ודע שהיודע את השם צריך שידע שם העצם, שבו נקרא ביום בריתו, ויקשרנו עם השם המפורש אשר הוא גם כן שם העצם, ויש ממנו חלקים ויש ממנו כללים ויש בראש ויש בתוך ויש בסוף. בראש כעניין [במדבר יג, טו] ויקרא משה להושע בן נון יהושע, שקשר לו כתר השם בראשו, ובתוך כעין אברם שהוסיף לו השם ה' שהוא סוף הכתר, והיה מהשם תוך וסוף, ולאברהם תוך קרוב לסוף. ובסוף אליה שהוא שלם אליהו, וסופו הוא קשר ו' של שם עמו, וכן נביאים רבים, וכפי הצורה הזו צריך לחבר ולהמיר שם בשם ולחדש ענין, לקשור ההתר ולהתיר ההקשר בשמות הידועים, בהתגלגלם עם י"ב מזלות ועם ז' כוכבים ועם ג' יסודות, עד שיתפשט והקושר והמתיר מחומר האסור והמותר, וילבש צורה מחדש בו אסור והתר:

חלק ה', ענין ד', סימן ק', כולל תועלת ההקשר וההתר:

זו היא תכלית התועלת לפי המושכל והמורגש, כגון האדם שהיה בבית הסהר, על דרך משל ביוסף הצדיק ע"ה, ויצא מבית האסורים למלוך, וגבר ומלך עד שאמר [בראשית מה, ט] על עצמו שמני אלהים לאדון לפרעה, שהוא אדון אדניו, ויכול לאסור את אוסריו אשר אסרוהו ולהתיר עצמו, שאין ספק שכבר הגיע בזה התכלית אשר חשק בהא האסור אל מה שבקש מהשם, והנה תכלית התכליות היא התועלת האחרונה, והתועלת האחרונה היא השגת המבוקש האחרון בכל דבר ודבר כפי עניינו:

החלק הי' סימני אותיותיו וי'ה'י'ה' חלקיו ה', וענייניו ה', והשם ל'ב'ר'כ'ה':

חלק ו', ענין א', סימן ל', כולל השגת השכל:

