משנה נגמר הדין – נפסק דינו של הנידון שהוא חייב סקילה**, מוציאין אותו לסקלו** – באותו יום שנגמר דינו**. ובית סקילה היה חוץ לבית דין, שנאמר** – בפרשת המקלל את שם ה': "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה... וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה**"** (ויקרא כד,יד) – מכאן שמקום הסקילה היה חוץ לבית דין, שבית דין ישב בשער העיר ומקום הסקילה היה חוץ לעיר**. ואחד עומד על פתח בית דין** – כשמוציאים את הנידון לסקילה, והסודרין בידו – מחזיק בידו סודרים (צעיפים ארוכים שניכרים למרחקים), להניף בהם כשיצטרך, כמבואר להלן**, והסוס** – אחד הרוכב על הסוס, המלווה את הנידון למקום הסקילה, רחוק ממנו – מהעומד על פתח בית דין**, כדי שיהא רואהו** – במרחק שאפשר לו לראותו מניף בסודרים**. אמר אחד** – לפני הדיינים**:** "יש לי ללמד עליו – על הנידון שהוציאוהו לסקילה, זכות" - הלה – העומד על פתח בית דין, מניף בסודרין, והסוס רץ ומעמידו – את הנידון לסקילה, ובית דין בודקים האם יש ממש בדברי המלמד זכות**. אפילו אמר** – הנידון עצמו**:** "יש לי ללמד על עצמי זכות" - מחזירין אותו – לבית דין, לשמוע את דבריו**, אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ובלבד שיהא ממש בדבריו.**

תלמוד מקום הסקילה במשנה שנינו: "נגמר הדין, מוציאין אותו לסקלו. ובית סקילה היה חוץ לבית דין**".** מציעים שתי אפשרויות פירוש למשנה: מתניתא – המשנה (שאומרת שסוקלים את הנידון חוץ לבית דין), או כרבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) או כרבנין – כחכמים (צריך לומר כהגהת ריצ"ד ו"שערי תורת ארץ ישראל": 'או כרבנין או כרבי'. והיה כתוב 'או כר' או כר'', ונפתחו הקיצורים שלא כראוי) בעיר של גוים – המשנה היא כשיטתם של החכמים, שלפי החכמים סוקלים את הנידון במקום שנידון בו חוץ לבית דין. לחילופין, המשנה היא כשיטתו של רבי, אם המקרה שבו מדובר במשנה הוא עיר של גויים, שלפי רבי סוקלים את הנידון במקום שנמצא בו עובר את העבירה, אבל אם המקום שנמצא בו הוא בעיר שתושביה או רובם הם גויים, סוקלים את הנידון במקום שנידון בו חוץ לבית דין (לפי המקורות התנאיים המובאים להלן, שהם כשיטת רבי, רק בעיר של גויים סוקלים את הנידון במקום שנידון בו על פתח בית דין. הביטויים "חוץ לבית דין" ו"על פתח בית דין" זהים. לכן לפי רבי המשנה היא בעיר של גויים, אבל לפי החכמים המשנה היא בכל עיר).

ומציעים ברייתא המשמשת מראה מקום לדברי רבי ולדברי החכמים שנזכרו לפני כן: דתני: – ששונה [התנא]: נאמר בעניין עונש מוות לעובד עבודה זרה: "וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ... וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ" (דברים יז,ה) - רבי אומר: "שְׁעָרֶיךָ" (דברים יז,ה) - בשער שנמצאו בו – בעיר שנמצאו בה האיש ההוא או האישה ההיא עובדים עבודה זרה, שם הם נסקלים**. אתה אומר כך** – אתה מפרש "שעריך" - בשער שנמצאו בו**, או אינו אלא** – אולי אין הדבר כך, כי אם בשער שנידונו בו – בעיר שנידונו בה האיש ההוא או האישה ההיא, שם הם נסקלים**! נאמר כאן: "שְׁעָרֶיךָ"** (דברים יז,ה), ונאמר להלן – בתחילת אותו העניין**: "כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ** אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ**"** (דברים יז,ב). מה "שְׁעָרֶיךָ" האמור להלן - שער שנמצאו בו, אף "שְׁעָרֶיךָ" האמור כאן - שער שנמצאו בו. ורבנין אמרי (הוא לשון בבלי, וצריך לומר כמו בקטע עסיס: 'אמרין'): – והחכמים אומרים: "שְׁעָרֶיךָ" (דברים יז,ה) - בשער שנידון (שנידונו) בו – בעיר שנידונו בה האיש ההוא או האישה ההיא, שם הם נסקלים**. אתה אומר כך** – אתה מפרש "שעריך" - בשער שנידונו בו**, או אינו אלא** – אולי אין הדבר כך, כי אם בשער שנמצאו בו – בעיר שנמצאו בה האיש ההוא או האישה ההיא עובדים עבודה זרה, שם הם נסקלים**! נאמר כאן: "שְׁעָרֶיךָ"** (דברים יז,ה), ונאמר להלן: "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא" "אל שעריך" (דברים יז,ה) (נוסח זה קשה, שהוא הפסוק שנאמר כאן. ויש שמגיהים: "דברי ריבות בשעריך" (דברים יז,ח), ברם הגהה זו קשה, שאין "שעריך" זה אמור בשער שנידונו בו, אלא בשער שנחלקו בו הזקנים ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 67). - ונראה שצריך לומר: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ... וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם" (דברים טז,יח)). מה "שְׁעָרֶיךָ" האמור להלן - שער שנידון (שנידונו) בו – בעיר שבה הדיינים דנים**, אף "שְׁעָרֶיךָ" האמור כאן - שער שנידון** (שנידונו) בו.

בספרי דברים ובבבלי מובאת שיטתו של רבי ללא ציון שמו. לדרשה לשיטתם של החכמים לא מצאנו מקבילה בספרות חז"ל. שתי הדרשות לשיטותיהם של רבי ושל החכמים הובאו במבנה ספרותי אחיד. נראה כי מבנה זה הינו פרי עריכה בירושלמי, שמטרתו היא להציג מחלוקות במינוח אחיד ושיטתי ("דרכיהן והתהוותן של סוגיות הירושלמי הדנות במשנה במסכת סנהדרין", עמודים 180-181).

בתוספתא סנהדרין י,י שנו: נערה ארוסה שזינתה - סוקלים אותה על פתח בית אביה (שנאמר: "וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה" (דברים כב,כא)). אין לה פתח בית אביה - סוקלים אותה במקום שזינתה. ואם היתה עיר של גויים - סוקלים אותה על פתח בית דין. כיוצא בו: העובד עבודה זרה - סוקלים אותו במקום שעבד. ואם היתה עיר של גויים - סוקלים אותו על פתח בית דין.

התוספתא סתמה כרבי.

בספרי דברים פסקה קמח ופסקה קמט נאמר: "אל שעריך" (דברים יז,ה) - שומע אני שער שנמצאו בו ושער שנידונו בו. תלמוד לומר: "שעריך" "שעריך" לגזירה שווה. מה "שעריך" האמור להלן (דברים יז,ב) - שער שנמצאו בו ולא שער שנידונו בו, אף "שעריך" האמור כאן - שער שנמצאו בו ולא שער שנידונו בו.

הספרי סתם כרבי.

בירושלמי כתובות ד,ג אמרו: תני: נערה מאורסה שזינת - סוקלין אותה על פתח בית אביה. אין לה פתח בית אביה - סוקלין אותה במקום שזינת. אם היתה עיר של גוים - סוקלין אותה על פתח בית דין. והעובד עבודה זרה - סוקלין אותו במקום שעבד. ואם היתה עיר של גוים - סוקלין אותו על פתח בית דין.

בבבלי כתובות מה,ב אמרו: תנו רבנן: נערה המאורסה שזינתה - סוקלים אותה על פתח בית אביה. אין לה פתח בית אב - סוקלים אותה על פתח שער העיר ההיא, ובעיר שרובה עובדי כוכבים - סוקלין אותה על פתח בית דין. העובד עבודה זרה - סוקלים אותו על פתח שער שעבד בו, ובעיר שרובה גויים - סוקלים אותו על פתח בית דין. מנא הני מילי (שסוקלים אותו בשער שעבד בו)? - דתנו רבנן: "שעריך" (דברים יז,ה) - זה שער שעבד בו. אתה אומר: שער שעבד בו, או אינו אלא שער שנידון בו! נאמר "שעריך" למטה (דברים יז,ה), ונאמר "שעריך" למעלה (דברים יז,ב). מה "שעריך" האמור למעלה - שער שעבד בו, אף "שעריך" האמור למטה - שער שעבד בו.

הברייתא בבבלי סתמה כרבי.

המשנה כאן, "בית הסקילה היה חוץ לבית דין", היא אחת מן המשניות העתיקות ביותר ומוצאה מלפני תקופת היוונים, מהמאה השנייה לפני הספירה בערך, כשבית דין (כמו בזמן המקרא) ישב עוד בשער העיר. לכן הביאה ראיה מן הפסוק "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", שבית הסקילה היה חוץ לבית דין וחוץ לבית דין חפף לחוץ למחנה ישראל. מאוחר יותר ישב בית הדין במרכז העיר וחוץ לבית דין כבר היה בתוך העיר, כמו שאמרו הבבלי והירושלמי כאן, והם לא היו מביאים ראיה מן הפסוק הזה ("מקורות ומסורות", סנהדרין, עמוד 76). • • • הנסקל מלמד על עצמו זכות במשנה שנינו: "אפילו אמר: יש לי ללמד על עצמי זכות - מחזירין אותו, אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ובלבד שיהא ממש בדבריו".

אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתחילה – בפעם הראשונה שאמר הנידון שהוציאוהו לסקילה: "יש לי ללמד על עצמי זכות", בין יש ממש בדבריו בין לאו - שומעין לו – מחזירים אותו לבית דין לשמוע את דבריו**. מיכן והילך** – מהפעם השנייה והלאה**, יש ממש בדבריו - שומעין לו, ואם לאו - אין שומעין לו** (דברי רבי יוחנן הם כדברי ברייתא המובאת בתוספתא ובבבלי). נראה שנשמטה כאן קושיה ממשנתנו על רבי יוחנן (כך נצטרך לומר לפי פירושם של המפרשים ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 68)), שמהמשנה משמע שאפילו בפעם הראשונה מחזירים אותו רק אם יש ממש בדבריו, ואילו רבי יוחנן אמר שבפעם הראשונה מחזירים אותו גם אם אין ממש בדבריו. ומציעים תירוץ: אמרי (צריך לומר כמו בקטע עסיס: 'אמרין'): – אומרים (חכמי בית המדרש): והוא שיש בדבריו האחרונים ממש – כוונת המשנה במילים "ובלבד שיהא ממש בדבריו" היא לדבריו האחרונים של הנידון, שמחזירים אותו בפעמים האחרונות רק אם יש ממש בדבריו שאמר בפעמים אלו, אבל בפעם הראשונה מחזירים אותו גם אם אין ממש בדבריו שאמר בפעם זו**.**

בתוספתא סנהדרין ט,ד שנו: כתחילה, פעם ראשונה שנייה ושלישית, בין שיש ממש בדבריו בין שאין ממש בדבריו - שומעים לו. מיכן ואילך, אם יש ממש בדבריו - שומעים לו, ואם לאו - אין שומעים לו.

בבבלי סנהדרין מג,א אמרו: "אפילו אמר: יש לי ללמד על עצמי זכות - מחזירים אותו, אפילו ארבעה וחמישה פעמים, ובלבד שיהא ממש בדבריו". - ואפילו פעם ראשונה ושנייה (מחזירים אותו רק אם יש ממש בדבריו)? והתניא: פעם ראשונה ושנייה, בין שיש ממש בדבריו בין שאין ממש בדבריו - מחזירים אותו. מכאן ואילך, אם יש ממש בדבריו - מחזירים אותו, אין ממש בדבריו - אין מחזירים אותו! - אמר רב פפא: תרגמה (פרש את המשנה) מפעם שנייה ואילך (אחרי הפעם השנייה מחזירים אותו רק אם יש ממש בדבריו).

התוספתא והתלמודים חלוקים במספר הפעמים הראשונות שמחזירים אותו גם אם אין ממש בדבריו. בירושלמי ובתוספתא: "שומעים לו", ובבבלי: "מחזירים אותו". והיא היא. הקושיה שנשמטה בירושלמי היא השאלה בבבלי, והתירוץ בירושלמי הוא כפירושו של רב פפא.

ומציעים שאלה: חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) שאל – הסתפק**: הרי שהיה יוצא ליהרג ונשתתק** – איבד את כושר הדיבור (במקרה זה מחמת בהלה). ומפרטים את השאלה: כן (כך) אנו אומרים: הא – אבל (צריך להוסיף כמו להלן: 'אִילּוּ') לא נשתתק - היה לו ללמד על עצמו זכות? – האם אנו אומרים, שיש לפטור אותו, כי אפשר שאם לא היה משתתק היה מלמד על עצמו זכות והיו בית דין מזכים אותו? שמע רבי יוחנן ומר – ואמר**: הא שאלתא** (צריך לומר: 'שאלתֵּהּ'. ובקטע עסיס: 'שאילתיה') דחמרא – הנה שאלתו של החַמָּר! (נוהג בחמור להעברת משאות. - כוונת הדברים, שלפי נוסח זה של השאלה, אין היא שאלה כלל, שוודאי אין לפטור אותו במקרה זה, שאין לחשוש לאפשרות שהיה מלמד על עצמו זכות אם לא אמר דבר לפני שהשתתק). - ויש להציע נוסח שונה לשאלה: אלא כיני: – אלא כך היא: הרי שהיה יוצא ליהרג ואמר: "יש לי ללמד על עצמי זכות", ונשתתק – ולא הספיק לפרט את הזכות שיש לו ללמד על עצמו**.** ומפרטים את השאלה: כן (כך) אנו אומרים: הא – אבל אִילּוּ לא נשתתק - היה לו ללמד על עצמו זכות? – האם אנו אומרים, שיש לפטור אותו, כי אפשר שאם לא היה משתתק היה מפרט את הזכות שיש לו ללמד על עצמו והיו בית דין מזכים אותו? ומעירים: אמרין (במסירה שלפנינו הסופר כתב בקיצור 'אמ''): – אומרים (חכמי בית המדרש): הא אמירה – הנה אמירה! או: הנה [הדבר] אמור! (בניגוד לנוסח הראשון של השאלה, הנוסח השני של השאלה שאמר רבי יוחנן נכון).

בבבלי סנהדרין מג,א אמרו: בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת: אמר אחד מן התלמידים: "יש לי ללמד עליו זכות", ונשתתק - מהו?...

הבעיה בבבלי דומה לבעיה שהציע רבי יוחנן בירושלמי, וגם בבבלי לא נפשטה הבעיה. • • •

אם מצאו לו זכות - פטרוהו – זיכו אותו**, ואם לאו - יוצא ליסקל. והכרוז** – הממונה להכריז, יוצא לפניו – ומכריז (אף בפעם הראשונה שיצא ליסקל): "איש פלוני בן איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו, וכל מי שהוא יודע לו זכות יבוא וילמד". • • •

שור הנסקל שהוזמו עדיו במשנה שנינו: "אם מצאו לו זכות - פטרוהו, ואם לאו - יוצא ליסקל**".** כאן התחלת מקבילות בירושלמי בבא קמא ד,ח וסנהדרין י,ו. מציעים מחלוקת אמוראים: תני: – שונה: שור היוצא ליסקל – שנפסק דינו לסקילה משום שהעידו עליו שהרג אדם, ונמצאו עידיו זוממין – שבאו עדים והזימו את העדים שהעידו על השור, - רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: כל הקודם בו – להחזיק בשור, זכה – לפי שכשנגמר דינו לסקילה נתייאש בעל השור ממנו ונעשה הפקר (והעדים הזוממים משלמים לבעל השור דמי שורו). ריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: הפקר טעות הוא (במקבילות: 'ייאוש של טעות היה') – שלא ידע בעל השור שיימצאו העדים זוממים, והפקר טעות אינו הפקר, והוא של בעל השור**.** וכן עבד היוצא ליסקל (צריך לומר כמו במקבילות: 'היוצא ליהרג') והקדישו בעליו (הלשון 'והקדישו בעליו' הוא באשגרה מהמשנה בבא קמא ד,ח, שעליה נערכה סוגיה זו, וצריך לומר כמו במקבילות: 'ונמצאו עידיו זוממין' ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 70). - גם הלשון 'היוצא ליסקל' הוא באשגרה מהמשנה שם, כי מדוע דווקא ליסקל ("זהב הארץ")) - רבי יוחנן אמר: זכה לעצמו – העבד זכה בעצמו ויצא לחירות, לפי שכשנגמר דינו לסקילה נתייאש בעל העבד ממנו**. ריש לקיש אמר: ייאוש של טעות היה** – ואינו יאוש**.**

עד כאן המקבילות בירושלמי בבא קמא וסנהדרין להלן.

מקור הסוגיה בבבא קמא על הפסקה במשנה שם ד,ח: "שור שהוא יוצא ליסקל...", והועברה לכאן אגב הלשון "יוצא ליסקל" שבמשנתנו, ללא שום שייכות עניינית ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 69).

בבבלי כריתות כד,א אמרו: אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שור הנסקל שהוזמו עדיו - כל המחזיק בו זכה בו.

בבבלי מובאת רק דעת רבי יוחנן ורק בעניין שור הנסקל. והובאה שם דעת ריש לקיש, שעיר הנידחת שהוזמו עדיה - כל המחזיק בה זכה בה, ומשמע שם שריש לקיש כרבי יוחנן, שלא כבירושלמי. • • •

משנה רחוק מבית הסקילה עשר אמות, אומרים לו – ליוצא להיסקל**:** "התוודה – על עוונותיך**, שכן דרך כל המומתים מתוודים** – על עוונותיהם**, שכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא**". שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל עָכָן: בְּנִי, שִׂים נָא כָבוֹד לַי'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה, וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ, אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי. וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר: אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַי'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי" (יהושע ז,יט-כ) – ה"תודה" אינה אלא וידוי. ומניין שנתכפר לו וידויו – שנתכפרו לעכן עוונותיו על ידי שהתוודה**? שנאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ: מֶה עֲכַרְתָּנוּ! יַעְכֳּרְךָ י'י בַּיּוֹם הַזֶּה"** (יהושע ז,כה) - היום הזה אתה עכור (נשחת, נשמד), אין אתה עכור לעתיד לבוא – מכאן שכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא**. ואם אינו יודע להתוודות** – שאינו זוכר שאר חטאיו, - אומרים לו: "אמור: תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי". רבי יהודה אומר: אם יודע הוא שהוא מוזמם – שעדיו זממו להורגו והעידו עליו עדות שקר**, יאמר:** "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי, חוץ מן העוון הזה" – שאני יוצא להיסקל עליו, שעל עוון זה איני צריך כפרה, לפי שלא עשיתיו**. אמרו לו** – החכמים לרבי יהודה**: אם כן** – אם מותר לנידון למיתה להתוודות בלשון זה ולומר "חוץ מן העוון הזה", יהו כל אדם – אף הנידונים על פי עדות אמת, אומרים כן, כדי לנקות את עצמן – שיהיו זכאים בעיני הבריות, ויוציאו על ידי כך לעז על הדיינים ועל העדים. לפיכך משתקים אותו אם הוא אומר כך**.** • • •

תלמוד סיפור משפטו של עכן במשנה שנינו: "רחוק מבית הסקילה עשר אמות, אומרים לו: התוודה, שכן דרך כל המומתים מתוודים, שכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא. שכן מצינו בעכן**" כול'.**

בקשת יהושע מה' את (אתה) מוצא, שכשמעל עכן בחרם – לקח מן ההקדש לה', שבכיבוש יריחו הקדיש יהושע לה' את השלל של העיר, התחיל יהושע מפייס (מפתה, משכנע) לפני הקב"ה ואומר (בקטע עסיס: 'מפייס להקב"ה, אמר לפניו'): רבונו של העולם (קריאת פנייה אל אלוהים), הודיעיני מי זה האיש – שמעל בחרם**. אמר לו הקב"ה** – ליהושע**:** (בקטע עסיס ובקטע גניזה (ליקוט אגדות) נוסף 'מה, יהושע!') איני מפרסם (מודיע ברבים, מגלה) כל ברייה – ואפילו החוטאים איני מפרסם**, ולא עוד אלא** (לא זו בלבד אלא גם) נמציתי (נמצאתי) אומר לשון הרע – ואסור לומר לשון הרע**, אלא לך והעמֵיד את ישראל לשבטיו והפל עליהן גורלות,** ומיד אני (צריך לומר כמו בקטע עסיס ובקטע גניזה (ליקוט אגדות): 'אתה') מוציאו (בקטע עסיס ובקטע גניזה (ליקוט אגדות) נוסף 'מתוכן') – מוציא מתוך ישראל את האיש שמעל בחרם, שעל ידי הטלת הגורלות יתגלה המועל (גורל הוא חפץ של אבן או של עץ שמטילים להכריע על פיו בדבר מסופק או בבחירה). הדה היא דכתיב: – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב): "וַיֹּאמֶר י'י אֶל יְהוֹשֻׁעַ:... וְנִקְרַבְתֶּם בַּבֹּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם, וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ י'י יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחוֹת, וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנָּה י'י תִּקְרַב לַבָּתִּים, וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ י'י יִקְרַב לַגְּבָרִים. וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ, אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כִּי עָבַר אֶת בְּרִית י'י וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיַּקְרֵב אֶת יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו, וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט יְהוּדָה. וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה, וַיִּלְכֹּד אֵת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי, וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לַגְּבָרִים, וַיִּלָּכֵד זַבְדִּי. וַיַּקְרֵב אֶת בֵּיתוֹ לַגְּבָרִים, וַיִּלָּכֵד עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶּן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה" (יהושע ז,י-יח) – ה' ציווה את יהושע להפיל גורל בין השבטים שיגלה את שבטו של החוטא, ואחר כך להפיל גורל בין המשפחות שיגלה מה היא משפחת החוטא, ואחר כך להפיל גורל בין בתי האב (יחידות משפחה קטנות יותר) שיגלה את בית החוטא, ואחר כך להפיל גורל בין הגברים שיגלה את האיש החוטא**.**

דברי עכן ליהושע "וַיִּלָּכֵד עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶּן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה" (יהושע ז,יח) - אמר לו עכן – ליהושע**: מה?!** (בתמיהה. - בקטע עסיס: 'מה זה, יהושע?!') בגורל אתה תופשׂיני?! לית בכל ההן דרא כשר אלא את (אתה) ופינחס – אין בכל הדור הזה כשר (הגון, ישר) אלא אתה ופינחס (האנשים הכשרים היחידים בדור הזה הם אתה ופינחס). אסקון ניבזין ביניכון – העלו (הטילו) גורלות ביניכם (בין יהושע ופינחס)! (מקור המילה 'ניבזין' באכדית. גם בארמית שומרונית 'נבז' פירושו גורל). פנטוס דמיתפיס חד מינכון – בכל הדרכים (בכל האופנים) נתפס אחד מכם (הגורל מוכרח ללכוד אחד מכם ויהיה מי שיהיה. ולכן אין תפיסתי בגורל ראיה שחטאתי. - מקור המילה 'פנטוס' ביוונית). ולא עוד אלא (לא זו בלבד אלא גם) למשה רבך לית מידמוך אלא תלתין יומין או ארבעין יומין – למשה רבך אין משמת אלא שלושים ימים או ארבעים ימים (לא עבר זמן רב משמת משה). לא כן אלפן משה רבן: – (וכי) לא כך לימדנו משה רבנו: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת**"** (דברים יז,ו)?! (בתמיהה) שריתה טעי – התחלת לטעות (בתוך זמן מועט שמת משה, אתה טועה ועושה שלא כמו שלימד משה, שהוא לימד שממיתים אדם על פי שני עדים ולא על פי גורל.- הטענה הראשונה של עכן היא הגיונית: הגורל אינו יכול להוכיח אשמה. והטענה השנייה היא משפטית: אף אם הגורל יכול להוכיח אשמה, אין להעניש על פיו).

