משנה בית הבד הוא המקום שבו עושים את השמן. בתחילה מרסקים את הזיתים על ידי כתישה וטחינה, ואחר כך מוציאים את שמנם. בית הבד נקרא על שם הבד (קורה) שבו, שהיה המכשיר העיקרי לעצירת הזיתים. כשמוסקים את הזיתים הם קשים, וכדי לעצור מהם את השמן יש לרככם תחילה. לכן היו צוברים את הזיתים במעטן, שהוא כלי מיוחד לרכך אותם, או שהעלום על הגג שיתרככו שם. הזיתים היו שוהים במעטן שלושה ימים כדי שיתרככו על ידי החימום ועל ידי הלחץ ההדדי וכדי שיזובו מהם המים המרים והחריפים. על ידי הלחץ, החום והרטיבות נתחברו הזיתים במעטן לגוש גדול אחד, והיו מפרידים אותו בקרדומות ומעלים את הזיתים גושים גושים על הגג כדי שיתנגבו בשמש וברוח ויאבדו את ריחם הרע שספגו במעטן. לאחר שהתייבשו הזיתים היו מכניסים אותם לבית הבד וכותשים אותם וטוחנים אותם בריחיים. אחרי הטחינה היו נוהגים לחממם ביורה של שולקי זיתים על התנור ולהפכם שם היטב היטב. את עיסת הזיתים שנכתשו היו מכניסים לתוך סלים. אחר כך היו מורידים על הסלים את קורת בית הבד ומטעינים אותה במשאות. השמן שנעצר מהזיתים היה יורד לבור, ואחר כך היה נדלה לתוך חביות גדולות או לתוך כדים. הקורה שימשה לסחיטת הזיתים לאחר שנכתשו ונטחנו. הקורה היתה ארוכה, ושימשה כמנוף. בראש הקורה היו תולים משאות (כגון אבנים גדולות), ועל גב הקורה השטוח היו מניחים משאות. לפעולה זו של העמסת משאות על גב הקורה קוראים טעינה - טוענים עליה משאות כדי שתסחט טוב יותר. משנתנו מדברת בהפיכת הזיתים ביורה של שולקי זיתים בשעה שעמדה על האש, ורק במקרה זה יש הפסד אם לא יטענום את הקורה, ואין משנתנו מדברת בזיתים שבמעטן, ואדרבה הזיתים שם נתלכדו לגוש אחד והיה צורך להפריד בקרדומות גושים גושים ולהעלותם על הגג כדי שיתנגבו ויוציאו את ריחם הרע ואחר כך כתשום ואחר זה טחנום וכו' באופן שיש זמן מספיק ואין צורך לחלל את המועד בעשייתם בבית הבד.

מי שהפך את זיתיו – ביורה של שולקי זיתים והכינם לעצירת שמנם לפני החג, ואירעו אֵבֶל – לפני החג, ולא היה יכול לעוצרם, שאבל אסור במלאכה, או אונס – או שאירע לו אונס אחר לפני החג, שמנע ממנו לעצור את זיתיו, או שהטעוהו – פועלים לפני החג, שהבטיחוהו לבוא למלאכתו ולא באו, ולא נזדמנו לו אחרים, והגיע המועד**, טוען קורה ראשונה –** מותר לו במועד לטעון את קורת בית הבד על הזיתים פעם ראשונה, כדי שיזוב מקצת שמנם, ולא יבוא לידי הפסד גדול אם יתאחר להוציא את שמנם עד לאחר החג, ומניחה לאחר המועד – משהה את הקורה על הזיתים**** עד לאחר החג, ואינו טוען אותה פעם שנייה ושלישית וכו'; דברי רבי יהודה (בר אלעאי, תנא בדור הרביעי). רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: זולף – שופך ומוציא את השמן שיצא בטעינה הראשונה, וגומר – טוען את הקורה פעם שנייה ושלישית וכו' וגומר את סחיטת הזיתים, שמוציא מהם את כל שמנם, כדרכו – כדרך שהוא עושה בחול, בלא שינוי**.**

יש ספרים (במשניות ובמשנה שבבבלי) שגרסו במשנתנו בדברי רבי יוסי: זולף וגומר וגף כדרכו (כמו במשנה ב). אבל בכתבי יד של המשנה ושל הבבלי אין המילה "וגף". • • •

גמרא שנינו במשנה: מי שהפך את זיתיו כול'.

ואומרים: אנן תנינן: – אנו שנינו (במשנתנו): מי שהפך את זיתיו – שהפך את הזיתים פעם אחת, ואירעו אבל או אונס וכו' (ובמקרה זה נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי). תני – שנה (במשנתו) רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): מי שהיו זיתיו הפוכין ושנויין – שהפך אותם פעם אחת וחזר והפך אותם פעם שנייה, ואירעו אבל או אונס וכו' (ובמקרה זה נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי).

ומיישבים בשלוש דרכים את הסתירה בין מה ששנינו במשנתנו ובין מה ששנה רבי חייה:

דרך אחת: מתניתן צריכה לרבי חייה – משנתנו צריכה לרבי חייה (משנתנו מתפרשת על פי משנתו של רבי חייה), ודרבי חייה צריכה למתניתן – ושל רבי חייה צריכה למשנתנו (משנתו של רבי חייה מתפרשת על פי משנתנו, ואין משנתנו ומשנתו של רבי חייה חלוקות זו על זו אלא מלמדות זו על זו). ומסבירים: אילו תנינן ולא תנא רבי חייה – אילו שנינו (את משנתנו) ולא שנה רבי חייה (את משנתו), הוינן אמרין: – היינו אומרים: לא אמרן – לא אמרנו (שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי) אלא מי שהפכן פעם אחת – רק במי שהפכם פעם אחת (כמו ששנינו במשנתנו), אבל אם הפכן ושניין – אם הפכם שתי פעמים, - דברי הכל מותר – רבי יהודה יודה לרבי יוסי שטוען את הקורה וגומר את סחיטת הזיתים, משום שכשהפכם שתי פעמים הזיתים עלולים יותר להתקלקל אם לא יעצרו את שמנם, שכבר התבשלו יפה**. הויי: –** הוה אומר (הסק מכאן): צורכה למתניתיה דרבי חייה – צריך למשנתו של רבי חייה (ששנה שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי במי שהפכם שתי פעמים). או אילו תנא רבי חייה ולא תנינן אנן – ואילו שנה רבי חייה (את משנתו) ולא שנינו אנו (את משנתנו), הוינן אמרין: – היינו אומרים: לא אמרנן – לא אמרנו (שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי) אלא מי שהפכן ושניין – רק במי שהפכם שתי פעמים (כמו ששנה רבי חייה), אבל אם הפכן פעם אחת - דברי הכל אסור – רבי יוסי יודה לרבי יהודה שטוען קורה ראשונה ומניחה עד לאחר המועד, משום שכשהפכם פעם אחת הזיתים עלולים פחות להתקלקל אם לא יעצרו את שמנם, שעדיין לא התבשלו יפה**. הוי: –** הוה אומר (הסק מכאן): צורכא למתניתן, וצורכא למתניתא דרבי חייה – צריך למשנתנו, וצריך למשנתו של רבי חייה (שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי גם במי שהפכם פעם אחת כמו ששנינו במשנתנו וגם במי שהפכם שתי פעמים כמו ששנה רבי חייה, שגם כשהפכם פעם אחת וגם כשהפכם שתי פעמים, יבוא לידי הפסד מרובה אם לא יטען קורה ראשונה, ויבוא לידי הפסד מועט אם לא יגמור, ולכן לדברי רבי יהודה, שחושש להפסד מרובה ואינו חושש להפסד מועט, טוען קורה ראשונה, ולדברי רבי יוסי, שחושש אפילו להפסד מועט, גומר. מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי בהפסד מרובה והפסד מועט מובאת להלן). (במסירה שלפנינו הפך הסופר בטעות את שני צדדי הצריכותא, ותוקן על ידי המגיה כמו הגרסה שמובאת כאן, וכן הוא בריטב"א).

גמרא שנינו במשנה: מי שהפך את זיתיו כול'.

ואומרים: אנן תנינן: – אנו שנינו (במשנתנו): מי שהפך את זיתיו – שהפך את הזיתים פעם אחת, ואירעו אבל או אונס וכו' (ובמקרה זה נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי). תני – שנה (במשנתו) רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): מי שהיו זיתיו הפוכין ושנויין – שהפך אותם פעם אחת וחזר והפך אותם פעם שנייה, ואירעו אבל או אונס וכו' (ובמקרה זה נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי).

ומיישבים בשלוש דרכים את הסתירה בין מה ששנינו במשנתנו ובין מה ששנה רבי חייה:

דרך אחת: מתניתן צריכה לרבי חייה – משנתנו צריכה לרבי חייה (משנתנו מתפרשת על פי משנתו של רבי חייה), ודרבי חייה צריכה למתניתן – ושל רבי חייה צריכה למשנתנו (משנתו של רבי חייה מתפרשת על פי משנתנו, ואין משנתנו ומשנתו של רבי חייה חלוקות זו על זו אלא מלמדות זו על זו). ומסבירים: אילו תנינן ולא תנא רבי חייה – אילו שנינו (את משנתנו) ולא שנה רבי חייה (את משנתו), הוינן אמרין: – היינו אומרים: לא אמרן – לא אמרנו (שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי) אלא מי שהפכן פעם אחת – רק במי שהפכם פעם אחת (כמו ששנינו במשנתנו), אבל אם הפכן ושניין – אם הפכם שתי פעמים, - דברי הכל מותר – רבי יהודה יודה לרבי יוסי שטוען את הקורה וגומר את סחיטת הזיתים, משום שכשהפכם שתי פעמים הזיתים עלולים יותר להתקלקל אם לא יעצרו את שמנם, שכבר התבשלו יפה**. הויי: –** הוה אומר (הסק מכאן): צורכה למתניתיה דרבי חייה – צריך למשנתו של רבי חייה (ששנה שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי במי שהפכם שתי פעמים). או אילו תנא רבי חייה ולא תנינן אנן – ואילו שנה רבי חייה (את משנתו) ולא שנינו אנו (את משנתנו), הוינן אמרין: – היינו אומרים: לא אמרנן – לא אמרנו (שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי) אלא מי שהפכן ושניין – רק במי שהפכם שתי פעמים (כמו ששנה רבי חייה), אבל אם הפכן פעם אחת - דברי הכל אסור – רבי יוסי יודה לרבי יהודה שטוען קורה ראשונה ומניחה עד לאחר המועד, משום שכשהפכם פעם אחת הזיתים עלולים פחות להתקלקל אם לא יעצרו את שמנם, שעדיין לא התבשלו יפה**. הוי: –** הוה אומר (הסק מכאן): צורכא למתניתן, וצורכא למתניתא דרבי חייה – צריך למשנתנו, וצריך למשנתו של רבי חייה (שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי גם במי שהפכם פעם אחת כמו ששנינו במשנתנו וגם במי שהפכם שתי פעמים כמו ששנה רבי חייה, שגם כשהפכם פעם אחת וגם כשהפכם שתי פעמים, יבוא לידי הפסד מרובה אם לא יטען קורה ראשונה, ויבוא לידי הפסד מועט אם לא יגמור, ולכן לדברי רבי יהודה, שחושש להפסד מרובה ואינו חושש להפסד מועט, טוען קורה ראשונה, ולדברי רבי יוסי, שחושש אפילו להפסד מועט, גומר. מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי בהפסד מרובה והפסד מועט מובאת להלן). (במסירה שלפנינו הפך הסופר בטעות את שני צדדי הצריכותא, ותוקן על ידי המגיה כמו הגרסה שמובאת כאן, וכן הוא בריטב"א).

דרך שנייה: אמר רבי פינחס בירבי זכיי (אמורא זה נזכר רק כאן): מתניתן – משנתנו (ששנינו שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי במי שהפכם פעם אחת, מדברת) - בעטינים – בזיתים עטונים, שעטן את הזיתים (צבר אותם במעטנים) עד שיתרככו, ואחר כך העלה אותם לראש הגג וייבש אותם שם, ואחר כך כתש וטחן ושלק ונתן אותם לתוך סלים, שכשהפכם ביורה של שולקי זיתים פעם אחת, יבוא לידי הפסד מרובה אם לא יטען קורה ראשונה, ויבוא לידי הפסד מועט אם לא יגמור, ולכן לדברי רבי יהודה, שחושש להפסד מרובה ואינו חושש להפסד מועט, טוען קורה ראשונה, ולדברי רבי יוסי, שחושש אפילו להפסד מועט, גומר, אבל כשהפכם שתי פעמים, יבוא לידי הפסד מרובה אם לא יגמור, ולכן לדברי הכל גומר**,** ומה דתני רבי חייה – ומה ששנה רבי חייה (משנתו ששנה שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי במי שהפכם שתי פעמים, מדברת) - בגרגרים – בזיתים מגורגרים, שגרגר (בישל) את הזיתים בראש הזית (התבשלו על האילן) או בראש הגג (הניח אותם בגג ושטח אותם והתבשלו בשמש), ואחר כך כתש וטחן ושלק ונתן אותם לתוך סלים, שכשהפכם ביורה של שולקי זיתים שתי פעמים, יבוא לידי הפסד מרובה אם לא יטען קורה ראשונה, ויבוא לידי הפסד מועט אם לא יגמור, ולכן לדברי רבי יהודה, שחושש להפסד מרובה ואינו חושש להפסד מועט, טוען קורה ראשונה, ולדברי רבי יוסי, שחושש אפילו להפסד מועט, גומר, אבל כשהפכם פעם אחת, יבוא לידי הפסד מרובה אם לא יטען קורה ראשונה, אבל לא יבוא לידי הפסד כלל אם לא יגמור, ולכן לדברי הכל טוען קורה ראשונה, אבל אינו גומר. הרי שאין משנתנו ומשנתו של רבי חייה חלוקות זו על זו (מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי בהפסד מרובה והפסד מועט מובאת להלן).

במשנה מנחות ח,ד אמרו, שיש שמן שנעצר מזיתים שמגרגרים (מבשלים) אותם בראש הזית או בראש הגג, ויש שמן שנעצר מזיתים שעוטנים אותם (מניחים אותם במעטן) עד שיתרככו ומעלים אותם לראש הגג ומייבשים אותם שם, והם הגרגרים והמעטינים שאמר כאן רבי פינחס בירבי זכיי (וראה ספרא 'אמור' פרשה יג ותוספתא מנחות ט,ו). גם בספרי זוטא פסקה כח נזכר שמן של עטנים ושמן של גרגרים.

דרך שלישית: רבנן דקיסרין אמרין: – חכמי קיסריה (עיר על חוף ים התיכון) אומרים: מתניתן כרבי יודה (נראה שצריך לומר: כרבי יוסה) – משנתנו (ששנה רבי שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי במי שהפכם פעם אחת) כרבי יוסי, שרבי סבור כרבי יוסי (להלן), שחושש אפילו להפסד מועט, ולכן לפי רבי, כשהפך את הזיתים שתי פעמים, לדברי הכל טוען את הקורה וגומר את סחיטת הזיתים, שכשהפכם שתי פעמים יבוא לידי הפסד מועט אם לא יגמור, ולא נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי אלא כשהפך את הזיתים פעם אחת, שלדברי רבי יהודה לא יבוא לידי הפסד מועט אלא אם לא יטען קורה ראשונה, ולדברי רבי יוסי יבוא לידי הפסד מועט אם לא יגמור, וכיון שרבי סבור שיש לחשוש אפילו להפסד מועט, לכן לפי רבי, כשהפכם פעם אחת, רבי יהודה אומר שטוען קורה ראשונה, ורבי יוסי אומר שגומר**, ומה דתני רבי חייה כרבי יוסה** (נראה שצריך לומר: כרבי יודה) – ומה (המשנה) ששנה רבי חייה (שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי במי שהפכם שתי פעמים) כרבי יהודה, שרבי חייה סבור כרבי יהודה (להלן), שחושש להפסד מרובה ואינו חושש להפסד מועט, ולכן לפי רבי חייה, כשהפך את הזיתים פעם אחת, לדברי הכל טוען קורה ראשונה ומניחה עד לאחר המועד, שכשהפכם פעם אחת לא יבוא לידי הפסד מרובה אלא אם לא יטען קורה ראשונה, ולא נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי אלא כשהפך את הזיתים שתי פעמים, שלדברי רבי יהודה לא יבוא לידי הפסד מרובה אלא אם לא יטען קורה ראשונה, ולדברי רבי יוסי יבוא לידי הפסד מרובה אם לא יגמור, וכיון שרבי חייה סבור שיש לחשוש רק להפסד מרובה, לכן לפי רבי חייה, כשהפכם שתי פעמים, רבי יהודה אומר שטוען קורה ראשונה, ורבי יוסי אומר שגומר**.**

ומסבירים את מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי במשנה:

רבי יודה אומר – סובר**: יאבד דבר ממועט** (מועט), ואל יאבד דבר מרובה – רבי יהודה חושש להפסד מרובה ואינו חושש להפסד מועט**. רבי יוסה אומר –** סובר**: אל יאבד דבר כל עיקר –** רבי יוסי חושש אפילו להפסד מועט (המונח "רבי פלוני אומר... רבי אלמוני אומר..." מציע הסבר למחלוקת שנזכרה לפני כן).

