולא המ' ומוכיח היות קרבן זה במ' בהיות' חסר' מתלבשת בקליפות וז"ש לחם חמץ הא ידיע שהיא המ' בהיות העליונות מסתלקות ממנה ואם יקשה לך היאך מקרבה חמץ ששם מזדמנים החצונים ואמר משום דכמה דהוה חטאה וגומר. כדי לתקן הפגם ההוא ממש והיינו חלת חסר ו' שנסתלק ממנ' וזה שאמר ת"ח וגומר אמנם מה שראוי להקשות או' בלולות בשמן כי מי נתן שמן שהוא מחכמה במקום פגום שהיא חמץ אם אפי' ו' שהוא בת"ת אסתלק ממנה איך יהיה בה שמן מחכמה וז"ש למאי קא רמיזא:

ור"ש תירץ כי ענין תודה בחמץ וחלת חסר כדפי' לעיל הכוונה במ' בהיותה מתלבשת בכחות הדין שהם למטה ממנה וז"ש הכי אינון להט החרב המתהפכה והענין המ' חרב וכחותיה להט מתהפכת לדין ולרחמים ואין לפרש להט בחצונים ח"ו דא"כ לא היו נקרבים ע"ג המזבח אלא הם טהורי' כחות בעלי דינים ולזה משפיע עליהם שמן כדמסיק בגין דכלהו וגומר ואם לא ישפיעו שמן להפכם מדין אל רחמים יערערו עליו ויתבעו הדין לכך צריך לתיקנם כדי שלא יקטרגו עליו.

ודא הוא יין וגומר פי' גם זה טעם היין אע"ג שלא הוקש' לר' יוסי דבאתר חד תלי יין ושמן ומים לניסוך והשתא מפרש כל חד וחד ואזיל.

מים בחג בניסוך היה לאשקאה גנתא שהיא המ' וכל אינון נטועין שהם ז' ספירות שבה הנכללי' בג' הדסים וב' ערבות ולולב ואתרוג וע"י היו מקבלים שפע רחמי' בסוד מימי החסד ומעבירים מים זדונים. וכן ביין ג"כ ב' מיני יין וז"ש יין אית אתר וגומר שהוא טוב דהיינו הדין המעורר הזווג ומשמח מצד הבינה הנק' עם החכמה ששם ת"ח ונבון וגומר ואית אתר דאיהו לאתענשא שהוא הדין החזק מצד הבינה המעוררת דינים ע"י הגבורה והוא מתעבר ע"י יין הטוב. והנה שנים אלו יש בקרבן שהוא בהם ויש שאינו בהם אמנם שמן מצטרך לעולם אין מנחה בלא שמן מפני שהוא לעורר הרחמים אינו להעביר שמן אחר ח"ו שהכל שמן טוב וזה שאמר ושמן לא אעדי וגומר. מנחת קנאות מעוררת הדין עליה לכך אין בה לא שמן חכמה ולא לבונה כתר אלא באה מן השעורה מן הסערה והדין והיינו וצבתה וגומר. משא"כ בתודה שהכל שלום כאו' זבח השלמים אם על תודה:

בני מהימנותא פי' נאחזים בספירות אינון דמשתדלי הם בסוד הת"ת וידעי לייחדא וגומר הכל בסוד התורה והיינו אותם העוסקים בסודות ושבחא דאינון כלומר העיקריים ומשובחים שבהם הם אינון וגומר ומתדבקי בה ע"י ההשכמה וע"י התור' נעשים חברים עם השכינ' שהיא משבחת והם משבחים כדלקמן. מהרמ"ק זלה"ה:

ת"ח בשעתא דבר נש קם מקדים אל השכינ' ורוח צפון ת"ת מצד הגבורה ואתפלג ליליא שהלילה היא נחצית ע"י התורה לשני חצאים חציה ליל חשך ודין מעורבת בחצונים וחציה לילה דהיינו מתאחדת ברוח צפון ומנגנת בסוד שיר ושבח ומשכמת בסוד התעוררות הייחוד בין חכמה ובינ' והיינו לשבחא למלכא בינה קדישא מיוחדת עם חכמה. היושבת שכינה בגנים ג"ע תחתון וג"ע עליון חברים צדיקים שבגנים שהם חברים עם הככינה כלם מקשיבי' לקולך אתה העוסק בתורה. אתון שבחון למלכא ע"י התורה אעטרו שהמלך מתעטר בנשמת הצדיק ההוא לינק מלמעלה בסוד ההתעוררות והענין כי ההיא אילתא מ' מתעטרת כדמפ' ואזיל ואז כדי להשפיעה הוא מקבל מלמעלה. ומאן אינון כלומר בכל העוסקים בתורה מתעטרת אמנם העיקר הם אותם העומדים בבית ה' דהיינו מ' בלילות שמשתתפין עמה כדפי'. וברכתא דילהון ברכתא שמעמקת שפעה יותר כדמסיק שאו וגומר וברכו כלומר ברכתכם עיקרית וברכו את ה' והטעם שאו ידיכם כדמפרש ואזיל מהו קדש אתר עילאה וגומר:

ובר נש דעביד כן ואין בידו עון שיעבר תפלתו אלא זכי להאי להשפיע במ' משם יברכך ה' מציון כלומר את תברך לקב"ה כלומר דהיינו ת"ת מאתר דאקרי קדש עילאה שנמשך לת"ת כדי להשפיע למ' והצדיק ושכינה מתברכים יחד מהת"ת ע"י היסוד וז"ש יברך לך מאתר דאקרי ציון והיינו החלק ההגון לך מהתעוררותך המקור העליון דהיינו ואת ומטרוניתא שנעשו חברים תתברכון כחדא כמה דזווגא דלכון הוה כחדא לשבחא וגומר. כך מההוא אתר וגומר ואע"פ שהוא בחיים בעולם הזה א"כ אינו מתברך אלא ממ' שהיא המשפעת בתחתונים ועוד היאך הת"ת מברך אינו מברך אלא היסוד כיון שהברכו' נמשכו' אליו משם לז"א שהת"ת הוא המברך והאדם למטה שכינה רוכבת עליו והא כיצד כשהת"ת נותן הברכות העליונו' ביסוד אומר זה חלק השכינה וזה משאת מאת פני לפלוני וז"ש יזמין לך ברכאן וז"ש יברכך ה' מציון כלומר משם יזמין לך הברכות כנזכר. מאן טוב ירושלם וגומר פי' יברכך הוא חלקך וראה בטוב הוא חלק המ' שהוא ג"כ נהנה ממנה כמו שנעשה שותף עמה וז"ש וע"ד יברכך וגומר כלא חד מלה.

וראה בנים לבניך שפיר כמו שהוא עטר להקב"ה כך יהיה הוא עול' במדרג' עליונה שהם בנים לבניך דהיינו שלא יפסוק תורה מזרעו שהוא חוט המשולש והטעם שיהיו עוסקים בתורה כמותו בלילה ששכר מצוה מצוה וכמו שגרם ייחוד בין אבא ואימא ועלה ת"ת אל ייחודם ואריך אנפין ישפיעם כן ממש יעלה אל סוד המבוע הזה בסוד וראה בנים לבניך מדה כנגד מדה לכך שפיר.

מהו שלום על יש' אם הכוונה ברכה לכלל ישראל ושלום על ישראל היל"ל דאהדר למלת וראה ג"כ שלום על ישראל.

ועוד מאי קא בעי הכא ישראל שעד עתה בברכת היחיד קימי' ואם הכוונה שיתברכו בסבתו מה ענין זה הנה ודאי שכן דרך כל המברכים והמשפיעים ולז"א מאי קא בעי הכא ירצה מה נשתנה מקום זה.

ותירץ שע"י שתזכה לברכה מציון ולראו' בטוב ירושלם דהיינו היותו מרכבה לברכה מת"ת וממ' עוד יזכה לעלות במדרגה רוחניית יותר והוא לייחד אפי' למעלה מהת"ת ומשם ימשיך הברכות על ישראל קדישא ת"ת מצד החכמה מתקדש ודאי ושלום היינו שבחא היא דעילאי ותתאי כלו' תשלים בין חכמה ובינה מצד הדעת וכן תשלים בין חסד וגבור' וכן לכל העולמות כלם כנזכר בסוד השלמים לעילא. וכל זה גרם לו בעסק התורה בלילה וז"ש ומילי דאורייתא אסגין שלמא בעלמא כי ג"כ בסוד התורה יושלם כל זה:

נפש כי תחטא וגומר ר' יוסי פתח וגומר לאזדהרא מהתרחק מאה שערים מן ההיתר כדי שלא להגיע לשער א' מן האיסור וז"ש דלא למחטי וזה על ג' דרכים אם לא חטא כלל מחוביהון דשאר בני עלמא אם חטא לעזוב חטאו והיינו מחוביהון ממש אשר חטא על הנפש ועוד לשוב בהרחק וזהו לאזדהרא דלא למחטי וגומר:

אתערו בני עלמא פי' מן העבירו' שאתם משוקעים בם ושובו אתערו לאזדהרא שלא לחטא עוד והיינו תשובת הגדר. אתערו נשמתא היינו לעסוק בתורה ומצוה ובזה באה הנשמה אל הגוף. בכמה ויעודין בכמה קסטורין היינו עונשין. ולא עוד אלא שגם מראה לו שכר. לאשתעשעא בהו לא בראיה בלבד אלא בהנאה. יעדון כדי שתדע נועם הצדיקים והוא סוד הייחוד ע"י הצדיקים שהקב"ה משתעשע עם הצדיקים בג"ע:

נפקא וקיימא קמי מלכא בהיכל ידוע בכסא הכבוד ג"ע עליון וגם אור השכינה עוטה אותה מעיל ועליה קאמר בלבוש יקר והיינו מהכבוד העליון שהוא מתפשט עד המ' והיינו ל"ב נתיבות חכמה שבהם נברא העולם ובהם כל ציורי הנמצאות לרמוז שבכל צדיק וצדיק תלוי כל הנמצאות כלם. אסתכלת ביקרא וגומר היינו סוד הייחוד הנעש' בכל יום ומעטר לה וגומר וכל זה דמיון המזומן לה לעתיד כדי שיתאוה לו ולא יחטא:

בשעתא דמטי זמנא שגלוי לפניו עת להולד הנשמ' לצורכ' ולצורך העולם מורידה מג"ע עליון לג"ע תחתון כדי שיראה מה שמזומן לה שם. וטעם ל' יום דעד ל' יום לא מתיאשא נשמתא בדוכתא כנזכר פ' תזריע. וסלקא לאתרה לעיל' להשביע' קודם בואה ואח"כ משם שולח אותה וזה שאמר לבתר דכל האזהרות והצויים נחתא לעלמא להתלבש בטפה ההיא ברצון כל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ולא עוד אלא וראה בטוב וגומר מאן הוא טוב ירושלם וגומר הנה נראה הענין כפול כי ציון וטוב ירושלם הכל נראה א' ואיך אמר יברכך וראה בטוב ירושלם כנרא' שהם שני עניינים. ועוד באומרו ולא עוד אלא אמר וראה בטוב וגומר כנראה שהוא דבר עליוני יותר מציון. האמנם אפשר לפרש כי יש ברכות נמשכות אל המלכות מיסוד עצמו הנק' ציון ויש ברכות נמשכות אל המ' מן הת"ת עצמו וכנגד אלו אמר וראה בטוב ירושלם ולא כינה אותם על ציון רק שאמר כי הם טוב ירושלם וברכותיו והשפעתו הנשפע לירושלם ממלכא קדישא שהוא הת"ת אמנם אמת הוא כי לא נחית אלא דרך ציון כנודע כי אין שום השפעה למ' אלא דרך היסוד אמנם אינו מועיל רק למעבר לבד אמנם מ"ש יברכך ה' מציון הוא ברכות ציון עצמו ולכן פה הוזכר שמו אמנם למטה לא הוזכר שמו כי הם הברכות הנשפעות אל ירושלם מן הת"ת ולהיותם עליונות מברכות ציון עצמו לז"א ולא עוד אלא וראה בטוב ירושלם, או אפשר לפרש במה שהודעתיך פרשת בשלח דף נ' ע"ב כי יש בכל ספירה וספירה סוד עצמות וכלים והכלי נק' יסוד והעצמות נק' צדיק והנה לז"א יברכך ה' מציון הוא סוד השפע הנשפע ע"י ייחוד גופא בגופא ואח"כ וראה בטוב ירושלם הם הברכות העיקריות שהם רוחא ברוחא עצמות בעצמות ולכן קרא אל העצמות מלכא קדישא כי סוד העצמות המתפשט בכל הי"ס והוא אחדות שלימה כי אין להאריך בו עתה כי לזה שינה כאן שמו וקראו צדיק כמ"ש ע"י ההוא דרגא דצדיק ולז"א ולא עוד אלא וראה וגומר כי הם ברכו' עליונות ורוחניות מאד מאד. עכ"ל: ועיין בס' אור הגנוז בס"ד:

אעטר לה מלכא היינו בת שבע שכינה כלול' מז' מדות למעלה מראשותיו. ור' אלעזר מתקן לשון צללים תרין. ונסו הצללים פ' אמוד. כדין בעי וגומר היינו ל' יום קודם פטירתו. או ראה שעבר במזיד. או ידע שעבר בשוגג ואח"כ נתברר לו. אם לא יגיד כדי שע"י וידוי יורידם מנשמתו לתוך מצילות ים.

היך פתחין ליה פתחי ההיכלות.

היך יקום לפני קונו עד ימרק עונו בגיהנם:

ר' אבא פתח וגומר כל דינים דלעילא היינו זא"ת שהיא מ' באתנו שהיא נקבה ובה כל דינים תלויים כאו' ישפוט תבל בצדק. ועכ"ז לא שכחנוך ת"ת שהוא תורה ולא שקרנו בבריתך יסוד השקול כתורה כדמסיק דמאן דמשקר ביה כאלו משקר בשמא וגומר דהיינו שם ה' ת"ת דהיינו כל התורה כלה.

וקרא אחרא וגומר מורה שהיסוד ברית שקול כת"ת תורה כלה וכן פסוק אם שכחנו שם וגומר ג"כ מורה ענין זה כדמסיק דפריש כפוי וכופר באלו"ד ומשקר חותמו שהוא מהול וקורא עצמו גוי ערל:

סליק ליה כאלו נטיר יר' כל מה שעסק במצות היו אותם המאורות חשוכים מפני הערלה ואח"כ כשנימול העלה עליו כאלו קיימם מחדש מפני שהאירים והעירם מחשך ערלתם: אורייתא ת"ת איקרי ברית שהיא תלויה בברית כדפירשתי. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. אעטר לה מלכא קדישא וגומר עיין פ' לך לך. אלא כל דינין דלעילא וגומר פי' כי כל הדינים באים מן המ' הנק' זאת. עכ"ל. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:

זכה ליקרא מ' בעולם הזה ומ' לעולם הבא כדכתיב וצדיקים ירשו ארץ. וזכה לברכתא היינו ע"י הת"ת הקושר מבינה עד המ'. יוסף זכה מפני זכות הברית זכה אל השור ראשון לקרבנות ולזה הקשה אי הכי מעיקרא סליק אדעתא דברכות בכור שורו אינה בזכות הברית אלא שכל השבטים משולים לחיות ויוסף לשור השתא דאמרת זכה א"כ למה שור ולא אריה שהוא ימין שהיסוד בימין נאחז כנודע. ולזה אמר שזכה למעלה ולא עלה עד הימין כדי שיהי' שם להגין ולבטל שור נגח שהחטיא ירבעם לישראל. תרין דרגין יסוד ומ' מילה ופריעה ולהם ב' שמות שד"י אדנ"י וז"ש בשמהן איקרון והיינו שור פרה כיון שמ' פרה בהכרח זווגו שור והיינו שניהם בשמאל ואין בזה פגם למעלת יוסף וז"ש בכור שהוא יוסף שורו שהוא מדתו נטיל לשמאל הדר לו ודאי ולאו כשוורין וגומר שהם בעלי הדין החזק המזיק אלא שור שקרניו יפים קרני הוד והם קרני רחמים קרני ראם ולכך דינו לבטל והיינו בהם עמים ינגח וגומר משמע דכל מאן דנטיר להאי רשמא וגומר לנטרא ליה מכלא מכל מיני הקליפות שכלם נכנעים תחת שני שמות אלו. יקרא עילאה כבוד חכמה עילאה ושם הם סוד הקרנים כנזכר: ואפשר לפרש ולאו כשוורין דעלמא בועז ופלטי בן ליש שעם היות שזכו למדה זו לא נתייחד' עמהם כיוסף. בהם עמים ינגח וגומר ע"י שיונק מלמעלה יש בו כח לבטל הקליפות דהיינו בהם עמים וגומר שהם אפסי ארץ דהיינו מצולות ים. תרין מלכו יסוד ומ'. חד הוא יסוד וחד בנו מ'. ברית חביב מכלא ששלמה שמר כל התורה כולה ומשום דאהב נשים נכריות שנגע בברית אבד המ'. וירבעם בטל כל התורה ומפני שיוסף שמר הברית נתן לו המ':

בגיני כך יר' מפני מעלת הברית כדפי' אר"ש האי בר נש דאוליד בר אתקשר בשכינתא הבן ואפשר שהוא האב וקאמר האי בר נש דאוליד בר דהיינו שיכניסהו בברית אתקשר דהיינו נקשר עמה יותר ממה שהיה עד עתה וכמעט שהוא מרכב' אליה ולא בבחינתה למטה אלא בחינה שדרך בה יכנס לכל שאר המדות וז"ש דאיהי פתחא לכל פתחין פתחא דאתקשר וגומר דהיינו שם אדנ"י פתח המתייחד עם שם יהו"ד שהוא ג"כ פתח ליכנס למעלה יותר וכל זה בסוד הברית.

נטיר קמי קב"ה במ' שהיא לפני הב"ה ת"ת ששם היה כשנימול. דדיני' מתערי בעלמא במ' שממנה דינים בעולם. אשגח קב"ה בההוא דמא שהוא סוד העברת הקליפות וגילוי היסוד ושזיב עלמא שמשפיע רחמים וחסד מצד הבינה במ' ששם נקשר סוד הברית והעד ובן שמונת ימים שהיא הבינה כאו' ואם בגבורות שמוני' שנה והיינו גבורה דכלילא כל גבורן והיא במדרגה ח' ממטה למעלה והיינו היסוד כק' חי בסוד הבינה אלדי"ם חיים והיינו י' יסוד ח' בינה וזהו סוד צדיקים בעולם הבא וז"ש וכלא בחד מתקלא:

תאנא בההוא דמא זכי עלמא וגומר כי בינה על החסד וע"י פעולת אל כאו' אל מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות במדת החסד:

אר"ש תרין כתרין וגומר ת"ת ומ' יומם ולילה. ואינון פתחא דכל שאר כתרין ע"י מ' נכנסים אל כל הספי' וע"י הת"ת משיגים כל הספירות דהיינו אספקלריא המאירה ושאינה מאירה. חד דינא מ' גבורה תתאה וחד רחמי ת"ת ומתבסמין דא בדא ע"י ייחודם והרחמים גוברים. חד חוורא דהיינו פועל חסד מפני קירוב דבסטרא דדכורא שריא חסד וחד סומקא שהוא פועל הדין דבסטרא דנוקבא שריא גבורה. בגין לאתבסמא דא בדא ונמתקים הרחמים הדין ברחמים ורחמים בדין שאין העולם כדאי להשתמש בכל א' לבדו וז"ש ובג"כ אתקשרן וגומר. והאי ברית וגו' היינו יסוד המייחד שתיהן ואוחז. בקדמיתא בדינא מתחיל בדינא ולא שריא ביה ולבתר שריא ביה חסד דמאן דאלים גבר בסוד אשה כי תזריע ומטה המדות כלפי החסד וז"ש ואתבסם כלא בבחינת חסד:

ודא הוא ברית דאקרי וגומר יר' ראיה לדבריו שאמר שע"י דם הברית העולם מתקיים ואין כוונת או' יומם ולילה על הת"ת ומ' אלא הכוונה על יסוד עצמו נק' יומם ולילה ואין הכוונה אוחז ביומם ראשון ואח"כ בלילה שזה הפך מה שאמרו אלא הכוונה לומר אחיד בתרוייהו ואחר שבא להזכירם הזכיר יומם ראשונה ועל האי אקרי בר נש וגומר הענין שאין בעל ב' קצוות נק' שלם ולכך נק' היסוד שלם שהוא כולל יומם ולילה והוא האמצע ולכך בר נש כשנימול נק' שלים, דכתיב לראיה שהחסד נק' יומם דכתיב יומם יצוה ה' חסדו ולילה הקצה השני ולא מתקיימא וגומר עם היות שהיה מכוון אליה באו' הלוך ונסוע הנגבה לא מתקיימא. אבל הלילה שהיא מ' מיד כשנולד זוכה אליה אפי' לא נימול כנז"ל אתקשר בשכינתא ובהיותו נימול זוכה אל היסוד כדי לאחוז בחסד הנק' יומם: דא הוא כתרא עשיראה וגו' הענין שכל ענין המדה המ' פתח והשוכן א"ס מלכא וגו' והאהל כלי הספירות. וכתיב פתחו לי שערי צדק והיינו הוכחה לו' שהיא פתחא לכל משכנא והיינו וקרייה דוד מלכא שהיא מדתו ויר' שערי צדק שהם בעצם צדק לא הבחינות האחרונות שבה א"כ היא בעצמה קרא פתחא: כחום היום בנהירו דחסד וגומר יר' והוא אברם יושב והיה צורתו חקוקה במ' בישיבתו בחסד בעת חוזק הארתו שיום הוא חסד בענין שהוא מורה מקומו בחסד ועומד ומשפיע במ' וז"ש כמה דיתיב בהאי יתיב בהאי והיה כולל מציאותו בשתי מדות המ' והחסד בתוקפו מאיר במ':

אימתי אתקיימו ביה שניהם כאחד כד אתגזר מפני שהיסוד משלים ומייחד ב' מדות אלו שהם יומם חסד ולילה מ' גבורה בג"כ וגומר:

תאנא כתיב ופסח וגומר פסח דרועא ימינא משרה אותה ה' על הפתח לאתבסמא דינא ברחמי על ידי הברית שמשם הדם והוא הכרח אל כל הנדרש. גר צדק ולא יתיר לא נכחד מר' אלעזר עליית עם קדש במדרגות הקדושה אלא שרצה לפרש שאותה העליה יהיה ע"י מעשה המצות אמנם ע"י הברית נק' גר צדק ולא יתיר ושאלה זו נמשכה לו בחושבו שהחומר לא יעלה ולא יוריד בענין זה לכך לא חלק בין נזרע בקדושה לנזרע שלא בקדושה ואביו הצילו מזה כדמפרש ואזיל מהרמ"ק זלה"ה:

גליון וכתיב ואם בגבורות פ' שנה וגומר לכך יצחק חי ק"פ שנה על שנימול אחר ק"ף שעות שהם ז' ימים ולילה א'. שייך לעיל. זכה בשור דאיהו קדמאה לקרבנא פי' שור שהקריב אדה"ר. עכל"ה:

לא דמי וגו' ואע"פ שאברהם נולד שלא בקדושה עכ"ז קודם המילה כבר פסק זוהמתו באור כשדים ובכמה נסיונות והיה אוהבו של הקב"ה ולזה במילה נכנס במדרגה עליונה בעליית עם בני ישראל. נטעתיך שורק ביסוד זרע אמת מהת"ת בשר חמורים הם החצונים והם ג' עניינים המקדשים זרע קדוש. א' קדושת אביו במאכלו ומשתהו וז"ש ישראל קדישין. הב' קדושתם בזווג' ע"י טהרת הנדה וקידושין וז' ברכות וז"ש זרעא דקשוט מהתורה וחקותיה. הג' שרש טהור מאבות אבותם שעמדו בהר סיני ופסקה זוהמתן דהיינו טומאת הנחש וז"ש דינין דאתבסמו וגומר לכך הם בדין הנמתק בחסד וז"ש כלהו מתבסמין ומצד המתקת' הם נכנסים במקום המתקת הדין וז"ש עאלין בקיימא קדישא דיומם ולילה היינו המתקת הדינים.

אבל אומות העולם וגומר עיקר הדברים הוא בדברי רב המנונא סבא שאם כפי פשוטי דבריו קשה א"כ לא יכנסו אפי' במ' שכיון שאין זוהמתן נפסקת מי התיר לערב קדש בחול וטמא בטהור נימא שהם בחוץ אלא כדמפרש רב המנונא ואמר שהענין הוא בהדרגה כיון שאומות העולם הם שואבים רוח הטומאה עליהם מפני שאחיזתם בטומאה וז"ש שריין בדרגין וגומר ורוח מסאבא וגומר בטהרתם עולים ומחליפים שניהם הא' שריין בכתרא קדישא ורוח קדישא שריא ופתח כניסתם במ' ואחיזתם בה מצד שורש אשר לחצונים בה כי ממנה יצאו והם מושרשים בה בטהרה וקדושה כנזכר פרשת שלח לך בפסח ב' ע"ש וז"ש שכינתא דשלטא על כל שאר כתרין דלא קדישין ודרך אותה בחינה אשר להם נכנסים בה מה שא"א שאין הענין הזה וזה עד ג' דורות משתלשים ועולים מדרגה אחר מדרגה אמנם יש' הם בעצמם קדושים ומצד אבותם בני קדושים ואבות אבותם גזעין כבר נכנסו וקושי הטורח הזה היה לג' אבות עד עלותם אברהם מ' יצחק יסוד יעקב ת"ת כנזכר בסבא לכך בשעתא דאתגזרו והיינו היום ממש ביומם חיים:

והיה כי יחטא וגומר ר' יוסי פתח וגומר אטיל שלמא לעילא מפני שהוא מרכבה לצדיק הנק' שלום והוא משלים בין ב' הקצוות ומייחדם כנז"ל ובזה מבטל הדין ומגביר הרחמים וכל עלמא מתברכא בשפע הנשפע ע"י, ואטיל שלמא בפמליא שאפי' מלאכי דין עם מלאכי רחמים משלימין ושבעים מהברכות ע"י דאשרי דכר ונוקבא מייחד הת"ת למטה במ' להשפיע בה. שלום יעשה לי דמתברכאן אבהן יר' שיש בו כח להשפיע גם בת"ת כדי שתשפיע במ' מאי איכא וגומר נימא תרי זמני יעשה שלום לי או אפכא. ותירץ ר' יוסי שמלת יעשה שלום לי יר' על קדימת השלום יסוד ויבא אליה וז"ש כד מתברכאן אבהן וגומר הענין כי כבר שנתרבו הברכות למעלה מטעם המצות שבתחתונים או כח צדיק גמור הברכות קודמות ובאות ואין קליפות מקנתרות שנתבטל כחם. אמנם יעשה שלום לי לא אקדים שלמא שכיון שאין מעשים הגונים בתחתונים וראיה שאין אבהן מתברכין ובהיותו רוצה להשפיע הם תובעים החצונים חלקם וצריך השלום שלא להקדים ולהתעכב עד שיתעבר חויא וגו' יעשה פי' יתקן קודם בהשבתת הקליפות ואח"כ שלום לי. לא מתערין מפני שזכותו מגין ואם לפעמים יתעוררו מפני עון הדור מגין בתפלתו ומבטל הדין ולא שלטין. מהרמ"ק זלה"ה:

דאתעביד גרמיה חול ירד מיסוד העומד בפני הגזרות אל מטטרו"ן כי הוא לא עמד ירד אל החול שאינו עומד. איש האדמה ולא הארץ אלא אדומה בדינים. דבגיניה אתתקנת וגו' כי נעשה איש ובעל לייחד האדמה. דאיהו גרים שהיה יכול לעמוד בפרץ ולא עמד. זאת לי מאי וגומר בזולת מה שהקשה דהל"ל הם לי קשיא ליה שאין צורך במלת זאת לי. לית מאן דאשגח טעם אל מציאות הקשת בעולם ומאן גרים לי שאם היה נח מתפלל עליהם לא הייתי שולח מי המבול ולכך שמא אין מי שיתפלל על הדור ואאבד עולמי לכך מכאן ואילך צריך אני לעשות למען שמי א"כ מי נח גרמו שהקב"ה רואה שאין מגין מתפלל על הדור ונותן הקשת שבגווניו הוא רמז אל המ' בסוד קישוטיה מג' אבות שהם ג' גוונים והיא נקשרת עם היסוד כנזכר בפ' נח:

מכאן סימנא שהוא מגין ולא כנח שלא הגין. תלת זמנין להראות תלתין יומין. אוכמא להראות הדינים וירוקא להראות התעוררותם מבינה או להראות שתלוי בבקשת רחמים בענין שפי' אם בדם דין חזק חתומה אם בטיט שהיא המ' עפר ומים חסד ותלוי ברחמים.

חמו חד חויא שליח הנחש העליון ושמא היה בא תפלתם. אשתניק ננער בבגדיו ויש גורסין אשתביק יר' נתרחק ורץ אחריו: קפטר ידוי קשר ידיו זו בזו כשלשלת בחוזק לאחוז בו כי לשון קפטר הוא לשון שלשלת פוסקרא דקיטפא כינוי אל קיבוץ החצונים. וקיטפא לשון אשכול. קפטורא שלשלת. בורירי הם החצונים לשון בור והכוונה השוממים תרגום לא תשם לא תבור והיינו שממהירות הגזרה היה מתעורר הנחש ורוצה לשלוט בעולם ומפזר כחותיו לפעול בתחתונים ויצא מלאך מאת ה' להכריז שנתבטלה הגזרה שיחזרו אל מקומם ויתאספו אל מעונותם וירבצון שהרי נתבטל כחם מלמעלה ולא ניתן להם שליטה בעולם וז"ש לא שרייאן בעלמא לכן אתם עולו לאתרייכו. פודגדא חולי השבץ. ויחל לשון חלחלה וכאב לכל הפרקים צדקות אהב שעושים התחתונים משום דעל ידם יחזו ביושר שע"י המעשים ההגונים מתיישרים פנים עליונים שהם הספירות אותם הצריכים להתפלל עליהם תדיר בני העולם וז"ש בעיין למבעי רחמי וגומר זו היא כוונת ר' שמעון מתחלה ולהכי לא הוה קשיא ליה מה דמקשה ר' אלעזר ור' אלעזר הבין דברי ר"ש בדרך זה ישר פי' הצדיקים והישרים יחזו ויביטו בתפלותיהם הספירות שהם פנימו וז"ש מאי פנימו וגומר ואו' אי הכי יר' אא"ב כס"ד דהכי פי' ישר שהוא בעולם יחזו פנימו דהקב"ה ניחא לשין ישר ויחזו אלא השתא דאמרת יחזו היינו הצדיקים בתפלתם א"כ הוה ליה למימר ישרים יחזו וגומר ור"ש לא רצה לפרש כר' אלעזר משום דלא משמע דממילא ישר יחזו וישגיחו בו הספירות אלא שע"י התפלה הוא הענין כדהוה עובדא לכך פי' כנזכר ימי קדם הספירות הנעלמות והשרשים הנעלמים בכתר ולזה יק' סתימא הכולל בעצמו סתימין ושרשים רבים ונק' קדם ע"ש קדימתו לכל הספירות וימי עולם הם הספירות המתגלים מבינה הנק' עולם. דאינון חמאן ירצ' התחתונות רואות ומשגיחות ביושר בשורשיהם הנעלם והיינו פי' הכתוב ה' בז"א בכח הצדק ודין לא לפנים מן השורה ולכך צדקות אהב שע"י הצדקות הנעשות בעולם ישר יחזו וגומר דהיינו היות פנים דז"א מביטים ומאירים מפנים דא"א ביושר ולא מצודדות אל הדין שכאשר הפנים התחתונים מתעקמות ואינם מקבלים האור אז הוא הסתר פנים שלעולם עינא עילא' פקיחא והמקור משפיע אלא שהעקמימות בא מהפנים התחתו' כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. רזא עילא' דאינון ימי קדם וגומר אריך י"ג זעיר ט' כד מסתכלין אנפין דאריך באנפין דזעיר וגומר זהו פנימו פני אריך לפני זעיר וחזו באורח ישר. עכ"ל:

ומתברכאן כלהו אפי' המברכות שלפי שיעור המקבל שיעור המשפיע. ומשקיין דא לדא עד המ' עד רדת שפע לנפרדים וז"ש עד דאתברכאן כלהו עלמין וקושרם נשמתם הוא האור הפנימי והיינו ואשתכחו עלמין כולהו כחד ע"י ההארה הנמשכת ביושר: ה' אחד הספירות הנאצלות ושמו אחד מ' בחייליה בסוד שמע וברוך שם. ועתיק יומין יתיב לבדו. כורסיין רמיו דהיינו ז"א כסא לא"א רמיו מלפניו לפעול דיניו למטה והיינו דינין מתערין. ומאן אינון אבהן שבהם הדינים ואפי' חסד פועל דין בהיות הגבורה גוברת בכלם. וינחם ה' על הרעה פי' מקורי הרחמים ושפע הנחמה שנשפעו בספירות מצד החסד וגוברים על הגבו' ועל הרעה והם נמתקים בהם ושלא יפעלו:

ותייבין לאתריה פי' כחות הדין שנתפשטו לפעול הם נקמטים ושקטים במקומם תשובה שלימה ששבה ה' עילאה להניק בניה ויש תשוב' למט' ואינה שלימ' כנודע והיינו שבה ה' תתאה לינק. יום הכפורים שהבינ' נמשכת דרך הספירות עד המ'. תרי כפורי אימא וברתא והענין בהדרג' ראשונ' להפתח המקורות אח"כ להעביר הדינים ואח"כ היא תשוב' ששבה ואח"כ שמח' בבניה. ואח"כ יורדת אחת ואחת עד שהיא באה אל ברתה כדי לכפר למט' והיינו אח"כ לטהר אתכם וגומר. ואחר כך משפיע נ' שעריה אל התחתונים והם מתגלפים מגדול' עד הוד אתפשטת ובהם סוד החירות ממלאך המות ומשעבוד ומכל צרה.

הגזלה היא הספי' אימא עילא' שגזל' מעל בניה ואימא תתא' שגזל' מת"ת והשיב פועל יוצא השיב אותה אל מקומה והשיב השפע שגזל ע"י התשוב' והיינו ואשם ויתקן:

תאנא בד' תקופין בשתא הם ד' ראשי שנים ד' תקופות ד' אותיות שבשם וכל אות ואות עושה בית דין וראש לעצמה לדון כפי פעולתה בג' חדשים שהיא מנהגת שהם ג' הויות לכל אות ואות י"ב הויות י"ב חדשים והם ד' ראשים בד' תקופות ממש בפסח תקופת ניסן בעצרת משום תקופת תמוז בתשרי משום תקופת תשרי בטיו בשבט משום תקופת טבת. קלא אתפסק היינו שפע הנשפע מבינ' מהשרשים שבה כלול מאש ומים ורוח ונשפע אל חג"ת. אתפסק ואינו בא עד שיגמר הדין אם ראויים בני אדם אליו ודינין מתערין מבינ' ומשפעת אל הגבור' לבד. ותשוב' שהיא בינ' תליא אם יצדקו בדין תשוב על הבנים ואם יתחייבו תסתלק מכל וכל עד דיתתקן העון או הדין ההוא והיינו שיצדקו הבנים דאמרן.

קלא נפיק לקבץ בתי דינין על מושבם. וד' זויין דעלמא הם ד' בחינות שבמ' שהם חסד דין רחמים והכולל סלקין להשתתף עם הב"ד העליון ונחתין להשתתף עם הב"ד התחתון שבכסא. ושאר בתי דינין. וקב"ה זמין אם יתובון בתשוב' ישוב על הבנים להשפיעם. כלא אתפסק פי' השפע מסתלק מכל וכל מכל המדרגות. ודינין אתעבידו למט'.

וכדין אתקרי ויתעצב וגומר פי' אפי' בבתי דינים חצונים ר"ל חוץ מהבינ' ומהאצילות למט' הדין הוה:

א"ר יהודה כי מה שאמרה הברייתא שהדין הוא בד' תקופין היינו קודם החרבן אבל עתה אחר החרבן לית יומא וגומר מפני שאין שפע ואין ייחוד: ירושלם דלעילא מ' וכיון שאין ייחוד הדין הוה. אביך ואמך חכמ' ובינ' הרי משמע מפשט הכתוב שגילוי ערוה אל שניהם אמנם וכתיב אדרבא קרא ופי' אמך היא וגומר משמע שהערוה אל הבינ' שמסתלק החכמ' מעליה וז"ש הא אם גלי ערותה למאן בעי לאתבא לה ודאי בענין שהיא נקראת תשוב' בענין בחינת' שהיא שבה אל החכמ' להתייחד עמה וז"ש וכלהו חובין אחידן בה בההוא ערוה דהיינו שמפסיקין החכמ' מהבינ' וכתיב לא תגל' דהיינו שמגל' הבינ' שמסלק כסויה ממנה דהיינו חכמ'. כד אתתקן וגומר הכוונ' לתרץ קושיא א' דבשלמא לר' יצחק דערוה היינו שמסתלק מעל הבנים ניחא שנק' תשוב' שהיא שבה על בניה אמנם לדבריו הי' ראוי שיקרא החכמ' תשוב' שהיא שבה לז"א כד אתתקן הנתקנת אינה חכמ' אלא בינ' ולזה כיון שהיא נתקנת כדי להיות' כסא אל החכמ' נקראת תשוב' ששבה לאתר' להיות' כסא לרוכב עלי' וז"ש אתתקן לקבל ההוא דגלי וגומר:

א"ר יצחק כל חובי עלמא וגומר פליג וסביר' ליה שהתשוב' ג"כ שייך בבחינת הבינה אם הבנים שהיא שבה עליהם והשתא ניחא לישנא דתשובה כדפי' ובענין הכתו' שאמר אמך לא תגלה אין ספק שקודם שיעלה הפגם אל בין החכמה והבינה יעל' אל בין בינה והבנים וז"ש כל חובי עלמא אחידן דא בדא מהקל אל החמור עד דאתגליא אימא פי' שמסתלק מעליה החכמה מפני העונות העולים עד שם וכד איהי אתגליא כל חובין אתגליין בגינה כיון שהשפע נסתלק מעל הבינה ג"כ בינה אינה משפעת בבנים והיינו דכתי' לא תקח האם וגומר יר' לא תגרום ע"י מעשיך שתסתלק הבינה מעל הבנים. כדין אתתקן עלמא לתתא כדרך שעלה הפגם ממטה למעלה מעלול לעלה כך עולה תשובתם מעלול לעלה ויתתקן כלהו ואז היא מתתקנת ומתקשטת מתשובתם ומתכסיא שהחכמה שבה אליה בשפע מקוריה ולזה כתיב אשרי נשוי פשע למטה כדי שתהיה הבינה כסוי חטאה הפגם והחסרון ההוא וכדין אתקרי תשובה לא בבחינת החכמה ששבה אליה אלא בבחינת שהיא עצמה שבה אליהם כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ואשם ויתקן וגומר פי' כי ואשם ר"ל שישיב קרבן האשם לה' על חטאו כמו האשם המושב לה' ופי' ואשם הוא כמו ויקרב הקרבן האשם. או אפשר ואשם כלומר שיאמר בקרבו כמ"ש אבל אשמים אנחנו וז"א ואשם ויכיר בעצמו היותו אשם ובעל אשמה: ור' יוסי הביא ראיה לפי' זה ממלת והשיב כי אם היה צווי הל"ל וישיב את הגזלה אמנם והשיב נראה והשיב מעצמו כי אחרי או' בפיו הלא אשמתי ובגדתי אז הוא מעצמו והשיב את הגזלה וגומר:

תניא בארבע תקופין וגומר ענין ד' תקופין דשתא וגומר זה המאמ' הובא בפ' יתרו דף פ"א ע"א ושם ביארתיו היטב ע"ש עכ"ל:

גליון. א"ר יצחק כל חובין דעלמא אחידן דא בדא פי' עבירה גוררת עבירה. עכל"ה. וע' בס' אור הגנוז בס"ד:

א"ר יהודה אימתי וגומר פליג עליה דר"י ומכריע כדברי שניהם שהתשובה היינו בתיקונא עם החכמה ותשובתה על בניה וז"ש ראשונה תשובה כדברי ר' יוסי שנק' תשובה בערך החכמה וז"ש כד אימא מתכסייא בחכמה וקיימא בחידו מרוב שפעה דכתיב אם הבנים שמחה ולא אמר משמחת אלא שמחה דהיינו דתבת בקיומה שהיא עצמה ומה דהוה מקור החכמה סגור תב לאתריה וזהו תשובה סתם אמנם אח"כ נשפע השמחה אל הספירות וכלא תבין חד לחד ולא שראשונה מתתקנין למטה כדפי' ר' יצחק אלא ראשונה למעלה ואח"כ למט' על הבנים ותקונם ואז היא תשובה שלימה בענין ששתי בחינות הם כדקאמר ר' יצחק הא' תשובה סתם בערך הבינה עצמה ותיקונה והב' תשובה שלימ' בערך המשכתה אל התחתונים וקשרם יחד ודקדק באו' וכלא מתבסמין היינו תיקון הדין והמתקתו שבכל ספירה וספירה בעצמה. וכלא תבין וגומר היינו קשרם יחד ומתברכין וגומר היינו השפע הנשפע ע"י ייחודם ותשובה שלימה יהיה כאשר אין פגם בשום מקום מהספירות אפי' התחתונות כנז':

א"ר יצחק וגומר בא להוכיח שאין שתי תשובות כדברי ר' יהוד' אלא הכל בענין א' ובבת אחת וז"ש כד מתכשר מהפגם או מתקשר שהכל ענין א' אינו מתכשר בשתי בחינות אלא בבת א' וברגע קל מתתקן הכל ותחלת הכשרו הוא מעל הבינה ונמשך למטה כנזכר וזה יוכרח מלשון הכתוב באו' מעל שמים חסדך והענין שחסד אל עם נבראיו הפרוס בכל העולם היא התשובה ותיקון הפגם אמר כי גדול מעל שמים שמים היינו ת"ת מעל שמים בינה ומ' דמעל מורה ג"כ על תחלת הענין כאו' ממקום פלוני והיינו חכמה והכוונה כי גדולת החסד והתשובה תחלתו מהחכמה ומתפשט בשמים ורצה עוד שהתקון עולה ממטה למעלה וז"ש דסלקא לעיל כנזכר לעיל עד דסלקא תקונא מאתר וגומר והיינו עד החכמה כנזכר:

ור' יהודה פליג עליה שאין מ"ם דמעל מורה כדדייק ר' יצחק אלא מעל דייקא ואין חכמה במשמע וז"ש אלמלא כתיב על שמים משמע ההוא אתר דקיימא על שמי' דהיינו חסד על ת"ת לבד כיון דאמר מעל שמים היינו בינה על חסד שהיא על הת"ת וז"ש משמע ההוא אתר דקיימא מעילא לעילא ומאי ניהו אימא לברה והיינו דאקרי תשובה סתם דאמרן לעיל דאפשר שתתקן אימא לברה הפך דברי ר' יצחק דקאמר מתכשר כלא כחדא וכבר היה אפש' לפרש דברי ר' יצחק לעיל שדעתו הוא שאין פגם עולה לבינה כלל אלא בחסד שהוא מסך מגן בעד הבינה וע"י הפגם בחסד היא מתגלת והיינו ערות אמך לא תגלה והיינו דקאמר הכא מעל שמים וגומר ולא דייק מ' ור' יהודה סבירא ליה לעילא גם בבינה הוא הפגם והיינו דדייק מעל דהיינו אימא כנזכר ושיטה זו עם שאר הפרטים שפי' בשיטה הקודמת נאותה יותר עם דברי התוספתא שמביא ר' יהודה לראיה אל דבריו שהפגם עולה למעלה ולאידך פירושא פליגא אכולהו וכבר היה אפשר לומר דר' יוסי ור' יהודה ור' יצחק לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא דוקא במשמעות דרש מעל שמים ובהכי אתי האי תוספתא ככלהו כאשר נבאר.

ואימא בחדוותא ממעשה התחתונים עולה התעוררות אל המ' והמ' אל הבינה וז"ש כד מתכשרן עובדין דלתתא כדי להתעורר המ' ואימא בחדוותא מתעוררת המ' אליה: כלא בחדוותא מצד הבינה והשמאל יכלל בשלימו מצד האמצע ת"ת סוד שלמים כנזכר לעיל. כלא בברכאן מצד החסד. ורחמין זמינין מצד ג' ראשונות ששם רחמים פשוטים ועלמין למטה שהיו בדין הם כלם בחדוה שהוא הדין המתמתק בסוד רננת הלויים. וכלא איקרי תשובה פי' בין מה ששב אריך להשפיע בין מה ששב זעיר לקבל כל ענין זה כק' תשובה ולפי זה נראה תשובה אפילו בכתר לזה תיקן ר' יהודה ואמר כלא בכלל כלא סתים פי' באו' תשובה הכל משמע כי הכל נסתם זה מלהשפיע וזה מלקבל וראיה לזה דכתיב למען ישוב אף ה' וזה לא שייך באריך דלית תמן אף אלא בזעיר אלא ודאי דתשובה שייך הכא והכא ואפשר ג"כ שנמשך מתוספתא שהודה ר' יהודה לר' יצחק במלת תשובה נכלל הכל וזה כפי שיטה ראשונה וז"ש ר' יצחק כלא הוא ודאי והכל נכלל במלת תשובה שהוא קשר הספי' כלם או אפשר דמר דייק כשמעתיה ומר דייק כשמעתיה: והשיב את הגזלה ולא יתיר. כפל הגנב. דא דגזיל וגומר הענין כי המ' בה כל ענייני נכסי ממון והיא גזלה אבדה גנבה וזה הגוזל פוגם במ' לבד שמבדילה מן הת"ת ולזה והשיב וייחד את הגזלה עם בעלה אמנם גניבה פגם בשני מקומות בממון שהוא סוד המ' כנזכר ופגם ג"כ שהבדיל דעת עליון ממקומו שהורה שאין דעת למעלה ולזה תשובתו בהשבת שני פעמים השבת הדעת אל מקומו והשבת הגניבה אל בעלה ולזה משלם כפל ולזה המודה בגניבה פטור מן הכפל שהוידוי מכפר מה שבינו לבין קונו אמנם מה שבינו לבין חבירו אין נתקן עד שישיב הגניבה.

נפש כתיב ולא רוח ונשמה שאלו הם מסתלקים ממנו ואין פגם נמצא בהם ואפשר כי הנפש היא המתפתה בחברת יצה"ר וחוטאת אמנם רוח ונשמה אינם חוטאין ולא מתפתין אחר יצה"ר אמנם נפגמים על כרחם מסבתם. והכא גופא ונפש ששניהם יחד נפתים אחר התאוה ולכך והיה כי יחטא בגוף ואשם בנפש ולעיל פי' ואשם לשון תיקון וז"ש שהתיקון אינו ממלת ואשם אלא מעצמו. מאן דבעי לתקנא עובדוי והשיב וגומר. מאי והשיב וישוב מל"ל כי והשיב פועל יוצא לאחרים שהוא משיב בתשובתו וז"ש בגין דיתיב מבועי מיין והיינו שגזל מימי השפע שנסתלק בסבת הפירוד שהפריד והפגם שפגם בין המ' והת"ת כנזכר לזה יחזור המ' אל מקומה ויחזיר המקורות להשפיעם מהבינה:

ר' אבא הוה יתיב וגומר דהא מכל אילני וגומר וא"כ אינו שבח אלא גנאי לא בעאן לגלאה שבו תלוי סוד הגאולה דכר ונוקבא שע"י שחזר שכינה אל מקומה פרח הת"ת והוציא פירות לעולם. צדיק דא קב"ה הה"ד כי צדיק ה' ת"ת צדקות תרין ההין ומייחד ומקשר. וכתיב ה' צדיק מ'. קיצץ עבות רשעים בדיניה. וכתיב אמרו צדיק כי טוב יסוד. והרי בג' פסוקים ג' מדות הייחוד נקראות צדיק ועליהם נאמר צדיק כתמר וגומר. דא קב"ה ת"ת בסוד הדעת ולהכי קאמר דיתיב על כורסייא דיעקב שלימא שהדעת נשמה לת"ת והיינו כורסי' דיעקב יר' על אותה המדה שיעקב מרכבה אליה ובאותה הבחינה שהיא שלימה דהיינו שכולל חג"ת. בלבנון ודאי דהיינו לובן העליון והוא בחינת החכמה שבכתר הנקרא' עדן עילא' שאינה מושגת אלא לבינה הנעלמת בכתר והיינו אלי"ם זולתך ושם מתמצא סוד הדעת הזה והענין שהגאול' שעברה היתה ע"י הת"ת והיינו צדיק כתמר אמנם גאולה זו העתידה תהיה ע"י הדעת הנעלם כארז וגומר כנזכר:

יומא ושרותא דיומא אחרא הא' הוא יום א' ועוד יעבור מיום שני הלילה שהיא חמש מאות שנה ויזרח השמש ויעשה צל בנהורא דיממא דהיינו אחר אלף וחמש מאות שנה מה שגלוי לפני הקב"ה וכדי שלא יתיאשו בזמנם לא רצו חברייא לגלות סוד זה ועתה אנו קרובים ב"ה:

מבועא מחכמה ונהרא מבינה להשקות בזעיר ונוקביה ארז דא קב"ה ז"א שבו נכללי' ט' מדות ולזה המשילו לארזים רבים כאו' בחור כארזים וא"כ שתולים אהדר לט' ספירותיו שהם שתולים ומתמצאים במ' הנק' בית ה' וזה בגאולה אמנם אחר התחיה שיתרבה הזכות למטה בחצרות שהם בחינות למטה מבית ואח"כ שיזדכך העולם יותר עוד ינובון בשיבה בעתיק יומין ברוב רחמים ואח"כ שיזדכך העולם יותר בחידוש העולם דשנים וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

מדון הוא הקטטה והפגם. אלופו של עולם מסלק השגחתו מן העולם ונמסר לחצונים. ישלח מדון אין פי' זה כקוד' ישלח ממטה למעלה עתה פי' ישלח ממעלה מהבינה פותח מקור הדין ונוטל מקורי הרחמים והיינו או' וינקן מסטרא דדינא ונרגן וגומר היינו מה שפירש קודם במלת מדון וז"ש כמה דאמרן דעביד פגימו וגומר ויפריד ת"ת ממ' ולא זו דף זו מלכא מן מטרוניתא כי ג"כ פוגם בו ואפי' האחדות לא יצדק בהם וז"ש דאחד לא אקרי וגו'.

קיומא דלעילא כביכול מעמידים הספירות בקיומם במצותם. אמנם בעלי תשובה יותר מזה שאם הם פגומות מתקנות אותם וז"ש זכאין יותר אינון מאריהון דתשובה שאפי' כשנפסדות תייבין כולא לאתרייהו. אתר עילאה בבינה. דאקרי צדיק דהיינו ביסוד להמשיכו במ' והוא אתר זוטא ודאי ועוד אמר שאלו בלא אלו לא מהני אלא צריכין שניהם לקיום העולם עשום דבינה עד הוד אתפשטת ושם ממשיכים השפע לבד אמנם משם ולמטה נמשך ע"י הצדיקים וז"ש עד ההוא אתר דאקרי צדיק וצדיקים גמורים וגומר אלין עילאין ואלין לתתא ושניהם יחד שיעור הקומה העליונ' ולפי זה זכאה חולקיהון שאלו ואלו צריכים למרכבה העליונה:

או מצא אבדה מ' כדמסיק ואם היה משיבה אל הת"ת היה מייחד ולא רצה להשיבה אלא וכחש בה ואדרבה המשיכה לחצונים ונשבע על שקר סוד שבועה על שקר שהם החצונים וגרם פגם לכל ז' מדות פגם על פגם וז"ש בג"ד אסתלק קב"ה מכלא גם הפגם בו בעצמו וז"ש כביכול קב"ה לא אשתכח בקיומיה מפני שהוא תלוי בה וז"ש דהא כ"י וגומר כנזכר לעיל וז"ש אבדה האמונה ר"ל האמונה שהיא המ' אבדה אל הת"ת שהוא אבוד וכן הצדיק אבד השכינה שהיא אבודה או ירצה שניהם אבדו תועלתם כנז'. מהרמ"ק זלה"ה:

גליון. וע"ד תנינן אתר דבעלי תשובה יתבי וגו' חיי שרה קכ"ט. עכ"ל:

אם הכהן וגומר ר' אבא פתח הגידה לי וגומר כד"א את שאהבה נפשי ראיתם רצה בזה שלא נפרש שאהבה נפשי פי' ת"ת אתה האוהב נפשי שאינו כן אלא למלכא קדישא שהוא ת"ת אמר שאהבה נפשי הכוונה אהוב נפשי וההכרח לזה מקרא דכתיב את שאהבה נפשי ראיתם דכיון דאיהי תבעה עליה והיא חושקת אותו וז"ש ולמלכא קדישא אתמר שאהב' נפשי. אשתכחת ביה בקב"ה שעיקר השלמות הוא בהיות המ' למעלה בת"ת לא בהיות הת"ת למטה במ' שאז הוא שלימותא. והטעם שאין בה חצאין כל א' משתלם בחבירו הת"ת למעלה והמ' במציאות הת"ת למטה:

ורעי ברעותא ליה ולאוחרי ומלת תרעה ר"ל ירעה הוא בעצמו וירעה לאחרים ועוד לשון רצון רעוה משפיע מהכתר הנקרא רצון ומרצה לעצמו ולאחרים ממה שמקבל מהרצון העליון:

קביל ליה לגרמיה אית דגרסי זן ליה לגרמי' והכל ענין א' והכוונה לתת טעם לב' הפי' שפי' דהא בהא תליא קביל לגרמיה מההוא יניקו דמלכא דאימא עילאה לפי שהשפע מתבשל בדינא ומשתנה אל חלב בסוד הפיכת הדינים דם לרחמים חלב וז"ש יניקו דאימא ומההוא יניקו דאיהו יניק ממש הוא משפיע לשאר הספירות אחר ההמזגה ושינויו אלמים כדי להשקות הנטיעו' ולפעמים בלא שינוי והמזגה וז"א ויניק לון. ולכל הדרכים מרעה עצמו ומרעה לאחרים כנזכר בחידו מצד השמאל בינה מקום השמח': בשלימו מצד האמצע שלמים ברכאן ביה שריין מצד הימין כי עיקר השפעתו לאחרים ע"י הימין כלפי חסד כאו' הזן את העולם כולו בחסד ולז"א ברכאן ביה שריין ונפקי וגומר: אוי לי וחסרון נמשך לי על שהחרבתי את ביתי שהיא מ' וכבר נודע פי' אוי בפ' אחרי מות. מהרמ"ק זלה"ה:

איך תיזון גרמך מעמיקא היינו בינה האחוזה בחכמה. איך תיזון גרמך מנהירו וגומר היינו מה שמאיר הכתר בחכמה. והכתר עדן עילאה בבחי' חכמה הנעלמת בו. איכה תרביץ לשון תרבץ החצר לשון רביבי מים המשקים מקום היבש הצמא וז"ש איך תיזון לכל אינון וגומר. ומלת צהרים לשון אורות שהם שאר הספירות למטה ממנו ואפשר שהת"ת נק' צהרי' שהוא בן בקר דאברהם וערב דיצחק וע"ש שיונקים ממנו נקראים על שמו צהרים וז"ש לכל אינון דאשתקיין מינך תדירא ואין להם מקום אלא ממך ונקראים צהרים על שמך תדירא שהם מאירים תדיר כצהרים איך יעמדו עתה אפי' רגע בלא אור אחר שהיו צהרים מאירים תדיר.

ואנא הוינא אתזנא וגומר היינו בחינת שפע מזונא ממש שע"י היא מתפרנסת ומעמדת עצמה שלא תהיה סוכת דוד הנופלת. ואפשר שבחינה זו נכללת באומרו שלמה אהי' כעוטיה מצד עצמה ומצד זולתה. ומתזנא הוא מזון ומשתקייא הוא שפע המתרבה לה להשקות נטיעות הגן שבה והוא תוספת על המזון ואשקינא לכל אינון תתאי נטיעות הגן ובכללם השרים הממונים על פקודת העולם ובכללם שרי האומות מקבלים ממנה כל א' לזון ולפרנסה אומה שלו. וישראל אתזנו בי שאינם ניזונים מהשרים אלא מהשכינה ולא נקט בהו אשתקיין מפני שאינם נותנים לאחרים כמו שרי האומות אלא זנים עצמם:

כד יצטרכון וגומר לתקן מלת אהיה ולא אמר אני עם היות שכבר היתה יוצא' בגלות אלא אהיה כד יצטרכון.

היך אקום עלייהו היינו מלת על עדרי ועניינו שולחה אמכם גלו לבבל שכינה עמהם והם עדרים שצריכים רעיה והיינו מלת עדרי וז"ש ולאו אהיה רעיה עלייהו. דאינון רתיכא וגו' והיינו חבריך כאומ' למען אחי ורעי הקב"ה נעש' שותף וחבר לעובד. או יר' שהנשמות הם ד' עדרים בסוד ד' פרצופין כדפי' בתיקוני' אריה חסד שור גבורה אדם נשר ת"ת ומ' ולכך נשמות ישראל קדושות חברים עם הת"ת בסוד המרכבה וז"ש אינון ישראל וגומר.

דהא דידי מלה טמירא וגומר הענין כי הוא ע"י בחינת המ' שבו בסוד שימני כחותם על לבך יש לי דרך ויניקה קצת לכך אמר שביק דידי שאין הגלות בחוזקה אליו אלא בדרך נעלם אמנם לגבי דידה דאסתלק ממנה מציאותו הוא אומר לה דרך להמציאו ולהשיגו בתורה כדמפרש ואזיל:

היפה בנשים כד"א וגומר קשיא ליה אם היא בגלות בלא שפע יופיה לז"א כד"א הנך יפה ירצה ששיר זה בעת תיקונה נאמר אלא שהיא הזכירה אז הגלות העתיד לראות אם יתקן בעת שמחתה איז' דבר מהצורך העתיד לבא. ועכ"ד ורעי את גדיותיך הענין דתרוייהו צריכי וז"ש ועכ"ד שתמצא עקבי הצאן עכ"ז ג"כ ורעי את גדיותיך כי בכל א' חדא לטיבותא וחדא לריעותא אם יש צדיקים יש בהם חדא עם היות שהם ענוים נדושין עכ"ז אין צדיק בארץ וגומר ואין תורתם בנקיות כתנוקת שיש להם בחינה טובה שהוא (א') הבל תורה בלי חטא אמנם אין תורתם תורה שלימה מקרא משנה ואגד' ותלמוד ומדרש לכך תורת עקבי הצאן היא עיק' מפני שהיא עול' לאין תכלית מרוב גובהה ולזה אמ"ל צאי לך עשה מזה עיקר שבזה תעלה לאין תכלית אמנם מפני שאלו יש להם חטא ויערערו המקטרגים עליהם ורעי את גדיותיך שבאלו לא תמצא מקטרג אלא אדרבה בהבל פיהם ישרפו ויטעו כל המקטרגים ושניהם כא' טובים אלו לבער המקטרגים ואלו לעלות למעלה וז"ש ועכ"ד ולז' גבי עקבי הצאן אמר יהא לך חילא לקיימא בשפע ומזון מלמעלה ולגבי ורעי את גדיותיך אמר יהבין חילא לכ"י בגלותא דהיינו לסבול הגלות מהמקטרגים כדפי' ע"י שקידת הלימוד שאינם מתבטלים כלל וזה שאמר על משכנות הרועים אלין בית רבן שרוע' אותם תדיר וז"ש אתר בי מדרשא וגו'.

בשעתא דצדיקייא אשתכחו די צורך להגין וכן תינוקות של בית רבן משתכחי די ספוק לגזרות המתחדשות לעונות הדור. ואי לאו יר' שאין די הצורך בזכותם או מפני תוקף הגזרה לרוב העונות או מפני מיעוטם או מיעוט זכותם אי זכאין אשתכחו אינון איתפסן לכפר או להעביר המגן ואי לאו אינון גדיים לכפר אם ישובו או איפכא. רחיק מיניה אם אינו זמן הגלות ואם הוא זמן הגלות מוסיף ריחוק על רחוקה:

אם הכהן ת"ת כדמסיק מצד החסד ימיני כהן ומצד החכמה משוח בשמן ואז הוא רחמים גדולים וזה דרכו וכשיחטא ויגרע דרך זה הוא לאשמת העם עון הדור גורם שיחטא הטוב ויושפע הדין על הטובים וז"ש ודאין דיניה ולא לאשמת דידיה שאין לת"ת חסרון בההנהג' וההשגח' העליונ' אפילו רגע ח"ו:

שמאלא אתכליל בימינא בכל אתר יר' בין בפעולת הדין כענין ימינך ה' תרעץ אויב בין בהצלת ישראל כאומרו ימינך ה' נאדרי בכח לעולם שמאלא נכלל בימין וגומר.

אבל ישראל וגומר למה לא כלל גם הת"ת עמהם ואמר שאדרבה כדי להזכיר הת"ת בבחינת היותו הוא כולל החסד והגבורה לא הזכירו ונכלל עמהם וז"ש דא כתרוייהו כי בהיותו זוכה ראשונה שניהם נקשרים ואח"כ הוא לבדו הורה על שיש בו כדי להיות שקול כנגדם וז"ש כתרוייהו והטעם שהוא אוחז בהם וכוללם בעצמו וז"ש דאחיד לון בגדפוי שהם חסד וגבור' שבו וע"י יש בו כח לאחוז בהם להפעיל' כרצונו. והוא שלים בכלא הת"ת עצמו נק' שלם מפני שהוא אמצעי המשלים הכל ועם היות החסד כולל הגבורה כנזכר אינה משתלמת שם אלא ע"י הת"ת המשלים הכל הכולל הקצוות בעצמו וממתקם כראוי ולהכי הזכירו לבדו שקול ככלם כנז':

אומאה אומי וגומר הענין שאברהם ויצחק היו מרכבה אל חסד וגבורה ממש ואין משם עיקר ההנהגה וההשגחה אלא בקו האמצעי כאומ' ויאמר ה' וירא אליו ה' וכיוצא וכשבא לישבע על ענין הארץ היתה הספירה מתעטרת על ראש האבות חסד באברהם וגבורה ביצחק ואז ת"ת נשבע וכשנשבע השבועה היתה לאברהם הגשמי ולאברהם הרוחני וז"ש אומאה אומי לאבהן דלעילא ואין ראוי לנשבע לישבע לאדם בחיי עצמו אלא בחיי הנשבע א"כ כשנשבע לאבות שהם חסד וגבורה נשבע בחסד וגבורה שבו וענין השבועה היהה סוד שבעה מ' יתייחד עם הת"ת בג' פנים שבו שהם חסד וגבורה שבו כל זמן שישראל על הארץ וכשאין ישראל בארץ אין ייחוד אל השבועה שהיא מ' עם הת"ת בג' פנים שבו והיינו בך באינון דעמך. ארבה את זרעכם הם הנשמות פני אריה פני שור הנמשכות ע"י הייחוד.

קב"ה אמר כך לאבהן נסח השבועה ואמר אמרתי מפני שכבר אמר או תו פעם אחרת וז"ש זמנא ותרין ואמר אמרתי כל עצמו להורות השבועה בהסכמת הדעת מהרצון וז"ש ברעו' נפשי והדעת נפש לת"ת:

ונחלו לעול' שמכאן יתקשרו בסוד הבינ' שהיא נקרא עולם ששם יניקת הכל א"כ בהיות ישראל על אדמתם ומתייחד קב"ה בשכינתיה בזרע האבות דהיינו נשמות בכל הפרצופין בשבוע' תליא ואם יחטא בשבועה לאשמת העם וגומר שההנהג' העליונ' קיימת היא לעולם:

ר' יצחק אמר וגומר דא כהן דלתתא כפשוטו. מהרמ"ק זלה"ה:

א"ר יהודה וכ"ש כהנא כהן גדול ביוהכ"פ כלא אשתכח בחידו מצד הבינה שהיא יום הכפורים. ימינא שארי מצד הכהן. שמאלאי אתכליל דהיינו סוד כהן ביום הכפורים שהכהן ימין ויום הכפורים שמאל קצת ואפשר שע"י הלויים בשיר קאמר. וכלא אתאחיד על ידי קו אמצעי דהיינו ישר' במעמדם ואתברכון כלהון כחדא אור שוה המשוה העולמות לכלם ברכה א' לכלם. קרבנא עליה פרו וידויו כאו' וכפר בעדו. והיינו טעמא דמנחת חינוך כהן:

א"ר יוסי וגומר תתאי לא יתברכון וגומר ישראל אינם מתכפרין על ידו עד שיתכפר א"כ האיך יתברכו העליונים:

ור' יהודה ולא והא כתיב מוכרחים אנו לומר כן מאו' וכפר בעדו מורה שיכול להתכפר ע"י עצמו. ור' יוסי הוה ס"ד כי וכפר אינו ממש שחטא אלא כפרה ותיקון בעלמא בלי עון ור' יהודה דייק ליה אמאי בעי לכפרה עליה בלי ספק הוא מפני שחטא. והנה לפי זה הדרא קושיא לדוכתיה אם תחתוני' אינ' מתברכי' ע"י עליונים לכ"ש. לזה בא ר' חייא לתרץ כ"ג חכמה כהן הדיוט נצח סגן חסד. אחרא מקרב פי' אם חטא כ"ג סגן או כהן הדיוט הוא מקרב קרבניה ולפי האמת זה הכהן א"א לו להעלות הקרבן אלא על מדתו דהיינו ההוא אתר דאתקשר ביה סגן בחסד: כהן הדיוט בנצח: ועכ"ז מכפר שאחר שכ"ג נתכפר לו לעלות אל החסד או אל הנצח אין פגם מעכב לו לעלות אל החכמה שהוא מקומו וז"ש בתר דכהנא רבא סליק לההוא אתר שהקריב הכהן הדיוט קרבנו לא מעכבין לסלקא לאתריה המדה העליונה והטעם מפני עזר המדות בעצמם בתיקון הפגם כדמפרש ואזיל מפני צורכם אליו להתברך ע"י כדרכו:

כגוונא דא המתפלל וגומר פי' שאין הקרבן ע"י עצמו אלא ע"י זולתו המתפלל וגו' וע"י אחר עם היות שהוא הדיוט שאינו שליח צבור מוציא ש"ץ ידי חובתו שהוא כמו כ"ג כמו שפי': לדכאה ליה להחזירו בתשובה וללמדו דרך היאך יתפלל תקיעתא סדרן וגומר. מתעטרא יצחק וגומר בבינה דמתמן מתערין דינים והוא רישא לאבהן שהוא נושא הדגל אדום מהדין וכלם נמשכים אחריו לדין ג"כ ולזה עם היות שנא' פשוטה רחמים עכ"ז הם תקיעות שופר שהן דין אלא שהם דין של רחמים כנזכר. פחדו בציון שנשפע הדין מהגבורה אל המ'. או ירצה פחדו ונתלבשו בפחד וגבורה בציון מקום ב"ד קיבוץ החיילים אל לשכת הגזית שהיא מ'. וחטאים היינו או' ויבא גם השטן בתוכם. ולהכרח הדין ביום הזה אמר בהאי יומא יצחק אתעקד דהיינו הגבורה הנקשרת ועוקד כלא עמו דהיינו כחות הדין נקשרים עמו מורה על תוקף הגבורה ודיניה אלא שהם נחלשי' בעקידה. ושרה מיללת שנאמר לה שחיטת בנה והיינו מ' שהיא תרועה מיללת בתוקף הדין הנשפע לו מלמעלה וקל שופרא ת"ת מבינה תקיף לחדא מצד הדין והיינו דכתיב ויהי קול השופר הולך וחזק מאד ופי' אילו של יצחק: מאן דאעבר בינייהו ואשתזיב פי' שדנים אותו ואינו מתחייב לא בגוף ולא בנפש. א"ר אבא בגין כך וגומר. אתעקד יצחק וגומר שלא זכה אל הגבורה אלא במעשה העקדה. ויעקד את יצחק בנו עקד וקשר אותו בגבורה והיינו וישם אותו על המזבח למעלה ממ'. ממעל לעצים נצח והוד ות"ת שהם עצים ודאי ועל העצים הוה משמע ת"ת על נצח והוד. וממעל לעצים דמשמע גבורה על דמעל:

א"ר אלעזר וגומר שגם החסד גובר על הכל והיינו סוד התקיעות כנזכר: בגין דאשתכלל ימינא שכלל גבורה עמו בסוד הנני בני כנזכר במקומו:

ר' אבא אמר שגם הת"ת ממתק הדין כדמפרש ואזיל. שופט לשון משפט שהיא בת"ת רחמים. אלדי"ם גבור' שופט ועובר דרך הת"ת ושם מתרבה האש ודינו במימי רחמיו באש גבורה ה' כח ההנהגה נשפט מצד הת"ת ברחמי' מזיגים בדין והיינו אתבסמותא דעלמא שכל ההנהגה נמשכת משם יהו"ד מזוג' במדות. דכיון דיערע. כאשר הבינה מושכת ההנהגה באש הגבורה ואיערע באתריה דיעקב מפני כי הת"ת מעבר לשפע הגבור' שהת"ת למטה מהגבורה אינה משתמשת דרך מעבר לבד אלא אחיד ביה שלא יפעול אלא בבחינת ההמזג'. כדין שכיך אשא שהי' דין הגבור' ואצטננו גומרין שהם כחות הדין הנדלקים מאש הגבורה והם מצטננו' מחוזק דין פעולתם אחר שהאש הנשפע אליהן אש נחה והם הם מארי דיללא ומארי דיבבא הנזכר בכמה דוכתי. מהרמ"ק זלה"ה:

לבר נש דהוה רגיז סוד הגבורה. וחגר וזיין גרמי' היינו כחות הדין שהם ג"כ מתעוררים לפעול ע"י אשה. ונפק ברוגזיה בתוקף הדין שבה. לקטלא בני נשא מפני שאינם זכאים והדין מחייבם: חד חכימא הת"ת קאים על פתחא שהוא על המלכות שדרך בה מוצא הדינים מהגבו' ואינו נותן כח אל הגבורה לפעול ע"י שהוא בעל הפתח בעל המ' ואינו רוצה שיפעול ע"י ויצא בפתחו עד שיתרצה והגבור' מוכרחת לקיים גזרתו וז"ש קם על פתחא וגומר.

אמר אלמלא וגומר שאין ענין זה אלא דוקא בהיות הגזר' קשה יותר מדאי וז"ש קטולא דבני נשא סתם הורג רעים וטובים ח"ו אבל דין רפה מתנהג העולם בי. אתתקפו דא ברא וגומר בתחל' מקטרגין דין ורחמים אח"כ נכללים וז"ש ואחידו דא לדא ואח"כ אצטנן שנמזג הדין ברחמי הת"ת ולא שמתבטל הדין מכל וכל אלא מצטנן וז"ש ועל דנפק לקטלא נפק לאוכחא יסורין במקו' מיתה ופליגא עלי' דר' אלעזר דסבירא ליה שמתמתק הדין בחסד ומתבטל מכל וכל ואין הנהגת העולם אלא בחסד ור' אבא סבירא ליה דהמתקת הדין בת"ת לכך אינו מתבטל מכל וכל אלא נמתק מעט כנזכר וז"ש מאן שכיך לרוגזיה וגומר דא דקאי' על פתחא שהוא המעכב שלא יצא בתוקפו כנזכר. אמר קב"ה ת"ת לישראל בתורה. והבו לי חילא כענין צור ילדך תשי וכענין רוכב שמים בעזרך שתגבורת המצות תלוי במעשה התחתונים דר"ה דאשתכח קל שופרא כחדא וגומר יר' קדושת היום ותקיעת שופר ותיקוני התוקעים בתשובה וז"ש כדקא יאות ומכווני לתתא יר' כוונה אל המדות כפי הראוי ביה מתעטרין אבהן מהבינה. וקיימי במשכנא וגומר יר' מתיחדים ומתועדים במ' וזה להכרח שיעקב עיקר סוד הקול והוא נושא דגל התקיעות:

וע"ד בעי לאזדהרא לרדוף אחר השופר ולמנדע בסוד התקיעות ולכוין בהם בעת תקיעתם. ולית לך קלא וגומר שהקולות הם בסוד הספירות כנזכר פ' אמור ורקיעא חדא דקאמר היינו ספירה חדא ובהתקבץ הקולות כן יתקבצו המדות ויוקשרו זה בזה ממטה למעלה. וכל אינון אוכלוסין הם חיילי הספירות בהיכלות כנודע היכל וחייליו למדה מדה: וה' יתן קולו וגומר לייחד הקולות לבעל הקולות ע"י שם. דלא סליק רקיעא וגומר היינו שכל קול וקול עונה למדה א' והקול ההוא עומד בספי' ההיא ומתקשט בה עד דאתי קלא אחרא שהוא בספירות למעלה מהקודמות ומעלה אותו הקול עמו כדי לקשר מדה במדה וז"ש וסלקין בזווגא וגומ' מתחברן כלהו רקיעין בת"ת בעל הקולות וסלקין לההוא רקיעא סוד הדעת דהיינו קול דנפיק מגו שופר בינה. מלכא בינה. קדישא ע"י חכמה. מתעטרין כלהו קמיה קשר הספירות בבינה וייחודם.

וכדין כורסוון רמיו הכוונה שעומד מכסא דין והדין מתבטל מכחו וכ"ש החצונים רמיו ודאי. ויושב על כסא רחמים ת"ת והנאחזי' בו. מרוחיה ומנפשיה. שהוא מצוה שיש בה מעשה ומעשיה דומ' לדיבור שהוא הנשימ' שיוצא מן הנפש והרוח והם נפש מ' ורוח ח"ת והיא דומה לצלותא: דאשתכח בההוא שופר בינה שממנה אצילות ת"ת ומ' וכן נשימתו מתמצאת בשופר נפש ורוח כנזכר. זכה לסלקא לעילא שאינה מתכבית זאת המצו' מצד עביר' כדמסיק. יודעי תרועה שיודעים בסודה ולזה לא אמר תוקעי שומעי. שלים מכלא במעשיו. דידע אורחוי דמלכא בענין הספירות היאך נמתקות אלו באלו. ביקרא דמלכא במציאות הספירות בעצמם. בעותא להתפלל ז' ברכו' ולזמנא קל שופרא בכלהו עלמין שיודע להעלות הקול בכוונה שתזדמן בכל העולמות ויקשר להעלות הקול לרום המעלות וז"ש בכלהו עלמין. בכוונה דלבא שלא יטרידהו מחשבה. בחכמתא שידע לכוון. ברעותא שיהי' הכוונ' מוכנת על הענין מלב ומנפש. בשלימו שיהי' בעל מעשים וכל זה הכנה בגין דיסתלק וגומר לא אשתכח מוציא ידי חובתן הגון וראוי:

ואם כל עדת וגומר. ר"ש פתח נשים וגומר ביקרא דמארי' שלא יחטא כי אם חטא ולא חזר ונתלכלך באותו חטא נשקעה רוח הטומאה וזוהמת הנחש בו וגם בבנו כמותו פגום כי הנשמ' שמושך לבנו היא מלוכלכת בטיט אותם העבירות וז"ש בגין דישתכח בריה כלים וגומר. דכד ברא קב"ה בר נש וגו' והוא חייב לחזור אחר בת זוג כשר כיושר שבראו בוראו להוליד בדמותו כצלמו בנקבה טהורה שיצא זרע טהור וענין זה עשה ה' את האדם ישר בנקבה טהורה אמנם המה בקשו חשבונות רבים שהלכו אחרי מראות עינים ואבדו בת זוגם או מפני חטא או חמדת הממון ולזה מצאו מר ממות את האש' במקום מצא אשה מצא טוב. מהרמ"ק זלה"ה:

ת"ח מנוקבא דתהומא רבא מדור הקליפות מקום שהוא תהו ובהו וחשך על פני תהום רוחתא דרוחין אימא (אימא) דשדי. לילית שמה לשון לילה והגאונים פי' לשון יללה שהיא לעולם מיללת. ובשעתא דאתברי אדם ואשתלים גופיה שלא היתה בריאתו ברגע כענין יהי כך אלא שעה ראשונ' נמש' כך וגומר כדפי' רז"ל בבראשית דבה וז"ש ואשתלים גופיה. אזדמנו על ההוא גופא וגומר. הטעם דסטרא דשמאלא רודפים להיותם נכללים בדמות גוף שאין להם והיינו טעמא דטומאת מת. אלף רוחין בסוד יפול מצרף אלף ולהפך איכא ירדוף א' אלף: ואדם הוה שכיב שחשבו כמת ורצו להכנס בגופו עד שגער בהם הקב"ה. ולפיכך מצוה לשמור המת וגערה זו היתה כדי שלא יכנסו אמנם היו סובבים אותו כדרך טומאת מת עתה בזמן הזה ולפיפך אמר וחיזו דיליה ירוקא שלא היה לו צורת החיים ולכך טומאה סובבת אותו וכדי להעבירם מסביבותיו הוצרך לרדת הענן כדי שתהא נשמה קדושה עליו ולא תפגם ע"י כחות טמאים ההם וז"ש נחת עננא חדא וגומר כליל מתרין סטרין דו פרצופין זכר מלפנים נקבה מאחוריו בסוד אחור וקדם וראיה מהכתוב באו' נשמת חיים תרי חיים דדכר ונוקבא דהל"ל נשמת חי וכן לשון באפיו באפו מבעי ליה כדכתיב אשר נשמ' באפו אלא אף דזכר ואף דנקב'.

ויהי האדם לנפש חיה. דחיה משמע דכר ונוקבא כדמסיק. חיה תתא' מ' חיה דשמ' יש' ת"ת כדמפר' או מן דכורא או מן נוקבא. דמשמע כלא פי' כל ספי' הנק' חיה ת"ת ומ' והיינו סוד דו פרצופין כנזכר:

וההוא נשמתא דביה וגומר להכרח שלא נפרש זנב הית' או צלע כמשמעו משום דלא אשכחן נשמתא לחוה אלא ודאי נשמתא דאדם הוה נשמתא דחוה א"כ אם לא היתה נמצאת נשמ' במה נתלבשה אלא בלי ספק שהיא היתה ממש בצדו והנשמה ג"כ מסתיים כדפי' ובחזקה להשלים לכאן ולכאן וכשנסרה הקב"ה גם כן נשמה נטל עמה והשתא פי' צלע צד מלשון ולצלע המשכן כנזכר ופי' ויבן אינו בנין חדש אלא תיקון וקישוט וז"ש ותקן לנוקבא הה"ד ויבן וגומר. כיון דחמת לילית מקנאתה ממה שהית' ראויה לאדם ולא היא כדמסיק:

ובספרי קדמאי סברא זו מביא בן סירא ולפי דבריהם מעולם לא נזקק אדם ללילית וקנאתה בלי סבה ואו' ועד כען זמינא וגומר הכרח לדברי ר"ש שהיא מקנאה. עד תלתא יומין לעבורא משום דאגב תשמיש ישלוט בטיפה לא תניק מפני שהיא שולטת בביאה ההיא ואגב הכי אי יניק לה יכלה להזיק והיינו הכפיה לתינוקות במ' דעילא ותתא כענין זה. שהוא בנסתר ובגשמי רפואה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. עד שעתא חדא היינו ב' מילין או אחר מיל נמי דהיינו חצי שעה דוקא כשהתינוק בוכה וכך צריך להגיה או חד מיל אי לא יכלא בגין וגו'. עכ"ל:

ואתא עלה ההוא נחש הכוונה שהיא נמשכה אחר הקליפה ושלט בה הנחש והיה מכשכש במעיה עד שנזקק לה אדם ונתגשם הרוח בקין שהוא קינא דמסאבותא כי פגם האבות פוגמין הבנים כנזכר לעיל. והוא ימשול בך שמתחלה היו שניהם שוים.

ואלין אקרון להט וגומר שהם מצד הדין הקשה כדמסיק להט החרב פי' חרב מ' מצד הדין וז"ש דאקרי חרב נוקמת וגומר והלהט הוא כח המתפשט ממנה ומלת מתהפכת אהדר ללהט שהם אותם כחות הדין שהם מתהפכין וגומר.

ובאתר אחרא וגומר כדפי' בגמ' הני נשי במאי זכיין וגומר דהיא אפתחת למדה להתפלל דרך המדות. דא פתחא דמהימנותא מ' ויסוד שהם דל ואביון. אומ' דהיא אתר דמסכני. להושיבי פי' להושיב המ' עם חג"ת האבות רגל ד' במרכבה מקים אותה מעפר הגלות מתוך הקליפות שהם האשפות. דא שמואל דאחסין וגומר מדת המ' כאומרו למען יזמרך כבוד המ' מדתו של מלך:

הה"ד וכסא כבוד ינחילם אפשר דאהדר לנדיבים ולכיוצא וז"ש אחסין כורסייא דיליה לעבדוהי כל הבא לאחוז במדה זו והשתא ניחא דאהדר למקימי מעפר וז"ש הה"ד כלו' השתא ניחא דלאידך פי' אהדר לשמואל דהיינו דל ואביון. דא מלכא קדישא שהוא ו' של שם והוא מדת רחמים והמריב עמו הוא הדין ויחתו מריביו היינו דאתכפיין דינין כדמפרש ואזיל. ממבועא דנחלא מחכמה המשפעת בבינה ומבינה אליו ובזה גוברין הרחמים על הדין. ושיעור הכתוב עליו כתר שהוא על הת"ת [בשמים] שהוא ת"ת ירעם לכחות הדין ויכניעם ויבטלם משיח אלהי יעקב פי' המ' נק' משיח מצד יניקתה מן החכמה ונק'קרן מצד הבינה קרן היובל נמצא מתיחסות שתים אלו קרן משיחו שהיא מ' מצד חכמה ובינה מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ובאתר אחרא אוקימנא להאי קרא. פי' כי לקמן דף קט"ז אמר כי נשים שאננות הם דבורה וחנה וסרח ויוכבד וגו' אמנם עתה אין רצוני לפרש אלא אלו השנים ע"ד הפשט. עכ"ל:

ר' חייא ור' יוסי הוו אזלי וגו' במילי דעתיק יומין ענין התשובה שהיא אחוז' עד הכתר מכסי חטאוי ומניחם בפגם בסתר המדות ולא מפרש להורידם אל הנגלות. קמי מלכא קדישא שאין בו פגם ולא יגורך רע קמי למטה מקום הפגם ויתבע עלייהו רחמי לכפרם ולטהרם ממקומם אל מקום החצונים. לא יהבין ליה למפתח פי' הכפרה נמשכת ממה שהבינה שבה אל הבנים ונפתחת במקוריה ושולחת שפעה אל מקום הבנים הפגומים להטהרם כאומ' כי ביום הזה יכפר וגו' והשתא קאמר שכיון שמפני כבודו לא רצו להתודות על עוניו לא יהבין ליה למפתח פתחא דתשובה שהוא הבינה לטהר אותו.

ויתגברון רחמי שהם מקורות החסד והת"ת על דינא שהוא מקור הגבורה כנז' לעיל וכ"ש אי איהו בכי ששערי דמעה לא ננעלו שהם שערי מימי החסד והרחמים. מהו יכבדנני בתרין נוני"ן. חד לתתא מהמ' על כל העולמות כלם ששמו של הקב"ה מתכבד בתחתונים שהוא מוחל ברחמיו וכן כבדת הפגם מן הקדושים אל החצונים כאו' ותשליך במצולות ים וגו'. חד לעילא היינו סוד עולם הבא בינה שמגביר בה מקורי החסד והרחמים ושבה על הבנים וכל העולמות מתהפכין מדין לרחמים. דהא באודה עלי פשעי סגי תימא דהא עיקר וידוי חטאתי עויתי פשעתי ולא סגי בפשעתי ואיך אמר באודה עלי פשעי סגי. ונר' דה"ק דהל"ל אודה עלי חטאי ופשעי לך מאי אודיעך ולא כסיתי והכי מוכח מהתירוץ.

בגין דאיהי שליחא מתתא לעילא להעלות תפלתן של ישראל ומעשה המצות בסוד מ"ן ומעילא לתתא אל השפע והברכות. ומאן דבעי למלכא וגו' א"כ צריך ליכנס דרך הפתח ופתיחת הוידוי אליה. וע"ד חטאתי שהוא פגם קל לא יעלה למעלה ממנו וזהו אודיעך למ' בלשון נכח שעיקר הוידוי אלי' כדי שיכנס לפנים. ועוני לא כסיתי מצדיקו של עולם עלמא דאתכסייא כי העון יותר חמור מחטאת ויפגום גם ביסוד ולהכי לא דבר לנכח. ואו' צדיקו של עולם ולא כינוי אחר להורות על הפגם הנמשך לו מן העון שהעמדת העולם עליו יסוד עולם ודאי ומצד פגם עונו מסלק השפע מן העולם ומעמידו עד שיתודה וימשיכנו למטה בוידוי. אמרתי אודה עלי פשעי שהוא היותר חמור מכלם ופוגם עד למעלה עד ת"ת והיינו שם ה' הנזכר הנה וזכר לשון הודאה בו ונתן הטעם ואמר בשלמא להכריח לשון הודאה מהשלמים תודת שלמיו שהוא מכריע השמאל להודות אל הימין:

דא לעילא לעילא פי' בכתר ולא בכתר עצמו אלא בכסא הכתר דהיינו חכמה ובינה שעליהם שריא הכתר משום דמלת אתה שהוא לנכח לא שייך בכתר כי הוא בדרך נסתר ואפי' בחכמ' לא יצדק אלא בזרות גדול והענין כי שפע הברכה נמשך מבינה בסוד תשובה אימא עילאה מתייחדת באימ' תתאה והיינו שירד מעתיקא לאימא. האי קרא אחיד בכלא מהמ' עד הכתר כנז'.

כגוונא דא וגו' שבפסוק זה קשר שם בן ד' ה' במ' והיינו חטאתי אודיעך וע"י היסוד דהיינו ועוני וגו' מתייחדת עם ו' שהוא הת"ת דהיינו אודה עלי פשעי וגו' ואחר כך ואתה נשאת דהיינו ייחוד י"ה כנז'. ברעותיה בכתר הנק' רצון ופי' פשטו משמע במחשבתו וכוונתו. נטיר פתחא דמלכא מרכבתו במ' והוא יודע מדרך השערים יותר מן הכל: א"ל ר' חייא וגו' דלאו על ענין נטיר פתחא תליא מילתא אלא כל הבא לעבוד מלב. אורייתא וגו' אבתריה נמשך לו הידיעה בעבודה מעט מעט עד שידע להתעלות כמי שהולך אחר דבר עד שמשיג. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. דא לעילא לעילא אתר דעתיקא קדישא וגו'. הרמ"ק זלה"ה בספר הפרדס כתב על כינוי סלה והוכיח מכאן כי סלה היא בינה ועתיקא הוא החכמה וגו' וכמדומה לי דכי נאים ושכיב אמר מר להאי שמעתא ואין צריך להקשות עליו. אמנם אבאר לך פשטן של דברים אלו. ועניינם הוא כי הנה התחיל ואמר היך כל הדרגין נרמזו בפ' זה ותחלה אמר חטאתי אודיעך והוא שיודיענו אל המ'. ועוני וגו' לא כסיתי מהיסוד. אמרתי אודה וגו' לה' דא ת"ת הנק' ה' כנודע. ואתה נשאת הוא סוד החכמה עלאה הנק' אתה בסוד כי אתה אבינו כנז' באדרא דהאזינו ריש דף ר"ל ועליו אמר ואתה נשאת. והוא הנקרא אתר דעתיקא וגו' כי הוא מקומו וכסאו של הכתר הנק' עתיקא קדישא בכל הזוהר כנזכר בר"מ פ' קדושים דף פ"ב ע"א דחכמה איהי כסא לכתר עליון. וחלילה לפרש כפי' הנז' כי אין עתה כוונתו בביאור מלת סלה רק בביאור מלת ואתה שהוא בחכמה כנודע וזה יורה פשט לישנא דקרא ואתה נשאת פי' אתה החכמה שנשאת עון חטאתי לעולם וזה פי' סלה לעולם. ועל פי דרכינו נבאר מה שאמר לעילא לעילא והענין כי לפי שדילג מדרגה א' שהיא ראש המדרגות והיא הבינה ולא זכר אותה רק את החכמה והנה הבינה היא למעלה מת"ת והחכמה לעילא לעילא וזה פשוט ומבואר. ע"כ מלשונו:

הוו מילוי אשתמודען כפי השם הנז' בנבואה משם נמשך נבואתו ובזה אמר יהו"ד מורה דהיינו קב"ה ת"ת המודיע לנו צער השכינה בגלות כדמפרש ואזיל. מדוראי מקומה הגנוז שהיתה בתוכו בסתר המדרגה כל כבודה בת מלך פנימה. ועל בני שהם היו משם מייחדים אותה למעלה. ועל בעלי הייחוד עצמו שאינו כד נחתת שהיא עלתה למעלה בסבת עוונותיהם כדפי' י' מסעות נסעה שכינה אתרה חרוב מאין אדם. דמא דחסידי אחר שנשפך דמן כאומ' נתנו את נבלת וגו'. וביתא אתוקד שזה חילול יותר מן הכל. ארמת קלא לעורר למעלה. אתרגישו וגומר שאין בקולה ייחוד אלא התעוררות דין. אתר דמלכא שרי בגויה והיינו פי' ברמה מקום שנסתלק שם הת"ת בסוד אוי כדפי' באחרי מות והיינו כרם ה' בדמות הבינה. ובעא מלכא וגו'. מפני שאין העולם הגון לגאולה והיא אינה חפצה בגלות א"כ יחרב העולם ויחזרו ההויות לאחור ואין פגם ואין שכר. עד דנחתו כמה אוכלוסין לנחמה להיות עמה חבר ים בגלות. ולא קבלה מנייהו שייחודה עם הת"ת תלוי בבניה ואין זולתם מועילים לזה כלל וזה שאמר מאנה הנחם על בניה מפני כי איננו ואין מייחד אלא הם ואין אוכלוסין אלו מעלים או מורידים כלל: סליק ממקומו לעילא לסוד הוי. לעילא לסוד אוי כנז' בפ' אחרי מות: א"ל ר' חייא מאי רחל מבכה וגו' יר' אחר שאמר קול ברמה נשמע ולא אמר מאן מה חזר אח"כ ואמר רחל מבכה. ותירץ כי רחל נק' שכינה כנגד ד' בחינות שבה. הא' שהיא כנסת ישראל כוללת כל ישראל. הב' בחינת ייחודה אנתו דיעקב. הג' בה סוד הגלות אובדת בניה עיקרה ודאי. הד' בה סוד הגאולה וישיבת בית המקדש באומה. מושיבי עקרת הבית ולכך רחל מבכה על בניה אהדר על קרא לפרש בחינתה ובכייתה על ארבעתם ולז"א רחל מבכה:

ד"א כי איננו וגו' הם ד' בחי' בחרבן הא' בערך הת"ת איננו גדול כנז' לעיל. הב' בערך שאר הקצוות שמשפיע אור ושפע עליהם ועתה אסתלק לעילא ואתרחק מכלא. הג' בערך הייחוד וז"ש איננו בזווגא. הד' בערך התחתונים וז"ש לאשתכחא בתחתונים שמיה רבא:

א"ר חייא מאן אתר שריא לאתגלאה פי' שהשכינה היא שוכנת בא"י בעשרה בחינות סוד י' קדושות בחי' השוכנת בבית קדש הקדשים ובחינה בשאר המקומות המקדש ובחינה בירושלם וגו' לכך אמר מאן אתר אם תחילה אסף בחינותיה אל המקדש ואח"כ משם יצאת בגולה או להפך שיצאת תחלה מבית קדש הקדשים. ותירץ שתחילה יצאת מבית קדש הקדשים שהיא בחינה פנימית ואח"כ אסחרת כל ארעא לאסוף נתחיה אליה ואח"כ קמת על מדברא ושמא היה הבכיה על האכלוסהא היינו בחינות בית המקדש ששם היו עמה מלאכי מרום. ומשרייהא מחנה כהונה ולויה וישראל ויתיבהא היינו בעלה ואז בכתה ג' ימים על ג' ענינים אלו ישבה בדד העיר רבתי עם אלו אוכלוסהא היתה כאלמנה זה בעלה רבתי בגוים שרתי במדינות אלו ישראל.

מקרוב מבעי ליה קס"ד דעל הזמן קאמר. עמקא דנחלא עומק הבינה בתוך החכמה ששם נסתלק בסוד אוי כנז' ומשם ושב וגו' ושקט דא יסוד שיהיה שקט ונאחז עם הת"ת ושקיטתו הוא מהערלות הרוצות להאחז במילה ואחר התשועה ישקוט עמה בבית ולא תבא אשה רעה בבית כדי שינוס הוא ויצא החוצה ושאנן למשרי היינו בחינתו עם המ' ששם הוא שאננות כאו' נשים שאננות והטעם ששם מטעם פחד יצחק חרדת החצונים הבאים לאחוז במקדש ומטעם חרדת הדין ואחיזת החצונים נסתלק ועתה בביטולם ומתוק הדין ושאנן. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ד"א איננו כמה דאתמר איננו גדול וגומר עכ"ל:

גליון. הא אוקימנא וגומר. לעיל דף י"א עכ"ל:

ר' יוסי פתח ואמר ויאמר אליה ברק וגו' מאי קא מיירי פי' למה רצה בהליכתה וכי בעלת מלחמה היתה. ולגבי אחרא לאו איהו טוב ירצה שאפילו לרשעים מטיב או יר' שאפילו שאינם חסידים אלא צדיקים הוא טוב להם רחוק דאתעביד קרוב גר צדק סוד המ' וכן בעל תשובה סוד הבינה וכן מי שנתרחק מן התורה סוד הת"ת ואח"כ נתקרב אליה לכל א' מאלו תרי שילומי עתה שנתקרב וג"כ יהיה לו שלום מצד אותו הזמן שהיה רחוק שלא יענישוהו אחר שנתקרב ע"ד אומ' שזדונות נעשו לו כזכיות ובשלשת מדות האלו שלום שהוא היסוד בבינה סוד הדעת סוד בעל תשובה. ואם גר צדק שלום יסוד מזדווג עמה אם הת"ת שלום עמו לעולם. אשתנקלו פרקו. ומה עשית לעולם ופי' אודך כי עשית העולם ומלת לעולם כמו בשביל העולם:

לקבלי חייביא וגו' או' כי טוב אינו הטובה שהקב"ה מטיבן אלא יר' חשוב טוב בעיני החסידים שעוסקים בו יומם ולילה והרשעים מבזים התורה. עולם בתראה מ' ואודך לקב"ה קאמר שהוא עשה והאציל מדה זו והטעם שמודה על מדה זו משום דדוד מלכא אחיד וגו'.

דא קב"ה פי' שמך ת"ת כי טוב והכוונה קשר וייחוד הת"ת עם היסוד הנק' טוב שע"י מתייחד עם המ'. חסדי דוד נצח והוד הנמשכים אל סוד אמן אתמליין מההוא טיבו היורד מן הכתר אל הת"ת ומטיב לנצח והוד ומשם אל היסוד וע"י נק' טוב וז"ש כי טוב יסוד עם הת"ת נגד חסידך נצח והוד דהא כד אשתכח וגו' יר' כי שבח המ' הוא שבח היסוד ונ"ה דהא כד אשתכח כמה דאיהו ביה ירצה דהיינו בהיות היסוד נקשר על הדרך הנז' הוא אז מבסם וגו' א"כ הכל תלוי בה והיא תלויה בהם והכל נכון. וע"ד דוד היה מחכה היינו או' ואקוה שמך כי טוב מלשון בהטיבו את הנרות והוא היסוד המטיב למ' וז"ש להאי שרגא וגו'. מהרמ"ק ז"ל: גליון מההוא טיבו דנגידו דעתיקא וגו' מלת נגיד קא דריש עכל"ה:

מאן חפי עיניך פי' וכי יובל העפר לכסות עיניך או יר' מי יערב לבו לגשת אליה בעת פטירתך. אתר די דינא מ' בבחינת הדין השולט בעולם דינא דמלכות' אדנ"י. אתקין ביתא למלכא כנודע שבית יהו"ד וכסאו הוא אדנ"י בסוד שם יאהדונה"י וביתא דמקדשא לתתא שאם דין המ' בו אין הת"ת בו אלא שכינה שוכנת והיא נעשית כסא אל הת"ת. ודא אחידא פי'מדה זו שוכנת בתחתונים כדי שתהיה היא מתייחדת העליונים בתחתונים ומטעם זה נק' שכינה שהיא משכנת המדות למטה: וכד מקדשא וגו' כי מעשה הקרבנות העולות בסוד ההתעוררות ע"י המ' גורם קשר וייחוד ד' אותיות יהו"ד בסוד קרבן ליהו"ד כנז' לעיל. למען אדני שלא אשתכח וגו' וכד אשתכח לבר ג"כ העליונות בלי תיקון אלא שלא רצה לפרש. דהא בגבורן אחידא תדירא פי' מ' שהיא אלי אתה מדת דוד ודאי ואמר אלדי"ם להראות על קשרה עם הגבורה הנק' אלי"ם בלשון רבים. או יר' אחידא תדירא מדת מ' שהיא אחוזה וקשורה בגבורה ובינה שהם אלי"ם גבורה אל"י בינה אתה מ' לא שביק וגו' במזמוריו כאו' בהיותו במדבר יהודה בהיותו במערה תפלה וכיוצא. נפשא תאיבא לידבק נפש בנפש כי הנפש במ' וגופא דילי לאתחזאה וגו' לא להדבק שא"א אלא כענין יראה כל זכורך. אתר דאקרי שחר נצח כי בחסד שם האור אמנם שחר נכון מוצאו הוא תחלת הארת האור בנצח. ומלכות מסטרא דנצח אתקרי אילת השחר. ודוד מלכא וגו' עם היות ששירים ומזמורים הם שממש השכינה משוררת הכא במזמור זה הוא מוכרח שדוד משורר אותו על השכינה.

ת"ח בשעתא וגו' פתחין סתימין נעילת שערי שמים ושערי גן עדן והיכלות: וכל אינון רחיקים החצונים הקליפה וכחותיה ומלאכי חבלה ושדים ומהדרי על גופא בני נשא לידבק וליכנס בהם מחשקם לידבק בגוף כדפי' לעיל או להחטיאם בקרי או לפגוע בהם לחבלם. דיוקנא דמלכא כעין יעקב והנה ה' נצב עליו לשומרו והיינו צורה קדושה: במיליה דשמא וגו' כאו' רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. כל חד וחד כדאתחזי וגו' יש מהם מתערבים בין אותם הקליפות והם מודיעים אותם חלומות רובם שקר. זכאה חולקיהון שאינם מתערבים עם אלו. ופתחין פתיחו ליכנס רנתם וליוצא ולבא שלום רוחא חד דסטר צפון מצד הגבורה ואקיש בכנור דוד מ'. מהרמ"ק זלה"ה. ועיין בס' אור הגנוז בס"ד:

חברא לקב"ה שיש להם חברה בענין השפע שנוטלים חלק עם הת"ת והמ' ולמעלה מזה בחינת אחים באחוה בני מקום א' משרשם ולמעלה מזה בחינת רעים כנז' לעיל והם ממש הדבקים בייחוד העליון וז"ש למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך שהם ממש המייחדים קב"ה ושכינתיה ע"י היסוד והיינו שלום בך בתוכך. ופתחין דסטר דרומא שערי חסד השולט בבקר. ומתערי ככביא ומזלי כאו' ברן יחד ככבי בקר וכתיב הללוהו כל ככבי אור. ופתחין דרחמי שערי הת"ת ומלכא יתיב ת"ת. תושבחתן תפלתן של ישראל ושאר שבחי העולמות והמלאכים הנותני' שירה ושאר שרי הנבראים בסוד פרק שירה והיינו שהם מושכים שפעם ע"י זה. אחידן בגדפהא כל א' כפי בחי' נשמתו כנז' בתקונים אית דתליין ברישא אית בעיינין וגו' כפי בחינת נשמתו כן מקשט האבר ההוא וכן נאחז לעלות לפני המלך בתפלתו ומצוותו ויחודו. ומלייהו אתיין זהו בסוד רוחניות האותיות המתהוות מהבל הנשמה כשהאדם מוציא הדברים בפיו ממש האותיות והקולות נעשות ועולות ונכנסות לפני המלך וזהו סוד וכל העם רואים את הקולות. ושכן בחיקא דמלכא כי הת"ת תורה ורוחניות האותיות תורה לכך כח התעוררות' על ידי התורה עולה בחיק ובפנימיות הת"ת:

ובספרא כתיבו היינו סוד ויכתב ספר זכרון לפניו והיינו היות צורתם חקוקה בספר הזה ומציאות נשמת' מאירה במציאות הייחוד ת"ת ומ' ע"י היסוד וחוטא דחסד אתמשך וגומר מדה כנגד מדה כמו שהם גרמו לייחד הלילה שהיתה יונקת מרוח צפונית כנז' וייחדוה עם היום חסד כן מזה נמשך להם חוט של חסד ולכך העושה זאת צריך שלא להפסיק בשינה שהיא מיתה ופירוד בין יום ובין לילה אתתקף חילהא כח ההתעוררות מיין נוקבין שואל בני בושת תנו לי בשביל בני וזהו רוכב שמים בעזרך ולהפך אתחלש חילהא שאין לה התעוררות וזהו צור ילדך תשי: אינון דדחקין בינייהו וגו' פי' משעיר אותם היושבים בגלות בשעיר אותם השוכבים לעפר שם בגלות כאו' שחי ונעבורה. זמנין אתקריאת לילה וגו' כד קבילת עלה דכורא דהיינו ה' תלת ווין ימין ושמאל ואמצעי ג' גוונין דקשת וליל הוא כאשר אינה בייחוד וכמו שאין במציאות בזמן הזה ואפי' הכי הת"ת שומר אותה בין בהיותה לילה בין בהיותה ליל ולהכי קא בעי עלה ואמרי מה מלילה מה מליל שכל שמירתו. בקדמיתא אסלק וגו' והיינו סוד ו"י שהת"ת סלק אליו סוד י' שהוא היסוד מעל המ' ואח"כ או"י סילו' ב' וז"ש דאסתלק לעילא לעילא. וסליקת לההוא בקר דהיינו יסוד כנז'. וגם לילה דהא זמינא וגו' יר' אין הכוונה ממש אתא זה וזה אלא לא בדידהו תליא מילתא דהא אינון זמינין ומי מעכב תשובתן של ישראל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ודאי גלותא דאדום הוא משא דומה וגומר פי' כי משא הוא לשון נבואה ודומה הוא ל' שתיקה ודומיה ופי' נבואה משותקת כי אין יודע סוף הנבוא' של הגלות מתי יהי' וזהו משא דומה נבוא' דוממת ומשותקת ותבעין ליה על מטרוניתא וגו' וזהו בזכרינו את ציון. עכ"ל:

פתח ההוא טייעא ואמר ברן וגומר כל מילי דעלמא עילאה פי' מציאות הספירו' אשר בבינה כולן מתעוררין להשפיע וכן מתעוררין לקבל על ידי התעוררות שעולה מעלמא תתאה מ' אל הבינה עלמא עילאה וזה ע"י וא"ו שבין ה' לה' והיינו בחצות לילה והתעוררות התחתון העולה הוא סוד או' וכל עילאין ותתאין וגומר וכל אילני וגומר הכל סוד הכחות התחתונים שהם מעוררים שיר ושבח. נדין תרנגולתא כנזכר בינוקא בביאור יותר. פתחי דרומא היינו סוד החסד עד מיכאל. תרעי אסוותא מצד רפאל. ורוחא דמזרח היינו ת"ת הנקשר עם הדרום חסד ועם המערב מ' והיינו כל סוד הרחמים וז"ש ורחמי אשתכחו. וכל אינון ככביא ומזלי די ממנן וגומר לאפוקי אחרות שהם מצד הגבור' אלא דוקא ככבי בקר:

אלא ויריעו אינו לשון תרועה דהיינו היותם פועלים דין אלא לשון שבירה אתברו כל כחות הגבור' ונכנעו לפני החסד והיינו לשון רוע התרועעה וגומר. אש"ל עץ החיים ת"ת בבאר שבע מ' דהיינו הייחוד ע"י החסד בבקר והיינו או' ויקרא שם במ' בשם ה' ת"ת אל עולם חסד מבינ'.

פתח חבריה וגומר הכא אוליפנא פי' לא ידענא דבקר הוא בתחלת האור.

מבקרי לאתרייהו פי' הם מזדמנים ומכינים עצמם אל השפע הבא להם כדי לקבל מלמעלה ולהשפיע למטה ובוקר לשון ביקור:

דהא רחמי פי' מלת אור ירצה בפועל היות חסד משפיע בהם ותחלה הוא בוקר לבד ואח"כ הוא סוד אור. וכתיב וירא אלדי"ם להוכיח מלת אור ביסוד שזהו כוננתו וז"ש לעיל מתיישבן בעלמא דהיינו ת"ת וחסד קאים לאתריה דהיינו חסד ביסוד כמו שהיא נק' אל חי והיינו וירא אלי"ם את האור דהיינו חסד כי טוב נמשכת אל היסוד הנק' טוב דכתיב אמרו צדיק כי טוב והכי מוכח לקמן. לילה מ' אור יסוד כנזכר. והוא דרגא וגו' והיינו חוט של חסד המשוך על אסתר. שמשא ת"ת. דמבסם לכלא יסוד ומ'. מלוי אשתמודען וגומר היינו קולו המתפשט בכל העולמו' ומאור נשמתו מתנוצץ בכל הנשמות ומשם כל בני הדור יודעי'. הוה מחי בידייהו ב' שלמיות אל הדור ממנו א' מוחה בידם שלא יחטאו ב' הוא מאיר בנשמתם כאור השמש בככבים וז"ש ובגין דמשה אשתכח בינייהו וגומר ושניהם נמי בר"ש לפי דורו מהרמ"ק זלה"ה. וע' בס' אור הגנוז בס"ד:

לא אשתכח מאן דידע כדי שילמד לאחרים ויזכך עצמו כדי שיאירו ממנו אחרי'. זמין קב"ה וגומר ויהיו המקורות והמעיינות החכמה נגלים אל הכל ולא יקבלו זה מזה לא בדרך נסתר ולא בדרך נגלה. בגין דלביה גס ביה והגאו' סרסור גדול לחטא. ועמא אזלו וחטא שלו הקטן מחטיא הרבים שכלם עושים כמוהו ואתמנן תחותוי שחטא כלם תלוי בו. או ירצה שהחטא המועט פוגם יותר מפני שהוא ראש לרבים וצריך שיהי' מנוקה ולא יפגם אפילו כחוט השערה והמעט עושה רושם גדול:

א"ר יהודה לר' יוסי חמינא דצחותא וגומר השכל צח להשכיל בתורה דהיינו תורה שבע"פ ותורה שבכתב יחד ותירץ בגין צחותא וגומר שצחות והשכלת תו' שבכתב שהוא מדת יום הוא בתורה שבע"פ מדת לילה וז"ש בגין צחות' תורה שבכתב הוא ביממא דהיינו מדת יום תורה שבע"פ הוא דהיינו ע"י המ' תורה שבע"פ אנו מתצחצחין ומשכילי' בתורה דהיינו ששם אדנ"י מפרש שם יהו"ד. ותורה שבע"פ שהיא המ' בליליא שלטא ולזה אתערת בלבות בני אדם העוסקים בה בלילה יותר מביום. ת"ח בשעתא דאתער רוח צפון ת"ת מצד הגבורה ואתפליג ליליא מ' חציה בגבורה חזקה וחציה בגבורה רפיא. ואז מהתעוררות הגבור' הרפה שבה שלהובא חד נפיק ובטש בגדפוי שהם חיילי גבריאל הנק' תרנגול וכל חייליו גדפוי מתעוררים לזמר לקונם והשלהבת הזאת מתעורר' מצד הדין דרך שמאל עד הגיעו אל מקום גבריאל וזה שאמר בשעתא דמטי וקארי לון לבני נשא שנותן התעוררות לבני אדם ועוד נותן טבע בתרנגול הגשמי לקרא ויש בו ב' בחינות א' שמסתכל בסבתו למעלה וזה נק' סכוי לשון ראיה והסתכלות שמסתכל בסבתו וז"ש אשגח וגומר והב' משפיע אל התחתונים שיתעוררו לזמר בתורה וזה נקר' גבר כדמסיק. מהרמ"ק זלה"ה. וע' בס' אור הגנוז בס"ד.

אלא בשעתא דבר נש קם וגומר יר' זה לא אמר ולא החשיב איה אלו"ד כלומר במה שעוסקים עתה אלו"ד עושי ב' ספירות שהם ת"ת ומ' העושי' לי בחוט של חסד כל פעם שאני נותן זמירות בלילה וכיון שהם עסוקים בשיר ושבח אשתתף עמהם ואפשר אלו"ה במ' עושי עם הת"ת והיא עתה נותן זמירות גם אני אתחבר עמה. ופי' סגולת אור של חסד ואמר שהם הא' שמתפשט אותו החוט מחסד עד מציאותו למטה ועובר ומנעיל בכל עולם ועול' בסגולה במציאות העשיה ששם החצונים לאשתזבא ליה ובמציאו' האצילות והבריא' והיצירה לאנהרא ליה בין עילאין ותתאין דכתיב אם מחוט וגומר. אפשר דהכי קאמר אם מחוט המתפשט מחסד ומגיע עד מטטרו"ן הנק' נעל ושם החוט של עור נעשה שרוך של עור בסוד כתנות עור או אור וזה לא רצה שיכנס בו מלך סדום מפני שהוא סמא"ל ואין לו חלק בו כאו' ואם אקח מכל אשר לך וחוט זה מתפשט מחסד דרך הת"ת והמ' ושניה' עושים אותו בריה חדשה ע"י החוט וז"ש מתקני ועבדי ליה בריה חדתא והיינו כענין המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית שהוא חוט של חסד שבכל יום לו מציאות חדש שקונה אותו היום מאור הבא מחדש: ישמח ה' במעשיו הנשמות המזמרות בלילה ומחדשים ביום. בעושיו ג' מדות אלא קב"ה פקיד השפעת הדין מהת"ת אל המ' ששניהם בעלי ההשגחה זה פועל בדקות וזה ע"י הנפרדים בפועל ואלו היסורין הם קודמין לתשובה שהם לעורר מחשבתו לפשפש במעשיו ואלו אם שב אח"כ נחשבין לו למירוק כאו' תשובה תולה ויסורין ממרקין יגלו שמים ת"ת עונו עונש עונו למ' ואז ארץ שהיא מדת המ' מתקוממה לו בדיני' ויסורי' לעוררו לשוב:

נשמתיה סלקא וגומר הענין שהאדם חוטא ופוגם בעון או בחטאת או בפשע והנה החטא פוגם במ' שמשם נפש והעון והפשע ביסוד ות"ת שמשם הרוח ומכאן ואילך אם ישוב מיד נשמה שהיא מבינה אינה מעידה מפני שאינה נפגמת אמנם אם לא אשגח בחטאיה לאהדרא בתשובה בינה אז פוגם הנשמה התלויה בתשובה בינה ולכן אז מעידה ואז פקיד קב"ה כדי שלא יפגום בתשוב' כנזכר והפגם בזה הם בשתי בחינות א' הוא חקירת העון ופרטיו הב' מציאות העון בעצמו וז"ש לעיל לא אשגח בחטאי' לאהדרא דהיינו חקירת פרטיו הב' אשדי ליה בתר כתפוי שהוא מציאות העון מכל וכל וכן שניהם בדוד אתה האיש שלא דכרת ליה לפרט פרטיו אתה האיש דאנשית ליה כל עצמו ולזה לא הספיק הודעת הנביא אלא בדינא כדי מתוקף עונשו ישא ק"ו בעצמו גודל החטא. אורייתא קא מודעא ליה זכות עסק התורה מביא בשכלו להסתכל בגודל העון ופרטיו וענייניו ולשוב. דאיהו עביד במה דאתקשר דוד היה מרכבה למ' במה שהיה קם בחצות הלילה ופגם במדה ההיא בחטא בת שבע ולכך אין קטיגור נעשה סניגור עליו ואדרבה להועיל קומו בחצות לתקן מדתו צריך יסורין וממנו ראיה לשכמותו. מהרמ"ק זלה"ה:

ברא דבת אל נכר שלא נתגיירה אלא באונס שהיתה יפת תואר והיינו מדה כנגד מדה הוא פגם בבת שבע סתם מ' שהיה ראוי להוליד ממנה בן משיח לגאולתה לכך ע"י בת אל נכר בן נגד בן בת נגד בת. ועכ"ז קשה אמאי בריה כמה בני יפת תואר היו בישראל אלא שגם קצת פגם היה בענין אשת יפת תואר שלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר לכן יבא זה ויטהר הכל דעד כען אפי' אחר זמן בולד ב' בגרות כאבשלום לא פסקה זוהמ' שאינה מקבלת גרות ברצונה.

עד דאשלים לחמשה דרגין וגומר הם ה' מדות הוד נצח ת"ת גבורה גדולה וחמשתם מצד החסד כדי להכריחו על צד החסד והיינו ה' ימינית ובהיות החטא עד ה' תלוי בה בתשובה וכאשר עבר ה' מדרגותיה ה' תתאה שמאלית מסכמת עמה לדון אותו וענין זה מסכים עם עשר מכות שבד' אחרונות כתיב ויחזק ה' ולא הועיל לו תשובה. וידוי מתיישרן הכוונה שהאדם בלא כוונה ידיו הם מתקשרות זו בזו ע"י אצבעותיו אלו בתוך אלו וכן ראיתי זקנים מוחים בדבר זה שלא יקשר אדם אצבעותיו אלו בתוך אלו: ויבן ה' אלדים את הצלע מ' אתרוג אשר לקח מן האדם חכמה ושם היתה מיוחדת עם הת"ת ו"ד מילוי יו"ד ויביא' אל האדם ת"ת והוא הדר בסוד דודי צח ואדום לבן מצד החסד ואדום מצד הגבורה ומ' ממנו בשתי בחינות אלו והיינו עצם מעצמי ובשר מבשרי אדום והוצרך לפרש שהוא פרי של הת"ת. כפת תמרי' יסוד ועולה מהמ' עד ז' מדות שהם עד חסד וז"ש וסליק לע' שנין. וביה אשתכללו שממש נכללות ז' מדות במציאותו שכל א' כלולה מעשר והם נקראות שנים בסוד הקפתם כנודע לעילא לעילא לרבות עד הבינה בסוד נשמת כל חי ותתא מ' וכפת לשון קשר כדמסיק ובעלייתו קושר ימין ושמאל הספי' מכאן ומכאן והיינו עליו נפרדות למעלה וכפותות עמו בימין ושמאל. הה"ד כי כל בשמים ובארץ ותרגם יונתן דאחיד בשמיא ובארעא ומדקאמר בשמים ובארץ בבית דייקא שהוא בשמים לעילא והוא בארץ לתתא ואחיד בשניהם כנזכר:

ר' יוסי אמר פרי עץ הדר דא מזבח פי' עץ ממש היא בבחינת היותה מוציאה פרי הספי' כלם לפועל במציאות עצמה בענין שהיא עץ והיא הפרי. לכל סטרין בבחינת ו' ספירות ו' קצוות וז"ש מ"ט פי' לאיזו סבה יש בה כח להוציא פירות בבחינת כל הקצוות ותירץ בגין דכל שבעין וגומר שהם ז' ספירות כדפי' ר' יהודה וענין הדר עתה הוא כיופי והדור ו' קצוות שרבוי מיני הפירות והגוונים הם יופי וז"ש יהבין ליה חולקא וע"י זה יש בה בחינה מקבלת לכל ספירות כדי שתהיה מתברכא מכלהו והיינו הדור העץ וכן הדור הפרי והיינו פרי עץ הדר הדר עץ הדר פרי הדר עץ שיש בו ו' ענפים גוונים שונים והיינו יהבין ליה חולקא הדר פרי שמוציא כל ענף וענף פרי למינהו כנזכר:

מאי קא מיירי פי' מה טעם הכתוב לומר בה עתה כללות זה לז"א הטעם הוא להראות זהירות האדם במעשיו שבהיותו פגום במזבח פוגם בכל המדות והטעם שבה כלולות כל המדות והיא קשורה עד היסוד עם כלם וז"ש דהא כפיית לקבליה ההוא דכפית לעילא יסוד עם הת"ת:

וע"ד כפת בלא וא"ו להראות ששניהם ענין א': זאת מ' משחת אהרן בקבלתה החסד ומשחת בניו שאר הספירות. אתמשח מן החכמה. ואתרביא מצד הגדולה הנאחזת בחכמה. ואתברכא מצד החסד עצמה. למלכא חכמה אושפיזין ע' שרים. בת יחידה מ' שכל הספירות זכרים והיא לבדה נקבה. והיינו בחינה אחרונה שבה שהיא המזבח: שבע מינין הם ז' ספירות. ג' הדסים חג"ת. שתי ערבות נצח הוד. לולב יסוד. אתרוג מ'. ז' חולקין בכל יומא ובשבעה וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

שבעה חולקין בכל יומא באלו הז' השתא פליגי ר' יוסי אמר כל א' כלולה מעשרה הם ע' בכל יומא וכבר נודע שהם כלולות מעשר מחכמה ולדבריו מיד משפיעות מחכמה ור' יהודה פליג ואמר שאינם אלא שבעה פש טות מצד יצמן וז"ש בגין דיתברכא מכלהו. ג"כ מבחינותיהם בכל יום ויום שהוא ספי' א' ולסוף ז' יומין אז עולה הרמתה אל החכמה עם הבינה וזה טעם ז' הקפות בשביעי מאתר דמשח רבות וגומר היינו מבינה שהיא על ז' ספי' משפע החכמה הנקשרת עמה וז"ש מאתר דמשח רבות אשתכח דהיינו מקום שנמצא בו שפע החכמה כנזכר.

ולבתר ז' זמנין וגומר ביום הז' כדי להמשיך הברכות מז' ספירות שבבינה שהם שרשים אל ז' מדות ובהיות שרשים אלו מסכימי' אל הברכות הם קיימות וז"ש בגין לקיימא וגומר והיינו בינה נחל מיוחדת במבוע החכמה. אשתכח דאתברכא וגומר בענין שהם ז' ימים מז' ספירות. ובהכנס יום הז' עולה עד הבינה וחכמה ומטעם זה נוהגין לומר נשמת כל חי בהושענא רבא דהיינו סוד הבינה ובז' הקפות קיום הברכות מהשרשים היוצאים מחכמה ובאים לבינה ואח"כ היא יונקת מהכתר שמשם מוצא החכמה להשקו' הבינה כנודע:

ובכל יומא וגומר והיינו הכרח לדברי ר' יהודה ז' ממש ועם תיות שאינם מתייחסים בע' פרים עכ"ז וסליקו לחושבן מילאה מספר רב יהיו מה שיהיו ואין ר' יהודה מסכים במשל המלך.

וע"ד מזבח מכפר בסוד אחיזתם בבינה שמשם טהרת העונות והסליחה והכפרה ואח"כ נוסף על כפרה טהרה וז"ש מדכי לון דהיינו להקריבם לאביהם שבשמים ואח"כ אריק לון ברכאן ע"י הספירות התחתונות וז"ש מעילא לתתא מהעליונים לתחתונים:

וענף עץ עבות דא מלכא קדישא ת"ת מלך מצד הבינה קדישא מצד החכמה ועל ידם הוא כולל תרין עטרין דהיינו סוד חסד וגבורה וז"ש דאחיד לתרין סטרין. ובג"כ וגומר ירצ' עתה מתיישב ג' עניינים הא' היותו הדס שהוא סוד הבינה בלי ספק מורה על העליונות והב' תלתא שהם ג' עבות כנזכר והיינו ג' עבותים. הג' לשון הכתוב ענף עץ עבות ענף מצד החכמה בסוד הדעת בהיותו נמשך אתעביד עץ מצד הבינה וע"י נק' עץ החיים ואח"כ ברדתו אל מקום הספירות נעשה עבות דאחיד לכל סטרא. ואפשר לפרש ענף עצמו עץ מצד ג' אבות עבות ו' קצוות דהיינו לכל סטר'.

דרין קיימין נצח הוד. דמהכא נפקין פ' מהנחל העליון שהוא בינה או ירצה מהכא ממקומם יוצאים להמשיך אל היסוד דהיינו לכפות תמרים והיסוד קושרם ומערב פעולתם ולזה נק' ערבי נחל שמערבים בנחל יסוד והפירות מהם נסתרים לכך הם ערבי נחל שאינם עושים פירות שעיקר הפירו' לכפות תמרים שהם ייחוד נקשר ת"ת ומ' ע"י היסוד וז"ש כפות תמרים אחיד לעילא וגומר יר' קושר וכופת שני תמרים תמ"ר ותומ"ר יהו"ד ואדנ"י יאהדונה"י:

אתרוג נפקא וגומר שהוא גדל מן הקוצים וכן כפות תמרים יש באילן קוצים והטעם להיותם נאחזים במקום קוצים דהיינו ערלה מפני שהעולם מתלבש בערלה והם זנין העולם ומפרנסים אותו בין הקוצים דהיינו הערלה וז"ש ודאי כל מה דנפיק לעלמא מהנשמות והויות מהכא נפקא ומהכא אתזן שפע ומזון:

ר' יוסי פתח ואבואה וגומר מזבח לעילא סוד המ' ממש ולא נפרש מזבח הנק' אלדי"ם שאינו אלא יר' מזבח מ' שהיא יונקת מן הגבורה הנק' אלי"ם באר ביצחק מזבח אלי"ם ולפעמים נק' מזבח ה' מצד הרחמים וזה הכרח שגם מזבח אלי"ם כשהיא יונקת מהגבורה והיינו או' בכתוב אל אל שמחת גילי שהיא יונקת מא"ל אלי"ם דהיינו חסד וגבורה:

נפש כי תמעול מעל וגומר ר' יצחק אמר וגומר נפש ודאי היא המועלת או הנכרתת או הנשברת נשברת דכתיב והיתה נפש וגומר נכרתת דכתיב ואת נפש אויבך וגומר. זכאין אינון צדיקייא שזוכים יותר דהיינו נשמה מבינה וז"ש בקב"ה ואפי' בחכמה דהיינו קדושי מלכא וזה זוכים ע"י קדושה שמושכים להם במעשיהם כאו' כי קדוש אני כענין והלכת בדרכיו. נשמתא קדישא דאצילות וז"ש אחסנא דקב"ה פי' ירושה שמוריש לו הת"ת ומ' אצולה מייחודם ומסטרא דאצילו' נק' בנים וכדין ירית כלה פי' יורש עשר ספירות שהנשמה דאצילות כלולה מהם משא"כ נשמה דאמא. נפש חיה סתם דלשתמע ת"ת ומ' כנזכר לעיל. מההוא חולקא וגומר נפש דאצילות ומפני שהיא מת"ת ג"כ יש לו חלק בייחוד וז"ש ואתקשר בקשורא עילאה דהיינו ייחוד ב' המדות ומשם יורש המ' בסוד ייחודה עם הת"ת וז"ש כמה דאתמר וכנגד סוד הייחוד נאמר צרורה בצרור דהיינו קשר וייחוד מ' עם הת"ת ושניהם בבינה והיינו קשר עילאה דקאמר לעיל. מהרמ"ק זלה"ה. גליון. והא אוקמוה דנפש אתקשר וגומר אחרי מות ע"א:

לא זכאן בעלמא דין דהיינו ג"ע תתא ועלמא דאתי ג"ע עליון:

ר' יצחק אמר כד מתעטרא כ"י וגומר היינו דרך אחרת על הנזכר לעיל שפי' צרור החיים קשר רוח ונשמה ונפש נקשרת עם שתיהם והשתא מפרש צרור החיים מ' כלולה מכל הספירות וז"ש כד מתעטרא כ"י בכל הספירות העליונות היא מתעטרת בת"ת שהוא כלל הכל ולפיכך היא נק' צרור החיים פי' קשר וצרור שבה נקשרי' כל החיים וז"ש בגין דבה אתקשר כלא ע"י הת"ת כנזכר:

ר' אלעזר פליג אדר' יצחק דאיהו קאמר ע"י הת"ת ואיהו קאמר שממש ג' אבות הם בה צרורא דחיי הה"ד ויסע מלאך האלי"ם מ' נוסעת בג' פסוקים אלו ובהם כלולים ג' אבות והם בה צרורא דחיי שאין צרור פחות מג':

ר' אבא אמר והיא סברא מכרעת בין דברי ר' יצחק ודברי ר' אלעזר כולא אתעביד חד עיטורא ג' פסוקים הללו שהם חסד גבורה ת"ת מהם נעשה ענין א' ועטרה א' שמתעטרת בה השכינה וכללות ג' פסוקים שמא קדישא שם ע"ב בת"ת אתחזייא בגוונוי שהם אדו"ם לב"ן ירו"ק דהיינו ג' אבות ע"ב אותיות לכל א' ומטעם זה נק' אז תפוח שיש בו ג' גוונין אלו בעצי היער דהיינו כלל הימין והשמאל שהם העצים הכלולים בו והיינו בין הבנים דאימא עילאה דהיינו ו' קצוות. ויוציאך בפניו ת"ת בכחו גבורה הגדול חסד וז"ש אלין אבהתא. האי שמא מתבר וגומר שבו כח ג' מדות חג"ת כנזכר. טורין הרי נחשת כחות סמא"ל. טינרין כחות לילית. אבני נגף וצור מכשול:

שמא גרים עז ל' עזות פנים וחוזק. בההוא גוונא שאין עז ממש טמא שא"כ היה אסור באכילה אלא דאעבר עליה רוח מסאבא. האי מאן דלא זכי יתיר אלא בנפש שהוא מצד העשיה מלובשת בקליפות לכך כשיוצאה מן הגוף אתדבק בההוא סטרא וז"ש נפש כי תמעול דאעבר עליה רוח מסאבא שהיא קרובה להם משא"כ במאן דזכי לרוח ונשמה שנפש נקשרת עמהם ועולה כנזכר לעיל דנפש אתקשר ואתדבק ברוח וגומר ועייל בין מלאכי עילאי ביצירה דמתמן רוח. לעילא לעילא שהנשמה בריאה לכך עולה לג"ע של מעלה. צרורא דחיי מ'. עינוגא דמלכא ת"ת. זיוא עילאה היינו אור העליון מתנוצץ בבינה מהכתר. איילתא קדישא מ'. עד דאתי צפרא שאינו חוזר לישן שלא להפסיק חוט ייחודו. ואזיל בההיא איילתא לאתחזאה וגומר כנזכר לעיל דקאמר שכינתא להקב"ה חמי מה ברא וגומר. וממש עולה מציאות נשמתו מצוייר' שם. או יר' היותו משכים והולך לבית הכנסת עמה לשחר פני הת"ת בתפלת הבוקר:

ודוד קאמר על סוד הגלות כענין שאמר על נהרות בבל וכיוצא ואמר על איילת השחר דא כ"י שנק' איילת כדקאמרן ומה שקראה איילת השחר הכי איהו ודאי דהיינו שירתא דקאמר בגלותא אלי אלי למה עזבתני מייחד לת"ת עמה מפני שהיא בגלות ואין ייחוד והיא מתרעמת ומשם ראיה דאלמלא הגלות הוה אתחזייא לייחודא בההיא שעתא כנז':

אר"ש זכאין אינון מארי דנשמתא שאביהם בעת ההולדה משכו להם נשמה קדושה לאפוקי גרים או בני רשעים שאביה' ג"כ פגומים ואינם זוכים לנשמה. מארי דאורייתא שהם עוסקים במעשה המצות ובעבודת האל. דכל מאן דלא זכי וגומר אפילו שאביהם ימשיכוה להם יאבדוה: דהא אשתמודע שהם הם שהחטיאו' ועוד מצד הכרוז שמכריז לפניו ועוד שעונותיו רשומים בו. מארי דחציפותא שהם הם שהחטיאוהו והם מתנקמים בו היש לך עזות גדול מזה. תקיפין ככלבא כאו' והכלבים עזי נפש: בדרגא קאי' אי איהו בעי בטוב תשובתו מזומן להכות לכל מה שירצה. לא קניין לעלמין אפי' חסידי אומות העולם. נפש תחת נפש בורחת ממנו נפש טמאה וזוכה לנפש טהורה. אי איהו לא בעי וגומר כלו' ברוע בחירתו לא רצה והיה בו הכנה לזכות. אנשי פקודא דמאריה שאינו עוסק במצות. לא אשתדל באורייתא כמשמעו אנשי למאריה שאינו נותן לבו לקונו שבראו וצוהו וכיוצא. יתמו בהכרת נפשם. בעירא דאתי מההוא סטרא דומה לחטא כנזכר לעיל. לא תליין וגומר שאסור להשהותו כדי שלא יטמא א"י ברוח הטומאה השורה עליו וכמו שהקפידה תורה על מיעוט טומאה זו לא"י כ"ש שראוי לשכמותה למזבח א"כ עז שעובר עליו רוח טמא למה מקריבין אותו למזבח. ותירץ כי המת אין טומאתו מתבטלת ולזה לא תליין וגומר כדי להעבירה מן הארץ אמנם עז בהתקרבו למזבח טומאתו מתבטלת דהיינו אש אוכל אש תחתון יהיה טהור או טמא א"כ אדרבה ביטולו הוא בהתקרבו:

ות"ח שהאש נאכל מאש הגבור'. אית מלאכין היינו סוד חדשים לבקרים ונתבאר עניינם בפ' בראשית בסוד בהמות בהררי אלף וההוא בר נש וגומר דקשיא ליה סוף סוף כיון דאפשר להתקן ע"י קרבן אחר למה עז כדי שנצטרך לומר שמתבטל שם כח טומאתו ליתי כבש לז"א שבסגולה הוא העז מפני שאגב שמתבטל שם כח שבעז מתבטל כח שבחוטא כדמסיק. ובההוא רוחא דסליק מתעבר הפגם מהספירות העליונות והחצונים מתבערים משם ונגנזים בנוקבא דתהומא רבה ואוספי' עמהם כח הטומא'ששור' בחוטא וז"ש אתעבר מיניה ההוא סטרא וגו' כנז':

ר' אחא ור' יהודה וגומר פתח ר' יהודה ואמר הרעיפו שמים וגומר ועל סטרא דמטרא וגומר המטר מצד הגבורה ולשון הרעפה יצדק במטר א"כ הכא דקאמר הרעיפו שמים דהיינו ת"ת בלי ספק הכוונה ת"ת מצד הגבורה שמשם המטר. ואמר דהוא מזונא דכלא לפרש מלת הרעיפו ומלת יערוף כמטר ואמר שהוא מלשון העגלה ערופה והיינו לשון רביבים הנפרדים לחלקים רבים ויר' שהוא נשפע לבחי' רבות וכמו שהמטר הגשמי הנשפע לכמה חלקים לת"ת לכל עשב בשדה כך בכל עשבי צמחי השדה העליון שהוא המ' ובה צומחים כמה כחות וכלם נזונים משפע המטר הזה ולכל א' וא' צנור לעצמו והיינו הרעיפו לשון רביבים רבים כנזכר והיינו מזונא לכלא: וע"ד כל בני עלמא וגומר להכרח היות המטר מספי' א' ובחינות רבות כנזכר ואמר וע"ד כל בני עלמא ירצה כל חלקי העולם כי קבוץ הנמצאות נקראים עולם ופרטיהם בני עולם ענפי העולם וכלם מצפין לקב"ה דהיינו אומ' אליך ישברו פניה א' לבד בגין דאיהו מזונא לכלא כאו' ואתה נותן להם וגומר. ונחלק לבחינות רבות דהי נו או' בגין דאיהו מזונא דכלא:

ואי תימא וגומר כדי לפרש יתור ממעל ואמ' ואי תימא אי ס"ד משום דכתיב הרעיפו שמים דבאתר דא דאקרי שמים תליא אין הכי נמי דגבורת גשמים בת"ת מסטרא דגבור' הוו דהיינו לחם מן השמים כנזכר אמנם לא תליא הכא.

דלאו בזכותא כאו' מזונא לאו בזכותא וגומר פי' בגבורה שבו היכל זכות כנז'.

ואי תימא דביה וגומר לאו אלא ממעל וביה הויא וממעל תליא. מעתיקא קדישא וגומר מדלא קאמר מעל דמשמע על שמים אלא ממעל דייק מעתיקא קדישא מהרמ"ק זלה"ה. ועיין בס' אור הגנוז בס"ד:

ושחקים יזלו צדק. דכד שמים נטיל ליה המזון הנז' בדקות והיינו או' מההוא אתר עילאה וגו' כדין ושחקים יזלו המן עצמו כאשר יבאר ופעולת השחקים היא פעולת הטחינה והשחיקה כדמסיק ואמר מאן שחקים אתר דטחנין מן לצדיקייא והיינו ששתי מדות האלו הם למעבר השפע מן הת"ת להכינו לקבלת התחתונים והכנתו הוא שמעבים אותו מן הימין ומן השמאל ונמזג השפע והוכן אל השכינה והיינו הטחינה הנז' כאן וז"ש למאן לההוא אתר דאקרי צדק שהוא עיקר משום הנזיל' כי היסוד הוא מעבר לבד והוא נכלל באו' יזלו צדק יר' שהם נוזלים לצדק ע"י האמצעי המזיל וז"ש מההוא נזילו דילהון ולרמוז זה לא אמר הכתוב ושחקים ישחקו צדק אלא יזלו הנזילה אחר השחיקה שהיא ע"י היסוד. אמנם חז"ל אומרים טוחנים מן לצדיקי' צדיק וצדק מדברים על הטחינה קודם הנזילה שאז אינו נכלל היסוד בה ולז"א לצדיק ולצדק אמנם הכתוב לא זכר אלא צדק כדפי'.

כדין תפתח ארץ פתחיה התחתונים וזהו או' לתתא כי פתחיה לקבל כבר נרמז במלת יזלו צדק:

ויפרו לשון רבים בני עלמא פרטי הנמצאים שהם פרים ורבים בישע השפע הנשפע להם מן הארץ שהיא נהפכת משם צדק דאיהו דינא לשם ארץ דאיהו רצון ע"י הזווג ובני עלמא אלו הם השכלים הנפרדים הנכללים בבי"ע למטה ממלכות שהם פרים ורבים השפע והישע לעולם הגשמי ולהכי נקט בני עלמא ואח"כ בני נשא כדפי': וצדקה תצמיח יחד וכל רחמי וכל טיבו שאינם ראויים בני אדם אליו אלא על צד הצדקה והרחמים ובזה יובן או' צדקה כמי שנותן צדקה לעני וג"כ או' יחד מורה על רבוי העניינים והיינו אומ' וכל רחמי וגומר ומפני שמתרבה וצומח והמעט נעשה מרובה אמר תצמיח וז"ש סגיאו מתרבים וצומחים והיינו היותו נמצא המזון לבני אדם שנפתחי' אותם שהם אמצעיים כנזכר ומתברכין הגשמיי' וז"ש משתכח בעלמא. כדין חידו על חידו וגו':

פתח ר' יוסי וגומר ת"ח כל תיאובתא וגומר יר' בא וראה ותלמוד כל הכוונה הצריכה לאדם לארקא ולייחדא והיינו לבעי בצלותא לקב"ה יכוין בקשתו אל הבינה כד"א וגומר מפני ששם הכל כדמפרש ואזיל. לארקא ברכאן שפע סתם מזוני מהת"ת למ' דהיינו עילא ותתא ויש שפע פנימי עיקרי מזה והוא ייחוד שם יהו"ד בשם אדנ"י והיינו אומ' לייחדא שמא קדישא.

לבעי צלותא ממש בדבור לא בכוונה לבד ועיקר ראיה לזה אינו מפסוק לבי לחוקקי ישראל משום דהתם לא משמע אלא בכוונה והיינו לבי לא בצלותא ולזה הביא ראיה מפסוק ממעמקים קראתיך יהו"ד יר' קראתי הת"ת שם יהו"ד להתייחד בשם אדנ"י או ישפיע בה. דתמן עמקא דכלא שם עמקי ושרשי כל הספירות ושם נקשרים ולא עמקי הבינה לבדה אלא עמקים טובא והיינו דלא קאמר עמקים קראתיך אלא ממעמקים קראתיך שהוא עומק אחר עומק בעמקי עילאי והם שירותא דאבא ואימא תחלתם וראשיתם שבכתר ושם מושרשים הבנים ולז"א דאבא ואימא א"כ מי שרוצה להניע הענפים ברצונו יעלה אל השרשים שהם אבא ואימא. אוף הכא לבי לחוקקי וגומר יר' ילמוד סתום מן המפורש ועם היות או' לבי וגומר בדבור ובצלותא ממש הוה וג"כ ילמוד שחוקקי ישראל יהיה בהעמקים הנז' שהם בשירותא כנזכר והיינו אומרו אלין אבא ואימא דמחוקקי צורת אצילות לישראל ת"ת קדישא במקום מציאותו בקדש העליון הנעלם כנזכר. דאיהו נגיד נמשך מציאותו מבין שניהם דהיינו בסוד הדעת וירצה כשאני רוצה לישראל לבי לחוקקי ישראל כדי שימשך משרשיו.

המתנדבים בעם כענין נדיבי עמים והם ג' אבות שמשפיעים לתחתונים כשיש להם שפע בנדיבות. כדין אחר שנפתחו המקורות העליונים ברכו והשפיעו בת"ת כדי שימשכו ממנו לתחתונים וז"ש לנגדא משך השפע וישתכחון ברכאן בעלמא כלהו מפני כללותם למעלה ברחמים פשוטים. דכד הכא בת"ת משתכחי ברכאן מלעילא מהשרשים העליונים כלא הוה בחדוותא מצד הדין המשמח מצד הבינה כלא הוא בשלימו שאין שם חסרון כל שמשם הכל בשלימו כדקא יאות. מהרמ"ק זלה"ה:

ג ע"ב רעיא מהימנא בס"ד פתח ואמר באתי לגני וגומר. הענין דע שהת"ת יש בו ג' בחינות א' הוא עצמותו סוד היותו קו אמצעי בין הימין והשמאל ב' בחינות ו' קצוות המסתעפים ממנו ג' בחינות י"ב גבולי אלכסון. וכנגדם במ' ג' בחינות אחרות והם כל"ה אחו"ת ג"ן כלה נקראת הבחינה האמצעית המתייחדת עם הת"ת שבה סוד הייחוד והיינו סוד יו"ד שבה. אחות נקראת בערך היות בה ו' קצוות מתפשטין בה ו' קצוות בת"ת ושש קצוות בנקבה. גן נקראת בסוד התפשטות הענפים והרבות הנטיעות כגון י"ב גבולים. והנה מאמר באתי לגני הוא מאמר הת"ת הבא להתייחד עם המ' ולעורר הייחוד בכל ג' בחינות הנזכרות אמר כנגדה באתי וגומר וז"ש איהי מלכות אדנ"י וכבר ידעת כי מ' מורה על רבוי החיילים שהיא מלכות שמים והיינו בחינת ג"ן ריבוי הנטיעות. אדנ"י היינו בחינת אחותי שיש בה ו' קצוות כמוהו ובתוכם בחי' פנימית עצמותה והיינו או' איהי כלומר עצמותה הנעלם ונק' בערך התפשטות ענפיה מלכות אדנ"י. ולהיות החתן בא בקישוטיו להתייחד עם הכלה בג' בחינות הנז' רמז הזמנתו לשלשתם והיינו מה שביאר בכלל כל השמועה ואמר ו' קצוות שהם אברהם יצחק ויעקב אהרן דוד ושלמה והיינו נגד בחינת אחות כנזכר ואחר כך י"ב שבטים שהם י"ב גבולי אלכסון נגד בחינת ג"ן ואחר כך אמר ההוא דאתמר ביה וגומר הוא סוד מרע"ה המתייחד עם כלת משה בבחינת העצמות ולא נז' בשם מפני ענות מרע"ה וז"ש ההוא דאתמר ביה באתי אחותי כלה שהוא עיקר הכל ששם ייחודו ומאמר הת"ת דרך כלל ירצה לומר עם היות שאני הבחינה האמצעית בסוד הדעת קשרתי עמי ו' קצוות והשפעתי' השפע הראויים אליהם והם באים מלאים כל טוב אליך להשפיעך ולא זה בלבד אלא גם לי"ב גבולים מתפשט השפע ברבוי והם באים מלאים כל טוב אליך להשפיעך. והיינו אכלו רעים כדמסיק. ולהיות שסוד שפע הימין בדרך אחר ושפע השמאל בדרך אחרת ושפע קו האמצעי בדרך אחרת לכן נקט בימין אריתי מורי וגומר שאדם נהנה בלקיטתו מריחו סוד הר המור המיוחס לאברהם חסד ומשחת שמן בושם קדש לאהרן נצח כאו' בשמים ראש והם לימין בסוד החכמה בסוד הריח היותר דק להיות שפעם בדקות. ואמר אכלתי בגבורה והוד להיותם המדות העבות ושפעם בעביות ולכך ייחס שפעם לאכילת הדבש שהוא בסוד הדין ומעז יצא מתוק. ונקט שתיתי בקו האמצעי שהשתיה אמצעית בין רוח לאכילה בין ימין לשמאל הוא הת"ת ויסוד והיינו יניקתם רחמים מן הבינה בסוד יין המשומר וסוד חלב רחמים שמתהפך היין והדין ומתבשל בשדי האם להמשיכם ליסוד ודקדק הכתוב באומרו ע"ם ע"ם ע"ם להורות ג' אבות יורדות לנה"י למטה והיינו הברכות עם היות שהם ג' מצד י"ב מזה וג' מצד י"ב מזה הם נקשרות ומיוחדות כדי לרמוז קשר הי"ב עם הששה ועיקרם הוא ברכה האמצעית שתקנוה ביבנה מפני שהיו כופרי' בעיקר וכללו העיקר עם הענפים ובו סוד ביטול הקליפות בחוזק מפני דקותו וקורבתו אל מקורו. וזה רמז בלשונו באו' תוספת ברכת המינים כי כל תוספת הוא תוספת קדושה ודאי שהוא רמז לייחוד קו האמצעי בסוד הדעת הכולל הכל שבו סוד תוספ' קדושה לכל הענפים והיינו אומרו ההוא דאתמר ביה באתי וגומר שהוא עיקר הכלל והוא האו' באתי ונכללתי עמי כך וכך. וטעם שאמר שתו ושכרו ולא אמר אכלו ושתו לשון עבר כמ"ש אכלתי שתיתי אפשר שאל הענפים האלו שבו לא יושפע ולא ימשך רבוי השפע אלא מפני התעוררות הייחוד מלמטה ואחר שבאתי ונתייחדתי אכלו ושתו ושכרו ואפשר לרמוז על קדימת סוד ו' קצוות אל הי"ב ולזה נקט בהני לשון עבר ובהני לשון צווי:

ואית דפלגי לון ברזא אחרא וגומר משום דדחיקא להו ההוא פי' לפרש ייני עם חלבי יעקב ושלמה דאדרבה יעקב חלב רחמי' ושלמה דין שאינו רחמים כ"כ ולזה נדחקו לפרש פסוק זה בדרך אחרת ובענין פי' ו' קצוות אלו לבד ואל השאר כדפי' לעיל וז"ש ואית דפליג לון ברזא אחרא מורי עם בשמי בקו האמצעי בסוד חוטמא דתמן ריחא בקו האמצעי תרי נוקבי הא' עולה בו רוח דק וחזק מצד הת"ת ולכך בו מורי שריחו דק וחזק ומהשני עולה רוח כולל בשמים שהוא היסוד הלוקט מכל הספירות ושניהם מיוחדים גוף וברית: יערי ודבשי הוא שוקא ימינא עם שמאלא וכן הוד דבש נאצל מהיערת נצח כי כן הדבש ובשניהם נקט אכילה שכן הם שניהם תחתונים ונוטים לשמאל אמנם בייני עם חלבי להפך דהיינו גבורה יין חסד חלב וגבורה נוטה לימין מטה כלפי חסד בסוד ההכרעה והיינו שמאלא בימינא ולהיותם דקות נקט שתיתי. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. פתח וגו' ביאר כי גני הוא סוד המ' הנק' ג"ן כנודע וכלה הוא שם אדנ"י שהוא נשמת המ' כי סוד זווג חתן וכלה הם סוד יהו"ד ואדנ"י הנעשים בייחוד א' שם של יאהדונה"י כי הוא ת"ת ומ' הם גופא לב' שמות הנז' ובאותן הב' שמות הם סוד הייחוד כנזכר פ' תצא דף רפ"א ע"א ולכן המ' נק' ג"ן וז"א באתי לגני ושם אדנ"י הוא הכלה כנזכר באו' אחותי כלה וזהו פתח ואמר וגו' איהי מ' אדני פי' גני מ' כלה אדני ושאר פשוט ביאור כוונתו. מהרח"ו נר"ו:

טז ע"ב אמר רעיא מהימנא ודאי דוכתי אית בגיהנם הענין כי שכר עבירה העבירה עצמה כיצד יצה"ר הוא גיהנם כדמסיק דאיהו ממנא על גיהנם והענין כי היצה"ר יש בו שס"ה כחות ואין זה כזה וכן יש לו שס"ה אוצרות אש בגיהנם זה משונה מזה להעניש בהם כמספר כחותיו כי הם הם המפתי' הם הם המענישים הם הם גיהנם והכל א' ולזה כאשר יתפתה האדם אחר היצה"ר הרי הגביר כח גיהנם ונכנס בקליפות להתענש על ידו וכל אותם הכחות דבקים בו בהיותו חוטא בהם ודביקות אותם הקליפות עמו הוא רושם חטאו באבר ההוא שבו חטא והוא מכריז עליו פלוני חטא בי והיינו אומרם עולה ומשטין דהיינו רושם המכריז ויורד ונוטל נשמה ומעניש בגיהנם כנזכר וענין הרושם והכרוז הוא אומ' חקוקים על עצמותיו וכ"ש על בשרו כי אפילו בהיות הבשר כלה נשאר בעצמות רושם עד קבלת עונשו:

וכענין החטא והפגם בעשייתו כן ממש תיקונו בתשובתו והוא הטהרה היותר נכונה שבכל טהרת העונות ומיני טהרות הם ג' א' תשובה ויסורין וכיוצא. הב' מיתה גיהנם. הג' גלגול וכל א' קשה מחבירו ויש עון גורם פגם בנפש דהיינו למטה ונתקן בגיהנם ויש עון פוגם בספירות למעל' ונתקן בגלגול וז"ש אית חובין רשימין לתתא ולא לעילא וגומר ויש שצריך ב' תיקונים וז"ש חובין רשימין לתתא ולעילא אמנם תשוב' מוחק הכל ומתקן הכל וז"ש אתמחון לתתא וגומר שממש כמו שהגבירו במעשיו כן מבטל כחו במעשיו מדה כנגד מדה וז"ש ואם חזר בתיובתא וגומר וממש מכבה אש הנבער בעבירותיו וז"ש אתמחי רשימו וגומר וזה בחינת הבינוניים אמנם הרשעים גמורים והצדיקים שאין להם תיקון אלא אלו ואלו נכנסים באש גיהנם הצדיקים הגמורים לטבול הטבילה הנז' הרשעים גמורים להכרת שם לעולם והיינו נשרפים ונעשים אפר אמנם הראשונים הנז' אינם נשרפים אלא נטהרים שם כנז'. וסוד אשו של גיהנם פי' ואמר ובמאי אתוקדון וגומר ועניינו כי החיות שהם מיכאל גבריאל אוריאל רפאל וכל חיילי הקדוש' שתחת ממשלתם הם יונקים הדין ואש הגבור' מלמעל' וקיומ' באש שהם מן האש ומזונם אש. ומתמציתן דהיינו השמרים הדין הנשפע לחצונים נעש' נהר דינור שהם כחות הדין משתלשלין אלו מאלו עד יתקרב אל הסתר פנים מקום שאינם קדושים שאין הקדוש' שופע עליהם ואלו הם יצה"ר וגיהנם והצדיקים טובלין בנהר לא בעמקיו בסוד שאול וכיוצא אלא בסוד כניסתם לקדש עוברים דרך שם לטבילה הנז' ואינם מצטערים אלא כשיעור הנאתם מן הגשמי אמנם הרשעים מפני דבקותם ברשע ועול וחמס אין בנפשם אחרי כלותה שם כח אפי' להתגלגל שהיא מתבטלת שם מכל וכל והיינו אומ' שהיא נעשית אפר. מהרמ"ק זלה"ה:

יז ע"א יהו"ד חמה וגו' יר' כאשר יהי' לעתיד לבא דהיינו סוד העולם הבינ' יום הכפורים שאין בו ייחוד שאסור בתשמיש שאין בו לא אכיל' ולא שתי' דהיינו סוד אכלו רעים וגו' שאז הוא סילוק ד' אותיות יהו"ד מאדנ"י אמנם חמה דהיינו ת"ת כי שמש ומגן אין נרתיקו אלא מ' בסוד הדין החזק והגבורה שהיא אלי"ם דהיינו היותו מתפשט בדין למטה בבחינת הדין הפועל בכל א' כפי הנאתו צדיקים מועיל להם לטבילה וזוהמתן מזדככין ומתרפאין כנז"ל בענין הטביל' לרשעים והבינוניים הנז' לעיל שצריכים טהרה ארוכה נדונים בו אחר שאין תשוב' מועילה אז שמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת אמנם בזמן שהתשוב' מועילה דהיינו סוד הקרבן דרך אחרת לו כדמפרש ואזיל והוא ממש כענין האש המשריף המתפשט בחיות כנז"ל באותו האש ממש הוא סוד התיקון והא כיצד מחיוון דכורסייא דדינא דהיינו סוד החיות מיכא"ל גבריא"ל אוריא"ל רפא"ל שהמלכות דינא שורה עליהם והיא מלהבת אותם בדיניה ולכך הוה נחית ארי' דאשא סוד ארי'שהי' רובץ ע"ג המזבח למיכל קרבנין וסוד אש זה הוא ממש האש המשתלשל מדרג' אחר מדרג' להעניש החוטא אלא שבמדרג' יותר קרובה אל הקדוש' הי' יורד אל הקרבן והטעם להיות הבעל תשוב' רצוי לפניו יותר ויותר מלהענישו בגיהנם ולזה העונש מצד החצוני יצה"ר וקבלת הקרבן עם תשובתו באש החיה כנז' וכמו שאש זה הוא השורף הנפש בגיהנם בסוד היותו משתלשל כנז' כן ממש הי' יורד ושורף האברים ההם הנתנים במזבח תמורת החוטא וז"ש דאינון ממנן על כל אבר ואבר ממש שורש יצה"ר שבבחינתו למט' קטיגור על אברי הנפש בסוד העון הרשום בעצמות כנז"ל ממש באותה בחינה בקדוש' הי' יורד לאכול אותם האברים והי' בסוד התשוב' תמורת שריפת הנפש החוטאת ועכ"ז בסוד הקדוש' וז"ש ומיד דנחית אש של גבור' וגומר אש גבור' אש קדוש חלוף הרע ותמורתו מפני התשו' ואש הגיהנם שהלהיב בעביר' ויצה"ר שהגביר הי' נשרף שם ומתבטל באש גבוה וז"ש אתוקדן אבדין דילהון אתוקדן מחבלין די ממנן עלייהו וכן דרך אש גיהנם והפגם כי נדונית הנפש שם עד כלות הפגם ואש שהדליק והבעיר בעון והיינו טהרת הנפש המתבטל הקטיגור שברא והמשחית שיצר בעונו וכן ממש הי' נשרף הפגם שם והמחבל המזומן לו בגיהנם לשורפו על העביר' הי' נשרף ומתבטל שם בסוד תשובתו ושריפת אברי חטאתו ואשמו וכיוצא ולהיות כשהפגם בנפש הישראלי הוא פגם בשכינה בסוד ערוה כנודע לזה עתה שמתכפרין ואין פגם ביניהם אברים דשכינתא שהם סוד המרכבה העליונ' מתקרבין עצם אל עצמו וז"ש בההוא זמנא חיוון מתקרבין דממנן על זכוון שהוא סוד רמ"ח מצות רמ"ח אברים דשכינתא דהיינו רח"ם דהיינו כורסייא דרחמי היות המ' מתלבשת ברחמים וכל החיות מתלבנות בסוד לובן השכינ' הנשפע בהם והיינו בסוד הבינ' תשוב' המתפשטת למטה שממנה הוא תשובת החוטא וליבון עונותיו כאומרו אם יהיו חטאיכם כשנים וגומר והיינו סוד יום הכפורים:

ובמה מתקרבין כי אין ייחוד נמצא למטה בנפרדים ומה קשר הקושר למיכא"ל וגבריא"ל וגומר והיכלות קדושים אלא בסוד ענפי האור העליון המתלבש בחיות דהיינו י' אריה מיכא"ל ה' שור גבריא"ל והיינו אש ומים. אוריא"ל ורפא"ל אדם נשר אויר ועפר ו"ה והכל בסוד אבי"ע והיינו שלמים ודאי. בחיות כנזכר ויסודות הרוחניים כנזכר והכל בסוד יהו"ד המתפשט בהם כנזכר בסוד התשוב' ושריפת האברים להעביר ולכלות הטמאים החצונים כנזכר וז"ש דלית טמאים בינייהו שהיו מפרידים בסוד ערוה ועריה כנודע ויקראו השלמים בשם קדשים להראות שאין טמא. ועוד שלמים דא ה"א בתראה כלומר מ' המשלמת השם. דאיהו שלימו דעמודא דאמצעיתא כלומר הת"ת וכאשר אין ה' בשם יהו"ד אין השם שלם ולזה ראוי שתקרא היא שלמים שהיא המשלמת השם ונקרא שלמים לשון רבים היינו דעמודא דאמצעית' בכל הויות כלילן בי' שהם ו' קצוות והיא הנקוד' האמצעית וכל ספיר' וספיר' כלולה מעשר ויש בה שם יהו"ד שלימ' ולזה צריך שלמים רבים להשלים כל א' וא' כפי עניינו וצרופו כדמסיק וז"ש ואוף הכי בכל הויה וגו' ה' בתרא' שלמים ליה בהויה אמצעית שבו ובכל הויין דאחידן בי' לימין ולשמאל כנזכר כדי להשלים סוד ההויה בד' אותיות ע"י הייחוד בסוד א"ח ד' ואו' פנה למעל' וחתם רום אין לטעות שהכוונ' שרום הוא חסד ומטה גבור' שא"א שהם צפון ודרום אמנם כוונתו פנה למעל' כי בכל פניותיו הי' פונה לקבל השפע והכח מהרום דהיינו ג' ראשונות והי' חותם על כל הקצוות ולפי דבריו דמסיק נצח והוד הוי' א' והרשב"י יש לו דרך אחרת בתיקונים. ונודע שייחוד הת"ת והמ' בכל הקצוות בין לימין בין לשמאל א"א שיהי' אם לא ע"י היסוד שאין ייחוד לת"ת ומ' בלתו ולזה הם ח"י אותיות דשית סטרין דכלילן בצדיק ויר' שכל ייחוד שימצא יתייחדו כל ח"י אתוון אמנם העיקר בתגבורת א' מהם ועם ה' אתעביד חיה כלומר היסוד ע"י ה' נעש' חיה שלימ' בד' פנים שהם י' פני ארי' ה' פני שור ו"ה פני נשר פני אדם וכאשר הם ח"י אותיות כנזכר אינם חיה שלימ' מפני שחסר ה' פנים הד' לכל הפנים ולזה עם ה' אתעבידת חיה:

ורזא דמלה איהי ה' וגומר הענין שמצד הבינ' נכללות הספי' בד' אותיות יהו"ד והיינו שנים י"ה ו"ה שנים שנים כל א' זכר ונקב'. ומצד החכמ' ב' נכללות הספירות בשם דעשר אותיות ונחלק לז' ז' כזה י"ה יו"ד ה"א ו"ה וא"ו ה"א כל חלק זכר ונקב' והכל נכלל בתוך המ' וז"ש תיבה דאתכנש בה כלהו ה' דהיינו בחינה הכוללת הכל יחד וקושר הכל ע"י היסוד והיינו וגו' הענין כי סוד החלום ביסוד והעד הנה בעל החלומות הלזה בא וכאשר החלום בו בלתי הגון מורה הפוכו לדין ולזה צריך לתקן מדותיו ולהפכם לרחמים ולזה תקינו ג' שלומות סוד חג"ת ביסוד יוסף נק' שלום וג' פדויות בסוד נה"י שבו כי נק' ג"כ גואל והיינו הפוכו ותקונו לרחמים היותו ו' בחינות שבו כלם מתהפכים לרחמים בהיותם שלום וגאולה וכללם ששה בחשבון ו' וז"ש דאינון ו' בחשבן ו' והכרח הענין מסולם דחלם יעקב דכליל ו' ספירות מאו' מוצב ארצה היא מ' בבחינתה למט' בתחתונים וז"ש שכינתא תתא' בבחינת' למט' מיסוד וז"ש ודא ה' בתרא' וראשו של סולם דהיינו ו' יסוד מגיע השמימ' ופי' שראשו היינו י' כי סתם י' ראש בכל מקום והיינו י' של מ' שבעלותה על ו' זעירא בסוד עטרה בראש צדיק אתעביד ז' דהיינו יום שבת ודאי כדפי' בתקוני'. מגיע השמימה דא אימא עילא' ותקרא שמים בבחינת היותה א"ם לאש ומים והכרח לזה ה' שבמלת שמימה וז"ש דא ה' עילא' וכפי מה שאמר שראשו י' מגיע השמימ' ה' ההויה בהיפוך היו"ה לז"א שכן סדרה האמיתי מצד החלום דהיינו היסוד וז"ש דמסטרא דחלמא ה' שלטא על י' דהיינו סוד ה' עילא' עד הוד אתפשטת כנודע ושם למט' ממנ' ראשו של וא"ו זעירא דהיינו י' זעירא שבה נעשית זי"ן כנזכר וז"ש ה' שלטא עלי' דאיהו רישא דסולמא דהיינו סוד אלי"ם שבבינ' המקננת בשמאל והיא שם נק' אלי"ם והיינו ה' על י' כנזכר ולכך סוד בחינת סילוק האורות וירידתם בסולם הנז' לא היו בסוד הרחמים שם י"ה כענין ו' עילא' כדמסיק אלא אותם האורות הם בסוד אלי"ם מצד הדין וז"ש ובנ"ד מלאכי אלדי"ם ולא מלאכי ה' שסודם בנבוא' ולא בחלום דהיינו מה שהוא כאן חלום שם חולם ולזה הם האותיות כסדרן בסוד י' חכמ' וז"ש אתוון כסדרן עולים בחלום דאיהו כתר על ד' אתוון ולזה הרחמים מתגברים והיינו דאתפשטוהא דילהון מחכמ' לא מבינ' מהו"ד כנז' ולא על בחינ' תתא' של מ' למט' מהיסוד כדפי' אל עד מ' קדישא אחרונ' לאותיות אלו וגומר. חולם על כל אתוון לא חלום מצד הליל' והדין אלא חולם מצד אור הכתר המאיר כנזכר. הרמ"ק זלה"ה:

גליון ורזא דמלה חתם רום ופנה וגומר סוד הנענוע ם וכוונת החותמות יה"ו אל הדרום חסד. הו"י אל הצפון גבור' וי"ה במזרח ת"ת יו"ה רום בנצח. הי"ו תחת הוד וה"י מערב יסוד. וצריך לכוין לחבר ה' עם כל חותם וחותם ה' ה' שלמים. דוק. ע"כ ונ"ל שהוא מארי"ה זלה"ה:

כ ע"א פקודא דא להביא קרבן על סנהדרי גדול' שטעו וגו' הענין הוא כי למעל' הם ב' בתי דינין הא' סנהדרי גדול' בסוד הת"ת והב' סנהדרי קטנ' בסוד המ'. אמנם למט' בבני ישראל אינם אלא ב"ד א' נק' סנהדרי גדול' והם מרכב' לבתי דינים דלעילא ודלתתא. והענין בהיות ע' זקנים ומשה ביניהם היו בסוד סנהדרי גדולה שהוא סוד הת"ת הכולל ז' במדות כלולות מעשר הם ע' ועצם הת"ת הוא נקודה אמצעית סוד מרע"ה עלייהו ואז הם מרכבה לבתי דינים דלעילא וכאשר הי' משה מסתלק מביניהם ואהרן משלים במקומו היו אז סוד סנהדרי קטנ' סוד ז' מדות שבמ' כלולות מי' והם ע' מלאכים בסוד כסא הכבוד למט' ממלכות וסוד עצם המ' באמצען ובהיות משה ואהרן יחד עמהם היו בסוד ע"ב:

ובג"ד אמרו מ"מ וגומר מפני שמרע"ה הוא מרכב' לת"ת לכך הי' שושבינא דמלכא ר"ל גורם להמשיך הת"ת למט' אל המ'. ואהרן הי' בסוד החסד המעל' המ' למעלה אל הת"ת והיינו שושבינא דמטרוניתא כי מצד הימין הוא העלות המ' למעל' ולכך נבואת מרע"ה באספקלריא המאירה ואהרן באספקלריא שאינה מאירה כאו' אם יהי' נביאכם ה' וגומר ולהיות שהסנהדרין כלם ענין א' אמנם לפעמים יקראו סנהדרי גדולה ופעמים סנהדרי קטנה הכל כפי הארתם כנז' לז"א מתמן סנהדרי קטנה מורה היות כלם ענין א' אלא שנק' גדולה וקטנה כנז' וכוונתו בזה להשמיענו כי סנהדרי גדולה כשטעו הוא בהסתלק מרע"ה מעליהם כגון במעשה העגל שלא היה מרע"ה שם וטעו בע"ז אפי' ע"י אהרן והיינו מפני ריחוק הת"ת וסילוקו מעל המ' אז המלכות מתדבקים בה החצונים ויונקים ממנה שהם ע"ז ותיקון זה הוא בהבאת קרבן לה' דהיינו כיון שאהרן שהוא שושבינא דמטרוניתא טעה ולא יוכל לקרבה אל הת"ת יבא מרע"ה שהוא שושבינא דמלכא ויקרב הת"ת אליה בסוד קרבן לה' להצילם מטעותם כאומרו ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה וגומר ומרע"ה המדבר לא האריך בביאור זה שלא להחזיק טובה לעצמו ועוד שלא למעט בכבוד אהרן וישראל:

מלכות ה' זעירא וגומר וביאר שעם היות שהם ע' סנהד' עליונים דהיינו ז' מדות ממש למטה מבינה וז' מדות תחתונות למט' ממ' עכ"ז לעולם נכללים אלו באלו כי בהיות אימא עילא' על אימא תתא' איהי אספקלריא המאיר' ונעשית ה' רבתי לז"א ה' זעירא קרינן לה להיותה קטנה ממש להיותה מאירה בסוד ע' מלאכים כנז' בפ' וירא ובתיקונים שהם ע' ובהם מאירים סוד ע' פנים רוחניים לז"א ודא מלכות דהיינו שהיא נק' מ' בסוד היותה מלכות על פמליא של מעל' שהם למטה תחת ממשלת ע' אלו וכן לגבי משה אמר ודא ת"ת דאיהו לשון פארי המגבעות שהם ענפים מסתעפים לע' שהם שבע שנים דלאה כלולים כל א' מי' והם מאירים למטה בז' שבמ' כנזכר:

ומתמן הוו ידעי סנהדרי ע' לשון וגומר הענין להוכיח היות הכל ענין א' עליונים ותחתונים והיינו שהם ע' לשון מצד ה' זעירא כדמסיק לשון יסוד ע' מ' שיש בה ע' פנים והם ע' לשון שהיסוד מתראה בהם והם בעצמם ע' פנים לתורה דהיינו ת"ת כדמסיק שבו סוד ע' פנים ז' ספי' נקשרות ומיוחדות בסוד התורה ת"ת נקודה אמצעית אליהם והם נקשרות בלשון א' דהיינו היסוד המייחדם וז"ש לקמיה ע' פנים בלשון א' וגומר והכריח זה ואמר דאית ע' לשון מצד המ' הרשעה כלא בפרודא דהיינו ע' שרים שאין להם חלק בייחוד העליון והם בפרודא שאינם מיוחדים זה בזה ולא בלשון א' כאו' מאלה נפרדו וגומר אבל באורייתא דהיינו ת"ת ע' פנים נקשרות ומיוחדות בעצמם בסוד נקודה האמצעית אליהם והם נקשרות ע"י היסוד המייחדם עם ע' לשון שבמ' בענין שהם ע' פנים וע' לשון מיוחדים ע"י היסוד וז"א ודא יסוד י' הלכה א' דהיינו מ' בבחינת סנהדרי קטנה וז"ש הלכה חדא משתוה באחדות לשון אחד בבחינת המ' בנקודה אמצעי' ביסוד והיינו סוד נקודת ציון. והיא חכמה זעירא דהיינו בסוד היותה קטנה ובה בחינת ע' פנים תתאין שהם מ' ע' סנהדרין שהם ע' פנים דאורייתא דעל פה וז"ש מ' דהיינו בבחינת היותה כוללת כל פמליא של מטה ממנה. דבה ע' לשון כלומר הלשון שהוא היסוד מדבר לשון א' בע' פנים וז"ש כחשבן סוד מן היסוד וכלם מצד הקדושה וז"ש ויסוד הוא לשון הקדש דהיינו סוד המרכבה של המ' בע' קתדראין שהם ע' שרי קדש הנזכר בפ' וירא והם נקשרים ברחמים ונהפכים מדין אל הרחמים וז"ש כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו דהיינו בסוד ועת' יגדל נא כח אדנ"י כדי למתק דינה ודין חייליה ע' סנהדריה קורעין לו גזר דינו של ע' שנה דהיינו שרי קדש שהם ע' גוזרים מצדי דינא דמלכותא הדין ובעניית אמן קורעים גזר הדין ונהפכים לרחמים עליו:

לשון חד שהוא היסוד איהו ע' לשון על מדה זעירא הענין כי היסוד נקרא לשון הקדש מצד החכמ' סוד הקדש ומ' חכמ' תתאה דמקבלת מחכמה עילאה ולזה היא מדה זעירא בערך החכמ' בהיותה ביסוד וז"ש דחכמה איהי י' ובמ' י' זעירא ושם נכללים ע' פנים וב' להשלים הע"ב הם תרין שפיון נ"ה משה ואהרן ואז השבעים הסנהדרין הם על הייחוד הגמור והינו שימצא בהם חכמה מצד הסנהדרין ותבונה מצד אהרן ודעת מצד מרע"ה ואז א"א לבא לידי טעות כלל ואז הסנהדרין על היותר שלמות שאפשר וז"ש בהון אשתלימו וגומר, מהרמ"ק זלה"ה:

כד ע"ב פקודא דא המועל וגומר הענין כי המעיל' בהקדש היינו שהוא פגם ואכל קדש וערבב קדש בחול במה שנהנה גופו שהוא חול והכניס קדש אליהם הרי הבדיל בין המדות העליונות והכניס העריות למעלה לכך תיקונו במה שקלקל להביא קרן וחומש דהיינו ו"ה להביאם ולסלקם מן החול לקשרם ולייחדם אל הקדש דהיינו קשרם בבינה בקשר החכמה הנק' קדש וקשר המ' אל הת"ת על ידי היסוד שבו סוד המוסף מדתו של יוסף וזה רמז באו' וחמישיתו דהיינו ה' יוסף עליו ודאי ע"י יוסף היא סמוכה אליו כמו ועליו מטה מנשה והיינו דמפרשי רבנן דמתניתין קרן וחומש כי הכוונה קרן הוא ו' ת"ת מ' חומש דיליה דהכי הוא מת"ת ועד המ' ה' מדות ת"ת נהי"ם והת"ת יקרא קרן בבחי' קשרו עם הבינה והענין כי אדם הראשון סוד החכמה מ"ה אדם ודאי והבינה איהי פ"ר בחינת הדינים ופני שור מהשמאל לכך איהי פר שהקריב וייחד אדם הראשון שהיא החכמה ונתקשר עמה וקרן א' שהיה לו במצחו היינו ת"ת שהוא מתנוצץ ומתאצל מהבינה בסוד הגבורה והיינו אפלה הרה וילדה רוח ולכך נק' קרן היובל כי הבינה סוד היובל.

האי הוא עיקר' דכל קרבניא כלומר הקדמה זו שאמרנו לקשר המ' בת"ת ות"ת בבינה הוא עיקר הקרבנות והיינו אשה מ' ריח ת"ת ניחוח בינה לה' חכמה כנזכר בזוהר שיר השירים או יר' לומר האי דהיינו ת"ת דקאמר הוא עיקרא דקרבנא שכל הקרבנות לייחד המ' אליו והענין הקרן שהוא ו' קיימת וקשור בינה דהיינו עולם הבא ופירות דילה דהיינו הנשמות הנמשכים מהבינה ע"י הת"ת בסוד הייחוד על ידי היסוד בעלמא הדין שהיא המ' והיינו תרי עולמים ה' ה'. מהרמ"ק זלה"ה:

סליק פרשת ויקרא ברוך י"י לעולם אמן ואמן

ר"ש פתח ואמר צדקתך וגו'. הרמ"ק זלה"ה השמיט בהעתקתו מכאן עד דף כ"ז ע"א ר' אחא פתח ואמר והאש על המזבח וגו' ונר' שהוא מכופל שכבר הובא בפ' פקודי דף רל"ח ע"ב עד דף רל"ט ע"ב ע"ש:

ר' אחא פתח ואמר והאש על המזבח וגו' וכהנא אמאי היה ראוי שיהיה עבודה זו ללויים כענין השחיטה שכשרה בזרים. וכהנא מסטרא דימינא חסד שבחסד בענין שרחוק מכללות הדין שא"א לומר שעושה אש כדי להכלל מן הגבור' וז"ש ורחיקא מן דינא וגו'. לאוקדא דינא האש בעלמא המזבח שבה כללות הנמצאים. בר נש דאתי וגו' א"א להיות בריה פחותה גשמי בן גשמי חוטא למי שבראו אלא בתגבורת יצרו יותר ממדה שנתן לו וז"ש קמיה מאריה אוקיד וגו'. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. על מוקדה בגין דנהר דינור איהו אתר וגו' זה יובן במ"ש בפ' שלח לך דף קס"א ע"ב כי נהר דינור איהו כגוונא דימא דאוקיינוס דאסחר כל ישובא דע' אומין וכן כל ע' שרים העליונים שהם מצד הקדושה כולם הם בתוך סובב נהר דינור והענין כי יש ע' שרים קדושי' שנק' ע' ענפי אילנא ומהם שואבים ע' שרי האומות החצונים והנה כאשר רוצים להעביר איזה שר ואומה בהתחלת הכל מעבירין אותו השר הפנימי בנהר דינור ויוצא חוץ ממחיצתו ואז נשאר השר החצון שכנגדו בלתי מושפע ממנו וכן האומה שתחתיו למטה בעה"ז נשארת בלתי שפע ומעלה עכ"ל:

והא שריא ביה נמשך באדם כחות הקליפות ונתלבשו בו ע"י היצה"ר שנמשך ממנו ונעשה כסא אליו. ולזמנין אשתמודען קורבני' וגו' כגון ע"ז כדפירש ר"ש בפ' ויקרא וכגון מנחת סוטה וכיוצא והטעם דבעי לקרבא על מדבחא כדדמי וגו' כעין חטאו שעשה שהגביר יצר הרע והמשיך על עצמו כח הטומאה כך קרבנו ענין שמגביר בו כח הטומאה להעבירו כדמסיק. בין מבר נש יצה"ר שחטא בין מההיא סטרא הקרבן כנז'.

דההוא אשא מבערא אש אוכלת כדמסיק ופעולתו ברחמים וחסד לבטל החצונים. ולא יתחלש תקיפא שחוזקה הוא לתברא תוקפא בישא וגו' ואם יכבה נמצא חצוני מתגבר וקדוש מחליש ח"ו:

וכהנא יסדר וגו' עד עתה דבר באש עצמו שבמזבח עתה מדבר ממה שמוסיף הכהן בכל יום כאו' ובער עליה הכהן אין ספק שהאש שמביא הכהן הוא אש ממש שאין טבעו כטבע אש המזבח שאש המזבח הוא סוד אש אוכלת אש שאמרנו אמנם אש שמביא מן ההדיוט הוא אש הדין ממש והגבורה והכהן לוקח הדין והגבורה וכוללה באש החסד שבמזבח כדי למתק הגבורה ולעוקדה כענין עקדת יצחק ע"י אברהם וז"ש וכהנא יסדר אש מן ההדיוט על אש המזבח דאמרן בבקר בבקר בזמנא דשלטא סטרא דיליה חסד אברהם והאש שמביא הוא הדין לבסמא דינא דהיינו הגבורה הנמתקת ושאר בעלי דינין אתכפיין והטעם שהדינים אינם מתגברים אלא מחוזק הגבורה והחצונים מתחזקים וכדי להכניעם אל הקדושה צריך למתק הגבורה העליונה בחסד ואז נהפך הענין כי במקום שהם יונקים מן הגבורה אדרבא אש הגבורה שורפם וזהו אין ביעור חמץ הקליפות אלא שריפה וז"ש בגין לבסמא דינא ומיד ואתכפיין דינין דהא בהא תליא כנז'. אשא אכלא אשא אש הפסד אוכלת אש הגבורה ונכללת עמה. אשא דמדבחא שהוא כנגד החסד אוכלת אש שמוסיף הכהן בכל יום שהוא נגד הגבורה. הרמ"ק זלה"ה:

אש תמיד תוקד וגומר ר' חייא פתח ואמר יצחק וגומר אמאי הכא דהוה ליה למכתב ויאמר יצחק אל אברהם אביו הנה האש והעצים ואיה השה לעולה ויאמר אברהם אלהים. תלת למעשה בראשית וגומר הם ויאמר אלי"ם יהי אור ויהי אור. ויאמר אלי"ם יהי רקיע בתוך המים. ויאמר אלי"ם יקוו המי' הם ג' דיצחק. ויאמר אלי"ם יהי מאורו' ברביעי הוא דאברה' והיינו דכתיב ויאמר בזה הענין. הנני בני דחיקא פי' שלא האריך בדבריו אלא קצר הנני בני או אפשר הנני בני כי חסד נהפך לגבורה והיינו יהי מאורות שהוא אור מצד החסד חסר כנודע ברביעי לקו המארות ואי תימא ויאמר ויאמר יתיר אינון היינו בענין הפרשה עצמה כגון ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני ויאמר קח נא את וגומר ויאמר אברהם אל נעריו שבו וגומר וכן אח"כ בסוף הפרשה ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני ויאמר אל תשלח ויאמר בי נשבעתי ואם באנו לפרשם במעשה בראשית הוו טובא מעשר לז"א שהאמירות שאמר בריש עניינא הם שאברהם איש החסד מדבר מכח התעוררות עליון וגילויים ממה שלמעלה מחסד דהיינו חכמה א"כ אינון סתימין הוו במחשבה מפני שהענין שהוא למעל' מאברהם מכריחו לדבר א"כ סתימין הוו במחשבה והם שורש לאלו דנפקי מגו חשוכא אמנם אלו הנאמרים הנה כענין ויאמר יצחק וגומר ואלין אתגליין מגו חשוכא שע"י יצחק שהוא מדבר מכריח אביו בענייתו וע"י אלו נמצאים אלו שאלמלא אמירת הקב"ה לאברהם לא נמצאו אמירות יצחק לאברהם ומורה היותם עניינים במעשה בראשית דאתגליין מגו חשוכא שהיא הגבורה. מהרמ"ק זלה"ה:

דא קול בתראה מ': דלית לה מינה עירטאי פי' שאינה פועלת בעצמה כלל אלא כפי המושפע לה מלמעלה והוא סוד קול ודיבור והדיבור בלא קול אין לה פעולה כלל אלא דממה מעצמה וע"י קול הת"ת הדבור פועל ונשמע למרחוק וז"ש היא דממה מגרמה וכד מתכפני עלה פי' שאר הספי' שמשפיעים לה להנהגת העולם היא אשתמעת בכלהו עלמין שאין להם חיות ומזון אלא ע"י.

וכלא מזדעזעי וגומר שאין פעולה לתחתונים אלא ע"י שפעה ובידה לבטלם או להחלימם: דממה דקה אמאי וגומר פי' דממה עם דקה לא מתיישבי כי אם משפיעים בה הרי אינה דממה ואינ' דקה דהא אמר דאשתמע בכולהו עלמין ואם אינם משפיעים בה הרי היא דממה יותר מעט מדקה ותירץ כי היא כאשר משפיעים בה ועכ"ז נק' דקה מפני שהיא זעירא מכלהו:

ר' חייא אמר אש תמיד וגומר דא אשו דמזבח פי' ע' שמקבל' מגבורה דכתיב הנה האש וגומר ועיקרה דין ולזה אש תמיד דקיימא תדיר שהיא גבורה תתאה דאתי מגבור' עילא' אמנם העצים אלין עצים דאברהם שהוא צד החסד שבה לעתיד כאו' בבקר בבקר:

תנן מאשא דא דיצחק היינו דין הגבורה החזקה נגיד נהר דינור מהגבורה אל המ' מזבח דרך ההוד בבחינת עיקרה מהגבורה וז"ש להאי שפי' שנאמר בה אש תמיד. ונפיק גומרא חד הענין מה שהיא מוציא' בכחותיה לפעולותיה הם ד' גומרין דהיינו גחלים שיסודן עץ רחמים ונדלקים באש והם מד' בחינות ההנהגה דרום וצפון מזרח ומערב חגת"ם שהם נדלקין באש הדין. לד' זויין דמדבחא הם סוד ד' קרנות המזבח וז"ש גומרא חד לסטר מזרח לא ממש מזרח אלא לצד מזרח דהיינו בקרן מזרחית צפונית וכן כלם והיינו לד' זויין דמדבחא שהוא קשר ההנהגות ותיקונם בסוד החיבוק וזויין נמי לישנא דזיויא דהיינו ד' מאורי אור הנמצאים במ' בקשר הספי' העליונות:

וכהנא אסחר לה וגומר היינו סבוב הכהן בדם החטאת בד' מתנות לד' קרנות כדי לתקן ד' גומרין ע"י הכהן ימין בדם החטאת שהיא המ' בסוד ד"ם שפי' בשיר השירים דהיינו מהבינה שמשם תיקון הדינים בחיבוק הקרנות כנודע.

אית כבש חד דהיינו סוד השתלשלות המלאכים והכחות ממנה וזה מזה. ודרגא תתאה שהיא המדרגה אחרונה מהכבש הנז' מטי ונחית לתהומא עילאה שהוא תהומא רבה שבו מדור החצונים וזה למטה מהכבש:

מגו שית חד כלומר מה שהכבש משתלשל למטה הוא מגו חד שית בענין שמהשית יורד לתהום והשית שהיא המ' כדפי' בשיר השירים הוא מקבל כל שפע הנשפע מהמזבח והכבש ויורד לתהום הנזכר ויהיה בחינה בעולם העליון למעלה מעולם המלאכים כנזכר, ובשעתא. דאינון גומרין שהם משך הדינים היוצאים מהגבורה עד המ' אל ד' בחינותיה כנזכר.

זיקא אתער פי' שביב אש והוא הדין הנמשך מהגבורה ויורד למטה לעורר הכחות הנמשכים מן הדין שהם השרפי' והחיות ושאר המלאכי' או יר' פי' זיקא רוח ויהיה לפי זה הת"ת מצד הדין והראשון עיקר. והנה התעוררות השרפים והחיות ושאר המלאכים לומר קדוש הכל מצד הגבורה שכן יסודן מהאש הרוחני והתעוררותם ע"י אית חיילין הם השרפים שתחת כסא הכבוד ואפשר שהכבש הנזכר הוא סוד כסא הכבוד המשתלשל מהמזבח וא"א לעלות אם לא דרך הכבש שהיא כסא הכבוד ולכך למט' מהכבש הם השרפים והם האומרים קדוש וישתנה בחינתם לפי מקומם שיש מהם מהת"ת ויש מהם בחסד לכך מהם אומרים בקול רם מצד הת"ת שהוא אמצעי ורם ומצד החסד קל נעימותא כאו' נעימות בימינך. מסטרא אחרא מצד הגבו' הם אומרים קדוש סתם וכן לד' זויין לרבות צד המ' מערב: מתלבשין אפודא נ' ויאפוד לו בו אפודתם מאור עליון מתנוצץ מהחסד ששם לובן הכהונה וקיימי לסדרא כנגד משמרות הכהנים. גלגלי מיא הם אופנים וחיות הקדש סודם מהמים הרוחניים האומרים ברוך נגד השרפים שיסודם מהאש האו' קדוש והם מייא מצד החסד שממנו נמשכים ע"ב גשרים למימי החסד בסוד שם ע"ב. וחיילין חיילין קיימין בדחילו הם סוד ישראל במעמדיהם והם מצד הת"ת ואין להם עבוד' אלא עומדים ביראה במעמדם ואלו אוחזים מימין ונוגה להם ומשמאל ויראה להם. וכולהו מםתכלי וגומר שכולם יונקים מהמ' והשפעת' ממנה וכל עבודתם וכוונתם אל המזבח וסדריה דמטי אשא וגומר היינו מתק הדין הנשפע לכל א' וא' על ידי הכהן. אתער רוחא חדא סוד הת"ת הנק' רוח ובא אליה בד' בחי' ממש שהם ד' אותיות שבה ד' גומרין שהם אדנ"י ולכך נשפעין ד' רוחין כל א' כפי בחינתו הא' מסטרא דימינא י' חסד ולכך הוא עושה שהאש החשוך השורף ישכך חמתו וילהט באור וזיו ויאיר באור הימין וז"ש ומתכסה ולהיט להב המאיר כנר לא שורף וז"ש ושכיך בזיוא וגומר. מסטרא דשמאלא דהיינו ה' הוא רוח תקיפא בגבורה לבער הקליפות וז"ש מתבר טינרין שהם אבני נגף וצור מכשול וגומר וכן לד' סטרין שהם ו' ה' לשתי בחינות מלאכיהם:

א"ר אבא וגומר חד פנימאה דכלא פי' מזבח הפנימי נגד מ' ממש. מהרמ"ק זלה"ה:

קשרא דמהימנותא בסוד ייחוד ת"ת ומלכות וכהנא עילאה מכלא בסוד החכמה שמשם מיו"ד קשר האצילות י' בה' ו' בה'. אתקטר קטורתא שבימי אהרן כ"ג לא הקטיר קטרת אלא הוא מורה היות אליו יחס עם הקטרת מפני שהוא קשרא דמהימנותא סוד קשר הספי' ודא אתקרי מזבח הזהב ששמו יעיד על פנימיותו מה שאין כן הנחשת שהוא חוצה ודאי כדמסיק. ודא אתקרי מזבח הזהב ששמו יעיד על פנימיותו מפני שהיא קושרת באצילות ונקשרת ע"י הקטרת עם הזהב העליון שהיא הבינה וז"ש ומהכא מהמ' אתקטר קשרא דמהימנותא שהוא כל האצילות בחד קשורא שאין אחדות זה דומה לשאר המדרגות הנפרדות למטה מפני שאחדות האצילות הוא אחדותא כאחד ממש ע"י הא"ס השוכן בתוך אחדותם וז"ש קשרא דמהימנותא בחד קשורא ועם היות שבריא' ויציר' נקשרים בסוד האחדות בסוד בשכמל"ו עכ"ז אינם בבחינת אח"ד שהוא ממ' ולמעלה וחד מדבחא אחרא היא בחי' ידועה בעולם המלאכים בסוד ייחודם בסוד בשכמל"ו והכהן שם מיכא"ל שהוא סוד היכל אהבה הכולל בהיכלות כולם יחד להקרב ע"י מיכא"ל וז"ש קרבנא לקב"ה כדי לעלות רוח לאצילות למעלה וז"ש בדא קטרת שהוא הקשר כנזכר ובדא חלבים שהוא להעלות רוח והענין כי מיכא"ל מקריב נשמה דבריאה שהיא כגוף לנשמה דאצילות ולמעלה מקריבין נשמה דאצילות שהוא קטרת ודאי כל א' כפי בחינתו.

שמן וקטרת מבינה ישמח מהבינה לב למטה מ' מזבח הזהב ומשם נעשית זהב.

ואע"ג דאתבסמותא וגומר שגם המזבח החצון ממתיק הדין כפנימי והיה ראוי שגם החלבים יהיו משמחים. ותירץ ששמן וקטרת ישמח שהוא בחינת הדין ובחינת הרחמים ולזה הם שמן מחכמה וקטרת מבינה ישמח לב מ' בענין שהוא חדוותא דכלא ולא בעלי הדין לבד. והכרח מזבח הפנימי באצילות ואמר ודא מדבחא דאיהו פנימאה בתוך האצילות המתקרב בה הוא קטרת דקה מורה בדקות המזבח שהוא דק באצילות וזה שאמר בדקותא קשרא דמהימנותא. והכרח הדקות בה שהיא נקרא' קול דממה דקה המורה על הדקות וההעלם בגין דאיהי מדבחא וגו'. מזבח ה' מתייחד ונתקשר עם הת"ת. לפני ה' רחוק ממנו אבל משגיח בו:

ר' יוסי אמר מהכא משמעות דורשים איכא בינייהו ור' יוסי הכריח ענין זה במה שאמר הכתוב מזבחך תרי מורה על חלוק בחינתם וכן אמר מזבחותי:

ר' אבא אמר וגו' כאשר יעיין המשכיל בדבריו אלה האחרונים מורה דפליגא אדר' אבא ואדר' יוסי דלעיל דאינון סברי שהם תרי מזבחות ואיהו ס"ל דמזבח א' לחוד הוי ולהכי נ"ל דלא גרסי' ר' אבא וגומר אלא ר' חייא או ר' אחא ופליגי ולהכי קאמר ר' אחא אמר כתיב וגומר ומייתי ראי' ששתי מזבחות א' אלא דתלי אם יונקת מהגבורה ואז נקשרת בדין שם אדנ"י ע"ש הדין והיינו היות אש תמיד תוקד על המזבח או בבחינת המלכות בהיותה נקשרת ברחמים בבחינת שם יהו"ה שהיא אותה שבנה משה על שם הנס סוד היסוד הנק' נסי הרומז לייחוד למעלה והיינו סברת ר' חייא דמייתי מתני' לעיל כנזכר דמזבח החצון מ' מצד דיניה ועליה פליג ר' אבא ור' יוסי דאמרי דתרי מדבחן הוו מזבחיך תרי ולא חד כדפי' ר' חייא. ואהדר ר' חייא ואייתי ראיה ממזבח שבנה משה:

ור"ש הכריע ביניהם במלות קצרות בענין שיצדקו דברי ר' אבא ור' יוסי שהם תרי כדמוכחי קראי וז"ש ר"ש אמר תרי הוו אמנם במה שפירש ר' אבא שהמזבח הפנימי במ' והחצון לבד אינו אלא כדברי ר' חייא שהחצון היא המ' שבה שתי בחינות בחינת הדין ונקר' אדנ"י ובחינת רחמים ונק' יהו"ה הנק' ה' נסי אמנם הפנימי היא בבינה והחצון במ' וז"ש ופנימאה שהיא נגד הבינה ה' ראשונה של שם קיימא על ההוא דלבר שהיא נגד המ' ה' אחרונה של שם ומיניה אתזן ולזה תלוי בענין הבינה כפי נטייתה פעמים לדין פעמים לרחמים ועם היות זו פנימית וזו בחוץ אתקשרן דא בדא דהיינו סוד שתי ההין נקשרות ע"י הוא"ו ו' קצוות האמצעים:

זה קרבן וגומר ר' חזקיה פתח צדיק ה' וגומר לאסתכלא בדחלא דמאריהון לבעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו שהיראה סבה להרגיז יצה"ט על היצה"ר וללכת דרך ישרה בעבודת הבורא. ולא יסטון שיש ליזהר שלא לנטות מדרך היראה לצד חוץ אמנם לנטות לצד פנימה להרבות בכל יום סייגים וגדרים ועבודות זו היא העבודה השלימה שהדרך רחב והאדם נכנס בה בכל יום יותר פנימה אם יוסיף בעבודה דהא בכל יומא ויומא עתים ידועין ביום שהדין תלוי בעולם ממש ח"ו אם ימצא מקטרג יפעול ברגע.

בגין דעלמא על דינא אתבריא כענין ל"ב אלהי"ם דבעובדא דבראשית שסוף סוף הם שם אלי"ם סודם התעוררות הדינים בבינה. וקיימא קיום ההויות הוא בסוד השפע הנשפע להם דרך הוייתם וכסדר השתלשלותם ובריאתם בדין כנזכר כן סדר המשכת קיומם בדין. או יר' וקיימא עומד יר' שלעולם עומד בדין ודנין אותו שהשפע נשפע בדין בענין דרך כלל לעולם העול' עומד בדין להשפיעו כפי הראוי במעשיו. ולפי פגם העניינים כן יהיה הדין הנמשך פעמים בשבי פעמים בדבר ב"מ פעמים ברעב פירות פ' ברעב מעות הכל לפי ענייני הדין לפי הפגם ולפי רוב המעשה וז"ש וקיימא כנזכר:

והנה בעתים ההם בהגיע עת בני אדם ורגע פלוני לאיש פלוני כמה נאות הוא אם ימצא באותה שעה שהוא עוסק בתורה ויראת שמים שאז הדין מתבטל מאליו ומתמלא ה' רחמים עליו בהיותו כולו יפה וכיוצא ואם ח"ו באותו רגע עוסק בענין עבירה גזל ולשון הרע וכיוצא ח"ו יתחזק עליו הדין וז"ש בעי בר נש לאסתמרא וגומר דלא ידע זמנא דדינא שריא עלוי:

יתיב בביתיה יר' שאינו מעורר פעולה כלל דינא שריא עליה דהיינו הדין הכולל כנזכר בכל העולם אמנ' בהתפעל שום פעולה חדשה כמו לבנות בית או לישא אשה וכיוצא או לילך לדרך אז הדין יתחדש בו ויתעורר עליו בפרטות אם ראוי אם בלתי ראוי וז"ש נפיק מביתי' שהוא התעוררות מעשיו כנזכר נפק לאורחא שהוא מקום הסכנות ולזה צריך האדם כל מה שאפשר שלא יתעורר אם לא בעבודת בוראו.

דהא כדין דינא נפקא מיניה שמפני התעוררותו וצאתו למקום הסכנות נתעורר עליו דין יותר מדין ההשגחה הכוללת כנזכר:

צדק שהוא דין לפניו יהלך מפני שהוא גרם לעצמו ששם לדרך פעמיו כנזכר:

בג"כ בעי לאקדמא וגומר הענין שבקשת הרחמים בעת הראוי לרחמים יועיל אם יקדים בקשת הרחמי' לעת הרעה אז באותו העת יגזר עליו ששטף הדיני' החזקים אליו לא יגיעו שאז הוא התעוררות הרחמים ¹ אליו אלא בדוחק גדול ויעורר הדין עליו וזש"ה המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא. והקדמת הרחמים בכל יום משום דהא כל יומא דינא וגומר ובהיותו מקדים רחמים וממתיק הדין עליו יותר ולא יתעורר עליו כי הקדים לכבותו והקדים רחמים כנזכר השתא אית למימר וגומר בשלמא כדקס"ד פי' ואל זועם זועם בכחות הדין שם ניחא דלעולם רחמים אמנם השתא דאמרן דינא שריא בעלמא הה"ד אל זועם א"כ זועם כמשמעו א"כ קשיא ואית למימר וגומר:

footnotes: ¹ נ' דחסר כאן משא"כ אם לא יקדים בקשת הרחמים לא יגיעו הרחמים אליו כו'.

האל הגדול אל שהוא גדול חסד ומשום דאיכא למימר זועם במעט הדין שבחסד לזה הביא בתוספתא דקאמר ודא נהירו דחכמתא עילאה בענין שאין ראוי שיהיה בשם זה דין כלל:

שביק קרא וגומר פי' וא"ת דה"ק הקב"ה הנק' א"ל זועם בכל יום ע"י מדת הזעם לזה קשה שביק קרא כל אינון וגומר כיון שהי' יכול לומר ואלהים זועם דהיינו ממש שם אלי"ם גבורה אין ראוי שידבר בעקיפין כנזכר.

אי הכי וגומר פי' אם כדבריך כדפי' לא קיימין מילי פי' מעולם לא תוכל להכריח דבר בשם משמות הקדש כי א"ת שם אלי"ם גבורה כאו' כי אלהים שופט אני אפרש ג"כ כי שם הקב"ה הנקרא אלי"ם שופט במדת הדין ונמצא הורס הכל.

ועוד דכתיב אל גבור דהשתא קשו קראי אהדדי:

מהפכי וגומר פי' כיון שחסד כלולה מגבורה וגבורה מחסד אם הרשע יגביר הדין והגבורה נמצאת החסד שאינה פועלת בצד החסד שבה מצד רוע מעלליו ומסלק מקור החסד הנשפע לה ומגביר צד הגבורה והרי החסד יונקת מכמה שפע גבורה והרי שם אל שהוא חסד הוא גבור ושם אל ממש פועל הגבורה בהיות צד הגבורה שבו גוברת והענין כי השמות הם הם ממש הספי'.

א"ל ר' יהודה שפיר בההוא דכתיב אל גבור שאפשר לפרש אל הנעשה ע"י הרשעים גבור ומהפכין אותו לגבורה אבל אל זועם בכל יום א"א לפרש שע"י הרשעים שהם מהפכין אותו לדין זועם שא"כ אין בכל יום מתיישב כ"א ע"י רשעים הוא זה לא ימצא אלא בימים ידועים בעת הפוכם כנודע:

א"ל ודאי אל זועם וגו' יר' שאין מלת זועם שפועל בזעם בכל יום דקשיא כנז' אלא זועם פי' עומד בדין מצד הגבורה שבו ותלוי כפי מה שיהיה הטיית בני העולם אם זוכים חסד והזעם מתבטל ואם לאו הזעם גובר ומוציאה לפועל וז"ש וע"ד קיימא בדין ודן עלמא וגו' וזה הפי' כפי הדרך הקודם שפירש ר' חזקיה כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ר' חזקיה פתח וגו' לפי שבסוף זה המעשה פי' רשב"י פסוק זה קרבן אהרן וגו' לזה סמך כל המעש' הזה בכאן. וביאר פסוק צדיק ה' וגו' כי ביאורו שהקב"ה מבקש הצדק שהוא קו הדין והיושר לעולם בכל דרכיו ולכן כיון דאיה עובדין בישין בעלמא קאים תדיר עלמ' בדינא ולכך בעי בר נש לאסתמרא מחובוי. ואו' דעלמא על דינא אתברי וקיימא נודע ממה שלא נזכר בכל מעשה בראשית אלא שם אלי"ם. גם הענין על המ' הנק' דין הצדק שהיא המנהגת כל התחתונים. ואו' נפק לאורחא עאכו"כ הוא כי השטן מקטרג בשעת הסכנה ובדרכים וכמ"ש יעקב על בנימן לא ירד בני עמכם וקרהו אסון כי השטן וגו' וכן יוסף לאחיו אמר אל תרגזו בדרך. גם סוד הענין ממה שידעת כי האיש כשיושב בביתו עם אשתו הוא שלם והשכינה עמו: ובצאתו לדרך שהוא יחידי בלתי בת זוגו אז השכינה אתרחקת מיניה וקאי בדינא ולהכי בעי לאתפללא תפלת הדרך ולעסוקי באורייתא בדרך בגין דשכינתא תתחבר בהדיה וזהו צדק לפניו יהלך. וידעת כי צדק היא סוד דינא רפיא והקושיא היא פשוטה כי לעולם אל הוא סוד החסד הנק' נהירו דחכמתא פי' כי ידעת מן האדרא ומפ' ואתחנן דף רס"ב כי סוד החסד הוא אור המתפשט מן החכמה בעצמה אל הזרוע הימיני דז"א וזהו או' נהירו דחכמתא ולכן הוא מוכרח היותו רחמים גמורים וחסד פשוט בלתי דין כי אבא לעולם הוי חסד וא"כ לא מצא הכתוב במי לתלות זעם הדין אלא בשם הזה ואדרבה הל"ל ואלהים זועם בכל יום. וא"כ לא קיימי מילי דאיך פעם א' נוקים ליה שהוא חסד ופעם א' נקראהו דין וא"כ לא מתיישבן מילי וכן זו בפסוק אל גבור. ותי' כל ספי' כלולה בחברתה. וענין זה נתבאר ריש פ' וארא בענין הד' יסודות הכלולים זה בזה וכן בענין העקידה איך אתכלילו אשא במיא ומיא באשא וגו' והנה בהיות הרשעים בעולם אז אותו כח הדין הכולל בימין מתער ומתגבר על כח החסד אשר שם ובזה מהפכי רחמי שבו לדינא שבו וזהו ואל זועם אל גבור:

וא"ל ר' יהודה דבשלמא בקרא דאל גבור אתי שפיר משום דהתם הוה איירי על הדור ההוא של אחז המלך שהיו רשעים ולכן נק' אל גבור כלול בדין וגם שאמר שהוא אל והוא גבור דכלילא חדא בחבירתה. אך הכא דקאמר ואל זועם קשיא משום דלא קאמר דיש זמן שאל זועם רק שבכל יום ויום הוא דין והוא זועם א"כ זה יורה שאינו חסד רק דין כיון דתדיר לעולם הוא דין והוא זועם. וביאר להם רשב"י תחלה מ"ש חבריא והוא כי כבר ביארנו היות גם החסד כלול בדין והנה בכל יום ויום קאים הדבר ועומד תלוי כפי מעשה בני אדם לתתא ואי לא זכו דינא אתער ואי זכו רחמי אתגברו וז"א ואל זועם בכל יום כלו' בכל יומא ויומא הדבר שקול ועומד על שניהם על החסד ועל הדין וזהו אל זועם כי הוא אל שהוא חסד והוא ג"כ זועם שהוא דין ואם מטיבין מעשיהם אתער ואתגבר אל והוי חסד ואי לאו הוי גבורה כפי מעשה האדם כך יהיה הדבר וז"א ועל דא קיימא בכל יומא וגו' ועיין במה שכתבתי בפ' בראשית דף כ"א ע"ב ופ' וארא דף כ"ד ע"א בסוד מוחא דליבא עולה ויורד ע"ש. עכ"ל:

אבל מלה שפיר וגומר ירצה יותר נאות הוא שנאמר אל בכל אתר נהירו דחכמתא דהיינו כנזכר לעיל החסד נקשרת עם החכמה ואינה מתהפכת מזה כלל וז"ש וקיימא בקיומיה וכאשר החסד מתהפכת מחסד לדין לא יורה זה שם אל אלא שם אחר. אל תקרי בהבראם. דלאו בבריאה עסקינן אלא בקיום והמקיים כאלו מוליד וז"ש אלה תולדות שבכל יום ויום נולד כיון שמתקיים. וכד אתער אברהם שסוף סוף הדין בכל יום כדפי' ר' חזקיה לעיל אלא שאחר שדן מתעורר חסד ומבטל הדין לקיום העולם שלא יתבטל מפני תגבורת הדינים אמנם הדין וההשגחה הוה בכל יום. דחי לון לבר שלא ינקו מן הגבורה והגבורה מתמתקת בחסד והדינים והכחות נדחים אל מקום מחבואם חוץ מהנהגת העולם וזועם ר"ל גוער בבעלי הדין. אלא רמז הוא דקא רמז לאבהן א"ל חסד גבור גבורה והכרח לזה הוא שבזה הכתוב נרמז בו כל האצילות וז"ש ורמז הוא דקא רמז למהימנותא וגומר פלא דא חכמתא היינו סוד שם יהו"ה שתחלתו מחכמה שהיא פליאה ואין פלא לשון הפרשה והבדל כמו והפלתי בארץ גשן וגומר ח"ו אלא לשון כי יפלא דהיינו כסוי דבר והעלמו וזה אמר דאיהי פליאה ואתכסיא וגומר יועץ בינה והיינו או' דא ההוא נהר וגומר. והיינו נהר דנגיד נמשכת בעצם החכמה ואחר ההמשכ' דרך בה יוצאת אל מציאותה והיינו נפיק ומשם משפעת דהיינו יועץ יר' שלעולם יועץ ובלתי מפסיק וזה מצד מה שהיא אוחזת בחכמה כנזכר ואו' יועץ לכלא יר' כל הספירות בה ומעצתם היינו השפע והכח להנהגה תחתונה וז"ש ואשקי שהיא העצה. כמה דאוקימנא האל הגדול שאין פי' האל שהוא גדול והוא גבור ח"ו אלא האל הגדול כינוי א' גבור לספי' אחרת. אבי עד דא יעקב וגומר הכוונה אבי א' מג' אבות שהוא עד ויר' מקצה חסד עד קצה דין או שמייעד ב' קצוות בו ובזה וקיימא בקיומא וגומר ע"י היותו משלים שני הקצוות או יר' ששתי ירכים מעמידים אותו והוא אב להם והיינו לכלול הנצח והוד בפסוק. דא צדיק שהוא שר לשלומות הרבה דאיהו שלמא דעלמא שמשלים בו המזגת ב' הקצוות נצח והוד להעמדת העולם שלמא דביתא בסוד הזווג שלום במ' שלום בבית. שלמא דמטרוניתא שהוא ממתיק דיניה שהיא מקבלת מן הגבו'. אר"ש זה קרבן וגומר אלוף נעורי אתה ת"ת הנק' אתה. תהפוכות רשעים שמהפכין מדת רחמים למדת הדין כנזכר והם גורמים שיסתלק ת"ת ממ' וזה בדרך גרמא וז"ש גרמין לא בעצם שהרשעים מי הכניסם שם אמנם בין זאת שהיא מ' לזה שהוא יסוד ממש מפרישין מפני שהם מולים במילה נכנסו עד היסוד. ואינון מזווגי למלכא וגומר מאשר יקריבו לה' דריש הכי וגורמין ג' מעלות א' מתברכי עילאי ותתאי לזון ולהתפרנס ולהותר שימצא שם לעולם והיינו ומשתכחי ברכאן וגומר וכל זה נוסף על הייחוד המשובח וז"ש כלא חד בלי פרודא. ואי תימא דס"ד דהכי קאמר ז"ה שהוא יסוד קרבן אהרן לה' שהוא הת"ת ואם הפי' כך היה ראוי שיזכיר ג"כ ייחוד המ' ותירץ דלאו הכי פי' אלא זה שהוא יסוד הוא קרבן אהרן למטה במ' והא כיצד אשר יקריבו ראשונה לה' ומשם מתחיל הייחוד עד הגיע עד המ' וז"ש ומעילא קא שארי וגו':

ר' חייא ור' יוסי הוו קא אזלי וגומר קרון להאי דכורא יסוד בגין דציון איהי רחמי ואם היה במ' היה ראוי שתהי' דין. נוקבא קרא ליה באו' זאת: א"ו יוסי הכי שמיע לן שהוא דכורא ומאי דקשיא לך דהכא קרי ליה נוקבא היינו טעמא בשעתא דזווגא אזדווג כחדא כנזכר לעיל ת"ת על המ' ע"י היסוד ממש בתוכה וז"ש דהא נוקבא אתכלילת ביה וגומר והטעם שהוא נק' נקבה הוא להורות דהא כדין ברכאן דמטרוניתא אשתכחו פי' ונשפעות ע"י היסוד שהוא מבוע לברכותיה כאו' וברכות לראש צדיק וכיון שנמצאבו שפע אליה יכונה בשם הנקבה כי מיד היא מזומנת שם לקבל השפע בלי פרישותא כלל: וע"ד אוה למושב לו כתיב דהיינו שהת"ת ה' בחר ביסוד שהוא בתוך המ' והיינו בציון במה שבתוך ציון שהיא המ' בית קבול ליסוד ואוה למושב לו ירצ' דשריא ביה שהת"ת ביסוד והיסוד במ'. וכלא חד בין דקרא וגומר יר' כי מלת ציון יצדק ביסוד מפני שהוא במ' ובמ' מפני שהיא עם היסוד והכלל שציון בחינה ששניהם נקשרים ונעשים כא' וז"ש כולא חד ובדרגא חד קיימין:

פתח ר' יוסי וגומר ולציון יאמר דייק או' בה לישנא דנוקבא וקאמר איש ואיש יולד בה דהיינו ב' אנשים ב' נשמות יוצאים ממנה בבת א' והטעם חד לדינא דהיינו מצד המלכות וחד לרחמי מצד היסוד וזה יורה על הנדרש דכד מזדווגי כחדא דהיינו הכללם זו בזה כדין ציון איקרי ומהאי טעמא אמר ולציון וגומר איש ואיש ופי' טעם אל מציאות ציון שהיא בחינה משותפת ליסוד ומ' יחד ואמר וציון בירושלם אשתמודע וגומר שאין להשיג היסוד אלא בתוך ירושלם ועוד כי שם אשתכח כי לעולם אינם נפרדים בעת הייחוד. וחד בחד תליא ירצה כהתגלות המ' ביסוד כן התגלות היסוד במ' בענין שאין ראוי שיתייחס שם ציון ביסוד אם לא בהיותו בתוך ירושלם שאז היא מצויין וניכר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. וע"ד קיומא בכל יומא כלו' על דבר זה שביארנו הוא עומד תמיד בכל יום ר"ל על החסד ועל הדין והדבר תלוי בכל יום עד יראה מה יעשו בני אדם. ואמר כי זהו מאי דאוקמוה חברייא אבל הדבר היותר שפיר הוא זה שנאמר עתה והוא. א"ל דא נהיר וגומר כנזכר ובהכרח הוא חסד גמור וקיימא בקיומיה כלו' לעולם הוא חסד ואינו משתנה לעולם הוא בעצמו כי גם שהדין מתעורר אמנם הוא בעצמו ¹ אינו בעצמו כי הוא בעצמו בפשט הפסוק כי אדרבה פי' הוא כי הוא זועם בכחות הדין וגוער בהם בכל יום ויום ובזה מתקיים העולם והראיה מדלא קאמר נזעם שפי' שמתפעל בעצמו להיותו נזעם מלא דין רק שזועם לאחרים לבעלי הדין וא"כ אין לך חסד גדול מזה. והביא ג"כ ראיה מפסוק יומם יצוה ה' חסדו כי לא אמר יום רק יומם שם דבר אשר ביאורו נודע שר"ל כל הימים יצוה ה' חסדו. והנה בפסוק אל גבור לא מצינן לפרוש הכי משום דמשמע שהוא בעצמו גבור ולזה פי' כי הכוונה אל ב' הספירות חסד וגבורה וכדי להחזיק הפי' הזה ביאר שאר השמות כדי שתראה היות כל א' ואחד ספירה בפני עצמה. ופי' פלא בחכמה כי היא נעלמה וסתומה מעיני כל חי. וגם היא נקראת ראשית לכל האותיות אל"ף פל"א כי למעלה ממנה לא יש אותיות ולא שם וזהו סוד ויקרא שמו פלא יועץ וגומר כמו שידעת כי יו"ד ראשונה שבשם מתחיל מן החכמה וידעת היות יו"ד ואל"ף ופלא חדא. יועץ דא בינה כי היועץ מעשיו סתומין ונעלמים כי הוא יועץ הדבר אל אחרים ואותן האחרים עושין עצת הדבר ההוא במעשה וכן הבינ' יועצת ושאר ספי' תתאין עושין המעשה ולכן נקר' יועץ א"ל דאברהם גבור דיצחק כמ"ש האל הגדול והגבור כי האל הגדול כולא חד אל שהוא גדול. והגבור הוא יצחק. אבי עד דא ת"ת. וידעת כי פי' עד הוא סיום תכלית המקומות כמו עד עולם וירדוף עד דן. והכוונה כי הוא תכלית הקצוות כולם החסד והגבור' וזהו אבי עד ובהאי גופא ביה אתכללו נצח והוד ענפים חסד ודין הכלולים בת"ת ובמלת עד אתכללו. ושר שלום הוא היסוד הנק' שלום ומה שאמר שלמא דמטרוני' הכוונה לכלול את המ' בזה כי לאיש היחידי לא נאמר שהוא בשלום רק בהיותו עם שותפות איש אחר וכן היסוד נק' שלום להיותו בשלים עם המ' בחבורא חדא והנה המ' כלולה ביסוד כאומ' שר שלום. א"כ כפי המשך סדר הספי' בפסוק זה ידענו כי אל גבור הם ב' ספי' ולא אחת לבדה:

footnotes: ¹ נ' דצ"ל אינו דין כי הוא אינו זועם בעצמו כפשט כו'.