חששו של יהושע באותה שעה צפה יהושע ברוח הקודש – ראה מראש את העתיד באמצעות ההשראה האלוהית, שהוא מחלק (בקטע עסיס ובקטע גניזה (ליקוט אגדות): 'שהוא עתיד לחלק') לישראל את הארץ בגורל – כמו שנאמר בבמדבר כו,נה: "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ, לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ". הדא היא דכתיב: – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב בחלוקת הארץ לשבטים): "וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי י'י, וַיְחַלֶּק שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם**"** (יהושע יח,י). אמור (צריך לומר כמו בקטע עסיס ובקטע גניזה (ליקוט אגדות): 'אמר:') מעתה, אנו מוציאין שם רע (מדברים רעות) על הגורלות – שכיוון שביקש עכן לפסול את הגורלות שהוטלו למצוא את מי שמעל בחרם, יימצאו רבים בעם שיסברו שאין בגורלות כל הוכחה, ולא יוכל יהושע לחלק את הארץ באמצעות גורלות**. ולא עוד אלא** (לא זו בלבד אלא גם) שאם נתקיימו עכשיו – אם יתקיימו הגורלות שהוטלו למצוא את מי שמעל בחרם, וימיתו את עכן על פי הגורלות, - יהו כל ישראל אומרים: בדיני נפשות נתקיימו, כל שכן בדיני ממונות – בוודאי ובוודאי שיש לקיים את הגורלות שיוטלו לחלק את הארץ, שהרי דיני ממונות קלים מדיני נפשות**; ואם בטלו עכשיו** – אם לא יתקיימו הגורלות שהוטלו למצוא את מי שמעל בחרם, ולא ימיתו את עכן על פי הגורלות, - יהו כל ישראל אומרים: בדיני נפשות בטלו – על אף שמשום החומרה של דיני נפשות, אין לחשוד ביהושע שהטיל את הגורל שלא כראוי**, כל שכן בדיני ממונות** – בוודאי ובוודאי שאין לקיים את הגורלות שיוטלו לחלק את הארץ, שמשום הקולה של דיני ממונות, יש לחשוד ביהושע שיטיל את הגורל שלא כראוי (על פי "יפה מראה").

וידויו של עכן על חטאו באותה שעה התחיל יהושע מפייס (מפתה, משכנע) לעכן ומשבע ליה (בקטע עסיס: 'ומשביע לו') – משביע אותו (גורם לו להישבע) באלהי ישראל – שיודה על חטאו, כדי למנוע הוצאת לעז על הגורלות, ואומר לו: "בְּנִי, שִׂים נָא כָבוֹד לַי'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה, וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ, אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי**"** (יהושע ז,יט) – כבד את ה' על ידי שתודה באשמתך ותתוודה (יש בלשון "תודה" גם הודאה וגם וידוי), כי בני ישראל ייווכחו לדעת שהגורל שהטילו לפני ארון ה' גילה באמת את החוטא, ואמור מה עוונך (הגורל גילה מי הוא החוטא, אבל לא את פרטי החטא) ואל תסתיר. - "בני" הוא לשון חיבה, ו"נא" ("שים נא", "והגד נא") הוא לשון בקשה, ומכאן שפייס יהושע את עכן. "שים נא כבוד לה' אלוהי ישראל" נדרש כלשון השבעה באלוהי ישראל**.** "וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר: אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי..." (יהושע ז,כ) - מהו – מה פירוש "אמנה"? קושטא – אמת (נכון הדבר. והוא לשון הודאה). "...אָנֹכִי חָטָאתִי לַי'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי**"** (שם) – מה שמפורש בפסוק הבא, שלקח חפצים מן השלל. - ויש לתמוה על כפל הלשון "כזאת וכזאת": - אמר ליה: – אמר לו (יהושע לעכן): מה?! (בתמיהה) אנא בעי מינך חדא – אני מבקש ממך אחת (הודאה בדבר אחד), ואת אמרת (צריך לומר כמו בקטע עסיס ובקטע גניזה (ליקוט אגדות): 'אמר') לי תרתי?! (בתמיהה) – ואתה אומר לי שתיים (שתי הודאות)?! אמר ליה: – אמר לו (עכן ליהושע): אני הוא שמעלתי בחרם מדין ובחרם יריחו – מעלתי לא בחרם יריחו בלבד אלא גם בחרם מדין (ראה בסמוך). וזהו "כזאת וכזאת" - שתי מעילות בחרם**.**

אמר רבי תנחומא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): בארבעה חרמים מעל – עכן**: בחרם כנעני מלך ערד** – במלחמה עם מלך ערד נאמר: "וַיִּתֵּן (ה') אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם (ישראל) אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם" (במדבר כא,ג), ועכן מעל באותו חרם**, בחרם סיחון ועוג** – במלחמה בעוג נאמר: "וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן" (דברים ג,ו), שהחרימו לה' את השלל מעוג כשם שהחרימו את השלל מסיחון, הרי שגם השלל מסיחון החרימו לה', ומכיוון שהכתוב אומר: "וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן", חושב אותם לחרם אחד, ועכן מעל באותו חרם**, בחרם מדין** – לא מצינו במלחמת מדין חרם, ואולי: "וַיָּבִאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן... אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל..." (במדבר לא,יב), ומזה הרימו מכס לה', ולפני הרמת המכס היה אסור ליהנות מן השלל, ואילו עכן לקח מן השלל לעצמו לפני הרמת המכס**, בחרם יריחו** – בכיבוש יריחו נאמר: "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם, הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַי'י... וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַי'י" (יהושע ו,יז; שם יט).

וידויו של עכן כיפר על חטאו ומניין שכיפר לו – לעכן, ווידויו – על חטאו**? שנאמר** – בייחוסי בני זרח בן יהודה**: "וּבְנֵי זֶרַח, זִמְרִי וְאֵיתָן** וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וָדָרַע (ויש גרסה: וְדַרְדַּע), כֻּלָּם חֲמִשָּׁה**"** (דברי הימים א ב,ו) – להלן באה דרשה על המילים "כֻּלָּם חֲמִשָּׁה" להוכיח שנתכפר לעכן חטאו על ידי וידויו ויש לו חלק לעולם הבא (והקדימו לדרשה זו דרשות על שני שמות מהחמישה). דורשים אחדים מהשמות הפרטיים כתארים לעכן בן כרמי שנזכר בפסוק שאחריו: "וּבְנֵי כַּרְמִי (בן זבדי בן זרח), עָכָר (הוא עכן, שהאותיות למנ"ר עשויות להתחלף זו בזו) עוֹכֵר יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מָעַל בַּחֵרֶם" (דברי הימים א ב,ז). רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: "זִמְרִי" זה עכן שעשה מעשה (בקטע גניזה (ליקוט אגדות): 'כמעשה') זמרי – שבעל עכן נערה המאורסה (בבלי סנהדרין מד,א), והרי זה כמעשה זמרי שבא על המדיינית האסורה לו (במדבר פרק כה). רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: "הֵימָן" זה עכן - "וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר: אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי" (יהושע ז,כ) – פירוש שמו של הימן מלשון מהימן (בארמית) - נאמן. - המילה "אומנה" שאמר עכן רומזת במשמעותה לשם הימן. "כֻּלָּם חֲמִשָּׁה" – כל בני זרח הם חמישה; ויש לתמוה: - וכי איני יודע (בקטע עסיס ובקטע גניזה (ליקוט אגדות): 'וכי אין אנו יודעין') שהן חמשה?! (בתמיהה) – והרי הכתוב פירט את שמות חמישה הבנים! ומדוע אמר הכתוב "כֻּלָּם חֲמִשָּׁה"? אלא מלמד – דבר (כתוב) זה מורה, שאף עכן יש לו חלק (בקטע גניזה (ליקוט אגדות) נוסף 'עמהם') לעתיד לבוא (בקטע עסיס: 'לעולם הבא עמהם') – כל החמישה יש להם חלק לעולם הבא, ובכללם עכן, שלפי הדרשות שלפני כן הוא זמרי או הימן, שניים מהחמישה שנמנו בכתוב זה, מפני שכיפר לעכן וידויו**.**

סיפור משפטו של עכן נמסר בירושלמי בסתם, ובבבלי הוא ברייתא, אולם בירושלמי לא הוצעו הדברים ב"תני", ויש בהם מונחים תנאיים ויש בהם מונחים ולשונות בארמית.

בתוספתא סנהדרין ט,ה שנו: הרוגי בית דין יש להם חלק לעולם הבא, מפני שהם מתוודים על כל עוונותיהם. רחוק מבית הסקילה עשר אמות אומרים לו: "התוודה!"... וכן הוא אומר: "ובני זרח, זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע, כולם חמישה" - וכי אין אנו יודעים שכולם חמישה?! אלא מלמד שאף עכן הוא עימהם לעולם הבא.

בבבלי סנהדרין מג,ב אמרו: תנו רבנן: בשעה שאמר לו הקב"ה ליהושע: "חטא ישראל" (יהושע ז,יא), אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי חטא? אמר לו: וכי דילטור (מלשין) אני? לך והטל גורלות. הלך והטיל גורלות. נפל הגורל על עכן. אמר לו (עכן): יהושע, בגורל אתה בא עליי? אתה ואלעזר הכוהן שני גדולי הדור אתם, אם אני מפיל עליכם גורל - על אחד מכם הוא נופל. אמר לו יהושע: בבקשה ממך, אל תוציא לעז על הגורלות, שעתידה ארץ ישראל שתיחלק בגורלות, שנאמר: "אך בגורל ייחלק את הארץ" (במדבר כו,נה). "ותן לו תודה" (יהושע ז,יט) - אמר רבינא: שחדיה במילי: כלום נבקש ממך אלא הודאה? תן לו הודאה והיפטר (מעונש לעולם הבא). מיד: "ויען עכן את יהושע ויאמר: אומנה אנוכי חטאתי לה' אלוהי ישראל, וכזאת וכזאת עשיתי" (יהושע ז,כ). אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שמעל עכן בשלושה חרמים, שניים בימי משה ואחד בימי יהושע, שנאמר: "וכזאת וכזאת עשיתי". רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון אמר: חמישה, ארבעה בימי משה ואחד בימי יהושע, שנאמר: "אנוכי חטאתי... וכזאת וכזאת עשיתי". ובבבלי סנהדרין מד,ב אמרו: תנו רבנן: מניין שכיפר לו וידויו? - שנאמר: "ויאמר לו יהושע: מה עכרתנו! יעכרך ה' ביום הזה" (יהושע ז,כה) - היום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעולם הבא. כתוב: "ובני זרח, זמרי ואיתן והימן וכלכול ודרדע, כולם חמישה" (דברי הימים א ב,ו). מאי "כולם חמישה"? - אמר רבי יוחנן: כולם חמישה הם לעולם הבא. כתוב "זמרי" וכתוב "עכן". - רב ושמואל. חד אמר: עכן שמו, ולמה נקרא שמו זמרי? שעשה מעשה זמרי. וחד אמר: זמרי שמו, ולמה נקרא שמו עכן? שעיכן (סיבב, גלגל) את ישראל.

דברי עכן ליהושע - בבבלי: יהושע ואלעזר הכוהן. ובירושלמי: יהושע ופינחס. וידויו של עכן על חטאו - בבבלי: חמישה חרמים, כי מנו חרם סיחון וחרם עוג שניים. ובירושלמי מנו אותם אחד.

בויקרא רבה ט,א נאמר: "ובני זרח, זמרי ואיתן והימן וכלכול ודרדע, כולם חמישה" (דברי הימים א ב,ו). "זמרי" - רבי יהושע בן לוי אמר: זה עכן שעשה כמעשה זמרי. רבי שמואל בר נחמן אמר: שנזדמרו ישראל על ידיו (שנקצצו ישראל בגלל חטאו של עכן, שנהרגו מהם כשלושים ושישה איש במלחמת העי). "איתן" זה אבינו אברהם... "הימן" זה משה... "וכלכול" זה יוסף... "ודרדע" זה דור המדבר... "כולם חמישה" - וכי אין אנו יודעים שכולם חמישה?! אלא מלמד שאף עכן עימהם לעתיד לבוא / אלא כולהם בני חיי העולם הבא.

בבמדבר רבה כג,ו נאמר: ...באותה שעה אמר לו עכן: למה תפיל גורלות ביני ובין בני ביתי? אני אפיל הגורל בינך ובין פינחס, אם לא יעלה הגורל על שניכם אף אני מאמין. - באותה שעה אמר יהושע: "בני, שים נא כבוד לה' אלוהי ישראל ותן לו תודה, והגד נא לי מה עשית, אל תכחד ממני" (יהושע ז,יט)... מה עשה עכן? עמד והשמיע קולו לכל הקהל והסו כל הקהל לפניו, ואמר ליהושע: "אמנה אנכי חטאתי לה' אלוהי ישראל, וכזאת וכזאת עשיתי" (יהושע ז,כ) - לא זאת בלבד, אלא כבר מעלתי באחרות (ולא עשו מזה כל עניין, ויהושע בלבד הוא שנטפל אליו בעניין זה)... "ויאמר יהושע: מה עכרתנו! יעכרך ה' ביום הזה" (יהושע ז,כה) - ביום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעולם הבא ויש לך חלק בו.

בבראשית רבה פה,יד נאמר: "ואחר יצא אחיו (זרח) אשר על ידו השני" - כמה ידות כתוב כאן? רבי יודן אמר: ארבע, כנגד ארבעה חרמים שעתיד לפשוט את ידו בהם (עכן בן כרמי... בן זרח): חרם עמלק (ממלחמת יהושע בעמלק, ועכן פשט ידו באותו חרם), וחרם סיחון ועוג, וחרם יריחו, וחרם כנענים. • • •

הריגה על פי עדים זוממים ושקרנים במשנה שנינו: "ואם אינו יודע להתודות - אומרים לו: אמור: תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי. רבי יהודה אומר: אם יודע הוא שהוא מוזמם, יאמר: תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי, חוץ מן העוון הזה. אמרו לו: אם כן, יהו כל אדם אומרים כן, כדי לנקות את עצמן**".** מביאים ברייתא: מעשה באחד שהיה יוצא ליהרג – שנגמר דינו למיתה**. אמרו לו:** "אמור: תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי". אמר – הנידון**:** "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי, חוץ מן עון זה – שאני יוצא להיהרג עליו, שעל עוון זה איני צריך כפרה, לפי שלא עשיתיו**. אם עשיתיו - אל ימחול** (בתוספתא: 'יימחל') לי – עוון זה**, ובית דין ישראל** – שפסק על פי העדים שהעידו לפניו, יהא נקי – מאשמה במיתתי" (הגרסה בתוספתא: 'ויהא בית דין של ישראל נקי'. ונראה שהגרסה העיקרית כמו בקטע עסיס: 'ובית דין וכל ישראל יהיו נקיים' ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 73). וכשבא דבר אצל חכמים – כששמעו מעשה זה, זלגו עיניהם (בקטע עסיס: 'זלגו דמעותיהן'). אמרו – החכמים**:** "להחזירו – את הנידון לבית הדין, מפני שאמר כך, - אי איפשר, שאין לדבר סוף – מפני שכך יצילו הנידונים את עצמם**, אלא הרי דמו תלוי בצואר עדים**" – העדים שהעידו שקר הם האשמים במותו**.**

בתוספתא סנהדרין ט,ה שנו: רחוק מבית הסקילה עשר אמות אומרים לו: "התוודה!". ומעשה באחד שיצא ליסקל. אמרו לו: "התוודה!". אמר: "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי, ואם עשיתי כן - אל יימחל לי, ויהא בית דין של ישראל נקי". וכשבא דבר לפני חכמים זלגו עיניהם דמעות. אמרו להם: "להחזירו - אי איפשר, ואין לדבר סוף, אלא הרי דמו תלוי בצוואר עדיו".

בבבלי סנהדרין מד,ב אמרו: תנו רבנן: מעשה באחד שיצא ליהרג, אמר: "אם יש בי עוון זה (שאני נידון עליו) - לא תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי, ואם אין בי עוון זה - תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי, ובית דין וכל ישראל מנוקים, והעדים לא תהא להם מחילה לעולם". וכששמעו חכמים דבר זה, אמרו: "להחזירו - אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה (שכבר נגמר הדין). אלא: ייהרג, ויהא קולר תלוי בצוואר עדים".

("רחוק מבית הסקילה ארבע אמות" כול'.) ומביאים ברייתא: אמר רבי יהודה בן טבאי (אחד מחכמי הזוג השלישי בימי הבית השני): אראה בנחמה – נוסח שבועה (לשון "סגי נהור" במקום: אַל אראה בנחמה): לא אזכה לראות בנחמת ישראל לעתיד (כוונת האומר שהדבר שעליו הוא מעיד אכן התרחש), אם לא הרגתי עד זומם – דן עד זומם יחיד להריגה**, שהיו אומרים** – הצדוקים**: עד שייהרג** – אין עדים נענשים בעונש הריגה כעדים זוממים אלא אם כן יוזמו לאחר שייהרג הנידון על פי עדותם**, שנאמר: "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ"** (ויקרא כד,יח) (צריך לומר: "נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ" (דברים יט,כא), שנאמר בעניין עדים זוממים) – עונש הזוממים יהיה מידה כנגד מידה: עונש נטילת נפש תמורת נטילת נפשו של הנידון. מפסוק זה למדו הצדוקים שעדים זוממים נהרגים אם נהרג הנידון. - יהודה בן טבאי הרג עד זומם יחיד שהוזם לאחר שנגמר דינו של הנידון ליהרג על פי עדותו, בשביל לשלול את דעתם של הצדוקים שהיו בימיו, שיהודה בן טבאי סבר כמו החכמים (הפרושים) שהיו אומרים שעדים נענשים בעונש הריגה כעדים זוממים אם יוזמו לאחר שייגמר דינו של הנידון על פי עדותם**.** אמר לו שמעון בן שטח (אחד מחכמי הזוג השלישי בימי הבית השני) – ליהודה בן טבאי**: אראה בנחמה אם לא מעלים עליך** (חושבים לך) כאִילּוּ שפכת דם נקי – שאסור היה לך להרוג את העד הזומם, מפני שאין אחד מן העדים נעשה זומם עד שיהו שניהם זוממים, ובמקרה הזה לא היו שני העדים זוממים**.** באותה שעה קיבל עליו (הסכים, התחייב) – יהודה בן טבאי, שלא יורה – הלכה, אלא מפי (בקטע עסיס: 'על פי') שמעון בן שטח – כדי שלא יטעה שוב**.**

ברייתא זו נערכה כאן אגב מה ששנינו במשנתנו: "אם יודע הוא שהוא מוזמם". ומן הטעם הזה נערכו כאן שלושת הסיפורים הבאים. ובכתב יד ליידן מופיעה בטעות לפני מעשה זה פסקה מהמשנה הלכה ג: "רחוק מבית הסקילה ארבע אמות", ואין לה שייכות כאן, והיא מפסיקה בין שתי הברייתות ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 74).

במשנה מכות א,ו שנינו: אין העדים הזוממים נהרגים עד שייגמר הדין (עד שייגמר על פיהם הדין של העומד בדין ליהרג ואחר כך יוזמו). שהרי הצדוקים אומרים: עד שייהרג (שאין נהרגים עד שייהרג הנידון), שנאמר: "נפש תחת נפש" (כך תפסו רוב עדי הנוסח דרך שגרה. נוסח אחר ונכון (בכתב יד מינכן של הבבלי) כאן ולהלן: "נפש בנפש" (דברים יט,כא), שנאמר בפרשת עדים זוממים). אמרו להם חכמים (לצדוקים): והלא כבר נאמר: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט,יט), והרי אחיו קיים! (שהלשון "כאשר זמם לעשות לאחיו" משמע שאחיו, שהוא הנידון, קיים ולא נהרג ועדיין לא עשה לו כלום. - בכך דחו החכמים את דברי הצדוקים) ואם כן, למה נאמר: "נפש תחת נפש"? (מה בא פסוק זה ללמדנו?) יכול משעה שקיבלו (הדיינים) עדותם (והוזמו קודם שנגמר הדין) ייהרגו! תלמוד לומר: "נפש תחת נפש", הא (הרי ש-) אינם נהרגים עד שייגמר הדין (שמאותה שעה חשוב הנידון כהרוג, והרי זה "נפש בנפש").

בתוספתא סנהדרין ו,ו שנו: לעולם אין העדים נעשים זוממים עד שייגמר הדין (אין עדים נענשים כעדים זוממים עד שייגמר הדין על פיהם, וכפי שייגמר כך ייענשו, אם יבואו אחרים אחר כך ויזימום), לא לוקים ולא משלמים ולא נהרגים עד שייגמר הדין. לעולם אין אחד מן העדים נעשה זומם עד שיהו שניהם זוממים, ואין לוקה עד שיהו שניהם לוקים, ואין נהרג עד שיהו שניהם נהרגים, ואין משלם עד שיהו שניהם משלמים. אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם, בשביל לעקור מליבם של ביתוסים שהיו אומרים: עד שייהרג הנידון. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכתה דם נקי, שהרי אמרה תורה: "על פי שניים או על פי שלושה עדים יומת המת" (דברים יז,ו) - מה עדים - שניים, אף זוממים - שניים (ויהודה בן טבאי הרג עד אחד שזמם). באותה שעה קיבל עליו יהודה בן טבאי שלא יהא מורה הלכה אלא על פי שמעון בן שטח.

במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דכספא פרשה כ נאמר: כבר הרג שמעון בן שטח עד זומם. אמר לו יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי, ואמרה תורה: הרוג על פי עדים (כשרים), הרוג על פי זוממים (ששיקרו בעדותם כלפי הנידון), מה עדים - שניים, אף זוממים - שניים.

במכילתא אנו מוצאים נוסח מקורי קצר ופשוט, והוא עובד והורחב במקבילה שבתוספתא. במהלך עיבוד זה הוחלפו השמות שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי ("מחקרי לשון ומינוח בספרות התלמודית", עמוד 343).

בבבלי מכות ה,ב אמרו: תניא: אמר יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מליבם של צדוקים שהיו אומרים: אין העדים זוממים נהרגים עד שייהרג הנידון. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין העדים זוממים נהרגים עד שיוזמו שניהם, ואין לוקים עד שיוזמו שניהם, ואין משלמים עד שיוזמו שניהם. מיד קיבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הוראה אלא לפני / בפני שמעון בן שטח.

ומספרים: שמעון בן שטח היו ידיו חמומות – היה ממהר לפעול ולחרוץ משפט ולהרוג את החייבים מיתה, שלא היה מתון בדין לעיין בו היטב כדי לדון דין אמת (ובזה עבר על מה שהזהירו אנשי כנסת הגדולה: "הוו מתונים בדין" (אבות א,א), ובמידה שמדד בה מדדו לו, כל שכן שהקב"ה מדקדק עם חסידיו אפילו כחוט השערה ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 74)), ומשום כך היו שרצו לנקום בו**. אתא** (צריך לומר: 'אתת') סיעת ליצנין (בקטע עסיס: 'חדה סיעה דליצנין') אמרין**:** – באה קבוצה אחת של ליצנים (אנשים בלתי מוסריים) ואמרו (זה לזה): הבו עיצה – תנו עיצה**, ניסהוד על בריה וניקטליניה** – שנעיד על בנו (של שמעון בן שטח שעבר עבירה שעונשה מיתה) ונהרוג אותו (נגרום בעדותנו שיוציאו אותו להריגה). (צריך להוסיף כמו בקטע עסיס: 'אזלון') אסהידו (הוא לשון בבלי, וצריך לומר כמו בקטע עסיס: 'אסהדון') עלוי – הלכו והעידו עליו (על בנו), ונגמר דינו ליהרג (מן הסתם לא היה שמעון בן שטח בהרכב בית הדין שדן את בנו, אבל בית הדין דן על פי דרכו השיפוטית של שמעון בן שטח). מי נפק למיתקטלא (בקטע עסיס: 'מקטליניה') אמרין ליה: – משיצא (בנו) להיהרג, אמרו לו (העדים לשמעון בן שטח): מרי ש(י)קרין אנן – בעלי שקרים (עדי שקר) אנחנו**. בעא אבוי מחזרתיה** – ביקש אביו (שמעון בן שטח) להחזירו (את בנו לבית הדין). אמר ליה: – אמר לו (בנו): אבא, אם ביקשתה לבוא (נראה שצריך לומר: 'לביא' =להביא) תשועה (בקטע עסיס נוסף 'לישראל') על ידך – על פי דרכך השיפוטית**, עשה אותי כאסקופה** (כמפתן התחתון שבפתח הבית, שכל הנכנסים לבית דורכים עליו) – בזה אותי והתעלל בי! (כלומר, הרוג אותי! - הבן ביקש למנוע מאביו להחזיר את הדין, כדי שלא יאמרו על אביו, שמאהבת בנו החזיר את הדין בניגוד להלכה, שהרי שנו בתוספתא סנהדרין ו,ה: "עדים שהעידו לטמא ולטהר, לקרב ולרחק, לאסר ולהתיר, לפטור ולחייב, עד שלא נחקרה עדותם ואמרו: "מבודים (מוטעים, מרומים) אנו" - הרי אלו נאמנים, משנחקרה עדותם ואמרו: "מבודים אנו" - אין נאמנים". - נראה שבעקבות המעשה הזה אמר שמעון בן שטח: "הווי מרבה לחקור את העדים, והווי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר" (משנה אבות א,ט)).

בבבלי סנהדרין מד,ב נזכר "מעשה דבעיא מכסא" (המוכס) כדוגמה למעשה באדם אחד שיצא ליהרג והעדים שהעידו עליו חזרו בהם מעדותם ונתנו טעם לדבריהם, שהסבירו מדוע שיקרו.

לא נתבאר בבבלי מהו המעשה דבעיא מיכסא. רש"י מפרש את המעשה בסיפור ארוך ומרובה באירועים. רב נסים גאון בהקדמתו לספרו "ספר המפתח למנעולי התלמוד" מזכיר את מעשה בעיא מיכסא כדוגמה למעשים אשר אינם מבוארים בתלמוד שלנו, אבל הם מבוארים בתלמוד ארץ ישראל. בספרו "חיבור יפה מהישועה" סיפר את כל המעשה כפי שהוא מסופר בירושלמי סנהדרין ו,ד (בשינויים קלים). נראה לומר שהסיפור הנמצא ברש"י אינו מבוסס על מסורת זו של הסיפור בירושלמי וכפי שסיפרו רב נסים גאון. רש"י לא הזכיר את המקור מן הירושלמי למרות שהדבר נתבקש מאליו. ועוד, שני הסיפורים, למרות קווים מקבילים שבהם, הם סיפורים שונים מבחינת תוכנם והרכב עלילותיהם ובעיקר הלקח שיש להפיק מהם. הסיפור שבירושלמי הוא סיפור פשוט במבנהו, ועיקרו שאין להרהר אחר מידת דינו של הקב"ה ובסופו של דבר הצדיק מקבל שכרו והרשע בא על עונשו (אלא שהצדיק נענש על עבירות קלות שעשה בחייו והרשע מקבל שכר על מעשים טובים שקיים). ואילו סיפורו של רש"י הוא סיפור ארוך, וממנו משתלשל סיפור נוסף. על פי הקשר הסוגיה, רש"י מכוון את הקורא לסופו, למעשה בשמעון בן שטח שעשה דין במכשפות, ולמעשה בבנו, שגם כשהעלילו עליו והוציאוהו להורג, לא מנע בעדם. נראה שלרש"י היתה אפוא מסורת אחרת שבה סופר סיפור זה. ואכן נמצא המקור לכך במסורתם של הגאונים. בקובץ של תשובות גאונים נמצא הסיפור הזה כפי שסיפרו רש"י. קובץ התשובות זוהה כתשובותיו של רב פלטוי, גאון פומבדיתא במאה התשיעית. בסיפורו של הגאון מופיע המעשה הראשון שנחלפה מיטתו של החכם בזו של המוכס וכן הסיפור השני בשמעון בן שטח והמכשפות. ואין ספק כי זהו המקור למסורתו של רש"י ("על מעשים שנרמזו בתלמוד ונתפרשו ברש"י ובמקורות אחרים", "מעשה סיפור - מחקרים בסיפורת היהודית, כרך ב", עמודים 158-161).

("בית הסקילה היה גבוה" כול'.) ומספרים עוד: מעשה – בימי דוד המלך, בחסיד אחד שהיה מהלך בדרך וראה שני בני אדם נזקקין (מזדווגים) לכלבה – ועונשם מיתה**. אמרין:** – אמרו (שני בני האדם): נן ידעין דו גברא חסידה (צריך להוסיף כמו בקטע עסיס: 'והוא') אזיל ומסהיד עלן ומרן דוד קטיל לן – אנחנו יודעים שהוא אדם חסיד והוא הולך ומעיד עלינו (מה שראה) ואדוננו דוד (המלך שישמע את עדותו) הורג אותנו (יוציא אותנו להורג על פי עדותו של החסיד, שיש למלך רשות להרוג שלא על פי שני עדים אם יש בכך משום צורך השעה או במקרה של פריצות), אלא ניקדמיה וניסהוד עלוי – (אין עצה) אלא שנקדים אותו (את החסיד לפני שיעיד עלינו) ונעיד עליו (בפני דוד המלך שעבר עבירה שעונשה מיתה). (צריך להוסיף כמו בקטע עסיס: 'אזלון') אסהידו (צריך לומר כמו בקטע עסיס: 'אסהדון') עליה (צריך לומר: 'עלוי') – הלכו והעידו עליו**, ונגמר דינו ליהרג** – על פי עדות השקר שהעידו עליו**.** הוא – מעשה זה הוא שדוד אמר (צריך לומר כמו בקטע עסיס: 'אומר'): "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי" (תהילים כב,כא) – אנא הצל את נפשי מאויביי**.** ויש לדרוש את הכתוב: "מֵחֶרֶב" - מחרב אוריה – דוד ביקש מה' שלא ייענש על שהרג את אוריה החיתי, שדוד לקח את אשתו של אוריה לאישה והרג אותו בחרב בני עמון**, "מכֶּלֶב" - מכלבו של חסיד** – דוד ביקש מה' שלא ייענש על שהרג את החסיד שמסופר עליו כאן, ששני בני אדם שנזקקו לכלבה העידו שקר על החסיד ודוד דן אותו ליהרג על פי עדותם (דוד ביקש כך לאחר שנודע לו שהחסיד נהרג על פי עדות שקר).

בכתב יד ליידן מופיעה בטעות לפני מעשה זה פסקה מהמשנה הלכה ד: "בית הסקילה היה גבוה" כול', והיא מפסיקה את רצף המעשים ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 75).

ומספרים עוד: רבי יודה בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) סלק לעיליתא דבי מדרשא – עלה לעלייה של בית המדרש, וראה שני בני אדם נזקקין (מזדווגים) זה לזה – ועונשם מיתה**. אמרון ליה: – אמרו לו: רבי, הב דעתך דאת חד ואנן תריין – תן דעתך (היזהר שלא תגלה את המעשה שעשינו), שאתה אחד ואנחנו שניים (ואי אפשר לדון אותנו ליהרג על פי עדותך שתעיד עלינו, בעוד שאפשר לדון אותך ליהרג על פי עדותנו שנעיד עליך שקר).** • • •

משנה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות, היו מפשיטין אותו – את הנידון לסקילה, את בגדיו. האיש - מכסין אותו מלפניו – את ערוותו**, והאשה -** מכסים אותה מלפניה ומלאחריה; דברי רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) – שהוא סובר שאף האישה נסקלת ערומה**. וחכמים אומרים: האיש נסקל ערום** – ומכסים אותו מלפניו**, ואין האשה נסקלת ערומה** – אלא לבושה חלוק, משום בזיונה**.** • • •

תלמוד ("אמר רבי אליעזר" כול'.) (בכתב יד ליידן מופיעה כאן בטעות פסקה מהמשנה הלכה ד) אישה הנסקלת במשנה שנינו: "האיש - מכסין אותו מלפניו, והאשה - מלפניה ומלאחריה; דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה". כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה א,ה. במשנה סוטה א,ה שנינו: כוהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו, אם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את ליבה (החזה) וסותר את שערה (את קליעות שערה). רבי יהודה אומר: אם היה ליבה נאה - לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה - לא היה סותרו. מציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטת (צריך לומר: 'שיטתיה ד-') רבי יהודה! – מוחלפת שיטתו של רבי יהודה! ומפרטים את הסתירה: תמן (צריך להוסיף: 'הוא') אמר: – שם (במשנה סוטה א,ה) הוא אומר: אם היה לבה נאה - לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה - לא היה סותרו; וכא הוא אומר (צריך לומר: 'אמר') אכן?! – וכאן (בסנהדרין) הוא אומר כך?! (במשנה סנהדרין דעת רבי יהודה היא שהאישה נסקלת ערומה ומכסים רק את ערוותה מלפניה ומאחריה, ואילו במשנה סוטה דעתו היא שהכוהן הקורע את בגדיה של האישה הסוטה אינו מגלה את גופה!) ומתרצים את הסתירה בהצעת הבחנה בין שני המקרים: הכא – כאן (בסנהדרין), - מכל מקום (בכל אופן) למיתה אזלה (לשון בבלי. אבל בקטע עסיס ובמקבילה: 'למיתה היא מתוקנת') – ואין לחשוש שהרואה את האישה הנסקלת ערומה יתגרה בה לאחר מכן, שהרי מתה, ולכן דעת רבי יהודה היא שהאישה נסקלת ערומה**, ברם תמן** – אבל שם (בסוטה), - שאם (בקטע עסיס ובמקבילה: 'שמא') תימצא טהורה ויתגרו בה פירחי כהונה – רבי יהודה חושש שהכוהנים הצעירים הנמצאים באותו מעמד בעזרה שבמקדש שיראו את הסוטה ערומה יעוררו על ידה את יצרם המיני לאחר שתימצא טהורה בבדיקת המים המאררים ולא תמות, ולכן דעתו היא שהכוהן אינו מגלה את גופה**.**

ומציעים סתירה מדבריהם של חכמים על עצמם: מחלפה שיטת (צריך לומר: 'שיטתהון ד-') רבנין! – מוחלפת שיטתם של החכמים! ומפרטים את הסתירה: תמן אמר (צריך לומר: 'תמן אינון אמרין'): – שם (במשנה סנהדרין) הם (החכמים) אומרים: האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה; וכא אינון אמרין הכין?! – וכאן (סוטה) הם אומרים כך?! (במשנה סנהדרין דעת החכמים החלוקים על רבי יהודה היא שאין האישה נסקלת ערומה, ואילו במשנה סוטה דעתם היא שהכוהן הקורע את בגדיה של האישה הסוטה מגלה את גופה!) ומתרצים את הסתירה בהצעת הבחנה בין שני המקרים: הכא – כאן (בסנהדרין), - "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט,יח) – אתה מצווה לאהוב את חברך כמו את עצמך; ויש ללמוד מהכתוב המצווה לאהוב את הרֵע תמיד בכל זמן ובכל מצב: - ברור (בחר) לו מיתה יפה! (הוא כלשון הבבלי בסוגיה. אבל בקטע עסיס: 'ברור לו מיתה קלה שבמיתות'. ובמקבילה (בטעות): 'מיתה קלה שבקלות') – אף כשבית דין מוציא אדם להורג, יש לו לבצע את ההמתה באופן שיסב למומת רק מעט צער וביזיון, ולכן דעת החכמים היא שאין האישה נסקלת ערומה, כדי למנוע את בזיונה**, ברם תמן** – אבל שם (בסוטה), - "וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה**"** (יחזקאל כג,מח) – כל הנשים תלמדנה לקח ומוסר ולא יעשו כזימתכן (של הנשים הנואפות. - כך נאמר בעונש הנשים הנואפות, שהן משל למלכות ישראל ולמלכות יהודה החוטאות). מכאן למדים שיש לזלזל בכבודה של האישה הנחשדת בניאוף, כדי ללמד מוסר את הנשים הרואות את הסוטה בבזיונה, שלא יביאו עצמן לידי חשד של זימה, ולכן דעת החכמים היא שהכוהן מגלה את גופה של הסוטה (במשנה סוטה א,ו שנינו: "וכל הנשים מותרות לראותה (את הסוטה), שנאמר: 'וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה'").

עד כאן המקבילה בירושלמי סוטה.

מקורה של הסוגיה בסוטה, כמו שמוכיחים הציונים 'תמן' ו'כא' שבסתירה השנייה: 'מחלפה שיטתהון דרבנין! תמן (סנהדרין) אינון אמרין: האיש נסקל ערום...; וכא (סוטה) אינון אמרין הכין?!'. אלא שבסתירה הראשונה ויישובה וכן ביישוב הסתירה השנייה הותאמה הסוגיה לסנהדרין: בסתירה על ידי ציטוט משנת סוטה תחת משנת סנהדרין שם, וביישובי שתי הסתירות על ידי החלפת סדר הציונים: 'תמן... הכא...' שבסוטה ל'הכא... תמן...' שבכאן. ודע שאפילו היו מתאימים את לשון הסתירה השנייה לסנהדרין, והיו מנסחים כך: 'מחלפה שיטתהון דרבנין! תמן אינון אמרין: עד שהוא מגלה את ליבה וסותר את שערה; וכא אינון אמרין הכין?!', עדיין יכולים היינו לגלות מיישובי שתי הסתירות שמקורה בסוטה, שכן כלל גדול הוא בירושלמי, שבסתירה קודם 'תמן' ל'הכא' הן בקושיה הן בתירוץ: 'מחלפא שיטתיה דרבי פלוני! תמן הוא אמר... והכא הוא אמר הכין?! - תמן... ברם הכא...' ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 79).

בתוספתא סוטה א,ז שנו: כוהנים מטילים גורלות ביניהם, וכל מי שעלה גורלו, אפילו כוהן גדול, יוצא ועומד בצד סוטה ואוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו נפרמו, עד שמגלה את ליבה וסותר את שערה. רבי יהודה אומר: אם היה ליבה נאה - לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה - לא היה סותרו, מפני פרחי כהונה.

בתוספתא מובאים דברי רבי יהודה בצירוף הנימוק "מפני פרחי כהונה" שהוא ההסבר לשיטת רבי יהודה בתלמודים.

בתוספתא סנהדרין ט,יא שנו: רבי יהודה אומר: הרי הוא אומר: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) - ברור לו מיתה יפה.

בתוספתא רבי יהודה משתמש בדרשה זו ביחס למיתת הנהרגים, ובתלמודים משתמשים בדרשה זו ביחס לשאר המיתות.

בבבלי סנהדרין מה,א וסוטה ח,א-ב אמרו: למימרא דרבנן חיישי להרהורא (להרהור עבירה של הרואים אישה הנסקלת ערומה), ורבי יהודה לא חייש להרהורא? והא איפכא שמעינן להו, דתנן: הכוהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו - נקרעו, ואם נפרמו - נפרמו, עד שמגלה את ליבה וסותר את שערה. רבי יהודה אומר: אם היה ליבה נאה - לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה - לא היה סותרו! אלמא רבי יהודה חייש להרהורא! אמר רבה: התם (בסוטה) היינו טעמא שמא תצא מבית דין זכאית ויתגרו בה פרחי כהונה (יתגרה על ידה יצרם של צעירי הכוהנים). הכא - הא מיקטלא (ואין היצר מתגרה). - וכי תימא: אתי לאיגרויי באחרנייתא (יבואו להתגרות באחרות מתוך ראייתם את זו)! - אמר רבה: גמירי, אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות (וכיוון שאין עיניו רואות אישה אחרת בעירומה, שוב אין היצר מתגרה). אמר רבא: דרבי יהודה אדרבי יהודה קשיא, דרבנן אדרבנן לא קשיא? - אלא אמר רבא: דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא - כדשנין. דרבנן אדרבנן לא קשיא, התם (בסוטה) משום: "וניווסרו כל הנשים ולא תעשינה כזימתכנה" (יחזקאל כג,מח) (וכדי שילמדו שאר הנשים מוסר ממנה מבזים אותה ברבים), הכא - אין לך ייסור (מוסר) גדול מזה (מהמיתה, ואין צורך גם לבזותה). - וכי תימא: ליעביד בה תרתי (גם ימיתוה וגם יבזוה)! - אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) - ברור לו מיתה יפה (ככל האפשר ולא תבזהו).

התירוצים של רבה ושל רבא בבבלי לסתירות בדברי רבי יהודה ובדברי החכמים הם כמו שתירצו בירושלמי בסתם. • • •

משנה משנה זו מבארת כיצד היתה מיתת סקילה. בית הסקילה היה גבוה שתי קומות – של אדם**. ואחד מן העדים** – שבית דין מינוהו לכך, דוחפו – את הנידון למוות, על מתניו – מאחוריו ומפילו מראש בית הסקילה לארץ**, ונהפך על לבו** – הנידון הנופל לארץ נהפך על ליבו, כשפניו למטה**, והופכו על מתניו** – לאחר שנפל לארץ, העד יורד למטה והופך את הנידון על גבו, שיהיו פניו למעלה**. אם מת** – הנידון בנפילה, - יצא – נתקיימה בכך מצוות סקילה (בנפילה מבית הסקילה המוות יהיה ברוב המקרים מהיר אם לא מידי), ואם לאו – אם לא מת בנפילה, והגיע למטה בעודו חי, - העד השני נוטל את האבן ונותנה על לבו – של הנידון, שהוא מקום שהנפש יוצאת בו, כדי להחיש את המוות ולהציל את הנידון מייסורים נוספים (כך הנוסח בכתב יד אחד של המשנה, וכן הוא בספרי במדבר פסקה קיד. אבל הנוסח בכתב יד שני של המשנה: 'אם מת - יצא, ואם לאו - נוטל את האבן ונותנה על לבו. אם מת בה - יצא, ואם לאו - העד השני נוטל את האבן ונותנה על לבו'. והנוסח בכתב יד שלישי של המשנה: ''אם מת - יצא, ואם לאו - נוטל את האבן ונותנה על לבו'. ונראה ששני הנוסחים האלה שגויים). אם מת בה – הנידון בנתינת האבן, - יצא, ואם לאו - רגימתו בכל ישראל – רוגמים אותו באבנים**, שנאמר** – בסקילת העובד עבודה זרה**: "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה"** (דברים יז,ז) – העדים צריכים להמית את הנסקל, ואם לא מת בידי העדים - העם צריכים להמית אותו**.**

תלמוד ("כל הנסקלין נתלין; דברי רבי ליעזר" כול'.) (בכתב יד ליידן מופיעה כאן בטעות פסקה מהמשך המשנה הלכה ד) דחייה וסקילה במשנה שנינו: "בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. ואחד מן העדים דוחפו על מתניו, ונהפך על לבו, והופכו על מתניו. אם מת - יצא, ואם לאו - העד השני נוטל את האבן ונותנה על לבו. אם מת בה - יצא, ואם לאו - רגימתו בכל ישראל". מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, וכמלוא קומתו של הנופל, הרי חמשה (צריך לומר: 'הרי שלש', וכן הוא בתוספתא, וכן הגיהו "קורבן העדה" ו"מיכל המים") – כיוון שמפילים את הנסקל מבית הסקילה לארץ כשהוא עומד, יש להוסיף לשתי קומות אדם של גובה בית הסקילה את כל שיעור גובהו (אורך גופו) של הנסקל, שהם יחד שלוש קומות אדם (קומת אדם היא שלוש אמות בלא הראש). ומצביעים על סתירה בין שני מקורות תנאיים: הכא את מר: – כאן אתה אומר: וכמלוא קומת הנופל, הרי חמשה (צריך לומר: 'הרי שלש'); ובבור של נזקין – לאו דווקא, אלא בור של מיתה, אלא שמיתה בכלל נזקים, את מר – אתה אומר (משנה בבא קמא ה,ה): עד (בקטע עסיס אין מילה זו, אך ישנה בשני כתבי יד של המשנה) עשרה טפחים – בור שיש בו כדי להמית עומקו לא פחות מעשרה טפחים**?!** – בסקילה אמרו שנפילה מגובה של שלוש קומות אדם יש בה כדי להמית, ואילו בבור אמרו שנפילה מגובה של עשרה טפחים בלבד יש בה כדי להמית (ואף אם נוסיף לעשרה הטפחים של עומק הבור את מלוא קומתו של הנופל, עדיין אין זה גובה של שלוש קומות אדם)! ומתרצים את הסתירה במציאת הבחנה בין המקרים הסותרים: לא דומֶה נופל מדעת (מתוך הכרה וידיעה ברורה) לנופל שלא מדעת – יש להבחין בין הנסקל ובין הנופל לבור, שהנסקל נופל מדעת, שהוא יודע שהוא עומד ליפול והוא מוכן לנפילה, ולכן יש בנפילה זו כדי להמית רק מגובה של שלוש קומות אדם, אבל הנופל לבור נופל שלא מדעת, שאינו יודע שהוא עומד ליפול ואינו מוכן לנפילה, ולכן יש בנפילה זו כדי להמית אף בפחות מגובה של שלוש קומות אדם**.**

במשנה בבא קמא ה,ה שנינו: למה נאמר "בור"? אלא מה הבור שהוא כדי / כדיי להמית - עד עשרה טפחים, אף כל דבר שהוא כדי / כדיי להמית - עד עשרה טפחים.

בתוספתא סנהדרין ט,ו שנו: בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, והוא קומה אחת, הרי שלוש קומות.

בבבלי סנהדרין מה,א אמרו: תנא: וקומה שלו - הרי כאן שלוש. - ומי בעינן כולי האי (כדי להמית)? ורמינהי: מה בור שהוא כדי להמית - עשרה טפחים, אף כל דבר שהוא כדי להמית - עשרה טפחים! - אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) - ברור לו מיתה יפה (ולכן בית הסקילה גבוה שתי קומות כדי שתהא מיתתו קלה, אף שאפשר שימות בפחות מזה). - אי הכי ליגבהיה טפי! - משום דמינוול (אם ייפול מגובה רב, יתפרקו איבריו, ושוב אין זו מיתה יפה).

התירוץ בבבלי שונה מהתירוץ בירושלמי.

רבי יונתן בן חלי (בקטע עסיס: 'בר הילא') אמר בשם רבי אבודמי בר ברתיה דרבי טבי (בקטע עסיס: 'דרבי טבלי'. - שני האמוראים האלה נזכרו רק כאן) שאמר בשם רבי יאשיה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אילין דחבטין תורא בחייליה – אלה שחובטים (מכים) שור (לשפר את צבע עורו לפני שחיטתו) בכוחו (כשהשור במלוא כוחו), - אין בו משום ריסוק (שבירה) איברים – אין חוששים שמא נתרסקו איבריו כשחבטו אותו והפילו אותו לארץ, ואין בו חשש טריפה (לא אמרו כן אלא בחובט שור שהוא בכוחו, מפני שיש בו כוח להתנגד לחבטה, אבל אם הוא חולה או תשוש, יש לחשוש לריסוק איברים ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 77). - הביאו כאן עניין זה משום הדמיון לדחיפת הנסקל מבית הסקילה והפלתו לארץ כדי להמיתו). ומספרים: ביומוי דרבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. - בהבאת הירושלמי בר"ח וב"שיבולי הלקט": 'קומי רבי פינחס') חבטון תורא בחייליה – בימיו של רבי פינחס חבטו שור בכוחו**. אמר לון:** – אמר להם (רבי פינחס): בחייכון – בחייכם!, שרוניה – התירו אותו (את השור מן החבלים שקשרתם אותו, ונראה האם לא התרסקו איבריו והוא יכול ללכת). שרוניה וערק (בקטע עסיס: 'וקם ערק', וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"ח וב"שיבולי הלקט") – התירו אותו וערק (ברח). אמר – רבי פינחס**: ברוך** – ה', שבחר בחכמים (בקטע עסיס: 'שבחר בהם') ובדבריהם, דאמרין – שאומרים (החכמים): אילין דחבטין תורא בחייליה – אלה שחובטים שור בכוחו, - אין בו משום ריסוק איברים – שהרי המעשה הזה הוכיח שצדקו החכמים בדבריהם אלה ולא טעו**.**

בבבלי חולין נא,ב אמרו: אמר רב נחמן: בית המטבחיים (הפלת בהמה בבית המטבחיים לצורך שחיטה) - אין בו משום ריסוקי אברים / אין חוששים לריסוק איברים / אין חוששים משום ריסוק איברים.

במעמד הר סיני נאמר: "לֹא תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה, אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה" (שמות יט,יג) - אסור לאדם או לבהמה לנגוע בהר סיני אפילו בידו, והעובר על האיסור יומת ברגימת אבנים או ביריית חיצים. ומביאים ברייתא: ומניין שטעון סקילה? – מאיפה למדים שהמומת במיתת סקילה חייב להירגם באבנים, כמו ששנינו במשנה שכל ישראל רוגמים אותו באבנים? שנאמר – במעמד הר סיני**: "סָקוֹל יִסָּקֵל"** (שמות יט,יג) – יירגם באבנים**. ומניין שטעון דחייה?** – מאיפה למדים שהמומת במיתת סקילה חייב להידחף מלמעלה למטה, כמו ששנינו במשנה שאחד מן העדים דוחפו ומפילו מראש בית הסקילה לארץ? שנאמר: "יָרֹה יִיָּרֶה" (שמות יט,יג) – יושלך מלמעלה למטה**.** (בקטע עסיס נוסף: '"סקול יסקל" - זו סקילה, "ירה יירה" - זו דחייה', וכן הוא בר"ח) ומניין שטעון שתי דחיות? – מאיפה למדים שהמומת במיתת סקילה חייב להידחות שתי פעמים, כמו ששנינו במשנה שאחד מן העדים דוחפו מלמעלה למטה ומפילו, והיא הדחייה הראשונה, ולאחר שנפל לארץ על ליבו הופכו העד על מותניו, והיא הדחייה השנייה? תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "יִיָּרֶה" – יש ללמוד מכפל הלשון "יָרֹה יִיָּרֶה" שהוא טעון שתי דחיות**.**

בבבלי סנהדרין מה,א אמרו: תנו רבנן: מניין שבדחייה? תלמוד לומר: "יירה". ומניין שבסקילה? תלמוד לומר: "ייסקל". ומניין שבסקילה ובדחייה? (מניין שאם לא מת בדחייה ייסקל?) תלמוד לומר: "סקול" "ירה". ומניין שאם מת בדחייה יצא? תלמוד לומר: "או ירה" ("או" באה לחלק). • • •

כל הנסקלין נתלין – לאחר הסקילה**; דברי רבי אליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני). וחכמים אומרים: אינו נתלה, אלא המגדף – המקלל את שם ה', והעובד עבודה זרה. האיש תולין אותו פניו כלפי העם, והאשה פניה כלפי העץ; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: האיש נתלה, ואין האשה נתלית. אמר רבי אליעזר – לחכמים**: מעשה בשמעון בן שטח** (אחד מחכמי הזוג השלישי בימי הבית השני) שתלה נשים – שהיו מכשפות, באשקלון (עיר נמל בגבול הדרומי של ארץ ישראל) – והרי ראיה לדבריי שאף האישה נתלית**. אמרו לו** – חכמים לרבי אליעזר**: שמונים נשים תלה** – ביום אחד**, ואין דנין** – בבית דין אחד, שנים ביום אחד – אלא הוראת שעה היתה ואין למדים ממנה**.**

("כיצד תולין אותו" כול'.) (בכתב יד ליידן מופיעה כאן בטעות פסקה מהמשך המשנה הלכה ד) חייבי סקילה הנתלים במשנה שנינו: "כל הנסקלין נתלין; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אינו נתלה, אלא המגדף והעובד עבודה זרה". מציעים את טעמיהם של רבי אליעזר ושל החכמים. מה טעמא דרבי ליעזר? – מה הטעם של רבי אליעזר? מה המגדף – המקלל את שם ה', - על ידי (מכיוון) שנסקל – שנאמר: "וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה" (ויקרא כד, טז), נתלה – שנאמר: "קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (דברים כא,כג), ויש לדרוש את הכתוב: קללת שם ה' היא עבירה שמחייבת עונש תלייה**, אף אני אביא** (אוסיף, ארבה) שאר כל הנסקלין שיהו (שיהיו) נתלין. מה טעמא (צריך לומר כמו בקטע עסיס: 'טעמון') דרבנין? – מה טעמם של החכמים? מה המגדף - על ידי שפשט ידו בָּעיקר (פגע לרעה באלוהים) נתלה, אף אני ארבה שאר כל הפושטין ידיהן בעיקר – העובדים עבודה זרה, להיות (בקטע עסיס: 'שיהיו') נתלין.

בספרי דברים פסקה רכא נאמר: יכול יהו כל הנסקלים נתלים! תלמוד לומר: "כי קללת אלוהים תלוי" - אחר שריבה הכתוב מיעט. הרי אנו למדים אותו מן המגדף: מה מגדף מיוחד שפשט ידו בעיקר והרי הוא נתלה, כך כל הפושט ידו בעיקר הרי הוא נתלה. רבי אליעזר אומר: מה מגדף מיוחד שהוא נסקל והרי הוא נתלה, כך כל הנסקלים נתלים.

בבבלי סנהדרין מה,ב אמרו: תנו רבנן: "והומת ותלית" - יכול כל המומתים נתלים! תלמוד לומר: "כי קללת אלוהים תלוי" - מה מקלל זה - שבסקילה, אף כל - שבסקילה; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: מה מקלל זה - שכפר בעיקר, אף כל - שכפר בעיקר.

טעמיהם של רבי אליעזר ושל החכמים המובאים בברייתא בספרי ובבבלי עובדו בירושלמי לסוגיה סתמית. • • •

מעשה בשמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון כאן התחלת מקבילה בירושלמי חגיגה ב,ב. מציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: יהודה בן טבאי (אחד מחכמי הזוג השלישי בימי הבית השני) נשיא. אית תניי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: שמעון בן שטח (אחד מחכמי הזוג השלישי בימי הבית השני) נשיא.

לפי הברייתא בתוספתא חגיגה ב,ח, לדעת רבי מאיר היה יהודה בן טבאי נשיא ושמעון בן שטח אב בית דין, ולדעת רבי יהודה היה שמעון בן שטח נשיא ויהודה בן טבאי אב בית דין.

ומציעים סיוע לשני המקורות התנאיים הסותרים: מאן דמר: – מי שאומר: יהודה בן טבאי נשיא - עובדא דאלכסנדריאה מסייע ליה – המעשה (סיפור המעשה) של אלכסנדריה (המסופר להלן) מסייע לו**. [ומן דמר:** – ומי שאומר: שמעון בן שטח נשיא - עובדה דאשקלון מסייע ליה – המעשה (סיפור המעשה) של אשקלון (המסופר להלן) מסייע לו**.**

יהודה בן טבאי ועובדא דאלכסנדריה יהודה בן טביי הוון בני ירושלם בעיין ממניתיה נשיא ולא קבל עלוי – היו בני ירושלים רוצים למנות אותו נשיא ולא קיבל עליו**. ערק ואזל ליה לאלכסנדריה** – ערק (ברח) והלך לו לאלכסנדריה (שבמצרים).] (החיסרון במסירה שלפנינו על ידי השמטת הסופר הושלם על פי קטע עסיס) והוון – והיו בני ירושלם כותבין: "מירושלם הגדולה לאלכסנדריאה הקטנה. עד מתי בעלי שרוי בתוכך (כך נוסח הבבלי בסיפור דומה על יהושע בן פרחיה, ושמא גרסתנו הושפעה משם. אבל בקטע עסיס ובמקבילה: 'עד מתי ארוסי יושב אצלכם') ואני יושבת עגומה (עצובה) בביתי?" (שמא אין עגומה אלא עגונה, בחילוף מ-נ) [פרש מייתי ליה (במקבילה אין מילה זו) גו אסרטה (הגרסה 'גו אסרטה' (ברחוב, בדרך) קשה, שהפועל 'פרש' משמש לשון הפלגה בים. לכן נראה שהגרסה העיקרית היא במקבילה: 'גו אילפא') – פרש (הפליג יהודה בן טבאי בים) לבוא (לירושלים) באונייה (ולקבל עליו את הנשיאות). אמר – יהודה בן טבאי בדרך חזרה מאלכסנדריה**: דכירה מרתה דבייתה דיאות קבלתן** – זכורה (לטובה) בעלת הבית שיפה קיבלה (אירחה) אותנו (באלכסנדריה), וחסידה הוות (ההמשך מלמד שהעיקר כנוסח שבמקבילה: 'מה הוות חסירה?') – מה היתה חסירה? (שאין בה שום חיסרון). אמר ליה חד מן תלמידוי: – אמר לו (ליהודה בן טבאי) אחד מתלמידיו (שהיה סבור שהתכוון רבו לומר שאין בה שום חיסרון במראה): חדא עיינה הוות שוורה – עינה האחת (של בעלת הבית) היתה בולטת (הרי שיש בה חיסרון במראה). אמר ליה: – אמר לו (יהודה בן טבאי): אית גבך תרתיי – יש אצלך שתיים (יש בך שתי עבירות). חדה דאסתכלת בה – אחת, שהסתכלת בה (וראית שעינה בולטת), וחדה דחשדתני דאיסתכלית בה – ואחת, שחשדת בי שהסתכלתי בה (שהרי היית סבור שהתכוונתי לומר שאין בה שום חיסרון במראה). מה אמרית? – מה אמרתי? יאה בריואה?! – יפה במראה?! (וכי התכוונתי לומר שאין בה שום חיסרון במראה?! והרי ודאי לא הסתכלתי בה!) לא אמרית אלא יאה בעובדה – לא אמרתי אלא נאה במעשה (התכוונתי לומר שאין בה שום חיסרון במעשה, שכן אירחה אותנו יפה). ואקפד עלוי ומית – והקפיד (יהודה בן טבאי) עליו ומת (התלמיד. במקבילה: 'וכעס עלוי ואזל'. - 'אזל' משמשת בירושלמי לשון נקייה ל'מת'. - ממעשה זה מוכח שיהודה בן טבאי היה נשיא).] (החיסרון במסירה שלפנינו על ידי השמטת הסופר הושלם על פי קטע עסיס)

אפשר שיהודה בן טבאי עזב את ירושלים מסיבות מדיניות: הוא סירב לשמש כנשיא פרושי במוסד שיש בו רוב של צדוקים, או שחשש מעימות עם ינאי המלך. אפשר ששינוי המצב המדיני בארץ עם עלייתה של שלומציון המלכה לכס המלוכה והפיכת הפרושים לרוב בהנהגה הדתית היו הגורם לחזרתו. אפשר שכותב המכתב מירושלים היה שמעון בן שטח, בן זוגו של יהודה בן טבאי, וכינה את יהודה בן טבאי "ארוסי", משום שדימה את היחס שבין נשיא ואב בית דין ליחס שבין איש ואשתו, וכיוון שבאותה שעה יהודה בן טבאי נתמנה נשיא אך עדיין לא שימש נשיא נתכנה "ארוסי" ולא "בעלי".

יש בבבלי סוטה מז,א וסנהדרין קז,ב סיפור על יהושע בן פרחיה (אחד מחכמי הזוג השני) הדומה לסיפור על יהודה בן טבאי בירושלמי, וכן יש שם סיפור על תלמידו של יהושע בן פרחיה הדומה לסיפור על תלמידו של יהודה בן טבאי בירושלמי.

ומאן דמר: – ומי שאומר: שמעון בן שטח נשיא - עובדא דאשקלון מסייע ליה – המעשה (סיפור המעשה) של אשקלון מסייע לו**.**

שני תלמידים באשקלון ובן המוכס תרין (בקטע עסיס: 'עובדה הוה בתרין') תלמידין (במקבילה: 'חסידין') הוון – שני תלמידים היו באשקלון, אכלין כחדא ושתין כחדא ולעיין באורייתא כחדא – אוכלים כאחת ושותים כאחת ויגעים בתורה כאחת**. מית** (בקטע עסיס ובמקבילה: 'דמך') חד מינון ולא אתגמל (צריך להוסיף כמו בקטע עסיס ובמקבילה: 'ליה') חסד – מת אחד מהם ולא נגמל לו חסד (אף לא אחד ליווה את התלמיד לקבורה). מית בר מעיין (בקטע עסיס ובמקבילה כאן ולהלן: 'בריה דמעיין') מוכס (גובה מיסים) ובט(י)לת כל מדינתא מיגמליניה חסד – (באותו הזמן) מת בנו של מעיין המוכס (שהיה רשע) ובטלה כל העיר (ממלאכה) לגמול לו חסד (ללוות את בנו של המוכס לקבורה). שרי ההוא תלמידא בכי (בקטע עסיס: 'מצטער') – התחיל אותו החסיד לבכות (על שהתלמיד לא עשו לו כבוד במותו ובנו של המוכס עשו לו כבוד במותו), ואמר: ווי (מילת קריאה לצער), דילמא לית לשונאי ישראל כלום?! (בתמיהה) – שמא אין לשונאיהם של ישראל (לשון נקייה, והכוונה לישראל) כלום (אין להם כל זכות, שהרי עשו כבוד לבנו של המוכס ולא לתלמיד)?! איתחמי ליה בחילמיה ואמר: – נראה לו (בעל החלום) בחלומו ואמר: לא תיבזי בני מריך – לא תבזה את בני אדוניך (את עם ישראל). דין עבד חד ('חדא') זכו ואזל בה – וזה (בנו של המוכס) עשה מצווה אחת והלך (מת) בה (במצווה הזאת שעשה, ושכרו היה שעשו לו כבוד במותו. - נראה שהמוכס שגר באשקלון עסק בחכירת מיסי המכס בנמל), ודין עבד חד ('חדא') חובה ואזל בה – זה (אותו התלמיד) עשה עבירה אחת והלך (מת) בה (בעבירה הזאת שעשה, ועונשו היה שלא עשו לו כבוד במותו. - בקטע עסיס ובמקבילה הסדר הפוך, וכמו שהוא בהמשך).

ומה חובה עבד (צריך להוסיף כמו בקטע עסיס: 'ההוא תלמידא')? – ומה עבירה עשה אותו התלמיד? (מדוע נענש?) חס (צריך להוסיף כמו בקטע עסיס ובמקבילה: 'ליה') – חס (חלילה) לו! (לא ייתכן, בשום פנים לא), דלא עבד חובה מן יומוי – שלא עשה עבירה מימיו**, אלא זימנא חדא** – פעם אחת, הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד – שהיא עבירה קלה, שצריך להניחן כסדר מצוותן, של יד תחילה ואחר כך של ראש**.** ומה זכו עבד בר מעיין מוכס? – ומה מצווה עשה בנו של מעין המוכס? חס ליה – חס (חלילה) לו!, דלא עבד זכו מן יומוי – שלא עשה מצווה מימיו**, אלא זימנא חדא עבד אריסטון לבולבוטייא ולא אתון** – פעם אחת עשה סעודה לחברי מועצת העיר ולא באו (בקטע עסיס: 'ולא אכלוניה', ובמקבילה: 'ולא אתון אכלוניה'. ונראה שהנוסח במקבילה הוא הרכבה של הנוסחים כאן ובקטע עסיס). אמר: ייתון מסכיני (צריך לומר כמו בקטע עסיס ובמקבילה: 'מסכינייא') וייכלוניה – יבואו העניים ויאכלו אותו (את האריסטון), דלא ליקלקל (צריך לומר: 'נקלקל') – (כדי) שלא יתקלקל (האריסטון. - בקטע עסיס: 'דלא יטלק' - שלא ייזרק, שלא יושלך לאשפה). - ומציעים מסורת חלופית עלומת שֵׁם: ואית דמרין: – ויש שאומרים: הוה סגי (לשון בבלי. ובקטע עסיס: 'מהלך') באורחא (בקטע עסיס: 'בשוק') והוה תחות (בקטע עסיס נוסף 'בי') שיחיה חד עיגול – היה (בנו של המוכס) מהלך בדרך והיה תחת בית שחיו כיכר (של לחם) אחד**, ונפל** (בקטע עסיס נוסף 'מיניה') ונסתיה חד מסכן – ונפל (הכיכר ממנו) ולקח אותו עני אחד**, ולא מר ליה מידי** (לשון בבלי. ובקטע עסיס ובמקבילה: 'כלום') – ולא אמר לו (בנו של המוכס לעני) כלום**, בגין דלא מסמקא אפוי** – בשביל שלא להאדים את פניו (שלא לבייש את העני. - בקטע עסיס סדר המסורות על מה שעשה בנו של המוכס הפוך).

וחמא ההוא תלמידא (בקטע עסיס: 'לבתר יומין חמא לההוא חסידה חבריה מטייל'. ובמקבילה: 'בתר יומין חמא ההוא חסידא לחסידא חבריה מטייל') גו גנין גו פרדיסין גו מבועין דמיא – לאחר ימים (כעבור כמה ימים) ראה (התלמיד בחלומו) את אותו התלמיד (חברו שמת) מטייל (הולך) בגנים, בפרדסים, במעיינות מים (וזה היה שכרו של התלמיד שמת על כל המצוות שעשה כל ימיו). וחמא לבר מעיין מוכס – וראה (התלמיד בחלומו) את בנו של מעין המוכס, קיים על גיף נהרא – עומד על שפת הנהר (בקטע עסיס ובמקבילה: 'לשונו שותת (יורד מפיו) על פי הנהר' (כדי לשתות מים מן הנהר)), בעי ממטי מיא ולא מטי – רוצה להגיע (בלשונו) למים ולא מגיע (וזה היה עונשו של בנו של המוכס על כל העבירות שעשה כל ימיו). וחמא למרים בת עלי בצלים תלייא בחיטי ביזייא – וראה (התלמיד בחלומו) את מרים בת עלי בצלים (כך כינויה) תלויה בפטמות השדיים (שלה. לפי כמה מקורות, זה עונש מידה כנגד מידה על שהיתה יושבת בשוק ומיניקה בניה בגלוי והיתה מביאה בני אדם לידי חטא שראו את דדיה), ומציעים מסורת חלופית עלומת שֵׁם: ואית דמרין: – ויש שאומרים: תירעת (צריך לומר כמו בקטע עסיס ובמקבילה: 'צירא דתרעא ד-') גיהנם קביעה גו אודנה – (ראה התלמיד בחלומו) הציר של שער הגיהינום קבוע באוזנה (של מרים. אוזנה שימשה חור לציר השער, והשער היה מסתובב על אוזנה בכניסת הנשמות לגיהינום. לפי כמה מקורות, זה עונש מידה כנגד מידה על שהיטתה אוזנה לשמוע לשון הרע) (כאן מוצעת המסורת הראשונה בסתם והמסורת השנייה על ידי 'ואית דמרין', אולם במקבילה וכן בקטע עסיס שתי המסורות מיוחסות לחכמים נקובי שם ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 56, הערה 195)).

אמר לון: – אמר (אותו התלמיד) להם: [למה? – מדוע נענשה מרים כך? אמרון ליה: – אמרו לו: בגין דהוות ציימה ומפרסייה למגירתה – שהיתה צמה ומגלה לשכנותיה (שהיא מתענה. - השורש 'פרסי' בארמית הגלילית נדיר ביותר, ועל פי רוב שינוהו המעתיקים ל'פרסם'. שורש זה מופיע בארמית הגלילית בירושלמי כאן ("קטעי בראשית רבה מן הגניזה", עמוד 155, הערה 28)). ומציעים מסורת חלופית עלומת שֵׁם: ואית דאמרין: – ויש שאומרים: דהוות ציימה חד יום ומקזה לה תריי – שהיתה צמה יום אחד ומקזזת אותו שניים (מנכה יום אחד שבו צמה כנגד שני ימים שבהם התענגה, שלא צמה אלא כדי להתענג בימים שלא צמה. - לפי זה היתה "פרוש קיזאי" שנזכר בירושלמי ברכות ט,ה וסוטה ה,ה. היא חשבה שאפשר לכפר במצוות על עבירות ואפשר לנכות תמיד אחד נגד השני). אמר לון: – אמר להם:] (החיסרון במסירה שלפנינו מחמת שוויון סופות הושלם על פי קטע עסיס) עד אימת כדין? (בקטע עסיס ובמקבילה: 'עד אימת היא כן?') – עד מתי היא כך? (עד מתי תיענש מרים כך?) אמרון ליה: – אמרו לו: עד דייתי שמעון בן שטח ונסבין (בקטע עסיס ובמקבילה: 'ואנן מרימין') לה מן גוא אודנה ויהבין לה (בקטע עסיס: 'ונן קבעינן ליה'. ובמקבילה: 'וקבעין ליה') גו אודניה – עד שיבוא שמעון בן שטח ואנחנו נוטלים אותו (את הציר של שער הגיהינום) מתוך אוזנה (של מרים) ונותנים אותו בתוך אוזנו (של שמעון בן שטח. - סתם המעשה כאן כמסורת השנייה לעיל). אמר לון: – אמר להם: ומה הוא סורחניה? – ומה הוא סרחונו (פשעו של שמעון בן שטח)? אמרון ליה: – אמרו לו: דנדר על נפשיה ואמר: – שנדר (נשבע שמעון בן שטח) על עצמו ואמר: אי (צריך לומר כמו במקבילה: 'אין') איתעביד נשייא, קטלי (בקטע עסיס: 'אנא קטיל'. ובמקבילה: 'אנא מקטל') לכל חרשייא – אם איעשה נשיא, אני הורג את כל המכשפים**. והיידן עביד ליה** (צריך לומר: 'והיידן ליה עביד' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד פ, הערה 232). ובקטע עסיס: 'והיידליה [את]עבד') נשייא ולא קטלון – והרי הוא נעשה נשיא ולא הרג אותם (את המכשפים), אלא (מילה זו שייכת להלן) תומנין נשים במערת אשקלון (במקבילה: 'והא אית תמנין נשין חרשיין יהיב(י)ן גו מערתא דאשקלון') מחבלין עלמא – והנה יש שמונים נשים מכשפות נתונות (נמצאות) במערה של אשקלון ומשמידות את העולם (בקטע עסיס אין המילים 'תומנין נשים...'). זיל ומר ליה (בקטע עסיס ובמקבילה: 'אלא איזיל אמור ליה') – אלא לֵךְ ואמור לו (לשמעון בן שטח)! (מכיוון שהתלמיד היה באשקלון, אמרו לו ללכת ולומר לשמעון בן שטח שיהרוג את הנשים המכשפות באשקלון). אמר לון: – אמר להם: גברא רבא הוא ולית הוא מהימנתי – איש גדול הוא ואין הוא מאמין לי**. אמרון ליה:** – אמרו לו: עינוון הוא סגי ומהימנת(י)ך – עניו הוא מאוד ומאמין לך**. ואין לית מהימנת**(י)ך – ואם אין מאמין לך, - אפיק עינ(י)ך ויבה גוא ידך – הוצא את עינך (ממקומה) ותן אותה בידך! (אם תעשה את הסימן הזה לפניו, יאמין לך). אפיק עינ(י)ה ויהב ('ויהבה') גו ידיה – הוציא את עינו (ממקומה) ונתן אותה בידו**. אמרון:** (צריך לומר כמו בקטע עסיס: 'אמרון ליה: חזרה') – אמרו לו: החזר אותה (את העין למקומה)! חזרת ואשתוות לחבירתה – חזרה (העין למקומה) והשתוותה לחבירתה (לעין השנייה). - כל זה אירע לאותו התלמיד בחלומו**.**

אזל ומר ליה – הלך (אותו התלמיד) ואמר לו (לשמעון בן שטח את המעשה. - בקטע עסיס ובמקבילה: 'אזל ותנה ליה עובדא' - הלך וסיפר לו את המעשה). בעא מיעבד סימנ(י)ה קומוי – רצה (התלמיד) לעשות את הסימן (שאמרו לו) לפניו**. אמר ליה:** – אמר לו (שמעון בן שטח): לית את צריך – אין אתה צריך (לעשות את הסימן). אנא ידע דת גברא חסידא – אני יודע שאתה איש חסיד (ואני מאמין לך). אף על פי כן, בליבי חשבית, בפומי לא אמרית – אף על פי שבליבי חשבתי (בליבי הרהרתי את השבועה, שאם אני נעשה נשיא, אני הורג את המכשפים), בפי לא אמרתי (בשפתיי לא פירשתי את השבועה).

שמעון בן שטח ועובדא דאשקלון והוה – והיה יום סגריר (יום גשום וקר. - בקטע עסיס ובמקבילה: 'מיד הלך לו / עמד שמעון בן שטח ביום סגריר'). נטל תמנין גוברין בחירין לבושין ('לבישין') מאנין נקיין – לקח (שמעון בן שטח) שמונים אנשים מובחרים לבושים בגדים נקיים**, ונסב עמון תמנין קידרין חדתין** – ולקח עימם שמונים סירים חדשים (נוסח זה קשה, שהרי עדיין לא לבשו את הבגדים, ראה המשך המעשה. והנכון כנוסח קטע עסיס והמקבילה: 'ונסב עמיה תמניין גוברין בחירין, ויהב בידיהון תמניין לבושין נקיין ויבונון גו קידרין חדתין וכפונון על רישיהון' - ולקח עימו שמונים אנשים מובחרים, ונתן בידיהם שמונים בגדים נקיים ונתנו אותם (את הבגדים) בתוך סירים חדשים וכפו (הפכו) אותם (את הסירים) על ראשיהם (שלא יירטבו הבגדים בגשם). - כאן נפסק קטע עסיס). אמר לון: – אמר להם (שמעון בן שטח): כד נא צפר, לבשון מניכון – כאשר אני שורק (פעם אחת), לִבשו בגדיכם (הבגדים הנקיים שבתוך הסירים). וכד נא צפר תיניינות, עולו – וכאשר אני שורק שנית (פעם שנייה), היכנסו (כולכם כאחת למערה שבה נמצאות המכשפות).

כיון דעאל – כיוון שנכנס (שמעון בן שטח) למערת אשקלון, אמר – לנשים המכשפות**: אוים, אוים** (ברכת שלום / מילת קריאה שהמכשפים קוראים לבני אומנותם), פתחון לי – פִּתחו לי (את השער)!, מן דידכון (במקבילה: 'דידכן') אנא – משלכן אני (אני מכשף כמותכן). כיון דכנס (צריך לומר: 'דעל') – כיוון שנכנס**, חדא אמרה מה דאמרה ומייתיא פיתא – אחת (מהנשים המכשפות) אמרה מה שאמרה (בלשון כשפים) ומביאה פת, וחדא אמרה מה דאמרה ומייתיא תבשילא – ואחת אמרה מה שאמרה ומביאה תבשיל, וחדא אמרה מה דאמרה ומייתיא חמרא – ואחת אמרה מה שאמרה ומביאה יין. אמרן ליה:** – אמרו לו (הנשים המכשפות): מה אי (אית) בך עבד? – אתה, מה יש בך (מה יש בכוחך, מה אתה יכול) לעשות? אמר לון: – אמר להן: אי (אית) בי עביד נא (שתי מילים אלו אינן במקבילה) צפר תרי זימנין ומעי(י)ל להכא תומנין גוברין בחירין לבושין ('לבישין') מאנין נקיים, חדי ומחדי לכון – יש בי (יש בכוחי, אני יכול) לשרוק שתי פעמים ולהכניס לכאן שמונים אנשים מובחרים לבושים בגדים נקיים, לשמוח ולשמח אתכן**. אמרן ליה:** – אמרו לו: לון (במקבילה: 'כן') נן בעיין – אותם אנחנו רוצות (לראות). כיון דצפר, לבשו מנין נקיים – כיוון ששרק (שמעון בן שטח פעם אחת), לבשו (האנשים) בגדים נקיים**. כיון דצפר תיניינו, עלו כולהון כהדא (צריך לומר: 'כחדא') – כיוון ששרק שנית (פעם שנייה), נכנסו כולם כאחת (למערה). רמז לון:** – רמז להם (שמעון בן שטח לאנשים): כל חד מינכון יטול חדא ויטלטלינה מארעא – כל אחד מכם ייטול אחת (מהנשים המכשפות) ויטלטל (ירים) אותה מהארץ**, ולא מצלח** ('מצלחה') מה דו (צריך לומר: 'די') עבדה – ולא מצליחה מה שהיא עושה (שאין ביכולת המכשף לעשות מעשי כישוף אלא כשהוא עומד על הארץ). והוה אמר לההיא דאייתת פיתא: אייתי פיתא, ולא מתייא – והיה (שמעון בן שטח) אומר לאותה שהביאה פת: הביאי פת!, ולא מביאה**. והוא אמר: אייתי לצליבא** – והוא אומר (לה): הביאי את הקורה (כדי לתלות אותה. - מנהג הרומאים היה שהפושע שהורשע עצמו היה צריך לשאת את האמצעי להוצאתו להורג). אייתי תבשילא, ולא מתייא – (והיה אומר לאותה שהביאה תבשיל:) הביאי תבשיל!, ולא מביאה**. והוא אמר: אייתי לצליבה** – והוא אומר (לה): הביאי את הקורה**. אייתי חמר, ולא מתייא** – (והיה אומר לאותה שהביאה יין:) הביאי יין!, ולא מביאה**. והוא אמר: אייתי לצליבא** – והוא אומר (לה): הביאי את הקורה**. כן עבד לכולהי** ('לכולהין') – כך עשה לכולן (לכל הנשים המכשפות. - ממעשה זה מוכח ששמעון בן שטח היה נשיא, שכן נאמר בו שהוא נעשה נשיא).

ומציעים מקור תנאי שהוא מעין סיכום של האמור לפני כן: היינו (אין 'היינו' אלא 'האינו' = 'ההינו' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 402, הערה 623). ובמקבילה: 'הדא היא') דתנינן: – זה (הסיפור על תליית המכשפות) הוא (המשנה) ששנינו (משנה סנהדרין ו,ד, שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים האם האישה נתלית): שמונים נשים תלה שמעון בן שטח באשקלון – נוסח זה הוא ניסוח אחר של המשנה, ולא הבאה מילולית. נוסח המשנה הוא: אמר רבי אליעזר: מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון – והרי ראיה לדבריי, שאף האישה נתלית**. אמרו לו** – חכמים לרבי אליעזר**: שמונים נשים תלה** – משם אין ראיה, שהרי דן שמונים נשים ביום אחד**, ואין דנין** – בבית דין אחד, שנים ביום אחד – לפי שאי אפשר להפך בזכותו של כל אחד ואחד**. אלא שהשעה צריכה לכן** – שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים, ועשה סייג לצורך שעה ודן את כולן ביום אחד, ואין למדים ממעשה זה (ארבע המילים האחרונות אינן מן המשנה אלא מן ספרי דברים).

בספרי דברים פסקה רכא נאמר: "וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת" - האיש נתלה, ואין האישה נתלית. רבי אליעזר אומר: אף האישה נתלית. אמר להם רבי אליעזר: והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון! אמרו לו: שמונים נשים תלה, ואין דנים שניים ביום אחד, אלא שהשעה צריכה היתה ללמד אחרים.

כיצד תולין אותו – את הנסקל לאחר הסקילה**? משקעין** – מורידים ונועצים, את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה – מן הקורה, סמוך לראשה**, ומקיף** – סומך וקושר, שתי ידיו – של הנסקל, זו לזו, ותולה אותו – בידיו**. רבי יוסה** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: קורה מֻטָּה על הכותל – ראשה אחד על הארץ וראשה אחד על הכותל**, ותולה בה כדרך שהטבחין תולין** – כמו שהקצבים תולים בהמה שחוטה, רגליה למעלה וראשה למטה**.** ומתירין אותו מיד – אין משהים אותו תלוי על העץ אלא זמן מועט, ומיד מורידים אותו**, ואם לן** – התלוי על העץ כל הלילה, - עוברין בלא תעשה, שנאמר – בעניין התלוי**: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ**, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (דברים כא,כג). כלומר – התלייה בפומבי כאילו באה לומר**: מפני מה זה תלוי? מפני שקילל את השם** – שהמגדף את שם ה' נתלה**, ונמצא שם שמים מתחלל** – מכיוון שהתלייה מביאה לפרסום העבירה של קללת ה'. ולכן אסור לתלייה להימשך**.**

בספרי במדבר פסקה קיד נאמר: "וירגמו אותו באבנים" (במדבר טו,לג) - כתוב אחד אומר: "וירגמו אותו באבנים", וכתוב אחד אומר: "וירגמו אותו אבן" (ויקרא כד,כג). כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? - בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. אחד מן העדים דוחפו על מותניו, ונהפך על ליבו, והופכו על מותניו. אם מת - יצא, ואם לאו - העד השני נוטל את האבן ונותנה על ליבו. אם מת בה - יצא, ואם לאו - רגימתו בכל ישראל, שנאמר: "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה" (דברים יז,ז). נמצאת מקיים "וירגמו אותו באבנים", ונמצאת מקיים "וירגמו אותו אבן". • • •

עונשים שלא כהלכה ושלא כתורה ומציעים ברייתא (אגב מעשה המכשפות): תני: – שונה [התנא]: רבי אליעזר בן יעקב אומר: [שמעתי שעונשין שלא כהלכה ועונשין שלא כתורה – בית דין רשאים להעניש אדם על עבירות שאינן נכללות בתורה ובעונשים שאינם מנויים בתורה או בהלכה (הלכה למשה מסיני או הלכה מדברי סופרים), כל עוד יש בכך משום צורך השעה או במקרה של פריצות (כאמור להלן בהמשך הברייתא). ומפסיקים את הברייתא ושואלים: עד איכן? – עד כמה בית דין עונשים שלא כהלכה ושלא כתורה? ומשיבים: רבי לעזר בירבי יוסי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, בנו של האמורא רבי יוסה. - לא ייתכן שאמורא מוקדם בעל המימרה הבאה יתייחס לאמורא מאוחר ממנו בעל המימרה הזו. לכן נראה שיש למחוק את המילים 'בירבי יוסי' ולגרוס 'רבי לעזר' - אמורא בדור השני) אמר: עד כדי זימזום (רכילות) – ככול שיש אפילו רק שמועה על אדם שעבר עבירה, בית דין עונשים אותו**.** ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אומר: בעדים, אבל לא בהתרייה – בית דין עונשים ככול שיש אפילו רק שמועה על אדם שעבר עבירה, רק במקרה שהשמועה מתאשרת על ידי עדים שראו שעבר עבירה זו, אף שהעדים לא התרו (הזהירו) אותו שלא יעבור עבירה זו, שמן הדין הוא פטור מעונש. אבל במקרה שהשמועה לא מתאשרת על ידי עדים, אין בית דין עונשים (המימרה הזו אינה תשובה נוספת לשאלה "עד איכן?" החולקת על התשובה "עד כדי זימזום", שאם כן, היה לו לומר באותו סגנון: "עד כדי עדים בלא התרייה"). וממשיכים את הברייתא: מעשה באחד שיצא לדרך רכוב על סוסו בשבת – ורכיבה על סוס בשבת אינה אסורה אלא מדברי חכמים**, והביאוהו לבית דין וסקלוהו** – כמחלל שבת**. והלא שבות היית** (היתה)? – הרי הרוכב על סוס בשבת אינו עובר אלא משום שבות (משנה ביצה ה,ב)! אלא שהיתה השעה צריכה לכן – שהיו מזלזלים באיסורי שבת, והרגוהו כדי לגדור את העם מלחלל את השבת (בימי חכמינו היו יהודים שנטשו את דת ישראל ברכיבה על בהמה בשבת, כמסופר בירושלמי חגיגה ב,א על אלישע בן אבויה. בימי אלישע בן אבויה לא היה למחלל שבת כל חשש מפני עונש מיתה, שהרי השלטון הרומי היה מוחלט בארץ ישראל בימיו). שוב מעשה באחד שיצא לדרך ואשתו עמו, ופנה לאחורי הגדר ועשה צרכיו עמה (בא ביחסי מין), והביאוהו לבית דין והלקוהו. והלא אשתו היית (היתה)? – הרי מן התורה אין איסור לאדם לבעול את אשתו בכל מקום שירצה! אלא שנהג עצמו בביזיון – בפריצות, שלא בצניעות**.]** (החיסרון הושלם על פי המקבילה. - ראה "תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 591, הערה 124; קונטרס תיקונים מורחב לתלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית)

המעשים בברייתא מלמדים שבית דין עונשים תוך סטייה מהדין המהותי (עונשים על מעשה שאין חייבים עליו עונש), ואילו האמוראים שדנו "עד היכן?" מלמדים שבית דין עונשים תוך סטייה מדיני הראיות (עונשים שלא על פי עדים והתראה).

עד כאן המקבילה בירושלמי חגיגה.

מקורה של המקבילה בחגיגה על המשנה שם. ושתי ראיות לדבר: האחת, שעניינה של הסוגיה, מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה (ראה תוספתא חגיגה ב,ח) בנשיאותם של יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, וזה שייך לחגיגה. ועוד, שהיא דנה תחילה במעשה יהודה בן טבאי. והועברה לכאן אגב מה שאמרו בסופה: 'היינו דתנינן: שמונים נשים תלה שמעון בן שטח...', שהיא משנתנו כאן. ישנם חילופים רבים בכתב יד ליידן בין שתי המקבילות. ברם הנוסח בקטע שלנו (קטע עסיס) דומה לזה שבחגיגה. חילופים אלה אינם מלמדים על שתי עריכות עצמאיות של המעשים, אלא המדובר הוא בעיבודו של אותו מעשה גופו, השנוי פה ושם באותו סגנון ובאותו סדר. עיבוד זה מתבטא בחילופי מילים, לרוב מילים נרדפות; תרגומי מילים מארמית לעברית, ניסוח שונה במקצת של אותם משפטים; השמטות, שינוי קל של הסדר, צמצום הלשון והרחבתו ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 81).

מקבילותיה של סוגיה זו (בחגיגה ובסנהדרין) משופעים בחילופים, חלקם חילופים מהותיים ומרשימים, המפוזרים על פני כל הסוגיה, וחלקם קטעים שלמים השונים זה מזה בניסוחם. חילופים אלה שונים מן החילופים הרגילים בין המקבילות בשאר הירושלמי. אין למצוא חילופים בהיקף כזה בין שאר קטעי אגדה המקבילים בירושלמי ("סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 535).

בבבלי יבמות צ,ב וסנהדרין מו,א אמרו: תניא אמר רבי אליעזר בן יעקב: שמעתי שבית דין מכים ועונשים שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים (הכוונה רומאים, שגם הם מכונים יוונים), והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך (שאין הדבר אסור אלא משום שבות), אלא שהשעה צריכה לכך. ושוב מעשה באדם אחד שהטיח (בעל) באשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך (שאין הדבר אסור מן התורה), אלא שהשעה צריכה לכך (שהיו מזלזלים בגדרי צניעות).

בירושלמי לא נזכר זמנו של המעשה הראשון. לפי הבבלי, במעשה השני ענשו מפני שהשעה היתה צריכה לכך כמו במעשה הראשון. אבל לפי הירושלמי, במעשה השני ענשו מפני שנהג בביזיון.

עד כדי זימזום בבבלי קידושין פא,א אמרו: אמר רב: מלקים על "לא טובה השמועה" (כשיוצא על אדם קול שהוא עובר על העריות, רשאים בית דין להלקות אותו), שנאמר: "אַל בניי כי לא טובה השמועה" (שמואל א ב,כד).

רב בבבלי כרבי לעזר בירושלמי ("עד כדי זימזום"). בבבלי, שלא כבירושלמי, לא צמצמו את הדין שעונשים על שמועה למקרה שיש עדים ואין התראה.

בירושלמי סוטה א,ז אמרו: שמואל אמר: פורשין מן המזנה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'המזומזמת' - שמרננים אחריה). ובבראשית רבה פא,ב נאמר: "ואם זמות יד לפה" (משלי ל,לב) - אם נזדמזמו אחריך דברים (אם שמעת אחריך שמכחישים דברים שאמרת), יד לפה (תשתוק ואל תתווכח עם המכחישים), חד ידע, תרין לא ידעין (אם תשתוק, רק אחד יודע שאין הדברים נכונים, אבל אם תתווכח, יתפרסם הדבר, ורבים יידעו שאין הדברים נכונים).

למילה "זמזום" יש מובן של רינון (לעז, השמעת דברים בגנותו של מישהו), כמו במקורות הללו (על פי "מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 202). • • • מעשה דוד והגבעונים במשנה שנינו: "ומתירין אותו מיד, ואם לן - עוברין בלא תעשה, שנאמר: "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי". כלומר: מפני מה זה תלוי? מפני שקילל את השם, ונמצא שם שמים מתחלל". מביאים ברייתא: זה חומר (חומרה) במחלל – את שם ה', מבמגדף – המקלל את שם ה', וזה חומר במגדף מבמחלל. במגדף כתוב: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ" (דברים כא,כג) – אינו תלוי אלא עד הלילה**, ובמחלל כתוב** – במעשה דוד והגבעונים**: "וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם** מִן הַשָּׁמָיִם**"** (שמואל ב כא,י) – רצפה פילגש שאול המלך פרשה שק על הסלע, ששם נתלו צאצאי שאול ושם נשארו גוויותיהם, מהתחלת קציר השעורים, בחודש ניסן, עד לירידת הגשם הראשון, בחודש מרחשוון (כדי שלא ינוחו עופות וחיות על הגוויות), - מלמד – דבר (כתוב) זה מורה, שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון – צאצאי שאול, שהומתו על חטא חילול שם ה' שחטא שאול כשהרג את הגבעונים שהיו גרים, היו תלויים במשך שבעה חודשים. בדבר זה חמור מחלל ממגדף (חומר במגדף מבמחלל הוא, שהמגדף נסקל, והמחלל אינו נסקל. - בירושלמי חסר ביאור העניין הזה).

כאן התחלת מקבילה בירושלמי קידושין ד,א.

במשנה קידושין ד,א נזכרו הנתינים (צאצאי הגבעונים שהתגיירו בימי יהושע) שאסור להתחתן בהם. סוגיה זו דנה בשאלה מתי ועל ידי מי הורחקו הנתינים מקהל ישראל. אגב הדיון בשאלה זו משולבות בגוף הסוגיה דרשות על שמואל ב פרק כא.

יהושע והגבעונים כתוב – בכריתת הברית של ישראל עם הגבעונים**: "וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה**, וּלְמִזְבַּח י'י עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר**"** (יהושע ט,כז) – יהושע נתן את הגבעונים לחוטבי עצים ולשואבי מים לצורכי העדה ולמזבח ולבית המקדש שייבנה במקום שיבחר ה' (הגבעונים נקראים נתינים על שם הכתוב הזה). - ומציעים קושיה: ניחא – [הדבר] נוח, "לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח י'י" – מילים אלו מובנות. אבל מה פירוש סוף הפסוק "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר"? - ומתרצים את הקושיה: אלא שתליין יהושע בריפן (במקבילה: 'בדופן'. וצריך לומר: 'בריפי') – תלה אותם מתנודדים באוויר. והכוונה שיהושע השאיר את הגבעונים במצב של אי ודאות, במצב בלתי ברור (הביטוי 'תלאו / תלוי / תלאן בריפי' מופיע בכמה מדרשי אגדה, כשהמילה היוונית 'ריפי' משובשת ל-'דיפון' / 'ריפון'. 'ריפי' משמעה: תנודה, השלכה לאוויר). אמר – יהושע**: אני [לא]** (נוסף כמו במקבילה) מרחיקן – את הגבעונים, שלא יבואו בקהל, ולא מקרבן – שיבואו בקהל**, אלא מי שעתיד לבנות בית הבחירה** – דוד המלך, שהכין חומרים רבים לבניין בית המקדש**, דאת** (צריך לומר כמו בקטע גניזה במקבילה: 'ראת' - ראתה) דעתו לקרב – את הגבעונים, - יקרב, ואת (צריך לומר: 'ראת') דעתו לרחק - ירחק.

בבמדבר רבה ח,ד נאמר: ומניין שתלו הדבר בדוד? - דכתיב: "וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח י'י עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר". אמר רבי אמי בשם רבי יהושע בן לוי: אחר שאמר: "לעדה ולמזבח ה'", מה צורך לומר: "אל המקום אשר יבחר"? אלא תלאו יהושע בדוד, אמר אני איני לא מקרבם ולא מרחקם, אלא מי שהוא עתיד לבנות בית הבחירה אם ראתה דעתו לקרב - יקרב, לרחק - ירחק.

תליין בדיפון בבראשית רבה צח,ד נאמר: (יעקב אמר לראובן:) איני לא מרחקך ולא מקרבך, אלא הרי אני תולה אותך בדיפון עד שיבוא משה, מה שדעתו רואה לעשות בך - עושה. כיוון שבא משה, התחיל מקרבו: "יחי ראובן" (דברים לג,ו).

דוד והגבעונים ובא דוד וריחקן – את הגבעונים, שלא יבואו בקהל (שאסור להתחתן בהם), - שנאמר (במעשה דוד והגבעונים): "וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (שמואל ב כא,ב) – אף על פי שהתגיירו**. ולמה ריחקן** – דוד**? - על שם "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים** שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה**"** (שמואל ב כא,א) – בימי דוד היה רעב במשך שלוש שנים רצופות בשל עצירת גשמים**.**

אמר דוד: (כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות ג,ג) בעון שלשה דברים גשמים נעצרין (פוסקים): עבודה זרה וגילוי עריות (בעילות אסורות, מעשי ניאוף) ושפיכות דמים (רצח, הרג בני אדם). עבודה זרה, דכתיב: – שכתוב (בהבטחת שכר ועונש לעם לפי מעשיו): "פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם**"** (דברים יא,טז), וסמיך ליה: – וסמוּך לו (לפסוק הזה): (לשון בבלי, ובמקבילות: 'מה כתיב בתריה?' - מה כתוב אחריו?) "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר**"** (דברים יא,יז) – אם תעבדו עבודה זרה, ה' יעצור את הגשמים. הרי שבעוון עבודה זרה הגשמים נעצרים**. גילוי עריות, דכתיב:** – שכתוב (בתוכחה לכנסת ישראל): "וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ, וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה, וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ" (ירמיהו ג,ב-ג) – טימאת את הארץ בזנותך, ונענשת בעצירת גשמים. הרי שבעוון גילוי עריות הגשמים נעצרים. שפיכות דמים, שנאמר – בדיני שפיטת הרוצח**: "כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ"** (במדבר לה,לג) – שפיכת דמים תטמא את הארץ. ויש לדרוש את הכתוב: [כי הדם הוא יחן אף על הארץ] (כך צריך להוסיף כמו בקטע גניזה בקידושין ובמקבילה בתעניות) – הדם יַחֲנֶה את אפו של ה' על הארץ (המילה 'יחניף' נדרשת בדרך נוטריקון (כתיבה בראשי תיבות): 'יחנה אף'), ששפיכות דמים מביאה למה שכתוב: "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר" (דברים יא,יז). הרי שבעוון שפיכות דמים, הגורם השראת כעסו של ה' על הארץ, הגשמים נעצרים**. ויש אומרים: אף פוסקי צדקה** – שקוצבים וקובעים סכום כסף נדבה לעניים, ברבים – בציבור, בפני קהל, ואינן נותנין, דכתיב: – שכתוב: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן, אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר" (משלי כה,יד) – המתפאר במתנה שהבטיח לתת ואינו נותן דומה לעננים ולרוח המבשרים גשם והגשם אינו יורד. ויש לדרוש את הכתוב, שאין הגשמים יורדים בגלל איש המתפאר ברבים במתן צדקה שהבטיח לתת ואינו נותן (עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות).

בדק דוד בכל דרכיו (צריך לומר כמו במקבילה: 'דורו') ולא מצא אחד מהן – לא מצא בני אדם שיש בהם אחד מן הדברים שבעוונם הגשמים נעצרים**. התחיל שואל באורים ותומים. הדא הוא** (צריך לומר: 'היא') דכתיב: – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב): "וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי י'י" (שמואל ב כא,א) – דוד שאל את ה', על ידי האורים והתומים, לסיבת עצירת הגשמים**.**

אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני): כתוב: "בַּקְּשׁוּ אֶת י'י, כָּל עַנְוֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ" (צפניה ב,ג) – עִבדו את ה', כל הצדיקים, שעשו את מצוות ה'; ויש לדרוש את הכתוב: [מהו "אשר משפטו פעלו"? - שהוא עושה משפט[ו] ופעלו כאחת] (כך צריך להוסיף כמו במקבילה) – הדרש מסרס "פָּעָלוּ" ל-"פָּעֳלוֹ" (פועלו - שכרו). וכך הוא הדרש של הפסוק: אפילו ענווי הארץ יש להם לפחד, באשר עם השכר הטוב עתידים הם להישפט על חטאיהם. - בבמדבר רבה ח,ד נוסף: "את מוצא, הקב"ה תובע משפטם של גבעונים מן שאול וזוכר פעולתו של שאול לשלם לו שכר טוב" (כמו שדורשים מהכתוב שלהלן).

"וַיֹּאמֶר י'י: אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים, עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים" (שמואל ב כא,א) – ה' השיב על ידי האורים והתומים שהגשמים נעצרו בעוונו של שאול ששפך דמים והמית את הגבעונים**.** ויש לדרוש את הכתוב בשני עניינים נפרדים: "אֶל שָׁאוּל" - שלא עשיתם עמו חסד – הגשמים נעצרו בגלל שאול, שנהגו בו שלא כראוי, שלא נספד כהלכה (שאין אנו מוצאים את העם בכללו מספידים אותו), "וְאֶל בֵּית הַדָּמִים, עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים" – הגשמים נעצרו בגלל חטאו של שאול כלפי הגבעונים, שהמית אותם (כמבואר בהמשך). שלח דוד וקראן – את הגבעונים**. אמר להם: מה לכם ולבית שאול?** – איזה יחס יש ביניכם ובין בית שאול? אמרו לו: על ידי שהמית ממנו שבעה אנשים – שאול הרג מהם בנוב שבעה אנשים כשהרג את הכוהנים**, שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וסופר** (כותב ספרי תורה; מלמד תינוקות) וחזן (משגיח בבית כנסת) ושמש (בויקרא רבה כב,ו נאמר: "וכי הוא הרגם או דימה להם? אלא על ידי שהחריב את נוב עיר הכוהנים, שהיתה מספקת להם מזונות (שהיו הגבעונים חוטבי עציהם ושואבי מימיהם והתפרנסו על ידם), מעלה עליהם הכתוב כאילו הוא הרגם"). אמר לון: – אמר להם: ומה תון בעון (צריך לומר: 'בעין')? – ומה אתם רוצים (עכשיו לאחר שכבר מת שאול)? אמרון ליה: – אמרו לו: "יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו, וְהוֹקַעֲנוּם לַי'י בְּגִבְעַת שָׁאוּל" (שמואל ב כא,ו) – הגבעונים דרשו מדוד שיסגיר בידם שבעה אנשים מצאצאי שאול (כנגד שבעה אנשים שהרג מהם) והם יתלו אותם לשם ה' (הוקעה לה' באה להשיב חרון אף מישראל). אמר לון: – אמר להם: ומה הנייה יש לכון אִין אינון מתקטלין? – ומה הנאה (תועלת) יש לכם אם הם (צאצאי שאול) נהרגים? סבו לכון כסף ודהב – קחו לכם כסף וזהב! (שביקש דוד לפייסם בממון. - בבמדבר רבה ח,ד נאמר: "הדא היא דכתיב: "ויאמר דוד אל הגבעונים: מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'?" (שמואל ב כא,ג) - אמר להם: ...אִמרו לי: מה תקנה אעשה לכם שאתם מתפייסים, וכמה כסף וזהב אתן לכם כופר נפשכם... כדי שיפסוק הרעב?"). אמרון ליה: – אמרו לו: "אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ" (שמואל ב כא,ד) – אין לנו תביעות של כסף וזהב משאול ומביתו (אין אנו תובעים מהם כופר ממון). אמר – דוד בליבו**: דילמא** (במקבילה נוסף 'דאינון') בהתין אילין מן אילין – שמא הם מתביישים אלה מאלה (זה מזה לקחת כסף במקום להרוג את צאצאי שאול). הוה נסיב כל חד וחד מינון ומפייס ליה קומי נפשיה – היה (דוד) לוקח כל אחד ואחד מהם (מהגבעונים) ומפייס אותו בפני עצמו (והיה אומר לו: מה תועלת יש לך שהם נהרגים? קח לך כסף וזהב!), והוא לא מקבל עלוי – והוא לא מקבל עליו (שכל אחד מהם סירב לו). הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב: – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב): "אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב" (שמואל ב כא,ד), "אֵין לי" כתוב – הכתיב הוא "לי" שהוא לשון יחיד, שכל אחד אמר כך בפני עצמו**.**

באותה שעה – שלא התפייסו הגבעונים, אמר דוד: שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל: בויישנין ורחמנין וגומלי חסדים. בויישנין, דכתיב: – שכתוב (במעמד הר סיני): "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ**"** (שמות כ,כ) – (משה אמר לעם: ה' הטיל את פחדו עליכם) שתיראו ממנו כדי שלא תחטאו. - במקבילה נוסף: 'זה סימן לבויישן שאינו חוטא, וכל שאין לו בושת פנים - דבר בריא שלא עמדו אבותיו על הר סיני' - אדם שהוא ביישן אינו חוטא, שהבושה מביאה לידי יראת חטא. ולכן יש ללמוד מכאן, שה' נתן לישראל את תכונת הביישנות**. רחמנין, דכתיב:** – שכתוב (בעניין עיר הנידחת): "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ" (דברים יג,יח) – ה' ירחם עליך וירבה אותך. ויש לדרוש את הפסוק, שה' נתן לישראל את תכונת הרחמנות**. גומלי חסדים, דכתיב:** – שכתוב (בשכר קיום המצוות): "וְשָׁמַר י'י אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד" (דברים ז,יב) – ה' יקיים את בריתו וטובו. ויש לדרוש את הפסוק, שה' נתן לישראל את תכונת גמילות החסדים**. ואֵילּוּ אין בהן אחת מהן** – אין בגבעונים אחת מהתכונות האלו, ולכן אינם ראויים להידבק בישראל, וריחקן – דוד, שלא יבואו בקהל, - שנאמר: "וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (שמואל ב כא,ב).

ואף עזרא – הסופר, בא וריחקן - שנאמר: "וְהַנְּתִינִים יֹשְׁבִים בָּעֹפֶל (וְצִיחָא וְגִשְׁפָּא עַל הַנְּתִינִים)" (נחמיה יא,כא) – הנתינים (צאצאי הגבעונים) ישבו בעופל, מדרום להר הבית (ואינם יושבים עם שאר ישראל, כמפורט שם). ויש לומר שעזרא הושיב את הנתינים במקום זה כדי להרחיקם מישראל**. ואף לעתיד** (במקבילה נוסף 'לבוא') הקב"ה מרחקן, דכתיב: – שכתוב (בחלוקה החדשה של הארץ): "וְהָעֹבֵד הָעִיר, יַעַבְדוּהוּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל מח,יט) – זה שעובד בירושלים יעבדוהו מכל שבטי ישראל, שימציאו לו את פרנסתו. ויש לדרוש את הכתוב על הנתינים שיעבדו בירושלים, שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לבית המקדש. ויש לדרוש את המילים "יַעַבְדוּהוּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל": - יאבידוהו מכל שבטי ישראל – שגם לעתיד לבוא יהיו אסורים לבוא בקהל ישראל**.**

בבראשית רבה כ,ה נאמר: אמר רבי לוי: לעתיד לבוא הכול מתרפאים חוץ מנחש וגבעונים. נחש (יישאר בקללתו) - "ונחש עפר לחמו" (ישעיהו סה,כה), גבעונים (יישארו בעבדותם) - "והעובד העיר, יעבדוהו מכל שבטי ישראל" (יחזקאל מח,יט) - יעבידוהו כל שבטי ישראל.

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: אֲנִי אֶתֵּן" (שמואל ב כא,ו) – דוד הסכים לתביעתם של הגבעונים והבטיח לתת להם שבעה אנשים מצאצאי שאול**. "וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה** בַת אַיָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת, וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי**"** (שמואל ב כא,ח) – דוד לקח את שני בני רצפה פילגש שאול ואת חמשת בני מיכל בת שאול**.** ומציעים פסוק שממנו מקשים על האמור לפני כן: "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ**"** (שמואל ב ו,כג) – כעונש על דברי הבוז שאמרה לדוד**, ותמר** ('ואת אמר') אכן?! – ואתה (הכתוב) אומר כך (שלמיכל היו חמישה בנים)?! ומתרצים את הקושיה: אמור מעתה (מכאן תוכל להסיק, לְמַד מזה): בני מירב היו וגידלתם מיכל ונקראו על שמה – הכתוב מדבר לא בבני מיכל אלא בבני מירב אחותה שנישאה לעדריאל (שמואל א יח,יט), וקראם הכתוב על שם מיכל כי גידלה אותם (בכמה מקומות מדגישים חז"ל, שהמגדל חשוב יותר מהמוליד).

בתוספתא סוטה יא,כ שנו: כתוב אחד אומר: "ואת חמשת בני מיכל", וכתוב אחד אומר: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה". כיצד יתקיימו שני פסוקים הללו? אמור מעתה: בניה של מירב היו, ילדה מירב, וגידלה אותם מיכל, ונקראו על שמה.

"וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים, וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי י'י, וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד" (שמואל ב כא,ט) – הגבעונים תלו את צאצאי שאול לפני מזבח ה', ולאחר שהומתו נפלו הגוויות של השבעה יחד**. "שבעתים" כתיב חסר חד** (במקבילה: 'חסר יו'ד'. ונראה שצריך לומר: '"שבעתים" כתיב יתר יו"ד', או שצריך לומר: '"שְׁבַעְתָּם" חסר יו"ד') – בספרי המקרא שלנו כתובה יו"ד יתירה בין התי"ו ובין המי"ם במילה "שבעתים", והשמיטו את היו"ד הזאת מהקרי**. זה מפיבושת** – בן יהונתן בן שאול, שלא היה בין השבעה שהומתו וניצל, והיו"ד היתירה רומזת לכך**, שנתפלל עליו דוד וקלטו המזבח** (מילים אלו אין מקומן כאן, וצריך לומר כמו במקבילה ובקטע גניזה במקבילה: 'ונתן דוד עיניו בו להצילו מידם, שהיה אדם גדול בתורה'). אמר להן (במקבילה: 'אמר דוד') – לגבעונים**: הריני מעבירן** – את צאצאי שאול, לפני המזבח, כל (במקבילה נוסף 'מי') שהמזבח קולטו (מקבל אותו) הרי הוא שלו (במקבילה: 'שלי') – שהמזבח מציל ממיתה (וכל מי שאין המזבח קולטו, יינתן ביד הגבעונים ויומת). מפני מפיבושת שהיה גדול בתורה (מילים אלו אין מקומן כאן), והעבירו לפני המזבח וקלטו (צריך לומר כמו במקבילה: 'והעבירן לפני המזבח ונתפלל עליו (דוד על מפיבושת) וקלטו (המזבח)'). אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): (במקבילה: 'הדא הוא דכתיב:') "אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי" (תהילים נז,ג) – אני קורא לאלוהים העליון, הגומר (המשלים, המקיים) את רצוני ובקשתי, שיעזור לי**,** ויש לדרוש את המילים שאמר דוד "לָאֵל גֹּמֵר עָלָי": שהסכים הקב"ה עם דוד – שיינצל מפיבושת ולא ייהרג, ולכן קלטו המזבח, שנאמר: "וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל" (שמואל ב כא,ז) (הכתוב הזה בתהילים נדרש בכמה מקומות לא רק כלפי דוד, אלא גם כלפי אחרים, שהקב"ה הסכים עימהם).

רצפה בת איה "וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים, בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" (שמואל ב כא,ט) – צאצאי שאול הומתו בימי הקציר הראשונים, שהם ימי התחלת קציר השעורים, בחודש ניסן**; "וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר"** (שמואל ב כא,י) – רצפה פילגש שאול המלך פרשה שק על הסלע, ששם נתלו צאצאי שאול ושם נשארו גוויותיהם (כדי שלא ינוחו עליהן עופות וחיות). מהו – מה פירוש "אֶל הַצּוּר"? - אמר רבי (בקטע גניזה במקבילה: 'רב') הושעיה: שהיתה אומרת: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" (דברים לב,ד) – כל מעשי ה' מושלמים ("הצור" - כינוי לה' החזק ומגן כצור). באמירתה זאת הצדיקה רצפה עליה את הדין (הודתה בצדקת המשפט של ה') של המתת בניה, שכן לא דינו של דוד הוא, אלא דינו של ה'.

קידוש השם גדול מחילול השם רבי בא בר זמינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי (צריך לומר כמו בקטע גניזה במקבילה: 'רב') הושעיה (אמורא בדור השלישי): גדול הוא קידוש השם מחילול השם – במקרה שיש בו הן חילול השם הן קידוש השם, יש להעדיף את קידוש השם**. בקידוש** (צריך לומר כמו במקבילה: 'בחילול') השם כתוב: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ**"** (דברים כא,כג) – אין מחויב מיתה תלוי אלא עד הלילה, כדי למנוע חילול ה', ובחילול (צריך לומר כמו במקבילה ובקטע גניזה במקבילה: 'ובקידוש') השם כתוב: ויהיו תלויים (במקבילה אין שתי מילים אלו שאינן בכתוב) "מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שמואל ב כא,י) – צאצאי שאול היו תלויים מהתחלת קציר השעורים, בחודש ניסן, עד לירידת הגשם הראשון, בחודש מרחשוון, - מלמד – דבר (כתוב) זה מורה, שהיו תלויין מששה עשר בניסן – שהוא היום שהיו מקריבים את העומר של ראשית קציר השעורים, עד שבעה עשר במרחשון – שהוא תחילת זמן ירידת גשמים**, והיו עוברין ושבין** – מאומות העולם, אומרים: מה חטאו – צאצאי שאול המומתים, שנשתנה (במקבילה: 'שנשתנית') עליהן מידת הדין? – שכתוב בתורה: "לא תלין נבלתו", ואלו תלויים שבעה חודשים; כתוב בתורה שאין דנים שניים ביום אחד, ואלו "שבעתם יחד"; כתוב בתורה: "לא יומתו אבות על בנים", ואלו מתים בעוון אבותם (במדבר רבה ח,ד). והיו אומרים להן: על שפשטו ידיהן (פגעו לרעה) בגירים ארורים – בגבעונים שהתגיירו (ראה יהושע ט,כג, שאמר יהושע לגבעונים: "ארורים אתם" - אנחנו מקללים אתכם על שרימיתם אותנו. - ואולי צריך לומר כמו שהגיה מגיה במסירה שלפנינו במקבילה: 'בגירים גרורים' - גרים שלא נתקבלו בקהל ישראל, וכן הוא בבבלי). (במקבילה נוסף 'אמרו – העוברים והשבים**:') והרי הדברים קול וחומר:** (במקבילה אין מילים אלו) ומה אֵילּוּ – הגבעונים, שלא נתגיירו לשום (לשם) שמים – אלא לטובתם ולתועלתם הפרטית, מתוך פחד, כיוון שידעו שבני ישראל עומדים להשמיד את כל יושבי הארץ, - תבע הקב"ה דמן – העניש את ההורגים אותם**, המתגיירין לשום שמים** – לקידוש שם ה', - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שהקב"ה תובע דמם! - כך אמרו העוברים והשבים מאומות העולם, ואמרו עוד (כמו שהוא במקבילה): "אין אלוה כאלוהיכם ואין אומה כאומתכם, ואין לנו להידבק אלא בכם". - במקרה של צאצאי שאול שהיו תלויים במשך שבעה חודשים היו הן חילול השם (בהלנת התלויים) הן קידוש השם (בדבריהם של העוברים והשבים מאומות העולם על הקב"ה), וכיוון שהעדיפו את קידוש השם, הרי שגדול קידוש השם מחילול השם.

הרבה גרים נתגיירו באותו היום (במקבילה: 'באותה שעה') – מאומות העולם, בשל קידוש השם שהיה בעונשם של צאצאי שאול**, שנאמר** – בהכנות לבניין המקדש**: "וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כָּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים** אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַסְּפָר אֲשֶׁר סְפָרָם דָּוִיד אָבִיו, וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת מְנַצְּחִים לְהַעֲבִיד אֶת הָעָם**"** (דברי הימים ב ב,טז-יז) – שלמה ספר את הגרים בהמשך לספירה שספר אותם דוד, ומינה את הגרים סבלים וחוצבים לבניין המקדש (לפי במדבר רבה ח,ד, מאה וחמישים אלף הסבלים והחוצבים היו גרים, ואילו שלושת אלפים ושש מאות המנצחים היו מישראל).

עד כאן המקבילה בירושלמי קידושין.

הסוגיה המקבילה הובאה, ככל הנראה, מחמת הדמיון בין סופה ('בחילול השם כתוב: "לא תלין נבלתו", ובקידוש השם כתוב: "מתחילת קציר עד נתך מים עליהם" - מלמד שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון') לבין מה שנאמר לפניה ('במגדף כתוב: "לא תלין נבלתו על העץ", ובמחלל כתוב: "ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו על הצור מתחילת קציר עד נתך מים עליהם" - מלמד שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון') ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 244, הערה 37).

בבבלי יבמות עח,ב-עט,א אמרו: נתינים - דוד גזר עליהם (שיהיו פסולים לבוא בקהל), שנאמר: "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא,ב). מאי טעמא גזר עלייהו? דכתיב: "ויהי רעב בימי דוד שלוש שנים שנה אחר שנה" (שמואל ב כא,א). שנה ראשונה (שלא ירדו גשמים) אמר להם (דוד לעם ישראל): שמא עובדי עבודה זרה יש בכם (וחטא זה הוא שגורם עצירת גשמים)? דכתיב: "ועבדתם אלוהים אחרים... ועצר את השמים ולא יהיה מטר" (דברים יא,טז-יז). בדקו ולא מצאו (עובדי עבודה זרה). שנה שנייה אמר להם: שמא עוברי עבירה (זנות) יש בכם? דכתיב: "ויימנעו רביבים ומלקוש לא היה, ומצח אישה זונה היה לך" (ירמיהו ג,ג). בדקו ולא מצאו. שנה שלישית אמר להם: שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואינם נותנים? דכתיב: "נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר" (משלי כה,יד). בדקו ולא מצאו. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. מיד: "ויבקש דוד את פני ה"' (שמואל ב כא,א). - מאי היא? - אמר ריש לקיש: ששאל באורים ותומים. - מאי משמע? - אמר רבי אלעזר: אתיא (הדבר למד בגזירה שווה) "פני" "פני", כתיב הכא: "ויבקש דוד את פני ה'", וכתיב התם: "ולפני אלעזר הכוהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה'" (במדבר כז,כא). "ויאמר ה': אל שאול ואל בית הדמים, על אשר המית את הגבעונים" (שמואל ב כא,א). "אל שאול" - שלא נספד כהלכה, "ואל בית הדמים - על אשר המית את הגבעונים". - וכי היכן מצינו בשאול שהמית את הגבעונים? מתוך שהרג נוב עיר הכוהנים, שהיו מספקים להם (הכוהנים לגבעונים) מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגם. קא תבע "אל שאול" שלא נספד כהלכה, וקא תבע "על אשר המית את הגבעונים"?! - אין, והא אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "בקשו את ה' כל ענווי ארץ אשר משפטו פעלו" (צפניה ב,ג)? באשר משפטו שם פועלו. אמר דוד: שאול נפקו להו תריסר ירחי שתא ולאו דרכיה למספדיה (לאחר זמן כה רב), נתינים ניקרינהו וניפייסינהו. מיד: "ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם:... מה אעשה לכם, ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'? ויאמרו לו הגבעונים: "אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו" וגו', "יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה'" וגו' (שמואל ב כא,ב-ו). - אמר: שלושה סימנים יש באומה זו (בישראל): הרחמנים, והביישנים, וגומלי חסדים. רחמנים, דכתיב: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" (דברים יג,יח); ביישנים, דכתיב: "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ,יז); גומלי חסדים, דכתיב: "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח,יט). כל שיש בו שלושה סימנים הללו ראוי להידבק באומה זו (ומי שאין בו סימנים אלה אינו ראוי להידבק בישראל. וכיוון שראה דוד את אכזריותם של הגבעונים, גזר עליהם שלעולם לא יידבקו בישראל). "וייקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפיבושת, ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי" (שמואל ב כא,ח). - מאי שנא הני (שלקח אותם ולא מצאצאי שאול האחרים)? - אמר רב הונא: העבירום (את צאצאי שאול) לפני ארון (הברית), כל שארון קולטו (שנדבק לשם ולא יכל לזוז) - למיתה, וכל שאין ארון קולטו - לחיים. - מתיב רב חנא בר קטינא: "ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול" (שמואל ב כא,ז)! (ואם בארון היה הדבר תלוי, מה מקום לחמלת המלך?) - שלא העבירו (לפני הארון). - וכי משוא פנים יש בדבר? (ומדוע לא העבירו?) - אלא שהעבירו וקלטו (הארון), וביקש (דוד) עליו רחמים ופלטו. - ואכתי משוא פנים יש בדבר! - אלא שביקש רחמים שלא יקלטנו הארון. - והא כתיב: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות"! (ומדוע הומתו צאצאי שאול בחטאו של שאול?) - אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה (הכתוב "לא יומתו") ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא (על ידי אי המתת צאצאי שאול). "ותיקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחילת קציר עד ניתך מים עליהם מן השמים, ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם וחית השדה לילה" (שמואל ב כא,י). - והא כתיב: "לא תלין נבלתו על העץ" (דברים כא,כג)! - אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה (הכתוב "לא תלין") ויתקדש שם שמים בפרהסיא (על ידי תלייתם במשך זמן רב). היו עוברים ושבים (מן הגויים) אומרים: מה טיבם של אלו (התלויים כל אותו זמן)? (אמרו להם:) הללו בני מלכים הם. (אמרו העוברים והשבים:) ומה עשו? (אמרו להם:) פשטו ידיהם בגרים גרורים (גרים שנגררו אחר עם ישראל רק מתוך חשבון). אמרו (העוברים והשבים): אין לך אומה שראויה להידבק בה כזו. ומה בני מלכים (הפוגעים בגרים) כך (עושים להם), בני הדיוטות על אחת כמה וכמה! ומה גרים גרורים כך (נוהגים בהם), ישראל על אחת כמה וכמה! מיד ניתוספו על ישראל מאה וחמישים אלף גרים, שנאמר: "ויספור שלמה כל האנשים הגירים אשר בארץ ישראל... ויימצאו מאה וחמישים אלף", "ויעש מהם שבעים אלף סבל ושמונים אלף חוצב בהר" (דברי הימים ב,טז-יז). ונתינים דוד גזר עליהם? משה גזר עליהם, דכתיב: "מחוטב עציך עד שואב מימיך"! (הרי שגם בימי משה היה מעמד מיוחד של חוטבי עצים ושואבי מים מן הגרים שנוספו בימיו והיו נפרדים מכל ישראל!) - משה גזר לההוא דרא, דוד גזר לכולי דרי. - ואכתי יהושע גזר עלייהו, דכתיב: "וייתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה'" (יהושע ט,כז)! - יהושע גזר בזמן שבית המקדש קיים ("למזבח ה'"), דוד גזר בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בית המקדש קיים.

במדרש שמואל כח,ה-ז נאמר: "ויהי רעב בימי דוד שלוש שנים שנה אחרי שנה, ויבקש דוד את פני ה'" וגו' (שמואל ב כא,א) - אמר דוד: צאו וראו שמא יש בכם בני אדם שהם עובדים עבודה זרה, שאין השמים נעצרים מלהוריד טל ומטר אלא בעוון בני אדם שהם עובדים עבודה זרה, הדא היא דכתיב: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם" וגו', "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים" וגו' (דברים יא,טז-יז). יצאו וביקשו ולא מצאו. אמר: שמא גילוי עריות ביניכם, דכתיב: "ויימנעו רביבים ומלקוש לא היה, ומצח אישה זונה היה לך" וגו' (ירמיהו ג,ג). יצאו וביקשו ולא מצאו. אמר להם: שמא שפיכות דמים ביניכם, דכתיב: "ולא תחניפו את הארץ" וגו' (במדבר לה,לג). יצאו וביקשו ולא מצאו. אמר להם: שמא נודרים ולא משלמים נדרים, דכתיב: "נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר" (משלי כה,יד). יצאו וביקשו ולא מצאו. אמר להם: שמא אין מעשרים מעשרותיהם כתקנם, דכתיב: "הביאו את כל המעשר" וגו' (מלאכי ג,י). יצאו וביקשו ולא מצאו. אמר דוד: מכאן ואילך אין הדבר תלוי אלא בי. אמר לו הקב"ה: מוצל אתה, אינו אלא "אל שאול" (שמואל ב כא,א) - שלא עשיתם חסד עימו, "ואל בית הדמים - על אשר המית את הגבעונים" (שם). באותה שעה אמר דוד: וכי בשביל הגרים הללו עשה הקב"ה לעמו כך?! אמר לו הקב"ה: אם אתה מרחק את הרחוקים, סופך לרחק את הקרובים. צא ולמד מיהושע רבך, שבשעה שאמרו הגבעונים: "עלה אלינו מהרה והושיעה לנו ועוזרנו" וגו' (יהושע י,ו), באותה שעה אמר יהושע: וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הציבור. אמר לו הקב"ה: אם אתה מרחק את הרחוקים, סופך לרחק את הקרובים. צא ולמד מהיכן היא מטעתך, הדא היא דכתיב: "ויולד ליוסף בארץ מצרים אשר ילדה לו אסנת בת פוטיפרע" וגו' (בראשית מו,כ), וכתיב: "למטה אפרים הושע בן נון" (במדבר יג,ח). מיד: "ויאמר דוד אל הגבעונים: מה אעשה" וגו', "יותן לנו שבעה אנשים מבניו" וגו' (שמואל ב כא,ג; ו), "וייקח המלך את שני בני רצפה בת איה" וגו', "וייתנם ביד הגבעונים ויוקיעום" וגו' (שמואל ב כא,ח-ט) - מלמד שהיו תלויים שבעה חודשים, ממוצאי יום טוב הראשון של פסח / מראש חודש ניסן עד יום טוב האחרון של חג. "ותיקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור" (שמואל ב כא,י) - מהו "אל הצור"? - אמר רב הושעיה: שהיתה אומרת עליהם: "הצור תמים פעלו" וגו' (דברים לב,ד). [רבי אבא בר זמינא] בשם רבי הושעיה: גדול הוא קידוש השם מחילול השם. בחילול השם כתיב: "לא תלין נבלתו על העץ" (דברים כא,כג), ובקידוש השם [כתיב]: "מתחילת קציר עד ניתך מים עליהם מן השמים" (שמואל ב כא,י) - משישה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשוון. והיו אומות העולם רואים אותם ואומרים: תורתם של אלו פלסתר היא. כתוב בתורתם: "לא תלין נבלתו על העץ" (דברים כא,כג), ואלו תלויים שבעה חודשים; כתוב בתורה: אין דנים שניים ביום אחד, ואלו "שבעתם יחד" (שמואל ב כא,ט); כתוב בתורה: "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות", ואלו מתים בעוון אבותם. אמרו להם ישראל: אבותיהם של אלו המיתו את אלו. אמרו להם: וכי מה טיבם? אמרו להם: אלו הגרים שנתגיירו בימי יהושע. אמרו להם: וכי בשביל הגרים הגרורים הארורים הללו עשה הקב"ה כך? אמרו: אין אלוה כאלוהיכם, ואין אומה כאומתכם, ואין לנו לידבק אלא באומה זו שאלוהיהם גדול מכל האלוהים, הדא היא דכתיב: "כי גדול ה' מכל האלוהים" (שמות יח,יא). מיד נתגיירו מאומות העולם מאה וחמישים אלף, הדא היא דכתיב: "ויספור שלמה כל האנשים הגירים אשר בארץ ישראל אחרי הספר אשר ספרם דויד אביו, ויימצאו מאה וחמישים אלף", "ויעש מהם שבעים אלף סבל ושמונים אלף חוצב בהר" (דברי הימים ב,טז-יז). - וכל כך למה? להודיע שבחו של מי שאמר והיה העולם, שהוא מקרב את הרחוקים ושמח לרחוקים כקרובים ומקדים שלום לרחוק יותר מן הקרוב, הדא היא דכתיב: "בורא ניב שפתיים, שלום שלום לרחוק ולקרוב" וגו' (ישעיהו נז,יט). ירושלמי (העתקת הירושלמי בדפוס הראשון (קושטא) של מדרש שמואל): שלח דוד וקראם. אמר להם: מה לכם ולבית שאול? אמרון: על שהמית מהם שבעה אנשים, שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וחזן וסופר ושמש. "יותן לנו שבעה אנשים מבניו" וגו' (שמואל ב כא,ו). אמר להון: ומה הנייה אית לכון ואינון מתקטלין? (מה הנאה יש לכם מכך שהם נהרגים?) סבו לכון זהב וכסף. והן אמרין: "אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו" (שמואל ב כא,ד). פלגון ונסבון חד חד (הפרידם ולקחם אחד אחד), אמר: דילמא בהתין (מתביישים)... באותה שעה אמר דוד: שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל: רחמנים, בויישנים וגומלי חסדים. רחמנים - כתיב: "ונתן לך רחמים" (דברים יג,יח). בויישנים - "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ,יז), והסימן לביישן שאינו חוטא, וכל שאין לו בושת פנים דבר בריא שלא עמדו אבותיו על הר סיני. וגומלי חסדים - "ושמר ה' אלוהיך לך את הברית ואת החסד" וגו' (דברים ז,יב). ואלו אין בהם אחד מכל אלו. עמד וריחקם - "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא,ב). אף עזרא ריחקם - "והנתינים יושבים בעופל" (נחמיה יא,כא). אף לעתיד לבוא הקב"ה מרחקם - "והעובד העיר, יעבדוהו" וגו' (יחזקאל מח,יט). • • •

משנה אמר רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי): בזמן שאדם מצטער, מה הלשון אומרת? – מהי הלשון השגורה בפיו של אדם בשעת צערו? (הלשון בכתבי היד של משנת הבבלי והירושלמי ודפוסיהם: 'שכינה מה הלשון אומרת?'. ברם גרסתה המקורית של המשנה לא כללה תיבת 'שכינה', ואין היא מצויה בכתבי היד של המשנה ובקטעי גניזה של המשנה) קלעיני מראשי, קלעיני מזרועי – זה ביטוי הצער של האדם (בתיבה 'קלעיני' היו חילופי נוסח כבר בתקופת האמוראים, כמבואר בירושלמי. הגרסה 'קלעיני' מצויה בכתבי היד של המשנה ובקטעי משנה בגניזה, אך קשה לפרנס את הצורה הזו). אם כך אמר הכתוב: מצטער אני על דמן של הרשעים – אם, כמו שאומר הכתוב "קללת אלוהים תלוי", הקב"ה מצטער על רשעים חייבי סקילה ("קללת" מתפרש בידי רבי מאיר כלשון צער), קל וחומר על דמן של הצדיקים שנשפך – כדרך שהאדם המתייסר אומר 'קלני מראשי, קלני מזרועי', כך הקב"ה כואב את כאבו של הנצלב; ואם בכתוב מדובר בתליית רשעים חייבי מיתה, הרי מכאן קול וחומר כמה גדול כאבו של הקב"ה על דמם של הצדיקים שנשפך בצליבה הרומאית (רבי מאיר דורש את הכתוב "קללת אלוהים תלוי", שאלוהים מצטער אפילו על דמם של הרשעים. - סיום המדרש 'קל וחומר על דמן של הצדיקים שנשפך' הוא תכלית הדרשה ומגמתה. מדרש זה נראה שכוּון כלפי הצליבה הרומאית, שבימי רבי מאיר, בעקבות המרד, הומתו בה צדיקים הרבה ("לתולדות מדרש הכתוב 'קללת אלהים תלוי'", "תרביץ" סט, עמוד 535). - דרשת רבי מאיר סודרה כאן דרך אגב).

תלמוד צער התלוי במשנה שנינו: "אמר רבי מאיר: בזמן שאדם מצטער, מה הלשון אומרת? קלעיני מראשי, קלעיני מזרועי**".** מציעים גרסאות שונות במשנה: אנן תנינן: – אנחנו שָׁנינו (במשנתנו): קליני – קליני מראשי, קליני מזרועי**. אית תניי תני:** – יש תנא [ש]שונה (בברייתא עלומת שֵׁם המקבילה למשנתנו): קל אני – קל אני מראשי, קל אני מזרועי**.** ומציעים הסבר מילוני לגרסאות השונות: מאן דמר: – מי שאומר: קליני - לית הוא אלא קליל – אין הוא אלא קל ("קלִיני" בלמ"ד חרוקה משמעו: קליל אני, ולמ"ד שנייה נבלעה. ופירוש המשנה הוא, שראשי חלש או זרועי חלשה). מה ('מה' משמשת לעיתים במקום 'מאן' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד רמו)) דמר: – [ו]מי שאומר: קל אני - לית הוא אלא נטיל – אין הוא אלא כבד ("קלַני" בלמ"ד פתוחה או "קל אני" משמעו: כבד אני, לפי שהוא מתפרש ככינוי המכוון להֶפכו. ופירוש המשנה הוא, שראשי כבד או זרועי כבדה. - לפי שני הפירושים יש כאן ביטוי לצער ולחולשה הנגרמים מן הראש והזרוע ("לתולדות מדרש הכתוב 'קללת אלהים תלוי'", "תרביץ" סט, עמוד 533 והערה 132).

נראה שהמילה "קלני" מקורה בארמית סורית ומשמעה: עכור (מבולבל, נבוך, שרוי בצער). ופירוש המשנה הוא מעין שני הפירושים בירושלמי, אלא שבירושלמי גזרו את המילה "קלני" על פי העברית. "קלני" הוא דרש של המילה "קללת", והכתוב "קללת אלוהים תלוי" מתפרש לפי דרשה זו שהתלוי חש קללה גדולה (עכירות גדולה, צער גדול). "אלוהים" במשמע 'גדול' יש בכמה מקומות במקרא. כסגנון הפירוש השני בירושלמי 'ראשי כבד וזרועי כבדה' יש בבבלי נידה ט,א ו-סג,ב: "אישה שראשה כבד עליה ואבריה כבדים עליה". נראה שנקטו כאן 'ראשי' ו'זרועי', משום שלפי המשנה בהלכה ד הנתלה נקשר למוט בידיו, ולפי רבי יוסי שם הנתלה ראשו למטה.

בבבלי סנהדרין מו,ב אמרו: "אמר רבי מאיר" כו'. - מאי משמע? - אמר אביי: כמאן דאמר: קל לית (קל איני, אין אני קל, כלומר, כבד עליי ראשי). - אמר ליה רבא: האי כבד עליי ראשי מיבעי ליה! - אלא אמר רבא: כמאן דאמר: קליל לי עלמא.

פירושו של אביי מקביל לפירוש השני בירושלמי, ופירושו של רבא זהה לפירוש הראשון בירושלמי. • • • הלנת המת במשנה שנינו: "ולא זו בלבד, אלא כל המלין את מתו - עובר עליו בלא תעשה".

מציינים: מתניתא דלא – המשנה [היא] שלא כרבי מאיר – המשנה אינה כשיטתו של רבי מאיר**, דאמר:** – שאומר: אף (נראה שאין לגרוס מילה זו, וכן הגיה ב"קורבן העדה". אף ב"מבואות לספרות התנאים" עמוד 155 הקיף מילה זו בסוגריים) המגדף – המקלל את שם ה' (אפשר שהלשון 'אף המגדף' הוא אשגרה מהמשנה כריתות א,ב), עובר עליו בלא תעשה – אם לן תלוי על העץ כל הלילה עוברים עליו בלא תעשה, כמו ששנינו במשנה הלכה ד: "ואם לן - עוברין בלא תעשה, שנאמר: "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי". כלומר: מפני מה זה תלוי? מפני שקילל את השם, ונמצא שם שמים מתחלל". אבל כל המלין את מתו - אינו עובר עליו בלא תעשה, שלא כדברי סתם המשנה (במקום אחד (כאן) מצאנו את הסגנון 'מתניתא דלא כרבי פלוני, דאמר:', ואחר כך מובאת שיטתו של רבי פלוני, בלי מקור ספרותי לכך. ואומנם אין מקור שכזה מצוי בידינו ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 467, הערה 638)). • • •

(המשך דברי המשנה בסוף הלכה ד:) ולא זו בלבד – לא על הלנת התלוי בלבד עובר עליו בלא תעשה**, אלא כל המלין את מתו** – מי שחייב לטפל בקבורתו, אם הוא מלין אותו בלא קבורה, - עובר עליו בלא תעשה. הלינו לכבודו – של המת**,** כגון להביא לו ארון ותכריכין - אינו עובר עליו – ומותר לכתחילה להלינו לכבודו**.** ולא היו קוברין אותן – את המומתים על ידי בית דין, בקברות אבותיהן, אלא שני קברות היו מותקנין לבית דין – בשביל המומתים על ידיהם**, אחד לנסקלין ולנשרפין** – שנתחייבו מיתות חמורות, ואחד לנהרגין – בסיף, ולנחנקין – שנתחייבו מיתות קלות**.**

קלעיני מראשי, קלעיני מזרועי בערבית קל"ע עניינו תלישה, עקירה, קריעה. יש לעיין באפשרות ש'קלעיני' יתפרש כאן: קרעני ועקרני מראשי ומזרועי, המסיבים כאב ("לתולדות מדרש הכתוב 'קללת אלהים תלוי'", "תרביץ" סט, עמוד 534, הערה 137).

שבירת ראש וידיים של צלם (פסל בצורת אדם) היא דרך של ביטול עבודה זרה (השווה למסופר בשמואל א ה,ד על פסל דגון). בעולם הרומי היתה רווחת פגיעה בדרך דומה בפסל בדמות קיסר שנוא לאחר מותו כדי לבטל את זכרו. הפגיעה הסמלית בפסל נתפסה כהשמדה של הייצוג שלו, והסופרים הרומים אף מייחסים כאב, דם והרג לדמויות המיוצגות בצלמים. נראה כי הלשון 'קלעיני מראשי, קלעיני מזרועי', שמתפרשת כעקירת הראש והזרוע של האדם המומת, מסמלת את ביטול צלמו של האדם לאחר מותו. • • •

תלמוד ("ולא זו בלבד" כול'.) ליקוט עצמות במשנה שנינו: "נתאכל הבשר - היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקום".

כאן התחלת מקבילות בירושלמי פסחים ח,ח ומועד קטן א,ה. שני שלבים נהגו בקבורה בתקופת המשנה והתלמוד: קבורה ראשונה - הנחת גופת המת בשלמותה לאחר המוות בארון, בין של אבן ובין של עץ, או ללא ארון, בתוך כוך שבמערה; וקבורה שנייה - ליקוט עצמות המת לאחר שנעכל הבשר, והנחתן בגלוסקמא, על פי רוב של אבן, אך לעיתים גם של חרס, בתוך כוך לקבורה הסופית. פעמים הרבה לא ערכו את הקבורה הראשונה באותו מקום שערכו את הקבורה הסופית, והעבירו את העצמות ממקום למקום, כי בני המשפחה נדדו למקום אחר. המנהג של קבורה וליקוט עצמות (קבורה כפולה) פשט במאתיים השנים האחרונות לימי הבית השני. בצד המנהג הנפוץ הזה, נהגו גם בקבורה אחת, מנהג שהלך ופשט בימים שלאחר החורבן והשכיח את המנהג של קבורה כפולה.

מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: המעביר ארון – שנתונות בו עצמות מת, ממקום למקום – ממקום קבורה אחד למקום קבורה אחר, - אין בו משום ליקוט עצמות – ואינו נוהג אבילות באותו היום**.** ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הדא דתמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שהמעביר ארון ממקום למקום - אין בו משום ליקוט עצמות), - בארון שייש (במקבילות: 'בארון של אבן') – הדין חל במקרה של ארון של אבן, משום שהקבור בארון של אבן נחשב כקבור בקרקע אפילו כשהוא מעביר את הארון, ולכן אין העברת הארון ממקום למקום נחשבת כקבורה חוזרת, ואין היא כליקוט עצמות**, אבל בארון עץ - יש** בו משום ליקוט עצמות – ונוהג אבילות באותו היום, משום שהקבור בארון של עץ אינו נחשב כקבור בקרקע כשהוא מעביר את הארון, ולכן העברת הארון ממקום למקום נחשבת כקבורה חוזרת, והיא כליקוט עצמות**.** אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ואפילו בארון עץ - אין בו משום ליקוט עצמות – ואינו נוהג אבילות באותו היום, שהעברת ארון ממקום למקום אינה נחשבת כקבורה חוזרת, ואין היא כליקוט עצמות (רבי יוסי חלוק על רבי אחא). אי זהו ליקוט עצמות? – באיזה אופן המעביר את עצמות המת ממקום קבורה אחד למקום קבורה אחר יש בו משום ליקוט עצמות ונוהג אבילות באותו היום (לדעת רבי יוסי)? [- המעבירן באפיקריסין (בגד תחתון שלובשים על הגוף, שצורתו מרובעת כצורת סדין) ממקום למקום – המעביר את עצמות המת ממקום למקום כשהן נתונות בתוך בגד, שהעברה זו נחשבת כקבורה חוזרת, והיא כליקוט עצמות, ונוהג אבילות באותו היום**.** רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): ליקוט עצמות כשמוען – ליקוט עצמות כמשמען (הכוונה הפשוטה שבמילים כפי שאנו שומעים אותן), ורק המלקט את העצמות לצורך קבורה חוזרת - נוהג אבילות באותו היום, אבל המעביר אותן ממקום למקום כשהן נתונות בתוך ארון או בתוך בגד - אינו נוהג אבילות באותו היום (רבי חגיי בשם רבי זעורה חלוק על רבי אחא ורבי יוסי). ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: ותני כֵן: – ושונה [התנא] כך (כדברי רבי חגיי בשם רבי זעורה): ליקוט עצמות - המלקט עצם עצם משיתאכל הבשר – ליקוט עצמות הוא המלקט עצם אחר עצם של המת אחרי שנתאכל (נשחת, כלה) הבשר, כדי לקבור אותן קבורה קבועה. הרי שליקוט עצמות כמשמעו**.]** (המוסגר הושלם על פי המקבילות)

[ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אין שמועה לליקוט עצמות – מי ששמע שמועה (ידיעה) שליקטו לו עצמות אביו ואימו, אין דינו של אותו היום ששמע כיום שמועה (יום ששמע שמת לו מת, שהוא חייב להתאבל עליו) ואינו נוהג אבילות באותו היום.] (המוסגר הושלם על פי המקבילות)

ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי חגיי: והוא ששמע למחר – רק אם שמע את השמועה ביום שאחרי היום שליקטו עצמות אביו ואימו (או לאחר זמן), אינו נוהג אבילות באותו היום ששמע**, אבל** אם שמע בו ביום – אם שמע את השמועה באותו היום שליקטו עצמות אביו ואימו, - יש שמועה לליקוט עצמות – ונוהג אבילות באותו היום ששמע עד הערב**.**

[ושואלים: ויש שיעור לליקוט עצמות? – האם יש מידה לעצמות שמלקט כדי שיהיה נוהג אבילות כשמלקט את העצמות?] (המוסגר הושלם על פי המקבילות) ומשיבים בהצעת ברייתא: תני (במקבילות: 'תנא') – שנה נִיקוֹמָכֵי (חכם זה בשם יווני נזכר רק כאן ובמקבילות) קומי – לפני רבי זעירא: אין שיעור לליקוט עצמות – ואפילו מלקט עצמות כל שהן נוהג אבילות**.**

ומספרים (מעשה המוסב על מחלוקת רבי אחא ורבי יוסי לעיל): (במקבילות נוסף 'כהדא:' - כמו זאת (כמעשה הזה):) רבי מני (רבי מנא השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) הורי – הורה (פסק הלכה) לרבי לא (במקבילות: 'לרבי הלל') דכפרא (פרבר של טבריה) – שהיה כוהן ורצה להעביר ארון של עץ של מת הקרוב לו ממקום למקום, לקרוע ולהתאבל כרבי אחא – בעניין החובה לקרוע את הבגדים ולהתאבל על המת יש להחמיר כרבי אחא, שהמעביר ארון של עץ ממקום למקום יש בו משום ליקוט עצמות, וחייב לקרוע ולהתאבל באותו היום, כדין המלקט עצמות, ולא ליטמות (במקבילות: 'ושלא להיטמאות') כרבי יוסי – בעניין האיסור לכוהן להיטמא למת, מלבד למתים הקרובים לו כשמתעסק בהם לקבור אותם, יש להחמיר כרבי יוסי, שהמעביר ארון של עץ ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות, ואסור לכוהן להעביר ארון של עץ של מת הקרוב לו ולהיטמא לו, שלא כדין המלקט עצמות, שמותר לכוהן ללקט עצמות של מת הקרוב לו ולהיטמא לו**.**

(תני: ליקוטי עצמות כשמוען. אי זהו ליקוט עצמות? המלקט עצם עצם משיתאכל הבשר.) (אין לגרוס קטע זה)

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: ליקוט עצמות אין אומרים עליהן קינים ונהי – כשמלקטים עצמות מת אין אומרים בשעת הקבורה קינים (קינות - שירים המחוברים לכבוד המת ועוסקים בשבחי המת ובגודל האבדון) ונהי (הספד על המת, שמודגשים בו שבחיו והישגיו בימי חייו. דברי ההספד כללו בכי ונהי וקריאות של צער), ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים – כמבואר להלן**. אֵילוּ הן ברכת אבילים?** מה שהן אומרים בבית הכנסת – ברכה הנאמרת לאחר הקבורה, בסעודות בבית האבל, ואף בבית הכנסת, במעמד של עשרה**. אֵילוּ הן תנחומי אבילים?** מה שהן אומרים בשורה – ברכה הנאמרת לאחר הקבורה, כשעומדים בשורה ומנחמים את האבלים העוברים לפני השורה**.**

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אבל אומרים עליהן דברים – כשמלקטים עצמות מת אומרים דברים לאחר הקבורה, כמבואר להלן**.** ושואלים: מה הן – מה פירושם, (במקבילות: 'מהו') דברים? ומשיבים: רבנין דקיסרין אמרין: – חכמי קיסריה (עיר על חוף ים התיכון) אומרים: קילוסין – דברי שיר שנאמרו לאחר הקבורה בעת התנחומים (קילוס היא מילה שמקורה ביוונית).

מן ההקשר של הברייתא בירושלמי נראה כי ה"דברים" נאמרים לאחר הטקס של ליקוט עצמות. נראה כי "דברים" / "קילוסים" אלה אינם הקילוסים בשבחי המת שנאמרים בשעת הקבורה לפני מיטתו של המת, אלא הם דברי שיר בעניין המוות וצידוק הדין שנאמרו בסיום הקבורה, שכלל גם את ברכת האבלים, תנחומי האבלים ודרשות האפטרה (דרשות שאחריהן פוטרים את הרבים שיילכו לבתיהם) ("'והחי יתן אל לבו': על מנהגי הספד ותנחומים בבבל ובארץ ישראל בתקופת התלמוד", "מחקרים בתלמוד ובמדרש - ספר זיכרון לתרצה ליפשיץ", עמודים 401-403).

עד כאן המקבילות בירושלמי פסחים ומועד קטן.

משנה נתאכל (נשחת, כלה) הבשר – בשרו של המומת על ידי בית דין, שנקבר בקבר שהיה מותקן לבית דין, - היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקום – בקברות אבותיו**.** והקרובין – של המומת, באין – מיד לאחר שהומת, ושואלין את שלום העדים ואת שלום הדיינין, כלומר – כאילו באו לומר**, שאין בלבינו עליכם, שדין אמת דנתם. ולא היו מתאבלין** – עליו הקרובים כדיני אבלים**, אלא אוננין** – מצטערים בסתר**, שאין אנינה אלא בלב.** • • •

הסוגיה כאן מקוטעת, ונסתרס בה סדר הברייתות והמאמרים.

("נתאכל הבשר" כול'.) כאן התחלת מקבילה נוספת בירושלמי מועד קטן א,ה. מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: בראשונה היו (מלקטין את העצמות ו)קוברין אותן במהמורות (המוסגר אינו במקבילה ואין לגרוס אותו) – בפעם הראשונה שהיו קוברים את המתים, כשהגוף עדיין שלם, לפני שנתאכל (כלה) הבשר, היו קוברים את המתים בבורות החפורים בקרקע או בכוכים החצובים במערת קבורה**. נתאכל הבשר** – בפעם השנייה שהיו קוברים את המתים, כשנתאכל הבשר ונשארו העצמות, - היו מלקטין אותן (צריך לומר כמו במקבילה: 'את העצמות') – של המתים, וקוברין אותן בארזים – היו קוברים את העצמות בארונות מעצי ארזים (קראו את הארונות על שם העץ), שהיו נותנים את העצמות בארונות ומכניסים את הארונות במערת קבורה**. אותו היום** – שבו היה מלקט עצמות אביו ואימו, היה מתאבל – היה נוהג אבלות כל היום עד הערב**, ולמחר היה שמח** – לא היה נוהג אבלות**, לומר, שיניחוהו** (צריך לומר כמו במקבילה: 'שנינוחו') אבותיו מן הדין – אדם כשהוא מת רוחו אין לה מנוחה, מפני שמעמידים אותו בדין לפני הקב"ה על כל המעשים שהיו בידו, וכשנתאכל הבשר של המת רוחו יש לה מנוחה, מפני שמפסיקים לדון אותו. משום כך, כשנתאכל הבשר והיה מלקט עצמות אבותיו, היה שמח, שנחה רוחם של אבותיו, מפני שאין דנים אותם עוד**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי מועד קטן.

בתוספתא סנהדרין ט,ח שנו: נתעכל / נתאכל הבשר - שלוחי בית דין מלקטים את העצמות וקוברים אותן בארון / בארזים. • • • קבורת המומתים על ידי בית דין במשנה (הלכה ה) שנינו: "ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן, אלא שני קברות היו מותקנין לבית דין, אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין".

מציעים ברייתא: ולא עוד (נראה שמילים אלו הן שיבוש וצריך לומר: 'ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן') אלא היו קוברין אותן – את המומתים על ידי בית דין, בפני עצמן – בשני קברות שהיו מותקנים לבית דין בשביל המומתים על ידיהם**, הנסקלין בנשרפין והנהרגין בנחנקין** – באחד היו קוברים את הנסקלים עם הנשרפים, שנתחייבו מיתות חמורות, ובאחד היו קוברים את הנהרגים עם הנחנקים, שנתחייבו מיתות קלות, שאין קוברים מי שנתחייבו מיתות חמורות עם מי שנתחייבו מיתות קלות**. הוא** – דבר זה הוא שדוד אומר: "אַל תֶּאֱסֹף עִם חַטָּאִים נַפְשִׁי" (תהילים כו,ט) – אל תמית אותי עם (כמו) רשעים; ויש ללמוד מהכתוב: - הנסקלין והנשרפין – אין קוברים את הרשעים שנתחייבו סקילה ושריפה עם אבותיהם הצדיקים**, "וְעִם אַנְשֵׁי דָמִים חַיָּי"** (תהילים כו,ט) – אל תמית אותי עם רשעים שופכי דמים; ויש ללמוד מהכתוב: - הנהרגין והנחנקין – אין קוברים את הרשעים שנתחייבו הרג (כגון שופכי דמים) וחנק עם אבותיהם הצדיקים. וכן יש ללמוד מהכתוב המחלק בין שני מיני רשעים, שאין קוברים מי שנתחייבו מיתות חמורות עם מי שנתחייבו מיתות קלות (בבבלי סנהדרין מז,א למדו את הדין במשנה מכתוב אחר).

בתוספתא סנהדרין ט,ט שנו: שני קברות היו מותקנים לבית דין, אחד לנסקלים ולנשרפים ואחד לנהרגים ולנחנקים. וכן דוד הוא אומר: "אל תאסוף עם חטאים נפשי" (תהילים כו,ט). • • • צידוק הדין של הקרובים במשנה (הלכה ו) שנינו: "והקרובין באין ושואלין את שלום העדים ואת שלום הדיינין, כלומר, שאין בלבינו עליכם, שדין אמת דנתם".

מספרים: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מטתיה אונס – הגיעו אונס (קרה לו אסון), אזל ליה חד מינוק – הלך (מת) לו תינוק (ילד) אחד**. עלון** – נכנסו רבי יונה ורבי יוסי (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) מי חמי (צריך לומר: 'מיחמי') ליה אפין – להראות לו פנים (לנחם את האבל ולהשתתף בצערו. - רבי יונה ורבי יוסי בצעירותם באו לביקור תנחומים אצל רבי אבהו). מאימתיה עליה (צריך לומר: 'עליהון') לא אמרון ליה מילה דאורייא – מאימתו (של רבי אבהו) עליהם (על רבי יונה ורבי יוסי) לא אמרו לו דבר תורה**.** אמר לון: – אמר (רבי אבהו) להם (בלשון נימוס): משגחין רבנין מימר מילה דאורייא? – האם משגיחים (מואילים) החכמים (האם אכפת לכם) לומר דבר תורה? אמרו ליה: – אמרו (רבי יונה ורבי יוסי) לו: אשגח (צריך לומר: 'משגח') מרן (צריך להוסיף: 'מימר לן' (ב-DJPA ערך 'שגח' עמוד 537 הגיה באופן דומה))? – האם משגיח רבנו (האם אכפת לך) לומר לנו (דבר תורה)? אמר לון: – אמר (רבי אבהו) להם: מה אם רָשות (שלטון, שררה) של מטן – כינוי לבית דין של בשר ודם שבארץ**, שיש בה כזב ושקר וגניבות דעת** (אונאה, רמאות) ומשוא פנים (העדפת אדם על אחרים בשל חשיבותו, קרבתו, וכדומה) ומקח שוחד, והיום עודנו ומחר איננו – בשר ודם, - נאמר בה – במשנתנו**:** "הקרובין באין ושואלין שלום הדיינין והעדים, לומר, שאין בליבינו עליכם כלום, שדין אמת דנתם"; רָשות של מעלן – כינוי לבית דינו של אלוהים שבשמים**, שאין בה לא כזב ולא שקר ולא גניבות דעת ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, והוא** – הקב"ה, חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים - על אחת כמה וכמה (בוודאי ובוודאי) שחייבים אנו לקבל עלינו מידת הדין (הנהגת העולם לפי חומר הדין) – ולא להרהר אחרי משפטי ה'. - כך הצדיק רבי אבהו את דינו של הקב"ה על מות בנו**. ואומר** – הפסוק (בעניין עיר הנידחת): "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים יג,יח) – (אם תבצע את הדין של עיר הנידחת ותהרוג את תושבי העיר ותשמיד את כל הרכוש בעיר) ה' ירחם עליך וישוב ויטה לך חסד וירבה אותך. - רבי אבהו סיים בפסוק זה מתוך תקווה, שלאחר שקיבל עליו את הדין על מות בנו, יזכה שה' ירחם עליו וירבה אותו**.**

בתוספתא סנהדרין יד,ג שנו: רבי אליעזר אומר: ...ומה אני מקיים "ונתן לך רחמים" (דברים יג,יח)? שמא יאמרו הדיינים: הרי אנו עושים עיר הנידחת ולמחר יהיו אחיהם וקרוביהם קושרים שנאה בליבם עלינו. אלא כך אמר המקום: הריני נותן אותם (את הדיינים שדנו את עיר הנידחת) לרחמים ומטיל אהבתי בליבם (של קרובי הנהרגים), כלומר, שאין בליבנו עליכם, שדין אמת דנתם.

אפשר שהפסוק שמובא בסיום דברי רבי אבהו מוסב על משנתנו בעניין היחס לדיינים שצוטטה בדבריו, כדרשתו של רבי אליעזר לפסוק זה בתוספתא. • • •