בירושלמי שבת א,ב יש סוגיה דומה לסוגיה כאן. גם שם כמו כאן הקבילו את משנת רבי חייה (נוסח המשנה ששנה רבי חייה) למשנתנו (נוסח המשנה ששנה רבי יהודה הנשיא), ויישבו בשלוש דרכים את הסתירה בין מה ששנינו במשנתנו שם ובין מה ששנה רבי חייה. גם שם כמו כאן בדרך הראשונה מפרשים על ידי הקבלה זו את משנתנו, ובדרכים האחרות מתרצים את הסתירה שביניהן. גם שם כמו כאן הדרך הראשונה נאמרה בסתם, ורבנן דקיסרין הם שאמרו את הדרך השלישית. לפי סתם הירושלמי אין מחלוקת בין משנתנו ובין המשנה של רבי חייה, אבל לדעת רבנן דקיסרין יש מחלוקת ביניהן. • • •

אמר רבי יודה בר פזי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כשם שהן חלוקין כאן – כשם שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי בענין חול המועד**, כך הן חלוקין בהילכות אבל –** כך נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי בענין אבל (שאסור בעשיית מלאכה בשבעת ימי אבלו), שמי שהפך את זיתיו ואירעו אבל, לדברי רבי יהודה טוען קורה ראשונה בימי אבלו ומניחה עד לאחר אבלו, ולדברי רבי יוסי טוען וגומר בימי אבלו כדרכו**.**

במסכת שמחות (ראה להלן) רבי יהודה ורבי יוסי חלוקים בענין אבל, שרבי יהודה אומר שטוען קורה ראשונה, ורבי יוסי אומר שטוען וגומר כדרכו. רבי יוחנן קבע מדעתו או על פי הברייתא במסכת שמחות שרבי יהודה ורבי יוסי חלוקים גם באבל.

ומביאים ברייתא (בענין אבל): דתני: – ששנוי (שנו ברייתא): אלו דברים שעושין לאבל בימי אבלו – שאחרים עושים בשביל האבל**: דורכין את עבטו –** אם נתן קודם אבלו ענבים בעביט, והוא כלי גדול שצוברים בו את הענבים קודם שידרכום כדי שיתחממו, דורכים לו בימי אבלו את הענבים בגת**, וזולפין את יינו –** אם דרך קודם אבלו ענבים בגת, ויצא היין מן הגת וירד לבור, מוציאים לו בימי אבלו את היין מן הבור**, וגפין את חביותיו –** אם נתן קודם אבלו יין לתוך חביות, סותמים לו בימי אבלו את החביות במגופות (כיסויים של חרס), וזיתיו הפוכין ושנויין טוחנין (צריך לומר: טוענין) כדרכן – אם הפך קודם אבלו את זיתיו ביורה של שולקי זיתים שתי פעמים, טוענים לו בימי אבלו את קורת בית הבד על הזיתים כדרך שהם עושים, שאם לא יעשו את כל הדברים האלה בזמנם - יבוא לידי הפסד**, ומשקין בית השלחין שלו –** משקים לו בימי אבלו את שדהו הזקוקה להשקאה מתמדת ואינה מסתפקת במי גשמים, בשהגיע זמנו לשתות – כשבימי אבלו הגיע זמנה של השדה להשקות, שאם לא ישקו את השדה בזמנה - תתקלקל ויבוא לידי הפסד**, וזורעין את נירו פשתן ברביעה –** זורעים לו פשתן בשדהו החרושה, כשבימי אבלו הגיעה הרביעה (עונת הגשמים), שהוא זמן זריעת הפשתן, שאם לא יזרעו את השדה פשתן בזמן הזה - יבוא לידי הפסד**; דברי רבי יודה. אמרו לו** (חכמים לרבי יהודה): אם אינה נזרעת פשתן - תיזרע מין אחר – אם לא יזרע את השדה פשתן - יוכל לזרוע אותה מין אחר לאחר ימי אבלו**, אם אינה נזרעת בשבת זו - תיזרע בשבת אחרת –** אם לא יזרע את השדה פשתן בשבוע זה שברביעה הראשונה - יוכל לזרוע אותה פשתן בשבוע אחר שברביעה הבאה לאחר ימי אבלו, ולא יבוא לידי הפסד מרובה, ולכן אין אחרים זורעים לו פשתן בימי אבלו, שאין לחשוש להפסד מועט**.**

יש "דתני" בירושלמי, כמו כאן, שאינו קשור למה שאמרו לפני זה. לפי רבי יוחנן לעיל, דין אחד לאבל ולמועד. אבל לפי ברייתא זו, אבל חמור ממועד, שהאבל עצמו אסור בעשיית מלאכה אפילו בדבר האבד, אלא שהתירו לאחרים לעשות בשביל האבל מלאכה שהיא אובדת. התנאים שבברייתא החלוקים על רבי יהודה אוסרים גם לאחרים לעשות בשביל האבל מלאכה שהיא אובדת, שהפסדה אינו מרובה. ולעומת זאת רבי יהודה מתיר לעשות לו כל מלאכה שהיא אובדת. בברייתא כאן שנו: זיתיו הפוכים ושנויים. נוסח הברייתא מתאים לברייתא ששנה רבי חייה לעיל: מי שהיו זיתיו הפוכים ושנויים. ואילו בברייתא במסכת שמחות (ראה להלן) שנו: זיתיו הפוכים. המילים "דברי רבי יהודה" בברייתא מוסבים רק על "וזורעים את נירו פשתן" ולא על הדברים שנאמרו קודם לכן (שחלקם הם דברי רבי יוסי), וכן הוא במפורש בברייתא המקבילה שבבבלי: "רבי יהודה אומר: אף זורעים לו" וכו' (ראה להלן). בברייתא נאמר: זיתיו הפוכים ושנויים טוענים כדרכם, וזה דברי רבי יוסי, אבל לדברי רבי יהודה טוענים קורה ראשונה, וכן מצאנו בברייתא המקבילה במסכת שמחות (ראה להלן) שרבי יהודה ורבי יוסי חלוקים בענין זיתים הפוכים, שרבי יהודה אומר שטוען קורה ראשונה, ורבי יוסי אומר שטוען וגומר כדרכו.

ואומרים: מנו (=מַן הוא) אמרו לו? – מי הוא 'אמרו לו'? מי הוא שחלוק על רבי יהודה שאמר בברייתא: זורעים את נירו פשתן? - רבי יוסה – רבי יוסי חלוק על רבי יהודה בברייתא**.**

ותמהים: מחלפה שיטתיה דרבי יודה! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי יהודה (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)!**** ומבארים את הסתירה: תמן הוא אמר: – שם (במקום אחר, לעיל) הוא אמר: יאבד דבר ממועט ואל יאבד דבר מרובה – רבי יהודה חושש להפסד מרובה ואינו חושש להפסד מועט, ולכן הוא מתיר למי שהפך את זיתיו ואירעו אבל או אונס קודם המועד לטעון במועד את קורת בית הבד על הזיתים פעם ראשונה, מפני שיש בזה הפסד מרובה, אבל אינו מתיר לו לטעון במועד את הקורה פעם שנייה, מפני שיש בזה הפסד מועט**, וכא** (=והכא)**** הוא אמר הכין! – וכאן (בברייתא) הוא אומר כך: אחרים זורעים לו את נירו פשתן בימי אבלו, הרי שרבי יהודה חושש אפילו להפסד מועט! שכן אם יתאחר לזרוע עד לאחר ימי אבלו, לא יבוא אלא לידי הפסד מועט.

ומיישבים את הסתירה: שנייא היא תמן – שונה היא (ההלכה) שם (לעיל במשנה), שדרכו להערים –שהוא עלול להערים. אילו היה רבי יהודה מתיר למי שהפך את זיתיו קודם המועד לטעון במועד את הקורה כדרכו בחול עד שתכלה מלאכתו, יש לחשוש שמא מי שלא הפך את זיתיו קודם המועד יהפוך אותם במועד ויטען את הקורה כדרכו בחול עד שתכלה מלאכתו, שיערים ויכוון מלאכתו במועד ויאמר שהפכם קודם המועד, ולכן לא התיר רבי יהודה למי שהפך את זיתיו קודם המועד אלא לטעון במועד את קורת בית הבד על הזיתים פעם ראשונה, שכיון שכך, אין לחשוש שמא מי שלא הפך את זיתיו קודם המועד יערים, מפני שמוטב לו להמתין עד לאחר המועד ולטעון את הקורה כדרכו עד שתכלה מלאכתו. הרי שטעמו של רבי יהודה במשנה שהוא חושש משום הערמה, ולא כמו שאמרו לעיל, שכן רבי יהודה חושש אפילו להפסד מועט, כמו שאמר בברייתא**.**

ותמהים: וכל שכן מחלפה שיטתיה דרבי יודה (צריך לומר: דרבי יוסה, וכן הוא ברמב"ן בתורת האדם ובתוספות רא"ש ובדפוס קושטא)! – בוודאי ובוודאי מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי יוסי (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! מה אית (צריך לומר: אִין) תמן שדרכו להערים – מה אם שם (לעיל במשנה) שהוא עלול להערים, - את אמר מותר – אתה אומר מותר, שהתיר רבי יוסי לטעון במועד את הקורה כדרכו בחול עד שתכלה מלאכתו, שרבי יוסי חושש אפילו להפסד מועט, ואינו חושש משום הערמה**, כאן שאין דרכו להערים** – כאן (בברייתא) שאינו עלול להערים, - האם לא כל שכן? – בוודאי ובוודאי שיש להתיר לאחרים לזרוע לו את נירו פשתן בימי אבלו, שיש לחשוש אפילו להפסד מועט, ואם כן, מדוע רבי יוסי, שהוא מי שחלוק על רבי יהודה בברייתא, כאמור לעיל, אוסר לזרוע לו את נירו?

במשנה הוא עלול להערים, שכן טעינת הקורה תלויה בהפיכת הזיתים שהיא מעשה שהוא עושה, אבל בברייתא אינו עלול להערים, שכן זריעת הפשתן תלויה בירידת הגשם שאינה מעשה שהוא עושה.

ומשיבים: אמר רבי חיננא: מנו אמרו לו? – מי הוא 'אמרו לו'? מי הוא שחלוק על רבי יהודה שאמר בברייתא: זורעים את נירו פשתן? - חכמים, שהן בשיטת רבי יודה במועד – חכמים (ולא רבי יוסי) הם שחלוקים על רבי יהודה בברייתא, שחכמים סבורים כרבי יהודה במשנה בענין המועד, והם מתירים לטעון במועד את קורת בית הבד על הזיתים פעם ראשונה, אבל אינם מתירים לטעון במועד את הקורה פעם שנייה, וטעמם של חכמים שהם חוששים להפסד מרובה ואינם חוששים להפסד מועט. וכיון שאינם חוששים להפסד מועט, לכן הם חלוקים על רבי יהודה בברייתא ואוסרים לאחרים לזרוע לו את נירו פשתן בימי אבלו. חכמים סבורים בענין המועד כרבי יהודה, אבל לא מטעמו, שרבי יהודה חושש משום הערמה, וחושש אפילו להפסד מועט, ואילו חכמים אינם חוששים משום הערמה, ואינם חוששים להפסד מועט. הרי שרבי יוסי, שחלוק על רבי יהודה במשנה בענין חול המועד, לא הוא שחלוק עליו בברייתא בענין אבל, שלא כאמור לעיל, שכן לרבי יוסי מותר לזרוע לו את נירו כדברי רבי יהודה (הפירוש של שתי הקושיות ותירוצן הוא לפי רמב"ן ב"תורת האדם" ענין האבלות).

במסכת שמחות ה,א-ו שנו: אבל כל שבעת הימים אסור לעשות מלאכה. וכשם שהוא אסור לעשות, כך אחרים אסורים לעשות לו. עושים לו מלאכה שהיא אובדת. כונסים לו את גורנו, ובועטים לו את גיתו, וגפים לו את חביותיו. זיתיו הפוכים - רבי יהודה אומר: טוען קורה הראשונה, ולאחר האבלות יגמור. אמר לו רבי יוסי: והרי הם אובדים, אלא יגמור. כדיו לגוף - רבי יהודה אומר: עושה לו לימודים, ולאחר האבלות יגמור. אמר לו רבי יוסי: והלא הם אובדים, אלא יגמור. פשתנו להעלות מן המשרה, או צמרו להעלות מן היורה, אם יש שם אחרים - מסלקים עימו, ואם לאו - מסלקם בצנעה. מרביצים (משקים השקאה מוקדמת) שדה לבן (שדה דגנים או ירקות) שלו לזורעה. זורעים לו פשתנו ברביעה. רבי אליעזר אומר: לא זרעה פשתן, יזרענה מין אחר, לא זרעה בשבת זו, יזרענה בשבת אחרת.

לפי מסכת שמחות, חכמים שחלוקים על רבי יהודה, שאמר: זורעים את נירו פשתן, הם רבי אליעזר. לפי הברייתא שבירושלמי, ההרבצה (ההשקיה המוקדמת) בשדה האבל לפני הזריעה אסורה, והתירו להשקות את הגידולים הקיימים בלבד: "משקים בית השלחין שלו", שלא כמו הברייתא שבמסכת שמחות.

בבבלי מועד קטן יא,ב אמרו: תניא: אלו דברים שעושים לאבל בימי אבלו (רש"י: אחרים, אבל הוא עצמו אינו רשאי): זיתיו הפוכים - טוענים לו (רש"י: קורה ראשונה, אבל הוא עצמו אינו עושה), וכדו לגוף, ופשתנו להעלות מן המשרה, וצמרו להעלות מן היורה (רש"י: כל הני אית בהו פסידא אי לא עביד להו), ומרביצים לו שדהו משתגיע עונת המים שלו (רש"י: כשהגיע זמנו להשקות השדה). רבי יהודה אומר: אף זורעים לו שדה ניר (רש"י: שדה חרושה) ושדה העומדת לפשתן (רש"י: שאם לא תיזרע עכשיו, מכאן ואילך אינו ראוי לפשתן). אמרו לו: אם לא תיזרע (רש"י: שדה ניר) בבכיר - תיזרע באפיל (רש"י: ולא הוי פסידא יתירא), אם לא תיזרע פשתן - תיזרע מין אחר.

עונת המים שלו היא העונה (הזמן) שיש לו זכות השקאה במים. כשאמת המים היתה משותפת, נקבע הסדר חלוקת המים לעונות להשקאה בשעות קבועות ובימים מסוימים בשבוע.

ניר שדה ניר היא שדה שנחרשה כהכנה לזריעה. היו מניחים את השדה לא זרועה במשך שנה, ובזמן זה היו חורשים את השדה פעמים אחדות. כך היו שומרים על פוריות הקרקע ועל יציבות היבול.

זמן זריעת הפשתן כרגיל היו זורעים את הפשתן בשעת הגשם ("ברביעה"), ואיחור הזריעה בימי גשם נחשב להפסד. נראה שנהגו לזרוע את זרעי הפשתן הקטנים בשעת הגשם ללא הצנעה, כדי שמי הגשמים ידביקום לקרקע וינביטום נביטה מהירה. • • •

משנה משנתנו היא המשך המשנה הקודמת, והיא מוסיפה ללמד שאותו דין ששנינו בזיתים נוהג גם בענבים.

וכן מי שהיה יינו בתוך הבור – שכבר דרך את ענביו קודם החג, ויצא היין מן הגת וירד לבור שתחת הגת, ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו – פועלים, כמבואר במשנה הקודמת, ולא היה יכול להוציא את היין מן הבור קודם החג, והגיע המועד, ואם לא יוציא את היין מן הבור עלול היין להחמיץ**, זולף –** הריהו שופך ומוציא את היין מן הבור בחול המועד, וגומר – את דריכת הענבים, שמוציא מהם את כל יינם, ונותן את כל היין לתוך חביות, וגף – סותם את פי החביות במגופות, בשביל שלא יחמיץ היין, כדרכו – כדרך שהוא עושה בחול, בלא שינוי**; דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר: עושה לו לימודים** (נסרים) – אינו מוציא את היין מן הבור, אלא נותן נסרים על פי הבור לכסות את היין שבתוכו**, בשביל שלא יחמיץ –** וגומר את דריכת הענבים לאחר החג**.**

לפי הירושלמי בהלכה הקודמת, רבי יהודה סובר, שחששו להפסד גדול ולא חששו להפסד מועט, ואם לא יכסה את היין יבוא לידי הפסד גדול, אבל אם לא יגמור בלבד לא יבוא אלא לידי הפסד מועט, ורבי יוסי סובר, שחששו אף להפסד מועט, ולכן גומר מלאכתו. • • •

גמרא אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי): לא אמר אלא "וכן מי שהיה יינו בתוך הבור" – לא התירו במשנתנו אלא במי שכבר דרך את ענביו קודם החג**, הא כתחילה –** אבל לדרוך לכתחילה את ענביו בחול המועד, - אסור – וכן לא התירו במשנה הקודמת אלא במי שכבר הפך את זיתיו קודם החג, אבל להפוך לכתחילה את זיתיו בחול המועד - אסור. וכן אסור לו למסוק את זיתיו ולבצור את ענביו בחול המועד, אבל אם הוא דבר האבד - מותר**.**

ואומרים: מה אנן קיימין? – במה אנו עסוקים? (באיזה מקרה מדובר בהלכה שמותר לו לבצור את ענביו בחול המועד, אם הוא דבר האבד?) אם בשהגיע זמנו לבצור – כשהגיע קודם החג זמנו של הכרם לבצור, ולא בצר – קודם החג, - הוא חטא על נפשיה – הוא עצמו אשם שבא לידי הפסד, שלא בצר קודם לחג, ואסור לו לבצור בחול המועד, אף על פי שהוא דבר האבד, מפני שכיוון מלאכתו במועד**; אם בשלא הגיע זמנו לבצור –** כשלא הגיע קודם החג זמנו של הכרם לבצור, ובמועד הגיע זמנו לבצור, - יכיל הוה קאים – יכול הוא (הכרם) להתקיים (עד לאחר המועד, שלא יתקלקל אם לא יבצור), שאי אפשר לו שיתקלקל בזמן מועט, ואסור לו לבצור בחול המועד, מפני שאינו דבר האבד**; אלא כי נן** (=אנן) קיימין – אלא כשאנו עסוקים (בהלכה שמותר לבצור ענבים בחול המועד מדובר), בשהגיע זמנו לבצור – כשהגיע קודם החג זמנו של הכרם לבצור, ולא בצר, - הוה סבר דו (=דהוא) יכיל קיים ולא קם – (אלא ש)היה סובר (חשב לפני המועד) שהוא (הכרם) יכול להתקיים (עד לאחר המועד, שלא יתקלקל אם לא יבצור), ולא התקיים, שהוברר לו במועד שאי אפשר לו להתקיים, שכיון שהוא דבר האבד, ולא כיוון מלאכתו במועד - מותר לו לבצור בחול המועד. וכן אם לא דרך את ענביו קודם לחג, שחשב שהם יכולים להתקיים, והוברר לו במועד שאי אפשר להם להתקיים, מותר לו לדרוך לכתחילה את ענביו בחול המועד, מפני שהוא דבר האבד, ולא כיוון מלאכתו במועד (הפירוש של הסוגיה הוא על פי ר"מ המאירי. וראה לעיל א,א לענין קצירה).

ואומרים: ההלכה שמותר לבצור כרם בחול המועד, אם הוא דבר האבד, היא כהדא: – כזאת (כמו העובדה הזאת): רבי שמעון בירבי יניי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) קטף כרמיה במועדא – בצר כרמו בחול המועד, ומדובר שהגיע קודם החג זמנו של הכרם לבצור, ולא בצר, שחשב שהוא יכול להתקיים, והוברר לו במועד שאי אפשר לו להתקיים, שמותר לו לבצור בחול המועד**, חמוניה כל עמא וקטפון בתריה –** ראוהו כל העם (הכל ראו את רבי שמעון בירבי ינאי בוצר את כרמו במועד, ולא ידעו שהיה מותר לו לבצור), ובצרו אחריו (את כרמיהם במועד, אף שהיה אסור להם לבצור, אם בשהגיע קודם החג זמנם של כרמיהם לבצור ולא בצרו קודם החג, ואם בשלא הגיע קודם החג זמנם של כרמיהם לבצור ובמועד הגיע זמנם לבצור). בשתא חוריתא שבקיה ויבש – בשנה האחרת עזב (רבי שמעון בירבי ינאי) אותו (את כרמו ולא בצרו בחול המועד) ויבש (כרמו, אף שהיה מותר לו לבצור, כדי שיראוהו כל העם ולא יבצרו את כרמיהם). ילפון מקלקלתא – למדו את המקולקלת, שבשנה הראשונה למדו כל העם מרבי שמעון בירבי ינאי שבצר את כרמו במועד לעשות מעשה מקולקל, שעשו שלא כדין ובצרו את כרמיהם במועד**, ומתקנתא לא ילפון –** אבל את המתוקנת לא למדו, שבשנה השנייה לא למדו מרבי שמעון בירבי ינאי שלא בצר את כרמו במועד לעשות מעשה מתוקן, ששוב עשו שלא כדין ובצרו את כרמיהם במועד**.**

יש ללמוד ממעשה זה, שיש לאדם חשוב להיזהר במעשיו, כי הבריות לומדים ממנו להקל ולא להחמיר.

בבבלי מועד קטן יב,ב אמרו (בענין קצירה בחול המועד): אדם חשוב שאני.

אדם חשוב (כגון חכם) חייב להחמיר על עצמו אף בדבר המותר מעיקר הדין, כשיש בו איזה צד איסור, כדי שלא ילמדו ממנו אחרים להקל יותר מכן; או כדי שלא ילעיזו עליו שאינו זהיר באיסורים (ריטב"א); או משום שאדם חשוב ראוי לקדש עצמו אף במותר לו (ר"מ המאירי).

בבבלי מועד קטן יב,ב אמרו: רבי ינאי הוה ליה ההוא פרדסא דמטא זמניה בחולא דמועדא, קטפיה. לשנה שהיוה כולי עלמא לפרדסייהו לחולא דמועדא. אפקריה רבי ינאי לפרדסיה ההוא שתא (רש"י: משום דעל ידו היתה תקלה לעלמא, דשהו עד לחולא דמועדא וקטפי).

המעשה שמובא בירושלמי על רבי שמעון בירבי ינאי מובא בבבלי על אביו רבי ינאי. • • • מכשירי אוכל נפש דינם כאוכל נפש ומותר לעשותם בחול המועד לצורך המועד.

אומרים: אמר רב חייה בר אשי (אמורא בבלי בדור השני) בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): הוהרא שרי מיעבדינה במועדא – רשת (מלכודת) מותר לעשות אותה בחול המועד, כדי לצוד בה דגים במועד – מפני שקליעת הענפים לעשיית הרשת אינה מעשה אומן אלא מעשה הדיוט**.**

רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) הורי באילין מהולייא שרי מעבדינון במועדא – הורה (פסק הלכה) באלה הנפות (כברה לניפוי קמח) שמותר לעשות אותן בחול המועד, לצורך המועד – כדי להשתמש בהן במועד**.**

רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הורי באילין פומפייא שרי מיעבדינון במועדא – הורה (פסק הלכה) באלה המגרדות (כלי מנוקב לריסוק ירקות ופירות וכדומה) שמותר לעשות אותן בחול המועד, לצורך המועד – כדי להשתמש בהן במועד**.**

בבבלי מועד קטן יא,א אמרו: רב שרא לחייא בר אשי למגדל (לקלוע) אוהרי (רש"י: מצודות שצדים בהן דגים, או מצודות קטנות לדגים) בחולא דמועדא, מאי טעמא - מעשה הדיוט הוא; אבל איזלי (רש"י: רשתות שצדים בהן עופות, או מצודות גדולות) - אסור, מאי טעמא - מעשה אומן הוא. רב יהודה שרא לרבה בר עשבי למגדל מהולתא (רש"י: נפה).

רבנן דקיסרין אמרי: – חכמי קיסריה אומרים: מסיקין לפסין (אלפסים) וקדירות לצורך המועד – מותר בחול המועד לצרוף כלים אלה, כדי להשתמש בהם במועד**.**

מותר אף לעשות אלפסים וקדרות חדשים לצורך המועד (רמב"ן וריטב"א).

לאלפס היו שוליים רחבים, דופנותיו היו נמוכים ודקים, היה מאורך, והיה משמש לטיגון ולבישול וגם לאפייה. הקדרה היתה משמשת לבישול. אלפס וקדרה היו עשויים חרס. לפעמים הקדרים לא היו מצרפים את הכלים שיצרו, אלא מכרו אותם ללקוחות לפני צריפתם בכבשן, והלקוחות היו צריכים להסיק אותם בזמן השימוש בהם בתנור או בכירה או לפני השימוש בהם. חכמים התירו הסק זה במועד, משום שהוא מעשה הדיוט ואינו מעשה אומן.

שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: זפתין גרבא – מזפתים (מורחים וסותמים בזפת) חבית (של חרס בחול המועד, בשל החשש להפסד היין שבתוכה), ולא זפתין כוזתא – ואין מזפתים כד (של חרס בחול המועד). ומסבירים: זפתין גרבא דזיפתא דקדקירא – מזפתים חבית, מפני שהזפת דלילה, ואין בזפיתה טרחה מרובה**, ולא זפתין כוזתא דזיפתא גלידא –** ואין מזפתים כד, מפני שהזפת סמיכה, ויש בזפיתה טרחה מרובה**.**

אית דמחלפין: – יש שמחליפים (הופכים את דברי שמואל): זפתין כוזתא – מזפתים כד (בחול המועד), ולא זפתין גרבא – ואין מזפתים חבית (בחול המועד). ומסבירים: זפתין כוזתא שהיא לשעה – מזפתים כד, מפני שהזפיתה מתקיימת לזמן קצר, שהכד קטן, ואין בזפיתה טרחה מרובה**, ולא זפתין גרבא שהיא לשהות –** ואין מזפתים חבית, מפני שהזפיתה צריכה להתקיים זמן ארוך, שהחבית גדולה, ויש בזפיתה טרחה מרובה**.**

הגרב היה עשוי מחרס, ושימש ליין. גם הכוז היה מחרס. בית קיבולו של הכוז היה קטן משל הגרב. הזיפות צמצם את בליעת היין על ידי דפנות כלי החרס ואת אידויו המרובה בכלי החרס שהיו נקבוביים מאוד.

בבבלי מועד קטן יב,א אמרו: אמר שמואל: זופתים כוזתא (רש"י: קטנה), ואין זופתים חביתא (רש"י: גדולה). רב דימי מנהרדעא אמר: זופתים חביתא, ואין זופתים כוזתא. מר (רש"י: רב דימי דאמר זופתים חביתא) חייש לפסידא (רש"י: בחביתא איכא פסידא יתירא אי לא זפתי לה, משום דנפיש יינא, ובכוזתא ליכא פסידא יתירא), ומר (רש"י: שמואל דאמר זופתין כוזתא) חייש לטירחא (רש"י: בכוזתא ליכא טירחא יתירא, ובחביתא איכא טירחא יתירא).

דברי שמואל בבבלי הם כמי שמחליפים את דבריו בירושלמי. לפי הבבלי, נחלקו אמוראים מה חשוב יותר להתיר, הפסד מרובה או טורח מועט. • • •

משנה מכניס אדם פירותיו – בחול המועד מן הגינות ומן הפרדסים למקום המשתמר, מפני הגנבים – שלא יגנבו אותם**, ושולה פשתנו מן המשרה –** מוציא את הפשתן ממי המשרה, שהיו שורים את גבעולי הפשתן במים כדי שיתרככו ויוכלו להפריד את הסיבים מהקליפה שעליהם, בשביל שלא תאבד – שאם תישאר הפשתן במי המשרה יותר מדי, היא עלולה להירקב**, ובלבד שלא יכוין את מלאכתו במועד –** שלא ישהה את מלאכתו, כדי לעשותה בחול המועד, בשעה שהוא פנוי מעסקיו האחרים**. וכולן –** כל אותן המלאכות שהתירו בחול המועד משום דבר האבד, אם כיוונו את מלאכתן במועד – אם השהה את המלאכה בכוונה לעשותה בחול המועד, יאבדו – מניחים לדברים שיאבדו, שהמכוון מלאכתו במועד קונסים אותו, ואין מתירים לו לעשות אותה, אף על פי שהוא דבר האבד**.**

בתוספתא מועד קטן א,יא שנו: דבר האבד עושים אותו במועד, דבר שאין אבד אין עושים אותו במועד.

בירושלמי לעיל בהלכה הקודמת אמרו, שכשהיה סבור שיהיה יכול להמתין עד לאחר המועד ואירע דבר שאם ימתין יהיה דבר האבד, אינו נקרא מכוון מלאכתו ומותר לעשותה במועד. ובירושלמי לעיל א,ב אמרו, שבצורכי רבים, בין לצורך המועד ובין שלא לצורך המועד, מותר אפילו לכוון מלאכתו במועד, לפי שצורכי רבים אינם נגמרים אלא בשעה שהם בטלים ומתחברים כולם ועושים, ואם לא יעשו במועד לא יעשו לעולם. • • •

גמרא במשנה שנינו: מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים.

ואומרים: ודלא כרבי יודה – ושלא כרבי יהודה (משנתנו שלא כדעתו), דרבי יודה אמר: – שרבי יהודה אמר: יושב – אדם בחול המועד בגינתו ובפרדסו, ושומר – את פירותיו שלא יגנבו אותם, ואינו מכניס אותם בחול המועד לביתו, הואיל ואין ברור שיבוא לידי הפסד אם לא יכניס אותם, שלדעת רבי יהודה לא התירו לעשות במועד דבר האבד אלא כשברור שיבוא לידי הפסד אם לא יעשה אותו**.** • • • אין עושים סחורה בחול המועד, בין למכור בין לקנות. וכתבו ראשונים, שהטעם משום טרחה (תוספות, רא"ש), ועוד שמתוך טרדתו יימנע משמחת יום טוב, וכן לפעמים יקנה ביוקר או ימכור בזול ויצטער (שו"ת רא"ש). ויש שפירש, לפי שמזלזל במועד למכור כדרכו בחול (שו"ת ריב"ש). מהאחרונים יש שכתב, שהטעם לפי שעיקר המועד לא ניתן לישראל אלא לאכול ולשתות ולעסוק בתורה, ואם יניחו להם לעסוק במשא ומתן יהיו טרודים כל היום (ערוך השולחן על פי הירושלמי להלן בענין מלאכה בחול המועד).

כיון שדיברו בדבר האבד, מביאים כמה מימרות בענין טלטול סחורה ובענין קנייה ומכירה של סחורה, שהתירו אותם בחול המועד אם הם דבר האבד.

אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) בשם רבנן – חכמים**: פרקמטיא אבדה שרי מטלטלתה במועדא –** סחורה שאובדת (שאם לא יעביר אותה ממקומה - תתקלקל) מותר לטלטל (להעביר ממקום למקום) אותה בחול המועד, מפני שהוא דבר האבד**.**

הלכה זו נאמרה גם להלן ב,ד. המילה 'פרקמטיא' מקורה ביוונית.

אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הדא שיירתא שרי מיזבון מינה במועדא – השיירה הזו (העוברת ממקום למקום ונכנסת לעיר למכור) מותר לקנות ממנה בחול המועד**,** אם הוה ידע דשיירתא מיעול ומיזלא עיבידתיה – אם היה יודע שהשיירה נכנסת (לעיר) ומוזילה מעשיה (מוכרת סחורותיה בזול), שכיון שעכשיו בחול המועד מוצא לקנות ממנה בזול, ולאחר המועד לא ימצא לקנות בזול, מותר לקנות ממנה בחול המועד, מפני שהוא דבר האבד**.**

אמר רבי מנא (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אִין ידע דִּלָּא (=דאִין לא. במסירה שלפנינו נכתב "דל" ומגיה הוסיף "א") מיזבן (ו)הוא פחת מן אגרא (נראה שיש לגרוס: קרנא, כמו שגרסו כמה ראשונים) - יזבין – אם יודע שאם אינו מוכר, הוא פוחת מן הקרן (סכום כסף יסודי שעליו נוסף הרווח) - ימכור (אם יודע המוכר, שאם לא ימכור את סחורתו בחול המועד, יוכל למכור אותה לאחר המועד אם יגרע מן הקרן - מותר לו למכור אותה בחול המועד), מפני שהפחתה מהקרן היא דבר האבד**, ואי לא - לא יזבין –** ואם לא - לא ימכור**** (אם יודע המוכר, שאף אם לא ימכור את סחורתו בחול המועד, יוכל למכור אותה לאחר המועד בלא שיגרע מן הקרן, אף שיפסיד את הרווח - אסור לו למכור אותה בחול המועד, אלא ימתין עד לאחר המועד), מפני שהפסד הרווח אינו דבר האבד, ואין זה דבר האבד אלא אם כן יפסיד מן הקרן**.**

אמר רבי יוסי בר בון (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אגרא וקרנא קרן הוא – רווח וקרן - קרן הוא (הקרן בתוספת הרווח הוא הקרן, שהרווח הוא בכלל הקרן, והפחתה מהרווח דינה כהפחתה מהקרן), ולכן אִין ידע דִּלָּא (=דאִין לא) מזבין (ו)הוא פחת מן קרנא (נראה שיש לגרוס: אגרא) - יזבן – אם יודע שאם אינו מוכר, הוא פוחת מן השכר (רווח) - ימכור (אם יודע המוכר, שאם לא ימכור את סחורתו בחול המועד, יוכל למכור אותה לאחר המועד אם יגרע מן הרווח, אף שלא יגרע מן הקרן - מותר לו למכור אותה בחול המועד), מפני שהפחתה מהרווח גם היא דבר האבד (וכל שכן אם יגרע מן הקרן - מותר לו למכור אותה בחול המועד), ואי לא - לא יזבן – ואם לא - לא ימכור (אם יודע המוכר, שאף אם לא ימכור את סחורתו בחול המועד, יוכל למכור אותה לאחר המועד בלא שיגרע מן הרווח - אסור לו למכור אותה בחול המועד, אלא ימתין עד לאחר המועד), מפני שאינו דבר האבד. רבי יוסי בר בון חלוק על רבי מנא**.**

המילים "אמר רבי יוסי בר בון... ואי לא לא יזבן" נשמטו במסירה שלפנינו בגלל שוויון סופות, ונוספו בידי מגיה כתב היד.

בבבלי מועד קטן י,ב אמרו: פרקמטיא האבד - שרי (רש"י: סחורה מותר לעשותה במועד אם יש לו הפסד אם לא יעשנה). אמר רבא: פרקמטיא כל שהוא (אפילו כל שהוא. נימוקי יוסף: שאינה אלא שוה פרוטה) - אסור. אמר רבי יוסי בר אבין: ובדבר האבד - מותר (רש"י: שאם יש לו הפסד אם לא יעשנה לאותה סחורה - מותר לעשותה).

דברי רבי יוסי בר בון (אבין) שהתיר פרקמטיא האבד הובאו גם בירושלמי וגם בבבלי, אלא שבירושלמי נתפרשו דבריו.

רבי יונה ורבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) הורון בהדין לסוטה שרי מזבנתיה במועדא – הורו (פסקו הלכה) ברדיד (צעיף של נשים, או מעיל עליון העוטף גם את הפנים) הזה שמותר למכור אותו במועד, לצורך המועד – כדי לקנות בשכרו לצורך המועד**.**

בירושלמי שבת ו,ד אמרו: "הרדידים" (ישעיהו ג,כג) - לסוטה, כמא דתימר: "נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות" (שיר השירים ה,ז).

רבי יצחק בירבי לעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) מפקד – ציוה לרבי הושעיה בירבי שמיי**** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) דהוה פרוש – שאומנותו היתה פרישה (הפלגה) לים לסחורה**: אין את ידע דאת מזבן ואילפא מורכא לך ואת אתי מסתי** (כך הוא גם ב"שרידי הירושלמי") גבן - זבין – אם אתה יודע שאתה מוכר, והספינה (אונייה) ממתינה לך (להפליג בה חזרה), ואתה בא ונראה אצלנו - תמכור (אם אתה יודע שתספיק בחול המועד להפליג ולמכור את סחורתך ולהפליג חזרה ולשוב לביתך - מותר לך בחול המועד להפליג ולמכור, משום שבשובך תוכל לקנות בשכר מכירתך לצורך המועד), ואי לא - לא תזבין – ואם לא - לא תמכור (אסור לך בחול המועד להפליג ולמכור).

בירושלמי שבת ב,ו אמרו: רבי כהן אחוי דרבי חייה בר בא הוה פריש (פרוש)... ושם יא,ה אמרו: רבי יצחק בירבי אלעזר מפקד לרבי הושעיה בירבי שמי דהוה פריש...

רבי יונה בוצריה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מהיישוב בצרה בבשן) הוה ליה ספרין – היו לו ספרים**.** (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: אתא) שאל לרבי הונא (אמורא בדור הרביעי): מהו מזבנתון במועדא? – מהו למכור אותם (האם מותר למכור אותם) בחול המועד? - אמר ליה: – אמר לו (רבי הונא): (יש גורסים: שרי,) מחדי את מועדא (במועדא), שתי את קונדיטון – שמח אתה במועד, שותה אתה קונדיטון (יין מתובל). כלומר, מותר לך למכור ספרים בחול המועד, כדי שיהיו לך מעות ברווח (לא בצמצום) לקנות קונדיטון ולשתות אותו, ועל ידי כך לכבד את המועד ולשמוח בו יותר. ואף על פי שיכול לכבד את המועד ולשמוח בו גם בלא שימכור ספרים, מכל מקום אם ימכור ספרים יוכל לקנות יין טוב ומשובח זה שיגרום לו כיבוד ושמחה יתרים, ומצוה להרבות בכיבוד המועד ובשמחתו**.**

בית יוסף (אורח חיים סימן תקלט) אומר, שלא נאמרו דברים הללו אלא במי שיש לו מעות מועטות וחס עליהן מלהוציא כל כך לשמחת יום טוב, ואילו היו לו מעות ברווח היה מוציא יותר, אבל מי שיש לו מעות ברווח להוציא לשמחת יום טוב ככל אשר יתאוה ואין בדעתו להוציא כל כך, לא התירו לו למכור כדי שיוציא יותר ממה שהיה בדעתו להוציא.

קונדיטון בירושלמי יבמות י,יד וקידושין א,ב אמרו: אמר רבי זעירא: מאן דאמר לי הדא מילתא, אנא משקי ליה קונדיטון. ובפסיקתא דרב כהנא יב,ה נאמר: אמר רבי אבון: דברי תורה נמשלו בקונדיטון.

גם לפי מקורות אחרים, קונדיטון הוא יין טוב ומשובח. • • • כיון שדיברו בפרקמטיא, מביאים מימרה לגבי פרקמטיא, אף על פי שאין ענינה חול המועד.

רבי חנניה חברין (צריך לומר: חברון) דרבנין – חברם של החכמים (אמורא בדור השלישי) אמר: פרגמטיא נגבית מנכסי יתומין קטנים – אדם שקיבל סחורה מחברו להתעסק במכירתה ולחלוק עימו ברווח, ומת המתעסק וירשו בניו הקטנים את נכסיו, בעל הסחורה מקבל את הסחורה מנכסי היתומים, אף על פי שהם קטנים**.**

הוון בעיי מימר: – היו (חכמים) רוצים לומר (כדי לסייג את דברי רבי חנניה): בשיש עדים (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: יודעים) – כשיש עדים שיודעים ומעידים שהסחורה בידי היתומים - הסחורה נגבית מנכסי היתומים**, הא אם אין עדים יודעין - לא –** אבל אם אין עדים שיודעים ומעידים שהסחורה בידי היתומים - אין הסחורה נגבית מנכסי היתומים, שאין נזקקים לנכסי יתומים קטנים לגבות מהם חוב שאביהם חייב**.**

רבנן דקיסרין – חכמי קיסריה אמרו בשם רבי לָא (רבי אילא / אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): לכן צריכה – לכך (לאופן המתואר להלן) נצרכה ההלכה שאמר רבי חנניה, בשיש (נראה שיש לגרוס: בשאין) עדים יודעין – כשאין עדים שיודעים ומעידים שהסחורה בידי היתומים - הסחורה נגבית מנכסי היתומים**, הא אם אין** (נראה שיש לגרוס: יש) עדים יודעין - נעשית כפיקדון – אבל אם יש עדים שיודעים ומעידים שהסחורה בידי היתומים - הדבר ברור שהסחורה נגבית מנכסי היתומים, ולא לאופן הזה נצרכה ההלכה שאמר רבי חנניה (אף על פי שההלכה נכונה גם באופן הזה), שכשיש עדים שיודעים, דינה של הסחורה כפיקדון, שאם הופקד פיקדון אצל אדם ומת, ויש עדים שמעידים שהפיקדון בידי היתומים, המפקיד מקבל את הפיקדון מהיתומים הקטנים**. כן אנו אומרים:** (שלוש מילים אלו חסרות במסירה שלפנינו ונוספו בידי מגיה, וכן הוא ב"שרידי הירושלמי") – וכי כך אנו אומרים: פיקדון לא ייגבה מניכסי יתומין קטנים?! (בתמיהה) – והלא ההלכה היא שפיקדון נגבה מנכסי יתומים, אף על פי שהם קטנים.

ואומרים: מה בינו למלוה? – מה הסיבה להבדל בין פיקדון ובין מלווה? מפני מה פיקדון נגבה מנכסי יתומים קטנים ומלווה אינה נגבית מנכסי יתומים קטנים? - מלוה ניתנה להוצאה – הלווה רשאי להשתמש כרצונו בכסף שניתן לו בהלוואה, ואינו צריך להשאיר אותו בעינו (כמו שהוא) כדי שיהיה מצוי בכל עת שיתבענו המלווה, וכיון שאין המלווה בעינה, אינה נגבית מנכסי יתומים קטנים**, וזה** (פיקדון) לא ניתן להוצאה – הנפקד אינו רשאי להשתמש כרצונו בחפץ שניתן לו בפיקדון, וצריך להשאיר אותו בעינו כדי שיהיה מצוי בכל עת שיתבענו המפקיד, וכיון שהפיקדון בעינו, נגבה מנכסי יתומים קטנים**.**

הגרסה המוטעית בדברי רבנן דקיסרין במסירה שלפנינו וב"שרידי הירושלמי" היא בגלל שוויון המילים שנאמרו לפני כן.

בבבלי בבא מציעא קד,ב אמרו: אמרי נהרדעי: האי עיסקא, פלגא מלוה ופלגא פיקדון (רש"י: המקבל פרגמטיא מבעל הבית, ושמה לה כפי דמיה שהיא שווה כאן, ומוליכה למקום היוקר למחצית השכר - חצי אחריות אונסיה עליו כמלווה, וחצי אחריות אונסיה על בעליה כפיקדון). עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללווה וניחא ליה למלווה. (רש"י: תקון רבנן הך תקנתא דניחא להו לתרוייהו). השתא דאמרינן פלגא מלווה, אי בעי למשתי ביה שכרא - שפיר דמי (רש"י: אם רוצה להוציא חציה בהוצאת ביתו - מוציא, שהרי מלווה היא עליו). רבא אמר: להכי קרו ליה עיסקא, דאמר ליה: כי יהבינא לך - לאיעסוקי ביה יהבינא לך (רש"י: דמתוך שתשתכר בשלך, תטרח יותר להתעסק בה), ולא למשתי ביה שכרא. אמר רב אידי בר אבין: ואם מת - נעשה מטלטלין אצל בניו (רש"י: אם מת הלווה, והעיסקא ביד בניו - הרי חצייה שהיא מלווה נעשית מטלטלין אצל בניו, ואין הבעלים גובים מהם, דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב). רבא אמר: להכי קרו ליה עיסקא, דאם מת - לא ייעשה מטלטלין אצל בניו (רש"י: להכי קרו לה עיסקא, שתהא קיימת תמיד, ויתעסק בה, ויסמכו הבעלים עליה שלא תינתן להוציאה, ואם מת הלווה - יגבה, ולא תיעשה כמטלטלין שלהם, דכיון דצריכה להיות קיימת, סמכי עליה כעל מקרקעי, דטעמא דלא משתעבדי מטלטלי דיתמי לבעל חוב, משום דמעיקרא כשהלווהו לאו עלייהו סמך, דלאו למגבי מינייהו אוזפיה, שהרי בידו להוציאם, אבל הני אין בידו להוציאם, וסמך עלייהו).

לפי רבא בבבלי, אף על פי שהעסק חציו מלווה, לא נקרא מלווה אלא לחיוב המתעסק באחריות, אבל לשאר דברים דינו כדין פיקדון, ואם מת המתעסק - נוטל בעל העסק מבניו את כל הסחורה, כדברי רבנן דקיסרין בשם רבי אילא בירושלמי כאן.

רי"ף בבבלי שם כתב, שאם מת המתעסק ויש עדים שהסחורה בידי היתומים, נוטל אותה בעל העסק, וכן כתבו ראשונים ופסקו להלכה רמב"ם ושו"ע. בבבלי לא נזכרו עדים, ורק בירושלמי נזכרו עדים, ואם כן, המקור להלכה זו הוא בירושלמי כאן. אלא שלמסקנת הירושלמי כאן, אף אם אין עדים, נוטל בעל העסק את הסחורה. יש להעיר שלא נמצא בבבלי וברמב"ם ובשו"ע מי שציין לירושלמי כאן. • • • במשנה בכורות ה,א שנו: כל פסולי המוקדשים (קודשים שנפל בהם מום ונפדו) נמכרים באטליז, ונשחטים באטליז (בשוק שמוכרים בו בהמות ובשר חולין), ונשקלים בליטרא (במשקל, כדרך שהקצבים מוכרים בשר חולין, ואין חוששים לביזוי קודשים), חוץ מן הבכור (של בהמה טהורה) ומן המעשר (של בהמה, שנפל בהם מום), שהנייתם לבעלים (כשנמכרים בשוק ובמשקל, דהיינו במחיר של בשר חולין, נהנים מהם הבעלים, הכוהן שהוא בעליו של הבכור וישראל שהוא בעליו של מעשר בהמה, ומשום הנאת הבעלים אין מזלזלים בקודשים למכור אותם בשוק ובמשקל כדרך שמוכרים בשר חולין, אלא הם נמכרים בבית ובלי משקל (באומד), ואף על פי שמפסידים על ידי כך, שצריכים למכור בזול).

כיון שהוזכרה לעיל שתיית יין בחול המועד ("שתי את קונדיטון"), מביאים מימרה בענין אכילה ושתייה בחול המועד.

אמר רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי): אילו היה לי מי שיימנה עמי – אילו היה מהחכמים מי שיסכים לדעתי ויצטרף עימי באסיפת החכמים, כשעמדו למנין בשתי השאלות להלן ומנו כמה מתירים וכמה אוסרים, כדי ללכת אחר הרוב**, היתרתי בשר בכור –** בעל מום, להישקל בליטרא – במשקל**, והיתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד –** שהיו רבים המתירים, והיו מתירים את שני הדברים האלה. אבל כיון שלא היה מי שיסכים לדעתי ויצטרף עימי, רבו האוסרים**.** ומדוע היתה דעתי להתיר את שני הדברים האלה? – כלום (וכי) אסרו בשר בכור להישקל בליטרא לא (שלא) כדי שיהו מוכרין אותו בזול?! – וכי אסרו חכמים למכור בשר בכור במשקל שלא כדי שימכרו אותו בזול (אלא לתכלית אחרת)?! והרי אסרו למכור בשר בכור במשקל רק כדי שימכרו אותו בזול, שכשמוכרים באומד אין מדקדקים במשקל ומוכרים בזול, והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר – ואילו הם (הכוהנים שמוכרים את בשר הבכור באומד) מערימים על בשר הבכור (מרמים באומד המשקל של הבשר) ומוכרים אותו ביוקר, וכיון שאין מושגת תכלית האיסור למכור בשר בכור במשקל, יש להתיר את האיסור, שמוטב שימכרו אותו במשקל, כדי שלא ימכרו אותו ביוקר**. כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא** (ב"שרידי הירושלמי": לא) כדי שיהו (שיהיו) אוכלין ושותין ויגיעין בתורה?! – וכי אסרו חכמים לעשות מלאכה בחול המועד שלא כדי שיהיו פנויים ממלאכה ויהיו אוכלים ושותים ויגעים (עמלים, עוסקים) בתורה (אלא לתכלית אחרת)?! והרי אסרו לעשות מלאכה בחול המועד רק כדי שיהיו אוכלים ושותים ויגעים בתורה, ואינון אכלין ושתין ופחזין – ואילו הם (ישראל שפנויים ממלאכה בחול המועד) אוכלים ושותים ופוחזים (נוהגים בקלות דעת, מתהוללים, פורצים דרכי המוסר), וכיון שאין מושגת תכלית האיסור לעשות מלאכה בחול המועד, יש להתיר את האיסור, שמוטב שיעשו מלאכה, כדי שלא יהיו פוחזים**.**

כיון שלעיל בהלכות ב ו-ג התירו אמוראים מלאכות בחול המועד בדבר האבד או לצורך המועד, הובאה כאן המימרה של רבי בא בר ממל שהיתה דעתו להתיר עשיית מלאכה בחול המועד.

מדברי הירושלמי כאן מוכח שהאיסור למכור בשר בכור במשקל הוא מדברי חכמים ואינו מן התורה, שאילו היה האיסור מן התורה, לא היה אפשר להתיר אותו. בעלי התוספות (זבחים עה,ב ובכורות כא,ב ו-לא,א) כתבו, שבסוגיה אחת בבבלי נוח לפרש שהאיסור מדרבנן, אבל מסוגיות אחרות בבבלי מוכח שהאיסור מדאורייתא, אף על פי שהמשנה בבכורות נתנה טעם לאיסור. ראשונים נחלקו האם איסור זה למכור באטליז ולשקול בליטרא הוא מן התורה או מדרבנן. יש סוברים, שאיסורו מן התורה, שהיה להם איזה לימוד מפסוק שאין נוהגים ביזיון בדבר שאין הנאתו להקדש. ויש סוברים, שחכמים הם שעשו מעלה זו שלא לזלזל במכירתו.

כמו כן, מדברי הירושלמי כאן מוכח שהאיסור לעשות מלאכה בחול המועד הוא מדברי חכמים ואינו מן התורה, שאילו היה האיסור מן התורה, לא היה אפשר להתיר אותו, שהרי אין כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ב'קום ועשה'. רוב הראשונים סבורים שהאיסור מדרבנן, ומקורם מהירושלמי כאן. ויש ראשונים שסבורים שהאיסור מדאורייתא, ומקורם מהבבלי חגיגה יח,א, וראה מה שכתבו בעלי התוספות שם. רמב"ן מפשר בין שיטות הראשונים ואומר, שמן התורה אסור לעשות מלאכה בחול המועד שלא לצורך המועד, אבל מלאכה לצורך המועד מותרת מן התורה, ובאו חכמים ואסרו מלאכת אומן בדבר שהוא לצורך המועד, וכן אסרו מלאכת דבר האבד שיש בה טרחה מרובה, ועל מלאכות אלו שאסרו חכמים דיברו בירושלמי כאן.

אף על פי שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחוכמה ובמנין, מכל מקום, אם היה נמצא בית דין שהיה מתיר את האיסורים האלה, היה יכול לבטל דברי בית דין חברו שאסר אותם, כיון שאין מושגת התכלית של האיסורים האלה, והם גורמים תקלות, ואילו היה בית דין שאסר אותם קיים, היה גם הוא מבטל אותם.

בספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל סימן לט נאמר: אנשי מזרח (בבל) עושים מלאכה בחול המועד (מלאכת דבר האבד), ובני ארץ ישראל אין עושים כלל (שאפילו דבר האבד לא עשו), אלא אוכלים ושותים ויגעים בתורה, שכך אמרו חכמים: אסור לעשות מלאכה בחול המועד.

במשניות ובברייתות מרובות נקבעו המלאכות המותרות והאסורות בחול המועד. הכלל היסודי להלכות המועד הוא שמתירים בדבר האבד, ולצורך המועד, ולמי שאין לו מה לאכול. הרבה ענינים נשארו עוד שלא נפרטו, ולכן יש בהם ספק. בני ארץ ישראל החמירו בספקות שנתעוררו, ואפילו באותן המלאכות שנפרטו להתר היו מחמירים על עצמם (ראה ירושלמי להלן ב,ה: "קיבלו עליהם חרמי טיבריה ודשושי עכו וגרוסי ציפורין שלא לעשות מלאכה בחולו של מועד"), ולא עשו שום מלאכה בחול המועד. לעומת זה הקלו בני בבל בספקות שנתעוררו. ויש גם כמה קולות של אמוראי בבל, אפילו נגד המפורש במשניות ובברייתות (ראה בבלי מועד קטן ד,ב: "רב יהודה שרא..." נגד המשנה, ושם יא,א: "רב יהודה שרא..." נגד הברייתא שם), ובבבלי מועד קטן רגיל מאוד הביטוי "רב פלוני שרא" ("ספר החילוקים" - מקורותיהם, גלגוליהם והשתלשלותם של החילוקים).

בתוספתא יבמות ד,ח שנו: יש שפל (נוהג בשפלות ידיים ומתעצל) ונשכר (הקב"ה משלם שכרו) - ...לימי חולו של מועד (מי שהחמיר על עצמו שלא לעשות מלאכה המותרת בחולו של מועד הוא שפל ונשכר).

בפסיקתא דרב כהנא כח,א ובפסיקתא רבתי הוספה א פרשה ד נאמר: אומות העולם, אם את מרבה להם ימים טובים, הם אוכלים ושותים ופוחזים ונכנסים לבתי תיאטראות ולבתי קרקסאות ומכעיסים אותך בדבריהם ובמעשיהם; אבל ישראל, את נותן להם ימים טובים והם אוכלים ושותים ושמחים ונכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומרבים בתפילות ומרבים במוספים ומרבים בקורבנות. ובבראשית רבה לט,ח נאמר: אמר רבי לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהריים ובארם נחור, ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים. אמר: הלווי לא יהא חלקי בארץ הזאת. כיון שהגיע לסולמה דצור, ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש ובעידור בשעת העידור. אמר: הלווי יהיה חלקי בארץ הזו. אמר לו הקב"ה: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (בראשית טו,יח).

מדברי הירושלמי כאן יש ללמוד, שטוב לעסוק בתורה בחול המועד (מרדכי בהגהה בשם אגודה). • • • כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין ח,ב.

אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): אם הזכירוך לבולי – מי שעלה שמו על ידי השלטונות הרומיים כמועמד לבולי (מועצת העיר), יהא הירדן בעל גבולך – מוטב לו שיחצה את הירדן וירד לחוץ לארץ, כדי להשתמט מהמשרה, שאם לא כן, סופו להתרושש מחמת חובותיו לשלטונות ובשל אחריותו לגביית המיסים. ואפילו מי שהזכירו אותו לבולי הוא כוהן, מותר לו לצאת לחוץ לארץ, ואף על פי שגזרו חכמים טומאה על חוץ לארץ ואסרו על הכוהן לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, שלא ייטמא בטומאת חוץ לארץ, לצורך דבר זה התירו**.**

בבראשית רבה עו,ו נאמר: ...זו מלכות הרשעה שמכנסת עין רעה בממונו של אדם. פלן עתיר נעבדיניה ארכונטס; פלן עתיר נעבדיניה בוליוטיס (פלוני עשיר נעשהו ארכון, פלוני עשיר נעשהו חבר בולי).

במאה השלישית ובמאה הרביעית למנינם הטיל השלטון הרומי על האמידים שבערים את האחריות לגביית המיסים ולביצוע עבודות הכפייה המוטלים על כלל התושבים, וכן את החובה לשמש בתפקידים של הנהגה ופיקוח בערים מטעם השלטון (ליטורגיות). האחריות לביצוע תפקידים קשים אלה כלפי השלטון היתה כרוכה בשעבוד נכסים, והביאה לידי התרוששות. הליטורגיות שהוטלו על בעלי האמצעים, וכפייתם של אלה לשמש בולאות כדי לספק בממונם ובגופם את השירותים הציבוריים של הערים ושל המלכות והצבא, כפו עליהם לנטוש את נחלותיהם ולצאת אל מעבר לירדן. המועקה הכלכלית, שנבעה מכובד המיסים הרגילים והמיוחדים, גרמה בריחת אנשים מהארץ, שנטשו את נכסיהם ויצאו לחוץ לארץ להימלט מן התשלומים והקנסות שלא יכלו לעמוד בהם ("תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד").

במשך המאה השלישית למנינם הלכה וגברה מידת הטל המיסים, וכתוצאה ישירה מזה התפשטה תופעת הבריחה כדי להתחמק ממעמסה זו. רבי יוחנן יעץ למי שנתמנה כחבר הבולי (מועצת העירייה), שהיתה אחראית לגביית המיסים באזור, שיברח אפילו לחוץ לארץ, למרות חומר האיסור שביציאה מן הארץ. מעמסת המיסים חלה בעיקר על אנשים אמידים בעלי אחוזות, שבגלל עושרם הוזכרו לבולי כדי לשאת באחריות המיסים וגבייתם ("בר אילן - ספר השנה ט").

אמר רבי יוחנן: קבלין רָשות (הגרסה במקבילה: קובלין לרשות. וכן ב"שרידי הירושלמי": קובלין (והמילה שלאחריה מחוקה)) להיפטר מבולי – אם מי שהזכירו אותו לבולי הוא כוהן, מותר לו לצאת לחוץ לארץ לקבול (להתלונן) לרָשות (לשלטון) ולדון בפניו, כדי להסתלק מהחובה לשמש בבולי, אף על פי שייטמא בטומאת חוץ לארץ, שגזרו חכמים טומאה על חוץ לארץ**.**

אמר רבי יוחנן: לווין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש – מי שאין להם צורכי סעודה, מותר להם ללוות כסף אפילו בריבית, כדי לקנות צורכי סעודה ולהשתתף בסעודה של חבורת מצוה או בסעודה של קידוש החודש (סעודת ראש חודש).

ומספרים: רבי יוחנן בצפרא הוה נחת (הגרסה במקבילה: הוה עליל) לכנישתא – בבוקר היה יורד לבית הכנסת (לאחר שעשו שם בלילה את הסעודה של קידוש החודש), והוה מלקט פירורין ואכל – והיה מלקט פירורים (שנשארו מהסעודה) ואוכל**, ואמר: –** ואומר: יהא חולקי עם אילין דאכלון הכא רומשית – יהיה חלקי (הלוואי ויהיה לי שכר) עם אלה שאכלו כאן ערבית (בערב), מפני שסעודת ראש חודש סעודת מצוה היא, ויש שכר הרבה למשתתפים בסעודה זו. הגרסה במקבילה: יהא חלקי עם מאן דקדש ירחא הכא רומשית – יהיה חלקי עם מי שקידש את החודש כאן ערבית**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין.

שני המאמרים של רבי יוחנן בענין בולי אין להם קשר לחול המועד, והם הובאו במסכתנו משום מה שנכתוב להלן בהלכה ד על עריכת הסוגיות בהלכות ג ו-ד. המאמר של רבי יוחנן בענין הסעודות של חבורת מצוה ושל קידוש החודש הובא כאן משום שהזכירו לעיל שבחול המועד אוכלים ושותים, והסעודות שעושים בחול המועד אף הן סעודות מצוה. שלושת המאמרים הללו, שאין קשר עניני ביניהם, הוסמכו כאן זה לזה, משום שכולם נאמרו על ידי רבי יוחנן, והם קשורים לענינים הנדונים בסוגיות כאן (ראה להלן). שלושת המאמרים הללו הועתקו מכאן לסנהדרין. המאמר של רבי יוחנן בענין הסעודות של חבורת מצוה ושל קידוש החודש הובא שם משום שהזכירו במשנה שם אכילה בחבורת מצוה ובקידוש החודש. שני המאמרים של רבי יוחנן בענין בולי אינם שייכים לשם, והועתקו לשם בהעתקת יתר.

במשנה סנהדרין ח,ב שנו (בענין בן סורר ומורה): אכל בחבורת מצוה (אם אכל בשר ושתה יין בסעודת מצוה), אכל בעיבור החודש (בסעודת ראש חודש)... אינו נעשה בן סורר ומורה. ובתוספתא מגילה ג,טו שנו: אימתי מסיבים (מסובים) על החודש? - לאור עיבורו (בלילה שלפני יום שלושים ואחד לחודש היוצא)... אמר רבי לעזר בירבי צדוק: כך היו חבורות שבירושלים נוהגים: אלו לבית המשתה, ואלו לבית האבל, אלו לסעודת אירוסין, ואלו לסעודת נישואין, אלו לשבוע הבן, ואלו לליקוט עצמות. ובירושלמי מועד קטן ג,ח אמרו (בענין אבל): על כל המתים הוא אסור לילך בסעודה עד שלושים יום, על אביו ועל אימו עד שנים עשר חודש. אם היתה חבורת מצוה או קידוש החודש - מותר.

במקורות האלה, כמו בירושלמי כאן, הסמיכו את הסעודות של חבורת מצוה ושל ראש חודש. רבי לעזר בירבי צדוק דיבר על החבורות שהיו בירושלים לפני החורבן.

חבורת מצוה חבורות המצוה עשו מעשי גמילות חסדים והביאו עימן צורכי סעודה לסעודות שנערכו באירועים שונים: בית המשתה - בשבעת הימים שלאחר הנישואין היו עורכים סעודות בבית הבעל ומברכים ברכות חתנים. בית האבל - בבית האבל היו עורכים בשבוע האבל סעודות למנחמים. בסעודות שתו כוסות יין ואמרו ברכות לניחומי אבלים. חבורות המצוה היו דואגות לניחומי האבלים, והיו מביאות עימן צורכי סעודה, כדי להקל על האבלים שהוצאותיהם לסעודות היו מרובות. סעודת אירוסין - כשהחתן היה מקדש את הכלה היו עושים סעודת אירוסין בערב בבית אבי הכלה ומברכים ברכות אירוסין. סעודת נישואין - כשהחתן היה מכניס את הכלה לביתו היו עושים סעודת נישואין בערב בבית החתן, שהיו נוכחים בה החברים, השושבינים ומוזמנים אחרים. הסעודה הסתיימה בברכות חתנים. שבוע הבן - בשבוע שנולד בן היו מתכנסים כל ערב עד עריכת ברית המילה ועושים סעודות.

בבבלי פסחים קיג,ב אמרו: שבעה מנודים לשמים... ויש אומרים: אף מי שאין מסב בחבורה של מצוה. ובאוצר המדרשים עמוד תקה נאמר: שבעה כמנודים לשמים... ויש אומרים: אף מי שאינו מסב בחבורת מצוה.

סעודת ראש חודש בירושלמי ראש השנה ד,ד ותעניות ד,ה אמרו: אמר רבי חייה בר בא: רבי יוחנן מפקד לאילין דכנישתא דכופרא (רבי יוחנן ציוה את אלה האנשים של בית הכנסת של כופרא, פרבר של טבריה): סכון מיעול עד דו איממא (ראו להיכנס לבית הכנסת לסעודת ראש חודש בעוד שהוא יום) ואתון אמרין: 'זמנו' ו'עיבורו' (ואתם אומרים בברכת קידוש ירחים לאחר סעודת ראש חודש: "מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו"). ובבבלי סנהדרין ע,ב אמרו (בענין סעודת עיבור החודש): אמר רבי חייא בר אבא לבניו: הקדימו ועלו (בעוד יום לפני שקיעת החמה), הקדימו וצאו (למחר קודם הנץ החמה), כדי שישמעו בכם בני אדם (ויתפרסם ראש החודש).

לפי המסופר בירושלמי כאן ובראש השנה, רבי יוחנן לא נכנס בערב לבית הכנסת לסעודת ראש חודש. אפשר שהיה זה משום שהיו לרבי יוחנן ייסורים ולא היה יכול להיכנס, כמו שאמרו בירושלמי מגילה א,יג: רבי יוחנן עבד תלת שנין ופלג דלא נחת לבית וועדא מן צערא ("עלי תמר").

נהגו לעשות סעודות חגיגיות בכל ראש חודש, כדי לפרסם את ראש החודש. הסעודות נערכו בחבורות בבתי הכנסת (או באחד החדרים הסמוכים להם) בליל שלושים ואחד לחודש היוצא. נכנסו לסעודה מבעוד יום, והמשיכו את הסעודה בלילה. אחרי ברכת המזון בירכו על היין, ובירכו ברכה מיוחדת מעין קידוש הנקראת 'קידוש ירחים' (ראה מסכת סופרים יט,ז).

בירושלמי פסחים א,א אמרו: רבי ירמיה בעי: בתי כנסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכים בדיקה (של חמץ לפני הפסח)? - מה צריכה ליה? שכן מכניסים לשם (חמץ) באבריות ובראשי חודשים (הבראות (סעודות) שבראשי חודשים ("תוספתא כפשוטה" מגילה)).

סעודת ראש חודש נזכרת גם בירושלמי מגילה א,ו, בירושלמי ברכות ו,א ופסחים ב,ה ("אברייתא"), ובירושלמי ברכות ו,ד ("ריש ירחא").

אברייתא (בארמית) = אבריות (בעברית). 'סעודת ראש חודש', '(סעודת) עיבור החודש' ו'(סעודת) קידוש החודש' כולם דבר אחד הם. סעודת ראש חודש נקראת עיבור החודש, משום שאכלו אותה בראש חודש ביום העיבור ("תוספתא כפשוטה" מגילה).

לווים בריבית יש ראשונים שכתבו, שמותר ללוות לדבר מצוה אפילו בריבית שאסורה מדאורייתא. ויש ראשונים שכתבו, שמותר ללוות לדבר מצוה רק בריבית שאסורה מדרבנן. • • •

משנה אין לוקחין – אין קונים בחול המועד, בתים, עבדים, ובהמה ואבנים, אלא לצורך המועד – שהלוקח צריך להם במועד**, או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל** (לאכול) – והוא צריך למעות להוצאות המועד, ומשום כך מוכרם**.**

אין מפנין – אסור להוציא בחול המועד חפצים, מבית לבית – מבית אחד לבית אחר שאינו בחצרו, מפני הטורח**, אבל מפנה הוא לחצירו –** מבית אחד לבית אחר שבחצרו**, מפני ששמחה היא לו –** כמבואר בגמרא, ולכן מותר לפנות בחול המועד**.**

אין מביאין כלים מבית האומן – אסור להביא בחול המועד מבית האומן כלים שניתנו לאומן כדי לתקנם, או כלים חדשים שעשה האומן, ושאינם לצורך המועד, מפני הטורח, או מפני החשד, שיאמרו שנתן לתקנם במועד ושהאומן תיקנם במועד**; אם חושש להן –** שמא יגנבו אותם מבית האומן**, מפנן לחצר אחרת –** סמוך לבית האומן, במקום שהם משתמרים, אבל לא יביאם לביתו**.**

יש ספרים (במשניות ובמשנה שבבבלי) שלא גרסו במשנתנו את המילה "ואבנים". ומן הירושלמי להלן מוכח שיש לגרוס מילה זו. וכן יש מילה זו בכתבי יד של המשנה ושל הבבלי.

בירושלמי לעיל בהלכה הקודמת אמרו, שאפילו יש לו למוכר מה יאכל, אלא שאם ימכור יהיו לו מעות ברווח (לא בצמצום) ויוציא יותר לשמחת יום טוב, מותר.

יש ספרים (במשניות ובמשנה שבבבלי) שלא גרסו במשנתנו את המילים "מפני ששמחה היא לו". אבל בכתבי יד של המשנה ושל הבבלי יש מילים אלו (וראה מה שכתבנו לעיל א,ז על הטעם הזה).

החצר החצר היתה שטח שעליו היו בנויות שורה או שורות בתים הדבוקים ומחוברים זה לזה. היו חצרות שכולן על כל בתיהן היו שייכות לאדם אחד, אך לרוב היו לחצר כמה שותפים. • • •

גמרא במשנה שנינו: אין לוקחים בתים, עבדים, ובהמה ואבנים, אלא לצורך המועד.

ואומרים: ניחא כולהן – נוח (מובן) כולם (בתים, עבדים ובהמה), שמותר לקנות בחול המועד בתים, עבדים ובהמה לצורך המועד, - בית לדור בו, עבד לשמש אותו, ובהמה לשחוט אותה**.** ושואלים: אבל אבנים! – מדוע מותר לקנות אבנים לצורך המועד? והרי אין צורך בהן במועד, כיון שאסור לבנות בחול המועד!

כאן התחלת מקבילה בירושלמי לעיל א,ד.

ומשיבים: כהדא: – כזאת (כמו ההלכה הזאת, שנשנתה בענין חול המועד): אם היה כותלו (של אדם) גוהה (גוחה, נוטה), סותרו – הורס את הכותל הנטוי, מפני סכנת נפשות, שמא ייפול עליו הכותל, ובונהו – בונה אותו שוב בחול המועד כדרכו. הרי שמותר לבנות בחול המועד כותל הנוטה ליפול, ולכן מותר לקנות בחול המועד אבנים לצורך המועד - לבנות כותל הנוטה ליפול**.**

ושואלים: ויסתור – יתירו לו להרוס את הכותל הנטוי, ולא יבנה! – אבל לא יתירו לו לבנות אותו שוב! שהרי הסתירה היא שמונעת את הסכנה, אבל לא הבנייה.

ומשיבים: רבי חנניה בשם רבי יוחנן: התירו סופו מפני תחילתו – חכמים התירו לו את הבנייה שבסוף משום הסתירה שבתחילה**, שאם אומר את** (אתה) לו שלא יבנה, אף (הלא) הוא אינה סותרו – אם לא יתירו לו לבנות את הכותל שוב לאחר שיסתור את הכותל הנטוי, לא יסתור אותו**, ונמצא בא לידי סכנה –** על ידי כך יסתכן, שייפול עליו הכותל**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי לעיל. • • •

רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) שאל לרבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מהו ליקח בתים מן הגוי? – האם מותר לקנות בתים מגוי בארץ ישראל?

אמר ליה: – אמר לו (רבי שמעון בן לקיש לרבי יהושע בן לוי): אימת רבי שאל? – מתי רבי (לשון כבוד כלפי רבי יהושע בן לוי) שאל? (על איזה זמן מוסבת השאלה?)**** האם בשבת? (האם השאלה מוסבת על שבת? משום שבחול המועד אין שום שאלה, שמותר לקנות מן הגוי, כמפורש בברייתא שבתוספתא (ראה להלן)) תני: – שנוי (שנו ברייתא): בשבת מותר – מותר לקנות בשבת בית מגוי בארץ ישראל, שהתירו חכמים מיקח וממכר בשבת משום כיבוש ויישוב ארץ ישראל. אבל לא התירו אלא כשהגוי עושה מעשה, ולא כשהישראל עושה מעשה האסור בשבת, כגון לתת את הכסף לגוי**. כיצד הוא** (הישראל) עושה? – והרי לא התירו לו לתת את הכסף לגוי בשבת! מראה לו כיסין של דינרין – הישראל מראה לגוי שקים של מטבעות שיש לו בביתו, כדי שיסמוך הגוי עליו שייתנם לו למחר**, והגוי חותם –** הגוי כותב שטר מכירה וחותם עליו, ומעלה לארכיים – הישראל מקיים ומאשר את השטר בארכאות של הגויים, כדי שיהיה לשטר תוקף**;** ומניין שכיבוש ארץ ישראל מותר בשבת? - שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב: – שכתוב (בסיפור כיבוש יריחו בימי יהושע): "וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת, כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים" (יהושע ו,ג), וכתיב: – וכתוב: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים" (שם ו,ד) – כך אמר ה' ליהושע על הקפת יריחו לפני כיבושה ביום השביעי, והתחילו להקיף את יריחו ביום ראשון בשבוע, והיא נכבשה בשבת, ואף על פי שחיללו שבת בכיבושה (למדו כך משום שפירשו ש"ששת ימים" הם ששת ימי המעשה ו"היום השביעי" הוא שבת), וכתיב: – וכתוב (בציווי שלא לכרות עצי פרי במצור על עיר אויב): "וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" (דברים כ,כ) – עד שתכבוש אותה ("רדתה" - לשון רדייה (כיבוש)), - המילים "עד רדתה" מיותרות, אלא שבא הכתוב לומר, שאם התחלת לצור על אויבך שהוא עושה עימך מלחמה, אל תפסיק במלחמה קודם שאתה מכניע את האויב ומכריעו הכרעה גמורה, שלא ישוב לעשות עוד מלחמה איתך, ומשמע: אפילו בשבת – שלא תפסיק במלחמה עד שתכבוש את העיר אפילו בשבת, והרי ראיה גם מן התורה שכיבוש מותר בשבת, ואפילו במלחמת רשות (הכתוב הזה מדבר במלחמת רשות). רכישת בתים ושדות מגויים בארץ ישראל היא ככיבוש, ולכן היא מותרת בשבת (אלא שאין היא ככיבוש לגמרי, שבכיבוש התירו לעשות בשבת מעשים האסורים אפילו מדאורייתא, כיון שאי אפשר לכבוש בלא כך, ואילו ברכישה לא התירו לעשות בשבת מעשים האסורים אפילו מדרבנן, אלא התירו איסור מיקח וממכר עצמו ואיסור אמירה לגוי (ראה להלן מהבבלי) בלבד שהם מדרבנן, ורק באופן שנאמר כאן, כיון שאפשר לרכוש בכך).

רבי יהושע בן לוי, שהיה קשיש מרבי שמעון בן לקיש, בדק את רבי שמעון בן לקיש ושאל אותו שאלה זו, כדי לראות אם הוא יבין בעצמו שאין כוונתו לחול המועד (ירושלמי תרומות ט,ד: רבי עקיבה שאל [ל]רבי שמעון בן יוחי מיבדקוניה. ויקרא רבה כב,ו: רבי חנינא שאל את רבי אלעזר. ואפשר כן, רבא שאיל לתלמידא? אלא לא בעא אלא למיבדקיניה) ("תוספתא כפשוטה").

בבבלי בבא קמא פ,ב אמרו: הלוקח בית (רש"י: מגוי) בארץ ישראל - כותבים עליו אונו (רש"י: שטר מכירה) אפילו בשבת. בשבת סלקא דעתך? - אלא אומר לגוי (לכתוב שטר מכירה) ועושה (הגוי כדבריו), ואף על גב דאמירה לגוי (לעשות מלאכה בשבת) שבות היא (שאסרו חכמים), משום יישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן (לאסור). ובבבלי גיטין ח,ב אמרו, שהוא הדין הקונה שדה בסוריא, שבזה שווה סוריא לארץ ישראל, שיישובה חביב כיישובה של ארץ ישראל.

כל מלאכה שישראל אסור לעשותה בשבת, אסור לו לומר לגוי לעשותה בשבילו. הלוקח בית מגוי בארץ ישראל, מותר לומר לגוי לכתוב לו שטר בשבת, שמשום יישוב ארץ ישראל התירו אמירה לגוי אפילו באיסור דאורייתא.

לוקחים מן הגויים בתוספתא מועד קטן א,יב שנו: לוקחים מן הגויים שדות, בתים, וכרמים, בהמה, עבדים ושפחות, מפני שהוא כמציל מידם (ממלט ומוציא מידי הגויים את הדברים עצמם), וכותב ומעלה בערכאים (ערכאות).

הברייתא שבתוספתא נשנתה לענין חול המועד. במשנתנו שנינו: אין לוקחים בתים, עבדים, ובהמה ואבנים, אלא לצורך המועד. והתוספתא מפרשת את משנתנו שהיא מדברת בלוקח מישראל, אבל לוקחים מן הגויים במועד, אף על פי שאינו לצורך המועד, מפני שהוא כמציל מידם, והרי זה כדבר האבד ("תוספתא כפשוטה").

גם בתוספתא עבודה זרה א,ח שנו: הולכים ליריד של גויים... ולוקחים מהם בתים, שדות, וכרמים, עבדים ושפחות, מפני שהוא כמציל מידם, וכותב ומעלה בערכאים.

הברייתא שבתוספתא עבודה זרה נשנתה לענין יריד של גויים (בימי אידיהם של גויים לעבודה זרה).

בבראשית רבה מז,י נאמר: תני: הולכים ליריד של גויים (בימי אידיהם) בחולו של מועד ליקח מהם בתים, שדות, וכרמים, ועבדים ושפחות. רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש: לא סוף דבר עבדים מהולים (לא זו בלבד שמותר ללכת לשם לקנות מהם עבדים שהם ישראל), אלא אפילו ערלים (מותר ללכת לשם לקנות עבדים שהם גויים), מפני שמכניסם תחת כנפי השכינה. רבי יהושע בן לוי בעה קומי ריש לקיש, אמר לו: מהו ליקח מן הגוי עבדים ערלים? - אמר לו: אימתי את שואלני? ביום טוב? תני: אפילו בשבת (מותר לקנות עבד מן הגוי אפילו בשבת, וכן מותר לקנות שדה מן הגוי בארץ ישראל בשבת). תני חזקיה: "עד רדתה" (דברים כ,כ) - אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת.

הברייתא שבמדרש היא הברייתא שבתוספתא עבודה זרה, ואין לגרוס בברייתא שבמדרש "בחולו של מועד". המילים "בחולו של מועד" נוספו משום הברייתא שבתוספתא מועד קטן ששנויה בסגנון דומה.

בבבלי מועד קטן י,ב-יא,א הביאו את הברייתא שבתוספתא עבודה זרה שנשנתה לענין יריד של גויים, ודימו פרקמטיא האבד בחול המועד (שמותר לקנות סחורה בחול המועד, אם הוא דבר האבד, שלא יוכל לקנות לאחר המועד) לפרקמטיא האבד ביריד של גויים (שמותר לקנות סחורה ביריד של גויים, אם הוא דבר האבד, שלא יוכל לקנות לאחר היריד).

מעלה לארכיים המילה 'ארכיים' מקורה במילה היוונית ארכיון. ארכאות (ערכאות) אינן בתי דינים אלא ארכיונים, בתי גנזים של שטרות, והם מוסדות ציבוריים של הערים היווניות. הם היו מיוחדים לשמירת חוזים, אלא שאף קיומם וכוחם המשפטי המחייב היה מסור לידם, שכל שטר שאינו בא לארכיון אין לו תוקף. פעמים היו עושים את השטר בגופו - כתיבתו וחיתומו - במוסדות הללו, ופעמים שהיו כותבים אותו פרטית אלא שהעלוהו לערכאות כדי לאשרו. הערכאות היו משרדים של השלטונות, שבהם התנהלו ספרי אחוזה של התושבים ורשמו חוזים. היו נוהגים לרשום בערכאות חוזים עסקיים של מיקח וממכר, או חוזים המעידים על העברת רכוש במתנה לבעלות אחרת. שם היו נרשמים כל העברות הבעלות של נכסים דניידי ודלא ניידי.

לא נכבשה יריחו אלא בשבת בירושלמי שבת א,ח אמרו: אין מקיפים על עיר של גויים פחות משלשה ימים קודם לשבת. הדא דתימר - במלחמת הרשות, אבל במלחמת חובה - אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב: "כה תעשה ששת ימים", וכתיב: "וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים", וכתיב: "עד רדתה" - אפילו בשבת. ובסדר עולם רבה פרק יא נאמר: "ויהי ביום השביעי" וגו' (יהושע ו) - רבי יוסי אומר: יום השבת היתה מלחמתה של יריחו. ובבמדבר רבה יד,א נאמר: יהושע עשה מלחמה בשבת, שנאמר: "ויהי ביום השביעי וישכימו כעלות השחר ויסובו את העיר" וגו' (יהושע ו), ומנין שהיתה שבת? - שאין שבעה (ימים רצופים) לעולם בלא שבת. ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'נשוא' סימן לא ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'נשוא' סימן כח נאמר: אם יאמר לך אדם: למה חילל יהושע את השבת ביריחו? אמור לו: על פי הגבורה עשה, שנאמר: "ויאמר ה' אל יהושע, ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גיבורי החיל" (יהושע ו,ב), וכתיב: "וסבותם את העיר כל אנשי המלחמה הקיף את העיר פעם אחת, כה תעשה ששת ימים, ושבעה כוהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון, וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים, והכוהנים יתקעו בשופרות" (שם ו,ג-ד), ומנין שהיתה שבת? - שאין לעולם שבעת ימים בלא שבת. ובבמדבר רבה כג,ו, במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'מסעי' סימן ד ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'מסעי' סימן ה נאמר: הקב"ה אמר ליהושע: "ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גיבורי החיל, וסבותם את העיר כל אנשי המלחמה הקיף את העיר פעם אחת, כה תעשה ששת ימים, ושבעה כוהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון, וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים" וגו' (יהושע ו,ב-ד), ללמדך שבשבת נכבשה יריחו.

לפי המדרשים האלה, יריחו נכבשה בשבת על פי הדיבור, שהיתה זו הוראת שעה, ואם כן, אין ללמוד מכאן שכיבוש מותר בשבת. אבל לפי הירושלמי כאן ובשבת, שלמדו מכאן שכיבוש מותר בשבת, לא היתה זו הוראת שעה, וכדי להוציא מדברי המדרשים, למדו שכיבוש מותר בשבת גם מהכתוב "עד רדתה".

בילקוט שמעוני פרשת 'עקב' תתס נאמר: כתיב: "וזכרתי את בריתי יעקוב" וגו' "והארץ אזכור" - מן הפסוק הזה אתה למד שארץ ישראל שקולה כנגד המילה (ש"בריתי" היינו מילה), - כשם שמילה דוחה את השבת, כך כיבושה של ארץ ישראל דוחה את השבת.

"עד רדתה" - אפילו בשבת בתוספתא עירובין ג,ז שנו: מחנה היוצאה למלחמת הרשות אין צרים על עיר של גויים פחות משלושה ימים קודם לשבת, ואם התחילו (לצור שלושה ימים קודם לשבת), אפילו בשבת אין מפסיקים. וכך היה שמיי הזקן דורש: "עד רדתה" ואפילו בשבת. ובספרי דברים פסקה רג-רד נאמר: "כי תצור אל עיר" - במלחמת הרשות הכתוב מדבר. אין צרים על עיר בתחילה בשבת אלא קודם לשבת שלושה ימים, ואם הקיפוה ואירעה שבת להיות, אין השבת מפסקת מלחמתה; זה אחד משלושה דברים שדרש שמיי הזקן. "עד רדתה" ואפילו בשבת. ובמדרש תנאים לדברים כ,יט-כ נאמר: "כי תצור אל עיר" - במלחמת הרשות הכתוב מדבר. "ובנית מצור" - בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים "מחלליה מות יומת" (שמות לא,יד) - בשאר כל דבר חוץ ממלחמת רשות. או אף במלחמת רשות, ומה אני מקיים "ובנית מצור" - בשאר כל הימים חוץ מן השבת! תלמוד לומר: "עד רדתה" - אפילו בשבת; דברי רבי יאשיה. רבי אומר: זה אחד מן הדברים שדרש שמאי הזקן: אין צרים על עיר תחילה בשבת אלא קודם לשבת שלושה ימים, ואם הקיפוה ואירעה השבת להיות, אין השבת מפסקת מלחמתה.

הברייתא שבתוספתא הובאה בבבלי שבת יט,א, אלא שהובאה בקיצור לשון ולא נזכר שם שמדובר במלחמת רשות. מהתוספתא משמע שמלחמת מצוה מותר להתחיל פחות משלושה ימים קודם לשבת. ומדברי הירושלמי כאן ובשבת מוכח שמלחמת חובה או מצוה מתחילים אפילו בשבת, שסיבוב העיר יריחו במשך ששת ימים אינו נחשב כהתחלת מצור, שהרי בכל יום שבו ולנו במחנה (יהושע ו,יא ואילך), והכיבוש בשבת דינו כתחילת מלחמה (מלחמת יהושע היתה מלחמת מצוה) ("תוספתא כפשוטה").

עריכת הסוגיות בהלכות ג ו-ד בתוספתא מועד קטן א,יב שנו: לוקחים מן הגויים שדות, בתים, וכרמים, בהמה, עבדים ושפחות, מפני שהוא כמציל מידם, וכותב ומעלה בערכאים, ואם היה כוהן - מיטמא להם (בטומאת חוץ לארץ, שגזרו חכמים טומאה על חוץ לארץ) להעיד עליהם ולדון עליהם בחוצה לארץ, ומיטמא לתלמוד תורה ומיטמא לישא אישה (לשדל אישה שהוא רוצה בה). רבי יהודה אומר: אם יש לו ממי שילמד (תורה בארץ ישראל) - הרי זה לא ייטמא (לצאת לחוץ לארץ), ואם לאו - הרי זה ייטמא. רבי יוסה אומר: אף על פי שיש לו ממי שילמד (בארץ) - הרי זה ייטמא, שלא מכל אדם זוכה ללמוד אלא ממי שזוכה לו.

ברייתא זו נשנתה גם בתוספתא עבודה זרה א,ח. ברייתא זו הובאה בבבלי עירובין מז,א-ב ועבודה זרה יג,א, ואמרו שם: אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי.

גם במסכת שמחות ד,יג-יד שנו: כהן הדיוט שיצא חוץ לארץ ישראל מלקים אותו מכת מרדות. מיטמא כוהן ויוצא לחוץ לארץ לדיני ממונות ולדיני נפשות, ולקידוש החודש ולעיבור השנה (כשאינם יכולים לקדש ולעבר בארץ ישראל), ולהציל שדהו מן הגוי, ואפילו ליטול [צריך לומר: ליטור] (אפילו הכוהן הוא מליץ ועורך דין, ונשכר לאחד לדבר בשבילו) יוצא ועורר עליה (מערער על השדה, כדי להצילה מן הגוי), וללמוד תורה ולישא אישה. רבי יהודה אומר: אם אין לו מאין ללמוד - ייטמא, ואם לאו - אל ייטמא. רבי יוסי אומר: אף על פי שיש לו מאין ללמוד - ייטמא, שלא מכל אדם זוכה ללמוד.

המילה 'ליטור' מקורה במילה היוונית 'ריטור'.

ברייתא זו הובאה בירושלמי ברכות ג,א ונזיר ז,א, ואמרו שם: מהו שייטמא (כוהן) לכבוד אביו ואימו (להקביל פניהם בחוץ לארץ)? - רבי יסא (רבי אסי שהיה כוהן) שמע דאתת אימיה לבוצרה (ועומדת לעלות לארץ, ובוצרה בחוץ לארץ היא), אתא שאל לרבי יוחנן: מהו לצאת (להקביל פניה)? - אמר ליה: אי מפני סכנת דרכים (שאתה חושש לה אם תעלה לבדה) - צא, אי משום כבוד אביו ואימו (לכבדה בהקבלת פנים) - איני יודע (אם מותר להיטמא). אמר רבי שמואל בר רב יצחק (לרבי יסא): עוד היא צריכה לרבי יוחנן (ואין לך רשות לצאת). אטרח עלוי (רבי יסא על רבי יוחנן) ואמר (רבי יוחנן לרבי יסא): אם גמרת (בליבך, החלטת) לצאת - תבוא (תחזור) בשלום. שמע רבי אלעזר ואמר (לרבי יסא): אין רשות גדולה מזו (ומותר לך לצאת).

ועתה נבוא להציע הסבר לעריכת הסוגיות בהלכות ג ו-ד. המשנה בהלכה ד (הלכה זו) מדברת בתחילתה במיקח בחול מועד. לכן אפשר שכל המימרות בענין קנייה ומכירה בחול המועד שבאות לפנינו בהלכה ג שייכות להלכה ד, והמימרה "הדא שיירתא - שרי מיזבון מינה במועדא" היא התחלת התלמוד להלכה ד (אפשר שמשום שמימרה זו והמימרה שלפניה השייכת להלכה ג נאמרו על ידי אותו אמורא, באו לפנינו מימרה זו והמימרות שאחריה בהלכה ג). הברייתא שבתוספתא מועד קטן שהבאנו בהלכה זו לעיל מוסבת על תחילת המשנה בהלכה זו. הברייתא אמרה שלוקחים מן הגויים בחול המועד, והוסיפה שכוהן יוצא לחוץ לארץ לדון עם הגויים, ואגב זה אמרה שכוהן יוצא לחול הארץ גם לדברים אחרים. רבי יוחנן פסק הלכה כרבי יוסי בענין יציאת כוהן לחוץ לארץ ללמוד תורה, ואף התיר לכוהן לצאת לחוץ לארץ לכבוד אביו ואימו. בעקבות הברייתא שבתוספתא שהסמיכה ענין יציאת כוהן לחוץ לארץ לענין מיקח בחול המועד, גם הירושלמי הסמיך ענין יציאת כוהן לחוץ לארץ לענין קנייה ומכירה בחול המועד. לכן, אחרי שהביאו בירושלמי כמה מימרות בענין קנייה ומכירה בחול המועד, הסמיכו להן שתי מימרות של רבי יוחנן על בולי, שמדברות ביציאת כוהן לחוץ לארץ להשתמט מבולי ולקבול לרשות להיפטר מבולי, כפי שפירשנו אותן לעיל, ובזה הלך רבי יוחנן לשיטתו שהתיר לכוהן לצאת לחוץ לארץ לכמה דברים. • • •

במשנה שנינו: אין לוקחים בתים, עבדים, ובהמה ואבנים, אלא לצורך המוכר שאין לו מה יאכל.

ומביאים ברייתא (בתוספתא מועד קטן א,יא): הרי שאין לו (לאדם) מה יאכל (לאכול) – במועד**, קוצר –** בחול המועד תבואה שבשדהו מה שהוא צריך, ומעמר – אוסף שיבולים שנקצרו לעשות מהם עומרים, ודש – חובט את השיבולים להוציא מהם את הזרעים (ומותר לעשות מלאכות אלו כדרכו בלא שינוי, ואין מחייבים אותו לקנות או ללוות), ובלבד שלא ידוש בפרה – מפני שהדבר מפורסם ביותר, ואפילו דבר המותר לעשות בחול המועד צריך לעשותו בצנעה כשאפשר**.**

ואומרים: במה דברים אמורים (שלא ידוש בפרה)? - במספק ליחיד – כשאין ליחיד מה לאכול, ודש לצורך יחיד, אינו דש בפרה, משום שאפשר לו לדוש בלא פרה (מספק – לשון סיפוק צרכים), אבל במספק לרבים – כשאין לרבים מה לאכול, ודש לצורך רבים, - דש ואפילו בפרה – שהדרך לדוש דישה גדולה בפרה, ואף על פי שהדבר מפורסם ביותר**.**

בבבלי מועד קטן יב,ב אמרו: ואם אין לו מה יאכל - קוצר, ומעמר, ודש, וזורה, ובורר, וטוחן, ובלבד שלא ידוש בפרות (ר"מ המאירי: שהדבר מפורסם ביותר).

בבבלי הביאו את הברייתא שבתוספתא והוסיפו בה: וזורה, ובורר, וטוחן. בבבלי לא חילקו בין מספק ליחיד למספק לרבים. וראה לעיל א,א לענין קצירה שהבאנו שם את סוגית הבבלי. • • •

במשנה שנינו: אין מפנים מבית לבית, אבל מפנה הוא לחצרו, מפני ששמחה היא לו.

ואומרים: אין מפנין – אסור להוציא בחול המועד חפצים, מדירה נאה – אחת, לדירה נאה – אחרת**, ולא –** וגם אין מפנים מדירה כאורה (כעורה, שאינה נאה) לדירה כאורה, ולא – וגם אין מפנים אפילו מדירה כאורה לדירה נאה, אין צורך לומר – מובן מאליו שאין מפנים מדירה נאה לדירה כאורה. ובתוך שלו – אבל אם מפנה מדירה שאינה שלו לדירה שלו, - מפנים אפילו מדירה נאה – שאינה שלו, לדירה כאורה – שהיא שלו**,** מפני ששמחה לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלו – שמחה היא לו להיות דר מעתה בדירה שלו, ולכן מותר לפנות בחול המועד לדירה שלו**.**

מימרה זו מפרשת את משנתנו: אין מפנים מבית לבית – אסור לפנות מדירה שלו לדירה שלו, או מדירה שלו לדירה של אחרים, או מדירה של אחרים לדירה של אחרים, אבל מפנה הוא לחצרו – מותר לפנות מדירה של אחרים לדירה שלו ('לחצרו' הכוונה לביתו שהוא קנינו), מפני ששמחה היא לו – שמחה לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלו. בדפוס קושטא אין המילים "ולא מדירה כאורה לדירה נאה", וכן אינן בר"ח וברא"ש. לפי גרסה זו, מותר לפנות מדירה כעורה לדירה נאה אפילו אינה שלו (וכן הוא בהגהות מיימוניות), מפני ששמחה היא לו להיות דר מעתה בדירה נאה.

בבבלי מועד קטן יג,א אמרו: אין מפנים מבית לבית (ריטב"א: שלא לצורך המועד. רש"י: מפני הטורח), אבל מפנה הוא לחצרו (רש"י: והא משמע ליה עכשיו שמפנה מבית שבחצר אחרת לחצרו). - והאמרת רישא אין מפנים (רש"י: מבית לבית)! - אמר אביי: סיפא אתאן לבית שבחצר (רש"י: והכי קתני: מפנה הוא מבית שבחצרו לחצרו דבצנעה הוא, אבל מבית לבית דרך רשות הרבים - לא (מפני שהדבר מפורסם). נימוקי יוסף: והכי קאמר: אין מפנים מבית לבית שבחצר אחרת דרך רשות הרבים, אבל מפנה הוא מבית לבית שבאותה חצר דבצנעה הוא).

הבבלי מפרש את משנתנו: אין מפנים מבית לבית – אסור לפנות מבית לבית אחר שאינו באותה חצר. אבל מפנה הוא לחצרו – מותר לפנות מבית לבית אחר שבאותה חצר (נימוקי יוסף ור"מ המאירי).

הרי שהבבלי והירושלמי חלוקים בפירוש המשנה ובהלכות הנובעות מכך (לפי הבבלי, אפילו מבית שאינו שלו לבית שלו שאינו באותה חצר אסור לפנות). אבל ראב"ד וריטב"א אומרים, שלפי הבבלי, המשנה מדברת כשמפנה משלו לשלו או משל אחרים לשל אחרים, אבל משל אחרים לשלו אפילו שאינו באותה חצר מותר לפנות, ואין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי.

ואומרים (הלכה דומה בענין אחר): אין מפנין את המת ואת העצמות – משום בזיון המת, מקבר מכובד למכובד, ולא – וגם אין מפנים מבזוי לבזוי, ולא – וגם אין מפנים אפילו מבזוי למכובד, אין צורך לומר – מובן מאליו שאין מפנים מן המכובד לבזוי. ובתוך שלו – אבל אם מפנה מקבר שאינו שלו לקבר שלו (לקבר המשפחה שלו), - מפנים אפילו מן המכובד – שאינו שלו, לבזוי – שהוא שלו**,** מפני שעָרֵב הוא לאדם (ב"שרידי הירושלמי": ערב לאדם בשעה) שהוא נינוח אצל אבותיו – נעים הוא לו למת להיות נח מעתה על יד אבותיו הקבורים בקבר המשפחה**.**

מימרה זו לא נאמרה בחול המועד אלא בכל הימים, והובאה כאן משום הדמיון שלה למימרה שלפניה בסגנון הלשון.

במסכת שמחות יג,ז שנו: אין מפנים לא את המת ולא את העצמות ממקום בזוי למקום מכובד, ואין צריך לומר ממקום מכובד למקום בזוי; ובתוך שלו, אפילו ממקום מכובד למקום בזוי הרי זה מותר, שכן הוא כבודו.

אסור לטלטל את העצמות או לפנות את המת מקבר לקבר, אלא לצורך ליקוט עצמות או כדי להעביר לקבורה בקבר המשפחה. מי שלא היה סיפק בידיו להכין קבר, או מי שנפטר רחוק מביתו, מותר היה לקוברו תחילה בקבר שאול ולהעבירו לאחר זמן אל קבר המשפחה. • • •

במשנה שנינו: אין מביאין כלים מבית האומן; אם חושש להם, מפנם לחצר אחרת**.**

ואומרים: הדא אמרה: – זאת אומרת (הסק מכאן (מהמשנה שאמרה, שאם חושש להם, מפנם לחצר אחרת)): פרגמטיא אבדה - שרי מטלטלתא במועדא – סחורה שאובדת (שאם לא יעביר אותה ממקומה - תתקלקל) מותר לטלטל (להעביר ממקום למקום) אותה בחול המועד, מפני שהוא דבר האבד**.**

הלכה זו נאמרה גם לעיל ב,ג. • • •

משנה מחפין את הקציעות בקש – תאנים השטוחות בשדה לייבשן או לדורסן מותר לכסותן בחול המועד בקש, כדי שלא יתקלקלו מפני הגשמים**. רבי יהודה אומר: אף מעבין –** מניחים אותן זו על גבי זו, שיהיו עבות, ועושים אותן ערמה, כדי שיהיו העליונות מגנות על התחתונות**.**

מוכרי פירות, כסות (בגדים) וכלים מוכרין בצנעה לצורך המועד – אינם פותחים את חנותם כדרכם בחול, אלא נועלים מקצתה ומוכרים בסתר, אף שהוא לצורך המועד, שלא יחשדו בהם שמוכרים שלא לצורך המועד**.**

הרי שכל דבר שהוא לצורך המועד, בין באוכל נפש בין שלא באוכל נפש, מותר למכור, אלא שאם מוכרים אותם מי שאומנותם בכך כל השנה, צריכים למכור בצנעה.

הציידין – שצדים עופות ודגים, והדשושות (ב"שרידי הירושלמי" ובכתבי יד של המשנה: והרשושות) – האומנים שכותשים גרעיני דגן במדוכה לדייסה (דשושות הוא מלשון דישה או מלשון דייסה. רשושות הוא מלשון ריסוס – שבירה לרסיסים), והגרוסות – האומנים שכותשים גרעיני דגן ופולים בריחיים ועושים מהם גריסים, עושין בצינעה לצורך המועד – עושים ומוכרים בסתר, שלא יחשדו בהם שעושים שלא לצורך המועד, לפי שהאומנים האלה עושים הרבה ביחד**. רבי יוסי אומר: הן החמירו על עצמן –** האומנים הללו נוהגים להחמיר על עצמם שלא לעשות בחול המועד אפילו בצנעה**.**

הרי שכל המלאכות שהן לצורך המועד, אם עושים אותן מי שאומנותם בכך כל השנה, עושים בצנעה, אפילו בדברים שהם אוכל נפש.

מוכרים בצנעה בתוספתא מועד קטן ב,יג שנו: חנויות פתוחות לסטיו (לבין העמודים) - פותח ונועל כדרכו. לרשות הרבים - פותח אחת ונועל אחת (כדי למכור בצנעה). ערב יום טוב האחרון של חג (רבנו יחיאל: הסוכות, שהיו רגילים להרבות בסעודות, מפני שהוא רגל בפני עצמו, לפיכך מותר למכור בפרהסיה. ר"ש בן היתום: בין בפסח בין בסוכות) מוציא (המוכר) ומעטר את השוק (בפירות לשם מכירה) בשביל כבוד יום טוב האחרון של חג.

הברייתא שבתוספתא מפרשת את משנתנו שאמרה שמוכרי פירות וכו' מוכרים בצנעה, ומכירה בחנות הפתוחה לסטיו אף היא מכירה בצנעה. הברייתא מובאת בבבלי מועד קטן יג,ב. • • •

גמרא במשנה שנינו: מחפים את הקציעות בקש. רבי יהודה אומר: אף מעבים.

ואומרים: כיני (=כן היא) מתניתא: – כך היא המשנה (כך יש להגיה את המשנה): מעבין – רבי יהודה אומר: מעבים (ואינו אומר: אף מעבים). לפי זה, רבי יהודה חולק על תנא קמא ומחמיר, שאין מחפים אלא רק מעבים**.**

ומסבירים את טעמי מחלוקתם של תנא קמא ורבי יהודה: רבי יהודה אומר: יאבד דבר ממועט (מועט), ואל יאבד דבר מרובה – רבי יהודה מתיר לערום במועד את הקציעות שלא יתקלקלו, משום שאם לא יערום אותן - יבוא לידי הפסד מרובה, אבל אינו מתיר לחפות במועד את הקציעות, משום שאם לא יחפה אותן אלא רק יערום אותן - לא יבוא אלא לידי הפסד מועט (שלא יתקלקלו אלא העליונות), שרבי יהודה חושש להפסד מרובה ואינו חושש להפסד מועט**. רבי יוסה אומר: אל יאבד דבר כל עיקר –** רבי יוסי (תנא קמא במשנתנו) מתיר לחפות במועד את הקציעות, כדי שלא יבוא לידי הפסד לגמרי, שרבי יוסי חושש אפילו להפסד מועט**.**

רבי יהודה ורבי יוסי חלוקים בשתי המשניות הראשונות בפרקנו, רבי יהודה אומר: יאבד דבר ממועט ואל יאבד דבר מרובה, ורבי יוסי אומר: אל יאבד דבר כל עיקר. גם תנא קמא ורבי יהודה במשנתנו חלוקים באותה מחלוקת, ולכן תנא קמא במשנתנו הוא רבי יוסי.

בבבלי מועד קטן יג,ב אמרו: פליגי בה רבי חייא בר אבא ורבי אסי, ותרוייהו משמיה דחזקיה ורבי יוחנן. חד אמר: מחפים - אקלושי (כיסוי קלוש), מעבים - אסמוכי (כיסוי סמיך). וחד אמר: מחפים - לא שנא הכי ולא שנא הכי (בין כיסוי קלוש בין כיסוי סמיך), מעבים - עושה אותן כמין כרי (עורמים כעין ערמה, שיהיו העליונות מגנות על התחתונות). תניא נמי הכי: מעבים - עושה אותן כמין כרי, דברי רבי יהודה.

הירושלמי מגיה ומוחק "אף", שאם לא כן, רבי יהודה מקל יותר מתנא קמא שהוא רבי יוסי, שלא כמחלוקתם בשתי המשניות הראשונות בפרקנו. הברייתא שבבבלי לא היתה ידועה בארץ ישראל והירושלמי לא ידעה, והיא בוודאי ברייתא פרשנית בבלית. אבל ברור שהירושלמי פירש "מעבים" כמו מי שאמר בבבלי: מעבים - עושה אותן כמין כרי. לפי מי שאמר כך, רבי יהודה מחמיר יותר מתנא קמא, שאין מחפים אלא רק מעבים, ואם כן, מי שאמר כך לא שנה "אף" בדברי רבי יהודה, כמו שאמרו בירושלמי כאן. אבל לפי מי שאמר בבבלי: מעבים - אסמוכי, רבי יהודה מקל יותר מתנא קמא, שלא זו בלבד שמחפים אלא אף מעבים, ואם כן, מי שאמר כך שנה "אף" בדברי רבי יהודה. מי שאמר כך וודאי שלא השווה את המחלוקת שבמשנתנו עם שתי המשניות הראשונות בפרקנו ("מבוא לנוסח המשנה").

כהנא (רב כהנא השני, אמורא בבלי בדור השני) אמר: אית מילין במועד דקשיין מן אהילות ומן נגעים – יש דברים במסכת מועד (במסכתנו) שקשים יותר ממסכת אהלות וממסכת נגעים (שהדברים שבהן קשים ביותר). ודוגמה לדבר: תמן – שם (במקום אחר - ירושלמי שבת ד,ב וביצה ה,א) אמר רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): פורסין מחצלת (שטיח קלוע מקש או מקנים) על גבי שיפוף (במקבילה בשבת: מחצלת על גבי שייפות של לבינים, ונראה שצריך לומר: מחצלת של שיפה על גבי לבינים) – מחצלת של קנה (צמח מים בעל גבעול ארוך) על גבי לבנים (אבני בנין עשויות מטיט) בשבת – אם גשמים באים, מותר לטלטל בשבת מחצלת ולכסות בה לבנים העומדות לבנין, כדי להגן עליהן מפני הגשמים שלא יימחו, מפני שכל כלי הניטל מטלטלים אותו אף לדבר שאינו ניטל, שאין הלבנים עצמן ראויות לטלטל שהרי הוקצו לבנין**, וכא** (=והכא) הוא אמר הכין! – וכאן הוא אמר כך (כאן אמר רבי יהודה שאסור לכסות בחול המועד את הקציעות בקש מפני הגשמים)! כלומר, שאם בשבת אנו מקלים לפרוס מחצלת על גבי לבנים, לא כל שכן שנתיר בחול המועד לחפות את הקציעות בקש, ואף על פי שבשבת אסור בקש מפני שאין ראוי לטלטלו, מכל מקום בחול המועד אין איסור טלטול (ר"מ המאירי), ומדוע אסור לחפות לדעת רבי יהודה? - רב כהנא תהה בדבריו אלה על משנתנו, שנובע ממנה שאסור בחול המועד דבר שכיוצא בו מותר בשבת**.**

אמרו רבנן דקיסרין – חכמי קיסריה, בשם רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי): לתולש (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": לתלוש) מן הקרקע ביניהון – ביניהם (המחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה במשנתנו היא האם מותר אף לתלוש בחול המועד קש כדי לחפות בו את הקציעות), - רבנן אמרי: – חכמים (תנא קמא במשנתנו) אומרים: קוצר ומעבה (הגרסה בר"מ המאירי: קוצר ומחפה) – לדעת תנא קמא מותר אף לקצור קש ולחפות בו את הקציעות**, רבי יודה אומר: לא יקצור אלא יעבה –** רבי יהודה חולק על תנא קמא ומחמיר, ולדעתו אסור לקצור קש כדי לחפות, מפני הטורח שיש בקצירת הקש, ואם אין שם קש תלוש - יעבה (יעשה את הקציעות ערמה). כך הוא פירושה של מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה במשנתנו. אבל אם יש שם קש תלוש, אף לרבי יהודה מותר לחפות בקש (על פי ר"מ המאירי).

תהייתו של רב כהנא היא על הפירוש לעיל, שהמחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה במשנתנו היא האם מותר לחפות בחול המועד את הקציעות בקש תלוש. אבל לפי הפירוש שאמרו רבנן דקיסרין, תהייתו של רב כהנא מתורצת. גם רבנן דקיסרין לא שנו "אף" בדברי רבי יהודה.

אית מילין במועד דקשיין בבבלי מועד קטן יב,א אמרו: אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכות מועד כהלכות כותים (רש"י: דאמרינן (חולין ד,א): היכא דאחזוק - אחזוק, היכא דלא אחזוק - לא אחזוק; אף במועד מאי דשרו רבנן - שרו, מאי דלא שרו - לא שרו, ולא גמרינן חדא מחדא). למאי הלכתא? - אמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב: לומר שעקרות הן (רש"י: אין להן ולדות, כאישה עקרה), ואין למדות זו מזו (אלא מה שהתירו חכמים התירו). (ודוגמה לדבר:) דאמר שמואל: זופתין כוזתא, ואין זופתין חביתא. רב דימי מנהרדעא אמר: זופתין חביתא ואין זופתין כוזתא. מר חייש לפסידא, ומר חייש לטירחא.

מכיון שהלכות מועד אין למדות זו מזו, כדברי רב חמא בר גוריא בשם רב בבבלי, לכן יש דברים במועד שקשים יותר מאהלות ומנגעים, כדברי רב כהנא בירושלמי כאן.

אהילות ונגעים בבבלי פסחים נ,א אמרו: "והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקיפאון" (זכריה יד). מאי "יקרות וקיפאון"? - רבי יוחנן אמר: אלו נגעים ואהלות, שיקרים (קשים) הם בעולם הזה וקפויים (קלים) הם לעולם הבא. ובבבלי חגיגה יד,א וסנהדרין לח,ב ו-סז,ב, בשמות רבה י,ד ובמדרש תהילים קד,ט אמרו: אמר לו רבי אלעזר בן עזריה (לרבי עקיבא): עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך לך אצל נגעים ואהלות! (רש"י: חדל מדבריך, ופנה לך להלכות נגעים ואהלות שהן חמורות ובהן אתה מחודד, ולא בהגדה). ובבבלי בבא מציעא נט,א אמרו: אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך ש...אפילו בשעה שעוסקים בנגעים ואהלות אומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? ובבבלי בבא מציעא פו,א אמרו: אמר רבה בר נחמני: אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות. ובמדרש תהילים א,ח נאמר: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך" (תהילים יט,טו), - שייעשו לדורות, ויוחקו לדורות, ואל יהיו קורים בהם כקורים בספרי מירס (משורר היוונים הומירוס), אלא יהיו קורים בהם והוגים בהם ונוטלים עליהם שכר כנגעים ואהלות.

בבבלי ובמדרשים הקדימו נגעים לאהלות (כסדרם בתורה, נגעים בפרשות 'תזריע' ו'מצורע', ואהלות בפרשת 'חוקת'), ואילו בירושלמי כאן הקדימו אהלות לנגעים (כסדרם במשנה, מסכת אהלות ואחריה מסכת נגעים). בירושלמי קראו לאהלות "אהילות".

פורסים מחצלת על גבי לבנים בבבלי ביצה לו,א אמרו: ומכסים את הפירות בכלים. - אמר עולא: ואפילו אוירא (שורה) דלבני (רש"י: לבנים הסדורות ומוקצות לבנין, וגשמים יורדים, ומתירא שלא יימוחו - מותר לטלטל כלים לצורכן לכסותן, אף על פי שאינן ניטלות ואסור לטלטלן בשבת, ולא אמרינן: הואיל והן עצמן אין ניטלות - אף הכלי לא יינטל לצורכן). רבי יצחק אמר: פירות הראויים (רש"י: דווקא פירות הראויים לטלטול הוא דשרו רבנן לטלטל כלים לצורכם, אבל מידי דלאו בר טלטול - אין כלי ניטל לצורכו). ואזדא רבי יצחק לטעמיה, דאמר רבי יצחק: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל (רש"י: לצורך דבר הניטל) בשבת. ...תא שמע: פורסים מחצלת על גבי לבנים בשבת! - דאשתיור מבנינא, דחזיין למזגא (להישען) עלייהו.

מחצלת של שיפה על גבי לבנים במשנה מכשירים ה,ח שנו: קסיא של שולחנות (כיסוי שמכסים בו שולחנות), והשיפא של לבנים (מחצלת של קנה שמכסים בה לבנים) - אינן ב'כי יותן'. ובתוספתא סוכה א,י ובבבלי סוכה טז,א ו-כ,א שנו: מחצלת של שיפה ושל גמי... • • • כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ד,א.

במשנה שנינו: הציידים והדשושות והגרוסות עושים בצנעה לצורך המועד. רבי יוסי אומר: הם החמירו על עצמם.

ואומרים: קיבלו עליהן (התחייבו) חרמי טיבריה – הדייגים (שפורשים חרמים (רשתות גדולות) לצוד דגים) שבעיר טבריה, ודשושי (ב"שרידי הירושלמי": ורשושי) עכו – הדשושות (שכותשים גרעינים) שבעיר עכו, וגרוסי ציפורין – הגרוסות (שעושים גריסים) שבעיר ציפורין,**** (במקבילה בפסחים וב"שרידי הירושלמי": וגרוסי ציפורין ודשושי עכו), שלא לעשות מלאכה בחולו של מועד – שהחמירו על עצמם שלא לעשות את מלאכתם כלל, מפני כבוד המועד. כך הם דברי רבי יוסי**.**

ואומרים: ניחא גרוסי ציפורין ודשושי (ב"שרידי הירושלמי": ורשושי) עכו – נוח (מובן) שקיבלו עליהם הגרוסות והדשושות שלא לעשות בחול המועד, מפני שאינם ממעטים בשמחת החג של בני עירם, כשאינם עושים בחול המועד, שכן הם יכולים לעשות קודם המועד לצורך המועד**.** ושואלים: אבל חרמי טיבריה – מדוע קיבלו עליהם החרמים שלא לעשות בחול המועד? - ואינן ממעטין בשמחת הרגל?! – וכי אינם ממעטים בשמחת החג של בני עירם, כשאינם עושים בחול המועד?! שהלא אין הם יכולים לצוד דגים קודם המועד לצורך המועד, כיון שהדגים שניצודו קודם המועד אינם מתקיימים במועד, ואם אינם צדים דגים בחול המועד, אין לבני עירם דגים לאכול במועד, ונמצא שהם ממעטים בשמחת החג.

ומשיבים: צד הוא בחכה, צד הוא במכמורת – חרמי טבריה צדים דגים בחול המועד בחכה (קרס קשור בקצה חבל) ובמכמורת (רשת), שלא כדרכם בחול, שלא קיבלו עליהם אלא שלא לצוד כדרכם**.**

ושואלים: אפילו כן – אף על פי כן (אף על פי שהם צדים בחכה ובמכמורת), אינן ממעטין בשמחת הרגל?! – וכי אינם ממעטים בשמחת החג של בני עירם?! שהרי אין הם יכולים לצוד בחכה ובמכמורת הרבה דגים כדי הצורך של בני עירם, ונמצא שהם ממעטים בשמחת החג.

ומספרים: רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מיקל לון – מבזה אותם (את חרמי טבריה), מפני שהן ממעטין בשמחת הרגל – שעל ידי שנהגו להחמיר על עצמם שלא לעשות מלאכה בחול המועד, שאינו אלא איסור מדרבנן (לעיל ב,ג), הם ממעטים בשמחת החג, שהיא מדאורייתא**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.

בבבלי מועד קטן יג,ב אמרו: רבי יוסי אומר: הם החמירו על עצמם. - איבעיא להו: הם החמירו על עצמם - דלא הוו עבדי כלל (שמעיקר הדין מותר בצנעה, כתנא קמא), או דלמא: דהוו עבדי בצנעה (שמעיקר הדין מותר אפילו בפרהסיה, שלא כתנא קמא)? - תא שמע: מוכרי פירות, כסות וכלים מוכרים בצנעה לצורך המועד; רבי יוסי אומר: תגרי טבריא הם החמירו על עצמם שלא יהיו מוכרים כל עיקר. צדי חיות ועופות ודגים צדים בצנעה לצורך המועד; רבי יוסי אומר: צדי עכו הם החמירו על עצמם שלא יהיו צדים כל עיקר. דשושי חילקא, טרגיס וטיסני דוששים בצנעה לצורך המועד; רבי יוסי אומר: דשושי ציפורי הם החמירו על עצמם שלא יהיו דוששים כל עיקר.

לפי הבבלי, רבי יוסי הזכיר תגרי טבריה, צדי עכו ודשושי ציפורי. ולפי הירושלמי, רבי יוסי הזכיר חרמי טבריה, דשושי עכו וגרוסי ציפורי.