השכל הוא שם לדבר המנהיג הכל, שהוא הסבה הראשונה לכל, והוא שם לדבר הנפרד מכל חומר, והוא הנשפע מהסבה הראשונה, אשר באמצעות השפע ההוא מנהיג הדבר הראשון את השמים המתנועעים, והשמים הם בעלי חומר בלתי משיג, ובעלי צורה מושכלת בלתי משכלת, ובעלי נפש משכלת ומושכלת. והנפ"ש שמקבלת הוא שפע מהנפרד ויקרא שכל דבק בהולי בעל הצורה, והנפש והוא אשר בו תשכיל נפש השמים עצמה, וכל מה שלמטה ממנה, ותשכיל שכלה בעצמו שהוא הנותן לה צורת ההשגה, ותשכיל ממה שלמעלה ממנה מציאות, ושהוא סבת מציאותה וקיומה, ותתעדן בהשגתה עדון מופלא שאינו דומה לדבר ממעדני זה העולם החשוך, ובציורה שמצירת משגת שסבתה נפרד מחומר, והיא בעלת חומר, ואי אפשר לה קיום השגה בלתי חשק להיותה מתדמה אל הנפרד אשר הוא בכל מקום, ויש לגוף שהיא כח בו שתי נקודות בצד אחד, ואחת בצד שני, בשיעור שוה מתכלית הרוחק אשר בין שתיהן, והיא חושקת לקיים עצמה ומציאותה, והשגתה בגלגול גופה סביב, שהשגתה גוזרת לקיים בה כל מציאותה וכל ענייניה בחזרת חלילה, ולהבטל עם המנוחה ואינה יגעה לא היא ולא גופה במהירות תנועתה, שהרי אין לה תנועה בעצמה כלל, אבל אפה המתנועע בעצם, ועם כל זה אינו מחליף מקומו, ויש לדבר הרבה בזה, אבל אין זה מקום הדברים ההם כי נחלפו מקומותם, ואולם השכל ג"כ עוד הוא שם לסבה הראשונה הקרובה הפועלת לכל מה שלמטה מן השמים, כלומר לכלל הארץ המורכבת מהיסודות וליסודות בעצמם ולכל המורכב מהם, וזו הסבה שמה אצלינו שכינה, גם רוח הקדש או רוח אלהים חיים וכדומה לאלה השמות, ופעם יקרא מלאך, ופעם יקרא אלהים, גם יהוה או אדני או שדי גם צבאות וכן מלאך אלהים ומלאך יהוה, וכבר נודע במופת שהוא השכל הפועל בנפש האדם שכל, והם אם כן ג' מדרגות, ושלשתם עצמות אחת, והם השם יתברך שפעו הנבדל ושפע שפעו הדבק בנפש, והנפש דבקה בו דבוק אמיץ עד היות שניהם גם כן עצמות אחת, והנה לאדם העליון ד' והם נפש ושכל נשפע ושכל נבדל וסבה ראשונה לכל, וכן לאדם התחתון ד' והם ג"כ נפש ושכל נשפע ושכל נבדל וסבה ראשונה לכל, והסבה הראשונה כוללת הכל והיא אחת לכל, והשכלים רבים הנבדלים והנשפעים והנפשות רבות, רק השכל הפועל עצמותו אחת ופעולותיו רבות מצד המקבלים שהם רבים, ומפני שהאדם בעל חומר מחליף צורותיו הפרטיות, התחייב הפרד נפשו מגופו, כדי שתדבק בשכלה הנשפע לה, אשר בו השיגה עצמה וכל העצמים שלמטה ממנה, והשיגה ג"כ מציאות מה שלמעלה ממנה, אבל לא עצמותם, מפני שכל משיג ענין מושג הההשגה, משתפת את שניהם ביותה בפועל להיותם דבר אחד והנה השכל האנושי הנשפע מהשכל הפועל הנבדל, היא מדבקת את הנפש באלהיה, והדבור ההוא הוא סבת חיי הנפש הנצחיים בחיי אלהיה, כמו שנאמר על זה [דברים ד, ד] ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום ונאמר [דברים י, כ] את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע, וזו היא השגת השכל:

חלק י', ענין כ', סימן כ', כולל צורת השגה השכל:

צורת השכל היא צורה מושכלת דקה מן הדקה זכה מן הזכה פנימית מן הפנימית, ומפני רוב אורה וזהרה הבהיר המאיר העולם כולו, נעלמה צורת יפיו כהעלמת צורת יפי אור השמש מעיני נעטלף ומי שעיניו כואבות, ואע"פ שאור השמש הוא הנותן בו ראות לראות בם, כל מה שיגבר אז אורם תכהינה עיניו יותר מפני חולשת עצמה, ואין המונע מצד האור, כי אם מצד חומרם וצורתם חלשים, כן גם הנפש האנושית החכמה, ברצותה לעיין במי שנותן בה אור השכל יחלש כחה מהשיגו, לא מפני שהוא מעלים אורו ממנה, אלא מפני היותה בעלת חומר, ואם לחכמה כך של שכן לזולתה, וכאשר יקרא לעטלף עם אור השמש, ולנפש עם אור השכל, על דרך משל יקרא לכל שכל נפרד בהשתכלו בשכל העליון אשר הוא הסבה הראשונה לכל, והוא האלוה לכל, והוא אשר המציא הכל יתברך ויתעלה שמו לנצח נצחים, וזה מפני היותו צח מצוחצח בתכלית הבהירות, ואי אפשר להשתכל בו מרוב יפיו אשר אין לו תכלית, ולפיכך לא ישיג עצמו זולתו ולא ידע מה הוא כי אם הוא, וכל מה שאין לו אצל שכלינו תכלית, יש לו אצל תכלית ידועה לו ומקיף בו מכל צד, ומפני היות כל מקיף בדמות צורה למוקף והוא מקיף הכל, ואינו מוקף מדבר שכבר אמרנו שאין לו תכלית, יקרא צורה לכל נמצא, ומפני היות הכל בריותיו והוא בלתי נברא ובלתי נמצא מזולתו, כי לבדו סבה לכל ודבר מחויב המציאות בבחינת עצמו, וכל נמצא זולתו הוא מחויב המציאות בבחינת סבתו, ואיפשר המציאות בבחינת עצמו ונמנע המציאות בבחינת העדר סבתו, אשר הוא הדבר אשר המציא המציאות, יקרא על זה ממציאו או פועל או בורא, וכיוצא באלה השמות אשר יורו על המצאה, וכאשר התבאר שהכל פעלו יאמרו עליו שהכל אצלו כחומר ביד היוצר, וזו היא הצורה הנקראת צורת השכל, אשר שכל האדם יכול לציירה, עם שאר הצורות המושכלות המושגות ממנו, כלומר מענייניו וממעשיו ושפעיו בדרכי הסלולות הידועות, ואשר השתכל במורה הנבוכים אם היתה נפשו במבוכה הוא יסיר מבוכתה ממנה, כי הוא רופא הנפשות החולות, ושומר בריאות הבריאות, אשר הדבר על פי ה' ביד משה, והוא רופא מומחה ורופא חנם ופירושו משה גלה תורת משה על פי השם שהוא צורת השכל:

חלק ה', ענין ג', סימן ד', כולל תואר דבורו עם כל מי שדבר אתו:

הדבור נמצא בג' עניינים ובג' נושאים בכלל, וכמו שנושאים הדבור זה רחוק מזה, כעניין כן הדבור הנשוא בבחינת אמתתו זה רחוק מזה בכל ענייניו:

וג' נושאי הדבור הם הלב והפה והספר, וג' ענייניהם הם האותיות הנכתבות. האותיות הנבטאות. והאותיות הנחשבות, ואשר משתף הדבור לשלשתם הוא שם אותיות, ואשר יבדיל ביניהם הם ג' שמות, ואלה הם הכתב המיוחס לספר הנושאו, והלשון המיוחס לפה הנושאו, והבין המיוחס ללב בנושאו, וסימן שלשתם ג' ראשי תיבות, והם ל"י כ"ל בכ"ר והפוך בכ"ל, וסימן [בראשית כד, א] ה' ברך את אברהם בכ"ל, וסימן הנושאים פל"ס מעגל רגלך, ועוד סימן הנשואים בטח אל ה' בכ"ל לב"ך ואל בינתך אל תשען, והנה כבר נודע ההבדל הגדול שביניהם, ואעפ"כ סובל שיקראו שלשתם דבור, מפני יחס שם אחד שכלל אותם, כן הדבור האלהי הבא לכל מי שדבר אותו או מדבר או ידבר לעתיד, הוא ענין רביעי לנזכרים, והשתתף עמם בשם דבור, מפני שהדבור מורה על הנהגה כי תרגום וינהג ודבר, ונבדל מהם תכלית ההבדל בעצם, ובענין זולת שם הנהגה ומה שיורה עליו שתוף, היות זה הדבור נמצא להשלים בו חפץ ובחירה וכוונה ורצון, וזה גם כן בדמותו מזה הצד יתכן לשתפם או בכיוצא בזה, שהרי אלה הנושאים זה עניינם לפי הכוונה הטבעית המשותפת עם ההסכמיית בזה:

והנה תכלית ההבדל בין הדבור האלהי ובין האנושי ואפילו בינו ובין הקרוב לו יותר שהוא הבין ומדע שבלב, מפני שזה מקבל וזה נותן, ועוד שזה קבלתו תלויה בחשבו באותיות, וזה בלי אותיות נותן שפעו, ר"ל מבלי שיחשוב האותיות מה שנותן, כי מחשבתו בספירות בלתי מוגשמות, כמו שהוא בלתי בעל גשם, אלא שהלבבות אצלו בקלף, אצלינו שהוא חומר נושא צורות האותיות המצויירות בדיו שהוא חומריהן הקרוב, וכן ה' יתברך הלבבות אצלו כלחות והנפשות כדיו, והדבור הבא להם מאתו שהוא ההשגה בצורות האותיות הנכתבות בלוחות הברית, אשר הם כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, ומכל צד נקראים פנים ואחור, כדמות ההשגה המעיינת פנים ואחור, והרמז על זה אחור וקדם צרתני, ואע"פ שאצל השם אינו דבר מהמינים הנזכרים אצל הלב המקבלו דבור הוא, והעד על זה שהוא מופת אמתי מושכל ומורגש ומקובל היות הדבור המחשבי, שולח אל כל הפה דבור אשר אינו מין דבורו, ולא ישתפם כי אם שם דבור, כמו שאמרנו עם תכלית ההבדל בענין עצמותם, וכן עד שני גם כן היות הדבור המחשבי שולח דבור לכל מכתב באמצעות החומרים והכלים, והוא תתו צורות אותיות לחומר שהוא הדיו, ועל פי היד והעט ושאר האמצעים, ועם כל זה ידענו רוב ההבדל שביניהם, כן בתתו צורה לכל חומר, ידמה בזה לסופר על דרך משל בצד מן הצדדים, ואם כן הדבור הבא ממנו לנפש שהלב חומרה, אם יקרא דבור בשם משותף, אינו רק השגה שכלית על דרך האמת:

חלק י', ענין ד', סימן ב', כולל ההבדל אשר בין המשיגים והמתנבאים:

איני צריך להאריך בביאור דבר זה, מפני ההקדמות שקדמנו לו בענייני ההשגות, וזה שאחר שתדע שכל ההשגה אנושית בכלל בין קרובה לשכל כמושכלת, בין רחוקה ממנו כמורגשת, בין האמצעית אשר ביניהם כמדומה, כלן באות מהשם יתברך, אין ספק אצלי שלא יתרחק משכלך ענין ההבדל אשר בין כל משיג ומשיג, ואעפ"כ אאעוררך על עניינו, ידוע שכל מי שרדף אחר דבר אחד להשיגו והשיגו יקרא משיג, וכל השגה נחלקת לג' חלקים, והיא מורגשת ומדומה ומושכלת, והמורגשת כליה חמשת החושים ידועים, העין והאזן והאף והחיך והיד עם כלל הגוף, והכחות שהם נושאים אותם, הם הראות והשמע והריח והטעם והמשוש וההשגה שמשיגים הכלים הנזכרים הה' עם הכחות הנזכרים הה' היא בכלל נחלקת לה' השגות כלליות, והן השגת הנראה כתפוח על דרך משל, והנשמע בקולו כשיבקע בכח חזק, והמריח כמהו, והמוטעם כמהו, והממושש כמהו:

והנה אלה ה' השגות בדבר אחד והוא התפוח, גם תהיינה ההשגות האלו בדברים רבים משתנים ומתחלפים אלה מאלה, וההשגה שמשיג הדמיון, שהוא המקבץ אלו הה' כחות במח, היא חזקה בעת בטולם ברדפו אחריה לפי כחו, והיא חלושה כ"כ עתים בעת שהגוף ישן ואינו חולם, ובעת שהגוף ער ברדפו אחר השגה מכל השגותיו, ומפני שאין אדם יכול לצייר כי אם ציורים ידועים לפי טבע האנושות, כשרודף הדמיון להשיג השגה שאינה ממין השגותיו, יחלש אפילו להשיג השגותיו הטבעיות שבכחו, כמי שרודף אחר סוס שאינו יכול להשיגו, ומדלג פסיעות גסות כדי למהר להשיגו, ונופל ומשבר רגליו ואינו יכול לזוז ממקומו, שכבר הפסיד גם כחו הראשון ולא השיג הנרדף, וההשגה שמשיג השכל האנושי גם היא בעלת כחות ידועים, אין בה כח והכנה טבעית להשיג זולתם, גם הם בעלי גבול לפי טבע המושכל הנגלה והנעלם, והמדומה אצל הדמיון המדמה הוא פעל הדמיון בעצמו, וגם ממנו מתפעל כח הדמיון שהוא המדמה, וכן המורגש אצל ההרגש, המרגיש הוא פעל ההרגש בעצמו, וגם ממנו מתפעל כח ההרגש שהוא המרגיש, וכן המושכל אצל השכל, המשכיל הוא פעל השכל בעצמו, וגם ממנו מתפעל כח השכל שהוא המשכיל:

ואחר זה תדע שמדרכי ההרגש תכיר דרכי הדמיון, ומדרכי שניהם תכיר דרכי השכל, ומפני שההרגש חיצוני פעולתו קלה להשיג, שגם פעלו חיצוני, ומפני שהדמיון פנימי ופעלו ג"כ פנימי הנה הוא קל להשיג מצד רדיפתו ותנועתו המהירה, וכבר מצד שלא ישיג מורגש או מושכל שהם לבדם, וכל מה שהוא ממינם עקר המציאות האמתי כלו, והדמיון אינו משיג שום מציאות אמתי לעולם, אבל הוא חמור גרם רבץ בין המשפתים, פעם טעה למורגש ושומר מציאותו מה שהשיגוהו החושים, ופעם נוער למושכל ושומר מציאות מה שהשיגו השכל, ופעם בודה כל דבר מלבו ואין שום מציאות לפעלו, ואע"פ שחושב שכל מה שהשיגו הוא לבדו האמת, ואין אמת זולתו, וזו ההשגה המדומה השלישית היא מטעה ומשבשת כל השגה אמתית נמצא והיא, ובהבטל ההשגה המדומה הנזכרת השקרית, ובהמחות זכרה מלב המרגישים והמשכילים, יבולע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר כי פי ה' דבר. כלומר סוד השכל נגלה אחר העלמו, ומכאן ואילך צא וחשוב ותראה בשכלך, כי מעלת המשיגים ויתרונם זה על זה הרבה וחזק מאד כפי כח כל איש ואיש, וכפי חוזק רדפו אחר השכל לפי דרכיו, שאחר שהוסר המונע השיג כל אחד ואחד נשמה יתירה, וחיה וחיי הגדול והקטן שוים בנצחות, ונבדלים במעלה, כי מעלת הרודפים הנבואה גדולה ממעלת הרודפים החכמה, ומעלת הנביאים המדברים והמחברים גדולה ממעלת הנביאים המתעצמים בנבואה, והנשלחים מעולים מהם, והמשגים חלקי שום טבע כדי לאמת שהשם שלחם מעולים מכלם:

חלק ה', ענין ה', סימן ה', כולל ציור הכרח השפע המניע לדבר ולחבר:

שם שפע הוא שם מוסכם בלשון, לאמרו על דבור ענין נכבד, ואפילו על רבוי ענין יסוד מהיסודות, באמרו [דברים לג, יט] כי שפע ימים ינקו, ועניינו הוא כענין מי שיש לו תוספת מעלה בעצמו או בענייניו כלם או בקצתם, והוא שם דומה לשם נתיבות ג"כ, מפני שהנדיב בהיות לו ממון נוסף על צרכו יכריח רבים להשפיעו בידם, וכבר ימצאו בשפע קצוות ראשונות, אחת בתכלית ראשונה ואחת בתכלית אחרונה כנגדה, ולהם אמצעיים ביניהם, מתרחקים מזה הצד ומתקרבים אל שכנגדו, וכן מתקרבים לזה ומתרחקים ממה שהוא כנגדו:

והמשל בזה המלך והעני האחרון שבכל מלכותו, כי המלך בתכלית העושר והעבד שהוא העני האחרון הוא בתכלית העניות, ומהמלך נשפע עושר להשיר איש, והאיש לאיש והאיש לאיש, עד הגיע השופע הטוב לידי אדון העבד, ומאדניו יגיע לעבד שיפרנסהו, ומן העבד לא יעבור שום שפע לזולתו, שאין לו אלא צרכו ההכרחי לחיות בו, ולפי זה המציאות המצויר במשל העושר קרה לכל נמצא מהשם על האדם, והשפע המושכל נשלם בשפע האדם, ר"ל בשכלו אשר קבל, הבא מן הנפרד שהוא ס וף הנפרדים, והשפע המוגשם התחיל מן הגלגל המקיף בכל, ונשלם בשמימיים בגלגל הירח, ובארציים באדם, ועל זה היה העולם נחלק לג' חלקים, למושכל כולו נפרד, ולמושכל בלתי נפרד לעולם, ולמושכל אמצעי ביניהם קצתו נפרד וקצתו בלתי נפרד, ומפני שכל מי שנמצא השפע אתו טבעו גוזר שישפיעהו על המוטבע לקבלו, כשאין מונע בין המשפיע ובין המקבל, כדמות האש בנערת שיכריחהו בהדבק בו לקבל כחו עד שישוב אש כמהו, גזר טבע השכל האלהי שישפיע שכל על נפש הנביא, שהיא הכח הדברי, בהדבקו בו, והדברי ישפיע על הדמיוני, והדמיוני ישפיע על הדברי החיצוני, ועל כל מקומותיו, וההשפע ההוא בהרבותו יכריח מקבליו כשלא ימנעום מונעים לקבל ממנו, וכמו שהכריחם לקבל כן יכריחם לתת, אם אין להם מונעים, עד הגיע כל חפצו עד סופו, כחפץ המלך הנזכר בשפעיו, שרצה להשפיע ממונו על כל האמצעיים, עד הגיע ממנו החלק הקטן ההוא אל העבד, שגם הוא חי משפע ממון המלך, אלא שהתענוגים יחסרו וימעטו בירידת המעלות ויתעלו בעלייתם, ומפני היות האדם מורכב מכחות הרבה, יתחייב שיראה השפע בשכלו, והראות ההוא יקרא בשם השגה שכלית נחשבת, וידלג השפע עוד לדמיון, והתחייב שהדמיון ישיג מה שבטבעו להשיג, ויראה מה שיראה בדמות גשמות מדומה רוחני משותף, ויקרא הכח ההוא איש או מלאך או כיוצא בם, ומפני שנראה להמון שהמוזג במורגש, יותר ראוי להסמך עליו מהמושג במדומה, המשותף עם המושכל, הוצרכו הכתובים להעיד שהנבואות כולן מורגשות:

והנה יהיה הדבר המושכל באמת מעולה מכל מושג, אבל אי אפשר לאמת דבר בלתי שתוף לפי טבע כל אדם, כי שלשת ההשגות דומות בענייניהם לעניין החומר והצורה, כי ההרגש חומר לדמיון והדמיון חומר לשכל, וכבר יעבור הדבר הנשפע למורגש בקצת העתים, ולפי רבוי השפע יכריח השכל אדם המדבר, הסופר לדבר ולחבר, לפי הזמן ולפי המקום ולפי הדור ולפי הנביא, המתענג בהשגת צורת הנבואה:

הנה כבר סיימתי לחבר לך מה שהכריחני השפע הנזכר הנכבד לדבר בו, ולכתבו בקצור כפי כחי וכפי מעוט שכלי, ורוב מונעי מהשגת השכל, וכללתי כל העניינים בי' חלקים גדולים, ועלה מספר החלקים הקטנים ל"ח, ועלה מספר ענייניהם ל"ח, וסימנו באותיות ל"ח, וסימן כלל שלשתם מד"ע, ועוד עשרה חלקים גדולים לסימן עדי"ם, וספרי מעיד על מדע"י שהוא חצי שמ"י, וזה סימן שלשת הדרכים יחד:

אבגד"ה, וזחט"י, כ"ל, מנסע"פ, צק"ר, ש"ת:

תשר"ק, הו"ה, והי"ה, ויהי"ה:

אבגד"ה, אבגד"ה, א"ב, אבגד"ה, אב"ג, א"ב, אבג"ד:

אב"ג, אבג"ד, אבגד"ה:

אברהם ספרדי בן שמואל אבו אלעפיא זצ"ל:

ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה: