משנה הפיאה ניתנת במחובר לקרקע – בעל השדה משאיר את הפאה מחוברת לקרקע בשעת הקציר והעניים באים ותולשים אותה**. בדלית** – בגפן המודלית על גבי קנים או עצים, ובדקל – בעץ התמר שהוא גבוה, בעל הבית מוריד – קוטף מהדלית ומהדקל את כל הפירות, ומחלק לעניים – את הפאה שהפריש מהפירות**. רבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: אף בחליקי אגוזים – באילנות של אגוזים, שהם גבוהים וגזעם חלק וקשה לעלות עליהם, בעל הבית מוריד ומחלק לעניים**.**

אפילו תשעים ותשעה – מן העניים, אומרים לחלק – שיקצור בעל השדה את הפאה ויחלק להם, ואחד אומר לבוז – שיניח את הפאה במחובר, והעניים יחטפוה, - לזה – שאמר לבוז, שומעין – מקבלים את דבריו**, שאמר כהלכה** – שהפאה ניתנת במחובר לקרקע (אך אם כל העניים אומרים לחלק, שומעים להם בניגוד להלכה. - משפט זה מוסב על ראשה של המשנה "הפאה ניתנת במחובר לקרקע"). ובדלית ובדקל אינו כן, אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק - לזה – שאמר לחלק, שומעין, שאמר כהלכה – שבדלית ובדקל בעל הבית מחלק. • • •

תלמוד הפאה ניתנת במחובר לקרקע במשנה שנינו: "הפיאה ניתנת במחובר לקרקע. בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים".

מביאים מדרש הלכה: כתוב – במתנות עניים**: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ" (ויקרא כג,כב) – כשאתם קוצרים את התבואה, אתם אסורים לקצור את קצה שדכם לגמרי עד שלא יישאר ממנה כלום, - מיכן (מכאן) שהפיאה ניתנת במחובר לקרקע – מהמילה היתירה "בקוצרך" למדים שבעל השדה מניח בשעת הקצירה פאה בשדהו שאינה קצורה, ומכאן שהפאה ניתנת במחובר לקרקע (בנוסח רש"ס נוספו כאן המילים 'תבואה בקשה, תלתן בעמיר, תמרים במכבדות', ראה להלן).** ויש לשאול: יכול בדלית ובדקל! – אולי יעלה על דעתך שהפאה ניתנת במחובר לקרקע גם בדלית ובדקל! ויש להשיב: תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): – לְמד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב: "קְצִיר" (ויקרא כג,כב) - מה קציר מיוחד שהקטון מושל בו כגדול (אולי נשמטו המילים: 'אף כל דבר שהקטון מושל בו כגדול') – כמו שבקצירת תבואה, כל עני, קטן כגדול, יכול ליטול מהפאה שניתנת במחובר לקרקע, כיוון שהפאה נמצאת סמוך לקרקע, כך גם בלקיטת גידולים אחרים, שהקטן מושל בהם כגדול, הפיאה ניתנת במחובר לקרקע**, יצאו** – הוצאו מחוץ לכלל, הדלית והדקל שאין הקטן מושל בו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'בהן') כגדול – הדלית והדקל אינם בכלל הכתוב הזה, מפני שרק עני גדול היה יכול ליטול מהפאה שהיתה ניתנת בדקל במחובר לקרקע, כיוון שהפאה היתה רחוקה מהקרקע בשל גובהו של הדקל והיה צריך לעלות עליו כדי ליטול מהפאה, ולכן אין הפאה ניתנת במחובר לקרקע, אלא בעל הבית מוריד ומחלק לעניים, וכך כל עני יכול ליטול מהפאה (במסירה שלפנינו השמיט הסופר בשל שוויון הדומות את המילים 'יצאו הדלית והדקל...' ומגיה השלים).

ומציעים מדרש הלכה חלופי עלום שֵׁם: אית דבעי משמעינה מן הדא: – יש [מי] שרוצה לשמוע (ללמוד) אותה מזאת: "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא כג,כב) – אתם חייבים להשאיר את הפאה בשדה לעניים ולגרים שיבואו לתלוש אותה בעצמם, ויש ללמוד מהכתוב: - הנח לפניהן תבואה בקַשָּהּ – בעל הבית צריך להניח לפני העניים את שיבולי התבואה שהפריש לפאה כשהם מחוברים לקשים (קנים) שלהן**, תלתן** (הקטנית גרגרנית יוונית ששימשה כצמח מאכל) בעמיר – צריך להניח את התלתן שהפריש לפאה כשהוא מחובר לעמיר (עמיר הוא שם קיבוצי לגבעולי התלתן), תמרים במכבדות – צריך להניח את התמרים שהפריש לפאה כשהם מחוברים למכבדות (ענפי עץ התמר שעליהם נתונים הפירות. - כוונת הדברים שהעני זוכה גם בקשים של התבואה ובעמיר של התלתן ובמכבדות של התמרים, ולא יעכבם בעל הבית לעצמו. - תמרים במכבדות אינם במחובר לקרקע אלא בתלוש, שכן בדקל אין הפאה ניתנת במחובר לקרקע. - הפועל 'תעזוב' מציין עזיבה ולא חלוקה, ומכאן שהפאה ניתנת במחובר לקרקע. - בנוסח רש"ס אין כאן המילים 'תבואה בקשה, תלתן בעמיר, תמרים במכבדות' וישנן לעיל). ויש לשאול: יכול בדלית ובדקל כן! – אולי יעלה על דעתך שהפאה ניתנת במחובר לקרקע גם בדלית ובדקל! ויש להשיב: תלמוד לומר: "אֹתָם" (ויקרא כג,כב) – שהוא מיעוט, שרק בתבואה יש להניח את הפאה כשהיא מחוברת לקרקע, אבל בגידולים אחרים, כגון הדלית והדקל, אין הפאה ניתנת במחובר לקרקע**.** ויש לשאול: ומה ראית – מה טעמך ונימוקך, לרבות – לכלול בתוך הכלל, את אֵילּוּ – התבואה וכיוצא בה, שבהם הפאה ניתנת במחובר לקרקע, ולהוציא – להוציא מחוץ לכלל, את אֵילּוּ – הדלית והדקל, שבהם אין הפאה ניתנת במחובר לקרקע**?** ויש להשיב: אַחַר שריבה הכתוב מיעט – הואיל והכתוב ריבה ("תעזוב") ומיעט ("אותם"), יש לנו ללמוד מן הסברה מה ריבה הכתוב ומה מיעט**. מרבה אני את אֵילּוּ שאינן של סכנה** – בתבואה וכיוצא בה הפאה ניתנת במחובר לקרקע, מפני שאין סכנה בלקיטת הפאה המחוברת לקרקע, כיוון שהפאה נמצאת על הקרקע או קרוב לה**, ומוציא אני את אֵילּוּ שהן של סכנה** – בדלית ובדקל אין הפאה ניתנת במחובר לקרקע, מפני שהיתה סכנה בלקיטת הפאה שהיתה ניתנת בדקל במחובר לקרקע, כיוון שהפאה היתה רחוקה מהקרקע בשל גובהו של הדקל והעני היה צריך לעלות עליו כדי ליטול מהפאה והיה עלול ליפול ולבוא לידי סכנת נפשות (בדלית לא היתה סכנה בלקיטת הפאה שהיתה ניתנת בה במחובר לקרקע, כיוון שהדלית אינה גבוהה, פחות מגובה אדם, אבל היה חשש שהדלית תינזק על ידי העניים החוטפים את הפאה בגלל עדינותה וחלישותה (על פי "משנת ארץ ישראל", מסכת פאה, עמודים 146-147). - עם זאת, בגפן המודלית על גבי עצים, יש זמורות של הגפן שצומחות לגובה, ובהן היתה סכנה).

בספרא "קדושים" פרשה א נאמר: "תעזוב" - הנח לפניהם והם יבזבזו (יבזזו, יבוזו). יכול בדלית ובדקל כן! תלמוד לומר: "אותם". מה ראית לומר בדלית ובדקל לחלק ובשאר כל הפירות לבזבז? אחר שריבה הכתוב מיעט. [מרבה אני את אלו שאינם של סכנה, ומוציא אני את אלו שהם של סכנה.] [דבר אחר: "בקוצרך" - מיכן שהפיאה ניתנת במחובר לקרקע. יכול בדלית ובדקל כן!] תלמוד לומר: "קציר" - מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול, יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בהם כגדול. "תעזוב" - הנח לפניהם תבואה בקשה, תלתן בעמיר, תמרים במכבדות. יכול אפילו השירה אותם הרוח (מעציהם, זכו העניים בעציהם)! תלמוד לומר: "אותם". הפרישם ואחר כך השירה אותם הרוח - כשם שזכו בהם, כך זכו בעציהם.

נראה שיש להשלים חיסרון בנוסח הספרא כפי שהשלמנו בסוגריים מרובעים על פי הירושלמי. כמו כן, נראה שיש לתקן את נוסח הירושלמי על פי הספרא ולגרוס כך: "אית דבעי משמעינה מן הדא: "תעזוב" - הנח לפניהן והן יבזבזו. יכול בדלית ובדקל כן!...", והמילים "תבואה בקשה, תלתן בעמיר, תמרים במכבדות" הן העתקה בטעות מדרשה אחרת למילה "תעזוב" כפי שהוא בספרא.

ומציעים בעיה: ואינו מחובר? (צריך לומר: 'מחובר ואינו מחובר?'. בעיה בלשון זו יש בירושלמי לעיל ב,א בעניין הגדר שמפסיקה גם בשדה אילן) – מחוור או אינו מחוור? (האם ההלכה שבדלית ובדקל אין הפאה ניתנת במחובר לקרקע היא מן התורה או לא? - 'מחובר' = מחוור, בחילוף בי"ת/וי"ו. הגר"א הגיה בקטע זה 'מחוור' במקום 'מחובר'. - בירושלמי אמרו 'מחוור' על דבר שלמדוהו מן הכתוב, ו'אינו מחוור' על דבר שהוא מדברי חכמים שמצאו לו סמך בכתוב)

ומציעים השלכה של שתי האפשרויות שהוצעו לפני כן: אין תימר: – אם תאמר: מחובר הוא – ההלכה שבדלית ובדקל אין הפאה ניתנת במחובר לקרקע היא מדבר תורה, - קורא שם פיאה למעלן (צריך לומר: 'למטן', וכן הגיה הגר"א) – בעל הבית צריך לקבוע את החלק שהוא מפריש לפאה רק בתלוש לאחר קטיפת הפירות**. אין תימר:** – [ו]אם תאמר: שאינו מחובר – ההלכה שבדלית ובדקל אין הפאה ניתנת במחובר לקרקע היא מדברי חכמים, - קורא שם פיאה למטן (צריך לומר: 'למעלן', וכן הגיה הגר"א) – בעל הבית רשאי לקבוע את החלק שהוא מפריש לפאה גם במחובר בשעת קטיפת הפירות (וכן פירש רא"פ).

ומציעים השלכה נוספת של שתי האפשרויות שהוצעו לפני כן: אין תימר: – אם תאמר: קורא שם פאה למעלן – במחובר בשעת קטיפת הפירות, - הוצאה משל עניים – העניים צריכים לשלם לבעל הבית על הוצאותיו שהוציא על קטיפת הפירות שהפריש לפאה, כיוון שחל שם פאה על הפירות הללו במחובר והם כבר של העניים, ולכן בעל הבית רשאי ליטול חלק מהפאה השייכת לעניים כשכר על הוצאתיו**. אין תימר:** – [ו]אם תאמר: קורא שם פאה מלמטן – בתלוש לאחר קטיפת הפירות, - הוצאה משל בעל הבית – אין העניים צריכים לשלם לבעל הבית על הוצאותיו שהוציא על קטיפת הפירות שהפריש לפאה, כיוון שלא חל שם פאה על הפירות הללו במחובר, אלא ההוצאות מוטלות על בעל הבית, כיוון שבשעת הקטיפה היו עדיין הפירות הללו שלו (הסופר השמיט במסירה שלפנינו מ'קורא שם פיאה למטן' לעיל עד 'קורא שם פיאה למטן' כאן ומגיה השלים).

ומציעים דעה המנוגדת לדעה המופיעה לפני כן: ואפילו תימר: – ואפילו תאמר: קורא שם פיאה למעלן – במחובר בשעת קטיפת הפירות, - הטריחו על בעל הבית שתהא הוצאה שלו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'משלו') – ולא משל עניים**, מפני הסכנה** – שאם היתה ההוצאה על העניים, יש לחשוש שמא יהיו עניים שלא יוכלו לשלם לבעל הבית את הוצאותיו, ויעלו בעצמם על הדקל כדי ליטול מהפאה ויהיו עלולים ליפול ולבוא לידי סכנת נפשות (אין פושטים את הבעיה שהוצעה לעיל). • • •

במשנה שנינו: "בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים".

מציעים ברייתא: תני – שונה [התנא] בשם רבי (אימי) [מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי)] (כך צריך לומר, כמו שמוכיח ההמשך, וכן הוא בנוסח רש"ס): כל האילנות סכנה (לשון זה הוא אשגרה מלהלן, שכן רק להלן קובעים שרבי מאיר אומר שכל האילנות סכנה, וכאן צריך לומר: 'כל האילנות כן', וכן גרס ב"משבי"ח" חלק ב) – בכל האילנות בעל הבית מוריד ומחלק לעניים, כמו בדלית ובדקל**.**

ושואלים: רבי מאיר לא דרש – לא דורש "קְצִיר", ורבנין דרשין – והחכמים דורשים "קְצִיר"? – האם רבי מאיר והחכמים (התנא של משנתנו) חלוקים בדרשת המילה "קציר", שלמדים ממנה שהפאה ניתנת במחובר גם בלקיטת גידולים אחרים, כאמור לעיל, שרבי מאיר אינו דורש דרשה זו, ולכן הוא אומר שבכל האילנות בעל הבית מוריד ומחלק לעניים, והחכמים דורשים דרשה זו, ולכן הם אומרים שבכל האילנות, להוציא דלית ודקל, הפאה ניתנת במחובר והעניים קוטפים אותה?

ומשיבים: כל עמא דרשין – כל העם (כל החכמים) דורשים "קְצִיר" – גם רבי מאיר דורש מילה זו**, אלא רבי מאיר אמר** – אומר**: כל** האילנות סכנה, ורבנין אמרין**:** – והחכמים אומרים: אין סכנה אלא הדלית והדקל בלבד – רבי מאיר חושש גם לסכנה מועטת שיש בכל האילנות, ולכן כל האילנות דינם כמו דלית ודקל, והחכמים אינם חוששים לסכנה מועטת אלא לסכנה מרובה שיש רק בדלית ובדקל, ולכן כל האילנות אין דינם כמו דלית ודקל (הסופר השמיט במסירה שלפנינו מ'כל האילנות סכנה' לעיל עד 'כל האילנות סכנה' כאן ומגיה השלים). • • • במשנה שנינו: "רבי שמעון אומר: אף בחליקי אגוזים".

רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מעשה שמתו חמשה אחים בחמשה חליקי אגוזים – שטיפסו על עצי אגוז כדי לקטוף את הפאה, ונפלו ומתו. ולכן רבי שמעון אומר במשנתנו שבחליקי אגוזים בעל הבית מוריד ומחלק לעניים**.**

בשיר השירים רבה ו [יא] נאמר: "אל גינת אגוז" - אמר ריש לקיש: מה אגוז זה חלק - דתנינן: רבי שמעון אומר: אף בחליקי אגוזים - וכל מי שעולה לראשו ואינו נותן דעתו היאך יעלה, הוא נופל ומת ונוטל שלו מן האגוז... ובפסיקתא רבתי פסקה יא נאמר: "אל גינת אגוז" - האגוז הזה חלק. מי שאינו אומן לעלות בו, מיד הוא נופל ונשבר, שצריך לשמור עצמו שלא ייפול הימנו...

ומביאים ברייתא: בעל הבית שקרא שם פיאה וכילה – אם קבע בשעת קצירת התבואה את החלק שהוא מפריש לפאה מן המחובר לקרקע, ואחר כך קצר את כל שדהו, גם את החלק שהפריש לפאה, אף על פי שנתן פאה מן התלוש, - קורא אני עליו: "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ" (ויקרא כג,כב) – על שעבר על האיסור לקצור את כל השדה ולא להשאיר פאה במחובר לקרקע**. לא קרא שם פיאה וכילה** – אם קצר את כל שדהו, ולא קרא שם פאה במחובר לקרקע, אף על פי שנתן פאה מן התלוש, - קורא אני עליו: "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ" (ויקרא כג,כב) – על שעבר על האיסור, שהאיסור חל כשכילה את שדהו, בין שקרא שם פאה לפני שכילה, ובין שלא קרא שם פאה לפני שכילה**.**

במשנה שנינו: "אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז - לזה שומעין, שאמר כהלכה. ובדלית ובדקל אינו כן, אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק - לזה שומעין, שאמר כהלכה".

מציעים שאלה: התנו ביניהן? – אם התנו כל העניים ביניהם לחלק את הפאה ובעל הבית אמר לבוז אותה, האם שומעים להם או שמא שומעים לבעל הבית?

ופושטים את השאלה: אפילו כן, אין שומעין לו – אף על פי שבעל הבית אמר כהלכה, אין מקבלים את דברי בעל הבית שאמר לבוז אלא את דברי העניים שאמרו לחלק, שהעניים זכאים להתנות בהסכמת כולם בניגוד להלכה (כן פירש ב"שדה יהושע" בפירוש ראשון. - וכן בדלית ובדקל, אם התנו כל העניים ביניהם לבוז ובעל הבית אמר לחלק, אין שומעים לו).

ומביאים ברייתא (בעניין דלית ודקל): בעל הבית יחלק (בכתב יד רומי: 'מחלק') בידו – לכל העניים בשווה את הפאה בדלית ובדקל**, שלא יראה לעני מודעתו** (מַכָּרוֹ, רֵעוֹ, חברוֹ) וישליך לפניו – הואיל ובעל הבית מוריד את הפאה, לא יניחנה לפני העניים שיחטפוה, שחוששים שמא יראה את חברו העני ויניחנה לפניו כדי שיחטוף הוא יותר ממה שיחטפו שאר העניים, אלא הוא צריך לחלק אותה להם ('מודעתו' - על פי לשון הכתוב: "הלא בועז מודעתנו" (רות ג,ב). בועז היה מודע של משפחת נעמי, ובשל כך זכתה רות ליחס מיוחד מצד בועז בלקיטת שיבולים בשדהו. משום כך נקטו כאן במילה זו).

ומציעים מקרה ואת הדין החל בו כפתיח לשאלה באותו עניין: רבי שמואל בר אבודמא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בעי – שואל (מסתפק): כילה את שדהו – אם בעל השדה קצר את כל שדהו ועשה את התבואה עומרים, ולא נתן פאה מן הקמה שקצר, - את אמר: – אתה אומר: חזרה פיאה לעומרין – חיוב פאה שחל על הקמה חל מעתה על העומרים, וצריך לתת פאה מן העומרים (כמו ששנו בתוספתא פאה א,ה). - ויש להציע שאלה: במקרה שבעל השדה נותן פאה מן העומרים, האם הוא מניח את הפאה לפני העניים והם בוזזים אותה כמו בפאה מן הקמה, או שמא הוא מחלק להם את הפאה כמו בפאה מן התלוש בדלית ובדקל?.

ופושטים את השאלה: אפילו כן, בעל הבית מחלק בידו – אף על פי שחזרה פאה לעומרים, אין דינה לבוז כמו בקמה, אלא דינה לחלק**, שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו.** • • •

משנה נטל – אחד מן העניים, מקצת הפיאה – שתלש, וזרק על השאר – על הפיאה שנשארה מחוברת לקרקע, כדי להעלימה מעיניהם של עניים אחרים ולזכות בה, - אין לו בה כלום – בפאה שזרק עליה, אבל מה שתלש וכבר זכה בו לא הפסיד**.**

נפל לו – אחד מן העניים, עליה – על הפאה המחוברת לקרקע, כדי לזכות בה**, פרס טליתו עליה** – או שפרס בגדו העליון על הפאה המחוברת לקרקע, כדי לזכות בה, - מעבירין – שאר העניים, אותו ממנה – את העני מן הפאה שנפל עליה או שפרס טליתו עליה, ונוטלים ממנו את הפאה שרצה לזכות בה**.**

וכן בלקט, וכן בעומר השכחה – הדינים הללו נוהגים גם בלקט ובשכחה (לקט - שיבולים הנושרות בשעת הקצירה וזקוקות לליקוט. שכחה - עומר שנשכח בשדה בשעת הקציר).

תלמוד מציעים ברייתא: תני – שונה [התנא] בשם רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי): קונסין בו – בעני שנטל מקצת פאה וזרק על שאר הפאה, כדי לזכות בה, ומוציאין ממנו את התלוש ואת המחובר – נוטלים ממנו אף את הפאה התלושה שכבר לקט ולא רק את הפאה המחוברת שזרק עליה (משנתנו, שאינה מזכירה שמוציאים ממנו את התלוש, אינה כדעת רבי מאיר).

ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - מזיד – הדין לדעת רבי מאיר במקרה של מזיד ידוע, שאם זרק על השאר בכוונה לזכות בו - מוציאים ממנו גם את התלוש משום קנס**. אפילו שוגג?** – מה הדין לדעת רבי מאיר במקרה של שוגג? אם זרק על השאר שלא בכוונה לזכות בו - האם מוציאים ממנו גם את התלוש משום קנס? ואפילו כריכות (אגודות קטנות של שיבולים)? – ומה הדין לדעת רבי מאיר במקרה של כריכות? אם העני כרך וקשר במקצת השיבולים שלקט את השאר המחובר לקרקע ועשה אותו כריכות - האם מוציאים ממנו גם את התלוש משום קנס? (אין מענה לשאלה)

בתוספתא פאה ב,א שנו: נטל מקצת פאה וזרק על השאר - אין לו בה כלום (בפאה המחוברת שזרק עליה). רבי מאיר אומר: קונסים אותו ונוטלים הימנו זו וזו.

קניין ארבע אמות בפאה, במציאה, במתנה, בגיטין, בקידושין ובחוב כאן התחלת מקבילה בירושלמי גיטין ח,ג.

רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר בשם אבא כהן ברדליא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, אולי מהיישוב ברדלא בסביבת בית שאן): אדם זָכֶה לחבירו במציאה (לשון זה הוא אשגרה בטעות מהירושלמי להלן ד,ט, ושם נחלקו בזה אמוראים, ורבי שמעון בן לקיש אומר שאין אדם זכה לחבירו במציאה. בכתב יד רומי: 'אדם זוכה במציאה'. וצריך לומר כמו במקבילות וכמו שהגיהו רא"פ ו"פני משה" והגר"א: 'אדם זכה במציאה בתוך ארבע אמות' – ארבע אמות הסמוכות לאדם קונות לו חפץ של הפקר הנמצא בהן, ואין אדם אחר רשאי לתפוס את אותו החפץ).

ומציעים מקור לקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לקביעה שארבע אמות קונות?) "וְהִנֵּה (במסירה שלפנינו כאן ובמקבילה בבבא מציעא 'ואני' במקום 'והנה'. וכן הוא בקרובה קלירית לפורים, ראה "'ויאהב אומן' - קרובה קלירית לפורים בעיצוב מורחב", "תרביץ" סד, עמוד 511. ובמסירה שלפנינו במקבילה בגיטין ובכתב יד ספרדי במקבילה בבבא מציעא 'והנה') בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית י'י זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה, וְעֵצִים וַאֲבָנִים הֲכִינוֹתִי, וַעֲלֵיהֶם תּוֹסִיף" (דברי הימים א כב,יד) – (דוד אמר לשלמה בצוואתו על בניין המקדש:) אפילו בימים שהתעניתי בעינויים, הכנתי לבניין בית ה' זהב וכסף ונחושת וברזל ועצים ואבנים, ואם מה שהכנתי לא יספיק, תוסיף אתה את החסר. - כל הכסף והזהב הזה היה מהשלל הרב של המלחמות בימי דוד שהובא אליו, וקנה את הכול בארבע אמות שלו והקדישו**.**

נראה שהירושלמי נסתמך כאן על אגדה עתיקה שהיתה רווחת ביניהם ולא הזכיר אותה מפני שהיתה ידועה להם, כרגיל בירושלמי. ואגדה זו נמצאת במדרש זוטא - רות ב,יג: "'והנה בעוניי הכינותי לבית ה' זהב כיכרים מאה אלף' וגו' (דברי הימים א כב,יד) - וכי עני מקדיש כל הכיכרים הללו של כסף ושל זהב? אלא ביום שהרג דוד את גלית הפלשתי, השליכו עליו בנות ישראל את כל הכסף והזהב הזה, והקדישו לבית המקדש". ומזה מוכיח הירושלמי שדוד קנה את הכול בארבע אמות שלו ("תלמודה של קיסרין", עמוד 42, הערה 56).

ומציעים שאלה ותשובה: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר: רב הושעיא (אמורא בדור השלישי) בעי – שואל (מקשה): מה נן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את המסופר על דוד שקנה את כל הכסף והזהב בארבע אמות שלו והקדישם?) ויש להציע שתי אפשרויות שנדחות על סמך שיקולים מסברה: אם בתוך ארבע אמות – אם כל הכסף והזהב היו בתוך ארבע אמותיו של דוד וזכה בכולם לפני שהקדישם, - עשיר הוא – כיוון שזכה בכולם**!** – ולמה אמר על עצמו "בעוניי"? אם בחוץ (במקבילה בגיטין: 'חוץ') לארבע אמות – אם כל הכסף והזהב לא נכנסו לתוך ארבע אמותיו ולא זכה בכולם, - ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו?! (בתמיהה) – ואיך היה יכול להקדישם? - ויש להציע תשובה לשאלה: וקיימנוה (צריך לומר: 'וקיימונה') – וקיימו (תירצו ויישבו) אותה, במקדיש ראשון ראשון – יש להעמיד את המסופר על דוד במקרה שכל דבר ודבר שהגיע לתוך ארבע אמותיו של דוד וזכה בו היה מקדיש אותו מיד, ולכן אמר על עצמו "בעוניי", כיוון שלא זכה בכל הכסף והזהב לפני שהקדישם, אלא זכה בכל פעם רק בדבר אחד לפני שהקדישו, ומשום כך לא היה עשיר**.**

אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): מהו – מה פירוש "בְעָנְיִי" (דברי הימים א כב,יד)? שאין עשירות לפני (במקבילה בגיטין: 'בפני') מי שאמר והיה העולם (כינוי לאלוהים) – אף על פי שזכה דוד בכל הכסף והזהב לפני שהקדישם, לא היה נחשב עשיר ביחס לה', שכן כל הכסף והזהב שבעולם הם של ה', ואף שהיה עשיר, אמר על עצמו "בעוניי" משום שהיה נחשב עני**. דבר אחר** (ביאור נוסף): "בְעָנְיִי" - בעינוי (צריך לומר: 'בעינויי', וכן הוא בכתב יד ספרדי במקבילה בבבא מציעא), שהיה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים – דוד היה מתענה ולא היה אוכל, והיה מקדיש לבניין המקדש את דמי סעודתו שלא היה אוכל, וחלק אחד של הכסף והזהב שהקדיש היה מדמי הסעודות הללו, וחלק אחר של הכסף והזהב שהקדיש היה ממה שזכה בו במלחמות בימיו כאמור לעיל, ואף שהיה עשיר, אמר על עצמו "בעוניי" משום התעניות שהתענה (לפי שני הביאורים שאמר רבי אבין, הכתוב בדברי הימים הוא עדיין מקור לקביעה שארבע אמות של אדם קונות לו, אך אין צורך להשיב על שאלת רב הושעיא 'במקדיש ראשון ראשון').

מציעים קושיות ממקורות תנאיים כדי לפרוך את דברי רבי שמעון בן לקיש, ומתרצים את הקושיות בהצעת אוקימתות למקורות אלה.

התיב – השיב (הקשה) רבי יעקב בר אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס ובמקבילה בגיטין: 'קומי' – לפני) רבי שמעון בן לקיש: והתנינן: – והרי שנינו (משנה בבא מציעא א,ד): ראה את המציאה – מונחת ברשות הרבים, ונפל לו עליה – כדי לזכות בה, ולא הגביה אותה**, ובא אחר והחזיק בה** – תפס אותה בידו והגביה אותה, - זה שהחזיק בה זכה בה! – ואם כדברי רבי שמעון בן לקיש לעיל שאדם זוכה במציאה בתוך ארבע אמותיו, מדוע לא זכה במציאה זה שנפל לו עליה? והרי היתה בתוך ארבע אמותיו!

אמר ליה: – אמר לו (רבי שמעון בן לקיש): תיפתר – תתפרש (המשנה), בשלא אמר: יזכו לי ארבע אמות (מגיה הוסיף במסירה שלפנינו 'שלי', כמו שהוא בכתב יד רומי) – יש להעמיד את המשנה במקרה שזה שנפל לו על המציאה אמר שאינו רוצה לזכות בה בקניין ארבע אמות, ולכן לא זכה בה**.**

ועוד הקשה רבי יעקב בר אידי לפני רבי שמעון בן לקיש: והתני (צריך לומר: 'והתנינן', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס ובמקבילה בגיטין): – והרי שנינו (משנה פאה ד,ג): נפל לו עליה – על הפאה**,** או שפירס טליתו עליה - מעבירין – שאר העניים, אותה (צריך לומר: 'אותו', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בגיטין, וכן הוא בנוסח המשנה) ממנה – את העני מן הפאה, ונוטלים ממנו את הפאה שרצה לזכות בה**!** – ואם כדברי רבי שמעון בן לקיש לעיל שאדם זוכה במציאה בתוך ארבע אמותיו, מדוע לא זכה בפאה זה שנפל לו עליה? והרי היתה בתוך ארבע אמותיו!

אמר ליה: – אמר לו (רבי שמעון בן לקיש): עוד (גם) היא בשלא אמר: יזכו לי ארבע אמות (מגיה הוסיף במסירה שלפנינו 'שלי', כמו שהוא בכתב יד רומי) – יש להעמיד גם את המשנה הזאת במקרה שזה שנפל לו על הפאה אמר שאינו רוצה לזכות בה בקניין ארבע אמות, ולכן לא זכה בה**.**

ועוד הקשה רבי יעקב בר אידי לפני רבי שמעון בן לקיש: והתני רבי חייא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): – והרי רבי חייא שונה (ברייתא): שנים שהיו מתכתשין (רבים, מתקוטטים) על העומר – וכל אחד רצה לזכות בו לעצמו בלבד, ובא עני אחר וחטפו מלפניהן - זכה בו – זה שחטפו**!** – ואם כדברי רבי שמעון בן לקיש לעיל שאדם זוכה במציאה בתוך ארבע אמותיו, מדוע לא זכו בעומר זה השניים שהיו רבים עליו? והרי היה בתוך ארבע אמותיהם!

אמר ליה: – אמר לו (רבי שמעון בן לקיש): עוד (גם) היא בשלא אמר: יזכו לי ארבע אמות (בנוסח רש"ס ובמקבילה בגיטין בלשון רבים: 'בשלא אמרו: יזכו לנו...') – יש להעמיד גם את הברייתא הזאת במקרה שהשניים אמרו שאינם רוצים לזכות בעומר זה בקניין ארבע אמות, ולכן לא זכו בו**.**

בתוספתא פאה ב,ב שנו: שני עניים שהיו מתכתשים על העומר (ולא זכו בו), ובא עני אחד ונטלו מאחוריהם - הרי זה זכה.

במשנה גיטין ח,ב שנינו: היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו (בעלה את הגט) לה, קרוב לה (סמוך לה, שזרקו לתוך ארבע אמותיה) - מגורשת (שארבע אמות של אדם קונות לו), קרוב לו - אינה מגורשת, מחצה למחצה - מגורשת ואינה מגורשת.

אמר רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בגיטין: 'רבי יסא בשם רבי יוחנן'): זו בגיטין – הלכה זו שארבע אמות של אדם קונות לו היא רק בגיטין, ולכן אם הבעל זרק את הגט קרוב לאישה, שהגיע לתוך ארבע אמותיה - זכתה בו והיא מגורשת**, מה שאין כן במתנה** – הלכה זו אינה במתנה, ולכן אם היה עומד ברשות הרבים וזרק לו חברו מתנה, אף אם המתנה הגיעה לתוך ארבע אמותיו - לא זכה בה**.**

ומציינים שיש חידוש בשתי הדעות שנזכרו: רובה דרבי יוחנן – [ההלכה] של רבי יוחנן גדולה, ורובה דרבי שמעון בן לקיש – ו[ההלכה] של רבי שמעון בן לקיש גדולה (כלומר, ההלכה המפורשת של כל חכם היא בעלת חידוש גדול, וקול וחומר הוא לדבר הקטן ממנה).

ומפרטים את החידוש לפי כל דעה: רובה דרבי יוחנן (צריך לומר כגרסת רמב"ן בבבלי בבא מציעא י,א וריטב"א שם: 'דרבי שמעון בן לקיש') – [ההלכה] של רבי שמעון בן לקיש גדולה, - מה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחר – אין צורך באדם אחר המזכה (מקנה) את המציאה למוצא אותה, אלא המוצא זוכה בה מדעתו, - הרי הוא זוכה בה בתוך ארבע אמות – כפי שאמר לעיל רבי שמעון בן לקיש בשם אבא כהן ברדליא**, מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר** – יש צורך באדם אחר המזכה (מקנה) את המתנה למקבל אותה, והוא הנותן אותה, - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שהוא זוכה בה בתוך ארבע אמות. - רבי שמעון בן לקיש נקט בדבריו מציאה כיוון שיש בה חידוש גדול שיש בה ההלכה שארבע אמות של אדם קונות לו, וכל שכן מתנה שאין בה חידוש גדול שיש בה ההלכה הזו.

רובה דרבי שמעון בן לקיש (צריך לומר כגרסת רמב"ן: 'דרבי יוחנן') – [וההלכה] של רבי יוחנן גדולה, - מה אם מתנה שאינו זוכה בה בתוך ארבע אמות - הרי הוא זוכה בה מדעת אחר (צריך לומר כגרסת רמב"ן: 'מה אם מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר - אינו זוכה בה בתוך ארבע אמות' – כפי שאמר לעיל רבי יסא בשם רבי יוחנן), מציאה שהוא זוכה בה בתוך ארבע אמות (צריך לומר: 'מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחר') - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאינו זוכה בה בתוך ארבע אמות. - רבי יוחנן נקט בדבריו מתנה כיוון שיש בה חידוש גדול שאין בה ההלכה שארבע אמות של אדם קונות לו, וכל שכן מציאה שאין בה חידוש גדול שאין בה ההלכה הזו (ב"קורבן העדה" בגיטין וב"מיכל המים" ורידב"ז גרסו כגרסת רמב"ן).

מציעים קושיות ממקורות תנאיים כדי לפרוך את דברי רבי יוחנן, ומתרצים את הקושיות.

התיב – השיב (הקשה) רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) קומי – לפני רבי יסא: והתנינן: – והרי שנינו (משנה גיטין ח,ג): וכן לעניין הקידושין – היתה עומדת ברשות הרבים וזרק לה כסף קידושיה, קרוב לה - מקודשת**!** – הרי שגם בקידושין יש ההלכה שארבע אמות של אדם קונות לו, שלא כדברי רבי יוחנן שרק בגיטין יש ההלכה הזו!

אמר ליה: – אמר לו (רבי יסא): היא גיטין, היא קידושין – דין קידושין כדין גיטין לדברים רבים, ולכן גם בקידושין יש ההלכה שארבע אמות של אדם קונות לו**.**

ועוד הקשה רבי זעירא לפני רבי יסא: והתנינן: – והרי שנינו (משנה גיטין ח,ג): וכן לעניין החוב – כמו שהמשנה מפרשת: אמר לו – המלווה ללווה**:** "זרוק לי חובי" – המעות שאתה חייב לי**, וזרקו לו, קרוב למלווה - זכה הלווה** – אם נפלו המעות קרוב למלווה ואחר כך אבדו - פטור הלווה מלשלם**, קרוב ללווה - הלווה חייב** – אם נפלו המעות קרוב ללווה ואבדו - חייב הלווה לשלם**, מחצה למחצה - שניהם יחלוקו!** – הרי שגם בחוב יש ההלכה שארבע אמות של אדם קונות לו, שלא כדברי רבי יוחנן שרק בגיטין ובקידושין יש ההלכה הזו!

אמר ליה: – אמר לו (רבי יסא): שכֵּן אם אמר ליה (בכתב יד רומי ובמקבילה בגיטין: 'לו') – המלווה ללווה**:** "זרקיהו – זרוק את המעות שאתה חייב לי**, לים** – ויאבדו**, ויהא** – החוב מחול לך" - מחול לו – משום שבזריקה לים מחל המלווה ללווה על החוב. ובדומה למקרה זה, אם אמר המלווה ללווה: "זרוק לי חובי", וזרקו - מחול לו, משום שבזריקה מחל המלווה ללווה על החוב, אך לא משום שארבע אמות של אדם קונות לו**.**

ועוד הקשה רבי זעירא לפני רבי יסא: מעתה – אם הדברים שלפני כן נכונים (שאם אמר המלווה ללווה: זרוק לי, וזרקו - מחול לו), מתעורר קושי**, אפילו** זרקו קרוב ללוה - זכה הלוה – משום שבזריקה מחל המלווה ללווה על החוב, שהרי אמר לו: "זרוק לי חובי" סתם, ולא אמר לו שיזרוק אותו קרוב למלווה דווקא**, ותנינן:** – ושנינו (משנה גיטין ח,ג): זרקו קרוב ללוה - הלוה חייב! – הרי שאין זה משום שבזריקה מחל המלווה ללווה על החוב, אלא משום שגם בחוב יש ההלכה שארבע אמות של אדם קונות לו, שלא כדברי רבי יוחנן שרק בגיטין ובקידושין יש ההלכה הזו!

אמר לו רבי יסא: שכֵּן אם אמר ליה (בכתב יד רומי ובמקבילה בגיטין: 'לו') – המלווה ללווה**:** "זרקיהו" - עד שייכנס לרשותי (צריך לומר כמו במקבילה בגיטין: 'לרשותו' - למקומו), ואדיין (ועדיין) לא נכנס ברשותו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בגיטין: 'לרשותו') – כשאמר המלווה ללווה: "זרוק לי חובי", היתה כוונתו של המלווה שיזרוק אותו לתוך ארבע אמותיו של המלווה, ולכן רק בזריקה לתוך ארבע אמותיו של המלווה מחל המלווה ללווה על החוב, אבל אם זרקו קרוב ללווה ולא נכנס לתוך ארבע אמותיו של המלווה - אינו מחול לו**.**

אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כל אילין תתובתה – כל התשובות (הקושיות) האלה, דהוה רבי זעירא מותיב קומי רבי יסא – שהיה רבי זעירא משיב (מקשה) לפני רבי יסא (כדי לפרוך את דברי רבי יוחנן), (ו)רבי שמעון בן לקיש מותיב קומי רבי יוחנן – [היה] רבי שמעון בן לקיש משיב (מקשה) לפני רבי יוחנן, (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בגיטין: 'והוא') מקבל מיניה פתר (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס: 'ופתר') ליה באילין (צריך לומר כמו במקבילה בגיטין: 'כאילין') פיתריא – והוא (רבי יוחנן) מקבל ממנו (מסכים לרבי שמעון בן לקיש ולא דוחה אותו) ופותר (מפרש, מתרץ) לו כפתרונות האלה (כמו התירוצים שהיה רבי יסא מתרץ לרבי זעירא).

עד כאן המקבילה בירושלמי גיטין. לסוגיית קניין ארבע אמות יש מקבילה בירושלמי בבא מציעא א,ד, אך היא איננה מקבילה מדויקת לשתי המקבילות בפאה ובגיטין, השונות ממנה במבנה שלהן ובפרטים נוספים. בסוגיה זו יש סתמות בבבא מציעא שמפורשות בפאה ובגיטין בשם אמוראים: א. בפאה ובגיטין: 'רבי יונה אמר: רב הושעיא בעי:', ובבבא מציעא בסתם. ב. בפאה ובגיטין: 'התיב רבי יעקב בר אידי קומי רבי שמעון בן לקיש: ... אמר ליה:', ובבבא מציעא בסתם. בבבא מציעא אין הקושיות שהקשה רבי זעירא לפני רבי יסא והתירוצים שתירץ לו רבי יסא, וכן אין המאמר של רבי אבהו. בבבא מציעא מובאת דעתו של רבי יוחנן שבמציאה אין ההלכה שארבע אמות של אדם קונות לו. ובפאה ובגיטין מובאת על ידי רבי יסא דעתו של רבי יוחנן שהלכה זו היא בגיטין ולא במתנה, ודעתו במציאה נלמדת מדעתו במתנה. נראה שמקורה של הסוגיה הפותחת בעניין מציאה הוא בבבא מציעא על המשנה שם, ומבבא מציעא הועתקה הסוגיה לפאה ולגיטין משום שהסוגיה מביאה את המשניות בפאה ובגיטין. הסוגיה בפאה ובגיטין שונה בעריכתה מהסוגיה שלפנינו בבבא מציעא, כי הסוגיה בפאה ובגיטין היא מעריכה שונה של הירושלמי נזיקין.

בבבלי בבא מציעא י,א-ב אמרו: אמר רבי שמעון בן לקיש משום אבא כוהן ברדלא: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום. - תקינו רבנן (שאדם קונה בארבע אמותיו) דלא ניתו לאנצויי (כדי שלא יבואו בני אדם להתקוטט זה עם זה). אמר אביי: מתיב רבי חייא בר יוסף (אמורא בדור השני) פיאה (ממסכת פאה). אמר רבא: מתיב רבי יעקב בר אידי נזיקין (ממסכת נזיקין). אמר אביי: מתיב רבי חייא בר יוסף פיאה: נטל מקצת פיאה וזרק לו על השאר - אין לו בה כלום. נפל לו עליה, פרס טליתו עליה - מעבירים אותו הימנה, וכן בלקט, וכן בעומר שכחה (משנה פאה ד,ג). ואי אמרת: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום, ניקנו ליה ארבע אמות דידיה! - הכא במאי עסקינן, דלא אמר: איקני (בקניין ארבע אמות). - ואי תקון רבנן, כי לא אמר מאי הווי? (הלא היה צריך לקנות מתקנת חכמים!) - כיוון דנפל לו עליה, גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דניקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דניקני (וכיוון שהנפילה אינה מקנה לו, לכן לא קנה כלל). אמר רבא: מתיב רבי יעקב בר אידי נזיקין: ראה את המציאה ונפל לו עליה, ובא אחר והחזיק בה - זה שהחזיק בה זכה בה (משנה בבא מציעא א,ד). ואי אמרת: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום, ליקנו ליה ארבע אמות דידיה! - הכא במאי עסקינן, דלא אמר: איקני. - ואי תקון רבנן, כי לא אמר מאי הווי? - כיוון דנפל לו עליה, גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דליקני.

בבבלי אמרו שקניין ארבע אמות הוא סוג קניין שתיקנו חכמים. ובירושלמי מובא מקור בכתוב לקניין זה. הקושיה שבבבלי מביא אביי בשם רבי חייא בר יוסף אמורה בירושלמי מפי רבי יעקב בר אידי. הקושיה שבבבלי מביא רבא בשם רבי יעקב בר אידי אמורה גם בירושלמי מפי רבי יעקב בר אידי. בבבלי מוזכר בשתי הקושיות רק שם המקשה.

בבבלי גיטין עח,ב אמרו: "וכן לעניין קידושין". - אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: לגיטין אמרו ולא לדבר אחר. איתיביה רבי אבא לרבי אסי: וכן לעניין קידושין (משנה גיטין ח,ג)! - שאני התם, דכתיב: "ויצאה... והיתה" (השווה הכתוב דין קידושין ("והיתה") לדין גירושין ("ויצאה")). איתיביה: וכן לעניין החוב: אמר לו: "זרוק לי חובי", וזרקו לו, קרוב למלווה - זכה הלווה, קרוב ללווה - הלווה חייב, מחצה על מחצה - שניהם יחלוקו (משנה גיטין ח,ג)! - הכא במאי עסקינן, דאמר ליה (המלווה ללווה): "זרוק לי חובי ותיפטר". - אי הכי, מאי למימרא? (מה צורך לומר דבר זה? והרי כיוון שהתנה, הכול הולך אחר התנאי!) - דאמר ליה: "זרוק לי חובי בתורת גיטין" (שיהא בו אותו דין הקיים בגט). - ואכתי מאי למימרא? - מהו דתימא: מצי אמר ליה: "משטה אני בך", קא משמע לן (שאם אמר שיזרוק לו בתורת גיטין, חל התנאי).

לפי הבבלי הקשה רבי אבא לרבי אסי את הקושיות על רבי יוחנן, ולפי הירושלמי הקשה רבי זירא לרבי אסי את הקושיות על רבי יוחנן. בבבלי מנוסחת התשובה שבירושלמי 'היא גיטין, היא קידושין' במילים 'שאני התם, דכתיב: ויצאה והיתה'.

בבבלי גיטין סוגיה שיסודה ארץ ישראלי. אלא שמתחילת התשובה על הקושיה מהחוב התפתחה הסוגיה בבבלי גיטין בכיוון אחר וסטתה מצורתה המקורית בירושלמי. לפי הירושלמי דין חוב כדין גט וקידושין מהטעם "שכן אם אמר לו: זורקיהו לים..." ומי שאמר "זרוק לי חובי" כאילו אמר במפורש שאם יזרוק לו ויהיה קרוב למלווה - החוב מחול ללווה. וזה חידוש גדול, ואין כל מקום להקשות על זה "מאי למימרא?". אבל בבבלי תירצו שרק אם אמר לו במפורש "זרוק לי חובי ותיפטר" - החוב מחול ללווה והוא פטור מלשלם אם נפל קרוב למלווה. ועל כך הקשו "מאי למימרא?" אם אמר לו "ותיפטר". ותירצו שאמר לו: "זרוק לי חובי בתורת גיטין", והחידוש הוא שאינו יכול לומר לו "משטה אני בך" ("תורת ארץ ישראל בבבל", עמודים 230-231). • • •

משנה פיאה אין קוצרין אותה – העניים, במגלות (מגל - כלי המורכב מלהב מעוקל וידית קצרה ומשמש לקצירת תבואה), ואין עוקרין אותה בקרדומות (קרדום - כלי המורכב מידית עץ וראש ממתכת, הצד האחד של הראש מחודד ומשמש לעידור, לניכוש ולחפירה, והצד השני להב רחב ומשמש לביקוע עצים, לעידור, לסיתות אבנים ולחיתוך. - העוקר תבואה בעזרת כלי עוקר את הצמח כולו), כדי שלא יכו איש את רעהו – שלא יפגעו קשות ואף ימיתו זה את זה במגלות ובקרדומות שבידיהם, כשיבואו לבוז את הפאה ויהיו להוטים לזכות בפאה. לכן התירו לקטוף פאה רק בידיים**.**

שלוש אבעיות ביום – שלוש פעמים ביום מניחים בעלי הבתים את העניים לתלוש את הפאה בשדותיהם**: בשחר ובחצות ובמנחה** – בתשע שעות ומחצה של היום (שהוא במנחה קטנה. לא ייתכן שמדובר במנחה גדולה משום הקִרבה לזמן הקודם שהוא בחצות). רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) אומר: לא אמרו – החכמים שלושה זמנים הללו, אלא כדי שלא יפחותו – בעלי הבתים משלושת הזמנים**. רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו – בעלי הבתים על שלושת הזמנים**.**

של בית נמר – אנשי בית נמר, והוא שם מקום (בעבר הירדן המזרחי או בגליל התחתון (ראה "משנת ארץ ישראל", מסכת פאה, עמודים 159-160)) או שהוא שם משפחה, היו מלקיטין על החבל ונותנין פיאה מכל אומן (רצועת שדה, שורה ישרה בשדה) ואומן – היו מותחים חבל בגבול הקמה, קוצרים אותו אומן, ומשהעבירו את החבל לאומן השני היו העניים לוקטים מהאומן הראשון. על ידי הגבלת הקמה בחבל מנעו את העניים מללקוט מן הקמה וצמצמו את אפשרויות ההפרעה לקוצרים. רוחבו של האומן היה קבוע בקירוב ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 215). • • •

תלמוד זמני לקיטת הפאה וטעמי נתינתה בסוף השדה במשנה שנינו: "שלוש אבעיות ביום".

שואלים: מהו – מה פירוש אבעיות?

ומשיבים: אכזן (צריך לומר: 'אֲבַזָּן', וכן הוא בפירוש ריבמ"ץ למשנתנו) – בזיזות, השחתות ('אבזן' היא צורת ריבוי של שם עצם במשקל אַקְטָלָה מן השורש בז"ז, אֲבַזָּה, שמשמעו 'בזיזה, ביעור'. לקיטת הפאה נקראת בזיזה, ראה משנה לעיל ד,א-ב: "לבוז" (ראה "מדקדוקי ירושלמי", "תרביץ" ו, עמודים 38-39). - בכתב יד רומי: 'אבין', והוא שיבוש מן 'אבזן'), ומציעים פסוק כסימוכין לפירוש המילה: כמה דתימר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'דתמר' = דאת אמר): – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בנבואה על חורבן ארץ אדום): "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו!" (עובדיה א,ו) – האויב הבא על אדום יחפש או יחשוף ויגלה או ישחית כל אוצרותיהם החבויים של בני אדום. - המילה "אבעיות" היא מהשורש בע"י כמו המילה "נבעו" ומשמעו השחתה וביזה (לפי הכתוב המקביל בירמיהו מט,י: "חָשַׂפְתִּי אֶת עֵשָׂו, גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו", "נחפשו" = נחשפו בשיכול אותיות, ו"נבעו" = נתגלו, נחשפו. לפי השורש בע"י בארמית, "נבעו" = נחפשו, נתבקשו. אבל לפי הירושלמי כאן, "נבעו" = נשחתו, נבזזו).

המגיה במסירה שלפנינו תיקן את המילה הלא מובנת 'אכזן' ל'אמר רבי בון' (בעקבות הטעות בכתב יד רומי 'אבין' (אבון, בון)), אבל סימן את קו המחיקה יותר מדי כך שנמחקה גם המילה 'כמה', אבל תיקון זה קלקול הוא (הקדמה לתלמוד ירושלמי מהדורת האקדמיה ללשון העברית, עמוד מג, הערה 26).

השורש בע"י במשמע בע"ר מפתיע בנדירותו. בע"י מזדמן בנוסח קומראן ובנוסח שומרון לדין המבעה (דין ביעור השדה בשמות כב,ד). בספרות חז"ל מוזכר השורש בע"י בשני הקשרים. הוא מופיע במשנה בראש מסכת בבא קמא: "ארבעה אבות נזיקים: השור והבור והמבעה וההבער", ובמקורות המקבילים בספרות חז"ל. השם מבעה שבמשנה מקורו כנראה בנוסח "כי יבעה" בשמות כב,ד. השורש בע"י מופיע במשנה פאה ד,ה: "שלוש אבעיות ביום". הקשרן של ההיקרויות מצביע על המשמע 'ליחוך, השחתה, ביעור וביזה', ואין בהן כל רמז למשמע 'חיפוש, בקשה'. בע"י 'רצה וביקש' הנפוץ בארמית ובע"י 'ליחך והשחית' העברי הם שני שורשים עצמאיים שווי אותיות אך שוני משמעות ("בע"ר ובע"י בעברית ובארמית", "מגילות" י, עמודים 149-161).

במשנה שנינו: "בשחר, בחצות ובמנחה".

מביאים ברייתא: בשחר מפני המניקות – הנשים העניות שמניקות את ילדיהן הקטנים סמוך לשחר ולאחר מכן ילדיהן ישנים והן פנויות ללקט פאה**, ובחצות מפני התינוקות** – העניים הקטנים שמאחרים לקום בבוקר ומגיעים לשדה רק בחצות היום**, ובמנחה מפני הנמושות** – העניים הזקנים שמגיעים לשדה רק במנחה**.**

במשנה שנינו: "רבן (שמעון בן) גמליאל אומר: לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו".

ואם רצה להוסיף - מוסיף – בעל הבית רשאי להוסיף על שלושת הזמנים ולקבוע עוד זמנים אחרים לעניים שיבואו ליטול פאה**.**

במשנה שנינו: "רבי עקיבה אומר: לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו".

הא (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) – אבל אם רצה לפחות - אינו פוחת – בעל הבית אינו רשאי לפחות משלושת הזמנים ולקבוע שלא יבואו העניים אלא פעמיים או פעם אחת ביום (הגר"א מחק את המילה 'אינו', וכן הוא בריבמ"ץ. גם בתלמוד הירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית סומנה מילה זו כיתירה).

במשנה שנינו: "של בית נמר היו מלקיטין אותה (בנוסח המשנה אין מילה זו) עם (בנוסח המשנה: 'על') החבל ונותנין פיאה מכל אומן ואומן".

מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אבא שאול (תנא בדור השלישי והרביעי) אומר: מזכירין אותן – את אנשי בית נמר, לגנאי ומזכירין אותן לשבח – כמפורש להלן**. מזכירין אותן לגניי, שהיו נותנין פיאה אחד ממאה** – והרי שנינו שלא יפחות פאה מאחד משישים בשדה (על ידי סימון האומנים בחבלים היה הקציר שיטתי מאוד, ורק כמות זעומה של שיבולים שבגבול האומנים נשארה בלתי קצורה ונתנוה כפאה ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 215), ומזכירין אותן לשבח, שהיו מלקיטין אותן (בכתב יד רומי אין מילה זו) עם החבל ונותנין פיאה מכל אומן ואומן – ועל ידי כך היתה פאה מזומנת לעניים בכל שעה שהיו באים לשדה, ולא היו נאלצים להמתין לשעות הקבועות ללקיטת הפאה או עד לסיום הקצירה בשדה כולה**.**

ומציעים ברייתא המיוחסת לחכם נקוב שֵׁם: תני – שונה [התנא] בשם רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי): מפני חמשה דברים (צריך להוסיף: 'אמרו', כמו בכתב יד רומי) לא יתן אדם פיאה אלא בסוף שדהו – ולא באיזה מקום בשדהו שירצה**: מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני הרמאין, ומפני מראית העין** – הברייתא מפרשת להלן את הדברים האלה**, ומשום שאמרה תורה: "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ"** (ויקרא יט,ט) – אתם אסורים לקצור את קצה שדכם לגמרי עד שלא יישאר ממנה כלום. ומכאן משמע שאדם צריך להניח פאה בסוף הקצירה בקצה שדהו**.**

מפני גזל עניים - כיצד? שלא יראה אדם – בעל השדה, את השעה פנויה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'שעה פנויה', בלי 'את ה-') – שעה שאין עניים בשדה, וייתן פאה באותה שעה, ויאמר לקרובו עני: "בוא וטול לך את הפיאה" – ועל ידי כך יגזול את שאר העניים**.**

מפני ביטול עניים - כיצד? שלא יהו עניים יושבין ומשמרין (ממתינים) כל היום ואומרים: "עכשיו הוא נותן פיאה, עכשיו הוא נותן פיאה" – משום שאינם יודעים מתי בעל השדה נותן פאה בשדהו, ועל ידי כך יבטלו את זמנם (כפילות הביטוי 'עכשיו הוא נותן' מבטאת את הציפייה המתמשכת של העניים בהמתנה לבעל השדה שייתן פאה), אלא – כיוון שאמרו חכמים שלא ייתן אדם פאה אלא בסוף שדהו, ילכו – העניים, וילקטו – פאה, בשדה אחרת, ויבואו – ללקט פאה בשדה זו, בשעת הכילוי – בשעת סוף הקצירה, כשבעל השדה נותן פאה**.**

מפני הרמאין - כיצד? שלא יאמר (צריך להוסיף: 'אדם', כמו בכתב יד רומי) – בעל השדה**:** "כבר נתתי", ויהא בורר את היפה ומוציא את הרע – יש רמאים שלא ייתנו כלל פאה ויאמרו שכבר נתנו, ואי אפשר לברר את הדבר, אבל כיוון שאמרו חכמים שלא ייתן אדם פאה אלא בסוף שדהו, אם לא ייתן פאה ויאמר שכבר נתן, אפשר לברר את הדבר. ויש רמאים שיבחרו את החלק הטוב שבשדה לעצמם ויניחו את החלק הרע פאה לעניים (זהו טעם למה צריך להניח פאה בסוף הקצירה בקצה השדה, שאם יוכל להניח בסוף הקצירה בכל מקום שירצה, יקצור מקודם את היפה ויניחנו לעצמו, וישאיר לעניים רק את הרע, ולפיכך חייבוהו לתת במקום אחד בקצה שדהו ("תוספתא כפשוטה")).

מפני מראית העין (מה שעין הבריות רואה) - כיצד? שלא יהו העוברים והשבים – שאינם רואים פאה בשדה, ואינם יודעים שכבר נטלו העניים את הפאה, אומרים: "ראו היאך (איך) קצר איש פלוני שדהו ולא הניח פיאה לעניים" – לכן, כדי שלא יחשדו בבעל השדה שלא הניח פאה בשדהו, אמרו חכמים שלא ייתן אדם פאה אלא בסוף שדהו, וכשהעוברים והשבים אינם רואים פאה בסוף השדה, הם סוברים שכבר נטלו העניים את הפאה**.**

ומשום שאמרה תורה: "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ" (ויקרא יט,ט).

בתוספתא פאה א,ו שנו: אמר רבי שמעון: מפני ארבעה דברים (בכתב יד אחד נוסף 'אמרה תורה') לא ייתן אדם פיאה אלא בסוף שדהו: מפני גזל העניים, ומפני ביטול / בֵּטֶל העניים, ומפני מראית העין, ומפני הרמאים. מפני גזל העניים - כיצד? שלא יראה שעה שאין שם אדם ויאמר לעני מודעתו (קרובו): "בוא וטול לך פיאה זו". ומפני ביטול / בטל העניים - כיצד? שלא יהו עניים יושבים ומשמרים כל היום ואומרים: "עכשיו הוא נותן פיאה, עכשיו הוא נותן פיאה", אלא מתוך שנותנה בסוף הולך ועושה מלאכתו ובא ונוטלה באחרונה. ומפני מראית העין - כיצד? שלא יהו עוברים ושבים אומרים: "ראו היאך פלוני קצר את שדהו ולא הניח ממנו פיאה", שכך כתוב בתורה / שהרי אמרה תורה: "לא תכלה פאת שדך" וגו' (ויקרא יט,ט). ומפני הרמאים - כיצד? שלא יאמרו: "כבר נתננו". דבר אחר: שלא יניח את היפה וייתן מן הרע.

בספרא "קדושים" פרשה א נאמר: וכן היה רבי שמעון אומר בשביל ארבעה דברים אמרו: לא ייתן אדם פיאה אלא בסוף שדהו: מפני גזל עניים, ומפני ביטול / בטל עניים, ומפני מראית העין, ומשום שאמרה תורה: "לא תכלה פאת שדך". מפני גזל עניים - כיצד? שלא יראה אדם שעה פנויה ויאמר לקרובו העני: "בוא וטול לך את הפיאה". מפני ביטול / בטל עניים - כיצד? שלא יהו העניים יושבים ומשמרים כל היום ואומרים: "עכשיו הוא נותן פיאה, עכשיו הוא נותן פיאה", אלא ילכו וילקטו בשדה אחרת ויבואו בשעת הכילוי. מפני מראית העין - כיצד? שלא יהו העוברים והשבים אומרים "ראו היאך קצר איש פלוני את שדהו ולא הניח פיאה לעניים". ומשום שאמרה תורה: "לא תכלה פאת שדך".

בבבלי שבת כג,א-ב אמרו: תניא: אמר רבי שמעון: בשביל ארבעה דברים אמרה תורה: יניח אדם פיאה בסוף שדהו: מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני החשד, ומשום "לא תכלה". מפני גזל עניים - שלא יראה בעל הבית שעה פנויה, ויאמר לקרובו עני: הרי זו פיאה. ומפני ביטול עניים - שלא יהו עניים יושבים ומשמרים: "עכשיו מניח בעל הבית פיאה, עכשיו מניח בעל הבית פיאה". ומפני חשד - שלא יהיו עוברים ושבים אומרים: תבוא מארה לפלוני שלא הניח פיאה בשדהו. ומשום "לא תכלה".

אטו כולהו לאו משום "לא תכלה" נינהו? (הרי הטעמים האלה באו להסביר מדוע אמרה תורה "לא תכלה", ואין לכלול את "משום 'לא תכלה'" כאחד מן הטעמים!) - אלא אמר רבא: מפני הרמאים (רבא מגיה את הברייתא ומתקן "מפני הרמאים" במקום "משום 'לא תכלה'").

הברייתא בירושלמי היא הרכבת נוסחי הספרא והתוספתא, ולפיכך גרסו בה 'מפני חמישה דברים'. לפי התוספתא לא הובא הפסוק "לא תכלה" אלא בפי העוברים והשבים שיאמרו שבעל הבית עבר עליו. אבל בספרא ובירושלמי ובבבלי הגרסה: "ומשום שאמרה תורה: לא תכלה", וזהו טעם נוסף, ולפיכך מנו בירושלמי חמישה דברים ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמודים 130-131).

בספרא הגרסה בראש הברייתא היא: "בשביל ארבעה דברים אמרו (החכמים): לא ייתן אדם פיאה אלא בסוף שדהו" וכו'. ואילו בתוספתא נאמר אומנם בראש הברייתא כמו שאמרו בבבלי: "אמרה תורה", אלא שבסוף נאמר שם "ומפני הרמאים" במקום "ומשום לא תכלה" שבבבלי. לשתיהן, לספרא ולתוספתא, אין מקום לקושיית הבבלי. בתוספתא אין "ומשום לא תכלה", ואת הספרא יש לפרש, שמשום שאמרה תורה: "לא תכלה פאת שדך לקצור", הצריכו החכמים להניח פיאה בסוף שדהו. הקושיה היא רק לגרסת הבבלי, וגרסתו מורכבת משתי גרסאות מנוגדות, מגרסות הספרא והתוספתא. הרישא "אמרה תורה" באה מגרסת הברייתא שבתוספתא, והסיפא "ומשום לא תכלה" מגרסת הברייתא שבספרא. בצורה זו אין להולמה כלל, ובא רבא ותיקנה, כמו שהיא בתוספתא, שצריך לומר "ומפני הרמאים" במקום "ומשום לא תכלה". גם הברייתא בירושלמי מורכבת מן הגרסאות המנוגדות שבספרא ובתוספתא, אלא שלא כמו הבבלי אינה סותרת את עצמה. היא עיבדה ושינתה את המקורות, צירפה יחד את הטעם "מפני הרמאים" שבתוספתא עם הטעם "משום שאמרה תורה: לא תכלה פאת שדך" שבספרא, וציטטה את רבי שמעון שאמר: "מפני חמישה דברים לא ייתן אדם פיאה אלא בסוף שדהו" וכו' ("מקורות ומסורות", מועד א, עמוד עא). • • •

משנה נכרי שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר - פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה – לפי שגוי אינו בכלל "ובקוצרכם" (ויקרא יט,ט) שכתוב בלקט ובפאה, ואינו בכלל "קצירך" (דברים כד,יט) שכתוב בשכחה**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) מחייב בשכחה, שאין השכחה אלא בשעת העימור – בשעה שאוסף את העומרים לעשות מהם גדיש (משנה להלן ה,ח), וכיוון שכבר נתגייר בשעת העימור, לכן אם שכח עומר בשדהו - חייב להניחו לעניים**.**

תלמוד שכחה בגוי שקצר והתגייר ופאה בשותפות עם גוי מקשים: יאות אמר רבי יודה – יפה אומר רבי יהודה (דבריו מובנים, שיטתו נראית נכונה, שגוי שקצר את שדהו והתגייר חייב בשכחה בשעת העימור). אבל מה טעמון דרבנין? – [ו]מה טעמם של החכמים? (מה טעמו של התנא הראשון במשנה החלוק על רבי יהודה, שגוי שקצר את שדהו והתגייר פטור מן השכחה בשעת העימור?)

ומתרצים בהצעת פסוק עם דרשתו: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים); רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): כתוב – במתנות עניים**: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ"** (דברים כד,יט) – אם אחרי קצירת התבואה תשכח עומר בשדה ולא תביא אותו אל הגורן, אסור לחזור לקחת אותו, אלא יש להשאיר אותו בשדה כדי שיוכל עני לקחת אותו; ויש לדרוש מן הכתוב: - ושכחת קמה (ר"ש וריבמ"ץ גורסים: 'זו שכחת קמה'. אבל ייתכן שוי"ו זו היא וי"ו הפירוש (הקדמה לתלמוד ירושלמי מהדורת האקדמיה ללשון העברית, עמוד מג, הערה 28). - הגרסה בהבאת הירושלמי ברא"ש וברשב"א: 'כתוב: "וְשָׁכַחְתָּ" - קמה, "וְשָׁכַחְתָּ" - עומר' (כך נראה שיש לקרוא), ובנוסח רש"ס: '"ושכחת עומר בשדה"- וְשָׁכַחְתָּ" - עומר, "וְשָׁכַחְתָּ" - קמה') – גם קמה שנשכחה דינה כעומר שנשכח, שיש להניחה לעניים (המילה "בשדך" מיותרת, שהיה די לכתוב "כי תקצור קצירך ושכחת עומר בשדה", ולכן דורשים שהמילה "ושכחת" מוסבת גם אל האמור לפניה: "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת", כלומר, שתשכח מלקצור, ומכאן שגם אם שכח מלקצור קמה הוא בכלל שכחה. - גם בבבלי סוטה מה,א למדו מכתוב זה שכחת קמה). והואיל והכתוב מדבר בשכחת עומר וגם בשכחת קמה, יש לנו להשוות את שני הדברים: את שיש לו שכחת קמה - יש לו שכחת עמרין – מי שחייב בשכחת קמה, אף בשכחת עומר הוא חייב**,** אבל את שאין לו שכחת קמה - אין לו שכחת עמרין – גר זה שלא נתחייב בשכחת קמה, שהרי בשעת הקצירה היה עדיין גוי, אף בשכחת עומר אינו חייב. זה טעמו של התנא הראשון במשנה, שגוי שקצר את שדהו והתגייר פטור מן השכחה בשעת העימור**.**

ומביאים ברייתא: ישראל וגוי שהיו שותפין בקמה, חלקו של ישראל - חייב – בפאה**, וחלקו של גוי - פטור** – מן הפאה**.**

ומציינים: רבי חזקיה אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי): במחלוקת – שותפות עם גוי בעניין פאה שנויה במחלוקת תנאים, והדין שבברייתא אינו לדברי הכול אלא רק לפי התנא הראשון בברייתא שבתוספתא. אבל לפי רבי שמעון בברייתא שבתוספתא, אף חלקו של ישראל פטור מן הפאה (מחלוקת דומה יש בתוספתא להלן ג,יב בעניין עוללות בכרם).

בתוספתא פאה ב,ט שנו: ישראל וגוי שהיו שותפים בקמה, חלקו של ישראל - חייב, וחלקו של גוי - פטור. רבי שמעון אומר: ישראל וגוי שהיו שותפים בקמה - פטור מן הפיאה.

בספרא "קדושים" פרשה א נאמר: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: "שדך" ולא שותף עם הגוי.

גם בבבלי חולין קלה,ב מיעטו שותפות עם גוי בעניין פאה מ"שדך". • • •

משנה הקדיש קמה ופדה קמה – כשהיא עדיין קמה, לפני הקצירה, - חייב – בלקט ובשכחה ובפאה, שבשעת הקצירה לא היתה של הקדש. אבל קמת הקדש פטורה, לפי שאין הקדש בכלל "ובקוצרכם", "קצירך", הקדיש עמרים ופדה עמרים – אחרי העימור, - חייב – בלקט ובשכחה ובפאה, שבשעת הקצירה ובשעת העימור לא היו של הקדש**,** הקדיש קמה ופדה עמרים - פטורה, שבשעת חובתה היתה פטורה – שבשעת הקצירה היתה הקמה של הקדש, ואף בשעת העימור היו העומרים של הקדש**.**

כיוצא בו (כדומה לו, כמוהו), המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות – קודם שבאו לשעה שחלה עליהם חובת תרומה ומעשר, ופדיין – קודם שבאו לעונת המעשרות, - חייבין, הקדישם משבאו לעונת מעשרות ופדיין - חייבין, הקדישן עד שלא נגמרו – מלאכתם למעשר, וגמרן הגיזבר – של ההקדש, ואחר כך פדיין - פטורין, שבשעת חובתן היו פטורין. • • •

תלמוד מעשרות בפירות שהקדישם ופדאם במשנה חלה ג,ג שנינו: הקדישה (האישה) עיסתה עד שלא גילגלה (את העיסה) ופדייתה (ואחר כך גלגלה (לאחר הלישה מגלגלים את העיסה, והגלגול הוא גמר הלישה)) - חייבת, הקדישתה משגילגלה ופדייתה - חייבת (שבשעת הגלגול היתה העיסה של הדיוט), הקדישתה עד שלא גילגלה וגילגלה הגיזבר ואחר כך פדייתה - פטורה, שבשעת חובתה (בשעת הגלגול) היתה פטורה (שהיתה של הקדש). ושם ג,ד שנינו: כיוצא בו, המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדיין - חייבין, משבאו לעונת המעשרות ופדיין - חייבין, הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגיזבר ואחר כך פדיין - פטורין, שבשעת חובתן היו פטורין. כאן התחלת מקבילה בירושלמי חלה ג,ד.

מציעים קושיה: ולמה תניתה (במקבילה: 'תנינתה' - שנינו אותה) תרין זימנין? – ולמה שנה אותה [התנא] שתי פעמים? (למה נשנתה ההלכה של "המקדיש פירותיו..." פעמיים, אחת במשנה פאה ד,ח ואחת במשנה חלה ג,ד?)

ומתרצים: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי. - במקבילה: 'רבי חונה') אמר בשם רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) שאמר בשם בר פדיה (רבי יהודה בר פדיה (בר פדא), אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אחת למירוח ואחת לשליש – החכמים קבעו בפירות (כלל יבול השדה, כולל פירות האילן וגידולי שדה) שני זמנים לעניין חיובם במעשרות (ראה מסכת מעשרות פרק א): הזמן הראשון הוא תחילת הבשלתם בעודם במחובר, שהוא בתבואה משהביאה שליש גידולה, ומהזמן הזה אסור לאכול ממנה אכילת קבע עד שיפריש ממנה תרומה ומעשר, אבל מותר לאכול ממנה אכילת עראי מבלי לעשר. והזמן השני הוא גמר מלאכתם למעשרות, שהוא בתבואה לאחר מירוח הכרי בגורן, ומהזמן הזה אסור לאכול ממנה אפילו אכילת ארעי עד שיפריש ממנה תרומה ומעשר. - הלכה אחת של "המקדיש פירותיו..." עוסקת בעניין הזמן הראשון, ועונת המעשרות האמורה בה היא תחילת הבשלתם של הפירות שהוא בתבואה הבאת שליש, ובאה הלכה זו ללמד, שתבואה שהוקדשה ונפדתה קודם שהביאה שליש או שהוקדשה לאחר שהביאה שליש ונפדתה - חייבת במעשרות, אבל אם הוקדשה לפני שהביאה שליש והביאה שליש כשהיתה בידי גזבר ההקדש ואחר כך נפדתה - פטורה ממעשרות. וההלכה השנייה של "המקדיש פירותיו..." עוסקת בעניין הזמן השני, ועונת המעשרות האמורה בה היא גמר מלאכתם של הפירות למעשרות שהוא בתבואה מירוח, ובאה הלכה זו ללמד, שתבואה שהוקדשה ונפדתה קודם מירוח או שהוקדשה לאחר מירוח ונפדתה - חייבת במעשרות, אבל אם הוקדשה לפני מירוח ומירחה גזבר ההקדש ואחר כך נפדתה - פטורה ממעשרות. לכן נשנתה ההלכה של "המקדיש פירותיו..." פעמיים, אחת בפאה ואחת בחלה (הלשון "עונת המעשרות" שבתחילת שתי ההלכות הוא בכל מקום הזמן הראשון, והלשון "...עד שלא נגמרו, וגמרן..." שבסוף שתי ההלכות מובנו גמר מלאכתם למעשרות שהוא הזמן השני. לכן יש קושי לפרש שהלכה אחת עוסקת בעניין הזמן הראשון והלכה שנייה עוסקת בעניין הזמן השני, וכבר התקשו בכך מפרשי המשנה).

רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) וחבריא – רבי בא והחברים (אין מדובר במחלוקת ממש, אלא הם משלימים זה את זה). חבריא אמרי (צריך לומר: 'אמרין', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה): – החברים אומרים: אחת למירוח ואחת לשליש – כאמור לעיל, אלא שלא אמרו החברים בפירוש איזו הלכה של "המקדיש פירותיו..." עוסקת בעניין הזמן השני שהוא מירוח, ואיזו הלכה של "המקדיש פירותיו..." עוסקת בעניין הזמן הראשון שהוא הבאת שליש**. רבי בא מפרש** – אומר בפירוש**: בחלה למירוח ובפיאה בשליש** (צריך לומר: 'לשליש', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה) – ההלכה של "המקדיש פירותיו..." שבמסכת חלה עוסקת בעניין הזמן השני שהוא מירוח, וההלכה של "המקדיש פירותיו..." שבמסכת פאה עוסקת בעניין הזמן הראשון שהוא הבאת שליש**.**

וקובעים: מתניתא דרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – המשנה [היא] של רבי עקיבה (המשנה הסתמית של "המקדיש פירותיו..." שבמסכת פאה תואמת לשיטתו של רבי עקיבה), ומציעים את תוכן שיטתו של רבי עקיבה: דרבי עקיבה אמר – אומר**: אחר שליש הראשון את** (אתה) מהלך – בעניין עונת המעשרות הולכים לפי מי שברשותו הביאה התבואה שליש ראשון, שאם הביאה שליש ברשותו של החייב במעשרות ואחר כך היתה ברשותו של הפטור ממעשרות - חייבת במעשרות, ואם הביאה שליש ברשותו של הפטור ממעשרות ואחר כך היתה ברשותו של החייב במעשרות - פטורה ממעשרות. ולכן, אם הוקדשה התבואה לפני שהביאה שליש והביאה שליש כשהיתה בידי גזבר ההקדש ואחר כך נפדתה - פטורה ממעשרות**.**

ומציעים מקור לדבריו של רבי עקיבה: דאיתפלגון – שנחלקו (תנאים בברייתא): שדה שהביאה שליש לפני גוי ולקחה ממנו ישראל – אם קנה ישראל מגוי שדה ובה פירות שהגיעו לעונת המעשרות, כגון תבואה שהביאה שליש, - רבי עקיבה אומר: (צריך להוסיף כמו במקבילה: 'התוספת -') פטור – רבי עקיבה סבור, ששני השלישים שגדלו ברשות ישראל עד לגורנם למעשרות - פטורים ממעשרות, שהם נגררים אחרי השליש הראשון שהיה ברשות גוי, שעיקר גדילת התבואה הוא מן הנביטה ועד לסיום השליש הראשון**, וחכמים אומרים: בתוספת** (צריך לומר כמו במקבילה: 'התוספת') - חייב – החכמים חולקים על רבי עקיבה וסבורים, ששני השלישים שגדלו ברשות ישראל - חייבים במעשרות, שעיקר יצירת הזרע נעשתה לאחר השליש הראשון. הרי שאם הוקדשה התבואה לפני שהביאה שליש והביאה שליש כשהיתה בידי גזבר ההקדש ואחר כך נפדתה, לדעת רבי עקיבה כל התבואה פטורה ממעשרות, ולדעת החכמים רק השליש הראשון שגדל ברשות ההקדש פטור ממעשרות (ברייתא זו מובאת בירושלמי מעשרות ה,ה. מחלוקת דומה בין רבי עקיבה והחכמים בעניין ישראל שלקח שדה מגוי בסוריא יש בתוספתא מעשרות ג,יד ובבבלי חולין קלו,א, אלא שבבבלי הדעות מהופכות. - כאן הוצעה מחלוקת תנאים, אף שרק דעה אחת במחלוקת שייכת לעניין, מפני שדעה זו נמסרה בבית המדרש עם הדעה החולקת עליה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 112)).

ושואלים: מיי כדון? – מה היא עכשיו? (עכשיו שנחלקו תנאים, האם המשנה תואמת רק את שיטתו של רבי עקיבה, או שמא היא תואמת גם את שיטתם של החכמים?)

ומשיבים בהצעת שתי אפשרויות פרשניות: תיפתר – תתפרש (המשנה), (צריך להוסיף כמו במקבילה: 'או') כרבי עקיבה במירוח (יש למחוק מילה זו. ובמקבילה 'במחלוקת', ויש למחוק מילה זו) – כאמור לעיל**, וכדברי** (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס ובמקבילה: 'או כדברי') הכל בקוצר מיד – במקרה שהתבואה שהביאה שליש כשהיתה בידי גזבר ההקדש נקצרה מיד לאחר שנפדתה, ולא הוסיפה התבואה וגדלה בידי מי שפדאה, שאף לדעת החכמים החולקים על רבי עקיבה פטורה ממעשרות (השגירו במקבילה את המילה 'במחלוקת' מן הביטוי 'על דעתיה דרבי במחלוקת, על דעתיה דרבי דברי הכל', או מהביטוי 'רבי אמר במחלוקת, רבי אמר דברי הכל', או מביטוי דומה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 10, הערות 56-57)).

עד כאן המקבילה בירושלמי חלה. • • •

משנה מי שליקט את הפיאה ואמר: "הרי זה – מה שליקטתי, לאיש פלוני עני" - רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: זכה לו – לאותו עני מה שליקט**. וחכמים אומרים: יתננה לעני שנמצא ראשון** – שלא זכה לאותו עני שהתכוון לזכות לו**.**

הלקט והשכחה והפיאה של הנכרי – שנתן לעניים מתבואתו לשם לקט ושכחה ופאה, אף על פי שהוא פטור, חייב במעשרות – כדין כל תבואה, ואילו לקט ושכחה ופאה של ישראל פטורים מן המעשרות**, אלא אם כן הבקיר** – שנתן הגוי לעניים מתבואתו משום הפקר, שהוא פטור מן המעשרות**.** • • •

תלמוד אדם זוכה לחברו בפאה ובמציאה במשנה שנינו: "מי שליקט את הפיאה ואמר: הרי זה לאיש פלוני עני - רבי אליעזר אומר: זכה לו. וחכמים אומרים: יתננה לעני שנמצא ראשון".

מצמצמים את תחולתה של מחלוקת התנאים: רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אומר: בבעל הבית עשיר נחלקו – רבי אליעזר והחכמים במשנתנו נחלקו במקרה שעשיר, שאינו זכאי ללקט פאה, ליקט פאה בשביל איש פלוני עני, שלדעת החכמים, מכיוון שאינו יכול לזכות לעצמו, אינו יכול לזכות לאותו עני**, אבל בבעל הבית עני** – במקרה שעני, שהוא זכאי ללקט פאה, ליקט פאה בשביל איש פלוני עני, - מאחר שהוא ראוי ליטול – פאה לעצמו, זָכֶה – לאותו עני שהתכוון לזכות לו אף לדעת החכמים, ואין מחלוקת במקרה הזה (בעל הבית בהקשר לפאה הוא בעל השדה עצמו, אך בעניין הנידון כאן אין הבדל בין בעל השדה ובין כל אדם, אלא שבעל השדה עני ראוי ליטול פאה לעצמו רק בשדה אחר ולא בשדהו, ואף על פי כן הוא זוכה לעני אחר בפאה שהניח בשדהו. וראה מפרשי המשנה ומפרשי הירושלמי והראשונים על הבבלי).

בבבלי בבא מציעא ט,ב אמרו: תנן התם: מי שליקט את הפאה ואמר: "הרי זו לפלוני עני" - רבי אליעזר אומר: זכה לו, וחכמים אומרים: ייתננה לעני הנמצא ראשון. - אמר עולא אמר רבי יהושע בן לוי: מחלוקת מעשיר לעני (עשיר שליקט פאה לזכות לעני), דרבי אליעזר סבר: אמרינן תרי מגו - מגו דאי בעי מפקר להו לנכסיה והווי עני וחזי ליה (הפאה), השתא נמי (בעודו עשיר) חזי ליה, ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ורבנן סברי: חד מגו - אמרינן, תרי מגו - לא אמרינן. אבל מעני לעני (עני שליקט פאה לזכות לעני) - דברי הכול זכה לו, מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.

בבבלי מובא המאמר של רבי יהושע בן לוי על ידי עולא, משום שעולא הביא את תורת ארץ ישראל לבבל.

רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר (רבי אלעזר, אמורא בדור השני): אדם זָכֶה לחבירו במציאה (מגיה מחק במסירה שלפנינו מימרה זו. מימרה זו ישנה גם בכתב יד רומי) – אדם יכול לזכות בשביל חברו במציאה שהוא מוצא**.**

ומציעים קשר בין דברי אמוראים המבוסס על עיקרון הלכתי דומה: (אמר רבי זעירא) רבי לעזר (לחבירו) (המילים המוסגרות יתירות ואינן בכתב יד רומי, והן כנראה אשגרה מלעיל או מלהלן) ורבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ורבי יהושע בן לוי שלשתן אמרו דבר אחד – הלכו באותה שיטה, שאדם זוכה בשביל חברו במה שהוא זוכה לעצמו, כמפורט להלן**.**

רבי לעזר - מציעים מקור לדברי האמורא: דאמר רבי זעירא בשם רבי לעזר: אדם זכה לחבירו במציאה.

רבי יוחנן - מציעים מקור לדברי האמורא: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה בבא מציעא א,ה): מציאת בנו ובתו הקטנים, ועבדו ושפחתו הכנענים – שאינם יהודים**, מציאת אשתו - הרי אֵילּוּ שלו** – של אביהם או של בעליהם**. מציאת בנו ובתו הגדולים, ועבדו ושפחתו העברים, מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן לה כתובתה** – את הכסף שהתחייב בשטר הכתובה לתת לה אם יגרשנה, וכל זמן שלא פרע לה את כתובתה, עדיין הוא חייב במזונותיה, - הרי אֵילּוּ שלהן. ואמר רבי יוחנן: בשאינן טפולין (מחוברים) (צריך להוסיף: 'לאביהן', כמו בכתב יד רומי ובמימרה המקבילה בירושלמי בבא מציעא א,ה וכתובות ו,א) – מציאת הבנים הגדולים היא שלהם רק במקרה שאינם ניזונים משל אביהם**, אבל אם היו טפולין לאביהן** – במקרה שהבנים הגדולים ניזונים משל אביהם, - מציאתן שלו – של אביהם. מכאן שלרבי יוחנן אדם זוכה בשביל חברו במה שהוא זוכה לעצמו, שכן הבנים הגדולים זוכים בשביל אביהם במה שהם זוכים לעצמם**.**

רבי יהושע בן לוי - מציעים מקור לדברי האמורא: דרבי יהושע בן לוי אמר: בבעל הבית עשיר נחלקו – התנאים במשנתנו**, אבל בבעל הבית עני - מאחר שהוא ראוי ליטול זכה** – בשביל אותו עני לדברי הכול. מכאן שלרבי יהושע בן לוי אדם זוכה בשביל חברו במה שהוא זוכה לעצמו**.**

בבבלי בבא מציעא יב,ב אמרו: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא גדול - גדול ממש, ולא קטן - קטן ממש. אלא: גדול וסמוך על שולחן אביו - זהו קטן (ומציאתו לאביו), קטן ואינו סמוך על שולחן אביו - זהו גדול (ומציאתו לעצמו).

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: השוכר את הפועל לעשות עמו בכל מלאכה – שיאמר לו בעל הבית לעשות, ולא פירש איזו מלאכה יעשה עימו, - מציאה של בעל הבית – המציאה שהפועל מוצא בשעה שהוא עושה מלאכה עם בעל הבית היא של בעל הבית, משום שאף זה הוא בכלל כל המלאכה שהוא עושה עימו**.**

ומציעים תמיהה על האמור לפני כן: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בעי – שואל (מקשה על דברי הברייתא): רצה – הפועל, לחזור – שלא רצה לעשות את המלאכה שהתחייב לעשות, אפילו התחיל במלאכה, - חוזר בו – רשאי לחזור בו**, ואת אמר:** – ואתה אומר: מציאה של בעל הבית?! – הדין, שאם רצה הפועל לחזור - חוזר בו, סותר את האמור בברייתא, שמציאת הפועל של בעל הבית, שכן הפועל יכול לחזור בו כשהוא מוצא מציאה ולזכות בה לעצמו כיוון שלא ייחשב כפועל!

רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר: רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מקשי – מקשה**: מה צורכה לההיא דאמר** – מה צורך [יש] ל[קושיה] ההיא שאומר רבי שמעון בן לקיש? – אף שהפועל יכול לחזור בו, בכל זאת לא יהא אלא כאחר, והרי אדם זוכה לחברו במציאה כאמור לעיל, ולכן אין להקשות על דברי הברייתא כמו שמקשה רבי שמעון בן לקיש! (יש כאן לשון כבוד, שאין הקושיה של רבי שמעון בן לקיש קושיה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 970, הערה 708)) - ולא נן (אין לגרוס מילה זו, ואינה בכתב יד רומי) שמיע דמר – ולא שמע (רבי יסא) שאומר רבי יעקב בר אחא: איתפלגון – נחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר: אדם זוכה לחבירו במציאה. ריש לקיש אמר: אין אדם זוכה לחבירו במציאה?! (בתמיהה) – הרי שלדעת רבי שמעון בן לקיש אין הפועל יכול לזכות בשביל בעל הבית במציאה שהוא מוצא, ולכן הקושיה של רבי שמעון בן לקיש על הברייתא קושיה, שלא כרבי יסא! (כך פירש ב"נתיבות ירושלים" לירושלמי בבא מציעא א,ה)

בירושלמי בבא מציעא א,ה אמרו: ריש לקיש אמר: אין אדם זוכה לחבירו במציאה. - אמר רבי [לא (= הילא)]: לא דמר / אמר רבי שמעון [בן לקיש] אכן / הכין (לא שאמר כך), אלא דקשי ליה (אין לגרוס מילה זו) על הדא דתני (אלא שהקשה על [הברייתא] הזאת ששונה) רבי הושעיה: השוכר את הפועל לעשות עמו בכל מלאכה - מציאתו לבעל הבית. [עליה:] אמר ריש לקיש: אדם שיש לו רשות לחזור בו, תהא מציאתו לרבו?!

לפי הירושלמי בבא מציעא לא אמרה ("אין אדם זוכה לחבירו במציאה") ריש לקיש כלל וכלל. אבל לפי הירושלמי פאה אמרה ריש לקיש ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 281).

בבבלי בבא מציעא יב,ב אמרו: תניא: מציאת פועל לעצמו (ולא לבעל הבית שהפועל עושה עימו מלאכה). במה דברים אמורים? בזמן שאמר לו בעל הבית: "נכש עימי היום", "עדור עימי היום". אבל אמר לו: "עשה עימי מלאכה היום" (ולא פירש שיעשה עימו מלאכה מסוימת) - מציאתו לבעל הבית.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי מעשר שני ה,ט.

מציעים מחלוקת אמוראים (בעניין אדם זוכה לחברו): רבי רדיפה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) (צריך להוסיף: 'אמר', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה): איתפלגון – נחלקו רבי יונה ורבי יוסי (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: הראוי ליטול זָכֶה – אדם יכול לקבל דבר מאדם אחר ולזַכּות אותו בשביל חברו, אם הוא יכול לקבל דבר זה מאדם אחר ולזכות אותו בשביל עצמו**, וחרנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: הראוי ליתן זָכֶה – אדם יכול לקבל דבר מאדם אחר ולזכות אותו בשביל חברו, אם הוא יכול לתת דבר זה משלו ולזכות אותו בשביל חברו**.**

ומפרטים : מן דמר: – מי שאומר: הראוי ליטול זכה - כל שכן ליתן – בוודאי ובוודאי שאדם יכול לקבל דבר מאדם אחר ולזכות אותו בשביל חברו, אם הוא יכול לתת דבר זה משלו ולזכות אותו בשביל חברו**. מאן דמר:** – [ו]מי שאומר: הראוי ליתן זכה - הא – אבל ליטול לא – אדם אינו יכול לקבל דבר מאדם אחר ולזכות אותו בשביל חברו, אם הוא יכול לקבל דבר זה מאדם אחר ולזכות אותו בשביל עצמו**.**

ומציעים קושיה על דברי אמורא שהובאו לפני כן המבוססת על משנה: מתניתא פליגא על מאן דאמר: – המשנה חלוקה על מי שאומר: הראוי ליטול זכה! דתנינן (צריך להוסיף: 'תמן', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס): – ששנינו שם (משנה גיטין א,ו): האומר – לשליח**:** "תן גט זה לאשתי" – שאמר הבעל לשליח שיזכה בגט זה לאשתו (ירושלמי גיטין א,ו), - ומסבירים: שכֵּן הוא ראוי לקבל גט בתו – אף שהשליח אינו יכול לקבל גט ולזכות אותו בשביל עצמו, שכן השליח הוא איש, ואין הוא אישה שיכולה לקבל גט ולזכות אותו בשביל עצמה אם היא נשואה או ארוסה, ואם כן, לכאורה אף מי שאינו ראוי ליטול זוכה לאחר, מכל מקום, כיוון שאיש שהשיא את בתו כשהיא קטנה או שאירס את בתו כשהיא נערה יכול לקבל את גיטה מבעלה ולזכות בו, לכן השליח יכול לקבל גט מהבעל ולזַכּות אותו בשביל אשתו של הבעל**;** - ושנינו במשנה שם בהמשכה: ו"שטר שיחרור זה לעבדי" – שאמר האדון לשליח שיזכה בשטר שחרור זה לעבדו (ירושלמי גיטין א,ו), - ומסבירים: שכֵּן הוא ראוי לקבל שטר שיחרורו – אף שהשליח אינו יכול לקבל שטר שחרור ולזכות אותו בשביל עצמו, אם השליח הוא בן חורין ואינו עבד, ואם כן, לכאורה אף מי שאינו ראוי ליטול זוכה לאחר, מכל מקום, המדובר במקרה שהשליח עצמו הוא עבד, שהוא יכול לקבל את שטר שחרורו מאדונו ולזכות בו, ולכן השליח יכול לקבל שטר שחרור מהאדון ולזַכּות אותו בשביל עבדו של האדון**.**

(ומציעים משנה נוספת: ותנינן: – ושנינו (משנה גיטין ו,א): האומר – לשליח: "התקבל – קבל גט זה לאשתי", או: "הולך גט זה לאשתי" – ששלח הבעל את הגט לאשתו על ידי שליח**, אם רצה** – הבעל להחזיר – את הגט לידו קודם שהגיע הגט לידה, [- יחזיר – יכול הוא להחזיר**. האשה שאמרה** – לשליח**:** "התקבל לי גטי" – ששלחה האישה שליח שיקבל את הגט מיד בעלה**, אם רצה** – הבעל להחזיר -] לא יחזיר – אינו יכול להחזיר, מפני שיד השליח כיד האישה, וכשמסר הבעל את הגט ליד השליח, הרי הוא כאילו הגיע הגט ליד האישה (רש"ל מחק 'ותנינן' במקבילה במעשר שני וכנראה גם בפאה (ראה "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 611, הערה 1480). ואכן נראה שאין לגרוס את המשנה גיטין ו,א המוצעת כאן, והתמיהה להלן מתייחסת למשנה גיטין א,ו. - נראה שהירושלמי במקורו הביא כאן (אחרי המילים 'שכֵּן הוא ראוי לקבל שטר שיחרורו') רק את המילים 'אם רצה להחזיר בשניהם - יחזיר', שהן המשך הצעת המשנה גיטין א,ו, אלא שבטעות גרסו כאן 'אם רצה להחזיר - לא יחזיר' בהשמטת המילה 'בשניהם', ובשל כך הציעו מעתיקי הירושלמי לפני המילים האלו את המשנה גיטין ו,א שבסיום חלקה השני יש המילים האלו. לחלופין, אפשר שבטעות גרסו כאן 'אם רצה להחזיר - יחזיר' בהשמטת המילה 'בשניהם', כמו שהוא במקבילה, ובשל כך הציעו מעתיקי הירושלמי לפני המילים האלו את המשנה גיטין ו,א שבסיום חלקה הראשון יש המילים האלו).)

ויש לתמוה: והעבד ראוי הוא להוליך את הגט?! – מלשון המשנה גיטין א,ו משמע שהיא עוסקת במקרה אחד שאדם אמר לאותו שליח לתת גט לאשתו ושטר שחרור לעבדו, שכן המילה "תן" מוסבת על גט וגם על שטר שחרור, וכיוון שמוסבר לעיל לדעת מי שאומר שהראוי ליטול זכה שבשטר שחרור השליח עצמו הוא עבד, הרי שהוא אותו השליח גם בגט, כיוון שמקרה אחד הוא, והדבר תמוה, שכן עבד אינו ראוי להיות שליח של הבעל לתת גט לאשתו!

ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות חדשה: פתר לה – פותר (האמורא שעליו הקשו מפרש) אותה (את המשנה), לצדדין הא (צריך לומר: 'היא', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה) מתניתא – לצדדים היא המשנה (החלקים השונים של המשנה גיטין א,ו מתייחסים למקרים שונים. חלק אחד של המשנה מתייחס למקרה שאדם אמר לשליח לתת גט לאשתו, ובמקרה הזה השליח אינו עבד, וחלק שני של המשנה מתייחס למקרה אחר שאדם אמר לשליח לתת שטר שחרור לעבדו, ובמקרה הזה השליח הוא עבד).

ומציעים קושיה על דברי אמורא שהובאו לפני כן המבוססת על משנה: [מתניתא] (מילה זו נשמטה משום שהיא זהה למילה שלפניה. המילה הושלמה כמו בנוסח רש"ס ובמקבילה) פליגא על מאן דאמר: – המשנה חלוקה על מי שאומר: הראוי ליתן (צריך לומר: 'ליטול', כמו שהגיהו ב"שדה יהושע" וב"פני משה" והגר"א) זכה! דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה מעשר שני ה,ט): מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו – ולא הפריש מהם מעשרות, והגיעה שעת הביעור, צריך לקראות להם שם – לעשרם בקריאת שם בלבד בלי הפרשה, ולזכות את התרומה והמעשר לבעליהם, כמעשה שלהלן, ומעשר שני בזמן הזה יירקב בכל מקום שהוא**. מעשה ברבן גמליאל** (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) והזקנים שהיו באים בספינה, אמר רבן גמליאל: "עישור – מעשר ראשון, שאני עתיד למוד – למדוד ולהפריש מן הפירות שיש לי בבית, נתון ליהושע – בן חנניה (מגדולי התנאים בדור השני), שהיה לוי, ותרומה כבר נתן**, ומקומו** – של המעשר, מושכר לו – ליהושע, וקונה את המעשר אגב הקרקע**; עישור אחד** (בכתב יד אחד של המשנה: 'אחר') – מעשר עני, שאני עתיד למוד נתון לעקיבה – בן יוסף (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים), שיזכה בו לעניים, ומקומו מושכר לו". - ויש לתמוה: ורבי עקיבה ראוי הוא ליטול?! – הרי רבי עקיבה לא היה יכול לקבל מעשר עני מאדם אחר ולזכות אותו בשביל עצמו, שכן לא היה עני, ואם כן, כיצד היה יכול לקבל מעשר עני מרבן גמליאל ולזַכּות אותו בשביל עניים? אלא מכאן שאדם יכול לקבל דבר מאדם אחר ולזַכּות אותו בשביל חברו, אף אם אינו יכול לקבל דבר זה מאדם אחר ולזכות אותו בשביל עצמו!

ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתא: פתר לה – פותר (האמורא שעליו הקשו מפרש) אותה (את המשנה), עד שלא העשיר – המעשה ברבן גמליאל והזקנים היה לפני שהעשיר רבי עקיבה, וכיוון שבשעת המעשה היה עני והיה יכול לקבל מעשר עני מאדם אחר ולזַכּות אותו בשביל עצמו, לכן היה יכול לקבל מעשר עני מרבן גמליאל ולזכות אותו בשביל עניים**.**

ומציעים תירוץ חלופי המבוסס על אוקימתא: ואפילו תימא (צריך לומר: 'תימר', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה): – ואפילו תאמר: משהעשיר – המעשה ברבן גמליאל והזקנים היה אחרי שהעשיר רבי עקיבה (כמסופר בבבלי נדרים נ,א), תיפתר – תתפרש (המשנה), בשהיה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'שהיה') פרנס – רבי עקיבה היה גבאי עניים**, ויד הפרנס כיד העני** – יד הפרנס משמשת כיד העניים לעניין זכייה, וכשנתן רבן גמליאל לרבי עקיבה מעשר עני, הרי הוא כאילו הגיע המעשר ליד העניים**.**

ומציעים היסק מדברי אמורא: מילתיה דרבי יהושע בן לוי (צריך להוסיף: 'אמרה', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס ובמקבילה): – דבריו של רבי יהושע בן לוי אומרים: הראוי ליטול זכה, דרבי יהושע בן לוי אמר: בבעל הבית עשיר מחלוקת – רבי אליעזר והחכמים במשנתנו נחלקו במקרה שעשיר, שאינו זכאי ללקט פאה, ליקט פאה בשביל איש פלוני עני, שלדעת החכמים, מכיוון שאינו יכול לזכות לעצמו, אינו יכול לזכות לאותו עני**, אבל** בבעל הבית עני – במקרה שעני, שהוא זכאי ללקט פאה, ליקט פאה בשביל איש פלוני עני, - מתוך שראוי (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מאחר שהוא ראוי', כמו לעיל) ליטול – פאה לעצמו, זכה – לאותו עני שהתכוון לזכות לו אף לדעת החכמים, ואין מחלוקת במקרה הזה. הרי שיש להסיק מדברי רבי יהושע בן לוי שדעת החכמים היא כמי שאומר שהראוי ליטול זכה (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'ליטול זכה' לעיל עד 'ליטול זכה' כאן, ומגיה השלים כמו בכתב יד רומי ובמקבילה).

עד כאן המקבילה בירושלמי מעשר שני. מקור המקבילה בפאה, שכן הסוגיה כאן עוסקת בזכיית אדם לחברו, ומכאן הועתקה המקבילה למעשר שני בשל הבאת המשנה שם. על פי רוב 'דתנינן תמן' מציע משניות ממקומות אחרים, אולם בירושלמי מעשר שני הוא מציע את המשנה המקומית. הדבר נובע מכך שבמעשר שני העברה מפאה, שבו אין מדובר במשנה המקומית, ועל כן מוצדק לומר בו 'דתנינן תמן' (על פי "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 146).

בדברי רבי יהושע בן לוי בירושלמי אין זכר של "מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה", ובהמשך הדיון נראה שדברי רבי יהושע בן לוי "מאחר שהוא ראוי ליטול זכה" הובנו בסוגיה הירושלמית לא על יסוד "מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה". יש גם לציין, שהמושג "מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה" אינו נזכר בכלל בירושלמי. מאמרו של רבי יהושע בן לוי נמסר והובן בבבלי על יסוד התפתחות מאוחרת של המושג הבבלי "מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה", וההבדל בין הירושלמי ובין הבבלי אינו הבדל של לשון וסגנון בלבד, אלא הבדל עקרוני בתוכנו וביסודו של המאמר. למסקנה זו יש יסוד בסוגיה הירושלמית: "מתניתא פליגא על מאן דאמר: הראוי ליטול זכה! דתנינן: תן גט זה לאשתי - שכן ראוי לקבל גט בתו; ושטר שיחרור זה לעבדי - שכן הוא ראוי לקבל שטר שיחרורו". הירושלמי מקשה על מי שאמר "הראוי ליטול זכה" מן המשנה "תן גט זה לאשתי", שהרי השליח אינו יכול לזכות בגט לעצמו, ומתרץ: "שכן ראוי לקבל גט בתו", לאמור: ייתכן שהשליח תהיה לו זכות כזאת בגט של בתו. וכן במה ששנינו "ושטר שיחרור זה לעבדי" - המדובר במקרה שהיה השליח עצמו עבד, וראוי הוא לקבל גט שחרור של עצמו מרבו שלו. נמצא, שמי שאמר "הראוי ליטול זכה" אינו מתכוון שהוא עצמו יוכל לזכות בדבר שביחס אליו הוא נעשה עכשיו שליח, אלא בדעתו לומר, שכתנאי לשליחות דרוש שתוכל להיות לשליח זכות ביחס לדבר זה, זיקה אליו, ודי בכך. והירושלמי ממשיך אחר כך: "מילתיה דרבי יהושע בן לוי אמרה: הראוי ליטול זכה". מכאן יוצא, שגם רבי יהושע בן לוי, הסובר לדעת הירושלמי כמאן דאמר "הראוי ליטול זכה", אף הוא נתכוון לומר: כיוון שיש לאדם זכות בפאה בכלל, הוא יכול לזכות גם לעני אחר. ועניין זה דומה לגט, אין הוא יכול לזכות בגט זה, אבל יש לו אפשרות לזכות בגט בכלל (בגט בתו). כך יש להבין מאמר זה, ולא, כפי שהובן בבבלי, מפני שהיה יכול לזכות בפאה זו שליקט. על יסוד הדברים האלה נוכל להבין גם שינוי אחר שחל במאמרו של רבי יהושע בן לוי. לפי הירושלמי רבי יהושע בן לוי אמר: "בבעל הבית עשיר מחלוקת, אבל בעל הבית עני...". ואילו בבבלי אין זכר לבעל הבית, אלא "מחלוקת מעשיר לעני... אבל מעני לעני..." - אדם סתם שאינו בעל השדה, שבבעל השדה אין לומר "מגו דזכי לנפשיה", שאף עני מוזהר הוא שלא ללקוט פאה משדהו (רש"י). כל זה נכון לפי הבבלי, המסביר את דברי רבי יהושע בן לוי על יסוד "מגו דזכי לנפשיה...", ולכן נשמט במאמר שבבבלי עניין בעל הבית עשיר או בעל הבית עני. אבל לפי המאמר המקורי, כפי שנמסר בירושלמי, אין הבדל אם המלקט הוא בעל הבית או לא. אפילו בעל הבית, אם הוא עני, יש לו זכות בפאה בכלל, והוא נחשב "ראוי ליטול", אף על פי שבפאה זו שליקט משדהו לא היה יכול לזכות לעצמו ("לצורתם המקורית של מאמרי אמוראי ארץ ישראל הראשונים", "תרביץ" כו, עמודים 357-360. - וראה "תורת ארץ ישראל בבבל", עמודים 143-150). • • • הלקט והפאה של גוי חייב במעשרות במשנה שנינו: "הלקט והשכחה והפיאה של נכרי חייב במעשרות, אלא אם כן הבקיר".

רבי ירמיה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'רבי חזקיה' - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי חזקיה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'רבי ירמיה' - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כמאן דאמר: – כמי שאומר (משנתנו היא כדעת האומר): יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו – את הגידול שגדל בקרקע של גוי בארץ ישראל, מן המעשרות – גוי שקנה קרקע בארץ ישראל פטר אותה מן המצוות התלויות בארץ, ופירות שדהו של גוי בארץ ישראל שהגיעו ליד ישראל פטורים ממעשרות מן התורה, אבל חייבים מדברי חכמים, וכמו כן, פירותיו של הגוי פטורים ממתנות עניים, ולכן הלקט והשכחה והפאה של גוי הם כשאר פירותיו שחייבים במעשרות מדברי חכמים; וכמו כן, הפקרו של גוי יש לו דין הפקר, ואם הפקיר הגוי את פירותיו - פטורים ממעשרות, ולכן משנתנו ("הלקט והשכחה והפיאה של נכרי חייב במעשרות, אלא אם כן הבקיר") היא כדעת האומר שיש קניין לגוי לפטור ממעשרות**, ברם כמאן דאמר:** – אבל כמי שאומר: אין קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות – פירות שדהו של גוי בארץ ישראל שהגיעו ליד ישראל חייבים במעשרות מן התורה, וכמו כן, פירותיו של הגוי חייבים במתנות עניים, ולכן הלקט והשכחה והפאה של גוי פטורים ממעשרות, כדין לקט ושכחה ופאה של ישראל; וכמו כן, הפקרו של גוי אין לו דין הפקר, ולכן - אפילו הבקירו (הפקירו) חייב – אפילו הפקיר הגוי את פירותיו - חייבים במעשרות, ולכן משנתנו ("הלקט והשכחה והפיאה של נכרי חייב במעשרות, אלא אם כן הבקיר") אינה כדעת האומר שאין קניין לגוי לפטור ממעשרות**.**

רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי יוחנן: כמאן דאמר: – כמי שאומר (משנתנו היא כדעת האומר): אין קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות – פירות שדהו של גוי בארץ ישראל שהגיעו ליד ישראל חייבים במעשרות מן התורה, אבל פירותיו של הגוי פטורים ממתנות עניים, ולכן הלקט והשכחה והפאה של גוי הם כשאר פירותיו שחייבים במעשרות, ולכן משנתנו ("הלקט והשכחה והפיאה של נכרי חייב במעשרות") היא כדעת האומר שאין קניין לגוי לפטור ממעשרות**, ברם כמאן דאמר:** – אבל כמי שאומר: יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות – פירות שדהו של גוי בארץ ישראל שהגיעו ליד ישראל פטורים ממעשרות מן התורה, אבל חייבים מדברי חכמים, וכמו כן, פירותיו של הגוי פטורים ממתנות עניים, ואף שהלקט והשכחה והפאה של גוי הם כשאר פירותיו שחייבים במעשרות מדברי חכמים, אבל - קֹל (קֻלָּה) היקילו חכמים בליקוטין – חכמים הקלו בהלכה של לקט ושכחה ופאה, ולכן הלקט והשכחה והפאה של גוי פטורים ממעשרות מדברי חכמים, ולכן משנתנו ("הלקט והשכחה והפיאה של נכרי חייב במעשרות") אינה כדעת האומר שיש קניין לגוי לפטור ממעשרות**.**

ומציעים קושיה: רבי לעזר (אמורא בדור השני) שאל – הקשה**: ואֵין לו קניין נכסים?!** (בתמיהה) – הרי, אף לדעת האומר שאין קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות, יש לגוי קניין נכסים, שהפירות הם קניין ממוני של הגוי, אף שאין בכוח קניינו לפטור מן המעשרות (כך אמרו בשם רבי אלעזר בירושלמי דמאי ה,ט וגיטין ד,ט), וכיוון שיש לגוי קניין נכסים, הפקרו הפקר! - הקושיה של רבי אלעזר מוסבת על המימרה של רבי יוסי בשם רבי יוחנן, וראה להלן הסברנו לקושיה.

ומציעים עניין חדש הנוגע לקושיה: לא על הדא איתאמרת אלא על הדא – לא על [מימרה] זאת נאמרה אלא על [מימרה] זאת (הקושיה של רבי אלעזר אינה מוסבת על המימרה של רבי יוסי בשם רבי יוחנן אלא על המימרה של רבי ירמיה בשם רבי יוחנן, כמוצע בהמשך). רבי חזקיה אמר בשם רבי ירמיה שאמר בשם רבי יוחנן: כמאן דאמר: – כמי שאומר: יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות, ברם כמאן דמר: – אבל כמי שאומר: אין קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות - עליה – על המימרה של רבי ירמיה בשם רבי יוחנן, רבי לעזר שאיל (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'שאל') – הקשה**: ואֵין לו קניין נכסים?!** (בתמיהה) – הרי יש לגוי קניין נכסים, אף שאין קניין לגוי לפטור מן המעשרות, ולכן הפקרו של גוי יש לו דין הפקר, ואם הפקיר הגוי את פירותיו - פטורים ממעשרות, שלא כרבי ירמיה בשם רבי יוחנן שאמר שאפילו הפקיר חייב!

רבי חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): אף קדמייתא על (צריך לומר: 'אף על קדמייתא') דרבי יוסי מקשי – גם על [המימרה] הראשונה של רבי יוסי [הוא] מקשה (הקושיה של רבי אלעזר חוזרת גם על המסורת הראשונה של רבי יוסי בשם רבי יוחנן. ויפה ניסחו כך, שרבי אלעזר לא הקשה על רבי יוסי ב' (בן הדור הרביעי), אלא על דברי רבי יוחנן כפי שנמסרו על ידי רבי יוסי. ייתכן שהסוגיה פתחה במימרה של רבי יוסי בשם רבי יוחנן, ויש למחוק את המסורת שלפניה שנמסרה על ידי רבי ירמיה בשם רבי יוחנן, והיא הועברה (לתחילת הסוגיה) מלקמן (מ-'...אלא על הדא. רבי חזקיה, רבי ירמיה בשם רבי יוחנן...') ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 163, הערות 1509-1510)), דרבי יוסי אמר בשם רבי יוחנן: כמאן דאמר: – כמי שאומר: אין קיניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות, ברם כמאן דאמר: – אבל כמי שאומר: יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות - עליה – על המימרה של רבי יוסי בשם רבי יוחנן, רבי אלעזר שאל – הקשה**: ואֵין לו קניין נכסים?!** (בתמיהה) – הרי יש לגוי קניין נכסים, אף שאין קניין לגוי לפטור מן המעשרות, ולכן הפקרו של גוי יש לו דין הפקר, ואם הפקיר הגוי את פירותיו - פטורים ממעשרות, ולכן לא רק דברי משנתנו "הלקט והשכחה והפיאה של נכרי חייב במעשרות" הם כדעת האומר שאין קניין לגוי לפטור ממעשרות, כמו שאמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן, אלא גם דברי משנתנו "אלא אם כן הבקיר" הם כדעת האומר כך! (הקושיה של רבי אלעזר, שמוסבת מעיקרה על המימרה של רבי יוסי בשם רבי יוחנן, מוסבת לפי סתם התלמוד ('לא על הדא...') על המימרה של רבי ירמיה בשם רבי יוחנן, ולפי רבי פינחס היא מוסבת על שתי המימרות) • • •

משנה המשנה מתחילה לעסוק בדיני לקט.

הקוצר מחזיק בידו האחת מגל, ובידו השנייה אוסף אגודת שיבולים וחותך אותה במגל.

אי זה הוא לקט – שנאמר עליו: "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט,ט-י; כג,כב)? הנושר – הנופל לארץ, בשעת הקצירה – אבל הנופל לאחר הקצירה אינו לקט והוא של בעל השדה**.**

היה קוצר, קצר מלא ידו – במגל**, תלש מלא קומצו** – או שלא קצר במגל אלא תלש בידו מלוא הקומץ (התולש תבואה ביד עוקר את הצמח כולו), הכהו קוץ – לאחר שקצר או שתלש, ונפל מידו לארץ - הרי זה של בעל הבית – של בעל השדה, לפי שלא נפל בשעת הקצירה אלא לאחריה**.**

תוך היד – תלש בידו ונפלה שיבולת מתוך ידו לארץ, ותוך המגל – או שקצר במגל ונפלה שיבולת מתוך המגל לארץ ולא תפסה בידו, - לעניים – לפי שנפלה בשעת הקצירה**; אחר היד** – תלש בידו והיכה באחורי ידו בשיבולת ונפלה, ואחר המגל – או שקצר במגל והיכה באחורי המגל בשיבולת ונפלה, - לבעל הבית – שלא התכוון לקוצרה ולא נפלה בשעת הקצירה (כך יש מפרשים את המשנה, ובירושלמי נחלקו אמוראים ופירשו את המשנה באופן אחר); ראש היד וראש המגל – נגע בשיבולת בראשי אצבעותיו או בראש המגל ונפלה, ונמצא שלא נפלה לא מתוך היד או מתוך המגל ולא מאחר היד או מאחר המגל, - רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) אומר: לעניים, רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: לבעל הבית. • • • משנה חוררי הנמלים – שנמצאות בהם שיבולים, שבתוך הקמה – בשטח שעדיין לא קצרו שם, - הרי הן של בעל הבית – שאין לקט אלא הנושר בשעת הקצירה**; ושלאחר הקוצרים** – בשטח שכבר קצרו שם, - העליונים – השיבולים שבחורים שהן למעלה, לעניים – שמן הסתם גררון הנמלים מן הלקט**, והתחתונים** – השיבולים שבחורים שהן למטה, לבעל הבית – שאנו אומרים שלפני הקצירה גררון הנמלים מן הקמה**. רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: הכל – כל השיבולים שבחורים שבשטח שכבר קצרו שם, לעניים, שספק לקט לקט – בספק לקט מחמירים ואומרים שדינו כלקט**.** • • •

תלמוד איזה הוא לקט? במשנה שנינו: "אי זה הוא לקט? הנושר בשעת הקצירה".

מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט**"** (ויקרא יט,ט) – אל תחזור ללקט את השיבולים שנשרו על הקרקע בשעת הקצירה**,** ולא כל (מילה זו יתירה ואינה בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) הקוצר בידו – אין חיוב לקט אלא בקצירה במגל וכן בעקירה במעצד ובתלישה ביד, ולא בקטיפה ביד (הקוצר בידו הוא מקטף ולא תולש, שהוא לפעמים עוקר עם השורש, אבל התולש חייב בלקט ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 140)).

ומציעים קביעה העולה מתוך השוואה: ודכוותיה (בכתב יד רומי: 'ודכוותה'): – ושכמותה: "וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט**"** (ויקרא יט,כ) – אל תחזור ללקט את הפירות שנשרו על הקרקע בשעת הבצירה**,** ולא הפורט בידו – אין חיוב פרט אלא כשהוא תולש מהגפן את כל האשכול, ולא כשהוא מלקט בידו מן האשכול שבגפן גרגר גרגר (למשמעות זו של המילה "פורט" ראה משנה מעשרות ב,ו ו-ג,ט), שלמדים דין פרט מדין לקט, שכשם שבלקט הוא בדרך קצירה, כך גם בפרט הוא בדרך בצירה**.**

בתוספתא פאה ב,יד שנו: אי זהו לקט? - זה הנושר בשעת הקצירה ובשעת התלישה (ואפילו תלש דבר שדרכו להיקצר). רבי יוסה אומר: אין לקט אלא הנושר בשעת הקצירה בלבד, שנאמר: "ולקט קצירך לא תלקט" (ויקרא יט,ט). בספרא "קדושים" פרשה א נאמר: "ולקט קצירך" - לא לקט קיטוף. בירושלמי פאה ג,ג אמרו: "ולקט קצירך" - ולא לקט קיטוף.

לתנא קמא בברייתא שבתוספתא יש לקט גם בתלישה, ותלישה לחוד וקטיפה לחוד ("תוספתא כפשוטה").

במשנה שנינו: "תוך היד ותוך המגל - לעניים; אחר היד ואחר המגל - לבעל הבית".

מציעים מחלוקת אמוראים: רב כהנא ורב תחליפא (אמוראים בדור השלישי והרביעי) – נחלקו שני החכמים (בפירוש המשנה). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: תוך היד ותוך המגל – הנושר מתוך שניהם, מתוך היד וגם מתוך המגל, כלומר, הנופל מתוך השיבולים שהקוצר אוחז בידו האחת וקוצרן במגל שבידו השנייה - הרי זה לעניים; אבל אחר היד או אחר המגל, כלומר, הנושר אחר היד ואפילו תוך המגל, או אחר המגל ואפילו תוך היד - הרי זה לבעל הבית (לדעה זו, "תוך היד ותוך המגל" הוא מקרה אחד, ו"אחר היד ואחר המגל" הוא שני מקרים), וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: תוך היד ואפילו לאחר המגל – הנושר מתוך היד ואפילו אחר המגל, או הנושר מתוך המגל ואפילו אחר היד - הרי זה לעניים, והנושר אחר היד ואחר המגל - הרי זה לבעל הבית (לדעה זו, "תוך היד ותוך המגל" הוא שני מקרים, ו"אחר היד ואחר המגל" הוא מקרה אחד).

בכתב יד אחד של המשנה: "תוך היד ותוך המגל... אחר היד ואחר המגל...". לפי זה, לדעת חכם אחד, ו' של "ותוך המגל" היא ו' החיבור ו-ו' של "ואחר המגל" היא במקום "או", ולדעת החכם האחר, ו' של "ותוך המגל" היא במקום "או" ו-ו' של "ואחר המגל" היא ו' החיבור. בשני כתבי יד של המשנה: "תוך היד תוך המגל... אחר היד אחר המגל...". לפי זה, לדעת חכם אחד, "תוך המגל" משמעו "ותוך המגל", ו"אחר המגל" משמעו "או אחר המגל", ולדעת החכם האחר, "תוך המגל" משמעו "או תוך המגל", ו"אחר המגל" משמעו "ואחר המגל". • • •

תלמוד חורי הנמלים וספק לקט במשנה שנינו: "ושלאחר הקוצרים - העליונים לעניים, והתחתונים לבעל הבית".

מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: רבי (צריך לומר: 'רב', כמו בכתב יד רומי) יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם רבי (מילה זו יתירה ואינה בכתב יד רומי) שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): העליונים לעניים - בלבנים – במקרה שהשיבולים העליונות שבחורי הנמלים הן שיבולים בשלות שצבען לבן (על שמן נקרא שדה הדגן "שדה לבן"), שמן הסתם גררון הנמלים ממה שנפל בשעת הקצירה (כי אין קוצרים את התבואה אלא כשהבשילה), ולכן הן של העניים, שמא מן הלקט גררון**, והתחתונים לבעל הבית - בירוקין** – במקרה שהשיבולים התחתונות שבחורי הנמלים הן שיבולים שטרם הבשילו וצבען ירוק, שוודאי נתלשו לפני הקצירה או שקרסמו אותן הנמלים לפני הקצירה, ולכן הן של בעל השדה. הרי שהדבר תלוי בצבע השיבולים, ונקטה המשנה עליונים ותחתונים משום שבדרך כלל הלבנים הם העליונים והירוקים הם התחתונים**.** • • • במשנה שנינו: "רבי מאיר אומר: הכל לעניים, שספק לקט לקט".

מסבירים את טעמו של רבי מאיר: שאי איפשר לגורן לצאת בלא ירוקין – מן הנמנע הוא שלא יהיו בתבואה שנקצרה גם שיבולים ירוקות, ומשום כך גם השיבולים התחתונות (שבדרך כלל הן ירוקות) שבחורי הנמלים הן בכלל הספק שמא מן הלקט גררון הנמלים, ולכן הכול לעניים (אבל לדעת החכמים החלוקים על רבי מאיר, אין ספק כלל לגבי השיבולים התחתונות, שוודאי גררון הנמלים מן הקמה).

ומזהים את החכם הקובע את הקביעה התנאית עלומת השֵׁם: אמר רבי יהודה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'רבי יוחנן' - גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): דרבי יהודה בן חגרא (תנא בדור הרביעי) היא – של רבי יהודה בן חגרא היא (הקביעה שספק לקט לקט היא לפי דעת התנא הזה), ומציעים ברייתא התומכת בזיהוי המוצע: דתני: – ששונה [התנא]: גר שנתגייר והיתה לו קמה, נקצרת עד שלא נתגייר - פטור – ממתנות עניים, כיוון שבשעת קצירתה היתה הקמה עדיין של גוי**, משנתגייר** – נקצרה לאחר שנתגייר, - חייב – במתנות עניים, ככל אדם מישראל**, ואם ספק** – האם נקצרה לפני שהתגייר או לאחר שהתגייר, - פטור. רבי יהודה בן חגרא מחייב – מפני שלדעתו ספק מתנות עניים לעניים**.**

ודוחים את הזיהוי: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: דברי הכל היא – הקביעה שספק לקט לקט נכונה לפי כל החכמים, גם לדעת התנא שחלוק על רבי יהודה בן חגרא בעניין גר שנתגייר, כיוון שלדעתו הספק בגר שנתגייר שונה מהספק בישראל**. ישראל שעיקרו חייב** – במתנות עניים, - ספיקו חייב – במתנות עניים, ולכן גם לדעתו ספק לקט של ישראל לקט**, וגוי שעיקרו פטור** – ממתנות עניים, - ספיקו פטור – ממתנות עניים, ולכן לדעתו גר שנתגייר והיתה לו קמה, אם ספק מתי נקצרה - פטור**.**

אמר רבי יוחנן: כך היה רבי מאיר משיב את רבי יהודה בן חגרא: אין את (אתה) מודה לי שספק לקט לקט?! (בתמיהה) - רבי שמעון בן לקיש אמר**: כך היה משיב רבי מאיר את חכמים: אין אתם מודין לי שספק לקט לקט?!** (בתמיהה) – הכלל אצלנו: אין משיבים לאדם דבר שאינו מודה בו (ירושלמי שקלים א,ד). מכלל זה יוצא, שהחכמים החלוקים על רבי מאיר במשנתנו מודים אף הם שספק לקט לקט, ולכן חקר התלמוד מי הם חכמים אלה. ואמר רבי יוחנן שחכמים אלה הם רבי יהודה בן חגרא, ששמענו אותו בברייתא שמחייב את קמת הגר המסופקת במתנות עניים. ואילו רבי שמעון בן לקיש סובר שחכמים אלה כוללים גם את בני מחלוקתו של רבי יהודה בן חגרא באותה ברייתא, שלא פטרו מן הספק אלא קמת הגר, אבל אף הם מודים שספק לקט של ישראל לקט, מכיוון שעיקרו חייב. ולפי זה פירשו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, כל אחד לשיטתו, כלפי מי מכוונים דברי רבי מאיר במשנתנו: רבי יוחנן אומר שזאת היתה תשובתו של רבי מאיר לרבי יהודה בן חגרא, ואילו רבי שמעון בן לקיש סובר שזו היתה תשובתו לחכמים. ועניין התשובה אחד: האין אתם מודים שספק לקט לקט?! ואילו החולקים על רבי מאיר סוברים, כנראה, שאין כאן מקום לספק, כמו שפירש התלמוד לעיל ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 720, שורה 478).

ושואלים: ומניין שספק לקט לקט? – מאיפה למדים שספק לקט לקט?

ומשיבים ארבע תשובות: רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): עני ועשיר (צריך לומר: '"עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ"' (תהילים פב,ג), כמו שהוא בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני", וכן הוא בהבאת הירושלמי ב"ערכי תנאים ואמוראים", ב"אור זרוע", בר"ש משנץ ובמרדכי) – עשו משפט צדק לעני; ויש לדרוש את הכתוב: - הצדיקוהו במתנותיו – זַכּוּ את העני במתנות העניים, שאם יש ספק במתנות העניים האם הן של העני או של בעל השדה - הרי הן לעני**.**

רבי שמעון בן לקיש אמר בשם בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ" (שמות כג,ו) – אסור לדיין, בסכסוך בין עני ורעהו, להטות את המשפט לרעת העני או לטובתו בשל היותו עני; ויש לדייק מהמילה היתירה "בריבו": - בריבו אין את (אתה) מטהו – דווקא בדינו של העני אין להטות את הדין לטובתו**, אבל מטהו את** (אתה) במתנותיו – יש להטות לטובתו של העני במתנות העניים, שאם יש ספק במתנות העניים האם הן של העני או של בעל השדה - הרי הן לעני**.**

אמר רבי יוחנן: ובה (צריך לומר: 'ומה', כמו בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" ובנוסח רש"ס, וכן הוא בהבאת הירושלמי ב"ערכי תנאים ואמוראים" ובר"ש משנץ) זַכָּה (בהירה, צלולה) הוא (צריך לומר: 'היא', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) מה ששנה לנו רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי): "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט,י; כג,כב) – אתם חייבים להשאיר בשדה ובכרם לעניים את מתנותיהם (הפאה, הלקט והפרט), והעניים יבואו ויאספו אותן, - הנח לפניהן משלך – תן לעניים גם מה שהוא שלך, מלבד מתנותיהם שציוותה התורה לתת להם (כך למדים מייתור הכתוב שנאמר פעמיים). וממה ששנה רבי יש ללמוד שגם מה שהוא ספק מתנות עניים - הרי הוא לעניים**.**

אמר רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כתוב – במתנות עניים**: "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה"** (דברים כד,יט; כד,כ; כד,כא) – אתם חייבים להשאיר בשדה ובכרם לעניים את מתנותיהם (עומר שנשכח בשדה, זיתים שנשארו בעץ וענבים שנשארו בגפן), - בין מן דידך בין מדידיה הב ליה – בין משלך בין משלו תן לו (תן לעניים גם מה שהוא שלך, מלבד מתנותיהם שהן שלהם. כך למדים מייתור הכתוב שנאמר שלוש פעמים). ומכאן שגם מה שהוא ספק מתנות עניים - הרי הוא לעניים**.**

בספרא "קדושים" פרשה א נאמר: "תעזוב" - לפניהם הנח. ושם נאמר: מניין שספק לקט לקט, ספק שכחה שכחה, ספק פיאה פיאה? - תלמוד לומר: "לעני ולגר תעזוב אותם". ובספרי דברים פסקה רפג נאמר: ומניין שספק לקט לקט, ספק שכחה שכחה, ספק פיאה פיאה? - תלמוד לומר: "לגר ליתום ולאלמנה יהיה".

הדרש של הספרי מובא בירושלמי על ידי רבי לא, שהיה בקי גדול במדרש.

בבבלי חולין קלד,א אמרו: משנה: גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר - פטור (ממתנות כהונה), משנתגייר - חייב, ספק - פטור, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. תלמוד: כי אתא רב דימי אמר: רמי ליה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן: תנן: ספק - פטור. אלמא ספיקא לקולא. ורמינהו: חורי הנמלים שבתוך הקמה - הרי אלו של בעל הבית, ושלאחר הקוצרים, העליונים - לעניים, והתחתונים - של בעל הבית. רבי מאיר אומר: הכול לעניים, שספק לקט - לקט! (הרי שלדעת רבי מאיר בספק מתנות עניים מכריעים להחמיר, שלא כשיטת משנתנו במתנות כהונה, וסתם משנה היא דעת רבי מאיר, ונמצא שיש סתירה בדברי רבי מאיר!) אמר ליה (רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש בתשובה): אל תקניטני (בשאלה זו), שבלשון יחיד / בן אגרא אני שונה אותה (דברי רבי מאיר שנויים בברייתא בלשון שלפיה חכם יחיד הוא שאמר שכך היא דעת רבי מאיר, ואין להקשות מדברי חכם יחיד הסבור כך על דברי משנתנו), דתניא: רבי יהודה בן אגרא אומר משום רבי מאיר: ספק לקט - לקט, ספק שכחה - שכחה, ספק פאה - פאה. אמר ליה (רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן בדחיית דבריו): אל תשנה אותה אלא בלשון בן תדל (אפילו לא תשנה אותה ברייתא אלא בלשון שלפיה "בן תדל" אמר שזו היא דעת רבי מאיר). והא טעמא קאמר (הרי נימוק הוא אומר מדוע בספק מתנות עניים יש להחמיר ולתת אותן לעניים)! דאמר רבי שמעון בן לקיש: מאי טעמא דרבי יהודה בן אגרא? דכתיב: "עני ורש הצדיקו" (תהילים פב,ג) - מאי "הצדיקו"? אילימא בדיני (שיש לדיינים להשתדל למצוא לו זכות בדין) - והא כתיב: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג,ג)! אלא צדק משלך (כשאתה מסופק האם עליך לתת מתנות עניים אם לאו) ותן לו.

ושם קלד,ב אמרו: כי אתא רבין אמר: קמה (ממה ששנינו בברייתא אחרת שרבי מאיר פוטר מנתינת לקט בקמה של גר שספק האם נקצרה לפני שהתגייר או אחרי כן) אקמה (על מה ששנינו במשנה שרבי מאיר אומר בקמה שספק לקט לקט) רמי ליה (רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן).

אמר רבי יוחנן: ומה זכה היא ששנה לנו רבי! בבבלי קידושין ט,ב אמרו: אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו, ואמרי לה: ריש לקיש לרבי יוחנן: כעורה זו ששנה רבי: "ובעלה" - מלמד שנקנית בביאה?! (בתמיהה) ובבבלי חולין קטו,א אמרו: אמר ליה רבי יוחנן (לריש לקיש): כעורה זו ששנה רבי: "לא תאכלנו" - בבשר בחלב הכתוב מדבר...?! (בתמיהה) ובבבלי חולין קיז,א אמרו: אמר ליה רבי חנינא (לרבי ינאי): כעורה זו ששנה רבי: "כל חלב לה'" - לרבות אימורי קדשים קלים למעילה?! (בתמיהה)

בבבלי: "כעורה זו ששנה רבי**?!". ובירושלמי: "ומה זכה היא ששנה לנו רבי!**".

מה ששנה רבי בבבלי ובירושלמי שנוי בספרא ובספרי ("מבואות לספרות התנאים", עמודים 662-663). רבי שנה את הספרא לתלמידיו ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 729). • • •