משנה המביא כדי יין – ביום טוב, ממקום למקום - לא יביאם – לא יעביר אותם, בסל ובקופה (סל גדול) – כדרך שהוא עושה בימי החול**, אבל מביא הוא על כתיפו** – נושא אותם על כתפו כשהם קשורים בחבל, או לפניו – נושא אותם בידו**.**

המוליך את התבן – ממקום למקום בקופה לצורך מאכל לבהמתו (תבן הוא החלק של קנה השיבולת (=הקש), שנקצץ ופורר לחתיכות זעירות בשעת פעולות הדיש, והופרד מן הבר והמוץ בשעת הזרייה), - לא יפשיל את הקופה לאחריו – מאחורי גבו, כדרך שהוא עושה בימי החול**, אבל נוטלה בידו.**

מתחילין בערימת התבן – מותר להתחיל ביום טוב ליטול מערימה של תבן, אף על שלא הכינה מערב יום טוב, מפני שמן הסתם התבן עומד להשתמש בו**, אבל לא בעצים שבמוקצה** – שאין העצים שבו עומדים לשימוש (למילה 'מוקצה' בספרות התנאית שתי הוראות: מתחם המשמש לאחסון, לטיפול ולייבוש של תאנים וחומרים נוספים; בהמה שיועדה לעבודה זרה. 'מוקצה' במשנה כאן הוא מתחם אחסון). • • •

תלמוד הבאה והולכה ממקום למקום ביום טוב

במשנה שנינו: "המביא כדי יין ממקום למקום - לא יביאם בסל ובקופה, אבל מביא הוא על כתיפו לפניו**".**

מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: אמר רבי חנין בר לוי (אמורא ארץ ישראלי שאין לקבוע את זמנו): מתניתא באילין קורפדייא דקיקתה – המשנה - בכדים הקטנות האלה (קורפדייא - כדים קטנים בעלי ידית אחת המיועדים למזיגת יין. מקור המילה בלטינית. ראה "כלי החרס בספרות התלמוד" עמוד ר), דמיטענן תרתיי תלת בגו ידא – שנישאות שתיים שלוש בתוך היד (יש להעמיד את המשנה בכדים קטנים, שבימי החול רגילים לשאת מספר גדול של כדים קטנים בסל או בקופה, אבל ביום טוב אסור לשאת כדרך שהוא עושה בימי החול, אלא הוא נושא בידו (-"לפניו") מספר קטן של כדים קטנים ככל שהוא יכול לשאת בידו, או שהוא נושא על כתפו כמה כדים קטנים שקשורים בחבל).

ומציעים בעיה: היתה אחת גדולה – היה לו כד גדול להביא ממקום למקום ביום טוב**, לפניו - כך היא דרכו! לאחריו - כך היא דרכו!** – בימי החול אדם אינו רגיל לשאת כד גדול בסל ובקופה, אלא הוא רגיל לשאת אותו לפניו, כשהוא מחבקו בשתי הידיים, או לאחריו, במנשא מאחורי הגב. ואם כן, כיצד מביא אדם כד גדול ביום טוב ממקום למקום כשהוא עושה בשינוי?

ופושטים את הבעיה בהצעת היסק: היך מה דאת אמר: – כמו שאתה אומר: מביאה על גב עורה – שחט בהמה ביום טוב בשדה - הוא רשאי להביא לביתו גם את עור הבהמה, אף על פי שהעור אסור בטלטול ביום טוב. כיצד הוא עושה? הוא משאיר אחד מאיברי הבהמה מחובר לעור, ומביא את העור לביתו על גב (על ידי, באמצעות) אבר זה, שכן האבר הוא בשר הראוי לאכילה ומותר בטלטול (ירושלמי לעיל ג,ג), - ויש להציע את ההיסק העולה מתוך השוואה: ודכוותה: – ושכמותה: מביאה על גב קנקנה – היה לו קנקן ריק, שהוא כד גדול, והוא צריך לקנקן בביתו - הוא מביא את הקנקן לביתו על גב יין מעט שהוא משייר שבתוכו, והוא נושא את הקנקן לפניו או לאחריו, שכן היין מותר בטלטול (הלשון 'מביאה על גב עורה' מגומגם, ונראה שצריך לומר: 'מביא על גבה [את] עורה'. גם הלשון 'מביאה על גב קנקנה' מגומגם, ונראה שצריך לומר: 'מביא על גבה [את] קנקנה'. וכן כתב ב"יפה עיניים" בבלי ביצה ל,א).

ופושטים עוד את הבעיה בהצעת היסק נוסף: כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר: מביאה איברים איברים – שחט בהמה ביום טוב בשדה - מותר להביאה לביתו בידו איברים איברים, אף על פי שעל ידי כך הוא מרבה בהליכה (משנה לעיל ג,ג), - ויש להציע את ההיסק העולה מתוך השוואה: ודכוותה: – ושכמותה: מביאה צלוחיות צלוחיות – היה לו קנקן מלא יין, והוא צריך ליין בביתו - מותר להביא לביתו את היין שבתוך הקנקן בצלוחיות רבות, שבית קיבולן קטן, שהוא ממלא אותן מהיין שבקנקן, אף על פי שעל ידי כך הוא מרבה בהליכה, כיוון שהוא מביא וחוזר ומביא כמה פעמים, ובכל פעם הוא נושא מספר קטן של צלוחיות בידו**.**

בבלי ביצה ל,א: "המביא כדי יין" כו'. - תנא: אם אי אפשר לשנות - מותר (לעשות כדרכו בחול). אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: אמור רבנן: כמה דאפשר לשנויי משנינן (שלא לעשות כדרך שעושים בחול). והא הני נשי, דקא מליין חצבייהו מיא ביומא טבא, ולא קא משניין, ולא קאמרינן להו ולא מידי! (ומדוע אין אנו מורים להן לשנות?) - אמר ליה: משום דלא אפשר (באופן אחר). היכי ליעבדן? דמליא בחצבא רבא תימלי בחצבא זוטא - קא מפשא בהילוכה; דמליא בחצבא זוטא תימלי בחצבא רבה - קא מפשי במשאוי... הילכך לא אפשר.

לפי הירושלמי, מביאים ביום טוב לבית את המים בכדים קטנים רבים, אף על פי שעל ידי כך מרבים בהליכה, שלא כבבלי.

במשנה שנינו: "המוליך את התבן - לא יפשיל את הקופה לאחריו, אבל נוטלה בידו".

מציעים בעיה: רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בעי – שואל (מסתפק): מהו להוציא תבן מרשות היחיד לרשות הרבים – ביום טוב לצורך מאכל לבהמתו**?** – האם הוצאה מרשות לרשות ביום טוב שלא לצורך אוכל נפש מותרת רק אם יש צורך בגופו של הדבר אבל אינה מותרת לצורך בהמה, או שמא היא מותרת אף לצורך בהמה?

ומציעים פשיטת הבעיה על פי המשנה: ולא מתניתא היא: – ולא משנה היא: המוליך את התבן – ממקום למקום בקופה לצורך מאכל לבהמתו, - לא יפשיל את הקופה לאחריו, אבל נוטלה בידו**?!** (בתמיהה) – כיוון שהולכה ממקום למקום כוללת גם הוצאה מרשות לרשות, יש לפשוט ממשנתנו שהוצאת תבן מרשות לרשות ביום טוב מותרת אף לצורך בהמה!

ודוחים את פשיטת הבעיה: מתניתא - כמאן דאמר: – המשנה - (יש להעמיד אותה) כמי שאומר: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב,טז) – רק מלאכה הדרושה להכנת אוכל לכל נפש שבביתכם מותר לעשותה ביום טוב; ויש לדרוש מהריבוי "לכל נפש": - אף נפשות בהמה בכלל – ולכן מותר לעשות ביום טוב מלאכה הדרושה להכנת אוכל אף לנפש בהמה שבביתכם (דעה זו מובאת בירושלמי לעיל א,ט), מה צריכה ליה – מה [ש]נצרך לו (הדבר שהוא מסופק בו, האם מוציאים את התבן מרשות היחיד לרשות הרבים לצורך בהמה), - כמאן דאמר: – כמי שאומר: אין נפשות בהמה בכלל – ולכן אסור לעשות ביום טוב מלאכה הדרושה להכנת אוכל לנפש בהמה שבביתכם. - העמדת המשנה והבעיה לפי דעות שונות אינה מאפשרת לפשוט את הבעיה מהמשנה**.**

ומקשים: ברם כמאן דאמר: – ברם (=אפילו) כמי שאומר: נפשות בהמה בכלל - פשיטא (צריך לומר: 'צריכא' ("שערי תורת ארץ ישראל" ו"אוצר לשונות ירושלמיים")) ליה – [הדבר] נצרך לו (הוא מסופק בו, האם מוציאים את התבן מרשות היחיד לרשות הרבים לצורך בהמה)! – ואם כן, יש לפשוט את הבעיה מהמשנה לפי דעה זו!

ודוחים את פשיטת הבעיה: מתניתא – המשנה, - במוציא להאכיל – (יש להעמיד אותה) במקרה שהוא מוציא תבן מרשות לרשות ביום טוב לצורך מאכל לבהמתו**, מה צריכא ליה** – מה [ש]נצרך לו (הדבר שהוא מסופק בו), - במוציא להיסק – במקרה שהוא מוציא תבן מרשות לרשות ביום טוב לצורך הסקה לבישול. במקרה זה ההוצאה מרשות לרשות היא לצורך הכשרת אוכל נפש, ואף על פי שהוצאה מרשות לרשות ביום טוב מותרת שלא לצורך אוכל נפש, היא מותרת רק אם יש צורך בגופו של הדבר, אבל במקרה זה ההוצאה היא לצורך דבר אחר. - הרי שהבעיה התייחסה למקרה השונה מזה שנידון במשנה, ולכן אי אפשר לפשוט את הבעיה מהמשנה**.** • • •

מוקצה לעניין שבת ולעניין מעשרות

במשנה שנינו: "מתחילין בערימת התבן, אבל לא בעצים שבמוקצה".

רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מוקצה שיבש – תאנים שהונחו לייבוש ובשבת הגיעו לידי ייבוש והפכו לגרוגרות ונעשו ראויים לאכילה, - אסור ליגע בו – אסור לאכול מהן בשבת, כיוון שלא הוזמנו מבעוד יום (מכיוון שהלשון 'אסור ליגע בו / בהן' נמצא כמה פעמים בירושלמי, נראה ששיטת הירושלמי שמוקצה אסור בנגיעה ולא רק בטלטול. כך כתב ב"הירושלמי כפשוטו" עמודים 93-94. - אולם ייתכן שכוונת הלשון 'ליגע בו' - להתעסק בו, שכן בלשון האמוראים בשני התלמודים מצאנו 'נגעו בו / בה' במובן של 'התעסקו בנושא', כמו שכתב ב"הקטגוריה 'מוקצה' והתגבשותה בספרות האמוראית" עמוד 242).

מימרה זו סדורה על המשנה "מתחילים בערימת התבן, אבל לא בעצים שבמוקצה", העוסקת ביום טוב. ספק האם המימרה נאמרה בהקשר ישיר למשנה זו, שכן אין נראה כי "מוקצה שיבש" מתייחס לעצים אלא לתאנים, כפי שעולה מההקשר הריאלי וכן מהסמיכות לסיפור רבי (להלן). זיקה קרובה יותר יש למימרה זו עם המשנה החותמת את הפרק "עומד אדם על המוקצה" (ד,ח), המגבילה לקיחת פירות מהמוקצה ללא הזמנתם מראש ("הקטגוריה 'מוקצה' והתגבשותה בספרות האמוראית", עמוד 241).

כאן התחלת מקבילה בירושלמי מעשרות א,ח.

רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אמר לרבי שמעון בריה (בנו של רבי יהודה הנשיא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): – רבי אמר לרבי שמעון בנו (בשבת או ביום טוב): עלה והבא לנו גרוגרות (תאנים מיובשות) מן העלייה (חדר בקומה עליונה בבניין) (במקבילה: 'מן החבית'. - שני הנוסחים נכונים. השווה ירושלמי פאה ז,ד: 'מעשה שאמר רבי יהודה לבנו בסיכנין: עלה והבא לנו גרוגרות מן החבית. מעשה שאמר רבי יוסי לבנו בציפורין: עלה והבא לנו גרוגרות מן העלייה'. - העלייה או החבית הן מקום אחסונן לאחר ייבושן). אמר ליה: – אמר לו (רבי שמעון בנו): ואינו אסור משום מוקצה?! – רבי שמעון חשש שמא לא נתייבשו התאנים כל צורכן, ולכן אסור לאכול אותן בשבת, לפי שאינן מן המוכן! אמר ליה: – אמר לו (רבי): ואדיין את לזו?! – ועדיין אתה [צריך] לזאת?! (וכי עדיין אתה מסופק בעניין זה?!) אין לך אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים בלבד – איסור מוקצה חל רק לגבי תאנים וענבים, אבל לא לגבי גרוגרות, כמוסבר בסמוך**.**

אמר רבי שמואל בר סוסרטיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מפני שהן מסריחות בנתיים – איסור מוקצה חל רק לגבי תאנים וענבים בעודם בתהליך הייבוש ועדיין לא יבשו לגמרי, מפני שבמצב זה הם עלולים להרקיב ואינם ראויים לאכילה, ולכן אם לא בדק אותם לפני השבת ומצא שהגיעו לידי ייבוש, אינם נחשבים מוכנים. אבל גרוגרות וצימוקים שכבר יבשו לגמרי והם ראויים לאכילה נחשבים מוכנים**.**

רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): לא מסתברא באילין פיצולייא הוה עובדא?! (בתמיהה) – (וכי) לא מסתבר שבתאנים המפוצלות האלה (המילה 'פיצולייא' יחידאית. אפשר שמדובר בזני תאנה שפירותיהם נוטים להתפצל או בתאנים שהתפצלו, וייתכן שמדובר בתאנים שפוצלו כדי לקצר את זמן ייבושן ("הקטגוריה 'מוקצה' והתגבשותה בספרות האמוראית", עמוד 238, הערה 84)) היה המעשה (ברבי ובנו, שהגרוגרות שרבי ביקש מבנו שיביא היו של תאנים מפוצלות שיובשו, ורבי שמעון שאל האם אין בהם משום איסור מוקצה כמו בגרוגרות של תאנים שלמות שיובשו, ורבי השיב לו שרק בגרוגרות של תאנים שלמות שיובשו יש לחשוש שמא לא נתייבשו התאנים כל צורכן אם לא בדקו אותן לפני השבת, אבל בגרוגרות של תאנים מפוצלות שיובשו אין לחשוש שמא לא נתייבשו התאנים כל צורכן)?! אמר ליה: – אמר לו (רבי אסי לרבי זעורא): אוף אנא סבר כן – אף אני סובר כך (כמו שסברת בשאלתך, שהמעשה היה בתאנים מפוצלות שיובשו).

ומציעים מסורת המיוחסת לשלשלת מוסרים שמאשרת את הקביעה שלפני כן שמקורה בסברה: אתא – בא רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) [ואמר בשם] רבי יצחק בר ביסנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) [שאמר] בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): באילין פיצולייא הוה עובדה – בתאנים המפוצלות האלה היה המעשה (כמו שאמרו לפני כן מסברה).

ומצטטים את מימרת רבי במעשה שלעיל כדי לדון בה: אמר ליה: – אמר לו (רבי לרבי שמעון בנו): אין לך אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים בלבד.

ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי יעקב בר זבדי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאיסור מוקצה חל רק לגבי תאנים וענבים בשעת ייבושם אבל לא לגבי גרוגרות שכבר יבשו), - לעניין שבת – וכן לעניין יום טוב**, אבל לעניין מעשרות - כל הדברים יש להן מוקצה** – כל הפירות, גם גרוגרות שכבר יבשו, אסור לאכול מהם אכילת עראי מבלי לעשר אותם משנגמרה מלאכתם למעשרות ('מוקצה' בהיקרות הזאת הוא מושג בהלכות מעשרות).

ומציעים סיוע לדברים שלפני כן ממשנה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מתניתא אמרה כן: – המשנה (מעשרות א,ח) אומרת כך (שכל הפירות יש להם מוקצה לעניין מעשרות): (ב)גרוגרות – תאנים בודדות שחתכו את עוקציהן, ייבשון ואחר כך דחסון לתוך כלי (כד או חבית), - משידוש – גמר מלאכתן למעשרות של הגרוגרות היא דחיסתן לכלי**, ו**(ב)מגורה – גרוגרות שאחסנו אותן במחסן ולא דחסון לכלי, ושטחון על ידי מעגילה של אבן או של חרס, - משיעגל – גמר מלאכתן למעשרות היא שיטוחן. - הרי שהמשנה קבעה שאיסור אכילת עראי משעת גמר מלאכה חל גם לגבי גרוגרות שכבר יבשו**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי מעשרות.

נראה שהסוגיה מקורה כאן, משום שהיא דנה בעיקרה בעניין שבת ויום טוב. הסוגיה הועברה למעשרות משום שהיא דנה בחלקה האחרון בעניין מעשרות.

בבלי שבת מה,א-ב (וביצה מ,א-ב): אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקים בלבד (תאנים וענבים שהעלם לגג לעשות מהם גרוגרות וצימוקים). בעא מיניה רבי שמעון ברבי מרבי: פצעילי תמרה (תמרים שנגדרו סמוך להבשלתם והונחו בשמש או בסלים כדי שיבשילו סופית) לרבי שמעון מהו? - אמר ליה: אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקים בלבד (תאנים וענבים בעודם בתהליך הייבוש עלולים להרקיב ואינם ראויים לאכילה, ולכן הם מוקצה. אבל פירות אחרים בעודם בתהליך הייבוש אינם עלולים להרקיב והם ראויים לאכילה, ולכן אינם מוקצה (על פי הירושלמי)).

המעשה של רבי ובנו בירושלמי הפך בבבלי לשאלה ותשובה בלבד.

בירושלמי לא נזכר שהדיון במוקצה הוא לפי דעת התנא רבי שמעון בעניין מוקצה.

הירושלמי נקט תאנים וענבים, והבבלי נקט גרוגרות וצימוקים, אך הכוונה בשני התלמודים זהה: תאנים וענבים שהונחו לייבוש כדי לעשותם גרוגרות וצימוקים.

רוב מפרשי הירושלמי פירשו על פי הבבלי 'פיצולייא' - פצעילי תמרה, שאף הוא ביטוי יחידאי. ברם לא מסתבר שהאמוראים האומרים 'באילין פיצולייא הוה עובדה' יחליפו גרוגרות תאנים המוזכרות במפורש במעשה של רבי ובנו בפצעילי תמרה שהם שני מינים שונים, אבל מסתבר שיעמידו גרוגרות תאנים בזן מסוים או במקרה מסוים של תאנים כפי שפירשנו.

ייתכן שפצעילי תמרה הוא זן של תאנה מוארכת המזכירה בצורתה תמר ("התאנה התמרית"), ואם כן, אף בבבלי התכוונו לזן מסוים של תאנים כמו בירושלמי. • • •

משנה אין נוטלין עצים – ביום טוב להסקה, מן הסוכה – מן הסכך של צריף (ולאו דווקא מסוכה של חג הסוכות), משום שהוא סותר את האוהל**, אלא מן הסמוך לה** – מותר ליטול מן העצים הסמוכים לסכך, שאינם מגוף הסכך**.**

מביאין עצים – תלושים ביום טוב להסקה, מן השדה מן המכונס – רק מן העצים שכינס וצבר בערימה מסודרת לפני יום טוב, מפני שדעתו להשתמש בהם והם מוכנים**,** ומן הקרפף – שטח פרטי גדול מאחורי הבית ומאחורי החצר או מחוץ לעיר שהקיפוהו מחיצות בלי קירוי, כדי לשמור בו עצים וכיוצא בהם, אפילו מן המפוזר – מותר להביא אפילו מן העצים המפוזרים בקרפף, שכל מה שנמצא בקרפף נחשב מוכן**.**

אי זה הוא קרפף – שמביאים ממנו אפילו עצים מפוזרים**?** – מה הגדרתו ההלכתית בהקשר של ההלכה שבמשנתנו? כל שהוא סמוך לעיר – ולכן דעתו על העצים שבו להשתמש בהם ביום טוב ואינם מוקצים**; דברי רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי).

רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: כל שנכנסין לו בפותחת – מקום שיש לו כניסה נעולה, שצריכים לפותחו כדי להיכנס לתוכו, ולכן הוא נחשב כחצר והעצים שבתוכו אינם מוקצים**, אפילו בתוך תחום שבת** – אפילו הוא רחוק מהעיר, אבל בתוך אלפיים אמה מהעיר, שאפשר להגיע אליו ביום טוב (רבי יוסי אינו חולק על הגדרת הקרפף אלא על ההיתר להביא עצים מרחוק ("משנת ארץ ישראל", מסכת ביצה, עמוד 174)). • • •

תלמוד נטילת עצים מן הסוכה ביום טוב

במשנה שנינו: "אין נוטלין עצים מן הסוכה, אלא מן הסמוך לה".

מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: בשלא נתכוון לעבותה – יש להעמיד את המשנה, שמתירה ליטול ביום טוב עצים מן הסמוך לסכך, במקרה שלא התכוון שהעצים האלה יעשו את הסכך עבה**, אבל אם נתכוון לעבותה** – במקרה שהתכוון שהעצים האלה יעבו את הסכך, - אסור – ליטול מהם, משום שבמקרה זה העצים האלה נעשים חלק מן הסכך ואינם מוכנים לשימוש ביום טוב**.** - ומציעים פרשנות מצמצמת נוספת למשנה: בשלא היתנה – אסור ליטול ביום טוב עצים מן הסוכה, רק במקרה שלא התנה מערב יום טוב תנאי שיוכל להשתמש בהם גם להסקה**, אבל אם היתנה** – במקרה שהתנה תנאי שיוכל להשתמש בהם גם להסקה, - מותר – ליטול מהם, משום שבמקרה זה העצים האלה מוכנים לשימוש ביום טוב**.**

ומציעים קושיה: רב נחמן בר יעקב (רב נחמן, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) בעי – שואל (מקשה): ויש אדם מתנה לסתור אוהלין?! (בתמיהה) – אומנם התנאי שהתנה מועיל שהעצים מוכנים לשימוש ביום טוב, אבל כשהוא נוטל מהם הוא נחשב כסותר אוהל, והרי סתירת אוהל היא מלאכה האסורה ביום טוב מן התורה, וכיצד תנאי שהתנה מועיל להתיר איסור זה?

ומתרצים את הקושיה: ואומרים בפני (צריך לומר כמו בהבאת הירושלמי בראב"ד ובעוד ראשונים: 'אמרין בשם' ("שערי תורת ארץ ישראל"; "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 442, הערה 5)) – יש אומרים בשם שמואל: בטפול לה – תנאי מועיל להתיר ליטול עצים מן הסכך, במקרה של עצים המחוברים לסכך אבל אינם מן הסכך עצמו, שבמקרה זה אינו נחשב כסותר אוהל, והתנאי שהתנה מועיל שהעצים מוכנים לשימוש ביום טוב**.**

והוה רב נחמן בר יעקב הוי בה – והיה רב נחמן בר יעקב הוֹוֶה בה (מקשה על דברי שמואל. - מסתבר ש'והוה רב נחמן בר יעקב הוי בה' אינו אלא 'לישנא אחרינא' ל-' רב נחמן בר יעקב בעי'. לפי הלשון הראשון (המצוי לפנינו במקום הנכון) הוצעה הקושיה על ידי המונח 'בעי', ואילו בלשון השני הוצעה קושיה זו על ידי הביטוי 'הוי בה', ואין בין שתי הגרסאות אלא הלשון בלבד ("'לישני אחריני' בירושלמי", "סידרא" ח, עמוד 72). - ברם נראה שצריך לומר: 'והוה רב נחמן בר יעקב חדי בה' - והיה רב נחמן בר יעקב שמח בה (בתירוץ שתירץ שמואל את קושייתו של רב נחמן בר יעקב), וכן הגיה רח"ק. לשון זה יש בכמה מקומות בירושלמי). • • •

הבאת עצים מן השדה ומן הקרפף

במשנה שנינו: "מביאין עצים מן השדה מן המכונס, מן הקרפף אפילו מן המפוזר".

מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אמר רבי לעזר בירבי שמעון (תנא בדור החמישי): לא נחלקו בית שמיי ובית הלל שמביאין – ביום טוב, עצים מן המכונסין שבשדה ומן המפוזרין שבקרפף – ובוודאי שלדעת הכול מביאים מן המכונסים שבקרפף**. על מה נחלקו? על המפוזרין שבשדה, שבית שמיי אוסרין – להביא, ובית הלל מתירין – להביא.**

אמר רבי נתן (הבבלי, תנא בדור הרביעי): מודין בית שמיי לבית הלל שמביאין עצים מן המכונסין שבשדה ומן המכונסין שבקרפף. ועל מה נחלקו? על המפוזרין שבקרפף, שבית שמיי אוסרין – להביא, ובית הלל מתירין – להביא. אבל לדעת הכול אסור להביא מן המפוזרים שבשדה**.**

ופוסקים הלכה: רבי יוסה (נראה שצריך לומר: 'רבי יסה' - רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני**); רבי חנינה** (בקטע גניזה: 'רבי חנניה' - רבי חיננא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מטי בה – מגיע בה בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) – מציע את שם המוסר הקדום ביותר של המסורת ומייחס אותה לרב**: הלכה כדברי מי שהוא מחמיר** – הלכה כדברי רבי נתן, שהמסורת של רבי נתן מחמירה יותר מהמסורת של רבי אלעזר בירבי שמעון**, ובלבד** (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, וישנה בקטע גניזה) מן המפוזרים שבקרפף – מותר להביא עצים רק מן המפוזרים שבקרפף כדעת בית הלל, אבל אסור להביא מן המפוזרים שבשדה (והוא כסתם משנתנו).

תוספתא ביצה ג,י: אמר רבי שמעון בן לעזר: לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על המכונסים שבקרפיף שיביאו ועל המפוזרים שבשדה שלא יביאו. על מה נחלקו? על המפוזרים שבקרפיף ועל המכונסים שבשדה, שבית שמיי אומרים: לא יביאו, ובית הלל אומרים: יביאו. אמר רבי נתן: לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על המפוזרים שבקרפיף ועל המכונסים שבשדה שיביאו. על מה נחלקו? על המפוזרים שבשדה, שבית שמיי אומרים: לא יביאו, ובית הלל אומרים: יביאו.

לפי גרסת התוספתא, משנתנו כרבי שמעון בן אלעזר, וכדעת בית הלל. המקרים הנזכרים במשנה הם המקרים שיש בהם מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל.

בירושלמי לא הובאה דעת רבי שמעון בן אלעזר, אלא שנו שם בשם רבי אלעזר בירבי שמעון מה שנשנה בתוספתא בשם רבי נתן.

השמות רבי אלעזר בירבי שמעון ורבי שמעון בן אלעזר מתחלפים במקורות לעיתים קרובות.

בבלי ביצה לא,א: אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מביאים עצים אלא מן המכונסים שבקרפף (אבל לא מן המפוזרים, ובשדה אין מביאים אפילו מן המכונסים). והא אנן תנן: מן הקרפף ואפילו מן המפוזרים! - מתניתין יחידאה היא (כדעת יחיד היא, רבי שמעון בן אלעזר, ואין לסמוך עליה, ודעת הרבים אינה כך). דתניא: אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המפוזרים שבשדות שאין מביאים, ועל המכונסים שבקרפף שמביאים. על מה נחלקו? על המפוזרים שבקרפף ועל המכונסים שבשדות, שבית שמאי אומרים: לא יביא, ובית הלל אומרים: יביא.

רב בירושלמי ושמואל בבבלי חלוקים בפסק ההלכה.

דעת רבי שמעון בן אלעזר בבבלי כדעתו בתוספתא.

בבבלי לא הובאה דעת רבי נתן.

במשנה שנינו: "אי זה הוא קרפף? כל שהוא סמוך לעיר; דברי רבי יהודה".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין ב,ה.

מציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטתיה דרבי יודה! – מוחלפת שיטתו של רבי יהודה! (דבריו במקום אחד סותרים את דבריו במקום אחר!) דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה עירובין ב,ה): ועוד אמר רבי יהודה בן בבא: הגנה והקרפף שהיא – הגינה או הקרפף, שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים – שיעור בית סאתיים**, מוקפת גדר גבוה עשרה טפחים - מטלטלין בתוכה** – בשבת**, ובלבד שיהא בה שומירה** – סוכת שומרים, או בית דירה – לבעל הבית, או שתהא סמוכה לעיר. רבי יהודה אומר: אפילו אין בה – בגינה או בקרפף, אלא בור ושׁיח (שוחה) ומערה – או שיח או מערה לשימוש במימיהם, ואין בה שומירה או בית דירה, - מטלטלין בתוכה – מותר לטלטל בה בשבת, אפילו רחוקה מן העיר, אבל בסמוכה לעיר אין צורך בבור ושיח ומערה. - רבי יהודה סובר שגם בור ושיח ומערה הם כשומירה ובית דירה. הרי שלדעת רבי יהודה, שטח נחשב קרפף אף אם אינו סמוך לעיר**. והכא הוא אמר הכין?!** – וכאן הוא אומר כך?! (לדעת רבי יהודה במשנתנו, שטח נחשב קרפף רק אם הוא סמוך לעיר)

ומתרצים את הסתירה: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): כבית דירה עביד לַהּ רבי יודה – עושה אותה רבי יהודה (לעניין טלטול בשבת, מותר לטלטל בקרפף בשבת אם הוא נחשב כבית דירה (מקום שהוקף לדירה), ולדעת רבי יהודה קרפף שיש בו בור ושיח ומערה נחשב כבית דירה אף אם אינו סמוך לעיר (בקרפף הסמוך לעיר מותר לטלטל אף אם אין בו בור ושיח ומערה). - אבל לעניין הבאת עצים ביום טוב, מותר להביא עצים מקרפף שדעתו על העצים שבו להשתמש בהם ביום טוב, ולדעת רבי יהודה רק קרפף שהוא סמוך לעיר דעתו על העצים שבו).

עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין.

אין להכריע על המקום העיקרי של הסוגיה המקבילה כי היא שייכת לשני המקומות באותה מידה ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמוד 38). • • •

משנה אין מבקעין – ביום טוב, עצים – לצורך הסקה, מן הקורות – עצים גדולים משויפים ומיושרים המיועדים לבנייה ולהכנת רהיטים, מפני שהן מוקצות, ולא מן הקורה שנשברה – ביום טוב, אף על פי שעכשיו היא מוכנה להסקה, כיוון שבערב יום טוב לא יועדה לכך, הרי היא מוקצה**.**

אין מבקעין – ביום טוב עצים מן הקורה שנשברה מערב יום טוב, לא בקורדום (כלי שידיתו עשויה מעץ וראשו ממתכת. לראש היו שני צדדים, אחד מחודד והשני להב רחב מעט. בלהב השתמשו לביקוע עצים, לסיתות אבנים ולחיתוך, ובחלד המחודד השתמשו לעידור, לניכוש ולחפירה) ולא במגל (כלי שידיתו הקצרה עשויה מעץ והלהב עגול, ושימש לקציר ולביקוע) ולא במגירה (מין מסור משונן) אלא בקופיס (קופיץ, סכין גדולה) – כדי שישנה מדרכו בימי החול**.**

בית – חדר בבית, שמשמש כמחסן, שהוא מלא פירות – מוכנים לאכילה, וסתום – שמקום הפתח סתום באבנים, ונפחת – הפתח הסתום, שנפלו אבנים אחדות ביום טוב, - נוטל – פירות לאכול, ממקום הפחת – שאין הפירות מוקצים**. רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: פוחת כתחילה ונוטל – מותר לכתחילה לפחות ביום טוב את הפתח הסתום וליטול פירות, שכיוון שהפתח הסתום זמני ונועד לפריצה, אין בפריצתו משום סתירת אוהל**.** • • •

תלמוד ביקוע עצים ביום טוב

במשנה שנינו: "אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה".

מציעים צמצום כפול של תחולת הקביעה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאסור לבקע ביום טוב עצים לצורך הסקה מן הקורה שנשברה) - בקורה שנשברה ביום טוב – במקרה שהקורה נשברה ביום טוב, לפי שאינה מן המוכן**; אבל בקורה שנשברה מערב יום טוב - מותר** – לבקע עצים ממנה לצורך הסקה**. בשאין בהן** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'עליה') תואר כלי – מותר לבקע ביום טוב עצים לצורך הסקה מקורה שנשברה מערב יום טוב, רק במקרה שאי אפשר להשתמש בקורה שנשברה ככלי ואינה ראויה אלא להסקה**; אבל אם יש עליה תואר כלי** – במקרה שאפשר להשתמש בקורה שנשברה ככלי**, אפילו נשברה מערב יום טוב - אסור** – לבקע עצים ממנה לצורך הסקה, משום שאין דעתו עליה להשתמש בה להסקה**.**

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: סוֹכות תאינים ובהן תאינים – ענפי תאנה תלושים שנשארו תאנים עליהם**, מכבדות** (צריך להוסיף כמו בקטע גניזה: 'תמרה') ובהן תמרים – ענפי הפרי של תמר תלושים שנשארו תמרים עליהם**, שהכניסן** – לביתו, לאוכלין – שהיה בדעתו מערב יום טוב לאכול מהפירות שעליהם, - אוכל מהן ביום טוב – ואינו משתמש בענפים להסקה**; הכניסן לעצים** – שהיה בדעתו מערב יום טוב להשתמש בענפים להסקה, - אין אוכל מהן ביום טוב – ומשתמש בענפים להסקה**.**

תוספתא ביצה ד,ב: סוכי תאינה ובהן תאנים, מכבדות תמרה ובהן תמרים, הכניסן לעצים - אין אוכל מהן ביום טוב, למאכל בהמה - אוכל מהן ביום טוב.

בירושלמי לא נזכר מאכל בהמה, אלא "שהכניסן לאוכלין". ושמא הכוונה למאכל אדם דווקא, וההלכה שמוכן לכלבים מוכן לאדם (בבלי ו,ב) לא הובאה בירושלמי. אבל אפשר שגרסו "שהכניסן לאוכלין" משום שאין אדם מאכיל לבהמתו תאנים. ולפנינו (בתוספתא) הפירוש הוא שהכניס את הסוכות הרכות למאכל בהמה, ומכל מקום יכול אף בעצמו לאכול את הפירות, משום שלא הכניסן לעצים ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 997).

רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: מסיקין (מדליקים, מבעירים) – ביום טוב, בכלים – כיוון שכלים אינם מוקצים, ניתן להשתמש בהם לכל צורך, כולל לצורך הסקה, ואין מסיקין בשברי כלים – כיוון ששברי כלים הם מוקצים**.**

ומציעים צמצום כפול של תחולת הקביעה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאין מסיקים ביום טוב בשברי כלים) - בכלים שנשברו ביום טוב – במקרה שהכלים נשברו ביום טוב, לפי שאינם מן המוכן**; אבל בכלים שנשברו מערב יום טוב - מותר** – להסיק בהם**. בשאין עליהן תואר כלי** – אסור להסיק בכלים שנשברו ביום טוב, רק במקרה שאי אפשר להשתמש בכלים שנשברו ככלים**; אבל** אם יש עליהן תואר כלי – במקרה שאפשר להשתמש בכלים שנשברו ככלים**,** (ו)אפילו (ש)נשברו ביום טוב - מותר – להסיק בהם, שהרי ככלים הם, ומסיקים בכלים**.**

ומציעים ברייתא המיוחסת לחכם נקוב שֵׁם: תני רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): – שונה רבי חייא: מסיקין – ביום טוב, באוכלין – כמו שהם בקליפותיהם ובגלעיניהם, שכיוון שאוכלים אינם מוקצים, ניתן להשתמש בהם לכל צורך, כולל לצורך הסקה**, אבל לא בקליפיהן ולא בגלעיניהן** – שנשארו לאחר שאכל את האוכלים ביום טוב, כיוון שקליפות וגלעינים אלה הם מוקצים, לפי שהם כנולד**.**

תוספתא ביצה ג,יא: המיטה והכיסא והספסל והקתדרא ועריסה שנתפרקו (כלים שנשברו), וכן קורה שנשברה, וכן סוואר של קורות (ערימת קורות הסדורות לבניין) שנשבר - אין מסיקים בהם ביום טוב, לפי שאינם מן המוכן. אגוזים ושקדים שאכלם מערב יום טוב - מסיקים בקליפיהם ביום טוב, אכלם ביום טוב - אין מסיקים בקליפיהם ביום טוב. אגוזים ושקדים עצמם (בלי הקליפים) - אין מסיקים בהם ביום טוב, לפי שאינם מן המוכן (שאינם עומדים להסקה) / אגוזים ושקדים עצמם - מסיקים בהם ביום טוב.

ומספרים: רב הוה יתיב קומי רבי חייה רבה והוה אכיל – רב היה יושב לפני רבי חייא הגדול והיה אוכל (ביום טוב פירות שיש בהם גלעינים), והוה מתחמי זרק גו תפייה, וזרק קומי תפייה – והיה (רב) נראה זורק (את הגלעינים של האוכל שאכל) לתוך הכיריים (לבישול במקום שהפחמים מונחים), וזרק לפני הכיריים (רב זרק את הגלעינים לפני הכיריים, אלא שהיה נראה שזרק לתוך הכיריים). אמר ליה רבי חייה רבה: – אמר לו רבי חייא הגדול (לרב): הכא זרוק! – כאן זרוק! (זרוק את הגלעינים לפני הכיריים ולא לתוך הכיריים). אמר ליה: – אמר לו (רב לרבי חייא): מה בין הכא ומה בין הכא? – מה בין כאן ומה בין כאן? (מה ההבדל בין לפני הכיריים ובין לתוך הכיריים?) אמר ליה: – אמר לו (רבי חייא לרב): בן פיחה – בן הריק (בן הטיפש), אחריהם, אחריהם! – יש ללכת אחרי החכמים ולהישמע להלכותיהם (שאין מסיקים בגלעינים ביום טוב, כמו שרבי חייא שונה לעיל בברייתא)!.

אמר רבי חנינה (רבי חיננא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אוכלה הוה זרק – אוכל היה זורק (לדעת רבי חנינה, רב זרק לתוך הכיריים גלעינים שהיה עליהם אוכל, שמצץ את מיץ הפירות והשליך את בשר הפירות עם הגלעינים. ולא אמר רבי חייא לרב דבר, שכן מסיקים באוכלים ביום טוב, ולא כפי שסיפרו לפני כן).

אמר רבי אימי בבלייא – הבבלי (אמורא בדור הרביעי): חולה הוה – חול היה (לדעת רבי אימי בבלייא, המעשה הזה שרב זרק גלעינים לתוך הכיריים היה ביום חול ולא ביום טוב). אמר ליה: – אמר לו (רבי חייא לרב): כנגד כן אסור ביום טוב – דבר דומה לזה (זריקת גלעינים לתוך הכיריים) אסור ביום טוב (שאין מסיקים בגלעינים ביום טוב. ורק דבר זה אמר רבי חייא לרב, ולא כפי שסיפרו לפני כן).

לפי שני האמוראים המוסרים מסורות אחרות לסיפור, רב זרק לתוך הכיריים, ולא שהיה נראה שזרק לתוך הכיריים.

בבלי שבת כט,א: אמר רב יהודה אמר רב: מסיקים (ביום טוב) בכלים ואין מסיקים בשברי כלים; דברי רבי יהודה. ורבי שמעון מתיר. מסיקים (ביום טוב) בתמרים, אכלם - אין מסיקים בגרעיניהם; דברי רבי יהודה. ורבי שמעון מתיר. מסיקים באגוזים, אכלם - אין מסיקים בקליפיהם; דברי רבי יהודה. ורבי שמעון מתיר. והא דרב - לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר. דרב אכל תמרי ושדא קשייתא לכוביא (זרק את הגרעינים לתנור). אמר ליה רבי חייא: בר פחתי, כנגדו ביום טוב - אסור.

הסיפור בבבלי הוא כמסורת של רבי אמי הבבלי בירושלמי.

בן פיחה

הכינוי 'בן פיחה', שבו מכנה רבי חייא את אחיינו רב בירושלמי כאן, דומה לכינוי מקביל בבבלי 'בר פחתי', המשמש באופן קבוע את רבי חייא בקשר לרב. המפרשים נטו לפרש את שני הכינויים של רבי חייא לרב, 'בן פיחה' שבירושלמי ו'בר פחתי' שבבבלי, באופן חיובי. אך נראה ש'בן פיחה' מתפרש במובן שלילי: בן הריק / הטיפש. השורש פח"ת, לשון פחיתות, משמש במובן 'קללה', בדומה לשורש העברי קל"ל, לשון קלילות, וזה היסוד לכינוי 'בר פחתי' שיש לפרשו במובן 'בן קללות'. ברוב ההקשרים הכינוי 'בר פחתי' בא בעקבות שאלה או התנהגות תמוהה של רב, כך שהכינוי הזה משמש לגנאי ולא לשבח ("'בר פחין', 'בן פיחה' ו'בר פחתי'", "תרביץ" עב, עמוד 489 ואילך).

אחריהם, אחריהם!

היה נראה שרב היה מתכוון לזרוק גו תפייה, אבל במקרה נפלו הגרעינים קומי תפייה. וכנראה שהיתה קיימת בזה מחלוקת, ולדעת כמה חכמי בבל אין קפידה בזה ורב עשה כמותם, ועל זה העירו רבי חייא שצריך אתה ללכת אחרי דעת חכמי ארץ ישראל שהם הרוב והם הסמוכים. וכזה בסנהדרין א,ב בחנניה בן אחי רבי יהושע שקידש חודשים ועיבר שנים בבבל לפי חשבונו והתנגדו לו חכמי ארץ ישראל, וכשהתלונן לפני רבי יהודה בן בתירא בנציבין אמר לו: אחריהם, אחריהם!, כלומר, שאחריהם אחריהם תלך בקביעת ההלכה. ובהוריות א,א: התורה אמרה: אחריהם, אחריהם! ("עלי תמר"). • • •

ביקוע בקורדום ביום טוב

במשנה שנינו: **"**אין מבקעין (ו)לא בקורדום".

דבית רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמרין: – [החכמים] של בית רבי ינאי אומרים: מבקעין – ביום טוב עצים, בקורדום – בניגוד למשנתנו**.**

תנא – שנה (בקטע גניזה: 'תני' - שונה) רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): מבקעין בקורדום.

ופוסקים הלכה: שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: הלכה כמי שהוא אומר: מבקעין בקורדום – כבית רבי ינאי וכברייתא של רבי הושעיה וכבית הלל בברייתא שלהלן, ובניגוד למשנתנו**.**

בפנקס הלכה ארץ ישראלי נאמר שמותר ביום טוב לבקע עצים בקורדום (ראה "הלכות ארץ ישראל מן הגניזה" עמוד מג).

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי יוסי בן כופר (תנא בדור החמישי) אומר משם רבי לעזר בן שמוע (תנא בדור הרביעי): בית שמאי אוסרין – לבקע בקורדום ביום טוב (סתם משנתנו כבית שמאי), ובית הלל מתירין. • • •

ביקוע במגל ביום טוב ועוד מלאכות

במשנה שנינו: " אין מבקעין... ולא במגל".

ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: מבקעין – ביום טוב עצים במגל**, ואית תניי תני:** – ויש תנא [ש]שונה: אין מבקעין (חמש המילים האחרונות נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה. מילים אלו ישנן בקטע גניזה, אך אינן ב"אור זרוע". המגיה הוסיף שלא לצורך, כיוון שזו הגרסה של התנא ששונה את המשנה).

ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים באמצעות אוקימתות: אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): מאן דאמר: – מי שאומר: מבקעין - במגל של יד – יש להעמיד מקור זה במקרה של מגל בעל להב חלק וחד המשמש בעיקר לקיצוץ ענפים, מפני שאף מי שאינו אומן משתמש במגל זה**, מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: אין מבקעין - במגל של קציר – יש להעמיד מקור זה במקרה של מגל בעל להב משונן המשמש בעיקר לקציר תבואה, מפני שרק מי שהוא אומן משתמש במגל זה**.**

ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: מפספסין בקיליקים – מפרידים ביום טוב את השיער הסבוך של אדם, אית תניי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: אין מפספסין.

ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים באמצעות אוקימתות: אמר רב חסדא: מאן דאמר: – מי שאומר: מפספסין - בבריא – יש להעמיד מקור זה במקרה של אדם בריא, שאין לחשוש להשרת שיער**, מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: אין מפספסין - בתש – יש להעמיד מקור זה במקרה של אדם חלש וחולה, שיש לחשוש להשרת שיער, ותלישת שיער אסורה ביום טוב מן התורה**.**

קטע זהה יש בירושלמי נזיר ו,ג לעניין חשש השרת שיער בנזיר.

קיליקין הוא שיער סבוך (ראה משנה מקוואות ט,ב-ג), דוגמת שער העיזים של קיליקיה שבאסיה הקטנה. קיליקין הוא גם בגד עשוי מאריג של שער עיזים שהובא מקיליקיה (משנה כלים כט,א).

ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: מוללין עצי בשמים – שוחקים ומועכים ביום טוב בין האצבעות עצי בשמים כדי להוציא מהם ריח**, אית תניי תני:** – [ו]יש תנא [ש]שונה: אין מוללין.

ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים באמצעות אוקימתות: מאן דאמר: – מי שאומר: מוללין - בלחים – יש להעמיד מקור זה במקרה של עצי בשמים לחים, שניתן למלול אותם בקלות בין האצבעות**, מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: אין מוללין - ביבישין – יש להעמיד מקור זה במקרה של עצי בשמים יבשים, שלא ניתן למלול אותם בקלות בין האצבעות**.**

תוספתא שבת ה,ט: מטלטלים עצי בשמים להניף ולהריח בהם לחולה, מוללו ומריח בו.

ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: ממתקין – ביום טוב, את החרדל – את הטעם של העלים הירוקים של צמח החרדל לפני אכילתם, בגחלת, אית תניי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: אין ממתקין.

ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים באמצעות אוקימתות: מאן דאמר: – מי שאומר: ממתקין - בשנתנו על גבי הגחלת – יש להעמיד מקור זה במקרה שנתן את החרדל על הגחלת, שאינו מכבה את הגחלת**, ומאן דאמר:** – ומי שאומר: אין ממתקין - בשנתן את הגחלת עליו – יש להעמיד מקור זה במקרה שנתן את הגחלת לתוך החרדל, שהוא מכבה את הגחלת**.**

תוספתא ביצה ג,טו: ממתקים את החרדל בגחלת.

בבלי שבת קלד,א: תנו רבנן: אין ממתקים אותו (את החרדל) בגחלת. - והתניא: ממתקים אותו בגחלת! - לא קשיא. כאן (שהתירו) - בגחלת של מתכת (שאין בכיבויה איסור מן התורה), כאן (שאסרו) - בגחלת של עץ.

ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: שפין את הכסף בקרטיקון – משפשפים ביום טוב את כלי הכסף באדמת גיר כדי לצחצחם (מקור המילה 'קרטיקון' ביוונית ובלטינית), אית תניי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: אין שפין.

ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים באמצעות אוקימתות: מאן דאמר: – מי שאומר: שפין - בשנתנו מערב יום טוב – יש להעמיד מקור זה במקרה שנתן את הגיר על כלי הכסף מערב יום טוב, שמותר ביום טוב לשפשף אותם כדי להסיר את הגיר, מפני שהגיר התרכך ואינו ממחק אותו**, ומאן דאמר:** – ומי שאומר: אין שפין - בשנתנו ביום טוב – יש להעמיד מקור זה במקרה שנתן את הגיר על כלי הכסף ביום טוב, שאסור ביום טוב לשפשף אותם**.**

תוספתא ביצה ד,י: ואין שפים / ושפים כלי כסף בקרטיקון (גיר שבא מן האי כרתים).

בבלי שבת נ,א: בכול חפים (חופפים) את הכלים (בשבת), חוץ מכלי כסף בגרתקון. • • •

מקום סתום שהוא מלא פירות

במשנה שנינו: "רבי מאיר אומר: אף הוא פוחת כתחילה ונוטל".

רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): ובלבד כנגד הפתח – מותר לכתחילה לפחות ביום טוב רק בצד הפתח הסתום, שהוא בניין שאינו קבוע, אבל אסור לפחות במקום אחר, שהוא בניין קבוע**.**

ומציעים ברייתא: והא תני (נראה שצריך לומר: 'תני'): – שונה [התנא]: מודין חכמים לרבי מאיר בחותמות שבקרקע – אף על פי שבמשנתנו אין החכמים החולקים על רבי מאיר מתירים לפחות את הפתח הסתום כדי ליטול פירות לאכול, מכל מקום מודים הם בחותמות של כדים המשוקעים בקרקע הבית, שפתחי הכדים חתומים וצרורים בחבלים, שמפקפקין (מזעזעים, מרופפים) – את הקשרים שנעשו על ידי החבלים, כדי שיותרו הקשרים מאליהם, ומפקיעין (מפרקים) – את גדילות החבלים, ומתירין – את הקשרים, מפני שאינם קשרים של קיימא, ולפתיחה הם עומדים, וחותכין – את החבלים עצמם ביום טוב**, בשבת מפקפקין אבל לא מפקיעין** – את גדילות החבלים, מפני שגדילות החבלים הם קשרים של קיימא, אלא שביום טוב התירו להפקיעם כדי ליטול ממה שבתוך הכדים, ולא מתירין ולא חותכין, ובכלים – בחותמות של כלים קלועים, שפתחי הכלים קשורים על ידי ראשי הקליעות, - בשבת מותר – להתיר את ראשי הקליעות או לקרוע אותם, כדי ליטול ממה שבתוך הכלים**, ואין צורך לומר ביום טוב** – מובן מאליו שמותר ביום טוב**.**

קטע זה ישנו בירושלמי שבת טו,ב ו-כ,ה ולהלן ה,ב ומגילה א,ה.

נראה שהלשון 'והא תני' שבתחילת הקטע כאן הוא אשגרה בטעות מהירושלמי שבת כ,ה.

ב"סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 529, הערה 33, כתב, שהוא אשגרה בחילוף גרסה מהירושלמי להלן ה,ב. הלשון להלן בתחילת הקטע: 'ועוד מן הדא דתני:'.

וב"הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 160, כתב: במקומות מסוימים אין סיבה ברורה להניח ש'והא תני' הוא שיבוש במקום 'תני'. ושם בהערה 76 ציין לירושלמי כאן.

תוספתא ביצה ג,יב: מודים חכמים לרבי מאיר בחותמות שבקרקעות שמפקפקים ומתירים ומפקיעים אבל לא חותכים, ובשבת מפקפקים ומתירים אבל לא מפקיעים ולא חותכים, ושבכלים - בשבת מותר, ואין צריך לומר ביום טוב.

יש הבדלים בין הברייתא שבתוספתא ובין הברייתא שבירושלמי. וראה בבלי ביצה לא,ב-לב,א. בעניין חותמות שבכלים ראה תוספתא שבת יב,טו ומקבילות בירושלמי שבת ובבבלי שבת קמו,א על חותלות של פירות. • • •

משנה אין פוחתין את הנר – אין עושים ביום טוב פה לנר של חרס, כדי ליצוק לתוכו שמן להדלקה**, מפני שהוא עושה כלי** – שהפחיתה הופכת את הנר לבית קיבול לשמן, ועל ידי פעולה זו הנר ראוי לתפקידו (הואיל וכלי חרס נטמאים רק באוויר ולא מאחוריהם ולא מגביהם, יצרו את כלי החרס כשהם סתומים בפיהם, שלא ייטמאו אצל היוצר, וכשהובאו לבית הקונה פתחו אותם. אף הנרות של שמן נוצרו אצל היוצר כשהם סתומים מגבם בבית שיקועם במקום שיוצקים לתוכם שמן, בגלל חשש טומאה, וכשרצו להשתמש בהם היו פוחתים במקום זה פחת כדי להכניס בו שמן).

ואין עושין פחמין – אסור להכין פחמים ביום טוב, אפילו לצורך יום טוב, מפני שהפחמים הם מעין כלי שעשייתו אסורה (הפחמים נועדו לחימום באש נמוכה ולבישול מתמשך של מאכלים ("משנת ארץ ישראל", מסכת ביצה, עמוד 184)).

ואין חותכין את הפתילה לשנים – ביום טוב, מפני שהוא מתקן ועושה אותה כלי הראוי לשימוש**. רבי יהודה אומר: חותכה באור לשני נירות** – מותר לקחת פתילה ארוכה ולשים כל קצה בתוך נר ולהדליק אותה באמצעה, ועל ידי כך ייווצרו שני נרות דולקים בנפרד**.** • • •

תלמוד פתיחת אילפס ביום טוב

במשנה שנינו: "אין פוחתין את הנר, מפני שהוא עושה כלי".

לפס, אילפס - קדירה בעלת מכסה, עשויה חרס, ששוליה רחבים ודופנותיה נמוכות ודקות, ושימשה לטיגון, לבישול ולהרתחה. מקור המילה ביוונית.

האילפס וכיסויו נוצרו בעזרת דפוס שעליו היו מדביקים טיט יוצרים מכל צדדיו, ולאחר שהכלי התייבש במקצת יום אחד בערך פתחוהו, שחתכוהו מסביב לשפתו במכשיר חד, וכך נוצרו בבת אחת האילפס וכיסויו. פעולה זו דומה לפחיתת הנר. לאחר פתיחת האילפס שרפו אותו בכבשן או הסיקו אותו בתנור ("כלי החרס בספרות התלמוד", עמוד כ).

מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: לפסים סתומות שעשאן מערב יום טוב – שיצר אותם היוצר בערב יום טוב כשהם סתומים מכל צד, - לא יפתחם ביום טוב – אסור לחתוך אותם ביום טוב כדי להפריד בין האילפסים לכיסויהם**, מפני שהוא כמכשיר כלי ביום טוב** – על ידי הפתיחה הוא עושה כלי ביום טוב (ומכול שכן שאין לעשות כן בשבת). [ורבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) מתיר – לפתוח את האילפס הסתום ביום טוב (ואף בשבת), מפני שיש כאן כלי גמור מערב יום טוב לפני שנפתח, ואין פתיתתו אלא כפתיחת דלת שסגורה בהידוק ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 983).] (המוסגר הושלם על פי התוספתא, וכן הוא בהבאת הירושלמי ברבנו חננאל וב"ספר העיטור", וכן הגיהו המפרשים, כפי שיוצא מהמשך הסוגיה)

תוספתא שבת טז,יג וביצה ג,יג: אין פותחים לפסים סתומות, ורבן שמעון בן גמליאל מתיר.

ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה עדויות ב,ה) שנינו (בעניין שלושה דברים שאמרו לפני רבי ישמעאל): על לפסים ארוניות (כך בשני כתבי יד של המשנה. ובכתב יד שלישי של המשנה: 'עירניות') – לפסים כפריות, שהן סתומות לפני שנפתחו, שלא אמר בהם רבי ישמעאל לא טומאה ולא טהרה, עד שבא רבי יהושע בן מתיא ואמר**, שהן טהורות באהל המת** – שקודם פתיחתן הן סתומות מכל צד, ולכן אינן נטמאות באוהל שיש בו מת, שאין כלי חרס מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו, וטמאות במשא הזב – אם נשאן הזב או טלטלן**. רבי לעזר בירבי צדוק** (הראשון, תנא בדור השני) אומר: אף במשא הזב טהורות, מפני שלא נגמרה מלאכתן – שעדיין לא פתחו אותן, ולכן אין עליהן תורת כלי לקבל טומאה**.**

ומציעים קשר בין שתי המחלוקות: אתיא דיחידאה דהכא כסתומה (צריך לומר: 'כסתמא') דתמן, ודיחידייא דתמן כסתומה (צריך לומר: 'כסתמא') דהכא – באה (הולכת) [שיטתו] של היחיד של כאן כסתם של שם, ושל היחיד של שם כסתם של כאן (דברי היחיד כאן באים כסתם השנוי במקום אחר, ודברי היחיד במקום אחר באים כסתם השנוי כאן. - דברי רבן שמעון בן גמליאל בברייתא לעיל שמותר לפתוח אילפס סתום ביום טוב מתאימים לדברי סתם המשנה בעדויות שאילפס סתום נטמא במשא הזב, שדברי שניהם מבוססים על העיקרון שאילפס סתום נחשב כלי גמור. ודברי רבי אלעזר בירבי צדוק במשנה בעדויות שאילפס סתום אינו נטמא במשא הזב מתאימים לדברי סתם הברייתא לעיל שאסור לפתוח אילפס סתום ביום טוב, שדברי שניהם מבוססים על העיקרון שאילפס סתום אינו נחשב כלי גמור) (הכתיב 'סתומה' אינו מופיע אלא כאן, ואין ספק שהוא בא בהשפעת לשון ההלכה "לפסים סתומות" ("מחקרי לשון ומינוח בספרות התלמוד", עמוד 502)).

בבלי ביצה לב,א: תנו רבנן: אין פוחתים את הנר ואין עושים אילפסים חירניות (ביום טוב). רבן שמעון בן גמליאל מתיר באילפסים חירניות. מאי חירניות? - אמר רב יהודה: עירניות. - מאי עירניות? - אמר אביי: צעי חקלייתא (קערות של בני כפרים). • • •

כיבוי בקעת ביום טוב

במשנה שנינו: "ואין עושין פחמין".

רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני): בקעת (גזר עץ) – שבוערת באש, - סומכה לכותל בשביל שלא תכסכס (תשפשף. בהבאת הירושלמי ברבנו חננאל: 'תסכסך' - תשפשף ותלחך האש) – מותר להסיר ביום טוב את הבקעת מן האש (כגון שבערה בכירה והסתיים הבישול) ולשים אותה סמוך לכותל בחוץ, כדי שהאש לא תמשיך להבעיר אותה. הדבר מותר מפני שאין זה מכבה, אלא רק גורם כיבוי, שהיא נכבית מאליה, וגרימת כיבוי מותרת ביום טוב**.**

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אין מכבין את הבקעת בשביל לחוס עליה – אסור לכבות ביום טוב בקעת שבוערת באש, אם הכיבוי הוא משום שהוא חס עליה שלא תבער כולה לחינם, שהוא רוצה לחסוך אותה לשעה אחרת. הדבר אסור מפני שכיבוי שאינו לצורך יום טוב - אסור**. אם בשביל שלא תעשן את הבית ואת הקדירה - מותר** – מותר לכבות ביום טוב בקעת שבוערת באש, אם הכיבוי הוא בשביל שלא יתמלא הבית בעשן שיטריד או יסכן את אנשי הבית, או אם הכיבוי הוא בשביל שלא יתקלקל התבשיל שבקדירה מהעשן של הבקעת הבוערת. הדבר מותר מפני שכיבוי שהוא לצורך יום טוב - מותר**.**

ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי חנניה (רבי חיננא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בשאין שם אויר – מותר לכבות ביום טוב בקעת בשביל שלא תעשן את הבית, רק במקרה שאין שם מקום פנוי שאפשר להשליך את הבקעת לשם, ואם לא יכבה אותה, תעשן את הבית**; אבל אם יש שם אויר** – במקרה שיש שם מקום פנוי, - משליכה לאויר ודייו – הוא משליך את הבקעת למקום הפנוי, ושם היא תישאר לבעור עד שתיכבה מאליה, ואינו צריך לכבות אותה כיוון שלא יעשן הבית**.**

ומציעים תמיהה על האמור לפני כן: אמר רבי נסא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ויאות?! (בתמיהה) – ויפה?! (וכי נכון הוא שמותר לכבות ביום טוב בקעת בשביל שלא תעשן את הבית?!) כן אנן אמרין: – (וכי) כך אנחנו אומרים: הדא קלוריתה – משחת העיניים הזאת (מקור המילה 'קילורי' ביוונית ובלטינית), - שרי מישוף ומיכחול מינה (בהבאת הירושלמי בראב"ד: 'עינא') ביומא טבא – מותר לשפשף ולכחול ממנה (את העיניים) ביום טוב**?!** (בתמיהה) – אם מותר לכבות ביום טוב בקעת בשביל שלא תעשן את הבית, כיוון שהעשן מזיק לעיניים, נאמר שמותר לכחול את העין במשחה ביום טוב אם הוא חש בעינו! והרי אסור לכחול את העין בשבת והוא הדין ביום טוב!

ומתרצים את התמיהה בהצעת הבחנה בין שני המקרים הדומים: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): כאן – במקרה של כיבוי בקעת בשביל שלא תעשן את הבית, - לשימור – מותר לכבות את הבקעת ביום טוב משום שאינו אלא לשמור את עיניו מן העשן, שלא יזיק להן**, וכאן** – במקרה של כחילת העין, - לרפואה – אסור לכחול את העין ביום טוב משום שהוא לרפואה, ורפואה כשאין סכנה אסורה בשבת וביום טוב**.**

תוספתא ביצה ג,יג: אין מכבים את הבקעת בשביל לחוס עליה. ואם בשביל שלא תעשן את הבית, או בשביל שלא תקדיח את התבשיל - מותר.

בבלי ביצה כב,א: בעא מיניה רב אשי מאמימר: מהו לכחול את העין ביום טוב (בסממני רפואה)? היכא דאיכא סכנה (לעין), כגון... - לא קא מיבעיא לי, דאפילו בשבת שרי. כי קא מיבעיא לי כגון... (במקום שאין סכנה אלא מיחוש בלבד) - מאי? - אמר ליה: אסור. - איתיביה: אין מכבים את הבקעת בשביל לחוס עליה. ואם בשביל שלא יתעשן הבית או בשביל שלא תתעשן הקדירה - מותר! ושני ליה כדשנין (שברייתא זו היא כדעת רבי יהודה המתיר גם מלאכות שאינן לצורך אוכל נפש, וכשאני אומר את דברי הרי זה לשיטת החכמים).

בשני התלמודים השוו את המקרה של כחילת העין שיש בה מיחוש למקרה של כיבוי בקעת בשביל שלא תעשן את הבית ותזיק לעיניים. בירושלמי חילקו בין המקרים, ואילו בבבלי לא חילקו אלא העמידו את הברייתא כרבי יהודה. • • •

דיני פתילה ביום טוב

במשנה שנינו: "ואין חותכין את הפתילה לשנים. רבי יהודה אומר: חותכה באור לשני נירות".

מביאים ברייתא: שלשה דברים נאמרו בפתילה – בעניין פתילה ביום טוב, להחמיר ושלשה – דברים אחרים, להקל. אֵילּוּ שלשה שאמרו להחמיר: אין עושין אותה כתחילה (מההתחלה) ביום טוב – אסור להכין פתילה ביום טוב, מפני שהוא עושה כלי**, ואין חותכין אותה לשנים** – בסכין ביום טוב, מפני שהוא מתקן כלי, כמו ששנינו במשנה**, ואין מספספין** (חורכים, מהבהבים) אותה באור (באש) – ביום טוב קודם הדלקתה, כדי שתידלק בקלות, מפני שהוא מתקן כלי**. אֵילּוּ שלשה שאמרו להקל: מועכין אותה** – את ראש הפתילה באצבעות היד ביום טוב**, ושורין אותה בשמן** – ביום טוב, כדי שתדלק יפה**, וחולקין אותה באור לשתי נרות** – ביום טוב, כדברי רבי יהודה במשנה**.**

אמר רבי חיננא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בצריך לשניהן – חותכים פתילה באור לשתי נרות רק במקרה שצריך להדליק שתי נרות ואין לו אלא פתילה אחת ארוכה, שנותן חציה בנר זה וחציה בנר זה ומדליק באמצעה והיא נעשית מאליה שתי פתילות בשתי נרות. אבל אם אינו צריך להדליק שתיהן אלא אחת מהן - אסור לחתוך פתילה באור**.**

ומציעים ברייתא: תני רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) דבר דלייא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): – שונה רבי יודה בר פזי [ברייתא] של ברדלייה: מביא שתי נרות – ומניחם זה ליד זה, ונותנה בשניהן – נותן קצה הפתילה האחד בנר אחד וקצה הפתילה השני בנר האחר, וחולקה באור – מדליק אש באמצע הפתילה, לשני נירות – שהאש מחלקת את הפתילה לשניים**.**

רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם חיננא בר אידי (אמורא בבלי בדור השלישי) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): מוהטין (מנקים) את הפתילה ביום טוב – מותר להסיר את הפחם שבקצה הפתילה, כדי שתדלק יפה**.**

תוספתא ביצה ג,כא: שלושה דברים נאמרו בפתילה, שלושה להחמיר ושלושה להקל: אין עושים אותה כתחילה, ואין מהבהבים אותה באור, ואין חותכים אותה לשניים. אלו שלושה להקל: שורים אותה בשמן, וממעכים אותה ביד, וחותכה באור לשתי נירות.

בבלי ביצה לב,א-ב: "רבי יהודה אומר: חותכה באור לשני נירות". - מאי שנא בסכין דלא - דקא מתקן מנא, באור נמי הא קא מתקן מנא! - תני רבי חייא: חותכה באור בפי שתי נרות (שאינו מתכוון לתקן כלי אלא להדליק). אמר רב נתן בר אבא אמר רב: מוחטים את הפתילה ביום טוב. - מאי מוחטים? - אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב: לעדויי חושכא (להסיר את החלק המפוחם). תני בר קפרא: שישה דברים נאמרו בפתילה, שלושה להחמיר ושלושה להקל. להחמיר: אין גודלים (פותלים) אותה כתחילה ביום טוב, ואין מהבהבים אותה באור, ואין חותכים אותה לשניים. להקל: ממעכה ביד, ושורה בשמן, וחותכה באור בפי שתי נרות. • • •

משנה אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח – אסור ביום טוב לשבור חרס או לחתוך נייר כדי להשתמש בחלק מהם לצורך צליית דג מלוח, מפני שהחרס השבור והנייר החתוך נחשבים ככלי, ואסור לעשות כלי ביום טוב. ואפשר שאסור ביום טוב לשבור חרס או לחתוך נייר משום מלאכת מחתך, כיוון שהוא שובר או חותך אותם בגודל הנדרש ("עלי תמר") (כשצולים דג מלוח על אסכלה (רשת של ברזל), מניחים עליה חרס או נייר ספוג בשמן, כדי שלא יישרף הדג בחומו של הברזל הרותח).

אין גורפין תנור וכיריים – אסור ביום טוב להוציא בגריפה את האפר של העצים שנשרפו בתוך התנור והכיריים**, אבל מכבשין** – מותר לכבוש וליישר את האפר, כדי לפנות מקום בתנור ובכיריים לעצים חדשים**.**

אין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדירה – מי שאין לו כירה, אסור ביום טוב לקרב שתי חביות של חרס זו אצל זו, כדי לתת על החביות את הקדירה שתתבשל באש הדולקת ברווח שבין החביות**.**

אין סומכין את הקדירה בבקעת (בגזר עץ) – אסור ביום טוב להשעין את הקדירה על בקעת כדי לייצב את הקדירה על הכירה**, וכן הדלת** – הוא הדין בדלת שאסור להשעין אותה על בקעת כדי לייצב את הדלת כשהיא פתוחה. הדבר אסור משום שיש בכך תיקון כלי**.**

אין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב – מפני שהוא עושה מעשה של יום חול, שנראה כמוליך את הבהמה למכור בשוק**.** • • •

תלמוד עשיית נקניק ביום טוב

במשנה שנינו: "ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח".

מציעים היסק: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מהדין האמור במשנה, שאסור לחתוך נייר ביום טוב, מפני שבחיתוך הנייר הוא עושה כלי): ההן סיקירה אסיר מיעבד ביומא טבא – עושה הנקניקים הזה (מקור המילה בלטינית. נקניק - מעיים ממולאים בבשר קצוץ) אסור לעשות (נקניק) ביום טוב**, דהוא מקטע בגומיה** (בהבאת הירושלמי בר"מ המאירי וב"כלבו" וב"אורחות חיים": 'בנימיה'. ונראה שצריך לומר: 'בניניה') – (מפני) שהוא מחתך את החבל (כדי לתפור את המעיים לאחר המילוי, ובחיתוך החבל הוא עושה כלי. ואפשר שאסור ביום טוב לחתך את החבל משום מלאכת מחתך, כיוון שהוא מחתך אותו במידה הנדרשת ("עלי תמר" על פי ירושלמי שבת ז,ב בעניין עשיית נקניק). - מקור המילה 'ניניה' ביוונית. הגהתנו היא על פי הגהה דומה ב-DJPA ערך 'נינייה').

ירושלמי שבת ז,ב: ההן סיקורה (עושה הנקניקים הזה), כד מבחר בגרריה / בקלופיתיה (כשהוא חותך את הבשר במגררת / במקלף) - משום בורר, כד מכתת במרגזייה (צריך לומר: במגזרייה) (כשהוא מועך במקצץ) - משום דש, כד שחיק במדוכתיה (כשהוא טוחן במדוכה) - משום טוחן, כד יהיב משקין (כשהוא נותן משקים) - משום לש, כד משקע באנטר(י)[ו]ן (כשהוא משקע במעי) - משום בונה, כד מקטע בגומא (נראה שצריך לומר: בניניא) (כשהוא חותך את החבל) - משם מחתך, גמר מלאכתו - משם מכה בפטיש.

בירושלמי שם בא תיאור עשיית נקניק.

גריפת תנור וכיבושו ביום טוב

במשנה שנינו: "אין גורפין תנור וכיריים, אבל מכבשין".

מספרים: ברתיה דרבי חייה רבה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אתת מיפה גו תנורא – בתו של רבי חייא הגדול באה לאפות בתנור (ביום טוב), אשכחת כיפה בגויה – מצאה אבן בתוכו (שהפריעה לאפייה בו). אתת שאלת לאבוהא – באה ושאלה את אביה**. אמר לה:** – אמר לה (רבי חייא): איזלין גרפין – לכי וגרפי (את התנור). אמרה: לינה יכלה – אין אני יכולה (הדבר אסור, שאסור לגרוף תנור ביום טוב). אמר לה: – אמר לה (רבי חייא): איזלין כבשין – לכי וכבשי (את התנור).

ומעירים: ידעה הוות, אלא דהוות בעיא מישמע מן אבוה – יודעת היתה (בתו של רבי חייא את ההלכה ששנינו במשנה, שמכבשים תנור ביום טוב), אלא שהיתה רוצה לשמוע מאביה (במפורש שהוא מסכים להלכה ששנינו במשנה).

בבלי ביצה לב,ב: תני רבי חייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן: אין גורפים תנור וכיריים, אבל מכבשים. ואם אי אפשר לו לאפות אלא אם כן גורפו - מותר. אשתו של רבי חייא נפל לה אריח (חלק של לבינה) בתנור ביום טוב. אמר לה רבי חייא: ראי שאני רוצה שתהא פת מעולה (ורמז לה שמותר להוציא את הלבינה משם).

יש להסביר את המסופר בירושלמי על פי הברייתא שבבבלי, שבתחילה אמר רבי חייא לבתו שתגרוף את התנור, כי חשב שאי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו, והבת אמרה שהדבר אסור, כי אפשר לאפות בלא שתגרוף, ולכן בסוף אמר לה שתכבוש את התנור.

התלמודים ניסחו את הסיפור, שמקורו בארץ ישראל, כל אחד על פי מקומו. בירושלמי נמצאה אבן בתנור, ואילו בבבל, שאין שם אבנים, סופר שנפל בתוכו אריח ("מסורות ארץ ישראליות ודרכן לבבל", "קתדרה" 92, עמוד 23).

רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: מצילין מן התנור לכירה – מותר ביום טוב ליטול אוד (גזיר עץ שאחזה בו האש, אך לא נשרף כולו) ולהעביר אותו מהתנור לכירה כדי לבשל בו בכירה, ואין בהעברתו מהתנור משום מכבה, כיוון שחומו של התנור גדול**, אבל לא מכירה לתנור** – אסור ביום טוב ליטול אוד ולהעביר אותו מהכירה לתנור כדי לאפות בו בתנור, משום שיש בהעברתו מהכירה משום מכבה, כיוון שאין חומה של הכירה גדול (הוראת המילה 'מצילין' כאן: מעבירים, כמו בירושלמי להלן ה,א: 'נר שכבה - מצילין את שמנו'. בארמית סורית יש לשורש 'נצל' גם הוראה של לשפוך, למזוג).

רב אבא בר חנה (רבה בר חנה, אמורא בדור הראשון) אמר: מצילין מתנור לכירה ומכירה לתנור – שאף שיש בהעברת האוד מהכירה משום מכבה, אבל העברת האוד היא לצורך אוכל נפש, והתירו כיבוי באוכל נפש**, אבל לא מערבית לשחרית** – העברת האוד מותרת לצורך אותה שעה, אבל אסור להעביר אוד בערב ולהצניעו כדי להשתמש בו בבוקר, משום שאסור לגרום כיבוי בידיים שלא לצורך אותה שעה**.**

רב אבון (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רב: מצילין מתנור לכירה ומכירה לתנור, מערבית לשחרית – העברת האוד מותרת אף שלא לצורך אותה שעה, כיוון שהוא לצורך יום טוב**, אבל לא מיום טוב לחול** – אסור ביום טוב להעביר אוד לצורך יום חול**.** • • •

בניית כירה ביום טוב

במשנה שנינו: "אין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדירה".

מנמקים: משֵּׁם (משום) בונה – אסור ביום טוב לקרב שתי חביות, כדי לתת על החביות את הקדירה, והעצים לבעירה מונחים בין החביות תחת הקדירה, מפני שהוא דומה לבונה כירה פשוטה ביום טוב (לא תמיד היו יוצרים את הכירה בבית האומן. לעיתים קרובות השתמשו באמצעים פשוטים יותר: צירפו שתי אבנים זו אצל זו ושפתו את הקדירה עליהן, ומתחתיה נתנו את העצים והאש ("כלי החרס בתקופת התלמוד", עמוד רמ)).

הנהגת בהמה במקל ביום טוב

במשנה שנינו: "אין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב".

מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: לא יצא סומא במקלו ולא רועה בתרמילו – ביום טוב, מפני שהוא עושה מעשה של יום חול**, ורבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) מתיר. וכן היה רבי שמעון אומר: הואיל והוא מותר בדבר אחד, יהא מותר בכל הדברים – הואיל וסומא מותר לצאת במקלו ורועה בתרמילו, מותר גם להנהיג את הבהמה במקל ביום טוב. רבי שמעון חולק על משנתנו, שהוא סבור שאין לאסור משום מעשה של יום חול**.**

תוספתא ביצה ג,יז: אין יוצאים בכיסא, אחד האנשים ואחד הנשים, ולא סומה במקלו, ולא רועה בתרמילו. רבי לעזר בי רבי שמעון אומר: אף (אין) (נראה שלפנינו המילה "אין" היא כפילות של המילה "אף" ("תוספתא כפשוטה")) מנהיגים את הבהמה במקל ביום טוב.

בבלי ביצה כה,ב: תנו רבנן: אין הסומא יוצא במקלו, ולא הרועה בתרמילו, ואין יוצאים בכיסא, אחד האיש ואחד האישה. בבלי ביצה לג,א: תנו רבנן: אין מנהיגים את הבהמה במקל ביום טוב, ורבי אלעזר ברבי שמעון מתיר. לימא רבי אלעזר ברבי שמעון כאבוה סבירא ליה (שאין לו מוקצה)? - בהא אפילו רבי שמעון מודה (לתנא קמא שאסור), משום שנראה כמי שהולך לחגיגה (לשוק, שהוא דרך חול).

בתוספתא ובבבלי רבי אלעזר ברבי שמעון מתיר להנהיג בהמה במקל, ובירושלמי רבי שמעון מתיר להנהיג בהמה במקל. • • •

משנה רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: נוטל אדם– ביום טוב, קיסם (גזר עץ) לחצות (לחצוץ) בו שיניו – כדי לנקותן משיירי מזון**, ומגבב** (מקושש, אוסף) – שיירי עצים וזרדים, מן החצר ומדליק – אש, שקל להדליק אש באמצעותם**, שכל מה שבחצר מוכן** – עצים שבחצר מוכנים להסקה ולכל שימוש אחר (מילים אלו הן לדעת הכול). וחכמים אומרים: מגבב מלפניו – מן המונח לפניו בחצר, ומדליק. • • •

תלמוד גיבוב מן החצר ביום טוב

מציעים מקרה נפקות בין שתי הדעות במשנה: מה ביניהן (צריך לומר: 'ביניהון')? – מה ביניהם? (מה הנפקות בין רבי אליעזר והחכמים, שהרי אף לפי החכמים מותר לגבב ממה שלפניו בחצר?) לעשות ציבור – לגבב מכל החצר ולעשות ערימה גדולה, ביניהן (צריך לומר: 'ביניהון') – ביניהם**. על דעתיה דרבי אליעזר** – על דעתו של רבי אליעזר**, עושין ציבור** – מגבב מכל החצר ועושה ערימה גדולה**. על דעתהון דרבנין** – על דעתם של החכמים**, אין עושין ציבור** – לא יגבב מכל החצר ויעשה ערימה גדולה, משום שנראה כמגבב לצורך יום חול, ואסור להכין מיום טוב לחול**.**

תוספתא ביצה ג,יח: רבי ליעזר אומר: מגבב מן החצר ומדליק, ובלבד שלא יעשה ציבורים. ורבי שמעון מתיר (לעשות ציבור).

רבי אליעזר במשנה הוא רבי שמעון שבברייתא שבתוספתא, והחכמים במשנה הם רבי אליעזר בברייתא שבתוספתא. שיכול שמות מצוי במקורות.

בבלי ביצה לג,ב: תנו רבנן: מגבב מן החצר ומדליק, שכל מה שבחצר מוכן הוא, ובלבד שלא יעשה ציבורים ציבורים. ורבי שמעון מתיר לעשות ציבורים ציבורים.

התנא הראשון שבברייתא שבבבלי הוא רבי אליעזר בברייתא שבתוספתא, ורבי שמעון בברייתא שבבבלי הוא רבי שמעון בברייתא שבתוספתא. • • •

משנה אין מוציאין את האור – ביום טוב, לפי שלא הותר אלא להבעיר את האש, אבל לא להוציא אש חדשה, לא מן העצים – שמשפשפים שני עצים זה בזה עד שנוצר חום שמבעיר חומר בעירה, כגון נסורת עצים או עשב יבש; או שלוקחים עץ ונוקבים בו נקב וממלאים אותו חומר בעירה, ולוקחים עץ קשה בעל ראש כדורי ונותנים אותו בנקב ולוחצים עליו ביד אחת, וביד השנייה מסובבים אותו במהירות רבה עד שנוצר חום וחומר הבעירה מתלקח, ולא מן האבנים – שמשפשפים שתי אבנים זו בזו ויוצאת מהן אש, ולא מן העפר – שלוקחים גללי בקר או צאן ומטמינים אותם בעפר, וכשהם נרקבים ומתחממים יוצאת מהן אש, ולא מן המים – שמעמידים כלי זכוכית מלא מים מול השמש ועל ידי ריכוז קרני השמש באמצעות כלי הזכוכית מבעירים חומר בעירה (ביאור הדרכים להוצאת האור הוא על פי "כלי החרס בספרות התלמוד", עמודים שע-שעא; ו"משנת ארץ ישראל", מסכת ביצה, עמוד 200),

ואין מלבנין את הרעפים (טסים מחרס קמורים או שטוחים המונחים על גבי אבנים והאש מתחתיהם ועליהם אופים או צולים. ראה "כלי החרס בספרות התלמוד", עמוד תקכז; ו"מתקני אפייה בראי הספרות התלמודית", "קתדרה" 139, עמודים 93-96), לצלות עליהן – אף על פי שהליבון הוא לצורך יום טוב, שהרי צולים על הרעפים, כיוון שבליבון זה הרעפים מחוסמים (מחוזקים ומתקשים) באש, הליבון נחשב כעשיית כלי שאסורה ביום טוב**.**

ועוד אמר רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני): עומד אדם על המוקצה – מקום ששוטחים בו גרוגרות כדי לייבשם, ערב שבת בשביעית – בשנת השמיטה, שאין מעשרים את פירותיה, ומותר לאוכלם בשבת אם הכינם מערב שבת, ואומר: "מיכן (מכאן) אני אוכל למחר" – שהכנה בדיבור מועילה שיהא מותר לו לאכול מאותן הגרוגרות בשבת (רק ערב שבת בשביעית, שאין מעשר נוהג בה, מותר לו לאכול בשבת מן המוקצה, אבל ביתר השנים, שמעשר נוהג בהן, אסור לו לאכול בשבת, מפני שהיא קובעת למעשר גם בדבר שלא נגמרה מלאכתו. אבל אם הוא מעשר את הפירות בערב שבת, הוא יכול לעשות כן בכל שנה. - אין הבדל בין שבת ליום טוב לעניין הפרשת תרומות ומעשרות, ובשניהם אסור להפריש. לכן הדין שאמר רבי אליעזר הוא גם ביום טוב, אלא שדבריו נאמרו לעניין שבת).

וחכמים אומרים: עד שירשום – אינו רשאי לאכול בשבת מן הגרוגרות שבמוקצה אלא אם יסמן את מקום הגרוגרות שייקח מהם לאכילה בשבת, ויאמר: "מיכן (מכאן) ועד כאן". • • •

תלמוד ליבון רעפים ביום טוב

במשנה שנינו: "אין מלבנין את הרעפים לצלות עליהן".

מציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: מלבנין – ביום טוב רעפים**, ואית תניי תני:** – ויש תנא [ש]שונה: אין מלבנין (חמש המילים האחרונות נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה. המגיה הוסיף שלא לצורך, כיוון שזו הגרסה של התנא ששונה את המשנה).

ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים באמצעות אוקימתות: אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): מאן דאמר: – מי שאומר: מלבנין - בבדוקים – יש להעמיד מקור זה במקרה של רעפים צרופים בכבשן, שנבדקו שהם יכולים לעמוד בחום וגם נתחסמו**, ומאן דאמר:** – ומי שאומר: אין מלבנין - בשאינן בדוקים – יש להעמיד מקור זה במקרה של רעפים חדשים בלתי צרופים, שלא נבדקו ולא נתחסמו עדיין וצריך לבודקם ולחסמם, וכשמלבנים אותם הם נבדקים ומתחסמים**.**

בבלי ביצה לג,ב-לד,א: "ואין מלבנים את הרעפים". - מאי קא עביד? - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכא ברעפים חדשים עסיקינן, מפני שצריך לבודקם (שעל ידי הליבון הוא בודקם האם הם יכולים לעמוד בחום או שמא הם מתבקעים, ואם ליבנם ביום טוב והתבקעו - נמצא שטרח שלא לצורך), ואמרי לה: מפני שצריך לחסמם (שעל ידי הליבון הם מחוזקים ומתקשים, ואם ליבנם ביום טוב - הרי הוא עושה כלי). • • •

אכילה מן המוקצה בשבת

כאן התחלת מקבילה בירושלמי ביצה א,ג.

במשנה שנינו: "ועוד אמר רבי אליעזר: עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר: מיכן אני אוכל למחר".

מציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטתיה דרבי ליעזר! – מוחלפת שיטתו של רבי אליעזר! (דבריו במקום אחד סותרים את דבריו במקום אחר!) - ומציעים את המקור לשיטה המוחלפת: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה ביצה א,ג): בית שמיי אומרים: לא יטול – יונים שבשובך ביום טוב כדי לשוחטם**, אלא אם כן נענע מבעוד יום** – שנענע בידיו בערב יום טוב את היונים שבדעתו ליטלם ביום טוב**. ורבי ליעזר לאו שמתי** – לא מבית שמאי הוא?! (בתמיהה) (במשנה כאן רבי אליעזר אומר, שדי להכין את הגרוגרות בדיבור בלבד, ואילו במשנה שם בית שמאי אומרים, שלא די להכין את היונים בדיבור בלבד. - הקושיה היא מבית שמאי על רבי אליעזר, ש'שמתי' הוא, ולכן דעתו צריכה להתאים לדעת בית שמאי. - הירושלמי מניח בכמה מקומות, שהלכותיו של רבי אליעזר חייבות להתאים להלכה של בית שמאי, ומקשה מרבי אליעזר על בית שמאי ולהיפך, כשיש סתירה ביניהם (ראה "משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס ומקומה בתולדות ההלכה", עמ' 309 ואילך). רבי אליעזר המשיך בהלכותיו באופן שיטתי את דרכם של בית שמאי. אף שרבו של רבי אליעזר (רבן יוחנן בן זכאי) היה מבית הלל, הוא נטה אחרי דרכם של בית שמאי, וזה אחד ההסברים לכינוי "שמותי" שנאמר עליו. כדרכם של תלמידי בית שמאי, היה רבי אליעזר תקיף וחריף, ונתן משקל רב למסורת על פני הסברה)

ומתרצים את הסתירה: חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים – בעניין הכנה יש להחמיר יותר בבעלי חיים, ולכן ביונים הצריכו הכנה בנענוע מערב יום טוב**.**

במשנה שנינו: "וחכמים אומרים: עד שירשום ויאמר: מיכן ועד כאן".

מציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטתון דרבנין! – מוחלפת שיטתם של החכמים! (דבריהם במקום אחד סותרים את דבריהם במקום אחר!) - ומציעים את המקור לשיטה המוחלפת: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה ביצה א,ג): בית הלל אומרים: עומד ואומר – אינו צריך לנענע את היונים, אלא בא ואומר מבעוד יום**:** "זה וזה אני נוטל" – יונים אלה אני נוטל ביום טוב**. והכא אינון אמרין הכין?!** – וכאן הם אומרים כך?! (במשנה כאן החכמים אומרים, שבגרוגרות שבמוקצה די לו לסמן באופן כללי: "מכאן ועד כאן", ואינו צריך לסמן כל גרוגרת וגרוגרת שהוא עתיד ליטול למחר, ואילו במשנה שם בית הלל אומרים, שביונים הוא צריך לציין בדיוק: "זה וזה אני נוטל". - הקושיה היא מבית הלל על החכמים, שמן הסתם הולכים בשיטת בית הלל)

ומתרצים את הסתירה: עוד אינון אית להון – גם הם יש להם (גם הם סוברים), חומר בדבר שיש בו רוח חיים – ביונים הוא צריך לציין בדיוק, משום החומרה שישנה בדבר שיש בו רוח חיים (כך פירש את הסתירה בדברי החכמים ואת תירוצה ב"אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1187, הערה 147).

עד כאן המקבילה בירושלמי לעיל.

הסתירות המוצעות מתייחסות לרבי אליעזר ולחכמים החולקים עליו במשנה כאן, ולכן מקורה של המקבילה כאן והועתקה לעיל. • • •