משנה כל זית – עץ זית, שיש לו שֵׁם בשדה – שהוא מפורסם בשל תכונותיו המיוחדות, כמבואר להלן במשנתנו**, כזית הנטופה בשעתו** – זן שגדל באיזור בקעת נטופה בגליל התחתון, שזיתיו היו רכים ונטפו שמן עוד לפני עיבודם בבית הבד, והיה מפורסם בשעתו**, ושכחו** – בעל השדה מלמסוק אותו, - אינו שכחה – הוא רשאי לחזור ולמסוק אותו ואין הוא של העניים, מפני שהוא עתיד לזוכרו בסוף**. במי דברים אמורים** – שעץ זית מפורסם אינו שכחה**? בשמו** – שיש לו שם לוואי, ובמעשיו – או שהוא ידוע במעשיו (תוצרתו, יבולו) שהוא עושה, ובמקומו – או שהוא מיוחד במקומו שהוא גדל בו**; בשמו - שהוא שפכוני** – שנקרא שפכוני, או בישני – שנקרא בישני**; במעשיו - שהוא עושה הרבה; במקומו - שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה.**

ושאר כל הזיתים – עצי הזית הרגילים, - שנים – שני עצי זית שנשכחו מלמסוק אותם, שהם סמוכים זה לזה, שכחה, ושלשה – עצי זית שהם סמוכים זה לזה, אינן שכחה – שדינם כעומרים, וזו שיטת בית הלל (משנה לעיל ו,ה), ששניים שנשארו הם שכחה ושלושה אינם שכחה**.**

רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: אין שכחה לזיתים – מצוות השכחה אינה חלה על זיתים (רבי יוסה חולק על התנא הראשון במשנה). • • •

תלמוד שכחה בזיתים במשנה שנינו: "כל זית שיש לו שם בשדה, כזית הנטופה בשעתו, ושכחו - אינו שכחה".

מה הטעם שכל זית שיש לו שם בשדה ושכחו - אינו שכחה? -

אמר רבי לָא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כתוב – בעניין שכחה**: "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה**, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ**"** (דברים כד,יט); ויש לדרוש את הכתוב: - עומר שאת (שאתה) שוכחו לעולם – ואין אתה יודע בו אלא אם כן תשוב ותראהו - הרי הוא ב'בל תשוב' והוא שכחה**. יצא** (הוּצָא מחוץ לכלל) זה – עומר, שאת (שאתה) זוכרו לאחר זמן – אף על פי שלא תשוב ותראהו, אתה עתיד להיזכר בו, הואיל והוא ידוע ומפורסם, ולכן אינו בכלל 'בל תשוב' ואינו שכחה. ומכאן שכל זית שיש לו שם בשדה ושכחו - אינו שכחה, מפני שהוא עתיד לזוכרו בסוף**.**

ומציעים שאלה: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בעי – שואל (מסתפק לאחר הצעת שלוש קביעות):

היה מסויים (מיוחד) בדעתו – אם עץ הזית שנשכח היה נחשב כמיוחד רק לדעתו של בעל השדה ולא לדעת הכול, - כמי שהוא מסויים – דינו לעניין שכחה ככל עץ זית מסוים, ואינו שכחה, שכיוון שהוא מסוים בדעתו, הוא עתיד לזוכרו בסוף (ואינו צריך להיות מסוים בשמו או במעשיו או במקומו כדי שיהיה דינו שאינו שכחה).

היה עומד בצל (צריך לומר: 'בצד', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) הדקל – אם עץ הזית שנשכח היה עומד סמוך לדקל, - הדקל מסיימו – הדקל מציין את מקומו המיוחד של עץ הזית ועושה אותו מסוים, ואינו שכחה, כדין עץ זית שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה ששנינו במשנה**.**

היו שניהן נטופה – אם יש בשדה שני עצי נטופה סמוכים זה לזה שנשכחו, - זה מסיים את זה וזה מסיים את זה – כל עץ מציין את מקומו המיוחד של העץ האחר ועושה אותו מסוים, ואינם שכחה, אף ששני אילנות רגילים סמוכים זה לזה שנשכחו הם שכחה (אבל כל עץ מצד עצמו, אף שהוא עץ נטופה, היה מן הדין שיהיה שכחה, לפי שבטלה חשיבותו במקרה זה הואיל ויש סמוך לו עץ נטופה).

היתה כל שדהו נטופה? – אם יש בכל שדהו עצי נטופה ושכח אחד או שניים מהם, האם יש להם שכחה, לפי שבטלה חשיבותם של עצי נטופה במקרה זה הואיל ויש בכל שדהו עצי נטופה, או שמא אין להם שכחה, שהרי עצי נטופה הם? (מאחר שהמשנה הגדירה את הזית המסוים כ"נטופה", המילה משמשת כתחליף למונח "זית מסוים" ("משנת ארץ ישראל", מסכת פאה, עמוד 228))

ומציעים פשיטת השאלה בהצעת משנה בתוספת מימרה אמוראית: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (המשנה): רבי יוסי אומר: אין שכחה לזיתים – מפני שחשובים הם (עד כאן המשנה). אמר רבי שמעון בר יקים (אמורא ארץ ישראל בדור השלישי): לא אמר רבי יוסי – שאין שכחה לזיתים, אלא בראשונה (בתחילה, בימים שעברו), שלא היו הזיתים מצויין, מפני שבא אדריינוס הרשע – קיסר רומא, שדיכא את מרד בר כוכבא, והחריב את כל הארץ (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'כל ארץ ישראל') – ובתקופת החורבן הזו נפגעו קשות גם מטעי הזית (דעתו של רבי יוסי היתה תקנה לשעתה, עקב המצב הקשה בארץ ישראל לאחר מרד בר כוכבא. רבי יוסי חי בימים שלאחר מרד בר כוכבא), אבל עכשיו – בימי האמוראים, לאחר יישובה מחדש של הארץ ושיקום מטעי הזית, שהזיתים מצויין - יש להן שכחה – מפני שאינם חשובים עוד, הואיל ועכשיו הם מצויים. ומכאן שאם היתה כל שדהו עצי נטופה - יש להם שכחה, לפי שבטלה חשיבותם של עצי נטופה במקרה זה, ודינם כזיתים רגילים**.**

במשנה שנינו: "בשמו - שהוא שפכוני או בישני".

מפרשים: שפכוני - נוטף (מוריד טיפות) שמן – מעצמו מפירותיו הבשלים בעודם על העץ**.**

ומציעים קושיה ממשנה על האמור לפני כן: והתנינן: – והרי שנינו: נטיפה (צריך לומר: 'נטופה', כלשון המשנה, וכן הוא בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס)! – הרי שהזית הנוטף שמן נקרא "נטופה", שכך משמעו של השם הזה, ולא נקרא "שפכוני", שהוא זן אחר!

וחוזרים מן הדברים שנאמרו קודם לכן: אלא שפכוני - שהיא (צריך לומר: 'שהוא', כמו בכתב יד רומי) עושה שמן (מילה זו היא אשגרה מלהלן ואין לגרוס אותה. גם הגר"א מחק אותה) הרבה.

ומציעים קושיה ממשנה על האמור לפני כן: והתנינן: – והרי שנינו: במעשיו - שהוא עושה הרבה! – הרי שהזית העושה הרבה נזכר במשנה כמיוחד במעשיו, ואינו הזית הנקרא "שפכוני" שנזכר במשנה כמיוחד בשמו, שהוא זן אחר!

וחוזרים מן הדברים שנאמרו קודם לכן: אלא שפכוני - שהוא עושה שמן הרבה – שזן זה מייצר כמות רבה של שמן (הוא נקרא שפכוני משום שהיו הזיתים שופכים את שמנם בשפע רב); נטופה - נוטף שמן; במעשיו שהוא עושה הרבה - שהוא עושה זיתים הרבה – שזן זה מצמיח ומוציא כמות רבה של פירות**.**

ומציעים דעות חלופיות עלומות שֵׁם בקשר לפרשנות למשנה: בישני - אית דבעי מימר: – יש [מי] שרוצה לומר: בישני ממש – מבית שאן, שהזית הוא זן שמוצאו בעמק בית שאן (הרומאי פליניוס משבח את זיתי בית שאן ("עולם הצומח המקראי", עמוד 28). - מדברי פליניוס עולה כי יבול זן זיתי בית שאן היה גבוה למדי, פירותיו היו קטנים בגודלם, אך מצטיינים באחוז שמנם הגבוה). אית דבעי מימר: – [ו]יש [מי] שרוצה לומר: דהוא מבעית (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'מבהת') לחבריה – שהוא מבייש את חברו (מבייש בפירותיו המשובחים את עצי הזית שבצידו. - נראה שהפירוש הראשון למילה "בישני" הוא הנכון, כיוון שבזמן המשנה היו זיתי בית שאן ידועים באיכותם, אבל בזמן התלמוד נשכחו זיתים אלו ולכן הוצע פירוש אחר למילה זו).

במשנה שנינו: "במעשיו - שהוא עושה הרבה".

מה הכוונה "שהוא עושה [זיתים] הרבה"? -

שואלים: עד דיעביד ארבעה כיפליסין (נראה שצריך לומר: 'קלופסין' - זיתים כבושים ששימשו למאכל. - קלופסין נזכרים בתוספתא תרומות ג,טו ו-ד,ג. מקור המילה קלופסין במילה יוונית שמשמעותה שחיינים, ואלה היו זיתים קשים שצפו בשמן או בציר והיו אוכלים אותם כדי לעורר את תאוות המזון (ראה "תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 333). בירושלמי תרומות א,ט ו-ט,ו נקראו זיתים אלו כלובסין. - גם באתר "מאגרים" של האקדמיה ללשון העברית קישרו את המילה כיפליסין למילה קלופסין - זיתים כבושים. - זיתי קלופסין היו זיתי מאכל משובחים ביותר ונכבשו בשיטה ייחודית. ייחודה של שיטת כבישה זו שהזיתים אינם נדחסים כבשאר השיטות אלא צפים בתמיסה משום משקלה הסגולי הגבוה, וכך הם שומרים על צורתם ("לזיהוי שמותיהם של זני פירות בלשון חכמים", "לשוננו" סט, עמוד 285)) – עד שיעשה (שיצמיח) ארבעה קלופסין (פי ארבעה זיתי כבש מעצי זית רגילים), - ומציעים סיוע לשאלה ממשנה: כי ההיא (צריך לומר: 'כיההיא' = כההיא) דתנינן תמן: – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה פאה ו,א): כל עומרי השדה של קב קב – שאין בכל עומר אלא קב אחד בלבד, ואחד של ארבעת קבין ושכחו – בעל השדה שכח בשעת העימור (איסוף העומרים לגורן) את העומר הגדול של ארבעה קבים**?** – הרי שהעומר הגדול שהוא דבר מסוים גדול פי ארבעה משאר העומרים. ואם כן, האם כוונת המשנה בעניין זית מסוים במעשיו - שהוא עושה זיתים הרבה - שהוא מניב זיתים פי ארבעה מעצי זית אחרים? (יש מפרשים: כיפליס - מידת נוזל. כיפליס הוא כיפרוס / קיפרוס בחילוף ל-ר (ראה "תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 173, הערה 64; "משנת ארץ ישראל", מסכת פאה, עמוד 230). - ברם אין לפרש כך, כי לפי פירושנו אין מדובר כאן בזית שהוא עושה שמן הרבה שנמדד במידת נוזל אלא מדובר כאן בזית שהוא עושה זיתים הרבה)

ומשיבים: מכיון שהוא עושה יותר מחבירו, כמי שהוא מסוים – כוונת המשנה בעניין זית מסוים במעשיו שהוא מניב זיתים יותר מעצי זית אחרים, שדי בכך כדי שהוא ייחשב מסוים, ואין צורך שיניב פי ארבעה מעצי זית אחרים**.**

ושואלים: עד דיעביד כל שנה ושנה? – האם כוונת המשנה בעניין זית מסוים במעשיו שהוא מניב זיתים יותר מעצי זית אחרים בכל שנה ושנה? (בעצי זית יש תופעה של סירוגיות, שהם נותנים יבול רב בשנה אחת ויבול דל בשנה שלאחריה. מכאן השאלה, האם זית זה צריך להניב יותר מעצי זית אחרים בכל שנה ושנה, וגם בשנה שהיבול דל?)

ומשיבים: ומכיון (צריך לומר: 'מכיון', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) שהוא עושה רובן של שנים, כמי שהוא מסויים – כוונת המשנה בעניין זית מסוים במעשיו שהוא מניב זיתים יותר מעצי זית אחרים ברוב השנים, שדי בכך כדי שהוא ייחשב מסוים, ואין צורך שיניב יותר מעצי זית אחרים בכל שנה ושנה**.** • • •

במשנה שנינו: "במקומו - שהוא עומד בצד הגת או בצד הפירצה".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי לעיל ו,ב.

מציעים שמקור תנאי סתמי מתאים לשיטת בית שמי: מתניתא דבית שמי – המשנה [היא] של בית שמי**, דבית שמי אומרים: (הבקר עניים הבקר)** (אין לזה שום מובן, וזה מתבאר באשגרת סופרים מהירושלמי פאה א,ו ("על הירושלמי", עמוד 19). - בירושלמי שם אמרו: "מתניתא דבית שמי, דבית שמי אומרים: הבקר עניים הבקר". וראה מה שכתבנו שם) [העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש... - אינו שכחה (משנה פאה ו,ב) – הרי שלפי בית שמי, עומר שהוא מיוחד במקומו שהוא נמצא בו ושכחו - אינו שכחה. ולכן משנתנו, ששנינו בה שזית שהוא מיוחד במקומו שהוא גדל בו ושכחו - אינו שכחה, היא לפי בית שמי**]** (תוקן כמו במקבילה, וכן הוא בנוסח רש"ס).

ודוחים את ההצעה שהוצעה: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): דברי הכל היא – משנתנו נכונה לפי הכול, אף לפי בית הלל, בניגוד להצעה שהוצעה לפני כן, כמוסבר להלן**.** ומציעים הבחנה בין המקרים השונים: תמן – שם (במשנה לעיל), - דבר תלוש בצד דבר מחובר – העומר הוא דבר תלוש והוא יכול להיטלטל למקום אחר, ולכן יש לו דין שכחה, אף ששכחו אצל דבר המסוים שהוא מחובר**, ברם הכא** – אבל כאן (במשנתנו), - דבר מחובר בצד דבר מחובר – עץ הזית הוא דבר מחובר, והוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה שהן דברים מחוברים, ולכן אין לו דין שכחה, מפני שוודאי ייזכר בזית משום מקומו המסוים**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי לעיל. מקורה של הסוגיה המקבילה הוא בירושלמי כאן, משום שהיא מוסבת על המשנה כאן. בדברי רבי יוסי הפכו לעיל את שני חלקי המשפט כדי להתאים את 'תמן... ברם הכא' לשם. • • •

במשנה שנינו: "רבי יוסי אומר: אין שכחה לזיתים".

אמר רבי שמעון בן יקים (אמורא ארץ ישראל בדור השלישי): לא אמר רבי יוסי – שאין שכחה לזיתים, מפני שחשובים הם, אלא בראשונה (בתחילה, בימים שעברו), שלא היו הזיתים מצויין, מפני שבא אדריינוס הרשע – קיסר רומא, שדיכא את מרד בר כוכבא, והחריב את כל הארץ – ובתקופת החורבן הזו נפגעו קשות גם מטעי הזית (דעתו של רבי יוסי היתה תקנה לשעתה, עקב המצב הקשה בארץ ישראל לאחר מרד בר כוכבא. רבי יוסי חי בימים שלאחר מרד בר כוכבא), אבל עכשיו – בימי האמוראים, לאחר יישובה מחדש של הארץ ושיקום מטעי הזית, שהזיתים מצויין - יש להן שכחה – מפני שאינם חשובים עוד, הואיל ועכשיו הם מצויים. - הרי שלמעשה אין רבי יוסי חולק על התנא הראשון במשנה**.**

אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): לא חִיֵּיב אדם – חכם מן התנאים, שכחה לזיתים – שאין לכך מקור מפורש, אלא רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – רק הוא חייב שכחה לזיתים**, דו דרש** – שהוא דורש (את הכתובים בעניין מתנות עניים): **"**כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ, לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ" (דברים כד,כ), "כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ" (דברים כד,כא) – לאחר שמסקת את הזיתים ובצרת את הכרם, לא תשוב אחריך לקחת את מה שנשאר ונשכח. מכאן שמצוות השכחה חלה על הזיתים ועל הכרם. הרי שיש שכחה בזיתים רק לפי רבי עקיבה שדרש כך את הכתובים, אבל התנאים האחרים לא דרשו כך את הכתובים (לפי התנאים האחרים, שני הכתובים מדברים במצוות פאה).

ומציעים קושיה כדי לפרוך דעה שהובאה לפני כן: מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, שיש שכחה לזיתים רק לפי רבי עקיבה שהוא דורש "אחריך", מתעורר קושי כמוצע בהמשך), אין שכחה לזיתים כרבי יוסי – לפי רבי יוסי (התנא) אין להם שכחה כלל**, דלא דרש** – שלא דורש "אחריך"! – הרי שיש לפרוך את דעת רבי שמעון בן יקים שאומר שלפי רבי יוסי (התנא) יש שכחה לזיתים עכשיו! (אין מתרצים קושיה זו)

ומציעים קושיה כדי לפרוך דעה אחרת שהובאה לפני כן: התיבון: – השיבו (הקשו): הרי עומר שכחה! הרי לא כתוב 'אחריך'! – הרי במקרה של עומר יש לו שכחה, והרי בעומר לא כתוב 'אחריך', שכן בעניין שכחה כתוב: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ"! ואם כן, אין לדרוש "אחריך" לעניין שכחה בזיתים ובכרם. הרי שיש לפרוך את דעת רבי יוסי שאומר שרבי עקיבה דורש "אחריך" לעניין שכחה בזיתים ובכרם!

ומתרצים את הקושיה האחרונה: מכיון שכתוב – בעניין שכחה בעומר: "לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ" (דברים כד,יט) – לא תשוב אחריך לקחת את העומר שנשכח**, כמי שכתוב 'אחריך'** – זה נחשב כמו שכתוב בעומר בפירוש "אחריך", שכן כך משמעות הכתוב הזה. ולכן יש לדרוש "אחריך" לעניין שכחה בזיתים ובכרם**.**

בספרי דברים פסקה רפד נאמר: "כי תחבוט זיתך"... "לא תפאר"... "אחריך" - מלמד שיש לו שכחה. ושם פסקה רפה נאמר: "כי תבצור כרמך"... "לא תעולל"... "אחריך" - מלמד שיש לו שכחה.

מדרש ספרי דברים הוא מדרש תנאים לספר דברים, שחלקו האמצעי הכולל את רוב החלק ההלכתי במדרש הוא מבית מדרשו של רבי עקיבא. שתי הדרשות בספרי דברים "'אחריך' - מלמד שיש לו שכחה" הן של רבי עקיבא, כמו שאמרו בירושלמי כאן.

ומציעים שאלה: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי – שואל (מסתפק): ההן זית נטיפה (צריך לומר: 'נטופה', כלשון המשנה, וכן הוא בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) – זית נטופה הזה**, הואיל והוא מסויים, על דעתיה דרבי יוסי** – על דעתו של רבי יוסי (לדברי רבי שמעון בן יקים שאומר שלפי רבי יוסי יש שכחה לזיתים עכשיו), אפילו התחיל בו – ומסק מקצתו, ועבר לעצים אחרים, ושכח אותו מלגמור מסיקתו, - כמי שלא התחיל בו – דינו כמו במקרה שלא התחיל בו למסוק אותו, ששכח אותו כולו, שאינו שכחה, שמפני חשיבותו של זית נטופה אין לו שכחה כלל, כמו שלפי רבי יוסי לא היתה שכחה לזיתים כלל בראשונה מפני שהיו חשובים; או שמא אם התחיל בו ושכחו - הוא שכחה, כמו ששנינו בהלכה הבאה, שזית נטופה ששכחו ולא התחיל בו - אינו שכחה, אבל אם התחיל בו ושכחו - הוא שכחה**?** (אין פושטים את השאלה) • • •

משנה זית – עץ זית, שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים – שבכל שורה משלוש השורות יש שני מלבנות (חלקות מרובעות) של תבואה (ראה משנה לעיל ג,א), ושכחו – בעל השדה מלמסוק אותו, - אינו שכחה.

זית – עץ זית, שיש בו סאתים – שתי סאים זיתים, ושכחו - אינו שכחה – כמו בקמה שיש בה סאתיים ושכחה (משנה לעיל ו,ז), וכן באילן שיש בו סאתיים פירות ושכחו (כמוכח ממשנה לעיל ו,ט). במי דברים אמורים – שזית שיש בו סאתיים ושכחו - אינו שכחה**? בזמן שלא התחיל בו** – למסוק אותו, ששכח אותו כולו**; אבל אם התחיל בו** – ומסק מקצתו, ונמצא שחסרים לו מסאתיים**, אפילו כזית הנטופה בשעתו** – אפילו יש לזית הזה שֵׁם כזית הנטופה בשעתו, שהיה עץ זית מפורסם בשעתו**, ושכחו** – מלגמור מסיקתו, - יש לו שכחה.

כל זמן שיש לו תחתיו – כשיש לעץ זיתים תחתיו (תחת העץ, על הארץ), שהופלו ממנו בשעת המסיק ולא נאספו, יש לו בראשו – ודאי שיש לעץ גם זיתים בראשו (על העץ), שנשארו בו ולא נקטפו, ומכיוון שבעל השדה יודע על כך ומתכוון לקטוף את הזיתים שנשארו בעץ, אינם שכחה. אבל אם אין זיתים תחת העץ, הזיתים שנשארו בו ולא נקטפו - הם שכחה**. רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: משתהלך המַּחֲבָא – המחבא היא מקל ארוך שמחפשים וחובטים בו את הזיתים החבויים בענפי העצים. לפי רבי מאיר, יש חילוק לעניין שכחה בין זיתים שנשארו בעץ לאחר החיפוש והחבטה של הזיתים החבויים ובין זיתים שנשארו בו קודם לכן (הירושלמי מציע שני פירושים לדברי רבי מאיר).

מַחֲבָא/מַחֲבָה שם העצם הזה הוא ממין נקבה שנגזר מהשורש חב"י (שהוא גלגול תנייני של השורש חב"א) וראוי לו הכתיב התקני 'מחבה' שנמצא בכמה עדים. הפועל 'משתהלך', המשמש נשוא בפסוקית שהשם 'המחבה' הוא הנושא שלה, מלמד שמדובר בשם עצם ממין נקבה. הכתיב באל"ף 'מחבא' מתפרש ככתיב האופייני לתנועה a בסוף המילה במילים לא מקראיות. יש להבדיל בין השם הזה לשם מַחֲבָא (=מסתור, מקום מסתור) המופיע במשנה נידה ד,ז שהוא שם מגזרת ל"א, כשני השמות מהמקרא משורש חב"א: "מַחֲבֵא" (ישעיהו לב,ב) ו-"מַחֲבֹאִים" (שמואל א כג,כג), ושניהם הוראתם 'מסתור' ("מחקרים בלשון חכמים" ג, עמודים 132-134). • • •

תלמוד שכחה בזיתים (המשך) במשנה שנינו: "זית שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים ושכחו - אינו שכחה".

מציעים פירוש למשנה: אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני): כיני מתניתה: – כך היא המשנה: של שני מלבנים ושכחו (בכתב יד רומי אין מילה זו) – המונח 'כיני מתניתא' כאן מציע לשון שהוא שווה לנוסח משנתנו. ונראה שנוסח המשנה שהיה לפני הירושלמי היה: "זית שנמצא עומד בין שלש שורות ושכחו" ולא יותר, ורבי לעזר מפרש את המשנה שהשורות הן "של שני מלבנים". לפי רבי לעזר, עץ הזית הזה עומד בין שלש שורות של שני מלבנים של תבואה, ואין עצי זית אחרים מסביבו המקיפים אותו. פירושו של רבי לעזר נכנס לנוסח המשנה**.**

ומציעים שאלה: מה נן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את המשנה?) - ומציעים שתי אפשרויות שנדחות: אם מִשֵּׁם (משום) דבר מסויים – אם משום שעץ הזית הזה הוא דבר מסוים, שהוא מיוחד משאר הזיתים במקומו שהוא גדל בו, ולכן אינו שכחה, - אין כאן זיתים! – הרי העץ הזה עומד בפני עצמו ואין עצי זית אחרים הסמוכים לו, וממילא אין לומר עליו שהוא מסוים, שאין אומרים על דבר שהוא מסוים אלא כשהוא מיוחד מאחרים הסמוכים לו, ולכן צריך הדין להיות שהוא שכחה, ולמה שנינו שאינו שכחה? אם משום שורה – אם משום שרואים את עץ הזית הזה כשורה לעצמה של עומרים סמוכים זה לזה שנשכחו בשדה שאינם שכחה, ולכן אינו שכחה, - הוא עצמו נידון בשורה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'כשורה')?! – וכי עץ שעומד יחידי בשורה יהא נידון כשורה?! ולכן צריך הדין להיות שהוא שכחה, ולמה שנינו שאינו שכחה?

ומציעים תשובה לשאלה: אלא על ידי שורה (נראה שצריך לומר: 'שורות', ראה להלן) נידון כשורה (במסירה שלפנינו נמחקו המילים 'אלא על ידי...' על ידי מגיה, ואינן בכתב יד רומי) – מפני השורות של המלבנים, שעץ הזית הזה עומד ביניהן, הוא נידון כשורה, שמצרפים אותו עימהן, ולכן אינו שכחה**; אלא על ידי שורה על ידי שורות** (הדברים כאן סתומים מאוד. אף פרשני הירושלמי נתקשו מאוד בפירוש הדברים. כלום אפשר שהמילים 'על ידי שורה על ידי שורות' הן צירוף של שני לשונות מתחלפים, 'על ידי שורה' ו'על ידי שורות'? ("כפלי גרסה בירושלמי", "תרביץ" סו, עמוד 198, הערה 78). - נראה שמילים אלו נכתבו תחילה על הגיליון ואחר כך נכנסו לפנים, והן חזרה על תחילת התשובה לשאלה לשם תיקון מילה: 'שורות' במקום 'שורה'. וכך יש לגרוס בתשובה זו: 'אלא על ידי שורות נידון כשורה', ואין לגרוס את שאר המילים).

ומציעים פרשנות אחרת למשנה: אמר רבי יוסי (צריך לומר: 'רבי יוחנן' (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני), וכן הגיהו רא"פ ו"פני משה" כמוכח מלהלן. לפי נוסח רש"ס, אמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן): בזית נודיין היא מתניתא – היא המשנה (יש להעמיד את המשנה במקרה של זית נודיין. - נראה לפרש על פי הארמית הסורית (שורש נד"י) שזית נודיין הוא זית הנמצא במקום בולט, כגון שהוא נטוע לבדו על סלע (שורש נד"י קשור למילה "סלע" בתרגומים סוריים לאיוב לט,כח ולשיר השירים ב,יד) או על מדרגה. הזית גדל גם במקומות טרשיים, וניתן להפיק מהעץ שמן אף מ"שמן מחלמיש צור" (דברים לב,יג). - נראה שרבי יוחנן חלוק על רבי לעזר ואינו מסכים לפירוש שהציע רבי לעזר לעיל. לפי רבי יוחנן, עץ הזית הנודיין נמצא בצד שלוש שורות של עצי זית. עץ הזית הזה הוא דבר מסוים, שהוא מיוחד משאר הזיתים במקומו שהוא גדל בו, ולכן אינו שכחה).

ומרחיבים את תחולת הקביעה: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי. - בכתב יד רומי: 'רבי יונה'): לא סוף דבר נודיין, אלא אפילו שאר כל הזיתים – האמור במשנה נכון לא רק לגבי הזית הנודיין, אלא גם לגבי עצי הזית האחרים שהוא עומד בצידם, שאף הם אינם שכחה**.** - ומנמקים: מכיון שדרכן ליבחן (צריך לומר: 'שדרכו לבַחֵן') כנודיין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'בנודיין'), אפילו שאר כל הזיתים אין להן שכחה – מכיוון שדרכו של בעל השדה לחזור ולבדוק את הזית הנודיין האם יש שם זיתים ששכח, הוא חוזר ובודק גם את עצי הזית האחרים, ולכן עדיין לא עבר מהם ואין קוראים בו "לא תשוב לקחתו", ולפיכך אף עצי הזית האחרים אין להם שכחה (כך הגיה ופירש מימרה זו גם ב"ששה סדרי משנה", סדר זרעים, עמוד 349. - מימרה דומה יש בירושלמי לעיל ו,יא: "אמר רבי יונה: לא סוף דבר גסין, אלא אפילו דקין. מאחר שדרכו לבחון בגסין, אפילו דקין אין להן שכחה". ההגהות למימרה כאן הן כנוסח המימרה לעיל).

ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של המשנה: אית תנאי (בכתב יד רומי כאן ולהלן: 'תניי') תני: – יש תנא [ש]שונה: זית שנמצא (נראה שצריך לומר: 'שהוא עומד') על שלוש שורות (כך נוסח המשנה בספרי דברים). אית תנאי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: זית שנמצא עומד בין שלוש שורות (כך נוסח המשנה שלפנינו).

מאן דאמר: – מי שאומר: שנמצא (נראה שצריך לומר: 'שהוא עומד') - מסייע לרבי יוחנן – הלשון "שהוא עומד על שלוש שורות" משמעו שהזית עומד בצד שלוש שורות, וזה מסייע לדברי רבי יוחנן, שלפי פירושו הזית נמצא במקום חשוב ובולט, והוא עומד בצד השורות ולא ביניהן (״עומד על״ רגיל במובן ״עומד בצד״, למשל: "עומד אדם על המוקצה" (משנה ביצה ד,ז), "אחד עומד על פתח בית דין" (משנה סנהדרין ו,א). במשנה פאה ז,א: "שהוא עומד בצד הגת" ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 94)). מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: שנמצא עומד - מסייע לרבי אלעזר – הלשון "שנמצא עומד בין שלוש שורות" משמעו שהזית עומד באמצע בין שלוש שורות, וזה מסייע לדברי רבי לעזר, שלפי פירושו הזית עומד בין השורות**.**

ומציעים ברייתא המסייעת לדברי אמורא: מתניתא מסייעא – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) מסייעת לרבי יוחנן, דתני: – ששונה [התנא]: במה דברים אמורים – שזיתים רגילים יש להם שכחה**? (בשהיה) [בזמן שאינו] מכירו; אבל אם (לא) היה מכירו** (תוקן על פי כתב יד רומי. ובנוסח רש"ס: 'בשלא היה מכירו; אבל אם היה מכירו') – אם היה הזית מסוים בדעתו, - מרדף אחריו אפילו עד מאה – חוזר לאחוריו אפילו מאה אמה ונוטל את מה ששכח, שאין לו שכחה. - משפט זה מדבר בשאר כל הזיתים, שאינם מסוימים ("תוספתא כפשוטה"). - משפט זה הוא הסיפא של ברייתא בתוספתא, ואין ממנו סיוע לרבי יוחנן. ונראה שהירושלמי כאן מביא את הסיפא, והסיוע הוא מן הרישא, כמו שהוא לפעמים בירושלמי. ברישא של הברייתא שונה התנא: "הזית שהוא עומד על שלוש שורות של שני מלבנים ושכחו - אין שכחה". הלשון "שהוא עומד על שלוש שורות" מסייע לרבי יוחנן כאמור לעיל (לפי דברינו לעיל, אין לגרוס לפי רבי יוחנן את המילים "של שני מלבנים", והן אשגרה מנוסח המשנה שלפנינו שפירושו של רבי לעזר נכנס אליו).

בתוספתא פאה ג,י שנו: הזית שהוא עו[מ]ד [על] שלוש שורות של שני מלבנים ושכחו - אין שכחה. במה דברים אמורים? בזמן שאין מכירו; אבל בזמן שמכירו - רץ אחריו ונוטלו אפילו מאה אמה (משפט זה מדבר בשאר כל הזיתים, שאינם מסוימים).

בספרי דברים פסקה רפד נאמר: "כי תחבוט זיתך"... מיכן אמרו (משנה פאה ז,ב): הזית שהוא עומד על שלוש שורות של שני מלבנים ושכחו - אינו שכחה.

לפי פירושנו לסוגיית הירושלמי, הנוסח בתוספתא ובספרי "שהוא עומד על" מתאים לפירושו של רבי יוחנן למשנה. לפי דברינו בפירושו של רבי יוחנן, אין לגרוס בתוספתא ובספרי את המילים "של שני מלבנים", והן הועתקו מהנוסח במשנה. • • •

במשנה שנינו: "זית שיש בו סאתים ושכחו - אינו שכחה. במי דברים אמורים? בזמן שלא התחיל בו; אבל אם התחיל בו, אפילו כזית הנטופה בשעתו, ושכחו - יש לו שכחה".

מציעים דיוק מן המשנה: הא – אבל אם יש בו סאתים ושכחו – זית שיש בו סאתיים, אם התחיל בעל השדה בו ומסק מקצתו, ועדיין נותרו בו סאתיים זיתים, ושכח אותו מלגמור מסיקתו, - אינו שכחה – שסאתיים היא מידה שאין בה דין שכחה (כך יש לדייק מן המשנה שאומרת, שזית שיש בו סאתיים, אם התחיל בו, ונמצא שחסרים לו מסאתיים, ושכחו - יש לו שכחה).

ומציעים עניין חדש הנוגע לדיוק שהוצע לפני כן: לא על הדא איתאמרת – לא על [הפיסקה] הזאת (על משנתנו) נאמרה**, אלא על הדא** (בכתב יד רומי אין מילה זו) קדמייתא (שמא לפנינו צירוף של שתי מילים מתחלפות: 'הדא' ו'קדמייתא' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 328, הערה 189)): – אלא על [הפיסקה] הראשונה הזאת (על הרישא, והיא המשנה לעיל ז,א): כל זית שיש לו שֵׁם בשדה – שהוא מפורסם בשל תכונותיו המיוחדות**, כזית** הנטופה בשעתו – שהיה עץ זית מפורסם בשעתו**, ושכחו - אינו שכחה** – ועל כך נאמר במשנתנו: "במי דברים אמורים? בזמן שלא התחיל בו; אבל אם התחיל בו, אפילו כזית הנטופה בשעתו, ושכחו - יש לו שכחה". עליה: – על זה נאמר (הדיוק שהוצע לפני כן): הא – אבל אם יש בו סאתים ושכחו – כגון זית שיש לו שֵׁם במעשיו, שהוא עושה זיתים הרבה ויש בו סאתיים, אף אם התחיל בעל השדה בו ומסק מקצתו, ונמצא שחסרים לו מסאתיים, ושכח אותו מלגמור מסיקתו, [- אינו שכחה – שזית שיש בו סאתיים ושכחו, אין הבדל בין התחיל ובין לא התחיל, שלעולם אינו שכחה**]** (נוסף כמו בנוסח רש"ס וכמו שהוא לעיל).

בתוספתא פאה ג,ט שנו: כל הזית שיש לו שֵׁם בשדה, כזית נטופה בשעתו, ושכחו - אינו שכחה. במה דברים אמורים? בזמן שלא התחיל בו; אבל אם התחיל בו ושכחו - הרי זו שכחה, עד שיהא בו סאתיים (אלא אם כן יש בו סאתיים, שאף אם התחיל בו ושכחו - אינו שכחה).

הירושלמי ב"לא על הדא איתאמרת אלא על הדא קדמייתא" מביא את תוכן הברייתא שבתוספתא. הדיוק "הא אם יש בו סאתים ושכחו [- אינו שכחה]" הוא הלשון שבתוספתא "עד שיהא בו סאתיים". לפי התוספתא, "במה דברים אמורים?..." אינו מוסב על זית שיש בו סאתיים, כפשוטה של משנתנו, אלא על זית שיש לו שֵׁם בשדה. לפי הירושלמי ש"לא על הדא איתאמרת אלא על הדא קדמייתא", צריכים לפרש גם את משנתנו ש"במה דברים אמורים?..." מוסב על זית שיש לו שם בשדה. לפי זה, אין התוספתא חולקת על המשנה, וכן כתב רמב"ם בפירושו למשנה (ראה "ששה סדרי משנה", סדר זרעים, עמודים 349-350; "תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 172). • • •

במשנה שנינו: "כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו. רבי מאיר אומר: משתהלך המחבא**".**

מציעים שני פירושים לדברי רבי מאיר במשנה: פתר לה תרין פיתרין: – פותר אותה (את המשנה) שני פתרונות: כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו – לאחר החיפוש והחבטה של הזיתים החבויים בעץ, רק כשיש לעץ זיתים תחתיו, שהופלו ממנו בשעת המסיק ולא נאספו, יש לעץ גם זיתים עליו, והזיתים שנשארו בו ולא נקטפו - אינם שכחה (וזהו שרבי מאיר אומר: משתהלך המחבא). אבל קודם לכן, אף על פי שאין לו תחתיו, יש לו בראשו – לפני החיפוש והחבטה של הזיתים החבויים בעץ, אף כשאין לעץ זיתים תחתיו, יש לעץ זיתים עליו, והזיתים שנשארו בו ולא נקטפו - אינם שכחה, לפי שאין בעל השדה מסיח דעתו מהם קודם לכן (אבל לפי התנא הראשון במשנה, אף קודם לכן, כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו). - זה פתרון ראשון**.**

ומציעים את הפירוש השני למשנה: (בכתב יד רומי נוסף 'פתר לה' - פותר אותה (את המשנה)) פתר חורן: – פתרון אחר: כל זמן שיש לו תחתיו (אין) [יש] (תוקן על פי כתב יד רומי, וכן הוא בנוסח רש"ס) לו בראשו – לפני החיפוש והחבטה של הזיתים החבויים בעץ, כשיש לעץ זיתים תחתיו, שהופלו ממנו בשעת המסיק ולא נאספו, יש לעץ גם זיתים עליו, והזיתים שנשארו בו ולא נקטפו - אינם שכחה**.** אבל הילכה המחבא, אף על פי שאין לו בראשו, יש לו תחתיו (צריך לומר כמו שהגיה הגר"א: 'אף על פי שיש לו תחתיו, אין לו בראשו') – לאחר החיפוש והחבטה של הזיתים החבויים, אף כשיש לעץ זיתים תחתיו, אין לעץ זיתים עליו, והזיתים שנשארו בו ולא נקטפו - הם שכחה (וזהו שרבי מאיר אומר: משתהלך המחבא. אבל לפי התנא הראשון במשנה, אף שהילכה המחבא, כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו).

ומציעים ברייתא: תני – שונה [התנא] משם בית שמי: משיניח את הכרכר (צריך לומר: 'הכרכד' - מקל לחביטת זיתים (מקור המילה ביוונית)) וגמרו - הרי זה יש (צריך לומר כמו שהגיה הגר"א: 'אין') לו בראשו – רק לאחר שיניח בעל השדה את המקל לחביטת הזיתים ויגמור את החיפוש והחבטה של הזיתים החבויים, אין לעץ זיתים עליו, והזיתים שנשארו בו ולא נקטפו - הם שכחה, לפי שבזה גילה בעל השדה את דעתו ששוב אינו מתכוון לחפש את הזיתים החבויים**.**

רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): ברכדה (צריך לומר: 'כרכדה') – זהו השם בארמית לשם כִּרְכָּד בעברית שנזכר בברייתא (כרכד הוא שבט האורגים שחובטים בו על חוטי השתי כדי להדק אותם, וגם מקל לחביטת זיתים. נראה שגרסת כרכר התפתחה בגלל הדמיון הגרפי בין דל"ת לרי"ש).

אמר רבי אבהו: שהוא משייר (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס: 'מַשִּׁיר', וכן גורסים ראב"ד וכמה ממפרשי הירושלמי) את המחבויין (המחבואים): – המחבא שנזכרת בדברי רבי מאיר במשנה, שהיא כלי חקלאי, נקראת כך על שם שהיא מפילה את הזיתים שבמקומות הסתר בענפי העצים שהם חבויים בהם; ומפרשים את המילה "מחבא" בלשון חכמים על פי המילה "מחבואים" בלשון המקרא: "וּרְאוּ וּדְעוּ (במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי: 'ודעו וראו', כסדר הרגיל במקרא, וכמו שהוא בפסוק הקודם. בסדר של שתי המילים האלה יש כאן חילוף מסורות) מִכֹּל הַמַּחֲבֹאִים אֲשֶׁר יִתְחַבֵּא שָׁם" (שמואל א כג,כג) – (שאול אמר לאנשים מזיף שהודיעו לו שדויד מסתתר בסביבתם:) רְאוּ כל אחד מן המחבואים שדויד נוהג או עשוי להתחבא בהם**.** • • •

משנה אי זה הוא פרט – האמור בתורה: "וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט,י)? הנושר – גרגר אחד או שני גרגרי ענבים הנופלים מן האשכול, בשעת הבצירה – אבל הנופל לאחר הבצירה אינו פרט והוא של בעל הכרם**.**

היה בוצר, עקץ – חתך בעוקצו, את האשכול, הוסבך – הסתבך האשכול, בעלים, נפל – האשכול, לארץ ונפרט – נפרד גרגר אחד או שניים מן האשכול, - הרי הוא של בעל הבית – לפי שלא נפרט דרך בצירה אלא מחמת אונס**.**

המניח כלכלה (סל) תחת הגפן בשעה שהוא בוצר – כדי שייפול הפרט לתוך הסל ולא לארץ, וייטלנו לעצמו, - הרי זה גוזל את העניים; על זה נאמר: 'אַל תַּשֵּׂג גְּבוּל עוֹלִים' – נתפרש במשנה לעיל ה,ו**.** • • • משנה אי זו היא עוללת – שנאמר עליה בתורה: "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל... לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט,י. - "תעולל" נגזר מן עוללות)? כל שאין לה – לעוללת, לא כָּתֵף (קבוצת הגרגרים העליונים הנמצאים בחלק העליון הרחב של אשכול הענבים) ולא נָטֵף (קבוצת הגרגרים התחתונים הנמצאים בקצה התחתון הצר של האשכול) – אשכול שהוא קטן ואין לו לא כתף ולא נטף, אלא קצת גרגרי ענבים מפוזרים בו, הרי זה קרוי עוללת, והיא של עניים**. אם ספק** – כגון שהאשכול דק וספק יש לו כתף או נטף או שאין לו כתף ונטף, - לעניים – שמתנות עניים ספקן לעניים (כמו ששנינו במשנה לעיל ד,יא בספק לקט).

עוללת שבארכובה – ארכובה הוא המקום שהאשכול מחובר שם בזמורה, והעוללת היוצאת משם ספק יש בה, האם היא יוצאת מן האשכול ודינה כאשכול שהוא של בעל הבית, או שהיא יוצאת מן הזמורה, וכיוון שאין לה לא כתף ולא נטף, הרי היא של עניים**, אם נקרצת** (נחתכת, נקצצת) עם האשכול – כשתולשים את האשכול היא נתלשת עימו, - הרי היא של בעל הבית – כדין האשכול, שהיא נחשבת לחלק ממנו**, ואם לאו** – שאינה נתלשת עם האשכול, - הרי היא של עניים – שהיא עוללת**.**

גרגר יחידי – אשכול שאין בו אלא גרגר אחד, - רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אשכול – דינו כאשכול, והוא של בעל הבית**; וחכמים אומרים: עוללת** – דינו כעוללת, הואיל ואין לו לא כתף ולא נטף, והוא של עניים**.** • • •

תלמוד שעת חלות דין פרט ולקט במשנה שנינו: "המניח כלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר - הרי זה גוזל את העניים".

מציעים היסק: הדא אמרה: – זאת אומרת: פרט בנשירתו קדש – יש להסיק מן המשנה, שהעניים זוכים בפרט בשעת נשירתו אף קודם שיגיע לארץ (שאם אין העניים זוכים בפרט עד שייפול לארץ, הרי שהמניח כלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר - אינו גוזל את העניים).

ומציעים קושיה: לית הדא פשיטא (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס: 'פשטא') שאילתיה דחלפי (אילפא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני)?! (בתמיהה) – (וכי) אין [המשנה] הזאת פושטת את שאלתו של חלפי?! [דחלפי] (נוסף על פי כתב יד רומי, וכן הוא בנוסח רש"ס) שאל – שחלפי שאל (הסתפק): לקט בנשירתו - מהו שיקדש? – מה הדין בקשר למקרה של לקט (שיבולת אחת או שתי שיבולים הנופלות בשעת הקצירה, שהן של העניים)? האם העניים זוכים בלקט בשעת נשירתו אף קודם שיגיע לארץ, או שמא אין העניים זוכים בלקט עד שייפול לארץ? - ואם העניים זוכים בפרט בשעת נשירתו אף קודם שיגיע לארץ, כמו שהוסק מן המשנה, יש לפשוט את השאלה שחלפי שאל בעניין לקט, שהעניים זוכים בלקט בשעת נשירתו אף קודם שיגיע לארץ (לשון קדושה שנוקטים לעניין חלות דין פרט ולקט אינו אלא בדרך הַשְׁאָלָה, שכן אין קדושה בפרט ובלקט. לשון קדושה לעניין חלות דין פאה יש בירושלמי לעיל א,ג ו-ב,א. - קושיה זהה יש בירושלמי תרומות ו,ה).

ומתרצים את הקושיה בהצעת הבחנה עקרונית בין העניינים השונים שהושוו: אמר רבי שמואל בר אבודומא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): שנייא היא – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר בעניין גזל העניים בפרט), שהיא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'שהוא') גרם לו שלא ירד לארץ – הבוצר גרם לפרט שלא יגיע לארץ, כיוון שהניח סל תחת הגפן בשעה שהוא בוצר, ולכן הוא נחשב כגוזל את העניים, ולא משום שהעניים זוכים בפרט בשעת נשירתו אף קודם שיגיע לארץ, שאפשר שאין העניים זוכים בפרט עד שייפול לארץ, שלא כמו שהסיקו לעיל מן המשנה. וכיוון שכן, אין לפשוט את השאלה שחלפי שאל בעניין לקט**.**

בבבלי תמורה כה,א אמרו: בעי אילפא / חילפא: אמר (בעל השדה הקוצר תבואה) על הלקט עם נשירת רובו (מן המגל, שאז חל עליו דין לקט): "יהא הפקר (לכול, אף לעשירים)", לקט הווי או הפקר הווי? (כיוון ששניהם חלים ברגע אחד, והם סותרים זה את זה, איזה מהם עדיף שיחול וידחה את האחר?) לקט הווי - שכן קדושתו בידי שמים (לקט מתקדש וחל מאליו, שהתורה זיכתה אותו לעניים, אבל הפקר חל באמירת אדם), או דילמא הפקר הווי - שכן זוכים בו עניים ועשירים (אבל לקט זוכים בו רק עניים)?

לפי הבבלי, דין לקט חל בשעת נשירתו אף קודם שיגיע לארץ, ושאלת אילפא היא במקרה שהפקיר את הלקט בשעת נשירתו, האם הוא לקט או הפקר. ואילו לפי הירושלמי, שאלת אילפא היא, האם דין לקט חל בשעת נשירתו אף קודם שיגיע לארץ או רק כשיגיע לארץ. • • •

תלמוד עוללות במשנה שנינו: "אי זו היא עוללות? כל שאין לה לא כתף ולא נטף".

מביאים ברייתא: יש לה – לעוללת, כתף אבל לא נטף, או שיש לה נטף אבל לא כתף - לבעל הבית. ואם ספק - לעניים. אי זו היא כתף? פסיגין (ענפים קטנים) זו על גבי זו. אי זו היא נטף? תלויות בשיזרה (שדרה) ויורדות – מן הענף האמצעי שבאשכול, הקרוי שדרה, יוצאים למעלה פסיגים לכאן ולכאן ובהם תלויים גרגרי הענבים. חלק זה של האשכול קרוי כתף. למטה ממנו אין לשדרה פסיגים, אלא הגרגרים מחוברים לשדרה עצמה, והם קרויים נטף**.**

בתוספתא פאה ג,יא שנו: אי זו היא עוללת? כל שאין לה לא כתף ולא נטף. יש לה כתף ואין לה נטף, נטף ואין לה כתף - הרי היא של בעל הבית, ואם לאו - הרי היא של עניים. אי זהו כתף? פסיגים המחוברות בשזרה זו על גבי זו. נטף? ענבים המחוברות בשזרה ויורדות.

בספרי דברים פסקה רפה נאמר: "לא תעולל" - איזו היא עוללת? כל שאין לה לא כתף ולא נטף. יש לה כתף ואין לה נטף, יש לה נטף ואין לה כתף - הרי היא של בעל הבית, ואם לאו - הרי היא של עניים.

ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני): והן (והם) שיהו כולן נוגעות בפס ידו – עוללת נקראת כך רק אם יהיו בה ענבים מועטים, שכשיניח את הענבים שבעוללת בכף ידו יהיו כולם נוגעים בכף ידו ולא יהיו בולטים ממנה החוצה. אבל אם יהיו בה ענבים מרובים, שלא יהיו כולם נוגעים בכף ידו, היא נקראת אשכול ואינה נחשבת עוללת**.**

ומציעים קושיה ממימרה כדי לפרוך את הדעה שהובאה לפני כן: לא כן אמר – לא כך אומר רבי חייא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): מעשה ששקלו עוללות (בנוסח רש"ס: 'עוללת') שבע ליטריות (משקל רומי קדום) בציפורי – בליטרא של ציפורי (עיר בגליל התחתון)?! (בתמיהה) – והרי לא ייתכן שבעוללת גדולה כזאת שיש בה ענבים מרובים, הוא יכול להניח את הענבים שבעוללת בכף ידו ויהיו כולם נוגעים בכף ידו! ומכאן שעוללת נקראת כך גם אם יהיו בה ענבים מרובים, שלא כדעת רב יהודה לעיל.

ומתרצים את הקושיה: אמר רבי חיננה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. - בכתב יד רומי: 'רבי חנניה'): שאם נתנה על גבי טבלה (לוח (מקור המילה ביוונית ובלטינית)), והן (והם) שיהו כולן נוגעות בטבלה – עוללת נקראת כך רק אם כשיניח את הענבים שבעוללת על גבי לוח יהיו כולם נוגעים בלוח ולא יהיו בולטים ממנו החוצה (לוח גדול יותר מכף יד, ואפשר להניח על לוח עוללת גדולה שיש בה ענבים מרובים ויהיו כולם נוגעים בלוח).

ומביאים ברייתא: בן לוי שנתמנה (נזדמן, נקרה) לו מעשר טבל – מעשר ראשון שלא הפריש ממנו את תרומת המעשר, ומצא בתוכו עוללות - הרי זה עושה אותן תרומת מעשר במקום אחר (צריך לומר: 'על מקום אחר', כלשון במקומות אחרים, וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ ובראב"ד) – הלוי רשאי להפריש את העוללות הללו כתרומת מעשר אפילו על ענבים אחרים**.**

ותמהים: ועוללות לאו (בכתב יד רומי: 'לא') של עני הוא?! (בתמיהה) – מכיוון שאנו רואים שהן עוללות, נחשוש שמא היו העוללות של עניים והחליף אותן בעל הבית ונתן ללוי, ועוללות של עניים פטורות מן המעשר, וכיצד יכול הלוי לעשות אותן תרומת מעשר על מקום אחר? (ברם אין לחשוד שמא בעל הבית גזל אותן מן העני ונתן ללוי)

ומתרצים את התמיהה: רבי אבין (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבנין דתמן – בשם החכמים של שָׁם (בשם חכמי בבל): אני אוֹמַר: (עם) [מן] (תוקן על פי כתב יד רומי, וכן הוא בנוסח רש"ס ובהבאת הירושלמי בר"ש משנץ ובראב"ד) הנקרצות (נחתכות, נקצצות) עם האשכולות (צריך להוסיף: 'הן', כמו בכתב יד רומי) – אין עוללות כשהן לעצמן מוכיחות שהיו של העניים, שהרי ישנן עוללות שהן נקרצות עם האשכול שהן לבעל הבית כאמור במשנה, ואנו תולים שבעל הבית נתן ללוי מן העוללות שבארכובה הנקרצות עם האשכול, ולכן יכול הלוי לעשות אותן תרומת מעשר על מקום אחר**.**

בתוספתא פאה ג,יד שנו: בן לוי שנתמנו לו ענבים, והיו בו עוללות - אינו חושש שמא של עניים הם. • • •

במשנה שנינו: "גרגר יחידי - רבי יהודה אומר: אשכול; וחכמים אומרים: עוללת".

מציעים את טעמו של רבי יהודה על סמך פסוק: אמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): טעמא (בכתב יד רומי: 'טעמיה') דרבי יהודה: – הטעם של רבי יהודה (שאשכול שאין בו אלא גרגר אחד דינו כאשכול ולא כעוללת): כתוב בנבואה על השארית המעטה שתישאר מישראל: "וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת, שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר**"** (ישעיהו יז,ו) – ישראל נמשל לעץ זית, שלא יישארו בו אלא העוללות, הפירות המועטים הנשארים על העץ אחרי שנוקפים וחובטים בו כדי להפיל את הזיתים, ולא יישארו בו אלא גרגרי זית ספורים על ראשי האמירים, הענפים הגבוהים שאין מגיעים אליהם בנקיפה ואין כדאי לחזור אחריהם; ומכאן שאשכול שיש בו שניים שלושה גרגרים נקרא עוללת**,** אבל יותר (צריך לומר כהגהת הגר"א: 'פחות', וכן הוא בהבאת הירושלמי בריבמ"ץ) מיכן – אשכול שאין בו אלא גרגר אחד, - הרי זה אשכול – ואינו נחשב עוללת**.** • • • שבח פירותיה של ארץ ישראל בעבר כיוון שהזכירו לעיל את העוללות הגדולות שהיו בציפורי, מביאים מעשים על הפירות הגדולים והמשובחים שהיו בארץ ישראל בימי התנאים ובראשית ימי האמוראים.

מציעים מעשה המתקשר לאמור לפני כן: דלמא: – מעשה: (כאן המונח 'דלמא' אינו מוסב על השלב הקודם בסוגיה אלא מתייחס למה שמופיע בשלב שלפני פניו: "מעשה ששקלו עוללות שבע ליטריות בציפורי" ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 138, הערה 116)) רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ורבי יוסי בן חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) ורבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) עברון – עברו על כרם דורון (כרם דורון הוא אחוזה, או מטע כחלק מאחוזה, שהוענקה כנראה על ידי השלטון הרומי למישהו שזהותו אינה ידועה לנו ("כרם דורון", "תרביץ" מא, עמוד 342)). אפיק לון אריסא חדא פרסיקא – הוציא להם האריס (שמעבד את הכרם) אפרסק אחד**. אכלון אינון וחמריהון ואייתרון** – אכלו (מהאפרסק) הם (החכמים) וחמריהם (הנוהגים בחמורים) והותירו**, ושערונה כהדין לפיסא דכפר חנניה** – ושיערו אותו (את גודלו של האפרסק שהיה גדול מאוד) כאלפס (סיר, קדירה) הזה של כפר חנניה (יישוב בגליל התחתון וסמוך לגליל העליון, שהיה מקום מפורסם בכלי החרס שייצרו בו), מחזיק (מכיל) סאה של עדשים. בתר יומין עברון תמן – לאחר ימים (כעבור כמה ימים) עברו שם (החכמים שוב). אפיק לון תרי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'תרתי', שכן 'פרסיקא' הוא שם ממין נקבה) תלת לגוא ידיה – הוציא להם (האריס) שניים שלושה (אפרסקים) בתוך ידו (שהיו קטנים והאריס החזיק את כולם בידו.- בכתב יד רומי: 'תרתי תלת נזירה'. - ביסודו של כתב יד רומי עמד נוסח דומה לזה שבכתב יד ליידן: 'גו ידה', אלא שהתיבות נדבקו וכמעט כל אות בהן נשתבשה: גנ, וז, דר, וכך נוצרה המילה 'נזירה' ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 579)). אמרון ליה: – אמרו לו (החכמים לאריס): מן ההוא אילנא אנן בעיי – מאותו האילן (שנתת לנו אפרסק בפעם הראשונה) אנחנו רוצים (לאכול). אמר לון: – אמר להם (האריס לחכמים): מיניה אינון – ממנו (מאותו האילן) הם (האפרסקים האלה). וקרון עלוי: – וקראו (החכמים) עליו (על העץ את הפסוק): "אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ" (תהילים קז,לד) – ביכולתו של ה' להפוך ארץ עושה פירות לארץ מכוסה מלח ושוממה בגלל חטאות יושביה. ואף כאן נתקלקל העץ בגלל חטאי האנשים**.**

בבבלי כתובות קיב,א אמרו (תרגום): רבי חלבו ורבי עוירא ורבי יוסי בר חנינא נזדמנו למקום אחד (בארץ ישראל), הביאו לפניהם אפרסק שהיה כאילפס כפר הינו. - ואילפס כפר הינו כמה היה? חמש סאים. - אכלו שליש והפקירו שליש ונתנו לפני בהמתם שליש. לשנה נזדמן רבי אלעזר לשם והביאו לפניו (אפרסק), נטלו בידו (שנמצא קטן) ואמר: "ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה" (תהילים קז,לד).

כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה א,ח.

אמר רבי חנינא (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): בד (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'כד') סלקית להכא נסיבית איזורי ואיזוריה דברי ואיזוריה דחמרי מקפא בירתא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'כורתא') דחרובתיה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'דחרוביתא') דארעא דישראל ולא מטון – כשעליתי לכאן (מבבל לארץ ישראל), לקחתי את חגורתי וחגורתו של בני וחגורתו של חמרי (של הנוהג בחמור שלי) להקיף גזע של חרובית (עץ חרובים) של ארץ ישראל ולא הגיעו (החגורות, שלא יכולתי להקיף. - רבי חנינא מתאר את גודלה של חרובית בארץ ישראל). קצית חד חרוב ונגד מלא ידוי (צריך לומר: 'ידיי'. ובכתב יד רומי: 'ידי') דבש – קצצתי חרוב אחד ומשך (ניגר) מלוא ידיי דבש (מן החרוב).

במדרש שמואל יג,ז נאמר: אמר רבי חנינא: כשעליתי מן הגולה התרתי אזורי ושל בהמי (מוליך הבהמה שלי) ושל אבא בני להקיף קורתו של חרוב (עץ חרובים) אחד ולא יכולתי. אמר רבי חנינא: כשעליתי מן הגולה נטלתי חרוב ופצעתיו, ומשך מלוא כף ידי דבש. - הדה אמרה: ביומיהון אישתני עלמא.

בבבלי בבא בתרא צא,ב אמרו (תרגום): אמר רבי יוחנן: זכורני, כשהיה בוצע (חותך ושובר) תינוק חרוב, היה נמשך חוט של דבש על שתי זרועותיו.

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי סוטה ט,יב.

אמר רבי יוחנן (בכתב יד רומי ובמקבילות: 'רבי יונתן' - אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): יפה סיפסוף (פירות שאיחרו להבשיל, שהם הגרועים שבפירות) שאכלנו בילדותינו (בכתב יד רומי ובמקבילות: 'בנערותינו') מפרסקין (מאפרסקים. בכתב יד רומי ובמקבילות: 'מפנקרסין') שאכלנו בזקנותינו – בימי הילדות היתה יפה אכילת פירות גרועים מאכילת פירות משובחים בימי הזקנה**; -** ומסבירים: דביומוי אישתני עלמא – שבימיו (בזמנו של רבי יוחנן / רבי יונתן) השתנה העולם (חל שינוי בטבע וירדה הפוריות של ארץ ישראל והתקלקלו פירותיה).

בבבלי בבא מציעא קה,ב אמרו: בשני דרבי יוחנן הווה שמינה ארעא, בשני דרבי אמי הווה כחישא ארעא (בימי רבי יוחנן היתה הארץ דשנה ותנובתה מרובה, ואילו בימי רבי אמי היתה אדמתה כחושה ונצטמק פריונה).

אמר רבי חייא בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): סאה ארבלית – סאה אחת של חיטים שהיו גדלות בבקעת ארבל (בגליל התחתון המזרחי, בקרבת טבריה וחוף הכינרת), שהיו משובחות מאוד, היתה (במקבילה הראשונה: 'בראשונה היתה סאה ארבלית') מוציאה – כשטחנו אותה, סאה סולת (קמח חיטה מנופה ונקי), סאה קמח, סאה קיבר (קמח גס שאינו מנופה כל צורכו (מקור המילה בלטינית)), סאה סובין – קמח שמעורב בו סובין (הקליפות הדקות של גרגרי החיטה שנשברות בתהליך הטחינה), סאה מורסן – קמח שמעורב בו מורסן (הקליפות העבות של גרגרי החיטה שנשברות בתהליך הטחינה), סאה גנינין (חלקי הקליפות של הגרגרים. - במקבילות אין שתי מילים אלו. - הסוגים השונים של קמח נמנו כאן מן המעולה ביותר עד לגרוע ביותר). וכדון אפילו חדא בחדא לא קיימא (בכתב יד רומי: 'מקיימה') – ועכשיו (שהשתנה העולם ואין הברכה מצויה) אפילו אחת באחת לא קיימת (סאה אחת של חיטים אינה מוציאה אפילו סאה אחת של קמח אלא פחות מכך).

עד כאן המקבילות בירושלמי סוטה.

הקטע "אמר רבי חנינא..." מקורו בפאה, שכן בפאה לפניו ולאחריו עוסק התלמוד בשבחה של ארץ ישראל. והועתק לסוטה אגב הלשון דלעיל שם: "כחרובית גדולה היה", וכאן נאמר "מקפא כורתא דחרוביתא דארעא דישראל". והקטע "אמר רבי יונתן: יפה סיפסוף..." עד הסוף, נראה שמקורו בסוטה על הפסקה במשנה שם "משחרב בית המקדש, בטל... נופת צופים", שמדובר בה על ליקוי הקרקע, והועתק לפאה שלא במקום המתאים, אגב הסיפור שמופיע בפאה לעיל "דלמא רבי אבהו...", שבו מדובר על עניין זה, ואילו במאמר רבי חנינא מדובר בשבח הארץ בלבד, וכן בשאר המאמרים שמופיעים בפאה אחרי קטע זה ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 120).

בבבלי כתובות קיב,א אמרו: תניא: אמר רבי יוסי: סאה (חיטים) ביהודה היתה עושה חמש סאים: סאה קמח, סאה סולת, סאה סובין, סאה מורסן, וסאה קיבר.

רבות הן הסיבות לירידה ביבול החקלאי (לקראת סוף המאה השלישית), תופעה שנסתמנה גם ברחבי הקיסרות. בולטות ביניהן המחסור בכוח אדם חיוני לעבודה, המצב הפוליטי המעורער ובצורות תכופות, שהניעו רבים לנטוש את אדמותיהם ("ארץ ישראל במאה השלישית", "ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי - היסטוריה מדינית, חברתית ותרבותית", כרך א, עמוד 129).

רבי חונא (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רב אבין (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי): קנמון (עץ בושם) מאכל עזים היה והיו ישראל מגדלין אותו – שהקינמון היה מצוי הרבה בארץ ישראל עד שנהגו בו כבהפקר, שהעיזים היו אוכלים ממנו (אבל עכשיו הקינמון אינו מצוי בארץ ישראל).

רבי חונא אמר בשם רב(י) אבין: שני תמידין – הכבשים של קורבנות התמיד, שהיו מקריבין בכל יום היו מרכיבין אותן על גבי גמל ורגליהן נוגעות בארץ – שהכבשים שהיו בארץ ישראל היו גדולים בהרבה מהגמל (אבל עכשיו הכבשים אינם גדולים).

בבראשית רבה סה,יז נאמר: רבי הונא בשם רב יוסף: שני תמידים שהיו ישראל מקריבים בחג היו מרכיבים על שני הוגנים (גמלים צעירים), והיו רגליהם שפופות (כפופות, נגררות) בארץ. רבי הונא בשם רב יוסף: קינמון הזה היה גדל בארץ ישראל, והיו עיזים וצבאים אוכלים ממנו. ובשיר השירים רבה ד [יד] א, באיכה רבה פתיחתא י ובאסתר רבה ג,ד נאמר: רבי חונא בשם רב יוסף / רבי יוסי: קינמון היה גדל בארץ ישראל, והיו עיזים וצבאים אוכלים ממנו.

ומספרים מעשה שהיה: רבי חונא אמר בשם רבי אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): מעשה באחד שקשר עז לתאינה – לעץ תאנים, ובא ומצא דבש וחלב מעורבין – שהיה דבש נוטף מהתאנים וחלב נוטף מהעז והיו מתערבים יחד**.**

בבבלי כתובות קיא,ב אמרו (תרגום): רמי בר יחזקאל נזדמן לבני ברק, ראה עיזים שאוכלות תחת תאינים, והיה נוטף דבש מהתאינים וחלב מטפטף מהעיזים ומתערבים זה בזה. אמר: זהו "זבת חלב ודבש".

ומספרים: רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אמר לרבי פרירי: לית את חמי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'מחמי') לי ההיא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'הדין') סגולה דגו כרמך? – אין אתה מראה לי את אשכול הענבים הזה שבתוך כרמך (שהיה האשכול גדול מאוד)? אמר ליה: – אמר לו (רבי פרירי לרבי): אין – כן**. נפק בעי מחימייא** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'מחמיה') ליה – יצא ורצה להראות לו (את האשכול). עד דהוא רחיק צפה ביה כמין תור – בעוד שהוא (רבי) רחוק (מהכרם), צפה בו (ראה בכרם) כמין שור (שהיה האשכול נראה מרחוק בטעות כשור הנמצא בכרם). אמר ליה: – אמר לו (רבי לרבי פרירי): לית הדין תורא מחבל כרמא (בכתב יד רומי: 'כרמך')? – אין השור הזה מחבל (הורס) את הכרם? אמר ליה: – אמר לו (רבי פרירי לרבי): הדין תורא דאת סבר הוא סגולה – השור הזה שאתה סובר (חושב) הוא אשכול הענבים**. וקרא עלוי:** – וקרא (רבי) עליו (על הכרם את הפסוק): "עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ" (שיר השירים א,יב) – עד מקום שהמלך מסב בסעודתו הגיע ריח הנרד (מין בושם) של הרעיה. ויש לדרוש את הכתוב, שבעוד שהיה בית המקדש קיים, היתה ארץ ישראל מוציאה פירות גדולים וטובים, - אבל עכשיו בית מוקדשא חריב – בית המקדש חרב**, ואת קאים בקשיותך** – ואתה (הכרם) עומד בקשיותך (שעדיין אתה מוציא פירות גדולים וטובים)? מיד איתבעון ולא אשכח – מיד התבקשו (חיפשו אשכולות גדולים) ולא נמצא (שהתקיימה קללתו של רבי ולא הוציא הכרם עוד פירות גדולים וטובים).

בבבלי כתובות קיב,א אמרו (תרגום): רבי יהושע בן לוי נזדמן לגבל, ראה אשכולות שהיו עומדים כעגלים. אמר: עגלים בין הגפנים. אמרו לו: אשכולות הם. אמר: ארץ, ארץ, הכניסי פירותייך! למי את מוציאה פירותייך, לגויים הללו שעמדו עלינו בחטאותינו? - לשנה נזדמן רבי חייא לשם, ראה שהיו (האשכולות) עומדים כעיזים. אמר: עיזים בין הגפנים. אמרו לו: לֵך, ולא תעשה לנו כחברך (כרבי יהושע בן לוי, שהכניס מאירה בפירותינו ונתקטנו האשכולות).

ומספרים עוד על רבי יהודה הנשיא: אייתון קומוי תרין פוגלין מבין ריש שתא לצומא רבא – הביאו לפניו (לפני רבי) שני צנונים בין ראש השנה לצום הגדול (ליום הכיפורים), והוה פקי שמיטתא – והיה מוצאי השמיטה (השנה שלאחר שנת השמיטה), והוה בהון טעוניה דגמלא – והיה בהם (בשני הצנונים) משא של גמל (שהיו הצנונים גדולים מאוד). אמר לון: – אמר להם (רבי): ולית אסיר?! (בתמיהה) – ואֵין אסור?! ולאו ספחין אינון?! (בתמיהה) – ולא ספיחים (של שביעית) הם (שגדלו בשביעית מאליהם, והם אסורים באכילה כדין גידולי שביעית)?! אמרון ליה: – אמרו לו (לרבי): בפוקי ריש שתא איזדרעון – במוצאי ראש השנה נזרעו (ובזמן הקצר שבין ראש השנה ויום הכיפורים נעשו גדולים, ואין גודל שיעורם ראיה שנזרעו בשביעית, אלא שבארץ ישראל הירקות ממהרים לצמוח).

באותה שעה התיר רבי ליקח ירק במוצאי שביעית מיד – מן השוק לאוכלו, ואין חוששים שמא גידולי שביעית הוא, מפני שהארץ ממהרת לגדל ירק (רבי התיר על סמך העובדה של התפתחות צנון בזמן קצר כל כך שנראה אגדתי).

בירושלמי בבא בתרא ט,ה אמרו: רבי פרירא אוקיר (כיבד, שלח מתנה) לרבי יהודה נשייא תרין פוגלין בין ריש שתא לצומא, והוה פקי שמיטתא, והוה אית בון טעונא דגמלא. אמר ליה רבי: לית אינון אסירין?! לאו ספחין אינון?! אמר ליה: בפקי שמיטתא איזדרעון. - באותה שעה התיר רבי ליקח ירק מוצאי שביעית מיד.

במשנה שביעית ו,ד שנינו: רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. ובתוספתא שביעית ד,יז שנו: רבי ובית דינו התירו ליקח ירק במוצאי שביעית מיד.

ומספרים עוד על רבי יהודה הנשיא: בעון קומוי: – שאלו לפניו (לפני רבי): מהו הדין דכתיב: – מהו זה שכתוב (מה פירוש הפסוק הזה, שנאמר בתיאור מכות הארבה והבצורת בימי הנביא יואל): "עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת תַּחַת מֶגְרְפֹתֵיהֶם" (יואל א,יז) – לפי העניין נראה לפרש: התעפשו גרגרי התבואה (שנזרעו) תחת רגבי האדמה (שנחרשו), שלא נבטו ולא הצמיחו בגלל הבצורת**? אמר לון:** – אמר להם (רבי): יש לדרוש את הכתוב: תחת (במקום) שהיינו – בעבר, גורפין (אוספים) דבש – שהיה נוטף מהפירות המשובחים**, הרי** – עכשיו, אנו גורפין רקבובית (ריקבון) – פירות רקובים, משום שהשתנה העולם ואין הברכה מצויה (קשים שני שמות העצם "פרודות" ו"מגרפה" וכן השורש "עב"ש", שכולם יחידאיים במקרא. רבי יהודה הנשיא (הידוע כעוסק בבלשנות מקראית) כנראה פותר עב"ש על פי שורש עפ"ש בלשון חכמים, שמשמעו כבלשוננו: רקב. "פרודות" אולי פתר על פי 'פרדתא' בארמית, שעניינה אבנים קטנות, מעין גושים. "עבשו פרודות" יכול להתפרש לעניין גושי ריקבון ועובש. "תחת" מתפרש במשמע של תמורה, 'במקום' (שלא כפשט הפסוק). לפי הדרשה, פירוש הכתוב הוא: יש גושי ריקבון ועובש ("עבשו פרודות") במקום הדבר שהיה ראוי לגורפו ("תחת מגרפותיהם"), והוא הדבש. גריפה, דהיינו איסוף של דבש מן הקרקע, תובן על פי המעשים המובאים כאן בירושלמי, המדגימים את פוריות ארץ ישראל בעבר. מעשים אלה מספרים על דבש, דהיינו שרף ומיץ של פירות שנטף בכמויות כה גדולות מאילנות, עד שאספוהו מן האדמה. הדרשה מנתקת את הפסוק מהעניין שבימי יואל, של מכת ארבה ובצורת, ומיישמת אותו לדלדול פוריות אדמתה של ארץ ישראל עקב חורבן המקדש השני ("המקרא בפרשנות חז"ל: כרך שני - יואל ועמוס", עמוד 54). - 'פרדא' בארמית סורית: גרגר, חלקיק. וגם בלשון חכמים: 'פרידה' - חתיכה, גרגר).

ומספרים מעשים שהיו: מעשה באחד שהיה לו שורה של תאינים – עצי תאנה, ובא ומצא גדר של דבש מקיפן – שנטף דבש רב מהתאנים**.**

חד בר נש הוה זרע חקלא לפת (ירק ממשפחת המצליבים, שפקעתו משמשת למאכל) והוה מקטע ומזבין – אדם אחד היה זורע את השדה לפתות והיה מקצץ ומוכר (אותם, שצמחו מהר מאוד, שעוד לפני שגמר לזרוע את כל השדה, כבר היו הלפתות שזרע בתחילה ראויות למאכל).

מעשה בשועל שבא וקינן (דר, שכן) בראשה של לפת – חפר מאורה בתוך פקעת של לפת, שהיתה הפקעת גדולה ביותר**.**

מעשה בשיחין (יישוב בגליל קרוב לציפורי) בקלח (צמח) אחד של חרדל (צמח בעל פרחים צהובים, שהשתמשו בראשי גבעוליו ובעליו כתבלין בבישול ובכבישה) שהיו בו שלשה בדין (ענפים) ונפשח (נבקע) אחד מהן וסיככו (כיסו) בו – בענף שנשבר, סוכת היוצרין (סוכה של אומנים העושים כלי חרס) – שהיה הענף גדול מאוד, ומצאו בו – בענף שנשבר, לאחר שחבטוהו, שלשת (במקורות המקבילים: 'תשעת') קבין של חרדל – גרגרי חרדל**.**

אמר רבי שמעון בן חלפתא (תנא בדור החמישי): קלח אחד של חרדל (במקורות המקבילים: 'כרוב') היה לי בתוך שלי – בתוך השדה שלי, והייתי עולה בו כעולה בראש התאנה – שהיה הקלח גדול וחזק מאוד**.**

בספרי דברים פסקה שיז נאמר: מעשה וקינן שועל בראש הלפת. - מעשה בשיחין בקלח של חרדל שהיו בו שלושה בדים ונפשח אחד מהם וסיככו בו סוכת יוצרים וחבטוהו ומצאו בו תשעה קבים חרדל. - אמר רבי שמעון בן חלפתא: קלח של כרוב היה בתוך ביתי והייתי עולה ויורד בו כעולה ויורד בסולם.

בבבלי כתובות קיא,ב אמרו: ...שועל קינן בלפת, ושקלוהו (את הלפת) ומצאו בו שישים ליטרים בליטרא של ציפורי. - תניא: אמר רבי יוסי: מעשה בשיחין באחד שהניח לו אביו שלושה בדי חרדל, ונפשח אחד מהם ומצאו בו תשעת קבים חרדל, ועציו סיככו בו סוכת יוצרים. - אמר רבי שמעון בן חלפתא: קלח של כרוב הניח לנו אבא, והיינו עולים ויורדים בו בסולם.

מעשה באחד שזרע סאה של אפונים (חִמְצָה, מין קטנית) ועשת (ועשתה - הצמיחה) שלש מאות סאין. אמרו לו: התחיל הקב"ה לברכך. אמר לון: – אמר להם: אזלון לכון – לכו לכם (שאין זה נכון שהתחיל הקב"ה לברך אותי), די ינחת (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'דנחת' / 'די נחת') טלא בישא עליה – שירד טל רע עליו (וקלקל את היבול), די לא כן, בכפלא הוות מעביד – שאם לא כך (שאם לא היה יורד טל רע עליה), כפול היתה עושה**.**

ומעירים: אמרון (כך בכתב יד רומי): – אמרו: רבי שמעון בן חלפותא הוה – היה (אותו אחד שסיפרו עליו מעשה זה).

מעשה שאמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) לבנו בסיכנין (יישוב בגליל התחתון המערבי): עלה והבא לנו גרוגרות (תאנים מיובשות) מן החבית. עלה והושיט ידו – לחבית, ומצאה של דבש – שהיו הגרוגרות שמנות ביותר ומוציאות דבש הרבה, והיה הדבש צף למעלה**. אמר לו** – הבן**: אבא, של דבש היא. אמר לו** – רבי יהודה**: השקע** (הורד) את ידיך – לתוך עומקה של החבית, ואת (ואתה) מעלה גרוגרות.

מעשה שאמר רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) לבנו בציפורין: עלה והבא לנו גרוגרות מן העליה (חדר בקומה עליונה בבניין). עלה ומצא את העלייה צף עליה דבש – שהיה נוטף מהגרוגרות**.**

בספרי דברים פסקה שטז נאמר: "ויניקהו דבש מסלע" - כגון סכני וחברותיה. מעשה שאמר רבי יהודה לבנו: צא והבא לי קציעות (תאנים מקוצעות וחתוכות לשם כבישה לדבלות) מן החבית. אמר לו: אבה, של דבש היא. אמר לו: השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה. "ושמן מחלמיש צור" - אלו זיתים של גוש חלב. מעשה שאמר רבי יוסי לבנו בציפורי: עלה והבא לנו זיתים מן העלייה. הלך ומצא את העלייה שצפה בשמן.

רבי חנניה (בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'רבי חנינה' - בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) הוה מזבן דבש דדבוריין והוה ליה דבש דצליין – היה מוכר דבש של דבורים, והיה לו דבש של תאנים מיובשות**. [חד זמן אתון לגביה חמרייה** – פעם אחת באו אצלו חמרים (נוהגים בחמורים, כדי לקנות ממנו דבש של דבורים). מילא (נראה שצריך לומר: 'מדלא' / 'מן דלא') ידע זבין לון דבש דצלין – משלא ידע (מאחר שלא ידע רבי חנינה להבחין בין שני סוגי הדבש שהיו לו), מכר להם (בטעות) דבש של תאנים מיובשות (במקום דבש של דבורים).] (במסירה שלפנינו נשמט מ'דבש דצליין' עד 'דבש דצלין' והושלם על פי כתב יד רומי וקטע גניזה) בתר יומין עברון תמן – לאחר ימים (כעבור כמה ימים) עברו שם (החמרים שוב לקנות ממנו דבש). אמר לון: – אמר להם (רבי חנינה): בגין לא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'דלא') מטעיא לכון – בשביל שלא להטעות אתכם**, הוון** (בקטע גניזה: 'תהוון') ידעין ההוא (בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'דההוא') דובשא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'דבשה'. הצורה 'דובשא' היא שיבוש בהשפעת הארמית שבתלמוד הבבלי) דיהבית (בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'דזבנית') לכון (בקטע גניזה נוסף 'דב[שה]') דצליין יינון (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'הוה') – הֱיוּ יודעים שהדבש ההוא שנתתי (שמכרתי) לכם דבש של תאנים מיובשות היה (ורצה להחזיר להם את הפרש המחיר שבין דבש של דבורים שהוא יקר ובין דבש של תאנים מיובשות שהוא זול שמכר להם). אמרון ליה: – אמרו לו (החמרים לרבי חנינה): (בקטע גניזה נוספה מילת פנייה 'רבי') מיניה אנן בעיי – ממנו (מהדבש של התאנים המיובשות) אנחנו רוצים (לקנות), דו טב לעיבידתין (צריך לומר: 'לעיבידתן') – שהוא טוב למלאכתנו (לצרכינו, ואין אנו רוצים לקבל את הפרש המחיר). - ואפריש טימיתיה ובנא ביה בי מדרשא דציפורין – והפריש (רבי חנינה) את מחירו (את הפרש המחיר) ובנה בו (בכסף זה) את בית המדרש של ציפורי (שלא רצה ליהנות מכסף זה. - ייתכן שבית מדרש זה נקרא בירושלמי מגילה ד,י בשם "בית מדרשיה דרבי חנינה" על שם תרומתו).

רבי לעזר בירבי שמעון (תנא בדור החמישי) אזל לחד אתר – הלך למקום אחד**. אייתון קומוי כורב** (צריך לומר: 'חרוב') מצמק – הביאו לפניו חרוב מיובש**. אמר לון:** – אמר להם: סגין דבש יהבתון ביה – הרבה דבש נתתם בו (בחרוב, שהיה החרוב נוטף דבש). אמרין (צריך לומר: 'אמרון') ליה: – אמרו לו: לא יהבינן (צריך לומר: 'יהבנן') ביה – לא נתנו בו (דבש), מיניה וביה הוא – ממנו ובו הוא (מהחרוב בעצמו הוא הדבש). • • •

משנה המֵדֵל (המדלל) בגפנים – כשענפי הגפנים צפופים, קוצץ ענפים אחדים לסירוגין, כדי לתת רווח בין הנשארים, שיגדלו משובחים יותר, וכגון שכבר ניכרים האשכולות**, כשם שהוא מדל בתוך שלו** – בענפים שיש בהם אשכולות שלמים שהם של בעל הכרם**, כך הוא מדל בשל עניים** – בענפים שיש בהם עוללות שהן של העניים**; דברי רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי). רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: בשלו הוא רשיי – לדלל**, אינו רשיי** – לדלל, בשל עניים.

תלמוד המדל בגפנים מסבירים את טעמיהם של רבי יהודה ורבי מאיר.

הכל מודין במוכר לחבירו עשרה אשכולות – רבי יהודה ורבי מאיר שנחלקו במשנה מסכימים במקרה שבעל הכרם מוכר לחבירו כמה אשכולות**, שיהא** (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'שהוא') אסור ליגע בהן – בעל הכרם אינו רשאי לדלל בענפים שיש בהם האשכולות של חבירו**. הכל מודין בשותף** – רבי יהודה ורבי מאיר שנחלקו במשנה מסכימים במקרה שבעל הכרם שותף עם חבירו בכרם**, כשם שהוא מידל בתוך שלו** – בחלק שלו**, כך הוא מידל בתוך של חבירו** – בחלק של חבירו**.** במה נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר במשנה? - רבי יהודה עבד ליה – עושה (מדמה, משווה) אותו כשותף – דינו של בעל הכרם ביחס לעניים הוא כדין שותף, ולכן הוא רשאי לדלל בשל העניים**, [ורבי מאיר עבד ליה** – עושה אותו כמוכר – דינו של בעל הכרם ביחס לעניים הוא כדין מוכר, ולכן אינו רשאי לדלל בשל העניים**.]** (הושלם על פי נוסח רש"ס והבאת הירושלמי בריבמ"ץ ובר"ש משנץ וברא"ש) אמר ליה – אמר לו רבי אימי (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'רבי מאיר', וכן הגיה בגליונות הרש"ל) – לרבי יהודה, כדי לפרוך את דעתו**: הגע עצמך** – שער בנפשך, שאכלתן חיה – במקרה שפשע בעל הכרם בשמירתו ואכלה חיה את כל הענבים שבכרם**. אִין תעבדיניה** – אם תעשה אותו כשותף, יהא חייב לשלם לו! – אם דינו של בעל הכרם הוא כדין שותף, יהיה בעל הכרם חייב לשלם לעני את שווי העוללות שאכלה החיה, והרי זה אינו מסתבר!

ומציעים סתירה משיטתו של חכם על עצמו: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): נראית מוחלפת שיטתו של רבי יהודה! ומפרטים את הסתירה: תמן הוא אומר (צריך לומר: 'אמר', כמו בכתב יד רומי): – שם הוא אומר: המרבץ את שדהו – המשקה את השלף של תבואות החורף (שלף הוא שדה קצור המלא קש. תפקידה של ההשקאה הזו להכשיר את השדה היבשה לחריש הכנה לגידולי קיץ. הרבצת שדה היא השקאת שדה שאין בה גידולים, כדי להכשירה לחריש, לזריעה, או כדי שתצמיח ספיחים ועשבי בר ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 316), עד שלא ירד עני לתוכה – קודם שבא העני ליטול לקט שנשר בשדה, והשיבולים נפסדות מחמת המים**, אם הזיקו מרובה על של** העני – אם הפסדו של בעל השדה בשהיית הריבוץ מרובה על זה של העני בהפסד הלקט, - מותר – לרבץ**, ואם הזיקו של** העני מרובה על שלו - אסור – לרבץ**. רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך** – בכל אופן, אם הזיקו מרובה על של העני ואם הזיקו של העני מרובה על שלו, - נוטלן ומניחן על הגדר והעני בא ונוטל את שלו – רבי יהודה חושש להפסד העניים, ולכן על בעל השדה לטרוח ללקט את שיבולי הלקט ולהניחן על הגדר. הרי שהוא אוסר לבעל השדה לעשות פעולה המועילה לו ומזיקה לעניים**; וכא הוא אומר** (צריך לומר: 'אמר') הכן?! – וכאן הוא אומר כך?! (במשנה כאן רבי יהודה מתיר לבעל הכרם לעשות פעולה המועילה לו ומזיקה לעניים)

ומתרצים את הסתירה: מתוך שהוא מעכן (נראה שצריך לומר: 'ממעטן'. 'ממעט' היא מילה נרדפת ל'מדל'. - הגרסה באחד מדפוסי הירושלמי: 'מְעַבָּן', וכן הגיה ב"מבואות לספרות האמוראים", עמוד 389, הערה 9. ברם אין נראה לגרוס כך, כי 'מעבן' הוא תוצאת פעולת הדילול, ואילו כאן מתכוונים לפעולת הדילול עצמה, והלשון המקביל בקושיה שלהלן 'מתוך שהוא מרבצה...' מוכיח שכאן מתכוונים לפעולת הדילול), הן עושות (מצמיחות) יותר לשנה הבאה – משום שבעל הכרם מדל בגפנים, הגפנים משתבחות בשנה הבאה, ויש בזה תועלת להבא גם לעניים, שייטלו יותר במתנותיהם בכרם, ולכן רבי יהודה מתיר לבעל הכרם לדלל בשל העניים, אף על פי שעכשיו הם מפסידים**.**

ומציעים קושיה: ואמר אוף הכא: – ואֱמוֹר גם כאן (בעניין המרבץ שדהו): מכיון (בנוסח רש"ס: 'מתוך') שהוא (מרבעה) [מרבצה] (תוקן על פי כתב יד רומי וקטע גניזה), היא עושה יותר לשנה הבאה! – מדוע לא נֹאמַר, לאור דברים מקבילים שנאמרו לפני כן, שמשום שבעל השדה מרבץ את השדה, יש בזה תועלת להבא גם לעניים, שעל ידי השקאת השלף הוא מכשיר את השדה לחריש בקיץ, שהוא מועיל ליבול תבואות החורף הבא! ומדוע רבי יהודה אוסר על בעל השדה לרבץ את השדה?

ומתרצים את הקושיה: אמר ליה: (מילים אלו אינן מובנות. ואולי צריך לומר: 'אמר רבי לָא:' או 'אמרין:') מצוי הוא לזורעה ירק ולהבריחה (להעלים אותה) מן העניים – דבר שכיח הוא שבעל השדה יזרע בשדה ירקות קיץ, וירק פטור מפאה לפי שאין מכנסו לקיום, ונמצא שאין בריבוץ תועלת להבא לעניים, ולכן רבי יהודה אוסר על בעל השדה לרבץ את השדה, כיוון שעכשיו הם מפסידים**.**

בירושלמי מצויות סוגיות מוחלפות... פאה ה,ג אינו מתאים לפאה ז,ה... וברור הדבר שבמקרים אלו השתמש המסדר בסוגיות של ישיבות שונות ("תלמודה של קיסרין", עמודים 24-25).

הסתירה בין המשנה בפרק ז לבין הברייתא שבסוגיית פרק ה הוצגה בניסוחים שונים בשתי סוגיות ('מחלפא שיטתיה דרבי יהודה' בפרק ה, לעומת 'נראית מוחלפת שיטתו של רבי יהודה' בפרק ז), על ידי דוברים שונים (בפרק ה - סתם תלמוד, בפרק ז - רבי יוחנן), ואף ניתרצה בתירוצים שונים ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 49-50). • • •

משנה כרם רבעי – ענבי הכרם של השנה הרביעית לנטיעתו, שדינם כמעשר שני, שהם נאכלים בירושלים או שפודים אותם ומעלים את דמיהם לירושלים ומוציאים אותם שם לצורכי סעודה, - בית שמי אומרים: אין לו חומש – תוספת חומש על הקרן כשבעליו פודים אותו, ואין לו ביעור – מן הבית בערב פסח של השנים הרביעית והשביעית לשמיטה, שאסור להשהות את המעשרות יותר. לדעת בית שמי אין כרם רבעי שווה למעשר שני לכל דבר**; ובית הלל אומרים: יש לו** – חומש וביעור, כמו למעשר שני**.**

בית שמי אומרים: יש לו פרט ויש לו עוללות – לכרם רבעי, כמו לשאר כל כרם, שאף על פי שטעון פדיון, מכל מקום ממון בעלים הוא**, והעניים פודין לעצמן** – פודים את הפרט ואת העוללות בעצמם ומעלים את דמיהם לירושלים**; ובית הלל אומרים: כולו לגת** – הבעלים דורכים את כל ענביו בגת ומעלים את היין או את פדיונו לירושלים, שכרם רבעי ממון גבוה הוא ולא ממון בעלים, ולכן אין לעניים חלק בו (כל המשנה נשנית במעשר שני ה,ג ובעדויות ד,ה). • • •

תלמוד כרם רבעי כאן התחלת מקבילה בירושלמי מעשר שני ה,ג.

מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: לא אמרו בית שמי – שכרם רבעי אין לו חומש וביעור, אלא בשביעית – בכרם שהגיע לשנתו הרביעית בשנה השביעית של מחזור השמיטה, והפירות כולם הפקר**, אבל בשאר שני שבוע** – בכרם שהגיע לשנתו הרביעית בשאר השנים של מחזור השמיטה (שבוע הוא שבע שנות מחזור השמיטה),- שבית שמי (צריך לומר: 'בית שמי אומרים', וכן הוא בקטע גניזה ובנוסח רש"ס ובמקבילה, וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ. בכתב יד רומי אין מילים אלו): יש לו חומש ויש לו ביעור.

ומציעים מקור לדברי רבי: על דעתיה דההן תנויה (בקטע גניזה ובמקבילה: 'דהדין תנייה') – על דעתו של התנא הזה (לדעת רבי בשיטת בית שמי), לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שיני. כמה דתימר (צריך לומר: 'דתמר' = דאת אמר, כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה): – כמו שאתה אומר: אין מעשר שיני בשביעית, ודכוותה: – ושכמותה: אין נטע רבעי בשביעית – ולכן בית שמי סוברים, שכרם רבעי בשביעית אין לו חומש וביעור, אבל בשאר שני שבוע יש לו חומש וביעור, כמו מעשר שני (גם בית הלל למדו נטע רבעי ממעשר שני, אלא שבית שמי למדו אף להקל, ולכן הם סוברים, שכרם רבעי בשביעית אין לו חומש וביעור, ובית הלל למדו רק להחמיר, ולכן הם סוברים, שכרם רבעי יש לו חומש וביעור אף בשביעית).

ומציעים קושיה כדי לפרוך את הדעה שהובאה לפני כן: מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך), אל יהי (בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'יהא') לו קדושה! – כיוון שלמדו נטע רבעי ממעשר שני אף להקל, לא יהא לנטע רבעי קדושה בשביעית, שכן אין מעשר שני בשביעית! ואי אפשר לומר כן, שהרי לא אמרו בית שמי אלא שאין לו חומש וביעור בשביעית, הרי שמודים הם שיש לו קדושה.

ומתרצים את הקושיה: (וקידשתו) [(ו)קדושתו] (תוקן על פי כתב יד רומי וקטע גניזה והמקבילה) מאיליו למדו – מנטע רבעי עצמו למדו שיש לו קדושה, ולא למדו ממעשר שני**:** נאמר במצוות נטע רבעי: "וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'" (ויקרא יט,כד) – בשנת הרביעית לנטיעת האילן יהיו כל פירותיו קדושים כדי להלל את ה' ולהודות לו על היבול הראשון, - הרי הוא כקודש שקורין עליו את ההלל – יש ללמוד מהכתוב הזה, שנטע רבעי יש לו קדושה כמו ביכורים שקוראים עליהם את ההלל בשעת הבאתם, ולכן נטע רבעי יש לו קדושה אף בשביעית, שכן יש ביכורים בשביעית (במשנה ביכורים ג,ג-ד שנינו שהחליל היה מכה לפני מביאי הביכורים בדרך לירושלים ובתוך ירושלים, ושם ב,ד ו-ג,ד שנינו שהביכורים טעונים שיר, שכשהגיעו מביאי הביכורים לעזרה דיברו הלוויים בשיר. ובירושלמי סוכה ה,א למדו מהכתוב "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג, וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו ל,כט), שההלל תלוי בחליל, וקריאת ההלל לוותה בנגינת החליל. וזהו שאמרו כאן שהביכורים קוראים עליהם את ההלל. - בעניין חובת ביכורים בשביעית ראה רש"י שמות כג,יט).

ומקשים: ויהא מותר לאונן (מי שמת לו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליו הוא אונן ביום המיתה)! – כיוון שלמדו נטע רבעי ממעשר שני אף להקל, יהא נטע רבעי מותר באכילה לאונן בשביעית, שכן אין מעשר שני בשביעית! (אבל בשאר שני שבוע נטע רבעי אסור באכילה לאונן, כמו מעשר שני)

ומתרצים את הקושיה בהצעת ברייתא: תני: – שונה [התנא]: מגיד (הכתוב מלמדנו) שהוא אסור לאונן – למדים מהמילה "קודש" שנאמרה במצוות נטע רבעי, שהוא אסור לאונן אף בשביעית, כמו ביכורים, שכן יש ביכורים בשביעית וביכורים אסורים לאונן (משנה ביכורים ב,ב).

ומקשים: ויהא חייב בביעור! – כיוון שנטע רבעי הוא כביכורים, יהא נטע רבעי חייב בביעור אף בשביעית, שכן יש ביכורים בשביעית וביכורים חייבים בביעור (משנה ביכורים ב,ב)!

ומתרצים את הקושיה: בגין דרבי (בקטע גניזה ובמקבילה: 'רבי') שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) – בשביל [דעתו] של רבי שמעון**, דרבי שמעון פוטר מן הביעור** – לדעתו ביכורים פטורים מן הביעור (משנה ביכורים ב,ב), ובית שמי סוברים בזה כרבי שמעון, ולא למדו חובת ביעור בנטע רבעי אלא ממעשר שני, ולכן כרם רבעי בשביעית אין לו ביעור**.**

ומקשים: וייפדה במחובר לקרקע! – כיוון שלמדו נטע רבעי ממעשר שני אף להקל, יהא נטע רבעי נפדה בשביעית אף בעודו מחובר לקרקע, שכן אין מעשר שני בשביעית! (אבל בשאר שני שבוע נטע רבעי אינו נפדה במחובר לקרקע, כמו מעשר שני. - בתוספתא מעשר שני ה,יט שנו: "הכול (בית שמי ובית הלל) מודים שאין פודים (כרם רבעי) במחובר לקרקע". - אין מתרצים קושיה זו)

ומציעים ברייתא נוספת: תני: – שונה [התנא]: רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) (צריך להוסיף: 'אומר', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס ובמקבילה): אחד שביעית ואחד שאר שני שבוע – גם בכרם שהגיע לשנתו הרביעית בשנה השביעית של מחזור השמיטה, וגם בכרם שהגיע לשנתו הרביעית בשאר השנים של מחזור השמיטה, - בית שמי אומרים: אין לו חומש ואין לו ביעור.

ומציעים מקור לדברי רבן שמעון בן גמליאל: על דעתיה דהדין תנייה – על דעתו של התנא הזה (לדעת רבן שמעון בן גמליאל בשיטת בית שמי), לא למדו נטע רבעי ממעשר שיני כל עיקר (כלל, לגמרי) – ואין לנו סמך מן הכתוב שהוא טעון חומש וביעור, ולכן הם סוברים, שכרם רבעי אין לו חומש וביעור בכל השנים (אבל בית הלל למדו נטע רבעי ממעשר שני, ולכן הם סוברים, שכרם רבעי יש לו חומש וביעור).

ומציעים קושיה כדי לפרוך את הדעה שהובאה לפני כן: מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, שלא למדו נטע רבעי ממעשר שני כלל, מתעורר קושי כמוצע בהמשך), אל יהי (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'יהא') לו קדושה! – כיוון שלא למדו נטע רבעי ממעשר שני, לא יהא לנטע רבעי קדושה כלל! ואי אפשר לומר כן, שהרי לא אמרו בית שמי אלא שאין לו חומש וביעור, הרי שמודים הם שיש לו קדושה.

ומתרצים את הקושיה: וקדשתו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה ובמקבילה: '(ו)קדושתו') מאיליו למדו – מנטע רבעי עצמו למדו שיש לו קדושה**: "קֹדֶשׁ הִלּוּלִים"** (ויקרא יט,כד) - הרי הוא כקודש שקורין עליו את ההלל – יש ללמוד מהכתוב הזה, שנטע רבעי יש לו קדושה כמו ביכורים שקוראים עליהם את ההלל בשעת הבאתם**.**

ומקשים: ויהא מותר לאונן! – כיוון שלא למדו נטע רבעי ממעשר שני, יהא נטע רבעי מותר באכילה לאונן!

ומתרצים את הקושיה בהצעת ברייתא: תני: – שונה [התנא]: מגיד שהוא אסור לאונן – למדים מהמילה "קודש" שנאמרה במצוות נטע רבעי, שהוא אסור לאונן, כמו ביכורים, שכן ביכורים אסורים לאונן (משנה ביכורים ב,ב).

ומקשים: ויהא חייב בביעור! – כיוון שנטע רבעי הוא כביכורים, יהא נטע רבעי חייב בביעור, שכן ביכורים חייבים בביעור (משנה ביכורים ב,ב)!

ומתרצים את הקושיה: בגין דרבי שמעון – בשביל [דעתו] של רבי שמעון, (צריך להוסיף כמו לעיל ובמקבילה: 'דרבי שמעון') פוטר בביעור (צריך לומר: 'מן הביעור') – לדעתו ביכורים פטורים מן הביעור (משנה ביכורים ב,ב), ובית שמי סוברים בזה כרבי שמעון, ולכן כרם רבעי אין לו ביעור**.**

ומקשים: וייפדה במחובר לקרקע! – כיוון שלא למדו נטע רבעי ממעשר שני, יהא נטע רבעי נפדה אף בעודו מחובר לקרקע! (בתוספתא מעשר שני ה,יט שנו: "הכול (בית שמי ובית הלל) מודים שאין פודים (כרם רבעי) במחובר לקרקע". - אין מתרצים קושיה זו)

בתוספתא מעשר שני ה,יז שנו: כרם רבעי - בית שמיי אומרים: אין לו חומש ואין לו ביעור; ובית הלל אומרים: יש לו חומש ויש לו ביעור. במי דברים אמורים? בשביעית; אבל בשאר שני שבוע - יש לו חומש ויש לו ביעור; דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד שביעית ואחד שאר שני שבוע - בית שמיי אומרים: אין לו חומש ואין לו ביעור; ובית הלל אומרים: יש לו חומש ויש לו ביעור.

בבבלי קידושין נד,ב אמרו: תנן: כרם רבעי - בית שמאי אומרים: אין לו חומש ואין לו ביעור; ובית הלל אומרים: יש לו. בית שמאי אומרים: יש לו פרט ויש לו עוללות; ובית הלל אומרים: כולו לגת. מאי טעמא דבית הלל? גמרי "קודש" ("קודש הילולים לה'" (ויקרא יט,כד)) "קודש" ("קודש לה'" (ויקרא כז,ל)) ממעשר (שני), מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור, אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור. - ובית שמאי? לא גמרי "קודש" "קודש" ממעשר.

שיטת בית שמאי לפי הבבלי היא כרבן שמעון בן גמליאל, שלא למדו נטע רבעי ממעשר שני כל עיקר.

רבי זעירה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'בעא') קומי – שאל לפני רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מניין שהוא טעון [פדיון (חילול הקדושה, הוצאה מקודש לחול)?] (הושלם על פי כתב יד רומי וקטע גניזה והמקבילה, וכן הוא בנוסח רש"ס. במסירה שלפנינו נשמטה המילה בהשמטה של סוף שורה) – מהיכן למדים שנטע רבעי אינו מותר באכילה חוץ לירושלים בלא פדיון? (לעיל למדו מהכתוב "קודש הילולים", שנטע רבעי יש לו קדושה כמו ביכורים, ברם ביכורים אין להם פדיון, ולכן השאלה מניין שנטע רבעי טעון פדיון?)

(צריך להוסיף כמו במקבילה בכתב יד רומי: 'אמר ליה:' – אמר לו (רבי אבהו לרבי זעירה):) "קֹדֶשׁ הִלּוּלִים" (ויקרא יט,כד) - 'קודש חילולים' – פירות נטע רבעי הם קודש שיש לחללו כדי לאכול אותם. מכאן למדים שנטע רבעי אינו מותר באכילה בלא פדיון**;** ומעירים: לא מתמנעין רבנין [דרשין] (הושלם על פי המקבילה, וכן הוא במשפט זהה בירושלמי שבת ז,ב) בין הֵי לחֵית – לא נמנעים החכמים לדרוש בין ה"א לחי"ת (להחליף בין ה"א ו-חי"ת בפירוש דרשני, בשל הדמיון במבטאן ובצורת כתיבתן של האותיות הללו, ולכן החכמים דורשים: "הילולים" - חילולים. - עיקר החילול למדנוהו ממקום אחר: "אשר נטע כרם ולא חיללו יילך וישוב לביתו" וגו' (דברים כ,ו), אלא שמשם לא למדנו מתי יהיה החילול, וכאן גילה הכתוב שהוא בשנה הרביעית (ראב"ד)).

תני (בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'תנה') – שונה רבי אייבו בר נגרי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) קומי – לפני רבי לָא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) דרבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) – [ברייתא] של רבי ישמעאל**:** נאמר בעניין מעשר שני: "וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו" (ויקרא כז,לא) – אם ירצה אדם לפדות פירות מעשר שני שלו, חייב הוא להוסיף על מחיר הפדיון את החומש; ויש לדרוש מן המילה "ממעשרו": - פרט לנטע רבעי – יש להוציא מן הכלל את נטע רבעי**, שאין חייבין עליו חומש** – רק במעשר שני יש תוספת חומש על הקרן כשבעליו פודים אותו, אבל בנטע רבעי אין תוספת חומש (דרשה זו היא כשיטת בית שמי שכרם רבעי אין לו חומש).

וחזר ותנא קומוי: – וחזר (רבי אייבו בר נגרי) ושנה לפניו (לפני רבי לא ברייתא נוספת): יש לדרוש מכפל הלשון "גאול יגאל": שתי גאולות הן, אחת למעשר שיני ואחת לנטע רבעי – גם במעשר שני וגם בנטע רבעי יש תוספת חומש על הקרן כשבעליו פודים אותם (דרשה זו היא כשיטת בית הלל שכרם רבעי יש לו חומש).

ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה תרומות ג,ט) שנינו: רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אין לנכרי כרם רבעי – פירות כרמו של הגוי בשנה הרביעית לנטיעתו אין להם קדושה, ומותרים הם בלא פדיון**. וחכמים אומרים: יש לו** – יש לגוי דין כרם רבעי**.**

ומציעים פירוש למשנה: אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני): כיני מתניתא: – כך היא המשנה (דברי רבי יהודה במשנה): אין לנכרי כרם רבעי כל עיקר (גרסה זו קשה, שכן נוסח זה שווה לנוסח המשנה ומה בא רבי לעזר לומר, ועוד שלפי המשך הסוגיה רבי יהודה סובר שאין לגוי כרם רבעי בסוריא. רש"ס גרס 'אין כרם רבעי בסוריא כל עיקר', וכן הגרסה באחד מדפוסי הירושלמי, וכן גרסו רא"מ לונץ וב"חזון איש". הגר"א גרס 'אין לנכרי כרם רבעי בסוריא', וכן גרס ב"שערי תורת ארץ ישראל", וכן נראה לגרוס. ונראה שהמילים 'כל עיקר' הן אשגרה ממשפטי שלילה אחרים בסוגיה זו. ואולי יש לפרש את המילים 'כל עיקר' - בכל השנים) – לפי פירושו של רבי לעזר (לפי הגרסה 'אין לנכרי כרם רבעי בסוריא'), המשנה בתרומות מדברת בסוריא, ורק בסוריא אין לגוי כרם רבעי, אבל בארץ ישראל יש לגוי כרם רבעי (לפי הגרסה 'אין כרם רבעי בסוריא כל עיקר', לא רק גוי אין לו כרם רבעי בסוריא אלא אף ישראל אין לו כרם רבעי בסוריא לדעת רבי יהודה, אבל בארץ ישראל רק גוי אין לו כרם רבעי).

רבי ביבי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בעי (לפנינו צירוף של המונחים 'אמר' ו'בעי'. רוב עדי הנוסח גורסים כאן רק 'אמר' (כך בקטע גניזה, בכתב יד רומי, בכתב יד רש"ס ובמקבילה במעשר שני), בלי 'בעי'. מונחים אלא מתחלפים במקומות אחרים בין עדי נוסח שונים של התלמוד, ואף נצטרפו במקומות אחרים בירושלמי. מונחים אלה אינם נרדפים לחלוטין, שכן ברגיל 'אמר' מציע קביעות, ו'בעי' שאלות או קושיות, אולם גם 'אמר' יכול להציע שאלות וקושיות (כמשמעותו כאן. כך עולה מן התגובה לדברים: 'חמי מה אמר'), ו'בעי' קביעות ("כפלי גרסה בירושלמי", "תרביץ" סו, עמודים 202-203). - אין לגרוס 'בעי' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 244)) קומי – לפני רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רבי לעזר: יש להציע קשר בין דברי חכמים המבוסס על עיקרון משותף מפורש: אתיא דרבי יודה כבית שמי על דעתיה דרבי – באה (הולכת) [שיטתו] של רבי יהודה כבית שמאי לפי דעתו של רבי (בברייתא לעיל, שרבי אומר, שלא אמרו בית שמי שכרם רבעי אין לו חומש וביעור אלא בשביעית, אבל בשאר שני שבוע יש לו חומש וביעור). כמה דבית שמאי (במסירה שלפנינו השמיט הסופר בשל הדומות מ-'שמי' לעיל עד 'שמאי' כאן, ומגיה השלים) אמרין: – כמו שבית שמאי אומרים: לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שיני; כמה דתימר (צריך לומר: 'דתמר'): – כמו שאתה אומר: אין מעשר שני בשביעית, ודכוותיה (= ודכוותה (לשון נקבה)): – ושכמותה: אין נטע רבעי בשביעית – ולכן בית שמי סוברים שכרם רבעי בשביעית אין לו חומש וביעור (כך אמרו לעיל לדעת רבי בשיטת בית שמי). כן רבי יהודה אומר (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובמקבילה: 'אמר'): – כך רבי יהודה אומר: לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני; כמה דתימר (צריך לומר: 'דתמר'): – כמו שאתה אומר: אין מעשר שני בסוריא – בשדה של גוי ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 318), ודכוותיה: – ושכמותה: אין נטע רבעי (במסירה שלפנינו השמיט הסופר בשל שוויון סופות מ-'ודכוותיה אין נטע רבעי' לעיל עד 'ודכוותיה אין נטע רבעי' כאן, ומגיה השלים על פי כתב יד רומי) בסוריא – במטע של גוי, ולכן רבי יהודה סובר שאין לגוי כרם רבעי בסוריא**.**

אמר ליה: – אמר לו (רבי זעירא לרבי ביבי): חמי מה אמר – רְאֵה מה [הוא] (התנא השונה) אומר!. לא אמר – התנא השונה בשיטת בית שמאי, [אלא] (הושלם על פי כתב יד רומי, וכן הוא בקטע גניזה) אין לו חומש ואין לו ביעור – בשביעית**,** ויש לדייק: הא – אבל שאר כל הדברים - יש לו – בשביעית, שלא למדו בית שמי נטע רבעי ממעשר שני אלא לעניין חומש וביעור. אבל רבי יהודה למד נטע רבעי ממעשר שני לכל הדברים, ולכן רבי יהודה סובר שאין לגוי כרם רבעי בסוריא. הרי שאין לומר שהולכת שיטתו של רבי יהודה כבית שמאי לפי דעתו של רבי**.**

ומביאים ברייתא: רבי יהודה אומר: אין לנכרי כרם רבעי בסוריא – בברייתא זו מפורש שרבי יהודה מדבר בסוריא, כמו שפירש רבי לעזר את דברי רבי יהודה במשנה**.**

בתוספתא תרומות ב,יג שנו: רבי יודן אומר: אין לנוכרי כרם רבעי בסוריא.

רבי אלעזר מפרש דברי רבי יהודה בסוריא, והנוסח הנכון בדברי רבי אלעזר הוא: אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. הוא מפרש את משנתנו בסוריא על פי התוספתא (תרומות ב,יג), ומטעם המפורש בירושלמי ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 303).

המשפט (במשנה תרומות ג,ט) "אין לנכרי כרם רבעי" לא נוצר בהקשר של משנתנו אלא בהקשר של התוספתא (תרומות ב,יג) המסכמת את ההלכות החלות על סוריה, או ליתר דיוק במשנה קדומה כלשהי שהתוספתא ליקטה ממנה את מרכיביה. המשפט הועתק למשנתנו, אף שאינו מתאים לה. בהקשר של משנתנו משמע ממנו שאין לגוי כרם רבעי כלל, ובמקורו נועד לומר שאין לו כרם רבעי רק בסוריה ("משנת ארץ ישראל", מסכת תרומות, עמוד 144).

שמואל בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי – שואל (מקשה): הא – הנה, בית שמי אומרים (בקטע גניזה: 'אמ'' = אמרין): לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני; כמה דתימר (צריך לומר: 'דתמר'): – כמו שאתה אומר: אין מעשר שני בשביעית, ודכוותה: – ושכמותה: אין נטע רבעי בשביעית – ולכן בית שמי סוברים שכרם רבעי בשביעית אין לו חומש וביעור (כך אמרו לעיל לדעת רבי בשיטת בית שמי). ויש להציע את סוף ההשוואה כדי להקשות: ודכוותה: – ושכמותה: שלישית ושישית הואיל ואין בהן מעשר שיני לא יהא בהן נטע רבעי! – כמו שכרם שהגיע לשנתו הרביעית בשנה השביעית של מחזור השמיטה אין לו חומש וביעור, כיוון שבשנה הזו אין מפרישים מעשר שני, כך גם כרם שהגיע לשנתו הרביעית בשנה השלישית או בשנה השישית של מחזור השמיטה לא יהיה לו חומש וביעור, כיוון שבשנים האלו אין מפרישים מעשר שני! ומדוע לדעת רבי לא אמרו בית שמי שכרם רבעי אין לו חומש וביעור אלא בשביעית?

אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – בתשובה לשאלתו של שמואל בר אבא**: שלישית ושישית אף על פי שאין** (כך בקטע גניזה ובמקבילה. ובמסירה שלפנינו ובכתב יד רומי: 'הואיל ואין', באשגרה מלעיל, ומגיה הגיה 'אף על פי שאין') בהן מעשר שיני יש בהן מעשרות (כך גם בכתב יד רומי ובקטע גניזה ובמקבילה, ובמסירה שלפנינו הגיה מגיה 'מעשר עני' במקום 'מעשרות') – יש מעשר עני שנוהג בהן במקום מעשר שני**, שביעית אין בה מעשר כל עיקר** – לפי שהשביעית פטורה ממעשרות, ולכן אין להשוות כרם רבעי בשנה השלישית או השישית לכרם רבעי בשנה השביעית**.**

חיפה (עיפה, אמורא בבלי בדור הרביעי, בנו של האמורא רחבה מפומבדיתא) שאל – שאל (הקשה): (את) [הא] ('את' הוא שיבוש וצריך לומר במקומה 'הא', כגרסה בקטע גניזה ובכתב יד רומי ובמקבילה, וכן הוא בנוסח רש"ס) – הנה, רבי יודה אמר – אומר**: לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שיני; כמה דתימר** (צריך לומר: 'דתמר'): – כמו שאתה אומר: אין מעשר שיני בסוריא, ודכוותה: – ושכמותה: אין נטע רבעי בסוריא – ולכן רבי יהודה סובר שאין לגוי כרם רבעי בסוריא**.** ויש להציע את סוף ההשוואה כדי להקשות: ודכוותיה: – ושכמותה: לא למדו תרומת תורה (צריך לומר כמו במקבילה: 'תודה', וכן הוא בנוסח רש"ס) אלא מתרומת מעשר – למדו את שיעור ההפרשה לכוהן מלחמי קורבן תודה משיעור ההפרשה לכוהן ממעשר ראשון, שכשם ששיעור תרומת מעשר הוא אחד מעשרה, כך גם שיעור תרומת תודה הוא אחד מעשרה מכל מין של ארבעת מיני לחמי תודה (דיני קורבן תודה נאמרו בויקרא ז,יא-טו, ושם נאמר שמביאים עם הקורבן ארבעה מיני לחם ומפרישים אחד מכל מין, אבל לא נתפרש שם כמה לחמים מביאים מכל מין, ולכן נזקקו ללמוד את שיעור ההפרשה בתודה משיעור ההפרשה במעשר. ראה בבלי מנחות עז,ב); כמה דתימר (צריך לומר: 'דתמר'): – כמו שאתה אומר: אין תרומת מעשר במדבר – לא היתה חובת הפרשת תרומת מעשר כשהיו בני ישראל במדבר, לפי שלא נתחייבו בהפרשת תרומות ומעשרות אלא לאחר שכבשו וחילקו את ארץ ישראל**, ודכוותיה:** – ושכמותה: לא תהא תרומת תורה (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'תודה', וכן הוא בנוסח רש"ס) במדבר! – לא היתה צריכה להיות חובת הפרשת תרומת תודה כשהיו בני ישראל במדבר, כיוון שלמדו תרומת תודה מתרומת מעשר! ואי אפשר לומר כן, שהרי בני ישראל הקריבו במדבר את כל הקורבנות (בדבר זה נחלקו תנאים, והשאלה כאן היא למי שסובר שבני ישראל הקריבו במדבר את כל הקורבנות).

אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – בתשובה לשאלתו של חיפה**: לא למדו ממנה אלא לשיעורין** – למדו תרומת תודה מתרומת מעשר רק לעניין שיעור ההפרשה, אבל לא למדו מתרומת מעשר לעניינים אחרים (טעם החילוק בין תרומת מעשר לנטע רבעי הוא, שעיקר דיניה של תרומת תודה נאמרו בתורה, ולא נזקקו ללמוד תרומת תודה מתרומת מעשר אלא לעניין שיעור ההפרשה שלא נאמר בתורה, אבל רוב דיניו של נטע רבעי לא נאמרו בתורה, ונזקקו ללמוד דיני נטע רבעי ממעשר שני, ובהם דין נטע רבעי בסוריא (רש"ס, רא"פ)).

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי יוסי בירבי יודה רבי (צריך לומר: 'ורבי', כמו בקטע גניזה ובנוסח רש"ס) לעזר בירבי שמעון (תנאים בדור החמישי) אומרים**: לא נתחייבו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר ארבע עשרה שנה** – מכניסתם לארץ ישראל בימי יהושע**, שבע שכיבשו ושבע שחילקו** – בשבע השנים הראשונות כבשו את הארץ ובשבע השנים השניות חילקו אותה לשבטים, וכל עץ שנטעו ישראל בארץ לאחר ארבע עשרה שנים אלו היה לו דין נטע רבעי בשנה הרביעית לנטיעתו**.**

אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): יש להציע קשר בין דברי תנאים המבוסס על עיקרון משותף מפורש: אתיא דרבי יוסי בירבי יודה בשיטת דרבי (צריך לומר: 'רבי', כמו בקטע גניזה ובמקבילה ובנוסח רש"ס) יודה אבוי – באה (הולכת) [שיטתו] של רבי יוסי בירבי יהודה בשיטת רבי יהודה אביו**. כמה דרבי יודה אמר:** – כמו שרבי יהודה אומר: לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שיני; [כמה דתמר: – כמו שאתה אומר: אין מעשר שיני בסורייה, ודכותה: – ושכמותה: אין נטע רבעי בסורייה – ולכן רבי יהודה סובר שאין לגוי כרם רבעי בסוריא**. כן רבי יוסה בריה אמר:** – כך רבי יוסי בנו (של רבי יהודה) אומר: לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שיני;] (במסירה שלפנינו נשמט מ-'לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שיני' לעיל עד 'לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שיני' כאן, והושלם על פי קטע גניזה, וכן הוא במקבילה ובנוסח רש"ס) כמה דתימר (צריך לומר: 'דתמר'): – כמו שאתה אומר: אין מעשר שיני אלא לאחר ארבע עשרה שנה, ודכותה: – ושכמותה: אין נטע רבעי אלא לאחר ארבע עשרה שנה – ולכן רבי יוסי בירבי יהודה סובר שלא נתחייבו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר ארבע עשרה שנה**.**

אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): והיא (צריך לומר: 'והוא', כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה) בשיטת בני (צריך לומר: 'בנו') – רבי יהודה הוא שהולך בשיטת רבי יוסי בנו, ולא כמו שאמר רב חסדא שרבי יוסי הולך בשיטת רבי יהודה אביו**. סוריא למֵדָה מארבע עשרה שנה, אין ארבע עשרה שנה למֵדָה מסוריא** – מכיוון שכיבוש וחלוקת הארץ קדמו הרבה שנים לכיבוש סוריא, הרי שיש ללמוד את המאוחר מן המוקדם, וכמו ששיטת רבי יוסי בירבי יהודה היא שלמדו נטע רבעי ממעשר שני לעניין נטע רבעי בארץ, כך שיטת רבי יהודה היא שלמדו נטע רבעי ממעשר שני לעניין נטע רבעי בסוריא**.**

בתוספתא מנחות ו,כ שנו: רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אומרים: לא נתחייבו בנטע רבעי אלא לאחר ארבע עשרה שנה. כשכיבשו ושחילקו נתחייבו במעשרות. התחילו מונים שנה ראשונה ושנייה ושלישית ואחר כך נתחייבו בנטע רבעי.

כתוב – במצוות נטע רבעי**: "וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ**, לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ**"** (ויקרא יט,כה) – בשנה החמישית לנטיעת האילן רשאים אתם לאכול את פירותיו בכל מקום, וכל זה אני מצווה לכם כדי שירבו פירותיו של העץ, - רבי יוסי הגלילי (תנא בדור השלישי) אומר: יש לדרוש מן המילים "להוסיף לכם תבואתו": הרי את (אתה) כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית – פירות השנה החמישית לנטיעתו של האילן נוספים על פירות השנה הרביעית, שדינם של פירות שתי השנים האלו שווה**. מה פירות חמישית לבעלים** – כשם שפירות השנה החמישית הם של בעליהם ונאכלים על ידם**, אף פירות רביעית לבעלים** – כך גם פירות השנה הרביעית הם של בעליהם ונאכלים על ידם ואינם לכוהנים (ראה ספרי במדבר פסקה ו, שלמדים מכתובים שנטע רבעי לבעלים ולא לכוהנים).

בספרא "קדושים" פרשה ג נאמר: ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו, רבי יוסי הגלילי אומר הרי אתה כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית, מה פירות חמישית לבעלים אף פירות רביעית לבעלים.

בספרי במדבר פסקה ו נאמר: "ואיש את קודשיו לו יהיו" - למה נאמר? לפי שהוא אומר: "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'" (ויקרא יט,כד) - קודש לבעלים או קודש לכוהנים? תלמוד לומר: "ואיש את קודשיו לו יהיו" - בנטע רבעי הכתוב מדבר, שיהא לבעלים; דברי רבי מאיר. רבי ישמעאל אומר: קודש לבעלים. אתה אומר קודש לבעלים, או קודש לכוהנים? הרי אתה דן. מעשר שני קרוי קודש ונטע רבעי קרוי קודש. אם למדתי למעשר שני שאינו אלא של בעלים, אף נטע רבעי לא יהא אלא של בעלים... רבי יהושע אומר: קודש לבעלים. אתה אומר קודש לבעלים, או קודש לכוהנים? תלמוד לומר: "ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו" (ויקרא יט,כה) - למי מוסיפים? למי שכבר נתנו לו.

רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): יש להציע קשר בין דברי תנאים המבוסס על עיקרון משותף מפורש: אתיא דרבי יוסי הגלילי כרבי יהודה – באה (הולכת) [שיטתו] של רבי יוסי הגלילי כרבי יהודה**. כמה דרבי יודה** – כמו שרבי יהודה עושה אותו כנכסיו – דן נטע רבעי כנכסיו של בעליו, שכן רבי יהודה לומד נטע רבעי ממעשר שני לכל הדברים, כאמור לעיל, ולשיטת רבי יהודה מעשר שני הוא ממון הדיוט (ממון בעלים. - במשנה קידושין ב,ח, רבי מאיר סבור שמעשר שני הוא ממון גבוה, ורבי יהודה סבור שמעשר שני הוא ממון הדיוט), כן – כך רבי יוסי הגלילי עושה אותו כנכסיו – דן נטע רבעי כנכסיו של בעליו, כאמור לעיל**.**

רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בעי (צריך לומר כמו במקבילה: 'בעא', וכן הוא בנוסח רש"ס) קומי – שאל לפני רבי זעירא: כדברי מי שהוא עושה אותו כנכסיו – לפי שיטת החכמים שדנים נטע רבעי כנכסיו של בעליו**, מהו שיהא חייב במעשרות?** – מה דינו של נטע רבעי לעניין חובת מעשרות? האם פירות נטע רבעי חייבים במעשרות כמו שאר כל הפירות שהם של בעליהם, או שמא אינם חייבים במעשרות?

אמר ליה: – אמר לו (רבי זעירא לרבי ירמיה): כיי דאמר – כמו [המימרה] ההיא שאומר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – המימרה של רבי יהושע בן לוי פושטת את השאלה**, דאמר רבי אבין** (צריך לומר: 'רב אבין' - רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) בשם רבי יהושע בן לוי: לא סוף דבר הלכה זו – לא הלכה זו בלבד צא וראה היאך הציבור נוהג ונהוג כמו שהציבור נוהג (הכוונה למעשה הלכתי שבא לפני רבי יהושע בן לוי בירושלמי יבמות ז,ג, ושם הוא מקורה של מימרה זו), אלא כל הלכה שהיא רופפת (רפה, חלושה. בכתב יד רומי: 'רופסת' - חלושה) בבית דין – שאין בית דין יודעים איך לפסוק את ההלכה למעשה, ואין את (אתה) יודע מה טיבה (נראה שאין לגרוס מילים אלו), צא וראה מה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'היאך') הציבור נוהג – יש לבחון כיצד הציבור עושה בפועל, ונהוג – יש על הדיין לפסוק כמו שהציבור נוהג, שמנהגו של הציבור מגלה על ההלכה למעשה, ומכיוון שנתגלתה ההלכה למעשה, שוב אין היא רופפת עוד (עד כאן המימרה של רבי יהושע בן לוי). ואנן חמיי ציבורא דלא מפרשין – ואנחנו רואים את הציבור שלא מפרישים (מעשרות מנטע רבעי, וכיוון שאין אנו יודעים איך לנהוג בעניין חובת מעשרות בנטע רבעי, יש לפסוק כמו שהציבור נוהג).

המשפט "כל הלכה שהיא רופפת..." מובא על ידי ראשונים רבים. הנוסח אצל רובם הוא "רופפת בידך". רק ב"אור זרוע", ב"מחזור ויטרי", ב"ספר הנייר" וב"ספר המנהיג" הנוסח הוא "רופפת בבית דין" כמו שהוא לפנינו בירושלמי כאן ובמקבילה במעשר שני וביבמות ז,ג. יש ראשונים שלא גרסו את המילים "ואין את יודע מה טיבה", וראשונים שכן גרסו מילים אלו הם בעיקר אלה שגרסו "רופפת בידך". אפשר שהנוסח "רופפת בידך" וכן המילים "ואין את יודע מה טיבה" הם אשגרה בטעות מהמשפט הדומה בירושלמי פאה ב,ו וחגיגה א,ח: "אם באת הלכה תחת ידיך ואין את יודע מה טיבה (מה מקורה וטעמה של הלכה זו), אל תפליגנה לדבר אחר". אם כן, יש לגרוס כאן: "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין, צא וראה מה הציבור נוהג ונהוג". החילוף "בבית דין" - "בידך" נוצר כך: בבית דין בבי'"ד בידך.

אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אִילּוּ נאמר כבית שמי – אילו במחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין כרם רבעי היתה נאמרה הלכה כדברי בית שמי, היה ניתן לפשוט ממנהג הציבור שנטע רבעי פטור ממעשרות, כמו שפשט רבי זעירא את השאלה בדבר זה**. ויש ציבור כבית שמי?!** (בתמיהה) – כלום יש ציבור שנוהג כבית שמי ולא כבית הלל?! ואם כן, כיצד ניתן לפשוט את השאלה ממנהג הציבור? (בית שמי אומרים שדין פרט ועוללות נוהג בכרם רבעי כמו בשאר כל כרם, שנטע רבעי ממון בעלים הוא, ובית הלל אומרים שדין פרט ועוללות אינו נוהג בכרם רבעי, שממון גבוה הוא ולא ממון בעלים, ולכן אין לעניים חלק בו. הציבור שלא מפרישים מעשרות מנטע רבעי נוהגים כבית הלל, שהלכה כדברי בית הלל, ולכן אין לפשוט ממנהג הציבור את השאלה בעניין חובת מעשרות בנטע רבעי שנשאלה לדעת בית שמי. - רבי מנא דוחה את דברי רבי זעירא).

אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): כלום למדו נטע רבעי אלא ממעשר שיני?! – וכי למדו בית שמי נטע רבעי מדבר אחר ולא ממעשר שני?! הרי בית שמי למדו נטע רבעי ממעשר שני, כאמור לעיל! כמה דתימר (צריך לומר: 'דתמר'): – כמו שאתה אומר: אין מעשר שיני חייב במעשרות – אם הקדים והפריש מעשר שני בשיבולים ולא פדאו עד לאחר מירוח, שהוא פטור ממעשרות אחרים**, ודכוותה:** – ושכמותה: אין נטע רבעי חייב במעשרות – ולכן בית שמי סוברים שנטע רבעי פטור ממעשרות. - רבי אבין פושט את השאלה בעניין חובת מעשרות בנטע רבעי שנשאלה לדעת בית שמי**.**

רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי חייא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): עיסת מעשר שיני בירושלם (מילה זו מיותרת, ואינה בנוסח רש"ס, וכן מוכח מדברי רבי יונה להלן) – שלא פדאה עד לאחר הגלגול (החיוב בחלה חל בשעת הגלגול של העיסה), - כרבי מאיר – לפי רבי מאיר, שסבור שמעשר שני הוא ממון גבוה, פטורה מן החלה (החלק המופרש מן העיסה וניתן לכוהן), כרבי יודה – לפי רבי יהודה, שסבור שמעשר שני הוא ממון הדיוט, חייבת בחלה.

ומציעים דיוק: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): לא אמרו אלא בירושלם – המחלוקת הנידונה חלה רק במקרה של עיסת מעשר שני בירושלים, שהואיל ויש למעשר שני בירושלים היתר אכילה בלא פדיון, הוא נחשב ממון הדיוט לפי רבי יהודה**, אבל** (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'הא') בגבולין (מחוץ לירושלים) - לא – במקרה של עיסת מעשר שני בגבולים אין המחלוקת הנידונה, אלא לדברי הכול פטורה מן החלה, שהואיל ואין למעשר שני בגבולים היתר אכילה אלא לאחר פדיון, הוא נחשב ממון גבוה אף לפי רבי יהודה**.**

רבי בא בר כהן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בעא קומי – שאל לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): כדברי מי שהוא מחייב בפֶרֶט, מהו שתהא חייבת בחלה? (נראה שצריך לגרוס כמו שהגיה הגר"א במקבילה במעשר שני: 'כדברי מי שהוא מחייב בחלה, מהו שיהא חייב בפרט?') – לפי שיטת רבי יהודה שעיסת מעשר שני בירושלים חייבת חלה, מה דינו של מעשר שני לעניין חובת פרט? האם מעשר שני חייב בפרט (אם הקדים והפריש מעשר שני במחובר, וכשבצרו נשרו ממנו גרגרים), כשם שעיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה, או שמא מעשר שני פטור מן הפרט?

אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי בא בר כהן): ולא רבי יודה היא?! (בתמיהה) – וכי דעה זו שעיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה אינה של רבי יהודה?! הרי דעה זו היא של רבי יהודה! ויש להציע הנחת יסוד הנחוצה לביסוס פשיטת השאלה: וסברינן (צריך לומר כמו במקבילה: 'וסברנן') מימר: – וסברנו לומר: כל הדא הילכתא רבי יודה כבית שמי – [ב]כל ההלכה (המשנה) הזאת רבי יהודה כבית שמאי (בכל הסוגיה הזאת הולכת שיטתו של רבי יהודה כבית שמאי, שלמדו נטע רבעי ממעשר שני, כאמור לעיל, ולכן כשם שלבית שמי כרם רבעי חייב בפרט, כמו ששנינו במשנתנו, כך גם לרבי יהודה מעשר שני חייב בפרט).

עד כאן המקבילה בירושלמי מעשר שני.

בתוספתא חלה א,ה שנו: עיסת מעשר שני בירושלם - חייבת בחלה.

בספרי במדבר פסקה קי נאמר: "מראשית עריסותיכם" - שומע אני אף עיסת תרומה ועיסת מעשר שני (שלש חוץ לירושלים) במשמע. תלמוד לומר: "חלה תרימו תרומה" - את שהמורם קודש והשאר חולין, ולא שזה וזה קודש. אבל אמרו: עיסת מעשר שני בירושלם - חייבת בחלה.

בבבלי פסחים לז,ב וסוכה לה,א אמרו: עיסה של מעשר שני, לדברי רבי מאיר - פטורה מן החלה, לדברי חכמים - חייבת בחלה. ובבבלי פסחים לח,א וסוכה לה,ב אמרו: עיסה של מעשר שני - פטורה מן החלה; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: חייבת בחלה. ובבבלי סנהדרין קיב,ב אמרו: עיסה של מעשר שני - פטורה מן החלה; דברי רבי מאיר. וחכמים מחייבים. - אמר רב חסדא: מחלוקת במעשר שני בירושלים, דרבי מאיר סבר: מעשר שני ממון גבוה הוא, ורבנן סברי: ממון הדיוט הוא, אבל בגבולים - דברי הכול פטורה. • • •

משנה כרם שכולו עוללות – שכל אשכולותיו של הכרם גדלו כעוללות, ואין להם לא כתף ולא נטף, - רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: לבעל הבית – כל הכרם של בעל הכרם הוא, ואין בו לעניים כלום**; ורבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: לעניים – כל הכרם של העניים הוא, שהרי כולו עוללות**.**

אמר רבי אליעזר: נאמר בעניין עוללות: "כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ, לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ**"** (דברים כד,כא) – הבוצר כרמו חייב להניח את העוללות לעניים, - אם אין בציר – לבעל הכרם, שכל הכרם עוללות**, מניין עוללות** – לעניים**?** – אם אין לבעל הכרם מה לבצור, לא חלה עליו החובה לתת לעניים את העוללות. כך יש ללמוד מן הפסוק הזה הקושר את נתינת העוללות לפעולת הבצירה של בעל הכרם. ומכאן שכרם שכולו עוללות הרי הוא כולו לבעל הכרם.

אמר לו רבי עקיבה: נאמר בעניין עוללות: "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל" (ויקרא יט,י) - אפילו כולו עוללות – הרי הוא של העניים, ולא של בעל הכרם. כך יש ללמוד מן הפסוק הזה התולה את נתינת העוללות בכרם**. אם כן, למה נאמר: "כִּי תִבְצֹר** כַּרְמְךָ, לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ**"** (דברים כד,כא)? – מה כוונת הכתוב הזה לדעת רבי עקיבה? אין לעניים בעוללות קודם לבציר – אין העניים זכאים ליטול את העוללות קודם שיתחיל בעל הכרם לבצור את כרמו**.** • • •

תלמוד כרם שכולו עוללות מציעים מסקנה העולה מתוך השוואה: ודכוותה: – ושכמותה: אם אין בציר - אין פרט – לפי דעת רבי אליעזר במשנה, כשם שאם אין בציר - אין עוללות, כך גם אם אין בציר - אין פרט, שאם הכרם כולו עוללות ואין לבעל הכרם מה לבצור, לא חלה עליו החובה לתת לעניים את הפרט שנשר מאליו, מפני שפרט ועוללות דינם שווה**, עד שיהא בציר בצד הבציר** – העניים זכאים ליטול את הפרט ואת העוללות רק במקרה שיש לבעל הכרם מה לבצור בצד העוללות שהעניים בוצרים לעצמם**.**

ומסייגים: (צריך להוסיף: 'אבל', כמו בכתב יד רומי) אכלתן חיה – במקרה שאכלה חיה את הענבים שבכרם שהיו של בעל הכרם, ולא נשארו אלא העוללות, - לא – אין אומרים שאין העניים זכאים ליטול את העוללות, כיוון שמתחילה היה לבעל הכרם מה לבצור**.**

ושואלים: וכמה הוא בציר? – כמה יבצור בעל הכרם ויהיו העניים זכאים ליטול את העוללות? (נראה שהשאלה היא הן לפי רבי אליעזר, שאם אין בציר - אין עוללות, והן לפי רבי עקיבה, שאין לעניים בעוללות קודם לבציר)

ומשיבים: דבי שילא (חכם בבלי בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמרין**:** – [החכמים] של בית שילא אומרים: שלשה אשכולות שהן עושין רביע (צריך לומר: 'רביעית', וכן הוא בנוסח רש"ס, וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") – שמהענבים שבאשכולות האלה מייצרים רביעית הלוג יין, שרביעית הלוג יין הוא שיעור חשוב לכמה דברים**.**

ושואלים: (ו)הא – הנה (מילה זו משמשת כאן לסיכום תוכן הדברים שקדמו ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 335, הערה 1)), רבי עקיבה מקיים תרי קראי (צריך לומר: 'קרייא' (הצורה 'קראי' היא בבלית)) – מקיים (מיישב ומפרש) את שני הפסוקים (שלדעת רבי עקיבה, הפסוק "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל" מלמד שאפילו כולו עוללות הרי הוא של העניים, והפסוק "כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ, לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ" מלמד שאין לעניים בעוללות קודם לבציר). ומה דרבי (צריך לומר: 'ומה מקיים רבי', וכן הוא בנוסח רש"ס) ליעזר – מה מקיים (כיצד מיישב ומפרש) רבי אליעזר (את הפסוק) "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל" (ויקרא יט,י)? – שלדעת רבי אליעזר, הפסוק "כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ, לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ" מלמד שאם אין בציר - אין עוללות, אבל מה יש ללמוד מהפסוק "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל"?

ומתרצים: שלא תאמר: הואיל ואין לעניים בעוללות קודם לבציר – אין העניים זכאים ליטול את העוללות קודם שיתחיל בעל הכרם לבצור את כרמו**, יזכה בהן בעל הבית** – אלמלא הפסוק "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל", היה מקום לאפשרות שיילך בעל הכרם לכרמו קודם שיתחיל לבצור וייטול עוללות**. לפום כן צריך מימר:** – לפיכך צרך לומר: "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל" – יש ללמוד מהפסוק הזה, התולה את נתינת העוללות בכרם ולא בפעולת הבצירה, שבעל הכרם חייב להניח את העוללות לעניים בין בשעת הבציר ובין קודם הבציר, ולכן האפשרות שהועלתה נשללת (רבי אליעזר מודה לרבי עקיבה שהפסוק "כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ, לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ" מלמד גם שאין לעניים בעוללות קודם לבציר). • • •

משנה המקדיש את כרמו עד שלא נודעו העוללות – קודם שהוכרו העוללות, שעדיין הענבים קטנים, - אין העוללות לעניים – שהקדש פטור ממתנות עניים (משנה לעיל ד,ז), ומשנודעו העוללות – המקדיש את כרמו לאחר שנודעו העוללות, - העוללות לעניים – שאין בעל הכרם יכול להקדיש את העוללות שאינן שלו**. רבי יוסה** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: יתנו שכר גידולים להקדש – העניים צריכים לתת לגזבר ההקדש דמי השבח שהשביחו העוללות בקרקע של הקדש לאחר שהקדיש את כרמו**.**

ואי זו היא שכחה בעריס – מתי חל דין שכחה בשורה של גפנים המודלות על גבי קנים וכיוצא בהם**? כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה** – אם בשעת הבצירה עבר מן הגפן ששכח ונזכר במקום שאינו יכול לפשוט את ידו וליטול משם את השכחה, הרי היא שכחה. אבל אם יכול לפשוט את ידו וליטלה משם, אף על פי שכבר עבר מן הגפן ששכח, אין זו שכחה, לפי שדרכו לחזור ולבדוק את כל העריס האם לא שכח בו דבר**; וברוגליות** – מתי חל דין שכחה בגפנים נמוכות השטוחות על גבי הקרקע לרגלי בני אדם**? משיעבור ממנה** – לאחר שעבר מן הגפן ששכח, שכל גפן נחשבת שורה בפני עצמה, ומשעבר ממנה אסור לו לשוב לקחת את השכחה, אפילו יכול לפשוט את ידו וליטלה**.** • • •

תלמוד דין העוללות במקדיש את כרמו מציעים משנה ממקום אחר (מכיוון שהדיון במשנה זו מצטט את המשנה המקומית): תמן תנינן: – שם (משנה פסחים ד,ח) שנינו (בעניין שישה דברים שהיו נוהגים לעשות אנשי יריחו שלא ברצון חכמים): מתירין בגמזיות של הקדש – התירו לאכול מן הפירות שגדלו בעצי שקמה של הקדש**.**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ד,ח.

ומביאים ברייתא הקשורה למשנת פסחים: אמרו להן חכמים – לאנשי יריחו**: אין אתם מודין לנו בגידולי הקדש שהן אסורין?** – כך מיחו חכמים בידם של אנשי יריחו שהתירו את הגמזיות של הקדש. אמרו להן – אנשי יריחו לחכמים**: אבותינו כשהקדישו** – את עצי השקמה, לא הקדישו אלא קורות – הענפים העבים (ששימשו לבנייה), מפני בעלי אגרוף (אנשים קשים ותקיפים) שהיו באין ונוטלין אותן – את הקורות, בזרוע (בכוח) – אבל פירותיהם שגדלים על הענפים העבים לא הקדישו**.**

ומציעים שאלה: מה?! (בתמיהה) רבנין סברין מימר – החכמים סוברים לומר**, קורות ופירות לא** (מילה זו יתירה ואינה במקבילה) הקדישו? – האם אפשר שהחכמים שמיחו בידם של אנשי יריחו טעו וסברו שאבותיהם של אנשי יריחו הקדישו גם את הפירות ולא רק את הקורות?

ומשיבים בהצעת אפשרות המנוגדת לאפשרות המופיעה לפני כן: ואפילו תימר: – ואפילו תאמר: קורות ופירות (שתי מילים אלו יתירות ואינן בנוסח רש"ס ובמקבילה), קורות הקדישו, פירות לא הקדישו – החכמים ידעו שאבותיהם של אנשי יריחו הקדישו רק את הקורות ולא את הפירות, ואף על פי כן מיחו בידם של אנשי יריחו, - ומסבירים את היסוד לדברי החכמים במשנת פסחים: צריכה לרבנין – [הדבר] נצרך לחכמים (הם מסופקים בו), המקדיש שדה אילן (שדה שגדלים בו עצי פרי ואילני סרק), מהו ששייר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'שישייר') לו בגידוליהן (בנוסח רש"ס: 'בגידולין', ובמקבילה: 'מן הגידולין')? – האם אדם שהקדיש שדה אילן לבדק הבית יכול לשייר לעצמו את זכות היניקה בקרקע ואת הפירות הגדלים לאחר מכן, או שמא אינו יכול לשייר לעצמו וההקדש חל גם על הפירות? - ומכיוון שהחכמים היו מסופקים בדבר, לכן מיחו בידם של אנשי יריחו שהתירו את הפירות.

ופושטים את השאלה שהסתפקו בה החכמים בהצעת משנה: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (המשנה כאן): המקדיש את כרמו משנודעו העוללות - העוללות לעניים – הרי שהמקדיש שדה אילן - אין ההקדש חל על הגידולים של השדה והם מותרים. ולכן יש לפשוט את הספק שהיו החכמים מסופקים בו**.**

ודוחים את פשיטת השאלה: שנייא היא – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר; יש הבדל בין המקרה הנידון לבין המקרה שהושווה לו), שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו – במקרה של המקדיש את כרמו לאחר שנודעו העוללות - העוללות לעניים, מפני שאין בעל הכרם יכול להקדיש את העוללות שאינן שלו אלא של העניים, ולא מפני שאין ההקדש חל על הגידולים. הרי שאין לפשוט את הספק שהיו החכמים מסופקים בו**.**

ומציעים קושיה כדי לפרוך את דחיית פשיטת השאלה: מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, שאין בעל הכרם יכול להקדיש את העוללות שאינן שלו, מתעורר קושי כמוצע בהמשך), אפילו לא נודעו העוללות - יהו העוללות של עניים (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'העוללות לעניים')! – גם במקרה של המקדיש את כרמו קודם שנודעו העוללות - יהיו העוללות לעניים, מפני שאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו! ומדוע במקרה זה אין העוללות לעניים?

ומתרצים את הקושיה: שנייא היא – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר; יש הבדל בין שני המקרים), שהיא (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'שהוא') כרם הקדש – במקרה של המקדיש את כרמו קודם שנודעו העוללות - אין העוללות לעניים, מפני שהכרם הוא של ההקדש, וכשהקדיש אותו עדיין לא היו בו עוללות, והקדש פטור ממתנות עניים**.**

ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: כהדא דתני: – כמו [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: הנוטע כרם להקדש – של הקדש, - פטור (במקבילה בהגהת מגיה במסירה שלפנינו נוסף 'מן הפרט') מן הערלה ומן הרבעי ומן העוללות – הרי שהקדש פטור ממתנות עניים**, וחייב בשביעית** – קדושת שביעית (שנת השמיטה) נוהגת בפירות של הקדש**.**

בתוספתא פסחים ג,כב שנו: כיצד מתירים גמזיות של הקדש? אמרו להם חכמים: אי אתם מודים לנו שגידולי הקדש אסורים? אמרו להם: אבותינו כשהקדישו לא הקדישו אלא קורות עצמן, מפני שבעלי אגרוף באים ונוטלים אותן בזרוע. ובתוספתא זבחים יא,יז ומנחות יג,כ שנו: אבא שאול אומר: קורות שקמה היו ביריחו והיו בעלי אגרוף באים ונוטלים אותן. עמדו בעלים והקדישום לשמים. אמרו: לא הקדישו בעלים לשמים אלא קורות שקמה בלבד.

בתוספתא פאה ג,יג שנו: המקדיש את כרמו - לא הקדיש את העוללות, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ובתוספתא פאה ג,טו שנו: הנוטע כרם להקדש - פטור מן העורלה ומן הרבעי, וחייב בשביעית.

מניין למדים שקדושת שביעית נוהגת גם בהקדש? -

רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): נאמר בעניין שנת השמיטה: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַי'י" (ויקרא כה,ב) – אדמת הארץ תשבות ממלאכה לכבוד ה'; ויש לדרוש מן הכתוב: - (צריך להוסיף כמו במקבילה: 'אפילו') דבר שהוא לי'י קדושת שביעית חלה עליו – אין קדושת שביעית מפקיעה את קדושת הקדש, אלא קדושת שביעית נוהגת גם בהקדש**.**

רבי חייא בר אבא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בקטע גניזה: 'בר אדא' - השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): מה יעשה אדם בפירות של הקדש בשביעית? - לאוכלו בלא פדיון – לאכול פירות של הקדש בשביעית בלי לפדות את הפירות, איפשר (=אי אפשר), שאיפשר (=שאי אפשר) להקדש לצאת – לחולין, בלא פדיון! לפדותו ולאוכלו – לפדות פירות של הקדש בשביעית ולתת דמי פדיונם לגזבר, ואחר כך לאכול אותם**, נמצא** (גרסה חלופית במקבילה בהגהת מגיה במסירה שלפנינו ובקטע גניזה: 'לפדותו ולאוכלו אין את יכול, שלא יהא') כלוקח לו קורדום (כלי המורכב מידית עץ וראש ממתכת, הצד האחד של הראש מחודד ומשמש לעידור, לניכוש ולחפירה, והצד השני להב רחב ומשמש לביקוע עצים, לעידור, לסיתות אבנים ולחיתוך) מדמי שביעית! – כשפודה את הפירות של הקדש בשביעית, חלה על דמי פדיונם קדושת שביעית מלבד קדושת הקדש, וכשנותן דמי פדיונם של הפירות לגזבר, יש לחשוש שמא יקנה הגזבר להקדש בדמים אלה כלי, כגון קורדום, והרי אין דמי שביעית מותרים אלא לצורך קניית דבר לאכילה ולא לסחורה. ולכן יש לדחות גם את האפשרות לפדותו ולאוכלו! ואם כן, מה יעשה אדם בפירות של הקדש בשביעית?

אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי חייא בר אדא): הגיזבר מחליפו ביד אחר – כשנותן דמי פדיונם של הפירות לגזבר, הגזבר מחליף דמים אלה בדמים שביד אדם אחר, ובכך הוא מחלל את קדושת ההקדש שבדמים אלה אך לא את קדושת השביעית, ונמצא שלדמים אלה שנתן הגזבר לאחר יש רק קדושת שביעית, ולדמים שנתן האחר לגזבר יש רק קדושת הקדש, והפירות וכן הדמים שביד האחר נאכלים בקדושת שביעית, והדמים שביד הגזבר מותרים לקנות בהם להקדש כל דבר (כשפודה פירות שביעית, הדמים נתפסים בקדושת שביעית, והפירות אינם יוצאים מידי קדושת שביעית).

בתוספתא פאה ג,יג שנו: המקדיש את כרמו - לא הקדיש את העוללות, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

ומציעים קושיה: אמר רבי מתניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): ולמה לו נן (צריך לומר: 'לי (=לית) נן', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה) [אמרין] (הושלם על פי כתב יד רומי, וכן הוא בנוסח רש"ס ובמקבילה בקטע גניזה. ובמקבילה במסירה שלפנינו: 'פתרין לה') כיי דאמר – ולמה אין אנחנו אומרים כמו [המימרה] ההיא שאומר רבי יוחנן: דברי רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) – טעמו של רבי יוסי, שאמר במשנה נדרים ד,ח, שהמודר הנאה מחברו אסור ליהנות מנכסי חברו שהפקירם, מפני שקדם נדרו להבקירו (להפקרו) – הנדר שאסר את נכסיו על חברו מליהנות מהם קדם להפקר שהפקיר את נכסיו**, וכא** – וכאן (הטעם הבא לפני כן אמור לחול גם כאן בעניין המקדיש את כרמו), מפני שקדם הבקר נדרו להקדישו (צריך לומר כמו במקבילה בקטע גניזה: 'שקדם הבקירו לנדרו', או שצריך לומר: ''שקדם הבקירו להקדישו')? – מדוע התוספתא אמרה שהמקדיש את כרמו לא הקדיש את העוללות מפני שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ולא אמרה שלא הקדיש את העוללות מפני שקדם הפקרו להקדשו, שכן זכיית העניים בעוללות, שהיא כזכייה מן ההפקר, קדמה להקדש שהקדיש בעל הכרם את כרמו, ולכן אין ההקדש חל על העוללות? (אין מתרצים קושיה זו)

במשנה נדרים ד,ח שנינו: היו (המדיר הנאה את חברו והמודר הנאה מחברו) מהלכים בדרך ואין לו (למודר) מה יאכל, נותן (המדיר מזונות) לאחר לשום (לשם) מתנה, והלה מותר בה (המודר מותר במתנה שנותן לו האחר). אם אין עימהם אחר - מניח על הסלע או על הגדר ואומר: הרי הם מופקרים לכל מי שיחפוץ, והלה נוטל ואוכל; ורבי יוסי אוסר (כיוון שאין שם אחר שיכול ליטלה, דינו כנותן מתנה למודר עצמו). בתוספתא נדרים ב,ט שנו: רבי יוסה אוסר (פסקה מהמשנה) - מפני שקדם נדרו להפקירו (ונאסרו על המודר כל נכסיו, והרי גם מה שהפקיר עדיין נכסיו הם ועומדים באיסורם).

במקבילה חלקית לסוגיה זו, שבה מובא עיקר הדיון בשיטת רבי יוסי, נאמר (בלי לייחס את הדברים לרבי יוחנן כבסוגיית פאה): "מאי טעמא דרבי יוסי? מפני שקדם נדרו להבקירו" (נדרים ד,ח). במקבילה חלקית לסוגיה הנ"ל, נדרים ד,ה, הסבר זה לפסיקת רבי יוסי כבר מיוחס לו במפורש בלשון "דו רבי יוסי אומר: מפני שקדם נדרו להפקירו" ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 127, הערה 37).

במשנה שנינו: "רבי יוסה אומר: יתנו שכר גידולים להקדש".

אמר רבי יוחנן: מעשה – מעשה הלכתי היה – אירע מקרה שגרר פסיקה, והורו – הלכה למעשה כרבי יוסי – שאמר שאף משנודעו העוללות ייתנו העניים שכר גידולים להקדש**.** • • •

דין שכחה בעריס וברוגליות במשנה שנינו: "ואי זו היא שכחה בעריס? כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה; וברוגליות? משיעבור ממנה".

כאן המשך המקבילה בירושלמי פסחים ד,ח.

מציעים קושיה ממקור תנאי על דברי אמורא: לית הדא פליגא על – אין זאת (המשנה) חלוקה על רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני), דרבי יוחנן אמר: מכיון שעבר עליו – על עץ זית בשעת הקטיף, ושכחו – ולא קטפו**, הרי הוא שכחה** – אפילו יכול לפשוט את ידו וליטלו**?!** (בתמיהה) – יש להקשות על דברי רבי יוחנן מן המשנה שאמרה בעניין עריס, שאם בשעת הבצירה עבר מן הגפן ששכח, אבל יכול לפשוט את ידו מהמקום שהוא עומד בו ונזכר וליטול משם את השכחה, אינו שכחה!

ומתרצים את הקושיה: שנייה היא – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר) בעריס, שדרכו לבַחֵן (בכתב יד רומי: 'לבחון') – דרכו של בעל הכרם לאחר שעבר מן העריס לחזור ולבדוק את כולו האם יש שם גפנים ששכח, ולכן אם יכול לפשוט את ידו מהמקום שהוא עומד בו ונזכר וליטול משם את השכחה - אינו שכחה**.**

ומציעים קושיה נוספת ממקור תנאי על דברי אמורא: ואפילו על רבי (במקבילה: 'דרבי') הושעיא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) לית היא פליגא – ואפילו על [שיטתו] של רבי הושעיא אין היא (המשנה) חלוקה**, דרבי הושעיא אמר: רומס** – דורס (ביד או ברגל. - ואולי צריך לומר: 'מורס' - מועך, סוחט), הייתי זיתים – כדי להוציא מהם שמן, עם רבי חייא הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים), ואמר לי: כל זית – עץ זית, שאת (שאתה) יכול לפשוט (להושיט) את ידך – בשעת הקטיף מהמקום שאתה עומד בו, וליטלו – אפילו עברת עליו ושכחת ולא קטפת אותו, - אינו שכחה?! (בתמיהה) – יש להקשות על דברי רבי הושעיא מן המשנה שאמרה בעניין רוגליות, שאם בשעת הבצירה עבר מן הגפן ששכח, אפילו יכול לפשוט את ידו מהמקום שהוא עומד בו ונזכר וליטול משם את השכחה, הרי הוא שכחה!

ומתרצים את הקושיה: שנייה היא – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר; יש הבדל בין המקרה הנידון לבין המקרה שהושווה לו), שכל רוגליות ורוגליות (צריך לומר כמו במקבילה בקטע גניזה ובנוסח רש"ס: 'רוגלית ורוגלית', וכן הוא בהבאת הירושלמי בריבמ"ץ ובר"ש משנץ) אומן (שורה ישרה) בפני עצמו – במקרה של רוגליות, כל גפן רוגלית נחשבת שורה בפני עצמה, ולכן משעבר ממנה אסור לו לשוב לקחת את השכחה, אפילו יכול לפשוט את ידו וליטלה, שכן אסור לשוב משורה לשורה**.**

מימרת רבי הושעיא ומימרת רבי יוחנן מובאות בירושלמי לעיל ה,ב ולעיל ו,ה. בהצעת מחלוקת רבי הושעיא ורבי יוחנן לעיל קדמו דברי רבי הושעיא לדברי רבי יוחנן, וכאן הקדימו דברי רבי יוחנן, מכיוון שהקשו לו מהראש של המשנה.

עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.

בהעברות סוגיה רגיל שעם הדברים השייכים למקום השני הועברו גם דברים שאינם שייכים כלל וכלל למקום השני, אלא שכל הסוגיה הועברה בצורתה ולפעמים אפילו עם דברים מעניין אחר הסמוכים ותכופים לה. כך למשל בפסחים ד,ח: "כיצד היו מתירין בגמזיות של הקדש. אמרו להן חכמים:" וכו׳ "והורו כרבי יוסה" (עד כאן מאותו עניין, ואחר כך:) "לית הדא פליגא על רבי יוחנן?!" וכו׳ שכל הקטע הזה כמו שהוא לקוח עם הסוגיה שלפניו מפאה ז,ח, ושם: "תמן תנינן: מתירין בגמזיות של הקדש. אמרו להן" וכו', ששייך למשנה רישא "המקדיש את כרמו" וכו', אבל ״לית הדא פליגא״ וכו׳ שייך לסיפא שם ״איזו היא שכחה בעריס? כל שאינו יכול לפשוט את ידו״ וכו', שהוא עניין אחר לגמרי, שאינו שייך כלל לפסחים ("מבואות לספרות האמוראים", עמודים 323-324).

"אמר רבי יוחנן: מעשה היה והורו כרבי יוסה" וכו' לא שייך לפסחים כלל אלא לפאה. והסופר שהעתיק את הסוגיה הזאת מפאה היה צריך להפסיק קודם המאמר "אמר רבי יוחנן: מעשה" וכו' וטעה והמשיך הלאה ("על הירושלמי", עמודים 15-16). • • •