אר"ש כתיב זה קרבן וגומר זאת וזה מ' ויסוד וז"א דאיהו שלמא דביתא. וביאר איך נרמזים שניהם כי כאן אמר זה קרבן שהיא היסוד ושם נאמר בזאת יבא אהרן הרי חבור שניהם ע"י אהרן כמ"ש זה קרבן אהרן בזאת יבא אהרן. והק' כי הלא הוא אמר כי חייבי עלמא גרמי לאסתלקא מלכא מכנסת ישראל ואז כ"י אזלא בגלותא כביכול ואתדחיא לבר וא"כ ע"י אהרן מחזיר את המ' למעלה אצל הת"ת ואם כן הל"ל זאת קרבן כי הוא מקריב את זאת היא המ' אשר שולחה חוצ' בעונותינו וביאר כי הלא הכהן נרמז בחסד שהוא למעלה מכל ו' קצוות דת"ת ומתחיל ממדתו מלמעלה למטה וממשיך זווג הת"ת אצל המ' שילך לקרבה אליו וכמה שידעת כי הת"ת סוד הוא"ו מסתלק ומתעלה למעלה למעלה דבההוא זמנא אתמר ביה ועמוק עמוק מי ימצאנו ובעת הקרבן היה ממשיכו הכהן ומורידו לתתא אצל המ' וזהו זה קרבן ומקריב זה שהוא יסוד בת"ת אצל המ':

ור' חייא ור' יוסי וגומר הק' ר' חייא כי הלא הדבר מסור בידינו כי לעולם ציון הוא דכורא יסוד אמנם הכא ראינו הכתוב קראו נוקבא כמ"ש כי בחר ה' בציון והדר אמר זאת מנוחתי ולא אמר זה שהוא היסוד הנז' כי לכן סמך פסוק זה כאן. ותירץ ר' יוסי דהכי הוא האמת דציון דכורא הוי והכי שמיע ליה מר"ש במ"ש חברייא כלהו אבל התירוץ הוא כי כאשר אית זווגא לעילא דכר עם נוקבא כדין כלא אקרי נקבה כי אז היסוד נעלם. והנה בעת הזווג כדין ברכאן דמטרוניתא אשתכחו כמ"ש יברכך ה' מציון ברוך ה' מציון ואז לרמוז כי אין בה פרישותא מציון וגם כי עיקר הברכות הם במ' לכן הכל נק' על שמה ונקרא היסוד ג"כ בלשון נקבה כאומרו וע"ד אוה למושב לו כתיב פי' כי להיות שזה הפסוק איירי בעת הזווג כאשר ביארנו. והנה ראיה על זה הוא דקרא קאמר אוה למושב לו וזה הוא בודאי סוד הזווג כי המ' נק' אז מושב לו וכסא לת"ת ועלה קאמר אוה למושב לו. והנה קאי הך מושב אציון הנז' וקאי אמלכות המחובר אל ציון ונקר' מושב של הת"ת ולכן רצה לבאר היכן נז' המ' במלת ציון כי היכי דתהוי קאי עלה מלת מושב ולז"א וכתיב כי בחר ה' בציון דייקא פי' שהיל"ל לציון אך או' בציון ר"ל כי בחר ה' במלכות אשר בה שרוי ציון ר"ל בההוא דציון שריא בגויה ואיהו שריא בגוה ושריא ביה וז"א בההוא דאיהו בגויה וגומר ר"ל בההיא מ' אשר איהו ר"ל ציון הנז' איהו בגויה של המ' ושריא ביה א"כ או' בציון ר"ל בההוא דציון שריא ביה והיא המ' ועלה קאמר אוה למושב לו. א"כ הרי עתה דכלא חד והכל אמת דבין קרא ליה נוקבא או דכורא הכל א' משום דבדרגא חד קיימין בחבור א' ולכן כשקוראו נקבה הוא כנגד המ' הכלולה בו וכשקוראו זכר הוא כנגד היסוד עצמו. והביא ר'יוסי עצמו ראיה אל דבריו מפ' ולציון יאמר וגומר כי מאי האי דקאמר איש ואיש יולד בה אלא הכי פי' כי איש ואיש רמז אל הדין ואל הרחמים וכד מזדווגי כחדא כדין נק' ציון וז"א ולציון ר"ל ענין ציון תדע מהו פירושו דע כי הוא כאשר איש ואיש יולד בה כי כשדינא ורחמי הם יסוד ומ' מזדווגי כחדא אז ציון אקרי. וזה יאמר לעתיד ב"ה שיזדווגו כחדא ואז יאמר על האי שמא דציון כי איש ואיש יולד בה וביאר כי כן הוא האמת כי הלא ציון בירושל' אשתמודע ואשתכח והם יסוד ומ' דחד בחד תליא. עכ"ל.

גליון. אלו"ף עולה בגי' אלי"ם. עכ"ל:

מאן דמקדש גרמיה מרחיק עצמו מן המגינה ועוסק בתורה ובמעשים הגונים ובזה מקדש עצמו. מאן דמסאב גרמיה שמטמא עצמו במיני עבירות וכן בהיותו עוסק בספרי המינים וכיוצא והיותו נכנס לבתי ע"ז או המופקרות וכיוצא שמיד כח זנות ורוח מינות מתלוה אליו ואף אם.לא יפיק רצונו לפחות יטמא עצמו ובכלל זה השואלים במכשפים והרואים מתי גוים בגילוי פניהם והמשחקים בליצנות וכיוצא כל אלו מושכי' אליהם טומאה:

אבל מסאבין ליה מאן אתר וגומר כלומ' מי הוא המטמא אותו איתימא מלעילא אין ראוי לייחס פעולה זו להב"ה וכי מסאבותא וגומר ולמסור אליהם אל הטמאים לעצמם פעולה זו ג"כ אינו הגון שנסלק ההשגחה מן העניינים ועוד בידם לטמא מי שירצו תימה. בעובדא דלתתא כל א' לפי מעשהו ימשיך לעצמו ואין צריך שיקדשוהו או יטמאוהו כי הוא בעצמו במעשיו מטמא ומטהר כי הדברים התחתונים תלויים שעולם זה משכן לשניהם לטמא ולקדוש כפי מה שיכינו עצמם כן ימשכו וז"ש אי עובדא וגומר ואי איהו וגומר. ואו' מקדשין ליה וגומר מסאבין ליה מלעילא הענין הוא לית לך טב וביש קדושא ומסאבותא הנעשה למטה בזה העולם הגשמי דלית ליה עקרא ושרשא ותחלת הקדושה מהסבה ונמשכת דרך כל המדרגות הקדושות עד פתח היכל לבנת הספיר. ותחלת הטומאה מנוקבא דתהומא רבא עד כמה כחות משתלשלין אלו מאלו והכל תלוי בהשגחה עליונה ובמעשה התחתונים ודבורם ולא שישתתף הב"ה לטמאו אלא ברא הטומאה והאדם בענין שימשכנה אליו אם ירצה:

ואי תימא מלה וגומר שהוא הבל פה ונראה שאין במשהו ענין אינו שהרי בקדושה דבר היא המ' ומתעוררת בהבל פה התחתון וכן שכנגדו במדרגות הטומאה שהכל דרך א' אליו: ד' מינים בלולב והם אעל"ה. ואינון ז' ג' הדסים וב' ערבות ולולב א' ואתרוג א'. ואי תימא מאחר שהרמז להם בז' מדות דהיינו ג' הדסים חג"ת שתי ערבות נ"ה לולב יסוד אתרוג מ'. א"כ נאמר שהם ז' מינים והיה ראוי שיהיו כל הז' ממינים שונים לז"א לאו הכי אלא ד' נינהו שהמינים אינם אלא ד' והם חסד דין רחמים מ' כלולה משלשתם אמנם מסתעפים לג' אחרים בענין שהם במספר ז' מדות ועניינם ד' כנז':

ובעובדא דילהון יר' בלקיחתם בעולם הגשמי למטה יתערו ז' אחרנין לעילא שהם ז' ספי' הנז' לאוטבא עלמא בשפעם בכמה סטרין. שלזה אנו מנענעין כל ארבעתם לכל א' מהקצוות להראות שכולם משפיעים מכל א' מהקצוות למזרח בבחינת הת"ת שבכל א' מהם לדרום בבחינת חסד שבכל א' מהם וז"ש בכמה סטרין.

כ"י שהיא אתרוג עם היות שהיא מכלל ד' מינים כנזכר שבז' היא מקבלת מכולם ולכך קראה כ"י שמכנסת ומקבצ' שפע יש' שהם שש עליונות שבת"ת. ואינון שית כלו' ולכך הם אתרוג לעצמה וששה נאגדים לעצמם להראות מושכים לה שפע והיא מתנועעת עמהם להראות שמאותה הבחי' שהם משפיעים באותה הבחינה ממש היא מקבלת והמפריד קוצץ.

ואתברכא מאינון שית ומנחלא. הענין שהם ב' בחינות בחינתה עמהם לקבל כולם יחד מהבינה לכך היא עמהם במנין ז' ונענועה עמהם מורה שהם כהם לקבל מהבינה נחלא דמבועא ב' בחינה שהיא מקבלת מכולם לכך הם ו' נאגדים לעצמם והיא לעצמה וז"ש ואתברכא מאינון שית ומנחלא וגומר.

דהא בגין דאיהי בת נקבה יחידא אימא יונק אלו ולכן נאות להיותה לעצמה ואינה נאגדת עמהם לענין קבלתה מבינה. וענין זה צורך אל עולם העליון כנזכר וצורך לעולם התחתון מפני שאין אנו יכולין לקבל מהז' ספי' שאין העולם כדאי להיותו נשפע אלא ע"י המ' בס' מדרגותיה וז"ש לעלמא עילאה ותתאה אתברכא מנייהו באתערותא דא בהיות התחתונים מראים סוד ענין זה וז"ש דהא בשעתא דכ"י אתברכא מנייהו מהשתא כל עלמא התתאין אתברכא וזהו לצורכנו ולצורכה צריכין להראות הסדר הזה כנזכר ופי' שכנגד ב' בחינות אלו אשר לה הא' היא מקבלת מהם והב' כולם שואבים מהבינה אנו עושים ב' מעשים הא' סובבים את המזבח מ' במינים להראות שכולם מקיפים ומשפיעים בה. וז"ש ועל דא דהיינו מאי דסליק מיניה כ"י אתברכא מנייהו סובבים את המזבח כמה דאתמר בפ' ויקרא והב' דהיינו שיהי' כולם יחד שואבים מהבינה אמר ועוד באתערותא דא דהיינו לקעחתה וקריאת הלל בנענועם שתא כולא מתברכא דהיינו להשוות שנת החמה עם שנת הלבנה בלי ספק כולא יחד אתברכא מהבינה ממבועא דמייא והיינו שהשוה י"ב ירחים מהירח וי"ב חדשים מהחמ' ומתייחדים ונקשרים שנת החמה עם שנת הלבנה ויונקים מהבינה י"ב הויות וי"ב אדנות וכולם יחד יאהדונה"י שאיבתם מבינה כדי להתברך השנה כולה אח"כ והם משפיעים בכל חדש וחדש די ספוקו וז"ש לאסתפקא ביה והוא שמור להם לצורך השנה כול'.

ובג"כ בעיין כולהו לחים שלחות הגשמיים מהמים ומשורש' כדי שיתלחלחו העליונים ומשורשם שבבינה כנזכר וזה דין היבשות פוסל בכולם שכולם שואבים מהבינה וז"ש בעיין כולהו אפילו אתרוג כנודע. לאמשכא ברכאן לעלמא שעל ידי הגשמיים בהתנועעם מתעוררים העליונים הוא בסבתו וסבתו בסבהו עד סוף המדרגות בסוד שלשלת הכח השולט עליהם מלמעלה למטה בסוד אבי"ע וז"ש לאמשכא ברכאן וגומר בגין דאילני וגומר ולכן נענועם מזיל מים רוחניים ברוחניים להמשיך לגשמיים מים גשמיים כנזכר ע"י היותם לחים אחר קציצתן לעורר לחות עליון רוחני עוד ג"כ ממין הלח ורענן כל השנה כענין הספי' שלעולם אין בהם יבשות עוד ג"כ בזמן היותר נאות שידענו שכח אלו הד' מינים שמח בשפע עליון וז"ש וזמן חדוותא דילהון דהיינו בימים אלו שלחותן גובר בהם יותר וז"ש ותנינן בספרא דרב וגומר דהיינו סוד אחיזת הדברים הגשמיים ברוחניים בסוד אם תשים משטרו דהיינו הרוחניות המופקד על גשמיותם נאחז זה בזה עד האצילות עצמו וז"ש באינון קדושי מלכא תליין.

כולא אתער בזמנא דא תחתונים לקבל מ' לקבל ו' קצוות לקבל ג' ראשונות להשפיע כנז'. מתברכא לארקא דהיינו להרבות ברכות בעולם דרך הרקה עד בלי די בשופע והיינו מהמקור:

קול ה' על המים היינו חסד. בכח היינו כח הגבורה. בהדר היינו יעקב עץ הדר ת"ת וכאו' והדרת פני זקן כדפי' בתיקונים ישראל סבא. ארזים הם כחות הדין ונצח מצד הימין הוא מכניע ושובר כחות הדין. חוצב להבות אש. הוד שמאל פועל הדין. יחיל מדבר יסוד שממתיק דיני המ' הנקר' מדבר בבחינת אחיזת הכל בה אפילו החצונים. או יר' יחיל בהסתלקו ממנה ואז היא נק' מדבר כנזכר. יחולל אילות הם כחות שבמ' שהיא מחלקת שלל לאגפיה מאותם הדינים שבה והיינו יחולל ולז"א דא צד"ק שהוא דינא כנודע. וכולהו הנז' מתגדלי דהיינו שהם מסתלקים על החסד ושם בה נעשו' כולם גדולות והיינו או' מתגדלי על מייא מימי החסד שכול' שואבים החסד לקיום עצמן וגידולן ואחר עלותם בחסד מתפתחת הבינה במקורותיה הפנימיים מחכמה שהיא בחינת החסד וז"ש ואשתקיין במיא לגדלא פי' מקורות הגדולה המתעלת מעמקי החכמה הם גדלים והיינו סוד ונהיר מקורות הבינה יוצא מעדן החכמה להשקות את הגן הם הנטיעות ז' בחסד והיינו בכתוב מקולות מים רבים וכתוב בחסד קול ה' על המים ומסיים ה' על מים רבים והיינו קולות מים רבים שכל הקולות כלולים שם.

וכולהו הני אפילו שיש בה שמאליים וכיוצא עכ"ז כולם מעוררי' רחמים מפני בחינתם במקורות הבינה וז"ש בההוא שקיו דאשתקיין כלהו יחד כנזכר. הני ז' קלין תליין במלה דפומא הם ז' ברכות בשחר ד' לפניה וא' לאחריה ג' בשחר ג' הדסים ובערב וגומר ד' אתרוג ולולב ב' ערבות. ועם היות שהדבור ומלה דפומא הוא דק עכ"ז המעשה פעולתו יותר בחזקה והטעם שאנו רוצים להוריד ההשפעה בעולם הגשמי ומעשה הגשמי יורד בעצם למטה וז"א ואנן עובדא בעינן בגין דזמנא וגומר. ופתקין נפקין וגומר כי היו תלויים ממוצאי יוה"כ עד יום ז' של חג ואז יוצאים ונמסרים ביד שליש וביום ח' נתנים ביד סנטירא ולכך ביום ז' מדת הדין הרבה גבורן מתערי לענין זה ומסתיימי שאין להם עוד כח שאין לדין כח עוד שמה שנחתם כבר נחתם. וערבי נחל שאנו נוטלים ביום זה נתלה אילן זה בדינים העליונים והם מצד הגבורה בעינן לגבורן לאתערא וגומר בסוד גבורות גשמים. ולסחרא ז' זמנין סוד היות כל ספי' וספי' מקיף בה סוד תקופת הנהגתה ובחינותיה והיינו בסוד מייא דיצחק שעניינו מים מצד הגבורה שהם חסד שבה בסוד מקורי הבינה כנזכר. בגין דאתמלייא מיא שאיהי בת שבע מכילה שבע אינה מתמלאת אלא בז' הקפות ומכאן משמע שמקיפין ג"כ בערבה ממש וכך נוהגים. וטעם שצריך למלאותה ולהפכה כולה לגבורה מפני שמימי הגבורה אינם נשפעים לעולם אלא במלואה וז"ש וכד היא אתמליא וגומר ובהאי יומא טעם לענין זה ביום הז' אחר שכל החג אנו מרצים על המים לז"א ובהאי יומא מפני שהיא יום ז' מ' וממש אנו צריכים גבורה נוספת לא ערבה שבלולב וז"ש גבורות בעינן למיא כי ערבה שבלולב אינה בגבורה אלא בסוד סלוקה למעלה כנזכר אמנם בהאי יומא שהוא יום ז' במ' סוף הדינים די ליהנות מהם כדי צרכינו ולכלותם אחר שנהנים מהם המצטרך ולסיימא לון לבתר שלא יתגברו החצונים ואם נטול אותה כל ז' יתגברו הדינים ויאחזו בהם החצונים ולזה אין נוטלים אותה אלא סמוך לכלייתם וז"ש דהא ביומא דא מסתיימי דינא כי המ' סוף הדינים ולמטה נאחזים הבלתי הגונים לכך מכלים אותם והיינו חביט חביט ולא בריך כדי שלא יתברכו ויתקיימו אלא יתבטלו וז"ש בג"כ בעינן לבטשא לון בארעא. שהארץ שהיא מ' מכלה אותם ומבטלת כחם ובו ביום הם מתעוררי' למי' לבד ונהנים מהם ובו ביום מבטלים אותם וז"ש בהאי יומא אתערות' וגומר ואו' דעבדינן שאינו מן התורה אלא אנן מעצמינו ממנהג נביאים יצא הדבר לא מהתורה מפני שהם ערבי נחל גבורות ואיך אנו (מייחדי') מפחדים מהדיני' מפני שאנו עושין הכל התעוררות וסיום וז"ש אתערותא וסיומא הוא דעבדינן ולזה אין פחד ואין זה בבל תוסיף ח"ו אלא ערבי נחל הנזכר בתורה בלולב ומיניו ממש ואנו עושים זה במין המביא ברכת המים לעולם דהיינו ערבי נחל גבורות גשמים כנזכר. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. כתיב והתקדשתם והייתם קדושים וגומר נתעסקו בדרוש אחר ושאל ר' יוסי לר' חייא פי' והתקדשתם וגומר כמו שנבאר בע"ה ולהיות כל תשלום מעשה דר' חייא ור' יוסי מביאו כאן אך עיקר הבאתו פה הוא משום תחלת הדרוש בענין ציון וירושלם הנק' זה וזאת וכלילן כחדא והקשה ר' יוסי דבשלמא או' מקדשין ליה שפיר במה שידעת סוד כד זכה יתיר יהבין ליה רוחא וכד זכה יתיר יהבין ליה נשמה כנודע וע"י אותם הכחות של הרוחות והנשמות הקדושות הן הנה היו בעזרתו והם הממשיכים עליו קדושה מלעילא וזהו פי' מקדשין אותו מלמעלה. אך כד הוא רשע היכי מסאבין ליה בי דינא עילאה הדנין אותו בעת ההיא ואין שם טומאה ח"ו. ותירץ ר' חייא כי הענין הוא כפי המעשים אשר יעשה אותם האדם כך יתאחז למעלה אם ימשך האדם בקדושה ימשיכו עליו מלמעלה מסוד הקדושה ואם הוא מטמא עצמו גם מלמעלה ההוא רוח מסאבותא דלעילא אתי ושריא עליה ומסאב ליה. ואמר כי לא די זה בדברים התלויין במעשה כי גם בדבור שייך זה כ"א מדבר בדברי תורה אז אתער קדושה דלעילא הנק' דבר ואי אתער האי בר נש בלשון הרע וכיוצא ג"כ אתער לעילא הטומאה הנק' דבר לפי שבין מילי דעובדא או דמילולא דפומא כולא תליא לעילא בקדושה ובטומאה וענין זה פ' בחקותי דף קי"ב ע"ש כי דכורא ונוקבא נקר' מעשה ודבור בקדושה הם ת"ת ומ' ובטומאה קסם ונחש סמא"ל ולילי"ת. והביא ראיה היאך נק' דבר הקדושה והטומא' ואמ' כי הלא המ' נק' דבר כמ"ש ודבר ה' היה יקר וגומר בדבר ה' שמים נעשו וגומר והטומאה נק' דבר כמ"ש ונשמרת מכל דבר רע והיא לילית ונעמה וגומר הבאים אצל האדם בלילה והנה הנקבה נק' דבר ונק' רעה והזכר נק' רע ר"ל לילית הנק' דבר אשת רע שהוא סמא"ל. וזהו פי' ממצוא חפציך כנגד המעשה ודבר דבר כנגד הדבור כי צריך האדם להזהר שלא יהי' מעשהו ודבורו בשבת כמעשהו ודבורו של חול. ולהיות דאיירי בענין דבור ומעשה כי הם גורמים אל כל השראת שפע הקדושה או איפכא לכך הביא ענין ד' מינין שבלולב כי הם מתערי כחות עילאין ע"י אותו המעשה של לקיחת ד' מיני החג בחג הסוכות ובשאר ימות השנה הוי ע"י דבור כמו שיתבאר ב"ה. עוד כ' ז"ל דכתיב ונשמרת מכל דבר רע. פי' לשון דיבור וכן ביארנו פ' תזריע דף נ"ב ריש ע"א. עכ"ל:

א"ר חייא ודאי הכי הוא וגומר מסטרא דנחל נפקי גבורן. נחל יסוד וצדו א' דין כדפי' בתיקונים יצחק קץ חי והיינו מסטרא דנחל צד ההוד שבו נפקי גבורן למ' ועם היות שהם בגבורה והוד שהיה ראוי שיתעוררו הדינים בשני ובחמישי עכ"ז בהאי יומא מתערי ומסיימי שהיא סוף האצילות ואין מוחה משא"כ בגבורה והוד שגבורה ת"ת לפניו ההוד יסוד לפניו למתקן ואינם יכולין לפעול. בארת כתי' מ' נקבה. ולסיימא דינים הנחתמין מר"ח והתלוים מאז כעת נגמר דינם. לארקא גבורן וגומר אגב שאר דינים כיון שיש קצת לחיים יהיב להו פתא ומיין או אפשר לפרש שהגבורה משפעת הדינים לסיימא דינים כנזכר אמנם המלכות שהיא כונסת השפע ומבשלת ומוזגת אותו שם נעשה מים כנזכר ולהאי פי' לא מתיישבא ויחפור את בארת המים לזה פי' ד"א דהא מיין בגבורא נחתין לעלמא וא"כ חפירה ראשונה הוא כאשר השפיע לה השפע בעת הדין וישב הוא בעת הגשמים ממש ועל יום הגשמים קאמר וישב דהא בגבורן נחתין וגומר אלא בעיבא דהיינו עמל וחשך מצד הגבורה לא בטל שהוא מת"ת ואינו בעיבא.

לא נייחא רוחיהון מצד הגבורה המתעורר' דאע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזי:

מ"ט הם הגשמים בדין וגבור'. וכולא בעיא הכי יר' בין שנברא מצד הדין כל ההנהג' מצד הדין ומה גם מזונו. בגיני כך בעובדא אהדר לרישא דמלתא. דאמר ר' חייא כעובדא דלתתא עובדא לעילא ערבה שבלולב דמיא לשפוון ובלולב הם נצח והוד והם תיקוני הספי' ושיעור קומה ניחא אמנם בהאי יומא דאמרו חביט חביט ולא בריך מאי האי שא"א לפרש שפוון נצח והוד דאי הכי אמאי לא ברוך.

בשפוון בנצח והוד עליונים לגזור הת"ת על ידם למ' למסור גזרת הדינים לשר הטבחים. לישנא בישא שפתי שהם סמא"ל וכחותיו שאינו מקטרג עוד. מסיימי שאר מינין ברכאן דילהון פרי החג ושלמים בז' של יום ז' כנודע. מסיימי ישראל דינין שחדש הדין תלוי עד יום החתום שאין דלטורין עוד זמינין לאשתעשעא בסוד שמחת תורה שהיא לשמחת בעלי תורה. ועם היות שהות יום א' לבד בו מקבלים לכל השנה כולה וז"ש לנטלא מיניה. ומאן דיתיב שאין מקנתר קדושתם ושאלתם.

בפתקיה גוזר ומוריד הגזרה במ' מזומנת לזמן העתיד. דברתי ועשיתי העשיה היא השימה בפתקיה: לתתא דא בכולא כדפי' רז"ל ות"ת כנגד כולם: לעילא ת"ת כולל כולם בסוד ו' קצוות ובסוד יהו"ה כל העשר וז"א נטלא לחולקי' לכולא כל העשר ספי' ולא בעיא קורבנין שהוא מייחד יותר בתור' מהקרבנות.

משמשי בכהונתא רבתא היינו שהכהן עולה עד החכמה ביוהכ"פ והיינו אומ' ומקרבין מילין קדישין לאתרייהו וזהו אי"ה הוא סוד ג' ראשונות כנודע. יהו"ה הוא סוד קרבן לה' וזהו שאמר ומייחדין יחודא חד דאתיין מסטרא דאורייתא הכלולה מימין ושמאל כאו' מימינו אש דת וגומר ומסטרא דאורייתא היינו אש. או יר' שהכנורות מצד הת"ת דהיינו כנו"ר כ"ו נ"ר ואורייתא אתיהבת מסטרא דילהון. ממנן על שבחא כאו' ועבד הלוי הוא שע"י השבח מתקנים הגבורה והבינה כנודע והיינו ייחודא שלים אפי' מצד השמאל ועוד השמחה נשפעת ע"י מבינה.

ואלין תלת דרגין כהני' בעבודתן לויים בדוכנם ישראל במעמדם. לעילא ותתא שאלו במקום ג' אבות שהם באמצע יונקים מהעליונות ומשפיעים אל התחתונות לייחדא שמא קדישא י' בה' ו' בה' סטרא דיליה חכמה חסד נצח. סטרא דילהון בינה גבורה הוד. מהרמ"ק זלה"ה. גליון בפתקא דיליה. פרשת בשלח נ"ו איתא שהמ' נק' ספר ה'. ליחדא ליה ייחודא שלים. פי' לא ידעוני מלשון וידע אדם. עכל"ה:

ליבא ורעותא וגומר וכולל כולם יחד כנודע שהכל נכללבתשובה כנזכר פ' ויקרא. ואתכפר חובוי דכל יש' שאין שיר בקרבן היחיד כנודע. ואפ' שהיותם נמצאים במקדש כל עצמן גורמין זה אפי' לקרבן יחיד:

ר' יהודה פתח המקרה וגומר קב"ה כד ברא עלמא וגומר מגו מיא וגומר כח החסד כאומרו אמרתי עולם חסד יבנה וזה דרך כלל. אמנם פרטיו בגבורה כאו' לעיל דעלמא אתבני בדינא ולא פליגי. והנה הגשם ההיולי הוא הגברא ראשון עם היות שמכנים אותו בשם מים הכוונה על שם שורשו שהוא החסד אמנם אינו מים רק גשם דק נאות להתהוות ממנו אפילו המלאכים כדמסיק ונק' בשם מים מפני שנמצאו מכח הייחוד העליון יהו"ה ואדנ"י בגי' מי"ם עם הכולל. והיינו תיבת מים שיש מים העליונים מכח הת"ת ם' סתומה ומים התחחונים מכח המ' מ' פתוחה י' באמצע דהיינו רקיע בתוך המים ולזה דוגמתם למטה אמר מה עבד פלוג מיא לתרין פלגותא והם שני חלקי המציאות יסודות גשמיים ממש המתרכבים ונעשים בכח חום הגבורה פרטיי מיני האשים כנודע. ויסודות רוחניים המתרכבים ונעשים כל מיני הרוחניות בכח חום הגבורה ואלו הב' חלקים הם מהיצירה עד יסוד העפר:

מפלגו תתאה שהם סוד שם אדנ"י עבד ותקן עלמא דא שתחלת תקונו הגלם רוחניותו והעשיתו ד' יסידות ד' אותיות אדנ"י והיסוד הקדמון הוא הגשם הראשון שאמרנו כנשמה לגוף ד' יסודות ולכל נמצא מהם וז"ש ותקן עלמא דא וסדר ליה על פלגותא דא כי החסד מתחלק כפי בחינות הטבע כח הגבורה וחום הטבע שם אלי"ם הפועל ומרקם על מי החסד ורוחניותם וז"ש וסדר ליה על פלוגתא דא והיינו סוד גבורה שם אלהי"ם וז"ש ואתקין ליה לעילא הה"ד כי הוא על ימים יסדה:

ופלגו אחרא סלקיה לעילא דהיינו מים העליונים סוד שם יהו"ה כנזכר וענין סלוקו הוא היותו מתרחק מן העביות אל הרוחניות נסתר מתלבש בגשמי ואין בין אלו לאלו אלא כמלא נימא שזה גוף וזה נפש. ותקר עליה תקרין עילאין היינו סוד ד' יסודות רוחניים לעליונים והם תקראות זו על גב זו י' על ה' ה' על ו' ו' על ה' והיינו המקרה במים עליותיו כי שם אלהים מקרה ומסדר תקרותיו על המים שהוא היסוד הקודם כנז"ל:

ועביד רקיע בין תרין פלגותא הוא גשם חמישי שאין עניינו לא משם יהו"ה ולא משם אדנ"י אלא משם שד"י שביסוד שהוא קושר שני שמות כנזכר והוא קושר מים עם מים בחומר הקדום ובתקרתם ומהם נעשה סוד השמים שהם ט' רקיעים וצבאם שהוא גשם אמצעי בין ד' יסודות גשמיים וד' יסודות רוחניים ובהם בחי' היסוד דהיינו ז' ככבי לכת ז' ספי' שביסוד וי"ב מזלות י"ב גבולי אלכסון שבו וכח יום וכח לילה חמה ולבנה ת"ת ומ' הכל בו בבחינותיו. ועלייהו אתקין וסדר עילאין קדישין שיש עולמות למעלה מהרקיעים דומים קצת לרקיעים בצד מה לא שיתעבו בהם וז"א ועלייהו כי היסוד דומה לת"ת ות"ת ליסוד:

מגו טיפי טיפי וגומר היינו סדר המצאת המלאכים והיינו ועלייהו על הרקיעים הנז' סדר עילאין קדישין והענין שהעליונים נמצאים משם יהו"ה ואין בשם זה אחיזת החצונים כלל לכך הם עליונים קדישין וז"ש טיפי טיפי וגומר והיינו שהרוחניים האלו נמצאים מטיפת יהו"ה הנק' עץ החיים ולזה נוסף בטיפה ההיא רוח פיו של זעיר אפין ובאותו כח נעשה להם לבוש שיתלבשו בו כמו הרוח החיוני הנמצא בבעלי חיים והיינו וברוח פיו כל צבאם שהם המלאכים והיינו סוד רוח זה הנושב בהם והם נחלקים לג' בחינות אופן וחיה ושרף כי כל טיפה נעשה מלאך ואין כל הטיפין שוין שיש בהם מעלה זו למעלה מזו כמעלת החי על הצומח ולזה נבדלו הטיפין אלו מאלו חיות על אופנים והא כיצד ובאלין אתקין וסדר מזימרי תושבחתא דיומא והיינו המלאכים הנק' אופנים שאין להם כח לשלשה משמרות אלא משמרה א' לבד דהיינו תושבחתי לבד וזה ביומא לבד. אמנם יש בהם שנתעלו ונדבקו בשרפים וקרובים עליהם יותר מהאופנים והיינו או' ואתערבו בשלהובי אשא והם חיות שיש אליהם תוספה מעלה על אופנים והיינו שהם גדודין חיילין בסוד ד' פנים וד' כנפים ולהם כח ג' משמרות מחסד גבורה ות"ת וזה שאמר ואמרין שירתא דיומא מצד הת"ת פני נשר ו' רוח ותושבחן בספירה מצד החסד פני אריה י' מיני זמירן ברמשא מצד הגבורה והם פני שור לזמור ולכרות כחות הדין בערב שהיא כח הגבורה ה' יסוד האש:

כד מטי ליליא שאז שולטים החצונים פסקין שירתא ושתיקה זאת להם מצד המ' שבהם ה' יסוד העפר דומם שאין לו קול והייני לך דומיה תהלה ולכך פסקין שירתא אמנם מחצות לילה הם מעוררים השיר והשבח בסוד פני אדם שבמלכות ולכך רנה של תורה בלילה מצד בני אדם למטה כנודע.

לעילא מנייהו גדודין דאשא היינו שרפים מכח האש השורף בתוקפו והוא הגובר למעלה מכל היסודות מפני שהעולם נברא בגבורה והיא הגוברת והפועלת לכך למטה מהכל טיפין ואח"כ ברוח דאתגזר ואח"כ ואתערבו בשלהובי. וז"ש גדודין דאשא בשלהוב' תקיף לא שלהובי סתם כחיות.

קיימין לגבי מעלה שיניקתם בעמידתם כאו' שרפים עומדים והם רצים בעמידתם בסבתם להדביק ומפני שהוא אש אוכלת אש כאו' כי ה' אלהיך אש אכלה הם רצים למעלה לידבק מפני פחד ה' וז"ש ומריחין אשא דאכלא אשא ותבין לאתרייהו.

ואית בסטרא אחרא דתהומין פי' כי למים הנז' ד' פנים והם הפנים הטובים הנז' מים עליונים ותחתונים כנז' ויש להם ג"כ אחיריים ובהם המציאה הגבורה ופעלה התהומות והנה יש אחור במים העליונים והוא תהומא עילאה בקליפות הרוחניות שבעולם המלאכים. ויש אחור שבמים התחתונים הוא תהום תתאה בקליפות התחתונות שבהם סוד השדים וגיהנם ארציי וכיוצא וכל תהום מאלו כולל כמה תהומות אחרים וז"ש סלקין אלין על אלין וסוד התהומין הם מציאות העולמות ובהם מציאות הכחות הנמצאים בהם וז"ש ובכלהו שראן מאריהון דדינים מסטרא דדינא קשיא מענישיה ומכשילים ומקטרגין כי יש מאריהון דדינין קדישין בהיכל זכות כנזכר בפרשת פקודי: ואית בגו סטרא וגומר בסוף המדרגות והוא גיהנם ארציי ונחלק לד' הא' הגיהנם בעצמו שהוא העולם ויש בו תהום ויש בו יושבים כגון מלאכי חבלה ויש בו כח אש השורף וז"ש דאוקדין זיקין צורין שלהובין ופעולתם הוא לאוקדא לחייבא וכדי להתמיד זה האש צריך להתפרנס ולהתקיים וז"ש דנגדי מההוא נהר דינור והוא מוסיף האש ומקיימו:

וכלהו אשא דחיזו וגומר יר' שאינו אש דק אלא אש דחיזו דילהון אשא דלהיט גשמי ולא גשמי ממש אלא אמצעי כמי בגשם השדים שהוא אמצעי בין עילאי ותתאי.

וכד תננא העשן העב לא הרוח שאין נהנה ממנו אלא הקדושים וזה העשן יש בו כח להחליש אשו של גיהנם וז"ש מתעברן ממידתן להחליש וסלקין וגומר וכן הנהר המקיים האש הנפסק בענין שאפי' גיהנם נתקן לקרבן והטעם מפני היות שורשם מהגבורה הנתקנת וז"ש דאיהו תקיף ועילאה מתוקף דין החיות אהדר לאתריה לשורשו ונמתקו דיניה. וכולהו מתהניין מתננא דמדבחא אפי' האש הגדול הזאת נהנת מהאש לא מהריח ולא מעשן הקרבן אלא מעשן המזבח עשן העצים והאש וכ וצא. בגין דאתתקנת המ' מזבח עילאה ובתקונא נתקנין כל הנמשכים למטה בסוד סדר השתלשלותם וז"ש ובג"כ מתהנייא וגומר לא שיתאחזו בקדש אלא מתקרבין להכא דהיינו שמעלין מדרגה אחת מדרגה אחר מדרגה. ותננא אחרא סליק הוא עשן הקרבן ממש שממנו נהנים הקדושים. ורעותא דכולא שהוא ריח ניחוח אינו נהנה ממנו אלא הקב"ה וז"ש סלקא לעילא דאיהו נייחא וגומר:

ואתחזי אוריא"ל הכוונה שאוריא"ל נגד הת"ת וקרבן נאמר קרבן לה' ת"ת ועוד אפשר דחיטמא דתמן סליק ריחא דכתיב אשה ריח ניחוח היינו הת"ת בסוד וא"ו בין ב' הפנים והיינו אוריאל ו' בין מיכאל וגבריאל וזהו שדקדק באו' למלכא דהיינו ת"ת דשדרו ליה דורונא קרבן לה' אמר לעבדא דיליה אוריא"ל כדפי':

ואשא אחורא עילאה אפשר דהיינו בדקות וברוחניות נגד אותו האש המוגשם בייחודא שלים פי' ע"י כולם נשלם הייחוד ימין ושמאל ואמצע.

באורח מישר בסוד אשה ריח ניחוח לה' דרך החוטם דרך ישר. רוח מסטרא דצפון מקום החצונים מצפון תפתח הרעה. חד כלבא בפרשת בראשית אמר שהוא נקרא בלאד"ן. ובג"כ חמן דיוקנא דכלבא וגומר קשיא ליה מי הכניס הכלב במזבח לזה אמר שמה שנשתנה האש העליון לצורת כלב היינו להורות שהאש העליון היה מחלקו לכלבים וז"ש במשל אמר מלכא אפוקו ההוא דורונא וגומר ירצה חוצה לחצר המלך ע"י אמצעיים ולרמוז שמוציא הקרבן לכלבים חוצה נשתנה בצורת כלב וז"ש ובג"כ חמאן וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

מהרח"ו זלה"ה. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח וגומר א"ר יהודה דא אוריא"ל זה נתבאר בדף הקודם כי אוריאל יש בו אותיות אריה והוא האריה הרובץ ע"ג המזבח וסוד הענין כי אוריאל נקר' פני אדם וכל הקרבנות הוא האוכלן ועיין בפ' פנחס דף רמ"א ע"א כי נר' שצריך להגי' כאן דא מיכא"ל כי הוא פני אריה לימינא והוא אכל הקרבנות. עכ"ל:

ת"ח אע"ג וגומר קשיא ליה כיון ששעת רצון כ"כ א"כ למה נפגעו נזה תירץ שרבו רעותם כמו רבו עד שלא עמדה להם שעת הרצון דהא קטרת חביבא מכולו והיה ראוי שלא יהיו פוגמין בד' דברים שלא בזמנו ושלא נשאו ובחיי אביהם ובשכרות. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. ביאר טעם מיתת בני אהרן ואמר כי אע"ג דהוה ההיא שעתא דלא הוה כותה בעלמא עכ"ז אע"ג דמיתו בההיא שעתא דלא הוה ראוי לשימותו אז בההיא שעתא עכ"ז יאות הוה בכמה גוונין כי לכמה טעמים דנתחברו יחד לכן באה מיתתם בדין גמור ויאות הוה. חדא דלא הוה שעתא כי הקטרת אין זמן הקטרתו אלא בבקר ובערב בזמן הדלקת הנרות כמ"ש ובהעלות אהרן את הנרות וגומר יקטירנה והטעם נודע כי כאשר מקטיר ומקשר הי"ס אז נמשכין ונדלקין ומאירין מן השמן היורד מלמעלה מן החכמה כי כל ענין הקטרת אינו אלא לקשרן כדי להמשיך בהם השמן שבחכמ' העליונה וכאשר קשרו אותם בלתי המשכת השמן אליהם א"כ חייבים מיתה היו. בר בזמנא דמותנא וגומר ביאר שלא נקשה עליו מפסוק קח את המחתה כי הוראת שעה הית' כי בזמנא דמותא אשתכח בעלמא בעיא למקטר קטרת אפי' שלא בשעת הדלקת הנרות. ועוד טעם אחר כי דחקו שעתא בחיי אבוהון ורצו ליטול עטרת הכהונה מאביהם ועוד שלא אנסיבו והוו פגימין כנודע כי סוד הקטרת הוא קשירת המ' בת"ת והת"ת באבא ואימא וכלל כל הי"ס ומאן דלא אנסיב לא שריא עלייהו שכינתא ולא יכול למקשר ולקטרא לה בהדי בעלה כי גם הם בפירוד מנשותיהם ואיך יקשרו אשה בבעלה. וכ"ש הוא כי אם עליהם לא שריא שכינתא והם שרויים בלא שכינתא ובלא ברכה א"כ איך יברכו לאחרים עכ"ל.

ר' יוסי אמר זאת ודא מ': משחת מצד החכמה שמשם השמן ואהרן מושך אותו מלמעלה על ידי כהונתו שהוא מימין נמצאת זו משוח' ודאי דהיינו משחת ופועל אהרן בו שתי פעולו' הא' להביאו מהחכמ' למדתו. והב' להורידו למ' וז"ש דהא אהרן אייתי מחכמה ונגיד ליה מחסד למ' ולא שתהיה זו ברכת' ח"ו שא"א שעדיין לא שמשו לה אלא הכנתה להתברך על ידו אחר כך וזה שאמר משיחותא קדישא לאתברכא דהיינו קשוטה להתברך אח"כ:

ר' יהודה פתח ויאמר אליה אלישע וגומר לית ברכהא שדיא בפתורא וגומר בסוד התעוררות שצריך מהתחתונים ובית קבול לברכה וכל מקום ריק הוא החצונים וזהי סוד לחם הפנים שלא היה חסר אפי' רגע. באתריה הוא פי' בחכמ' מקום הברכות ומשם יוצאים ע"י הבינה ולכן היה הכוונה טובה למטה השמן לשרות עליו הברכות וז"ש ושריין וכן במשחת אהרן כדפי'. הם מגישים אליה הספי' העליונות והיא המ' מוצקת למטה או הם מגישים אליה אל החכמה המ' שהיא כלי הנגשת אליה ע"י הספי' והיא החכמה מוצקת לה: ותעמוד מבעי ליה אי כדס"ד דהמוצקת עיכבה ועמדה ותעמוד מבעי ליה נקבה כאו' היא אלא הכוונה ויעמוד לשון קימה דקיימא לאנגדא ברכאן. בקרן בן שמן מ' יונקת מהשמן מהחכמה והיא נק' קרן מהבינה דכתיב במשוך קרן היובל והיא מתמלאת שמן מהחכמה כאו' שמן תורק שמך שמך מ' ודאי. לאחזאה וגומר יר' להכריח עתה ב' דברים הא' משיכתו מהמ' לתחתונים והב' משיכתו לה ע"י הכהן אייתי ראיה זאת משחת אהרן כנזכר ועיקר הראיה כשמן וגומר:

ר' חייא פתח כי עמך מקור החיים וגומר שמן עלאה דנגיד וגומר הענין השמן בא"ת ב"ש הוא בי"ט בגימט' אהי"ה מורה על הכתר ובגי' יה"ו מורה מהמשכתו מחכמה אל הבינה ומבינה אל שש קצוות אמנם יש שמן תתאה והוא היסוד שהוא כותש הזיתים שהם הספי' העליונות והוא מושך הזרע שהוא השמן מכל האברים אל המ' לז"א דא שמן עלאה שהוא בחכמה דנגיד ולא פסיק לעלמין שאינו כשמן התחתון זמן כתישת הזיתים ועצירת האברים וג"כ אח"כ יש לו גבול. ולזה נק' שדי שאמר לשמנו די וז"א נגיד ולא פסיק לעלמין. מקור חיים בגין דאיהי מקורא וגו' קשיא ליה כדבריך היל"ל מקור שמן מאי מקור חיים ותירץ דנקט לישנא דחיים בגין דאיהי מקורא דהיינו מוצא ומבועא דחיים בערך עצמו לאפקא חיים לאילנא עילאה ת"ת בסוד הדעת ולענין אילן לא שייך שמן אלא מים ולאדלקא בוצינין דהיינו הספי' מצד הבינה מצד האש וחיותם שמן ולהכי נקט לישנא דמשמע לתרי לישני חיים לגבי אילן והוא מים שהוא חיות האילן מצד הימין ולגבי בוצינין והוא שמן שהוא חיות הנר מצד השמאל להשפיע להם שמן מכח הימין להצילם מן החשך:

וע"ד ההוא אילנא וגומר קשיא ליה בשלמא אי פרשינן מקור חיים למטה ביסוד כס"ד מעיקרא שהת"ת עץ חיים והיסוד מקור חיים ואת"ת כי עמך מקור חיים אלא להאי פי' קשיא אמאי אקרי הת"ת עץ החיים כיון שהחיים למעל' למעלה כנזכר ותירץ ואמר אילנא דנטיע בבינה ואשרשא בחכמ' ולמעלה בגין ההוא מקורא דחיים שהוא סבה אל שתי מציאיותיו אלו.

וע"ד באורך נראה אור יר' בסבת החיים שהוא משלח לת"ת והת"ת אחוז שם ואנחנו ישראל אחוזים בת"ת א"כ נרא' כל ישראל אור שמצד מדתינו אנו זוכים לזה.

באורך דא אור וגומר קשיא ליה אמאי פתח בחיים וסיים באור נימא בחייך נחיה חיים לז"א שאין לנו כח ליהנות מדקות השפע הנשפע משם שהוא נק' חיים שהוא דקות יותר אלא אור שהוא החיים הנמשכים לתחתונים אל סוד הנשמות וז"ש דא אור דגניז וגומר והיינו משך החכמה שהיא מתפשטת עד היסוד ומשם הרשעים נזונים ממנו בסוד ב' נקבים שבו כנודע לכך צמצם שכינת אורו בחכמה לע"ל שתהיה הבינה היא מאירה בעולם ואז יתמו רשעים מן הארץ ולא יהנו ממנו אלא הצדיקים וז"ש אור דגניז לצדיקייא וגומר ואו' לזימנא דאתי ובישראל אמר לעלמא דאתי יר' כי עלמא דאתי שהוא עולם העתיד אחר התחיה וזמנא דאתי הוא ממש אחר המיתה וצדיקים נק' אחר מיתתן בג"ע וישראל נקראים בחייהם אחר התחיה בגוף ונפש והאור הוא כעת לצדיקייא לזמנא דאתי בג"ע ויהיה אז לכל ישראל יחד בעלמא דאתי אחר התחיה בגוף ונפש וז"ש ומההוא נהורא זמינין ישר' ששם בת"ת לאנהרא לעלמא דאתי מצד הבינה שיגבר אז במציאות ולז"א באורך הגנוז נראה לעתיד לבא אור והכל סבת החיים כנז' שנמככים החיים ומתעבים ונעשים אור כי החיים דקים מאור דקות גדול. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. ועוד דהא תנן רווי חמרא וגומר והנה לכל הטעמים אלו ראויה היתה מיתתם בעת ההיא אעפ"י שהיתה עת שמחה גדולה כי הלא הקטרת הוא שמחת עילאין ותתאין וכד בעו למקטר לון לא אשכחת מ' יתהון כראוי ולכך ותצא אש היא המ' ותאכל אותם:

זאת משחת אהרן וגו' ביאר כי המ' נק' זאת כנודע הנה היא נמשחת ע"י אהרן וע"י בניו הכהנים ולכן נקרא משחת אהרן ומשחת בניו: וביאר הענין כי הנה אהרן הוא כנגד החסד והוא הראשון הנוטל השמן ההוא כי הלא חסד תליא בחכמ' והכהן הוא בחסד והוא מאן דנטיל השמן מחכמה כנז' פ' שמיני דף ל"ט ע"א ואחרי שנמשח אז הוא ממשיך השמן לזאת היא המ' ונמשחת על ידו וזהו סוד משחת אהרן:

ר' יהודה פתח וגו'. הנה ר' יוסי פי' פסוק זאת משחת וגו'. ולפי שפירשו ר' יוסי עצמו פעם אחרת על ההוא דר' יהודה לזה הובא כאן. וסוד השמן הזה הוא סוד החכמה עלאה דכל מעשה יה בחשאי לפי שהיא נקראת מחשבה כנז' פ' שמיני דף ל"ט ע"א וידעת כי היא נק' ברכה ומשם כל הברכות נמשכי'. ואו' והיא מוקצת קאי לספי' החכמה והענין כי ידעת כי הכתר הוא דכר בלתי נוקבא והענין שאין בו דין ורחמים רק הכל חסד הם ורחמים גמורים אך מחכמה ולמטה הוא זכר ונקבה ולכך בערך הכתר נק' החכמה נקבה והנה הכתר נק' הוא והחכמה נק' היא כנז' באדרא דנשא וכן הכתר נק' ראשון והחכמה נק' ראשית וז"א והיא מוצקת ספי' החכמה הנק' היא. או אפשר יחזור אל החכמה תתאה וגם היא דוגמת העליונה. או לפי ששמן החכמה יורד עד החכמה תתאה ומ' ואז היא מוצקת:

ר' יוסי אמר ויעמוד וגו' הוקשה לו כי כבר ביארנו כי או' היא מוצקת קאי לה שהיא היוצקת השמן למטה והנה כן היה ראוי לומר ותעמוד השמן כנודע. ור"ל כי עד עתה היתה יוצקת השמן ועתה העמידה אותו שלא יוצק. וביאר כי פי' כי השמן עצמו עמד בקיומיו כדי להמשיך לתתא ברכאן וביאר ואמר כי השמן הוא כמו בקרן בן שמן ופירוש הפסוק לפי זה הוא כך וכפי מה שביארנוהו פ' לך לך דף צ"ו ע"א כי המ' נק' קרן אשר היא מחוברת אל הת"ת הנקרא בן שמן כ"י בן החכמה הנק' שמן. וכתיב שמן תורק שמך פי' כי מן השמן משם תורק שמך כי שם יהו"ה נפיק מחכמה הנק' שמן כנודע כי שם הוא ראשית שם יהו"ה ומתמן נגיד ונפיק וכמ"ש טוב שם משמן טוב כנז' פ' יתרו דף פ"ז ע"ב. ופי' זאת משחת כבר ביארו ר' יוסי עצמו כנ"ל וכתיב כשמן הטוב על הראש הוא כי ראש הוא חכמה ושם הוא השמן הנז':

ר' חייא פתח כי עמך מקור חיים וגו' הביא זה כאן משום מה שנתבאר בענין השמן. והנה אעפ"י שביארנו כי השמן הוא בחכמה עכ"ז צריך שתדע כי הראש הוא בחכמה ותמן נגיד ושריא השמן העליון הלא הוא כי לעולם סוד הכתר אשר משפיע מחכמה סתימאה דביה אל האי חכמה עלאה הוא הנק' שמך דאתיא בחשאי וז"א דא שמן עילאה וגו' דשריא בגו חכמה עילאה והנהו תרין חכמות לא מתפרשאן דא מן דא לעלמין כנודע בסוד חכמות בחוץ תרונה כנזכר באדרת נשא דאתמשכאן בהנהו שערי דרישא ומתמן נגיד ונפיק ההיא חכמה סתימאה אל הך חכמה עלאה. גם ידעת כי מקור חיים הוא עמך תדיר. ולכן באורך נראה אור ר"ל כי אמרו באדרא דנשא כי לעתיד זמינין צדיקייא למיחזי בההוא נועם ה' ובההוא אור הגנוז לצדיקייא דעליה כתיב כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון והוא סוד הארת הכתר בביא' משיחנו אמן ואמר כי להיות שעמך מקור חיים ותמיד הכתר משפיע בך והוא תמיד עמך לכן באורך ע"י אותו האור הנמשך אליה מן הכתר ע"י אותו האור שאינו נפסק ממך נראה אור לעת"ל דמההוא נהירו זמינין צדיקייא לאנהרא לעלמא דאתי כאשר נתבאר באדרת נשא. עכ"ל:

ד"א כי עמך מקור חיים דא קב"ה וגו' לעיל פי' עמך הדרא לחכמה קדומה כנז' והשתא מפרש דאהדר לת"ת שהוא הנק' עץ חיים באמת. אמנם ממ"ש דאיהו אילנא עילאה מורה על סוד הדעת.

ור' יצחק פליג אדר' חייא לכולהו פי' ופי' דא כ"ג לעילא יר' חסד הנק' בחכמה לקבליה כ"ג לתתא ומתוך זה יתבאר זה דג"כ מפני היות כ"ג התחתון נגדיי לכ"ג העליון אנגיד כהנא שפע מצד החכמה לתתא בחחתונים והיינו שמן המנורה והמנורה הם ז' נרות א"כ למעלה ג"כ חסד היא מושכת שפע החכמה בספי' והיינו עמך חסד מקור חיים שמן מחכמה למנורה. אדליק בוצינין וגו' היינו או' באורך נראה אור שהוא אור אל החסד הנעשה מאש הבינה עם השמן והיינו הדלקת ז' נרות שהם ז' ספי' ע"י החסד כ"ג. והיינו דקא מיפלגי ר' יצחק ס"ל שעיקר ההשפעה מחכמה ומבינה אל החסד שהוא אצילות רביעי המתקרב אליהם ולר' חייא אין חסד עיקר המקבל מבינה וחכמה אלא הת"ת כדפי' צאנה וראנה וגו' ונר' יצחק נאמר דהיינו דוקא לענייני הזווג אמנם לענין כהונה בלי ספק חסד עיקר והיינו דקאמר דא כ"ג לעילא לקבליה וגו':

לעילא כ"ג וגו' עד עתה למדנו מכ"ג תחתון לכ"ג עליון עתה נלמוד מכ"ג עליון לכ"ג תחתון וז"ש לעילא חסד כ"ג שלים בשלימו דז' יומין וגו' פי' החסד כולל ו' ספי' התחתונות בעצמו כנז' בזוה' שנק' יומם יומא דכליל כל יומי וז"ש שלי' בשלימו יר' שישתלמו הימים בשלימותם וכללותם ובכל אותו השלימו אשר להם הוא משתלם מהם וז"ש שלים בשלימו וגו' בכל שלמות הימים:

לאתעטרא על כולא ירצה שסבת שלמות כל הספי' שממנה ולמטה בו שלמותם לאתעטרא על כולא.

לקבל דא וגו' וילמד סתום מן המפורש:

לאשתכחא כולא וגו' קשיא ליה לפי דבריו לא היו ימי המלואים לענין הכהונה שבחסד שהרי הוא עצמו כהן בחסד אלא לכלול שאר הספי' ונר' שהוא ענין חוץ מהכהונה לז"א שאינו אלא מעצמיו' הכהונה היה לאשתכחא כולא כלו' בכל פרטי הספי' ולא יחסר אל הכהן התחתון דבר מהכהן העליון. וע"ד ימי המלואים אקרון יומי אשלמותא בגין דישתלים כהנא ומשלים לאחרים כי כל הספי' ז' נשלמות אלו באלו וז"ש לאשתלמא ז' כחדא ושלמותם הוא בגין דיתאחדן שאר אחרנין ביה והוא סבת שלמותם. מאי קא מיירי כלו' א"ת מאי נפקא לן מינה אחר שכולן נשלמין כאחד לז"א דכד כהנא אתער כל שאר אחרנין אתערון עמיה אמנם אם יתעורר הגבורה שהוא הלוי לא יתעוררו השאר עמו.

ובג"כ יר' מן הטעם הנז' שגם כל הספירות נשלמות אמר עד יום מלאת ירצה שהוא החסד יום ראשון הנשלם סוד הכהן דהיינו מלאת ימי מלואיכם שהימים המשתלמין החסד הם עצמם נשלמים ז' ימים ודאי כולם משתלמים כנז':

ור' אבא אכולהו תנאי דלעיל פליג וקאמר דמקורא דחיי הוא כמו שפי' ר' יצחק כי עמך חסד מקור חיים אמנם אינו אלא מצד עצמו עם הבינה והחכמה כדפי' ר' יצחק אלא מצד הדעת מדתו של משה וכדמסיק ולזה הקשה מ"ש דמשה משח לי' וגו' שכיון שהשמן הוא בחלק הכהן ומשה היה לוי הפך השמן והיה ראוי שימשח ע"י עצמו או ע"י ישראל לפחות ולא ע"י לוי וז"א מאי שנא שינוי גדול בטבע ענין השמן. אלא אין הענין כדס"ד שמשה לוי אלא משה בסוד הדעת שעל כל הספי' אפילו החסד ומקור חיים בידו כדפי' ר' חייא ונמשך לת"ת ע"י הדעת ובפסוק כי עמך לא נחית משום דהשתא נפרש אותו בדעת או בחסד ע"י הדעת וז"ש בגין דאיהו יר' מדת משה ברא לההוא אתר דהיינו חסד מקורא דחיי שאין ספק שמקור חיים למעלה בבינה וחכמה ואין החסד משיג מקור החיים אלא ע"י הדעת שהוא שורש ומציאות ג"כ לחסד שכל ו' קצוות בו נמצא הכורה המקור אל החסד הוא הדעת והיינו מוליך לימין משה משה סוד הדעת והקב"ה מוליך אותו לימין להביא לו מקור החיים והטעם שהחסד זרוע לת"ת והדעת נשמת הת"ת בו ג"כ בחינת החסד וז"ש זרוע תפארתו. ומשה שמש מצד מדתו שהוא שורש אל כל הקצוות ונתלבשו כל השרשים כאחד בחסד כדי שיהיו כולם משמשים בכהונה וז"ש שמש כל אינון ז' יומין והיינו לאשראה כולא עמיה דאהרן וכיצד בהיות משה שהוא שורש הכל משמש בכהונה דהיינו חסד ז' ימים היינו שורש הכל מתלבש בחסד וכולם פונות אל השורש העליון המתלבש בחסד ונכנסים אליו:

ר' חזקיה הוה יתיב וגו' בספרא דרב ייסא וגו' אתר דכניס וכניש הכוונה על המ' ויש בה ב' בחינות הא' כמו שהעפר מכניס את הכל בו והיינו דכניס כך היא מכניס בה כל השפע מלמעלה. הב' כמו שהעפר מאסף לכל היסודות אליו ובו ימצא כולם כך המ' כניש אוספת כל בחי' הספי'. מלמד יר' ובא ללמדנו הכתוב באומ' הכל היה וגו' דנפקו שפלין מהבינה שממנה מוצאם עם היותם מחכמה והם הנתיבות מתפשטות והם נחלקים י"ו בכל חלק כנז' בשער הנתיבות ואח"כ מתקבצים כולם כאחד ביסוד לבא אל המלכות להאירה וז"ש ואתכנשו לאנהרא בעפרא דא והטעם מפני שהעפר בו בחינה לכל הנתיבות ולכל הספי' וז"ש דזרקין ליה לכל עיבר לימין ולשמאל ולאמצע וע"ד הכל היה וגו' כי הל"ל והכל שב אליו אמנם עתה שהם ב' עפרים ה' ראשונה ושני' וז"ש וע"ד הכל וגו': כתיב כולך וגו' מיתורא דקרא דריש הכי דודאי אם היא כולה יפה מכ"ש דאין בה מום. כנסת יש' מ' ובה שמהן שהם אבריה כדפי' בשיר השירים וכנגדם ע' נפש ע' ענפים ועם יעקב ע"א ושכינתא בהדייהו ע"ב וכן סנהדרין ע"א ועם שכינה שהיא לשכת הגזית הם ע"ב וראיה שהשכינה עמהם במספר מאו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שהיא מ' מצד הכהנים כדכתיב זאת משחת וגו'. וא"ת מה בין ממלכת כהנים לזאת משחת לז"א דכד אתברכא וגו' הענין זאת משחת דהיינו מוכנת להתברך אמנם כד אתברכא אז היא נק' ממלכת כהנים שהוא יותר וכל יש' הם מסתלקים עמה ומתברכים בכללה כאו' כה תברכו וגו'.

רש"א וגו' דאי כדפי' לעיל שהוא ממלכת סמוך לכהנים ממלכות היל"ל כדי שתהיה תי"ו סמוך אבל עתה שאמר ממלכת אינה סמוכה לכהנים אלא ממלכת דאמר היא לעצמה נק' כך ומ"ש כהנים פי' ע"ש שהגבירוה למעלה עד הת"ת שעל שמו נק' מלכות שהוא מלך והיא מלכותו ועם היות ענין זה ע"י הכהנים אין המלכות שלהם כי מלכות שמים על שמו נק' ולזה יש בה בחינת שש ספי' שהם חסד גנזי מלכא. גבורה זיני מלכא בעילאי ותתאי מצד נצח והוד. על כל עלמא מצד הת"ת והיסוד מפני שהיא מלכות שמים ת"ת בעל שש קצוות ואם היתה של כהנים לא היה ראוי שיהיה לה אלא צד החסד שהם גנזי מלכא להשכיר מגנזיו לחסידיו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. ד"א כי עמך מקור חיים וגו' פי' באופן דקאי על זעיר אנפין עצמו הנק' ת"ת והוא אילנא דחיי דקאים במציעות גנתא ואיהו אחיד בכל סטרין דוגמת הגוף האוחז בכל הצדדים בשני זרועות ובב' ירכותיו ובראשו ובכל פרטי אבריו והענין כי סוד העצמות שהוא ו' דשמא קדישא הוא במציעו גנתא כי גנתא הוא כללות הי"ס ועצמות הזה הוא אילנא דבמציעו גנתא שהוא הת"ת כי שם עיקר אות ו' ומתמן אתפשט י"ו סטרין ואמר מאי טעמא אחיד לכל סטרין ובאיזו כח אחיד בכולן לז"א בגין דעמך מקור חיים הוא סוד הבינה כי היא מקור החיים היא חכמה ונפקין ע"י הבינה נמצא כי הבינה היא המקור שממנה נפקי החיים להאי אילנא וע"י אותו השפע והעטרות דאתעטרת אימא להאי בן בכח הזה אחיד לכולהו סטרין משום דכלהו כלילן באימא עילאה והיא המעטרתו בכל אלין עטרין לברא בוכרא ולכן נק' הת"ת עץ חיים משום דעמיה מקור חיים דאעטר ליה וזהו כי עמך הוא מקור החיים שהיא הבינה וע"ד באורך נראה אור כי כפי תגבורת השפע למעלה כן יושפע למטה:

ר' יצחק וגו' ביאר דקאי אספי' החסד דהיא שריא עם הבינה כי ראש כל הז' תחתונות הוא החסד והוא דבוק עם הבינה כנודע מסדר הספי' וכבר ביארנו כי הבינה נק' מקור חיים ולז"א לספי' החסד כי עמך הוא מקור חיים כי הבינה היא דביקה אל החסד והיא משפעת השמן הטוב הנקרא חיים אליך כדי להאיר לך כמ"ש יורד על זקן אהרן ואז מאותו השמן המאיר כך נמשך אלינו לתתא ובאותו אור נראה אור כי יושפע אלינו:

והנה כנגד זה היה הכהן מדליק את הנרות דוגמת החסד כהנא עלאה דהוא אדליק כל בוצונין עילאין. וכן כנגד שהכ"ג הוא שלים בשלימו דז' יומין שהחסד הוא ראש לכל הז' תחתונות ומתעטר על כולא כן הכ"ג לתתא הוצרך דוגמתו לאתעטרא בז' ימי מלואים בגין דישתלים כהנא בשאר יומין אחרנין עילאין לאשתלמא כל הז' יומין כחדא ואלין ז' יומין ימי מלואים אקרון ולהכי אצטריך כהנא בגין דיתאחדן שאר שיתא יומין אחרנין ביה וקשה לו כי בשלמא במ' נוכל לומר דיתאחדן שאר יומין בה דנחתי בהדה ומתאחדן בה אלא החסד היא עליונה מכולן ואיך יתעלו אליה ויתאחדו בה להאיר למטה וז"א מאי קא מיירי. ותירץ כי או' דאתאחדן ביה אין הכוונה רק כי בעדנא דאתער כהנא היא ספי' החסד כדין כל שאר תחתונות אתערו עמה כי הוא ראש לכולן ולז"א דאתאחדאן ביה כי בעת שהוא אתער להשפיע במ' לתתא כלהו אחרנין אתערון עמה כי הוא משפיעם גם הם בה וזהו מאי דאמרנו דאתאחדן ביה:

ר' אבא אמר מאי שנא דמשח משה וגומר נתן טעם למה משה משח את אהרן אחרי שאהרן רמוז בחסד עלאה ומה לו צורך שימשח ע"י משה. וביאר כי הלא משה הוא ברא בוכרא דאחיד בההוא מקורא דחיי דאיהי בינ' אימא דיליה והנה אהרן הוא החסד זרוע ימינו של משה כמ"ש מוליך לימין משה וכמו שנתבאר פסוק זה בכמה מקומות ובריש פ' וילך ולכך האי ברא ממשיך השמן ההוא אל זרועו הימיני ועל ידו נמשח ולכן משחו באינון יומין ז' יומין דמילואין כי הוא כלל כל הז' ימי מלואים ועל ידו נמשך השמן הנז' אל אהרן:

כמה נהורין וגו' עיין כי הם ז' ספי' וחסד אור תורה כי מצד ימין נתנה התורה. ומגבורה נפק גיהנם וזהו אור גיהנם ומת"ת אור ג"ע. ומנצח נפק אור כסא הכבוד ששם יורד הת"ת בנצח ומן הוד אור בית המקדש דתמן סליק אדנ"י. ומיסוד אור תשובה כנודע כי הוא משך הנהר היוצא מסוד הבינה הנק' תשובה. וממ' אור המשיח בסוד משיח ן' דוד עכ"ל:

ר' יוסי אמר כללות ו' קצוות במלכות נמי משמע מהכא או' ואגודתו דהיינו ו' קצוות מתאגדים ומייחדים יחד והם על ארץ יסדה ע"י היסוד ולפי דברי ר"ש היא עולה למעלה כאו' אמלכו לה ומתחברן לה במלכא דהיינו עולה אליו ולפי דברי ר' יוסי הם יורדים אליה כאו' כד אזדווג מלכא לקבלה ולהכי פליג ר' יצחק ואמר הן אמת שהם נמשכים אליה אחר ייחודם אמנם ע"י היא מסתלקת וז"ש כד מתחברן וגומר ואתברכא וגומר כדין שלטא וגומר והכרח הענין מהכהן בשתי עבודות הא' קרבן דהיינו ייחודא ועליתא והב' קטרת דהיינו קשר כל הספי' ושני ייחודים הם על ידי הכהן כדפי':

ור' יוסי מהדר לאוכוחי מהאי קרא ואמר כד נטיל וגומר שאינה עולה למעלה אלא הם נוסעים ובאים אליה ע"י הכהן ולא שתעלה היא למעל' ויתברכו הספי' התחתונות ממנה ח"ו אלא שהם מתברכים בסבתה וראיה לזה או' ברוך ה' מציון ואין הכוונה שממש מתברך הת"ת מציון אלא בסבת הברכה שהוא משפיע בציון כדפי' בפרשת ויקרא ועכ"ז תחלה ברוך ה' ת"ת ו' קצוות ואח"כ ברוך שם כבוד מלכותו כנודע ולעולם לא סלקא כנזכר:

ר' אלעזר הוה אזיל וגומר דאשתדל במילי דאורייתא בעיון ושפוותיה שיוציא בשפתיו. קב"ה חפי עליה מהמקטרגים. ושכינתא ג"כ והטעם שהוא מייחד ב' יחד. דהוא מקיים שלמא דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וגומר וראיה עמי אתה עמי בשותפות בבריאת שמים וארץ והכי דריש בפרשת קדושים. חמינא להכרת כי כל מה שתכונה השכינה יכונה יש' והטעם שהם מוצא היסוד אל השכינה ושניהם יחד נקראים ציון. תעודה היא מ' מלשון עדות והיא נקראת כך מפני שהיא מעידה על אותם הזוכים אליה והיינו סהדותא דדוד כדפי' רז"ל והנזר והעדות: כמאן דקשר וגו' היינו יחודה ע"י היסוד לא ייחוד שלם אלא קשר א' ושאר הקשר הוא ע"י חתום. ואתר חד היינו יסוד מדה א' שוה. חתימה דכ"י וגומר פי' הכתוב חתום ע"י המ' שהיא החתימה וז"ש חתימה דכ"י ענין חתום זה הוא בישול השפע והכנתו שיהיה ראוי להתכנס במ' הנק' כ"י והיינו ע"י נצח הוד הנק' שחקים וז"ש חתימה דכ"י יר' בישול השפע ההגון למ' הנק' כ"י ע"ש שהיא מכנסת שפע יש' והטעם הוא תורה דהיינו אורייתא ובה בחי' שונות דהיינו נגידו מקו האמצעי ודכיו מצד השמאל ורבו מצד הימין ועולה עד חב"ד וז"ש דנגיד מלעילא וטעם חיתום השפע בנצח והוד ואינו נמשך מעצמו אל המ' בלי אמצעי הוא בגין דתמן וגומר יר' שאם היה השפע ניתן מהת"ת אל המ' לא הי' מכלל כל הקצוות אלא מבחינה ובחינה לעצמה מפני שעדיין שתי הקצוות למטה מהת"ת שהם נצח והוד לכך הוצרך להיות חתום והמזגת השפע בנצח והוד ששם אתכנש רבו ומשח דהיינו השפע הנמשך מהחכמה ע"י תמצית האברים ע"י נצח והוד להתבשל להריק' ע"י היסוד וז"ש דנגיד מלעילא לאשראה ליה בפומא וגומר המשפעת במ':

וכדין אתקשר כולא הראש שהם ג' ראשונות שמשם השמן וימין ושמאל ואמצע ומתמזג בנצח והוד ע"י היסוד המכין במ' דהיינו כל האצילות: בכל זמנא שהנבואה היא לעתים ועסק התורה תמיד כיון שיושב ללמוד יומם ולילה תורה עמו. דרגא עילאה ת"ת. נביאי מהימני נצח והוד. אינון דמשתדלי וגומר בא להורות עוד מעלה ב' אל מארי תורה על נביאי שהת"ת הוא קיימא דכל מהימנותא בענין שגם בכללו נצח והוד אמנם נביאי באתר דאיקרון נצח והוד פרטיים וע"ד איקרון פי' נביאים הם נקראים ג"כ ע"ש הנבואה הבאה מהם בשם הנביאים.

אינון דמשתדלי וגו' בא להורות על מעלה ג' אליהם שלא לבד מעולים מהם אלא ג"כ הם לעילא באתר דאיקרי תורה שהוא הת"ת ועדיפי מנביאי כדפי' לעיל ולא זו אלא שממש הנביאים בירכים מעמידי הגוף ופעמים הרואים ברוח הקדש מצד המ' עולים עליהם ונמצאים נביאים למטה מרוח הקדש כאו' והאנשים אשר היו עמי לא ראו דבר וגו' ופי' רז"ל שהיו חגי זכריה וגומר אמנם מארי תורה לעולם הם עליונים ואין עולה למעלה מהם וז"ש קיימי לעילא באתר דאקרי תורה ת"ת ולעולם עדיפי מנביאי והם עילאין מכולהו שאינם כנביאים שלפעמים עולים עליהם התחתונים כענין אבן מאסו הבונים וגומר כעליית המ' על נצח והוד. עוד אמר אלין קיימי לעילא וגומר שהירכים הם מעמידי הגוף: אינון דאמרי וגומר הי נו מ' ע"י היסוד והם ג' מדרגות נקשרות כא':

לא אצטריך לא לקרבנין אין ספק שאם חטא שמקריב קרבן ואפשר דה"ק לא אצטריך שאינו חוטא מפני זכות התורה המיסרתו ולא יצטרך לזה. ואפשר לומר עם היות שמקריב לא אצטריך שתורתם מטהרתם וחולין בעזרה ודאי לא הוו. ואין למו מכשול עון וכן נתיבותיה שלום בלא חטא וזה כפי הפי' הראשון ולאידך פי' אין למו מכשול שמתכפרים ממכשולם וכן נתיבותיה שלום שנתכפרו ונטהרו.

לרווחא אובדא היינו תוספת נשמה שנסתלקה מרווח לה ע"י הריח ההדס שהוא בסוד הבינה ולכך ע"י הריח מחזיר הנשמה אליו ששם מקור הנשמה. חד לאברהם וגומר דהיינו ג' ווי"ן דה' עילאה וז"ש וקשירנא לון בחד דהיינו יחד בבינה ואפשר שהם סוד נשמה מבינה בחסד רוח באמצע נפש בשמאל ממ' גבור' תתאה וקשרם יחד מורה קשר נפש ורוח ונשמה יחד בגין דכתיב לריח שמניך הוא ריח השמן מהחכמה בבינה ונמשך אותו הריח במלכות וז"ש שמן תורק שמך וז"ש בגין דבהאי ריחא אתקיים חולשא דנפשא מ'. במהימנותא דא ג' אבות הם חוזק המ' ומה גם מבינה נקשרת בחכמה. הרמ"ק זלה"ה:

נפשא ורוחא מתפרשן עציבן. הענין שאין הנשמה מרגשת כ"כ בפירוד נפש יתירה כי אותה הנפש יתירה דשבת היא מסטרא דאצילות ונשמה סתם מסטרא דבריאה ורוח מיצירה ונפש מעשיה והנה בהסתלק האצילות דהיינו דוקא מיצירה ועשיה רוח ונפש אמנם מבריאה אין סילוק שהם לבושי שבת וי"ט מורה על האצילות ולעולם בהולכן נפשא ורוחא עציבין לכך ו"י נפש וכן רוח. אבל נשמה שהיא מבריאה דבקה באצילות שהיא תוס פת נשמה עם היות שאין להכחיש תוספת רב בשבת משאר ימי החול. ועם היות שעצבות זה מגיע לנפש ורוח עכ"ז יותר יגיע לנפש שהיא רחוקה למטה הרבה לכך ו"י נפש ולא רוח כי הרוח עם שמגיע לו עציבות עכ"ז אינו רחוק כמו נפש כנז':

רוחא בתר רוחא שתי נשימות לשאוב הריח. או ד' ג' בג' הדסים. לשבחא שמא קדישא וגומר היינו להשפיעו ולכוון בשבחיו והודאותיו מקום משך השפע אז וז"ש ומאן אתר שבחא וגומר והכא בפסוק זה משך שפע ההודאה הוא מעמיקא דכולא דהיינו מהכתר כדמפרש ואזיל. פלא כתר עצות בינה מרחוק חכמה. ממרחק תביא לחמה מ' אשת חיל. כמה דכתיב אל אמונה להוכיח שאינה בבינה מדכתיב ואין עול דהיינו מ' שהעול והקליפה סביבותיה ולהוכיח שהיא במ' אמר ואמונתך בלילות ומשום דאפשר לפרש אל אמונה בבינה ואין עול שהיא נחלה בלא מצרים שאין צעקת הקליפות עולה ולזה הביא פסוק ואמונתך בלילות ומשום דאפשר לפרש אמונתך בינה נמשכת למטה בלילות מדת הדין לזה הוכיח מפסוק חדשים לבקרים רבה אמונתך חידושה של לבנה מצד הבקרים. אומן יסוד וממילא משתמע. וזרקתי לסיים בנחמה בפרשת קרבנות. מהרמ"ק זלה"ה:

כז ע"א רעיא מהימנא בס"ד פקודא לעשות העולה וגומר כפי פי רשב"י ע"ה כי העולה בסוד הבינה שעולה ממטה למעלה והיינו לעשות העולה לתקן הבינה כמשפטה בסוד תיקוניה וייחודה עם סוד המשפט והיינו המלך המשפט וכיון שהוא בסוד הבינה והחטאת בסוד המ' כאשר יתבאר במקומו נמצאו כל הקרבנות בסוד ה' א"כ ממש אשין הוו נחתין בקרבנא לקבל הקרבן בסוד ההי"ן וסודם ה' ספי' הכלולות בסוד ה' דהיינו חגתנ"ה שהם בסוד א"ש ה' ולכן הם אישים בסוד אשה א"ש ה' כנודע והם חסד אש אוכלת ואינה שותה כי אינ' צריכה מים לשתיה אחר שיש מים מצד החסד ואינה צריכה אלא אכילה כדפי' רשב"י בענין אכלו רעים וגומר מאן דאית ליה מיכלא בעי שתיה ומאן דאית ליה שתיה בעי מיכלא וע"ד זה מימין אית ליה שתיה בעי מיכלא. ומצד הגבורה שותה ואינ' אוכלת מן הטעם הנז' ומצד הת"ת אוכל ושות' אוכל מצד החסד שבו ושותה מצד הגבורה שבו מן הטעמים הנז'. ומצד הנצח המ' מתייחדת עם הת"ת ולצורך ייחודה צריך התעוררות מלמטה מכל המינין כאשר אינה אוכלת ואינה שותה. וכן לקובלייהו הם רמוזים ב' בחינות אלו בסוד העולה באומ' זאת תורת העולה היינו חסד שמשם ותורת חסד על לשונה. היא העולה שעיקר הבינה על הגבורה ושם היא משכן העולה שהוא הבינה והת"ת שהוא על היסוד שעל המ' הנקרא מזבח והיינו תרי זימני על מוקדה על המזבח. ומשך ייחוד המ' בנצח והיינו כל הלילה יסוד הנק' ליל' כלו' מצד הייחוד נק' לילה ומשם נאחזת בחסד והיינו עד הבקר. ומצד ההוד היא נאחזת בדין והיינו ואש המזבח דין המ' תוקד בו בכח ההוד:

ואוקמוה מ"מ עולה כולה לגבוה דהיינו שהיא בסוד העליה דסלקא עד הבינה כנזכר ויצדקו בה ה' אשים מצד מציאות ה' שבה שהם סוד ה' ספי' אלו וז"ש ודא בינה ה' ונודע שמצד הבינה נק' אלהי"ם ואותיות י"ה סדורות ה' על י' נוקבא ולכך אש מצד החסד היא ה' חמש מראות דילה שתחלת גלוי המראות הנז' הוא בסוד החסד ה' זמנין אור ומצד הגבורה היא י' בבחינת הבינה שהיא בת לאימא יחידה שאינה מתייחדת עם הת"ת אלא מצד החכמה כדפי' על פסוק וגם אמנה אחותי בת אבי וגומר ומצד הבינה היא דין כאו' ומראה כבוד ה' כאש אוכל' וגומר ולכך משם היא אש שותה מפני שיש לה אכילה כנזכר לעיל בן אור בת עין דהיינו סוד ה' הרוכבת על י' שבשם אלי"ם והנה סוד הת"ת הוא אש אוכלת ושותה וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

כז ע"ב שותה כל מיין דאורייתא יש לה שתיה מהדקות מלמעלה בסוד התורה מימין דתמן מים ואוכלת כל קרבנין דצלותא דהיינו סוד התעוררות העב באכילה העולה ממטה למעלה מצד התפלות והקרבנות ובסוד אכילה ושתיה דקים ועב. ואוכלת לחים ויבשים הענין כי התורה בה שתי בחינות הפשט הוא בסוד לבושה בעולם מטטרו"ן והם עצים יבשים שאינם נטועים בנחל העליון ומטטרון יקרא עץ יבש שאין לחות השפע נמצא בו שאין בידו להוסיף ולהרבות כי לא בידו הכח והגבורה ואילם רזין דאוריי' הם עצים נטועים למעלה על מים העליונים ועושות פרי וגורמות לימשך מהאצילות והיינו עצים לחים ואש זה שהוא נגד הנצח ששם עולה הייחוד שם הוא נוטל ואוכל עצים לחים ויבשים להתעוררות הזווג כנזכר: ועוד אוכלת לחים כל קרבנין וגומר הענין שיש תפלות לחים וקרבנות לחים דהיינו שאינו בא על עין כגון שלמים ונדרים ונדבות וכיוצא והם לגרום היחוד למעלה ולהמשיך השפע למטה בכל הצנורות וכנגדם בתפלות כגון שחרית וערבית ומנחה ומוספין ותפלות נדבה וברכת הכהנים וכיוצא ממצות עשה כולם בסוד לחות מימי השפע העליון. אמנם תפלות וקרבנות יבשות שאינם להמשיך שפע רק לטהר פגם העון ולהורידו למטה אל הקליפות כאו' ותשליך במצולות ים כל חטאתם והיינו כגון חטאות ואשמות הבאים לכפרת עון וכן תפלות שהאדם מתודה על חטאותיו לפני קונו ביום הכפורים דכתיב ונשא השעיר עליו וגומר ובין אלו ובין אלו הם התעוררות לייחוד המדות וכול' הם בסוד אש אוכלת לחים ויבשים דהיינו קרבנות עשה ולא תעשה כנזכר וכן תפלות שהם באים לנקות האדם ממיתת ב"ד סקילה שריפה הרג וחנק שפגם המדות העליונות ואותו הדין והפגם תלוי במדות העליונות ויתוקן ע"י שיושפע למצולות ים הפגם ההוא כנז'. ואש שאינה לא שותה ולא אוכלת מפרש ואזיל כי בסוד ה' תפלות היא ה' מראות שהיא הבינה מצד החסד ולקבל בת עינא דהיינו שהיא אש שותה ואינה אוכלת הם י' ימי תשובה בסוד הגבורה אוכלת ושותה כולל ימין ושמאל בסוד ו' דהיינו י"ה אור דנהיר בבת עינא הנז' ואש שאינה שותה ולא אוכלת היינו ה' ענויים שהם בסוד ה' בתראה שאין בו ייחוד בסוד הוד כנזכר והיינו סוד אומרם יום הכפורים אין בו לא אכילה ולא שתיה:

פקודא בתר דא לעשות החטאת כמשפט. תנאים ואמוראים אתון דמסטרא דמדות וגומר תנאים הם חג"ת אמוראים נ"ה כנזכר בתיקונים חסר ן' דאיהי עלמא דאתי כי ביטול הקליפות הם מבינה וכיון שקליפת ספק זה נתחזקה ואמר תיקו שנסתלק כח הבינה. דתיקו מעלמא דאתי שתיקה כלו' הבנת המלה שתיקו דהיינו להיות שהבינה עלתה אל החכמה ונסתלקו מעל הבת שהיא ההלכה לכך שתיקו ואות ן' דאיהי תיקון והיינו כענין שתוק כך עלה וגומר דהיינו עליית הדבר אל החכמה מקום השתיקה כנז':

ואינון קושיין דאינון לבושין וגומר כלומר הקושיות שהם הקליפות אינם בפנימיות ההלכה שהיא העצם המ' כי שם אין קליפה ולא קושיא אלא בלבוש א' שהיא מתלבשת והיינו סוד שתא סדרי והיינו ממשבצות זהב לבושה ובאותן לבושין הם הקושיות בחילוף החתיכות כדמפרש ואזיל והענין כי ההלכה הפנימית שהיא עצם המלכות דאצילות ולפי האצילות הפנימי יש דרך א' ולפי לבוש הדרך אחר והמשל כמו שבסוד האצילות ג' ראשונות הם ג' מדות אמנם סודם בסוד ההיכלות הם י"ח כלולים בסוד היכל א' דש הקדשים כן הב' היכלות הת"ת סוד היכל הרצון הוא למעלה מהיכלי אהבה וזכות סוד חסד וגבורה ובאצילות בהפך וכן יסוד ומ' כלולים יחד בהיכל א' בלבנה הספיר וכיוצא מחילופים אלו יחייב חתיכת הבגדים בחילופים לפי הפנימיות והחכם צריך לתקנם לפי צורך הממשה התחתון ולא יתבהל לומר חסר בהלכ' זו כי סוד גוף ההלכה ברתא דמלכתא ולבושיה גורמין זה ובסוד התיקון מתתקן הכל וסלקא ברתא דמלכא שלימא בכולא בתיקון כי סוד התיקון ילביש הגוף בלבוש ויתקשט כראוי וז"ש בגופא שהוא עצמותא בלבושהא שהם ההיכלות בתכשיטהא דהיינו סוד הכוונה לקשר העולמות. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. וכי אורייתא איהי חסר והכתי' תורת ה' וגומר זה יובן מפ' פנחס דף רנ"ד ע"א ר"מ על פסוק ויהי ביום כלות משה. עכ"ל.

כח ע"א ואליהו יהא לי פה כי הוא סוד הברית דפ"ה עולה מיל"ה ובידו הפה ואין כח בת"ת לדבר אם לא ע"י הפה המסורה לאליהו והוא כבד פה בסוד תחלת הגאולה שהפה עדיין בגלותו והוא אליהו תלמיד בסוד לימודי ה' דתמן אעילת רישהא ההיא אילתא שהיא נק' אילת השחר והיא חבר ודאי כי ת"ת ומ' חברים לכך אליהו תלמיד חבר שהוא מאיר אור הלבנה מאור החמה מרע"ה והיינו ומסרה ליהושע וגומר: וייתי לתקנא כל אלין ספקות דהיינו שיטהר כל הקליפות ויכניעם מהקדושה עד שיטהר וילבין ההלכה ואין מערב לשכינה הייחוד והסילוק אלא הקליפ' ומיד שיטהר הקליפות מיד ברתא דהות מהדקא שפלה וגומר. רבות בנות היינו סוד ז' היכלות הם בנות ירושלם עשו חיל עלייתם ויניקתם עד הבינה היכל ז' אמנם את בת מלך עלית על כולנ' דסלקא עד חכמה כדמסיק דהיינו כח וחיל המ' הנקר' מה אעידך וגומר וייחודה עם הת"ת אל הימין ואין לך שלימו אלא בה כי הת"ת חסר דמלכא בלא מטרוניתא לאו מלכא איהו. פה אל פה בינה עם המ' אדבר בו ת"ת הקושרם יחד. חידות הם לבושין דהיינו ההיכלות שכל הנביאים לא נתנבאו אלא ההיכלות שהם חידות ולבושין שאינם משיגים הענין באצילות בעצמותו אלא בחידה ולבוש אמנם מרע"ה היה משיג יותר בפנימיות בסוד האצילות יחוד דשבת הנק' מרא"ה דסליק רמ"ח כדמסיק אמנם בימות החול המ' מתלבשת בהיכלות ולכך מכסי אבריה בסוד לבוש זה ומי גרם כל זה סוד חטא אדם הא' שהלביש האצילות בסוד עץ הדעת טוב ורע ולזה תתלבש כדי שלא יהנו הרשעים מאור יום הא' אלא יהיה גנוז לצדיקים כנודע אמנם לעתיד יתוקן הכל ויתפשט אדם מעור הנחש והחול איננו ויהיה הייחוד בסוד האצילות והיינו סוד ויהיו שניהם ערומים וגומר שלא יתפשטו בסוד הקליפות וערב רב דהן הן עריות דקב"ה ושכינתיה דהיינו ערוה ע"ר ו"ה דסביב רשעים יתהלכון שעריות אלו הם עריות דקב"ה ושכינתיה ועריות דיש' וערב רב. וכ"ש שהם עריות דמרע"ה וכלתו דהיינו ממש התורה ששם יצדקו סוד הקליפות והקושיות.

ובגינייהו צריך לכסאה שאין בזמן הזה מי שישיג סודות התורה מפני הקליפות המכסות כנזכר לעיל חקור דבר היינו מ' וחקירתה בגילוי הסודות ודוקא למ' ולא לזרים והמגלה לזרים עונו גדול. חטאת ואשם ועולה הם ג' אבות ולקמיה קאמר שאשם וחטאת הם בחצונים ואולם כי המ' יתדבקו לה החצונים ויסתרכו בה בסרכות בריאה שלא יניחוה להתייחד ולעלות למעלה מפני הפגם הנעשה בה מלמטה והפגם על ב' פנים יש פגם שיהיה מצד הגבורה וזה יתלבן ע"י קרבן חטאת ויש פגם ימשך אליה מצד הת"ת ויתלבן ע"י קרבן האשם ויש פגם ימשך אליה מצד החסד וימנע עליתה וזה מתתקן ומתכפר בעולה ובזה יצדק חטאת ואשם בספי' דהיינו אבהן המתתקנים בקרבנות ויצדק בקליפות דהיינו הקליפות המתבערות ע"י הקרבנות הנז'. שמים אבר וגומר הענין שבהתחבר המ' עם כל מדה ומדה אז יושלמו ויוכללו הספי' כל המעשר נמצאת היא תשלום כל האברים שכולם צריכות אליה להשתלים. מי שלא חג ביום ראשון וקשה דסתם מתני' בחגיגה דמי שלא חג בראשון חוגג כל שבעה וי"ל דהכא נקיט כר' יוחנן דס"ל דחגר ביום ראשון ונתפשט ביום ב' כיון דלא חזי בראשון שעונו גרם לו להיותו חגר דלא חזי בשני ע"ש בגמרא אמנם אם היה פשוט בראשון ולא חג ונתחגר בשני יחוג כל שבעה וענין תשלומין היינו להביא עולת ראיה ושלמי חגיגה וחטא המעכב לעולה היינו חטא ועון הגורם לו להתחגר ששנאו קונו ודחה עולתו שפטרו מלהביא דהיינו הקלי' סירכה האוחזת במ' ואינה עולה למעלה כלל להתייחד כנזכר ובשעיר שהוא הקרבן חטאת מתטהר ומתלבן פגם החטא סמא"ל וחטאת לילי"ת: אשם תלוי וגומר כענין הת"ת בקדושה אמצעי בין ימין לשמאל כן יש בחצונים והוא פגם העון אשם תלוי והוא הגורם הספק דאמרינן תלוי עד שיבא אליהו לטהר הקליפות. מזונא דיליה שוחד דיליה חלק הקליפות מלמעלה דהיינו הזוהמא ומים אחרונים. ומתקרבין אברים דכלה הם ההיכלות שנקשרים ומתאחדים זה בזה ואפשר דהיינו קשר י' ספי' המ' והענין כי הפירוד הוא בסוד הקליפה העולה בין ספי' לספי' ובין אות ואות ובין היכל והיכל. איש תמים משם החסד שמשם היסוד ת"ם י"ם הנק' חסד הנז' באדרא. והשתא צריך למשל וגומר דכיון דש"ה מימין ושעיר משמאל כדמוכח בחטאת שהוא בשמאל א"כ באמצע מאי איכא ותירץ שיש שעיר והכרח בענין זה משעיר עזאזל שהוא עשו א"כ שעיר לה' יעקב ת"ת והיינו דתירץ ואית שעיר א' וגומר והיינו דמסיק שנגדיי לת"ת הוא שעיר דעשו דהיינו סוד כבד סמא"ל נגדיי ללב יעקב ושמרים דדם היינו פגם הנעשה בת"ת והכרח לזה דמתמן שחין אבעבועות שנאמר ויהי שחין אבעבועות פורח באדם דהיינו אדם בליעל נגדיי לאדם פנימי שנאמר עליו כתפארת אדם וכן ספחת וצרעת שנאמר נגע צרעת כי תהיה באדם פנימי שבו הפגם וכל פגם זה ושמרים אלו נוטל כבד שהוא סמא"ל דהיינו שעיר עזאזל דכתיב ונשא השעיר עליו עונות תם דהיינו יעקב דאיהו לבא כאו' עד לב השמים:

יקרה היא מפנינים ובודאי אין בה דוחק ולא קושי ועכ"ד להבין דבריך אני שואל. אלא מה עמודא דאמצעיתא וגומר היינו סוד העלייה אל המ' להתייחד תחלה אוחזת בה החסד וגבורה מלמטה ומעלים אותה אל הת"ת בין חסד וגבו' עצמה ומשם מעלים אותה אל הבינה הנק' הנשר הגדול והיינו שהיא עולה ג' מדרגות שהם אדנ"י יונה יהו"ד אדם אהי"ה נשר:

דאמתלת לאורייתא כלומר הספי' הזאת בסוד עלייתה נמשלה לתורה שעניינה תלוי בתורה אם מקיימין ישראל את התורה היא עולה אם מבטלים היא מתעכבת בענין שהענין הרמוז אליה בעצם היא התורה וגדפין דילה כלומר הנותנים לה כח לעלות פקודין דעשה כי בהיות ישראל מקיימין את התור' והמצוות היא נוטלת התעוררות ממעשה המצות ומתייחדת למעל' והנ' במשל הייחוד הנרמז הנה ג' בחינות הא' משל הת"ת ומדרגות עלייתה הב' משל הגוף שהוא התורה. והג' משל הכנפים והם המעלים אותה וכנגדם ג' להפך עכובה כדמפרש ואזיל. מהרמ"ק זלה"ה: גליון. דאינון עריות דקב"ה וגומר היינו קש ין דהלכה. עכל"ה:

כח ע"ב הכי פקודין דלא תעשה. והתכת לשון השמועה מה העליה ומה הגוף ומה הכנפים הכי מעברין הכנפים מצות לא תעשה ונגדיי לגוף וגומר ונגדיי לעלייה וגומר והיינו ג' זמנין הכי דקאמר ואו' הכי פקודין דל"ת תפישו דילה ולא שיהיה הפגם ואחיזת החצוני' בה בעצמה ח"ו אלא בסוד רגליה יורדות מות והם סוד חיות ואופנים ששם רשעים יתהלכון והיינו סוד צפרים הנאחזים ברגליהם בפח דהיינו נוקבא דתהומא רבא ולא אל המלכות יעכבו עלייתה אלא גם כח שתי זרועות המתפשטין למט' יבטלו כחם מפני הפגם וז"ש ואתקריאו סרכות כאלין סרכות ונודע שהלב ת"ת כנפי ריאה הם סוד ז' מדות שהם סוד המצות המקרבות חום הלב דהיינו הדין ובהיות הסרכות שהם ל"ת עבירה מכבה מצוה ומבטלין כח כנפי הריאה וז"ש דמעכבין לכנפי ריאה לנשבא וגומר.

הכי אשם היינו נגדיי לגוף כי אשם אוחז בגוף וחטאת אוחז בכנפים כדמסיק לקמיה ולא שיהיה האחיז' ממש בשכינה אלא אחיד בגדפוי דשכינתא בסוד בחינתם למט' בעולה מטטרו"ן והיינו בחינת שהם נגדיים לכנפים וז"ש דאינון חיוון דכורסייא כי בסוד החיות סוד התעוררות עולה בסוד מים רבים לא יוכלו לכבות וגומר והמעכבין בכנפים הם חטאות שהם נגדייה למצות עשה כנזכר לעיל כי עולה וחטאת שהם נגד חסד וגבורה אמנם אשם הם נגדיים לגוף ממש האמצעי להפך הת"ת האמצעי בין הכנפים וז"ש ואשם אימא דערב רב והם נגדיים לחיילי הקדוש' חיילי החצונים אמנם אשם היא ממש אימא דערב רב ככסא שהיא אם לחיות ולכך הם ממש במטרוניתא לא בגדפהא כי כנפים לשון כנופיא דהיינו חיילי הקדושה וכסא היא נקודה אמצעית בשכינה בין כנפיה ואין הפגם ממש בשכינה אלא בכסא וחיות וז"ש סרכא אחידת בכורסייא וגומר והנה לפ"ז עולה היינו עלייתה חטאת היינו טהרת הכנפים מחטאות ולכך עולה עלייתה בחסד חטאות עבירות מגבורה אשם מת"ת שהוא נקודה אמצעית האוחז בכנפים אמנם לפעמים יש זכיות והם מעלים המ' והיינו עביר' שאינה מכבה מצות ויש עבירות והדבר שקול זה מעלה וזה מוריד א"כ הא תליא באוירא שהוא ת"ת שאינה מגעת לת"ת אלא היא תלויה ממנו והיינו אשם תלוי בצדיק והיינו עכוב דעולה עד הבינה:

הכי אשם תלוי בצדיק והוא אמצע הדרך בין ת"ת למ' כאו' דאחיד בין שמיא וא"כ הנה תשובת שאלת התנא כי אשם תלוי הוא בצדיק כדפי':

חטאת איהי יותרת הכבד וגומר השתא מפרש אמאי אמרינן אשם ואשם תלוי ולא אמרי' חטאת תלוי ולפרש הענין אמר כי חטאת הם בבחינת החיצונה הנגדיית לחיות דקדושה והיינו יותרת הכבד שהם כדמות בריאה כנפיה יותרת הכבד כנפי הכבד וככבד פגם נגדיי ללב שהוא הת"ת ויותרת הכבד חטאת שהוא נגדיי לכנפים וז"ש אכבידת עלה בחטאות וגומר כגוונא דכבד דמכביד דמיה כנזכר לעיל הכי אלין חטאות מכבידין על גדפוי והוא פגם במצות ועבירה מכבה מצוה ולכך מבטלין כחה ואינה תלויה אלא אינה עולה כלל וז"ש כי מסטרא דחטאת אתמר נתנני ה' בידי לא אוכל קום אמנם אשם בגוף האמצעי דהיינו סוד התור' שהוא הגוף כנזכר לעיל אמתילא לתור' ואין עבירה מכבה תור' לכך יש לה עלייה קצת אשם תלוי כנזכר:

אש תמיד וגומר הכוונה לשבח התעוררות התור' על התעוררו' המצוה כמה חלקים והענין כי התעוררות המצוה ישלוט בו החצוני והיינו אם יעבור אדם עביר' ישקלו המצו' עם העביר' והחצוני המתעורר עם העבירה יעש' סרכ' למלכו' המתעכב עלוי' ולא תעלה להתייחד ע"י המצו' והיינו עביר מכבה מצוה א"כ מי שמניח עסק התור' ויעש' עסק המצו' יעדר מעל' זו ויגרום לעצמו רעה כי כמו חיותו נפשו ורוחו מתכבים דהיינו מיתתו וז"ש הכי מכב' נר דיליה ולא כרת לנפש ח"ו אלא כרת לגוף וז"ש דאשתאר גופא וגומר והטעם שהוא גורם כיבוי לגוף ולא לנפש מפני שהיא מדה כנגד מדה:

האי מאן דסליק שכינתא מאתרהא דהיינו אופן אחד בארץ תכלת של פתילה השמן גרים כיבוי וחשוכא לההוא אתר דהיינו שעוש' חלל בעולם השפל ושכינ' מסתלקת ובאותו חלל נכנסת החצוני' בכח העביר' והיינו שפח' כי תירש מקום גבירתה ולכן מדה נגד מדה תסתלק נ"ר נפש רוח מעליו וזה מבחינת המצוה כי אם יהיה התעוררות מצד התור' אין עביר' מכבה אותו ואדרב' עביר' מתבטלת ע"י יסורין וכיוצא והתעוררו' התור' קיים לעולם:

וסליקו דמצוה מסטרא דע"ה וגומר הענין כנזכר שהמצוה מ' עביר' לילית הרשעה וכאשר תסתלק המ' יחשיך מקומה מצד עמי הארץ שאין להם תורה אלא מצו' ועביר' מכבה מצוה שאין כח להתעלות מצדם אמנם אין עביר' מכב' תור' שת"ח הם גורמין שהשכינ' על גביהם תור' מצד הארתם אליה מן התור' לכך אין החצונית יכולה להחשיכ' כלל. ועוד מטעם שהמצו' לפרקים ולכך תכנס בין הדבקים בין ריוח לריוח ויפריד אמנם התור' תמידית לא יתנו דמי לה אין פרצה שתכנס החצונית דרך שם. לכך אש תמיד תוקד על המזבח דהיינו התור' ולא תחשיך וז"ש דמקיימין ביה וגומר איהו עשן המערכ' עשן המעריך ומסדר המ' לבעלה ועם היות שבהכרח שישן האדם כי לא ניתנה תור' למלאכי השרת עכ"ז יצדק מלת אש תמיד תוקד כד"א נר תמיד כל לילה וליל' וזה שאמר כגון בהעלותך וגומר והיינו סוד המנור' אור התור' להעלות המ' נר להתייחד למעל'. והנה במקדש היו שני עשנים עשן המערכ' מזבח החצון ה' אחרונ' לגבי ו' ועשן המזבח הפנימי ה' עליונ' אל י' וכנגדם ממש בסוד התור' ראשונ' סתם פה מ' הבל פה עשן המערכ' לאות ו' אמנם עוד מציאות ב' עשן הקטרת מאות ה' ראשונ' לאות י' ובתור' מציאותה.

דאוריית' עשן דילה יתער מלכא בינה לגבי חכמתא דאיהי במוחא דהיינו כשהאדם מהרהר דברי תור' ונותן דעתו עליהם:

כגווגא דמננא דכתיב כי בענן ארא' וגומר מלכא סוד מזבח הקטרת ועתר ענן הקטרת הה"ד ואד יעלה מן הארץ דהיינו ארץ העליונ' והשקה את כל פני האדמה ה' אחרונ' למט' וז"ש ולבתר והשק' וגומר כדמסיק.

הכי יתער עשן דהיינו אחר שיתעורר המ' אל הת"ת יתעלה הת"ת אל הבינ' ויעורר הבינ' בכח ההתעוררות ההוא דהיינו החכמ' הנזכר דהיינו התעלות הת"ת בסוד הדעת עד העלותו מן הבינה אל החכמ' ושם נביעו מקורא דמבועא וא"ו יכלל מימין ושמאל חכמ' ובינה כדמסיק דהיינו מלא מצד החכמ' י"ה מצד הבינ' אותיות אלי"ם דהיינו סוד המ' הנק' אלי"ם חיים על הצדיקים כדמסיק והיינו סוד דברי אלי"ם חיים שבפיהם והם מתלהבים בחידושי תור' שמוסיפין משם מהרמ"ק זלה"ה:

כט ע"א פקודא להקריב בכל יומא תמידין וגומר כל אלין תמידין וגומר הענין כי שני תמידין קריבין בכל יום כל ימי עולם וכן המוספין בשבתות ובחגים ובר"ח ונר' הדבר בלי צורך כי מה צורך לעשות ענין א' פעמי' הרבה בזמנים מתחלפים ותירץ ואמר כל אלין תמידין עם היות שנר' שזה כזה עכ"ז הטעם מפני שהם מדות דקב"ה בבקר חסד תמיד של שחר ושל בין הערבים גבורה ושניהם של יום א' שהוא חסד אינם של יום שני הגבורה כנודע אינם של יום ג' שהוא ת"ת וע"ד זה לכל השבתות כי שבת זה אינו שבת הבאה או שבת שעבר' כי לכל א' ענין לעצמו ומציאות לעצמו וכן לכל החגים כי חג שנה זו אינו חג שנה שעבר' ולא ייחוד של זה כזה וריח ניחוח שנעש' למד' זו ביום זה אינו הנעש' ביום אחר אלא מדה אחרת ולכל מדה ומדה צריכ' תיקונ' וז"ש דצריכין למהוי לון נייחא דהיינו להמצא הייחוד והקשר בכל מדה ומד' מהמדות המתגלגלות בסוד שמיטין ויובלות:

ואע"ג דכולהו ספי' כולהו חד ומייחוד בחינת קרבן יום א' נהנ' ומתקשר ומתייחד כל עשר ספי' יחד עכ"ז יש חילוק אם יתקשרו כולם מפאת בחינה פלונית שבספי' פלו' או זולת' וז"ש כל ספי' וספי' ממנא על שבתות כי כל שבת ושבת ספי' בפני עצמה וז' ימים ז' ספי' שבאות' ספי' וז"ש וזמנין בכל שנה בחלקיו בסוד י"ט וההוא מדה דשולטנותה בההוא זמנא כגון יום א' של פסח הוא חסד שבחסד כל ספירן אתכלילן ביה שכולם מאירים בסוד הקרבן והייחוד הנעש' ביום ההוא וכולם מאירות ומתלבשות מדגל אור החסד ולזה כל הספירו' נקראות חסדים וע"ד בר"ה שהוא יום הדין גבור' אתקריאו כולהו גבורות נמצא שבבחינה שישתנו הזמנים עם היות שישתוו בענין מעשה הקרבן ודרך זה לתפלות ולמצות ולתור' ולא לבד ישתנה הענין בשינוי הזמן אלא גם ישתנה לפי בח נת החוגג והשובת כדמפרש ואזיל והשבית' לכל א' כפי בחי' עמלו יש שובת ממלכות הרשעה כגון העמלים בעסקי העול' ופרקו עול תורה שנותנים עליהם עול מלכות הרשע' וביום השבת שובת מעול מלכות הרשע' ומי שנשוא עול תורה ביום שבת שובת מעול מלכות שמים דהיינו תפלין דשבתות וי"ט פטורין מן התפלין:

חרות על הלוחות לוחות הם ו' ה' דהיינו ו' ה' לוחות מעש' אלי"ם המה והבינה חרות עליהם ומשחררם מהמצות הכתובות על הלוחות כנזכר והיינו אנכי שהיא בינה אשר הוצאתיך וגומר היא מלה ראשונה על כל מה שכתוב על הלוחות:

ופרישת גדפהא הם נצח והוד דאימא עילאה עד הוד אתפשטת והיא על ברתא שעלתה על נצח והוד להתייחד עם הת"ת. ואתמר במשריין דסמא"ל וגומר מפני שהם יראים ממנוחת שבת ונכנסים בנוקבא דתהומא רבא כענין ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים ואז הם תפילין של אור בסוד כתנות או"ר ואין אנו צריכין לכתנות עור שהם תפילין דמטטרו"ן והיינו כי שם ה' נק' וגומר:

אות תפילין ואות שבת וגומר הענין שהם שני אותות לעולם באדם אות תפילין ואות ברית ויתחלף אות ברית באות שבת וי"ט ואות שבת אינו שוה לכל אדם והענין כי הנשמ' עיקר לכל העניינים והנה בימי החול העבדים יש להם נשמ' מסטרא דבי"ע והבנים יש להם נשמ' מסטרא דאצילות המתפשט מה' מ' שמים ועבדים נשמתם ביום שבת סוד נשמה זו שהיא נשמת הבני' בימי החול והבנים נתוספים תוספת אור מאימא עילאה יה"ו דפרשת גדפהא ואז הוא בהם כל השם יחד וז"א וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נק' כל השם יחד משא"כ בעבדים דאין להם ביום שבת אלא אות ה' דאצילו' כנזכר ועכ"ז יש להם מנוחה שעמי הארץ ביום השבת בדלים מהם והם עטרה לעבדים כפי מעלת נשמתם כנזכר ולזה כל המשתמש בתגא חלף ולזה אין משתמשין בת"ח ולזה אין להם אפי' בימי החול עול דרך ארץ ועול גלות ושעבוד ואפי' החצוני' מתרחקים מהם דכתיב והזר הקרב יומת: כי לי בני ישראל עבדים כיון שנותנין עליהן עול תורה ועול מצות ועם היות שסביב אליהם רשעים יתהלכון עכ"ז לי בני ישראל עבדים לא לשאר אומין: כגון עבדים היינו לפרע' וגומר דהיינו שאלו אין להם נשמ' לא דבריאה ולא דאצילות אלא הם בסוד הקדוש' המתפשטת לחוץ לחצונים ולכך הם משועבדי' לחצונים כעין שהיו ישראל בהיות' במצרי' משוקעי' בקליפות והקליפו' שולטות עליהם ואלו אינ' מניחים תפילין כלל וכיון שאלו שומרים שבת יש להם מנוח' קצת שאין אש של גיהנם שולטת בהם ביום השבת וז"ש למען ינוח שורך וחמורך דהיינו עם הארץ הנז' שהוא שור וחמור בתור' ומצות כנזכר.

ולבתר דיעול גרמיה וגו' כלומר אם ישובו בתשוב' ולתקן עותתו ישעבד עצמו לת"ח לשמשו וללמוד ממעשיו יש לו פדיון אגב ת"ח וז"ש אדם ת"ח ובהמ' עם הארץ תושיע ה':

דת"ח צדיק וגומר הענין כי ת"ח אין לו שכר בהאי עלמא שעובד ע"מ שלא לקבל פרס ומה גם סטרא דאצילות שלא יתגשם כלל ולית ליה מדיליה כלום בסוד צדיק דלית ליה מדיליה כלום וביום שבת שאין מבשלים בו מאכל כי מאכל יום שבת רוחני לא גשמי ואם עושה עצמו תיק ולבוש לת"ח במה שמאכילו וסביל ליה בממוניה להאכילו כל צורכו כיום השבת שחול מכין לו מאכל יפה וכסות נקיה מיום חול. ואח"כ לקבל דבריו בתור' לאתנהגא בפקודין כפום רעותי'. יושיע ליה משומא דהיינו תשומת יד וגזיל' שלא יעשוק לחבירו ומכל עון. ובזכותו יושיע ליה ממלאך המות שלא ישלוט בו סמא"ל וגיהנם לטמאו בסכין פגום שעושהו נבילה ומתטמא מלהקרב על המזבח דמיכאל ולכך לכלב שהוא השטן שרו של גיהנם תשליכון אותו כאו' הציל' מחרב נפשי שהיינו חרב פגום ובזה מיד כלב יחידתי שלא ישלוט בה אשו של גיהנם. אמכ' הצדיקים מתים בסכין בדוק מסטר' דקדוש' בנשיקה ולכך נקרבין לקרבן על גבי המזבח:

ונפש דת"ח וגו' אהדר לפרש אומ' לעיל ת"ח איהו כיום שבת וז"א ונפש דת"ח אתקריאת מלכתא והטעם מפני שהיא אצול' ממ' ממש דאצילות. נפש יתיר' דשבת עונג דיל' דשבת הנז' נשמ' חיים מבינ' בסוד קשר' בחכמ' שבה החיים רוח השכלית דאצילות כנזכר.

והכי כענין הנפש שהיא נפש יתיר' כנזכר כן יש רוח יתיר' ונשמ' יתיר' ועם היות שהמורגל בלשון הוא נפש יתירה עכ"ז יש לנו לומר שיש רוח ונשמ' יתיר' ואו' נפש יתיר' הוא בכ"ש שיש רוח ונשמ' יתיר' ופי' ואמר נשמה יתיר' מבינ' ורוח יתיר' מת"ת ונפש ממ' ואל העבדים הוא למט' כדמפרש ואזיל וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

כט ע"ב כל הנשמות מתחת כסא הכבוד. הענין כי סוד נשמ' ורוח ונפש יתיר' לעבדים הם סוד כסא הכבוד עד הבינ'. מלאך מטטרו"ן והיכלות סוד הת"ת רוח. והיכל לבנת הספיר נגדיי למ' דאש לו סנדלפון סוד נפש. אבל ברתא דמלכא שהיא נפש דחול לת"ת. בי"ט שהיא יתיר' בפסח ליל מ' שמורים היינו מצה שמור' לת"ת רוח ואיהו נק' שמור לה ג"כ אל הייחוד. ובהיותם יחד ביום שבת זכור ושמור וטעם היות לנפש ברתא דמלכא מעלות אלו מפני היות' אצילות ממ' ועד"ז אצילות מת"ת ומבינ' וכיון שכן ג"כ ת"ח שנשמתם משם בכל יום אתקריאו שבתות וי"ט וכמו ששבתות אסורים במלאכ' ואדם אוכל בהם ממה שטרח בימי החול כן ת"ח לא אינון בעלי מלאכ' שנשמתם מלמעל' מאצי' וצריך שימי החול שהם עבדים יזמינו להם כדרך שמזמינים מחול לשבת מלבוש ומטעמים:

אגרא דילהון וגומר לענגא וגומר כגוונא דשבת שהוא מן הראוי לענגו ואין ראוי למנוע ממנו כלל כך ת"ח מצוה לענגו ואין ראוי למנוע ממנו וז"ש כל מה דעביד בר נש לשבת אית ליה למעבד. ומאן דמחלל שבת שעושה מלאכ' בו ומשתמש ממנו וכן בת"ח שמשתמש ממנו במלאכ' שעוש' לו שהרי בזה מחלל תורתו שהיא תורה דאצילות ומורידה בתור' דעבד ולא נאמ' כל זה אלא ביורדי מרכבה מפני שהם כמלאכי השרת בגופם ונשמתם דאצילות והם רשב"י וחביריו וכיוצא. וביאר מעלת המשמש ת"ח ואמר

וכגוונא דמאני בי מקדשא אתקריאו קדש עם היות שהם מעשה חול מפני קורבתם אל שמוש הקדש חל קדושה עליהם ואתקריאו קדש ועלו ונבדלו מחול אל הקדש. והנה שמוש ת"ח יש שני דרכי' הא' שמוש כפשטו שמאכילהו ומשקהו ומלבישו הב' הוא שמוש ת"ח במשא ומתן בעסקם בתורה דהיינו התלמידים המחדדין את הרב ואלו מעלתם קדושה שהם קדש קדשים וז"ש ותלמידי דרב וגומר והם ענפים מסתעפים מענף גדול באצילות והם לפני הרב נרות מתדלקו' מאבוקה גדולה והיינו אברם וגומר והרב בעצמו להם כשורש אל הענפים והוא עצם הקדוש' ומקור'.

ומטטרו"ן אנת וגומר היינו סוד עליית הנשמות מבני אדם בעת שינתם בכל לילה והם עולים ע"י המלאכי' מהיכל אל היכל ומעלה זו דוקא לעוסקי' בתור' כנזכר במדרש רות ובזוהר בכמ' דוכתי. מות לגופא דבעירן דהיינו חלק החיות שבו הם עצבים מהעניות והם נכנעים ופני אדם מתעלין ביסורין מפני שנזונין בסוד שפע התורה כדמסיק שהוא מזון היותר משובח במיני המזון שבעול' כנז' בזוהר על פסוק הנני ממטיר וגומר דנפיק מחכמה עילאה ולהכי קאמר דאיהי מזונא לנשמתא שהיא מהבינה וחיותה בשפע התורה הבא מחכמת'. והנה יש נשמתא ורוחא ונפשא שכליים דהיינו שהם דקות יותר מצד החכמ' הנק' שכל בענין שנשמה כהן י' והרוח שהוא ת"ת מתדבק בבינה ה' לוי והנפש שהיא המ' מתדבקת בדעת וא"ו ישראל ובסודם יו"ד ה"א וא"ו ה"א שבחכמה פני אדם מ' ולמטה ממנו סוד יהו"ה דהיינו בבינה סתם נשמה ובה כלולה חכמה י"ה כל הנשמה תהלל י"ה ולמטה ממנה רוח ו' ת"ת ולמט' ממנה נפש ה' מ' שהם סוד ד' פנים והיינו אנפין דבעירן שהם מצטערים מהעניות והיינו נפש ורוח ונשמה דחול אבל לא דשבת:

לקרבא קרבן היינו בהתודה עונו בשכבו על משכבו יקשור בזה סוד נפש רוח נשמה דבעירן למעלה קדם יהו"ה ודאי ומיתתו בכל לילה יהיה בק"ש באחד שאז קושרם יחד למעלה והטעם לזה מפני שנפש ורוח ונשמה דבעירן היינו סוד יהו"ה המתלבש בחיות בסוד ההיכלות ושם סביב רשעים יתהלכון סוד עריה וערוה ער בין י"ה ובין ו"ה וצריך לטהרם מכל עון ופשע בסוד הוידוי וקבלת היסורין בשמחה בכפרת אשמים בסוד ד' מיתות שהם מצד ד' קליפות הפוגמים הנפש ורוח ונשמה והיינו דמסיק מרה סומקא ירוקא אוכמא ג' מדות בחומר שהאדם חוטא ונמשך אחריהם ע"י יצה"ר וג' קליפות ולכך לכפרת העון הנעשה בהם צריך ג' מיתות שהם שריפה הרג וחנק ויש קליפה אחרת ד' חוורא קליפה קשה כאבן דאגוזא שאינה משתברת אלא באבנים בסוד סקילה ואלו הם סוד סרכות שהם מלילי"ת וסמא"ל מצד מרה הלבנה האוחזים בכנפי ריאה ואינם מניחין אותה לפרחא לעילא דכנפי ריאה היינו כנפי החיות וצריך להמשיך מלמעלה סוד עד דאתגזרת אבן די לא בידין מ' אשא תתאה ומחת לצלמא. וישצי לון לסרכות שהם עריות ויטהרו החיות ואז יתקרב יו"ד בה' ו' בה' וז"ש דכיין לאתקרבא להלשריא שמיה עלייהו והיינו דבקי' בה' אלהיכם וגומר נמצאו בת"ח עצמו בחינת עמי הארץ דהיינו נפש רוח ונשמה דחיוון וז"ש ויהון כסוסיין וגומר והטעם שאין אדם זוכה לאצילות שלא יקדם אליו יב"ע ואלו הם סוסיין לסוד פני אדם הרוכבים עליו דהיינו שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א כנזכר.

אדם ובהמה בת"ח עצמו כנזכר.

ות"ח איהו שקיל וגומר כלו' צריך שיכוון שהוא נקודת מרכז כל הנשמות וכן כל הנשמות דת"ח ענפים אליו מסתעפים ממנו וזה בבחינת נשמה ורוח ונפש שכליים וכן ג"כ יכוון בבחינת נפש ורוח ונשמה דבי"ע דהיינו מסטרא דאברין דגופא בענין שימצא עצמו מרכז לכל נשמות ורוחות ונפשות דעמי הארץ בענין שהוא אב בתורה לכל תלמידי חכמים כי מהתורה סוד נשמה דאצילות כאו' וזאת התורה אדם וגומר ואב ליש' אפילו מצד הגוף וכפי הכרעת נקודת המרכז הכרעת הכל והיינו סוד אז"ל לעולם יראה אד"ם שיש בו פני אד"ם מ"ה כנזכר כאלו כל העולם דהיינו בבחינת ת"ח ובבחינת עמי הארץ תלוי עליו והוא מקור ונקודה פנימית לכולם וכאשר יתודה עונו יכוין גם לכל יש' וז"ש ויכוון ברוחיה ונפשיה ונשמתיה למעבד לון קרבנין עם כל בני עלמא וכן יהיה שכל הנשמות יתדבקו אליו ויזכו לעלות על ידו וז"ש מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. אנת הוא רעיא מהימנא דהיינו מש"ה מה פני אדם שין ג' פנים שור נשר אריה ולכן אמרו שקול משה כנגד כל יש' ולכך אית בך רשו למעבד כל דא וגומר: מהרמ"ק זלה"ה:

לג ע"א פקודא דא לשרוף קדשים באש וגומר היינו כגון פרים הנשרפים וגומר ועל דא קשיא ליה מה הנאה כי בשלמא על הנקרבין ע"ג המזבח ודאי אית בהון יחודא אמנם הנשרפים חוצה לעזרה מה הנאה ומה ייחוד גורמין. אית קדש וגומר כמו שיש בקדשי מזבח חלוקות אלו כנודע כן בספרי תורה בסוד הנשמות וקרבתן לקב"ה אית קדש וגומר כדמסיק. אי תימא בגין יצחק שע"י שריפת קדשים אלו הב"ה זוכר אפרו זה אינו ענין שיגרום הייחוד הנמשך בסוד הקרבנות ואינו אלא דרך דרשה והזכיר באפר יצחק שאינו לכפרה אלא להצלת צרה והיינו או' העונה בעת צרה מצד הגבו' ובבני אהרן זכר כפרה כאומ' וכל בית יש' יבכו ופי' רז"ל מה עבודת יוה"כ מכפרת אף מיתת בני אהרן מכפר:

תלת אשין בשרגא במ' עצמה חוורא מצד החסד שמשם תורה ותורת חסד על לשונה מימינו אש דת למו אוכמא מצד הגבורה שמשם נביאים תרי ערבות הם תרי ירכי קשוט והם מצד הדין ותכלא אמצעי דהיינו כתובים היינו מ' אמצעית בין ת"ת תורה לנביאים נצח הוד בסוד אות היא ביני ובין בני ישראל והיא למטה מכולם סמוך לפתילה והיינו כהן מימין לוי משמאל יש' באמצע:

ותכלת איהי שכינתא וגומר הענין כי ג' אורות אלו הם זה ע"ג זה כענין בינה ת"ת ומ' וסודם אני ה' אלהיכם וקשר ג' מדות אלו הוא ע"י השמן הנמשך ע"י הפתילה לאור הנר הדולק והענין כי הפתילה הם הנשמות הקדושות שבישראל וע"י המעשים הטובים והתורה והתפלה עולה התעוררות ממטה למעלה ונעשה שמן לנר וע"י השמן הזה נקשר התכלת בפתיל' דהיינו השכינה והחוורא שהוא הת"ת מטה כלפי חסד על התכלת והבינה שהיא שמאלית על הת"ת והיא אוכמא לרוב העלמה והמדה שהיא קרובה אלינו לקבל התעוררותינו להיותה משוררת ומעוררת הת"ת ומהת"ת אל הבינה כנזכר בזוהר שיר השירים. כמה דסלקא אתערותא וגומר מעלמא תתאה לגבי שכינתא הכי סלקא אתערותא מאימא תתאה לגבי אימא עלאה ואל ענין התעוררות העולה במעשה המצוה אמר ואיהי אחידת באינון פתילות בכנפי מצוה והיינו שכיון שממש שיהיה המצוה עצמה פתילה דהיינו פתיל תכלת:

והאי תכלת דאיהי שכינתא איהי דינא והיינו תכלת לשון כליון דשצי כולא ואם ימצא קרבנות אשו שורף הקרבנות והדין מתמתק וז"ש דאכילת קרבנין ועלוון ואם אשכחת בני נשא שהם עצים יבשים דהיינו שאין בהם מעשים להתעוררות עליון. נחית עלייהו כי מיכאל דהיינו אריה מקבל נשמתין בעת סילוקן וסילוקן ע"י והיינו או' שאין נשמה מסתלקת אלא א"כ רואה פני שכינה דהיינו בכל מקום שמיכאל שם שכינה שם נמצאת סילוקה של נשמה ע"י מיכאל ועכ"ז זר שוחט ואלעזר רואה דהיינו מלאך שהוא מתלבש באכזריות אם צדיק כפי מעלתו. לגמור את השם דהיינו בשכמל"ו כי שמע יש' ה' אלהינו ה' אחד עדיין בייחוד זה אין ה' אחרונה שבשם נגמרת ובסוד בשכמל"ו נגמר שם יהו"ה והיתה נשמתו כלי לייחוד זה בסוד נשמתין דאינון מיין נוקבין דהיינו אתערותא דסליק מתתא לעילא וז"ש מאנא לשמא וגומר: וצריך להתודות בחליו בעת סילוק נשמתו והטעם שסוד סגולת הוידוי בו סגולת טהרת הפגם מהספי' העליונות ולכן בו סוד התשובה דהיינו תשוב ה' להיותה מיוחדת ביה"ו והעון הפוגם שם ומפריד מקבלו עליו בשמחה ומורידו משם ומייחד וז"ש לקרבא ה' בשמיה דאכיל ושצי דהיינו גוון תכלת הנז' לעיל שהוא אש המוקד מל המזבח המתלבש באריה הנז' לעיל שאין שכינה למטה אלא מתלבשת במלאך בסוד אופן א' בארץ כנזכר בזוהר שיר השירים:

אהי"ה בחושבן וגומר הענין שהמ' היא ה' והת"ת יה"ו כולל ימין ושמאל ואמצע והבינה אהי"ה סוד התשובה שע"י ייחוד וקשר יה"ו עם ה' להעשות יהו"ה שלם ולהיות ה' אחרונה שבשם דינא דהיינו אדנ"י אותיות דינא שאינ' רחמים כאותיות יה"ו שעולה כאותיות אהי"ה והיא למטה דין ודאי אמנם בסוד התשובה יתמתקו דיניה ויסתלק ליה"ו ויוכלל בשם אהי"ה וז"ש אהי"ה כחושבן מ"ב דאדנ"י וגומר ואחר שעלה במחשבתו בסוד אהי"ה בינה יה"ו ת"ת אהי"ה אדנ"י ה' מ' יעלה אל החכמה בסוד יו"ד ה"א וא"ו ה"א וז"ש ויכוון בשמא מפרש וגומר שעולה לב א' דהיינו מ"ה והכוונה כי שמע וברוך הוא סוד יה"ו ה' אדנ"י כנזכר והוידויין הוא סוד אהיה תשובה והיות לו לב א' לאביו שבשמים היינו כוונתו במחשבה בשם יו"ד ה"א וא"ו ה"א ונודע היות האדם סוד נפש ממ' ורוח מת"ת ונשמה מבינה לכך יקבל המיתה או מיתות לפי צער המיתה יש מיתה שאין בה אלא מיתה א' ויש מיתה שיש בה ד' מיתות הכל לפי עונשו ומיתה זו באה עליו מצד המ' דינא דמלכותא ובסוד הנפש דמתמן שהיא דבקה אל הגוף מקבלת הצער כאו' ונפשו עליו תאבל וז"ש מקבל לון מאדנ"י בנפש וגומר ובסוד הנשמה הוא התשובה דהיינו הוידויין נגד בינה דהיינו אהי"ה שהנשמה כוללת וקושרת עמה הרוח והנפש דהיינו מת"ת וממ' דהיינו יה"ו ה' כנזכר והיינו בסוד החכמה השופע על הכל שמשם תולדת הנשמה וז"ש לאפקא וידוי וקבלת מיתה בלב א' וגומר ולהכרח ששם יו"ד ה"א וא"ו וגומר כולל סוד שמע וברוך דהיינו סוד אהיה יה"ו ה' והיינו שבהזכיר שם יו"ד ה"א וגומר הכהן הגדול היו כורעים הכהנים ואומרים בשכמל"ו והיינו שהכהן היה מזכיר כבו"ד יאח"ד עם וא"ו היו מכוונים באומרם בשכמל"ו ואז הכהן גדול היה מכוון לגמור את השם כנגד המברכים כדי שיהיה שם אהי"ה יה"ו נגמר עם ה"א דהיינו בשכמל"ו כנזכר לעיל.

מה בעירן לא ידעי וגומר אלא הכהן המקריב היה מכוון בסוד הכוונה וע"י כוונתו היה הייחוד נגמר ע"י הקרבת הבהמה ההיא אף כאן ע"י מיכא"ל הכהן הוא המכוון והייחוד נגמר ע"י הקרבת הנפש והרוח והנשמה והיות האדם עושה כל צורך הקרבן דהיינו שמע וברוך וגומר וידויין בלב א' כנזכר וז"ש אלא מיכא"ל וגומר כגווגא דכד נפיק וגומר דהיינו שצריך לקרות שמ"ע וברוך ולהתודות לרמוז אל סוד הנרמז והיינו שוב יום א' לפני מיתתך דהיינו קוד' מיתת כל לילה ישוב יום א' שהוא משקם ממטתו ועד שחוזר לישן ישוב בתשובה מכל מה שעשה ביום ההוא. בשמע וברוך ווידוי לפני מיתתו בשינה שהיא א' מס' במיתה ונמצא כל ימיו בתשו'. ולממסר רוחיה לגבי' ולא ימתין עד שישן וישליט ברוחו סוד החצונים ואז יפוק באח"ד דהיינו אל אח"ד אלא ימסור ובזה יפוק באח"ד דהיינו בקדושה ומייתי ראיה בידך שהיא הקדושה אפקיד רוחי כדי שלא ישלוט בו החצוני ולכך פדית אותי מידו. ואם הוא ת"ח האיש הזה מציל נפשו הבהמית כאו' יודע צדיק ומרחם כמו וידע אלהים תדע שכן הוא כי הצלת עם הארץ הוא ע"י חכמת הכהן וז"ש דלית חכם כמו כהנא שהוא איש החסד ותמן חכמה כאו' הרוצה להחכי' ידרים מטעם זה מציל על נפש עם הארץ כנזכר ואם לאחרים מציל לעצמו לכ"ש וכיון שהוא דומה לכהן צריך שיהיה נדמה אליו וז"ש ואם ת"ח הוא צריך דיהא ביה חסד ככהן שהוא איש החסד ועם י' דהיינו חכמה שבו נעשה חסיד כאומרו ולא עם הארץ חסיד. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. א' בלב וגומר זה יובן מפ' פנחס דף רמ"ו ע"ב כי בשם יו"ד ה"א וגומר יש בו ג' אלפין ויו"ד אחת והוא שם יאא"א העולה אחד כגוונא דא יו"ד ה"א ה"א כבו"ד ביה כורעים וגומר הענין כי ג' אותיות יו"ד ה"א ה"א עולים ל"ב כמנין כבו"ד ואות וא"ו עולה י"ג בגי' אח"ד הרי נרמז כאן ל"ב אח"ד וז"ש לעיל בשמא מפרש וגומר אחד בלב. גם יש אופן אחר שעולה כל שם זה כבו"ד והוא בסוד כ"ח אותיות שלו כנודע והד' אותיות שמהם יצאו הכ"ח הרי הם ל"ב. עכ"ל:

לג ע"ב ואם אית ביה וגומר דהיינו ה' מצד שמאל דהיינו ג' (ג') ווין שבאות ה' כזה #ו - ו והיינו שבור עם ג' יהיה גבור דהיינו שצד יצה"ר שבאדם יכריעו לצד הגבורה הקדושה וישעבד יסודותיו לתורה ואם אין שם ה' נשאר בור ואין בור ירא חטא מפני שהוא חלק החצוני והנה אל השנים הנז' החסידות וגבורת התורה אפשר ביד אדם להשיגם אמנם היותו בת"ת בהיותו עולה אל אלו המדות העליונות דהיינו חכם ומבין מדעתו כולל חכמה ובינה זה נמשך לו מתנה מאת הב"ה ולז"א מאן דזכה לת"ת והיינו מציאותו באות ו' המתעלה למעלה וזה צריך לעשות את מצות המלך דהיינו לתקן המ' עם המצות תמיד כדי שתהיה תמיד מתייחד' עמו דהיינו מצות המלך לשון צוות וחבור וזה יורה אל כל השם יחד חכם י' מבין ה' הוא בעצמו ו' יורש ה' קשר ד' אותיות יחד מצד הבינה ואח"כ עולה אל סוד החכמה מ"ה אדם דהיינו שתהיה נשמתו כלולה מעשר מדרגות דהיינו אד"ם וכשזכה אל נשמה משם מ"ה עליון אז אין היצה"ר מצער אותו ולא חושיו מבקשים המורגשות וז"ש שליט על גופיה ד' יסודות ד' חיות בהמיות שנפש הבהמית כנגד המ' הרוכבת על ד' חיות ועל נפש הבהמית עוד רוחני בהמי נגד הת"ת ונשמה נגדיית אל נשמת הבינה דבה כל הרהורין ומחשבות להרהר בהבלי העולם ואלו הם נגד נפש ורוח ונשמה הקדושים שבאדם והם חושים גשמיים שיצה"ר משתמש בהם לצורכי הגוף והם מורדי' מתחת ממשלת נפש ורוח ונשמה קדושים ואינם רוצים להשתעבד תחת ממשלתם אמנם הזוכה אל סוד אדם כנז'משעבד אותם אל העבודה וכתיב ביה וירדו בדגת הים יסוד המים ובעוף השמים יסוד הרוח ובבהמה יסוד האש ובכל הארץ יסוד העפר או יר' דגת הים המחשבה ובעוף השמים [רוח] ממללא ובבהמה רוח הבהמית ובכל הארץ היינו הגוף וזם עיקר. דדחלין מיניה ומשתעבדים אל הקדושה ואל צורכי הנשמה העליונה ליראה ממנו ואינם מתשוטטים בהבלים והיינו ומוראכם יר' להשתעבד בעבודה בלא קדושה שלא להרהר ברע ועשה טוב להרהר בד"ת והיינו וירדו וגומר כדמסיק:

יודע צדיק נפש וגומר הענין שהיסוד יש בו ב' בחינות א' בעוני שאין לו להשפיע למ' ולכל אותם אשר תחתיה וכולם ברעב ובצמא ולזה דומה הצדיק שאינו עולה עד מדרגת אד"ם כנזכר אין צדקתו צדיק במדרגת העושר להשפיע למ' אור עליון לכך חושיו הגשמיים שהם תחת הנפש הם מתלכדים בסטרא דשמאלא ואינם מאירים מאור עליון להשתעבד אל הקדש אמנם העולה למדרגה הנז' חושיו קדושים כולם יונקים ממדת הצדיק והצדיק יש בו כח להאיר בהם להנהיגם כולם תחת הקדושה ואור העבודה מאיר עליהם והיינו יודע צדיק נפש בהמתו דהיינו נפש הבהמית וכל כחותיה הנז' שהם משועבדים אל הקדש ושאר צדיקים אינם יודעים שאינם יכולים והיינו דקא' בתר דאיהו צדיק לא יהיב וגומר. כי ה' אלהיך ת"ת ומ' אש אכלה האי אש הוא בחי' המ' בסוד אופן א' בארץ אצל החיות והענין כי אכלה היינו אבחי' השור' בתחתונים הלוקטת מעשה המצות מלמטה מהתחתוני' ועושה ממנו מטעמים כלפי מעלה בסוד התעוררות העולה מהמ' לבינה כדפי' בזוהר שיר השירים והיינו אכלה שהוא כאש תכלת שהוא מל הפתילה שיש לו כויה לאכול ולשאוב השמן שבפתילה לפרנס האש הלבן שעליו שאין לו כויה דהיינו שאין לת"ת מקום לקבל התעוררות ולא מעשה התחתונים ולא בית יד לזה אלא ע"י ולכך אמרו שכינה בתחתו' צורך גבוה וז"ש האי אש צריך ליה לת"ת תמיד עמו משום דאין לת"ת מקום להתעוררות תחתון העולה לקבלו אלא ע"י וז"ש דלית ביה כויה דהיינו או' אש אכלה דאכיל ושצי כולא דוקא ע"י אלהיך דהיינו מ' ומעשה התחתו' צורך אל הת"ת לשפעו שאינם משפיעים עליו מלמעלה אלא א"כ יש לו התעוררות מלמטה וז"ש דאיהו אכיל כל קרבנין דצלותין ומילין דאורייתא וזה אין לו למעלה אלא ע"י המ' שהיא מפרנסת אותו על ידי המעשים שהיא לוקטת מלמטה וז"ש דאיהי שכינתא איהי פרנס' דיליה וגומר ופתחי לי יר' פתח שער התפלה ליכנס לי למעלה התפלות והיינו פתחו לי שערי צדק דבה מתתקנים וגומר שהיא הלוקטת התפלות ומעשה התורה והמצוה והעבודה ומתקנת אותו ומזדכנת התעוררות כדי שתעלה אל הת"ת כשיעור דקותו להמשיך השפע מהבינה ולמעלה ומאכל גשמי יכונה ביין ולחם ומים ובשר וכן ענין התורה דבכתב לחם מצד החסד ודבע"פ מים ויין מצד הגבורה והתורה עצמה ת"ת מימין בנתב משמאל בע"פ דהיינו בחינת ת"ת לצד החסד מ' לצד הגבורה כנודע וכן בחינות אלו בקרבנות לחם מהמנחות נסוך המים והיין בשר הקרבנות ושלשתם בתורה כדאמרן זאת התורה לעולה וגומר. בשר היינו מ' העולה אל הת"ת שהיא הנק' בשר כאו' בשר מבשרי ויסגור בשר תחתינה והיא בחינת המלכות שהיא נטילת והיינו בשר היורד מן השמים ת"ת והנה ההתעוררות עולה ממטה למעלה מעלול לעילה כנזכר ולכן ע"י התלהבותה בהתעוררות אהבת הייחוד מתלהב הת"ת וז"ש אל תתנו דמי לו לקב"ה למהוי איהו אוקיד וגומר והיינו אש תמיד מצד התית תוקד על המזבח דהיינו מ' לא תכבה מצד שהכתתונים לא יבטלו התעוררות לעולם והיינו או' חברייא וגומר וזה לגבי ר"ש וחבריו היה או' שהם היו בעולם התחתון שלא יפסיקו גרסא מפומייהו כדי שלא יתבטל התעוררות אפי' כרגע. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. ואי איהו וגומר יפורש זה ע"ד מ"ש כי חסד עם ה' בחכמה אתעביד חסיד וכן יהי' כאן כי מאן דאחיד בגבורה דתמן ג' כדין איזהו גבור הכובש את יצרו. ואי לא תיפוק ג' מן גבור ואשתאר בור. עכ"ל.

לית מצורע אלא ההוא דאתעביד בזבותא. להוכיח שהצרעת והנדה ענין א' ולכך טהרתם בדרך א' ומי שאינו נטהר בנדה זרעו נופל בצרעת. עשרת דברות ה' בלוח א' שהם להב"ה אנכי לא יהי' זכור לא תשא כבד והם בלוח ראשון ה' עלאה טהורין. וה' בלוח שני ה' תתאה והם לבני אדם לא תגנוב לא תנאף לא תרצח לא תענה לא תחמוד והם נגד ה' דמים טמאים. דאינון כלל תרי"ג שכן הם תרי"ג אותיות רומזות כלל המצות:

דשפחה וגומר קשיא ליה למה לא נגלה הסודות אפי' לרעים והם ג"כ יעוררו הייחוד לז"א שאינו מועיל על ידם. מום סמא"ל זר לילי"ת. וימותו כרת וקרבן דאתוון אינון י' באיש ה' באשה דהיינו אחר שיש להם ב"ן וב"ת דהיינו סוד ו' אמנם קודם שיש להם בנים הם ו' ת"ת ה' מ' ואמר ענין זה לרמוז אל נר ה' הנז' למעל'. בקדוש' בקדושין בברכ' בז' ברכות. בנקיו מנדה וזבה. בענוה לא לאור החמה ולא לאור הנר. בבושת פנים מפייס ומתבייש דומה כמי שכפאו וגומר. ולא שיהרהרו ברע ואח"כ מאותו חמום מוליד שאז יוליד בן פריץ אלא צריך שיתחמם מכח י"ה מצד הקדושה וז"ש ומתחממין באשין קדישין. מהרמ"ק זלה"ה:

לד ע"א עצי קדש אברין קדישין היינו רמ"ח שבו ורמ"ח אברים שבה שנתקדשו בשעת תשמיש להוליד בן קדוש ועולה טפה שלהם לפני הב"ה וגוזר על הטפה נשמה קדושה מבינה קדש הקדשים והיינו אש יורד של גבוה. אש עילאה בינה כסא רחמים לחכמה אש תתאה מ' כסא דין לת"ת והוכרח לזה שאין הת"ת ו' אש אלא אויר אוחז ה' אשין עליונים וה' אשין תתאין ואש בה' עילאה ובה' תתאה ושם יהו"ה יחד בת"ת מפני שכלל זה הוא בת"ת מצד הבינה כנזכר בתיקונים וז"ש אחיד בתרוייהו בינה יה"ו דהיינו צירוף בין י"ה בין ו' בענין שאותיות יה"ו הם בבינה דהיינו י' חכמה שבה ה' בינה ו' שית ספי' והת"ת כולל זה ונקשרת המ' שהיא המשלמת יהו"ה ובהקשר ד' אותיות אלה בג' מדות שהם בינה ת"ת ומ' מיד החכמה שריא על הת"ת שבה הבינה כנזכר ואז השם הפשוט דהיינו יהו"ה מתמלא מאור גדול עד שאותיות אלו מתנוצצות מהחכמה מילוי מ"ה בעשר אותיות מפני תגבורת האור על האותיות מתנוצצות בעשר ספירות בפרטות ואח"כ מתנוצצות עוד בכ"ח דהיינו הבינה שבחכמה והיינו היות עשר ספי' אותיות מתרבה אורן יותר עד שהם מתנוצצות כל א' מהם לב' או לג' כנזכר בתיקונים ואז זוכה לשם ב' דאצילות ומי שגורע מהתנאים הנז' לא די לו שלא זכה למ"ב אלא אפי' אות אי או ב' לא יזכה מפני שעצם יחד הוא מ"ב ולא יפרד או יזכה לכל או לא יזכה כלל וכדמפרש ואזיל בעצם ה' ד' אותיות שלא יתפרדו. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. בינה יה"ו וגומר הוא בסוד יה"ו בגי' אהי"ה מסטרא דאימא הוי. חכמה דביה כ"ח וגומר שם כ"ח מהבינה ושם ההוי"ה במילוי אלפין מהחכמה ומשם יהו"ה בת"ת המייחד תרוייהו הם מ"ב. עכ"ל:

סליק פרשת צו ברוך י"י לעולם אמן ואמן:

ר' יצחק פתח בון יחד וגומר אורייתא קדישא מהחכמה הנקרא קדש חדוותא דכלא מצד הבינה והכוונה כי כל העולמות אפי' חכמ' והבינ' מתייחדים בה וכן ת"ת ומלכות וכן עולמות תחתונים מתקיימים ע"י שנאמר אם לא בריתי יומם וליל' וגומר חדוותא דקב"ה אטיילותא וגומר פי' ת"ת יסוד הדעת הוא גורם השפע מכתר אל החכמ' ומחכמ' אל הבינ' וזהו יום יום שהם ב' ספי' קודם אל מציאות אצילות העולם שהם מחסד ולמט'. וענין שעשוע הוא סוד התעורוות אל הייחוד כענין אומ' דקב"ה משתעשע עם הצדיקים בג"ע וזהו למעל' שעשועים יום יום שחוק ושעשוע ב' ימים חכמ' ובינ' מתייחדים ע"י הדעת בסוד הייחוד קודם בריאת עולם שהוא מחסד ולמטה ובאורייתא אתברי עלמא כי כל מציאות הנמצאים בכ"ב אותיות ונן בהם נברא האדם ע"י צרופם וגלגולם ולכך כתיב ויאמר בינה אל התורה ת"ת נעשה אדם: זמין הוא לארגזא קמך פי' יחטא ויפגום בז' ספי' שהם לפניך אי לאו תאריך וגומר שתשפיע א"א במקורות הדין ואז הדין נמתק: אנא ואנת פי' התורה להיישירו שלא יחטא ואם יחטא הבינה שהיא תשובה עומדת לו:

ר' חייא פליג אדר' יצחק ואמר שקיום האדם בעולם התחתון הוא ע"י ת"ת ומ' וראיה מאומ' נעשה אדם דהיינו מאמר הבינה אל החכמה ואמר שיהיה מעשה האדם וקיומו ע"י הת"ת ומ' וז"ש בצלמנו ת"ת צלם החכמה כדמותינו מ' דמות הבינה או יהי' מאמר הת"ת אל המ' ור' יוסי מוכיח מקרא דקאמר עשוהו פי' עשיית ה' ו' שהם ת"ת ומ': צלם בדכורא יר' עיקר הזכר מצד הת"ת בצלם ועיקר הנקבה בדמות מ' והיינו ביסוד הנשמות זכר ונקבה שהם מקב"ה ושכינתיה ולא היה עיקר ראייתו מפ' בצלמינו כדמותינו משום דמשמע שיהי' בו צלם ודמות ולא משמע שיהי' קיומו ובריאתו בת"ת ובמ' ובצלמנו כדמותינו פי' עם צלמנו ודמותינו שיהיה בו וז"ש ודא הוא ב' ואוקמוה פי' תרתי ת"ת ומ' צלם ודמות יחד אמנם לר' יצחק ב' פי' שתי בחינות שיש בבינה הא' סתימא והב' פתיחא וז"ש ר' יצחק אמר מפני מה ב' פתיחא וסתימא אלא לעקור פירושי ר' חייא ור' יוסי כנז'. בשעתא דבר נש וכו' היינו תחלת שמושו אמנם שנה ופי' קשה כדמסיק. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. ר' יצחק פתח ברן יחד וגו' ואורייתא שמא דקב"ה ידעת כי סוד אורייתא הוא סוד הת"ת הנק' תורה ע"ש כי הוא מורה מאי דסתם לעיל בחכמ' עלאה והוא סוד שמא קדישא דיהו"ד דנפיק מחכמה והיא הנקראת אורייתא דבכתב ובסוד שם זה נבראו כל העולמות והוא בסוד ו' קצוות הת"ת אשר בהם נבראו ו' קצוות העולם ולכן שבעת ימי בראשית אשר בהם נברא העולם נמנין מן החסד ולתתא שהם ו' קצוות והמ' וכאשר אלי"ם הוא סוד הבינה אלדי"ם דמעשה בראשית כד בעא למברי עלמא בראו ע"י הך תורה זעיר אנפין ת"ת ובזה תבין סוד או' דלאו למגנא אקרינא ארך אנפין וסוד הזה נתבאר באדרא כי החוטם נרמזת בבינה דמינה אתערו דינין ושם הוא ה' עילאה ולכן כל שאר חוטמין תתאין כלהו דינין ואפי' בחוטמא דז"א אתמר בה עלה עשן באפו אך חוטמא דעתיקא אקרי ארך אנפין כי עם היות ששם הוא סוד האפים וחרון אף לתתא בחוטמא בז"א עכ"ד בעתיקא הוא אסוותא דאפין וזהו סוד ארך אפים כנזכר שם באדרא והנה גם הבינה נק' ארך אפים כי בהתגלות הבינה בשבת או בי"ה תמן אתגלי עתיקא וזמ"ש אלי"ם שהוא בינה אל הת"ת הנק' תורה נעשה אדם ולבתר אמרה ליה דאקרי ארך אפים וסוד אנא ואת נוקים ליה סוד תשובה ותורה שהם בינה ות"ת: ור' חייא הוסיף על דבריו כי לא הת"ת לבדו אמנם בהשתתפות המ' כי אין הת"ת פועל כלום בהאי עלמא זולתי ע"י המ' כי היא שליחא דיליה ולכן הת"ת והמ' הנק' תושב"כ ושבע"פ תרוייהו אוקמוה לבר נש. ולז"א נעשה בלשון רבים סוד ת"ת ומ' וזהו כוונת בצלמינו כדמותינו כנזכר בדברי ר' יוסי רק כי ר' יוסי הביא לו ראיה מפסוק אחר ור' יוסי עצמו השלים ביאור אמריו. והנה הביא ראיה מאו' את אשר כבר עשוהו בלשון רבים דקאי את"ת ומלכות הנק' צלם ודמות כי צלם הוא הצלם עצמו אמנם דמות הוא מ' דמיון הת"ת בסוד וביד הנביאים אדמה כי השכינה היא חותם הת"ת ודמיונו וכמ"ש שימני כחותם ולזה התחילה התורה בבי"ת לרמוז כי בי"ת במספרה האמיתי הם שנים והם ת"ת ומ'. גם אם תבין יותר נעלם מזה במה שידעת כי התורה התחילה בבי"ת לפי שהמ' היא היכל ודמות בית אל הת"ת והת"ת בתוכה כעין נקודה בהיכליה ובי"ת בבראשית היא דגושה ורמז הדגש אל הת"ת נקודה בהיכליה וכיוצא בזה יובן הענין למעלה בחכמה ובינה כי הבינה היכל החכמה ואין להאריך:

ור' יצחק אמר וגומר זה מבואר כי צורת הבית כעין אכסדרה מג' כתלים ורוח הרביעי פתוחה לרחבה לגמרי כי הלא האדם אם יסיר פני מחשבתו מן הבורא יתברך גם הוא יסיר פני השגחתו ממנו עד שהאדם יתחבר פני פניו בפני הב"ה ואז הבי"ת פתוחה מכנגד פניה לקבלו ולהחכימו כמ"ש הלא חכמה תקרא וגומר. עכ"ל:

לקבלא ליה אחר שיעלה ויכנס יקבלנו בתוכיותה וכן ישתתף עמו בעלייתו בעזרתה עד יגיע אל תוכיותה והיינו לא זו אף זו אין צריך לומר אחר עלותו אליה שהיא מקבלת אותו אלא גם בתחלתו היא משתתפת עמו:

ויהך לאחורא כבר ידעת סוד אחוריים שבהם הם אחוזים הקליפות ושם חשך. עד שיתוב וגומר וקשה מן הראשון שזה צריך לשוב ועוד שצריך חזוקים מהני שיצא פעם אחרת וז"ש ולא יתנשי בדרכו:

ור' יהודה פליג ופי' דאיהי ת"ת שמיא מ' וארעא ויסוד קב"ה דאחיד לון כאומ' כי כל בשמים ובארץ ומתרגמינן דאחיד בשמיא וגומר.

ור' אלעזר פריש לה בג' אבות שבבינה כדמסיק תלת נהרין הם ג' ווי"ן ויסע ויבא ויט עילאין מציאותם שבבינה קדישין בחכמה ולכן אמרינן בחכמתא דאחידן בחדא בסוד הת"ת זו מימין וזו משמאל ולכך הם ג' ווין בצורת ב' שהם אחוזות זו בזו וזו בזו ונכללות בבינה ששם שרשם נקשרת בחכמה כדפי' ואינון כללא דאורייתא דהיינו מ"ע בימין מל"ת בשמאל תורה באמצע. ואלין פתחין וגומר לדין ולרחמים ולחסד ודרך בם נפתחין החכמה והבינה כנודע פתחין פתחא להימנותא כי באלו שהם שרשי הפעולות בם תחלת ההשגה להימנותא אמנם בעצם החכמה והבינה אין פתחים והשגה אלא בבחינות אלו שבהם. ואלין ביתא לכולא לשלול שלא נפרש במ' כי בה מציאות ג' ווין כענין צורת ה. והיא פתחתא למהימנותא והיא ודאי בית כמשמעו לזה אמר ואינון ביתא לכלא ששם בית מתייחס בהם לפי האמת שאין בריאה בעולמות שלא יהיה מכללם. והשתא קשה שלפי האמת תורה הוא הת"ת לז"א שעכ"ז תחלת התורה מהבינה ב' במציאות ג' שרשים אלו וז"ש ובגיני כך שרותא דאורייתא בחי' שורשה ותחילתה וא"ת מה ייחס לבינה עם התורה שאינה אלא בת"ת לז"א דאינו דהא היא אורייתא הוי כדכתיב ואל תטוש תורת אמך וכן אסוותא דעלמא בתשובה כנז"ל א"כ ראוי שתהיה התשובה תחלת הבריאה והתורה. כאלו אשתדל ביה בשמא כל שם יהו"ד וז"ש דאורייתא כולה אינה בת"ת לבדו אלא כולה יחד שמא קדישא מחכמה עילאה מבינה כדפי' באות ב' דברא' שאם היתה תורה ת"ת לבד היה ראוי שיפתח בוא"ו אמנם עתה שהיא כוללת כל השם פתח בבי"ת שהיא בחי' כל השם וז"ש דאיהי שמא קדישא בתלת קשרי מהימנותא משורשו העליון פתיחת האלהות כולו כדפי' לעיל:

ת"ח כל אינון דמשתדלי באורייתא מתדבקין ביה בקב"ה בינה שמשם התפשטות הת"ת ומתעטרין בעטרי אורייתא היינו סוד תרין עטרין דירית ת"ת מאבא ואימא והם סוד י"ה שבו ועטרות אלו הם בנשמתם וגופם אתרחימו לעילא בין המלאכים ותתא בין בני אדם וקב"ה בינה או ת"ת אושיט לון ימיניה החסד כאו' מימינו אש דת למו וכאו' ותורת חסד וגומר ומשם האהבה כאו' אהבת עולם אהבתיך וגומר.

כ"ש אינון וגומר שהצורך יותר גדול כדמפרש ואזיל.

וכד אתי צפרא וגומר יחד ככבי בקר עם יש'. בני אלי"ם כחות וענפים לגבור' המתפשטת בנפרדים למטה. טיקולא לשון משקל. טופסא דאורחא לגבן תפיסת דרכך אלינו. מ"ט מציון ולא מהשם בעצמו שהוא הת"ת שריין ברכאן לאשתכחא באים מהת"ת ושורים ביסוד להמצא מזומנות לתחתונים ומשם מברך הת"ת למי שראוי אליהם וז"ש דהא מתמן נפקי וגומר לכך יברכך ה' ממקום שהברכות יוצאים וכדי שיהי' גורם טובה לו ולכל העולם יחד שזה עיקר הצדקות לזכות כל הדור פי' ואמר וראה בטוב ירושלם שמשם הברכות כוללות כל המציאות וז"ש לקמן וכד ירושלם אתברכא כל עלמא אתברכא אלא לזה יקשה א"כ לימא יברכך ה' מטוב ירושלם לז"א דכיון דציון אתמלי וגו' ולכך הוצרך לומר מציון ואח"כ וראה בטוב ירושלם. כל ימי חייך דלא אתחזי וגומר ויר' כל שהוא היסוד ששם יהיו ימי חייך כדי שתהיה שלם כאביך ולא יבא לידך שום עון בברית לעולם אפי' בהרהור זוכה למעלה זו מפני שהוא שלם ביסוד הנק' כ"ל: שלום על ישר' פי' שפע רב על הת"ת ובהיות השלמות משם מהמתעלה על הת"ת כל השלימות נמצא לא יחסר כולא והיינו שלמא על רישא דמלכא ולאו דוקא שלום:

בזמנא דצדיקייא דהיינו בנים לבניך דחלי חטאה ואמר בנים לבניך אותם שיגרמו שלום על יש' דהיינו דחלי חטאה כדפי' והם ג' מעלות לבנים דחלי חטאה סור מרע חסידן ועשה טוב קדישין תוספת קדושה ועבודה על עבודה:

פתח ר' אלעזר ואמר עטרת זקנים וגומר בנים הא אוקימנא שהם חג"ת בנים לבינה בני בנים הם נה"י שהם ענפים לחג"ת והיינו או' למודי ה' שהם נצח והוד והם נק' בני ציון שהם ענפים ליסוד כדרך שגדולה וגבורה ענפים לת"ת. וענין או' עטרת זקנים הם חכמה ובינה שהם קרובים לעתיק והם מתעטרין מכתר בסבת בני בנים שהם בני ציון שהן מושכין שפע פי' התעוררות תחתון ואז מתעטרין חכמה ובינה ותפארת בנים דהיינו מתפארין בשפע עליון ומתעטרין משם הוא ע"י אבותם היותם משתרשים בשרשם העליון בבינה וז"ש לא מתעטרן ולא משתקיין דהיינו תפארתם כדפי' בפ' נח. משקיו דנחלא מהבינה אלא בזמנא דאבהן הם חג"ת מתעטרין וגומר אז הם משפיעים ומפארים לבנים. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. הרי היא סתימא מסטרא אחרא ולא ישכח וגומר פי' מדכתיב אם תעזבני יום יומים אעזבך:

ר' יהודה וגו' הנה בפסוק נז' בראשית וגומר את השמים וגו' ובא להורות כי הוא יתברך סובל בכחו ובזרועו עולם והוא אוחז בשמים ובארץ ומעמידן וזה להורות השגחתו יתברך ואלהותו בעולם ולכן התחילה התורה בזה:

ר' אלעזר אמר וגו' זה יובן מתקון כ"ז והענין הוא כי ג' קוים שבה רומזים אל ג' אבות עליון ותחתון ימין ושמאל ויעקב האמצעי מכריע בנתים קו האמצעי והם כללא דאורייתא שהוא הת"ת תושב"כ וחסד ופחד הם ב' זרועות הת"ת הנק' כללא דתושב"כ ואלו האבות פותחין פתחי התורה הסתומה בחכמה עלאה וזהו סוד כרוה נדיבי העם שהם האבות דאינון פתחין פתחין לכל סטר כי בהם ניכר סוד הימין והשמאל והמכריע משא"כ למעלה וזהו סוד הפתחים והבן זה וגם כללא דשמא קדישא הוא שם יה"ו כנודע והיו"ד בחסד וה"א בגבורה וא"ו בת"ת הרי בבי"ת נרמז כללא דשמא וכללא דאורייתא:

ת"ח כל אינון דמשתדלי נודע כי צריך האדם לעסוק בתורה ביום כי הוא מדתו כי תורה שבכתב נק' יום אמנם עיקר צחותא דיליה בליליא וגומר וסוד הענין כי אז קטרוג המקטרגין וע"י עסק התורה שובר כחם אז וע"י כן מחזק המטרוניתא וכחה להתחבר עם דודה ומזה תדע סוד גדול לקמים בחצות לילה לעסוק בתורה האמנם עיקר שבירת כחם הוא בבקר בסוד הימין הנקרא בקר כמ"ש וישכם אברהם בבקר וכתיב ביה ימינך ה' תרעץ אויב:

ר' אלעזר הוה אזיל וגומר יברכך ה' מציון נודע כי הוא ביסוד הנק' כל כי שם כללות כל הספי' דביה מתחברין לאזדווגא במטרוניתא ואז כד נפקי ברכאן מציון מטו לירושלם היא המ' וזהו וראה בטוב ירושלם פי' כי מה שאמרתי לך כי תבורך מציון הנה הוא בהשתלשנות המ' הנק' ירושלם כי לעולם אין יסוד משפיע אלא במ' ומשם יורד השפע וזהו יברכך ה' מציון אמנם אין הברכה נשפעת בך אלא כאשר תראה בטוב ירושלם כי אז ירד לך השפע וימשך דרך המלכות ולכן ציון וירושלם והעם אשר בתוכה זה יונק מזה וזה מזה. והנה בכלל דבריו ברכו ר' פנחס לר' אלעזר שיתקיימו בו ברכות אלו ולזה ברכו כל ימי חייך דלא יתחזי קשת כל ימי חייך כי זה יורה צדקתו והיותו צדיק כנודע וז"א וראה בטוב ירושלם וגומר פי' כי הקשת לא אתחזי בעלמא אלא כד ישראל לאו אינון זכאין ולהכי אתחזי קשת בגוונוי נהירין קמי מלכא לשככא רוגזיה אך כד יש' זכאן או כד אית לפחות חד זכאה בינייהו על ידו מתעורר זיוג העליון ואיהו צדיק למיקם ברית ואין צורך אל הראות הקשת מעצמו כי הצדיק מייחד אותם ואין צורך אל התעוררות המ' רק כד לית מאן יתער בהדה כנזכר פרשת פנחס דף רט"ו ע"א וז"א וראה בטוב ירושלם כי ע"י ברכותיך אשר יברכך ה' מציון אז גם ירושלם תתברך באמצעותך ולא תצטרך אל התראותה בגוונין נהירין וזה כל ימי חייך תתנהג בזה וז"א וע"ד וראה בטוב וגומר שלום על ישראל הוא ע"ד והמלך וכסאו נקי כלומר כאשר יהיה כן הנה יהיה שלום נמשך על ישראל סבא הוא הת"ת והענין כי אין נמשך שפע אל הת"ת רק כד אזדווג במטרוניתא ולכן כאשר תראה בטוב ירוש' ובהשפעתה מציון אז ודאי שלום על יש' סבא וביאר מלת על כמו השלך על ה' וביאורו סוד הדעת הנקר' רישא דמלכא דמתמן יניק וזהו שלום ימשך באותו שהוא על ישר' הנק' רישא דמלכא כנודע כי מסוד העתיקא נגדי ברכאן לרישא דז"א וכמ"ש כשמן הטוב על הראש וגומר:

פתח ר' אלעזר וגומר גם הוא ביאר פסוקים אלו ע"ד ברכה אל זקנו ר' פנחס אבי אמו ולז"א לו עטרת זקנים בני בנים וגומר כי אחר אשר שבח את ר' אלעזר שהיה צדיק אמר לו כי מזה ימשיך לו עטר' וכבוד גדול כי עטר' זקנים וגומר מתעטרים בשבילם והנה פי' הפסוק בנים הם סוד ת"ת ומ' כנודע ובני בנים הם נצח הוד הנק' בני ישראל ר"ל בני הת"ת וסעיפיו כי בן הוא סעיף וענף כמו בן פורת יוסף ועלייהו אתמר וכל בניך למודי ה' הם נצח והוד הנק' למודי ה' והם נק' בניך בני הת"ת והם בני ציון היקרים כי יסוד הוא ציון ונצח והוד הם ענפי היסוד מימינו ומשמאלו והנה בהם נאמר בני ציון וגומר המסולאים בפז ולכן בסוד פז זה שלהם הם מתעוררים האבות בשבילם. וביאר כי כמו שהאבות מתברכי' מבניהם וזה בסוד מיין תתאין ג"כ הבנים מתפארים בשביל אבותם ומאתם נמשך להם השפע מיין דכורין וזהו ותפארת בנים אבותם. מהרח"ו נר"ו:

קפטר לשון שלשלת ירצה נקשר ונשתלשל. קפטא וגעא בועט וצועק. אפטר קוטרך התר קשרך. קטפירי אברי, קפסירי נתחים חתיכות. ואולם ענין חמריה דר' פנחס היה ענין מתמי' וכי הבהמ' היא בת עונשין האמנם מזה ית' סוד הגלגול כי לסבת הכרת כאו' הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה מלבושים הנפש בחיה ובבהמה פעמים טמא' ופעמים טהור' ובעוף ובכל החי הכל לפי העון ותתלבש שם עד ירצה עונה ולפעמים יגזר עלי' מיתת עצמה או לקרבן או לאכיל' או לנביל' לכלבים ולפעמים בחמור או בכלב הכל לפי הענין וזה היה חמורו של ר' פנחס וזכה שם להטהר קצת. והנפש המתלבשת בבהמה ישיג וירא' כשד מן השדים מפני שאין קשרה בחומר הבהמה כקשר הנפש בגוף האדם ויש לה פרוד מהחומר קצת ושם מצטערת צער גדול לא ישוער לאדם. מדקדק עם צדיקייא חושש לכבודם שתובע עלבונם אפי' מבעלי חיים. ותירץ דלענין קדושתם כדמפרש ואזיל. כמה שלוחין משלחת מלאכי רעים ובכולא עביד שליחות' בד' יסודות במבול במים בסדום באש כבני איוב ברוח וכיוצא באבנים וכל כיוצא בהם וגם בחיות ברא שהם חיים ויש להם קצת מהבחיר' אפי' בהם ולא זה בלבד אלא אפי' בבני אדם הבחיריים כגון ביד גוי פועל הרב' ע"י לחש מלמעלה. רשע בידא דצדיק ב"ד מכין ועונשין לאענשא לתרוייהו זה במית' וזה בגלות כדפי' רז"ל:

א"ר אלעזר היך עביד וגומר יר' איזה דרך יתלבש בהם ההשגח' להעניש. שמאלא אתער הגבורה וכל הבאים מחמתה עד החצונים עד הגשמיים. וא"ת וכי יתלבש הקדושה בחוץ להודיע שיעור העונש לז"א אינון דעברי על פתגמי אורייתא רשימין באנפייהו והרושם ההוא הוא כמכריז שיעור עונשו כך והפוגע מהם מענישו כשיעור הכתוב בפניו ויש' אע"ג דלא מכשרן וגומר טעם למה אין השליחות נעש' ע"י ישראל רשע. בזמנא דלא אתכוון ביה שאין החטא בבחירתו אלא שמגלגלין חוב' ע"י חייב:

והרח"ו נר"ו כתב. א"ר אלעזר היכי עביד קב"ה וגומר שאל ממנו כי איך הקב"ה עוש' שליחותו ביד החיות וביד הגוים ואיך ידבר עמהם או איך ידעו הם: פתח ואמר והוא ישקיט וגומר והפי' כאשר הוא ית' ישקיט את האדם וירצ' לתת לו שקט ושלוה מי הוא שירשיע וירצ' להרע לו. גם אם השי"ת רוצ' להרע לאדם מי הוא אשר יוכל להטיב אתו. והענין בזה כי אין רע יורד מן השמים ואין שם רק הסתר פנים לבד וממילא בראותם הקטיגורים כי אין קדושתו שור' אצלו אז שוכנים הם שם ועושים דירתם עמו ומריעים לו וז"ש ויסתר פנים כאשר ח"ו יסתיר השם פניו מן האדם מי הוא שירצ' להאיר פניו אליו ולשור ולהביט בו בעין החמלה. ודבר זה נאמר בין על גוי אומה שלימה או על אדם פרטי כי השגחתו ית' בכלם בין בכלל בין בפרט:

ת"ח בזמנא וגומר עם מה שדייקנו בפסוק יובן ענין זה והוא תשובת ר' אלעזר והענין הוא בסוד הקדוש' הנשפעת על האדם בהיותו צדיק ושכינ' שריא על רישיה וכדין כל מזיקין ומקטרגין אתמר עלייהו יפול מצדך אלף וגומר וכאשר יזדמן איזו עבירה ביד האדם אז השכינ' בורחת ומסתלקת מעליו גם הצלם ואז המקטרגין כאשר יראו בלא שכינ' עמו אז מזיקין לו ונפרעין ממנו באותה עביר' שעבר. ועוד כי יש כח למלאך א' ורושם בפניו רושם א' אשר ממנו יכירו החצונים מה שעבר כדי שידעו באיזו דין ובאיזו עונש יענישוהו וז"ש ויסתר פנים ומי ישורנו ואז יוכלו להזיקי החיות והגוים והחצונים כי אין עמו השכינה המצילתו מידם וזהו ענין השליחות שעושה על ידם לא שמדבר עמהם ח"ו. וכבר ידעת כי כל החצונים והגוים וחיות רעות לא נבראו אלא לשר הטבחים ולכן הקב"ה משליט אותם על ישראל כשחוטאים אנן ישראל לא נבראו רק לתקן את עצמם ולכן אין ראוי שהיש' יעניש את ישראל כמותו כי אין זו מלאכתו כי היא מצד הימין וכביכול פוגם למעלה ואם ימצא זה לפעמים הוא בבלתי כוונה כי הקב"ה אנה לידו כי מגלגלין חובה וגומר ואז נפרעין ממנו על שגרם להיותו דומה אל השמאל ושאל לו ר' אלעזר טעם למה אחר שלא היתה כוונתו למה יענש על זה וז"א אי'ר אלעזר מנלן כלומר מנא לן זה ומאין לנו טעם לזה ותירץ כי ישראל ימינא אינון ולא אתערבו בהדה לעלמין אפי' בהיותם רשעים ועכ"ז גרמו אל פעולת השמאל ולכן אתעברו לזמנא אחר להפרע מהם אחר זמן בעת פקודתם על שגרמו עונותיהם להיות שמאל ולהכריע לימין תחת השמאל. וחזר ר' אלעזר לשאול מנא לן כלומר היכן נרמז בתורה כי חוזר הקב"ה ליפרע מהם. והביא לו ראיה ממעש' פלגש וגומר כי היו עובדי ע"ז כמשז"ל בכבודי לא מחיתם שהוא עון פסל מיכה ובכבוד וגומר מחיתם ולכן כל אותם הקרובים אל העון ההוא מתו והשאר הוו זכאין וכדין נצחו. מהרח"ו נר"ו:

ואע"ג דזכאין וגומר יר' דקשה וכי הצדיקים שמאליים היו שהענישו הרשעים. לזה אמר שעם היות שיעשה העונש ע"י הצדיקים עכ"ז לא אתייהב מלה אלא לאינון דאתייהב והיינו ענין ב"ד העונשים בד' מיתות והמכים שהם מתלבשי' בגבור' הקדוש' ומצד הדין הם פועלי' ואדרב' בזה הם משביתי' הדין מלמעלה כאו' פנחס וגומר השיב את חמתי וגומר ומשם זכה לכהונ' שיהי' ימין על ידי שביטל הדין ולזה אין ראוי ליכנס בזה אלא מי שלא יפחד מהדין וז"ש לאינון דאתיין שיוכלו להתלבש בכחות הדין ויצאו בשלום וז"ש כד שקילו עלמא וגומר שימצא בתחתונים מרכבה לדינים הקדושים ולא יפחדו ממנו והם פועלים אותו וזה טעם עיר הנדחת הכה תכה וגו' וכשהיה ענין פלגש בגבעה לא נמצאו כל ישראל ראויים להתלבש כחית הדין בהם ונענשו מהם והיינו דקאמר וההוא זמנא וגומר ולהיותם שליחים ממש מלמעל' כענין הנחשים והעקרבים והגוים אינם ח"ו וז"ש וע"ד חייבין דישראל וגומר כדמפרש במשל הסנטירא. סנטירא כת רוצחים שר הטבחים אשר למלך ולפעמים יאמר על רוצח הגדול סנטירא. וכד אינון גרמו בחובייהו שחטאו ולא הענישו החוטאים. האדם באדם רשע ברשע שכמותו והם אדם דהיינו ישראל אתם קרויים אדם: א"ר אלעזר הכי הוא וגומר אית ימינא חסד ואית שמאלא גבורה. רחמי צד הימניים כל כתות מלאכי רחמים ומלאכי שלום: ודינא גבריאל וכחות קדושים הממוני' על הדין עד שנמשך לחצונים וכחותיהם כנזכר בהיכלות פקודי. ישראל לצד הקדש ושאר עמין תחת החצונים.

אע"ג דחייבי נינהו וגומר אעפ"י שחטא ישראל הוא א"א ליטמע בגוים כלל:

ר' אלעזר פתח ואמר ויהי ביום השמיני וגומר מאן יום השמיני דשבעת ימים לחוד הוו מחסד עד המ' כשבעת ימים מ"ל שבהם הקב"ה ממלא ידם ואז הימי' עצמם הם הממלאים א"כ ימלאו היה ראוי לומר. דמתעטרי בעטרי מלכא וגומר יר' שהם מעוטרים בספי' ונעשים מרכבה אליהם ולכך כיון שהם משוחים בשמן הקדוש הגשמיגורמין בספי' שימשחו מהשמן הרוחני וז"ש ומשיחין במשחא דרבותא קודשא בגין וגומר. משחא אחורא הוא שמן מהבינה בשתוף החכמה וז"ש דמשקי כנהר היוצא מעדן להשקות לכל שבעה כדמסיק. ואח"כ ואתמשחן מההוא רבות קודשא מצד החכמה מקום הקדש ואתדליקו מיניה מצד הבינה.

והאי משח רבות ירצה שהוא השמן הראשון שהוא מצד הבינה כנזכר. הוא כללא דכל שבעה מפני שקודם אצילותם הם מושרשים בה וגם אחר אצילותם אל מקומם הם שבים אליה ומתמצאים בה וז"ש וכולהו ביה אתכללו ומצד ב' מציאיות האלה בה הם נמשחים משם: שתא אינין שאין ענין זה הנזכר להכללות הספי' בבינה אלא בבחינת ו' קצוות מחסד עד היסוד וכלהו אתכלילן בהאי אחר אצילותם. ודא כללא דכלהו קודם אצילותם וא"כ מה שאנו אומרים שבעה הכוונה הבינה משלמת מספר ז' עם ו' קצוות המושרשים בה וז"ש ובגיני כך שבעה ימים ימלא דהא בהאי תליין והיא יום בהם והשתא ז' ימים יאמר על הבינה שהיא ז' עם ו' שבתוכה. והכריח זה ואמר וע"ד אקרי כ"י בת שבע שהיא המ' שהיא מכנסת הת"ת בעל ו' קצוות ונקר' בת שבע ומה ענין פי' בת שבע בלי ספק דאיהו כללא דשתא אחרנין. והיא עצמה משלמת השבע' א"כ כמוה הבינה בבחינתה כנזכר וא"כ או' כי שבעת ימים נאמר על הבינה שהיא המעטרת להם כדמסיק וז"ש כיון דהאי שבעה דהיינו בינה אשלים לון דהיינו ימלא את ידכם שאינם שלמים בכהונהם עד ימשך עליהם שבעתם ואעטר לון שהם ממש נקשרות ומעוטרות על ראשם ונמשחות משורשם וז"ש ומשח לון בכלא בכל שבעה מקורות השמן והתחלתם מהבינה ונמשכי' והולכים עד היסוד כד מטו לכ"י דהיינו או' ביום השמיני ודאי שהיא שמינית לז' הנזכר כדפי':

לקרבא עגלא וגומר קשיא ליה אם הכהן שלם ונתכפר לו מעשה העגל מה ענין קח לך עגל ואם לא נתכפר עדיין היה ראוי שעגל זה יקרב בשבעת ימי המלואים ע"י משה כשאר הקרבנות לז"א כי שעת קרבן העגל לא היה עד הגיע יום השמיני מ' שהוא מקום הפגם כי נודע כי המ' מצד הגבורה פני שור היא פרה ועגל הוא בן פרה בחי' תינוק יונק משדי אמו ושם פגם אהרן במעשה העגל ופגם בפרה והבדיל ממנה עגל רך וטוב ונתן במקומו עגל מסכה לכך בהתקרב העגל הטוב יכופר ויתוקן פגם הפרה וז"ש לקרבא עגלא ברא דפרה לכפרא וגומר וחב לגבי פרה דהיינו מ' דאיהי תמינאה לז' ימי המלואים שהם מבינה עד היסוד כנזכר ועם היות שהכהן נשלם ונתקן במה שראוי לו משבעת ימי המלואים ראוי שתחלת קרבנו יהיה זה מפני שתשלום המדרגות העליונות הם עמה וז"ש שלימו דאמוני יש' שהם ו' קצוות הת"ת וגם הכהן צריך לשלימות זה וז"ש וישתכח כהנא שלים בכולא גם ביום השמיני שהם ח' לבושים ד' בגדי לבן יהו"ד וד' בגדי זהב אדנ"י יחד הם יאהדונה"י ח' אותיות שמבינה ועד המ' א"כ צריך הוא להשתלם בה ולכפר על זה כדי שיהיה שלם בכל המדות וז"ש שלים בכל כתרין וגומר:

והכא אשתלים כהנא כלו' לא היה שלימותו עדיין בשבעת ימי המלואים אלא הכא ביום השמיני נגמר ונשלם שלמותו בכל פרטי העניינים כנזכר.

עגל למה וגומר פירוש.קודם כל א' לעצמו ואמר עגל לכפר עון עגל כנזכר וז"ש בגין ההוא חטאת. איל היינו איל יצחק שהיא הגבורה הנק' פני שור ונמתקת ונעשית איל והיינו היותו עול' תמימה נק' מכל דין וחשך ושתף אלו זה עם זה עגל ואיל הוא משום דהאי אתחזי לקרבא לאשלמא כולא כדמסיק משום שהמ' פרה דיניה משור מסטרא דיצחק אשתאב שמשם שואב הדין וע"י איל שהוא שלמותו דיצחק ומיתוק דינו כנזכר היא עולה מתוקה מדיניה להתייחד דהא עולה לעילא סלקא בענין שהעגל מתקן הפגם והאיל מעלה אותה למעלה נמתקת מדיניה וז"ש לאשלמא לה בשלימו דיצחק כנזכר כדקא חזי דהיינו תקונו ושלימותו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ואע"ג דזכאין וגומר הטעם שנצחו הצדיקי' עם היות שביארנו שאפי' הרשעים הם מימינא ומכ"ש הצדיקים וא"כ איך הצדיקים יענישו ונצחו את הרשעים וכנ"ל א"ל אין כגון רשע ביד הצדיק וגומר אך הענין בסוד הדינין אשר ניתן בידם רשות ד' מיתות ב"ד והוא כי גם למעלה בימין יהיה התעוררות להרוג לסמא"ל בד' מיתות ב"ד כנזכר פ' משפטים ובסוד ה' ממית ומחיה כנזכר פ' בלק דף ר"ה ע"א כי במיתה ההיא מתעבר וממית הסטרא אחרא ודוגמא זו היו הסנהדרין ממיתין ד' מיתות ב"ד והיו ממיתין את הסטרא אחרא הדבק עם האדם בעת ההיא ע"י העבירה שמבר. אך אם הוא רשע ורוצה להעניש את רשע אחר הנה סטרא אחרא הוא דבק עמו אחר היותו רשע וכאשר יעניש את הרשע האחר אשר יש בו בהכרח צד הקדושה והימין הנה משליט שמאל הטומאה אשר עמו על הקדושה אשר באיש ההוא כנזכר מש"כ בצדיק באשר יעניש הרשע כנזכר ובמתק לשונו הביא המשל לבני נשא דחבו למלכא וגומר:

פתח ר' אלעזר וגומר הוקשה לו ביום השמיני למה תלאו בז' ימי המלואים הל"ל ויקרא משה לאהרן ולבניו וגומר כמ"ש לעיל ויקרא אל משה ולא אמר אחרי הקים משה את המשכן ועוד ביום ר"ח ניסן היה והל"ל ויהי ביום הראשון וכמ"ש בפ' נשא ביום הראשון הקריב וגומר וביאר כי הנה הכתוב לעיל קאמר כי שבעת ימים וגומר וקשה כי היל"ל כי בשבעת ימים ימלא השי"ת וגומר או היל"ל כי שבעת ימים ימלא היו"ד בחיריק והמ"ם בקמץ שאז היה מובן יִמָלא ע"י אחר אך אומ' יְמַלא בשב"א היו"ד נראה כי חוזר לז' ימים שהוא הממלא ואין בזה הבנה. וביאר כי כן האמת והענין כי הבינה נק' לעולם ז' ושבעת אך המ' נק' בת שבע. והענין כי הו' קצוות הם כלולים בבינה ומינה נפקו ובה אתכלילו ועמה הוו ז' ובג"כ אתקריאת ז' ימים וכ"י היא תמינא' בסוד ביום השמיני עצרת וגומר כי היא ח' מבינה ולתתא ולכך אתקרי בת שבע ר"ל בת מההיא דאקרי שבע שהיא הבינה. והאי שבע איהי משח רבות דדליק כל בוצינין והיא דאמשחת ואמלאת לכהני וזהו כי שבעת ימים ימלא וגומר ואחר שמלאו את ידם מן הבינה הנק' שבע הכוללת עד היסוד אז הגיעה מדת המ' שהיא דרגא תמינאה ואז נצטוו להקריב עגל וגומר ואומ' ועוד אקרי כ"י בת שבע בת מאינון שבע וגומר צריך להגיה בת הההיא שבע דאיהי כלילא משתא אחרנין שהיא הבינה הנק' שבע לפי שכוללת בהדה ז' קצוות הת"ת. ואו' דמתעטרי בעטרוהי דמלכא קדישא ידעת כי מלכא קדישא הוא סוד ז"א ועטרוהי הוא סוד שמא קדישא המתפשט בו דנפק מחכמה בסוד טוב שם משמן טוב. ובהאי שמן שהוא שמא קדישא אתעטרו ביה כהניא. ונתן הטעם בהקריבם עגל מפני שהם חטאו לגבי המ' הנק' פרה תמימה ר"ל שלימה פי' כי היא משלמת חשבון הכשר נתרין כנודע שנא' עליה אנכי שלומי אמוני ישראל ולכן נק' תמימה ולהיות דחב לגבה בההוא עגל דעבד אהרן בג"כ אצטריך לקרבא עגל לגבה ולזה ביום ההוא אשתכח אהרן שלים בכל מיני שלימו כי אז היה יום ראשון שנתלבש בח' בגדי כהונה כנודע כי ז' ימי המלואים שמש משה. ואפשר כי לפי שאמר כי ז' ימי המלואים הכם מבינה עד היסוד והמ' נק' יום השמיני אפשר כי אלו הם ח' הלבושים דבהו אתלבש כהנא ושאל למה הקריב איל כי בשלמא עגל היה לטעם הנזכר וז"א איל למה דהא כתיב עגל וגומר פי' כי הא נתיב עגל אתי שפיר לפי שהוא חטא בעגל אך איל למה ומ"ט ותירץ בגין איל דיצחק. או אפשר להגיה במקום איל למה ולומר עגל למה וגומר ורצה לתת טעם לשניהם והתחיל לשאול בעגל למה ותירץ משום עגל דחטא בקדמיתא ואח"כ שאל ואיל לעולה אמאי איל. ותירץ בגין איל דיצחק וגומר פי' כי הנה נודע כי המ' כל התקשרותה בשמאל כי משם נבראת ומשם כחה וזיא והאי אתר מסטרא דיצחק אשתאב וגומר והענין כי בעת שנעש' העגל נתעורר השמאל לפעול דין ונתעוררו כחות החצונים השמאליי' ועתה בעת הכפר' הוצרכו למתק השמאל כי משם נאחזה ולכן קרבו איל כי איל מדת יצחק ולכן היא לכולה כולה כליל ואין בה חלק לחצונים וכל זה להעביר החצונים לסבת עון העגל ואז המ' תהיה עולה למעל' עד הבינה הנק' אילו של יצחק פי' כחו של יצחק כנודע וז"א והאי איל בגין דאיל דיצחק וגומר פי' טעם היותו איל הוא שהוא של יצחק כי בו נאחז יצחק ולכן מתקרבא עולה וגומר. ובגין לאעטרא לה בשלמותא בסוד הבינה המעטרת אותה בעטר' שעטרה לו אמו כנזכר פ' לך לך דף כ"ט ע"א סוד העטר' דאעטרת בינה למ' ברתה. ולכן היו עגל ואיל חד בגיניה ממש דחטאו בה והאיל לאשלמא לה כאשר ביארנו וז"א עגל ואיל עגל בגיניה כדאמרן לכן העגל לרטאת בשביל החטא שעשו אך האיל כדי להעלותה ולאעטרא לה בשלימו וגומר. מהרח"ו נר"ו:

וישראל דחבו עמיה דכהנא שחטאם היה בשותפות כנודע והיינו בהאי. מקרבין כגוונא דא משותפת כפרתם לכפרת הכהן ודומה לו בענין הבהמות שור ואיל דומה לעגל ואיל ועניינם חד על מה דחבו דהיינו שור לתקן ענין עגל כנז' לעיל וחד לאשלמא וגו'. והשתא ק' מאי שנא בכהנא עיקר הקושיא בישראל למה לא הי' השור לחטאת אחר שבא לכפר כנז'. ותירץ אלא ישראל הא קבילו עונשא וגו' והענין כי כריתות ומיתות ב"ד הדין הוא תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין ולכך יש' היה להם ענין היסורין והתשובה וכיון דקבילו עונשא בכמה אתר לכך הקריבו שלמים לאחזאה דהא קב"ה בשלמא הוא ביש' על דא עם היות שלפי האמת כתיב והיה ביום פקדי ופקדתי לדורות עכ"ז בערכם לא היה להם אלא שלום ולז"א על דאכלו' במה שמגיע אליהם על זה אמנם עונש אחר היה שם. אבל אהרן תשובה היה שם אבל לא יסורין בעבור תפלת משה שהגינה ולזה הוצרך לקרבן חטאת והיינו טעם ג"כ לאיל לעולה לכהן ואיל בישראל לשלמים דהא בהא תליא כי הכהן היה צריך עולה להעלות השכינה למעלה מפני שלא נתעלתה השכינה כמשפט אליו מה שאין כן ביש' שע"י היסורין נתקיים בהם ויגבה ה' צבאות במשפט וז"ש ואיל לכולה בגין דמתכפר חוביה והיינו הכפרה בעצמה. ויתדכי היינו מירוק הכפרה כי יזכיר בזה עונו ומיתת נדב ואביהו. וישתלם היינו שלמות החסרון הנמשך לנשמה אחר הכפרה. אשתלימו עילאין וגו' שהיו כל הנמצאים חסרי השלמות בסבת עון התחתונים ושלמותם הוא היותם נקשרים בשכינה בסוד בשכמל"ו ואח"כ היסוד נקשר עמה בהם וז"ש ואשתכח שלמא בכולא ואח"כ הבינה מתפשטת בו' קצוות עד למטה בסוד שמע יש' וגו' וז"ש וחדוותא דעילאי ותתאי דהיינו הבינה הנק' שמחה. ואלמלא דלא אשתכח ערבוביא וגו' שלא נשלם הייחוד אז כי לא נתכפר העון של אהרן שעדיין היה תלוי ואין הייחוד נמצא אלא בהעברת הקליפות שלא יערבבו ומקלקלים השמחה ואז לא נשלם הייחוד כי לא נתכפר העון כנז' ולזה היה שם ערבוביא וז"ש ואלמלא דאשתכח ערבוביא וגו':

תנן בההוא יומא וגו' דהיינו שמיני למלואים ראשון לייחוד יום כניסת כלה לחופתה להיותו יום ראשון לעבודה בכהנים שהם סרסורי הייחוד העליון וענין זה יושג על ידי הקטרת המזומן באותו היום להעשות ע"י אהרן אם לא היו מקדימין נדב ואביהוא היה נעשה ענין זה וז"ש דהא קטרת קשיר כולא כחדא ושמו יעיד עליו. ועוד יש בקטרת שמבער החצונים כנודע במגפ' והבערת החצונים הם סבת הייחוד כנז' וז"ש דהא קטרת קשיר כולא כחדא והם הפכו הסדר גרשו הגברת והורישו השפחה וז"ש אתו וקשירו כל אינון אחרנין הנק' אחרים ושרו לה לבר ולא עשו זה בכוונה ח"ו אלא בבחי' דלא קשירו לה שלא נתנו לבם לקושרה עמהם כדמסיק מצד בחינות שונות חד דלא אנסיבו ואינו שלם ואין הייחוד נעשה על ידו וז"ש דלא אתחזון לקרבא הספי' זו לזו כדי שירד השפע לכל העולמות וז"ש ולאתברכא וגו'. הב' שאפי' שהיו נשואין לא היה אז שעת הייחוד מפני כי עת לכל חפץ ועדיין שעת הקטרת באותו יום לא הגיעה שלא היה עדיין המ' הנק' שעה מקושטת בתיקוניה כדי להתייחד וז"ש דלא הוה שעתא כדקא יאות. הג' דדחקו שעתא וירצה שיש בחינות למ' ועיקר השכינה אז היתה באהרן לא בבניו והם רצו לדחוק את השעה ולקשר בחינת עצמם ולדחוק העיקר שהיה עם אביהם ונמצאים מפרידים חלק אביהם. הד' שהיה גזור עליהם מיתה ונחש כרוך על עקבם ונמצא ע"י ייחודם הנחש הכרוך עמהם בגזרתם נקשר שם והיינו ויקריבו לפני ה' אש זרה ולזה בסבות אלו הורישו שפחה במקום גבירתה וז"ש אש זרה מלה אחרא אקשרו בקשורא דא וגו' והם ב' רעות פירוד הקדש וקשר הטומאה. ומפני שמתוך דברי ר' אלעזר משמע שבידים עשו דבר זה א"ל ר' פנחס לא תימא וגו' שח"ו שהם צדיקים גמורים היו ולא עשו בכוונה אלא שמתוך שלא היו ראויים לאותו מעשה לא נקשרה השכינה ע"י אבל לא פירדו הם ממש לא שריא בינייהו הענין יתיישב במה שפי' בריש פ' אחרי מות שנדב ואביהו תרי פלגי דגופא הוו וזה ידעו הם ולכך נשתתפו שניהם לקטרת אחד באומרם שעם היות שלא נשאו והם חסרים שניהם יחד שקולי' כא' כזכר ונקבה ולז"א דהא בכל אתר דלא משתכחי וגו' לא שריא שכינה בינייהו. בזאת דהיינו מ' נוקבא ואינה נקשרת אלא אם יהיה זכר ונקבה:

וע"ד לא יעול היינו לקדש הקדשים ביום הכפורים כאו' וכפר בעדו ובעד ביתו. והיא לא אשתתפא בהדיה כשרוצה לייחדה באיזה מעשה מצוה מאחר שהוא דוחה אותה מצד אחר כנז'.

וע"ד אשתכח כלומר אין אתה צריך טעמים או סבות אחרות שזו יש בה ספק והותר:

ר' יוסי פתח כשושנה וגו' דא כ"י והא אוקמוה בפ' בראשית ובתיקונים. דקב"ה משבח לה לכ"י באומ' שושנה צופיה מפני אותם התקונים אשר בה כנז' בתיקונים ובפרשת בראשית.

וחביבותא דקב"ה לקבלה כי עם היות שמדרך העלול לידבק בעלתו עכ"ז חביבותא דקב"ה לקבלה מפני שהוא משיג מעלה בהדבק אליה וז"ש לאתדבקא בה. מאן דאנסיב בעי לשבחא לקב"ה שהוא אחוז בו מצד עצמו ולשבחא לה לפי שהוא אחוז בה מצד אשתו אבל מי שאינו נשוי אינו אחוז לא בו ולא בה. בכולא בעי לאחזאה עובדא בכל מעשה המצוה צריך שיהיה בה מעשה עם הדבור ולכך כמה דאיהו בר נש אתדבק בבת זוגו כשהיא טהורה וחביבותא דיליה לקבלה כאשר איננה טהורה עד שתטהר: כד אתי למפלח איזו עבירה שיורה על הזווג יש כח בידו לזווג מפני שיש בידו שניהם והקרוב אל הדבר קלה שבסבות יספיקהו וז"ש דהא קב"ה חביבותא דיליה וגו': ומאן דיתער מלה זווגא דקב"ה וכ"י יושפע משניהם חלקו משפע הזווג:

וע"ד שבחא וגו' אדלעיל קאי על סבת חבתו עמה נראה הכל כאין וכקוצים לנגדה וכל שאר העולמות הם קוצים והיא שושנה ביניהם וז"ש כשושנה דאיהי בין הקוצים דאיהי מעליא וסלקא על כולא כך כ"י בין שאר אוכלוסין חיילי הקדושים יבחר בה מכולם כמו שיובחר בין הכל השושנה וז"ש בגין דאיהי סלקא ומתעטרא וגו'. ומפני שאפשר לפרש חוחים החצונים שכך דרכה לעמוד ביניהם לפעמים לז"א ודאי שושנה בין החותים נביא ראיה מאתרוג בין החוחים שנ' על האתרוג כולך יפה רעיתי ומום אין בך ואם החוחים הם החצונים כדס"ד אית לך מום יותר מזה אלא ודאי הכוונה על אוכלוסיה שהם בערכה קוצים וז"ש לאחזאה שבחא דכ"י וגו' מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. וישראל דחבו עמיה וגו' עתה ביאר קרבן יש' כי גם הם הקריבו שנים דוגמת שנים הנז' וזהו ושור ואיל לשלמים ונתן טעם שיש' לא הקריבו חטאת כי היו בשלום עם השי"ת שכבר קבלו עונשם ע"י בני לוי בסייף ובמגפה ובמי סוטה משא"כ באהרן שהיה החטא תלוי ועומד ואפשר כי יש' שנתכפרו העלים הכתוב את שמו וקראו שור אך אהרן שלא נתכפר עדיין קראו עגל:

ועוד דהא מקדמת דנא וגו' ר"ל כי קודם ספור הכתוב מיתתם ביאר חטאם ונפק נימוסא דילהון ר"ל נכתב פסוק במה חטאו והוא ויקריבו לפני ה' אש זרה וגו' וז"א וחד דהא מקדמת דנא נפיק נימוסא דילהון ויקריבו לפני ה' אש זרה וגו' כי זה הטעם מפורש בתורה יותר מכל שאר הטעמים וז"א נפק נימוסא דילהון וגו' ואפשר להגיה דתרוייהו חד טעמא וכך צ"ל וחד דדחקו שעתא דהא מקדמת דנא לא נפק נימוסא דילהון.

ר' יוסי פתח וגו' סמך זה כאן משום מאי דכתיב לעיל מענין בני אהרן דלא אנסיבו וגו' וביאר שכח זה היה ע"י הכהן המייחד וגו' ולכן צריך שהיה נשוי ע"ד הנ"ל בענין נדב ואביהוא מהרח"ו נר"ו:

ת"ח כ"י אתברכא וגו' ראיה למ"ש לעיל ומאן דיתער מלה פי' שגורם הברכות קב"ה וגו' והשתא מוכח מהכא דכיון דכהנא גורם ברכות לישראל ולכ"י כהנא מתברכא ע"י דכהנא וגו' היינו ע"י החסד בת"ת והברכות נמשכות ע"י המ' וז"ש ואני אברכם ואני ת"ת ומ' אברכם מצד החסד שמצדו הברכות:

כתיב זכור רחמיך דא יעקב ת"ת רחמים. וחסדיך דא אברהם קו החסד והם מרכבה לשתי מדות אלו כאו' תתן אמת ליעקב וגו' ואח"כ נסתלקו לעולם העליון והם שם מרכבה לשתי מדות בסוד נשמתן בג"ע והם בהיותו זוכר שבעולם התחתון נתרבו ונתגדלו נטיעות אלו ירחם על הגנה שאלו נטיעותיה והיינו מעולם המה ודרך זה בכל דור כגוונא דא נטיל קב"ה וגו' והטעם כי יש להקב"ה נחת רוח בהם כנז' ופירש הטעם ר' יוסי למה לא נזכר יצחק שא"א לומר שאין בזכות יצחק נחת רוח לפניו אלא הטעם שזכותו שמור לנקום נקמת בניו כדמסיק אמנם אם ישתתף עם אברהם ויעקב יועיל ולא יזיק אמנם נסתלק לצורך ענין אחר:

ור' חייא פליג דקאמר דיסתלק יצחק לצורך שלא יעשה דין אם ישתתף יתעורר מדת הגבורה לכך יתעורר דיניה במקום שיועיל ולא יזיק שהוא באומות לנקמה. וקשר הפסוק הזה אל הנדרש הוא או' כגוונא דא נטיל קב"ה לצדיקייא שהוא כעין הנדרש שהכהן או כל צדיק וצדיק מעורר הזווג והייחוד במעשיו הטובים וכן הברכה בעולם הזה בחייו ובעולם הבא במיתתו ולדרך זה פי' ר' חייא מעולם כדפי' ר' יוסי ד"א ויפורש על קיום העולם כדמפרש ואזיל. כד ברא קב"ה בינה מכח ג' ראשונות נטל ליצחק גבורה שליח הבינה ומצדה ולזה נברא בהתלבש ל"ב נתיבות חכמה בל"ב שמצד הבינה בגבורה. ואו' חמא לא לאחר הבריאה ח"ו אלא טעם אל גזרת חכמתו מקודם בריאתו אל קיומו ע"י שאר המדות. נטיל לאברהם למתק הגבורה והיה הענין עתה שקול גבורה מצד א' וחסד בכף שניה ולא הספיק לבעל דיני הגבורה מהנבראים ויתבטל העולם בעונותיהם כרגע ולזה בעיא קיומא יתיר נטיל ליעקב ושתף ליה ליצחק ומכריעה בעל כרחה לצד ימין בכח רחמי הכתר אשר עליו והיינו או' ביום עשות ה' מימין אלי"ם משמאל ושתופם ע"י קו האמצעי כנז' ומעולם יר' קיום העולם המה ויר' זכור כיון שהעולם נברא בשלשתם למה תשכח שניהם ותפעול ע"י הגבורה:

ר' יהודה פתח ויהי ביום השמיני לבתר דאשתלים אהרן וגו' לפי מה שפי' ר' אלעזר לעיל יהיו שבעה ימי המלואים מבינה עד היסוד ויום השמיני מ' וז"ש יומא תמינאה שהיא המ' בעיא לאשתלמא מן שבעה והיינו על ידי דכהנא כי החסד מושך לה הבינה אשר עליו ושש קצוות שתחתיו. וע"ד פולחנא שהיא סוד הקרבנות והייחוד בתמינאה לאתעטרא מן שבעה והענין שהמלואים בו ב' פי' הא' לשון השלמה והב' לשון מילוי. וענין ההשלמה השפעתם למטה עד שמשלימין הכהן מחסרונו שיוכן ע"י השפעתם בו. וענין מילוי שממש הם בעצמם יורדין על הכהן וממלאים אותו ויהיה הכהן ממולא מהם וז"ש דאשתלים כהנא באינון ז' דהיינו ממה שהשפיעו הם מאורם עליו השלימו חסרונו ואח"כ ואתעטר בהו אחר שהם השפיעו בו והשלימוהו נמצא בו הכנה כדי שיוכל לכלול אותם שאותו האור שהשלימו בו נעשה כסא להם לשרות עליו וממלאים המכון ההוא. ואחר שהכהן שלם בב' ענינים אלו גורם בעבודתו ביום השמיני שהיא המ' ב' שלמיות אלו וז"ש יומא תמינאה בעיא לאשתלמא מן ז' דאשלמותא דהיינו המשכת כחם למט' לעשות בה הכנה להם ועל ידיה דכהנא שהיה שלם בהם כנז' בו ביום מושך לעצמה ב' הבחינות זו אחר זו וז"ש וע"ד פולחנא בתמינאה לאתעטרא מן השבעה אחר ההשתלמות משיכת כחם בה כנז' ואי אפשר לכהן לגרום זה אם לא יכפר עונו כי אע"פ שהוא מכופר בבחינת הימים העליונים עכ"ז כנגד המ' לגרום שירדו למטה להשלימה אינו מכופר מפני שהוא חטא כנגדה ואיך תשתלם ותתעטר על ידו והוא בלתי מרוצה לה לכך הוצרך לאתתקנא כהנא על ההוא דחב בקדמיתא כדי שתתרצה לו.

עגל בן פרה בסוד מטטרו"ן יונק משדי אמו והוא הפרידו ונתן שם עגל מסכה להניק שרצים וחטא כנגד המ' ולכן בן בקר ולא בן פרה ובקר ירצה כי ב' בקרים הם או בוקר דאברהם או בוקר דיוסף או מצד הגבורה. פני שור ומשם משך לתקן הפרה לא מצד עצמה כדמסיק:

ר' יוסי הקשה שאם כדבריו אפי' יהיה בן בקר כיון שהוא עגל אינו ראוי לתקן מעשה העגל וז"ש מדידיה מהעגל לדידי' לעגל עצמו לא אתחזי ותירץ ר' יהודה בג"כ בן בקר על עגל אחד שאינו עגל בן פרה שחטא כנגדו אם כן לאו מדידיה לדידיה הוא והענין הוא פגם פני שור שבחיות ולא כל פני שור אלא דוקא פני שור שבמלכות פרה למטה ויתוקן ויאיר אור הנפגם ע"י הארת הפנים פני שור הנכללים בימין באברהם או באמצע ביוסף ויתוקן עניינו ויטהר כל הפגם אשר שם ולפי זה נמצא שהעגל בעצמו אינו אותו העגל שחטא כנגדו וז"ש לחטאת לדכאה על ההוא חובה דחב ביה ע"י שתוף השם כנז':

אילו דיצחק היינו תוקפו דיצחק בינה והיינו לייחד בינה במ' דהיינו כל סוד יום הכפורים ובבינה ב' בחינות הא' מציאותה בעצמה שהיא מקור הדין למעלה ועליה נאמר וישא אברהם חסד את עיניו אל הבינה שהיא למעלה ממנו וירא והנה חוזק הדין איל מתעורר ממקורו משם והוצרך לעוקדה מצד אל חסד נהירו דחכמתא שע"י מקור החסד מחכמה יכול לעקור את דיני הבינה ממקורם והיינו וישא אברהם את עיניו. הב' אחר שיתעורר משם יושפע הדין ונאחז בסבך בענף הבינה שהיא למטה נאחז בגבורה בקרניו שהם למטה א' מימין והב' לשמאל קרני השור ודיני השמאלי חזקים וילך אברהם מן הימין אל השמאל ויקח את האיל שהוא הבינה בבחינתה למטה הנק' בגבורה ויעלהו לעולה העלה המקורות אל רחמי החכמה והכתר וקשר שם הדינים והמתיקם וב' בחינות אלו היה מתקן באיל זה וז"ש ואיל לעולה הכולל ב' בחינות ב' גבורות כנז' עליונה בינה מקורי הדין והגבורה תתאה ולכך תמימים דהיינו בהעבר' הקליפות משם ת"ם י"ם כנז' בעובדא דינוקא וז"ש תמימים תרי איל דאיהו תרי כנז':

וע"ד גבורות תנינן כאו' מזכירין גבורות גשמים ומנייהו אתפרש וגו' ומשם הכרח הדבר שאחר שמסתעף לכמה גבורות יהיה בה בהכרח ב' בחינות בחינת המקור ואח"כ המתאצל ממנה להסתעף לכמה סטרין:

בגוונא דכהנא כנז' שאחר שחטאו בעגל טהרתם בעגל שהוא המתייחס לטהר הפגם ממקורו העליון שפגמו:

וע"ד לא כתיב בהו וגו' הענין שחטאת מוריד למטה הפגם כענין אומרו וירד מעשות החטאת והעולה למעלה כלשונה היא העולה ולזה הכהן שעדיין לא סבל יסורין על עונו היה צריך חטאת אמנם ישראל כבר סבלו עונם ונתכפרו אינם צריכים עגל לחטאת אלא לעולה. בין במלולא יש שחטאו בדבור באמרו אלה אלהיך או קום עשה לנו אלהים ויש בעובדא בגיפוף ונישוק והשתחויה או סיוע מעשהו ויש בפולחנא קיטור וניסוך או עבודתו אחר עשייתו. דסליקו ליה ברעותא דלבייהו בהרהור. וישק את בני ישראל בדקם כסוטות כי העגל בעצמו היה נפרע מהם כאו' יורד ומסטין עולה ומקטרג יורד ונוטל נשמה והיינו ששכר עבירה עבירה. ואפילו שלא הרהרו עבודתו אלא שעלה במחשבתם שיש בו ממשות וז"ש אלא דסליקו גוונא דרעותא מיניה אפילו אותם נתכפרו הנה בעולה שעולה למחשבה לטהר העון וז"ש ומקרבין ליה לעילא במקום שפוגם מחשבה קלה כזו ולא חטאו בשום מעשה ולכך לא פגמו במקום המעשה למטה ואינם צריכים כפרה שלא פגמו. אמנם אהרן לא חטא במחשבה כלל ולזה לא הקריב עגל לעולה אמנם לפי שחטא במעשה הביא עגל לחטאת כנז'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. זכור רחמיך וגומר הבאת ענין זה פה הוא בלתי מקושר. ואפשר לומר דמשום דעד הכא איירי במיתת בני אהרן ולכן אמר עתה כי מיתתן מכפרת לאגנא על יש' וכמו שדרשו רז"ל דלהכי קרינן להאי פרשת' ביום הכפורים כדי שיכפר עלינו ולא תחשוב כי מתו בחטאם ולא היו צדיקים כי צדיקים גמורים היו ונטל לון קב"ה לאגנא על עלמא ומה שמתו היה לפי שהשטן היה אז עם כל כחותיו לחפש אם ימצא עילה לקטרג וגרמה השעה ההיא אכן הם צדיקים גמורים היו וכמו שאברהם ויצחק ויעקב מגינין על עלמא כך הם כנזכר כי לכך קורין אותה פרשה בי"ה. והנה נודע כי הרחמים הם ביעקב והחסדי' באברהם ואמ' כי יזכור ב' מדות אלו בעבור אברהם ויעקב שאחזו בהם ונתן טעם כי מעולם המה פי' כי רז"ל אמרו כי כשהקב"ה ניטל חד צדיק מעולם הזה הוא שמח בו ואומר אלו לא בראתי עולמי אלא בשביל זה די ואז מרחם על עולמו זה השפל באו' ראו מה פרי חשוב נטלתי מעולם זה וז"א כי מעולם המה כלומר אחרי שלקחתם מזה העולם השפל ראוי לך שתרחם עליו כיון שגידל לך צדיקים אלו כגוונא דא נטיל קב"ה צדיקייא וגומר פה כיוון אל מיתת בני אהרן כאשר ביארנו. והנה לא זכרנו זכות יצחק כאן כדי שתעמוד זכותו לזכור את מדתו מדת הגבו' לאתפרעא מן האומות. והענין כי אם היינו מזכירים גם את יצחק בכאן והוצרכו שלשתן לעורר רחמים עלינו לא היה עוד מקום לשאול מאתו ית' שיתפרע מן האומות כי אין אחרים כמותם שתעמוד זכותם לזה. ולכן אנו מזכירים זכות אברהם ויעקב לרחם עלינו כדי שתשאר זכות יצחק להתפרעא מן האומות. אכן ר' חייא ביאר הטעם יותר בביאור כי אין הטעם מפני שישאר לנו זכות יצחק לאתפרעא מן האומות רק לפי שאדרבא אין אנו רוצין לעורר אותו בעת הרחמי' לפי שהוא גבורה ולכן לא בעינן ליה לגבייהו דאברהם ויעקב כי הם רחמים גמורים והוא מדת הדין הקשה.

ד"א כי מעולם המה פי' כי מבריאת וקיום העולם הם כי לילא האבות לא נתקיים העול' ובזה יתורץ באופן אחר מה שלא הוזכר יצחק כאן הוא כי תחלה העולם נברא בזכות יצחק במדת הגבורה ולכן בכל מעשה בראשית נזכר שם אלי"ם לבדו ולפי שראה הקב"ה שאין העול' מתקיים במדת הגבורה לכן שיתף עמה מדת החסד בזכות אברהם וזה אלה תולדות השמים והארץ בהברא"ם באברהם כי בזכותו נתקיימו. עוד ראה השי"ת שעדיין צד הגבורה היתה מתעוררת וכמו שידעת כי לא היה ביניהם מכריע ולכן נזכר יעקב מדת הת"ת וחברה עם הגבורה להמתיקה וזהו ביום עשות ה' אלהים הם ת"ת וגבורה ולכן אלו השנים שקיימו העולם אנו מזכירים אותם שיתעוררו על הגבורה ויתגברו עליה וימתיקוה ולכן אין אנו מזכירים את יצחק כי אין אנו צריכין אלא לאברהם ויעקב הממתקין אותו. מהרח"ו נר"ו:

שעיר עזים לחטאת אמאי. ופי' שבא לכפר על מעשה ארץ מצרים שהיו זובחים לשעירים וגומר והפגם היה דשלטין כחות אלו על טורי רמאי והם היו קושרים אותם למעלה להיותם נשפעים מהם ועל ידי שעיר לחטאת היה מטהר פגם השעירים ומורידם מאותו הקשר והגדולה שהגבירום וז"ש דשלטין על טורי רמאי ודא הוא לחטאת ובעיין וגומר. ולא עוד אלא וגומר יר' כי ג"כ אגב אורחיה היה בו תועלת שבמיעוט הלבנה השעירים מתגברים ואח"כ ע"י שעיר אנו מורידים שורשם למטה ומשפילים כל השעירים ומטהרים כל הפגם הנעשה מהם בלבנה והכל ענין א': שור ולא פר יר' כיפר ופרה ושור ובקר זכר ונקבה ובמעשה העגל הפרידו פר מפרה וא"כ עגל ופר ופרה כולם פגומים וצריכים תיקון מהשרשים העליונים ואין בעלי הקטטה עושים השלום אמנם עגל בן בקר ושור מבחינה אחרת כדפי' לעיל לזה הוא נאות לשלמים וז"ש דשור שלים הוא לאחזאה וגומר:

ור' יוסי פליג אדר' יהודה וסבירא ליה דשור ופר לאו דוקא אמנם בין שור ואיל יש הפרש כנזכר לעיל כי איל תוקפיה דיצחק ושור בגבורה עצמה וענין שלמים שע"י העון היו משפיעים דין ומלחמה למ' ועתה ישלמו אות' עמה שלא ישפיעו' אלא שלום דין המעורר אהבה ושלום ולז"א שור ואיל מסטרא דשמאלא ולא מימינא או אמצע כדפי' ר' יהודה והכרח הענין מאיל שהוא בגבורה א"כ שור בגבורה לבד:

א"ר יהודה כולא יר' כלל הדברים שהכל נודה בו הוא שכללות המעשה הוא בגין דכ"י מתעטרא בספירות העליונות כנזכר לעיל ואח"כ מתברכא מימין ע"י הכהן באשלמותא שהוא מעוטר בכל הספי' ומשם מתעטרת היא ע"י ומתברכת שהוא כהן בעל הברכה חדוותא דכולא החסד מצד שלמותו כדמפרש לקמן באו' כמה דאשתלים כהנא לתתא וגומר ונמצאת החסד כוללת בעצמותה ז' ימים ו' קצוות. וג"כ ת"ת יש חידו מפני ייחודו עם המ' והמ' מפני עיטורה וברכותיה העליונים מפני הברכות הנמשכות אליהם יש' מפני כפרתן ומעלתן לפני הבורא וז"ש חדוותא דעילאין וגומר בר נדב ואביהוא כדפי' ר' אלעזר לעיל מלפני ה' מהבינה אש הדין ממקורו כמו שהשמחה לייחוד מהבינה כך המעכב יענש משם:

ויאמר משה אל אלעזר וגומר בעובדא דלתתא במעשה מועט שיעשה מלמטה יעורר שיפעלו הספירות עניינים גדולים וז"ש עובדין לעילא וזה בתנאי שיכוון המעשה התחתון בענין הדומה לעליון וז"ש ועובדין וגומר שאם לא ידמה לא יפעול.

ת"ח כל חדוותא דלעילא השפעת הבינה שמן קדישא שפע החכמה דמתמן מהמשך השמן מהחכמה דרך הבינה אל החסדנפיק חדווא מבינה וברכאן מחסד לכולהו בוציני שהם הספי' מצד הגבורה. וכהנא עילאה חסד מיניה אתעטר באותו שמן החכמה שבו אתעטר בענפי הספי' שתמיד הוא מושך עליו כאו' כשמן הטוב וגומר וז"ש בנגידו דנחלא בעי לאחזאה חידו מצד הבינה ונהירו דאנפין מצד אור קדמאה שבחסד המאיר פנים לכל הספי'. ולא יתחזי גרעונא בקישיה שפוגם ג' ראשונות. בלבושיה פוגם ז' ספי' ח"ו: אלא למהוי כולא שלים וגומר ולא יתחזי בה פגימו כי הקריעה מור' שנקרעו הבגדים העליונים וגדול השער מורה תגבורת כחות הדין ולכך הם דיני אבלות והכהן העושה כן פוגם:

ת"ח קשיא ליה כי אין זה מן העונות המחייבים מיתה וא"כ למה נאמר ולא ימותו לז"א שעם היות בזמן אחר אינו חייב מיתה עכ"ז להיות אותה שעה שעת הדין היה אפ' שפגע בהם הדין וימותו וז"ש לא ישתזבון וגומר דהא שעתא וגומר. לא יתער בר נש גרמיה ירצה לא יתעורר לעשות שום ענין כגון שמחה או בנין וכיוצא בו הדין מתעורר עליו מה שלא יצטרך. בר אי יתער גרמיה לטב והענין יתדחה אם לא יעשהו עתה כענין אירוסין אפי' בט' באב שמא יקדמנו וגומר וקשה כיון שכן למה לא חס על יש' ואמר ואחרים וגומר שמא ח"ו יתעורר עליהם הדין לז"א שהדין היה על הכהנים לבד וגם לא היה פגם במעשה הבכי ולא מתזקי.

ר' אלעזר פתח ויקח וגומר כולא כמה דאצטריך שהדברים מושגחים מהיודע הנסתרות וצופה עתידות וז"ש כולא בגוונא דלעילא והמדות העליונות מסדרים העניינים אפי' שלא יתכוון האדם אליהם. והעד ת"ח ראויה היתה בת שבע לדוד מפני שיהיה מרכבתו המ' ונק' בת שבע שהיא מדה א' כלולה מז'. מיומא דאתברא עלמא וביה הדבר מסודר מאת המסדר העולמות וכן היה ענין אלישבע עם היות שלא היה אז ענין הכהונה כשלקחה נסדר הדבר למעלה כנזכר ואלישבע יר' המ' שהיא מדה א' הנק' אל"י כענין אלי אלי למה עזבתני שב"ע שהיא כוללת שבע מחסד עד המ'. מה בין האי אלי שבע לבת שבע. כולא חד במ' כנזכר אבל התם בדוד לדינא לכך נק' בת שבע שאינ' כוללת ג' ראשונות ג"כ שהיא ב"ת מורה המדה אחרונה בה בעצמ' בנלל שבע. הכא אלישבע לרחמי הא' שכוללת ג' ראשונות דהיינו אל"י כנזכר בתיקונים א' כתר ל' בינה י' חכמה שבע עצם השבעה בה בענין שהם עשר והיינו רחמי שהשבעה כשנקשרות עם הג' ראשו' רחמים גמורים בעולם והטעם שהמ' מתכפרת לפי הצורך ולפי האדם הנעשה מרכבה אליו כד אתחברא בדוד שהיה בעל מלחמות ה' נגד החצונים היתה לדינא מקבלת הדין מלמעלה לבער החצונים. אמנם באהרן איש החסד הפך מזה לאשלמא השמאליות עם הימניות ומתייחדות יחד דהיינו בהעבר' הדין מהם ואח"כ מקבלות מהבינה וז"ש לחדוא ואח"כ מקבלות מהחכמה נהירו דאנפין. ואח"כ מקבלות ממקור הברכות מכתר ברכאן לאתברכא והיינו אלי שבע כדפי':

ת"ח כי צורך גדול היה לדוד בזה ליקח בת שבע כנזכר ולא מצד מעוט זכותו וזה כדי להיות מלך לדון וז"ש בת שבע לדינא כנזכר לירתא מלכותא שבחינה זו הנק' מ' שכוללת כל פמליא אשר למטה ממנה דהיינו בחינה אחרונה שבה והיה אוחז אפילו בבחינות הכלים אשר בה לדין ולחוזק וז"ש ולאתתקפא דהיינו במעט בכחות הדין החזקים הטהורים שבה שיורדים למט' על החצונים לאושדא דמיין כנז':

אר"ש הא דתנינן דכתיב קול השופר פי' ממאי דקאמר קול השופר ולא אמר קול שופר משמע קול ת"ת דנפיק מגו שופר בינה כנזכר פ' ויקרא. דאסתלק במחשבה חכמה. דאבהן פי' אל מציאות חג"ת ונפקו כחדא מגו שופר כי החכמה תוקע השופר שהיא בינה ומאצלת בה הת"ת שכולל בעצמו מצד א' החסד ומצד ב' גבורה ושלשתם יוצאות מבינה שהיא שופר והם קול וזהו אומ' דהא שופר אפיק מיא חסד ואשא גבורה ברוחא כלולים בת"ת כי עיקר הקול הוא הרוח והשאר מתלוים אליו. כך אימא עילאה שופר אפיק אבהן מים אש ורוח בקל חד כלולים יחד שלשתם מגו מחשבה חכמה שהוא התוקע וכמו שהתוקע מעצמותו מוציא קול כך הבינה שהוא השופר הוציא הקול כלולים ג' אלה יחד מהעלם החכמה וזה שאמר ואסתליקו כחדא בחד קול מגו מחשבה מפנימיות החכמה הם מתעלים כלולים יחד כנזכר. וההוא קול אקרי קול השופר עם היות שהוא קול כלול מלמעלה משופר כנזכר איקרי כך. ודא יעקב כנזכר שת"ת עיקר הכל והשאר כלולים בו. ותרי קלי נינהו הא' חג"ת ומהם יוצאים נה"י וז"ש דהא מגו קלא נפיק קלא. אבל קול חד דהיינו ת"ת שבו כלול הכל. ומהכא מת"ת נפקו שאר קולות כי כח אלהיות הספי' מתאצלות מכלל הת"ת אל מציאות עצמם והיותם כלולות כל א' במציאות דין ורחמים וחסד שהם מים אש רוח היה ע"י הבינה בכח החכמה וז"ש מגו ההוא שופר בזווגא דמחשבה בענין שמציאות הקול שהוא כללות' הוא מחשבה מחכמה לבד כנזכר לעיל ומציאות הפרדם והתאצלות' אל מקומם היה מחכמה בבינה מיוחדות וז"ש וז' קולות הם ז' ספירות שנאצלו במציאותם מכח חכמה ע"י הבינה וז"ש בזווגא דמחשבה וגומר. מהרמ"ק זלה"ה. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:

ודא שופר אשקי לון ממימי החכמה ורוי לון מיין הבינה לאבהן בקדמיתא שהם ראשונים אל קבלת השפע גדולה גבורה ת"ת הם עלולים ראשונים והם עלות לנה"י ולכך ולבתר מאלו הג' מרבה הבינה השפע בהם להשפיע לבנים שהם נה"י. וכל זה הוצרך להקדים לתת טעם אל הכהן למה צריך שמחה מפני שנמשך ע"י בהשתלשלות המדות השפע כנזכר:

ת"ח ויקח אהרן מצד החסד את אלישבע מ' בת עמינדב החסד שמשם הנדיבות כאו' נדיבי עמים נאספו וגומר לבסמא לה למתק דיניה הקשים והיינו שנקראת אלישבע ע"י אל"י שהם ג' ראשונות מבסם לדין הז'. למחדי לה במחשבתו לה מהבינה בסוד אל"י כנז'. לחברא לה במלכא היינו אחות נחשון ת"ת נח"ש. ואח"כ משלימין הייחוד וז"ש בזווגא שלים והיינו לו לאשה פנים אל פנים. לאשתכחא ברכאן לעלמין דהיינו המשכת הברכות והגעתם למטה ויתרבו בענין שימצאו בתחתונים בכל העולמות כולם:

בג"כ בעי כהנא חסד שהכהן מרכבה אליו לאשתכחא בנהירו דאנפין מצד החכמה בחידו מצד הבינה מפני שהוא קושר ז' ספי' בשורשם העליון וז"ש כולא כגוונא וגומר: ברכאן מצד הימין וחדוון מצד השמאל דינא שלא יהא אכזרי. ורוגזא שלא יהיה כועס. ועציבו כמשמעו שיהיה העולם לפניו כאפס ולא יעצב על ענייניו ומקריו והטעם בגין דלא יתפגים וגומר וירד מהמדות למטה ותלה הפגם בו והכוונה כי על ידי המדות המגונות אלו פוגם המדות ומשפיעם דין ומסלק שפעם. עלייהו כתיב ברך ה' חילו להשפיע השפע והכח למטה. ופועל ידיו תרצה קשרם וייחודם המדות העליונות. מחץ מתנים קמיו בטול המנגדים הגורמין העצבות והרוגז: א"ר יהודה מגו פרשתא מסמיכות הענין ועוד אומ' ולא תמותו:

ר' חייא פתח וגומר אי כהנא בעי למחדי וגומר כדמוכח מאו' ראשיכם אל תפרעו וגומר יתיר מכולא באומרו וכל בית ישראל יבכו. אמאי אסיר ליה חמרא באו' יין ושכר וגומר. חידו ביה אשתכח מצד הבינה שבה תחלת היין. נהירו דאנפין היות הספירות התחתונות מאירות והיינו ויין ישמח. חידו להצהיל פנים נהירו דאנפין. שירותא דחמרא הוא מבינה. חדוותא שהוא הדין המעורר הזווג: סופיה עציבו בגבורה ומ' שלמטה פועל הדין. ועוד יין מסטרא דלוואי שהם בעלי השמחה והשירה שמקומם בתחלת היין בבינה כאו' ועבד הלוי הוא. ודהא אורייתא בדרך כלל כאו' מימינו אש דת ובזולת זה חלק ידוע בתורה יורמז ביין כענין או' ובלא מחיר יין וגומר מסטרא דגבורה הוה מכבר בשעת המשכתה נמשכ' מחכמה דרך שם אמנם לפי העיקר היא מחכמה ומקומה בת"ת. וסטרא דכהני מיין מצד עצמם הם רחמים וצלילו ונהירין בעוד שלא נתערב בהם תערובת הדין כי לפעמים נעשים מרים ועכורין וחשוכים ע"י הדין והחצונים שהם רפש וטיט אמנם הם מצד עצמם צלילן נהירין אמנם היין בעצמותו דין כאומ' לעיל מאתר דחמרא שארי מתחלתו דין:

ר' יוסי אמר פליג אדר' חייא דקאמר שהיין לשמאל בהחלט והמים לימין לז"א שלא נוכל להכחיש היות כח כל א' בחבירו ימין ושמאל ולזה ימצא ביין נחת רוח ושמחה ונהירו דאנפין וכן במים להפך מי המרים המאררים האמנם טעם הדבר הוא תחלת אמריו של ר' חייא באו' שרותא דחמרא חדווא וגומר וז"ש כל חד אוזיף לחבריה בהלואה כח הגבורה בחסד וכח החסד בגבורה ובזולת ההלואה הזאת יש בכל א' מצד עצמו שהגבורה כלולה מחסד וחסד מגבורה וז"ש וכליל כולא דא בדא: אמנם בהיות א' מהמדות רוצה לפעול מה שאינו מיוחד לה כמו החסד פעולת הגבורה לא יפעל אותה אם לא יהיה תחלתה מעצם הגבורה ואח"כ תפעול בגבורה שבחסד וז"ש חמרא שארי חדווא תחלת השמחה הוא מהיין ששם מושרשת השמחה ותחלת התעוררותם משם ולכן השמחה ללויים ולא ע"י הכהנים בגין דכהנא מגו מייא וכיון שתוכיות המים שם מושרש הכהן א"א לו לעורר שמחה ובבא ענין השמח' מראש' מהיין יתעורר הכהן במימיו בשמח' שהם כלולות מהשמאל.

לבתר תחלה נמשך מבינה לחסד לעורר השמחה לבתר אח"כ נמשך מחסד לגבורה אהדר לאתריה ושם מעורר דין בשמאל ומסלק האור עציב ומחשיך ואח"כ רגיז מעורר הדין במדות ואחר כך פועל הדין ודאין דינא ולהיות ביין ענין זה אין לכהן לאחוז בו מפני שהכהן צריך שיהיה תחלתו וסופו בשמחה ואינו משתנה פעולתו כמו המים שהן מכבין האש ומפיגין היין כנודע:

ר' אבא אמר וגומר שמן שפע החכמה יין שפע הבינה מים שפע החסד דבש שפע הגבורה חלב שפע הבינה לינקא לבנין והכל יוצא מן הבינה וע"י נמשך השמן למטה וכן היא משפעת יין מים ודבש לספי'. והכהנים חלקם בחכמה וחסד אל הימין וז"ש מים ושמן נטלי כהני בשבעת ימי המלואים וירתי לון עד עולם. ושמן יתיר מכלא מפני שהמים יש בסופן קצת פסולת כמו המים המרים וכיוצא אמנם שמן הוא חדוותא שרותא וסיומא שלא ישלוט החצוני בו כלל. כשמן הטוב המאיר תחלתו מחכמה ונמשך על פי מדותיו שהוא צד הקדושה לבד. ויין לשמאלא מהבינ' אל הגבורה ואל הספי'. לארמא קלא אין שירה אלא על היין. דהא חמרא לא שתיק אם כשמריקין אותו אם כשתוסס ואם כששותים אותו משמיע ומגלה סוד והפך לזה השמן בכל העניינים. מה בין האי להאי ס"ד כי מה שאמר חמרא לא שתיק לעלמין. ושמן בלחישו תדיר ס"ד שירצה באיזה מקום שיהיו לא ישתנה פעולתם וסגולתם וקשה אחר שיהיו שניהם במדה א' כמו שניהם בחסד או בגבורה למה לא ישתוו אחרי רדתם אל מקום אחד. ותירץ אלא שמן וגומר עוקר מאי דסלקא אדעתין שימצאו במדה א' שזה אינו שעם היות שיושפע השמן למטה כיון שעיקר המשכתו מהמחשבה הנעלמת בכל מקום שיושפע הוא בסוד המחשבה וחשאי שבמדה היא וז"ש בלחישו תדיר בכל מקום אשר יבא שמה וע"ד הוא מימינא כלו' בכל מקום פנייתו הוא בימינא. אמנם היין בכל מקום אשר יבא שמה לעולם יבא אל הדין ואל מקום הגילוי וז"ש לסטר שמאלא וקיימי בדינא וגומר. בגיני כך כהנא כד עיל וגו' ואז הוא ימיני נכנס אל מקום נעלם לסוד נכמס אז אסיר ליה וגומר וזווג למאן דזווג אפי' חכמה ובינה בנעלם כדפי' בשיר השירים בפ' אשה ריח ניחוח לה'. ונגיד ברכאן מצד הנעלמות. ועוד דעובדוי וגומר העבודה בעצמה מעשיה נסתרים אינו נמסר אלא ליחידים שיראוה וכ"ג ביום הכפורים יוכיח שאין מי שידע מעשהו פנימה אלא קונו. וחמרא מגלה רזין נכנס יין יצא סוד ויפסל העבודה כיון שמעשיה נסתרים אם יוציא דבריו לחוץ יפגום ומרבה דברים מביא חטא ולזה היין הפך העבודה:

ר' יהודה ור' יצחק וגומר בקינטא משאוי. דא יינא דאוריי' דאיהו טב ולא שבא מלת הטוב לשלול יין אחורא שאחר ששבח דודו לא היה משבחו במגונה א"כ באומרו וחכך כיין משתמע יינא דאורייתא א"כ או' הטוב לאפושי שבח אתא והיינו להודיענו טב לכלא כל הנמצאים שמחים בו נמצאות הנגלות דהיינו עלמא דא שכולם נהנים מהתורה ונמצאות נעלמות דהיינו עלמא דאתי.

ודא הוא יינא וגומר לפרש הולך לדודי למשרים דהיינו זה מיושר בעיני דודי הקב"ה ובזכו דא וגומר היינו דובב שפתי וגומר ומפני שיש ב' כתות א' שלא יחיו כלל לז"א יתער עלמא דאתי. כת ב' אחר שיקיצו יהיו לחרפות לז"א ויזכי לאחייאה וגומ' דהיינו חיי העולם. א"ר יהודה וגומר תנינן וגומר וילמוד זה מק"ו אם דובב שפתי וגומר ירצה בקבר כדמפרש ואזיל כ"ש שיזכה לחיות וז"ש הא תנינן וגומר. הרמ"ק זלה"ה:

ולא יסטי הענין שהבל פיו מהתורה הוא סולם לעלות הנשמה ושמירה מכל אויב בדרך העליה ובהיותו מגמגם בה אין אותם האותיות מתהוות באויר כראוי והם חלושות ואין להם כח להצילו מהמקטרגים. וגם יש בה כח להעסיקו בה בקבר וז"ש דובב וגומר כדפי' ז"ל כשאומרים דבר שמועה מפיו כמו שהניע חכו ושפתיו בה בעולם הזה כך דובבות בעולם הבא כנזכר. חכו ממתקים הענין כי חכמה הוא החיך והממתקים הם סוד ו' קצוות שהם מושרשות בה והם נעלמות והם רחמים ולז"א חכו ממתקים אמנם בנקבה אינם רחמים אלא דין יפה והיינו היין המשומר מששת ימי בראשית שבסוד החכמה הם ימי בראשית לכן בבינה הם חיך טוב מיין הזה דמנטרא וז"ש הוא חמרא דמנטרא וזה נמשך לגבורה כאו' הולך לדודי וגומר דאקרי ידיד מבטן ירצה הדין היפה המעורר האהב' מתוכיות הבינה הנקרא בטן. אתה ת"ת כוננת מישרים הם חסד וגבור' שמתישרות ומסכימו' ונכללות שתיהם ע"י הת"ת וכל זה נעשה ע"י היין הטוב כנזכר והענין שענין זה נעשה ע"י המדות העליונות והקב"ה משבח לה לכ"י שחכ' כענין זה נובעת הרחמים המתוקים למדותי' המעורר אהב' בין הימין ושמאל והוא מהבינה המקשר שמאל בימין ואחר ששורשי ההנהג' נקשרות כ"ש הנצח והוד ושאר המדות ולזה חדאן לכלא. דהא כולא מתערי נק' כל העולמו' ישנים בבחינה שאינה פועלי' מחמת סילוק ההנהג' וביין הזה המשמח דובב שפתי ישניה לקבל ולהשפיע ואפשר לפרש דובב שפתי נצח והוד ישנים יסוד ומ' ועל אלו אמר דהא כולא מתערי ומצדם לתחתונים ועלמין וגומר שהם למטה ותחלת הענין מתעורר מדין זה אמנם סופו ברכות מהימין וזה שאמר בחדוון בברכאן וגו': ר' ייסא תהא וגומר שתזכה לסמיכ' ותאריך ימים בעולם יותר מר' ייסא שמת באדרא מלין דאורייתא שתא סדרי. אגדתא דרש. אמרו ליה ר' יהודה ור' יצחק לההוא רביא.

כל אתר דדינא בין בבינה בין בגבורה בין במ' בין בהתחתונים בין בחצונים בין בבני אדם כולם הם נקראים בשם אלי"ם ע"ש הדין וא"כ הבינה כשנק' אלי"ם יורה ג"כ על הדין ע"ש שמתעוררים הדינים ממנה וז"ש וההיא אתר וגו' וירצ' נעקו וגומר דהיינו שורש אצילותם. ותליין להיות' נשפעין משה להוסיף או לגרוע:

דאינון משתקיין שמשל הבינה כמי הנהר ונק' גדולים לב' סבות הא' להיותם ראשונים לקבלת השפע. הב' ומשתרשין על כלא דהיינו מציאות השתרשם בבינה וחכמה על כל שאר הספי: ואת כל נפש וגומר היא נשמת אדם הא' שבה כלל כל נשמות שבעולם כנודע. ארץ טילאה בינה חיה עילאה חכמה וכן כל הנשמות שמבינה הם מכח חכמה כנזכר בתיקונים ונק' חיה עילא' שהיא מקור החיים והיא נותנת חיים לכל אשר תחתיה וז"ש חיה עילאה על כולא ועל שמה נק' הנפש חיה והראיה אל היותה מחכמה ולא מעצמ' דכתיב תוצא הארץ נפש חיה דהיינו חכמ' הנק' אדם קדמאה שם מ"ה בגי' אד"ם ואמר קדמאה כי יש אדם ב' והוא ת"ת דמשיך בגווה יר' כי פי' תוצא אין הכוונה הוצאה ממש שהרי לא הוציאה חוץ לאצילות אלא דמשיך בגווה והוציאה מבחינ' אל בחינה במציאותה בעצמה. ועתה בא לתקן לשון הרומשת בחכמה ואמר דא היא חיה דרחשא לכל סטרין פי' ו' קצוות שממנה היו ונמצאו וממנה הם מאירים ומלת הרומשת בערך היות שפעה רומש מהעליונים בשרשם שבבינה אל התחתונים הם מציאותם במקומם ממש ע"י שורשם שבעצמותה וזה שאמר לעילא ותתא. אשר שרצו המים יר' שהחיה נותן שריצה למים שהיא הבינה דהיא נהר עילא' וגומר והכוונה שכל ענייניה מכח החכמה:

ואשקי להאי אילנא וזהו אומרו אשר שרצו המים היותה משקה לשש קצוות והם פרים ורבים מכח שהם נאחזים בבינה ומושרשים בחכמה וז"ש לאשתרשא וגומר. ולאשתכחא ביה מזונא וגומר היינו השפע הנשפע ע"י היותם משתרשים ולהיות המזון הזה נשפע לכל הספי' לכך נקר' שריצה שהם מפרנסים לכל התחתונים וז"ש מזונא לכולא וגומר:

ד"א החיה וגומר דהיינו מ' והשתא ניחא לישנא דתוצא הארץ בינה נפש חיה דאצילות וחיה היא מ' ויר' וברא ג"כ נפש החיה שהיא המ' ונק' חיה דכתיב לא אמות וגומר יר' שעם היות שרגליה יורדות מות עכ"ז היא בעצמה חיה ממקור החיים העליונים: ואת כל עוף כנף כוונתו לפרש במלאכים ועם היותם נבראים ע"י המ' עכ"ז יש להם ייחס עם הבינה שהם משתכחי לקדשא שמא דמאריהון שהם מושכין שפע קדוש' מלמעלה במ' וסוד הקדושה בבינה וחכמה א"כ בהכרח יש להם קצת אחיזה בבינה כדי שימשיכו משורשם הקדושה דכתיב בהו שש כנפים וגו' דהיינו כח שש קצוות ועצם השרף בבינה כנזכר בתיקונים. ומניהון וגו' עם היותם מלמעלה הם למט' ממ' עד שהם אפי' בעולם השפל.

כ"כ להאי רביא וגומר כדי שלא יתענש. הרמ"ק זלה"ה:

ודאי החיה הרומשת וגומר לא כאידך פירושא שפי' אח"כ במ' כי אותה היא נק' ארץ כדמסיק והיותה נק' ארץ וחיה אינו כ"כ הכרח אלא קרייה הכא בענין זה א"כ ודאי חיה על העליונה קאמר. בארץ ודאי פליג אדרביא דקאמר דאינון מבינה ואיהו קאמר דלאו הכי אלא בההיא ארץ תליין שאין להם מציאות מלמעלה וכן מזונם משם וז"ש ואשתקיין וענין הכתוב שאמר ויברא אלי"ם וגומר שם כולל עד המ' וז"ש דהא ההוא נהר נגיד ונפיק ואשקי בלא פרודא עד המ' והכל כאן ואח"כ נשמות הצדיקים הכלולים באדם וזה שאמר ואת כל נפש החיה הרומשת ואחר כך ממלכות ולמטה ואת כל עוף כנף:

פתח ר' יהודה וגומר האי קרא אתמר אבל אותו הפי' אינו מתיישב מפני שעיקר הפסוק בגלותא אתמר והכרח מאו' סמכוני כדמפרש ואזיל מאן דנפיל וגומר. למאן מי יש בידו ספוק לסומכה לישראל בנהא לאותם שהם בנים מארי קבלה כנזכר בתיקוני' וסמיכת' בענין המצות והתורה ותפלה ובשאר הענייני' המעוררים האשישות והתפוחים ואומרת כן לישראל שהם בגלותא עמה והכריח שאומרת סמכוני לבנים ולא לספירות העליונות אומרה במה באשישות ואם היתה אומרת לספי' למה תודיע להם במה סמיכתה כי הם יודעים סמיכתה ורא יפול הספק והשאלה במה שתצטרך לומר באשישות אלא לתחתונים וז"ש ובמה באשישות. ונק' האבות אשישות דאלין אתמליין בקדמית' ומטעם הקדימה והמלוי ראוי שיקראו כן אמנם הספירות הנעלמות נק' ענבים מפני היותו משומר בהן מכל ניסוך כענין הענבים שאין מגע גוי מנסך בהם וז"ש מההוא חמר טב דמנסכו כשהוא למעלה כנזכר.

ומאן דידע וגומר היינו לפרש מהו סמכוני שעם היות שבגלות אין ייחוד סוף סיף גורם איזה שפע להסמך והיינו שמפני החרבן אין ייחוד שלנו עתה שלם.

אשישא עייל חמרא מצד בחינת קבלתם היין מהבינ'. הפוח אפיק וגומר יר' בחינת היותם משפיעים היין לספירות למטה שמתעבה בסוד בשר התפוח העבה ומכוונין רעיתא יר' התפוחים מיישבין רצון השותה היין שלא יזיקהו ברוחניותן ובסמיותן. וכל דא למה ירצ' למה הוצרך ליין להתתקן עם התפוחים מתחלה לא ישאל אלא סמך מהספי' ברחמיהם לז"א כי חולת אהבה והאהבה הוא בסוד היין שמשם מתעורר ומתלהב האהבה בספי' ע"י החבוק מחמת אש היין וכדי שלא יתהפך ויזיק צריך תפוחים ומאן דמייחד שמא קדישא י' בה' ו' בה' שבהם תלוי קשר כל שמות הקדש לא יספיק שיתהפך הכל לרחמים ויבטל הדין ממקירו שזה הפך המדות אלא בעי לייחדא דינא ברחמי ויפתחו מקורות הגבורה והחסד והת"ת כולם ויתייחדו לאכללא לון כדקא חזי והטעם שיש ביין תועלת שאין במים דהיינו התעוררות האהבה וכיוצא ויש במים מה שאין ביין שהיין מלהיב ומרגיז לזה צריך לאתבסמא מצד היין ולאתקנא מצד המים כדקא יאות ולז"א אשישות ותפוחים ודא סמיך כנזכר:

ר' יצחק פתח אשר חלב וגומר דאינון קדישין מצד נשמתן מצד משפחתם מהאבות. ובעי קב"ה לקדשא לון שיזהרו מן הדברים המפגלים הגוף והנפש כדמסיק. כל חיין עלמא וגומר הענין שעם היות שאומות העולם חיים כישראל אין חיותם שוה שאומות העולם חיים מצד החוצה וישראל חיים מצד הבינה כדמסיק כי החיים שהם מצד חוצה אין בהם תועלת לנפש רק להתעדן בטינופי העולם אמנם החיים שהם מצד הבינה הם להמשיך שפע ואור הספי' לזכות לחיי העולם הבא אחר המות וז"ש חיים לכולא לעילא ותתא שהאדם חי מצדה חיי העולם הזה וע"י חיי העולם הבא ומשיג ע"י מטה ומעלה. והחיים הוא מקשרה עם החכמה כאו' והחכמה תחיה בעליה ומצד עצמה יין וז"ש והוא אתר דחמרא שארי לה בחיים דשראן לעילא והבינה משפיעם אלא ממש שארי ביה והעד ואקרי יין ולא תקרא חיים סתם אלא ארץ החיים וכיוצא אמנם חיים סתם לעילא וז"ש ומתמן נפקין חיין וקדושה יין מצד עצמה חיין מצד החכמה קדושה מצד הכתר ששם תחלת הקדש עם היותו ג"כ בחכמה ועל זה אנו מקדשין על היין ואומרין לחיי כדי לייחד שלשתם יי"ן קדו"ש חיי"ם כדמסיק לקמיה ויין דישראל הכשר נגדיי ליין דת"ת לאפוקי יין דגוי המנוסך הטמא כדמסיק ואעפ"י שאין יין אלא בבינה ולא בת"ת לז"א דהא ישראל לעילא ת"ת ביה בבינ' נטיל חיין וכמו שנוטל חיין נוטל יין והעד דאקרי עץ החיים שפי' עץ מההוא חיים וז"א עץ מההוא אתר וגו'ומפני שאין עיקר החיים אפי' בבינה כנזכר לז"א ונפקי חיים ממקורם ומוצאם לחוץ הם מהבינה עם היות נביעתם מפנימ' לה כנזכר. מברכין ליה לקב"ה ביין מפני שהוא מתברך מהבריכה העליונה שהיא הבינה שממנה היין. ויין דישראל לתתא נגדיי לישראל עילאה היינו יש בו חיים וקדושה וברכה כעליון. וע"ד לא תימא וגומר אחר שהטומאה בא ליין מפני שנכנס ברשות גוי א"כ לחמו וכל שכמותו כיוצא בו כמו שכליו ומאכלו של ישראל תחת כחות הקדוש' כן כליו של גוי ומאכלו ומשתיו תחת החצוני. ואשתרשא ואתברכא שתי יין משמאל ואשתרשא מאמצע בסוד הדעת ואתברכא מחסד ששם הברכות והכל בסוד היין שהוא הבינה.

בעי לנטרא דא על כולא ענין איסור היין נסך מכל האסורין אוסר במגע וכחו ואיסורו בהנאה ושיעורו בכל שהו חמור מכל שאר איסורים מפני היות הכשר במקום גבוה לכך שמירתו חמורה שכל עוד שהוא מתעלה יש קפידא בעניינו יותר שלא יפגם וז"ש בגין דיתקשר וגומר. ביין אתברך קב"ה כגון קידוש וברכה וקידושין וז' ברכות וברית מילה והבדלה הכל על היין. בגין דאיהו חדי משפע הבינה לסטרא דשמאלא היינו גבורה והוד ומ'.

ובגו חדוא דיליה כיון שהדין דין השמאל מעורר האהבה ונכלל בימין ואחר זה גובר הימין בהם עד שכולם חסד וז"ש וכד אתעביד כולא ימינא כדין שמא קדישא דהיינו ת"ת בחידו מן השמאל וברכאן מן הימין משתכחי בכלהו עלמין מהאצילות עד העשיה.

ובעובדא דלתתא ברכה ביין כלל הימין והשמאל יתער עובדא לעילא ביין הבינ' המשמח השמאל יעוררו הברכות מן הימין.

ובגין דאיהו מנטרא לעילא שאין החצונים שולטים בבינה בעי לנטרא לתתא שמתוך מגע גוי פוגם מפני חשקו להדבק במקום גבוה. וכל נטירו דילי' וגומר שאין הטעם שהיין העליון צריך שמירה שהרי שמור הוא אלא שמירתו הוא תוספת קדושה למטה בת"ת. ומאן דפגים ליה לתתא שלמעלה אין שולט בו פגם אלא דוקא לתתא שפגמו במגע גוי וכיוצא יסתאב הוא בהאי עלמא שפגם עצמו בשתיית יין נסך ולא שיפגום ביין העליון שאין שולט בו פגם אלא לית ליה חולקא בעלמא דאתי דהיינו שנדחה ממקום היין מדה כנגד מדה הוא לא נטיר וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

זכאין ישראל דמנטרין למאן דמנטרא שבבינה שמור הוא שאין גוי חצוני נוגע בו למעלה. דמקדשי למלכא ת"ת בנטירו עילאה יין המשומר והוא עילאה בחכמ' ששם מתעלת הבינה והיינו סוד הקידוש ביין השמור. בעלמא דין שמקדשין עצמן מהקדש העליון. בעלמא דאתי ששם הם נהנים מהעדן העליון אשר על הבינה.

פתח ההוא רביא וגומר קב"ה בינה משפט ת"ת ארץ מלכות ועמידת המ' ע"י הת"ת וגרמה ליה הבינה ומשום דמשפט מורה דין אמר דאיהו כלל דאבהן שבו ג"כ נכללת הגבורה וע"י נק' משפט שהוא דינא ברחמי. דבעי על תרומה וגומר כדפי' רז"ל כי ציד בפיו שהיה שואל היאך מעשרין את התבן דהיינו להניח המ' שהיא מעשר במקום הקליפ' שהיא תבן ודאי. וכן היאך מעשרין את המלח מלח סדומית בסוד מים אחרונים תרומה נבדלת. איש תרומה מרכבה למלכות. אלא ברחמי עם הת"ת המתייחד עמה ואז אין החצו' נאחזים בה שאין עשו אוחז בה אלא כשמעשרין התבי כנזכר. ולא עוד אלא דהא כתיב וגומר שהיא נאחזת בימין.

כמה דאתדבק בהאי בשמאל נאחזת בימין ובאמצע או יר' דוד דבק בה ובעליונות:

דוד מלכא הוה אשתדל וגומר בענין שיריו וקומו בחצות לילה ותפלתו. ואו' אתקשר במשפט יר' בהיא תתקשר ע"י חבוקה למעלה בין תרין דרועין ואז וזדווגון כחדא בחשיבות שתיהן. בגין דיתקיים וגומר שלא יתחרב בדיני המ' בהיותה לבדה. אתא שלמה בהכנת אביו וקמת סיהרא באשלמותא במילואה ודאי שעד שלמה הם י"ד מלכים ביש' ומשלמה ועד צדקיהו י"ד ובו רשבון הלבנה מכל וכל והיינו ואת עיני צדקיהו עור: שמן לכהני מצד החכמה. יין ללואי מצד הבינה לא בגין דבעיין יין כעין הכהנים שצריכם שמן למשחם ולעבודתם אין זה צודק ביין ללואי אלא הכוונה באחזתם ביין עליון. אלא מיין וגומר כלומ' היין שאנו אומרים שהוא ללואי הוא המשך היין מהבינה דאתי לסטרא דילהון שהיא הגבורה לחברא כולא שע"י הדין הזה מתעורר האהבה לקשר הספי' ומשם לרדת השמחה אל התחתונים נמצא הימין בהסכמת וכללות השמאל עמה מתפשטת בכל העולמות וז"ש וכולא ימינא כליל דא בדא עד היכל לבנת הספיר וז"ש לאשתכחא בהו חביבותא דכולא ורחימותא דבני מהימנותא כי אין לכלל למטה בייחוד אלא ישראל בסוד נשמתם למעלה וזה צריך לכוין האדם בכל ייחודיו וז"ש דמאן דאתדבק רעותיה בהאי לקשר העולמות מא"ס עד היכל לבנת הספיר בסוד קשר יין ושמן שפי' הוא שלום בעלמא דין שמקשר ת"ת במ' ובעלמא דאתי שמקשר החכמה עם הבינה וישתכח כל יומוי בתשובה שע"י הייחוד היין עם השמן נקשר בתשובה עליונה ודאי המשתלמת עם החכמ' והמ' עם הת"ת והיינו שלים דקאמר ובכוונת תפלתם בייחודם אינם מכוונים לתועלתם בתר עלמא דא וגומר.

ושלמה מלכא וגומר כמתרעם על הרוצים לאחוז בשני העולמות ומוכיח אותם אוהב ומייחד יין ושמן מחכמה ובינה בייחוד כל העולמות לא יעשיר עושר העולם הזה התחתון וא"כ מה לך רודף אחר עושר העולם הזה היה שמח בחלקך בעולם העליון. עלמא דאתי אתר דיין ושמן מקומו הוא ממש שמן בא מהחכמה שם. בעלמא דא הוא אחוז שם בסוד נשמתו ומושך לו רוחניות עליו משם בין בהיותו חי בעולם הזה בין אחר מיתתו בעלמא אחרא. לא בעי עותרא שאין תפלתו להנאת עצמו שאינו רוצה להתברך ברכות גשמיות ולזה גם במעשה הגוף אינו רודף אחריו.

זכאין אינון צדיקייא מעלתם נפלאת על אלו וטעמא דמשתדלי וגומר כי תמידות עסק תורתם הוא בזה ועושרם הוא עושר התור' להתעשר בסודותיה והשכלתה. לבתר עולים יותר דהיינו להנחיל אוהבי י"ש י' חכמה ש' בינה.

תו פתח ואמר ויאמר וגומר תושב"כ ת"ת תושבע"פ מ' הורתם בינה עיבורם ואי תימא הורתם דיש' ולפי זה הכי פי' והתורה והמצוה כדפי' אשר כתבתי וציירתי מציאותם באמן של יש' דהיינו מ' עיבורן של כל הנשמות וא"כ לא זכו ישראל להתאחז בתורה כי אם למטה בבחינת המ' לז"א לאו הכי דהא וגומר אלא להורותם וגומר ולפי זה אחזו יש' בתורה בסוד שורש הת"ת והמ' במקום עבורם של ת"ת ומ' דהיינו בתוכיות הבינה.

דא יין דמנטרא בינה ודבור אשר כתבתי יהי' מאמר החכמה ואמר אשר כתבתי וציירתי לבינה הורתם וז"ש דכל כתיבה וציון שעושה ספר עילאה חכמה שנק' ספר ע"ש שהיא סופרת וכותבת ומספרת האצילות בה ביה שריא בבינה ומתמן מהבינה נפקא תורה אל מקומה אל הגילוי. וע"ד קרינן תורה למטה במקום הגלויה שבכתב למעלה בבינה שם נכתב מציאותו וע"ד קרינן תושב"כ ודא הוא אשר כתבתי ירצה כי לא יצדק אשר כתבתי אלא דוקא אתורה לא על המצוה מפני שתושבע"פ צא שייך בה כתיבה דאי הכי היינו תושב"כ וזהו או' ודא הוא אשר כתבתי. תושבע"פ וגומר פי' מציאות המ' שהיא שם בבינה ואינה במקום מציאות הת"ת אשר שם אלא למטה ממנו והיא על פה הוא הדעת קרוב בפתח אצילותו ולפי זה המ' תקרא תושבע"פ שהיא מורה על בחינת עוצמה למעלה בבירור שהיא למעלה מהפה שהוא הדעת בבינה כנזכר ותושב"כ ת"ת שמורה מה שהוא למעלה במקום הכתב שהוא מציאותו הנעלם כנזכר:

בג"כ אסתלק משה וגומר שאמר לו הקב"ה ואתנה לך וגומר לך דייקא ירצה מדות אלו לך לעצמך שאתה תהיה מרכבה להם למעלה בסוד הדעת כנודע. כורסייא מ' דמלכא קדישא ת"ת. אתתקן בדינא שמתקשטת בגבורות. ואשתאבת בדינא אח"כ היא מקבלת ושואבת הדינים העליונים ומשם מתפשטין ממנה לתחתונים כחות משתלהבין מאשא וז"ש ושלהובוי אוקדין עלמא ע"י החצונים הפועלים הדין ע"י הקדושים כנודע. כדין ויכון בחסד כסאו בחסד ולא בדינא א"כ מהפסוק הזה עצמו שהיא אתתקנת בדינא וז"ש בחסד כסאו בחסד מתכוננת ובדין אינה מתכוננת ומביא ראיה אל כל הנדרש ת"ח בשעתא וגומר ואמר מאי משמע כלומר במה שאמר ויכון בחסד וגומר הורה לנו משמעות אחר שהרי אם המ' אינה מתכוננת בדין למה מתתקנת בו אלא שעלמא תתאה תליא בעלמא עילאה ר"ל עולם זה התחתון תלוי בהנהגתו לפי הנשפע לו מלמעלה אמנם ההשפעה מלמעלה תלויה לפי מעשה התחתונים וז"ש לפום אורחי דעלמא תתאה והיותה היא מתתקנת בדין מפני רוע המעשים למטה כי לא מבחירתה אלא שמכריחים אותה מעשים רעים שבעולם השפל והיא מתתקנת בדין עם היות שאינה כוננתיה כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה:

מאי משמע יר' ומאי נקטינן מדברי' אלו שאחר שהעליונים תלוי בתחתונים ראוי שהתחתונים יטו עצמן אל החסד והיא תינק מחסד והיינו הכהן שבו עיקר הכל. בטרם אצרך מעת הולדו נתנוצץ בו נשמה חכמה:

וידבר ה' אל משה וגומר דאיהו קיימא תדיר כי שאר הדיינים לא היו פנויים לדון להבדיל בין הטמא וגומר כמוהו דקיימא תדיר מפני שהכהנים עומדים תדיר בלשכת הגזית שהיו מתפרנסין ממתנות כהונה ולא כן יש'. או ירצה דקיימא תדיר שהבדל הקליפות מן הטהרה ע"י הכהן הימין המטהרת כנודע. מי האיש וגומר שומר פיו וגומר כל מה שאמר דוד נרמז בשלמה וכל מה שאמר שלמה נרמז בדוד כי שלמה יסוד דוד מ' וכל מה שיש בזה יש בזה:

מאן חיים שיש כמה מיני חיים בת"ת בחכמה ביסוד ולה"ק מאן חיים הנז' בפסוק זה. דאיקרון עלמא דאתי וגומר פי' בינה בבחינתה המשפעת אל הספי' ולכך הם חיים לשון רבים מפני רבי המקבלים ולהכי אמר דאיקרון עלמא דאתי ומשום דעיקר חיים בחכמה כדכתיב והחכמה תחיה בעליה לכן פי' ואמר וחיים אפי' אות' שבחכמה תמן שריין. עץ חיים אין הכוונה עץ שהוא חיים אלא אילנא מאינון חיים שנאצל משם ומפני היותו מושרש שם וז"ש אילנא דאתנטע באינון חיים:

מאן ימים דאית ימי בראשית בחכמה ואית ששת ימי המעשה בינה ואית ימי השמים ת"ת לז"א מאן חיים שאינם לא בחכמה ולא בבינה דהיינו חיים ולא בת"ת דהיינו טוב ולהכי מפרש שהם במ' וז"ש אלא דא היא שמא דמלכא שהיא שם ולבוש לת"ת מלכא קדישא וכמו שהת"ת בכל ששה ימים כן המ' שמו ולבושו בעלת ו' ימים ובזה יצדק ימים במ' לשון רבים והיינו דמסיק דאחידא באינון ימים כאו' כי ששת ימים עשה וגומר וירצה אוהב ימים מייחד אותם למעלה ומאהבם והיינו סוד ימי השמים על הארץ שיש בארץ בית קבול להם ונאהבים אלו לאלו. ופי' מי האיש החפץ חיים יר' שרוצה להיות לו חלק לעולם הבא וז"ש למהוי להו חולקא בהו חלק לבד פי' ע"י דקות' א"א להתדבק בהם שהוא גורם במעשיו למטה ייחוד אל החיים העליונים ובזה קושרם ומייחד ויהיה לו חלק שפע מהייחוד ההוא וז"ש מאן דבעי חיים לעילא וגומר ומאן בעי יומין היינו בייחוד התחתון לת"ת ומ' לאתדבקא בהו שכאן יוכל האדם להתדבק בעצם ולרחמא להו שהוא מאהבם יחד בטוב מעשיו צריך להתרחק מן הדברים המונעים ומבטלים הייחוד והיינו פגם שפוגם במאכל למטה ובמשתה הדק פוגם למעלה כדפי' בפ' אכלו רעים בפ' ויקרא: וז"ש ממיכלא ומשתיא דמסאב לנפשא שהיא כנגד הימים ואז הרוח והנשמה מסתלקים שהם כנגד החיים והת"ת כנזכר: וינטר פומיה ממילין בישין היינו דבור מגונה והיינו או' נצור לשונך היינו דבור ושפתיך מאכל ומשתה או להפך וכן שומר פיו היינו מאכל ולשונו דבור. ויתרחק מנייהו צווי שיתרחק מהדברים הרעים הרחקה נוספת בזולת שלא יטמא. ועוד ישמר שלא יהיה לו חלק בהם כגון מברך רעהו בקול גדול שבסבתו יקלל חבירו ונמצא לו חלק במילין בישין עם היות שלא דבר:

ת"ח וגומר פה ולשון מלכות ויסוד. כ"ש לאסתאבא במיכל שהדבור יוצא מהגוף לחוץ והמאכל נכנס פנימה ונעשה חלק החיות. או ירצה לא יפגום אפי' במקרה כ"ש אם הוא מורגל:

זאת החיה וגומר לאו רישיה וגומר פתח בחיה וסיים בבהמה. ולאו סופיה וגומר שאין בהמה בכלל חיה. זאת החיה בקדמיתא וגומר ודוחק יותר שבאו' זאת החיה בהכרח שם זה הוא כולל חיה ובהמה כאו' שור וגומר ובאו' מכל הבהמה מור' על כללות החיים הבעיריים וזה דוחק יותר ויותר שהם עניינים שוים במלות שונות וז"ש החיה בקדמיתא ולבתר וגומר. דלא לסאבא לון לנפשותם וגופם. זאת מ' הנק' חיה אשר תאכלו יהי' מזונם בחיה הזאת כיון שהם שומרים עצמם מטמא וז"ש יהון שכיחין בקידושא יר' יהיו נמצאים בחיה מ' בקידושא כדי שמשם יהיו מתדבקים בסוד ייחודה עם המדות העליונות סיד שם יהו"ד וז"ש לאתדבקא בשמי והכוונה תדבקו בזאת החיה כאשר תאכלו מכל אשר בחרתי לכם מכל הבהמה וז"ש בברירו וגימר והקדוש' בעזיבת הטמא' וז"ש ולא יסתאבון בהון והענין שהמצוה היא אכילת הטהורים מפני עזיבת הטמאים והענין כי הבהמ' אשר על הארץ מ' שהיא שולטת על הכל טובים ורעים אמנם אתם תאכלו מכל הבהמ' מהבחינ' שבה אל הייחוד עם היסוד וז"ש מכל ודאי שהוא יסוד הקושר וז"ש דאיהו רזא דשמא קדישא וע"י מכל הבהמ' יסוד ומ' יתדבק האדם בכל השם וז"ש לאתדבקא ביה. ואמר אשר על הארץ שהמ' בארץ עם התחתונים וכוללת כולם להתפרנס ממעשיה' כאו' כי ה' אלהיך אש אכלה הוא ומאכלו מטעמי מעשה המצות ולא העבירות וז"ש בגין מיכלא וגומר. הא זאת וגומר ופי' זאת החיה להפרע כאשר תאכלו מכל בלי הבדל טמא מטהור. כל אינון דאחידן והיינו או' מכל הבהמ' יר' כל הבהמ' שבזאת החי' שהיא קדושת המדה הזו. מהרמ"ק זלה"ה:

בגין דאית בעירי ולא כמו שפי' ר' אבא שאפי' הטמאות ממנה דלדידיה ק' היאך מטמא עצמו אם הנפש ממנה ובהמה טמאה ממנה וז"ש וסאיב לנפשיה וגומר כלל כולא כלומר בדברי יוכללו דברי ר' אבא ודברי ר' אלעזר שהן אמת הקב"ה ברא טמאים וטהורים שהכל תחת ממשלתו כאו' גם את זה לעומת וגומר ואי תימא לפי דבריך שהכל נברא בקדוש' אלא שנאחז אלו באלו ברצון בורא הכל א"כ העז עם היותו נברא בטוהר נאחז בטמא למה מותר שזה דרך כל הטמאים לז"א לאו הכי כדס"ד שרוח מסאבא שריא עליה שא"כ לא היה בהם סימן טהרה. אלא אעברן בגוייהו. והענין שסוד העזים למעלה הם כחות הדין כשרים ובהיות הקליפות רוצות להדבק בכחות הדין ההם אינם נאחזים ונקשרי' אלא דרך העבר' יונקים משם ורוח טהור מימין ממתיק בעלי הדין ומעביר מהם החצונים ולכן העזים למט' ימצאו השדים ביניהם וז"ש ובג"כ אתחזון וגומר. וחמאן רשימא סימני טהרה שבהם. אבל הם החצונים אתחזון לקבלייהו מפני שהם מצד הגבור' נגדיים לקדושים בעלי הדין ולא יספיק זה לאוסרם וז"ש ולא אסיר וגומר. בכולהון אתחזון סימני טהר' או סימני טומא' שהם רומזים בקדש. רוח מסאבא שארי וגו' והאוכל מהם נעשה בשרם חלק אבר וחיותם חלק נפש ומרבה הטומאה בגופו ונפשו. וישתמודען לעילא בנפשם ותהא בגופם. אתרעי בהו קודם טהרתם רצה בהם ואח"כ בעי לדכאה טהרתם ואח"כ לקדש' במצות שציום בגין דאחידן ביה כשרצה בהם. אשר בך אתפאר יר' אני מקשט ומפאר עצמי בנשמתכם שאני כולל אתכם במדותי שהם כלולות מכם ועוד אתפאר לשון פארות ויר' אסתעף בכם ענפי ספי' הם בחינותכם המצויירות שם וז"ש מאן דיתיב בדיוקנא דמלכא לא לבעי לאתפרשא מה היא נקשר בקדושים ונבדל מהטמאי' אף ישראל כן והוא הדין לכל המצות.

ובג"כ רשים וגומר בעת הבריאה נתן סימנים בהם כדי שיכירו מקום אחיזה הטמאים ויבדלו מהם. או יר' רשים להו למד להם סימניהם. ברך ה' ממש הם בעצמם ברך ה' והשפיעם דרך היסוד במ'. וכן הם מבורכים בשאר מעשיהם שאינם אוכלים אלא מהנשפע דרך המקום הזה וזה שאמר ברך ה' בכולא:

ת"ח כל מאן דאכיל וגומר אתדבק בסטרא אחרא ונוסף על כל שאר העבירות שהאדם נדבק ג"כ אמנם זאת שמכניס דרך פיו להעשות חלק אבר געול נפשיה וגרמיה מצד הנפש רוח מסאבא שריא עליה. מצד הגוף אחזי גרמיה וגומר וכל כך נטמא עד שמכחיש כח הקדש בו שיראה כאלו מעולם לא אתדבק ביה וז"ש ולא אתי מסטריה ולא אתדבק ביה. ואי יפוק הכי בלי תשובה ומסאבין ליה לנפש אחרי הפרדה כמו שהיא נטמאה התחברה אל הגוף. דלא אשתכח אסיותא שלא תתום חלאת עונו לעולם בגיהנם ולא ירפא ולא יעלה. ווי לון בחברתם בעולם הזה גוף ונפש. ווי לנפשייהו בהפרדה מהגוף. ווי לגרמייהו אחר התחיה גוף ונפש יחד. סרחונא כי לא יספיק להם עונשם אלא שיהיו סרחון באף הרואי' מטעם שנמאסו במינים הטמאים ונעשו מהם כנזכר:

מאן גרים ליה יר' שלא יהיה זה כמו שאר עבירות אלא כ"כ חמור כנזכר ותי' כי ענין המאכל הוא דבקות והעשות הנפש חלק הטומא' ממש וז"ש ההוא סטרא דאתדבק ביה וכ"כ הם פגומים יותר מחסידי אומות העולם שאוכלים השקץ ואין להם אבוד זה והטעם ישראל אתיין מסטרא דימינא והמוציא עצמו מהקדש הא פגימין בכל מיני עונש כנזכר וז"ש נפשייהו גרמייהו וגומר משא"כ בחסידי אומות העולם שאינו פוגם עצמו במאכלות אסורות ההם.

כ"ש מאן דאתדבק וגומר והרשיע בכל: דכולא דא בדא התחתוני' בעליוני' לפי מה שהם נמשכים במאכלי' והנהגתם:

ר' יוסי פתח וגומר קשה וכי אין עמל לאדם שלא לפיהו והרי עריות ושעטנז וכיוצא אלא נראה דהכי קאמ' בשכל עמל אדם הוא לפיהו הוא קשה יותר מכל שאר עבירות ועמל מפני שבכל עמל זה הנפש לא תמלא בא' משני פי' מה שאין כן שאר עבירות כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:

ר' יצחק פליג אדלעיל ואמר שעניינו הוא כע"ז שיורד ב' מדרגות א' מדרגה דחיי היינו סוד האצילות שבו סוד החיים ויוצא מהקדש אב"י אל העשיה וז"ש ואתרחק מסטרא קדישא. ואח"כ נכנס בחצונים וז"ש ועייל ברשותא אחרא גם כל זה עושה מי שמטמא עצמו במאכלות אסורות ואחר כל זה עוד מטמא עצמו טומאה קבועה בגופא בעלמא דין ובנפשו בעלמא דאתי אבל לא שישובח ממנו חסידי אומות העולם וז"ש לטמא אומות העולם טמאים שם תמיד אבל יש' אם מטמא עצמו בהם תטהר ותעלה לשורש' כמו בע"ז שמוחלין לו כן האוכל אחר שלמות עונשה.

במה ירצה מה יהיה הענין שיוכל לטהר אפילו טנופת הרשעים הגמורים כאו' לבלתי ידח ממנו נדח א"כ טהרתם במה. ור' אלעזר ידע פסוק וזרקתי עליכם וגומר אלא שהוא חשב כי פסוק זה הוא לטהרתן של ישראל מהטומאה סתם אמנם לטהר אפילו מן הקליפה היאך. ור"ש הביא לו ראיה מן הכ' דאכולא קאי מדקא' ומכל גלוליכם אטהר אתכם משמע נגאלו בגלולי האומות בכל דבר אפי' במאכל אסור וע"ז הקב"ה מטהר הכל במים טהורים היורדים מלמעלה מימי שפע טל העליון מהכתר שממנו יושפע להעביר כל פגם מהספירות העליונות וכן ג"כ יעבירנו מהנשמות שהם חלק מספירותיו כנודע ואז אחר טהרתן כנזכר מיד יזכו לקדושה העליונה בדבקותם וז"ש כיון דמתדכאן מתקדשן וזה דוקא ליש' לא לגוים וז"ש זכאין אינון יש' דקב"ה וגומר שמשורש נשמתם אפשר להם הטהרה והטעם בגין דכתי' ובו תדבקון מה שאין נן האומות שהם רחוקים ונשמתם מהקליפו' ולא קבלו התורה ולא זכו לקבל נשמות קדושות וז"ש ולא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללוי'. הרמ"ק ז"ל:

רעיא מהימנא בס"ד דגים וגומר הכי מ"מ אינם צריכים שחיטה הענין כמו שפי' בתיקונים כי המתים בח"ל מתים ע"י סמא"ל שהוא סכין פגום אמנם המתים בארץ ישראל מתים ע"י חרב של הקב"ה והם עמי הארץ שהם כבהמות והם מתכפרין ע"י צער המיתה ונתרים בסוד וכפר אדמתו עמו אמנם ת"ח שהם עוסקים בתורת ה' שהיא עץ חיים אינם צריכים שחיטה אלא ע"י אסיפה דהיינו שכינה מתגלת אליהם בסיעת כל הצדיקים שבג"ע והוא גווע עצמו מהגשמות ומתאסף אל עמיו עם השכינה ואסיפתן אל כבוד ה' מתרת אותם. וענין הים היינו ים התורה ואסיפתן מן הים היינו דפסיק גרסא מפומייהו כענין רבה ודוד וכיוצא והיינו דנאמ' מה נוני ימא וגומר:

תנינא דמתניתא וגומר כלומר אורייתא אינה הים עצמה מפני שהתורה הוא ת"ת וים היא הבינה וחיים הם מהת"ת ולז"א חיותן באורייתא שהוא הת"ת עץ החיים ואם יתפרשון מינה מהת"ת עץ החיים מיד מתי' מטעם שהוא תנינא דמתניתא כי סוד המשנה היא הבינה ודג גדול לויתן שבה הוא סוד עץ החיים ת"ת דבה מתרבין תניני ימא כדפי' בתיקונים.

ואם אינון ביבשתא וגומר הוא סוד יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה והיינו מ' ואותם שהם מצדה לבד שאין להם אחיזה בת"ת בסוד אחיזתו בבינה אלא הם בסוד הת"ת עוף ודאי שמשכנו ביבשה ומצדו כמה ת"ח שהם מעופפים בסוד אויר יבשה ואין להם כח ליכנס בסוד הים העליון אם לא ידעו לשטטא.

אבל אדם דהיינו מצד החכמה מ"ה אדם אתמר ביה וידגו בדגת הים אותם שהם מצד הבינה ובעוף השמים מצד הת"ת ומ' כדפי' וג' בחי' אלו הם בחי' התורה בלומדיה באחיזתם בסוד נשמתם כנזכר וכנגד ב' בחינות שהם דגים וחגבי' אסיפתם מתרת אותם דהיינו דגת הים ועוף השמים כנזכר.

חד בלע לחבריה הרב לתלמיד בולעו בקושיותיו אבל החברים זה לזה: והב' בסופה אהבה שהיא המ' הלכה בסופה דהיינו הלכה כפלוני. הרמ"ק זלה"ה:

סליק פרשת שמיני ברוך י"י לעולם אמן ואמן:

ר' אלעזר פתח על משכבי וגומר במשכבי מ"ל אם הכוונה כפשוטו שהרהורי תאות חשוקה עלו על משנבו ועוד בקשתי לא שייך עם במשכבי וזהו שאמר וזהו על משכבי אמרה קמי קב"ה יר' בזמן שהיא מזומנת עמו ובעאת מיניה על גלותה העתיד להיות שהיה גלוי לה בהיותה בחיק המלך וכן פי' בשיר השירים בהרבה פסוקים על העתיד. עם בנהא זו סבת גלותא וירצה על משכבי שהיא לעפרא בלילות בגלות שדומה ללילה. לארעא בארעא אחרא וגומר סיפר בגנות המשכב שג' דברים הא' לארעא דהיינו חרבן בית המקדש שאין לה נסא. הב' בארעא אחרא היינו רשות השרים. הג' מסאבא חצונים ושליטת החליפות ואומר לעפרא הוא העפר שבקרקע המשכן שאינו עושה פירות ועליו נא' כי שחה לעפר נפשינו דא נפש דוד ועליו אמר שכיבת לעפרא.

בעינא דכאיבנא וגומר יר' הבקשה היא דכאיבנא בגלותא והיינו כאב שאוחז אל הגוף המלומד לשכב ע"ג מצע ועתה לעפר וז"ש על משכבי העכור הגורם לי כאב דהיינו משכבי הגליות והיינו בלילות בקשתי על תיקון ענין זה מהת"ת שהוא את שאהבה נפשי והיינו לאפקא לי מיניה והיינו ע"י שיתייחד עמי בגלות וע"י ייחודו אתרפא שבהיות הייחוד אין גלות והענין בשלותה היא מתנפלת על הייחוד באותו זמן כאלו הוא זמן הגלות והיא מתפללת על תיקונה ולא נמצא וז"ש בקשתיהו ולא מצרתיהו מפני חסרון תיקוניה א"א וז"ש דלאו אורחיה להזדווגא בי אלא בהיכליה ר"ל בתיקוני קישוטיה מקדש והיכל וקרבן והיא בת מלך פנימה שאז אין חלק לחצונים בייחוד ההוא אמנם בגלות חוץ מהיכלו אין דרכו מפני שימצאו שם הזרים. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ר' אלעזר פתח וגומר הקושיא מבוארת כי על משכבי ר"ל בעבור משכבי כי כל על משמש בלשון בעבור וא"כ הל"ל במשכבי כלומר בהיותי במשכבי שוכב בלילות בקשתי וגומר וביאר כי הכוונה ממש כך היא כי בעבור משכבי שאני שוכב לעפר בלילות הוא הגלות הנקר' לילה ועל המשכב הרע הזה בקשתי את שאהבה נפשי הוא הת"ת שיוציאני ממשכב הגלות הזה. ולא מצאתיו ולא ח"ו שהוא אינו נמצא כי מציאותו קיימת לעולם אמנם לא מצאתיו לאזדווגא עמי בהיותי בגלות כי אין אז עת הזווג רק בהיותי בהיכליה עכ"ל:

קראתיו ולא ענני יר' לא מבעיא ייחוד גמור דלא אפי' מאחורי במה מזכים את הרבים אקרא בקול ויענני בקולו ויתייחדו קולי בקולו צד הזכר שבי בצד הזכר שבו אף אין זאת והטעם דהא ביני עמין אחרנין יתיבנא ואין ראוי שיפגם ויטנף קולו בהם שאין קולו נשמע אלא לטהורים וז"ש וקליה לא שמעין אלא בנוי ואלו שהם מצרנים אלו פסולים לשמוע קולו לכך אין קולו מתפשטת למט' ביניהם בגלות:

ור' יצחק פליג במלת משכבי ופי' אותו על קיום מצות עונה בלילות בגלות אתרעימנא קמיה שאינו מקיים עמי מצות עונה שדרכו היה דהוא מזדווג עמי למחדי לי מצד הבינה צד השמאל ולברכא לי מצד הימין והיינו אומרו את שאהב' נפשי מימין ושמאל. בחידו שלים מהאמצע משני צדדים יחד והיינו קראתיו ולא ענני. דהכי תנינן וגומר בא לתת טעם למה בגלות אין זווג ואמר שמהזווג ימשכו צדיקים בעולם התחתון בסוד הנשמות קדושות שנמשכות לבני אדם ממנו ובגלות אין נשמות ואין צדיקים לעורר הזווג דהא בהא תליא וז"ש ירתי ומשתכחי:

ר' אבא הוה אזיל וגומר כ"י ממש מ' שהיא עולה להיותה עטרה על ראשו. אלין שאר עמין בני לילית והיא מבישה וירקב במצמותיו לילית ובניה הפוגמין ומעיקים למעלה בתקוני האברים העליונים שהם הספי' בהיותם נזונים משם והיינו קוצים שהם עוקצים למעלה בצעקתם הב הב: א"ר אבא וגומר ר' אבא לא פליג אדר' יוסי אלא מפרש לה יותר ופירש הטעם למה השכינה נקראת אשת חיל הוא כ"י שמכנסת את בעלה בתוכה ומלת חיל דאיהי גבירתא מכמה חיילין ומשריין דמשתכחי בעלמא שכל העולמות וצבאיהם תלויים בה ועל שם זה נק' אשת חיל וירצה אשת חיל כמו איש ירושלם פי' אדון ויר' גברת כל החיילים וז"ש ואיהי גבירתא. ואו' דמשתכחי בעלמא יר' לתרץ שאמר אשת חיל ולא אמר חיילים וירצה שממנה אינם חיילים הרבה אלא חיל א' ואותו חיל בהתפשטו מאת פניה יעשה כמה חיילים ואותם החיילין בהתפשט' יעשו כמה משריין בענין שהם חיילין ומשריין דמשתכחי בעלמא נמצאים כן אחר התפשטם בעולם למטה. עטרת בעלה וגומר יר' שבהיותה בעלה אינה עטרת עליו שזה הפך זה בעלה עליה והיא עטרה על ראשו אלא יר' שהת"ת בעלה ובהיותה עולה להיותה עטרה על ראשו דהיינו י' על ו' אז היא נקראת עטרת ת"ת ואו' עטרת בעלה כאו' עטרה לת"ת שהוא למטה וז"ש כד"א עטרת ת"ת וכולא חד. ועתה יקשה אמאי נקט מלת אשת ומלת בעלה ב' מלות הפוכות ממש אל הנוצר במלת עטרת לז"א אשת חיל וגומר יר' כיון שהחיל הוא סבה להיותה עטרת כנזכר והחיל אינו נמצא אלא מטעם היותה אשת בעלה ומזווגם יוצאי' החיילים וז"ש דהא בזווגא דמלכא בה אפיקת וגומר כאו' בנים אתם לה' אלהיכם מזווגא דת"ת ומ' והבנים הם סבה להגבירה ולהעלותה עטרה ע"י שמסגלין מצות למעל' כאו' עטרת זקנים י"ה הצדיקים שהם בנים לו"ה בסוד שהם גורמים עליית המ' עד למעלה לא"ס:

כד"א אשר ימצא פי' אפי' בדרך מקרה וזה בבחינת משריין לאגחא בה קרבא בבחי' חיילין שיהיו חייליה בעזרתו. מאן יזני למהוי וגומר זו גדולה מכולם שהיא בבחינת צדיק דהיינו שתהיה השכינה עמו בעת שלום כי בעת מלחמה היא יונקת מהגבור' ולז"א למהוי בה בשלימו ועוד בעת המלחמה לעתים אבל בעת שלום הוא לאשתכחא תדיר עמה. פנינים עילאין קדישין הם הספירו' ופנינים לשון ספירים או לשון פנימה:

ר' חייא פתח וגומר בעלה דא קב"ה וקשה מאי בטח בה וכי הת"ת בוטח במ' ותירץ דהיינו שבטח בה שינהיג העולם להנהגתו ולזה הפקיד בידה כל כלי מלחמתו והם כחות הדין הכשרים שהם המשביתים האויבים החצונים ומכניעים אותם. ושלל לא יחסר לה נשמר שלא נאמר לא יחסר בעלה שהרי הכל לה מכחו ואי לדידה לא תחסר הל"ל לכך פי' לא יחסר השלל לה ואהדר אל השלל והשלל יקרא הדבר הנלקח מן האויבים כן למעלה ינצחו בעלי הקדושה לטמאים ויקחו כליהם הם כחות בינוניים יכנסום אל הקדש ותתגבר הקדושה ויתהפך הטמא לטהור לשפע הראוי להם יתהפך לזכות ולקדושה וכן ארץ אחוזתם:

ר' יוסי פתח קרא אבתריה ואמר גמלתהו אעפ"י שהוא משפיע לא יאמר גמלתהו בערך שהוא משפיע הטוב לעולם ולדרים בו שהם בני היכלו ובהיותה גומלת טוב עמהם כאלו גומלת עמו ממש וז"ש זמינת טב לעלמא שהוא היכלא דמלכא ולטובים הדרים בו ומשפעת להם הטוב ולא רע כאשר תהיה יונקת מהשמאל והיינו בעת ייחודה ע"י היסוד הנקרא כ"ל עם הת"ת עץ חיים שהוא כלל ו' ימי בראשית ונק' ימים השמים שהם חיי' ונהרין עלה ביום ומזדווגי עמה ע"י כ"ל ואז גמלתהו טוב ולא רע וז"ש ובההוא זמנא וגומר. וכולהו קראי כל הפרשה כולה. א"ר יוסי ודאי דקב"ה אבחין וגוזר כפי הכנת טבע הענין. אשה כי תזריע זכר וילדתו וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. קראתיו ולא ענני ר"ל לא די הזווג רק אפי' קריאת דברים בעלמא שיענני וישמע קולי קראתיו ולא ענני כי אין קריאת קולו כי אם בתוך ישר' לבדם כמ"ש השמע עם וגומר אמנם בהיותם בין שאר עמים אפילו בת קול שהיו משתמשים בה פסקה ממנו בעונותינו:

ר' יצחק ביאר כי משכבי ממש ולא משכב הגלות והכוונה על הייחוד כדי להשפיע נשמות הצדיקים דהכי תנינן וגומר ועל זה בקשתיו וגומר.

ר' אבא וגומר א"ר יוסי וגומר קרא יש' אשה חיל כי אנו מושפעין מהשי"ת כמ"ש ומשוש חתן על כלה וגומר כי אנכי בעלתי בכם וגומר ואמר כי השי"ת הוא מתעטר בנו ע"י חיל מצוותינו עוז לאלי"ם והוא מתפאר בנו אמנם עמין עע"ז הוא כרקב בעצמות האיש וכמ"ש התם ואקוץ בם. ור' אבא פי' הפסוק על כ"י העליונה ונק' אשת חיל על סוד כל החיילים דאית לה תחת ממשלתה כי היא מוציא' כמה חיילין דנשמתין בעלמא ע"י זווגא דמלכא בה ולכן נק' אשת חיל. ולטעם זה הביא כל אלו הדרשות כאן כי זהו ג"כ סוד אשה כי תזריע וילדה זכר ודי בזה.

ר' אבא פתח וגומר ביאר פסוק אחר ע"ד פסוק הראשון. אשת חיל דא כ"י לטעמים האמורים ואמר כי צריך הרבה טורח כדי להשיג אותה כמו אשר ימצא אתכם שביאורו אשר ישיג אתכם ומי ימצא וישיג להיות אתה כמ"ש מי יעלה בהר ה' ואין פי' מציאה ממש כי לעולם היא נמצאת בעולם והוא נמצא ואין עה אל מציאותו. אמנם הכוונה מי ישיג להיות דבק עמה והוק' לו או' מכרה ליקחה הל"ל וביאר כי הפירוש הוא כי לא די שמי שאינו מוצא ומשיג אותה ישאר בלתה רק כי גם היא תמכרנו ותסגירנו ביד האומות וביד החצונים ואז האיש ההיא אשר תמכר זו ותסגירנו ביד החצונים לא די שהוא רחוק ממנה רק מכל אינון פנינין עילאין והם הע"ס פי' ספירי' ופנינים וספי' הכל ענין אחד. או' יר' פנינים עילאין כל שאר חיילין דידה כל מלאכי קדש דלא משתכחי בהדיה בסוד י"ב אבני המלואים שהם מחנות שכינה כנודע:

ר' חייא פתח וגומר בטח בה וגומר דא קב"ה וגומר זה יתבאר מפ' בלק דף רצ"ז ע"א כי המ' נק' שליח נאמן ואינו נותן שפע למטה אלא בהיותם ראויים אליו ולכן מגו דאשכחו בה מהימנותא דא משום הכי תדיר יהבין לה ולא מעכבי מליתן לה. וז"א כאן דא קב"ה דבגיני כך פי' בגין האמור בפסיק הקודם כי היא מוכרת ומסגרת את החוטאים ביד האומית ונפרעת מהם ואינה משפעת טוב הפנינים עילאין אלא למי שהוא ראוי לכך לכן בטח בה לב בעלה כי היא נאמן ביתו ולכך ושלל לא יחסר הם המגיחי קרבא ועושים שלל במלחמה גם הם מפקידים בידה ולא חסר מינה כלום בסוד הנה מטתו וגומר מגבורי יש' דלעילא כנודע ובסוד ע' פולסין עילאין דגבורה הנז' פ' בשלח דף נ"א ע"א בפ' ויסע ויבא ויט בסוד שם בן ע"ב שהם גבורי ישראל הנז' ודי בזה:

ר' יוסי פתח וגו' אמר כי אז בעת אשר שלל לא יחסר ומשפיע בה הנה גמלתהו וגומר כי להיות שהוא משפיע בה והוא נק' טוב כי הוא אילנא דחיי והנה אז גמלתהו טוב וגומר פי' כי היא נק' עץ הדעת טוב ורע כי גם החצונים הנק' רע אחוזין בה אמנם כאשר יזדווג בה אז החצונים בורחים משם כנודע בסוד א"ת ב"ש ה"ץ ו"ף וגומר כנזכר בזוהר שיר השירים וז"א גמלתהו טוב ולא רע כאשר הם ימי חייה שהם ו' קצוות של אילנא דחיי הקרויין ימי חייה להיותם באילנא דחיי כאשר משפיעים בה כי כשאין שפע אז ח"ו גומלת רע כי החצונים הנק' רע אחוזין בה ומוליכין אצלה עונות ישראל ורעותם אמנם כל זמן שימי חייה הם עמה אז היא רחוקה מן החצונים ואינה גומלת אלא טוב ואפשר לו' כי להיותה כלולה דין ורחמים הנק' טוב ורע ובעת השפע חוזרת להתהפך כולה לרחמים ולא לדין שהוא נק' רע כנודע.

אשה כי תזריע וגומר תנינן וגומר כי למה הקדי' אומ' אשה כי תזריע ומה לנו להזכיר הזרעתה אך רמז לנו כי כשהאשה תזריע תחלה אז וילדה זכר וז"א תנינן וגומר:

ר' אחא וגומר הוקשה לו מה שאז"ל כי הוא גזירה מאת השי"ת נר' שאינו תלוי ביד האשה ותירץ ר' יוסי כי אמת הוא שאם תקדים האשה להזריע אז הטיפה ההיא זכר ולפי שאין יכולת בשום מלאך להבחין זה אלא הוא ית' בעצמו אז בראותו כן גוזר על הטיפה ההיא שתצטייר בצורת זכר ואז מצטיירת כן בצורת זכר כי גזרתו ית' מציירת אותה כמ"ש הוא עשך ויכוננך וכמ"ש ומספר את רובע ישראל משפר ומטיב ומצייר את רביעיותיהן של ישראל עד היות הטיפה צורה בכל אברי הגוף והי' אפשר לצייר' בצורת נקבה בסוד שלא עשני אשה ולכן אחרי היות' טיפ' זכר ממש עכ"ז צריך גזרתו ית' להיותה בציור זכר ובזה צדקו הב' מאמרי':

ר' חזקיה פתח וגומר לפי כי סוד ההזרעה הוא דבר שאין בו ממש ואין בו (מפר) [מכיר] אלא השי"ת והוא המצייר אותם לאלפים ולרבבות ואח"כ מוציאן בעולם לזה הביא פסוק מה רבי מעשיך וגומר כמו שנבאר. מהרח"ו נר"ו:

גליון. מזדווג עמי למחדא לי ולברכא לי סוד שאר כסות ועונ'. עכל"ה:

ר' חזקיה פתח מה רבו מעשיך וגומר הענין שדוד בא להודיענו תשובת שאלה א' היאך מהאחד המיוחד נמצאו המינים המחולפים לז"א אל תאמר שהממציא הראשון לא המציא רבוי הנמצאות מפני שיבהלך רבוי מציאותם אלא מה רבו מעשיך ה' וזהו שאמר כמה סגיאין עובדוי דמלכא שני הפכים רבו דהיינו סגיאין מעשיך ה' דהיינו עובדוי דמלכא וא"ת ואיך אפשר כז"א כולם בחכמה וגומר והמשיל משלו לבר נש בידוי ולא רבוי הזרעים ושנויים ירבה בדעתנו הזורעים או פעמי הזריעה אלא האדם א' ומיני הזרעים מרובים ומצד זה פעולת הזורע אחת והתפעלות בנפעלים הם פעולות מרובות וז"ש בר נש היינו א' נטיל בידוי כמה מקשרין היינו הנפעלים המרובים וזרע לו בפעול' א' ולבתר נפקו כל חד וחד היינו הפעולות המרובות וכן בנמשל קב"ה שהוא האחד המיוחד א"ס עביד עובדוי בחכמה מתעלים בה עביד עובדוי הם רבוי המינים הנמצאים למטה המושרשים במ' נמצאים מל"ב נתיבות ל"ב אלהי"ם דעובדא דבראשית הרי הרחיק רבויים כמה מיני הרחקות מהאחד האמתי והנה אפילו הפעולה המיוחדת לכולם היא ע"י החכמה וז"ש וחכמה נטיל מהגבירא כולא כחדא שאינם נפרדים שם ובבת א' זורעם למטה וז"ש וזרע לון והיינו כולם רבויים יחד בחכמה עשית עשיה א' שוה לכולם אמנם אח"כ למטה במ' במקום זריעתם הם למיניהם להיותם משתלשלים זה אחר זה וז"ש ולבתר שנפרדה החכמה ונסתלקה פעולתה מלאה הארץ קניניך המרובים נפקו כל חד וחד בזמניה בקדימת עילה לעילולה שכל א' נקנה לעצמו בזמנו:

א"ר אבא וגומר לא פליג עליה כי היא אמונה אמיתית אלא משמעות דורשים בלבד איכא בינייהו ופ' מה רבו מעשיך ה' כדברי ר' חזקיה ואמר כמה סגיאין עובדוי דמלכא קדישא שעם היותו קדוש נבדל מהרבוי עכ"ז מה רבו ולא יקשה רבויים מפני שאין גילוי לרבויים אלא בצאתם מאת פניו כמה מדרגות וז"ש כולהו סתימין בחכמה והרי להם שם כולם בכללות א' בחינה א' סתומה ונעלמת וז"א כלם בחכמה כלהו בחכמה כלילן בהעלם החכמה ופי' מלת עשית הוא סוד עשייתם וגילויים בכונניות שהוא מהחכמה אל הבינה ודאי וז"ש ולא נפקי לבר אל מיום אחד לפי' עשית במקום אחד אלא בשבילין ידיעאן דהיינו ל"ב נתיבות חכמה והם נקראים אלי"ם על שם הבינה וז"ש בשבילין ידיעאן לגבי בינה ומלת עשית יר' א' מב' עניינים הא' עשיה ממש שהם בחכמה רוחניים ואין להם מציאות מתגלה והב' תיקון שכבר היו עשויים אלא שנתקנו ע"י הבינה וז"א ומתמן אתעבידו כולא ואתתקנו והיינו עשיית בחינה שנית אל מציאות מ"י אל ה' שהיא בינה:

מלאה הארץ דא כ"י היינו יש' ת"ת וכניסתו שהוא נכנס אליה והיא מכניסתו היא המ' נקר' כנסת ישראל סוד ו"ה שאין מילוי למ' מחכמה ובינה אלא ע"י ו' קציות וז"ש דמתמן אתמלי מכולא יר' משם מלמעלה מהחכמה והבינה אתמליא מכולא מצד ו' קצוות כד"א וגומר יר' כל הנחלים שהם ו' קצוות הולכים אל הים שהיא המ' והים איננו מלא אמנם בהיותם הולכים מכח אבא ואימא כדפי' היא מלאה.

דהיא אפיקת לון וגומר היינו מלת קניניך בשינוי מאו' מעשיך למעלה כי בתוך האצילות נק' מעשים ולמטה מהמ' נק' קניינך וז"ש דהיא אפיקת לון לבתר אלה תולדות השמים והארץ הנגלים האלו בה' בראם אל החוץ דהיינו קניניך וז"ש ובג"כ וגו' יר' שנה הכתוב באו' קניניך ולא אמר מעשיך:

ת"ח בשעתא וגומר יתער עליה רוחא אחרא קדישא כאשר הוא מקדש עצמו ואם לאו יעורר רוח אחרא ממקום הראוי לו והיינו נפש הבן או הבת כלילא וגומר שבין זכר ובין הנקבה יש בה כללות הת"ת והמ' שמזווגם נמצאת. הלילה אמר לההוא ממנא מ' שהיא מדת לילה ובינה כל הנפשות. מה דאפקיד והא אוקמוה לעיל פ' ויקרא וחד צלמא עמיה עיין פ' אמור ומפני ציור הנפש בפרצוף אדם בו לכך אמר ההוא דקאים בדיוקנא פי' דיוקן אדם. בההוא צלמא אתברי שאין כח בגוף לצייר ציור אלא בציור הצלם ובו הוא מתגלם בבטן וז"ש אתברי מ' יום שהם יצירת הולד. בצלמא דיליה קאים היינו צלם שני אל הצלם הנזכר וז"ש צללים תרי. מתתקנין לרעותייהו מזומנים כדי שיתלבשו בהם כדלקמיה. ומתתקנן באינון צולמין וגומר פי מתלבשים בהם ומתגלמים בם תמורת הנפש הקדושה שהיא היתה קודם מתגלמת שם ועתה מתגלמין אלו. דלא אתכלילו בכללא דגופא מפני שצורת הגוף הוא מצד הקדושה כנזכר באדרא ואלו הם טמאים ואין להם צורת גוף ובההוא הנאה דקא משתרשי צורת הגוף ע"י צולמין הם מודיעים לו וגומר:

ת"ח אסיר וגומר פי' שנותן דבר מה או מפקידו ביד השטן בכעס או ברצון.

וכד קריבו יומין הם ל' יום קודם המיתה כדפי' בזוהר פ' ויחי וכיון שנסתלקין ממנו מיד נדבקין עמהם אלו שהשליט הוא עליהם. עוד משמע מאומרו לנפקא מהאי עלמא ההוא וגומר שאין הצלם ההחתון מסתלק אלא העליון וכשהאדם הגון והצנם מתוקן נדבק בקדש וכשהוא מתדבק בחרשין אז מתתייב כרת ונכרת הצלם ההוא מקדושתו ונדבק בצד הטומאה שהיה מכין עצמו אליה קודם וז"ש ונטיל ליה וגומר:

ת"ח בשעתא דנשמתא נחתא מאוצר העליון אוצר נשמות חדשות לאעלא לה בהאי עלמא דהיינו הגוף קודם רדתו בדרכה מראים לה עונש ושכר להעירה שלא תחטא. וההוא אולמא קדישא קיימא עליה על הגוף בבטן אמו ששם מתגדל עם הצלם עד דנפיק מבטן אמו לעלמא לאויר העולם מהרמ"ק זלה"ה:

והרי"ו נר"ו כתב. ולבתר נפיק כל חד וחד בלחודוהי. הביאור כמ"ש ז"ל כי במעשה בראשית כולם נבראו ביום ראשון ברגע אחד ואח"כ בשאר הימים יצא כל פעולה ופעולה על ממשלתה כי הלא בדבור א' של הקב"ה נתהוו כל הבריאות שבעולם כאומ' כי הוא אמר ויהי ואח"כ יצאו כל פעולה ופעולה ביום מיוחד מו' ימי בראשית וז"א מה רבו וגומר כלו' הנה מעשיך שבראת בעולם הם רבים לאלפים ולרבבות וכלם עשיתם יחד בפעם א' בחכמתך הגדולה ואח"כ הוצאתם א' לא' לאויר העולם וכן השי"ת בפעם א' זורע כמה נשמות בעולם ואח"כ יוצאים כל א' וא' בזמנו מציייר זכר או נקבה ואין מכיר אלא הש "ת עם שיצא לאויר העולם וזה אין יכול לעשותו אלא השי"ת בחכמתו הגדולה:

א"ר אבא וגומר ר' אבא דרש פסוק זה למעלה בסוד י"ס כמו שידעת כי כל העולמות שהם לאלפים ולרבבות וכולן תלויין בי"ס וכל הי"ס עצמו כולן היו תחלה כלולים בחכמה עלאה בסוד יום שם יהו"ד נקודה סתימא דביה כליל כולא. ובעלות החפץ לפניו ית' אז הוציאם בסוד נתיב לא ידעו עיט אלא אימא עילאה בינה ושם אתתקנו דוגמת טיפת המוח שאין בה שום תיקון עד היותה בבטן המלאה ושם מצט ירת כי כל ציור האותיות בבינ' אצטיירו וז"ש כולם בחכמה עשית ר"ל כאשר עשית ותקנת אותם ע"י עשיה גמורה ותיקון אשר עשיתם בבינה המציירת ומתקנת כל הציורים הנה אותה העשיה בחכמה עילאה היא כי מאתה יצאו ובה היו סתומין כולם ומתמן הוצאתם אל הבינה ובה נעשו ונצטיירו בכח החכמה. ואח"כ כל הנחלים העליונים הולכים אל הים האחרון מ' ומתמלאת מהם וזהו מלאה הארץ מקניניך הם הקניינים היצורים שנצטיירו וקנו הויה בבינה מכולם נתמלאת המ' וכולם משפיעים ואז נפיק מתמן לעלמא תתאה ולכל חיילותיה כמ"ש בהבראם בה"א בראם כי הכל יצא דרך המ' ה' תתאה: ת"ח בשעתא דבר נש וגומר ענין רוחא כליל דכר ונוקבא יובן מאחורי דף זה כי אין לך שום נשמה יוצאת מלמעלה אלא כליל דכר ונוקבא. ואח"כ מתפרשן בג"ע הארץ ולזמנין נפיק תחלה נשמת דכורא ולזמנין נשמת הנקבה וזהו סוד לקיחת האדם בת זוגו והטעם כי מהתעוררות זווג עליון ת"ת ומ' נפיק כליל דכר ונוקבא מן הת"ת ומן המ'. והלילה נודעת כי המ' נק' לילה והיא אמרה ומצוה לההוא ממנא שיוליך רוח זה אל אותה הטיפה. ואו' קב"ה אפקיד לההוא רוחא כל מה דאפקיד פי' בהיות הנשמה יורדת מלמעלה משביעה הקב"ה שתהיה טובה ולא רעה וכנזכר פ' ויקרא דף י"ג בפסוק עד שיפוח ע"ש ואו' וינוסו הצללים תרי ג"כ נתבאר שם פ' ויקרא דף י"ג ושם יובן ועיין בפ' ויחי דף ר"כ ע"א כי הם א' גדול וא' קטן ומנח הא' מתברך ומתגדל השני לאחר זמן ולבתר מתחברן כחדא וע"ש:

והנכון אצלי בפי' אלו הצללים שהם תרין עופין דפרחי מאילנא קדישא בעידן דנפקא נשמתא מתמן כדי לעטרא לה כנז' פ' בראשית בהקדמה דף י"ב ע"א בפיקודא שתיתאה וע"ש כי הוא האמת הצללים אלו. ואולי כי אותו העוף דמימין הנשמה הוא היותר גדול במעלתו ולז"א בפרש' ויקרא דף י"ג כי א' גדול וא' קטן ר"ל במעלה ואולי כי הגדול מצד הת"ת והקטן מצד המ' ולכן א' מימין וא' משמאל ודי בזה:

ובספרא דחרשין וגומר כל זה ברור כי היה מביט בצולמין דילי' ע"י נר א' המדליק ובו נראין צולמין דיליה בכותל וישביע אותן הצולמין ע"י השבעות הכתובים בפ' אשמדאי שיהיו זמינים אל החצונים ויפקידם שם ואז שלטי החצונים על צולמין דיניה וגומר וביאר סוד הענין כי הנה יש כמה שדים הנק' רוחין והם אותם שנבראו ע"ש בין השמשות ונשארו בלתי גוף וכל חפצם ותאותם הוא להיותם מתלבשים בגוף כי עירומים הם ולכן כאשר זה האדם יזמין להם ב' צולמין דיליה אז מתלבשים באותם הב' צולמין תרין רוחין מנייהו ואינהו מגידים ליה כל מה דאיהו בעי לרוב חפצם בהתלבשם בגוף וחמר כי לטעם זה אסור לאדם לומר בפיו להפקיד בפיו מאני דביתיה לסטרא אחרא כמו שאינם זהירי' עתה בעונותינו כי בעת הכעס יאמרו על הכלים אשר בידם ילכו אצל השטן וכיוצא בדברים האלו ואז שורה הקליפה על הדבר ההוא ולא תזוז מביתו. ואם על מאני דביתיה אסור לומר כך כ"ש על צולמין דיליה להפקידם תחת ממשלת סטרא אחרא. והנה בעת דקדימו יומין וגומר צ"ל כד קריבו יומין דבר נש ר"ל בעת האדם נפרד מן העולם הזה אז הרוח אשר נתלבש בהנהו צולמין נטיל ליה לההוא צלם ואזיל ליה עמיה ונשאר האדם בלתי צלם שהוא סוד האדם המלווהו ושומרו מכל רע כמ"ש כי מלאכיו יצוה לך כנ"ל מפ' בראשית דף י"ב ואז אין לאדם הזה עוד תקנה לעולם וענין הצללים עיין פ' אמור דף ק"ד ע"ב. מהרח"ו נר"ו. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:

כד נפיק לעלמא והנשמה נתנת באדם אזדמן ההוא צולמא שנית דאמרן ונקשרים שתי צללים יחד ואשתתף בהדיה ואתערב ביה והיינו שהצלם הא' הוא נקשר בחיות הגשמי והשני נקשר בנשמה ושתיהם קרובות זה לזה ובאמצעות קשר שתי צללים נקשר הנשמה בגוף והיינו אך בצלם הקדוש יתהלך איש שהוא הגוף עם הצלם החומרי ונודע שהימים הם רוחניים או טובים או רעים כדפי' ימים יוצרו והיינו ויקרבו ימי וגומר כדפי' בזוהר ולכך מתלווים לאדם ומשתתפין ביה. ומה שנעשה בנשמה מיום ההולדה עד יום הלידה הוא נסתר וז"ש ומן יומא וגומ':

ת"ח אחרת כיוצא בו שהרי שתי נשמות יוצאים כא' מההיכל העליון ויוצאים ונפרדים והזכר מקדים לרוב פעמים או הנקבה והנשמה האחת יש היכלות ידועים ועד"ז הנשמה יש מקום ידוע לה בין ההולדה ולידה ובבטן הצלם הראשון לבד שבו הוא מתגדל ודרך מבא הנפש בגוף ההוא אשר בבטן המלאה בזה עמקו מחשבותיו. כלילן דכר ונוקבא מפני שהם מזווגא דת"ת ומ' דכר. ומפרי העץ דא קב"ה עץ הוא הת"ת פריו הנשמה אשר בתוך הגן היא המ' נוקבא והראוי שתזריע למטה זכר ונקבה אמנם וילדה זכר למטה בלי נקבה מפני העון הגורם שיפרדו זה לעצמו וזה לעצמו כמו שהפרידו בין ת"ת למ' נפרדו הנשמות. ומולידין בנין דלא כדקא יאות כמו שהם בלתי מתייחדים כראוי מין בשאינו מינו כך מושכים שם שאינו מינו דהיינו אותם המתגלגלים אפילו שהם נשמות הגונות: והנה לפי דברי ר' אבא יהיה וילדה זכר למ' שהיא יולדת זכר ונשאר שם הנקבה או להפך והוא כפי מה שיגרם מעשה התחתונים אם תגבורת הרחמים או תגבורת מדת הדין כן יוליד למטה וז"ש כדפום אורחי דעלמא:

ור' אלעזר יחלוק על זה ויסבור כי המלכות לידתה לעולם זכר ונקבה יחד וירדו עד היכל לבנת הספיר ושם יפרדו בעולם הזה התחתון כנז' פ' פקודי וז"ש לאו הכי דהא כולא וגו' בשעת לידתן מהמ' ומתפרשן לבתר למטה בהיכל לבנת הספיר כנז' ומאי דקשיא לך או' וילדה זכר וגו' וז"ש אבל וילדה זכר כליל כחד שהזכר ונקבה יחד יקראו זכר והיינו בהיות סוד הזכר והימין גובר כי גם אותה נק' עניניה בשכלה והנהגתה כזכר מפני שבעת לדתה גבר הזכר על הנקבה ושניהם יקראו זכרים. וכן בהיות סוד זכר ונקבה בשמאל יגבר השמאל על הימין והנקבה על הזכר ושתיהם יקראו נקבה בסוד הו' וימצא הזכר שעניינו בשכלו והנהגתו כנקבה והיינו איש מזריע תחלה ו' ואח"כ ה' על ו' יולדת נקבה בלי ספק ושתי הנשמות נקבות וז"ש כליל כחד מסטרא דימינא וגו':

וכמה אלף וגו' יר' כי לפי דרכו יקשה וילדה זכרים מבעי ליה ולזה תירץ ולדידך מי ניחא והרי כמה אלף ורבוון נפקין בזמנא חדא בלילה א' לעלמא כפי מספר רובע יש' בלילה א' כך תוצא כמה נשמות והיאך יאמר וילדה זכר אלא מאי אית לך למימר דקאמר זכר על זכרים הרבה לדידי נמי קאמר זכר על זכרים הרבה:

ומן יומא דאפיקת וגו' הענין שנפש תקרא מפני שהיא נופשת בקבלתה שפע מלמעלה וכן מנפשות הגוף ומפני שאינה מקבלת שפע קיום אחרי צאתה מלמעלה עד ל"ג ימים כדלקמן לכך אמר לא איקרון וגו' והענין שהם מ' יום בכלל שאינה מקבלת שפע מהקדש העליון והם ג' ימי דמי מילה שהם ימי ביעור דמי הג' ערלות הא' ערלה הנכרתת הב' ערלה הנפרעת הג' ערלה הנמצצת וכל זמן ששותת וכואב מאותם הדמים לא תכנס הנשמה פנימה אל אמה שלא נטהר מכל וכל מאותם הקליפות והשבעת ימים שאין ישוב לנפש עם הגוף עד אחר ז' ימים מפני עוברה בחצונים ודבקה המיתה בה ויפריד קצת בין הנפש לגוף ולא תתיישב הנפש בגוף כההוא דר' יוסי דפקיעין ואחר ז' ימים תדבק באמה והאם מותרת לבעלה אמנם תתעכב מלינק מהקדש עד מלאת ל' יום שהם בין הכל מ' יום שהם סוד ם' סתומה בינה סוד מ' סאה מי מקוה לטהרתה וטעם ל' יום שאז הוא בכלל נפל שאחר ז' ימים שעולה הנפש להדבק במ' תשב עם אמה ל' יום בלי מזון ותוכל לעמוד בעצמה בלי יניקה ואז יצתה מכלל נפל שלא תפסק קשרה מהגוף ולזה ל' אלו לא תראה למעלה לקבל מן הקדש מפני שלא יצאת מכלל נפל וזהו דרך כלל לשמועה זו אמנם פרטי דבריו אמר שבעה יומין לא עאלין וגו' מפני שנדבקה בחצונים כנז' ולכך הולד מסוכן יותר מלילית כל ז' ימים שהוא כמעט כמת אחר שאין הנפש דבק ונאחז בגוף. וכדין כתיב בבהמה שאינו חשוב לפי הטבע מפני רפיון החיות בו וביומא תמינאה שהוא עליית המ' לבינה השמינית שבמ' ביום הזה אתהדרו רוחא לגופא שניהם יחד נקשרים. לאתאחזא קמי מטרוניתא יר' שהם מזומנים להאחז בה ובדכורא אחר עבור השלמת עשר עם ג' ימי מילה כנז' שהוא התחלת גילוי מדרגת הזכר יסוד אמנם אל הקדש העליון צריכה להשלים מ' יום כנז' וז"ש ול"ג תשב וגומר לאתישבא רוחא בגופא. דלא תימא טהרה דמטרוניתא שהרי היא שלימה ומותרת לבעלה בשבעת ימים ראשונים כנז' שכבר נתגלה ח' של ברית אלא אלו הם להשלים עלייתו אל הקדש והם דמי רביא כנז' שהוא כואב ומיתה קרובה אליו ושותת דמי קליפת הערלה מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ובההוא צולמא אשתכחו יומוי דבר נש וגו' הענין הוא כי אותו הצלם הוא סוד כח עליון השומר את האיש ההוא ובו תלוי כל שמירת האיש ההוא ונודע כי ימי האדם הם כחות הקדושים השורים על האיש ההוא וכפי מספרם כך ימים יחיה בעולם וכל אותם הכחות של אותם הימים כנודע דלית יום דלא תליא ביה חילא דלעילא כלהו מתחברין בההוא צלם דבר נש והוא שורש אליהם ולכן בהסתלק אותו הצלם מעליו זה יורה כי תמו כחותיו וספו וזהו כי צל ימינו ר"ל כי הצל עצמו הוא ימינו כנז': ואו' מפרי העץ וגו' נודע כי הנשמות הם מן הת"ת והיסוד הנק' עץ והנשמות נק' פרי של אותו העץ כמ"ש ממני פריך נמצא וכולם נמצאים בתוך הגן היא מ' ואו' לא תאכל ממנו יובן במ"ש אשה כי תזריע וילדה זכר והענין כי המ' כאשר תושפע מיסוד המשפיע בה לפעמים תלד זכר לבדו ולא תצא בת זוגו עמו וכל זה בידיעתו ית' דרכי איש לכן מונע בת זוגו ממנו וז"א וילדה זכר בלי בת זוגו וזה למעשיו שגרמו לו וזהו מ"ש ומפרי העץ וגו' פי' אותה הנשמה בת זוגך אשר נשארה למעלה בתוך הגן שלא יצאת עמך לפי מעשיך הנה לא תאכל ממנו אין לך רשות ליקח אותה הנשמה אחר שאתה לפקח את מעשיך ולהרע. ועוי"ל כפום אורחוי דעלמא וגו' שהם אביו ואמו שלא נתקדשו בעת השמוש א"ל ר' אלעזר כי א"א לעולם אלא שיצאו מתוך המ' אמנם אחרי היותם בג"ע הארץ בעת צאתם כל א' יוצא בפני עצמו ומ"ש שיולדת זכר לבדו בלתי בת זוגו הוא בסוד ארורים הרשעים שמהפכין מדת רחמים למדת הדין וכן להפך כי לפעמים הנקבה תשלוט בזכר בסוד שם הוה"י כנודע ואז גם הנשמה הבאה מן הזכר תהיה נכנעת אל הנקבה ותקרי נקבה וחבקוק ודוד יוכיחו היותם מן הנקבה וכשיש זכות ביד אביו ואמו או איזה דבר אחר הנודע אצלו ית' אז גובר הזכר על הנקבה ושניהם יקראו בל' זכר וזהו וילדה זכר כי אעפ"י שהם זכר ונקבה תרוייהו אקרון זכר כי הזכר גובר ואם הוא להפך אז שניהם יקראו בלשון נקבה כמ"ש ואם נקבה תלד. וביאר היאך הוא הענין שתגביר הנקבה על הזכר ופי' ואמר כי הנה יש בזכר שמאל וימין והנה הנקבה רובה מן שמאל והת"ת רובו מן הימין וכאשר גם בזכר יתעורר השמאל ואותה הנשמה תבא מצד השמאל אפילו הזכר א"כ אז תתעורר הנקבה כי היא מהשמאל ואז כל אלו הב' נשמות א' של זכר וא' של נקבה שניהם נקראים בלשון שמאל כי הוא מטבע הויית הנקבה ולכן יקראו שניהם בשם נקבה וכן ששולט הימין וגו' ודי בזה ועיין למטה דף מ"ה ריש ע"ב סוף דברי ר' אבא ושם יתבאר דרוש זה היטב:

וטמאה שבעת ימים וביאר כי אין הענין ח"ו כאשר תחשוב דקאי הטומאה לאשה אחר שהם נשמות טהורות למה תטמא אז ח"ו רק וטמאה אהדר לנשמה ההיא. והענין להיות שהנשמה קדושה עצומה והגוף חומר עכור עלכרחה של נשמה נכנסת בגוף האדם כאשר יושלם ויצא לאויר העולם ואין לו ישוב להתיישב שם עד תשלום ל"ג ימים שהוא סוד היקף גלגל הלבנה כל סיבוב העולם ויתן כחה בגוף הזה כמו שידעת כי אין הגוף נוצר אלא ע"י הככבים השולטים בעולם כי לכן פרט כל ההריון הם ז' חדשים מהיקף הלבנה בכל ז' ככבי לכת וכן אחרי צאת הגוף לאויר העולם יצטרך פעם אל היקף חדש א' מהלבנה אמנם הג' היתרים על הל' ביאר עניינם לפי שכל הל' יום הולך הרוח ההוא ומתקשר בגוף עד תשלום חדש א' אמנם בג' ימי המילה שהגוף כואב אז הרוח הולך לו מכל וכל ואז אין באדם רק אותה הנפש שהיתה במעי אמו ולכן אותם הג' ימים אינן בכלל כי אז אין הרוח בגוף כלל וצריך ל' יום גמורים להתקשר בגוף ולכן היו ל"ג ימים וז"א על דמי טהרה פי' מה שצריך ל"ג יום ולא די בל' לבד הוא על דמי טהרה לסבת אותם דמי טהרה דמי המילה הכואב בסבתם ג' ימים. האמנם כל אלו הל"ג ימים אינם שוים במציאותם כי הז' ימים ראשונים אין הנפש נקשרת בגוף כלל רק משוטטת עד יבקש מקום מנוחתה ואחר הז' ימים אז בקשה מקום מנוחתה ונשלם מציאותה ואז הוא זמן המילה ביום השמיני כי אז נקשרו רוחא וגופא ונתיישבו כחדא והטעם במה שידעת כי אפילו המלאכים היורדין בעה"ז הם מתלבשים באוירין ויסודין דהאי עלמא והנה אם יתעכבו בההוא לבושא ז' יומין הכי ישתארון לעלמין בהאי עלמא כנז' בזוהר פ' וירא אליו דף ק"ה ע"א והנה אין יכולת להתקשר הנפש והגוף עד ז' ימים ואפשר הוא בסוד סבוב ז' ככבי לכת והנה כל כחות גוף זה הוא מחומר עכור תולדת היצה"ר והטומאה כנודע בסוד בשגם הוא בשר כי הגופים מצד הטומאה ולכן נחש עפר לחמו בסוד הקדושה ולכן וטמאה ז' ימים ההם אשר מתקשרת עם הגוף ואז הערלה דבוקה שם והיא טמאה ואינה נכנסת במדור השכינה וזהו ז' ימים תחת אמו ולא עם אמו וביום השמיני אז נגמר מהלך ז' ככבי לכת כל א' ביומו ואז נתיישב הרוח בגוף ואז מלין אותו ומתקרבין נפשא וגופא כחדא להראות אצל המ' והת"ת ולאתקשרא בה ובדכורא בגופא ורוחא ואז ברחה הטומאה ואין עוד טומאה כי נסתלקה הערלה אמנם מחמת צער המילה חוזרת הנשמה להפרד מן הגוף ולכן אעפ"י שאין ערלה שורה שם והכל הוא דם טוהר עכ"ז להיות כי חוזרת הנשמה בלי קשר עם הגוף לכן עדיין צריך עד תשלום ל"ג ימים כי אז מתיישבת בגוף ומושכת שפע מן הקדש העליון ולכן נז' בפסוק דמי טהרה וימי טהרה א' כנגד ג' ימי המילה שאין הרוח בגוף כלל מחמת צער הדם ההוא אשר הוא טהרה אל הגוף מן טומאת הערלה שהיתה דביקה בו וזהו דמי טהרה. אמנם ל"ג ימי טהרה אז בכל קדש לא תגע שאינה קשורה שם ואינה מביאה שפע משם ולכן בכל קדש לא תגע כמו שנבאר ואו' ועל דמי טהרה אינון דמי מילה דמא בתר דמא הרגיש דהל"ל דם טהרה ואמר כי הדם הוא נמשך מן התינוק בעת המילה מכל אברי הגוף והם דמא בתר דמא ולז"א דמי בלשון רבים ואו' ולא אדכיר ה"א בתראה פי' כי דמי טהרה אין מפיק בה"א אך ימי טהרה יש מפיק בה"א להורות שלא נאמר דמי טהרה שלה וחוזר אל האשה ר"ל טוהר ה' תתאה דשמא קדישא רק שהם דמי טהרה סתם של הנשמה ולא טהרת האשה כי אין שם שום טומאה ח"ו:

בכל קדש וגו' הענין בסוד וכל זר לא יאכל קדש היא התרומה סוד השפע הבא מן המ' הנק' תרומה וממנה נזונים כל העולם כולו ובאותם הל"ג ימים אין הרוח זוכה אל קדש ההוא ויושבת בלתי מזון הרוחני עד שתתיישב בגוף ישוב גמור והכל חוזר אל הנשמה לא אל האשה. מהרח"ו נר"ו:

כמה דהיא לא שריא טעם לענין כמו שהיא סוד מ' משכן לשכינה בסוד כסא הכבוד ואליה שורין לכל סטר כדפי' בזוהר פ' ויצא כך כל עובדוי ולכך כדי ליגע בקדש לנפשות אלו צריכים להשלים מ' יום כנז' על חד תרין והיינו מ"ם במילואה:

ר' יהודה פתח וגו' אלא קדושא דקב"ה וגו' מפני שהם עומדים מכחו ומתפרנסים מהשפעתו ומתקדשי' מקדושתו אבל הקב"ה אינו צריך להם כלל. צר צורה גו צורה ענין זה בשם אלינ"ו שהוא כח הפועל בתחתונים דהיינו סוד הבינה למטה דהיינו וייצר תרין צורות שאין אדם מצייר מבפנים אלא מבחוץ והקב"ה צר מבפנים. ותיקן לה שאחר ציורה נותן לה תיקון ויופי להיותה כסא אל הנפש ונפח ביה רוחא דחיי ואין הנפש מסתלקת ממנו מפני היותה שם עם היות פיו וחוטמו ונקביו סתומין ואפיק לה וגו' היינו בריה גדולה יוצא דרך פתח קטון ואינו יוצא ברסוק אברים ומוציאו בשלים לאויר העולם ואינו מת בשינוי אויר. צור חוצבתם כסא הכבוד שמשם הנשמות חצובות. והכית בצור מטטרו"ן. הנני עומד וגו' היינו שכינה מתלבשת במטטרון וכל א' משלשה אלו אינו דומה ח"ו כדכתיב אל תמר בו אל תמירני בו וז"ש דיליה שולטנותא על כולא. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ר' יהודה פתח אין קדוש וגו' לפי שפ' ואין צור כאלקינ"ו איירי על ציורו ית' את הולד במשקל אין צייר לזה הובא כאן פסוק זה באשה כי תזריע והיינו אומרו צר צורה בתוך צורה פי' כי הולד הוא בתוך מעי האשה ושם הקב"ה מצייר אותו נמצא שהם ב' צורות זו בתוך זו: (שייך לעיל) ואם נקבה תלד וגו' ועל דא כולא על חד תרין יר' אז הוא הדבר בהכפל כי לכן צריך ס"ו ימים להתישב נפשא בגופא:

ר' חייא וגו' ענין סמך יה המעשה וקשורו כאן יתבאר בסמוך וענין תרי קלי לסטר צפון וגו' הענין ממה שנודע כי בחצות לילה אתער רוח צפון הוא סוד הגבורה בסוד שמאלו תחת לראשי ואז נמשך ממנו חד שלהובא ומלאך א' מכח הגבורה דוגמת השלהבת היוצא מן הגחלת ואזיל ושאט בצפון כי שם מדור החצונים ושאט התם להכניעם ולהכניסם בנוקבא דילהון דלא ישטטו בעלמא וזהו קול הזה הנק' כאן. וז"א עולו ואתכנשו וגו' דהשתא בעיתו לאסתמרא בנוקבא דילהון משום דנוקבא פתיחא היא המ' הנפתחת לקבל את הת"ת בסוד ההיכלות הנפתחים בחצות לילה ואז נכנס הקב"ה לטייל עם הצדיקים בג"ע הם ההיכלות. ובהיות תרי קלי הענין כי המזיקין וסטרא אחרא הם משטטי לעילא ולתתא ובכל הרקיעים ולכן ברוח צפונית אתערו תרי קלי חד לעילא בההוא סטרא דצפון לעילא כנגד אותם המשוטטים שם וחד לתתא בסטרא דצפון ממש כנגד אותם המשוטטים אצלינו בארץ. או אפשר כי ב' נוקבי דתהומי הם חד תתאה וחד עילאה כנודע וכולם בצפון כי שם מדור המזיקין ונוקבא דתהומא עילאה הוא בגיהנם העליון ונוקבא תתאה הוא גיהנם התחתון אשר בארץ ולכן אתערו תרי קלי חד כנגד נוקבא עילאה וחד כנגד נוקבא תתאה וכלהו לסטרא דצפון כי שם מחנותם וזה קרוב אל פי' הראשון. ואמנם סיפור שראו חד ככבא בטש וגו' לא ידעתי תועלת ספורו רק אם נאמר כי נודע כי כמו שיש מלאכי רחמי' ומלאכי דין גם יש ככבי אש וככבי אור וככבי בקר כמו שכתוב הללוהו כל ככבי אור ברן יחד ככבי בקר ואולי להיות תועלת ספורו אז זמן דאתפלג ליליא אשר מתבטל כח השמאל ולכן היה מכה ההוא ככבא דאתי בסטר ימינא וסתים נהור' לההוא ככבא דאתי מסטר שמאלא כנודע בסוד ג' משמרות הליל' דכל חד שליט בזמניה ומשורר הוא לבדו וזהו סוד ויריעו כל בני אלי"ם כי אתבר חיליהון דאינון דסטר דינא קשיא ואז נתעורר כח הרחמים ושליט על ככב הדין. מהרח"ו נר"ו:

אסתמרותא דנוקבא פתיחא פי' בתחלת הלילה שער היכל לבנת הספיר ננעל ונוקבא דתהומא רבה נפתח ומתפשטים החצונים בעול' ובחצות לילה שכל החצוני' נכנסין בנקביהן שער היכל לבנת הספיר נפתח והיינו אסתמרות' דנוקב' פתיחא. הא רעותא דאתערותא פי' רצון השכינה להתעורר כל חצות לילה עד דאתי צפרא ואפי' באור הבקר אין זווג ממש אלא חוט של חסד אמנם הזווג האמתי הוא ביום בברכת שים שלום ועכ"ז יש יחוד הת"ת למט' במ' דהיינו או' קב"ה עאל לגנתיה לאטיילא וגומר ושם הם מולידים נפשות לגרים את שרביט הזהב שרביט יסוד חוט המתפשט מהזהב בינה דהיינו סוד צדיק בחסר אל מתפשט מעולם הבא דהיינו אשר בידו חסד. דמתחברן בהדה בלילה לעורר זווגה ע"י נשמתם נגמר הייחוד שהם מקשטים אותה ונותן להם חלק מהזיוג. אמאי פתח קרא הכי בלא טוב. בגין דזמין אדם לאתפרשא היינו מיעוט הלבנה ע"י גיהנם ומחלוק' שנברא בשני זמן אדם שהוא דכר ונוקבא ויקרא את שמם אדם זמין לאתפרשא ולהיות מאור קטן ומאור גדול והטוב בטל וקרוב לענין זה הוא היות דו פרצופין שלא היתה לנגדו כדי להזדווג ולזה אמר לא טוב היות לבדו. בגין דהוות בסטרוי לא היתה ממש בגבו אלא בצדו לא' מצלעותיו ושם היתה דבוקה אליו וז"ש והוו כחדא ואפי' הכי לא היו פניה לצד פניו אלא פניו למזרח למדתו ופניה למערב למדתה. אחת מצלעותיו צדו א' כמו ולצלע המשכן וכשתשכיל בצורתם תמצאם שמאל בשמאל דבוקים ממש דינא בדינא דהיינו אחוריים ממש באחוריים שבו שהוא הדין והימין שלהם רחוקה זו מזו וכשהם מתנגדים מתמתק השמאל בימין והימין בהשמאל זו בזו. סליקו תרין אדם וחוה וקמו שית אדם וחוה הבל ובת זוגו קין ובת זוגו ולדעת רז"ל הבל ושתי תואמותיו:

ת"ח בשעתא דאתתקנת וגומר כיון דאתברכן וגומר הענין שהנשמות נבראו זכר ונקבה והם נפרדות בסבת העון ולא יתחברו דוגמא עליונה אם לא ע"י ז' ברכות ואז ידמו בייחוד' לייחוד ת"ת ומ' שמשניהם נמצאו: בזמנא דאיהו ברחמי וגומר יר' שעם היות שפעמים המ' דין ופעמים רחמים לעול' יחודה עמו ויניקתה ממנו לפי מה שהוא אם בפסח בימין אם בסוכות וגומר ואין לה ייחוד בזולתו ח"ו משקר בקב"ה וגומר הענין שהוא כנגד הת"ת ושוכב באשה זרה והיא כנגד המלכות ושוכבת באיש זר כל א' משניהם משקרים לשתי המדות. וע"ד קב"ה לא יהיב ליה תשוב' כי חטא בחלול השם והיינו עון בית עלי אשר ישכבון ועם היות שלא היה ממש כבר מעלה עליהם הכתוב ושמעינן מינה דא:

ר' אלעזר אמ' מאן דמשקר בכ"י וגומר דהיינו חלול השם ג"כ שמסתלק ע"י יהו"ד הממלא שם אדנ"י וכ"ש כשיחלל שניהם כנזכר לעיל דהיינו שמסלק רוח חיי הבינה מהם שהיא התשובה ולזה לא ישיג התשובה פומבי דמלכא פי' צורת האדם הוא פרסום קב"ה בסוד תקוני האדרא וזה שהוליד ממזר אותו הבן הוא בצלם אלי"ם והוא שקר הרי שהכחיש פומבי דמלכא ואם הוא מאשת איש פגם בכנסת ישר' וקב"ה בעלה ננזכר ואם הוא משאר העריות אשה אסורה משקר בכ"י:

ר' חייא בא להוסיף הפנויה על שאר העריות כדמפרש ואזיל כד"א גזלת העני אם הוא עני היאך גוזלים אותו אלא שאין מקדימין שלום ביום לעני מ' אף כאן גוזל אביו ואמו שהיה ראוי שבזווג יהיה שלום יסוד בבית מ' ואינה מפני שהוא זווג בלא ז' ברכות שהם סוד ז' ספי' ת"ת ו' קצוות והשביעית מ' והיינו גוזל אביו ואמו. מן העולם הזה בלא ברכה המשכת השפע מן הת"ת למ': מאן הוא איש משחית פי' מאחר דקא' גוזל אביו ואמו דהיינו שמסלק השפע מה בא להוסיף לומר עוד חבר וגומר ותריץ דפגים וגומר שהוא נוסף על גרעון ברכות שעשה פגם וז"ש דפגים דיוקנא ותקונא וגומר הענין שאם הוליד פגים צלם אלי"ם כנזכר שאפילו הפנויה אינה בסוד צלם אלדי"ם בעת ההולדה, ואם לא הוליד תקונא כי התקון שהשכינה מתתקנת בייחודה עם הת"ת בסוד ז' ברכות עליונות פגים והשתא ניחא או' כ"ש מאן דחמיר' שפוגם בשתיהן יותר ויותר מפני איסור הבעילה והולדת ממזר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. פתח ר' אחא וגומר הוקשה לו כי ראוי להתחיל בכי טוב וביאר כי אין שורה טוב כשיש הבדלה ופירוד כי לכן בשני שנברא הבדל המים לא נאמר בו כי טוב. ואותו הבדל עצמו היה כאן כנודע למבינים וז"א וע"ד לא כתיב כי טוב בשני דזמין אדם לאתפרשא כי ההבדלה ההיא זאת היא עצמה וזאת ההבדלה באדם תחתון נמשכה מאותה ההבדלה כנודע. ולכ"א לא טוב כי פה הוא מקום ההבדלה והרגיש כי מי אמר לנו שבכאן היתה הבדלה והלא אדם לבדו היה לזה ביאר כי אינו כן כי או' היות האדם לבדו אין ביאורו לבדו בלתי אשה כלל כי הלא כתיב זכר ונקבה בראם דו פרצופין נבראו אך הכוונה כי הנקבה היתה מאחוריו והיה האדם בלתי סמך ועזר כי אין כח באשתו העומדת מאחוריו לעזרו במה שיחפוץ וזהו לבדו ולכן אעש' לו עזר וגומר כלו' האשה כבר היתה נבראת אך אעשה באופן שתהיה עזר וסמך וזה יהיה כאשר תהיה כנגדו כנגד פניו ולא דבוקה מאחוריו ואז תוכל עוזרו ואחת מצלעותיו הוא כמו ולצלע המשכן כי אדם וחוה ב' סטרין הוו פנים ואחור ולקחה ונסרה ויביאה אל האדם כי ברואה היתה בכל אבריה והראיה אומ' ויביאה אל האדם כי היתה מאחוריו לקחה ונסרה והביאה לפניו. ואו' אתקין לה ככלה זה יובן במ"ש פ' בראשית דף מ"ה ע"ב כי ויביאה בגי' כ"ד קישוטי הכלה:

ובעוד דהוה מתדבקא וגומר הרגיש כי אם כבר היו נוצרים שניהם איך לא יוזכר כי אם הזכר לבדו לכ"א כי כן האמת כי הלא במקום הזכר אין הנקבה עולה בשם כנזכר בזוהר פ' חקת דף קפ"ג ע"ב כי הזכר הוא העיקר הוא ההולך לפנים. לבתר סליקו תרין וגומר ר"ל אחר שנסרה והביאה אל האדם אז הוציאו פרי ועלו למטה ב' וירדו ששה אדם וחוה קין והבל ותאומותיהם. ונ"ל דצריך לגרוס סליקו תרין וקמו כחדא פי' כי תחלה היו כאחד כי היו מחוברין ואח"כ סליקו תרין ר"ל עלו לחשבון שנים ואז קמו כחדא ונזדווגו יחד:

ת"ח בשעתא וגומר סוד הז' ברכות עיין בפ' תרומה דף קס"ט ע"ב ולהיות כי צריך אל הז' ברכות דוגמת כלה עליונה א"כ אוליפנא דבעי החתן והכלה לברכינהו באינון ז' ברכאן ומאן דמשמש עם הפנויה בלי ז' ברכאן כביכול מנע ז' ברכאן מכלה העליונה כי כל נשי דעלמא בה תליין כדאיתא פ' נשא דף קכ"ד ע"א ומינה אתברכן ואי אינהו לא מתערי ז' ברכאן עילאין כביכול מנעי ברכתא עילאה מכ"י. וביאר סוד ענשו כי צריך תשובה ומיתה וגיהנם וז"ש ואית ליה לקבלא עונשא. הנה מכל זה תבין איסור הפנויה כמה גדול ענשו לאין קץ וכ"ש אשת איש כאשר יתבאר:

ר' אלעזר אמר וגומר פי' כי יש הרבה עבירות הנוגעות בכ"י כנודע מפ' בשלח דף ס' ע"ב ויש התלויין בצדיק ויש בנצח והוד וכיוצא בזה בשאר הספירות כנודע ואמר כי אם הנוגע בכבוד כ"י לבד יורש גיהנם כ"ש הנוגע בכבוד כ"י וקב"ה כחדא שהוא הנז' הבא על ביאות אסורות כי זה פוגם בתרוייהו כי האיש והאשה דוגמת קב"ה וכ"י. או יר' כי לפי שלעיל איירי באיסור הפנויה כנזכר לכן הוסיף עוד לקח ר' אלעזר בקחתו ח"ו אל הבא אל אשת איש ואמר ומה אם הבא אל הפנויה כי אינו נוגע אלא בכבוד כ"י כי גורם אל הסתלקות ז' ברכות ממנה יורש גיהנם כנזכר אם יכופר העון וגומר כ"ש וק"ו הבא אל אשת איש כי פוגם בתרוייהו בקב"ה וכ"י כנזכר ויותר תגדל אשמתו אם תתעבר ממנו ויטריח את קונו לצור צורת ממזר כמ"ש צור ילדך תשי כביכול דאכחיש פומבי וחותמא דמלכא שהוא פרצוף האדם כי בצלם אלדי"ם וגורם לצור את הממזר בחותם המ' וע"י המלאך בעצמו ובידיו ממש ואין לך פגימה גדולה מזו. והבאת דברי ר' אלעזר הוא סיוע לדברי ר' אחא כי ודאי ר' אלעזר לא היה כאן רק ר' אחא ור' אבא ור' חייא. והנה ר' חייא סייע לדברי ר' אחא ולז' פתח ואמר גוזל וגומר וה"ק מאי גוזל ר"ל כי בשלמא איש את חבירו שייך גזילה שחבירו נשאר בלתי אותו הדבר הנגזל ממנו אך בשי"ת לא יצדק זה כי בכל מקום ממשלתו ית' וז"א מאי גוזל אחר שאמר אביו דא קב"ה וגומר כי עתה תצדק שאלת מאי גוזל. ותירץ כד"א גזלת העני בבתיכם פי' שמדבר על החומד אשת חבירו כי גוזל אותה האשה שהיא בת זוג האיש וזהו דוגמת גזילת העני בבתיכם כי גזילה נק' הוצאת הדבר מרשות לרשות כמ"ש בבתיכם. וכן בכאן האשה הזאת הפנויה היא ברשותו ית' ועדיין אין לך רשות בה עד שתקנה אותה מן השי"ת ע"י הז' ברכות והביא ראיה לדבריו כי איירי בפנויה ולא באשת איש מדתנינן תמן כל הנהנה וגומר ופי' ז"ל דפסוק זה דגוזל אביו ואמו וגומר על הנהנה כי אין לו שום איסור אחר באשת איש וכיוצא רק שהנהנה בלתי פריעת שכר וקניית הדבר ולכן גוזל לשי"ת ולכ"י לפי שעדיין זו אינה קנויה לאחר ולכן אינו גוזל רק לאביו ולאמו דא קב"ה וכ"י אמנם הבא על אשת איש גוזל את כולם להקב"ה ולכ"י ולבעלה. והנה הבא על הפנויה חבר הוא לירבעם הנק' איש משחית כי הלא איש זה חושב כי אין פשע בזה אחרי היותה פנויה והיא הפקר ואינו גוזל לשום אדם והוא שקר כי גוזל אביו ואמו ז' ברכאן ולכן דמוהו אל ירבעם אשר גדלה חטאתו על כל העולם כי חטא כל העולם תלוי בו והוא הוא המשחית כל העול' כי המליך הסטרא אחרא זכר ונקבה בארץ הקדושה ונסתלקו ברכו' העליונות ממנה וכן האיש הזה אשר בא על הפנויה וחושב כי לא חטא ולא פעל מאומה ולא ידע כי מנע ברכאן עילאין והמונע ברכאן עילאין הוא חבר לאיש משחית הוא ירבעם כי גם הוא מנע ברכאן עילאין וכמ"ש פ' תשא דף קצ"ג ע"ב ופ' פקודי דף ר"ן ע"א בסוד המונע ברכאן עילאין. ואומרו מאן הוא איש משחית דפגים דיוקנא דלעילא זה יובן מפ' פקודי דף ר"ן ע"א כי סטרא אחרא סמא"ל נק' איש משחית דפגים דיוקנא דלעילא ולכן כל המונע ברכאן עילאין נק' איש משחית. עוד ביאר או' איש משחית פי' נפשו נשחתה מן העולם לגמרי שתמיד היא פגומה וזהו איש משחית בגזירה שוה דכתיב התם משחת נפשו וגומר וכן כאן איש משחית שמשחית נפשו לעולם. גם נק' איש משחית דמשחית כל העולם לגמרי דמנע מיני' ברכאן גם כביכול משחית לעילא כי כשאין משפיעין לתתא ברכאן גם מהם נמנעין ברכאן עילאין מבינה וחכמה אבא ואימא כנודע בסוד תנו עוז לאלדי"ם דנחית מאבא ואימא אל הת"ת ומ'. מהרח"ו נר"ו:

וע"ד אתפגים הוא לעלמין אפשר דאאשת איש קאי שנאמר בו מעוות לא יוכל לתקון מה גם אם הוליד וגומר. ואפשר דאהדר למי שבא על הפנויה שגם תשובתו קשה שגורם ממנה זיוג פגימת הברית במקצת ואם הוליד יבא אח"כ לשפיכות דמים והבן בעצמו פגום במקצת ועוד דאפשר להנשא לאחיו מאביו או לאחותו מאביו. דפגים לעילא בספי' בדיוקנא אם הוליד שמחתים מה שאינו צורת צלם אלי"ם במי שאינו ואם לא הוליד פגים תיקונא כדפי' דהיינו סוד ז' ברכות תיקון הת"ת והמ'. ופגים לתתא גופו בו רשום העבירה ובמצחו ברשימין דעבירה. ופגים לנפשיה משתי צדדי' מצד מעלה מהספי' ומצד מטה מגופו זה הכלל אין צד היתר להכניס אות ברית ולהוציא זרע אם לא באשתו בחופה וקדושין וז' ברכות:

ר' אבא פתח וגומר לא יתן לעולם מאי לעולם אלא לרבות אפי' בשעה הראויה להתמוטט לא יתן וז"ש לא שביק לון לעלמין וראיה מיעקב שאפי' בשעה הראויה שיניחנו הקב"ה לכחו וחילו לא הניחו אלא עזרו וכדמסיק לקמי' דאתגבר חיליה דיעקב מפני אחיזתו בקב"ה. וכתיב ותקע כלומר א"א הא כתיב ותקע וגומר ואם לא שבק היאך ותקע וגומר יתרץ אלא לדידיה גביה כלומר את שלו נטל דהיינו עון שתי אחיות. ודלמא לא אשתכח שמא המקום גורם ויפסק הנחל התחום מוטב וגומר ולא אשתכח וגומר ירצה ממה שאתגורר ואתקוטט עמו וימצא איזו ערבוביא יותר טוב להסתלק מהקטטה. בביתא בליליא אפי' בישוב ביממא בביתא מיחדא חוץ מן הישוב אבל באורחא לא דלא שכיחי מזיקין. או מאן דאזיל בדרך משום דשכיחי מזיקים בליליא אפי' בשדה או בדרכים ומביא ראיה לאחד מהם מיעקב וכ"ש האחרות. חד מסטרא דדינא מאותם הכחות שהם תחת ממשלת גבריאל שר הגבורה והם ע' שרים על ע' אומות והם חזקים מצד הגבורה ושלטניה בסטר ליליא דהיינו חשך הגלות הנק' לילה וכל עוד שיש' בגלות מתחזק שרו של עשו. ובאור הבקר אור הגאולה שולט הימין מיכאל שר החסד וכל קדושיו.

ובזמנא דהאי ליליא לא יכיל השר בעצמו עם יעקב וגם יעקב לא נתחזק מהשר אלא היו שניהם שוים עם היות שליטת כח השר: כד סליק נהורא אז נתחזק יוהר ממנו נמצא יעקב חזק מהשר שהשר בזמן שליטתו לא יכול עם יעקב ויעקב נתגבר עליו בזמן בא השחר שליטת יעקב. שליחא מלאך. דלא יכילנא לך שתגבר ממני. מ"ט לא יכיל ליה וגומר הוקשה לו למה בזמן כחו דהיינו בלילה לא יכול עם יעקב והיה יכול יעקב לעמוד כנגדו אמנם המלאך בעלות השחר רפו ידיו ולא עמד כנגדו והיה ראוי שכמו שיעקב לא רפו ידיו בזמן שליט' המלאך ולא נתנצח כך המלאך היה ראוי שיעמוד כחו בו ולא יתנצח בזמן שליטת יעקב. לז"א שהכל תלוי בשורש ושורש יעקב מדת רחמים ולזה לא שלט בלילה שהיא דין ולא נכנע אמנם שורש המלאך דין ולזה בעלות השחר מדת רחמים גוברת ומבטלת הדין והיינו ויריעו דאתברו כל בני אלי"ם כל הענפי' המתפשטי' ממדת הדין. ולאתכנשא שאין לשבח אלא בחבר' שאר המלאכי' כדי שלא יאמר יעקב עמוד בקרן זוית ושבח לקונך תחת ידי מי מעכב לז"א שאין זה מקום השבח ביחיד. אלא א"ל יעקב וגומר ומפני שהיה הענין הודאה על מה שכבר נתברך נקט לישנא דברכתני. אי אודית וגומר שתודה לי עליהם וכדי שלא תאמר אנוס הייתי שתקבל שלא תערער עוד עליהם ולא תהי' איש ריב ומדון לי בשנאתם והיינו או אי תשכח וגומר ישראל ודאי אודי עלך פי' מהת"ת מדתך יצאו הברכות לך ומי יקטרג. ותוכל יכילת וגומר כלומר בזמן שהוא שליטת האלי"ם שרית עמהם ובזמן שליטתך ותוכל אמנם הם מה שלא יכלו לך בזמן שליטתם כנזכר ובזה לא יקשה כפל לשונו שרית ותוכל:

ת"ח בשעת' דסלק נהורא אתכפיין וגומר בעלו' השחר אתכפיין ונכנעים אמנם באור הבקר הם נכנסים אל ההיכלות כל א' כפי עניינו והיינו ולא משתכחי. וכ"י משתעי הכנה אל הייחוד. דמשתכחי עמה בקישוטיה שקמו בחצות לילה לעסוק בתור'. שרביטא וגומר יסוד מצד החסד כנזכר לעיל. לאשתכחא בשלימו ירצ' להמצא אותם המקשטים שיהיה להם חלק בשלימות הזווג אשר לת"ת עם המ'. או יר' שע"י חוט החסד תמצא המ' ג"כ בשלימות חסדי הת"ת: ת"ח בשעתא דקב"ה וגומר והיא אתערת בסוד מיין נוקבין ע"י מעש' הצדיקי' לעורר הזווג ואז היא שואלת בדין מפני שיש צדיקים בעולם ואז הייחוד בימין שאין החצונים יכולין לקנתר. הרמ"ק ז"ל:

והרח"ו נר"ו כתב. אלא לדידיה גרם והא אתמר פי' כי הוא בעצמו הביא עליו הצרה ההיא כי הכניס עצמו בסכנה שהוליך כל המחנה שלו אל צד הנהר אחר והוא נשאר בצד האחר לבדו על פכין קטנים ובמקום דשכיח הזיקא שאני שאין לאדם לסמוך על הנס ולכן אירע לו כן ליעקב וכדאתמר פי' לבדו לכדו כתיב על פכין קטנים. ואמר כי בלילה אפי' בכל הבתים שבעולם אין לישן יחידי אך ביום אם היא בית מיוחדת ומופרשת משאר בתים אז אין לישן בה אפילו ביום וכ"ש בלילה. ונתן טעם איך היה כח ביעקב לאחדא ביה. וביאר כי הלא זמן שולטנות סטרא אחרא בלילה הוי והוא בגלות הנמשל ללינה כנזכר פ' וישלח דף ק"ע וקע"א והנה כל הדברים משתלשלין זה מזה ולכן ביום שליטת סמא"ל היא בלילה ולא ביום כי היא אתא מסטרא דליליא מ' ולא מאילנא דחיי השולט ביום בסוד רגליה יורדות מות ולכן שולט בלילה וכמו שמושל בישראל בגלות הדומה ללילה כך נתגבר כחו על יעקב בלילה ההיא: וכד סליק נהורא דאתער יעקב אילנא דחיי בסוד הבוקר זרוע ימין שבו כח האדם תלוי כמ"ש ימינך ה' נאדרי בכח אז דוגמת מה שיהיה לעתיד שיתבטל סמא"ל מן העולם כמ"ש בלע המות לנצח ביום ההוא זמן הגאולה הנמשל ביום לכן בעלות השחר נכנע כחו וגבורתו כמ"ש ויריעו כל בני אלי"ם ונתגבר יעקב בסוד אילנא דחיי ויכיל ליה:

והנה רז"ל ביארו שלחני וגומר ואני עתיד לומר שירה אמנם כאן סובר כי סמא"ל אינו מכת המשוררים אמנם היא להפך שלחני לפי שעלה השחר וכת המלאכים המשוררים מתערי בעלמא ולכן אנא בעי לאת מרא בנוקבא דתהומ' דסטר צפון וכמ"ש פ' תרומה דף קס"ג ע"ב על פסוק זה. וז"א כאן דהא מטא וגו' ולאתכנשא פי' מטא זמן המשוררים ולכן מטא זמנא דידי לאתכנשא בנוקבא דצפון וביאר או' ברכתני ר"ל תודה לי על הברכות אשר כבר נתברכתי בהם ותודה לי כאלו כבר ברכתני לשעבר באותן הברכות ומאתך היו בכוונ' גמור' ולז"א ברכתני עבר כלומר לא תברכני מחמת אונס רק ברצון כאלו כבר ברכתני תחלה בעת שברכני אבי שאז לא היית אנוס והנה סמא"ל אמר לו בערמה ודאי שכן הוא כי לא בעקבה נטלתם רק בשררה גמורה וישראל סבא עילאה דאנת אחיד ביה הוא ברך יתך ולא במרמה וכל זה כדי שלא יצאו הברכות מהסכמת פיו ממש והק' איך קראו אלי"ם אם הוא שר עשו מצד הטומאה וביאר כי כל הבאים מסטרא דדינא קשיא אקרון אלי"ם דוגמת אלי"ם אחרים כנודע וכנזכר בפ' בחקותי ריש דף ק"ג. ואו' ותוכל יכילת להון וגומר הכוונה הוא ק' לו כי מה חידש לן באו' ותוכל כי ודאי שאם לקח יעקב הברכות היא כי היה כח בידו ויוכל. וביאר כי הכוונה אל תפחד ממני ומעשו כי הלא שרית עם אלי"ם וגומר ואתה יכולת להם והם לא יכלו לך ועכ"ז לא הניחו עד שבירכו שם.

ות"ח בשעתא וגומר זה יתבאר במה שהקדמנו לעיל דף מ"ג ע"ב וגם שם יובן ממה שנכתוב בכאן. והענין כי בהיות דאתערת מ' בסוד מ"ן לגבי קב"ה והם סוד נשמות הקדושות דהוו זכאין בהאי עלמא כנזכר פ' ויחי דף רל"ה ורמ"ה וע"ש היטב לפי מה שנבאר כאן ב"ה גם מתעוררות בסוד מעשה הטוב והזכיות הנעשים בעה"ז ביום ואז בלילה היא מתערת לגביה בהנהו נשמתאן ובהנהו זכוון ואז הנה הנשמות אלו הם מסטרא דדכורא כנזכר שם דף רמ"ה פ' ויחי ולבתר נחית ג"כ מיין דכורין הנה הכל הם מיין דכורין ואפי' מיין דנוקבא אינון מיין דכורין נשמתהון דצדיקייא דאינון דכורין ולכן כשהיא מתעוררת בעולם ואז כולא הוי רחמים מצד הימים וכל אותן המתהוות מזווג ההוא הם נשמות ימניים זכרים וזהו סוד אשה כי תזריע אשה מזרעת תחלה יולדת זכר והבן זה. אמנם כשאין נשמות צדיקים ולא מעשי' טובים אז מתביישת המ' ואין לה במה תתרצה אל בעלה וכדין אינה יכולה לאתערא ואז צריך הת"ת להתעורר תחל' משום דאי לא אזדווג במ' נמנע ממנו שפע עליון באבא ואימא כנודע ובסוד יש צדיק אובד בצדקו כנזכר פ' זו דף מ"ו לקמן ע"א. ולכן אתער בהכרח ולפי שאין העולם כדאי לו לאותו השפע לכן יוצא מצד השמאל והגבור' ואותם הנשמות כביכול יורדי' בחסרון ונק' נקבות וזהו הנרמז בתיקונים דף ק"ד ע"ב כי יש זמנים שהלבנה חסירה והוא בסוד [נוק'] ולכן הנשמות היורדות אז הם בחסרון ובעניות וז"ש אשה כי תזריע וגומר כלומר כשהאשה תקדים להזריע בסוד נשמות הצדיקים ומעשיהם הטובים אז וילדה זכר. וכשהאיש מזריע תחלה אז ואם נקבה תלד וגו' וכל סיפור מעשה זה דר' חייא ור' אחא ור' אבא הוא על סיום זה הנוגע אל פרשתינו בביאור אשה כי תזריע. עכ"ל:

והיא אתערת לבתר וגומר פי' שיש לה מ"ן דהיינו התעוררות מעשה הצדיקי' לעורר הייחוד ואז היא שואלת כדין וגומר ואז מ"ן מעוררים ממטה למעלה וכאשר אין לה מעשים טובים בעולם הזה אז הת"ת ממעלה מקרב אותה והיא בבושת פנים מקבלת בלי זכות התחתונים ואז יש לחצונים לקנתר ולקטרג ולכך גובר בזווג ההוא כחות הדין ונותנים להם חלק מה כדי שלא יערבבו השמחה וכל העולם מתמלא מהם וכל זה גורם מעשיהן של ישראל. וכפי מה שהם איש ואשתו יעשו למטה יעוררו למעלה אם היא תעורר תוליד זכר מפני תגבורת הימין וז"ש וע"ד קב"ה גזר לפי שע"י מה שיעשו למטה יעוררו למעלה כמוהו ובתנאי שלא יכוונו אל הגופניות וז"ש ובכולא בעי בר נש וגומר כיין שתנועתם התחתונה יעורר המדות העליונות צריך שיכוונו ובטוב כוונתם יתעוררו חיש מהרה:

אדם כי יהיה בעור וגומר הענין שהגלות הם הקליפו' לבושי שביה שהמ' מתלבשת בהם: לאו דאיהי פקידת ח"ו שאדרב' ראוי והגון להסתכל ולהשיג האדם בקדושה כל מה שיוכל. אלא בגין דאיהי חמאת וגומר וחוששת שמא יתייאשו או יחשבו שזו דרכה לכך היא אומרת לישראל כשתסתכלו בי לא תוכלו להשיגני עתה בגלותי אמנם בזמן גאולתי הייתם משיגים השגתי השגה שלימה אמנם עתה תשיגו מעט קט ממאורי מפני העדר המאיר בי והנהגת הדברים בגלות הם על סדר אחר ולזה לא תוכלו להשיגני על נכון מפני תגבורת הקליפות וז"ש אל תראוני ודאי יר' שאם הכוונה דפקידת דלא למחמי לה היה לה לו' הסתירו עיניכם ממני אמנם הכוונה אל תראוני אם תסתכלו בי ונתינת טעם שאני שחרחורת מכריח יותר וז"ש מ"ט וגומר ששזפתני לשון זפת ושחרות וז"א שזפתני מבעי ליה ובלי ספק ש' א' לשמוש זפ"ת ליסוד המלה ונתרעמת שהיה לה מהשמש ב' תועליות ונמנעו ממנה הא' האור הנמשך לה ממנו הב' אפי' בהעדר האור היתה השגחתו עליה וזה שאמר לאנהרא לי ולאסתכלא בי ושניהם נמנעו ואפשר כי לאסתכלא הוא מה שהשמש נהנה ומסתכל ביופיה והכל נסתלק וז"ש דאסתלק וגומר בשית נהורין וגומר כי היא בעל ו' קצוות ויאיר מכולם ויחשיך בכולם והיינו שש זפתני בששה השחירני שם לקם כנזכר:

בני אמי נחרו בי הענין שהאם היא הבינ' ומינ' דינין נפקין וכל האחוזים מכחות הדין אפי' החצונים קארי בני אמי מפני שהיא מבוע לדינים וז"ש דאתיין מסטרא דדינא קשיא שהיא הגבור' שהיא ענף הבינה. נחרו בי ר"ל גרמו שגרוני נחר ולא אשורר לפניו כדרכי כדי לעורר הייחוד וז"ש כר"א ניחר גרונם ומפרש ואזיל היאך ע"י גלות ישראל:

לנטרא שאר עמין בגיניהון וגומר יר' שאין הקליפות יכריחו רצון גבוה אלא הכוונה מפני שהגלו ישראל ביניהם גרמו שאשפיע לשריהם כדי שיהנו בני מהשפע הנשפע אל ארצות העמין נמצא שאני נוטרת כרמים זרים ומשפיעם ע"י בני ולזה כרמי שלי לא נטרתי יר' דלא יכילנא לנטרא לון ירצה שאיני משפיע להם הברכה אלא אני משפיע לשר כדי שיזונו ישראל בכללם וז"ש נטירנא לשאר כרמין בגינה וגומר. קיטפא פי' בערוך שהוא בלסמו ולפי זה דפטירא יהיה איזה אילן שממנו יוצא הבלסמו ולא רצו ליהנות ממנו ולא מריחו. עיטפא כיסוי וכן פי' בערוך. דקוטרא קשר או עשן והכוונה לכסות עינים שלא ליהנית משום שמחת הגוף לחורבן המקדש:

פתח ר' יוסי ואמר לה' וגומר תבל נאו מן ארעא וגומר ירצה הארץ כוללת כל המציאות התחתון כולו תבל פרטי הוא חלק א' מן הארץ א' מז' ארצות א"כ למה פרט תבל מאחר שאמר הכולל: ארעא קדישא מ' השוכנת בארץ ישר' ולישב מלוא' אמר דאיקרי ארץ החיים שאותם החיים ממלאים אותה והיינו אוירא דארעא דישראל מחכים כאו' והחכמ' תחיה בעליה. תבל ויושבי בה שאר ארעא היינו שאר העול' ששולטי' בו ע' שרים ואעפ"י שתבל אינו קדוש לא נסתלק מפני זה השגחתו ית' ממנו אלא הכל לה' וז"ש וכולא חד מלה והא כיצד באו' והוא ישפוט וגומר שזה תלוי בזה:

ר' חייא פליג עליה משום מלת ומלואה שאינו מתיישב ופי' שהיא המלכות ומלואה הנשמות שבה. תבל ארעא דלתתא ויהיה עתה יושבי בה כעין מלואה דלעיל ולא כדפי' ר' יוסי:

אי הכי וגומר פי' בשלמא למאי דאמר לה' הארץ היא א"י ניחא או' כי היא על ימים וגו' כאו' לרוקע הארץ על המים וג"כ על נהרות היא מתכוננת בגנות ופרדסים אלא לדידך דאמרת הארץ מ' אי הכי במאי אוקימנא כי הוא וגומר. א"ל ודאי הכי הוא פי' ממקום שבאת משם ראיה ממש ואין ספק שלא נעלם מר' יוסי שז' נהרות הם ז' ספי' אבל הוקשה לו מאי ימים ומאי נהרות ותירץ שהימים הם בבחינת היותם זו מזו כדרך עלה ועלול ונהרות הם סוד המשכתם כולם יחד מהבינה אל המ' וז"ש ועל נהרות יכוננה דכולהו נפקי מההוא נהר עילאה שהיא הבינ', ובהו אתתקנת פי' בכל הנהרות יכוננה בשני עניינים אם אל הייחוד וז"ש לאתעטרא וגומר ואם להשפיע למטה וז"ש ולמיזן עלמא וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. אדם כי יהיה וגומר ר' יהודה פתח וגומר משום דהאי קרא כתיב ביה כי יהיה בעור בשרו וגומר וכן למעלה כביכול אשתכח ביה כנזכר לקמן באורך דף מ"ו ומ"ז ומ"ח לזה הביא פסוק אל תראוני שחרחורת יר' כי גם בה אית שחרירות מתרין פנים מעילא ומתתא וזהו סוד הצרעת סגירו בכולא יר' מעילא שאין השפע יורד ומחתא שאין זכות ותפלות ישראל עולין כאשר יתבאר בע"ה כי זהו ענין בני אמי נחרו בי. ואו' אל תראוני וגומר האי קרא אתמר בזוהר שה"ש על עת הייחוד העליון אל תראוני וגומר בסוד נפילת אפים. אך הכא פי' דאיירי בעת הגלות דאמרה אל תראוני והכוונה הוא הודעת הדבר שלא נוכל לראותה בעת הגלות מפני שהיא שחרחורת ב' שחרוריות א' כי אור השמש הבא אליה עם ו' קצוות שלו שש נהורין דיליה אשר כולם היו מאירין בי כולם נסתלקו ממני ואני שחורה והיינו שש זפתני ר"ל כל השש נהורין זפתוני והשחירוני כזפת השמש הכוללת כל הו' קצוות ושחרורית אחר מלמטה כי לא עלתה זכיות ישראל ותפלתן למעלה בעת הגלות ובזה אין בה כח לשאול יחוד מלמעלה שאין התעוררות אלא בזכיות התחתונים כנז' לעיל ובעת הגלות לא נמצא משום דבני אמי נחרו בי ר"ל כי כל הדינים מתערים מבינה כנודע והנה אותם דאתו מסטרא דדינא הנקר' בני אמי כחות הדין הקשה שסוגרין הדלתות שלא תעבור התפלה וזהו נחרו בי כמו נחר גרוני כלומר סגרו את תפלתי דוגמת האדם אשר נחר גרונו ולא יוכל לצעוק ולדבר כן נחרו גרוני שלא אוכל להתפלל אל השי"ת ולעלות שם תפלתי וכן נאמר על צוארינו נרדפנו כי היו קושרים ריחיים בצואריהם ולא היו פותחין פיהם להתפלל ולצעוק אל השי"ת. ואז הוצרכתי ליטור את הכרמים להשפיע להם ברבוי לארצות העמים ולשמור כרמיהם של ע' שרים כדי שישאר איזה תמצית ליש' ביניהם:

ר' חייא ור' יוסי וגומר והובא זה המעשה כאן משו' דהכל מיוסד על פסוק הנזכר אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' ואפשר שראו איזו שמחה ולא רצו לראותה כמ"ש אם אעלה את ירושלם על ראש שמחתי ואסור לשמוח אחר החרבן:

פתח ואמר וגומר ידעת היות ז' שמות לארץ ארץ אדמה תבל וגומר וביאר ר' יוסי כי סתם ארץ היא ארץ ישראל כי ארץ הוא לשון רצון כי היא מרוצה למעלה בקדושה וכמ"ש עד לא עשה ארץ וחוצות ארץ דא א"י וחוצות אלין שאר ארעין וביאר כי גם למעלה כק' מ' ארץ על שמה כמ"ש ארץ החיים וגם ארץ ישראל נקרא ארץ החיים כרז"ל שמתיה חיים תחלה ותבל הוא כללות כל העולם שאר ארעאן ייחוסו ג"כ אליו ית' וז"א וכולא כמה דאמר' וגומר ר"ל אל תתמה ממה שאמרנו כי כולא הוה הכי כמה דאמרינן וזהו ישפוט תבל בצדק דינא תתאה משא"כ יש' דאינן אלא במשפט דכד אתער צדק בעלמא בההוא זמנא כתיב ויש נספה בלא משפט כנודע ולכן ישראל נדונים במשפט הת"ת כי משם אחיזתן אך הצדק היא ראש לתחתונים וכלם נזונים על ידה משום דכולהו תליין מינה כי ממנה אחיזת כל התחתונים ולכן והוא ישפוט תבל בצדק וא"כ עתה א"ש תבל ויושבי בה כי גם שאר ארעאן הקב"ה שופטן וכלהו תליין מיניה אמנם ר' חייא פי' באופן אחר משו' דידענא דתבל היא ארץ ישראל בכל אתר כי אין בכל הז' ארצו' מובחרת כמו תבל כמ"ש בהרבה מקומות דלעילא מכלהו דז' ארצות הויא תבל וכמ"ש ויצו לתבל ארצו ולזה ביאר כי הלא ראוי להבין הכתוב א' שהוא מכופל באומרו הארץ וגו' תבל וגומר ועוד או' ומלואה ויושבי בה וכמ"ש ויצו לתבל ארצו ולזה ביאר כי הארץ דא כ"י הנק' ארץ כנודע ומלואה הם נשמות הצדיקי' העמוסים בבטנה והיא מלאה מהם וכמ"ש על חדשי' לבקרים רבה אמונתך פרשת בראשית דף י"ט ריש ע"ב ותבל היא ארץ הזו השפלה ויושבי בה הם הצדיקים ושאר בני נשא דאשתכחו בהאי עלמא וסוד הענין ממ"ש פ' לך לך דף פ"ב ע"ב ע"ש כי הקב"ה מתעטר בתרין עטרין ומשתעשע בתרי גווני חד למעלה בנשמות הצדיקים בג"ע וחד לתתא בהאי עלמא בסוד הקמים בחצות לילה דעלייהו אתמר הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' וגומר וזהו פי' לה' הארץ ומלואה וגומר וגם ידעת כי המזמור הזה נתבאר על הנשמות העולות למעלה בכל לילה כי זהו סוד מי יעלה בהר ה' כנזכר פ' ויקהל דף קצ"ה ע"ב: והקשה לו ר' יוסי דבשלמא לפי' שלו כי ארץ היא למטה ארץ ישר' א"ש או' כי הוא על ימים וגומר כנודע כי ארץ ישראל מיוסדת על ד' נהרות וז' ימים וגו' כמשז"ל אמנם לעילא אינו כן כי הנהרות והימים הם עליה ולא היא מיוסדת עליהם וז"א א"כ במאי אוקימנא וגומר וביאר כי כן הוא האמת כי הו' קצוות הנקראים נהרות וימים היוצאים מים העליון נהר יוצא מעדן אימא עילאה והנה המ' מיוסדת עליהם ודוגמת היסוד אשר כל הבית נשען עליו כן הנהרות העליונים הם יסוד חזק אל המלכות שעליהם עומדת כמ"ש וצדיק יסוד עולם כי היסוד העליון הנקר' צדיק הוא יסוד חזק אל המ' שתחתיו הנק' עולם. ואעפ"י שהיא למטה מהם עכ"ז יסודות שלה הם ועליהם ובסבתם עומדת כי מהם נזונית. והביא ראיה לדבריו דאיירי על ארץ העליונה כמ"ש מי יעלה וגומר נקי כפים וגומר כי נודע דכל זה לא איירי במ' אשר שם עולים הנשמות בלילה כי אחרי מותם ואין עולי' לשם אלא מי ומי נקי כפים וגומר ואי מדבר על א"י הלא כמה רשעי' ומצורעי' עולי' לה בעונותינו ואו' נפשי הוא ברור כי הוא קרי וכתיב והכל הבנה וכוונה א' כי נפשי היא המלכות הנק' נפש דוד כמ"ש אשר כלבבי וכנפשי יעשה וגם נק' נפשו של הקב"ה כמ"ש נשבע ה' בנפשו וזהו אשר לא ישא לשוא נפשו של ה' הנז"ל כאו' מי יעלה בהר ה' וגומר. עד דהוו אזלי כל זה נודע כי היסורין של עון הם בנגלה משום דיתבייש וישוב בתשובה אך היסורין דאהבה הם בנסתר כי אינם רק להרבות שכרו ולכן אין לגלותם כדי שלא יהיה שם שמי' מתחלל כאו' לעושי רצונו כך. מהרח"ו נר"ו:

יסגירו בכול' יר' סגירו שנסגר השפע העליון מפני פגם מעשיו אבל עכ"ז יסורין בהעלם שנסגרו מראיית בני אדם ולכך עדיין אין הכהן דנן לטומאה עד שיתברר לו ובין זה לזה יעשה תשובה אבל כשרבה רעתו נותנים לו יסורין שאינם של אהבה אלא בגלוי ואהבה היא השכינה הממתנת התשובה. מסטרא דמסאבא באכזריות וקלון שאינם חוששים לתשובתו. טובה תוכחת מגולה שעם היות שאינם מאהבה סוף סוף הוא תוכחת לכפרת עון ועכ"ז התוכחת שהוא מאהבה היא מסותרת והיא טובה ממנה. מאחי ליה בגרמיה היינו בעצמות בכאבי נסתרים שאינם נראים לבני אדם. תחות תותביה היינו בעורו במכות שהם בגלות אלא ששמלתו מכסה לעורו. בתותביה בעוני שאין לו לבוש ומתבייש לפני בני אדם או צרעת הבגד שהוא מוכרח לפושטו לפני הכל: באנפוי במורסות ונגעים. חטאה ולאו רחימא שהחוטא שהוא רחימא יסוריו באתכסייא וזה יסוריו באתגלייא. בקיטרא דעיטא חד בקשר עצה אחת לבזות אותי באתם אורייתא בעי צחותא שיהיה האדם צח תוכו כברו ולא עכור מסתיר בתוכו סיעתא דשמיא חברת האל ואית דגרסי סייעתא היינו שהיה אביו שב ובוכה על עוניו והיה נעזר מקונו.

קיימא סיהרא באשלמותא כאו' ותרב חכמת שלמה. ואתחכם שלמה מתוך מדה זו מפני שזכה להשיגה בשלימות הגדול חמא כולא אותם הדברים התלויים בראיה. וידע כולא אותם הדברים התלויים בידיעה ומאי חמא כשהשיג כל השגות אלו. חמא כ"ל יסוד דלא אעדיו מן סיהרא מקור נובע תדיר אור מהשמש. ונהיר לה בשמשא והיינו או' בימ"י שהם ימי החמה והענין שראה את הכל יסוד בימי נקשר ביום ירצה בבחינותיו דהיינו הת"ת והכל במ' דהיינו הבלי ונק' הבל שהיא כלולה מים חסד גבורה אש רוח ת"ת ואו' הבלי בכינוי היו"ד מפני שהיא מדת שלמה כאו' ותרב חכמת שלמה. והוא חמא כל יסוד בה הוא הבל דיליה מ' נק' בכינוי אליו הבלי מפני אחיזתו בה וז"ש דאחיד ביה כנז': משח מחכמה ורבות בהיותו גם מהכתר והיינו שפע קדש ממוחא עילאה. אתמלי מהת"ת ורווי מהחסד ששם השבע וחדי מצד הגבורה ששם השמחה: בזמנא דאסגיאו זכאין שריבוי הצדיקים גורמין קשרם לעולם מפני שריבוי בחינת מעשיהם זה עושה מכאן וזה עושה מכאן מתמידים הייחוד. בזמנא דאסגיאו חייבין שגורמין פירוד תמיד. צדיק יסוד צדקו מ' הנק' צדק. סיהרא דלא אשתכחת אינה מוכנת לזיווג מפני הפגם. חייבין מאריכין בשלוה דהיינו מדת שלומם החצוני כי גם בחצוני יש יחוד ע"י בניה הרשעים והיא פורעת להם שלותם בעולם הזה במה שמתעסקין באיזה מצוה והחצונית תובעת. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ת"ח כתיב אדם וגו' הרגיש בפסוק או' ב' וראה הכהן וגו' וחזר ואמר וראהו הכהן וטמא אותו עוד מאי והובא אל אהרן וגו' והיה די או' וראה הכהן וביאר כי הענין בסוד הנז' בפ' וישב דף קפ"א ע"א כי יסורין של אהבה פי' הוא כי המ' נק' אהבה ובהיותה בחסרונה אות' הנשמות הכשרות היוצאות אז מאתה ג"כ הם סובלות יסורין עמה בחסרון שלה וזהו יסורין של אהבה. ועתה יתבאר לך סוד נגע צרעת. והענין כי בעת חסרון הלבנה ידעת כי אין החסרון מאתה ח"ו ולא נחסר גוף הלבנה עצמה אמנם יושם לפניה עב שחורה ולא יראנה השמש וגם אנחנו לא נוכל להביט בה וזה פשוט אפי' בין התוכנים. והנה ג"כ למעלה הוא בענין זה כי מחמת עונות הדור מתגבר כח החצוני ומונעים שפע אור הלבנה בסוד שבתי בית הסוהר דסמא"ל כי הוא שחור וזוהי עב השחורה כמ"ש ואם בהרת שחורה היא וגו' וכמ"ש פ' תצא דף רפ"א ורפ"ב ופ' פנחס דף רמ"ח ע"ב בסוד שבתי לקותא דנהורין שזהו סוד נגע צרעת כי אותו הנגע עב שחורה כתרגומו סגירו ר"ל כמ"ש לעיל כי סוגר זכיות ישר' שלא יעלו ושפע העליון שלא ירד וזהו פי' סגירו בכולא. והנה האיש הזה הוא סובל יסורין של אהבה זוטא דאיקרון נגע צרעת אמנם לא בגלוי. ולזה והובא אל אהרן וצריך שיביאוהו אליו ושיעיין בו היכן הם ואז נגע צרעת הוא ר"ל אינו טומאה ששרתה עליו מחמת יסורין של עון כי הם טמאים אך הם יסורין של אהבה הנק' נגע צרעת כי סוגר שפע מאור הלבנה בחסרונה וז"א והובא אל אהרן וגו' וראה וגו' נגע צרעת הוא כלו' אינו טמא רק הוא נגע צרעת כנז'. אך כאשר וראהו הכהן ר"ל שלא הוצרך להביאו אליו בהסתר כדי שיראהו רק שהוא מעצמו ראהו בשוק בפרהסיא אז וטמא אותו כי יסורין דעון טמאים הם ובזה נתיישב הפסוק על מכונו ודוק ותשכח. וסוד יסורין של עון הענין הוא יובן מפ' פקודי דף רמ"ד בדרגא חמישאה ושם תבין איך יסורין של עון הם כחות טמאים המתלבשים באיש החוטא ונפרעין ממנו ומצירין לו. וההפך ביסורין דאהבה כי אין שם רק סגירו לחודייהו כנז' ולא טומאה ח"ו. וענין ג' גווני שאת או ספחת וגו' אפשר כי להיותם באים מן דרגא חמישאה כנז' פ' פקודי דף רמ"ד והוא סוד הגוף הכולל ימין ושמאל נמצא כי הם ג' מציאיות או אפ' יובן בסוד הנז' פ' תצא דף רפ"א ע"ב והוא אמיתות הדבר ודוק ותשכח. והוא כי הלא ז' ככבי לכת הם ככב צדק נוגה הם ג' ימיניים והם טובים מצד הטוב אך שבתי מאדים חמה הם רעים מצד הרע. והלבנה הוא מטוב ורע וכאשר תאיר מג' הטובים הימניים תהיה טובה וכאשר תאיר מצד ג' שמאליים הרעים תהיה רעה והנה אלו הג' שבתי חמה מאדים הם שאת ספחת בהרת. ותולדותם ומראיתם אין פה מקום הארכת ביאורו אך בסוד הארת גוון ג' ככבים הנז' שהם חמה ומאדים ושבתי ממטה למעלה כי כל מה שהוא יותר למעלה הוא יותר חשוך וכן הם בהרת עזה כשלג שאת כקרום ביצה וגו' וכן תבין סוד כמראה חמה העמוקה מן הצל. אמנם מצינו במקום אחר כי בהרת שחורה היא שבתי ואין פה הרחבת ביאור הדברים ודי במה שעוררתיך. וביאר פסוק טובה תוכחת וגומר פי' שטובה תוכחת מגולה כדי לייסר האדם להשיבו בתשובה אמנם יותר טוב ממנה והיא כשהיא מאהבה שהסי' שהיא מאהבה שהיא מסותרת.

כגוונא דא מאן דאוכח וגומר זה ביארתיו בפ' קדושים דף ס"ו ע"א ר"מ.

א"ל ההוא בר נש וגומר פי' בחיבור וקשר עצה א' נתיעצתם עלי לדבר עלי קשות ובודאי כי הוא חסידות שלכם שאתם תלמידי רשב"י כי עלייהו אתמר הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים ואין להם א' בפה וא' בלב אך עכ"ז לא היה לכם לדבר כ"כ בגלוי מפני בני הבאים אחריי שלא יקטרגו וילחמו בכם. פתח וגומר הצדיק עליו הדין ושיכפר השי"ת עונו וכמ"ש מי אל כמוך נושא עון וגומר וכשראה בנו אותם החכמים וראה כי אביו היה בוכה ידע כי יסרוהו על אותו הרושם שבפניו שהיה מלא נגעי' ואז אמרו סייעתא דשמיא אית הכא והוא כי בניו ידעו כי על חטאתו אירע לו נן שלא רצה לייסר את בני עירו גם לא הניח בניו לייסר את בני העיר והי' אומר להם אל תתחרו במרעים כאשר נבאר בע"ה. ולכן שמחו בזה כדי שידע אביהם איך חטא בזה ושישוב בתשובה ואולי יתרפא אך הם לבדם לא יכלו אל נפשם לדבר דברים אלו נגד אביהם אם לא בסיוע חכמי' אלו וכאשר תראה מדבריהם:

את הכל כל זה מבואר ועל פי דרכו ביאר לנו כי אין נקר' הבל רק בהיותה כלול מאש ומים ורוח דוגמת הבל הפה כי הוא רוח א' חם ולח חם מצד האש ולח מצד המים והוא עצמו אויר ומזה נדין לשאר המקומות והנה הם ז' הבלים מחסד עד המ' אמנם המ' הוא מלכות שלמה וחכמת שלמה ולזה קראה הבלי ר"ל מדתי שהיא המ' וכל הוא יסוד וביאר כי כבר השיג בימיו אל מעלה גדולה כזו כי חיבר את היסוד במ' כנודע כי לא היה ייחוד זה בשלימות אלא בימי שלמה. והוק' דאי איירי בזמן ההוא איך אמר יש צדיק אובד וגומר וביאר כי כוונת שלמה לומר כי הוא השיג אל מעלה זו כי בימיו נתחבר הכל עם המ' להיות הדור זכאי וגם ע"י עצמו כי על ידו נתחברו כנודע אך יש זמן אשר הצדיק אובד בצדקו וזהו יש צדיק וגומר ר"ל והוא בעת שהדור אינן זכאין. ואומרו ואתמלי ידוי וחדי וגומר יובן בסוד ומלא את ידו ללבוש את הבגדים בסוד עשר אצבעות הנק' י' שליטים אשר שם נמשך השפע בסוד ומלא ידינו מברכותיך פותח את ידיך וגומר. והנה יש צדיק וגומר לא קאי כאן למטה אלא למעלה ולזה לא אמר נאבד ח"ו רק אובד ופי' כי אובד כל השפע הבא עליו מנהר היוצא מעדן וזה בצדקו כלומר צדקו היא המ' שנתרחק' ממנו ע"י עונות יש' וכשאין זווג ליסוד עם המ' גם היסוד אובד וחסר ממנו שפע עליון כי אין משפיעין לו אלא כדי שישפיע לתחתונים גם ע"י התחתונים הוא מתברך בסוד תנו עז לאלי"ם וגם הצדיקי' התחתוני' אשר בעה"ז גם הם אובדים שפע העליון ואז הרשעי' מאריכין בעבור רעתו הוא צד הטומאה והיינו ברעתו הנק' רעה כנודע וכל הדבקי' בה כלהו מאריכין ימים בשלוה משום דאתדבקו בה כנזכר בפרשת שמות דף י"א ע"א מהרח"ו נר"ו:

כגון אבא דאתפס נר' מכאן שאין הצדיק נתפס בעון הדור אלא כשאינו מוחה בידם. דלא נגדי בהו שלא נתקוטט בם מיא חסד יהו"ד אשא גבורה אלי"ם. עפר מן האדמה גופו עפר ממחצב המשובח א"י דהיינו מן האדמה והפנימית ממנה שהוא בי מקדשא. מאינון חיין דלעילא חכמה ובינה. ויהי האדם לנפש אין פי' שהאדם עצמו היה לנפש מתלבשת בגוף אחר שהרי האדם עצמו הוא הגוף הנברא מא"י אלא פי' אדם אתכליל בנפשא קדישא מחיה עילאה חכמה דאפיקת ארעא עילאה בינה והיינו הנשמה. כמה נטורין וגומר בהיות השומרים רבים ישמרוהו מכל מיני פגע לפי מספר מיני הפגעים בכל צרכי העולם צריך שומרים. רשימא הוא לטב. שבחו גדול שהקב"ה רושמו למעלה בין הקדושי' ואין ענין תפלותיו או מצותיו כא' העם בכלל כל העם אלא רשום שיצא מכלל כל העם וכן למטה אינו בכלל העם אלא איש רשום לעצמו והיינו רשימא לעילא ותתא האמנם יש פחד שמא יתגרה בו השטן והעד איוב שרשמו הקב"ה באו' השמת לבך וגומר לז"א רשימא לטב אחר שיש לו אהבה ושמירה רשימתו לא יזיקנו. שכינתא קדישא שכיח עלוי היינו שהוא יהיה משכן לקדושה וממנו תתפשט לכל העולם וכל זה באמצעות הנשמה הקדושה שבו שהוא נאחז בה ע"י טוב מעשיו. והנה בהתהפך הענין יסתלקו ממנו כולם וחשב האחרון באו' שכינתא אסתלקה מיניה והוא הדין הג' הקודמין. וכח החצוני עושה בו דברים כנגד שכינה רוח הטומאה זה לעומת זה וכנגד רחימא אסתאב וכנגד נטירו אתפגים וכנגד רשימא בחיזו דאנפוי דהיינו ממש רשימא לכל רואהו טמא טמא יקרא מעלה ומטה:

ת"ח בגין דהאי נפש איהי קדישא עילאה מהחכמה מהקדש העליון ולכן מדי בואה למטה תעבור דרך כל המדרגות הבינה עד בואה אל בחינה שנאמר בה תוצא הארץ שיוצאה לחוץ ולכך משכא לה בגווה בכל בחינות תוכיותה והיא דקה מן הדקה ויורדת ונמשכת בכל מדרגות הבינה ואז היא לובשת צורת מקום עמידתה ולכך היא כוללת כמה בחינות מהבינה בענין מצד החכמה נקראת ראשית ומצד כללותה בבינה היא נקראת נשמה יורה על נשימתה מהאף העליון מצד הבינה כאו' ונשמת שדי תבינם וכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ודא היא דסלקא לא בחינת רוח ונפש אלא דוקא בחינה זו שהיא הנשמה מפני שהיא מצד הבינה והחכמה יש לה כח לעלות עליה כזו וז"ש דהא כל שאר נפשתא רוח ונפש לית רשו וגומר מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. תו יש צדיק וגומר עתה בא להגיד כוונתו כי היה אפשר לאביו לייסר בני דורו ולא ייסרם ולכן נענש ולא שהיה רשע ח"ו וגם אותנו לא הניח לייסרם. וז"א ומחי בידון. דלא נגרה בהו וגומר ר"ל היה מוחה בידינו שלא נתגרה ונלחם עם הרשעים מפני שכן אמר דוד אל תתחר במרעים ולכוונה טובה איכוון במה שלא ייסרן ונראה לו חסידות לשתוק ולעשות צ ווי דוד ע"ה באו' אל תתחר במרעים וזה מחסידות הבן שהיה חעץ להוכיח אביו ולא היה נוגע כלל בכבודו. אכן עכ"ז היה טועה בזה כיון שהיה ספוק בידו וז"א ודאי קב"ה אעניש לי בדא דהא הוה רשו וגומר והצדיק עליו את הדין והנה ביאר ג"כ הפסוק יש צדיק וגומר ר"ל יש זמן שצדיק אובד מפני חסידותו וצדקו גורמת לאיש הזה והיינו כד אסגיאן חייבין בעלמא ומצד חסידותו כמו שאמר אל תתחר במרעים והענישוהו מפני חסידותו או אפשר בצדקו ר"ל כי המ' הנק' צדק נפרעת ממנה עם היותה דביקה בו ומיוחסת אליו והיינו צדקו לא תועיל לו לפי שלא מיחה בבני דורו. וראשון עיקר:

תו פתח וגומר ענין הב' יצרים אפשר שהם ב' יצירות האדם דכר ונוקבא והם מים ואש טוב ורע והם ה' אלי"ם והכל א' זה לעומת זה ונודע כי דו פרצופין נבראו כמ"ש את האדם כליל דכר ונוקבא ועליהם נאמר וייצר ב' יצירות. ומלת את האדם לרבות דהוי דכר ונוקבא וגם הנשמות היו שנים חד עילא' הנקר' נשמת חיים בסוד הנשמ' הנק' נעמי היא הבינ' דאתמשכא האי נשמה מחכמ' ובינ' הנק' חיים חיי המלך בסוד אלימלך ונעמי הוא נשמה דכלילא דכר ונוקבא וזהו ה' וכנגד אלי"ם ויהי האדם לנפש חיה עילא' והסוד הוא נפש המ' הנק' אלי"ם ונק' היה עלאה כי יסוד נק' חי ועם ה' תתאה הוי חיה כנזכר פ' ויקרא דף י"ז ע"א בר"מ. נמצא כי כל אדם נברא בב' יצירות אם בכח גופו אם בב' יצריו ואם בסוד נשמתו נשמה ונפש ועיין בתיקון ס"ג על פסוק זה ועיין למטה דף מ"ח ע"ב בסוד תרין רוחין. אמנם נלע"ד לפרש כי נשמה ונפש הכל א' והראיה או' ויפח באפיו וגומר ועי"ז היה לנפש חיה והענין במה שידעת כי גם הבינה נק' חיה וכמ"ש פ' משפטים דף קכ"ו ע"א בסוף הפרשה ועיין שם בביאורי דאית חיה עילא' וחיה זוטרתי וזוטרתי דזוטרתי וע"ש והענין כי סתם חיים הוא בחכמה והבינה המקבלת אותם חיים נקרא' חיה חיי"ם חכם והנה הנשמה הנק' נעמי היא בסוד הבינ' כנידע וכד אתמשכא לתתא במ' אתקריאת נפש וז"א תוצא הארץ היא מ' תוצא לחוץ אותה הנשמ' הקרוי' נפש חיה ר"ל כי באה מבינה הנק' חיה עלאה ודוק ותשכח:

ות"ח בגין דהאי נפש חיה וגומר הענין כי נשמה זו ביורדה אל המ' נק' נפש וכשחוזרת אליה אחר פטירת האדם או בלילה בעת השינה אז נק' נשמה והענין כי נשמה מלשון נשימה והוא סוד הרוח אשר נושם האדם בחוטמו ומושכו אליו וכן הנפש הזו בחזרתה אל המ' והמ' מושך ושואב אות' אז נק' נשמה ושמור כלל זה בידך. וע"ד איקרי רוחא ממללא התרגום ביאר כן ותרגם ויהי האדם לנפש חיה לרוחא ממללא והענין כי גם כל אומות העולם יש להם כח הדיבור ואיך נק' אל הנשע' הקדושה הזאת רוח ממללא אך הוא כי יש לה כח הדבור לדבר קמי מלכא משא"כ בשאר הנשמות. וגם כלל זה שמור בידך ויתורץ לך קושיא גדולה אשר היא כי הלא כח הדיבור שוה ביש' ובאומות העולם א"כ ח"ו נר' כי נשמתן שוה ובמה יפרדו זה מזה ומה תוספת מזה על זה. אך עם הנז' מתורץ הכל ואי' כד"א נאלמתי וגומר אפשר כיוון תוך דבריו נאלמתי דומיה כאשר החשתי מטוב שלא דברתי טוב כי אם רע. והשאר מבואר. ואומ' נעכר במכתשין וגומר ודא הוא דאמר דוד מלכא דאלקי בהאי וגומר והענין כי רצה לפרש כי פסוק זה דוד אמרו על עצמו ממש וכמ"ש תחטאני באזוב ואטה' וארז"ל כי נצטרע ו' חדשים ולכך הוצרך אל טהרת האזוב דוגמת המצורע וז"א וכאבי נעכר. ויתכן כי דוד היה יכול להוכיח את בני דורו ולדואג ולאחיתופל ודומיהם שהיו מלביני' פניו ולא היה מוכיחם אך היה שותק כנזכר כי עליך נשאתי חרפה וגומר וכמ"ש תחלת המזמור אמרתי אשמרה וגומר אשמרה לפי מחסום וגומר נאלמתי וגומר לכן וכאבי נעכר וז"א ודא הוא דאמר דוד וגומר כלומר זהו שאמר דוד נאלמתי וגומר כי על עצמו אמר דאלקי בהאי. והראיה לזה כי לבתר מצינו דנתרפא ואתפני מיניה כמ"ש פנה אלי וחנני וגומר בגזירה שוה דויפן אהרן אל מרים מה התם צרעת אוף הכא צרעת ולפי שהקב"ה מסלק הארת פניו מן הטמאים לכן היה שואל לשי"ת שירפאהו ויפנה אליו ויביט בו וזהו פנה אלי וחנני. וענין לשון הרע ועונשו הכל יובן מפרשת פקודי דף רס"ה ריש ע"א עיין שם. מהרח"ו נר"ו:

נגע צרעת וגומר א"ר יוסי הא כל גוונין וגומר דיני שאת ותולדותיה וספחת ותולדותי' ומראות טהורות כדפי' במסכת נגעים. אינון דהוו יסורין של אהבה היו נגעים טהורים והטמאים יסורין שאינם של אהבה והיינו מאיס וגו':

לפום אורחוי וגומר אם חטא בענין שנתעורר הכח הטמא יסוריו ממנו אם התעורר כח הדין והוא טהור יסוריו באהבה ולא אליו אלא גם כשגורם לכל העולם בדרך זה הוא נוהג וז"ש גרים נגע בעלמא וז"ש אל תט וגומר ובל אלחם וגומר הא אם יתעולל כמעלליהם ילחם ויאכל במטעמותיהם בנגעיהם ולענין או' אל תט לבי וגומר יר' משום דתנינן באורחא וגומר התפלל שאפי' שירצה לבו להטות אל יטוהו ואל יוליכוהו אלא יחזירוהו אל הדרך הנכון.

ור' יצחק תירץ בענין אחר וז"ש אלא דוד אזהר וגומר אין לומר אל תט לבי להקב"ה ח"ו אלא ללבו שלא יטה עצמו אתה לבי אל תט עצמך וגומר ומשום דקשיא מה ענין אמירה זו ללבו יטהו לז"א שמצוה להיות האדם מדבר אל לבו כמדבר אל חבירו כאומ' והשבות וגומר כדמפרש ואזיל ויר' אל תטה לבי לדבר רע ותמצא שאתה מתעולל וגורם עלילות בעולם ברשע מעשיך ובודאי שמי שגורם דין לעולם אין הדין פוגע אלא ברשעים וז"ש את אישים פועלי און כי תצא אש ומצאה קוצים וז"ש להתעולל עלילות ברשע שתעשה ואותם העלילות והדין יפגע באישים פועלי און ונתן חלק בראש לגורם וז"ש ובל אלחם במנעמיהם כנזכר למיל ופי' זה כיוון באו' לפום אורחוי דבר נש גרים וגומר.

דסגיר ולא פתח הענין שכל המעשים גורמין סגירו הסגר השפע למעלה והמנעו מרדת אמנם פגם זה שאין פותח וז"ש דסגיר ולא פתח כי מהיותר ענ"ג דהיינו רדת השפע עדן נהר גן דרך הורדת השפע נעשה נגע ונסגר הפתח ונתיבש הנהר וז"ש נגע הוא אקרי.

ור' יוסי פירש לא לגן לבד יהיה הסגר זה אלא גם אל המדות העליונות דהיינו דלא מסתפקין רבהן שהם חג"ת ואלו אינם מסתפקין כדי צורכם כ"ש בנין שהם נה"י שימנע השפע יותר ויותר והיינו כאדם סוד הת"ת כולל כל הו' קצוות חג"ת נה"י.

ומכאן נחית ירצה שאחר שיהיה פגם באלו המדות ויגבר בהם הדין מפני העדר השפע נחית למאן דנחית דהיינו המ' המתגוללת בדינים. ור' יצחק מכריע כדברי ר' יוסי שהפגם למעל' ומשם יורד למטה והטעם נאר מקדשו משמע שמלמעלה הוא בעצמו נאר אותו ובני אדם גרמו במעשיהם ואם כדברי ר' יהוד' מלמעלה היה עולה הפגם בה. טמא ממש במה שהוריד הדינים מלמעלה ע"י שגרם למעלה השליט החצונים והם יונקים ממדת המ' ואין לך טומאה גדולה מזו היותה משפעת הדינים לחצונים והיינו טמא ממש מלמטה ומלמעלה הקב"ה נאר מקדשו וירצה בטלו שלא תקבל שפע ולא תשפיע לקדושים והיינו פי' ר' אלעזר אסתלק מאן דאסתלק הת"ת מהמ' וחויא תקיפא שריא היינו הנהגת העולם ע"י החצונים. והיות המ' יונקת הדינים החזקים מגבורה. קרא אטיל זוהמא והיינו דם הנדות הנשפע לחוץ וז"ש סאיב למאן דסאיב:

תאנא כד שארי חויא לאתגלאה וגומר הענין כשדנין הדין בבית דין העליון בספי' ובהגזר הדין מיד במאמר גבוה מזדמן שם הנחש סנטירא דמלכא לצורך יסורי העולם ומיד צריך להשפיע לו כח הדין לפעול כך וכך וכשבא הנחש מיד מסתלקים אלו הקדושים מפני שאינם סובלים ראות הנחש והשפעתו. ואו' שארי חויא לאתגלאה יר' כשיתחיל לצאת מפתח נוקבא דתהומא רבא שהוא נסתר שם מיד נעשה הפגם בקדש ואז מסתלקים סמכין שהם נצח והוד שהם בהשפעתם סומכים ומעמידים למ' ובהיות מתגלה הנחש מיד אלו מתאספים ממנה אל הת"ת למעלה ונשאר הבית בלי כח עמודיו ואז גם היסוד שהוא נסמך על העמודים מסתלק ומיד נחרב הבנין שהבנין הרוחני הפך הגשמי יסודו למעל' ממנו ואם תעביר היסוד מהבית הרי הבנין נהרס ויתעבר גם ציון מקומם דהיינו מציאיות נה"י המתנוצץ בתוכיות המ'. ואז אתי חויא לא באצי' ח"ו אלא במדורין מבחוץ להיכלות ועולה ממש עד המדור הב' שכנגד הוד אמנם כח התעוררותו עולה עד המדור שכנגד הגבורה כי שם שורשו המשפיעו ואז אטיל זוהמא והוא הדין הקש' והזוהמא הנשפע מהגבורה למ' והמ' משפיעו לנחש לחוץ אל מקומו וצעקת הנחש במעשים המקולקלים נק' אטיל בה ירצה שהוא סבה להמשיך אליה ע"י אותו התעוררות הדין הקשה כנזכר ואל יטעך שכלך להבין הדברים כפשטן כי זה סכלות כי הגשמי הטמא לא יעלה אל הרוחני הקדוש כאו' לא יגורך רע. וכדין אשתכח מקדשא היא המ' והיא הנקר' בית ארץ אחוזתכם והיא נפגמת חס ושלום בסבתם כי אינו פוגם למעלה אלא מעשה יש' הנאחזים בקדושה וז"ש ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם ששם נאחזים כל יש' כנזכר: וכתיב והנחש היה ערום וגומר הענין שיש ג' בחינות במ' בי"ת אר"ץ שד"ה והנה בשדה נאחזים כולם אפילו הכחות הנק' חית השדה וז"ש והנחש היה ערום מכל חית השדה מפני שעורמת הצידה לצוד בני אדם ולצודד נפשות היא אל הנחש: ויאמר אל האשה היינו או' ארץ אחוזתכם שהיא בחי' פנימית משדה שהיא א"י שאין אחוזים בה אלא יש' והענין הוא כי מקומו בשדה ומתעורר להטיל זוהמא ונכנס מהשדה בדברים אל האשה העליונה די אתר מקדשא דהיינו ברית ארץ יסוד נקודת ציון מכון לשבתו וז"ש די אתר מקדשא בגווה וכנגד בחינה זו אמר הכתוב את מקדש ה' טמא בגין חובוי וטעם חובוי הוא בגין דאתגליא חויא כדפי'. מאן חובוי בבא בפגם נגע צרעת. דבגין וגומר שאר העבירות לא יזמין ה' ענשו ע"י נחש ממש אלא יתלבש בשאר נבראים או בא' מן העונשים אמנם לשון הרע כ"כ הוא מתייחס אל הנחש ויעוררהו בטבעו כ"כ עד שכמעט ידמה אל הפגם וז"ש חויא אזדמן בין לעילא לעורר הדין בין לתתא להעניש בעולם התחתון.

השרופים או השורפים מ"ל יר' אם כדברי רז"ל שהיו שרופים וחזרו וחיו השרופים מבעי ליה ואם כפשוטו שהיו שורפים בארסם הנשוך השורפים מבעי ליה השרפים כד"א שרפים עומדים וגומר הענין שנק' שרפים מפני שהם מצד האש הגדולה מהגבורה ומורה עצמותם בדין לא פועלם בדין ולא פעולים מהדין ולז"א הנחשים השרפים ירצה הנחשים הנאחזים בשרפים שאין החצוני פועל אלא מצד מה שמקבל מהקדושים ולהיות שמהקדושי' הללו נשפע הדין לחוץ אמר דוד המלך שברת ראשי תנינים על המים ירצה התנינים הם החצונים וראשיהם הם השרפים בדינם החזקה והקב"ה משבר ומחליש כחם בסוד מימי הרחמים. והשתא קשיא ליה דאיהו אמר תנינים על הנחש ואנן אשכחן והנחש היה ערום חד א"כ מאי תנינים תרי לז"א שלפי האמת הקליפה הם סוד סמא"ל ולילי"ת תרי וחד אתחזרו בייחודם או כדפי' רז"ל שהרג את הנקבה וסרס את הזכר בענין שהשרשים השרפים הם ראשי תנינים אמנם למטה תנינם כתיב דהיינו חד אתחזר כדי שיוכל העולם לסובלו. ואמנם או' שברת וגומר על המים למטה מן המים מאי על המים לז"א וכתיב שרפים עומדים ירצה עמידתם וקיומם להיותם שרפים בדינם הוא ממעל לו דהיינו גבורה שעל הת"ח כנודע וכן או' ויבאו בני האלהי"ם דהיינו אותם המלאכים שהם בנים וענפים נמצאים מהגבורה הנקר' אלי"ם להתיצב ולקחת עמידה והצבה וחוזק על ה' מהגבורה שעל הת"ת והיינו ביום הדין.

וכדין בהיות הדין נשפע על ידי השרפים והפגם עולה סגירו בכולא כל מעינות הרחמים נסגרים למעלה ולמטה ולית מאן דפתח כי מקורות הרחמים נסגרים מכל וכל. אשה מנאפת היינו סוד שכם בן חמור אונס את דינא דמלכותא דינא ומחתה פיה ואומרת לא פעלתי און אלא ע"י החצונים נפעל:

א"ר יצחק גרעונא דכולא איזה פגם שימצא למטה אינו אלא שנעשה למטה משם נמשך ח"ו שיהיה כח החצונים לפעול אם לא ברשות גבוה ואין למעלה דבר רע אם לא ע"י התחתונים דהאי בהאי תליא כיצד יחטאו בני אדם ראשונה למטה ויעלה הפגם למעלה וירד הדין מלמעלה ויפעל ע"י החצונים למטה והכל ברשות גבוה כדפי' והם גרמו מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. מהו פנה אלי וגומר זה יובן ממ"ש בילקוט בפסוק זה כי ג"כ אהרן לקה בצרעת אמנם נתרפא תכף מפני היותו כ"ג וזהו ויפן אהרן פי' דאתפני ואתרפא מצרעתיה כדי שיוכל לעבוד כהונתו ואעפ"י שר' יהודה בן בתירה חולק שם על זה הנה כאן נר' דמפרש הכי דנצטרע נמי אהרן: נגע צרעת וגומר א"ר יוסי וגומר כל זה יובן היטב במה שהובא לעיל דף מ"ו ע"א על פסוק זה וע' במה שביארתי שם כי הוא הנכון בזה כי לפעמים היה נגע ועכ"ז היה טהור ואיך אפשר שיהיה נגע ויהיה טהור אלא הכוונה כמו שביארנו שם כי יש נגע הנק' נגע צרעת סגירו בחסרון הלבנה וזהו יסורין דאהבה זוטא והם טהורי' וכפי גווני הנגע היה מכיר זה הכהן ועיין לעיל:

כתיב אל תט לבי וגומר ביאר הכתוב עם הנז' והוא אל תט לבי לדבר רע כי אם תטה אתה לבי אל דבר רע הנה יתעורר הרע הפועל עלילות ופעולות ויתערו נגעים בעלמא.

א"ר יצחק וגו' קושית ר' יצחק מבואר והתירוץ כי דוד לא היה מדבר אל השי"ת שאל יטה את לבו לרע רק היה מדבר עם לבו ממש כי כך דרך הצדיקים בכל עת ובכל רגע לדבר בלבבם וכמ"ש והשבות אל לבבך כלומר תדבר עם לבבך ותשא ותתן עמו בדברי המצות כי כל השם אורחותיו בעה"ז זוכה לעולם הבא כמ"ש ושם דרך אראנו בישע אלי"ם וזהו אל תט לבי כי היה מדבר אל לבו ואומר לו אתה לבי עשה באופן שאל תטה אל דבר רע. ויר' שאעפ"י שהאדם צדיק יוכל להטות עצמו ולילך אל הדרך הרע וז"א ללביה קאמ' דוד כלו' אל תט דלפום ארחוי דבר נש וגומר כלומר הטעם לפי שכפי אורחוי דבר נש הכי מטה עצמו ולכ"א ללביה אל תט וגומר וביאר או' והשבות לשון השבה שהם הרבה פעמים וביאר נגע צרעת סגירו וגומר הכל ביארתי לעיל דף מ"ה ע"ב ודף מ"ו ע"א ע"ש באורך. אמנם מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי ור' יצחק הוא כי ר' יהודה ביאר כתרגומו ממש כפי הפשט כי כשאין שפע יורד מלמעלה נק' נגע צרעת דסגר לעיל דלא ליחות שפע בהאי עלמא. ור' יוסי הוסיף ביאור כי גם ממש למעלה אשתכח סגירו ומניע' שפע ואפי' אבהן עילאין לא מסתפקי מבינה נהר עילאה וזהו באדם הוא אדם העליון ממש כביכול ומכ"ש בתתאין בהאי עלמא ור' יצחק סייע את ר' יוסי ואמר דהכי הוא ודאי דגם לעילא ממש שליט כמ"ש נאר מקדשו. אלא שלע"ד שחולק עם הראשונים וסבר דלא אית נגע צרעת אלא מחמת טומאה וכמ"ש את מקדש ה' טמא ואם תדקדק בדבריו תמצא שסובר כן באו' וכלהו בגין חובוי עלמא כלו' ולא יסורין דאהב' וביאר או' את מקדש ה' טמא כי כביכול שכינתא מסתלקת מהמקדש בעת הכנס שם האיש הטמא ההוא וכדין שריא תמן רוח טומאה. ואפשר דאיירי גם לעיל כביכול אך צריך שתבין פשר הדבר מפ' תרומה דף קמ"ד ע"ב וע"ש היטב ותבין איך המ' מסתלקת מההוא דרגא דהנהו מלאכי' הנקראים חציר דתמן איקרי נמי משכן ה' כי גם הם מצד הקדוש' ושריא תמן שכינתא בסוד משכן ה' בסוד מצמיח חציר לבהמה עלאה דא מ' שכינתא ואו מסתלקין סמכין וגומר יובן מפ' פקודי בסוד ויתן את אדניו הם המלאכים העומדים ונקראים אדנ"י ובסוד המשכן ועשייתו יובן כל זה וזהו כוונת או' מאן מקדשא ונתתי נגע צרעת וגומר כי המ' הנק' ארץ אחוזתכם וכן ואל האשה אמר היא מ' והכל במה שעוררתיך בפ' תרומה דף קמ"ד ע"ב וזהו שדייק כאן באו' באתר מקדשא אתאחד בגווה כי המקדש הוא השכינה אתאחד בההיא אתתא הנז' תמן בפרשת תרומה ע"ש גם זה יתבאר מפ' בא דף ל"ה ע"א איך ההוא נחש מייבש אינון עשבים. ואו' הנחשים השרפים עדיין אין לי ביאור בזה וצ"ע: א"ר חייא א"ר יצחק גריעותא וגומר זה הוא ממש מה שכתבתי דסבר דלא אשתכח נגע צרעת אלא ביסורין של עון. מהרח"ו נר"ו ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:

דבשבעה דרגין אתקרי כנגד ז' ספי' שתא יומין לעילא מחסד עד יסוד שביעאה עלייהו בינה. שיתא יומין לתתא ששת ימי החול שביעאה עלייהו שבת ואפשר דעל ההיכלות קאמר שהם ו' היכלות ו' ימי חול מטטרון ז' עלייהו היכל קדש הקדשים כנגד השבת. ובין אלו לאלו דהיינו כסא הכבוד אמצעית בין האצילות להיכלות כדפי' בכמה מקומות וז"ש ז' דרגין לכורסייא והוא שלמה על כורסייא מקבל מז' עליונים ומשפיע לז' תחתונים. ז' כתרין דיומין יר' מדרגה למעלה מהימים שהם ז' למעלה היא הבינה ושם הכתרין ושרשים אל הספי' והם נסתרים בבינה ומשם נקרא שלמה בז' שמות כדי שיהיה מרכבה לחכמה שהחכמה נראית בז' כתרים אלו והכתרים האלו הם מראה שבהם נראות ספירות אלו וז"ש לאתחזאה ביה חכמתא קדישא היא החכמה עליונה כאו' כי חכמת אלהי"ם בקרבו והיינו לאתחזא' ביה חכמתא קדישא. שלמ"ה מצד החסד כי המלחמה מצד הגבורה. ידידיה מצד הגבורה ויצחק נק' ידיד אגור מצד האמצע הקושר ואוגר הכל בן יקא מצד הנצח בן וענף המקיא השפע מלמעלה מצד הימין והיינו שהקיא חכמה לרב. למואל מצד ההוד שהורה למו יש' מעלת אל דהיינו שהודו להקב"ה. אתיאל היינו יסוד הקושר המ' א"ת עם החסד א"ל וכן אתיאל עם היסוד נקשר החסד כענין א"ל חי. קהלת מצד המ' קהלת ומקבצת ומכנסת הכל. ואמר ז' הבלים הם הבל הבלים הרי ג' הבל הבלים הם ו' הכל הבל ז':

ומה דאיהו חמא בהשיגו בז' הבלים אלו שבהם פתח ספרו לא חמא בר נש אחרא כי הם בסוד הספירות הנעלמות וז"ש וכד כנש חכמתא כאו' כי חכמת אלי"ם בקרבו ואסתלק בדרגין דחכמתא מדרגה אחר מדרגה אתקרי קהלת ואפשר ששם קהלת על כל הז' והוא בבינה היכל אל החכמה וז' הבלים לקבל ז' דרגין מהחכמה העליונה והכרח לזה כי קול היא בבינה והבל דק מהקול ושורש אליו. והענין שהספירות הם בחכמה מיא ובדעת רוחא ובבינה אשא דהיינו חסד רחמים ודין והיותם בחכמה ודעת הם רוחא ומיא לבד ולכך אר'"ש הבל קלא ברוחא ומיא דביה. אמנם האש מקבלו מהבינה ועם היות שהקול יש בו אש רוח ומים עם כל זה הבל יסודו שיש בו אויר ומים והם העיקריות עם היות שנקרא קול אחרי צאתו אל הבינה כנזכר:

ותאנא בז' הבלים מתקיימו וגומר שהם ז' ספי' שבחכמה שהם דקות רוחניות כדמו' נפש וחיות לכל הנבראים מהם וז"ש מתקיימין עילאין ותתאין דאלמלא הבל דנפיק מפומא וגומר שהעולם בכלל דומה לאדם והאדם לעולם וילמד סתום מן המפורש כדרך שהאדם קיומו בסוד הבל זה יוצא ובא כן העולם יש בו סוד הבל דק רוחני השורה בו דהיינו הרוחניות העליון הנמשך לתחתונים שע"י חיותו וקיומו והבל יוצא היינו עסק התורה והמצות שממנו נעשה הבל והיינו דמסיק כגוונא דא אמר שלמה מלוי וגומר וירצה לפי זה פירוש הפסוק הבל מאותם ההבלים העליונים אמר קהלת ירצה ספרו ודבורו הם הבל נמשך מההבלים העליונים שהוא קיום העולם שהוא מתקיים בהבל א' הנמשך מאותם הבלים והיינו או' הבל הבלים. בענין שבין אותו הבל שהעולם מתקיים בו בין אותו הבל שאמרתי אני קהלת הכל הבל א' וז"ש וכל מלוי הכי הוא:

תאנא וראיתי אני ממש הוא ראה מה שלא ראו אחרי' והטעם כנזכר שסוד החכמה העליונ' לא נתגלה לזולתו שהוא היה נאחז בה יותר משאר האדם ולכן בענין החכמה ראיתי אני הוא ראה מן הסכלות הם החצונים ואין ספק שמן הסכלות היותו נמצא בעולם אתי כמה מילי תועלתא לעלמא א' דאלמלא לא אשתכח שטותא בעלמא וגומר שאין האור ניכר אלא מתוך החשך ואם אין רשעים אין צדיקים שלא נאמ' מיכאל הצדיק וכיוצא אלא יוסף הצדיק מפני שהיו במין האדם רשעים וכן אם אין סכלות אין חכמה וכן בדברי חכמה אם אין סברא הפכיית נגד אותה הסברא אלא מוסכמת מהכל לא תקרא חכמה וז"ש ומלוי דברי החכמה כנזכר. למילף שטותא הם הדברים הנגדיים הפך האמת שלא יאמר האדם אדע ההסכמה האמתית לבד שהוא העיקר שאינו אלא כל מי שיר' לידע החכמה ידע סברת השוטים המכחישים החכמה ובזה יבין מסתורי החכמה להבחין האמת והכרחיותיו. כמה דאתי תועלתא לנהורא היינו כיתרון האור דקאמר בקרא ויר' כיתרון הנמשך לאור מהיות חשך במציאות. ולא אתי תועלתא וגו' הענין שבהיות החשך האור מתעורר ומתחזק להעביר החשך ומוציא תועלתו לעולם ואם לא היה חשך היה אור נדעך בלתי מתחזק וכן ענייני החכמ' מפני היות מנגדים אליה היא מתאמצ' בטענות וראיות ותוספת חכמה וכן ענין במקורי השפע מהחכמ' מפני החצונים המנגדים היא מתאמצת להעבירם כדמסיק לחכמה סתם דהיינו כל מיני חכמה בין העליונ' בין התחתונ' שיש לה תועלת מן הסכלות. כדאמר ר' שמעון וגומר לא נהיר לתחתונים ולא אתנהיר מן העליונים. אלא בגין שטותא הם החצונים המתגברים הוצרך להתגבר אור הקדושה להעבירם ולבטלם ולשקעם בתהומא רבא ואותו התגבורת בגרמת השטות ואלמלא המן לא נמצא פורים ואלמלא יון הרשעה לא נמצא חנוכה יתרון האור מן הסכלות ודאי. ואלמלא האי וגומר ודאי שהיה שפע ואור אמנם יתרון שבא אל המ' כדי שתוכל נגד הקליפות לא היה בה אם לא מפני שיש קליפות נמצאות. אתנהיר יתיר היא מעצמה ונהרין לה מהספירות העליונות.

פרקא דמילי דשטותא שמא סברות רעועות חצוניות ומבטלם כדי שיהיה ניכר הסוד. יקר מחכמה ומכבוד ר"ל כבוד ויקר הוא מהחכמה והכבוד העליון סכלות מעט והיינו סברת ר' יוסי בפסוק אמנם ר"ש ירצה עם היות שהיה אפשר לתלמידי' ללמוד חכמ' וכבוד בזמן שהיו לומדים פרק של שטות עכ"ז יקר מחכמ' ומכבוד שהיו יכולים ללמוד באותו הזמן סכלות מעט שהם לומדים מפני התועלת הנמשך. מכל אורחין דעלמא עם היות שיש דרכים הרבה בעולם להראות יקר תפארת מעלת התורה עכ"ז דרך זה מראה גדולתה יותר מהכל. כיתרון האור ר"ל כמעלה היתיר' הנמשך לאור מן החשך דהייני שהאור מועיל ומראה תועלת יותר בהיות' סמוך לחשך כמו המציירים לתת נוי לצבע הלבן ליפותו עושים לו שפת צבע השחור סביב לנאותו וז"ש ובגין אוכמא וגו':

א"ר יצחק וגומר דלא ידע בר נש וגומר הענין כדי לדעת שיעור מתיקות הדבר צריך קודם טעימתו לטעום המר ואחר שירדם החיך בטעם המר יטעם המתוק אם יוכל להעביר המרירות ולהחיות החיך בטעמו יוכר מתיקותו היותו גדול ומשובח. טוב אשר תאחוז בזה בדברי הקדוש' והחכמה שהם עיקר וגם מזה מדברי שטות אל תנח ידיך שימשך להם תועלת במעט ממנו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. יתיר מכל ארחין דעלמא זה יובן מפ' והנה טוב מאד דא מלאך המות כי פי' לפי שהוא הגורם לכל אדם יראת ה' מפחד המית'. נמצא כי מכל ארחין דעלמא לא אית מאן דיהדר לישראל לגבי כביד עילאה אלא האי סכלות רצוע' בישא. ואו' ולעולם תקינא דנהורא חוורא לא אתי אלא מאוכמא היא השכינה שהיא פתח ושער להכיר החוורא שהוא הת"ת כנז' פ' בראשית. עכ"ל: גליון דמתקיים ביה עלמא מהבלים דלעילא קאתי וגומר פי' תתר"ף הוויות שבשעה. עכל"ה:

בכמה דרגין הם סוד אבי"ע מצד נשמתא דאצילות נק' אדם סוד חכמה מה אדם ומצד נשמתא דבריאה גבר סוף סוף גובר סוד ה' דתמן יסוד הגבורה ומצד רוח דיצירה נק' איש סוד ו' כענין והאיש גבריאל. ומצד נפש דעשיה נקר' אנוש אנוש הוא ודאי בסוד ה' אנושה מכתך. ויברא אלדי"ם בינה או בסוד הכסא בגי' אלי"ם בצלם אלי"ם חכמה שהיא רוחניות הבינה ומכח החכמה ברא אדם כח מ"ה או בצלם הכסא שהיא אדם דאצילות וגומר. מאן דאיהו חטאה ולפי דבריך מי שהוא במעלה כזו אין חטא בא לידו והשיב אדרב' אין קרבן ראוי ליקרב אלא ע"י מדרג' זו שע"י מתקיימין עילאין ותתאין והקושר הכל הוא אדם שעולה עד החכמה: אדם כי יהיה וגומר לדידך אין ראוי שנאמר שיהיה שולט באדם נגע צרעת מפני שאין שם השגה לקליפות דיוקנא קדישא וגבוה מאד ועם היות שחטא ואתפגם ראוי לכל מפני כבוד עליון להביאו לבית התיקון אל הכהן. ולא כתיב ביה והובא מפני שהפגם בהם אינו נוגע כ"כ בכבוד מלכו של עול' מפני שהם במקום שהוא מגיע שם הצרעת ואינו חיוב לכל משא"כ באצילות או בחכמה ששם חיוב התיקון לכל יחד ולזה החיוב מוטל על הכל: אמאי לא אקרי אדם יר' כיון שבא לשבחו אמאי לא שבחו באדם דשבחא יתיר מאיש. ותירץ שבמעלת אדם פשיטא הוא עניו וגדול אלא אפי' בבחינת איש שהוא למט' מאדם שעדיין לא נקרא בן בית אלא עבד אפילו בבחינה זו הוא עניו וגדול מאד. וכשמייחס מיתה במשה אין מייחס לו מיתה אלא בחינה זו משה עבדי מת אבל בבחינת אדם עין לא ראת' אלי"ם זולתך וז"ש אוף הכא איקרי איש לגבי אדם דלעילא פי' מעלת אדם אשר לו למעלה מזה בסוד האצילות ועתה שגרע שם איש כ"כ כנזכר א"כ יקשה כי השם הגרוע שבו מיתה ועבדות אין ראוי לייחסו לשם ולז"א אי הכי הא כתיב ה' איש מלחמ' ולהיות סוד לא פי' לו שלא להיות רכיל מגלה סוד:

אימתי אתקרי וגומר הענין כי שלמות השם הוא בהיותו מתמלא מחכמא כח מ"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א שאז נשלמו י"ס ואין הת"ת נכנס אל החכמה אלא במ' שמשם היחוד ואם כן א"א לו השלימות הזה אם לא יוכלל הת"ת עם המ' והיינו ועל דמות הכסא וגומר ובהיות האותיות יה"ו לא יתמלאו אמנם בהתייחד יה"ו עם ה' דהיינו הכסא מיד אשתלם השם ועולה אד"ם מ"ה כנזכר וז"ש דהוא כללא ושלמותא שתים בבת א' להכלל עמה ולהשתלם משם מלא מהחכמ' כנז':

ת"ח התם לא אשתכח שלמותא וגומר הענין כדפי' בתיקונים כי שם יהו"ד חרבא י' רישא דחרבא ו' גופא ה"ה תרין פיות דילה ושם אדנ"י הוא נדנה דהיינו סוד שם יהו"ד מתלבש בשם אדנ"י והוא השלימות היות החרב שקט בנדנה אבל כאשר ה' איש מלחמה דהיינו חרב לה' מלאה דם אין יחוד נמצא והחרב שלופה מתערה ולזה כיון שאמר הכתוב מלחמה א"כ אין שלימות יהו"ד להקרא אדם אלא היא דין והוא איש ולא אדם אבל הבא באד' עליו מלמעל' הוא שלמות' דכולא וכללא דכולא בהיותו מתייחד בכסא כנז' א"כ ראוי שיקרא אדם:

אדם ובהמה הענין שהמ' מצד היות' למטה על חיות הקדש נק' בהמה ואדם היינו ת"ת ולדידך כאשר יש פירוד למטה היל"ל איש ובהמה ותי' שהם בחינות מן הקצה אל הקצה אדם בהיות הייחוד בחינה העליונ' ועד בהמה בבחינת' התחתונ' בחיות וכן אמר מן הארז ת"ת אשר בלבנון עם הכתר עד האזוב יסוד אשר בקיר מ' והיינו מן הקצה אל הקצה אוף הכא מן הקצ' אדם ובהמה אל הקצ': והא כתיב ואדם אין לעבוד את האדמ' ולדידך אין ראוי שיהיה עובד אדמ' אלא איש או אנוש ותי' דאדרב' משם ראי' שמציאו' הנבראי' הווייתם וקיומם היה תלוי עד דאתי ההוא דאקרי אדם וזה מור' מעלתו ולכך כל הנבראי' קיימם ע"י צורה זו ושאר הנמצאים נמצאו בשם אלי"ם והאדם נמצא משם ה' אלי"ם מפני שהוא סוד אדם שלם כולל מחכמה כנז' לכך נברא בשם ה' אלי"ם שם שלם מחכמ' מתלבשת בבינה וז"ש ובג"כ לא אתחזי וגומר כנזכר:

תאנא בששי נברא אדם הענין שהכסא היא בינה ושש מעלותיה הם ששה ספי' סוד ו' ימי בראשית יום ראשון חסד וגומר וכל עוד שלא נמלאו הו' לא נשלם הכסא שאין גילוי החכמ' אדם מ"ה לשבת על הכסא אלא כשנשלם הכסא ושש מעלותיו ביום הששי נשלם הכסא ונברא אד"ם מ"ה לשבת על הכסא ואז ע"י שלמות כסא ואדם נמצא אדם בסוד נשמת אצילות כנזכר והכל ענין א' וכיון שנמצא אדם למטה נשלמה בריאה ובזה נשלמו שש מעלות ובזה נשלם הכסא וכאש' נשלם הכסא אדם ישב על הכסא נמצא שכאשר נמצא אדם נשלם הכל וז"ש כיון דאתברי אדם וגומר לעילא ותתא היינו המדות העליונו' ובריאות תחתונות. אדם כללא דכולא כי אין פנים אלו ממש נשר ושור ואריה אלא בצורת אדם עצמו הם הפנים האלו בהיות בולטות שוקעות רחבות קצרות וכיוצא נמצא שהכל היא באדם ואדם כלל הכל למעלה בחכמה ולמטה במ' וכן הוא אדם כולל כל פרצופי הנבראים בענין שהכל נתלים בו וז"ש וכלהו כלילן בהאי דיוקנא:

א"ר יהודה והא כתיב ופני אריה וגומר דמשמע דהוו פני ארי' לחוד ופי' כדפי' לעיל דכולהו אנפי אדם הוו אלא שממש באדם הצורות האלו כנודע ליודעי חכמת הפרצוף. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. א"ל והא כתיב ואדם אין וגומר פירוש דמשמע כי שם אדם נאמר על עובדי אדמה ושמם מורה כן ולא על העוסקים בתור'. עכ"ל:

ובההוא דיוקנא דאדם אתחזון כל דיוקנין כל צורות הנבראים מושרשים בו ונכללים בדרך כללות בחכמה העליונה כאו' מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה וגומר והאדם מהחכמה חותם קטן לכל הצורות נמצא ונאצל מהחותם הגדול וז"ש ובההוא דיוקנא דאדם אתחזון כל דיוקנין וכל גוונין כל דיוקנין דמיון אריה שור נשר שהם סוד חסד דין רחמים. וכל גוונין בגוון פרצוף האדם לבן ירוק שחור וכן בעיניו וכן בשערו והכל דמיון שורש לנבראים דמות טבע חותם תבנית הספי' העליונות והעופות תלויות בפני נשר באדם וכן הבהמות בפני שור והחיות בפני אריה והכל בצורת אדם כנזכר וז"ש כמה דתנינן וגו' מורה היות האדם שורש למטבעי החיות ולא החיות טבעו וז"ש אלא דאתחזי בדיוקנא דאדם דכליל כל דיוקנין כנזכר:

א"ר יצחק ת"ח כל מה דאיהו תחות שולטניה דאדם וגומר הענין שלא יקרא איש בחי' א' ממנו אלא כאשר תסתלק מהאדם סוד הנשמה קדושה המחייבת לו שם אדם כל מה שלמטה ממנו בכלל יקרא איש מפני שאדם למעלה מאיש ושליט עלוי ותקונו של איש הוא מאדם ואדם אחרי חטאו נסתלק ממנו שם אדם ונשאר איש וז"ש מדרגה אחרא דהוה ביה בקדמיתא קודם חטאו. ולספר מעלת אדם הביא ברייתא זו דספרא דצניעותא ולספר ענין איש הביא ברייתא דבוצינא דקרדוניתא וגומר ואמר כד אתברי אדם דהיינו מציאות כללות בריאת אדם וחלקיו נחת סוד הנשמ' הקדושה שהוא מאצילות שמשם נקרא אדם כדפי' ונחת בדיוקנא עילאה ירצה בצורה רוחנית דקה ובה כלל ג' נשמה רוח ונפש שכולם בחכמה עשית והיה הרוח סוד הנאצל מת"ת אוחז בנשמה מימין מבינה ובנפש מהשמאל ממ' וז"ש נחתו עמיה עם הרוח שהוא אדם מהת"ת קושר נשמה ונפש שהכל כלל אדם וגומר נחית מעיל' וגומר משתלשל והולך דרך המדרגות. ולא אתישבא בהדי אחרא פי' לא היה אותו אדם רוחני מתיישב בא' מן הכחות מפני שהיה משתלשל ובא לאדם הראשון במצות קונו כד הוה עייל שבתא שאז הקליפה מתחזקת בין השמשות שבה נבראת ועוד כעין הנר שנכבת דולקת הרבה: וחאב אדם ר"ל וכבר חב אדם קודם שעה זו בענין שהיה סיוע לתת כח לחצונים לידבק בו מפני עונו. אתעבידו מההוא רוחא ממה שנתערבו בו החצונים ויכלו להזקק לו מפני חטא הגוף. בריין מתפשטין בעלמא הם השדים ומפני היותם תולדות מהרוח ולא מהגוף דהיינו כעין הקרי שמתחמם ואין הגוף מכוון לזה ומתפעל הגוף בלא כוונ' אלא ממה שמתקרבות הנקבות הטמאות אל הנשמה ומטמאות אותה לזה הם רוח בלא גוף שהם תולדות הרוח ההרהור הדמיון המחשבה בענין שהם רוחין מהרוח ולא קדושים אלא הרהורים טמאים ולא גוף שאין הגוף מכוון לזה והם גוף מצד חמום הגוף ולזה הם גוף ולא גוף רוח ולא רוח והם קלים מד' יסודות רוחניים טמאים ולזה הם מתפשטין בעולם. ולא אסתיימו בגופא דילהון כדפי'. בדכורא בסוד מקרה לילה בנוקבא ג"כ כמה מהן מתעברות ויולדות דבר נכרי. ויש מעולים שאינם מתחברים לבני אדם והם אותם דתליין באויר' דקאמר. תניא מבוצינא דקרדוניתא וגומר היינו לפרש ענין איש וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. תנא עילאין מנייהו וגומר זה יובן מפרשת ויקרא דף כ"ה ע"א תנא מן בוצינא וגומר עיין פרשת בא דף ל"ח ע"ב ותבין כל זה עיין שם כי ביארתי דרוש נפלא עכ"ל:

וכד בעי קב"ה לאגחא קרבא יר' כשהרחמים מתעוררים לרחם על ישראל הצדיקים וצריך דין להנקם מן האומות והרשעים היאך יהיה ענין זה שהם ב' הפכים דין לרשעים והם הם האחוזים בכחות הדין והרחמים לצדיקים לזה עושה הב"ה ענין א' איש זה גבורה הוא דין ממציא אותה וצנורותיה ושערותיה כח לרשעים מה עושה הב"ה מגלח ומעביר השער הזה ומבטל שרשם משם וכדין הנשאר באיש בעצמו מתנקם מהם אחר העברתם וז"ש ולא אגח וגומר עד וגומר יגלח ה' בעל הרחמים לצדיקים. בתער השכירההיא מ' שע"י ייחודה הוא הגילוח. בעבר הנהר מצד הבינה שמשם התעוררות הדין. שער הראש הכחות האחוזים בחסד וגבורה שבגבורה האחוזים בחכמה ובינה שבה ושער הרגלים הם האחוזים בנצח הוד שבגבורה. והזקן האוחזים בבינה שבגבורה וכולם בעלי דין למיניהם. ומאי וכה תעשה להם וגומר אלא וכה אהדר למקום אחר וירצה וכה כגוונא דלעילא תעשה להם וכה יר' באותו המציאות העליון. טלא דבדולחא פי' באדרא שהוא מימי הכתר ויקרא ט"ל בסוד מילוי יה"ו והיינו שפע מוחין עלאין והוא תכלית הלובן והרחמים ונשפע לגבורה שהרי הטל הזה ע"י החסד וז"ש בכהנא ולכך ע"י הכהן הזה עליהם מי חטאת שמחטאין אותו מדינו. ועיקר טל זה שמור לעלמ' דאתי שבבינה הוא טל העתיד להחיות בו את המתים ואז עיקרו וזרקתי עליכם מים טהורים וגומר:

תנינא וגומר הענין שהם ג' בחינות הא' במספרים וזה יתיש כח הדיני' ויעבירם האמנ' קצתם שם מושרשי' ויתקנו מעט חלישות כחם הב' בתער וזה יעביר יותר שכל הנראה מהם בטל ואין כח נפעל. הג' הוא שימרט דהיינו לשרשם משורשם לעד לעולם וזה יהי' לעתיד שיתבטל הדין משורשו. דעבדי קב"ה וגו' הענין כי בקרח היתה תלוי סוד הגבורה ובהיותו מעביר תער על כל בשרו ממש גרם שיקרח הגבורה מתוקף דיניה אלא שקלקל מפני תענוגי העולם ולא הביט הדבר עם היות שלא היה נוי בעולם התחתון ולכך ירד אל מקום תענוגי עולם לתתאין וגומר אית פנים ואית פנים פני ילכו או ישא ה' פניו אליך פנים של זעם תוקף דין גבורה עליונה ויש למטה כחות תחתונים יונקים משם ועושים משם שער כנזכר וז"ש וכל אינון דתליין וגומר:

א"ר יצחק מהו נגע וגומר קשיא ליה כיון שהוא לבן היה ראוי שיהיה רחמים ואמר שאדרבה כיון שהרחמים מתגלים ויש חוזק עדיין אל הדין שאין כח הרחמי' להלבינו נגע הוא. ור' יוסי פליגא עליה דכיון שהדין נמתק אין ראוי שיחשב זה לנגע אלא הכוונה דחוורא לא אתחזי אלא כסומקא פי' שממש הרחמים אינם נראים אלא מצד הגבורה לדין. ור' יצחק אהדר לתקן מאי דדחיק ליה והכריח שעיקר הנגע אינו הלובן אלא האודם והעד שכאשר כולו הפך לבן טהור הוא שהוא העברת האודם והתלבנו מצד החסד והאודם הוא אודם העונות כאומ' אם יהיו חטאיכם וגומר ועם היות שבהיות האודם בלי לובן הוא טהור היינו שאין אודם טמא אלא בהראות הלובן להעבירו והוא עז שאינו מתעבר משם וז"ש אע"ג דחוורא אתחזי עכ"ז מתחזק האודם וסומקא לא אזיל מורה שהיה רוצה להלבין החטאים והעיזו מפני תוקפם: כד נוקבא אסתאבא ממש מפני חוזק אחיזת הקליפות בה ובזכר אמר לא אתדכי מפני שאין אחיזת החצונים בה בחוזק. ואשתמודען וגומר ירצה נכר נגעים הנמשכים מהפגם שבנקבה ונגעים הנמשכים מפגם הזכר וכן בטהרתם על ידי הקרבן יש חלוק ביניהם כגון עולה חטאת אשם וז"ש ואשתמודען קורבני. רוח נשברה לשוב בתשובה על עונותיו. לאפקא וגומר כגון שלמי' תודה בכור מעשר וכיוצא מהרמ"ק זלה"ה:

שומע תפלה דא קב"ה בינה ורצה עדיך כ"ל יסוד. בשר מ' ויבאו שם מפני שהיא בסוד אודנין מאזנת תפלה ולסבה זו הם עולים אליה על ידי תפלתן של יש' ואעפ"י שהם רחוקים ממנה כמה מדרגות עכ"ז עדיך יבואו:

ור' חזקיה הקשה לפי פי' זה שסתם תפלה תפלות של ישראל א"כ תפלות מבעי ליה. אלא תפלה היא מדת המ' שהיא מצד עצמה נק' תפלה דכתיב ואני תפלה יר' מדת אני שהיא המ' היא תפלה. ודוד בגין כ"י כלו' על כ"י לבדה קאמר ולא על עצמו ולא שירצה שהמ' עומדת בתפלה אלא הכוונה כולא חד ויר' ואני מ' בוא"ו עם אני היינו המ' תפלה מתייחדת ומלשון נפתולי אלי"ם נפתלתי וע"ד שומע תפלה יר' הת"ת שומע ואוסף אליו המ' המתפללת ומתייחדת עמו. ודא תפלה של יד שהיא בית א' סוד ה' שבשם וז"ש דכתיב על ידכ' בה"א ואמנם אם נפרש שומע בינה תפלה של ראש ת"ת א"כ תפלות מבעי ליה שהיא סוד אותיות יה"ו של שם ד' בתים דתפילין אלא ודאי שומע ת"ת ואוסף אליו תפלה של יד מ' ועדיך כל בשר למטה ממש הבשר המדוכא ביסורין ובנגעים וההכרח כד"א ובשר כי יהיה בעורו וגומר. והכוונה כי האדם אשר בו הנגע מורה הבשר העליון נגוע כבשר תחתון ועל ידי תקונו למעלה הוא תיקונו למטה.

ובג"כ לא כתיב כל רוח שהיא מן הת"ת והנפש שהיא לבשר במ' כאו' בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ולהיות הנגע בבשר מורה הפג' במלכות. והשתא קשיא ליה כיון דאמר דבשר היינו בהיותו פגום א"כ מהו עדיך היאך לעלות בהיותה פגומה לז"א שהוא באו' והובא אל הכהן לטהר הפגם להאירה לטהרה מצרעתה. הה"ד ואם יראנה הכהן כדמסיק כי אהרן הכהן היא החסד ממש הכהן סתם הוא התית מטה כלפי חסד:

א"ר יצחק והא כתיב וגומר הקשה לדבריו דהכהן סתם הוא הת"ת א"כ אמ' נגע צרעת כי תהיה באדם היינו הת"ת וכתיב והובא אל הכהן ת"ת וקשה דהוא הוא וז"ש אי הכי דא קב"ה ותירץ א"ל אין וגומר הענין שאין האדם ת"ת אלא מ' הנגוע מצד אדם התחתון לכך והובא אל הכהן ת"ת דביה תליא כל דכיותא נטהרה מכל צד הטומאה שהוא פגם סתומי מעברות השפע ואחר טהרתה והעברת החצונים ממנה ישפיע לה שפע המקדשה מהקדש העליון וזה ע"י טהרת וקדושת האדם התחתון הנגוע כי אז יטהר ויתקדש האדם העליון למעלה וז"ש כל דכיותא וגומר. א"ל אי הכי וגומר בשלמא אם נפרש אדם בת"ת מצד הגבורה יצדק והובא וגומר מהשמאל אל הימין אלא לדידך דאדם מ' א"כ והעלה מבע"ל שצריך להעלותה אל הת"ת: א"ל כד"א והובא את בדיו וגומר שהוא לשון הכנסה ויר' והובא שצריך להכניסה בפנימיות הת"ת לטהרה וזה אחר שכבר חזר בתשובה וז"א כד אהדר ביה דהיינו תשובה והעבר הצלם ופגם ממנו או אם אינו לטהרה ייעלון מלה קמיה לא ממש המצורע:

א"ר יצחק הכי תנינן וגומר ופי' המ' למטה שלא יקשה הכנסת הצלם וז"ש נגע הוא דינא תקיפא שהרחמים ענ"ג והדין הקשה נג"ע. דשריא בעלמא למטה נפעל ע"י החצונים שהם נגעים ודאי כאומ' ונגע לא יקרב באהלך ואז השפע העליון מסתלק וז"ש צרעת סגירו שנסגרו מעיינות אור ברכות העליונות וז"א סגירו דנהורא עילאה דהיינו אור הת"ת קו האמצעי. סגירו דטיבו עילאה דהיינו טובת החסד ואמר עילאה מפני שהעיקר תלוי במקורות אלו שבבינה והסתלקם וז"ש דלא נחית לעלמא בתחתונים. באדם סתם מפני שבסבת התחתון נעשה פגם בעליון וירצה שיראה הכהן האדם הזה התחתון ומה שפגם למעלה במקום גבוה ובידו לתקן הכהן וז"ש דא כהן לתתא שעם היות שהוא כהן בשמי בידו תיקון הרוחני וז"ש דהא אתתקן למפתח ההוא סגירא ולאדלקא בוצינין והם המדות שהם מצד הדין חשובות והיינו הדין הקשה עתה. לאדלקא בוצינין דהיינו למתקם באור הימין ותועלת זה בכל העולמות וז"ש דישתכחו על ידוי ברכאן לעילא ותתא ברוחני ובגשמי כדפי' באדם סתם. וישרי ההוא נהירו דרחמי מחכמה אל הבינה על כולא אפילו על הגבורה מתמתקת ע"י הכהן הגשמי:

ר' אבא אמר חמינא וגומר והוא שעתא דרעותא וגומר הענין כי כמו שהצדיקים בגן עדן מזדווגין בחצות כנזכר בפ' בלק כן הוא זווג שאר כל אדם שנשמתן דבריאה יצירה עשי' ובאותה שעה מושכין משם נשמה ואותם שיש להם נשמה דאצילות זווגם בליל שבת שהוא עת זווג נשמה דאצילות אמנם בחצות לילה בחול זווגם בתורה וז"ש וחבריא דמשתדלי וגומר:

ואי בני נשא וגומר בענין שהם ג' זמני' לעיבור הא' לא טוב והוא שאר הזמנים שמושכים מסטרא דלא טוב. הב' בחצות לילה בחול שהם מושכים מסטרא בי"ע הג' בחצות ליל שבת שהם מושכים מקב"ה ושכינתיה מאצילות. וליל טבילה כליל שבת דמי כדפי' בזוהר פ' בראשית מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. שומע תפלה וגומר הביא דברי ר' יוסי משום הך דר' חזקיה דאתמר על האי קרא והוא בגוונא דידן כאשר נבאר והנה ר' יוסי ביאר תחלה פסוק זה דקאי לקב"ה דהוא שומע תפלה והוא המ' הנק' תפלה והת"ת נק' שומע תפל'. והנה ר' חזקיה כשפי' פסוק זה ביאר קושיא א' הנופלת בכתוב והוא דהל"ל שומע תפלות כי כל תפלות העולם שומען השי"ת ותי' קו' זו עם פי' הראשון דר' יוסי כי תפלה היא תפלה של יד שהיא מ' כד"א על ידכה בה"א והיא ה' תתאה וכן ואני תפלתי וכן מלת ואני היא המ' כנודע ואמר דוד כי ואני שהיא המ' הנק' תפלתי תהיה לך ה' שהוא הת"ת עת רצון שתתייחד עמה. ואמר כי כל בשר הוא הגוף הנק' בשר ולא רוח והוא המדוכא ביסורין כולם יבאו עדיך אתה השומע תפלה כאו' ואתה תשמע השמים ותרחם עליהם והביא ראיה מן ובשר כי יהיה בעורו וגו' שהוא הגוף הנק' בשר אדם וסמך זה לפסוק ואם יראנה הכהן דכולא חד עניינא דהך כהן דהכא הוא קב"ה דהיי כהן סתם שלא אמר אהרן הכהן כמ"ש לקמן והובא אל אהרן הכהן וגומר רק כהן סתם לרמוז כי כשהאדם יראה שבאים עליו נגעים ויסורין יחזור לשי"ת ויתפלל וישוב אליו וירחמהו. והק' לו ר' יצחק כי הלא נאמר נגע צרעת וגומר והובא אל הכהן ולא אמר אל אהרן הכהן ואם אינו כפשוטו א"כ בטלת תורת הראות נגעים אל הכהן. ותירץ לו דכן האמת כי הכהן התחתון אינו יכול לטהרו אלא ע"י השי"ת כי מיניה נפק כל דכוותא והשי"ת מטיל בו ומראה בו חד סימנא דטהרה ונטהר כי הכהן אינו עושה כלום אלא מה דעבד הוא ית' והקשה דאי הכי דקאי לשי"ת היכי קאמר והיבא היל"ל והועלה. וביאר כי הכוונה בהיות האדם נגוע מחמת מעשיו אין תפלתו נכנסת לפניו ית' והפרגוד ננעלת בפניה ולכן יעשה תשוב' כדי שתכנס לפנים מן הפרגוד וזהו והובא אל הכהן. ור' יצחק א"ל כי הוא שמע בזה פי' אחר יותר נכון כי בו יתורץ וידוייק אומרו והובא כאשר נבאר. והוא כי הך נגע צרעת אינו למטה אלא למעלה איירי כתרגומו סגירו והפי' כי כשיש עונות למטה אז הנגע היא קליפ' הנחש המצורע הוא סוגר פתחי השמים שלא ירד השפע למטה בארץ וזהו באדם העליון כי סוגר בפניו ואינו מניחו להשפיע מחמת קטרוגו: ותיקון זה הוא כי והובא אל הכהן הך כהן דלתתא הוא מתקן כל בוצינין עילאין ומנהרין לתתא בעל כרחו דההוא נגע בסוד הקטרת המבריח החצונים ובקרבנותיו ובהדלקת המנורה ובזה אתי שפיר או' והובא ר"ל והובא ממקו' רחוק אצלינו כי זהו טבע לשון הבאה בכל מקום ממקום רחיק אל מקום קרוב שאנו בו ואם כדברי ר' חזקיה והועלה שהוא ממקום קרוב שאנו בו אל השמים הרחוקים מאצלינו. אמנם לפי זה א"ש כי והובא היא מן השמים הרחוקים יובא אצלינו הענין ההוא לתקנא בוצינין וזהו ובגין כך והובא אל הכהן:

א"ר אבא הובא זה כאן לסיום דבריו כי הנגעים באים על הנפש שאין הורתה בקדושה וכל דבריו הם מבוארים. ואו' סוס ופרד נקט הני משים דעמי הארץ המכוונין אל תאוות היצה"ר בתשמישן לסוס ופרד. מארי זנותא כאשר נת' ריש פר' קדושים ואמר כי זהו פי' גם בלא דעת הוא הת"ת כי משם מקור נפשות יש' ואם אינו מצטרף האדם בזווגו שיהיה בעת זווגה דעת עם המ' הנה אותו נפש הנמשכת בגוף ההוא לא טוב אינה נשמה מצד הטהרה הנקר' טוב רק מצד הרע ופי' ואמר מי הוא זה הנז' וביאר כי היא ואץ ברגלים פירוש אם האדם ממתין וכובש יצרו עד זווג העליון או לפחות עד חצות לילה אזי ודאי יש לו כוונה ורעותא בקב"ה ואי הוי אץ ומהיר זה מורה כי אתלהיט ביה יצה"ר ואתלבש בו ולכן חוטא ר"ל מחסר מנפשו הקדושה ונפש אותו הולד הוא מסטרא מסאב' וביאר חוטא מלשון חסרון ר"ל חסר וז"א חוטא ודאי בכולא כי אם נפשו חסירה מן הטוב א"כ חסר הוא מכולא. ואו' ברגלים אפשר כינה התשמיש בלשון רגלים כי בא על ידיהם או אפשר כי האשה נק' רגלים כמ"ש רגלי חסידיו ישמור ונדרש על שרה אשת אברם כי האשה נק' רגלי בעלה כמ"ש פ' וירא ריש דף קי"ג. ואמר כי על דא אתיין נגעים כי אינם מקדשי גרמייהו ושריא עלייהו ההוא רוחא מסאבא ואמר כי זהו סוד ראיית הכהן בנגעים כי היה מכיר כפי הסימנים הכתובים בתורה אם ההוא סימן הוי סימן דטומאה או יסורין דאהבה כנ"ל דף מ"ז ריש ע"א ע"ש. עכ"ל. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:

אשתמודען מכתשין וגומר והם ב' מיני נגעים הא' הטמאים שהם מצד הטומאה. והב' הטהורים שהם יסורין מצד הקדושה ואינם בקדושה ממש שהרי מכין אותו ע"י הרצועה אלא שאין שרשם בטומאה וז"ש מסטרא אחרא לא טהורה מכל וכל. אלא הא אוקמוה והוא אמת אלא שיש ב' מיני נגעים קצתם היה ליסורים לבד וקצתם היו לאשכחא מטמונים ולפי שלפעמים לטמון מטמונים הם מזכירים שם טומאה והם מושכין שם רוח הטומאה היו צריכים ההכנה זו לטהר ולפעמים היה ממש רוח הטומאה בלי מטמון ולפעמי' לסבת עון לבד:

וכד סליק לאתריה וגומר פי' להעשות פרוכת ולהיותו משכן כסא לקדושה כבר קדמה קדושה עליו על ידיהן בקדושה סליק ודאי. ואגב אורחין למדנו שהדבור פועל בסגולה להמשיך כח הדבר אם דבור קדוש מושך כח קדושה ואם הדבור טמא מושך כח טמא. ולפעמי' הכוונה גם כן לבד היא פועלת אלא שאינה פועלת בחזקה כדיבור כדמסיק לקמיה ועוד למדנו שאין צורך הדבור אלא בעת היסוד וז"א וכד שראן וגומר. צדק מ' המזומנת לכל דבר שהוא עבודת ה' ולכך בהיותו בונה לעבודת ה' היינו שיש קדושה סתם נמשכת מאת השכינה שם וז"ש וקב"ה זמין עליה קדושתא דהיינו קדוש' ידועה ואחר שנעשה היסוד הזה שאותה הקדושה מאת צדק נמשכת שם כדי שיהיה הייחוד שלם קארי עליה שלום שהוא זכר והיינו פולחנא דקב"ה עבודתו שהוא הייחוד ממש נעשה הייחוד בבנין הגשמי במחנהו כנזכר:

וידעת וגומר הם ג' דברים הא' השותק ולא מכוון דבר שזה חוטא אפי' לא יכוון אל הדבר המזיק. הב' המזכיר לטובה והיינו ופקדת וגומר ולא וגומר. הג' המזכיר שם הטומאה או כל דבר הטמא שאז מתחזק שם כח הטומאה יותר ויותר שאז צריך לשרש אחריה ולשנות הבית אפי' באבנים אחרים ועפר אחר משא"כ השותק. ולא נפיק ההוא בר נש הבונה עצמו בהכרח נענש ע"י עונו ממש חופר גומץ וגומר אבל אחר שלא גרם אלא דדאיר בה אפשר ג"כ שיענש מפני ששוכן שם וז"ש יכיל לאתזקא. ואי תימא במה ידוע עתה בזמנינו זה אחר שאין דיני נגעים נוהגי'. הוא ותרין דבתלתא הויא חזקה, הא נגע אחרא תקיפא פי' היה שולח הקב"ה מקטרג עם ההוא סטרא בישא בעוד שמקטרגים זה עם זה מתגלה אותו הרשע ששם נעלם ויש בה קצוע אל האבנים בורח ומסתלק ויש שצריך יותר עד ונתץ את הבית הכל לפי מה שהוא מושרש שם כדמפ' מ"ט ונתץ וגומר. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. כגוונא דא כתיב ר"ל כמו שאמרנו כי כששריא נגע גו גופא דאדם כדין אתחזו לבר באנפוי. ג"כ בית המנוגע הויא כדין וביאר הענין ואמר כי רז"ל דרשו האי קרא דלאשכהא מטמונין הוה ואפשר כי הוקשה להם ג"כ דבשלמא באדם שייך למימר דכד לא אתקדש ולא אתעביד בקדושה כדין שריא עליה ההוא נגע ואתחזי באנפוי אבל בבתים היכי שריא הכי וביאר כי גם בבתים הוי הכי כהאי גוונא כאשר נבאר וכל השאר מבואר ואמר כי זהו פי' הוי בונה ביתו בלא צדק כאשר נבאר וגם זהו פי' וידעת כי שלום וגומר כי ראוי לך שתדע כי שלום אהלך והקדושה שריא בה הנקרא שלום ואימתי הוא זה כשתפקוד נוך ר"ל כשבפיך תפקוד ותזכיר על נוך את השי"ת אז ולא תחטא ר"ל לא ישרי תמן סטרא אחרא הנק' חטאת ויהיה אהלך בשלום היא הקדושה. והנה ק"ו ומה אם כשאינו מזכיר ממש בפיו את הקדושה ואת השי"ת על בניינו שריא עליה רוח מסאבא מכ"ש אם הוא בקום עשה שמזכיר עליו את הטומאה דוגמת אותם הכנעניים דהוא מיחד ממש ההוא ביתא לההוא סטרא אחרא. ואו' הא נגע תקיפא דיפיק ליה וגומר זה יובן במ"ש פרשת מצורע דף נ"ה כי הנגע הוא סוד דין הקשה ע"ש. מהרח"ו נר"ו:

א"ר אלעזר וכל שכן דקארי יר' עתה שנתעורר' קטטה זו בין הנגע הנתן מה' ובין השוכן שם ממש הוא קורא קלפוי דחברוי פי' בני גילו רבים שכמותו לעזרתו ויש לו הכרח מעובדא דר' יוסי דלקמן. ובמה יראה אם הלך או לא הלך בהיותו חוזר הנגע דהיינו דקארי הוי בונה וגו' סיפתא מזוזת הבית. ואפי' אינון אי יעכבון ביה וגומר כדרך החצוני שמשביע הרשעים בתחלתם ומצליחם וסופם לבהלה אבל הצדיק מיד מתגרה עמו. והא כתיב בתיהם שלום מורה שממש שלום שוכן שם ולא שבט אלוה עליה' לא בתחלתם ולא בסופם. ותירץ דהיינו בבתים שנבנו בצדק דשריא עליה שלום כנז"ל שנבנו כראוי בקדושה ואפי' שהרשעי' גמורי' שוכנים בו שהיה ראוי להם שיענשו מצד מעשיהם עכ"ז אין להם פחד המקטרגים והחצונים וזה הוא התרעומות שהיה מתרעם כי כשהבתים בלא צדק אין תרעומות שהכל סופן לרעה מצדם:

והגיד מלה דחכמתא ואף כאן בחכמה ידבר האיש הזה שנגע זה מורה סתרי החצונים הנעלם שם.

אלא בשעתא וגומר ויר' נראה לי נתגלה הנסתר לי דמתכסיא ונבלע בכותלי הבית. אתגליא שהוא הוא נגע בקירות הבית. ודאתגליא שבא מבחוץ אתכסיא ונבלע ונשאב בכותלי הבית להוציא האחר שיראה לחוץ אלא שאח"כ שיעביר הטומאה יתעכל שם ולא יותר ממנו מאומה. אלין איקרון טובים מסטרא דטוב. דהא קדמאי וגומר הם מסטרא דרע:

א"ר יהודה אי הכי דטעמא דנגע משום סטרא דרע משום דהוה ס"ד דטעמא משום מטמונות וסטרא דטוב בבתי ועל דא קאמר מלאים כל טוב ממש מסטרא דטוב ולזה תירץ דיש סטרא דטוב במטלטלים והעד מטוב מצרים כדמסיק:

ר' שמעון עשה פשרה בשתי הדעות: תרין עותרין וגו' להכריח שלא על הבתים נאמר ממה שהשוו עותרא דמצרים לעותרא דארעא רש"א וודאי ע"ד הוא פי' הנגע על זה היה עיקרו ולא על ממון ומה שאמרו הקדמונים מענין ממון הכוונה וכד ביתא הוה נתוץ וגו':

ר' יוסי אמר כסילתא פי' בערוך לשון הגבהה בערך ס"ל. דמוקפי בערך ק"ף פי' לשון נפח והנה בבהרת זה שמרוב הלבנינות נראה הלובן עמוק וסביבות הבהרת נפוח ואפשר לפרש מוקפי לשון היקף חיזו תנינן כי לא גבוה בממשות אלא בהראות כצל הגבוה מן השמש:

א"ר יצחק תלת מאה טעמי יר' טעמים להלכותיה חוץ מהלכה זו שלא למד טעמה מאביו וההלכה היא חזור חד סאיב וגו' ירצה ענין הנתק ששער שחור מטהר ומציל ואם צמח בו שער א' קוץ א' תרגום קוצין חזרין אינו מציל ולא מטהר וז"ש סהדא חד וז"ש חד סאים אבל אם צמח בו שתי שערות בין שתי שערות מאה כתרין ותרין כמאה וטעם להלכה זו לא למד לו אביו אבל אח"כ למדה מעצמו וז"ש ודא אוליפנא לבתר שדומה ענין לעדים עד א' אינו כלום ב' עדים הוא עדות המועיל ושני עדים כמאה ומאה כשנים לכל דבר: לבן אדמדם הלבן שהוא חסד נהפך אדמדם ודין אם כן כיון שהחסד נפגם הוא נגע וז"ש דהא חיורא וגו':

לדכאה לון בכולא בזולת כל סדרי טהרה שמסר להם בתורה להבדל מן הטמא רצה עוד להלבינם מעונותיהם. בגין דלא ישתכחו וגו' כשיבא לדונם ויתחייבו לפניו וישלוט עליהם המקטרגים וז"ש ומאריהון וגו'. סומקא אודם העונות לסומקא עשו ושרו כאומרו ונשא השעיר עליו וגו' חוורא הלבנת עונותיהם לחוורא ישראל בעלי הלובן והחסד במעשיהם הנראים וכן הקב"ה שער רישיה כעמר נקי. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. אמר ר' אלעזר וכ"ש דקארי בקולפוי וגומר ר"ל כי קורא בחברתו חברים רבים אשר לו וכולם משתתפים ובאים שם לגור שם ואו' אפילו טרפי דקוספיתא וגו' הוא משל כמ"ש ומשיניו אשליך טרף וכמ"ש משיני לביא ור"ל כי אפילו צפורני הנץ שהם גדולים לא יוכלו לסלקו משם והוא דרך משל. ובג"כ הוי בונה ביתו בלא צדק שאינו מזכיר בעת הבנין את השכינה הנקראת צדק. ר' יוסי עאל וגומר פי' כי היה אומר השד המזיק השרוי שם לחבירו נתחבר יחד ונזיק את האיש הזה כי הוא בר פלוגתא דילן כי היה קדוש והם טמאים כי כל קנאתם הוא בקדושים ומזה יובן כי מאן דאיהו מסטרא דילהו לא מזקי ליה כי זהו תירוץ ר' יוסי לר' חייא אמנם ודאי דלבסוף לאחר זמן גם הם ינזקו על ידם ודוגמת הצדיקים בעה"ז כי תמיד רודפן יצה"ר לייסרן במכאובין ומניח לרשע בהשקט עד לסוף שנפרע ממנו ביחד. והק' לו מבתיהם שלום מפחד המדבר ברשעים וביאר לו כי פי' הכתוב הוא זה כשבתיהם הוא שלום מפחד ר"ל שאין להם פחד הוא סטרא אחרא כי נבנה ע"י השלו' והקדושה אז ודאי אין כח לסטרא אחרא להזיק להם אפילו שהם רעים וזהו ולא שבט אלוה עליהם הוא סטרא אחרא כי הוא שבט אלוה שר הטבחים שלו כנודע וז"ש כשבתיהם שלום מפחד ר"ל מסטרא אחרא כי הוו מאחרא דבני להו בצדק היא שכינתא קדישא משום כך שבט אלוה לא שריא עליהם:

ובא אשר לו הבית וגו' כל הגדה הוא דבר נעלם וגו' ומאי חכמה צריך בזה ועוד ק' אומ' נראה לי נראה ששאר העם לא יוכלו לראותו וביאר כפי מה שפי' לעיל כמ"ש לקמן דף נ"ה כי תחלה היה שורה רוח מסאבא בעת הבנין ואז הוה משדר הקב"ה ההוא נגע בעת הכנסם לא"י והיה רוא' השוכן שם כי היה מתחלף מראה אותו הנגע תמיד והסוד היה כי היה נלחם עם רוח מסאבא וכפי הגובר כך תהיה סימן שלו וזהו סוד או' והגיד ואומ' נראה לי כי זה אינו נראה אלא להיושב תדיר בבית והוא הנק' הגדה כי הוא תלוי בידיעה ובחכמה והיה מגיד לכהן איך היה משתנה מסימן לסימן כפי אשר מי יגבר על חבירו אם הרוח מסאבא או הנגע דינא קשיא וכששמע הכהן זה ידע כי השי"ת היה שולח אותו הנגע לטהר הבית ואז וחלצו וגו' והשאר מבואר: והביא ראיה מפסוק כי כל טוב ארץ מצרים וגו' כי שם הק' ג"כ ר' יהודה הך קושיא ותירץ דקאי אעותרא וממונא וכן נתרץ כאן וז"א כד"א כי טוב כל ארץ מצרים וגו' וא"ר יהודה וגו' כלומ' ועל האי קרא פריך ר' יהודה ותריץ הכי:

ר"ש אמר כל דא ודאי וגו' בא להכריע שני הפי' כי כולם דברי אלהים חיים כי לעיל דחו אותו הטעם דהיה לאשכחא מטמוני הכנעניים והק' דא"כ אמאי ועפר אחר יקח וגו' ותירץ ר"ש כי הכל אמת כי ודאי דהוה שריא נגע וטומאה ולכן ועפר אחר וגם מציאת המטמונים אמת כי הקב"ה הזמין להם כל אותם המטמונים כדי שלא יהיה עליהם לטורח לבנות כל ארץ יש' מחדש כי כולה מלאוה הכנעניים מגילוליהם ולכן היה מזמין להם השי"ת אותן המטמונים ואז ישמחו במה שהרסו את הבית כי ימצאו כפלי כפליים ממה שצריך בבניינה וכל זה כדי לטהר הארץ מגלולי הכנעניים להשרות בתוכה השכינה הטהורה. עכ"ל:

בזוהרא דדהבא הזוהר הוא הדין המתוק אורו היפה ויש תחתיו שמרים התוכא דדהבא ששם אדמימות עשו. והנה היה תלוי דוד ביחוד דהיינו יפה עינים טוב הגוונים וטוב רואי נצוץ אורו והוא יפה עינים מצד נצח והוד וטוב רואי מצד היסוד סומקא בקדמיתא היינו אודם הגבורה מתלבנת אבל חוורא בקדמיתא וגו' הוא לובן החסד המתאדמת. וכהנא הוה ידע וגו' שהוא איש החסד ראש לגוונים שכל הספירות והגוונין נאצלים דרך בו ויודע איזה מן הטהור ואיזה מן הטמא:

א"ר יצחק בכולא שריא אם יפגמו בני אדם בדבורם וישלטו ובכלא שלטא אחר שיתנו לה חניה אם ימסרהו לה בדבורו אמנם העיקר שמראה בה הנגע הוא מה שהוא מסויים לקדושה דהיינו צמר ופשתים מסויים לעבודה עליונה דהיינו מדת המ' בבגדי כהונה והיא יצאה משם לכך עיקר חניתה צמר ופשתים וז"ש ואית כגוונא וגו' וכמו שהמדה העליונה שולטת בכל הכל נברא ממנה כן החצונית וכמו שדרשה אשת חיל צמר ופשתים לעבודתה כן היא מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ר' יצחק ור' יהודה וגו' וזכינא בתרין חולקין הוא מה שאמר הכתוב ויהי נא פי שנים ברוחך אלי. הא עברת על אורייתא כולה זה נזכר בפ' אחרי מות דלהכי נכתב לא תחמוד בתר כל העשרת דברות לו' דשקול ככל אורייתא כנז' שם דף ע"ח ע"ב ותירץ לו ר' יצחק קושיא אחרת שלא שאל בכלל דבריו והוא למה קללו בצרעת וביאר כי רצה לקללו בהאי עלמא לבד משום דפלח ליה ולכן לא יקרבו בו החצונים אלא בהאי עלמא לבד ולא בעלמא דאתי: גוונא דחוורא אשתמודע וגו' כאן חסר התחלת המאמר. והביאור נ"ל כי חוורא רמז אל הטהרה והסומקא אל הטומאה וכהנא הוה ידע תרוייהו והוה ידע מאן אקדים למאן וכדין הוה מטהר או מטמא. ושאל ר' יוסי כי צמר נודע שהוא קרבן הבל ופשתן קרבן קין וא"כ נגע זה היה ראוי שישרה על הפשתים ולא על הצמר וביאר ר' יצחק דהאי נגע יכיל למשרי על תרוייהו כי הלא הוא כח הדין הקשה כמו שפי' בפ' מצורע דף נ"ה ולעיל דף ן' ולכן כמו שהיא דרשה צמר ופשתים למאן דמחבר לון כחדא כנז' פ' קדושים דף פ"ו ע"ב ג"כ האי נגע שליט על תרוייהו. והענין כי סוד הנגע הוא כח הדין הנשפע ממלכו' היורד ומקטרג באותו רוח מסאבא דבביתא ואפיק ליה מביתא ולכן יש לו דמיון שלה כמו שהיא דרשה צמר ופשתים גם הוא הכי וז"א ובג"כ שולטניה דההוא נגע דנפיק מאתר עילאה דא וגומ': ר' יצחק וגו' אמר כי ראה איש א' שהיה מהלך. כמו שאטי ואזיל משוט בארץ והיה לו משאוי א' קשורה לו בכתפיו וז"א בקוטרא דמטולא ר"ל שהיתה קשורה אות' המשוי על כתפיו. ושאל לו מה היתה אותה המשא ולא א"ל מידי ואולי היו מיני חרשים וכשפים שלא היה יכול לדבר בהבאתן כנז' בפ' יתרו דף פ' ע"א ע"ש. וראה כי היה עולה עמוד עשן מאותה מערה ונכנס אותו האיש בחלון א' ולא ראהו עוד ותמה ר' יצחק. האי מערתא דסגירי וגו' כך שמה וסגיר מלשון צרעת כי כולם מצורעים היו והיו מכשפים ונודע כי הנחש הוא מצורע כמ"ש ז"ל ובריה דהוה מרע ר"ל חולה וקשור על החמור. עכ"ל:

והיינו דאמרי חבריא וגומר שכיון שניזוק אדם בביתא היזק רוח רעה אפי' שידורו שם כמה בני אדם ולא נזוקו אי אפשר מפני זה לומר שלא ינזק שאפשר שאותם שלא נזוקו היו צדיקים הרבה או רשעים דמין במינו אינו חושש או אפשר שאין הרוח הטמא מתעורר אלא מזמן לזמן וכיוצא ולזה שומר נפשו ירחק משם.

ועכ"ד מאן דאקדים וגומר ואפי' ירצה לעשות שם משכן צדק לא יוכל כיון שנתאחז שם הטמא ולזה יקשה אי הכי וגומר ותירץ שאינו מפני שיש כח לחצוני לעמוד בפני מדת צדק אלא שאין מדת צדק עושה שם משכן אחר שנטמא המקום אמנם אם תחלה שכן צדק הם בורחים מהקדושה שאינם יכולי' להראו' במקום הקדש. ועכ"ד לא נפיק מפני שאין עתה טהרת צרעת הבתים ועכ"ז יתקן מעט שיחליש כחו שלא יוכל להנזק או שמשנים דירתו וימאס המקום כדי שלא לקטרג בקדושים ופעמים מסתלק ואחר סלוקו יבא שם צדק אמנם כל זמן שיעמוד שם החצוני לא יבא שם הקדושה בגין דקדושה וגומר:

א"ר יצחק לפי דבריך שהוא כולי האי ואולי למה לאטרחא מה שאפשר שלא יועילהו א"כ יקח לו בית במקום שיהי' שמור שמירת קונו. אמרו נזיל קס"ד דמותר לראות כאו' לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות ור' יצחק פי' שהיה אסור אפי' להסתכל בהם מפני שאסור להסתכל בפני רשעים וז"ש אסיר לן לאתחזאה ואין צריך לומ' אנו שאין לנו עסק שם אלא אפי' האי בר נש אסיר ליה וגומר ודא ע"ה שעושים הקטרת בנחשיהם ולא עוד אלא כל מיני קסם אסור ומה שאמר בכל מתרפאין היינו לעשות מיני משיחא וכיוצא בעצי איסור חוץ מעצי אשרה. מעבדיה קשוט אפילו זה שמת ע"י החצוני לפי שהיה חייב נתן לו רשות לפגוע בו להמיתו. וגם ארחתיה שגרם שנזוק ולא נתרחק מהבית הזה כדי שיצטרך לבא עד הנה ארחתיה דין:

א"ר אלעזר וגומר הוק' לו שלפי מה שנאמר לעיל בנגעי בתים נמצא שאין ראוי ענין זה להמצא אלא דוקא במעשה הגוים אבל במעשה ישראל ובנין ישראל לא וא"כ שתי וערב שטוה אותו ישראל מא"ל לכך פירש שאפי' בסתמא שורה שם הטומאה שאין רוח קדוש' שורה אלא אם יזמנוהו שם וזה שלא הזמין הקדושה והיה המקום ריקן נזדמן לו החצוני בגין דאיהו זמין תדיר וגו' וכל מקום שמוצא ריקן שורה שם. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. פתח ר' יהודה הוי בונה ביתו בלא צדק וגומר זה נתבאר לעיל דף נ' ע"א דבעי לאדכרא שם שמים על עובדוי וצדק היא מ'. ואומ' ועכ"ד מאן דאקדים ונטיל אתר וגומר רצה לתרץ דברי האיש ההוא שאמר כי היה בנו לומד תורה תדיר ומהדר לה בההוא שתא ועכ"ד אתזק תמן ורצה לבאר לו כי לא ישים תיפלה ודופי בתורה חלילה שלא הגינה עליו כי הלא להיות שקדם הרוח ההוא בבית ההוא לכן השכינה בורחת מההוא טומאה ולא אשתכחת בהדי בריה אע"ג דעסיק באורייתא כיון דההוא רוחא קדים, והק' לו ר' חזקי' כי א"כ שקלי כחדא וגומר ותריץ ר' יצחק דלאו אינון שוין ח"ו אך הטעם כי כשקדים צדיק אז ודאי לית יכולת ורשו למקטרג לאשתכחא תמן אך כד אקדים טומאה עם היות כי יש יכולת ורשו ביד הצדק לאעברא ליה מעלמא עכ"ד אינה רוצה להמצא במקום ששרתה שם טומאה כי שונא אותה כי לא יגורך רע. מהרח"ו נר"ו:

מאן דפקיד מלוי שמוסר אותו לשטן והיינו ונשמרת שבכעס לא תאמר דבור רע שמזדמן שם. ובענין אברהם קשה וכי ימסרנה כדי להציל עצמו וכ"ש שגם על הממון היה חושש באו' יטב לי בעבורך. ותי' ואמר שלא היה מוסרה מפני שמירתה ואדרבה היה אוכל שלל בעבורה שכך הדין כאו' בטח בה שלא תמסר מפני זכותה ושלל לא יחסר עם היות שלא תמסר ועכ"ז ברשות עשה כדמסיק ולא עוד וגומר וזה כפי פשט הכתוב ועוד שלא תלה הטובה בהם שהיל"ל יטיבו לי אלא השמירה שעמה מצות הבורא וייטב אהדר לקב"ה והיינו ועוד דקאמר לעיל שהוא תירוץ ב' לתקן הכל. דלא תסטי וגו' שלא יפתנה יצרה ויסתלק השמירה ויהיה למפרע הכל עון ופגם. על דבר במאמר פיה שהיתה מצוה למלאך שמירתה הכה תכה.

ת"ח עשר וגומר לתרץ טעם יפה על ענין ירידת אברהם למצרים סימן לגלות בניו ולקיחת שרה סימן תחלת הגלות ושליטת פרעה להביאה אל ביתו ואח"כ לא ישלוט בה אלא יכה אותו י' מכות כ"ז סימן שלא ישלוט בישראל ויוכה בעבורם עשר מכות ושלל שלקח סימן ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והכל סימן לבנים ואין לתמוה כלל על עניינם וכן פי' ר' אבא שענין מצרים סימן לגאולה העתידה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ומה בהאי כך וגומר ר"ל כי כאן שלא היה האדם מזכיר שום דבר בפיו עם כל זה היתה הטומאה שורה עליו מכ"ש מאן דפקיד וגומר ר"ל דלייט ומקלל כדרך שיש אנשים שמקללים את חפצי ביתם כשהם בכעס ואו' ומזכירים שם הטומאה עליהם כמו שאומרים יקחם השטן או ילכו לאבדון וכיוצא במלות אלו כי אז שורה הטומאה ודאי שם כי ברצונו ובמאמר פיו באים שם. ובג"כ ונשמרת וגומר פי' דבור רע שלא לקלל את עצמו או את כלי ביתו וזהו ונשמרת מכל דבר רע וכן ביארנו זה לעיל פ' צו דף ל"א ע"ב:

ר' אלעזר וגומר סמיכות זה המעשה בכאן הוא לסיום הפ' מענין המאורע ולטובה כי שלח הקב"ה הנגעים במצרים לפרעה בימי שרי וכן בעת צאת ישראל ממצרים וכן לע"ל במהר' בימינו עתיד הקב"ה לשלח כל אלו הנגעים והצרעת שבעולם על האומות וזהו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות אכי"ר. והקושיא מבוארת כי איך יסגור את אשתו ביד הערלים ויאמר אחותי היא כדי שיחשבו שמותרת היא להם כדי שייטיבו לו ותירץ כי טבע הצדיקים להקטין עצמם וכמ"ש יעקב קטנתי מכל החסדים וגומר ועם שאברהם צדיק גמור היה לא רצה לסמוך על הנס כאשר מצינו בשמואל שאמר ושמע שאול והרגני ולא סמך בזה על זכותיה וגם השי"ת לא רצה לאפקא זכותיה מיניה להטיב לו בשכר זכיותיו רק בזכות אתתיה והסוד מצפון זהב יאתה כמ"ש רבא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו והסוד ידוע כי כל העושר מן השמאל וכמ"ש בשמאלה עושר וכבוד ומשם הוא יניקת הנקב' מן השמאל ושם כל העושר גנוז והביא ראיה מפסוק בית והון נחלת אבות וגומר וביאר בו פשט נפלא והוא כי יש להקשות וכי בית והון אינם מהשי"ת ח"ו לזה ביאר הכי פי' כי הנה לפעמים אעפ"י שאין זכות לאדם להיות לו עושר עכ"ז לפעמים זוכה האדם אליו מצד זכות אבותיו ויורש העושר מהם וזהו בית והון נחלת אבות ועם היות שאין הבן כ"כ זכאי מתקיים בידו אותו העושר מצד זכות אבותיו. אמנם בלתי ירושת אביו כי אם מחדש מיד השי"ת צריך זכות גדול ואמר כי לפעמים ימצא כי בית והון הנזכר יהיו מהשי"ת אליו ולא באמצעות אביו והיא כשיש לו אשה משכלת כי בזכותה זוכה אל העושר וזהו בית והון וגומר ולפעמי' יבאו מה' לבדו ולא ע"י נחלת אבות והוא כשאשתו משכלת וצדקת וכן כתיב אחריו בטח בה לב בעלה וגומר כי בוטח בה שלא יחסר לו שלל וממון בעבורה. ונחזור לענין כי עם היות שמצד אשתו היה רוצה שייטיבו לו לא ח"ו מצד עביר' שיתעללו בה חליל' רק כי סמך על זכותה וידע שלא תארע תקלה בה וראה מלאך א' הולך תמיד עמה לשומרה ולכן ידע כי לא יתקלו בה וסמך על זכותה למען ייטיבו לו והכל בצדק ומשפט וז"ש למען ייטב לי ע"י זה המלאך ההולך עמך כי הוא יצילך מבוא תקלה על ידך והוא יורישני ממון העמים והוא ייטיב לי ולא אמר ייטיבו לי כי היה נראה ח"ו כי בשכר שהיו מתעללים בה היו מטיבין לו המצריים חלילה וחס. רק האי אל המלאך ההולך עמה כי הוא ייטיב לו. והביא ראיה לזה מדברי אברהם וחיתה נפשי בגללך שביאורו למען יטב לי בהאי עלמא בעושר העמים ולא ע"י עבירה ח"ו כי אז הרשע קרוי מת רק וחיתה נפשי וגומר לעה"ב כי לא תארע תקלה בידך. ואמר כי כן היה הדבר כמו שהיה הוא מובטח כמ"ש על דבר שרי וגומר ר"ל על דבור שרי כי היה המלאך אומר לה רצונך שאכה אותו והיא היתה אומרת הכה ואז המלאך מכה את פרעה כמ"ש ז"ל וזהו על דבר שרי ר"ל על דבור וצווי שרה. ואו' הה"ד כימי צאתך וגומר זה יובן מפרשת בשלח דף נ"ד סוף ע"א דהוה ל"ל אראך אך אראנו קאי על תחיית המתים שיקומו האבות בתחיה ויראנו נפלאות השי"ת שיעשה עם בניו אמן ואמן. עכ"ל:

מג ע"ב רעיא מהימנא בס"ד פקודא דא למגזר לתמניא יומין וגומר נכלל במצוה ב' דברים הא' המילה בעצמ' והיינו למגזר הב' בזמנה לתמניא יומין ויש במצוה הזאת תוספת מעלה על כל המצות שקראו הכתוב סוד וז"ש גזירו דקיימא קדישא רזא עילאה כד"א וגומר ואו' למאן דאינון יראיו כלומר או' ובריתו להודיעם אין הכוונה להודיעם לשאינם יראים אלא אהדר ליראיו הנז' וקרא הכי קאמר סוד ה' שהוא הברית בעצמו אין ראוי אלא ליראיו והטעם שהם דחלי חטאה שלא יפגמו אותו וז"ש אינון דחלי חטאה ומ"ש אח"כ ובריתו להודיע' דייק מלת להודיעם דהיינו הודעת הטעם וסוד המצוה בעצמה וז"ש דהאי רזא דקיימא קדישא לא אתחזי לגלאה בר להו וז"ש ובריתו ראוי להודיעם הטעם והסוד כיון שכל עצם המצוה אינה אלא ליראיו דחלי חטאה שלא יטמאוהו א"כ ממיל' שהסוד אין ראוי אלא להם ולא לזולתם וז"ש לא אתחזי לגלאה וגומר וענין סוד המצוה כבר נתבאר בכמה דוכתי אמנם בחינתה לתמניא יומין איהו לחיובא ואינו לולד עצמו שאינו בן חיוב אלא לכולי עלמא ב"ד ואביו שחייבים למולו והטעם ליום השמיני הוא כי סוד הברית ביסוד בלי ספק ומ"ש דאיהו תמינאה לכל דרגין כלומר כאשר נמנה מחכמה והכתר לרב העלמו אינו בכלל ואע"ג שהימים מחסד ולמטה לז"א יום השמיני דא הוא אה קיימא מפני שהוא יום א' מהימים נק' יום ונק' שמיני מפני שהוא תמינאה לכל דרגין לא לימים וגזירו דהאי קיימא וגו' כלו' מה שאנו אומ' כריתת הברית אין הכוונה כענין הברית במקומות אחרים שהברית בעצמו נעשה כי הברית עצמו תחת הערלה אלא העברת הערלה הוא ענין הברית א"כ יורה על העברת הערלה העליונה מעל הקדושים. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ואיהו תמינאה וגומר הענין כי הם ז' היכלות דנוקבא ולעילא מנהון יסוד שהוא תמינאה מתתא לעילא וגם הוא נק' יום השבת כנזכר בסוף מאמר זה גם כי בריאתו וציורו הוא מחכמה ולמטה ויהיה יסוד ח' בסוד ח' דאח"ד והענין כי הזכר הוא כלל ח' ספירות מחכמה עד היסוד כנודע כי הכתר עטרה על ראשו אמנם מה שנק' בשם אדם הוא מחכמה ולמטה כנודע. והנה יסוד סיום השמונה ולכן המילה ביום השמיני שהוא ביסוד וזהו סוד ה' ליראיו ר"ל כי אותו סוד ה' שהוא ביסוד הנק' סוד כנודע מפ' ויקרא דף ב' ע"א ר"מ והנה יסוד הזה אינו מתגלה אלא ליראיו הם ישראל ולא לאומות כי לא עשה כן לכל גוי. וז"א ואיהו תמינאה לכל דרגין פי' לכל קצות האדם העליון שהוא מחכמה ולמטה ואומ' וגזירו דההוא קיימא לאעברא ערלה מקמי ברית בזה אבאר לך בקיצור מופלג מה שיש ספק א' בדול בסוד המילה הינן היא אם ביסוד אם במ' כי רבו בזה המחלוקות וגם כי הזכר מה צורך לו אל הפריעה הרומזת במ' אך הענין כמ"ש בפ' בחקותי דף קט"ו ע"ב דבכל אתר דאתמר ברית הוא קשר יסוד ומ' וחיבור שניהם כמו שביארתי שם וע"ש והנה יש ב' קליפות גדולות א' כנגד היסוד וא' כנגד המ' וצריך להעביר את שניהם כדי שיתגלה ברית העליון הוא חיבור יסוד ומלכות כמבואר ובהעביר שניהם אז יתגלה הקדוש' וזהו לאעברא ערלה מקמי ברית ותחלה מסירין הערלה שהיא כנגד המ' ואח"כ פורעין עד יתגלה יו"ד היסוד אבר הקדוש כאשר הארכנו בזה ואין פה מקומו ובלא תרוייהו לא אקרי ברית כמבואר. והנה ידעת כי בהכרח יש איזה אחיזה אל החצונים בקדושה דאי לאו הכי לא מתקיימן והוא סוד התמצית היורדת שם מן ארץ יש' ולכן לית לאתנהגא קלנא בסטרא אחורא וגו'. עכ"ל:

מד ע"א כניש פמליא דיליה הוא סוד קשר ההיכלו' ואתגלי סוד האור העליון דרך היסוד מתנוצץ במ' ומשם לכל ההיכלות והחטאת הרובץ לפתח היכל לבנת הספיר מתעבר משם כדי שיתגלה האור דרך פתח היכל לבנת הספיר לכל הקדושים למטה שהם נשמתן של ישראל וז"ש אתדחיא ההוא ערלה מעל עמא קדישא והינן מתעברת הערלה לתוך נוקבא דתהומא רבא ששם השמרים נתנים להם והיינו מאנא דמזמני' לו בעפר' דהיינו מאכל הנחש כדפי' ואם לא יתנו לו חלקו מהשמרים מהמותר דהיינו עפר היינו קלנא שמרעיבם וממיתם לכך צריך להאכילם העפר שהוא לחמו והיינו מדוריה דקאמר דהיינו בנוקבא דתהומא כדפי': כל בר נש אצטריך וגומר היינו בחינת כל הבן שכל אבריו נכאבים במצוה ונקרבין לקרבן לפני ה' כי עד עתה לא היתה השכינה חופפת בכנפיה עליו מפני פגם הערלה ועתה בהעברת הערלה הוא נכנס תחת כנפי השכינה בבחינות הקדושה. שבת הוא סוד ויכלו דהיינו יסוד והטעם כי הקרבן לייחד היסוד הקושר ת"ת ומ'. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. לית לאנהגא קלנא וגומר כדאוקימנא פ' פנחס דף רנ"א ע"ב דאית ביה חוטא דרכיו ופרשת ואתחנן דף רסיה ע"ב דלית לאתנהגא בהו קלנא. והנה אחיזתם הוא בקצה הקדושה ובתחתיתה הנק' עפר קרקע המשכן הם סוד מארי דינא קשיא שהם סוף כל הקדושה ומתמן הוא אחיזתם וזה נחש עפר לחמו ועיין בפרשת נשא דף קכ"ה ע"א ולכן בעת שחותכין הערלה משימין אותו בכלי א' שבו מעט עפר. והנה היינו יכולין לפרש במ"ש כי לעם הארץ ההיא ערלה ופריעה היא לשזבא יתיה מגיהנם ולכן יהבין לההוא מקטרגא ההוא חולקא דעפר שהוא סוד הערלה הנקר' עפר כנזכר בפרשת פקודי דף רס"ו ע"ב בגין דלתזן מיניה ולא ישלוט בגוף האדם לאחר מיתה כמ"ש ונחש עפר לחמו שהוא האדם שעליו נאמר ויצר ה' אלהים את האדם עפר וגומר וכנזכר פרשת פקודי דף רס"ח ע"ב: כל בר נש אצטריך למחדי וגומר זה מבואר וענין שבעת הימים הענין הוא כי ששת ימי החול שולטים בעולם והמ' עליהם יום הז' ואז ראוי להקרבה אם היא בהמה או אם הוא אדם ראוי למילה בתחלת יום השמיני כי אז נתיישב רוחא בגופא ודאי עכ"ל:

סליק פרשת תזריע. ברוך י"י לעולם אמן ואמן:

ר' אבא פתח וגו' לאסתמרא אורחייהו דרכים שאינם ממש הנפקדים בתורה אלא כענין קדש עצמך במותר לך וכיוצא שבהם תלוי ענין גדול, ולדחלא וגו' היינו לענין התורה שלא יטה ממנה ימין ושמאל והיינו מדרגת ירא חטא שלא יבא עון ממש לידו. דלא יסטי מאורחא וגו' שלא יטה קצת מדרך הישר וכיון שנטה סופו לעבור על ד"ת והיינו ולא יעבר וגו' וכיון שעבר סופו לישכח ממנה מכל וכל וז"ש ולא יתנשי ממנה וכמו שדרשו בפסוק אשרי האיש וגו': דכל מאן דלא לעי פי' לומד תמיד דלא פסיק גרסא מפומיה ולא ישתדל יר' על היותו משתדל וטורח בה בעיון ולהוסיף ולא גירסא לבד. או יר' לעי מדרש אשתדל מעשה ששניהם כא' טובים דכל מאן וגו' יר' דכיון שעונש המבטל גדול ראוי להחזיק בה. נזיפא היא וגו' הטעם תורה הוא הת"ת וזה שאינו עוסק בה נזוף לאותה מדה. רחיקא הוא וגו' שלא תאמר ת"ת יסתלק ממנו אמנם שאר המדות יהיו עליו שאינו אלא רחיקא הוא מיניה ולהתרחק צריך שיסתלקו ממנו גם נה"י ואפי' המ' וז"ש שכינתא לא שריא עמיה ואין לו חלק לא בקב"ה ולא בשכינתיה כי פגם בלימוד ובמעשה כנז'. אינון נטורין וגו' מלאכים המלוים לו לאדם כאו' כי מלאכיו יצוה לך וגו' ולא עוד אלא דמכריזי וגו' אחרים המשטינים. אסתלקו סורחניה כענין וטמא טמא יקרא שלא יטמאו מהקליפות אשר סביביו. דלא חס וגו' פי' זה שאינו לא בתורה ולא במצות אינו חס על כבוד השם שהיא השכינה כי לא ייחדה. ווי לי' אפשר שהם דברי ר' אבא. עילאין קב"ה ושכינתיה ותתאין המלאכים. לית ליה חולקא באורייתא ת"ת ובאורחא דחיי מ' מסטרא דחיי שהיא שואבת ע"י אורח שהוא היסוד אליה. אלא מסטרא דמותא איהי חולקיה וזה נגד תורה ומצוה שעזב.

וכד איהו אשתדל וגו' היינו מעשה המצות נגד המ' ותורה נגד הת"ת כנז'. כמה נטורין כאו' כי מלאכיו יצוה לך וגו'. ועוד שמעתי כי שש מחנות הם סובבים את העוסק בשש סדרים. לנטרא ליה שלא ישלטו עליו החצונים ולא יזיקוהו. שכינתא שריא וגו' דשכינתא רדיף בתר צדיק. מכריזי קמיה הקדושים. דיוקנא דמלכא מצד הגוף כאו' כי בצלם אלי"ם עשה את האדם שלא קלקלו במעשיו והענין כי הכרת פנים יעידו באדם. לבריה דמלכא שיש בו נשמה דאצילות. אתנטיר הוא בעלמא שלא יוזק לא בגופו ולא בממונו. אתנטיר בעלמא דאתי שלא יחטיאוהו החצונים או יר' לעת סילוק נשמתו:

ת"ח וגו' אהדר למאי דקאמר כמה אית להו לבני נשא וגו' כי הנטיה המועטת עושה הכרעה מרובה שהרי לשון הרע לאו א' שבתורה וגרם כל זה לשולף חרב חדה דשפיך דמי ואפשר דלהט החרב שהם החצוני' מתעוררים בלשון הרע הנז' בפ' פקודי. דתנן חרב אית היינו חרב נוקמת וגו' להט החרב שתחתיה. זאת תהיה וגו' פי' זאת דהיינו חרב דאתקרי זאת תורת המוציא שם רע וגו':

זאת תהי' וגו' ר' אלעזר פתח וגו' ת"ח לא ידעין שלא קבלום מאבותם. ולא שמעין ממוכיחם. ולא מסתכלי הם בעצמם בענין. ברעותא דמאריהון פי' רצון קונם בעבודה הנרצית לפניו וכרוזא קארי בכל יומא הם המלאכי' המכריזים ומזהירים לאדם בעבודה ואע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי ר"ל כי הנשמה הרוחנית שבאדם שומעת הדברים ומזהירו ואינו שומע לעצתה. ותרעין סתימין שערי היכל לבנת הספיר וכל חלונות השגחת הקדושה הם נסגרים כדי שלא ישלטו ויכנסו שם החצונים המתפשטים וזהו סוד שמירת הלוים במקדש שיש להם כח כנגד אותם השמאליי' וסוד נעילת שערי היכל:

אתער נוקבא דתהומא רבא ששם כניסת החצונים בצד הצפון החרב והם שולטים בלילה. כדין קב"ה אפיל וגו' הכוונה שהשינה חלק א' מס' במיתה ולא מיתה ממש אלא החלק הא' מס' הדבק והקרוב אל הקדושה ממש מסטרא דגבורה והיא השינה ודין זה נשפע אפי' אל הצדיקים שבג"ע עד חצות הלילה הר יונקים מצד השינה והדין וישנים והיינו דקאמר הכא ואפילו אינון וגו' דהיינו המלאכים והצדיקים וכ"ש הגלגלים ושאר הנבראים אשר למטה מהשינה הנז' שכולם ישנים ומתלבשים בשינה ומשכרים מינה והכוונה שכולם ממעטים בשמחה ואינם מתייחדים יחד בעסק התור' אלא מעט הנה ומעט הנה עד חצות שכולם מתועדים ומתעסקים בתורה וקב"ה משתעשע עמהם כמבואר בכמה דוכתי. ואינון שטאן וגו' החצוני' הנז' ומודעי לון וגו' היינו החלום שא"א בלא דברים בטלים:

ובני נשא אתקטרו וגו' נתינת טעם למה יש להם כח לשחק ולהתל בבני אדם מפני שבני אדם אתקטרו בחלקם שהיא השינה והדין והמיתה. כד אתער רוח צפון הכוונה כי הרוח ת"ת וצפון הוא בהיותו מצד הגבורה בחצות לילה.

כרוזא קארי וגו' זה מלאך גבריא"ל וקב"ה ת"ת עאל לגנתא דעדן מ' עאל בה ומאיר בה והנה הצדיקי' שלבושם מאויר ג"ע דהיינו השכינה ואורה ושפעה אז הצדיקים לבישם מאירים באור המלך והם נחקקי' למעלה ואור עליון נשפע בהם וזהו שעשועו של קב"ה עמהם בג"ע.

וכדין שלהובא היינו כח היוצא מגבריאל שר הגבורה והאש ובא אל הכח הממונה על הגבר התחתון והיינו דאמרינן קרא הגבר ופי' בגמרא קרא תרנגולתא.

וכל בני עלמא וגו' בסגולה כדי שלא ליתן פתחין פה אנסני שינה לזה בחצות לילה כל בני עלמא מתערי ולית מאן דיתער וגו' לעסוק בתורה. כרוזא קארי להעיר אותם המשוררים בבקר שיש מחנות ידועי' לשורר בבקר ומהם בערב ומהם בחצות לילה והיינו אומ' ברן יחד ככבי בקר והם עיקר שהם מצד החסד והשאר הם נטפלי' אליהם והיינו ויריעו כל בני אלי"ם והיינו אומ' וכל חיילין ומשריין משבחן ליה וגו' והטעם דכדין כמה תרעין אתפתחו שערי שפע ומזון לכולם שכולם שואבים מצד החסד:

ותרעא דאברהם היינו חוט של חסד משוך על אסתר וממנה לכל הנגררים אחר תיקוניה. וכן לזמנא לכל בני עלמא דהיינו להשפיע מזון לכל העולם כולו ויטע אברהם אש"ל אכילה מצד הגבורה שבחסד דתמן פתורא שולחן בצפון. שתיה מצד החסד דתמן מים. לויה מצד יעקב שבה מתלוה השכינה ושפע זה שנטע והשפיע אברהם הוא בבאר שבע שהיא המ' כלולה משבע מחסד עד המ' והיא באר שהיא נובעת מימי שפעה לכל הצריכים מי שפע מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ר' אבא פתח גורו לכם וגו' הכל מבואר ופי' הפסוק כך הוא גורו לכם תמיד מפני חרב הלשון הרע ותמיד תתייראו שלא תפלו ברשת היצה"ר לדבר לשון הרע הנמשל לחרב כי אם כה תעשו הנה כנגדה יש חרב אחרת שעתיד להפרע ממך שהיא חרב לה' מלאה דם והיא השכינה הנק' חרב כשיונקת מן הגבורה דם דין קשה בסוד התכלת שבציצית רצועה לחייביא וז"א כי חימה עונות חרב ר"ל החימה וכעס של העונות האלו הוא חרב לה' מלאה דם ולכן צריך שתדעון שדין ר"ל שיש דין בעולם והדין של המספר לשון הרע הוא ע"י חרב הנז'. וזה ממש נרמז בזה הפ' זאת תהיה תורת המצורע כי זאת היא המ' הנק' חרב. ומצורע הוא המוציא שם רע ואמר כי תורת דין המוציא שם רע וענשו הוא ע"י זאת הנק' חרב לה':

ר' אלעזר פתח וגו' הכל מבואר כי תרעין של ההיכלות העליונות נסגרים כדי שלא יכנסו החצונים כי אז זמן שליטתם וכדין משטטי בעלמא ואז שינה הוא סוד א' מס' במיתה הבאה מצד הטומאה שורה על כל בני עלמא כמו שביארנו בפ' ויגש דף ר"ז ע"א ואפי' על הצדיקים דאית בהון אתערותא דחיי הוא סוד כל אשר נשמת רוח חיים באפיו אפי' עלייהו שריא שינה א' מס' במיתה וענין השלהבת היוצאת ביארתיה בפ' בהר סיני דף ק"ז סוף ע"ב ע"ש כי הוא סוד גבריאל שהיא שלהבת אש הגבורה שהוא רוח צפון ותרעא דאברהם הוא סוד וימינו תחבקני כי בחצות הלילה אתער רוח צפון בסוד שמאלו תחת לראשי ובצפרא אתער אברהם בסוד וימינו תחבקני כנז' פ' תרומה וריש פ' נשא דף קכ"א. והנה האיש הקם בחצות לילה הוא מעורר זווג העליון ודאי וא"כ מי הוא זה אשר יתרשל בזה בהיות לאל ידו לעורר הקדושה זו ויתרשל מלעשותה ולא יזכור יום המיתה כד יתערון עליה בדינא ויאסר על מטתו וגו' עכ"ל:

כד יתערון עליה בדינא ויגזרו עליו מיתה ויתפש בקולר בחוליו אשר ימות בו מפני שנפל למשכב ואין לו ליפדות וז"ש ולא אשתכח וגומר עד דלא ינפוק וגומר פי' רישא דקרא הכי קאמר כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה וכצפורים האחוזות בפח כהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאום. ופי' סיפיה דקרא ואמר בהיך אנפין יקומון וגומר היינו אומרו כהם יוקשים בני אדם לעת רעה וגומר ורישיה דקרא קאמר כי גם לא ידע האדם הכוונה על שאין האדם נותן לב לדעת מה שיארע לו בעתו דהיינו הסתלקו מהאי עלמא בכמה דינין וגומר מפני שתפישתו קשה כצפורים האחוזות בפח שאין להם כח להמלט כהם יוקשים בני אדם בעת הדין שאין להם כח וזכות להמלט. נפשא עם גופא היינו חיבוט הגוף והנפש יחד בהיותו גוסס. עד דיתגלי עליה שכינתא כדדרשו מפסוק לא יראני האדם וחי וכן תוסף רוחם יגוועון. חדדו לסכינא וחושבים שרוצים לחתוך בשר ופורש מהאש וכן הנפש חושבת להתדבק בשכינה ופורשת מהגוף:

לבתר אתדנת בכמה דינין קודם הגיעה לגיהנם וז"ש עד דאשתאבת וגומר וגופא בקברא היינו דין הקבר שהוא כד שיתעכל הבשר ולפי דבריו כל זמן שהגוף נדון בקבר הנפש אינה נכנסת לגיהנם וז"ש ונפשא באשא דגיהנם וגומר וכן בדין שכל זמן שהנפש נדונית עם הגוף אינה בגיהנם ונודע שענין חבוט הקבר הוא שמלבישים גוף ונפש יחד כאו' אך בשרו עליו יכאב וגומר עד שיתעכל הבשר כנזכר ואח"כ עונש גיהנם ואח"כ עונש הבדלה מן הצדיקים שאינה לא בגיהנם ולא בג"ע וע"ז אמר עד ההוא זמן דקבלת עונשא וגומר ולפעמים מגיהנם מתלבנת ליכנס לג"ע וז"ש בתר דקבילת וגומר. וסלקין עמה מלאכי שלום המוציאים אותה מתוך גיהנם. ואתסחי תמן טבילה זו היא במים ליטהר מזוהמת גיהנם עצמו שעולה מטומאה לטהרה. כדין סלקין עמה מג"ע של מטה אל ההיכלות העליונים. עד דאתקרבת וגומר היינו ע"י מיכאל השר הגדול שהוא כהן עומד ומקריב נשמתן של צדיקים בהיכל הרצון האי נפשא דלא וגומר שיש בה מעשים הגונים אלא שנטמא' ומטהרת בגיהנם ונכנסת לאכול בתרומתה. אמנם הנפש החסירה אין לה תקנה אלא מגיהנם מתגלגלת ונדונית ויש שאין לה אפילו זה אלא אבודה מכל וכל והרשעים הם הם המזיקים ואין לה תקנה כלל:

וזאת וגומר ר' יצחק פתח וזרח וגומר אוקמינא לה בנשמתא בערך שהיא שמש וזורחת לגופו של אדם כדמסיק. ואל מקומו במקורה העליון בג"ע של מעלה ששם משכן הנשמות. ובא השמש בסילוקה מעולם זה ויטהר בתשובה שאין צדיק בארץ וגו'. ואחר יאכל מן הקדשים מזון רוחני אשר לנשמות: זאת תהיה וגומר מצורע היינו מוציא שם רע או מוציא רע דהיינו לשון הרע אין להם צד להמלט מתורה זו דהיינו עונש זה ואפי' בתשובה אלא בהכרח יקבל עונשו לנקות שהקב"ה לא ישא לעונו אפי' אם ישוב והיינו ביום טהרתו שיטהר עצמו בתשובה להקל ואח"כ והובא.

ור' חייא פליג אדר' יצחק ואמר שאין הטעם שלא תקובל תשובתם כנזכר כי גדולים מאלו הקב"ה מקבל תשובתם אלא הטעם הוא שגרם לעצמו כדמפרש ואזיל כל מאן דאפיק וגומר. אסתאבן כל שייפוי מצד רוח הטומאה הנשאב בגופו ומתגשם בגופו ופועל בו צרעת וז"ש ויתחזי לאסגרא הרוח הנשאב בו ואמר בגין דההוא מיליה בישא של לשון הרע שדבר סלקא לצד החצונים ואתער רוחא עלוי וזה בסגולת העבירה הזאת לעורר הטמאה. וכיון דאתי לאסתאבא מסאבין ליה יותר מדאי שנתן רשות לטמא כרצונם:

פתח ואמר איכה וגומר מאן דהות מהימנא וגומר פי' כדמפרש קרא לקמיה מלאתי משפט דהיינו היותה כסא אל הת"ת הנקרא משפט ודאי כי צדק שהיא השכינה ילין בה וצדק ומשפט תרוייהו כחד כדכתיב צדק ומשפט מכון וגומר ואז היתה נאמנה לבעלה ודאי והשתא דאסתלקו אלין סטרין עילאין מינה היתה לזונה זניאת בתר נוכראין וז"ש אתהדרת לזונה. וז"ש אסתלק מינ' קב"ה ושריא בה רוחא דקטולי דהיינו הקליפות והמרצחים. ומה ירושלם וגומר מקום הקדושה יש כח ביד בני אדם להפכה ברשעתם כ"ש הרשעים עצמם. הה"ד זאת תהיה הנזכרת לעיל מפ' זו תהיה תורת המוציא וגומר שהוא המשיך על עצמו כדפי' לעיל וביום טהרתו והובא וגומר. ור' יהודה פליג דזאת ממש היא תורת וגומר ודלא כדפי' ר' יצחק ור' חייא. לקבליה וגומר ירצה זאת היא המ' תורת המצורע שהיא כנגדו ליפרע ממנו ודקדק באו' מוציא שם רע כי המ' שם טוב נקראת שהיא מהטוב העליון וזה הוציא שם רע שהיא אשה זונה רעה הוציאה והפשיטה בעולם ולכן היא נפרעת ממנו שצמצם שכינתה: ביום טהרתו וגומר קשיא ליה כי הכ' אמר והובא אל הכהן ואח"כ אמר ויצא הכהן א"כ מאי והובא דקאמר לזה פי' דצלותיה לא עאלת וגומר לכן אחר שקבל תשובה והרהר תשובה והובא תפלתו אל הכהן שהיא הימין הפשוטה לקבל שבים אבל קודם לכן לא יובא תפלתו אל הכהן דמאן דאית ליה לישנא בישא צלותיה לא עאלת וגומר ואחר הכנס תפלתו אל הכהן יצא הכהן ויתפשט לקבלו בתשובה והיינו ויצא הכהן. עץ ארז הא ידיע פירוש מהצד שנמשך להם הקושיא ואמרו עץ הא ידיע כלומר פשוט ומוסכם שהוא הת"ת העולה להשתרש אל הכתר וז"ש כד"א מן הארז אשר בלבנון פי' עץ ארז יהיה הת"ת המושרש ממקומו עד הכתר וזה אמר לאשתרשן נטיעי כלומר אינו חשוב שרשים אלא אותם המשתרשים בכתר א"כ השתא יקשה אזוב למה מי שנאחז בת"ת בבחי' זו למה יצטרך יותר ובאיזו מדה היא והיינו ומה הוא. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. בכמה דינין אתדן וגומר זה נתבאר פ' נשא ריש דף קפ"ז ענין ז' עדנין ודינין יחלפון עלוהי וכן בפ' ויקהל דף קצ"ט ע"ב והשאר מבואר: ומשל השונרא הוא במה שנודע כי החתול לעולם שוכב אצל האש ואינו זז משם ואפי' שרואה שמחדדין הסכין להורגו אינו בורח משם רק אזיל אבתריה של האש. וכן הנפש עם הגוף אפילו בעת הדין ובגיהנם לא אתפרש מיניה כי אין לך חביבותא כחביבות' דנפשא עם גופא. או יחזור לנפש אצל השי"ת כי לכן יוצאה מן הגוף לילך אחר השכינה כי אין חפצה רק להדבק בו לעולם: וסוד מקוטרת מר ולבונה יובן מפ' ויקהל דף ר"י ודף רי"א יובן ענין ואתסחי תמן בהנהו מיא בסוד והשביע בצחצחו' מלשון צחה צמא ע"ש: והנה זהו פירוש פסוק זאת תהיה וגומר כי פי' כי מדבר על הנשמה אשר היתה מצורעת ומטורפת ממעשיה כי זאת היא השכינה כנ"ל היא תהיה תורת דינו וענשו ביום טהרתו לטהרו מחטאתיו ואח"כ והובא אל הכהן הוא סוד מיכאל המקריב נשמות על המזבח האמנם אם הרשיע מאד לעשות עליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון ואין לו תקנה כי לפעמים ישאר המצורע בצרעתו לעולם או עד שיהרסו הבית בסוד הגלגול ונתץ הנפש את עציו ואבניו וגומר ויבא בגוף חדש:

ר' יצחק פתח וזרח השמש פירוש הפסוק על הנשמה הדומה לשמש הזורח ומאיר בכל הגוף בהיותה בקרבו ואז נאמר וזרח השמש כי הנשמה בבואה אל העולם הזה קדושה בלתי שום מום. ואם בצאתה מן העולם היא גם כן טהורה בלתי שום מום כי עדיין היא מאירה כשמש וזהו ובא השמש כי לא נחשך מאורה מפני העונות הנה אז ודאי אל מקומו שואף וגומר חוזרת אל המקום אשר ממנו חוצבה ומשאפת שם ושם זורחת ומתערגת בזיו השכינה. וכיוצא בזה פסוק ובא השמש וטהר כי כשבא השמש בצאת הנשמה מן העולם וטהר ר"ל וטהורה היא הנה אח"כ יאכל מן הקדשים ותתענג בקדושה עילאה כי יכ לת יש בתשובה לטהר הנשמה ממעשיה הרעים האמנם המדבר לשון הרע שהוא הנקרא רכיל שאומר לחבירו פלוני אומר דבר זה עליך או שמדבר עליו רע שמזכיר דבר פגם ומומין שבו וכל זה בכלל לשון הרע. אמנם ג"כ יש מוציא שם רע שהוא שקר שמדבר עליו מה שאין בו והנה אלו השנים לא תליין בתשובה עד שימרק ביסורין כמ"ש זאת תהיה וגומר כמו שביארנו לעיל כי האי זאת עתידה להתפרעא מן המצורע הוא המוציא ש"ר: ר' חייא אמר וגומר. נתן טעם ר' חייא למה הוציא את המוציא שם רע בלשון מצורע וביאר משום דמאן דמוציא ש"ר ראוי להצטרע והיות מצורע והטעם כי הוא סוד סמא"ל שדרכו להוציא שם רע על בתולת ישראל כנזכר פרשת כי תצא ולכן המדבר שם רע נתלבש בצרעת הוא סוד הנחש המצורע כנודע והבן זה מפרשת פקודי דף רס"ה ריש ע"א:

פתח ואמר איכה וגומר רצה לבאר או' זאת תהיה וגומר רצה לומר כי כביכול בהאי זאת ממש אית בה תורת המצורע בסוד לא יעבור בך עוד ערל וטמא באחיזת הנחש המצורע בה על דרך איכה היתה לזונה וגומר ופירוש הפסוק שם הוא כי היה מקונן על ירושלם העיר המהוללה אשר בקדושה ילין בה תמיד ועתה היתה לזונה כביכול יונקת מן החצונים כי זהו פירוש זונה שמזנה עם אחרים. והנה עד עתה היתה מלאתי משפט וצדק ילין בה כי ת"ת ומ' הנק' משפט וצדק שרויין היו בה ועתה שרויים בה מרצחים הם החצונים כי משם כל הרציחה כנודע מפרשת פקודי וזהו ממש אומרו זאת תהיה תורת המצורע כביכול ודי למבין. ואמנם ר' יהודה ביאר הפסוק להפך כי אין ענין כי הזאת עצמה אית בה תורת המצורע ח"ו אמנם כי הזאת מתנקמת ונפרעת מן המצורע המוציא שם רע וכנ"ל והוקשה לו כי אם זה הוא הפי' איך סיפיה דקרא קאמר דאיירי ביום טהרתו אי רישיה דקרא מיירי בעת העונש והפרעון לז"א כי הכוונה זאת תהיה תור' המצורע כי תפרע ממנו אך ביום טהרתו שעושה תשובה אז והובא אל הכהן דלא אית דקאים קמיה תשובה: ר' יצחק ור' יוסי וגו' עץ ארז נודע שהוא הת"ת הנקרא ארזי לבנון כי לבנון הוא אבא ועץ ארז הוא הת"ת ברא דנפק מלבנון אך אזוב היכן הוא ולמה אתיא אזוב בשלמא ארז הוא סוד הטהרה בודאי כי מינה ברחי כל המקטרגים כנודע כי הוא אילנא דחיי ולא אתדבק ביה מותא כלל. עכ"ל:

גליון. וכצפרים האחוזות בפח וגומר עיין פ' ויחי דף רי"ז ריש ע"ב. עכל"ה:

ת"ח בר נש דאשתדל בפולחנא וגומר בעבודת המצות מ' ואשתדל באורייתא היינו תורה ת"ת ולזה קב"ה ת"ת שריא עלוי לעתים אמנם שכינתא אשתתפ' בהדיה תמידית עמו והטעם דשכינתא תמידית עמו וקב"ה לפרקים הוא לפי שהוא עוסק פעמים בתורה ואין תורה בלא שכינה ופעמים במצוה בלא תורה ואז שכינה בלי ת"ת נמצאת השכינה תמידית והת"ת לפרקים. אתי לאסתאבא ירצה כיון שמטה עצמו אל צד הטומאה מיד הם מסתלקים בהדרגה שכינתא מתרחקא ויותר הת"ת ואגב אורחיה אשמועינן הפירוד הנעשה בין הת"ת והמ' וכל סטרא דקדושה הם הנשמ' ומחנות שכינה שעמו אתרחקאן מיניה ובודאי שלא בריחוק הת"ת והמ' אתי לאתדכאה וגומר ועכ"ז אינו שורה עליו כקודם חטאו עד גמר טהרתו וז"ש בתר דאתדכי ואהדר בתשובה וגומר וכל הקדמה זו להכריח שכל ענין הכתוב אינו אלא מת"ת ולמטה ולא כדפי' ר' יצחק ור' יוסי והטעם שאינו פוגם אלא מה שמסתלק ואינו צריך תיקון אלא מת"ת ולמטה. חיות ממש הם נצח והוד שהם חיות פני אריה ופני שור ולפי שהחיות אינם אלא גדול' וגבו' ות"ת ומ' ולזה הכריח על נצח והוד שהם נקראות חיות כד"א וארא החיות וסיפא דקרא והנה אופן אחד בארץ אצל החיות והיינו יסוד בארץ מ' אצל החיות נצח והוד וז"ש לקבל אתר דינקי מנייהו נביאי וגומר שהם נצח והוד ששם יניקת הנביאים והשגתם. אי נמי חיות הם גדולה וגבורה כדרכם בכל מקום וז"א לקבל אתר דינקי ירצה גדולה וגבורה שמשם יונקים נצח והוד והם כלולים יחד נצח בחסד והוד בת"ת וכולם כא' נרמזו בחיות. ועץ ארז הא אתמר בת"ת כנזכר. ושני תולעת סטר סומקא היינו הדין החזק שנשתתף עם האיש הזה לדונו בדינים אלו והיינו ע"י המ' כאומ' זאת תהיה וגומר סטר סומקא ודאי וקראה בשם זה מפני לשון שני דהיינו שניות לעבירה ולדין. ואזוב וגומר היינו יסוד:

פתח ר' יהודה במילי אורייתא בדברי מעלת התורה או מפני שהתפללו אמר עתה שעסקו בתורה. עץ דא אורייתא פי' ת"ת תורה שבכתב ונקרא עץ מטעם ששם בן ד' עולה ע"ץ והענין כי י' פעמים עשרה הם מאה ו' פעמים ו' הם ל"ו וה' פעמים ה' הם כ"ה וכן ה' שניה סך הכל קפ"ו הסר מהם כ"ו של שם עצמו נשאר ק"ס דהיינו ע"ץ. (ואני המחבר שמעתי דרך אחרת יותר נכונה י' פ' ה' נ' וה' פ' י' נ' הרי ק' ו' פ' ה' ל' וה' פעמים ו' ל' הרי ס"ק): דהיא אילנא דחיי שמושך החיים מהבינה אל המ' ע"י היסוד אל ח"י עילאה מצד מציאותו המתפשט מג' ראשונות. רברבא מצד ימין גדולה. תקיף מצד הגבורה החזק'. ונקר' תורה לשון הוראה ואעפ"י שההוראה והגלוי לא יצדק אלא במ' שהיא מגלה ומורה מה שבאצילות כולו עכ"ז יצדק בת"ת לפי שא"א למלכות להורות הנעלם אלא ע"י מה שהת"ת מראה העליונו' בה וז"ש בגין דאורי וגלי יר' אורי למ' וע"י גלי מה דהוה סתים היינו בינה ואפילו החכמה וז"ש ולא אתידע והמ' מגלה למטה. וג"כ יקרא חיים דכל חיים דלעילא ביה אתכללו וגו' ומשפיעים למ' הנקרא באר מים חיים ע"י היסוד מקור מים חיים וז"ש ומינה נפקין. למחזיקים בה לאינון ולא נפרש מחזיקים בידי לומדי' שא"כ היינו ותומכיה אלא היינו האוחזים בה והם התלמידים עצמם שמעלתם רבה וז"ש אחיד בכולא ימין ושמאל ואמצע סוד בחינות הת"ת כדפי' במלת עץ עילאה רברבא ותקיף. אחיד בעילאה הספי' העליונות הנעלמות ואחיד לתתא היינו מקום הוראתם מקום השפעת החיים ודרך כלל תורה בנעלמות ע"ץ באמצעיות חיים למטה וכל זה זוכים המחזיקים בה והיינו לשון הכתוב עץ חיים היא היינו תורה זה חלק המחזיקים בה כנזכר כי הלומדים בה הם אוחזים ממש בה אמנם תומכיה אינם בה ממש אלא בלומדיה ולכך מדה כנגד מדה זכו לנביאי מהימני מפני שהם מרכבה אל הנצח וההוד שהם מעמידים הת"ת שהוא התורה ולכן זכו לנביאי וזה אינו רמוז בכתוב אלא ממילא משתמע ותומכיה זוכים לתומכים שהם נביאי קשוט. ולפי זה לישנא דמאושר יתיר ולזה פי' ואמר אל תקרי מאושר אלא מראשו אותיות דדין כאותיות דדין:

תמכין לאורייתא וגומר יר' לפרש משז"ל מטיל מלאי לכיסן וגו' דהל"ל מחזיקים ידי לומדי תורה מאי לישנא בישא דמטיל מלאי וגומר ופי' כי להשיג מדרגה זו הוא הענין כי כמו שנצח והוד ממשיכים שפע מהת"ת אל המ' והיינו כיסן מ' הנק' כיס תלמידי חכמים יר' נצח והוד תלמידים אל הת"ת האוחז בחכמה הנקרא מלא ברכת ה' כנזכר בתיקונים ומשם ע"י הת"ת נצח והוד חכמים ומטילים מלאי לכיסן וגומר וז"ש ותומכיה מראש הם משפיעים למ' וז"ש מראש דא רישא דכולא דהיינו מחכמה דאיהי רישא לכל גופא וגופא וגומר הכוונה שבכח החכמה בשיתוף הבינה אתפשטת עד סיומא דשית סטרין דהיינו יסוד ששם המלכות יונקת: ותומכיה כד"א וגומר ירצה שנצח והוד הם סומכים אל הת"ת שהוא בעל ששה קצוות כד"א שוקיו שהם נצח והוד אינון עמודי ששה קצוות ומעמידים אותם מטעם שהתעוררות הצריך אל הת"ת בעל ששה קצוות אינו עולה אלא ע"י נצח והוד ששניהם הם מקבלים מלמטה ומעלים ההתעוררות מן התחתו' אליו ובבחינה זו המחזיקים התורה דהיינו שהם מעמידים לה מרכבה אליהם וכפי מה שמעלים ממטה למעלה ממשיכים ממעלה למטה דהיינו מלאי וגומר מן המלא לתוך כיסן שהיא המ' כנזכר וז"ש אינון תמכין לאורייתא מרישא חכמה עד סיומא יסוד ובאמצע ת"ת והמ' יונקת ממנו וז"ש וכל מהימנותא ביה תליא שהוא אוחז מראש ועד סוף וכולל ומייחד אותו. וזכו לבנין וגומר ירצה עתה פי' הפסוק ע"ץ חיי"ם הי"א היינו השכר למחזיקים בה הלומדים כנזכר ותומכיה הוא השכר ירצה יזכו לתומכיה שהם בנים הגונים לנביאים. מאושר אותם שהם מושכים לה סמך מראשו כנז':

ר' יצחק פתח ויקרא וגומר ההוא דשארי במקדשא היא השכינה ובה אתוון זעירין כנודע. כמאן דמזמן לאושפיזא מפני שאינו שושביניו כדמסיק אלא שושבינא דמלכא ולכן זמין ליה לזמנא דמלכא בהדייהו. אדם שלימו דכולא פי' זכר ונקבה יחד מה שאין כן ויקרא שעדיין לא בא אליה המלך עד שבא משה. למלכא ת"ת. מטרוניתא מ'. יהב ליה שושבינא יסוד מצד החסד והיינו אהרן אוהב שלום ורודף שלום: לתקנא לה היינו סתם העבודות כולם תיקוני מטרוניתא. ולאסתכלא היינו צורכי שעה לתקן בשעת קלקול כגון כי יצא הקצף וגומר. כד עייל שושבינא דא אהרן אינו נכנס אלא לייחד דהיינו לא עייל אלא במטרוניתא אבל משה שושבינא דמלכא נכנס בלא זאת שאינו נכנס לייחד אלא לנבואה להמשיך תורה לישראל וז"ש משה שושבינא למלכא וגומר. וכל מלוי דהיינו העבודה לפייסא למלכא וגומר הדברים שהוא עושה שהם בת"ת הוא לפייס הת"ת אל המ' והדברים שהוא עושה שהם במ' הוא תיקונים כדי שיתפייס מלכא בהדה היא מקושטת. שני מדוריה כדכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו. וע"ד אתתקן כגוונא דלעילא כענין היסוד למ' ואיקרי כהן גדול מצד החסד גדולה דכתיב את"ה חסד כהן לעולם מצד הבינה על דברתי יסוד על המלכות הנקרא דברתי ושניהם יחד ומלכי צדק מלך י' דברית צד"ק מלכות. כל מה דאצטריך מבי מלכא אפי' מעולם הזכר נטיל עם היות שהוא שושבין למטרוניתא כיון שהוא צורך אליה ולכן וצוה הכהן ולקח למטהר וגומר עם היות שהרמז בספירות העליונות. הוא קאים לדכאה וגו' היינו טהרת הטמאי' והמצורעי' ע"י הכהן כדי שיהיו כל בני ההיכל דהיינו ישראל טהורי'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ת"ח בר נש וגומר ביאר כי כל הדברים הנז' כאן כולם דוגמא עליונה והענין כי החוטא מתרחק מן הקדושה ובעת שובו בתשובה מסייעין לו בכח כל אלו הקדושות העליונות שרחקו מעליו והם ב' צפרים חיות וגומר כי חיות נרמזין בנצח והוד שמשם יונקים הנביאי' נבואתם ואלו הם ב' צפרים חיות דעליהם נאמר וארא החיות. ועץ ארז בת"ת. ושני תולעת הוא כח הגבורה האדומה ולפי דאשתתף בקדמיתא בהדיה סוד האדום הוא הקליפה עשו הוא אדום לכן עתה להכניע אותה קליפה מעורר את הגבורה בסוד רוח צפון המשבר הקליפין בחצות הלילה כד אתער רוח צפון בעלמא. ואזוב סוד היסוד כי הוא עץ אזוב כי אין לך עץ קטן בכל עצים שבעולם כעץ אזוב והוא סוד ו' זעירא כנודע ולפי שע"י עונותיו הרחיק האזוב מן כנסת ישראל לכן מקרבו עתה לינקא לכנסת ישראל. והנה נודע כי צריך מעשה לשריא עליה עובדין עילאין ולכן הוה נקיט כל הני משום דהנך רמיזאן לעילא ותליין מאלין עילאה ובהאי עובדא דלתתא יתערו אלין עילאין לשריא ביה לדכאה יתיה. והביא כל זה המעשה של ר' יצחק ור' יהודה דהוו אזלי באורחא משום הך סיפא וגו':

פתח ר' יהודה וגו' כל זה הוא מבואר כי הת"ת הוא עץ חיים והוא נקרא תורה משום דכל מה דהוה סתים בעתיקא ובחכמה עילא' הוא מפורש כאן וכאן אתגלייא בסוד שם המפורש והבן זה. ונקרא עץ חיים משום דנפיק מחיים עילאין הם חכמה ובינה בסוד והחכמה תחיה בעליה והם הנק' חיי המלך כי משם השפעת המלך ת"ת זעיר אנפין. ולכן המחזיקים בה הם אוחזים ומחזיקים בכל חיים עילאין דכלהו אתכלילן ביה. ותומכיה הם האוחזין בבעלי תורה ונותנים להם כדי שיתפרנסו לעסוק בתורה הנה אלו נרמזי' בנצח והוד כי הם אוחזין ומעמידין כל הגוף כמו השוקים המעמידין את האדם על עומדו כד"א שוקיו עמודי שש פירוש המעמידין את שש קצוות הגוף עומד עליהם וגם רישא שהוא חכמה הוא עומד על הגוף ומתפשט בו בששה קצוות הגוף הנה כי נצח והוד קיום כל הבנין הנקרא תושב"כ ולכן המחזיקי' ותומכי' את העוסקי' בתור' יוצאי' מהם בנים נביאי' שיונקי' מנצח והוד מדה כנגד מדה: ר' יצחק פתח וגומר כבר כ' בפ' אחרי מות דף נ"ו ע"א ובפ' ויקרא דף ד' ע"ב כי אומ' ויקרא אל משה היא השכינה שעליה נאמר ויקרא וכן אל משה אמר ע"ש. ואומרו ויקרא מלשון יאכלו הקרואים מקראי קדש ר"ל שושבינים ואושפיזין דקדש ולכן הוא אלף דויקרא אלף זעירא לרמוז על השכינ' דבה אתוון זעירין. אמנם התם בד"ה שאומר אדם שת אנוש אלף דאדם היא רבתי אותיות גדולות במה שידעת כי אדה"ר הוא בסוד החכמ' עילא' דמתמן אתוון רברבן ודי למבין. ולפי שהי' נרא' גרעון למשה כי הי' אושפיזא של מטרוניתא לבד לז"א כי אדרב' להיותו עליון שושבינא דמלכא לכן הי' אושפיזא דמטרוניתא וזו היא מעלתו כי להיותו שושבינא דמלכא באה המטרוניתא לאזמנא לי' מפני היותו שושבינא דמלכא ואח"כ המלך הוא המדבר עמו ולא הי' מ"ש וידבר ה' אל משה הוא הת"ת כמו שביארנו ריש פי אחרי מות. א"כ זו היא מעלת משה כי המטרוניתא היא שליח מן המלך לזמנא יתיה ואח"כ מדבר עם המלך עצמו אך אהרן יותר למט' כי הי' שושבינא דמטרוני' ולכן כל עסקיו עמה ולתקן בית מושבה וכמ"ש בזאת יבא אהרן וכל עסקיו אינן אלא לתקן בית המטרוניתא ולקשטא יתה. וכנזכר פרשת ויקרא דף ב' ע"א בר"מ כי משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא הנה כי אעפ"י שנאמר ויקרא אל משה אדרב' מזה יוכר מעלתו של משה. ואמר כי להיות אהרן שושבינא דמטרוניתא לכן הי' כהן גדול. והענין כל הטהר' היא בסוד מימי החסד הנק' כהן גדול המטהר את הטמאים ואתמנא אהרן תחותיה לתתא לדכאה לכל מאן דבעי למיתי בבי מטרוניתא כי הכהן נרמז בחסד בסוד אתה כהן לעולם כי אתה הוא בחסד והוא הכהן המטהר כל בית המטרוניתא הנק' מלכי צדק וזהו על דברתי מלכי צדק ר"ל על דברי צרכי ועסקי מלכי צדק הי' הכהן עומד לתקנם דוגמת כהן העליון חסד כי משם מדת אברהם ולכן נאמר לו אתה כהן לעולם וגומר ואח"כ זכה אהרן להיות דוגמתו ולכן נאמר ולקח למטהר וגומר ולא אמר הפסוק ויקח המטהר וגומר רק הזהיר לכהן עצמו כי הוא ישתדל בזה והוא יצוה והוא יקח את הצפרים כמ"ש וצוה הכהן ולקח למטהר משא"כ בשאר הקרבנות וכל זה להורות כי הוא אשר משתדל לטהר הנכנסים בבית מטרוניתא. עכ"ל: ועיין בספר אור הגנוז בס"ד.

גליון אדם שת וגומר ע' פ' ויחי דף רל"ט ע"א:

דא דאתי מסטרא דחמרא ירצה הגבורה שהוא אתי מחמרא דהיינו הבינה והכוונה שאם אמר יושב שמים הוה משמע על הת"ת עצמו אבל עתה שאמר יושב בשמים היינו הגבורה הרוכבת על הת"ת שהוא נק' שמים. או יר' דא דאתי וגומר ת"ת מצד הגבורה ואם אמר יושב שמים ירצה הת"ת כולו שהוא יושב אש ומים אבל עתה שאמר בשמים ירצה חלק א' מאש ומים דהיינו צד הגבורה וקב"ה משיך לון וגומר הוקשה לו כי למה ירמה אותם הקב"ה בשחוק זה ותירץ דהיינו מאריך אפיה ומשיך לון לראות אם יחזרו בתשו' והיינו ישחק כדי שיחזרו ולא יאבד בדינו:

ואשה כי יזוב וגומר ר' חייא פתח הנה יום וגומר אלא שכבר בא וגומר יום זה היא המ' ובא לה' ת"ת וע"י היא נקמתו מן הרשעים והיא התובעת הדין והיינו או' אל ירושלם למלחמה. והכוונה בזה לבאר פ' ואשה וגומר שהיא שופעת הדין ועת נדתה הוא היום הידוע ובלא עת נדתה הוא שאר הזמנים שהיא פועלת ושופעת דין:

ר' יצחק אמר וגומר תרין יומין הם גבורה עילאה ותתאה עילאה שארי עמיה ממש זרוע שמאל כנודע. וחד דאתי לקמיה היא גבורה תתאה שהיא יום בא לה' הנדרש לעיל. אזדווג בההוא יומא אחרא היינו גבורה תתאה דינקא מגבורה עילאה. באינון רמייא פי' השרים העליונים שהם על התחתונים אשר בעולם השפל שאין הב"ה נפרע מאומה אלא א"כ נפרע מאלוהיה תחלה. על כל גאה ורם היינו שר הרם והוא גאה על קונו. נשא ושפל היינו עם השפל בעולם הזה ומתנשא על בוראו כאו' הוי אשור שבט אפי וגומר היתפאר הגרזן וגומר ולדברי ר' יצחק אשה מ' יום א' השופעת דין ההוה בה ימים רבים היינו בהקשר יום תחתון היא מ' עם יום עליון גבורה דהיינו תרין יומין ומפני שהגבו' מלבשת בה ו' קצוות בדין כנזכר. זיינין על זייניה שהמ' נוטלת מיני זיין הרבה דהיינו ו' קצוות ולכך אמר ימים רבים לפי בחינת ו' קצוות יום א' מ' עד ז' ימים ז' ספי' והיינו זיינין רבים על זייני זייניה הוא עת נדתה דין שבה. זיינין על זייניה היינו בלא עת נדתה דין גבורה.

ר' שמעון אמר ואשה היינו חרב מלאה דם מלואה מן הדין והיינו ימים רבים שכל ימיה נתאדמו מאדמימות הדין ולכן מלאה שכל ימיה הם דין אמנם פעמים הדין נשפע בזמנו שהעולם חייב ונמלאת סאתו ואז הדין הוה והגון לתת לאיש כדרכיו. אמנם לפעמים לא היה ראוי אותו הדין להיות נשפע ונדון למטה מפני שאריכות אפים נתן להם אם ישובו ויש שבים והקב"ה מרחם עליהם ונפרע משאינם שבים בסוף ימיהם. אבל בהרבות רשעים בעולם הקב"ה גוזר ומקדים הדין מפני הכעסת הרשעים וז"ש בלא עת נדתה והיינו וישקוד ה' על הרעה ויביאה שלא בזמנה והיינו בלא עת נדתה או כי תזוב וגו' פי' ירבה הדין על הראוי ועל הנהוג וכדמסיק אוסיף דינא על דינא והיינו ויספתי ממקורות הדין מהבינה לייסרה והיינו דינא על דינא דמא על דמא. מהו לא אוסיף וכתיב ויספתי דקשו קראי אהדדי ותירץ אלא לא אתן תוספת וגומר שלא בא לשלול אלא שלא יהיה תוספת של כליון כעין המבול אבל להוסיף דין על דין יוסיף וז"ש ויספתי ליסרה ולא לשיצאה.

הה"ד או כי תזוב על נדתה וגומר פי' יר' תוספת על הדין הנהוג אבל לא לכלות ח"ו. זוב טומאתה וגומר פי' היאך שייך תמן טומאה דלה ותירץ אלא חייביא וגומר דהיינו הפגם שפוגמין שם הרשעים ומטמאין מקדש ה' כדמסיק וסדר הענין הוא כי תחלה הרשעים מסאבין לגרמייהו בטומאת העבירה ואח"כ יעלה טומאתם למעלה ופוגמין במקום נטיעת נשמתם וז"ש ומסאבין לאתר אחרא כד"א כי את מקדש ה' טמא דהיינו מ'מקום נטיעת הנשמה ונעקרת משם נשמתם ונמצא שורשם אשר שם טמא ונפגם בתועבותם. ואח"כ כשנפגם המקום משפיע דין למטה בחצונים ומתפשטים ונאחזים באיש ההוא וז"ש ואתער רוח מסאבא עלייהו להחטיאם יותר כענין עבירה גוררת עבירה וז"ש מאן דאתי לאסתאבא ע"י עבירה שעושה מסאבין ליה ומזמינים לו אסורים הרבה וכל זה הוא טומאה למקום שבו היתה מציאות נשמת הרשע נטועה ומשם מוסיפים כח לחצוני לטמאו והיינו טומאה למעלה:

פתח ר' אלעזר ואמר ביום טובה וגומר בזמנא היינו ביום שמור' על מציאות הזמן. טובה היינו דאסגי קב"ה חסד בעלמא בבחינת הנק' טוב שהוא חסד מרובה כנזכר בפ' תרומה דהיינו טוב ה' לכל לרשעים ולצדיקים דאסגי קב"ה חסד בעלמא:

בעי בר נש יר' לתפוס מדות העבודה במה שיהיה כפי המדה המתפשטת בעולם שיהיה מתנהג במדה המנהגת והא כיצד למהך בשוקי וגומר כדמסיק ויעביר טיביה כענין גמילות חסדים ללכת מבית אל בית לגמול חסד וזהו למהך בשוקי שאויר העולם מתלבש בחסד וע"י היותו מתהלך במדה זו אסגי ליה בעלמא ולפי זה היה בטוב ירצה ב' עניינים היה בטוב שתקבל הטוב ותתלבש בתוכיותו ועוד היה בטוב שתפעול כמותו טוב ותעשה מרכבה אליה במעשיך שאם ידאג בשעת השמחה פוגם המדה המנהגת וז"ש היה בטוב ודאי. וביום רעה ראה יר' במה ששנה ואמר ראה רצה לומר לא תהיה ברעה אלא שתראה מנגד לבד שתשמר ממנו והיינו שלא יצא מפתח ביתו שלא יפגע בו המשטין והיינו למה תתראו. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ר' יהודה פתח וגומר גם הביא דברי ר' יהודה שהוא סיום מעשה הנז' או אפשרג"כ משום מ"ש אתא לאתדכאה מסייעין ליה וגומר כי הוא גם כן טהרת המצורע וביאר או' יושב בשמים הוא הגבורה היושבת על השמים שהוא ת"ת כי יצחק אבי יעקב הוא. וביאר סוד הרשעים כי בעה"ז נהיר לון והם יתבי בשלוה דוגמת השותה היין כי תחלה פניו מצהיבות והוא שמח ואח"כ שהרבה ממנו מכה והורג כל מי שימצא לפניו וכן עושה הדין של הגבורה עם הרשעים כי תחלה בעה"ז מראה לו פנים צהובות ואח"כ מורידו לבאר שחת והוא לב' סבות כנודע. או משום שישוב בתשובה והקב"ה יושב ומצפה אולי ישוב ולהיותו קנתן שבור אינו מקיש עליו שלא ישבר ואחרי שרואה שאין בו תוחלת אז מענישו ומורידו לגיהנם. או סבה אחרת כי רוצה לשלם לו מעשיו הטובים בהאי עלמא ולכן חייך ליה בהאי עלמא ולבתר בעלמא דאתי זעים וקטיל לון ולשתי הכוונות אלו רמז כאן. האחת באו' וכך אורחוי דחייביא קב"ה נהיר להו בהאי עלמא וגו'. והשנית באו' וקב"ה משיך לון לחייביא אי יהדרון לקבליה יאות וגומר והנה כוונת ר' יהודה לבאר איך באו ב' הפכים אלו בכתוב כי תחלה אמר יושב בשמים ישחק ואח"כ אז ידבר אלימו באפו כי הוא הפך השחוק לכן ביאר כי הוא מדת הגבורה הנק יושב שמי' כי דמי לחמרא נהיר בקדמיתא ולבתר זעים וקטיל כי כן היין נרמז בו. והענין כי הבינה היא יין המשמח ויצחק השותה היין ההוא נהיר בקדמיתא להיותו סמוך אל הבינה אך אחר ששתה היין אז קונה גבורה יתירה בתוך עצמותו ומשתנה לגבורה ולדין כי תחלה בהיותו יונק מן הבינה הוא שמחה ולא דין אך בהיותו בקרבו ועצמותו אז מתהוה לדין גמור ולרן תחלתו שמחה וסופו רוגז וזהו סוד ענין הבינה דינין מתערין מיניה וכן היין תחלה נהיר ולבתר זעים וקטיל:

הה"ד שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו' ע"ד מ"ש פ' ויקרא דף כ"א כי או' לרחוק ר"ל למי שהיה רחוק ונתקרב והכרע הדבר דהל"ל לקרוב ולרחוק כי כן הסדר.

ואשה כי יזוב וגומר רצה לבאר סוד או' ימים רבים כי מיעוט רבים שנים ובמ"ש ר' יצחק יתבארו. והנה אמר ר' חייא דהל"ל יום יבא כי זה מדבר על ימות המשיח וביאר כי מדבר על המ' חרב לה' כי באה לנקום נקמתו ית' והנה יום הזה ודאי כבר בא עד לא איברי עלמא ולז"א הנה יום בא ור"ל שבאה לפני השי"ת לתבוע נקמה ודין מן האומות ואז מתלבשת דין ונקמ' ואז ואספתי את כל הגוים וגומר ושם יתמו ושם ימותו על אשר הריעו לישראל. וביאר ר' יצחק כי הם ב' ימים זה נמשך מזה א' דינא קשיא דיצחק קאים עמיה תדיר זרוע שמאל. וחד אתי לקמיה הוא דינא רפיא מ' דאתיא לחמיה למתבע דין על האומות וכדין אתקשרו הנך תרין יומין כחדא גבורה עילאה בתתאה ואז מחריב כל גאה ורם וגומר שבאומות. ולהיות כי יום האחרון היא המ' היא הנוקמת הנקמה בכח מה שנתוסף לה מגבורה עילאה לכן בעת הדין לא נזכרה רק היא כמ"ש כי יום לה' וגומר וכמ"ש הנה יום לה' וגומר כי היא שליח כולם וההכרח שלו שהם ב' ימים הוא מפסוק ואשה כי יזוב ימים רבים ומעוט רבים שנים וזה נאמר על כ"י כאשר נבאר בדברי ר"ש.

רש"א וגומר ואש' וגומר נודע כי אשת חיל היא נקר' חרב לה' ובעת המלאה דין אז נאמר מלאה דם וזהו כי יזוב וגומר כי יתעורר בה הדין החזק המכונה לדם וזה בהדבקה בגבורה עילאה דינא קשיא ואז נק' ימים רבים כמו שפי' ר' יצחק. ואו' בלא עת נדתה פי' שמקדימין הפורענות לבא קודם הגזרה ע"י עונותיהם וכמ"ש וישקוד ה' וגומר. או כי תזוב וגומר ר"ל כי על הדין שיש לה עוד תזוב דין אחר מחדש בסוד יניקתה מהגבורה וכמ"ש ויספתי ליסרה אתכם וכפי' בפ' בחקותי דף קט"ו ע"א ע"ש והוק' לו או' כל ימי זוב טומאת' היכי שייך בה שם טומאה ח"ו וז"ש מהו כל ימי זוב טומאתה. ותירץ ע"ד את מקדש ה' טימא בסוד אחיזת החצונים וזוהמת הנחש ואין פה מקום ביאורו והנה ע"י אותו הטומאה הרוצה לידבק בה מחמת עונותיהם אז יזוב הכח הדין הקשה שבה ואז יונקים החצונים ובזה נתוסף כחם וזהו ויספתי ליסרה אתכם אתן תוספת למארי דין בסוד יניקת הדינים כנזכר בפ' פנחס דף רמ"ט ע"ב:

ר' חזקיה וגומר כל זה מבואר ונרא' מזה כי אין להתעורר לעשות דבר הנרא' כאלו רוצ' להכניע הקטיגורי' בפרסום ולעשות טוב' וצדקות בשווקים וברחובות ע"ד בתוך עמי אנכי יושבת אמנם בינו לבין עצמו יעש' מה שראוי לעשות כי לא תחסום שור בדישו ואם יעש' הדברים בפרסים יקנאו בו המקטרגים ודוק ותשכח דהכי הוא: והביא כל זה משום הך דאמר ואשה כי יזוב וגומר ורצה לבאר איך מחמת זה מתעוררין כמה סייפין וחרבות אחרנין בראותם הך חרב לה' מלאה דם. מהרח"ו נר"ו:

ועל כולא שריא שאפי' בני אדם עוברים בטח הם שובי מלחמ' מפני הדין שהוא מתפשט בעולם ומתלבשת בכל בני אדם כמו האומות ורשעי יש' ועל ידם נעש' שליחות הדין להרוג ולשלול ולבוז ובכל מיני היזק אפילו הבהמוה וכיוצא ולז' יעש' בענין שלא יתרא' בפני בני אדה ועיין לכל סטר אין הכוונה ראה שילך לראות ברע אלא להפך ראה ועיין לכל סטר שאפשר שימשך הנזק השמר ממנו והזהר שהנזק נמצא וז"ש והוי ידע דכלהו שריא בהו דינא וכולם שלוחיו כי כל העולם יתמלא בדין ופועלים הדין ברצון ובאונס מפני שהעולה מרכבה לרורני וז"ש גם את זה לעומת זה עשה האלי"ם כמא כד שארי וגומר:

ת"ח כד דינא שארי בעלמא פי' כאשר הדין רוצה לבא בעולם דהיינו בהתעוררות המ' להורידו בעולם הנה כמה סייפין וגומר שיושפעו ע"י או ירצ' כד דינא ממש שארי וגומר כיצד כמה סייפין וגומר הם כחות שתחת המ' הנק' חרב והם תלויוה בה ומתנהגים כפי הנהגתה וכן ממנה נמצאו ובה היו וז"ש דנפקין וגומר:

זקפין רישא פי' כי בעת שלום החרב בנרתיקה על ירך גבור וראשה למטה ובהיותה שלופה ביד הגבורה ראשה למעלה וכן חרבות אלו כח אודם שהוא הדין מתגבר למעלה וז"א זקפין רישא להתגבר הדין וחמאן דהא ההוא חרב עילאה סומקא באודם הדין בכל סטרין היינו כל ו' קצוות שבה והיינו חרב פיפיות חותכה לימין חסד ולשמאל ונשפע בתחתונים.

כדין כמה פסיק נימוסין שהם השופטים דיינים גוזרין גזרי דינים ופועלים ע"י השוטרים והיינו וכמה סייפין אתערו לקיים שליחות גבורה דין המלכות והיינו מטתו שלשלמה מדת המ' ששים גבורים סביב לה דהיינו גבורים מגבורה ינקי כלהו ע"י ואיש חרבו שפועל גזרת דינו על ידו חרבו על יריכו בהיותה שקטה ושלוה בהיותה בנרתיק' אמנם אחרי שהגזר דין יוצא אין חרבו על יריכו אלא וחרבו שלופה בידו שהיא מהופכת לפעול דין כנזכר והם מתפשטין בעולם התחתון לפעול בו הדין וז"ש וכלהו משתכחי למטה למעבד דינא.

ומאן דאיערע בהו יר' עתה שפירשנו שאיש הדין וחרבו יחד באים יש בידו לדון ולעשות הדין ולזה עם היות שבאו לענין אחר לאיש אחר ואיערעו בזה דנים אותו ומקיימים דינם ולזה ליתזק:

מ"ט ירצה מאי ותגדל רסדך שהרי לא היה להם רשות לשרוף כל העולם אלא ודאי כדפי' דבכל אתר דדינא שריא בכולא שריא בכל פרטי המקום בין במתא וגומר בין בסחרני מתא א"כ צוער ג"כ היה ראוי שתשרף וג"כ במערה הי' ראוי. ולפי זה אין מקום לנוס החוצה אלא בביתו דוקא או בעיר אחרת שאין אותו הדין שם:

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה דרחים כ"י לקב"ה משום דקשיא ליה מאחר שאמר לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפיה היל"ל אם יתן איש את כל הון ביתו בה אמאי באהבה זימנא אחריתי לה"ק דאהבה זו היא אהבה אחרת שאהבה הנזכר לעיל היא אהבת קב"ה לשכינתא ואהבה זו היא אהבת שכינת' לקב"ה בוז יבוז לו מ"ל יר' כיון דהשתא פריש דאהבה זו היינו אהבה דרחימת שכינתא לקב"ה א"כ בוז יבוז לו מבעי ליה דאקב"ה קא מהדר דחשיבת בעיניה ההיא אהבה יתיר מכולא.

אלא אם יתן איש דא קב"ה דהיינו ת"ת המשפיע את כל הון ביתו דהיינו שפעו וירצה אם ישפיע קב"ה בשכינתיה הון ביתו דהיינו המ תקרא ביתו שבה הניח כל מעשהו כנודע ואם ישפיע ויתן איש ת"ת הון ביתו ושפעו דהיינו הנשפע מכח הבינה ע"י הת"ת דהיינו או' יקר ונעים נעים מבינה נועם ה' יקר מהת"ת וירצה הון ביתו שפע שכינתו הנשפע להם מכח הבינה כנזכר ואמר שלא יראה בעיני חייליה השפע לכלום נגד שפע הייחוד ותענוג שהייחוד עיקר הכל והשתא קאמר יבוזו לו לשון רבים משום דאהדר לאוכלסיה ובא לומר אם ענין זה לאוכלסיה שהם למטה כ"ש שכינה שהיא עצמה המתייחדת שתגדל ענין הייחוד לה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. כתיב הנה נא מצא עבדך חן וגומר הביא ראיה אל האמור דבעי לאטמרא גרמיה וגומר כי אפי' לוט אשר השי"ת רצה להצילו והמלאך המשחית גם הוא בידו הצילו ועכ"ז ירא לנפשו ולא רצה אלא לברוח בעיר אחרת להורות כי כל גבולי העיר ההיא אפי' בסחרני מתא שליט המשחית ולכן צריך לברוח אל עיר אחות כמו לוט שברח אל צוער וז"ש דבכולא שריא דינא בין במתא בין במדברא ר"ל באותו חלק המדבר שהוא סחרני מתא וברשותה וז"א ובסחרני דמתא:

ד"א ימים רבים שהיא הבינה ששם נק' רבים לפי ששם הוא מוצא מים ראש הנהר ושם הוא רבוי המים אך החסד נק' מים סתם וכמ"ש מקולות מים רבים והם סוד ז' קולות דמזמור הבו לה' בני אלים היוצאים מהבינה הנק' מים וז"א מקולות מים רבים. וטעם קריאתם קולות נודע הוא בסוד קול השופר הכלול מאש מים ורוח והנה אלו הז' קולות נעשין נהרות המושכין כמ"ש נשאו נהרות ה' וזהו ונהרות לא ישטפו' ולכן תחל' אמר מים רבים היא הבינ' מקור הנהרות כולם ואח"כ הזכיר הנהרות היוצאים ממנ' וזהו ונהרות לא ישטפו' וגומר וביאר או' באהב' שר"ל באהב' שאוהבת כ"י לקב"ה, והנ' הקש' ויבוז לו היל"ל לשון יחיד כי פי' הכתוב אם יתן איש כל הון ביתו בשביל חילוף אות' האהב' שאוהבת כנ"י לקב"ה הנה קב"ה יבוז לו כל אותו ההון וא"כ יבוז לו היל"ל שחוזר לשי"ת וביאר שהענין אינו כפשוטו כי איש הנזכר כאן חוזר להקב"ה והכוונ' כי כל אוכלסין דשכינתא כולם תאבים לייחוד העליון וכל פנייתם לזה ואם יאמר להם הקב"ה הנה כל תאותם הוא בשביל השפע והמזונות שמחלקת לכם כמ"ש ותתן טרף לבית' וגומר ולכן הנה אתן לכם כל הון ביתי ושפע הרב' ותניחו עצמיכם מלייחד' עמדי ולקשר אהבת' עמי הנה בוז יבוזו לו כל האוכלסין ההם אותו ההון כי כל תאותם על הייחוד ההוא לקשרה עם דוד' ואינם משמשין ע"מ לקבל פרס מהרח"ו נר"ו. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:

לההוא הון יקר אהדר לאיש ח"ו: כל אינון אוכלסין דלית אוכלסא פחותה מס' רבוא ומתחלקין למחנות והעד דגלי ישראל ולא זו בלבד אלא אפי' מציאות העולם ששוכנים בו האוכלסין והמשריין וז"ש וכלהו עלמין שכולם נהנים מהרצון הנשפע ע"י הייחוד והם בחידו מצד הבינה השמאלית. בנהירו מצד הדעת האמצעי. בברכאן מצד החכמה הימנית שהם ג' מקורות עליונות:

ר' חזקיה פתח שמעה ה' צדק וגו' כמה חביבה וגו' שאין עכוב הזווג מצדו אלא מצדה שאין לה הכנה שהרי כל זמנא דכ"י אתת לקמי קב"ה בהתעוררות הזווג אינו מחזיר פניה ריקם בלך ושוב אלא קב"ה אזדמן להזדווג עמה בסוד השפע. והעיקר כי התעוררות הזווג תלוי במעשים טובים ובהם מאירה פניה נגד בעלה בסוד אור חוזר וקב"ה אזדמן בסוד אור ישר: כל מלה ומלה דבור או תפלה או תורה וכיוצא. סלקא לעילא כל עובי האויר עד הרקיע. ואח"כ בקעא רקיעין עד עלותה להיכלות ושם היא נבדקת כפי עניינה ומהותה אם דבור בטל אם מצוה אם רע אם תפלה בכוונה וכיוצא ואם טהורה היא מעלים אותה עוד אל לפני המלך דהיינו למעלה מההיכלות. לסטרא אחרא אם טמאה היא כגון נבלות או לשון הרע וכיוצא מעורר החצונים ואם תפלה רעה היא ג"כ מעורר עונותיו.

דברו דיוסף לבודקו אם חטא בו בימיו והטעם לפי שהיה עולה במעלה ע"י הדבור לכך הוצרך לבדוק אם חטא בדבור ופגמו ואפשר ג"כ שהכוונה על תפלתו של יוסף אם ראויה היא להכניסה פנימה. שלח מלך מלכו של עולם. מושל עמים פרעה או שרו:

א"ר אלעזר כתיב והיתה נפש וגו' נפש אדוני מ' נפש דוד מתקשרת עם הת"ת הנק' צרור החיים ו' קצוות צרורים בו והם חיים מחיות החכמה והבינה והיינו את ה' אלהיך. אביך ואמך קב"ה ושכינתיה. יולדתך דלתתא זכאין אינון צדיקיא ביסוד דמשתדלי באורייתא בת"ת ואתאן לאתקשרא וגו' ע"י עסק התורה בלילה עד אור הבוקר לקשר לילה ביום: א"ר אלעזר והזרתם וגו' והזרתם הכוונה שיהיו ישראל זרים אל הטומאה ולא יתקרבו אליה כלל. ת"ח בשעתא וגו' והכוונה שהוצרך לעשותם זרים מכל וכל וז"ש בשעתא דאסתאבון בני נשא לתתא אפילו טומאה קצת מסאבין לון בכולא אפילו במה שאינו רוצה וזהו שכר עבירה עבירה. מאי רשותא שאין לו' דממש רשותא יהבי לה דלא הכי ח"ו שאין דבר רע יורד מן השמים ומה גם להוסיף טומאה על טומאתו אלא הכוונה סילוק רשות היא כי בהסתלק הקדושה מיד היא מזדמנת שם והיינו נמי סוד ואנכי הסתר אסתיר פני וגו' וז"ש וכדין בסילוק הקדושה שהיא השגחת הבורא מיד אתמליא דינא וגו' תרי רוחי קדוש בדין מהגבורה ונאחז בו רוח טמא משחית לחבל. רוח מסאבא שריא בביתא שהבונים השליטוהו כנז' פ' תזריע. נגע צרעת הוא רוח דין מאת הקב"ה להתיך הרוח הטמא ושם הוא עושה דין בבית כפי שיעור טומאתו וז"ש וההוא נגע לא אעדי וגו' וכן בגוף האדם והיינו אתא לאסתאבא בטומאה אחת כדי לטהרו מסאבין ליה בטומאה אחרת קשה ודין חזק ואז שם יעמוד עד יבער אותו מן העולם ולפעמים לא יותץ הבית צא ולמד סתום מן המפורש מבית המנוגע. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ר' חזקיה פתח ואמר שמעה וגו' הענין מבואר כי מ' נק' צדק והנה דוד הוא אחיד בה תדיר בסוד חצות לילה אקום להודות לך דנקרא שושבינא דמטרוניתא ובצפרא כד קב"ה אתי לגבה דמטרוניתא שושבינין דילה עיילין עמה לגבי מלכא וכד מצלי צלותא דשחרית אתקשר עמיה וזהו שמעה ד' צדק היא המ' ובזה האזינה תפלתי כי כיון דאיהי עאלת צלותי תיעול בהדה כי אנא שושבינא דילה. והנה או' בלא שפתי מרמה וגומר יובן מאדרת נשא דף קל"ה כי אזן תמן שמעה ותמן אתבחנת מלה אי איהי כדקא יאות או לאו וז"א כאן שמעה ד' צדק כי שמיעה באזן תליא ותמן תתבחן מילי דצלותא ותחזי דאיהי כדקא יאות בלא שפתי מרמה רק כדקא יאות: ופסוק עד עת בא דברו מבואר ג"כ דקאי ליוסף כי ענו בכבל רגלו והיתה במאסר עד עת בא דברו של יוסף ואתבחינת ואשתכחת כדקא יאות וכדין שלח מלך ויתירהו. והנה אמרת ה' היא מ' כנודע ובה תליא שמעה צרפה את דבריו ובחנה אותו וכד אשתכח כדקא יאות כדין שלח מלך וגו':

א"ר אלעזר כתיב והיתה נפש אדוני וגו' נודע היות מ' נקרא נפש דוד כנודע ולכן לא אמר נפשך אלא נפש אדוני סתם לרמוז אל המלכות הנק' נפש ונק' ג"כ אדון וג"כ אדוני נרמז בו שם אדנ"י היא המ' אשר היא צרורה ונקשרת בקשר א' והיינו בצרור החיים הוא הת"ת הנק' חיים וזהו בבקר ממש דאתער ימינא וחביק לה וקשיר לה עם מלכא. והביא ראיה מפסוק אשר לא נשא לשוא נפשי דהיא נפש דוד והיא המ' כנז' פ' וירא ריש דף ק"א ופ' תזריע סוף דף מ"ה והביא דברי ר' חזקיה אלו בכאן כי הוא סיום מעשה דר' אלעזר ור' חזקיה דקמו בפלגו ליליא למעסק באורייתא כנ"ל:

א"ר אלעזר כתיב והזרתם וגו' הוקשה לו דהיל"ל והפרשתם או והבדלתם לכן ביאר כי אם היה אומר והבדלתם היה נראה שהיה לישראל איזה שייכות עמהם לז"א והזרתם כי אין להם שום שייכות כלל עמהם והם זרים אצלם לגמרי ולא יתקרבו אליהם בשום אופן שבעולם רק יתנהגו עמהם כזרים אצלם לגמרי וז"א דאיהו זר מכלהו ולא אתחבר במה דליתיה דיליה ונבאר הטעם כי המתקרב אל הטומאה הוא גורם טומאה בכולא פי' כי בהתעוררות אותה הטומאה עליו גורם לטומאה אחרת יותר עליונה ממנה והם סוד הנחש והרוכב עליו ג"כ וגם הדין הקשה ובעלי הדינים הקשים מתעוררים מחמת הקדושה שנסתלקה משם יש כח לטומאה לירד ולשרות שם וזהו הענין אשר נותן רשות הקדושה אל הטומאה כי זהו הרשות שנותן לו כי בהסתלקות הקדושה שורה הטומאה ואין לך רשות גדול מזה. והנה אלו הב' רוחין האמורין כאן הם סוד הדין הקשה שהוא יותר קרוב אל הקדושה מן שאר הטומאה. והנה ביאר ר' אלעזר ענין אלו הב' רוחין כי נרמזו בסוד נגע צרעת והענין כנז' פ' תזריע דף מ"ז כי הצרעת תרגומו סגירו ר"ל תוקף דין הקשה הסוגר את הטומאה שלא לירד למטה ולכן בהיות כי המשיך האדם את רוח הטומאה בביתו או עליו לכן היה יורד אותו הדין הקשה וכלתו את עציו ואת אבניו כמ"ש ונתץ את הבית ובזה היה סובל אותו הדין הקשה והיסורים ההם ובזה נתכפר עונו והטומאה הולכת לה והנה הטומאה נלחמת עם זה הרוח דדינא קשיא משום כי הוא היה חפץ לדור שם תמיד ובבוא הדין הקשה על הבית ההוא לנתוץ אותו מחמת עונו הנה הטומאה השורה שם אינה חפיצה בזה ולכן מקטרגו דא בדא ולכן לבסוף הנגע הוא שולט עליו כי כחו גדול להיותו קרוב יותר אל הקדושה ולכן מסיר את רוח הטומאה. וזהו הנגע כי לפעמים הולך לו וחוזר ושב אל מקומו והוא כפי מה שתקיף משניהם להתגבר על חבירו. ואם לא היה מחמת אותו דינא קשיא הגובר עליו לייסרו ביסורין לעולם היה נשאר בטומאתו ולכן ראוי לסבול היסורין לעולם בסבר פנים יפות. עכ"ל:

זכאין אינון צדיקייא דכלהו קדישין במעט קדושה שהם עוסקים בה ואח"כ מקדשים אותם יותר וז"א ואשתכחו וגו' ונוסף על הכל בהאי עלמא כשיעורו ובעלמא דאתי כשיעורו. לדרכו דהוה אזיל ירצה מפני שהלך לדרכו דהיינו היותו פורש מלבן ומתקרב אל הקדושה יצחק לכן ויפגעו בו מלאכי אלי"ם והיינו קדושה על קדושתיה דאמרן לעיל והיינו ת"ח וגו' כל זמנא דיעקב תימא דהא כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' וי"ל דשמירתו והשגחתו ודאי היה עמו אלא הכוונה לדבר עמו לרוח הקדש או להיותו עליו כענין ויעל מעליו אלהים זה לא היה בבית לבן לא היה מרכבתו אל הת"ת שלימה ועתה היה נשלם במרכבה אל הת"ת ולכן באו המלאכים מלאכי חסד מימין ומלאכי גבורה משמאל להקשר בו והיינו ויפגעו בו כי היה צריך שמירה לכך נתגלו אליו ואוזפוהו באורחא ועוד כי בו היו נכללים שתי כתות רחמי ודינא כדמפרש ואזיל:

ת"ח בקדמיתא שהם המושגים ראשונה תחלת המדרגות הם מחנה דין מפני שהם מצד אלי"ם מ' כי מלכות וגבורה ענין א' וחסד ות"ת ג"כ ענין א' ולכן אמר מחנה אלי"ם זה כי תחלת הראותם נראה ראש המדרגות וז"ש כאשר ראם מיד אמנם אחר ההסתכלות ועיון ראה שהיו נכללים של רחמים בשל דין ע"י ולכן קראם מחנים שגם מחנה ה' היה שם עמהם ולכך כשתדקדק או' ויפגעו בו מלאכי אלי"ם הוא עצמו רחמים מרכבה לת"ת ובו מחנה אלי"ם שהם מלאכין דשכינתא ולכך קראם מחנים שבו נעשו מחנים וטעם אומרו מחנים שנראה שהם ב' מחנות א"כ אינם נכללים בו תירץ ואמר מלאכין מהאי גיסא מימינו ומהאי גיסא משמאלו שהם מחנים דינא ורחמי אמנם ויפגעו בו דייקא נכללים בו כנז' ובזה נתקן טעם או' מחנה אלי"ם לבד ונתקן מחנים: ראה אותם וגו' הענין כי ראה מורה ראיה אחת לשניהם ראה אותם מורה ראה אותם בשתי ראיות וזה א"א לאומרו אלא מכח כללות המלה עם הכינוי רא"ם. כלילן היינו חלק מזה כלול בזה וחלק מזה כלול בזה פני אריה בשור ושור באריה וע"י זה נדבקים יחד ואח"כ מתחברין:

כתיב ביה בעשו הענין שהוקשה לו כי עשו הי' אדם א' והלא מלאך ה' הכה כל מחנה אשור ומה צורך לכל המלאכים האלו לזה פי' ענין עשו ומהותו ואחיזתו למעלה עד שבזה יראה שכל הקליפ' עמו בעזרתו ולזה הוצרך כל מדרגות הקדושה לשומרו:

אי תימא דיעקב כדפירשו רז"ל במדרש ובגין דיצחק וגו'יר' דיצחק הגבורה הקשה בדיניה ותחלת מולדתה בתוקף הוא אודם כל החצונים ואחר כלות כח הדין העליון והחליש מוציאה טפה שניה מזוגה שהם כל סוד הקדושים ולכך עשו טיפה ראשונה אדמימות הדין יעקב טיפה שניה הקדושים המזוגים מדין ורחמים ואמר מהאי גיסא בין בבחי' האצילות ת"ת בין למטה בנפרדים הקדושים. ועשו עם היות כונת יצחק בקדש נמשך להיותו תוקף גבורה ויורד אל החצונים והיא חצונית וז"ש לא שלים ולא מצד רוע כוונת יצחק ח"ו אלא יצחק הוה מכוון בסיומא דדינא קשיא מפני שהוא היה גבורה ומכוון בנמשך וגמר הגבורה בחושבו שעדיין סיום זה בקדש ולא ידע כי סיום הגבורה הוא בכחות הדין הטמאים וז"ש דאפיק בסטרוי בצד הגבורה בגלופוי טהירין יר' חקיקת רוחניים בשייפוי באבריו ולא נשאר לו חלק בקדש כי גמר הדין ואבריו יוצאים החוצה ולכן יצא עשו בסיגי הזהב והתכתו וז"ש זוהמא דאתתיך מדהבא ותדע שהכל תלוי בכוונה וע"ד תנינן וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. תוספתא. ר' אלעזר ור' יוסי וגו' שאל לו פסוק ויעקב הלך לדרכו וגו' מי הם אותם מלאכי אלי"ם ומהיכן באו ולמה באו והיאך ראה אותם מוגשמי' וא"ר אלעזר כי לא שמע בזה כלל. ואז השי"ת אשר רצון יראיו יעשה גלה להם אותו בת קול לפרוש להם מי הם אותם המלאכים ואמר תרין עוזלין דאיילתא פי' עופרי האיילים כי תרגום עופר עוזלא וביאורו על נשמות אברהם ויצחק שהם ב' בני האילה הקדושה מ' להיות שהיו צדיקים ולכן עלו אל זו המדרגה וז"א עבדו קמאי רעותא דניחא לי פי' עשו רצוני ואלו הם המלאכים שפגע יעקב ובזה יתורץ שאר הקושיות שהקשה כאן בזוהר למה קראם מחנה אלי"ם ולמה קראם מחנים והוא כי אברהם חסד ויצחק דין ולכן הם מחנים ב' מחנות חלוקים וביעקב שהוא המכריע אתכלילו ביה ויהיו לאחד וזהו מחנה אלי"ם זה וקראם מחנה אלי"ם להיותם בני האילה הקדושה שהיא דין וז"א תרין עוזלי דאיילתא: ור' אליעזר לא הבין מי הם עד שנגלה לו רשב"י אביו בחלום וביאר לו כי הם נשמות אברהם ויצחק וא"ל כי לא די ליעקב כי גם לכל הצדיקים שיש בעולם תמיד בעת צרתם נמצאים אצלם נשמות הצדיקים שבג"ע להצילם מצרתם והוקשה לו כי יצחק עדיין היה קיים כנודע כי האריך כמה ימים עד אחרי מכירת יוסף. ותירץ ת"ח פי' כי בעת שאביו עקדו ע"ג המזבח והתחיל לשחטו פרחה נשמתו ועלתה לכסא הכבוד כמשז"ל ואח"כ חזרו רוחו ונפשו לתתא בגופו אכן נשמתו נשארה למעלה ולכן כהו עיניו בסוד עור חשוב כמת וכן היה ממש מת כי נשמתו בל אתו ולכן היה כח ורשות לישבע בפחד אביו יצחק עם היות שאין הב"ה משרה שכינתו על הצדיק בחייו ורז"ל נתנו טעם מפני שהיה סומא החשוב כמת אך הענין יובן היטב יותר עם האמור כי ממש היה מת כי פרחה נשמתו ממנו ועוד לא שבה אצלו וג"כ לז"א ופחד יצחק להורות על נשמת יצחק היוצאה מאתו על ידי פחד השחיטה ואח"כ כשפגע בהם אמר לולא אבי אברהם ופחד יצחק לרמוז כי נשמתו פרחה ממנו ע"י הפחד ועליה השרה שכינתו ית' וזהו ופחד יצחק ע"כ:

זוהר עד דהוו אזלי פתח ר' אלעזר וגו' הכל מבואר כי תחלה פגש במלאכי הדין ואחר כך כשפגע במלאכי הרחמים שתפם יחד כי הוא המכריע וקראם מחנים וזהו ויפגעו בו דייקא פי' כי בו בעצמו אתכלילו ביה משום דהוא המכריע כנודע. ולזה אמר כאשר ראם ולא כאשר ראה אותם להורות שראם יחד כלולים זה בזה וזהו כאשר ראם כאלו ראה מחנה א' לבדו ומה שבאו מלאכי הדין ולא באו מלאכי הרחמים של ת"ת הטעם הוא כי הוצרכו כדי ליפרע מן עשו ולשזבא ליה מידיה ולכן היו מלאכי הדין אמנם לשתף עצמו ברחמים באו עמהם מלאכי החסד ג"כ וכולם נשתתפי בו ולכן לא היו מלאכי רחמים. והואיל והזכיר זה כי רצו לשזביה מיד עשו לזה ביאר ענין עשו ואיך בסוף הימים ינצל ישר' מידם ויבאו עליו כמה צרות ורעות עד שיאבד מן העולם ואעפ"י שאז באו אותם המלאכים להצילו מידם לא הרגו את עשו עד יבא יומו ליפרע השי"ת ממנו. ואמר כי יש מרז"ל אומרים כי יעקב בכור ונטל הבכורה בדין כי הוא הבכור והמשילו לב' אבנים בשפופרת א' השניה תצא ראשונה כמ"ש רש"י ז"ל בפ' תולדות ואמר כאן כי אין כן הענין כי לעולם עשו היה הטפה הראשונה והראיה או' ויצא הראשון ולא אמר ויצא ראשון לרמוז כי הראשון הידוע בשעת ההולדה הוא זה עצמו שיצא עתה ראשון וגם כי הנה אדרבה להיות עשו ראשון לכן יצא אדמוני והענין כי יצחק סוד הדין הקשה שבו נכלל סוד האדם ויצא תחלה זוהמת האדמימות ההוא בסוד ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וגו' כי הקליפה קדמה אל הטהרה וכנז' פ' משפטים דף ק"ח ע"ב ע"ש ולכן היתה הטיפה של עשו אדמוני כאדרת שער דאי לאו הכי היכי הוא סומק אמנם אדרבה להיותו סומק זה יורה כי היה טפה ראשונה וכשבא יעקב מטיפה שניה כדין אתבסם והוא בקדושה אמנם עכ"ז להיותה מטיפת יצחק סוד הגבורה נפקת ממוזגת דין ורחמים אמנם הדין שבו הוא זך וקדוש כי הזוהמא נטלה עשו. והנה יצחק היה אז מכוון בהולדתו אל המשכת עולמות העליונים והתחיל בדעתו לכוון ממטה למעלה. והנה תחלת הקדושה היא הקליפה לכן גרם העון ובאותה שעה יצתה טיפת עשו ולכן היה אדמוני אמנם לא שיצחק כיוון ח"ו להעמיד זוהמא זו רק שהתחיל לכוון בדעתו ובהתחלתו מעולם הקליפות נתגלגל הדבר והיתה סבה מאת השי"ת שיצא אז טיפת עשו כנגד אותם הקליפות ובעלייתו אח"כ אל הקדושה אז יצתה טפת יעקב הקדושה וא"כ אינו כדברי האומרים כי יעקב בכור בטיפתו הקודמת אל טפת עשו וא"כ עתה ק' איך נטל הבכורה שלא כדין. וביאר כי ודאי בכור היה ולא מצד הטיפות רק מצד הרעותא והכוונה והענין כי גם שלמעלה הקליפות קודמות לא נאמר מפני זה ח"ו כי הם קודמות אל הקדושה אמנם הענין כי בערכנו ממטה למעלה אנו מוצאים תחלת הקליפה וכשנעלה יותר למעלה תראה הקדושה. אמנם כפי האמת מלמעלה למטה הקדושה היא בתכלית הרוממות והקליפה בתכלית השפלות וכמ"ש הנה קטון כתתיך וגו' כאשר ביארו פ' וישלח דף קע"ז ע"א כי מדרגת עשו לתתא מכל דרגין וא"כ כפי זה היה יעקב הבכור ודאי בפועל מה שאין כן אם היה בכור בטיפה כי אז היה בכור. עכ"ל:

וע"ד תנינן וגו' ולכך הכוונה גרם ולומר שהיה טעותו של יצחק שכיוון בביאתו למלאת תאוותו ח"ו לאו הכי אלא אתכוון ויצא החוצה שלא מדעתו והכל בכוונה עליונה ולכך בו כלולים כל הכחות החצונים והיינו כאדרת שער כל שער ושער שבו רמז לכח עליון מהנחש והיינו כלו כאדרת שער לשון אדירות חוזק השער וסערה וסופה בחלקו:

ת"ח דוד וגו' בא לתרץ שסוף סוף לא נמלט יצחק מאשם לפי דבריו כי למה יכוון במה שיסתכן שהרי כיוון באודם הדין ויצא עשו ולז"א שאלולי מעשיו של הקב"ה שהפך הדברים מקום היה לו להתלות בו שהרי דוד בשפירו דסומקא נפק ולא נפגם והיינו במשך הגבורה העליונה במ' גבורה תתאה דאתי מגבורה עילאה וז"ש ואתאחד בקדושה דמאריה עם היות נאמ' בו אדמוני כעשו אלא שתקן במה שהיה עם יפה עינים חסד וגבורה וטוב רואי ת"ת והוא רגל רביעי למרכבה ולא יתרחק שהיה נוונת יצחק להוליד דוד ויצא לו עשו מן הטעם שיבאר. אמנם יקשה עתה שהגביר עשו על יעקב ואמר שעשו בכור לז"א כי יעקב הוה בוכרא מיניה דעשו עם היות שלא היה בכור בהולדה ברמז היה בכור ואביו שכיוון הגביר יעקב כיצד הוא כיוון בטפה ראשונה בסיום הגבורה והדין שהוא ראשון לכחות הגבורה ואח"כ כיוון בטפה שניה דיעקב במקום המזגת הגבורה וחלישות דינו יצא לי יעקב רמוז באילנא ת"ת רברבא מצד הגדולה תקיף מצד הגבורה. ועשו ממילא למטה בסיומא דכולא שהם החצונים כנז' וזה היה מאת השם לא ממיעוט כוונת יצחק וז"א קטון נתתיך אני הוא שנתתיך והשפלתיך שם:

ר' יהודה הוה מתני וגו' ודבריו מסכימין במקצת עם דברי ר' אלעזר וחולקין קצת שאמר עשו נק' ראשון נראה שנק' ואיננו ואולם כוונתו שכמו שהקב"ה ראש לקדושים כולם כן עשו ראש לטמאים כולם שהם אחרונים לקדושה ולכן אני ראשון לקדושה ואין ראשון לאחרונים נופל אלא בידי שאני את האחרונים לאתפרעא ראשון מראשון שהקדושה נגדיית לטומאה גם את זה לעומת זה עשה האלהים ואני נגדיי לעשו ואבנה ראש הקדושה בתחתונים שהוא בית המקדש שכסא הכבוד ראש לשבילים הנפרדים מכסא הכבוד ולמטה כן ירושלם ראש לקדושה בעולם התחתון וז"ש כסא כבוד מרום מראשון וראוי לשכון בו הראשון שהוא הקב"ה והיינו ראשון לציון:

תאנא זמינא וגו' היינו ממש כאו' כסא כבוד מרום מראשון והיינו שרוי לעילא מחומות ירושלם הם רוחניות כאו' תבנה חומות ירושלם וכתיב ואני אהיה לה חומת אש וחומותיה מגיעות עד כורסא יקרא דמלכא בינה כסא לחכמה והיינו בהיות ירושלם מ' כסא לת"ת כאו' יקראו לירושלם כסא ה' ואז יגיעו ענפי המ' אל הבינה כאו' והיה אור הלבנה מ' כאור החמה ת"ת ואור החמה יהיה שבעתים בסוד נ' שערי בינה והיינו או' ביום ההוא שהוא עלות המ' עד הבינה כדפי' בינוקא יהיה ה' אחד וגו' שהוא היחוד והקשר כנודע הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ת"ח דוד וגו' הוק' לו כי אם האדמימות הוא סימן אל היותו בקליפות כאשר ביארנו א"כ איך דוד היה אדמוני וביאר בסוד היין המשמח כי תחלת שתייתו מאדים פניו אמנת בסוף שתייתו הרבה ממנה זעים וכן דוד אדמימות פניו היה בסוד אדמימות זהב המשמח הלב שהוא מבחר הדין וזכיותו בסוד מלכות דוד הנבראת בשמאל. והנה הוראת איך דבר זה אמת הוא כי כאן בעשו כתיב כאדרת שער והם סוד הקליפות הנאחזות בקדושה כנודע שהשער נפיק מן המותר וזוהמת האדם אך בדוד נאמר עם יפה עינים וטוב רואי שהוא סוד הקדושה הנקרא יפה וטוב וכנז' פ' תזריע ריש דף נ"א וז"א כאן וע"ד כתיב כלו כאדרת שער וגו' וע"ד כתיב והוא אדמוני עם יפה עינים וגו'. אמנם אדמימות עשו הוא בקליפות אדמימות איש הרוצח ושופך דמים:

ר' יהודה וגו' כוונת ר' יהודה עם האמור כי הלא ממטה למעלה עשו הוא ראשון וממעלה למטה יעקב הוא ראשון שהוא הקדושה כי יעקב רומז אל האילן העליון ולכן אין הקב"ה נפרע מעשו ע"י שליח רק ע"י עצמו ראשון מראשון להורות כי הוא ית' ראשון באמיתות אך עשו אעפ"י שאצלינו נראה ראשון וקודם אל הקדושה קטון הוא ובזוי מאד כמ"ש הנה קטון נתתיך וגו' אמנם ירושלם הקדושה כסא כבודו ית' היא ראשונה באמת כדכתיב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו ויבנה אותה להורות כי אנו תלויים בראשונו של עולם והוא ראשון באמת ואין ראשית לראשיתו. ולכן יתגלה אז סוד העתיקא קדישא שהוא הנקר' ראשון באמת לגלותו ראשיתו באמת וזהו ראשון לציון וגו' בסוד מה שידעת כי החכמה נק' ראשית אך הכתר נק' ראשון כנזכר באדרת האזינו ריש דף רצ"ד ע"ש על פסוק זה כנז' שם ולעלמא דאתי כתיב ראשון לציון וגו' ע"ש:

תאנא זמינא ירושלם וגו' גם זה יובן עם הנז' באדרת האזינו ריש דף רצ"ד כי להיות כי ירושלם היא המ' לא יש אחיזה אפילו בהאי ראשית שהיא החכמה ומ ום הכי אור הלבנה חסרה כד"א מראשית השנה חסר א' כנז' שם אמנם לעלמא דאתי כי יתגלה אור העתיקא הנק' ראשון כנז' ראשון לציון וגו' והנה אז תתעלה עד הכתר ולכן תאיר כמו החמה שהוא הת"ת וזהו או' ולאתקרבא עד כורסי יקרא וגו' הוא סוד הבינה הנק' כסא עלאה כסא אל החכמה כי שם הוא שורש ועיקר שם יהו"ד וזהו לירושלם כסא ה' ואז תאיר בסוד העתיקא כנודע כי אז יתגלה העתיקא בסוד כי עין בעין יראו הוא סוד העתיקא שהוא עין א' ולא ב' כולו רחמים כנז' באדרת נשא וכדין והיה אור הלבנה וגו" כי עד עתה לפי שלא היתה אפילו מהאי ראשית היתה חסרה האורה כמ"ש מרשית השנה חסר א' ואז ביום ההוא יהיה ה'אחד וגו' כי כל אחד מהם יהיה אחד וכל כך תהיה מיוחדת המלכות בשש קצוותיה כמו הת"ת מה שאין כן עתה כי אין אנו אומרים אחד רק לת"ת אמנם המ' להיותה חסירה והחצונים אחוזים בה אין אנו אומרים בה אחד כנז' פ' תרומה דף קל"ד ריש ע"א אך אז אשר בלע המות ויבטלו הקליפות והיא תאיר מצד העתיקא הנק' ראשון גם היא תקרא אחד. עכ"ל:

גליון תאנא זמינא וגו' בסוד ורחבה ונסבה למעלה וגו':

סליק פרשת מצרע. ברוך י"י לעולם אמן ואמן:

וידבר ה' וגומר ויקרא ר' יהודה אמר וגומר ויקרא אל משה היינו השכינה ואח"כ וידבר ה' ת"ת. וכן ואל משה אמר עלה אל ה' הת"ת ולזה לא אמר עלה אלי ועד"ז יתבאר וידבר ה' אל משה בקרבתם וגומר דהיינו מהשכינה למטה שנתמעטה על שהקלו בכבודה נדב ואביהוא ואח"כ ויאמר ה' אל משה מהת"ת סיים בעלה ואמר ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן וגומר שלא יקלו בכבוד השכינה וכבוד משכנה. וכולא בין דברי המ' באומרה בקרבתם וגומר בין אומ' ואל יבא בחד מלה סלקא שהכל ענין אחד להראות אזהרתם בכבוד השכינה ומשכנה: ומשורשא חדא א"ס כולא אתחבר ואין פירוד ולא באמצע:

ר' יצחק פתח עבדו וגומר יקשה שתים עבדו וגומר וגילו וגו' על שתים אומר עבדו את ה' בשמחה וגילו וגומר ותירץ כי עבדו את ה' ביראה ירצה תחלת עבודה יהיה ביראה שהיא פתח ובית שער אל העבודה וז"ש יוליף בקדמיתא ביראה ולא שיעשה מצותיו ביראה אלא הכוונה על המצות היראה בעצמה וז"ש נדחלא מיניה וטעם היותה ראש לכל העבודות הוא ובגין דחלא דמאריה ישתכח דעביד פקודי אורייתא כל המצות ימשכו אחריה. וע"ד כתיב כלומר בזה ניחא או' מה ה' שואל מעמך וכי אין הקב"ה רוצה כי אם ליראה ושאר מצות מה יהא מהן אלא מפני שהיא פתח הכל ובה ימשכו כל המצות לכן מה ה' אלדי"ך שואל מעמך כי אם ליראה בהיות בידך היראה ממילא תשיג כל השאר וסוף הפסוק וגילו היינו במילי דעלמא במקום גילה דחול שם תהא רעדה שלא לתת מקום ליצה"ר. אמנם או' עבדו את ה' בשמחה וגומר הוא ממש בעסק התורה והמצות יעש' אותם בשמחה ולא בעצלות ועצבות ח"ו כדי כשתבאו לבתר לקיים המדרש במעשה יהי' ברננה וז"ש לבתר שלמד ועבד בשמחה ישתכח בר נש וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ר' יהודה אמר הקושיא מבוארת כי למה באו ב' דברות וידבר ה' אל משה וגומר ויאמר ה' וגו' ותירץ כי הם שני דרגין וידבר הוא במ' הנקר' דבור לשון קושי דינא רפיא. ויאמר היא בת"ת רחמי אמירה בנחה. וכולא בהדא מתקלא וגומר כלומר כל אלו הפסוקים ואחרי' כיוצא באלו כולם מתבארים עד"ז ושרשא לכולן. או אפשר כי הרגיש כי הנה חזינן דהכא ייחס הדבור אל המ' והאמירה אל הת"ת כמ"ש וידבר וגו' ולבתר ויאמר, והתם חזינן ואל משה אמר דהיינו מ' ונאמר בה אמירה וכן התם ויקרא וגו' וידבר וגו' תלה הדיבור בת"ת א"כ מה ענין חילוק זה. ותירץ כולא בחד מתקלא הוא מן שרשא חדא וגומר כלומר ת"ת ומ' שניהם הם משורש אחד ולכן שייך במ' כנויי ת"ת ובת"ת כנויי המלכות ולא יש פירוד ח"ו:

ר' יצחק פתח עבדו וגו' הק' דקשיין קראי אהדדי. ותי' תירוץ א' מורכב מב' תירוצים והכל אחד והם א' כאן במילי דעלמא כאן במילי דאורייתא. והב' כאן בתחלת מעשיו כאן אחר היותו כבר שלם כראוי. והענין או' ביראה איירי באדם הבא מחדש לחזור בתשובה צריך לקנות בעצמו גדר היראה בעצם ובזה יניח עצמו מהמשיך בתאוות גופניות ויתעסק בתורה כי בסוד היראה יקיים התורה וכמ"ש מה ה' אלדי"ך שואל וגומר כי אם ליראה כי היא כלל כל המצות. ובכל הבלי העולם ושמחתו גילו ברעדה תזכרו מיום העונשין והגמול ותרעדו בהיותכם בשמחות הגופניות הנה פי' זה איירי במילי דעלמא בעת התחלת האדם לימשך אחר השי"ת. אמנם אחרי היותו דבק בשי"ת והולך בדרכו עליה אתמר עבדו את ה' בשמחה וברננה כלומר אלו אשר הם עבודות ית' יהיו בשמחה כמ"ש תחת אשר לא עבדת וגומר בשמחה וגו' ובאהבה גמורה בלב. מהרח"ו נר"ו:

רזא דמלה הוא ר' אבא פליג אדלעיל וקאמר ששני פסוקים אלו הם סודות לא ע"ד הפשט כדפי' ר' יצחק והסוד הוא כי יראת ה' נקראת המ' שהיא מצד הדין כנודע וכן הבינה נקראת יראת ה' שהיא דין אלא שכשאנו אומרים יראת ה' על המ' יהיה ה' ת"ת וכשאנו או' יראת ה' בינה יהי' ה' חכמה והנה עבדו ירצה סוד הייחוד היא העבודה ויש ב' מיני ייחוד הא' ייחוד בינה בחכמה ועליה נאמר עבדו את ה' בשמחה. שהיא הבינה הנק' בן. ועל ייחוד הה"ת במ' נאמר עבדו את ה' ביראה וז"ש מאן יראה הכא עם היות שיש יראה בבינה אלא כמה דאוקימנא יראת ה' ראשית דעת דהיינו ראשית ופתח ליכנס אל הת'ת הנק' דעת ומה שכתוב ראשית חנמה יראת ה' דהיינו הבינה פתח אל החכמה היינו בהשאלה וז"ש קב"ה הכי אקרי ועיקר שמה שמחה כנזכר:

ר' אלעזר אמר וגו' למעבד פולחנא דמאריה לייחד שם יהו"ד מאן אתר שארי ממעלה למטה או ממטה למעלה. ועוד באן אתר יכוון יר' היכן יקבץ הייחוד ולז"א ביראה ירצה במדת המ' כיצד ביראה הוא שירותא מתתא לעילא ואח"כ יחזור ממעלה למטה ויקבץ שם הכל א"כ פסוק שאמר עבדו את ה' בשמחה היינו ממעלה למטה אחר ביראה מתתא לעילא והכל סוד ענודת הייחוד:

ת"ח כתיב הכא אחרי מות נראה ודאי מהדין והמיתה ואח"כ דבר אל אהרן למעלה בסוד הזכר. ופתח התורה בהן מהזכר לענין כהני מכאן שרותא וגומר. בקרבתם שהקריבו עצמם קודם היותם הגונים לכך דהיינו בני אהרן לא היו אנשים (נמחקו כאן איזה תיבות). שיר דאוהו כפיל שבו רמז לזכר ולנקבה והיינו אומ' גדול ה' ת"ת בעיר אלהינו מ' וכן ביום שבת היסוד מדת יום ומדת לילה להגיד בבקר וגומר ואמונתך בלילות וכן שיר השירים מ' אשר לשלמה ת"ת ושאר שירים הם בנקבה לבד:

לבני קרח אין פירושו שחברוהו בני קרח אלא ששבחו אותו נגד בני קרח היושבים בשערי גיהנם: ביום שני בו נברא גיהנם ועניינו להשקיט גיהנם באי' כי הנה המלכים וגומר רעדה וגו' ברוח קרים וגו' והיינו הכנעת הקליפות וממלא שקט אש גיהנם וסגולתו להציל מאויב והורג:

תו פתחו ואמרו בכל זמנא דצדיקייא. בין אם יכפר כגון אם ישיבו בין אם לא יכפר כי לפי שעה עד אשר יראה מה יעשו בין כך ובין כך דינא אסתלק או מכל וכל או לפי שעה ולזה צריך האדם ביום הכפורים לדאוג על מיתהם שתחשב לכפרה וזהו שאמר אתעסקו במיתההון וגו' והעסק הוא לעורר ההספד במעט:

ואינון תרין שעירים וגו' הענין שבשני השעירים היה א' חלק להקב"ה והא' לחצוני' וכן בענין שני בני אהרן הם צדיקים גמורים היינו חלק להקב"ה שנשמתן מתקרבות על ידי כהן גדול לחטאה על ישראל וסמא"ל מהעסק במיתתן והיינו חלקו וזה טעם מיתת הצדיקים מכפרת דבההיא דינא דהוה על ישראל אתדן עלייהו וישראל אשתארו לרווחא.

ואית דמתני אפכא שלא לשבח אלא לגנאי. אתחשיב בעיניה ירצה הם היו מתחסדים בעיניהם בפני אחיהם ולא כן. ויקשה א"כ למה יהיו כפרה. ותירץ משום דהוו חשובים כע' סנהדרין ע' זקנים דהיינו כל עדת ישראל כנודע ועכ"ז גם אלעזר ואיתמר חשובים כן: וע"ד כתיב וגו' הכרח שאם אמת שהיו חשובים כל אחד כע' זקנים דהיינו כל עדת ועוד כאלעזר ואיתמר כדפרישנא א"כ גם אלעזר ואיתמר שהיו חשובים כמותם הי' ראוי שיבכו אלא מדקאמר קרא ואחיכם כל בית ישראל וגומר משמע דהוו שקולים כנגד כל בית ישראל דהיינו ע' זקנים אבל לא כנגד אלעזר ואיתמר שהיו חשובים כמותם ומאי דקשיא לך דלא קאמר ואלעזר היינו בענין זה דוקא שהיו נאים כדפרי':

אר"ש וגו' ירצה כי מה שאמר הכתוב אלה שמות בני אהרן המשוחים וגו' בא להראות שכל א' מארבעתם שקול ככל ישראל והבכור דכל שבחא ויקרא וגו' הוא נדב ואחריו אביהוא ואם כל א' וא' שקול ככל ישראל שנים החשובי' שבהם נדב ואביהוא עאכו"כ דהני תרי וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ר' אבא ביאר כי אין פשט הפסוק כפשטו שיהא ירא ורועד ממש כי בזה יקשה קרא אקרא אחרינא אך פי' ירא' היא סוד המ' הנקר' יראת ה' ראשית דעת כי דעת הוא הת"ת והוא ראשית הדעת וקודם אליו ממטה למעלה. והענין כאשר תעבדו את ה' הוא הת"ת תעבדוהו בסוד היראה ותייחדו את שניהם ת"ת ומ' הנקראים יראת ה':

ור' אלעזר ביאר קרוב לזה והוא בסוד בזאת יבא אהרן אל הקדש כי אין אדם יכול לעבוד את ה' בעבודותיו כי אם במה שיקדים תחלה את המ' ועמה יכנס אל המלך כי היא ראשונה מלמטה למעלה וזהו עבדו את ה' ביראה. והנה כל זה הובא כאן משום הך דר' אלעזר כי הוא ממש פי' הפסוק של פי' בזאת יבא אהרן שהיא המ' הנק' זאת כי צריך ליכנס עמה אל הקדש הפנימי שאר הספירות הנק' בתי גואי. והנה על ענין זה נענשו בני אהרן בהקריבם אש זרה ולא נכנסו להקטיר בזאת כי היו חסרי אשה שלא היו נשואים וז"א ת"ח בני אהרן הא אוקימנא וגו'.

ת"ח מה כתיב הכא אחרי מות וגו' הוקשה לו דמה צורך הכתוב לומר כי דבור זה היה אחרי מות בני אהרן ומה תועלת יש בייחוס דבור זה אחר מיתת שני בני אהרן וביאר במה שאמרנו והוא משז"ל והביאו רש"י בפרשה משל לרופא שבא לבקר את החולה וגו' והענין כי הב"ה בא להזהיר את אהרן ושאר הכהנים אחריו כי בזאת יבאו אל הקדש לכן הזכיר להם מיתת בני אהרן לומר שלא מתו אלא בעון זה ולכן הזהרו בזה ולא תמותו. והנה ר' יוסי מפרש טעם מיתת בני אהרן באופן אחר ולזה הקדים ר' יוסי והקשה בכתוב דהיל"ל אחרי מות נדב ואביהוא ולמה תלאן באביהם וגם כי הכא כתיב בקרבתם לפני ה' ושם אמר בהקריבם אש זרה. ותי' כי כמה טעמים יש בדבר וכולם אמתיים כמ"ש פ' צו דף ל"ג סוף ע"ב והוא כי הנה בני אהרן היו פגומים שלא היו נשואים אשה ולכן יחסם ותלאם באביהם כי אחרי הנשואין מייחסים אותו בפני עצמו ולכן הודיענו כאן סוד חטא בני אהרן כלומר בלתי נשואים נתלים באביהם ועכ"ז בקרבתם לפני ה' ר"ל כי לא היו רשאים להקריב עצמן לפני ה' ולכן וימותו כי הלא מי שאינו נשוי נק' פגום כי השכינה לא שריא עליה ולכן וימותו ולכן בזאת יבא אהרן וגומר ולא יקרבו בני אהרן הבלתי נשואים להקריב כדרך שהקריבו אלו שלא ימותו כמו שמתו אלו ומ"ש שם בהקריבם אש זרה גם הוא אמה וכולא חד והענין כי להיות שבאו להתקרב אצל ה' בלתי השכינה עמהם כי היו פגומים בלתי נשואים ואז נתעורר סטרא אחרא הנק' פגום בראותה כי לא היתה השכינה עמהם וכביכול הקריבו אש זרה הנה כי כל הטעמים אמתיים ודרך אחד להם. ולגלות הטעם הזה כי מתו להיותם בלתי נשואים לכן לא נאמר כאן אלא בקרבתם וגומר ולא בהקריבם אש זרה וגומר להודיע הטעם הנז' כמו שביארנו כי באו להתקרב לפני ה' ת"ת בלתי המ' וכוונתם טובה אכן להיותם בני אהרן בלתי נשואי אשה לכן וימותו וכאלו הקריבו אש זרה כיון שבאו פגומים בלא אשה ולכן השכינה לא שריא עלייהו ובכל אתר דשכינתא לא שריא סטרא אחרא שריא אך לא כוונתם חלילה וז"א ובג"כ כתיב בני אהרן וכתיב בקרבתם כלומר כי בזה נודע חטאם מש"כ אם היה אומר בהקריבם אש זרה כי היה נראה שהיה בכוונה ח"ו גם טעם האחר האמיתי כי כיון שהיה אהרן קיים לא היה להם ליטול שררה בחייו וזהו אומדו בני אהרן כי כל זמן שהאב קיים אין ראוי לבנים ליטול שררתו וזהו ג"כ בקרבתם ר"ל בהקריב את עצמן קודם הזמן וזהו מה שאמר לקמן דף ס' בהקריבם לא כתיב אלא בקרבתם דדחו שעתא וגו'. מהרח"ו נר"ו:

גליון. ביראה הוא שירותא מתתא לעילא פליג על ר' אבא ואמר שהמ' היא שירותא לעלות ולא ישאר שם:

ר' חזקיה פתח וגומר האי קרא קשיא וגומר שאם כוונת הכתוב אשר פדה ה' את אברהם לא הוה ליה לאפסוקי בין ה' לפדה את אברהם והיל"ל כה אמר ה' אשר פדה את אברהם אל בית יעקב ויר' נבואה זו לבית יעקב. לא עתה יבוש יסודה וגומר מפני שהבנים פועלים בעוה"ז בנשמת האבות אם טוב ואם רע והיינו אבל חטאנו אנחנו ואבותינו ולז"א אם הכוונה על יעקב שלא יבוש מבניו שלא יחטאו בעוה"ז יהודה מבעי ליה כי אליו חזרת השלשלת לבד כאו' ויהי בהם מבני יהודה שלא הרגיש ענין זה אלא יהודה שאינו מן הריחוק כאו' בענין קרח בסודם אל תבא נפשי כדפי' ז"ל.

חנניה אמר ה' לי ולא אירא וגומר הכוונה בטחוני גדול מאברהם שאברהם ניצל בזכות יעקב והוא בטח בחסדי ה'. מישאל דבק ביעקב כאו' ואתה אל תירא וגוער הורה כי בטחון זה שהבטיח הקב"ה ליעקב הוא בטוח שיצילהו וישמור הבטחהו ליעקב שלא יבטל זרעו מן העולם: עזריה הרכיב שני דברים הא' שמע ישראל וגומר דהיינו ייחוד הקב"ה ושכינתי' שהיה יש' מרכבה אליהם וז"ש זה יאמר לה' אני דהיינו קב"ה מישאל אמר ביעקב שהיה מרכבה אליו וז"ש וזה יקרא בשם יעקב. עזריה הרכיב שני דברים אלו ואמר וזה יכתוב ידו דהיינו מ' לה' ובשם ישראל יכנה שהיה מרכבה אליהם.

וידעו כי אתה שמך דהיינו קב"ה בלא שהופא דאדם כלל וז"ש עליון על הארץ דלאו בייחודא ממש. ואפשר דעל דברי עזריה קאמר דהיינו ייחודא דקב"ה בשכינתיה והיינו וידעו כי אתה שמך ה' לבדך דהיינו שמע ישראל וגומר והענין שחנניה אמר מצד הקב"ה בעצמו ורוממותו. ומישאל אמר מצדו בתחחונים ביעקב שהיה עיקר המשפחה. ועזריה אמר שהים מצדו עם העליונים והתחתונים כמה דקאים יעקב וגומר היינו מלת לא עתה כמו שקודם לא נתבייש דהיינו כמה דקאים וגומר הכי לא עתה יבוש יקום השתא וגומר: על דהוו מצלין אפשר דהיינו מדקאמר ורחמין למבעי מן קדם אלה מארי שמיא דהיינו מצלין רחמי למבעי ומייחדין היינו מארי שמיא. ואפשר דילמד סתום מן המפורש כדניאל וחבריו. קריבו אשתא נוכראה הדין החצוני דהיינו הפך הייחוד וז"ש דלא אתייחדו וגומר והוצרך לזה שלא ניצולו בזכות יעקב לבד אם לא היה להם זכות מצד עצמם כמו שלא הועילו לאלו זכות אבותם ולז"א אתוקדו הפך מאלו אלו היו מייחדים ייחוד אמיתי בהיותם מקדשים שם שמים ברבים ופיהם ימלא תהלה בייחוד וז"ש מצלן על כניסתם לאש ומייחדן למות על קדושת השם. ואלו להפך שהכניסו צלם בהיכל אש נכרי ולכך נתנו לאש. חד דלא הוו להון בנין והיינו שני בני אהרן ולא אבות לבנים וזהו מיתת המין ובלותו והב' לפני ה' וימותו דהיינו מיתת הנפש הראויה לעמוד לפני ה' ומתה ונכרתה: ור' אבא פליג ואמר שמיתת נפש לא מתו כדמפרש ואזיל. אלא רזא דמלה וגומר דהיינו שמתו שלא היו בניהם ממלאים מקומם אלא ויכהן אלעזר וגומר: אע"ג דלא אנסיבו כדי שיזכו ליבום. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. אע"ג דלא אנסיבו פי' כי שני מיתות היו להם א' מיתה ממש ב' מיתתם בלא בנים כנזכר בחזקיהו כי מת הוא וגומר כי האדם בלא בנים חשוב כמת ואמר כי לא מפני זה נחשוב כי יהיה בהם העונש שיש לכל מאן דלא נסיב דאטריד מההוא עלמא ואקרי מת כדקאמר ליה ישעיה לחזקי' כי הלא לא מתו אלא מיתת גרמיהון בעה"ז אבל לא מתו מיתת נפשיהון בעה"ב כי היה להם תקנה אח"כ שנתעברו בפנחס כאו' ותלד לו את פינחס אלה ראשי וגומר בלשון רבים דקאי אנדב ואביהוא המתעברים ועליהם קאמר אלה ראשי וגומר. עכ"ל:

פנחס היינו שנתעברו בו שני ראשי אבות הלויים נדב ואביהוא כדפי' הרשב"י בפרשת פנחס. ובאלעזר לא כתיב במקום שהיה לו לומר בן אהרן הכהן דהיינו באלעזר לא אמר וכאן שבא לייחס פנחס שיספיק שיאמר בן אלעזר לחוד אמר בן אהרן הכהן א"כ בן אהרן לא אהדר לאלעזר כיון שלא אמרו במקומו אלא אהדר לפנחס ובא להשמיענו שפנחס עצמו הוא בן אלעזר בגוף והילדה ובן אהרן בעיבור והנפש:

הרי זוג פן חס פי' אלו השנים היו ברמיזתם במקום הת"ת והמ' והיינו פן מ' כאו' והנה אופן א' בארץ ופי' בשיר השירים או פן חד בארץ דהיינו מ' וזה כנגד נדב. חס הוא ת"ת שהוא רחמים ותרגומו חס והיינו אב הוא ת"ת נקרא אב כנודע י' באמצע הוא יסוד דכליל תרוייהו כחדא כאו' כי כ"ל בשמים ובארץ:

ר' אלעזר שאל לאבוי א"ל והא תרי אינין ותרי הוו. תרי אינון בפנחס שלא היה בו כח לערב הכחות להיותם כח אחד והעד שמו פן חס כנזכר ג"כ הם בב' מדות. ותרי הוו קודם עבורם נדב ואביהוא א"כ אמאי לא אשתכחו תרי כי היה ראוי שיתגלגלו ויתעברו כל אחד בצדיק אחד ולא שתי כחות מחולקית יתעברו בגוף אחד.

א"ל תרי פלגי ולכן בהיותם שניהם נכללים נעשה אחד שלם וכן היה ענין נשמתם חצי אחד מצד זכר וחצי אחד מצד הנקבה פ"ן ח"ס כנז'. וא"ת מעת מולדתו היה נקרא פ"ן ח"ס לז"א שהיה קודם נק' פנחס לא שהיו בו שני בחינות אלו והעד שי' שהוא חבורם לא היה בו אלא אחר מעשה זה נתן בו יו"ד המעברת וזכה לשני פנים אלו פן חס וזהו שאמרוי' דפנחס לא אתייהיב ביה לחברא אתוון אלא בשעתא וגומר: אתא לישרא עקימא וגומר כי עון נדב ואביהוא ועון שתקן פנחס קרובים להיות אחד כדמפרש ואזיל. מה אתחזי הכא וגומר ירצה מה ענין אש זרה אצל בעל בת אל נכר: כדין אתייהיב י' וגומר ופנחס היה מור' פירוד בשתי בחי' אלו דהיינו פ"ן ח"ס ומורה שהזכר רחוק מן הנקבה וכיון שתקן נתן י' בו להורות שייחד שתי פנים נפרדים דהיינו פינחס והשתא נוקבא נטלא סימני דכור' דהיינו יו"ד ברית נכנסה בה ונעשית פין. את ברית ממש שהיא מדת היסוד הנק' ברית ושלום שעד עתה אתערו קטטותא דהיינו שלא נשאו נשים ומיעטו הצלם והדמות דהיינו מציאות השלום הקושר מ' ומייחד כולם ת"ת עם דמות המ' ולזה היה ביניהם קטטה ומעתה יהיה להם שלום עם הברית ואפשר לפרש קטטותא הכנסת האש זרה והיינו שלא נשאו נשים שאם נשאו קשרו אשה למעלה ועתה אש זרה דהיינו אשה הרה והכל ענין א': י' זעירא כלו' מאלפא ביתא דאותיות קטנות כגון אלף דויקרא שהאותיות קטנות רומזות במ' כנודע ועתה עיקר היסוד במ' כדפרי' פי"ן דהיינו לאתחזאה דהא אתתקן מה דאתעקם דהיינו פירוד המ' מן היסוד וחזרו ונתייחדו ע"י אות ברית שבין שניהם כנז':

תאנא אמר ר' יוסי בהאי יומא דכפורי אתתקן פרשתא דא קריאתה בצבור מפני ב' טעמים הא' עיקרי שבו סדר עבוד' והב' בגין מיתתהון וגומר מכאן אוליפנא וגומר היינו למוד חדש שאפי' שיסורי הצדיקים לכפרת עונם וז"ש כל ההוא בר נש דיסורי דמאריה אתיין עליה כפרה דחובי אינון והרי ישראל נתיסרו במיתת נדב ואביהוא ונתכפרו במיתתם ועם היות שעיקר מיתתם לכפרת עונם. ולטעם זה כיון שאנו מצטערים ממיתתם עם היות שמתו על עונם צער זה הוא יסורים לנו ביום הכפורים ומתכפרים ביסורים וז"ש וכל מאן דאצטער על יסוריהון דצדיקייא מעברין חוביה וז"ש וע"ד וגומר וכ"ש דיסורין דמאריה אתיין עליה בהצטערו בצערם.

וכל מאן דמצטער באיזה צער לצדיק אפי' צער חולי או מיתת בניו וכיוצא אפילו אבד נכסיו והיינו יסורין דצדיקייא אמנ' המצטער באיבודם יעלה במעלות וז"ש וכל מאן דמצטער על איבודיהון דצדיקייא ולז"א קב"ה מכריז ומשמיע בכל עולמו שלא יקטרגו צריו מפני ששב פתאום וסר עוניך שיורד מעון לחטאת ואח"כ וחטאתך תכופר וזה בצער למי שאין דמעתו מצויה אמנם מי שדמעתו מצויה וז"ש או אחית דמעין וגומר ולא ימותון בנוי וגומר שאלו הם היסורין הקשים שמוריד עליהם דמעות האדם על כורחו ודמעות כנגד דמעות ושמא תאמר ימות כדי שלא ימותו בניו בחייו אינו אלא יראה זרע יאריך ימים והקב"ה מגלגל עליו דרכים כדי שיעזר בעבודתו וזהו חפץ ה' דהיינו רצון האלו"ה בעבודה השלימה בידו יצלח בהשגחה עליונה:

ויאמר ה' אל משה וגומר ר"ש כל הנחלים וגומר. ענין למחזי מאורעות העולם והזמן המחכימין לאדם על העתיד ולבא לאשגחא אפילו מעצמם בלי ראיית המתחדש כ"ש בזה ובזה ולא ידעין ואפילו רצון לדעת אינם אובים וז"ש ולא שויין ההוא יומא יום מיתה וקבורה. מארי פקדונא בעל הנפש שהוא בפקדון אתו את הקב"ה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. אמר ר' אלעזר ודאי משמע אלה וגומר ר' אלעזר הביא ב' ראיות אחת או' אלה ל' רבים ואחת או' ראשי ונדב ואביהוא הם ראשי אבות הלויים כי הנה הבנים הראשונים של אהרן הם היו וז"א משמע אלה ומשמע ראשי גם הביא ראיה משני פסוקים שנאמר בהם בן אלעזר בן אהרן והנה קשה כי כשבא לייחס את פנחס ייחסו עד אהרן וכשבא לייחס את אלעזר לא ייחסו לאהרן. אך הענין כדי להורות כי פנחס היה כלול מנדב ואביהוא שנתעברו בו ולכן נמצא שפנחס הוא בן אלעזר מצד עצמו וכן אהרן מצד נדב ואביהוא.

ותנינן ברזא דמתניתין תרי זוגי פ"ן ח"ס וגומר הענין כי שם זה כתיב לפעמים ביו"ד ולפעמים בלא יו"ד והענין כי הנה פנחס במספר קטן עולה נדב ואביהוא ואלו הם שני זוגי פ"ן ח"ס נד"ב ואביהו"א. ובההיא שעתא דעבד ההוא גבורה דזמרי איהו אתקרי פינחס ביו"ד לרמוז על אות ברית דביה חבו נדב ואביהוא והשתא אתתקנו בהאי יו"ד זעיר' הנק' אות ברית. וענין פנחס תבינהו מפ' פנחז דף רט"ו עי'ב ודף רי"ז ע"א. עכ"ל:

גליון. עיין דף רל"ה:

כרוזא קרי כדפי' בפ' מצורע. דאע"ג דאיהו לא שמע מזליה שמע ונשמתא שהיא שוכבת חיקו של אדם והיא המייעצת אותו. אסהידת בהו לייסר האדם במועצותיה תמיד. אורייתא ארימת קלין וגומר דבריה כתובין ונתנין בקול. נהר בינה יוצא מעדן ונמשכת חכמה להשקות את הגן ה' ספירות. מה שמיה הכוונה שמו וכנויו המתייחס אל מדה זו והיינו יוצא מעדן להשקות וגומר וז"ש מה שמיה נהר. ולזה אמר יובל כי שם זה יורה על עניינו והיא שנת החמשים י' פעמים חמשה סוד י"ה ומורה על סוד השרשים הנעלמים בה שמהם יונקים הספירות המתפשטות ובהיותם שם נשרשות שייך לומר יוצא מעדן ומשקה אחר שהם והוא הכל ענין א' וז"ש דכתיב ועל יובל ישלח שרשיו פי' ע"י השרשים הנעלמים שבה מתייחדת בעדן שעל היובל:

ובספרא וגומר כי חיים הוא בהיות הבינה מתייחד' בחכמ' דכתיב החכמה תחיה בעליה דהיינו חיים לשון רבים. חיי מלכא פי' א"ל הת"ת. ההוא אילנא מצד הת"ת בעצמו. רבא מצד הגדולה. ותקיף מצד הגבורה. דמזון לכלא ביה יסוד הנק' כל שהכל תלויים בו. עץ חיים וגומר ששורש ששה קצוות שקועים בבינה שהיא נק' חיים והיינו ממש כדפי' בענין יובל ולזה כולא שפיר. לאשקאה גנתא מ' בעלת הנטיעות שהם נטעי הנפרדים המשורשים בה. ולרוי אילנא הם ו' קצוות והיינו דכתיב ישבעו לשון שובע לרוי דקאמר עצי ה' ו' קצוות נכללים בת"ת היינו אילנין למטה. ונטיען היינו ארזי וגומר הם למעלה בקרבתם אל מקורם ואלו ואלו כולם ישבעו מהנהר הנז'. ואינון נחלין הם חג"ת ימין ושמאל ואמצע נגדין בערך המקום שיוצאים ממנו. הב' בערך מציאות עצמן היינו אתמשכן. הג' בערך המקום הבאים אליו והיינו ומתכנשין והיינו שמתעבין והולכין כדי להשתנות אל טבע הספי' התחתו' בתרין קיימן סמכין פי' הנצח וחהוד נקראים עמודים שבית היא המ' נכון עליהם ויכין מכוננה ובועז נותן לה עז ותעצומות ושפיר ירצה כוונו יפה כי הם נקראים שמות אלו בבחינה זו כדפי': ושדיין לון וגומר סוד השפע הנשפע משתי בריכות אפיקי מים ומשם אל יסוד שמשם השפע יורה כחץ ולהכי נקט לשון שדיין לשון ירה בים. דכתיב צדיק יסוד וקיום עולם היא מ' וכולהו אזלין שכולן יחד בחינת כל הספי' שכל השפע כלול מכל רמ"ח אברה"ם אברים: אזלין ומתמשכן כולם יחד נגדיים אל בחינת נקודת ציון וז"ש לההוא אתר דאקרי י"ם אחר קיבוץ השפע בה אז נעשית ים היא מ' נגדיית למ"י ולהיות המשכת' מהחכמה כנזכר לעיל באו' נחלין עמיקין לז"א והוא ימא דחכמתא שבחכמה נבראו כל אשר למטה ממנה והיא משפיעם כאומ' כולם בחכמה עשית והיא ים החכמה לפרנס בשפעה כל בריותיה ויצירותי' ולזה והים איננו מלא ולא מעכב השפע בחכמה בעצמה. ואי תימא וגומר שמא תאמר כיון שיש אל השפע מקום מקוה ומשם הוא מתבשל ונשפע מעט מעט אל המ' א"כ לא יתמיד ההמשכה אל הנחלים בנצח והוד מהבינה ולזה הים איננו מלא שבא לרגעים מפני שהשפע מתקבץ בעמודים כנזכר ואחר שיש בהם עדיין כדי להשפיע למה ימשיך לז"א הכתוב אל מקום וגומר דהיינו אל נצח והוד שהנחלים הולכים שבים תמיד ללכת ולהמשיך דרך היסוד כדמסיק. הם שבים וגומר והענין כנזכר בתקונים הבינה נהרא דנגיד ולא פסיק והנצח וההוד אפיק מיא הם שואבים כל שפע ואינו נמשך מהם אל התחתונים אלא כדי הצורך וכפי השעה כי מהם ולמטה פסיק והיינו או' אל מקום שהנחלים שהם משך הבינה חסד דין רחמים הולכים אל נצח והוד ולשם נשפעים תדיר וז"ש הם שבים. לאן אתר שבים אם ביסוד ומ' אינו ששם הנהר פוסק לפעמים אלא לאינון תרין קיימין דאינון נצח והוד שם שבים כנזכר. וא"ת ומה תועלת בשפע זה בנצח והוד כיון שאינו נשפע למטה ומה צורכו שם לז"א הכתוב ללכת יר' בהאי צריך להיותו עומד שם מזומן תמיד מתחדש ללכת להמשיך בהאי צדיק והטעם להיות השפע שם נגיד ולא פסיק הוא ללכת יר' לאשתנחא ברכאן וחידו וגומר להיות נמצא שם השפע חדש בריבוי ובשפע לעת הצורך.

והיינו רזא וגומר פי' סוד ענין זה שהשפע נמשך הכל בנצח והיד ומשם אל היסוד וע"י היסוד נמשך אל המ' הוא מה דתנינן במתניתין לויתן וגומר דהיינו יסוד המיחד וקושר חתן עם לויה שלו מלשון עתה ילוה אישי וגומר יצרת לשחק בו היינו יסוד סבת הייחוד שהשפע נמשך על ידי השחוק ההוא אל המ' ולא שהנחלים נמשכים מעצמם בה: וע"ד כולם אליך ישברון וגומר פי' כי כל הכחות אשר למטה מהמ' אינם יונקים מן הנחלים ממש אלא יונקים מהלויתן והמ' ולכן שבים ללכת אל המ' כדפירשתי וראיה אומ' כולם אליך ישברון לתת אכלם ושפעם על ידי הים ולויתן דהיינו שבים ללכת כנזכר וכדמסיק מאן עתו וגומר.

עתו דצדיק דא מטרוניתא שנקראת עתו מפני שאין השפע נשפע תדיר אלא מזמן לזמן וזה הכרח לכל הנאמר ועוד או' ישברון לתת אכלם בעתו יר' הם מצפין עד שיתן היסוד השפע לקיומן בעתו דיסוד שהוא עת המיוחד עמה א"כ נמצא שיש עת שאינו נותן והם מצפים העת שיתן וז"ש ובגין כך וגומר דקדק לכל הנאמר:

ורזא דא וגומר עיני כל אליך הבינה ישברו שאתה המתפשטת נהר דנגיד ולא פסיק ואתה ת"ת כאומ' ואתה תשמע השמים נותן להם את אכלם המזומן בנצח והוד בעתו דצדיק המשחק בעתו וז"ש בעתו כמה דאוקימנא כדפי':

ת"ח בשעתא דהאי כל נראה כי הוא מפרש מלת עיני כל דהיינו עיני הם בחינות היסוד שהם עונים בו להסתכל למעלה להיות נשפע. ואכלם ירצה אכלם של התחתונים וזה ראיה שאין השפע מתקבץ ביסוד אלא למעלה בנצח והוד כנזכר.

מבסם לעתו וגומר יר' כי מדת המ' פעמים יונקת דין מהשמאל ואז צריך היסוד למתק מרירות דינה ומליחות מימיה וז"ש מבסם להאי. ואחר שמתק הדין צריכה עוד שפע לברך התחתונים וז"ש ומתברכא מיניה. והתחתונים מקבלים ממנה מג' בחינות ימין ושמאל ואמצע וז"א כלהו עלמין בחידו משמאל כלהו עלמין בברכאן מימין. כדין שלמא אשתכח מאמצעיים.

וכד גרמין חייבי עלמא ותמן ביסוד לא אשתכחו ברכאן שנעצרו בנצח והוד וז"ש דאינון כחלי. וינקא האי עת מהיסוד בעצמו מסטרא אחרא משמרי השמאל ע"י היסוד והיינו להשפיע הדין והאף לתחתונים המחבלים כרמי'. כדין דינין מתערין בעלמא בתחתונים וההיזק מצוי. ולית שלמא דהיינו היסוד אשתכח במ' אלא היא יונקת הדינים והמות בלי קישוט וקישוי. יתער כתרא דיליה חסד המעורר היסוד שעיקרו לימין כאו' וה' ברך את אברהם בכל: עי"ז מתברך מטרוניתא ותתקן וישתכחו ברכאן בכולהו עלמין וזה כח הימין המבער הדין וממתק אותו:

תאנא בשעתא דבעא משה וגומר כלומר עיכוב השפע ודין המ' היאך יתוקן אפילו אחר שישובו ישראל ואפשר היות שאל' זו במעשה העגל. בידיה מסיראן וגומר שמדתו מדת אברהם דכתיב והיה ברכה וגומר:

א"ר אבא זמנין אית קמי קב"ה היינו בז"א דוקא כי מבינה ולמעלה אין דין אלא כולא רחמי ולא אשתני. לאשתכחא רעוון שפע הכתר בעל הרצון. ולאשכחא ברכאן חכמה בעל הברכה בחסד: וזמנין דרעוון לא וגומר הסתלקות הכתר והת"ת. וברכאן לא מזדמנן סילוק החסד והחכמה ודינין קשיין וגו' סוד הגבורה הפועלת דיניה וזמנין דדינא תלי מצד האמצע דינא ולא דינא. זמנין אית בשתא וגומר היינו בחדשי אדר וניסן וסיון רעותא אשתכח כדפי' ותמוז ואב וטבת ושבט דינא אשתכח מסטרא דגבורה ותליא מצד הת"ת דהיינו אלול תשרי חשון כסלו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ותאנא ההוא נהר אפיק וגומר פי' הבינה הנק' נהר היוצא מעדן אפיקת נחלין הם חג"ת ומתמן אתכניש לנצח והוד. וביאר כי אומרו כל הנחלים וגומר הוא כלילות הענין בכללות הכ"ל כי תחלה גילה לנו הכתוב כי עיקר הליכת נחלים אלו הם עיקר רצונם אל הים מלכות אמנם אח"כ ביאר הפסוק עצמו פרטות הליכה זו כי הלא אין הליכת נחלים אלו עד המ' בפעם א' כי ב' הליכות הם וב' פעמים נוסעים וחונים. הראשונה היא הליכת הנחלים הג' הנ"ל שהם חג"ת עד נצח והוד ושם הם חונים ואח"כ חוזרים לנסוע משם והולכים אל הים המ'. ובזה תבין למה נצח והוד נק' שחקים והטעם כי שם חוזר לדון את העולם אם ראוי לשפע ההיא אם לאו וזהו שחקים שוחקים מן וגומר כי הם שוחקים וטוחנים השפע עד יהיה ראוי לירד למטה כי גם הם נק' בית דין דוגמת חג"ת שיש בהם ע"ב שמות ע"ב סנהדרין וג"כ הם בנה"י כנזכר בתיקון ע' דף ק' ע"ב וכאשר יבא וימשך השפע ביסוד הנז' אז כבר הוא כאלו נמשך למטה למ' ואינו מתעכב שם כי הוא המכריע וזהו כוונת הכתוב כמ"ש כל הנחלים הולכים אל הים. ואח"כ ביאר כי הליכה זו נחלקת לב' הליכתן אל נצח והוד וז"ש אל מקום שהנחלים הולכים. והשני הליכתם מיסוד אל המ' ים הנז' וזהו ללכת ר"ל בהאי צדיק אל הים הנז' וז"ש ומתמן נפקין כל נחלים כל אינון וגומר וכולהו אזלין ומתכנשן וגומר הה"ד כל הנחלים וגומר הוא על שם העתיד כי הוא תכלית רצון כוונת ההליכה שהיא אל הים ולזה פרט ואמר אל מקום וגומר לרמוז מה שאמרנו וז"ש ואי תימא וגומר ובכלל דברי הפסוק כי הוא תכלית רצון כוונת ההליכה שהיא אל הים. גילה לנו סוד ונהר יוצא דלא פסיק לעלמין וז"א שם הם שבים כי לעולם נמשך ואינו פוסק: ואמנם אפ' לדייק יותר כי ש"ם הם נצח והוד כי שי"ן הוא הוד אש ומ"ם הם מים נצח כנודע מסוד ג' אותיות אמ"ש שהם בחג"ת ונה"י וזו היא אמיתת הבנת המאמר הזה. ועיין במה שכתבנו פ' וישלח דף נ' ע"ב ע"ש כי הפי' שנתבאר שם הוא ממש כוונת רשב"י בכאן בפסוק זה. מהרח"ו נר"ו:

גליון. ויאמר ה' אל משה וגומר פי' שני דברים הם דבר אל אהרן שיתקן ועוד ואל יבא כדי שלא יחזור ויקלקל עכל"ה:

וזמנין אית בירחי וגומר מיעוט הירח ומצואו דאיהו לעילא מכולא וכולא שאבין מההוא דינא וז"א ותליין על כולא. וזמנין אית בשבועי בשני בשבת וחמישי בשבת דינא כנודע ושאר הימים רחמים. זמנין אית ביומי מתחלת הלילה עד חצות דין חזק מחצות לילה עד השחר רחמים מהשחר עד חצות חסד גמור מנצוצי היום והלילה גבורה הולכת ומתחזקת. ועלמא אתבסמא יר' שהעולם נתקן מדינו כענין מצח הרצון המתגלה בשבת וכיוצא. ואפי' בשעתי יש שעה טובה ורעה ורוגז. ובחלק השעה בעצמה יש רגע טוב ורגע כעס ורוג'. וע"ד כתיב עת לכל פעולה לדין ולרחמים וכיוצא. וכתיב ואני תפלתי לך ה' כתובים אלו להוכיח שינוי העתים מד' אותיות שבשם. ואני תפלתי לך ה' עת רצון דהיינו מלכות הנק' תפלה אית לה עת רצון. ב' בת"ת ו' דרשו ה' בהמצאו משמע דאית זמנין שאינו נמצא. נ' בבינה למה ה' תעמוד ברחוק תעלים וגומר והיינו הבינה שעליה נאמר מרחוק ה' נראה לי. וזמנין דאיהו קרוב דכתיב קרוב ה' וגומר לכל אשר יקראוהו באמת משמע דאפי' באינין עילאי דהיינו חכמה ובינה אינון דשריין על האמת ודאי שהוא הת"ת ונקראות לזמנין וגומר: והנה ר' אבא ס"ל שאל יבא בכל עת הדין אל הקדש אם לא שיהיה העת עת רצון וזה יהיה ע"י שהוא ממתיק העת כי האדם יוכל לשנות העתים ע"י תפלה ומצוה וייחוד בתורה או שהעת בעצמה מתוקה ועומדת.

ור"ש קאמר שלא בא להזהיר אלא דוקא על העת הרעה שהיא החצונית ולזה הקדים ר"ש ואמר הא אוקימנא מילי בעתו ירצה כנזכר לעיל דהאי כל מבסם להאי עת וכן הוא לשון הכתוב נותן להם את אכלם בעתו וכן לתת להם את אכלם בעתו וז"ש בעתו ודאי וכיון שהעת משתנה א"א לפרש אל יבא בכל עת מפני שהיא עת דין שישתנה אלא והכא אתא לאזדהרא וגומר יר' מהכרח הענין שאמר אחרי מות וגומר דבר אל אהרן אחיך וגומר אתא קב"ה לאזדהרא לאהרן דלא וגומר ויר' ואל יבא בכל עת יר' אל יבא בכל שני עתים אל הקדש וז"ש דהאי עת היא הקדושה הידועה ומפורסמת ועתה אמר לא יטעי לחברא עת אחרא בענין שיבא ב' העתים בכל עת. אע"ג דחמי וגומר ירצה אל יאמר כיון שחפץ גבוה בהנהגה ע"י העת הזאת א"כ אני אייחד אותה לז"א לא יחיד ביה לקרבא ליה לקודשא. דהא אנא ושמי דהיינו כ"ל ע"ת הקדושים חד הוא ומיוחדים והמכניס העת השנית הוא נרגן מפריד אלוף ולזה לא יבא בכל עת שמפריד עת מפני עת וז"ש בגין כך אל יבא בכל עת. ואי בעי למנדע וגומר יר' אני אמרתי לו ואל יבא בכל עת דהיינו בשני עתים שידוע וברור העת הא' ואם באמת לא נודע לו ורוצה לדעת בזאת יבא אהרן וגומר ושנה שמה ולא אמר בעת יבא מפני שרצה לתת טעם מה בין עת לעת ואמר דהא הוא עת דאחידא בשמי וגומר הענין כי מלת זאת בה שתי בחי' הא' א"ת הב' ז' ויר' א"ת שהיא כלול' כל אותיות שבתורה ת"ת והיינו רשימוה בסימני הת"ת ז' ירצה י' על ו' עטרת בעלה והיינו אחידא.

תאנא א"ר יוסי כתיב את הכל וגומר את הכל ודאי פירוש מלכות את מתייחדת בכל שהוא היסוד. עשה יפה שהוא היסוד כאומ' ויהי יוסף יפה תואר עשה יפה שתהיה מיוחד בעתו שהיא המ' והכוונה ייחוד יסוד במ' ומ' ביסוד וכפל היחוד להורות על חוזק ייחודם ואין זר אתם לא מצדו ולא מצדה וז"ש דא בדא דלא יתערבון וגומר בעתו ממש לשלול החצונית בעתו כראוי מיוחדת היא ולא אחרת. וממש בדרך זה הוא בזאת שלל קודם ולא יבא ואח"כ אמר בזאת כפל הייחוד:

ר' אלעזר וגומר כתיב בכנישתא דקרח בעון אש זרה וקטרת זרה כתיב ויאבדו וגומר ופירו' אבדת הנפש כדכתיב והאבדתי את הנפש ההיא וגומר וא"כ לפי זה נאמר כי גם נדב ואביהוא שנשרפו של קטרת זרה דינם כן ח"ו ותירץ ר"ש ואמר שאני וגו' וכתיב כולנו אבדנו וגומר היינו לתקן דברי ר' אלעזר דאיהו קאמר ויאבדו מתוך הקהל קאי אמקריב הקטרת ולאו הכי דאבני קרח קאי אמנם ר"ן השרופים אין בהם אביד' ותקן דבריו במה שאמרו ישראל כולנו אבדנו שחזר הכ' וכללן ולזה אנו אומרים שנאבדו הא סתמא כיון שלא פירש בפירוש בלי ספק לא נאבדו כלל ודאי דאי תימא סתמא נאבדו אם כן למה חזר וכללם הא סתמא נאבדו אלא ודאי סתמא לא נאבדו וז"ש אלין לא אתאבידו. א"ל כתיב וגומר ירצה באומ' ואל יבא בכל עת נראה היות הכוונה להזהירו על הזמן ולהודיעו שעות ידועות לביאתו. ובאו' כי אם בזאת הזהירו בענין סדר הכניס' והביאה נמצאת או' דקרא פתח בחדא וסיים באחרא. ומלה חד הוא ירצה שאין מלת עת להורות על הזמן כדס"ד ר' אלעזר אלא הענין להזהיר שלא יכנס בכל עת דהיינו אפילו עת חצוני אלא עת פנימי דוקא דהיינו זאת כנזכר לעיל נמצא כולא מלה חד ובענין זמן הכניסה בעצמה לא הוצרך לפרש שהרי ידוע היה לכהנים מפ' פנחס ובפ' זו לא בא להזהירם אלא על מה דחבו דהיינו ייחוד הזרה בפנים כנזכר: הכי סבירנא ולא עלה על דעתי אלא פי' זה אלא כדי שתתישב הדבר ויתבאר ביאורו הוצרכתי לשאלתי. ת"ח כל קרבנין ועלוון נייחא וגומר שבכולם כתיב אשה ריח ניחח לה' מורה על ייחוד ד' אותיות דהיינו נייחא דקב"ה כנזכר בשיר השירים. ואמר קרבנין ועלוון שאין ייחודם שוה שהעולה כולה כליל והחטאת נאכלת לכהנים וכמו שאתה מוכרח לתת חילוק בין קרבן לקרבן גם לא יפלא בעיניך מעלת הקטרת וז"ש אבל לא הוי וגומר וקטרת מעליא מכולא אפילו מפר ושעיר הפנימיים. ובג"כ הוו מעלין ליה וגומר בהיכל של כל יום לגו בקדש הקדשים ביום הכפורים ובלחישו שאפילו בשאר ימים היו פורשים מבין האולם והמזבח כאומ' וכל אדם וגומר המבואר במתניתין וכל זה מורה מעלת הקטרת שייחודו כפלא ולכך אין להראות בו אפילו יושבי העזרה:

ובג"כ לא אתענשו וגומר כלו' לא מצא מרע"ה להעניש עדת קרח ולנסות בני הכהונה אלא ע"י הקטרת או יר' שכל הנענשים היו בקטרת עדת קרח בני אהרן עושהו ומצינו העם מזבחים בבמות ולא היו נענשים בקטרת.

דכל פולחנא דקב"ה וגומר יר' המדות שהם סוד העבודה השלימה בקטרת הם מתייחדות ומתקשרות יותר מייחודם בשאר עבודות ושמו יעיד עליו קטרת לשון קשר וז"ש וע"ד אקרי קטרת:

ר"ש פתח לריח וגומר לריח היא המ' כנזכר בשיר השירי' ועליית' ע"י ריח הקטרת בדקות וז"ש דא ריח קטרת דאיהו דקיקא ואינו כקטרת המערכה העב שהוא סוד קשר ההיכלות וז"ש דקיקא ומעליא בריחו ואינו כריח הבשר אלא ריח בשמים גם מקום הקטרתו מורה על מעלתו היותו נקטר במזבח הזהב דהיינו בינה ומשם עולה מדת המ' להקשר בסוד החכמה וז"ש ופנימא' מכולא ומשם תעלה ריח לעורר בסוד החכמה וז"ש וכד סליק ההוא ריח לאתקשרא בההוא משח רבות דהיינו שמן המשחה החכמ' וטעם הקטרת בבינה היינו כדי לעורר נחלי מבועא דהיינו שמהמבוע שהוא החכמה נובעים הנחלים ונחלק לנחלים בבינה. דאתערן דא בדא מבינה לחכמה ע"י מה שעול' מהבינה מתעוררת החכמה ומחכמה לבינה על ידי מה שיורד מהחכמה שמן מתעורר הבינה לשמן ואתקטרו דא בדא לפעול שתיהן פעולה אחת להאיר כי החכמה שמן והבינה אש המדליק והמאיר וז"ש כדין אינון משחן טבאן לאנהרא וכל זה על ידי סוד ריח דהיינו יו"ד של אדנ"י העולה להתקשר בי "ד של יהו"ד בסוד יאהדונה"י שם ב' שמנים וז"ש לריח העולה גורם שמניך ב' שמנים נקשרים טובים ומאורים כמו בהטיבו את הנרות כנזכר: וכדין אתרק משחא שפע י"ה בדרגין דשמא קדיש' ו"ה ואח"כ נשפעים חוצה הנפרדים בי"ע והיינו עלמות כנודע:

ד"א שיר היא מ' מצד החכמה נק' שי"ר ש"ר י' בחי' העליונה שר על שאר המדות הנכללות בה והיינו על עלמות בחי' מצותיה שיר בחינה מעולה ועל מדרגותיה אלה קאי עלמות אהבוך:

ובספרא דרב וגומר עלמות הם נערותיה למטה בסוד נער מט"ט מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. תאנא א"ר יוסי את הכל וגומר הענין כי כ"ל הוא ביסוד ואמר כי את הכל שהוא היסוד אין נקר' יפה אלא כשהוא בעתו מ' דאית אחרנין בחצונים דאקרון ה'נ עתו ודא הוא ואל יבא בכל עת רק בעת הנקרא זאת כד"א בזאת יבא אהרן וז"א את הכ"ל שהוא יסוד עשאו הקב"ה יפה כשהוא בעתו מיוחד:

ר' אלעזר וגומר א"ל כתיב בפרשתא דקרח וגומר לכאור' נראה כי הוקשה לו כי עון נדב ואביהוא בהקטירם הקטרת ועון קרח והר"ן אנשים שהקטירו קטרת הכל עון אחד הוא. וא"כ כמו דהתם כתיב ויאבדו מתוך הקהל אשר הענין היא סוד כרת הנפש כמ"ש והאבדתי את הנפש וגומר א"כ ג"כ בני אהרן שחטאו עון אפש' שח"ו גם הם נכרתו לזה השיב רשב"י כי אינו כן רק באות' דכתיב ויאבדו אבל נדב ואביהוא לא כתיב הכי וזה יובן מדף נ"ז ע"א כמו שביארנו שם:

והנה כפי קבלת הר"י אשכנזי יצ"ו. כי הנה נדב ואביהוא וקרח הם רוחו של קין אפשר כי זו היא שאלת ר' אלעזר כי הלא מצינו שחטאו קרח ונדב ואביהוא חטא א' וכולן ראויין לעונש א' והשיב רשב"י כי אינם שוים כי קרח הוא רוחו של קין מצד הרע ונדב ואביהוא הם רוחו של קין מצד הטוב. ורצה להעלים סוד זה ולא גילהו בפי' ומזה נראה כי קין וקרח ונדב ואביהוא כולם חטאם שוה. עכ"ל:

לזמרא וגומר כי אין לפרש להתייחד עמך כדפרי' לאידך פי'. אהבוך לזמרא דהיינו שירת המלאכים וקשה דמה ענין שיר זה אל השמן לזה אמר ומתמן אשתכחו ברכאן וגומר מפני שאלו הם קרובים לקבלת השמן והענין שהשפע מתרב' מצד שיר ושבח התחתו' בספי'.

שפיר הוא וגומר פי' עלמות מאריהון דדינין דאתפקדו על המות אהבוך והטעם דהא במלה דא שהוא סוד הקטרת מאריהון אתבסמן ונהפך להם ממות לחיים.

ובג"ד קטרת וגומר הכוונה לבאר פסוק משכני. קטרת אתקטר במשחא פי' קטרת סוד עליית י' תתאה לגבי י' עילאה ונקשרה בשמן שהוא סוד ירידת י' לגבי י' תתאה. יתיר אתחשב וגו' מפני שהקרבנות אינם אלא ייחוד י' בה' ו' בה' עצם אל עצמו לבד אבל קטרת מבריח מן הקצה אל הקצה בסוד יאהדונה"י שהוא ייחוד י' עד י' תתא' והכל נקשר. אנא כקטרת סוד אור חוזר ממטה למעל'. אנת כמשחא סוד אור ישר ממעלה למטה.

כד"א על כן עלמות אהבוך יר' השמן תורק שמך היא המ' וממנה התועלת הנמשך לעלמות אהבוך לזמרא וגומר כנזכר וכן הענין כאש' אני מתעורר' בכוד הקטרת משכני בסוד השמן וכולנו אחריך נרוצה כל א' לפי ערכו אני למעלה ולהם למטה ג"כ ימשך התועלת כדמפר' ואזיל בי תליין כי באורי יראו אור ולזה אם הביאני אני לבד לחדריו שהם חדרי הבינה שהוא בחינת הת"ת העליונ' בסוד הייחוד כאו' ובדעת חדרים וגומר אז נגילה ונשמחה יר' כי נמשך להם סוד השמחה הנמשכת בסוד השמן מצד החכמה. מהבינ' לה הייחוד ח"ו:

תאנא וגומר הובא לראיה אל התועלת הנמשך אל האוכלסין מייחודה. חדת מצד הבינה. מתברכת בסוד השמן מצד החכמה. כולהו חדאן לבד מצד הבינה שאינם יונקים מהחכמה הנעלמת. ודינא לא שריא שעל ידי הבינה מתמתק הדין. וע"ד כתיב ישמחו השמים דהיינו כחות השמים והארץ שהם האוכלוסין והטעם כי ה' ת"ת מלך מתייחד עם המ' ואגב אורחין למדנו טעם כפל נגילה ונשמחה כדכתיב ישמחו השמים ותגל הארץ:

ויבא משה בתוך הענן וגומר שאין הכוונה שהיה נכנס בהר ושביל נפתח לו בענן אלא בתוך עצם הענן היה מתלבש והולך וענין הענן מ' והיינו בענן מ' אראה ת"ת בבחי' נבואתו כנודע. על הכפורת יר' הענן מ' בבחינתה שעל היסוד שהוא הכפורת והכרח מן הפסוק באימ' וברא ה' ת"ת על מכון הר ציון שהוא היסוד ועל מקראיה נצח הוד ענן יום ת"ת ומלכות. והכרח לזה וכתיב כי ענן ה' יומם היא מלכות מצד החסד ועמוד ה' לילה (מצד) מ' מצד הגבורה.

ותאנא וירד ה' ת"ת בענן מ' בבחינתה העליונה והיינו בענן אראה וגומר כנזכר: ועוד ראיה תאנא אתר וגומר הכוונה כי הכרובים הם סוד נצח והוד והם עומדים על א"ת שהוא היסוד אות ברית ועליהם הענן דהיינו מ' על נצח והוד ויסוד דהיינו על מכון הר ציון ועל מקראיה כנזכר וז"ש על א"ת יתבין.

ותאנא תלת זמני ביומא הם ערב ובקר וצהרים שהזמן משתנה ובשלשתם שכינה שורה על ישראל בבחינה א' וטעם תוספתא זו לראיה ששכינה על הכרובים והכריח זה מענין הכרובים שהיו פורשים וסוככים על השכינה ונעשים לה כסא ע"י כנפיהם והיא שורה עליה ממש:

לבתר קמטין וגומר וזה הכריח לנזכר כי אם השכינה אינה שורה ממש אלא ביניהם א"כ מה צריך לפרוש כנפיהם הרי לה מקום אלא ודאי פורשים כדי לעשות לה כסא על הכנפים בעת גילוי השכינה וזה שאמר פורשי ולא פרושי סוככים וגומר דהא באת דהיינו כפורת יסוד נס נעשה בהם. וחדאן בשכינתא שהם אוכלוסין דילה ממטה ממנה וחדאן בה כנזכר:

א"ר אבא וגומר הוקשה לו שנראה כוונת הכתוב כי בענן אראה ואין ראוי לראות אלא בזאת משמע שהי' הכהן מסתכל בשכינה ולאו הכי דהא כהנא לא חמי בשכינתא כד הוה עאל וה"כ היל"ל כי בענן אני על הכפורת. ותירץ אלא עננא נחית וגומר ומסקנת הענין כי על הרגש כנפי הכרובים אמר אראה.

אקשי להו היו מקישין בכנפיהם וקול היוצא היה שורר ומאי אמרי כי גדול ה' מצד החסד. ומהולל מצד הבינה ששם התהלה ונמשך אל הגבורה והיינו מאד כאו' והנה טוב מאד זה מות זה גיהנם. ונורא הוא ת"ת על כ"ל יסוד אלהים מ' גבורה תתאה.

האי כד סלקי גדפייהו שהיו שוכבות על גופם ובעלותם להקיש היו אומרים פסוק זה להורות על פחדם מהרוממות העליון דהיינו ת"ת ומ' השור' עליהם.

בשעתא דפרישן וגומר פי' אחר דסלקי כנפיהם מגופם פורשים אותם כדי להקיש ואז היו אומרים כי כל אלהי העמים וגומר הכוונה כי אם היות להם הורא' על גילוי שכינה עליהם לא יחשוב החושב היות לו גבול מקום כשאר אלהות ח"ו אלא כל אלהי וגומר ולהם גבול ומקום אמנם וה' הוא ובית דינו שמים עשה והוא מקום לעולם כמו שאמר השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגומר כ"ש בין שני הכרובים.

כד חפיין יר' אחר שהיו ממאירין אותן להקיש קודם הגיעם אל גופם היו סוככים על הכפורת או' לפני ה' כי בא וגומר יר' אחר שאמרו שאין זה אין לו מקום כנזכר א"כ למה אתם רועשים ולז"א תדע למה לפני ה' כי בא וגומר ולנהל התחתונים ושכינתו במקדש וממנו מלא כל הארץ כבודו: ישפוט תבל במ' הנק' צדק. ידין לאומים במשרים הם נצח והוד הם הכרובים כדמפרש והכוונה ישפוט תבל בצדק דשריא על משרים. וקשה דקרא לאו הכי קאמר אלא לפני ה' כי בא לשפוט הארץ ישפוט תבל בצדק ועמים במשרים במזמור צ"ח ובמזמור ט' כתיב והוא ישפוט תבל בצדק דין לאומים במשרים. וג' תנועות אלו נפקא ליה מקרא דאמר והיו הכרובים פורשי כנפים היינו תנועה א' והיינו כד פרשין גדפייהו. שנית למעלה דהיינו כד סליק. ג' סוככים דהיינו כד מחפיין. וקלהון הוא וגומר היינו קול הבא על ידי הענן וזהו בענן אראה ולכן כדין שוי וגומר. סוככים דייקא פי' סוככים פעמים הרבה פעם אחר פעם ע"י תנועותם עולים ויורדים להקיש כנזכר. ומ"ל דקליהון וגומר כמו שהענן לא היה נראה והכריח שהיה משתמע מכנפי החיות ממש. משרים אהבוך לאכללא וגומר כי בפסוק משכני אחריך נרוצה נכללים כל האוכלוסין כנז' לעיל א"כ מהו משרים אהבוך אלא בכלל ברכאן עילאין תרין כרובים שהם נקראים משרים וכן הכא ידין לאומים במשרים שהם ב' הכרובים שבהם שורה השכינה כנז'.

דכר ונוקבא והם מתיישרין זה לקבל וזה להשפיע ולזה נקר' משרים ויר' ידין לאומים ישפיע דין לאומים תורתו שהם שבטי ישורון דהיינו נבוא' למרע"ה מבין שני הכרובים והיינו במשרי' כנזכר וזה שאמר וישמע את הקול וגו'.

ור' יצחק מפרש שטעם שנקראו משרים מפני שאין שלימות ויושר אלא במקום שיש זכר ונקבה כאו' ויקרא את שמם אדם שניהם יחד ולזה מכאן אוליפנא דהיינו לכהן ולעבודה ולשלמות כל אדם שאינו שלם אלא בהיותו זכר ונקבה והיינו ישבו ישרים וגומר:

ותנינן כתי' צדיק יסוד וישר הוא ת"ת ומ' אוף הכא כרובים וגו' ובג"כ איקרו משרים כנזכר. ועלייהו כתיב אתה כוננת דהיינו חסד הנק' אתה כוננת משרים ת"ת ומ'. וכן ידין לאומים דהיינו מצד הגבור' כאו' אש דת למו ולזה הם ופניהם איש ת"ת אל אחיו מ'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ד"א על כן עלמות וגומר שפיר הוא וגומר פי' על מות אותם הממונים על המות אהבוך וזהו מאריהון דדינין. וגם אפשר פי' אחר כי פי' עלמות שיר שזכר לעיל הם כחות הדין הממונים על השיר כנודע ולז"א כי כאשר שמן תורק שמך אז אפי' נחית הדין הנק' עלמות הם רחמים ואהבה וזהו עלמות אהבוך. והנה הקטרת סליק מתתא לעיל' ושמן נחית מעילא לתתא וז"ש אמרה כ"י אנא כקטרת ואנת כמשחא. ומ"ש נרוצה בלשון רבים קאי אל עלמות הנזכ' וז"א נרוצה כד"א על כן עלמות אהבוך. עוי"ל כי נרוצה מלשון רצון ואהבה וז"ש כד"א ע"כ עלמות אהבוך. עכ"ל: