בזמן שבית המקדש קיים, כל אדם מישראל חייב לתת מחצית השקל למקדש בכל שנה לצורך קורבנות הציבור. בזמן המשנה היה השקל שווה למחצית השקל של תורה. שני הפרקים הראשונים של המסכת עוסקים במצוות נתינת השקל ודרך גבייתו.

משנה באחד באדר מְשַׁמְּעִין על השקלים – בית דין שבכל עיר ועיר מכריזים לבני עירם ולכפרים שסביבותיה שייתנו את שקליהם למקדש עד אחד בניסן, שבאחד בניסן מתחילים ליטול מן השקלים החדשים שהובאו בחודש אדר כדי לקנות בהם קורבנות ציבור, ועל הכלאים – בית דין מכריזים שיצאו לשדות ולכרמים לעקור צמחי כלאיים (שני מיני זרעים שצמחו יחד, ומיני זרעים שצמחו בכרם).

ובחמשה עשר בו – בחודש אדר, קורין (קוראים) את המגילה – מגילת אסתר, בכרכים – בערים שהיו מוקפות חומה בזמן שכבש יהושע בן נון את הארץ (משנה מגילה א,א), ומתקנין – שליחי בית דין (נציגי הרשות המרכזית בירושלים), את הדרכים – הדרכים הכפריות והדרכים האזוריות, ואת הרחובות (רחבות הערים, כיכרות בין בתים בערים) – שנתקלקלו בימות הגשמים, ואת מקוות המים – מנקים את מקוואות הטהרה שטובלים בהם מן הרפש של ימות הגשמים**, ועושין כל צורכי הרבים** – שאר כל צורכי הרבים, שאי אפשר היה לעשותם בימות הגשמים**, ומציינין על הקברות** – שופכים סביבם סיד לעשות להם ציון (סימן), כדי שלא יאהילו עליהם כוהנים ונושאי טהרות (דברים טהורים) וייטמאו הכוהנים והטהרות, לפי שבימות הגשמים נמחה הסיד הישן**, ויוצאין אף על הכלאים** – שליחי בית דין יוצאים אף לשדות ולכרמים לראות האם עקרו בעלי השדות והכרמים את צמחי הכלאיים שהכריזו באחד באדר על עקירתם**.**

בתוספתא שקלים א,א-ד שנו: בחמישה עשר בו (באדר) שלוחי בית דין יוצאים ומתקינים את הדרכים ואת הרחובות שחולחלו (שנעשו שם חללים על ידי הגשמים ששטפו את החול שבין האבנים שבכביש) בימות הגשמים, פרק למועד (שלושים יום לפני המועד), סמך (סמוך) לעולי רגלים, כדי שיהו מותקנים בשלושה רגלים אלו (מתקנים את הדרכים פעם בשנה, אחרי ימות הגשמים, כדי שיהיו מוכנים לכל שלוש הרגלים עד אחרי סוכות, שהרי אין הדרכים מתקלקלים בארץ ישראל בימות החמה). בחמישה עשר בו שלוחי בית דין יוצאים וחופרים בורות, שיחים ומערות (שאין כבר חשש שיתקלקלו מן הגשמים המרובים, ועדיין הם יכולים להתמלא מן המלקוש, ויהיו מוכנים לימות הגשמים הבאים), ומתקנים את המקוות ואת אמת המים. בחמישה עשר בו שלוחי בית דין יוצאים ומפקירים את הכלאיים... בחמישה עשר בו שלוחי בית דין יוצאים ומציינים מקום הטומאה, כדי שלא יהו הרבים נתקלים בו.

משמעין הגרסה בחלק מכתבי היד של המשנה "משמעין" בבניין פיעל. גם להלן הגרסה בנוסח הירושלמי של מסכת שקלים "משמעין" וכן "שימוע" בבניין פיעל, אך בנוסח הבבלי של מסכת שקלים הגרסה "משמיעין" וכן "השמעת" בבניין הפעיל. המעתיקים שינו את הצורה לבניין הפעיל בהשפעת לשון המקרא.

מקוות המים במקרא מופיע צירוף הסמיכות "מקוה מים". צירוף זה נתקצר והוא מופיע בכל ספרות התנאים תמיד ללא הסומך: מקוה בסתם. רק בהלכה העתיקה שבמשנה זו מצינו: מקוות המים.

ומציינין על הקברות הגרסה בכתבי היד של המשנה וכן במשנה שבנוסח הירושלמי של מסכת שקלים "על הקברות". אך במשנה שבנוסח הבבלי של מסכת שקלים הגרסה "את הקברות".

ויוצאין אף על הכלאים בכל הנוסחאות יש המילה "אף". כיוון ששנו במשנה כאן, שבחמישה עשר באדר שליחי בית דין יוצאים ועושים כמה דברים (על אף שהמילה "יוצאים" לא נאמרה במשנה בפירוש, היא נאמרה בתוספתא), סיימו במשנה כאן, שהם יוצאים אף על הכלאיים. • • •

תלמוד במשנה שנינו: "באחד באדר משמעין על השקלים**".**

שואלים: ולמה באחד באדר? – בשביל מה מכריזים באחד באדר בכל ערי ישראל שיביאו את שקליהם? מדוע קבעו את אחד באדר כזמן ההכרזה על השקלים, ולא ניסן ולא חודש אחר?

ומשיבים: כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן – בשביל שיספיקו ישראל להביא את השקלים למקדש בזמן הקבוע שעליהם להביאם, שהוא אחד בניסן, ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן – וכך יוכלו לתרום בזמנה, שהוא באחד בניסן, את תרומת הלשכה מהשקלים שניתנו לצורך קורבנות ציבור של השנה החדשה (תרומת הלשכה היא מילוי קופות גדולות מן השקלים שהיו נותנים כל ישראל ומניחים אותם במקדש בלשכה מיוחדת. שלוש פעמים בשנה היו תורמים את הלשכה, והפעם הראשונה באחד בניסן. משנכנס ניסן מתחילים להביא קורבנות ציבור מתרומת השקלים החדשים).

בבבלי מגילה יג,ב אמרו: אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעים על השקלים. ושם כט,א-ב אמרו: משנה. ראש חדש אדר שחל להיות בשבת - קורים בפרשת שקלים. - תלמוד. תנן התם: באחד באדר משמיעים על השקלים. - מנא הני מילי? - ...כיוון דבניסן בעי אקרובי (קורבנות ציבור) מתרומה חדשה, קדמינן וקרינן (פרשת שקלים) באחד באדר, כי היכי דליתו שקלים למקדש (עד ניסן). ובירושלמי מגילה א,ז ו-ג,ה אמרו: רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש: צפה הקב"ה שהמן הרשע עתיד לשקול כספו על ישראל, אמר: מוטב שיקדום כספם של בניי לכספו של אותו הרשע. לפיכך מקדימים וקורים בפרשת שקלים.

לפי הבבלי, משמיעים על השקלים באחד באדר, כדי להקדים שקלי ישראל לשקלי המן, וכדי שיביאו ישראל את שקליהם למקדש עד אחד בניסן; וקוראים בפרשת שקלים באחד באדר, כדי שיביאו ישראל את שקליהם למקדש עד אחד בניסן. אבל לפי הירושלמי, משמיעים על השקלים באחד באדר, כדי שיביאו ישראל את שקליהם למקדש עד אחד בניסן, וקוראים בפרשת שקלים באחד באדר, כדי להקדים שקלי ישראל לשקלי המן.

בפסיקתא רבתי פרשה יא נאמר: ילמדנו רבנו, מאימתי משמיעים על השקלים? - כך שנו רבותינו: באחד באדר משמיעים על השקלים ועל הכלאיים (שקלים א,א). ולמה באחד באדר? - כדי שיביאו ישראל את שקליהם בעונתם ותיתרם תרומת הלשכה מן החדש בזמנה באחד בניסן. ועל הכלאיים - למה באחד באדר? - שכל החודשים הזרעים קטנים הם, ואינם ניכרים מה הם, אם חיטים, אם שעורים. לפיכך היו משמיעים מאחד באדר (לעוקרם), שכשם שאסור לזרוע כלאיים, כך אסור לקיים.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי ראש השנה א,א.

מניין למדים שבאחד בניסן תורמים את תרומת השקלים החדשים? -

מציעים מקור אחד: ומר (=ואמר (צורת עבר בארמית, והאל"ף הושמטה כדרך הירושלמי). בכתב יד שקלים: 'אמר') רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'תרומת הלשכה' (מילים אלו אינן לא במקבילה ולא בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים)) כתחילתה (נראה שצריך לומר: 'כתחילה', כסגנון הרגיל בירושלמי במקרים דומים) – כמו שהיה בתחילה, כקדם, כבראשונה (נוהגים בתרומת השקלים כמו שנהגו בה בתחילה), דכתיב (הסופר במסירה שלפנינו כתב: 'כתב', והאות 'ד' הושלמה בין השורות על ידי מגיה, והסַדָּר בדפוס ונציה הירושלמי תיקן: 'דכתיב'. אבל במקבילה, בכתב יד שקלים ובכתב יד הבבלי אין מילה זו. ובדפוס ונציה הבבלי: 'שנ''. - הסגנון הרגיל בירושלמי במקרים דומים הוא: 'כתחילה - [פסוק]', בלי לשון הצעה לפני הפסוק): – שכתוב (בהקמת המשכן): "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ,יז) – באחד לחודש ניסן של השנה השנית לצאתם של ישראל ממצרים נבנה המשכן**, ותני עלה:** – ושונה (התנא) / ושנוי (שנויה ברייתא) עליה (על הכתוב): ביום שהוקם המשכן, בו ביום נתרמה התרומה – באותו יום, שהוא ראש חודש ניסן, תרמו את תרומה הלשכה מן השקלים שהביאו ישראל, והביאו מהם את קורבנות הציבור שהקריבו במשכן מיום זה ואילך. וכשם שכשהוקם המשכן תרמו את תרומת השקלים החדשים באחד בניסן, כך גם לדורות תורמים את תרומת השקלים החדשים באחד בניסן**.**

בבבלי שבת פז,ב נמנו עשר עטרות שנטל אותו יום: ראשון למעשה בראשית (יום ראשון בשבת), ראשון לנשיאים (להקרבת הנשיאים בחנוכת המשכן), ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש (על המזבח), ראשון לאכילת קודשים, ראשון לשיכון שכינה בישראל, ראשון לברך (ברכת כוהנים) את ישראל, ראשון לאיסור הבמות (שמהקמת המשכן ואילך נאסר להקריב לה' בבמה), ראשון לחודשים. ולא מנו שם ראשון לתרומה.

ומציעים מקור שני: רבי טבי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יאשיה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם כהנא (רב כהנא השני, אמורא בבלי בדור השני): נאמר כאן: "חָדְשֵׁי" – בעניין מוסף של ראש חודש נאמר: "זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (במדבר כח,יד) - זאת העולה שתהיה בכל ראש חודש וראש חודש, בכל חודשי השנה. ולמדים מכתוב זה, שיש להביא את מוסף של ראש חודש, וכן שאר קורבנות ציבור, מתרומת השקלים החדשים שתורמים בראש חודש**, ונאמר להלן** (במקום אחר): "חָדְשֵׁי" – בעניין פסח מצרים נאמר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב,ב) - בחודש ניסן תתחילו את מניין חודשי השנה**. מה "חדשי" שנאמר להלן אין מונין אלא מניסן** – כמו שלחודשים אין מתחילים למנות אלא מניסן**, אף "חדשי" שנאמר כאן אין מונין אלא מניסן** – כך גם לתרומת שקלים אין מתחילים למנות אלא מניסן, שמראש חודש ניסן מתחילים להביא קורבנות ציבור מתרומת השקלים החדשים שתורמים בראש חודש ניסן (דרשה זו בשם כהנא אינה אמוראית אלא מקורה תנאי, כמו שאמרו עליה להלן).

רבי שמואל בר בר יצחק ורבי טבי נחלקו, מניין למדים שבאחד בניסן תורמים את תרומת השקלים החדשים. לדעת רבי שמואל בר בר יצחק למדים זאת מתרומת שקלים שהיתה בתחילה, ולדעת רבי טבי למדים זאת בגזירה שווה (לימוד דין בעניין אחד מעניין שני, על פי מלים דומות הכתובות בתורה בשני העניינים).

אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): שבק רבי טבי ראשה ואמר סופא – עזב רבי טבי את ראשה (של הברייתא שלהלן) ואמר את סופה (רבי טבי אמר רק את סופה של הברייתא, ולא אמר גם את ראשה של הברייתא, אבל ודאי שרבי טבי סמך על ראשה של הברייתא). דל כן (צריך לומר: 'דִּלָּא כֵן' או 'דִּלָּכֵן' = דְּאִין לא כן) – שאם לא כך (אם לא תאמר שרבי טבי סמך על ראשה של הברייתא, אין מובן לדבריו, שהרי בתחילה יש ללמוד מן הכתוב שתורמים את הלשכה בראש חודש אחד בשנה לצורך כל חודשי השנה), כהדא דתני: – כמו (הברייתא) הזאת ששונה (התנא, שבתחילה הוא לומד מן הכתוב שתורמים את הלשכה בראש חודש אחד בשנה לצורך כל חודשי השנה, ובסוף הוא לומד בגזירה שווה שתורמים בראש חודש ניסן): נאמר (בעניין מוסף של ראש חודש): "זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה**"** (במדבר כח,יד) – ולמדים מכתוב זה, שיש להביא את מוסף של ראש חודש (-"עולת חודש"), וכן שאר קורבנות ציבור, מתרומת השקלים שתורמים בראש חודש (-"בחודשו"), - יכול – יכול אני לומר, תהא (במקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'יהא') תורם בכל חודש וחודש! – אולי יעלה על דעתך שיהיו תורמים את הלשכה בכל ראש חודש וראש חודש לצורך אותו חודש! - תלמוד לומר: – הכתוב מלמד לומר: "בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה**" - בחודש אחד הוא תורם לכל חדשי השנה** – תורמים את הלשכה בראש חודש אחד בשנה לצורך כל חודשי השנה**. - יכול** – יכול אני לומר, באי זה חודש שירצה! – אולי יעלה על דעתך שיהיו תורמים את הלשכה לצורך כל חודשי השנה בכל ראש חודש שירצו לתרום! - יש ללמוד גזירה שווה (מכאן ולהלן שווה מילה במילה לדברי רבי טבי): נאמר כאן: "חדשי" – "זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", ונאמר להלן: "חדשי" – "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב,ב). מה "חדשי" שנאמר להלן אין מונין אלא מניסן – כמו שלחודשים אין מתחילים למנות אלא מניסן**, אף "חדשי" שנאמר כאן אין מונין אלא מניסן** – כך גם לתרומת שקלים אין מתחילים למנות אלא מניסן, שמראש חודש ניסן מתחילים להביא קורבנות ציבור מתרומת השקלים החדשים שתורמים בראש חודש ניסן. מכאן שתורמים את הלשכה לצורך כל חודשי השנה בראש חודש ניסן (מדרש זה אינו ממדרשי ההלכה שבידינו).

עד כאן המקבילה בירושלמי ראש השנה.

"ותני עלה" משמש כרגיל פתיחה לברייתא המוסיפה על משנה. "ותני עלה" משמש פתיחה גם למשנה המוסיפה על משנה או לברייתא המוסיפה על ברייתא. בירושלמי כאן "ותני עלה" משמש פתיחה לברייתא על כתוב שבתורה. והיה צריך לומר כאן: "ותני עליה", שהרי כתוב הוא לשון זכר, אלא שהושגר המונח לכאן (אשגרת מינוח).

סגנון כזה שאמר רבי יונה נמצא גם בירושלמי פסחים ה,א. פירוש דברי רבי יונה כאן הוא על פי מה שפירש ב"מבוא הירושלמי" (דף י עמוד ב) את דברי רבי יונה בפסחים.

בבבלי ראש השנה ז,א (יומא סה,ב ומגילה כט,ב) אמרו: "באחד בניסן ראש השנה... לתרומת שקלים". - מנלן? - אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: אמר קרא: "זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה" (במדבר כח) - אמרה תורה: חדש והבא קורבן מתרומה חדשה; וגמר 'שנה' 'שנה' מניסן (שהשנה מתחילה בניסן), דכתיב: "ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב). - ולגמור 'שנה' 'שנה' מתשרי, דכתיב: "מראשית השנה" (דברים יא)! - דנים שנה שיש עימה חודשים ("עולת חודש בחודשו לחודשי השנה") משנה שיש עימה חודשים ("ראשון הוא לכם לחודשי השנה"), ואין דנים שנה שיש עימה חודשים משנה שאין עימה חודשים ("מראשית השנה").

בבבלי אמר רבי טבי רק את ראשה של הברייתא ולא את סופה, שלא כמו בירושלמי. בבבלי ראש השנה הוסיפו שלמדים בגזירה שווה, כמו שנאמר בסופה של הברייתא. בבבלי לא הביאו את המקור הראשון שבירושלמי שלמדים מן המשכן. • • •

שואלים: מהו משמעין? – מה פירושה של מילה זו שנזכרה במשנה?

ומשיבים: רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר (שלוש מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו בין השורות על ידי הסופר. כלפני ההגהה גם בספר "והזהיר", ואילו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים כלאחר ההגהה): מכריזין, היך מה דאת אמר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בחידוש בית ה' בימי יואש מלך יהודה): "וַיִּתְּנוּ קוֹל בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם לְהָבִיא לה' מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר**"** (דברי הימים ב כד,ט) – הכריזו בכל ערי ממלכת יהודה ובירושלים להביא לבית ה' את התרומה שהטיל משה בשעתו על ישראל במדבר בשעת הקמת המשכן, והיא מחצית השקל לכל אחד ואחד. מכאן שמכריזים על הבאת השקלים**.**

תלמיד רשב"ש אומר, שאין לגרוס כאן את הכתוב הזה, שאין כתובה בו השמעה, אלא יש לגרוס את הכתוב בנחמיה ח,טו: "וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת" וגו', ומכאן שהמילה "משמעין" פירושה: מכריזים.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה א,ז.

ומציעים משנה: תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה מגילה א,ד) שנינו (בעניין קריאת המגילה כשנתעברה השנה): אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים – אין הבדל ביניהם אלא בעניין קריאת המגילה ונתינת מתנות לאביונים, שהם נוהגים בארבעה עשר ובחמישה עשר של אדר השני, ולא בארבעה עשר ובחמישה עשר של אדר הראשון**.**

רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אף שימוע שקלים וכלאים ביניהן (צריך לומר: 'ביניהון') – ביניהם (יש הבדל בין אדר הראשון לאדר השני גם בעניין השמעה (הכרזה) על השקלים ועל הכלאיים, שהיא נוהגת באחד באדר השני, ולא באחד באדר הראשון).

יש הבדל בין אדר הראשון לאדר השני גם בעניין יציאה על הכלאיים (יציאת שליחי בית דין לשדות ולכרמים לראות האם עקרו את צמחי הכלאיים), שהיא נוהגת בחמישה עשר באדר השני, ולא בחמישה עשר באדר הראשון.

רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) אמר בשם (ו)רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) שאמר בשם רבי חייה רבה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): הכל יוצאין בארבעה עשר, שהוא זמן קרייתה – ארבעה עשר באדר הוא עיקר זמן קריאת המגילה, ולכן הכל יוצאים ידי חובת קריאתה ביום הזה, אפילו כרכים המוקפים חומה מימי יהושע בן נון**.**

ומציעים סיוע: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ויאות – ויפה (נכון אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, שכשנתעברה השנה מכריזים על השקלים ועל הכלאיים באחד באדר השני, ולא באחד באדר הראשון, כמבואר להלן). כלום (וכי) אמרו "משמעים על השקלים" לא (=אלא ('לא' היא צורה קצרה של 'אלא')) כדי שיביאו ישראל שקליהן בעונתן?! – וכי אמרו במשנתנו, שמכריזים על השקלים באחד באדר, שלא בשביל שיספיקו ישראל להביא את השקלים למקדש עד אחד בניסן (אלא בשביל דבר אחר)?! הרי אמרו, שמכריזים על השקלים באחד באדר רק בשביל שיספיקו ישראל להביא את השקלים למקדש עד אחד בניסן (כאמור לעיל). אם אומר את (אתה) באדר הראשון – אם תאמר, שכשנתעברה השנה מכריזים על השקלים באחד באדר הראשון**, עד כדון אית בשתא שיתין יומין** – עד עכשיו (עדיין, באחד באדר הראשון) יש בשנה שישים ימים (עד אחד בניסן, ואם יכריזו על השקלים באחד באדר הראשון, לא יזדרזו להביא את השקלים וידחו את הבאתם, ושמא ישכחו ולא יביאו. לכן נכון אמר, שכשנתעברה השנה מכריזים על השקלים באחד באדר השני, שיש שלושים ימים עד אחד בניסן, כדי שיביאו ישראל שקליהם בזמנם). כלום (וכי) אמרו "יוצאין אף על הכלאים" לא (=אלא) כדי שיהו הצמחין ניכרין?! – וכי אמרו במשנתנו, שיוצאים על הכלאיים בחמישה עשר באדר, שלא בשביל שיהיו הצמחים ניכרים אם כלאיים הם אם לאו (אלא בשביל דבר אחר)?! הרי אמרו, שיוצאים על הכלאיים בחמישה עשר באדר רק בשביל שיהיו הצמחים ניכרים אם כלאיים הם אם לאו, ויוכלו לראות האם עקרו את צמחי הכלאיים. אם אומר את (אתה) באדר הראשון – אם תאמר, שכשנתעברה השנה יוצאים על הכלאיים בחמישה עשר באדר הראשון**, עד כדון אינון דקיקין** – עד עכשיו (עדיין, בחמישה עשר באדר הראשון) הם (הצמחים) קטנים (ואין הם ניכרים, שהרי עיברו את השנה מפני שהיו תקופות החמה באותה שנה מאוחרות ביחס לחודשי הלבנה, ונתאחר זמן ירידת הגשמים, ובשל כך נתאחר זמן הזריעה, ואם יצאו על הכלאיים בחמישה עשר באדר הראשון, לא יוכלו לראות האם עקרו את צמחי הכלאיים. לכן נכון אמר, שכשנתעברה השנה יוצאים על הכלאיים בחמישה עשר באדר השני, שכבר אין הצמחים קטנים, כדי שיהיו ניכרים).

עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה. הסוגיה הזו הועתקה מכאן למגילה, וכשהועתקה לשם הועברו אף המילים "תמן תנינן" שבראש הסוגיה, אף על פי ששם שנויה משנה זו. המשנה במגילה מוצעת כאן מכיוון שהדיון במשנה זו מצטט את המשנה כאן.

במימרה של רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי נזכר שימוע שקלים וכלאיים, והכוונה למה ששנינו במשנה: "משמעין על השקלים ועל הכלאיים", אבל רבי יוסה אמר: "כלום אמרו משמעין על השקלים... כלום אמרו יוצאין אף על הכלאים...". המימרה של רבי חלבו בשם רב חונה בשם רב בשם רבי חייה רבה: "הכל יוצאין בארבעה עשר, שהוא זמן קרייתה" מובאת להלן, אך אין מקומה כאן. ואפשר שכך היא הגרסה של המימרה הזו: "על הכלאיים יוצאין באדר השני, שהוא זמן נטיעה / זריעה" (ובחודש זה מתחילים הצמחים להיות ניכרים, וזה הזמן הראוי לטפל בעניין זה. המילים "זמן נטיעה / זריעה" הן על פי הבבלי מגילה כט,ב (בכתבי היד: 'נטיעה'; בדפוסים: 'זריעה')), אלא שנשתבשה המימרה בשל הדמיון למימרה להלן. לפי זה, דברי רבי יוסה "ויאות" מוסבים גם על דברי רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי וגם על דברי רבי חלבו בשם רב חונה בשם רב בשם רבי חייה רבה, שהרי רבי יוסה הזכיר גם שימוע שקלים וגם יציאה על הכלאיים.

נראה שכל שאר הדברים הנזכרים במשנתנו ("מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים, ועושין כל צורכי הרבים, ומציינין על הקברות") נוהגים כשנתעברה השנה באדר השני, ולא באדר הראשון, משום שהזמן הראוי לעשיית דברים אלה הוא לאחר ימות הגשמים, והרי באותה שנה נתאחר זמן ירידת הגשמים.

ומציעים קושיה: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאל – הקשה**: מעתה** (אם כן) - מאחר שאף כשנתעברה השנה מכריזים על השקלים שלושים יום קודם אחד בניסן, כדי שיביאו ישראל שקליהם בזמנם**, בני בבל משמעין על שיקליהן מראשו של** החודש (הנוסח הירושלמי של מסכת שקלים תמוה, וצריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מראשו של החורף') – בני בבל, הרחוקים מהמקדש, יהיו מכריזים על השקלים בתחילת החורף, ולא באחד באדר שבו בני ארץ ישראל מכריזים על השקלים**, לא** (נראה שמילה זו נוספה בטעות בשל הדמיון לאמור לעיל) כדי שיביאו ישראל שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלישכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן - בשביל שיספיקו ישראל, ובהם בני בבל, להביא את השקלים למקדש עד אחד בניסן, וכך יוכלו לתרום את תרומת הלשכה מהשקלים החדשים בזמנה, שהוא באחד בניסן**!**

ומציעים תירוץ: התיב – השיב (הקשה על מה ששאל רבי חזקיה) רבי עולא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) קומי – לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): והא תנינן – והרי שנינו (משנה שקלים ג,א): בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה: – שלוש פעמים בשנה היו ממלאים קופות גדולות מן השקלים שהיו נותנים כל ישראל ומניחים אותם במקדש בלשכה מיוחדת, כדי לקנות בהם קורבנות ציבור: בפרס הפסח – לפני חג הפסח ('פרס' או 'פרוס' פירושו: לפני (מקור המילה ביוונית)), וזהו באחד בניסן (שאין הכוונה לערב פסח ממש, אלא לחמישה עשר יום לפני זה), בפרס העצרת – לפני חג השבועות**, בפרס החג** – לפני חג הסוכות (עד כאן המשנה)! אמר ליה (שתי מילים אלו יתירות) נימר (נראה ש"אמר ליה נימר" הוא שיבוש של המונח "או נימר" (או נֹאמַר): או א"ל אמר ליה. 'או נימר' מתפרש לפעמים כמו 'נימר'): – נֹאמַר (בהסבר הדבר, למה תיקנו לתרום את הלשכה בשלושת הפרקים הללו): אילין דקריבין – אלה שקרובים (למקדש, והם בני ארץ ישראל, שמספיקים להביא את שקליהם למקדש עד לפני חג הפסח), - בפרס הפסח – תורמים את תרומת הלשכה משקליהם לפני חג הפסח, וזהו באחד בניסן**, אילין דרחיקין** – אלה שרחוקים (מהמקדש, והם בני המקומות הסמוכים לארץ ישראל, שמספיקים להביא את שקליהם למקדש עד לפני חג השבועות), - בפרס העצרת – תורמים את תרומת הלשכה משקליהם לפני חג השבועות**, ואילין דרחיקין מינהון** – ואלה שרחוקים מהם (רחוקים יותר מאלה שנזכרו קודם לכן, והם בני בבל ובני המדינות הרחוקות מארץ ישראל, שמספיקים להביא את שקליהם למקדש עד לפני חג הסוכות), - בפרס החג – תורמים את תרומת הלשכה משקליהם לפני חג הסוכות**!** רבי עולא סבר, שלפיכך תיקנו לתרום את הלשכה בשלושת הפרקים הללו, מפני שבפרקים אלו נאספים השקלים של כל ישראל מהארץ ומחוץ לארץ. על כן אף בני בבל מכריזים על השקלים באחד באדר, שהרי אין תורמים משקליהם אלא לפני חג הסוכות.

אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי עולא): כולה כאחת היתה באה – כל השקלים היו באים למקדש בזמן אחד, שהיו הכל מספיקים להביא אותם למקדש עד לפני חג הפסח. על כן בני בבל מכריזים על השקלים בתחילת החורף, בשביל שיספיקו להביא את השקלים למקדש עד אחד בניסן**. ולמה אמרו** "בשלשה פרקים"? – בשביל מה תיקנו לתרום את הלשכה בשלושה פרקים? ולמה אין תורמים בפרוס הפסח בלבד? והרי היו הכל מספיקים להביא את שקליהם למקדש עד לפני חג הפסח! - כדי לעשות פּוֹמְפִּי (מקור המילה ביוונית ובלטינית, ומשמעה: פאר, הדר. בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים נשתבשה מילה זו. ובדפוס ונציה הבבלי: 'פומבי') לדבר – בשביל לפאר ולהדר את הדבר, תיקנו לתרום את הלשכה בשלושה פרקים, ולא בפרק אחד**.**

הסברו של רבי עולא לדברי המשנה שקלים ג,א: "בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה: בפרס הפסח, בפרס העצרת, בפרס החג", הוא על פי דברי המשנה שם ג,ד: "תרם את הראשונה (התרומה הראשונה בפרס הפסח) לשם ארץ ישראל (שבני ארץ ישראל הביאו את שקליהם עד פרס הפסח), השנייה (התרומה השנייה בפרס העצרת) לשם כרכים המוקפין לה (לשם המקומות הסמוכים לארץ ישראל, שהספיקו להביא את שקליהם עד פרס העצרת), והשלישית (התרומה השלישית בפרס החג) לשם בבל ולשם מדי ולשם מדינות הרחוקות (שלא הספיקו להביא את שקליהם אלא עד פרס החג)". אין לדעת איך יסביר רבי מנא את המשנה שם, שמשמע ממנה שלא היתה באה כולה כאחת.

כדי לעשות פומפי לדבר בירושלמי יומא ב,ג אמרו, שארבע פייסות היו במקדש בכל יום (כל העבודות שבמקדש היו נעשות על ידי הגרלה, וארבע פעמים ביום היו הכוהנים מתכנסים להגרלה), ולא היה פייס אחד בלבד, כדי לעשות פומפי לדבר. בירושלמי שם אמרו, שכוהן אחד היה מדשן את המזבח הפנימי (מוריד את האפר מעל גבי מזבח הקטורת שבהיכל) וכוהן שני היה מדשן את המנורה (נוטל את האפר והפסולת מהנרות של המנורה), אף על פי שהכוהן המדשן את המזבח הפנימי יכול לדשן את המנורה, כדי לעשות פומפי לדבר. בירושלמי שם אמרו, שהכוהן שהיה מדשן את המזבח הפנימי היה מניח את הטני (סל, שהיה נותן לתוכו את האפר) בהיכל לאחר הדישון ויוצא מן ההיכל, ואחר כך היה נכנס להיכל ונוטל את הטני, ולא היה מוציא את הטני לאחר הדישון, כדי לעשות פומפי לדבר; וכן הכוהן שהיה מדשן את המנורה היה מדשן בתחילה חמישה נרות ויוצא מן ההיכל, ואחר כך היה נכנס להיכל ומדשן את שאר שני הנרות, ולא היה מדשן את כל הנרות בפעם אחת, כדי לעשות פומפי לדבר. בירושלמי יומא ב,ה אמרו, שקורבן האיל היה קרב באחד עשר כוהנים, אף על פי שיכולים שלושה להעלותו, כדי לעשות פומפי לדבר. בירושלמי שם אמרו, שקורבן הפר היה קרב בעשרים וארבעה כוהנים, כדי לעשות פומפי לדבר, על שום שנאמר: "בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" (תהילים נה,טו) (רגש - קהל רב). בירושלמי יומא ד,א אמרו, שהכוהן הגדול ביום הכיפורים היה טורף (מנענע ומערבב) את הגורלות של שני השעירים בקלפי (ארגז קטן), ולא בקלתות (סלים), כדי לעשות פומפי לדבר. בירושלמי סוכה ד,ו אמרו, שלצורך ניסוך המים על גבי המזבח בחג הסוכות היו ממלאים מים ממעין השילוח בצלוחית של זהב (ולא של חרס), כדי לעשות פומפי לדבר.

כשדבר נעשה בכמה פעמים, אף שאפשר לעשותו בפעם אחת (תרומת הלשכה, פייסות, דישון המזבח הפנימי, דישון המנורה), או כשדבר נעשה באנשים מרובים, אף שאפשר לעשותו באנשים מועטים (דישון המזבח הפנימי והמנורה, קורבן האיל, קורבן הפר), או כשדבר נעשה בכלי חשוב, אף שאפשר לעשותו בכלי פחות (קלפי, צלוחית של זהב), הרי שהדבר נעשה בפאר ובהדר. חכמים תיקנו לעשות את כל הדברים הללו הקשורים למקדש בפאר ובהדר, כדי לפאר ולהדר את בית ה'. על דבר שנעשה באנשים מרובים, אף שאפשר לעשותו באנשים מועטים, אמרו בכמה מקומות בבבלי: "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד,כח).

אין לפרש 'פומפי' במשמע 'פומבי' (פרסום), שהרי הדברים הללו (מלבד מילוי המים לניסוך) שנעשו במקדש לא נעשו בגלוי ובפרהסיה לעיני כל (רק העומדים בעזרה שבמקדש היו יכולים לראות כמה מהדברים הללו). לכן נראה לפרש את מה שאמרו בירושלמי סוכה לגבי ניסוך המים כמו מה שאמרו בירושלמי יומא לגבי קלפי, ולא כפי שפירשו מפרשי הירושלמי.

רבי יהודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי (לא ייתכן שרבי יהודה בר פזי אמר בשם רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) בשל ריחוק הדורות ביניהם. "אהבת ציון וירושלים" סובר, שתיבת 'רבי' היא ראשי תיבות של רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)): הֵן נקרא ולא נִבְהַת? – האם נקרא ולא נבוש? (וכי אפשר שנקרא בתורה את הכתובים המובאים להלן, ולא נתבייש?! והיא שלילה האמורה בלשון תמיהה, שכוונתה להטעים את החיוב: ודאי הדבר שנתבייש, אם נקרא את הכתובים הללו) לטובה – לעניין טובה (מעשה טוב שעשו ישראל) נאמר (בהבאת התרומה למלאכת המשכן): - "כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ..." (שמות לה,כב) – כל מי שרצה בליבו לתת נדבה הביאו את התרומה**; לרעה** – לעניין רעה (מעשה רע שעשו ישראל) נאמר (בחטא העגל): - "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ..." (שמות לב,ג) – כל העם הסירו מעל עצמם את התכשיטים שבאוזניהם והביאו, כדי לעשות מן הזהב את האלוהים שביקשו. הרי שלמלאכת המשכן הביאו תרומה רק נדיבי הלב, אבל במעשה העגל הביאו זהב כל העם**. לטובה** – לעניין טובה נאמר (במתן עשרת הדיברות במעמד הר סיני): - "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה**"** (שמות יט,יז) – משה הוציא את העם מן המחנה מול הר האלוהים**; לרעה** – לעניין רעה נאמר (בתוכחתו של משה על מעשה המרגלים): - "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ**"** (דברים א,כב) – כל העם באו למשה ואמרו לו, שהם תובעים לשלוח אנשים שירגלו את הארץ. הרי שבמעמד הר סיני הביא משה את העם בעל כורחם (-"ויוצא..."), אבל בשילוח המרגלים באו כולם ברצונם (-"ותקרבון..."). לטובה – לעניין טובה נאמר (בשירת הים לאחר יציאת מצרים): - "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה'" (שמות טו,א) – כשהושיע ה' את ישראל מיד המצרים, שרו משה ובני ישראל לה' את השיר האמור שם בסמוך**; לרעה** – לעניין רעה נאמר (בפרשת המרגלים): - "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם..." (במדבר יד,א) – כל העם הרימו את קולם בבכי ובכו, כששמעו את סיפורם של המרגלים. הרי שבשירת הים שרו רק מקצת העם (-"בני ישראל" (ספרא 'שמיני' פרשה א: בני ישראל ולא כל בית ישראל)), אבל במעשה המרגלים בכו כל העם (-"כל העדה"). - נמצא שיש ללמוד מהכתובים הללו, שמעשים טובים רק מקצתם של ישראל עשו אותם ובעל כורחם עשו אותם, אבל מעשים רעים כל ישראל עשו אותם וברצונם עשו אותם, ולכן אם נקרא את הכתובים הללו נתבייש**.**

בנוסח הבבלי של מסכת שקלים שובש המאמר הזה בדרכים שונות, שמרובה בהן המשותף. זוג הפסוקים הראשון מדבר בנתינת תרומה על ידי העם. זוג הפסוקים השני מדבר בהתקהלות העם. וזוג הפסוקים השלישי מדבר בהרמת קול (שירה, בכי) של העם.

בדרשה זו הדרשן מבליט, שנטייתו של עם ישראל לרעה בימי היותו במדבר היתה חזקה מאשר נטייתו לטובה. אבל עיקר עניינה של הערכה זו ודומיה היה בהשלכותיה על ההווה ועל התייחסותם של חכמים לעם ישראל כמות שהיה בימיהם ("חז"ל - פרקי אמונות ודעות", עמוד 496).

המאמר הזה והמאמרים הבאים הם קטע אגדי שהועבר ממדרשי אגדה ונספח לסוגיה ההלכתית ("לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות" יא, עמוד רח הערה 56; "על מובאה אחת מן הירושלמי בפירוש רש"י לתלמוד", "תרביץ" סד, עמוד 385 הערה 24).

הן נקרא ולא נבהת? בדברים רבה (ליברמן) 'דברים' יא נאמר: "כי שתיים רעות עשה עמי" (ירמיהו ב,יג) - וכי שתיים רעות עשו בלבד?! הן נקרא ולא נבהת? אלא מהו "כי שתיים רעות עשה עמי"? - באותם שני דיברות שנתתי להם, ב"אנוכי" ו"לא יהיה לך".

המשפט "הן נקרא ולא נבהת" כולו עברית. הצורה העברית 'נבהת' גזורה מהשורש הארמי ב.ה.ת (=ב.ו.ש) ("ערכי" ב, עמוד 67). כסגנון המשפט הזה נמצא בשמות ח,כב: "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?". יש מפרשים: "הַן נקרא ולא נבהת?" - היכן (כלומר, באיזה ספר מן המקרא) נקרא ולא נתבייש? (הַן=היכן. והמשפט כולו ארמית). בנוסח שבספר "והזהיר" המשפט הוא בארמית: "הן נקרי ולא נבחית (צריך לומר: נבהות)".

כיוון שבמימרה הקודמת נזכר מעשה העגל, מובאות להלן שלוש מימרות בעניין זה.

אמר רבי חייא בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): נאמר: "אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם**"** (צפניה ג,ז) – תושבי ירושלים הקדימו לקום כדי לעשות את מעשיהם הרעים. ויש ללמוד מן הכתוב: - כל השחתה – מעשה רע ומקולקל, שהיו עושין, בהשכמה – בשעה מוקדמת בבוקר, היו עושין אותה – שהזדרזו לעשות מעשים רעים. ואף במעשה העגל נאמר: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים..." (שמות לב,ו) - השכימו בבוקר להקריב קורבנות עולה וקורבנות שלמים לפני העגל. הרי שהזדרזו ישראל לחטוא בעגל ולא איחרו את הדבר**.**

בשמות רבה מא,ז נאמר: "וישכימו ממחרת" - והנביא צווח: "אכן השכימו השחיתו כל עלילותם" (צפניה ג,ז).

אמר רבי בא בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): אין את (אתה) יכול לעמוד על (להבין את) אופי (צריך לומר: 'אופיה', וכן הוא בדפוס ונציה הבבלי: 'אופי''. ובספר "והזהיר": 'אופנה'. המילה 'אופי' מקורה ביוונית, ומשמעה: דעת, טיב, טבע, תכונת רוח) של האומה הזאת – של עם ישראל**. נתבעין לעגל ונותנין** – כשנדרשו ישראל לתת לעגל, הם נתנו**, נתבעין למשכן ונותנין** – כשנדרשו ישראל לתת למשכן, הם נתנו גם כן. הרי שישראל פעמים עושים מעשה רע ופעמים עושים מעשה טוב**.**

ומציעים מקור תנאי: תנה (הכתיב הירושלמי הרגיל הוא ב-ה' אחרי קמץ בסוף מילה) – שנה רבי יוסה בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) הדא מתניתא – את המשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא ממדרש הלכה) הזאת**:** נאמר (בעניין המשכן): "וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר" (שמות כה,יז) – אתה חייב לעשות כפורת (כיסוי לארון) מזהב. ויש לדרוש את הכתוב: - יבוא זהב (בספר "והזהיר": 'זהבו') של הכפרת ויכפר על זהבו של העגל – הכפורת עשויה זהב, כדי שיכפר הזהב שייתנו ישראל לכפורת על הזהב שנתנו לעגל, שהכפורת נקראת כך על שם שבה מתכפר עוונם של ישראל (דרשו "כפורת" מלשון כפרה, ולכן דרשו את הכתוב בכפורת ולא את הכתובים בשאר כלי הזהב של המשכן).

בספרי דברים פסקה א נאמר: "ודי זהב" - רבי שמעון אומר: משל למה הדבר דומה? - לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידים, והיו הכל מאשרים אותו, ובאחרונה באו גויים וקיבלם, והיו הכל אומרים: כך היא וסתו של פלוני להיות מקבל את הכל. כך אמר משה לישראל: "ודי זהב" למשכן, "ודי זהב" לעגל. - רבי בניה אומר: עבדו ישראל עבודה זרה, הרי הם חייבים כליה. יבוא זהב משכן ויכפר על זהב העגל. - רבי יוסי בן חנינה אומר: "ועשית כפורת זהב טהור" (שמות כה,יז) - יבוא זהב כפורת ויכפר על זהב העגל. ובשמות רבה נא,ח נאמר: "ויתפרקו" - והיו כל העם נותנים לו (לאהרן), עד שאמר להם: דייכם. וכן משה הוכיחם: "ולבן וחצרות ודי זהב" (דברים א,א). משל לבחור שנכנס למדינה, ראה אותם גובים צדקה, ואמרו לו: "תן", והיה נותן, עד שאמרו לו: "דייך". הלך מעט וראה אותם גובים לתיאטרון, אמרו לו: "תן", והיה נותן, עד שאמרו לו: "דייך". כך ישראל, נתנו זהב לעגל, עד שאמר להם (אהרן): "די", ונדבו זהב למשכן, עד שאמר להם (משה): "די", שנאמר: "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (שמות לו,ז). - אמר הקב"ה: יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. ובמדרש תנחומא פרשת 'תרומה' ח נאמר: אמר הקב"ה: יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל, שכתוב בו: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב" וגו'. ולכן מתכפרים בזהב - "וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם זהב", אמר הקב"ה: "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך" (ירמיהו ל,יז) (במה שחטאתם בו אתם מתרפאים). ובמדרש תנחומא פרשת 'ויקהל' י נאמר: למה נקרא שמה כפורת? - שהיתה מכפרת עוונותיהם של ישראל.

האמורא רבי יוסי בן חנינה היה "תנא" שונה ברייתות של מדרשי הלכה. בירושלמי כאן שנה רבי יוסי בן חנינה ברייתא שבספרי דברים. דברי רבי יוסי בן חנינה בספרי הוספת תנאים היא. "תנא... הדא מתניתא" אי אפשר לפרש אלא שרבי יוסי בן חנינה שנה ברייתא זו כ"תנא" - שונה (ואינו דומה ל"תני רבי פלוני", שבא לפעמים בירושלמי במקום "תני אמר רבי פלוני"). ואפשר שהוא שנה בדברי רבי בניה שבספרי "יבוא זהב כפורת" במקום "יבוא זהב משכן" ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 308).

לעמוד על אופי של... בויקרא רבה ל,ג ובפסיקתא דרב כהנא כז,ג נאמר: אין אנו יכולים לעמוד על אופי של דוד. פעמים שהוא קורא את עצמו מלך, ופעמים שהוא קורא את עצמו עני (דוד המלך פעמים מתגאה ופעמים מתענוו). וברות רבה ב,א נאמר: "וישלח יהושע בן נון מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש" (יהושע ב,א) - תני רבי שמעון בן יוחי: "חרש" - כמשמעו (שאינו יכול לשמוע). אמר להם: עשו עצמכם כחרשים ואתם עומדים על אופי שלהם. תני משום רבי מאיר: מתוך שאתם עושים עצמכם כחרשים, אתם עומדים על אופי שלהם.

רבי חגי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): שלש תרומות נאמרו בפרשה הזאת – של הציווי על התרומה למלאכת המשכן (שמות כה,א-ט), שבפרשה הזאת נצטוו ישראל על תרומה שלוש פעמים, ואלו הן שלוש התרומות**: תרומת אדנים ותרומת שקלים ותרומת המשכן** – כמבואר להלן**. "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה"** (שמות כה,ב) – אתה חייב לדבר עם בני ישראל, שייקחו לשמי הפרשה ממה שיש להם, - זו תרומת אדנים – זה ציווי על תרומה לצורך האדנים (הבסיסים לקרשים ולעמודים) במשכן**; "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי"** (שם) – מכל איש שירצה בליבו לתת נדבה תיקחו את ההפרשה לשמי, - זו תרומת שקלים – זה ציווי על תרומת שקלים**; "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם"** (שמות כה,ג) – וזאת, המפורטת להלן שם, ההפרשה שתיקחו מהם, - זו תרומת המשכן – זה ציווי על תרומה לצורך המשכן (בפסוק זה ובפסוקים שלאחריו מפורשים החומרים שיש לקחת מהם את התרומה למלאכת המשכן, ולכן פירשו שהתרומה שנאמרה בפסוק זה היא תרומת המשכן, אבל בפסוק שלפניו לא פורש בכתוב למה שימשו שתי התרומות שנאמרו בו. עיקרה של הפרשה הזאת הוא ציווי על תרומת המשכן, אך אילו באה הפרשה הזאת לומר ציווי על תרומת המשכן בלבד, היה צריך הכתוב לקצר ולומר 'דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה מאת כל איש אשר יידבנו ליבו' ואחר כך לפרש את החומרים שיש לקחת מהם את התרומה, אבל היות והכתוב האריך ואמר ציווי על תרומה שלוש פעמים, יש לדרוש מכאן שלוש תרומות). ומה עשו בשלוש התרומות הללו? - תרומת המשכן למשכן – תרומה זו שימשה לעשיית המשכן וכליו**, מה שירצו יעשו** (נראה שלשון זו היא אשגרה מלשון המשנה מגילה ג,ב: "מה שירצה יעשה", וכאן צריך לומר: 'מה שירצו יתנו') – כל כמות מהחומרים שמהם נעשה המשכן שירצו לתת רשאים הם לתת, שכל אחד נתן כמה שנדבו ליבו, שלא נקבע שיעור לדבר**. תרומת שקלים לקרבן** – תרומה זו שימשה לקניית קורבנות ציבור**, מה שירצו יעשו** (נראה שצריך לומר: 'מה שירצו יתנו') – כל סכום שירצו לתת רשאים הם לתת**, כדי** (נראה שצריך לומר: 'ובלבד') שתהא יד כולן שווה – אבל אין כולם נותנים אלא אותו סכום, אין מרבים ואין ממעטים ממנו, כדי שיהיה לכל אחד חלק שווה בקורבנות הציבור (כך אמר רבי שמעון במשנה להלן ב,ד). תרומת אדנים לאדנים (המילה 'לאדנים' נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, כמו שהוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים, והיא כנראה הוספה על פי הבבלי מגילה כט,ב) – תרומה זו שימשה לעשיית האדנים במשכן**, "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט** מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל**"** (שמות ל,טו) – העשיר לא ירבה לתת מחצי השקל, והדל לא ימעיט לתת מחצי השקל, שאין כולם נותנים אלא מחצית השקל (כתוב זה נאמר בתרומה האמורה בפרשת שקלים, כאמור להלן. האדנים של קרשי המשכן ושל עמודי הפרוכת נעשו מהכסף שנתקבל במפקד עם ישראל, שבו כל אחד היה חייב לתת מחצית השקל, וזוהי תרומת האדנים. האדנים של עמודי פתח המשכן, של עמודי החצר ושל עמודי שער החצר נעשו מהנחושת שנתקבלה בתרומת המשכן (שמות לח,כה-לא)). - הרי ששלוש התרומות חלוקות בתכליתן ובכמות נתינתן**.**

במשנה שקלים ב,ד שנינו: אמר רבי שמעון: מה בין שקלים לחטאת (קורבן חטאת)? - שקלים יש להם קצבה (שאין מוסיפים על מחצית השקל הקצובה ואין פוחתים ממנה), וחטאת אין לה קצבה (יש מביא חטאת כחושה שדמיה מועטים ויש מביא חטאת שמנה שדמיה מרובים). - רבי יהודה אומר: אף לשקלים אין להם קצבה, שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות (שני סלעים, שהם ארבעה שקלים), חזרו לשקול סלעים (שני שקלים), חזרו לשקול טבעין (חצאי סלעים, והם השקלים של המשנה), וביקשו לשקול דינרים. - אמר רבי שמעון: אף על פי כן, יד כולן שווה (בכל זמן היו כולם נותנים אותו סכום, בין מחצית השקל, בין פחות ממנו, בין יותר ממנו, לא הרבו עליו ולא מיעטו ממנו, נמצא שיש לשקלים קצבה), אבל חטאת - זה מביא בסלע וזה מביא בשתיים וזה מביא בשלוש (כל אחד יכול להביא קורבן חטאת בכמה שירצה, הרי שאין לה קצבה).

מה שאמרו במאמר הזה שבירושלמי על תרומת שקלים: "מה שירצו יתנו, ובלבד שתהא יד כולן שווה", הוא כדעת רבי שמעון במשנה זו וכלשונו. במאמר הזה נמנו בתחילה שלוש התרומות לפי סדרן שנאמרו בפרשה הזאת, ובסוף נמנו שלוש התרומות לפי החילוק שביניהן בכמות נתינתן: תרומת המשכן שאין לה קצבה, תרומת שקלים שיש לה קצבה אך אפשר לשנות את הקצבה, ותרומת אדנים שיש לה קצבה קבועה. נראה שיש לשנות את הגרסה במאמר הזה ולגרוס את הפסוק "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" לגבי תרומת שקלים ולא לגבי תרומת אדנים, והפסוק הזה מלמד, שבתרומת שקלים תהא יד כולם שווה, אף שהם יכולים לתת מה שירצו (וכן כתב ב"עלי תמר"). גם לפי הפירוש למאמר להלן של רבי אבון, הפסוק הזה מתייחס לתרומת שקלים.

אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אף בפרשה הזאת – בפרשת שקלים (שמות ל,יא-טז), נאמר בה שלש תרומות – גם בפרשה הזאת נצטוו ישראל על תרומה שלוש פעמים, כמו בפרשה שלמעלה, ושלוש התרומות הן: תרומת אדנים, תרומת שקלים ותרומת המשכן, כאמור לעיל. "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים... מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה'" (שמות ל,יג) - זו תרומת אדנים, שכל אחד מישראל שמנו אותו במפקד היה חייב לתת מחצית השקל, והכסף הזה הוצא לעשיית האדנים במשכן; "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים... יִתֵּן תְּרוּמַת ה'" (שמות ל,יד) - זו תרומת המשכן, שבפסוק זה לא ניתנה קצבה; "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל, לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שמות ל,טו) - זו תרומת שקלים, שכל אחד מישראל היה חייב לתת מחצית השקל (כך היה בימי משה), ובכסף הזה נקנו קורבנות הציבור למשכן הבאים לכפרה על ישראל (בדפוסים המאוחרים נוספו שלושת הפסוקים הללו בנוסח הירושלמי).

בבבלי מגילה כט,ב אמרו: תני רב יוסף: שלש תרומות הן (שבפרשת שקלים נזכר שלוש פעמים "תרומת ה'"): של מזבח למזבח (לקורבנות שעל המזבח - "לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם"), ושל אדנים לאדנים ("מחצית השקל תרומה לה'"), ושל בדק הבית לבדק הבית ("כל העובר על הפקודים... ייתן תרומת ה'", שלא ניתנה בו קצבה).

תרומת מזבח בבבלי היא תרומת שקלים בירושלמי, ותרומת בדק הבית בבבלי היא תרומת המשכן בירושלמי.

בפסיקתא רבתי פרשה י נאמר: "כי תישא את ראש" - אמר רבי שמואל בן נחמן: שלוש תרומות יש כאן, תרומה הראשונה ("מחצית השקל תרומה לה'") של אדני המשכן. • • •

במשנה שנינו: "בחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכים".

מציעים קושיה (על התנא במשנה): לא כן אמר – (וכי) לא כך אומר (כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה א,א) רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) שאמר בשם רבי חייה רבה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): הכל יוצאין בארבעה עשר, שהוא זמן קריאתה – ארבעה עשר באדר הוא עיקר זמן קריאת המגילה בכל המקומות, ולכן הכל יוצאים ידי חובת קריאתה ביום הזה, אפילו בני כרכים**?!** (בתמיהה) – ואם כן, מדוע אין המשנה אומרת שבארבעה עשר באדר הכל קוראים את המגילה, כמו שהיא אומרת שבחמישה עשר בו קוראים את המגילה בכרכים? (אילו לא היו יוצאים ידי חובת קריאת המגילה בכרכים בארבעה עשר, אין לתמוה מדוע אין המשנה כאן אומרת שבארבעה עשר באדר קוראים את המגילה בכפרים ובעיירות גדולות, כמו ששנינו במשנה ראש מסכת מגילה, כיוון שאין המשנה כאן מזכירה אלא את קריאת המגילה בכרכים. אבל הואיל ויוצאים ידי חובת קריאת המגילה בכרכים בארבעה עשר, יש לתמוה כפי שתמהים, שכשם שהמשנה כאן אומרת שקוראים את המגילה בכרכים בחמישה עשר, כך היה לה לומר שקוראים בכרכים בארבעה עשר)

ומתרצים: לא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות באדר השני (כך הגרסה במסירה שלפנינו כאן ובמקבילה במגילה, וכעין זה בכתב יד שקלים. והגרסה לפי הגהת המגיה במסירה שלפנינו כאן: 'לא בא אלא ללמדך שכל המצות [ה]נוהגות באדר השני נוהגות באדר הראשון', וכן הוא בדפוס ונציה הבבלי. נראה שגרסאות אלו הן בטעות בשל הדמיון לאמור להלן: "תני: רבן שמעון בן גמליאל אומר: מצות הנוהגות באדר השני אינן נוהגות באדר הראשון". אבל הגרסה בכתב יד הבבלי: 'לא בא ללמדך אלא מצוות הנוהגות בו', ונראה שהיא הגרסה הנכונה) – לא בא החכם (שונה המשנה) ללמד לך אלא את המצוות הנוהגות בחמישה עשר באדר, והן: "מתקנין את הדרכים ואת הרחובות" וכו', ואגב המצוות האלו אמר שביום זה גם קוראים את המגילה בכרכים, אבל לא בא ללמד לך את המצוות הנוהגות בכל ימי חודש אדר (כן פירש תלמיד רשב"ש. בתוספות בבלי מועד קטן ו,א הקשו ותירצו כן, אך לא כתבו כן בשם הירושלמי).

ומספרים: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) ורבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) הוון יתיבין – היו יושבים**. אמר רבי יוסה לרבי אחא: לא מסתברא לשעבר אלא לבא?** (הגרסה במקבילה: 'לא מסתברא לשעבר אבל לבא'. והגרסה בדפוס ונציה הבבלי: 'לא מסתברא לשעבר אבל לבא לא'. ונראה שיש לגרוס: 'לא מסתברא לשעבר אבל לא לבא? / לא מסתברא לשעבר לא לבא?'. אפשר שהמילה "אלא" במסירה שלפנינו כאן היא צירוף של שתי מילים: "א' (=אבל) לא" (לפי ההגהה הראשונה), ואפשר שהמילה "אלא" היא שיבוש של המילה "לא" (לפי ההגהה השנייה)) – האם לא מסתבר לשעבר אבל לא להבא? (בלשון שאלה. האם לא מתקבל על הדעת שמה שאמרו שהכל יוצאים בארבעה עשר הוא רק בדיעבד אבל לא לכתחילה? הרי בוודאי מסתבר שהכל יוצאים בארבעה עשר רק בדיעבד, אבל לכתחילה אין הכל יוצאים בארבעה עשר, שלכתחילה קוראים את המגילה בכרכים בחמישה עשר, ובדיעבד שלא קראו אותה בכרכים בחמישה עשר וקראו אותה בארבעה עשר - יצאו ידי חובה)

תלמיד רשב"ש כתב, שכיוון שלכתחילה קוראים בכרכים בחמישה עשר באדר ולא בארבעה עשר, לכן המשנה אומרת שבחמישה עשר באדר קוראים את המגילה בכרכים, ואינה אומרת שבארבעה עשר באדר הכל קוראים את המגילה.

ומקשים: והא תני: – והרי (התנא) שונה / שנוי (שנויה ברייתא): מקום שנהגו לקרותה – לקרוא את המגילה, שני ימים – בארבעה עשר באדר או בחמישה עשר בו, קורין אותה שני ימים – בארבעה עשר באדר או בחמישה עשר בו**!** ועל כורחך מדובר בכרכים, שאילו עיירות אין קוראים אלא בארבעה עשר בלבד, ואין רשאים לקרוא בחמישה עשר, אבל כרכים רשאים לקרוא בארבעה עשר. מברייתא זו משמע שלכתחילה קוראים את המגילה בכרכים באחד משני הימים הללו. הרי שלכתחילה הכל יוצאים בארבעה עשר, שלא כמו שאמר רבי יוסה (כן פירש תלמיד רשב"ש). - שאלה זו היא שאלת סתם התלמוד, ובאה בתוך מה שסיפרו על רבי יוסה ורבי אחא. אין משיבים על שאלה זו.

וממשיכים ומספרים: אמר ליה: – אמר לו (רבי אחא לרבי יוסה): אוף אנא סבר כן – אף אני סובר כך (גם אני חושב כמוך, שמה שאמרו שהכל יוצאים בארבעה עשר הוא בדיעבד, אבל לא לכתחילה).

ומציעים סיוע: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ויאות – ויפה (נכון אמר רבי יוסה, שמה שאמרו שהכל יוצאים בארבעה עשר הוא בדיעבד, אבל לא לכתחילה). אִילו משקרייה (צריך לומר כמו במקבילה: 'מי שקרייה'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מי שקראה') בארבעה עשר – אילו קרא בן כרך את המגילה בארבעה עשר באדר**, חוזר וקרייא** (צריך לומר כמו במקבילה: 'וחזר וקרייה'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'וחזר וקראה') בחמשה עשר – ורצה לחזור ולקרוא אותה בחמישה עשר בו**, שמא אין שומעין לו?** – האם אין מקבלים את דבריו, ואין נותנים לו לחזור ולקרוא אותה בחמישה עשר? אם אומר את (אתה) כן – אם תאמר כך, שאין שומעים לו לחזור ולקרוא אותה בחמישה עשר**, נמצֵאתָ עוקר זמן כרכין בידיך** – יוצא מזה שאתה מבטל בעצמך את זמן קריאת המגילה בכרכים שקבעו חכמים, שהוא חמישה עשר באדר. לכן מה שאמרו שהכל יוצאים בארבעה עשר הוא בדיעבד, אבל לא לכתחילה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה. הסוגיה הזו הועתקה מכאן למגילה, וכשהועתקה לשם לא הועברו המילים "לא כן אמר" שבראש הסוגיה, שהן תחילתה של שאלה על המשנה כאן.

בכמה מקומות בירושלמי נמצא, שאמורא אחד שאל אמורא אחר: "לא מסתברא...?" (וכוונתו לומר, שבוודאי מסתבר כן), והוא אמר לו: "אף אנא סבר כן". "לשעבר" ו"לבא" בירושלמי במקום "דיעבד" ו"לכתחילה" בבבלי.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה א,ז.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא בעניין קריאת המגילה כשנתעברה השנה): רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר: מצות הנוהגות באדר השני אינן נוהגות באדר הראשון – מצות קריאת המגילה ומצות נתינת מתנות לאביונים נוהגות בארבעה עשר ובחמישה עשר של אדר השני, ולא בארבעה עשר ובחמישה עשר של אדר הראשון**, חוץ מן הַסֶּפֶד ומן התענית שהן שוין בזה ובזה** – איסור הספד ואיסור התענית נוהגים באדר הראשון ובאדר השני, וכל הימים האסורים בספד ובתענית באדר השני אסורים אף באדר הראשון ("תוספתא כפשוטה"). הימים האסורים בספד ובתענית מנויים במגילת תענית, ובהם ימים מסוימים באדר, כגון ארבעה עשר בו וחמישה עשר בו. רבן שמעון בן גמליאל חלוק על תנאים אחרים בקריאת המגילה ובאיסור ספד ותענית (ראה מחלוקת התנאים בתוספתא להלן).

רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי (צריך לומר כמו במקבילה: 'רב') ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים); וכן רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הלכה כרבן שמעון בן גמליאל – פסק ההלכה הוא כרבן שמעון בן גמליאל**.**

רבי חונה רבה דציפורין (רבי הונא הגדול, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מהעיר ציפורי, בגליל התחתון) אמר: הנהיג רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) בציפורין – עשה שיהיה הדבר נוהג בעירו בציפורי, כהדא דרבן שמעון בן גמליאל – כמו זאת (כמו הדעה הזאת) של רבן שמעון בן גמליאל**.**

ומציעים דיוק: לא אמר אלא הנהיג – רבי חונה לא אמר אלא שהנהיג רבי חנינה כדעת רבן שמעון בן גמליאל**, הא** – אבל להלכה - לא! – הוא לא אמר שקבע רבי חנינה הלכה כדעת רבן שמעון בן גמליאל. וזה שלא כמו האמוראים לעיל שאמרו שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

במשנה מגילה א,ד שנינו: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה (לאחר הפורים עיברו את השנה והוסיפו לה אדר שני), קורים אותה (פעם שנייה) באדר השני. אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים (שהן נוהגות באדר השני, ולא באדר הראשון). ובתוספתא מגילה א,ו שנו: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה שנה, צריכים לקרותה באדר השני, שכל מצוות שנוהגות באדר השני אין נוהגות באדר הראשון. רבי לעזר בי רבי יוסה אומר משם רבי זכריה בן הקצב: אין צריכים לקרותה באדר השני, שכל מצוות שנוהגות באדר השני נוהגות באדר הראשון. רבן שמעון בן גמליאל אומר משם רבי יוסה: צריכים לקרותה באדר השני, שכל מצוות שנוהגות באדר השני אין נוהגות באדר הראשון, חוץ מספד ותענית שנוהגים בזה ובזה. ובבבלי מגילה ו,ב אמרו: תניא: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורים אותה באדר השני. רבי אלעזר ברבי יוסי אומר משום רבי זכריה בן הקצב: אין קורים אותה באדר השני, שכל מצוות שנוהגות בשני נוהגות בראשון. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי: אף קורים אותה באדר השני, שכל מצוות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון. ושווים (כל התנאים מודים) בהספד ובתענית שאסורים בזה ובזה (בימי ארבעה עשר וחמישה עשר בחודש אדר, בין בראשון ובין בשני). - רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא! - אמר רב פפא: סדר פרשיות (ארבע הפרשות שנוהגים לקרוא באדר) איכא בינייהו. דתנא קמא סבר: לכתחילה בשני, ואי עבוד בראשון - עבוד, בר ממקרא מגילה, דאף על גב דקרו בראשון קרו בשני. ורבי אלעזר ברבי יוסי סבר: אפילו מקרא מגילה לכתחילה בראשון. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אפילו סדר פרשיות, אף על גב דקרו בראשון קרו בשני. אמר רב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן / אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום רבי יוסי.

גרסת הבבלי (לפי הדפוסים) בדברי תנא קמא: "שכל מצוות שנוהגות בשני נוהגות בראשון, חוץ ממקרא מגילה" (בכתבי היד של הבבלי אין מילים אלו), שלא כגרסת התוספתא (לפי כתב יד אחד).

לפי גרסת הבבלי ("ושווים בהספד ובתענית שאסורים בזה ובזה"), האיסור בהספד ובתענית הוא מדברי התנא של התוספתא ולא של דברי רבן שמעון בן גמליאל (וגם תנא קמא מודה בהספד ובתענית), ולפיכך שאלו שם מה בין תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל. אבל לפי גרסת התוספתא והירושלמי, האיסור בהספד ובתענית הוא מדברי רבן שמעון בן גמליאל עצמו, ולפיה אפשר שתנא קמא חולק ומתיר אפילו בהספד ובתענית באדר ראשון ("תוספתא כפשוטה"). ההבדל בין תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל לגרסת התוספתא הוא בהספד ותענית, לתנא קמא כל מצוות שנוהגות באדר השני, כולל הספד ותענית, אין נוהגות באדר הראשון, ולרבן שמעון בן גמליאל חוץ מהספד ותענית.

גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

הספד והתענית במקצת הימים המנויים במגילת תענית יש איסור הספד בנוסף לאיסור תענית. ברם, אם איסור ההספד נתפש כאיסור לספוד למת באותם ימי מועד, הרי שברוב ימות השנה רוב האנשים אינם מספידים, ואם כן, כיצד תתגלה לעין-כל העובדה שהיום המסוים הינו יום טוב, הרי ממילא אין מספידים בו? דומה כי שאלה זו, וכן הגזירה השווה שבמגילת תענית בין איסור התענית לאיסור ההספד, מלמדות שמחבר המגילה ראה לפניו אנשים הרגילים לספוד כשם שהם רגילים להתענות דבר יום ביומו, ללא תלות במת או בצער, כי אם מסיבות פולחניות. למרות שהוראת השורש 'ספד' בדברי חכמים, ובדרך כלל גם במקרא, היא במשמעות של קינה על המת, הרי שבמקרא יש לו משמעות נוספת והיא: קינה פולחנית. הספד מסוג זה, שאין לו דבר עם המתים, מופיע בכמה מקומות. לאחר שירמיהו הנביא מבשר לעם על הרעה שתבוא, הוא מוסיף: "על זאת חגרו שקים, ספדו והילילו" (ירמיהו ד,ח), וזה הספד על שעתיד לקרות, ואין בינו לבין הספד על מתים ולא כלום. כיוצא בו אתה מוצא במגילת אסתר (ד,ג): "ובכל מדינה ומדינה, מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד, שק ואפר יוצע לרבים". אֵבֶל זה שמדובר בו, אֵבֶל פולחני הוא, וכלולים בו צום ומספד. מעין זאת אמר זכריה הנביא: "כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי" (זכריה ז,ה). הרי שגם כאן צום ומספד פולחניים נהגו יחד. גם יואל הנביא אמר: "חגרו וספדו הכוהנים, הילילו משרתי מזבח… קדשו צום, קראו עצרה... וזעקו אל ה'" (יואל א,יג-יד). גם כאן אותם מנהגים באים כאחת: צום, הספד, ומנהגי אבלות נוספים, בהקשר פולחני של עבודת אלוהים במקדש, ללא כל זיקה למתים. ניתן לשער שלא היו הספדים אלו אלא קינות, בקשות כפרה, בקשות מחילת עוון ווידוי, בקשות סליחה והבעת תקווה לעתיד טוב יותר. מסתבר שכנגד אותם מנהגים רווחים של הספד פולחני פסק מחבר מגילת תענית שאין לספוד, ממש כשם שקבע שאין להתענות, שכן התענית וההספד מנהגים פולחניים היו ("אופייה ומקורה של מגילת תענית", "סיני" צח, עמודים קיד-קלז).

הנהיג רבי חנינה בציפורין בירושלמי דמאי ה,ט וגיטין ד,ט אמרו: רבי חונא רובא דציפורין אמר: הנהיג רבי חנינא בציפורין כהדא דרבי שמעון (יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשר).

לא אמר אלא הנהיג, הא להלכה - לא! בבבלי תענית כו,ב אמרו: מאן דאמר "הלכה" - דרשינן לה בפירקא (דורשים אנו הלכה זו בדרשת הציבור, להודיע לכול את ההלכה). מאן דאמר "מנהג" - מדרש לא דרשינן, אורויי מורינן (לדרוש בציבור לעשות כן אין אנו דורשים, אבל להורות מורים אנו למי שבא לשאול שכך עליו לעשות). ומאן דאמר "נהגו העם" - אורויי לא מורינן, ואי עביד - עביד, ולא מהדרינן ליה.

"הלכה" היא פסיקה ברורה כדעתו של חכם מסוים. "מנהג" הוא מנהג שנהגו העם שקיבל סמך וסיוע מחכמים. "נהגו העם" הוא מנהג שנהגו העם, אבל לא קיבל סמך וסיוע מחכמים.

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי נדרים ח,ו.

ומביאים את המשך הברייתא (בעניין שנה מעוברת): אבל לעניין שטרות כותבין אדר (במקבילה בנדרים ובספר "והזהיר": 'באדר') הראשון ואדר (במקבילה בנדרים ובספר "והזהיר": 'ובאדר') השני (נראה שצריך לומר: 'כותבין באדר הראשון ובאדר השני "אדר"' (המילה "אדר" נשמטה בשל דמיון המילים)), אלא שכותבין אדר (בספר "והזהיר": 'באדר') השני "תיניין" – בשטרות הנכתבים באדר הראשון ובאדר השני כותבים את שם החודש "אדר", אלא שכדי להבחין בין אדר הראשון ואדר השני, כותבים באדר השני גם "תיניין" (השני). הרי שבאדר הראשון כותבים "אדר" סתם, ובאדר השני כותבים "אדר תיניין" (חלק מהגרסאות בנוסח הבבלי של מסכת שקלים הוא על פי הבבלי נדרים סג,א). רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אדר השני כותב ["תי'ו"] (כך צריך להשלים, כמו שהוא במקבילות. אפשר שהגרש שעל המילה 'תי'ו' הובן בהעתקה קדומה של מסכת שקלים כמחיקה. הגרסה של המגיה במסירה שלפנינו: 'כותבי' (תיו) [היו]', וכן הוא בדפוס ונציה הבבלי: 'כותבין היו', כנראה בטעות: 'היו' במקום 'תי'ו') ודיו – באדר השני כותב בשטרות "אדר ת", ודי לו בכך, ואינו צריך לכתוב את כל המילה "תיניין" כדברי תנא קמא, אלא אות ראשונה בלבד**.**

הברייתא בעניין שטרות אינה מדברי רבן שמעון בן גמליאל, אלא עניין בפני עצמו היא (רבנו משולם).

עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה ונדרים. הסוגיה הזו הועתקה לכאן ממגילה, שהרי הברייתא בעניין קריאת המגילה כשנתעברה השנה מוסבת על המשנה במגילה שם.

בתוספתא מגילה א,ו שנו: שטרות שבזה ושבזה כותבים "אדר", ואדר שני נכתב "תניין" (סתם אדר הוא אדר ראשון, ובאדר שני צריכים לכתוב במפורש "תניין"). רבי יהודה אומר: אדר שני נכתב תיו.

הברייתא שבירושלמי (לפי גרסתנו) היא הברייתא שבתוספתא.

בבבלי נדרים סג,א אמרו: תניא: אדר הראשון - כותב (בשטרות) "אדר ראשון", אדר שני - כותב "אדר" סתם; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אדר הראשון - כותב סתם, אדר שני - כותב "תיניין" (שני).

דעת רבי יהודה בבבלי היא דעת תנא קמא בירושלמי. • • •

כאן התחלת מקבילה בירושלמי מועד קטן א,ב.

במשנה מועד קטן א,ב שנינו (בעניין חול המועד): "מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ועושין כל צורכי הרבים".

שואלים: אֵילוּ הן (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'כל') צורכי הרבים – שהתירו לעשות בחול המועד**?**

ומביאים ברייתא (לפרש את המשנה): דנין דיני ממונות – בית דין דנים בתביעות של ממון שבין אדם לחברו (דיני ממונות צריכים בית דין של שלושה),

ודיני נפשות – בית דין דנים את הנידון על דברים שחייבים עליהם עונש מיתה (דיני נפשות צריכים בית דין של עשרים ושלושה),

ודיני מכות – בית דין דנים את הנידון על דברים שחייבים עליהם עונש מלקות**,**

ופודין ערכין – אמר אדם: "ערך פלוני עלי", צריך הוא לתת מעות להקדש כפי השיעור הקצוב בתורה בהתאם לשנותיו של פלוני, ואם אין לו מעות והוא נותן מיטלטלים, שמים את המיטלטלים בשלושה אנשים, ואם הוזקקו לגבות את הערך מן הקרקעות שלו, שמים את שוויים של הקרקעות בעשרה אנשים; ובית דין גובים את הערכים (הגרסה במקבילה: ופודין את השבויין וערכים וכו'),

וחרמין – דברים שהוקדשו לבדק הבית (תיקון בנייני בית המקדש) בלשון חרם, שנפדים בשוויים,

והקדישות – דברים שהוקדשו לבדק הבית, שנפדים על ידי שלושה בקיאים ששמים את שוויים של ההקדשות; ובית דין פודים את החרמים ואת ההקדשות**,**

ומשקין את הסוטה – אישה שבעלה קינא לה שלא תיסתר עם איש פלוני, ואחר כך נסתרה עם אותו איש ואין עדים שזינתה, הרי היא סוטה החשודה בזנות תחת בעלה, והיא אסורה על בעלה עד שישקו אותה את המים המאררים שבודקים אותה אם נטמאה. הבעל שקינא לאשתו ונסתרה, מוליכה לבית דין שבאותו מקום, ולאחר שביררו שהיא סוטה וצריך להשקותה, משקים אותה בבית דין הגדול שבירושלים**,**

ושורפין את הפרה – פרה אדומה, ששורפים אותה, ועושים מאפרה מי חטאת, כדי להזות מהם על טמאי מת לטהרם; ובית דין הגדול היו במקום שריפת הפרה והיו מטמאים את הכוהן השורף את הפרה וסומכים ידיהם עליו (משנה פרה ג,ז-ח),

ועורפין עגלה ערופה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו) – אם נמצא הרוג בשדה ולא נודע מי הרגו, זקנים מבית דין הגדול שבירושלים מודדים מן ההרוג אל הערים שסביבותיו, ובית דין של העיר הקרובה אל החלל מביאים עגלה ועורפים אותה**,**

ורוצעין עבד עברי – אדם מישראל שמכרוהו בית דין לעבד מפני שגנב ולא מצאו אצלו ממה לשלם את גניבתו, ולא רצה לצאת לחירות לסוף שש שנים מיום שמכרוהו בית דין, אדוניו מביאו לבית דין ורוצע אותו (נוקב חור באוזנו),

ומטהרין את המצורע – מצורע שנתרפא מצרעתו, בית דין מחייבים את המצורע לבוא אל הכוהן ולהיטהר, והכוהן מטהר אותו טהרה ראשונה בהבאת ציפורים ובגילוח שערו (תגלחת ראשונה), ולאחר שבעה ימים המצורע נטהר טהרה שנייה בגילוח שערו (תגלחת שנייה), וביום השמיני הוא נטהר טהרה שלישית בהבאת קורבנותיו.

אלו הם צורכי הרבים התלויים בבית דין שעושים בכל ימות השנה, ואפילו בחול המועד, אבל לא בשבת וביום טוב**.**

ומפרקין את המנעל (נעל) מעל גבי האימום (התבנית שהמנעל נעשה עליה) – הסנדלרים היו מכינים נעליים, וכדי שלא תתקלקל צורת הנעל היו מחזיקים אותו על גבי האימום, ומותר לסנדלרים ליטול בחול המועד את הנעל מן האימום**, ואין מחזירין אותו** – אסור להם להחזיר לאימום את הנעל שנטלו ממנו, מפני שיש מעשה אומנות בהחזרה**.**

בתוספתא מועד קטן ב,יא-יב שנו: דנים דיני נפשות ודיני ממונות ודיני קנסות (בית דין דנים בתשלומי ממון בין אדם לחברו, שחיובם הוא בתורת קנס), ושורפים את הפרה, ועורפים את העגלה, ורוצעים עבד עברי, ופודים את הערכים ואת החרמים ואת ההקדשות ואת מעשר שני (פירות מעשר שני שאין דמיהם ידועים צריך לפדותם על פי שלושה היודעים לשום את הפירות). ומפרקים מנעל מן האימום, ובלבד שלא יחזיר. מכבש (כלי העשוי שני לוחות, ונותנים ביניהם בגדים כדי ליישרם) של כובסים שהתירו (שפתחו כדי ליטול משם את הבגדים המיושרים) קודם למועד - נוטלים הימנו (בחול המועד), ואין מחזירים (את הבגדים) לו (למכבש). של בעלי בתים - מחזירים לו, ואין צריך לומר נוטלים הימנו.

הברייתא שהובאה בירושלמי כאן מדברת בחול המועד ומוסבת על המשנה במועד קטן. הברייתא אינה מדברת בחמישה עשר באדר, שאילו כן, מה היא באה להשמיענו? (תלמיד רשב"ש).

הברייתא שהובאה בירושלמי כאן מקורה בתוספתא מועד קטן, והובאה כאן בשינויים. ברייתא זו, הבאה לפרש את המשנה מועד קטן, הועתקה מהירושלמי מועד קטן לכאן.

צורכי הרבים שנאמרו במשנתנו אינם הדברים המנויים בברייתא זו, אלא הם צורכי הציבור בכלל, ושאי אפשר היה לעשותם בימות הגשמים. ואפשר שהמילים "ועושין כל צורכי הרבים" שבמשנתנו הן אשגרה מהמשנה הדומה במועד קטן.

האימום של סנדלרים והמכבש של כובסים שניהם כלי אומן הם, ולכן אין מחזירים להם. והמכבש של בעלי בתים, שאינו כלי אומן, מותר אף להחזיר לו בחול המועד ("תוספתא כפשוטה").

ההלכה "ומפרקים את המנעל" נאמרה בברייתא שבתוספתא לאחר ההלכות של צורכי הרבים, אך היא אינה שייכת להלכות האלה אלא להלכה "מכבש של כובסים" שנאמרה לאחריה. כשהעתיקו בירושלמי את הברייתא שבתוספתא, העתיקו בטעות גם את ההלכה "ומפרקים את המנעל". וכבר תמה ר"מ המאירי על הירושלמי: מה עניינה של זו עם שאר הדברים שהם צורכי רבים?. • • •

כאן המשך המקבילה בירושלמי מועד קטן.

במשנה מועד קטן א,ב שנינו (בעניין חול המועד): "ומציינין על הקברות".

מקשים: לא כבר ציינו מאדר? – וכי לא כבר ציינו על הקברות מחודש אדר? (כמו ששנינו במשנה שקלים א,א: בחמישה עשר בו (באדר) ...מציינים על הקברות) ומדוע מציינים על הקברות שוב בחול המועד של פסח?

ומתרצים: תיפתר – תתפרש (משנה זו תוסבר), שירד שטף (זרם) של גשמים ושטפו – את הסיד שציינו על הקברות מאדר ונמחה, ולכן צריך לחזור ולציין עליהם בחול המועד של פסח**.**

היה אפשר להשיב, שמשנה זו תוסבר, שנודעה הטומאה לאחר שציינו על הקברות מאדר, ולכן צריך לציין עליה בחול המועד. אלא שזה אינו שכיח, ואילו שטף של גשמים שכיח (רבנו משולם). • • •

כאן המשך המקבילה בירושלמי מועד קטן.

במשנה מועד קטן א,ב שנינו (בעניין חול המועד): "ויוצאין אף על הכלאים".

מקשים: לא כבר יצאו באדר? – וכי לא כבר יצאו על הכלאיים מחודש אדר? (כמו ששנינו במשנה שקלים א,א: בחמישה עשר בו (באדר) ...יוצאים אף על הכלאיים) ומדוע יוצאים על הכלאיים שוב בחול המועד של פסח?

ומתרצים: תיפתר – תתפרש (משנה זו תוסבר), שהיתה השנה אפילה – שהיו תקופות החמה באותה שנה מאוחרות ביחס לחודשי הלבנה המקבילים להם, ונתאחר זמן ירידת הגשמים, ובשל כך נתאחר זמן הזריעה, ואין הצמחין ניכרין – לא היו הצמחים ניכרים (אם כלאיים הם אם לאו) בחודש אדר ולא יצאו על הכלאים בחמישה עשר באדר, ולכן יוצאים על הכלאיים בחול המועד של פסח, שהצמחים ניכרים. אבל אם היתה השנה בכירה (שהיו תקופות החמה באותה שנה מוקדמות ביחס לחודשי הלבנה המקבילים להם), יוצאים על הכלאיים בחמישה עשר באדר**.**

המשנה במועד קטן, שאמרה שמציינים על הקברות ויוצאים על הכלאיים בחול המועד, דיברה בחול המועד של פסח דווקא, משום שחול המועד של פסח הוא הזמן הראוי לעשיית דברים אלה, כיוון שהוא בא לאחר ימות הגשמים, שבהם נמחה הסיד שציינו על הקברות וצומחים הזרעים. ולכן שאלו על המשנה: לא כבר ציינו מאדר? לא כבר יצאו באדר?

בבבלי מועד קטן ו,א אמרו: "ויוצאים אף על הכלאיים". - ואכלאיים בחולו של מועד נפקינן? ורמינהו: ...בחמישה עשר בו (באדר) ...מתקנים את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוואות המים, ועושים כל צורכי הרבים, ומציינים את הקברות, ויוצאים על הכלאיים (משנה שקלים א,א)! - רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא; חד אמר: כאן - בבכיר (בצמחים המקדימים לצמוח יוצאים בחמישה עשר באדר), כאן - באפיל (בצמחים המאחרים לצמוח יוצאים בחולו של מועד של פסח). וחד אמר: כאן - בזרעים (שמקדימים לצמוח), כאן – בירקות (שמאחרים לצמוח). - מאי שנא בחולו של מועד דנפקינן (על הכלאיים)? - אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: משום שכר פעולה (של הפועלים שבית דין שוכר לעקור את הכלאיים), דמוזלי גבן (שהם מוזילים לבית הדין, שהרי בחול המועד אסורים הפועלים בשאר מלאכות, ואם שוכרים אותם לעבודה המותרת שהיא צורך הציבור, הם מבקשים עליה שכר מועט, שהרי אין מלאכה מצויה להם).

בבבלי השיבו: כאן - בבכיר (צמחים בכירים, שמקדימים לצמוח), כאן - באפיל (צמחים אפילים, שמאחרים לצמוח). ואילו בירושלמי השיבו: כאן - בשנה בכירה, כאן - בשנה אפילה.

אלו שאמרו במשנתנו שמתקנים במועד (כגון הדרכים), אף על פי שכבר תיקנו אותם בחמישה עשר באדר (משנה שקלים א,א), יש לתקנם פעם שנייה, שאחרי חמישה עשר באדר באים גשמים ומקלקלים אותם (כמו שאמרו בירושלמי כאן על "מציינים את הקברות"), או שבחמישה עשר באדר מתקנים את הדרכים לעולי רגלים בעלייתם ובחול המועד בחזרתם, או שאם לא הספיקו לעשותם קודם, עושים אותם בחול המועד, ובא להשמיענו שמותר אף על פי שיש בהם טורח, ואפילו במעשה אומן מותר כיוון שהוא לצורך המועד (ראשונים).

צורכי הרבים שנמנו לעיל הם דברים המזדמנים תדיר, שלא כמו ציון על הקברות ויציאה על הכלאיים, ולכן בעניין צורכי הרבים אין לשאול: לא כבר עשו קודם חול המועד?. • • •

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי מעשר שני ה,א וסוטה ט,א.

במשנתנו שנינו: מציינין על הקברות.

במשנה מעשר שני ה,א שנינו: ...ושל קברות (הציון של קברות, שלא ייכנס לשם כוהן או נזיר) בסיד (שצבעו הלבן משמש סימן ניכר), וממחה (ממיס את הסיד במים) ושופך (סביב לקבר).

בירושלמי סוטה ט,א אמרו: תני (תוספתא סוטה ט,א): שלוחי בית דין יוצאין ומלקטין את סימניו (של ההרוג, כדי להתיר את אשתו, או לפרסם הדבר, שמא יבוא מי שהוא ויאמר שראה את הרוצח) וקוברין אותו (בבית קברות), ומציינין על קברו (צריך לומר כמו בתוספתא: ומציינין את מקומו) (מציינים את מקום ההרוג בדם (תוספתא מעשר שני ה,יג) לשם מדידה, כדי להביא עגלה ערופה), כדי שיצאו בית דין (הגדול) מלשכת הגזית וימודו (ימדדו ממקום ההרוג).

ושואלים: מניין לציון? – מניין למדים שמציינים על הקברות? (מה המקור בכתוב לדבר זה?)

ומשיבים (תשובה אחת): רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אומר, שרבי יעקב בר בת יעקב (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי חונייא דברת חוורן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, מהיישוב ברת חוורן בהרי חוורן בעבר הירדן המזרחי); רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמרי (צריך לומר כמו במקבילות: 'אמר') לה – אומר אותה (את השמועה כך): רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי חונייא דברת חוורן; רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אומר, שרבי עוזיאל בריה ד- – בנו של רבי חונייה דבית (צריך לומר כמו במקבילות: 'דברת') חוורן אמר בשם רבי חונייא דבית (צריך לומר כמו במקבילות: 'דברת') חוורן: נאמר (בפרשת צרעת האדם): "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג,מה) – דינו של מצורע, שכשילך בין הבריות יכריז כל הזמן: 'טמא! טמא!', כדי שיתרחקו ממנו ולא ייטמאו בו, והוא הדין בשאר הטמאים. ולמדים מכאן, שמציינים את הקברות, - כדי שתהא הטומאה קוראה (במקבילות במעשר שני ובסוטה וכן בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'קוֹרָא', והיא צורה ארץ ישראלית. במסירה שלפנינו כאן ובמקבילה במועד קטן קיבלה המילה את הצורה הבבלית 'קוראה') לך בפיה ואומרת לך: "פְּרוֹשׁ!" (היבדל, התרחק) – שעל ידי הציון, הטומאה שבאותו מקום היא כמכריזה ואומרת בעצמה למי שעובר אצלה להתרחק ממנה, כדי שלא יאהיל עליה וייטמאו הטהרות שבידו. וכך נדרש הכתוב: "וטמא" - הדבר הטמא עצמו, "טמא יקרא" - יודיע שהוא טמא.

ומשיבים (תשובה שנייה): רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): נאמר (בנבואה אל גוג): "וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן" (יחזקאל לט,טו) – אנשים שימנו בני ישראל יהיו עוברים בארץ ומציינים את מקומם של החללים מאנשי צבאו של גוג שייפלו בקרב. וכך דורשים את מילות הכתוב: "עֶצֶם" - מיכן (מכאן) שמציינין על העצמות – מזה נלמדת ההלכה, שצריך לעשות ציון במקום שנמצא בו רובע (רבע) הקב של עצמות מת (ללא בשר), שנלקט מעצמות שיש בהן רוב בניינו (שתי שוקיים וירך או שתי ירכיים ושוק) או רוב מניינו (מאה עשרים וחמש עצמות, שהוא רוב מניין האברים שבגוף) של המת, אף על פי שאין ברובע לא רוב בניינו ולא רוב מניינו של המת, שרובע הקב עצמות מרוב הבניין או מרוב המניין מטמא את המאהיל עליו; וכן צריך לעשות ציון במקום שנמצאות בו עצמות שיש בהן רוב בניינו של המת, או שנמצאות בו עצמות שיש בהן רוב מניינו של המת אף על פי שאינן רוב בניינו, שרוב בניינו ורוב מניינו של מת, אף על פי שאין בהם רובע הקב, מטמאים את המאהיל עליהם (משנה אהלות ב,א); "אָדָם" - מיכן שמציינין על השזרה (צורה עברית לשם הארמי 'שדרה') ועל הגולגולת – מזה נלמדת ההלכה, שצריך לעשות ציון במקום שנמצאת בו שדרה (מערכת חוליות עצם העוברות לאורך הגב) או גולגולת (מערכת עצמות הראש) מן המת שלא חסרו, אף על פי שאין על עצמות אלו בשר כלל, שהשדרה והגולגולת מטמאות את המאהיל עליהן (משנה אהלות ב,א). השדרה והגולגולת הן עיקרו של אדם וניכרת בהן צורת אדם, ולכן למדים שמציינים אותן מהמילה "אדם"; "וּבָנָה" - מיכן שמציינין על גבי אבן קבועה – מזה נלמדת ההלכה, שהאבן שמציינים על גביה את מקום הטומאה צריכה להיות מחוברת לקרקע, שהיא כבנויה בארץ**. אם אומר את** (אתה): על גבי אבן תלושה – אם תאמר, שהאבן המצויינת יכולה להיות גם שאינה מחוברת לקרקע**, אף** (הלא) היא הולכת ומטמא במקום אחר – הרי יש לחשוש שהאבן המצויינת תתגלגל ממקום הטומאה למקום אחר, כיוון שאינה מחוברת לקרקע, והמאהיל עליה במקום האחר יהיה סבור שנטמאו הטהרות שבידו, וישרוף אותן לשווא, שהרי אין טומאה במקום האחר**. "אֶצְלוֹ" - למקום** (במקבילות: 'במקום'. - במקומות רבים בירושלמי השתמשו ב-ל' השימוש במקום ב-ב', כמו כאן: 'למקום' במקום 'במקום') טהרה – מזה נלמדת ההלכה, שאם מציינים על גבי הקרקע, אין עושים ציון על גבי המקום שנמצאת בו הטומאה, אלא עושים ציון על גבי מקום טהור סמוך למקום הטומאה, שאם יציינו במקום הטומאה, יש לחשוש שמא העובר לא ישים לב לציון עד שיגיע אליו ויאהיל עליו וכבר נטמאו הטהרות שבידו, אבל כשמציינים סמוך למקום הטומאה, מי שלא ישים לב לציון עד שיגיע אליו ויאהיל עליו, עדיין לא נטמאו הטהרות שבידו (למדים זאת משום שכתוב "אצלו" - על ידו, ולא כתוב "עליו"); "צִיּוּן" - מיכן לציון – מזה נלמדת ההלכה, שמציינים על הקברות, ששופכים סביבם סיד לעשות להם ציון**.**

מציינים את כל הדברים מן המת שמטמאים באוהל, שנמנו במשנה אהלות ב,א, ולא הזכירו כאן אלא עצמות ושדרה וגולגולת, משום שיש להם רמז בכתוב.

בבבלי מועד קטן ה,א אמרו: "מציינים את הקברות". - אמר רבי שמעון בן פזי: רמז מן התורה לציון קברות מניין? - תלמוד לומר: "וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון" (יחזקאל לט) (קראו לכך רמז, משום שלא נאמר בכתוב שיש בכך מצווה (רש"י), או מפני שהדבר כתוב כמעשה לעתיד לבוא ולא כדבר הנוהג (תוספות)). ...רבי אבהו אמר מהכא: "וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג) - טומאה קוראה לו ואומרת לו: "פרוש!" (הטמא צריך להודיע לרבים שהוא טמא ויפרשו ממנו, וכן עושים גם בקבר שצריך להודיע טומאתו). וכן אמר רבי עוזיאל בר בריה דרבי עוזיאל רבה: טומאה קוראה לו ואומרת לו: "פרוש!".

גם בירושלמי וגם בבבלי אמר רבי עוזיאל: "וטמא טמא יקרא" וכו'. בבבלי נזכר רבי עוזיאל רק במקום הזה. בנוסף לראיה מפסוקים שמציינים את הקברות שאמרו אמוראים ארץ ישראלים, מצאו להם אמוראים בבליים בבבלי ראיה מפסוקים שונים. בבבלי שם אמרו, שציון קברות הוא הלכה למשה מסיני (רש"י שם), וסמכו חכמים את ההלכה בדרך אסמכתא על פסוקים. אבל בבבלי נידה נז,א אמרו, שציון קברות מדרבנן. בתוספות (בבלי בבא בתרא קמז,א) כתבו, שמה שאמרו "רמז מן התורה לציון קברות" לאו דווקא, שציון קברות אינו אלא מדרבנן.

בתוספתא שקלים א,ה שנו: אין מציינים... אלא על אבן קבועה. אין מניחים את הציון במקום הטומאה (שמא לא ירגיש בציון עד שיגיע אליו וייטמא) אלא במקום טהרה, סמך (סמוך) לטומאה, והמאהיל עליו (על הציון שנעשה על גבי הקרקע, ולא על גבי האבן) - טמא (צריך לומר: טהור). אין מציינים... על עצמות המת שאין מטמאים באוהל (שאינן לא רוב בניינו ולא רוב מניינו). אין מציינים אלא על השדרה ועל הגולגולת שמטמאים באוהל. ובבבלי מועד קטן ה,ב אמרו: תנו רבנן: ...מציינים על השדרה (של המת) ועל הגולגולת, על רוב בניין (של עצמות המת) ועל רוב מניין המת. ואין מעמידים ציון במקום טומאה, שלא להפסיד את הטהרות (שמא יבוא אדם נושא טהרות ולא ישים לב עד שיאהיל על הציון, וייטמאו הטהרות), ואין מרחיקים ציון ממקום טומאה, שלא להפסיד את ארץ ישראל (שלא להרבות מקום שנזהרים בו, אף שאינו טמא).

אף היא הולכת ומטמא במקום אחר החשש הוא דווקא שמא תלך האבן למקום אחר ויטמאו טהרות במקום אחר שלא כדין, אבל אין חשש שמא תלך האבן ממקומה ולא יטמאו טהרות כשיאהיל על מקום הטומאה, שאין חוששים לכך, מפני שעל פי רוב מקום הטומאה ידוע אף ללא ציון.

ומביאים ברייתא (תוספתא שקלים א,ה): (במקבילה במעשר שני נוסף: 'תני') (ו)מצא אבן אחת מצויינת – שציינו על גביה את מקום הטומאה, ואין שם אבן שנייה מצויינת סמוך לה**, אף על פי שאין מקיימין כן** – אין עושים כך, שאין מציינים את מקום הטומאה על גבי אבן אחת, אלא מציינים על גבי שתי אבנים סמוכות זו לזו משני צידי הטומאה, שייראה הציון לבא משתי רוחות**,** מכל מקום, המאהיל עליה – על האבן, - טמא, ומנמקים: שאני אומר: מת מצויין (צריך לומר כמו במקבילות: 'מת קמצוץ' (מכווץ ומקומץ)) והיה (צריך לומר כמו במקבילות: 'היה') נתון תחתיה – יש לחשוש שמא המת הוא תחתיה, שכשהמת תופס מקום מועט, מציינים את מקום הטומאה על גבי אבן אחת בלבד, שמניחים אותה על הטומאה, ולכן המאהיל על האבן - טמא. אבל המאהיל סביבותיה - טהור**.**

בירושלמי נזיר ט,ג אמרו, שמת קמצוץ הוא שראשו בצד מרגלותיו, שאינו מושכב כדרכו, אלא שגל נפל עליו והרגו. 'קמצוץ' הוא מת המונח בכיווץ איברים, והיפוכו של 'קמצוץ' הוא 'פשוט' - מת המונח בפישוט איברים.

וממשיכים את הברייתא: היו שתים – מצא שתי אבנים מצויינות סמוכות זו לזו, ורווח ביניהן**, המאהיל עליהן** – על האבנים, - טהור, וביניהן – המאהיל על הרווח בין האבנים, - טמא – שהטומאה בין האבנים המצויינות ואינה תחתיהן, שאין מניחים את האבנים המצויינות במקום הטומאה, אלא במקום טהור סמוך למקום הטומאה**.** ומוסיפים: אם היה חורש (צריך לומר כמו במקבילות: 'חרוש') בנתיים – אם היה הרווח שבין שתי האבנים המצויינות חרוש, - הרי הן כיחידיות – כשתי אבנים יחידות, שהטומאה תחת כל אחת מהן ואינה ביניהן, שאין חורשים מקום שיש בו טומאה**,** ולכן, ביניהן – המאהיל על הרווח בין האבנים, - טהור – שמן הסתם מי שחרש בין האבנים ידע שאין טומאה ביניהן ולכן חרש שם, ומעתה אין לנו להחזיק טומאה באותו מקום**, וסביבותיהן** (נראה שצריך לומר: 'ועליהן') – המאהיל על האבנים, - טמא.

ומציעים ברייתא: תני – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא בתוספתא שקלים א,ה): אין מציינין על הבשר – אין עושים ציון במקום שנמצא בו בשר מן המת (ללא עצמות), אף על פי שכזית בשר מן המת מטמא את המאהיל עליו**,** ומנמקים: שמא נתאכל (במקבילה במעשר שני: 'יתאכל') הבשר – אולי יכלה הבשר, כדרכו של בשר המת, ולא יהיה בו עוד כזית, ולא יטמא את המאהיל עליו, ואם יעשו שם ציון, המאהיל עליו יהיה סבור שנטמאו הטהרות שבידו, וישרוף אותן לשווא**.**

ושואלים: רבי יוסטא בר שונם (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, נקרא בשם מקומו שונם בעמק יזרעאל) בעא קומי – שאל לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ולא נמצא מטמא טהרות למפרע (קודם לכן)?! (בתמיהה) – וכי המאהיל על הבשר לפני שכלה, ועדיין יש בו כזית, אינו מטמא את הטהרות שבידו?! ואם כן, מדוע אין מציינים על הבשר, כדי שהעובר לא יאהיל עליו ולא ייטמאו הטהרות שבידו?

ומשיבים: אמר ליה – אמר לו (רבי מנא תשובה לשאלתו): מוטב שיתקלקלו בו לשעה ואל יתקלקלו בו לעולם – טוב יותר שתיגרם תקלה על ידו לזמן קצר ולא תיגרם תקלה על ידו לאורך ימים, שכשאין מציינים על הבשר, נגרמת תקלה על ידי כך לזמן קצר, שהעובר ומאהיל עליו לפני שכלה, מטמא את הטהרות שבידו, אבל אם היו מציינים על הבשר, היתה נגרמת על ידי כך תקלה לאורך ימים, שהעובר ומאהיל עליו לאחר שכלה, היה סבור שנטמאו הטהרות שבידו, והיה שורף אותן לשווא**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי מועד קטן, מעשר שני וסוטה.

מקור הסוגיה במעשר שני, ששנינו במשנה שם ה,א שמציינים על הקברות. וממעשר שני הועתקה הסוגיה למועד קטן. והראיה, שסוגיה זו מופיעה במועד קטן אחרי הפסקה: "ויוצאים אף על הכלאיים", ולא על הפסקה הקודמת לה: "ומציינים על הקברות". וכל הסוגיה הועתקה ממועד קטן לשקלים. ותוכיח השאלה החוזרת בשתיהן, על הפסקה: "ומציינים על הקברות" - 'לא כבר ציינו מאדר?', ועל הפסקה: "ויוצאים אף על הכלאיים" - 'לא כבר יצאו באדר?'. הוי אומר, שבחול המועד אנו עוסקים, ולא ב"שקלים" ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמודים 130-131).

בתוספתא שקלים א,ה שנו: מצא אבן אחת מצוינת, אף על פי שאין מקיימים כן, המאהיל עליה - טהור (צריך לומר: טמא). מצא שתיים, המאהיל ביניהן - טמא, על גביהן - טהור. אין מציינים על בשר המת (שהרי חזקתו מתאכל).

בבבלי מועד קטן ו,א אמרו: אמר רב יהודה: מצא אבן מצויינת - תחתיה טמא. שתיים (מצויינות), אם יש סיד ביניהן - ביניהן טמא (ושתי האבנים הן הצדדים הקיצוניים של אותו סימון), ואם אין סיד ביניהן - ביניהן טהור (וכל אחת מהאבנים היא ציון טומאה לעצמו). - ואף על גב דליכא חורש (שאין סימן שהיה חורש באמצע - ביניהן טהור)? והתניא: מצא אבן אחת מצויינת - תחתיה טמא. שתיים, אם יש חורש ביניהן - ביניהן טהור, ואם לאו (אם אין חורש ביניהן) - ביניהן טמא (ואף על פי שאין סיד ביניהן)! - אמר רב פפא: הכא (בברייתא) כשהסיד שפוך על ראשיהן (של האבנים) ומרודה (גרוף) לכאן ולכאן (בין האבנים). אי איכא חורש ביניהן - ביניהן טהור, דאימור מחמת חורש הוא דאיקלף (שנקלף הסיד, ומתחילה היה הסיד רק על ראשי האבנים, שהטומאה תחתיהן). ואי לא (אם אין חורש ביניהן) - סיד דביני ביני הוא וטמא (הסיד שבין האבנים הוא, וציינו להודיע שביניהן טמא).

לפי הבבלי, מצא שתי אבנים מצויינות, אם אין סיד ביניהן - ביניהן טהור, ואף על פי שלא היה חרוש ביניהן. ואילו לפי הירושלמי, ביניהן טהור, אם היה חרוש ביניהן.

ושם ה,ב אמרו: תנו רבנן: אין מציינים על כזית מן המת... - וכזית מן המת אינו מטמא באוהל? והא תנן: אלו שמטמאים באוהל - כזית מן המת! - אמר רב פפא: הכא (בברייתא בעניין ציון) בכזית מצומצם (מדויק) עסקינן, דסוף סוף מחסר חסר (כשיירקב), מוטב ישרפו עליו תרומה לפי שעה (אם ייתקל בו אדם כשעדיין לא נחסר, וייטמא, וישרפו בגללו תרומה שנטמאה), ואל ישרפו עליו תרומה לעולם (בחינם, שהרי כעבור זמן מסוים יתמעט הבשר מכזית, ושוב אינו מטמא באוהל, ואם יהיה שם ציון, יחשבו שיש שם טומאה וישרפו עליו תרומה לעולם).

בבבלי אמרו, שאין מציינים על כזית מצומצם (מדויק) מן המת דווקא. ואילו בירושלמי אמרו, שאין מציינים על בשר מן המת, ולא נתנו בו שיעור, ומשמע שאפילו ביותר מכזית אנו עוסקים. • • •

משנה משנה זו היא המשך לסופה של המשנה הקודמת, והיא מלמדת, מה עשו שליחי בית דין כשמצאו צמחי כלאיים בשדות.

אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי): בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) היו עוקרין ומשליכין לפניהן – כשהיו שליחי בית דין מוצאים כלאיים בשדות, היו עוקרים את צמחי הכלאיים ומשליכים אותם לפני בעלי השדות בשדותיהם**. משרבו עוברי עבירה** – מזמן שהיו מרובים בעלי השדות שלא עקרו בעצמם את צמחי הכלאיים שבשדותיהם ועברו על האיסור לקיים כלאיים**, היו משליכין לדרכים** – היו שליחי בית דין עוקרים את צמחי הכלאיים ומשליכים אותם לדרכים**. התקינו** – הנהיגו חכמים תקנה, שיהו מבקירין (מפקירים) את כל השדה – שיהיו שליחי בית דין מפקירים את כל השדה שימצאו בה כלאיים**.** • • •

תלמוד במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר...".

מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא המבארת את המשנה): אמר רבי יהודה: בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהן – כשהיו שליחי בית דין מוצאים כלאיים בשדות, היו עוקרים את צמחי הכלאיים ומשליכים אותם לפני בעלי השדות בשדותיהם**, והיו** – בעלי השדות, שמיחין שתי שמחות: אחת - שהיו מנכשין שדותיהן – בעלי השדות היו שמחים, מפני שהיו שליחי בית דין עוקרים להם את צמחי הכלאיים שבשדותיהם, ובזה נפטרו מן הניכוש, ולא היו צריכים לטרוח ולנכש בעצמם**, ואחת - שהיו נהנין מן הגזל** (במסירה שלפנינו מחק מגיה את המילה "הגזל" והגיה "הכלאים". גם בספר "והזהיר" נכתב "הגזל", וכן הוא בכתב יד שקלים. אבל בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי נכתב "הכלאים") – בעלי השדות היו שמחים עוד, מפני שהיו נהנים מן הגזל, שהיו סומכים מלכתחילה על שליחי בית דין שינכשו את שדותיהם בלא תשלום וישאירו להם את הצמחים שנעקרו, והיו בעלי השדות מאכילים אותם לבהמתם (אף לפי הגרסה "שהיו נהנין מן הכלאים", אין הכוונה שיש איסור ליהנות מן הכלאיים, שהרי כלאי זרעים מותרים אף באכילה, והפירוש הוא שהם נהנו מן הצמחים שאחרים ניכשו בשבילם) ("תוספתא כפשוטה"). משרבו עוברי עבירה – מזמן שהיו מרובים בעלי השדות שלא עקרו בעצמם את צמחי הכלאיים שבשדותיהם ועברו על האיסור לקיים כלאיים**, היו משליכין על הדרכים** – היו שליחי בית דין עוקרים את צמחי הכלאיים ומשליכים אותם לדרכים, שהיו מפקירים את הכלאיים, כדי שלא יהיו בעלי השדות שלא עקרו בעצמם את צמחי הכלאיים שבשדותיהם נהנים מן הגזל**. אף על פי כן** – אף על פי שהיו שליחי בית דין משליכים על הדרכים**,** עדיין היו שמחים שהיו מנכשין שדותיהן – בעלי השדות שלא עקרו בעצמם את צמחי הכלאיים שבשדותיהם היו שמחים, מפני שהיו שליחי בית דין עוקרים להם את צמחי הכלאיים שבשדותיהם**.** לכן התקינו – הנהיגו חכמים תקנה, שיהו מבקירין (מפקירים) את כל השדה – שיהיו שליחי בית דין מפקירים את כל השדה שימצאו בה כלאיים, שיש כוח ביד בית דין להפקיר כל רכושו של אדם כעונש וכקנס**.**

בתוספתא שקלים א,ג שנו: בחמישה עשר בו (באדר) שלוחי בית דין יוצאים ומפקירים את הכלאיים (עוקרים את הכלאיים ומשליכים אותם לדרכים), שהפקר בית דין הפקר, ופטור מן המעשרות (הזוכה בעקור שהושלך לדרכים - פטור מן המעשרות, כזוכה מן ההפקר).

מן הגרסה שבתוספתא "מפקירים את הכלאיים" (שלא כמו במשנה: "מפקירים את כל השדה") מוכח, שהברייתא הזו נשנית אחרי שרבו עוברי עבירה, שהיו שליחי בית דין עוקרים את הכלאיים ומשליכים אותם לדרכים, ועדיין לא הפקירו את כל השדה ("תוספתא כפשוטה").

בבבלי מועד קטן ו,ב אמרו: תניא: בראשונה היו (שליח בית דין) עוקרים (את צמחי הכלאיים) ומשליכים לפני בהמתם (של בעלי השדות), והיו בעלי בתים שמחים שתי שמחות: אחת - שמנכשים להם שדותיהם, ואחת - שמשליכים לפני בהמתם. התקינו שיהו עוקרים ומשליכים על הדרכים. ועדיין היו שמחים שמנכשים שדותיהם. התקינו שיהו מפקירים כל השדה כולה.

בתוספתא שקלים א,ג שנו: ... שהפקר בית דין הפקר, ופטור מן המעשרות.

במשנה לא נזכר רק שבידי בית דין להפקיר את השדה, אבל בתוספתא נאמר שהפקר בית דין הפקר ופטור מן המעשרות. לכן הקטעים הבאים מוסבים על תוספתא זו, והירושלמי כדרכו אינו מזכיר את התוספתא, מפני שהתוספתות היו שגורות בפיהם ("עלי תמר").

שואלים: מניין שהבקר (הפקר) בית דין הבקר? – מניין למדים שיש כוח ביד בית דין להפקיר כל רכושו של אדם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?)

כאן התחלת מקבילה בירושלמי פאה ה,א.

ומשיבים (בהצעת מקור): כתיב (צריך לומר: 'דכתיב', כמו שהוא בדפוס ונציה הבבלי, או שיש למחוק מילה זו והביאו את הפסוק לראיה ללא דיבור הצעה ("אוצר לשונות ירושלמיים")): – שכתוב (בעניין אסיפת העם על ידי עזרא להיבדל מן הנשים הנוכריות): "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים (לסוף שלושת הימים) כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ (חרם לאוצר המקדש) וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה (יורחק מן הקהל)" (עזרא י,ח) – הרי שעזרא ובית דינו היה בידם להפקיר כל רכושו של אדם העובר על דבריהם**.**

בבבלי יבמות פט,ב וגיטין לו,ב אמרו: אמר רבי יצחק: מניין שהפקר בית דין הפקר? - שנאמר: "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה" (עזרא י,ח) (משמע שבית דין רשאי להחרים רכושו של אדם). - רבי אלעזר אמר מהכא: "אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע יט,נא) - וכי מה עניין ראשים אצל אבות? (שהרי הביטוי 'ראשי האבות למטות' אינו רגיל ואינו ברור) אלא לומר לך (הביטוי "ראשי האבות" בא ללמד שראשי המטות דינם כאבות): מה אבות מנחילים את בניהם כל מה שירצו, אף ראשים (מנהיגים) מנחילים את העם כל מה שירצו (משמע שראשי העם יכולים להפקיע רכוש של אדם אחד ולתת אותו לאחר).

בירושלמי הובא רק הלימוד של רבי יצחק. מהכתוב שאמר רבי יצחק אפשר ללמוד רק שיש כוח לבית דין להחרים רכושו של אדם, אבל מהכתוב שאמר רבי אלעזר אפשר ללמוד שיש כוח לבית דין להחרים רכושו של אדם ולתת רכוש זה לאחרים (אחרונים). ראשונים (שו"ת רשב"א, "נימוקי יוסף") כתבו, שכוח זה שביד בית דין להפקיר ממון של אדם הוא מן התורה.

ושואלים: מניין שהיא פטורה (במקבילה: 'שהוא פטור') מן המעשרות? – מניין שהפקר בית דין פטור מן המעשרות? (מניין למדים שיש כוח ביד בית דין לפטור מן המעשרות את מה שהפקירו, והזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות, כזוכה בהפקר שהפקירו הבעלים שפטור מן המעשרות?)

ומשיבים (בהצעת מקור): רבי יונתן בריה ד- – בנו של רבי יצחק בר אחא (אמורא זה נזכר רק כאן ובמקבילה, ואין לקבוע זמנו ומקומו) שמע לה מן הדא: – שומע (לומד) אותה (את ההלכה שהזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות) מזאת (מהברייתא הזאת): אין מעברין את השנה – אין בית דין רשאים לקבוע את השנה מעוברת (שנה בת שלושה עשר חודשים), לא בשביעית ולא במוצאי שביעית – לא בשנת השמיטה ולא בשנה שאחרי שנת השמיטה**, ואם עיברוה** – אבל אם עיברו בית דין את השנה בשביעית או במוצאי שביעית, - הרי זו מעוברת (עד כאן הברייתא). ויש לדקדק (במה שאמרו, שאם עיברו בית דין את השנה בשביעית - הרי זו מעוברת): וחודש אחד שהוא מוסיף - לא פטור ממעשרות (במסירה שלפנינו נכתב: 'מעשרות', וכן הוא ב"שרידי הירושלמי". ומגיה הגיה: 'ממעשרות', כמו שהוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים וגם במקבילה) הוא?! – וכי אותו החודש שהוסיפו בית דין לשנה השביעית, כשעיברו את השנה בשביעית, אין הוא פטור ממעשרות?! והרי אותו החודש פטור הוא ממעשרות, כדין השנה השביעית, שהיא פטורה ממעשרות, משום שפירות שביעית הם הפקר! מזה יש ללמוד שיש כוח ביד בית דין לפטור מן המעשרות את מה שהפקירו, והזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות.

כיוון שהביאו ברייתא בעניין עיבור השנה בשביעית ובמוצאי שביעית, דנים בעניין זה, ואחר כך חוזרים לדון בעניין הפקר בית דין.

שואלים: עד כדון – עד עכשיו, שביעית – הטעם שאין מעברים את השנה בשביעית פשוט (ואף על פי שלא אמרו את הטעם, מכל מקום הוא ברור, שאין מעברים את השנה בשביעית, כדי שלא לרבות באיסורי שביעית (שלא להוסיף על הזמן שאסור באיסורי שביעית, כמו איסור חרישה ואיסור זריעה)); אבל מוצאי שביעית (במסירה שלפנינו נוסף בין השורות על ידי מגיה: 'מאי', כמו שהוא בדפוס ונציה הבבלי, והיא תוספת על דרך הבבלי, בעוד הירושלמי מוותר על מילת השאלה ומסתפק בנעימת הקול של השאלה. וב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה נוסף: 'מניין')? – מה הטעם שאין מעברים את השנה במוצאי שביעית?

ומשיבים: אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): שלא לרבות באיסור חדש – אין מעברים את השנה במוצאי שביעית, כדי שלא להוסיף על הזמן שאסור באיסור "חדש" (איסור לאכול מתבואה חדשה לפני שקרב העומר בשישה עשר בניסן), שכשמוסיפים חודש לשנה ועושים שני אדרים, נדחה זמן הקרבת העומר שהוא בניסן שלאחר אדר, ואסורים לאכול מהתבואה החדשה חודש נוסף, ואם יעברו את השנה במוצאי שביעית, יש לחשוש שמא עד שיקרב העומר לא תהיה להם תבואה לאכול, שהרי בשנה השביעית היו אסורים לזרוע תבואה, ועד שיקרב העומר במוצאי שביעית אינם מותרים לאכול אלא מהתבואה הישנה של השנה השישית**.**

ומציעים פרשנות מצמצמת: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הדא דאת אמר (במקבילה: 'הדא דת(י)מר') – זאת (דבר זה) שאתה אומר (שאין מעברים את השנה בשביעית), - עד שלא התיר רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) להביא ירק מחוצה לארץ לארץ – קודם שהתיר רבי להביא ירקות (וכן קטנית ותבואה) מחוץ לארץ לארץ ישראל בשנה השביעית, מפני שכשמוסיפים חודש לשנה השביעית, יש לחשוש שמא לא יהיו להם ירקות לאכול, שהרי בשנה השביעית הם אסורים לזרוע**, אבל משהתיר רבי להביא ירק מחוץ לארץ לארץ** – לאחר שהתיר רבי להביא ירקות מחוץ לארץ לארץ ישראל בשנה השביעית, - היא שביעית היא של (המילה 'של' יתירה, ואינה ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילות) שאר שני שבוע – השנה השביעית ושאר השנים של מחזור השמיטה שוות (שבוע הוא שבע שנות השמיטה), שמעברים את השנה בשביעית כשם שמעברים בשאר השנים של מחזור השמיטה, מפני שאף כשמוסיפים חודש לשנה השביעית, אין לחשוש שמא לא יהיו להם ירקות לאכול, שהרי הם מותרים להביא ירקות מחוץ לארץ בשנה השביעית, ששם אין נוהגים איסורי שביעית, והירקות מצויים שם אף בשנה השביעית**.**

הברייתא לעיל והמימרה שאמר רבי זעורה בשם רבי אבהו הובאו בירושלמי נדרים ו,יג וסנהדרין א,ב.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): אין מעברין את השנה (במקבילה נוסף: 'לא') בשביעית (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'ולא במוצאי שביעית', כמו שהוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים. אבל ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה אין המילים האלו), אלא בשאר שני שבוע – בית דין רשאים לקבוע את השנה מעוברת רק בשאר השנים של מחזור השמיטה**, ואם** (במסירה שלפנינו נכתב: 'אם'. ומגיה הגיה: 'ואם', כמו שהוא ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים וגם במקבילה) עיברוה – אבל אם עיברו בית דין את השנה בשביעית, - הרי זה (במקבילה: 'זו') מעוברת.

ומציעים פרשנות מצמצמת: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): הדא דאת אמר (במקבילה: 'הדא דת(י)מר') – זאת (ההלכה) שאתה אומר (שאין מעברים את השנה בשביעית, כדי שלא להוסיף על הזמן שאסור באיסורי שביעית), - בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) כשהיו (במקבילה: 'שהיו') השנים כתיקנן (במקבילה: 'כסדרן') – וישראל ישבו על אדמתם, מפני שהיו אסורים באיסורי שביעית מן התורה**, אבל עכשיו** – בזמן הזה, שאין השנים כתיקנן (במקבילה: 'כסדרן') – ואין ישראל יושבים על אדמתם, - היא שביעית היא שאר שני שבוע – השנה השביעית ושאר השנים של מחזור השמיטה שוות, שמעברים את השנה בשביעית כשם שמעברים בשאר השנים של מחזור השמיטה, מפני שאין אסורים באיסורי שביעית מן התורה אלא מדברי חכמים, ואם לא יהיה להם מה לאכול, יתירו להם חכמים עבודת הקרקע בשנה השביעית (בדפוס ונציה הבבלי מוחלפת הגרסה: 'בראשונה שלא היו שנים כתקונן, עכשיו שהיו השנים כתיקנן').

בזמן הזה לפעמים שנת השמיטה מעוברת, מפני שאינה מהתורה.

בבבלי תענית יד,ב ומגילה ב,א נמצא הביטוי: אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתן, אבל בזמן הזה...

ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): של בית רבן גמליאל (בנו של רבי יהודה הנשיא, נשיא בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) עיברוה במוצאי שביעית מיד (במקבילה במסירה שלפנינו אין המילה 'מיד', אך ישנה ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד שקלים וגם במקבילה בכתב יד רומי. אפשר שהמילה 'מיד' היא אשגרה בטעות ממקומות אחרים שאמרו שרבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד) – חברי בית הדין של רבן גמליאל, בנו של רבי, עיברו את השנה בשנה שאחרי שנת השמיטה, ואף על פי שמוסיפים על הזמן שאסור באיסור "חדש", אין לחשוש שמא עד שיקרב העומר לא תהיה להם תבואה לאכול, שהרי הם יכולים להביא תבואה מחוץ לארץ שהתיר אותה העומר שקרב בשנה השביעית (איסור "חדש" נוהג גם בתבואה של חוץ לארץ).

בתוספתא סנהדרין ב,ט שנו: אין מעברים את השנה לא שביעית ולא מוצאי שביעית. ובבבלי סנהדרין יב,א אמרו: תנו רבנן: אין מעברים את השנה לא בשביעית (משום שעל ידי כך מאריכים את זמן איסור עבודת הקרקע ומכבידים על הבריות) ולא במוצאי שביעית (כדי שלא יידחקו במזונותיהם עד שיהיו מותרים לאכול מן התבואה החדשה). של בית רבן גמליאל היו מעברים במוצאי שביעית. ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: אין מביאים ירק מחוצה לארץ, ורבותינו (רבי יהודה הנשיא ובית דינו) התירו (להביא ירקות מחוץ לארץ, ואותם חכמים התירו לעבר במוצאי שביעית, ולא חששו לדוחק העם במוצאי שביעית, משום שאפשר להביא ירקות מהארצות הסמוכות). - מאי בינייהו? (מהו יסוד המחלוקת?) - אמר רבי ירמיה: חוששים לגושיהם (לגושי העפר הדבוקים בירקות) איכא בינייהו (שעפר מחוץ לארץ מטמא, והמחלוקת היא האם מותר לכתחילה להביא עפר טמא לתוך ארץ ישראל).

בתוספתא ובבבלי לא אמרו, שאם עיברו את השנה בשביעית או במוצאי שביעית - הרי זו מעוברת. לפי הבבלי, עיבור השנה במוצאי שביעית תלוי בהתרת הבאת ירק מחוץ לארץ. ואילו לפי הירושלמי, עיבור השנה בשביעית תלוי בהתרת הבאת ירק מחוץ לארץ. הבבלי לשיטתו, שהתרת הבאת ירק מחוץ לארץ היא בכל השנים, והירושלמי לשיטתו, שהתרת הבאת ירק מחוץ לארץ היא בשביעית (ראה "תוספתא כפשוטה" להלן).

התיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ בתוספתא שביעית ד,טז שנו: בראשונה היו אומרים: ...אין מביאים ירקות מחוצה לארץ לארץ. רבותינו (רבי ובית דינו) התירו שיהו מביאים ירקות מחוצה לארץ לארץ. כשם שמביאים ירקות מחוצה לארץ, כך מביאים קטנית ותבואה מחוצה לארץ לארץ (התירו להביא אף קטנית ותבואה מחוץ לארץ, אף על פי שאפשר להכין אותם מערב שביעית לשביעית, שאין הם כירקות לחים שהם מתקלקלים ואי אפשר לשמור אותם מערב שביעית).

בבבלי (נדרים נג,ב וסנהדרין יב,א) ביארו, שאין מביאים ירקות מחוצה לארץ לארץ, משום שחששו שמא יביא את הירקות בגושיהם ויטמאו במגע ובמשא. ולפי זה משמע שאפילו בשאר שני שבוע כן. אבל בירושלמי (שביעית ו,ד) אמרו: בראשונה היה הירק אסור בסְפָרי ארץ ישראל. התקינו שיהא הירק מותר בספרי ארץ ישראל (תקנה זו באה להקל על היהודים תושבי הסְפָר). אף על פי כן, היה אסור להביא ירק מחוץ לארץ לארץ. התקינו (רבי ובית דינו) שיהא מותר להביא ירק מחוץ לארץ לארץ. ולפי זה ברור שבירושלמי פירשו, שהאיסור היה מחמת חשד, שלא יחשדוהו שהוא סוחר בפירות שביעית, שהרי מחוץ לארץ לא היו מביאים אלא משאות גדולים, ולפיכך לא התירו בתחילה אלא ספרי ארץ ישראל, מפני ששם היו פירות חוץ לארץ מצויים וניכר הוא שהם מחוץ לארץ, ואין כאן חשד. אבל מחמת חשש גושים של חוץ לארץ, אין הבדל בין ספרי ארץ ישראל ובין תוכה של ארץ ישראל ("תוספתא כפשוטה").

בשלב ראשון התירו להביא ירק מחוץ לארץ רק ליישובי הספר. וזה אולי מכיוון שאיסור הבאת ירק מחוץ לארץ בשביעית לא עמד במבחן המציאות, בהיותו גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, עקב יחסי המסחר ההדוקים של יושבי הספר עם שכניהם בחוץ לארץ. תקנה זו הקלה על היהודים תושבי הספר. בשלב הבא התירו להביא בשביעית ירק מחוץ לארץ לכל המקומות בארץ, וכמו כן תבואה וקטנית. לפי הירושלמי, ההתר להביא ירק מחוץ לארץ הוא משל רבי. הם נאסרו לראשונה מחשש ספיחים, שעוברי עבירה יאגרו ספיחים ויאמרו שזו סחורת ייבוא מחוץ לארץ ("תלמוד ירושלמי מסכת שביעית" ב, עמוד 437).

חוזרים לדון בעניין הפקר בית דין. לעיל אמר רבי יונתן בנו של רבי יצחק בר אחא, שיש ללמוד את ההלכה, שהפקר בית דין פטור מן המעשרות והזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות, מהברייתא ששנו בה, שאם עיברו את השנה בשביעית - הרי זו מעוברת.

דוחים את המקור הזה: אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אִין מן הדא – אם מזאת (אם ממקור זה אתה רוצה ללמוד את ההלכה שהזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות), לית (=לית את) שמע מינה כלום – אין אתה שומע (לומד) ממנה כלום (אין אתה יכול ללמוד ממנה את ההלכה הזאת, כמבואר להלן). שכן נאמר (בעניין קורבן פסח): "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה' אֱלֹהֶיךָ**"** (דברים טז,א) – הקפד על קורבן הפסח שיבוא בחודש האביב, שבו התבואה מתחילה להבשיל. ויש לדרוש את הכתוב: - שָׁמְרֵיהוּ שיבוא בחידושו – אתה חייב להקפיד על האביב (תקופת ניסן) שיתחיל בעת התחדשותו של חודש ניסן (הזמן שבו הירח מתחדש ומתמלא, והוא חציו הראשון של החודש). ואם אתה רואה לפי חישוב הזמנים שתתחיל תקופת ניסן לאחר מכן, אתה חייב לעבר את השנה ולהוסיף לה חודש לפני חודש ניסן. הרי שבית דין חייבים לעבר את השנה כדי שתתחיל תקופת ניסן לפני אמצע חודש ניסן, ומהטעם הזה הוא שאמרה הברייתא שאם עיברו בית דין את השנה בשביעית - הרי זו מעוברת, ולא מהטעם שהפקר בית דין הפקר, ולכן אין ללמוד מהברייתא הזאת שהובאה לעיל שיש כוח ביד בית דין לפטור מן המעשרות את מה שהפקירו**.**

פירוש אחר: יש לדרוש את הכתוב: שָׁמְרֵיהוּ שיבוא בחידושו - אתה חייב להקפיד על האביב (מנחת העומר, כמו שנאמר בויקרא ב,יד: "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ", והיא קרבה בשישה עשר בניסן) שיבוא בעת התחדשותה של תקופת האביב (תקופת ניסן). ואם אתה רואה לפי חישוב הזמנים שיקרב העומר לפני שתתחיל תקופת ניסן, אתה חייב לעבר את השנה ולהוסיף לה חודש לפני חודש ניסן.

בבבלי ראש השנה כא,א (סנהדרין יג,ב) אמרו: כשאתה רואה (לפי החשבון) שנמשכת תקופת טבת עד שישה עשר בניסן - עַבֵּר את אותה השנה, ואל תחשוש לה (לחפש עוד טעם אחר), דכתיב: "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוהיך" (דברים טז,א) - שמור אביב של תקופה (תקופת ניסן) שיהא בחודש ניסן (יש לדאוג שתקופת ניסן תהיה בחודש ניסן לפני הפסח).

הפירוש האחד לדברי הירושלמי "שמרהו שיבוא בחידושו" הוא לפי רש"י בבבלי ראש השנה, והפירוש האחר הוא לפי ר"ח שם.

הקוצר את שדהו חייב להניח לעניים חלקים מיבולו, ובהם "לקט" - שיבולים הנושרות בשעת הקצירה וזקוקות לליקוט. חלקי היבול שהתורה ציוותה להניח לעניים מהקציר נקראים מתנות עניים.

ומציעים מקור חלופי: והיי דא אמרה דא? – ואיזו אומרת זאת? (איזה מקור משמעו כך או מסייע לכך? מאיזה מקור נוכל ללמוד, שהפקר בית דין פטור מן המעשרות והזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות? - שנינו (משנה פאה ה,א בעניין לקט שכוסה על ידי גדיש): גדיש שלא לוקט תחתיו – אם בעל השדה עשה גדיש (ערימת תבואה שנקצרה) בשדה במקום שעדיין לא ליקטו שם העניים את הלקט, - כל הנוגעות בארץ – כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ**, הרי הן של עניים** – שמא הן מן הלקט, ופטורות מן המעשרות כדין לקט**. ואמר רבי אמי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): דבית שמי (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) היא (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'דבית שמאי אמרין הבקר לעניין הבקר') – של בית שמאי היא (המשנה הזו כדעתם של בית שמאי היא, שבית שמאי אומרים: הפקר לעניים - הפקר (משנה פאה ו,א), שהמפקיר תבואתו לעניים בלבד ולא לעשירים - הרי זה הפקר, ופטור מן המעשרות כדין מתנות עניים, ולבית שמאי, אף בהפקר בית דין שהפקירוהו לעניים - פטור מן המעשרות, ולכן כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ, אף שאין כולן מן הלקט, העניים הזוכים בהן פטורים מלעשר אותן, משום שהן הפקר. אבל לבית הלל שאומרים: הפקר לעניים - אינו הפקר, והמפקיר לעניים בלבד - חייב במעשרות, אף בהפקר בית דין שהפקירוהו לעניים - חייב במעשרות, ולכן כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ, כיוון שאין כולן מן הלקט, העניים הזוכים בהן חייבים לעשר אותן ואחר כך רשאים לאכול). ואמר ליה – ואמר לו (לרבי אמי) רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): שמענו (שמיעה ממש) שהוא פטור ממעשרות (ב"שרידי הירושלמי": 'מעשרות')?! (בתמיהה) – וכי שמענו שהעניים הזוכים בשיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ פטורים מלעשר אותן?! והרי לא שמענו כך, ולכן אין צורך לומר שהמשנה הזו כדעתם של בית שמאי היא, אלא דברי הכל משום (הצורה העיקרית: "משם", אבל הצורה הארמית "משום" היא הרווחת) קנס – המשנה הזו דברי הכל היא, אף כדעתם של בית הלל, ואין העניים זוכים בשיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ משום הפקר בית דין אלא משום קנס, שקנסו חכמים את בעל השדה שייתן לעניים את כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ, לפי שעשה גדיש על גבי הלקט של העניים וכיסהו (כך אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן בירושלמי פאה על המשנה הזו), וכיוון שמשום קנס הוא, אין הוא פטור ממעשרות. - מקטע זה יש ללמוד, שבמקרה שבית דין הפקירו אף לעשירים, יש כוח ביד בית דין לפטור מן המעשרות את מה שהפקירו, והזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות אף לבית הלל**.**

וכבית הלל (בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות) עניים מעשרין ואוכלין – משפט זה הועתק מהמקבילה בירושלמי פאה, אך אינו שייך לכאן, והוא מוסב על המקרה הבא ששנינו במשנה פאה ה,א: "הרוח שפיזרה את העומרים (ונתערבו שיבולים של בעל השדה בשיבולי הלקט, ואין יודעים כמה לקט היה), אומדים אותה (מעריכים את השדה) כמה לקט היא ראויה לעשות (מהי כמות הלקט שיכולה להיות בשדה זו), ונותן לעניים (לפי הערכה זו)". מפני שזה אונס, הרי שהוא נותן לעניים משום הפקר בית דין ולא משום קנס, וכיוון שבית הלל אומרים: הפקר לעניים - אינו הפקר, לכן לדעת בית הלל העניים המקבלים את השיבולים חייבים לעשר אותן ואחר כך רשאים לאכול (בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי אין חמש מילים אלו. בדפוס ונציה הבבלי הגרסה בדברי רבי אמי: 'בית שמאי היא, דאי כבית הילל עניים מעשרין ואוכלין', ואין כן סגנון הירושלמי. - תופעה דומה, שבאו שני משפטים סמוכים כסגנון האמור כאן והשני אינו המשכו של הראשון אלא הוא מוסב על ההלכה הבאה שבמשנה, מצויה בירושלמי פסחים ז,ה וכפי שנתפרש ב"תוספתא כפשוטה" מועד עמודים 616-617).

עד כאן המקבילה בירושלמי פאה. דברי רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש ודברי רבי יוסי נאמרו בירושלמי שם גם לפני תחילת המקבילה. כשמעמידים משנה או ברייתא כחכם יחיד, דרכו של האמורא רבי יוסי להעמיד אותה כדברי הכל. • • •

משנה משנה זו חוזרת ללמד בעניין גביית השקלים.

בחמשה עשר בו – בחודש אדר, שולחנות – חלפנים הפורטים ומחליפים מטבעות, יושבין במדינה – בכל המקומות בארץ ישראל, מלבד המקדש, וגובים את השקלים**.**

בעשרים וחמשה בו – בחודש אדר, ישבו – שולחנות, במקדש – וקיבלו את השקלים מהשולחנות במדינה שהביאו להם את השקלים שגבו**. משישבו במקדש**, התחילו – בית דין, למשכן – לקחת משכון ממי שלא הביא את שקלו**.**

את מי ממשכנין? - לויים וישראלים (יהודים שאינם לא כוהנים ולא לוויים) וגרים (גויים שנעשו יהודים) ועבדים משוחררין – שכל אלו חייבים לתת מחצית השקל בכל שנה (עבד כנעני (עבד שאינו יהודי) המשתחרר הופך להיות עם שחרורו יהודי גמור), אבל לא נשים – שהן פטורות ממחצית השקל, משום שהן חסרות רכוש, ואינן יכולות לשלם, ולא עבדים – כנענים, שאף הם פטורים ממחצית השקל, ולא קטנים – שהם פחות מגיל עשרים שנים, שאינם חייבים במחצית השקל (זמן גדלות לעניין חיוב במחצית השקל מן התורה הוא עשרים שנים (שמות ל,יד)).

וכל קטן – שהוא פחות מגיל עשרים שנים, שהתחיל אביו לשקול על ידו – לתת מחצית השקל בשבילו**, אינו פוסק** – אין הבן מפסיק מלשקול, אלא שוקל בעצמו כל שנה, אף שעדיין אינו חייב לשקול עד שיהא בגיל עשרים שנים**.**

אין ממשכנין את הכהנים – אומנם גם הכוהנים חייבים לתת מחצית השקל, ואף תובעים אותם, אבל אין ממשכנים אותם**, מפני דרכי שלום** – שלא יבואו הממשכנים לידי מריבה איתם**.**

בתוספתא שקלים א,ו שנו: משישבו במקדש התחילו למשכן. משל לאחד שעלתה לו מכה ברגלו, והיה הרופא כופתו ומחתך בבשרו בשביל לרפואתו (ואף שהחולה מצטער מן החיתוך, סופו שהוא מכיר שאין כוונתו אלא לרפואתו), כך אמר הקב"ה: משכנו ישראל על שקליהם, כדי שיהו קורבנות הציבור קריבים מהם (שהרי אין קורבנות הציבור באים משל יחיד, ולפיכך לוקחים שקלים מכל ישראל), מפני שקורבנות הציבור מרצים ומכפרים בין ישראל לאביהם שבשמים. וכן מצינו בתרומת שקלים ששקלו בני ישראל במדבר (ומשה רבנו לקח מהם את הכסף בעל כורחם, כדי להצילם מן הנגף), שנאמר: "ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל" וגו' (שמות ל,טז).

כוונת הברייתא שבתוספתא היא, שממשכנים את ישראל על השקלים בעל כורחם, דוגמת הרופא שמחתך את המכה כדי להציל את החולה, ואף שהקורבנות צריכים להיות לרצון, הרי החולה מכיר אחר כך שהחיתוך היה לשם רפואה, ודעתו נוחה ממנו אחר כך ("תוספתא כפשוטה").

השולחני עיסוקיו העיקריים של השולחני כללו החלפת מטבעות, פריטת מטבעות, שמירת פקדונות כספיים, וייעוץ בדבר ערכם של המטבעות. השולחני הלווה כספים והעמיד אשראי ללקוחותיו. • • • משנה משנה זו מלמדת, שנחלקו חכמים, האם הכוהנים חייבים במחצית השקל.

אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי): העיד בן כוברי (מחכמי הדור הראשון לתנאים) – מסר עדות על הלכה קדומה או נוהג קדום, ביבנה (עיר במישור החוף בדרום) – לפני החכמים בבית המדרש שביבנה**, שכל כהן שהוא שוקל** – שנותן מחצית השקל, אינו חוטא – כלומר, אף על פי שאין הכוהנים חייבים לשקול, כמו שמבואר בירושלמי להלן, מכל מקום, כוהן השוקל אינו חוטא**.**

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי (גדול החכמים בדור הראשון לתנאים) – לבן כוברי**: לא כי** – אין הדבר כך**, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא** – שהכוהנים חייבים במחצית השקל כשאר כל ישראל**.**

אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן – הכוהנים דורשים את הפסוק להלן על אודות עצמם, שהם למדים ממנו לעניין השקלים שלהם (המאמר "אלא שהכוהנים דורשין" וכו' אינו של רבן יוחנן בן זכאי אלא של רבי יהודה): "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה, לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא ו,טז) – מנחה שכוהן מביא הרי היא נשרפת כולה, ולא נאכל ממנה כלום**,** ומכאן הכוהנים דורשים: הואיל והעומר ושתי הלחם ולחם הפנים – שהן מנחות הבאות משקלי הציבור, ונאכלות לכוהנים, שלנו – הם, שיש לנו חלק בהם על ידי השקלים שנתנו**, היאך הם נאכלין?** – איך מותר לנו לאוכלם? והרי דינם כדין מנחת כוהן, שהיא נשרפת כולה! מזה שהם נאכלים יש ראיה, שאנו אסורים לשקול, ואין לנו חלק במנחות אלו.

בכתבי היד של המשנה: 'בן כוברי'. אבל בדפוסים האחרונים של הירושלמי ובבבלי: 'בן בוכרי'.

רש"י ותוספות (בבלי מנחות כא,ב וערכין ד,א) כתבו, שלדעת בן כוברי אף הלוויים פטורים מלשקול, אולם רמב"ן (שמות ל,יב) כתב, שלא נחלקו אלא על הכוהנים, אבל הלוויים חייבים לשקול לדברי הכל.

בירושלמי להלן אמרו, שחכמים משיבים (שואלים) לרבי יהודה על דרשת הכוהנים. מכאן שדרשת הכוהנים אמרה רבי יהודה, שאילו אמרה רבן יוחנן בן זכאי בשם הכוהנים, מה עניין רבי יהודה לקושיה על דרשה זו? משום כך נראה שכל המשנה מדברי רבי יהודה, שהביא את המחלוקת שהיתה ביבנה בין בן כוברי לבין רבן יוחנן בן זכאי, ואחר כך הביא את דרשת הכוהנים. ויש לנו במשנתנו שלוש דעות: לבן בוכרי, הכוהן אינו חייב לשקול, אבל השוקל אינו חוטא; לרבן יוחנן בן זכאי, הכוהן חייב לשקול, ואם לא שקל חוטא; לכוהנים ולרבי יהודה, הכוהן אינו חייב לשקול, והשוקל חוטא ("לפירושה של סוגיה אחת בירושלמי שקלים", "מחקרי תלמוד" ב, עמודים 396-398). • • •

תלמוד במשנה שנינו: "בחמשה עשר בו" כול'. "את מי ממשכנין? ...אבל ...לא קטנים".

מדייקים (מדברי המשנה שאין ממשכנים קטנים שהם פחות מגיל עשרים שנים): הא – אבל לתבוע – את מי שלא הביא את שקלו, כדי שייתן, - תובעין – קטנים שהם פחות מגיל עשרים שנים**!** – שאם אין תובעים קטנים, היה למשנה לומר חידוש גדול יותר, שאין תובעים קטנים, וממנו אתה לומד שאין ממשכנים קטנים.

ומציעים פרשנות מצמצמת: הדא דתימר (הצורה הנכונה: 'דתמר' =דת אמר, דאת אמר) – זאת (דבר זה) שאתה אומר (שתובעים קטן שהוא פחות מגיל עשרים שנים), - בשהביא שתי שערות – במקרה שנראו בו שתי שערות, שהן סימן גדלות (ורק כשהוא בגיל שלוש עשרה שנים ויותר, שהוא נקרא גדול לעניין חיוב במצוות ובעונשים), אבל אם לא הביא שתי שערות – במקרה שלא נראו בו שתי שערות, - לא בדא (=בהדא) – לא בזאת (לא במקרה זה אמרו שתובעים קטן שהוא פחות מגיל עשרים שנים, אלא אין תובעים אותו. - בקטע גניזה אחד ב"שרידי הירושלמי" הנוסח כאן כמו בקטע המקביל להלן בהלכה ה: 'הכה תמר: תובעים, והכתמר: אין תובעים! - כאן בשהביא שתי שערות, וכן בשלא הביא שתי שערות').

הירושלמי קובע, שגם קטן שהוא פחות מגיל עשרים שנים, שאין ממשכנים אותו, מפני שהוא פטור מן התורה ממחצית השקל, מחייבים אותו בתשלום מחצית השקל (תובעים ממנו), ולכן הירושלמי מבחין בין קטן שהביא שתי שערות שחייבו אותו חכמים בתשלום ובין קטן שלא הביא שתי שערות שפטור מתשלום. נשים ועבדים דינם כקטנים שלא הביאו שתי שערות, ולכן אין תובעים אותם. • • • במשנה שנינו: "וכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו, אינו פוסק".

מעירים: ולמשכן – לקחת משכון מאב שהתחיל לשקול בשביל קטן ושוב לא רצה לתת, - אין ממשכנין עד שיביא שתי שערות – ממשכנים אב עבור בנו רק כשהביא הבן שתי שערות, אבל כשלא הביא הבן שתי שערות - אין ממשכנים את האב עבור בנו. אבל את הבן עצמו אין ממשכנים אף בשהביא שתי שערות, עד שיהא בגיל עשרים שנים**.**

מאמר זה אינו מתייחס לפסקה "את מי ממשכנין? ...אבל ...לא קטנים", אלא מתייחס לפסקה "וכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו, אינו פוסק", וכן פירש תלמיד רשב"ש. אין הפסקאות שבירושלמי מקוריות, אלא הן מעשה ידי סופרים. לעיתים, כשהיה צורך בפסקה, לא הוסיפוה סופרי הירושלמי ("לפתרונו של מאמר מוקשה בירושלמי שקלים", "תעודה" י, עמודים 29-30). • • •

במשנה שנינו: "אין ממשכנין את הכהנים, מפני דרכי שלום".

מציעים פירוש: כיני (=כן היא) מתניתא: – כך היא המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן): אין ממשכנין את הכהנים, מפני דרך הכבוד (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מפני דרכי שלום') – "דרכי שלום" פירושו "מפני דרך הכבוד", וכך יש לפרש את המשנה: אין ממשכנים את הכוהנים, מפני כבודם, שאין זו דרך כבוד למשכן אותם**.**

אין כאן מדרכי שלום, כאותם השנויים במשנה גיטין ה,ח-ט, אלא מפני הכבוד, כבוד הכוהנים, אין ממשכנים אותם. אין זו הגהה אלא פירוש. והמשנה ודאי ששנתה "מפני דרכי שלום", שכן המשנה שאחריה מפרשת טעמו של דבר שאין ממשכנים: "שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן", והשתמטו מלשקול ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 488). בנוסח המשנה המקורית שהיתה לפני בעלי התלמוד נאמר רק "אין ממשכנין את הכהנים", וההוספה במשנה "מפני דרכי שלום" היא מהתנאים שוני המשניות שהוסיפו מילים אלו לשם ביאור ("עלי תמר"). ואפשר שההוספה במשנה היא מהנוסח הבבלי של מסכת שקלים. • • •

תלמוד במשנה שנינו: "אמר רבי יהודה: העיד" כול'. "אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כי, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא".

מציעים מקור: אמר רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): טעמיה (הסופר במסירה שלפנינו כתב: 'טעמ''. בקטע גניזה אחד ב"שרידי הירושלמי" ובדפוס ונציה הבבלי: 'טעמיה', ובקטע גניזה שני שם: 'מאי (צריך לומר: מה) טעמיה') דרבן יוחנן בן זכאי: – טעמו (מקורו) של רבי יוחנן בן זכאי (שמחייב כוהנים לשקול): נאמר (בפרשת שקלים): "זֶה יִתְּנוּ... מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל" (שמות ל,יג) – את זה חייבים לתת, כסף שמשקלו חצי השקל. ויש לדרוש את הכתוב: - שנים עשר שבטים יתנו – גימטרייה של "זה" שנים עשר, ויש ללמוד מזה, ששנים עשר השבטים חייבים לתת את מחצית השקל, ושבט לוי נמנה עימהם. הרי שאף הכוהנים שהם משבט לוי חייבים לשקול (הכתוב נדרש כאומר: 'שנים עשר ("זה") ייתנו מחצית השקל', כשהמילה "זה" מציינת את מי שנותנים. לפי פשוטו של מקרא, המילה "זה" מציינת את מה שנותנים).

טעמו זה של רבן יוחנן בן זכאי הוא על דרך הרמז, והראיה שלו נתפרשה בסוף הסוגיה.

במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'כי תישא' סימן ח נאמר: "זה ייתנו" - כמה שבטים ייתנו? - ז' - שבעה, ה' - חמישה, הרי שנים עשר שבטים. בויקרא רבה ח,ג נאמר: אמר רבי ברכיה: חביב קורבנו של אהרן לפני הקב"ה כשנים עשר שבטים. מה טעם? - במניין "זה" (בקורבנו של אהרן כתוב: "זה קורבן אהרן" (ויקרא ו,יג)). ז' - שבעה, ה' - חמישה, הרי שנים עשר.

במשנה שנינו: "אמר רבי יהודה: ...אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", הואיל והעומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו, היאך הם נאכלין?".

רבי טבי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רב המנונא (אמורא בבלי בדור השני): כן משיבין חכמים לרבי (ב"שרידי הירושלמי": 'את רבי') יהודה: – כך מקשים חכמים על רבי יהודה: מקרא זה, שממנו אתה והכוהנים מביאים ראיה שאסור לכוהנים לשקול, אינו מלמד כלום, שהמקרא מדבר במנחת יחיד, ואילו אנו עוסקים במנחת ציבור. ויש להביא ראיה מחטאת, שיש הבדל בין יחיד לציבור: חטאת יחיד – שכיפרו בעליה באחרת, מתה – דינה שתמות**, אין חטאת הציבור מתה** – ואילו חטאת ציבור שנתכפר הציבור באחרת אינה מתה, אלא רועה עד שייפול בה מום ותימכר וייפלו דמיה לנדבה**.** והוא הדין למנחה, שיש הבדל בין יחיד לציבור: מנחת היחיד – של כוהן, קריבה כליל – נשרפת כולה**, ואין מנחת ציבור קריבה כליל** – ואילו מנחת ציבור שיש לכוהנים חלק בה אינה נשרפת כולה, אלא נאכלת**.**

מפסיקים את דברי רבי טבי ומציעים תמיהה: וקשיא: – ו(הדבר) קשה: וכי משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו?! ששנינו (משנה יומא ו,א בעניין שעירי יום הכיפורים): שאין חטאת ציבור מתה; רבי יהודה אומר: תמות – אף חטאת הציבור שנתכפר הציבור באחרת דינה שתמות, כמו חטאת יחיד שכיפרו בעליה באחרת**!** – איך ייתכן שיקשו חכמים לרבי יהודה מחטאת? והרי רבי יהודה סבור, שבחטאת אין הבדל בין יחיד לציבור, וגם חטאת ציבור מתה! והוא הדין למנחה, שלדעתו, גם מנחת ציבור היתה קריבה כליל, אילו היה לכוהנים חלק בה. - אין משיבים על תמיהה זו.

וחוזרים לדברי רבי טבי (המשך הוויכוח בין רבי יהודה לחכמים): והוא מותיב לון: – והוא משיב אותם (ורבי יהודה מקשה על חכמים): תו (בכתב יד שקלים: 'זאת'. ובפירוש תלמיד רשב"ש ורבנו משולם, וכן בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'זו'. לכן נראה, שיש כאן טעות סופר, והיה כתוב 'וזו', עם וי"ו התימה, וקרא הסופר בטעות: 'תו'. גם בשני קטעי גניזה ב"שרידי הירושלמי" נשתבשה מילה זו) לא נדבת יחיד היא?! – וכי מנחה זו, שלכוהנים יש חלק בה, לא נדבת יחיד היא?! שהרי הם פטורים מלשקול, ואין שקליהם אלא נדבה, ולכן דין מנחת העומר שיש להם חלק בה כדין מנחת יחיד, שמכיוון שהיא נדבה, הרי היא של יחיד, ואינה נחשבת מנחת ציבור, והדין נותן, שמנחת יחיד זו לא תיאכל. ואינון מתיבין ליה: – והם משיבים אותו (וחכמים משיבים לרבי יהודה על קושייתו זו): מכיון שנמסרה לציבור, כמי שהיא נדבת ציבור – משעה שנמסרו לציבור, חדלו שקליהם של הכוהנים להיות של יחידים, והרי הם ככספו של הציבור. נמצא, שמנחה זו היא מנחת ציבור, אם כי חלקה בא מחובת הציבור וחלקה מנדבת הציבור, ואין עליה כלל שם מנחת יחיד**.**

מדברי רבי יהודה יוצא, שלשיטת הכוהנים, חלק הכוהנים במנחה נקרא מנחת יחיד, אף על פי שנמסר לציבור. ואף על פי כן, לא אסרו הכוהנים לשקול מטעם זה, אלא אסרו מטעם "וכל מנחת כוהן כליל תהיה". ייתכן, שלדעתו, טעמו של בן כוברי המתיר לכוהנים לשקול, אף על פי ששם נדבת יחיד על שקלים אלה, הוא שלא נאסרה נדבת היחיד בשביל הציבור אלא כשהקורבן כולו הוא משל היחיד, אבל כשהיחיד שוקל בכלל הציבור וידו שווה לשל הציבור, אין כאן אלא קורבן ציבור, אף על פי שחלקו חובה משל הציבור וחלקו נדבה משל יחיד. ולדעת בן כוברי, אין דין מנחת יחיד חל כאן, שאינו אלא במנחת יחיד ממש. ואילו שיטת חכמים היא, ששקלי נדבה הנמסרים לציבור הופכים להיות נדבת ציבור, ולכן אין כאן כלל קורבן יחיד. וממילא אין דרשת הכוהנים עומדת, שאין כאן קורבן משלהם כלל ועיקר. חכמים אלה הם בשיטת רבי יוסי במשנה להלן ד,א בעניין שומרי ספיחים בשביעית, וטעמו של רבי יוסי הוא כדברי חכמים: "מכיוון שנמסרה לציבור" וכו', וכן מוכיח לשון הירושלמי שם. ונראה, שחכמים אלה סבורים כרבן יוחנן בן זכאי, שכבר שנינו בסתם משנה לעיל: "אין ממשכנים את הכוהנים מפני דרכי שלום", כלומר, שגם הכוהנים חייבים, אלא שאין ממשכנים אותם, והלכה כסתם משנה. וכל הוויכוח בינם לרבי יהודה לא היה אלא לשיטתו של רבי יהודה ("לפירושה של סוגיה אחת בירושלמי שקלים", "מחקרי תלמוד" ב, עמודים 398-399).

משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו?! בתוספתא סנהדרין ז,ו שנו: אין מ(ו)שיבין את האדם אלא כמידותיו.

מביאים מדרש: כתיב: – כתוב (בפרשת שקלים): "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל" (שמות ל,יג) – את זה חייבים לתת כל העוברים על יד המונים במפקד, כסף שמשקלו חצי השקל (הכתוב נקט לשון זו, לפי שדרך המונים שמעבירים את הנמנים זה אחר זה. הכתוב בפרשת שקלים שנה לשון זו: "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'" (שמות ל,יד)). רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) ורבי נחמיה (תנא בדור הרביעי) – שני התנאים האלה נחלקו בדרשת כתוב זה, - חד אמר: – (חכם) אחד אומר: כל דעבר בְּיַמָּה יתן – כל שעבר בים - ייתן (כל מי שעברו בים סוף כשיצאו ישראל ממצרים - ייתנו מחצית השקל, ובים סוף עברו גם הכוהנים, ולכן הם חייבים לשקול. מי שאמר כך, דרש את המילים "העובר על" במשמעות: העובר עִם, והעוברים בים סוף נקראו "פקודים" על שם שה' פקד (זכר לטובה) אותם על ים סוף, והכסף שייתנו הוא כופר (פדיון) נפשם על שניצלו מטביעה בים); וחרנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: כל דעבר על פקודייא (ב"שרידי הירושלמי": 'פיקודייה') יתן – כל שעבר על הפיקודים - ייתן (כל מי שעברו על המצוות שציוה ה' וחטאו במעשה העגל - ייתנו מחצית השקל, ובמעשה העגל לא חטאו שבט לוי, ולכן הכוהנים אינם חייבים לשקול (וכן פירש ב"יפה עיניים"). מי שאמר כך, דרש את המילים "העובר על" במשמעות: מפר פקודה, חוטא, ודרש את המילה 'פְּקודים' כאילו נאמר 'פִּקּודים', והכסף שייתנו בא כדי לכפר על חטאם. - מדרש זה אינו ממדרשי ההלכה שבידינו).

בירושלמי מרובות מובאות של מדרשים בציון "כתיב", שהוא קיצור של "כתיב... ותני" ("מדרשי הלכה של התנאים בתלמוד הירושלמי", מבוא, עמוד כט).

ומציעים קשר בין שתי מחלוקות: מאן דאמר: – מי שאומר: כל דעבר בימא יתן – כל שעבר בים - ייתן, - מסייע לרבן יוחנן בן זכאי – שלדעתו, הכוהנים חייבים לשקול**. מאן [דאמר** (הושלם כמו שהוא ב"שרידי הירושלמי")]: – (ו)מי שאומר: כל דעבר על פקודייא (ב"שרידי הירושלמי": 'פיקודייה') יתן – כל שעבר על הפיקודים - ייתן, - מסייע לבן כוברי – שלדעתו, אין הכוהנים חייבים לשקול**.**

בעניין חובת הכוהנים לשקול, שתי דעות בלבד הן: דעת בן כוברי, שאין הכוהנים חייבים לשקול, ודעת רבן יוחנן בן זכאי, שהכוהנים חייבים לשקול. ואף על פי שחלק רבי יהודה על בן כוברי באם רצו הכוהנים לשקול, מודה הוא לו שאין הכוהנים חייבים לשקול מן הדין. לכן רבי יהודה הוא המסייע לבן כוברי. נמצא, לפי זה, ששתי דרשות נפרדות הן: הפסוק "כל העובר על הפקודים" מלמד, שאין הכוהנים חייבים לשקול, ואילו הפסוק שבמשנתנו מלמד, שאסור להם לשקול בהתנדבות. ואין כאן לימוד כפול לאותו דין. פירשנו את משנתנו ואת סוגית הירושלמי לפי שיטת רידב"ז ("לפירושה של סוגיה אחת בירושלמי שקלים", "מחקרי תלמוד" ב, עמוד 400).

הרי שרבי יהודה הוא שאמר: "כל דעבר על פקודייא ייתן", וממילא רבי נחמיה הוא שאמר: "כל דעבר בימא ייתן".

בפסיקתא דרב כהנא ב,י נאמר: "כל העובר על הפקודים" - רבי יודה ורבי נחמיה - רבי יודה אמר: כל דעבר בימא ייתן; ורבי נחמיה אמר: כל דעבר על סכומייא ייתן. ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'כי תישא' סימן ז נאמר: אמר לו (הקב"ה) למשה: "זה ייתנו". - אמר משה: מי ייתן? - אמר לו הקב"ה: כל העובר בים. ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'כי תישא' סימן ט נאמר: "כל העובר על הפקודים" - כל העובר על סכומיא.

לפי מה שפירשנו את סוגית הירושלמי, החליפו בפסיקתא את דבריהם של רבי יהודה ושל רבי נחמיה. כמו כן, בפסיקתא אמרו "סכומייא" במקום "פיקודייא" שאמרו בירושלמי. לפי הפסיקתא, מי שאמר "כל דעבר על סכומייא" אמר כפשוטו של מקרא (כל העובר במניין). לפי מה שפירשנו "כל דעבר על פיקודייא", אף הלוויים אינם חייבים לשקול, שהרי לא חטאו בעגל.

הצירוף המקראי "כל העובר על הפקודים" מיתרגם בתרגומי המקרא באופן מילולי. אולם התרגומים חלוקים ביניהם בהבנתה של המילה "פקודים". בתרגומים שתרגמו מילה זו "מניינא" / "סכומה", מתפרשת המילה כשם עצם מופשט, ומשמע המילה הוא: מפקד. לעומת זאת, בתרגומים שתרגמו מילה זו "מניינייא", מתפרשת המילה כגזורה מלשון רבים של 'פקוד'. התרגום בפסיקתא ובמדרש תנחומא "סכומייא" משקף את הדרך השנייה של תרגומי המקרא. אך התרגום בירושלמי "פיקודייא" הוא תרגום דרשני, הדורש "פקודים" - מצוות, שכן "פיקודייא" משמש בתרגומים במשמע של הוראות, מצוות. אין "העובר על הפקודים" אלא מי שעובר על המצוות, ועל כן חייב במחצית השקל. בכיוון דרשני הולך אף התרגום "כל דעבר בימא", ולפיו כל ישראל, כולל כוהנים ולוויים, חייבים במחצית השקל. לעומת זאת, "כל דעבר על סכומייא" משקף פירוש לפיו אין הכוהנים והלוויים חייבים במחצית השקל, שכן לא התפקדו ("שקיעים מתרגומי המקרא הארמיים" ב, עמוד 48).

בירושלמי לעיל הלכה א אמרו, שבפרשת שקלים נאמרו שלוש תרומות, ולפי מה שנתפרש שם, שני הפסוקים שכתוב בהם "כל העובר על הפקודים" מדברים בתרומת אדנים ובתרומת המשכן ולא בתרומת שקלים. ברם, לפי פשוטו של מקרא, כל הפרשה מדברת בתרומת שקלים.

מתוך "יוצר" לשבת פרשת שקלים של הפייטן רבי אלעזר בירבי קליר: כָּל הָעֹבֵר בְּיָמָּה יִשְׁקְלוּ שֶׁקֶל בְּלִי מְהוּמָה מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה. • • •

משנה אף על פי שאמרו – במשנה קדומה (מונח זה הוא פתיחה לציטוט ממשנה קדומה. משנה קדומה זו היתה מקור גם למשנה בהלכה ג, אך במשנה לעיל הלשון שונה. המשנה כאן אינה ציטוט של המשנה לעיל ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמוד 83)): אין ממשכנין נשים ועבדים – כנענים, וקטנים – שהם פחות מגיל עשרים שנים, שאינם חייבים במחצית השקל**, אבל אם שקלו** – אם נתנו מחצית השקל, - מקבלין מידם – ובתנאי שימסרו את השקלים לציבור במתנה גמורה, כדי שלא יהא קורבן ציבור קרב משל יחיד**.**

הנכרי (גוי, לא יהודי) והכותי (שומרוני) – מן הגויים שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות והושיבם בשומרון ובסביבתה והתגיירו, ששקלו - אין מקבלין מידן. ואין מקבלין מידן – של הנוכרי ושל הכותי, קיני זבין וקיני זבות – שתי תורים או שני בני יונה שמביאים זבים וזבות לאחר שטהרו מזובם (ויקרא טו,יד; טו,כט), קיני יולדות – שתי תורים או שני בני יונה שמביאה יולדת ענייה במלאת ימי הטוהר שלה (ויקרא יב,ח). חטאות ואשמות - מקבלין מידן (שתי המילים הללו נמחקו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ולפי זה המילים "חטאות ואשמות" מחוברות לאמור לפניהן). זה הכלל: – כך הוא סיכום הדברים: כל שהוא נידר ונידב – קורבן הבא משום נדר או נדבה, כגון הנודר ואומר: "הרי עלי עולה", או הנודב ואומר: "הרי זו עולה", - מקבלין מידן; וכל שאינו לא נידר ולא נידב – קורבן שאינו בא משום נדר או נדבה, - אין מקבלין מידן.

וכן הוא מפורש (נאמר בפירוש) על ידי עזרא – בספרו**: "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ"** (עזרא ד,ג) – כשרצו הכותים צרי יהודה לקחת חלק בבניין המקדש שבנו העולים מבבל, סירבו ראשי העולים לשתף אותם, והשיבו להם שאין בניין בית ה' עניין משותף לכל היושבים בארץ אלא לעם ישראל. ומכאן שאין מקבלים מהגויים דבר שיש בו משום השתתפות עם הציבור בבניין המקדש**.**

הנוסח בכתב יד אחד של המשנה: "אין מקבלים מידם קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות. חטאות ואשמות אין מקבלים מידם". והנוסח בכתב יד שני של המשנה: "ואין מקבלין מידם קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות. חטאות ואשמות מקבלין מידם". והנוסח בכתב יד שלישי של המשנה: "קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות אין מקבלין מידם". והנוסח בדפוסים של המשנה: "ואין מקבלין מידן קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות וחטאות ואשמות. אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן" (בנוסחים המדוייקים אין המילים האלו).

המשנה הראשונה לא שנתה כאן אלא: "הנכרי והכותי ששקלו אין מקבלין מידן. וכן הוא מפורש" וכו'. ואפשר אפילו שלא שנתה אלא: "הכותי ששקל אין מקבלין מידו. וכן הוא מפורש" וכו', כי הכתוב בעזרא אינו מדבר אלא בכותים. השאר הוא משנה אחרונה, שהוסיפה: "אין מקבלין" וכו' "זה הכלל" וכו'. ומשנה אחרונה זו עוסקת בין בכותים ובין בגויים, שמקבלים מהם דבר הנידר ונידב ("מבואות לספרות התנאים", עמוד 340).

בספרא 'אמור' פרשה ז נאמר: מניין שאין מקבלים שקלים מן הגוי? - תלמוד לומר: "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלוהיכם מכל אלה" (ויקרא כב,כה). - אין לי אלא תמידים שהם קרויים "לחם", שנאמר: "את קורבני לחמי לאישיי". שאר כל קורבנות הציבור מניין? - תלמוד לומר: "מכל אלה".

בספרא 'ויקרא' דיבורא דחובה פרשה א נאמר: בני ישראל מביאים חטאת, ואין הגויים מביאים חטאת; אין צורך לומר מצוות שלא נצטוו עליהם בני נח, אלא מצוות שנצטוו עליהם בני נח (שבע מצוות בני נח) אין מביאים עליהם חטאת.

בתוספתא שקלים א,ז שנו: מקבלים מהם (מן הגויים) עולות ושלמים, עופות ומנחות, עצים ולבונה ומלח; דברי רבי יוסה הגלילי. - אמר לו רבי עקיבא: אפילו אתה יושב ודורש כל היום, אין מקבלים מהם אלא עולה ושלמים בלבד. ובספרא 'אמור' פרשה ז נאמר: מה תלמוד לומר "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קורבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם" (ויקרא כב,יח)? - להביא את הגויים שהם נודרים בנדרים ובנדבות כישראל. "אשר יקריבו לה' לעולה" - אין לי אלא עולה. מניין לרבות את השלמים? - תלמוד לומר: "נדריהם". מניין לרבות את התודה? - תלמוד לומר: "נדבותם". מניין לרבות את העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים? - תלמוד לומר: "לכל נדריהם ולכל נדבותם"; דברי רבי עקיבא. - אמר לו רבי יוסי הגלילי: אפילו אתה מרבה כל היום, אין כאן אלא עולה בלבד.

בכתב יד אחד של התוספתא ובבבלי מנחות עג,ב הגרסה: "...דברי רבי יוסי הגלילי. אמר לו רבי עקיבא...". אבל בשני כתבי יד של התוספתא ובספרא הגרסה: "...דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יוסי הגלילי...". בתוספתא הגרסה בדברי התנא השני: "אין מקבלים מהם אלא עולה ושלמים בלבד". אבל בספרא ובבבלי מנחות עג,ב הגרסה בדברי התנא השני: "אלא עולה בלבד". לפי הגרסה בספרא, לרבי עקיבא הגוי רשאי להביא כל קורבן נדבה, ולרבי יוסי הגלילי רק קורבן נדבה שהוא קורבן עולה. שניהם מסכימים שאינם מביאים קורבנות חובה.

משנתנו מוכיחה, שגם כותי פעמים שקל שקלו לבית המקדש, הביא חטאת ואשם לירושלים, ומכל מקום לא יצא מכלל כותי, אף על פי שהודה בקדושת ירושלים, שהודאה בקדושת ירושלים בלי כפירה בהר גריזים עדיין אינה מוציאה את המודה מכלל כותי ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 394).

הפסוק המובא בסוף המשנה מדבר על כותים. הפסוק הובא כדי להבליט את הגישה העקרונית שרק יהודים הם שותפים מלאים בעבודת המקדש. אין פסוק מתאים על גויים, ולפיכך הובא הפסוק מעזרא ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמוד 84). • • • משנה ואלו חייבין בקולבון (מקור המילה ביוונית) – תוספת מטבע שחייבים להוסיף על מחצית השקל**: לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררין** – שכל אלו חייבים בשקלים ואף ממשכנים אותם עליהם, לכן הם חייבים בקולבון**, אבל לא** (במסירה שלפנינו נוסף כאן על ידי מגיה: 'כהנים ולא') נשים ולא עבדים ולא קטנים – שכל אלו אינם חייבים במחצית השקל, לכן אינם חייבים בקולבון, ואף על פי שאם נתנו שקלים מקבלים מהם**.**

השוקל על יד העבד – בשביל עבד**,** או על יד האשה – בשביל אישה**,** או על יד הכהן – בשביל כוהן**,** או על יד הקטן – בשביל קטן, - פטור – מן הקולבון, הואיל והם עצמם פטורים ממנו**.**

השוקל על ידו ועל יד חבירו – שנתן סלע, שהם שני שקלים, מחציתו בשביל עצמו ומחציתו בשביל חבירו, - חייב בקולבון (בכתבי היד של המשנה: 'קולבון') אחד; רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: חייב שני קולבונות.

נתן סלע ליטול שקל – הנותן לגזבר של הקדש סלע, שהם שני שקלים, כדי לקחת ממנו שקל, שהגזבר מחזיר לו שקל, - חייב שני קולבונות.

הנוסח בכל כתבי היד של המשנה: "...אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים" (ו"כהנים" לא נזכרו כאן). אבל בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: "...אבל לא כהנים ו[לא] נשים ו[לא] קטנים" (ו"עבדים" לא נזכרו כאן). ואחר כך הנוסח בכתבי היד: "השוקל על יד עבד, על יד אשה, על יד כהן, על יד קטן - פטור". ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: "השוקל על ידי כהן, על ידי אשה, על ידי עבד, על ידי קטן - פטור".

הנוסח העיקרי: "השוקל על יד אשה" וכו', ואין גורסים "על יד כהן", וכך מוכיח גם הסדר בירושלמי ובכתבי היד (עבד, אשה, כהן, קטן) ש"כהן" הוספה היא כאן. אם כן, לא נזכרו "כהנים" כלל בעניין קולבון, וזה כנראה שלא כדעת רבי יהודה במשנה שבהלכה ד, אלא כדעת החכמים, ולפי דעתם ולדעת רבן יוחנן בן זכאי, מכיוון שכוהן שלא שקל חוטא, ממשכנים אותו, ולפי דעתם חייב גם בקולבון. ואפשר שהעיקר כנוסח כתב יד אחד בראש המשנה: "ואלו חייבין בקולבון: כהנים ולוים" וכו', ואם כן, בוודאי שהמשנה הזו חולקת על המשנה שבהלכות ג-ד ("מבואות לספרות התנאים", עמוד 341).

הנוסח בכל כתבי היד של המשנה: "על ידו ועל יד חבירו - חייב בקולבון אחד; רבי מאיר אומר: שני קולבונות". אבל הנוסח בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: "על ידו ועל יד חבירו - חייב שני קולבונות".

ערך הקולבון מבואר בסוף המשנה להלן הלכה ז. משמעה של המילה קולבון: מטבע קטנה המשמשת לתשלום בעת החלפת מטבעות אצל השולחני. • • • משנה השוקל על יד עני – בשביל עני, שנתן סלע, שהוא שקל של התורה, מחציתו בשביל עצמו ומחציתו בשביל עני בתורת מתנה**, על יד שכינו** – או בשביל שכנו**, על יד בן עירו** – או בשביל תושב עירו, - פטור – מן הקולבון, שמאחר שהוא נותן מתנה לא חייבו אותו חכמים להוסיף קולבון בעמלה בעד פריטת מטבעות**. אם הלוום** – אבל אם נתן בשבילם בתורת הלוואה ולא בתורת מתנה, - חייב – בקולבון, כדין השוקל בשבילו ובשביל חבירו (במשנה שבהלכה הקודמת. - במשנה זו מדובר בנותן מתנה. אבל המשנה הקודמת דיברה במי ששוקל בשביל חבירו בממון של חבירו. כשאדם שוקל בשביל אשתו או עבדו, אין הוא נותן בתורת מתנה, אלא הם כאילו שילמו מממונם, והשוקל רק מוסר את הממון).

האחין השותפין – האחים שהם גם שותפים בירושת אביהם, שחייבין בקולבון – כשחילקו האחים את הנכסים שירשו מאביהם וחזרו ונעשו שותפים בהם, שהם כשאר כל השותפים השוקלים כאחד, שחייבים בקולבון, פטורין ממעשר בהמה – פטורים מלעשר את הבהמות שירשו ואת הוולדות שנולדו להם מהבהמות שירשו, שהשותפות פוטרת ממעשר בהמה**, ושחייבין במעשר בהמה** – כשלא חילקו האחים את הנכסים שירשו מאביהם, שנחשבים הנכסים כאילו עדיין הם ברשות אביהם, והם חייבים לעשר את הבהמות שירשו ואת הוולדות שנולדו להם מהבהמות שירשו, פטורין מן הקולבון – כדין האב השוקל מנכסיו בשביל בניו בתורת מתנה, שפטור מן הקולבון**.**

כמה הוא קולבון – שחייבים להוסיף**? - מעה כסף** – מטבע כסף קטן, ושיעורו אחד משנים עשר במחצית השקל**; דברי רבי מאיר** – לדעת רבי מאיר, חייבים להוסיף שיעור זה בשל הסיגים המעורבים במטבע, כדי שישקול מחצית השקל בכסף טהור**. וחכמים אומרים: חצי מעה** – והוא מה שנותנים לשולחני בשכרו**.**

הפסקה "האחים השותפים" וכו' השנויה כאן שנויה גם במשנה חולין א,ז ובכורות ט,ג. הנוסח במשנה כאן בכתב יד אחד של המשנה: "האחים השותפים", ובשני כתבי יד של המשנה: "האחים והשותפים". והנוסח במשנה חולין ובכורות בכתבי היד של המשנה: "האחים השותפים".

בכל מקום שנמצא במשנה "האחים השותפים", יש ספרים שנוסחתם "השותפים" ויש ספרים שנוסחתם "והשותפים". מתוך סוגיות הירושלמי והבבלי יוצא ודאי שאין אנו עסוקים כאן אלא באחים, והוי"ו אינה אלא וי"ו הפירוש (האחים שהם שותפים) ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 1097-1098).

אפשר שהמשנה שלפני התנאים שנתה: כמה הוא קולבון? - מעה לשקל. רבי מאיר פירש "שקל" - מחצית השקל, שכך היא נקראת בכל המסכת. וחכמים פירשו "שקל" - שקל הקודש, ולמחצית השקל מוסיף רק חצי מעה ("עיונים בספרות התלמוד", עמודים 70-71).

בתוספתא שקלים א,ח שנו: כמה הוא קולבון? - מעה כסף, אחד מעשרים וארבעה כסף לסלע (בסלע יש עשרים וארבע מעות כסף); דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: חצי מעה של ארבעה איסרות (במעה שיש בה ארבעה איסרים, ואינו נותן אלא שני איסרים). • • •

תלמוד במשנה שנינו: "אף על פי שאמרו" כול'. "אין ממשכנין... קטנים, אבל אם שקלו - מקבלין מידם".

מדייקים (מדברי המשנה שמקבלים מקטנים שהם פחות מגיל עשרים שנים): הא – אבל לתבוע – את מי שלא הביא את שקלו, כדי שייתן, - אינן תובעין – קטנים שהם פחות מגיל עשרים שנים**!**

ומקשים: הכא את אמר: – כאן אתה אומר: תובעין – מדברי המשנה לעיל (הלכה ג) דייקת שתובעים קטנים שהם פחות מגיל עשרים שנים**, והכא את אמר:** – ו(אילו) כאן אתה אומר: אין תובעין – מדברי המשנה כאן דייקת שאין תובעים קטנים שהם פחות מגיל עשרים שנים**!** נמצא שיש סתירה בין הדיוקים העולים מהמשניות.

ומתרצים: כאן – במשנה לעיל (הלכה ג) שדייקת ממנה שתובעים קטנים שהם פחות מגיל עשרים שנים, בשהביא שתי שערות – במקרה שנראו בו שתי שערות, שהן סימן גדלות**, וכאן** – במשנה כאן שדייקת ממנה שאין תובעים קטנים שהם פחות מגיל עשרים שנים, בשלא הביא שתי שערות – במקרה שלא נראו בו שתי שערות (וכבר אמרו כך בירושלמי לעיל). • • •

במשנה שנינו: "הנכרי והכותי ששקלו - אין מקבלין מידן".

מציעים פרשנות: אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): תיפתר כמאן דאמר: – תתפרש (משנה זו תוסבר) כמי שאומר: כותי כגוי – הכותי דינו כגוי, ולכן הכותי ששקל - אין מקבלים מידו, כשם שאין מקבלים מיד הגוי ששקל**. דאיתפלגון:** – שנחלקו (תנאים בעניין כותי): כותי כגוי; דברי רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – שלדעתו, הכותים התגיירו מפחד ומאונס ולא מרצונם**. רבן שמעון בן גמליאל** (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי, אביו של רבי יהודה הנשיא) אומר: כותי כישראל (כיהודי) לכל דבר – שלדעתו, הכותים התגיירו מהכרה ומרצון. הרי שמשנתנו כדעת רבי**.**

בתוספתא תרומות ד,יב שנו: הכותי כגוי; דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כותי כישראל.

בירושלמי ברכות ז,א אמרו: אמר רבי אבא: תיפתר כמן דמר: [כותי כגוי (צריך לומר: כישראל). דאיתפלגון:] כותי כגוי; דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כותי כישראל לכל דבר. ובירושלמי דמאי ג,ד אמרו: אמר רבי בא: תיפתר כמאן דאמר: כותי כגוי. דאיתפלגון: כותי כגוי; דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כותי כישראל לכל דבר.

בירושלמי ברכות דברי רבי בא מציעים פרשנות כדי לדחות סיוע שהוצע ממשנה. ובירושלמי דמאי דברי רבי בא מציעים פרשנות כדי להשיב לשאלה. אפשר שבירושלמי כאן העברה מברכות או מדמאי.

בבבלי גיטין מד,א אמרו: כותי וישראל משומד - אמרי לה: כגוי, ואמרי לה: כישראל. • • •

במשנה שנינו: "ואין מקבלין מידן קיני זבין וקיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות".

מציעים פרשנות מצמצמת: אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): מתניתא בגוים – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) בגויים (המשנה, שאמרה שאין מקבלים מידם קינים וחטאות ואשמות, מדברת בגויים בלבד), הא – אבל בכותים - לא! – אין המשנה מדברת בכותים, שמקבלים מידם של הכותים קינים וחטאות ואשמות, שהכותי אינו כגוי אלא כישראל, ומשנתנו כדעת רבן שמעון בן גמליאל.

ומציעים סיוע: ותני כן: – ושונה (התנא) / ושנוי (שנויה ברייתא בספרא) כך (כמו שאמר רבי לעזר): נאמר (בפתיחה לעניין הקורבנות): "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'" (ויקרא א,ב) - כשיביא אדם מכם קורבן לה', ודרשו: "אָדָם" - לרבות (להוסיף על הכלל) את הגרים (גויים שנעשו יהודים) – מקבלים קורבנות מהגרים (דרשו כך, משום ש"אדם" משמע כל אדם שהוא ולא רק יהודי); "מִכֶּם" - להוציא (להוציא מתוך הכלל) את המשומדים (מומרים, יהודים שהמירו את דתם. - ב"שרידי הירושלמי": 'המשועמ[דים]', מהשורש 'עמד' בבניין שַׁפְעֵל. מקור הכתיב הזה במילה הסורית 'עְמַד' שפירושה 'טבל', והמילה נתייחדה להטבלה לנצרות דווקא. השחיקה של הגיית ע' הגרונית במילה 'משועמד' והגיזרון העממי של 'משומד' לשון 'שמד' הצטרפו יחד וגרמו להיעלמותה של העי"ן מן המילה הזאת) – אין מקבלים קורבנות מהמשומדים (דרשו כך, משום ש"מכם" משמעה מקצתכם ולא כולכם). ברייתא זו לא מיעטה גם את הכותים, אלא מיעטה רק את המשומדים, ומכאן שמקבלים קורבנות מהכותים, ואפילו קורבנות חובה, כמו שאמר רבי לעזר**.**

דברי רבי אלעזר אינם מתייחסים להלכה שבתחילתה של המשנה: "הנכרי והכותי ששקלו - אין מקבלין מידן", שהרי נאמר בה במפורש "הנכרי והכותי", אלא הם מתייחסים להלכה שבהמשכה של המשנה: "ואין מקבלין מידן קיני זבין וקיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות", שהיא תוספת להלכה שבתחילתה של המשנה, ולשונה הותאם להלכה שבתחילתה של המשנה, ולכן אפשר לפרש אותה בגוי בלבד או בכותי בלבד.

ומקשים (ממקור תנאי על רבי לעזר): מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) חלוקה על רבי אלעזר: שנינו במשנה: אין מקבלין מידם קיני זבין וקיני זבות, קיני יולדות! ויש לדקדק בדברי המשנה: וכי יש קיני זבין וזבות (ב"שרידי הירושלמי": 'וקיני זבות') בגוים?! – והרי לא הצטוו הגויים על דיני זבים וזבות! ולכן אין המשנה צריכה לומר שאין מקבלים מהגויים קיני זבים וזבות. מכאן, שאם נצרכה המשנה לומר שאין מקבלים מידם קיני זבים וזבות, הרי שהיא מדברת בכותים ולא בגויים, שלא כמו שאמר רבי לעזר.

ומתרצים: אלא רישא בגוים (נראה שצריך לומר: 'בכותים') וסיפא (ב"שרידי הירושלמי": 'וסופה'. - הצורות 'ראשה' ו'סופה' עיקר, והצורות 'רישא' ו'סיפא' הן בהשפעת הבבלי ("אוצר לשונות ירושלמיים")) בכותים (נראה שצריך לומר: 'בגוים') – (לא כמו שנאמר קודם לכן, שהמשנה מדברת בגויים) אלא ראשה (תחילתה של המשנה) בכותים, וסופה (של המשנה) בגויים, שמה ששנינו במשנה שאין מקבלים מידם קינים מדבר בכותים, ומה ששנינו במשנה שאין מקבלים מידם חטאות ואשמות מדבר בגויים, אבל מקבלים מידם של הכותים חטאות ואשמות, שמקבלים קורבנות חובה מהכותים כמו ששנו בברייתא לעיל**.**

ותמהים: והא כיני (והכיני = והכין היא. ב"שרידי הירושלמי": 'וכני**')?!** – וכך היא?! (האם אכן נכון מה שנאמר לפני כן? איך אפשר לפרש את המשנה, שראשה (תחילתה) בכותים וסופה בגויים? והרי לא ייתכן לפרש חלק אחד במשפט כך וחלק אחר בו כך!

ומשיבים: רישא (ב"שרידי הירושלמי": 'ראשה') בגוים וסיפא בכותים – אכן נכון מה שנאמר לפני כן, שאין לפרש את המשנה אלא שראשה (תחילתה) בכותים וסופה בגויים**.**

לפי רבי אלעזר, גם מה ששנינו בפסקה האחרונה שבמשנה: "זה הכלל: כל שהוא נידר ונידב - מקבלין מידן; וכל שאינו לא נידר ולא נידב - אין מקבלין מידן", מדבר בגויים בלבד, אבל מהכותים מקבלים אפילו כל שאינו לא נידר ולא נידב.

בביקורת מקורות המשנה והברייתות הלך רבי אלעזר בדרכי רבותיו, והשתמש הרבה בשיטה של הנחת שני מקורות שונים סמוכים זה לזה: "מי ששנה זו לא שנה זו" (בבבלי בכמה מקומות), "תרין תניין אינון" (בירושלמי שבת י,ד, נדרים א,א ו-ב,ד) ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 295). אף בירושלמי כאן הלך רבי אלעזר בשיטה זו, שכן לפי דבריו, תחילתה של המשנה ("הנכרי והכותי ששקלו - אין מקבלין מידן") כדעת רבי, כמו שאמר רבי בא לעיל, ואילו המשכה של המשנה ("ואין מקבלין מידן חטאות ואשמות") כדעת רבן שמעון בן גמליאל.

על המשנה ביכורים ב,א: "התרומה והביכורים חייבים עליהם מיתה וחומש", אמרו בירושלמי שם: "רישא בכהנים וסיפא בישראל". שם ראשה של המשנה הוא החלק "מיתה", וסופה של המשנה הוא החלק "חומש", שהן מילים סמוכות באותו משפט. ואף כאן, לפי פירושנו, ראשה של המשנה הוא החלק "קינים", וסופה של המשנה הוא החלק "חטאות ואשמות", שהן מילים סמוכות באותו משפט.

"אדם" - לרבות את הגרים; "מכם" - להוציא את המשומדים בספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ב נאמר: "אדם" - לרבות את הגרים (תנא זה סובר, שאין מקבלים קורבנות מן הגויים כלל, ואף לא עולות. ראב"ד: הוצרך לרבות את הגרים, משום שכתוב (בראש הפסוק) "בני ישראל", וגרים אין הם בני ישראל); "מכם" - להוציא את המשומדים. ובבבלי עירובין סט,ב וחולין ה,א אמרו: "אדם כי יקריב מכם קורבן" (ויקרא א) - ולא כולכם, להוציא את המשומד; "מן הבהמה" - להביא (להוסיף) בני אדם שדומים לבהמה (שאינם מקיימים מצוות, שאף הם מקריבים קורבנות), מכאן אמרו: מקבלים קורבנות מפושעי ישראל, כדי שיחזרו בתשובה, חוץ מן המשומד והמנסך את היין (לעבודה זרה) והמחלל שבתות בפרהסיא (שאין מקבלים מהם קורבנות עד שיחזרו בתשובה). ובויקרא רבה ב,ט נאמר: "אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א,ב) - למה לא נאמר 'איש'? למה נאמר "אדם"? - להביא את הגר. "מן הבהמה מן הבקר" וגו' (שם) - אם נאמר "מן הבהמה", למה נאמר "מן הבקר ומן הצאן"? - מכאן אמרו: מקבלים זבחים מרשעי ישראל, כדי להכניסם תחת כנפי השכינה, חוץ מן המשומד והמנסך את היין והמחלל שבתות בפרהסיא. • • •

במשנה שנינו: "וכן הוא מפורש על ידי עזרא: 'לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ'".

נחלקו אמוראים בעניין גויים שנדבו נדבה למקדש:

אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתחילה (בתחילה) אין מקבלין מהן לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים – לפני שלקחו מהגויים נדבה שנדבו למקדש, אין רשאים לקחת מהם את הנדבה שנדבו, גם כשהנדבה היא דבר מסויים (נדבה פרטית כמו כל הנדבות ("תוספתא כפשוטה")), וגם כשהנדבה היא דבר שאינו מסויים (שחלקו של הגוי מתערבב עם של הציבור ("תוספתא כפשוטה")), ובסוף מקבלין מהן דבר מסויים – ואילו אחרי שלקחו מהגויים נדבה שנדבו למקדש, אין חייבים להחזיר להם את הנדבה שלקחו מהם, כשהנדבה היא דבר מסויים, ואין מקבלין מהן דבר שאינו מסויים – אבל חייבים להחזיר להם את הנדבה שלקחו מהם, כשהנדבה היא דבר שאינו מסויים, משום "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ", שאסור שיהיה לגוי חלק עם הציבור (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים מוחלפת הגרסה על פי הבבלי ערכין ו,א. בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'לבסוף מקבלין מהן דבר שאינו מסוים, דבר המסוים אין מקבלין מהן', ובכתב יד שקלים: 'לבסוף אין מקבלין מהן דבר המסוים, ושאין מסוים מקבלין מהן').

רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: בין בתחילה בין בסוף אין מקבלין מהן לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים – לפני שלקחו מהגויים נדבה שנדבו למקדש, אין רשאים לקחת מהם את הנדבה שנדבו, ואף אחרי שלקחו מהגויים נדבה שנדבו למקדש, חייבים להחזיר להם את הנדבה שלקחו מהם, גם כשהנדבה היא דבר מסויים, וגם כשהנדבה היא דבר שאינו מסויים**.**

ומקשים (ממקור תנאי על רבי יוחנן): מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) חלוקה על רבי יוחנן: שנינו בברייתא: אין מקבלין מהן הקדש נדבה לבדק הבית – אין רשאים לקחת מהגויים נדבה שנדבו לבדק הבית (תיקון בנייני בית המקדש)! – מסתימת הלשון בברייתא משמע, שהיא מדברת בין בתחילה ובין בסוף, בין בדבר מסויים ובין בדבר שאינו מסויים, ומכאן שאין מקבלים מהגויים כלל נדבה לבדק הבית, וזה שלא כרבי יוחנן שאמר שבסוף מקבלים מהם דבר מסויים.

ומתרצים: פתר לה: – פותר אותה (רבי יוחנן מפרש ומסביר את הברייתא): בין בתחילה בין בסוף, ובלבד דבר שאינו מסויים – הברייתא מדברת בין בתחילה ובין בסוף, אבל רק בדבר שאינו מסויים, ואילו בדבר מסויים, בתחילה אין מקבלים מהם ובסוף מקבלים מהם, כמו שאמר רבי יוחנן**.**

ומקשים (ממקור תנאי על רבי שמעון בן לקיש): מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה ערכין א,ב) חלוקה על רבי שמעון בן לקיש: שנינו במשנה: הכל שוין – רבי מאיר ורבי יהודה שנחלקו בגויים, האם ישנם בתורת ערכים (נדרי הקדש של ערכו של אדם), שניהם מודים, שהן נודרין ונידרין – הגויים ישנם בתורת דמים (נדרי הקדש של דמיו של אדם), והם יכולים לנדור בלשון "דמים" וגם יכולים להיות נידרים בלשון "דמים", שאם נדר גוי ואמר: "דמיי עליי" או "דמי פלוני עליי", וכן אם נדר ישראל ואמר על גוי: "דמיו עליי", נדרו נדר, ונותן את שוויו (כמה שהוא שווה להימכר כעבד בשוק) להקדש, לבדק הבית**!** – מהמשנה שאמרה שהגויים נודרים יש ללמוד, שמקבלים מהגויים נדבה לבדק הבית, וזה שלא כרבי שמעון בן לקיש שאמר שאין מקבלים מהם כלל.

ומתרצים: פתר לה: – פותר אותה (רבי שמעון בן לקיש מפרש ומסביר את המשנה): עולה – המשנה אינה מדברת בנדר הקדש של דמים אלא בנדר של קורבן עולה, שהגויים יכולים לנדור קורבן עולה, שאם נדר גוי ואמר: "הרי עליי עולה", נדרו נדר, ומקריבים את הקורבן שמביא לנדרו (אפשר שנקטו "עולה" דווקא ואפשר שלאו דווקא, שכן נחלקו תנאים האם מקבלים מהגוי קורבן עולה בלבד או שמקבלים ממנו כל קורבנות נדר ונדבה, ראה ספרא 'אמור' פרשה ז ובבלי מנחות עג,ב שהבאנו במשנה).

ומקשים: ניחא – (הדבר) נוח, נודרים עולה – הדין שאמרה המשנה "נודרים" מובן, שאפשר לפרשו בנדר של קורבן עולה**;** אבל נידרים עולה?! (בתמיהה) – וכי הדין שאמרה המשנה "נידרים" אפשר לפרשו בנדר של קורבן עולה?! וכי יכול אדם להיות נידר עולה על ידי אחר, שיאמר לו אחר: "הרי עליך עולה"?! ולכן הדין שאמרה המשנה "נידרים" אינו מובן!

ומתרצים: לא (=אלא) – מה שאמרה המשנה "נידרים" אין לפרשו אלא בשאמר ישראל: "הרי עלי עולה" – במקרה שנדר יהודי להביא קורבן עולה**, ושמעו** (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ושמע') גוי – את היהודי, ואמר – הגוי**:** "מה שאמר זה עלי" – שקיבל עליו הגוי להביא את קורבן העולה בשביל היהודי שנדר להביא, ובאופן זה הגוי נידר עולה על ידי אחר**.**

בבבלי מנחות עג,ב ובספרי במדבר פסקה קז אמרו: יכול לא תהא עולתו (של גוי) טעונה נסכים! - תלמוד לומר: "ככה" (לעיכוב, שיהיו כל העולות טעונות נסכים).

ובמשנה שקלים ז,ו שנינו: נוכרי ששילח עולתו ממדינת הים ושילח עימה נסכים - קריבים משלו (מן הנסכים ששלח).

ובמשנה שקלים ד,ד שנינו: רבי עקיבא אומר: מותר נסכים לכלי שרת (מה שהשתייר מן הסלתות והיינות שהקריבו לצורך נסכים הוא "מותר נסכים", והיו מוכרים אותו וקונים בדמיו כלים למקדש).

ומקשים (על התירוץ שלפני כן): ואינו מביא עמה נסכים?! (בתמיהה) – וכי, כשגוי נודר עולה או כשגוי נידר עולה על ידי אחר (שקיבל עליו גוי להביא קורבן עולה שנדר יהודי), אינו חייב להביא עם העולה נסכים (מנחת נסכים, שהיא סולת בלולה בשמן למנחה ויין לנסך)?! והרי הגוי חייב להביא עימה נסכים, ואי אפשר שלא ישתייר מן הנסכים כלום! ומותר נסכים - לא לכלי שרת אינון?! (בתמיהה) – וכי לא לכלי שרת הם (נסכים שהשתיירו)?! והרי מה שהשתייר מן הנסכים היו קונים בדמיו כלי שרת! וכי נמצא מביא דבר מסויים?! (בתמיהה) – וכי כלי שרת שבאים ממותר נסכים הם דבר מסויים? והרי כלי שרת הם בוודאי דבר שאינו מסויים (שחלקו של הגוי מתערבב עם של הציבור), ובזה הכל מודים שאין מקבלים מהגויים! ("תוספתא כפשוטה". ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'נמצא מביא דבר שאינו מסויים') ואם כן, כיצד מקבלים מהגוי את הנסכים שהוא מביא?

ומתרצים: התיב – השיב (הקשה על הקושיה שהוקשתה לפני כן כדי לתרץ אותה) רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): והא תנינן: – והרי שנינו (משנה ערכין א,ב): נערכין (נראה שצריך לומר: 'מעריכין', וכן הוא בפירוש רבנו משולם) – הגויים יכולים להעריך אחרים (לנדור להקדש את ערכו של אחר), שיכול הגוי לומר על ישראל: "ערכו עליי", ונותן להקדש את הערך הקצוב בתורה לפי שנותיו של הנערך**!** ויש להקשות: וערכין - לא לבדק הבית אינון?! (בתמיהה) – וכי לא לבדק הבית הם (ערכים)?! והרי המעריך חייב לתת את הערך לבדק הבית! הרי שאף על פי שאין מקבלים מהגויים נדבה לבדק הבית, בכל זאת מקבלים מהגוי את הערכים שהוא נותן! - ויש להציע היסק (כדי לתרץ את הקושיה שבאה לפני כן): היך מה דאת אמר תמן (ב"שרידי הירושלמי": 'כמה דתמר תמן', 'כמה דאתמר תמן'): – כמו שאתה אומר שם (בעניין ערכים): לשמים (כינוי לאלוהים) הוא מתכוין ומאיליהן הן באין לבדק הבית (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לכלי שרת' ותיקן תוך כדי כתיבה את טעותו מלהלן וכתב 'לבדק הבית', וכן הוא בכל הנוסחאות) – הגוי, כשהוא מעריך, הוא מתכוון לתת את הערכים לשם ה', ואינו מתכוון שיהיו הערכים באים לבדק הבית, אלא הם באים מעצמם לבדק הבית, ולכן מקבלים מהגוי את הערכים שהוא נותן**, כן את אמר אף הכא** (ב"שרידי הירושלמי": 'וכה', 'והכא', במקום חמש המילים הללו): – כך אתה אומר גם כאן (בעניין מותר נסכים): לשמים הוא מתכוין ומאיליהן הן באין לכלי שרת – הגוי, כשהוא מביא נסכים, הוא מתכוון להביא אותם לשם ה', ואינו מתכוון שיהיו הנסכים שנשתיירו באים לכלי שרת, אלא הם באים מעצמם לכלי שרת, ולכן מקבלים מהגוי את הנסכים שהוא מביא. אבל כשהגוי נודב ומתכוון שתהיה הנדבה באה לבדק הבית, אין מקבלים ממנו**.**

ושואלים: מה עבד לה רבי שמעון בן לקיש? – מה עושה אותה (כיצד מפרש את המשנה) רבי שמעון בן לקיש (כדי שלא תסתור את דבריו)? שדברי המשנה בהלכה זו "אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן" מלמדים שמקבלים מהגויים נדר ונדבה לבדק הבית, וזה שלא כרבי שמעון בן לקיש (אומנם המילים "אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן" אינן בנוסחים המדוייקים של המשנה, אבל נראה שבמשנה שבירושלמי היו המילים האלו, שאם לא כן, אין מובן לשאלת הירושלמי כאן. דברי המשנה הללו מדברים בגויים, כמו שהוא בהמשך דברי המשנה "זה הכלל...". - הירושלמי רגיל להביא משנה או ברייתא לפני שהוא שואל: "מה עבד לה רבי פלוני?". כאן לא הביאו את המשנה שממנה שאלו. ולכן נראה שהשאלה מוסבת על דברי המשנה הללו שבהלכה זו. דוגמה לדבר, ששאלו שאלה זו ולא הביאו את המשנה שממנה שאלו, מצאנו בירושלמי תעניות ד,ט (על המשנה "שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה"). הרי שכשהשאלה מוסבת על דברי המשנה המקומית, לא הביאו את המשנה שממנה שאלו).

ומתרצים: פתר לה: – פותר אותה (רבי שמעון בן לקיש מפרש ומסביר את המשנה): (הגרסה בכל הנוסחים: 'פתר לה: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו"'. ואין מובן לגרסה זו, שאין זה תירוץ כלל. ולכן נראה שנשמטה כאן מילה, וצריך לומר: 'פתר לה: עולה', והפסוק "לא לכם ולנו..." הוא פסקה מן המשנה ואינו שייך לכאן אלא להלן) – המשנה אינה מדברת בנדר ונדבה לבדק הבית אלא בנדר ונדבה של קורבן עולה, שהגויים יכולים לנדור ולנדוב קורבן עולה (תירוץ זה זהה לתירוץ לעיל לקושיה על רבי שמעון בן לקיש מהמשנה במסכת ערכין שאמרה שהגויים נודרים. אבל לפי רבי יוחנן, המשנה מדברת בנדר ונדבה לבדק הבית, ומדברים כאן בסוף ובדבר מסויים).

בתוספתא שקלים א,ז שנו: אין מקבלים מהם (מן הגויים) נדבה להקדש בדק הבית, ואם הקדישו - הקדשם הקדש. ובמשנה תרומות ג,ט שנינו: הנוכרי והכותי... הקדשם הקדש.

בירושלמי שאלו על רבי יוחנן מן הברייתא שבתוספתא, ופתרו לה בדבר שאינו מסויים. לפני הירושלמי לא היתה הסיפא שבתוספתא ("ואם הקדישו"), שהרי לפיה יש בתוספתא ראיה לדברי רבי יוחנן, והיא מחלקת בפירוש בין בתחילה ("אין מקבלים") ובין בסוף ("ואם הקדישו - הקדשם הקדש"), ומדברים כאן בדבר מסויים ("תוספתא כפשוטה"). הסיום ("ואם הקדישו") הוא מהסידור האחרון של התוספתא שמכיל מסקנה ופירוש של אמוראים, אבל התוספתא במקורה נשנית כמו שאמרו בירושלמי כאן ובבבלי ערכין ("עלי תמר").

בבבלי ערכין ו,א אמרו: תנא חדא: גוי שהתנדב נדבה לבדק הבית - מקבלים הימנו; ותניא אידך: אין מקבלים! - אמר רבי אילא אמר רבי יוחנן: לא קשיא, הא בתחילה / לכתחילה (ר"ג: אם רצה להתנדב - אומרים לו שאין מקבלים), הא בסוף / לבסוף (ר"ג: אם התנדב - מקבלים ממנו), דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: בתחילה - אפילו (נדבו לצורך בדק הבית) מים ומלח (שאין בהם צורך לבניין, ואינם עומדים אלא למכירה כדי ליהנות מדמיהם) אין מקבלים מהם. בסוף, דבר המסויים (מוגדר, שניכר שהוא מן הגוי) - אין מקבלים (ר"ג: שמא יתחרט הגוי וידרוש להחזיר לו את מה שנתן), דבר שאינו מסויים - מקבלים. היכי דמי דבר המסויים? - אמר רב יוסף: כגון אמה כלה עורב (מתקן שבנו על גג ההיכל כדי לגרש את העורבים). מתיב רב יוסף: "וְאִגֶּרֶת אֶל אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִתֶּן לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר... וַיִּתֶּן לִי הַמֶּלֶךְ..." (נחמיה ב)! (ר"ג: הרי שמקבלים מהם דבר מסויים) - אמר ליה אביי: שאני מלכותא, דלא הדרא ביה (אינה חוזרת בה).

לפי הבבלי, רבי יוחנן סובר, שבסוף מקבלים מהגויים דבר שאינו מסויים, ואין מקבלים מהם דבר מסויים. ואילו לפי הירושלמי, רבי יוחנן סובר, שבסוף מקבלים מהגויים דבר מסויים, ואין מקבלים מהם דבר שאינו מסויים. בנוסח הבבלי של מסכת שקלים, הגרסה בדברי רבי יוחנן היא כמו שבבבלי. הפירוש של דבר מסויים ודבר שאינו מסויים בבבלי אינו כמו הפירוש שלהם בירושלמי. לפי הבבלי, אמר רבי יוחנן את דבריו לתרץ את שתי הברייתות הסותרות זו את זו. ואילו לפי הירושלמי, אמר רבי יוחנן את דבריו סתם, והקשו עליו מהברייתא האומרת שאין מקבלים נדבה מהגויים. בבבלי לא הובאו דברי רבי שמעון בן לקיש.

והא תנינן: מעריכין במשנה ערכין א,ב שנינו: הנוכרי - רבי מאיר אומר: נערך (על ידי ישראל, שאם אמר ישראל על נוכרי: "ערכו עליי", נותן ערכו להקדש כפי שנותיו), אבל לא מעריך (שאם אמר נוכרי: "ערך פלוני עליי" או "ערכי עליי", לא אמר כלום). רבי יהודה אומר: מעריך (שאם אמר נוכרי על ישראל: "ערכו עליי", נותן ערכו להקדש), אבל לא נערך (שאם אמר נוכרי: "ערכי עליי", או אם אמר ישראל על נוכרי: "ערכו עליי", לא אמרו כלום). זה וזה מודים, שנודרים ונידרים. ובתוספתא ערכין א,א שנו: רבי מאיר אומר: מרובה מידת נערכים ממידת מעריכים, שחרש שוטה וקטן נערכים אבל לא מעריכים, [אף הגוי יהא נערך ולא מעריך]. רבי יהודה אומר: מרובה מידת מעריכים ממידת נערכים, טומטום ואנדרגינוס מעריכים ולא נערכים, אף הגוי יהא מעריך ולא נערך. ובספרא 'בחוקותי' פרשה ג נאמר: "בני ישראל" מעריכים, ואין הנוכרים מעריכים. יכול לא יהו נערכים? - תלמוד לומר: "איש"; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: "בני ישראל" נערכים, ואין הנוכרים נערכים. יכול לא יהו מעריכים? - תלמוד לומר: "איש".

מה שאמרו בירושלמי כאן "והא תנינן: מעריכין" (לפי הגהתנו) הוא לדעת רבי יהודה (וכן הוא בפירוש רבנו משולם). • • • במשנה שנינו: "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ" (עזרא ד,ג).

מציעים בעיה: רבי חלקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: רבי חזקיה) אמר: רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) שאל – הסתפק**: מעתה** (אם כן) - מאחר שאין מקבלים מהגויים דבר שיש בו משום השתתפות עם הציבור בבניין המקדש, משום שנאמר: "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ", האם אין מקבלין מהן לאמת המים – של ירושלים, ולחומת העיר – ירושלים (במסירה שלפנינו כתב הסופר: 'אמת', 'וחומת', ומגיה תיקן: 'לאמת', 'ולחומת'. כבתיקון כן הוא ב"שרידי הירושלמי"), ומגדלותיה (ב"שרידי הירושלמי": 'ולמגדלותיה') – אם יש צורך לתקנם**,** והיסוד לבעיה הוא: על שם (משום) שנאמר: "וְלָכֶם אֵין חֵלֶק (נחלה) וּצְדָקָה (זכות) וְזִכָּרוֹן (שם וזכר בעתיד) בִּירוּשָׁלִָם" (נחמיה ב,כ) – כך השיב נחמיה לצרי יהודה על הצעתם להשתתף בבניין החומה של ירושלים**?** (אין פושטים בעיה זו. - במשנה שקלים ד,ב שנינו: אמת המים וחומת העיר ומגדלותיה באים משיירי הלשכה (מן השקלים שהשתיירו בלשכה לאחר שנתרמו התרומות לתוך הקופות)) • • •

תלמוד במשנה שנינו: "אלו חייבין בקולבון" כול'. "השוקל על יד העבד, על יד האשה, על יד הכהן, על יד הקטן - פטור".

מציעים זיהוי למקור התנאי: מתניתא דרבי מאיר (נראה שצריך לומר: 'דלא כרבי מאיר') – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן, שאמרה, שהשוקל על יד העבד, על יד האישה, על יד הכוהן, על יד הקטן - פטור מן הקולבון, היא) שלא כרבי מאיר (שלא בשיטתו של רבי מאיר), דרבי מאיר אמר: אף על פי שאין שקלו תורה, קולבונו תורה (כן הוא גם בקטע גניזה אחד ב"שרידי הירושלמי". אבל בקטע גניזה שני שם ובכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'אף על פי ששקלו תורה קולבונו תורה'. ובדפוס ונציה הבבלי: 'כשם ששקלו תורה כך קולבונו תורה') – גם מי שפטור מן התורה ממחצית השקל (של התורה, שהוא שקל של זמן המשנה), אם הוא נותן - חייב קולבון מן התורה לרבי מאיר. לכן לרבי מאיר השוקל על יד העבד, על יד האישה, על יד הכוהן, על יד הקטן - חייב קולבון, אף על פי שכל אלו אינם חייבים במחצית השקל, ולפי זה סתמה המשנה כאן שלא כרבי מאיר (להלן מוצע מקור לשיטתו של רבי מאיר שכל הנותן מחצית השקל חייב קולבון מן התורה. אבל חכמים חלוקים על רבי מאיר וסבורים שהנותן מחצית השקל אינו חייב קולבון מן התורה. ברם במקרה של פריטת מטבע לשקלים על ידי ההקדש או במקרה של צירוף מטבעות לשקל, גם רבי מאיר וגם חכמים מחייבים בקולבון מתקנת חכמים בעמלה בעד הפריטה או הצירוף). • • • במשנה שנינו: "על ידו ועל יד חבירו - חייב בקולבון אחד; רבי מאיר אומר: שני קולבונות".

מציעים הסבר (לשיטת רבי מאיר): סבר – סובר רבי מאיר: בנותן שקלו שלם, שהוא פטור מן הקולבון (ב"שרידי הירושלמי": 'הנותן שקלו שלם - פטור מן הקולבון'. וכן הוא בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים. ובדפוס ונציה הבבלי נשמט משפט זה) – המשנה מדברת במקרה שהוא נותן להקדש מטבע בערך של שקל שלם של התורה (מטבע של סלע, שהוא שני שקלים של זמן המשנה), מחציתו בשבילו ומחציתו בשביל חבירו, שהוא פטור לרבי מאיר מן הקולבון בעמלה בעד פריטת הסלע לשני שקלים, שהרי אין כאן פריטה, ואינו חייב אלא שני קולבונות מן התורה, אחד בעד השקל שהוא נותן בשבילו ואחד בעד השקל שהוא נותן בשביל חבירו, ולכן שנינו במשנה שהשוקל על ידו ועל יד חבירו - חייב לרבי מאיר שני קולבונות, ולא שלושה קולבונות (ולחכמים החלוקים על רבי מאיר חייב קולבון אחד בעמלה בעד פריטת הסלע לשני שקלים, ואף על פי שאין כאן פריטה, מכל מקום אילו היה נותן סלע רק בשבילו היה נזקק לפריטה והיה חייב קולבון. - אבל הנותן שני מטבעות של שני שקלים של זמן המשנה, אחד בשבילו ואחד בשביל חבירו - לרבי מאיר חייב שני קולבונות מן התורה, ולחכמים פטור מן הקולבון, שהרי אין כאן פריטה, ואף אילו היה נותן שקל רק בשבילו לא היה נזקק לפריטה, ולכן המשנה אינה מדברת במקרה זה).

מביאים מדרש: אמר רבי מאיר: כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו (ב"שרידי הירושלמי": 'הכבוד') והראהו למשה – כשאמר לו את פרשת שקלים**, אמר** (ב"שרידי הירושלמי": 'ואמר') לו – הקב"ה למשה**: "זֶה יִתְּנוּ**... מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל**"** (שמות ל,יג) – את זה חייבים לתת, כסף שמשקלו חצי השקל. ויש לדרוש את הכתוב: - כזה יתנו – חייבים לתת מטבע כמו זה שאני מראה אותו לך (דרש לשון "זה", שהוא כינוי רומז לדבר מוחשי שאפשר להראות אותו ולהצביע עליו, וכמו שדרשו חכמים בכמה מקומות שכתובה בהם לשון "זה"). לדעת רבי מאיר, חייבים בכל זמן לתת את ערך המטבע של מחצית השקל שהיה בזמן התורה, שהוא זה שהראה אותו הקב"ה למשה, ואין לגרוע לעולם מערכו. לכן כל הנותן מחצית השקל - צריך להוסיף עוד מטבע, כדי שיהא ערכו שווה למחצית השקל שהיה בזמן התורה, וזהו הקולבון שלרבי מאיר חייב בו מן התורה כל הנותן מחצית השקל (מדרש זה אינו ממדרשי ההלכה שבידינו).

מאמרו זה של רבי מאיר מובא במדרשי אגדה.

בתוספתא שקלים א,ח שנו: השוקל שקל (של זמן המשנה, ששוויו מחצית השקל של התורה, ונותן אותו במטבע אחד) - חייב בקולבון; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: השוקל שקל - פטור מן הקולבון. השוקל שני דינרים (שנותן מחצית השקל של התורה בשני מטבעות) - חייב בקולבון (בזה אף חכמים מודים, שלא פטרו מקולבון אלא בנותן מחצית השקל במטבע אחד, אבל הנותן בשני מטבעות - אף הם מחייבים בקולבון).

לדעת רבי מאיר, גם השוקל מחצית השקל של התורה במטבע אחד - חייב קולבון, לפי שהקולבון הוא תוספת למחצית השקל שחייב לתת מן התורה בכסף טהור, ואילו המטבע שהוא שוקל מעורב בסיגים, וכנגדם חייבוהו להוסיף קולבון, לפיכך חייב להוסיפו גם מי ששוקל מחצית השקל במטבע אחד, והשוקל שקל שלם של התורה בשבילו ובשביל חבירו - חייב בשני קולבונות. אבל חכמים אינם דורשים "זה ייתנו" כרבי מאיר, והם סוברים, שהקולבון הוא עמלה בעד פריטת מטבעות, שהתקינו חכמים שחייבים לתת למקדש אותו קולבון שהיו צריכים לתת לשולחני בשכרו אילו היו פורטים אצלו את השקל לשני חצאי שקלים, ולכן השוקל מחצית השקל של התורה במטבע אחד - פטור מן הקולבון, והשוקל שקל שלם של התורה בשבילו ובשביל חבירו - אינו חייב אלא קולבון אחד, והשוקל שקל שלם של התורה, שצריך לפורטו לשני חצאים - חייב קולבון אחד.

מתוך "יוצר" לשבת פרשת שקלים של הפייטן רבי אלעזר בירבי קליר: זֶה אֵלִי נָם לַאֲבִי חוֹזֶה וְהֶרְאָהוּ כְּמִין מַטְבֵּעַ אֵשׁ בַּמַּחֲזֶה וְנָם הַכֹּל יִתְּנוּ כָּזֶה. • • •

במשנה שנינו: "נתן סלע ליטול שקל - חייב שני קולבונות".

מציעים זיהוי למקור התנאי: אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): דרבי מאיר היא – של רבי מאיר היא (המשנה שאמרה, שהנותן סלע ונוטל שקל - חייב שני קולבונות, היא בשיטתו של רבי מאיר), דרבי מאיר אמר: הנותן סלע ונוטל שקל - חייב שני קולבונות (כמו ששנו בתוספתא): אחד - שקל שהוא נותן, ואחד - (סלע) [שקל (תוקן כמו שהוא ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים)] שהוא נוטל (נראה שצריך לומר כאן: 'אחד - שקל שהוא נוטל, ואחד - לדבר תורה', כמו שהוא בטעות בדברי רב להלן) – הוא חייב קולבון אחד בשביל השקל שהוא מקבל בחזרה מההקדש, וקולבון זה הוא עמלה בעד פריטת הסלע לשני שקלים, והוא חייב עוד קולבון אחד בשביל השקל שהוא נותן להקדש, ובקולבון זה הוא חייב מן התורה. ולכן המשנה בשיטת רבי מאיר (אבל לשיטת חכמים החלוקים על רבי מאיר, אינו חייב אלא קולבון אחד בעמלה בעד פריטת הסלע לשני שקלים).

ומציעים דעה מנוגדת: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: דברי הכל היא – המשנה שאמרה, שהנותן סלע ונוטל שקל - חייב שני קולבונות, דברי הכל היא, שאף חכמים החלוקים על רבי מאיר מודים בזה שחייב שני קולבונות (בניגוד לדעתו של רבי אלעזר שאמר שהמשנה בשיטת רבי מאיר). ומסבירים: אחד - שקל שהוא נוטל, ואחד - לדבר תורה (כך הוא גם ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד הבבלי. ובדפוס ונציה הבבלי: 'אחד - שקל שהוא נותן, ואחד - שקל שהוא נוטל, ואחד - לדברי תורה', והוא אשגרה בטעות מלהלן. במסירה שלפנינו הושלם 'נותן ואחד שקל שהוא' על ידי מגיה. אך נראה שצריך לומר כאן: 'אחד - סלע שהוא נותן, ואחד - שקל שהוא נוטל', כמו שהוא בטעות בדברי רבי אלעזר לעיל) – הוא חייב קולבון אחד בשביל הסלע שהוא נותן להקדש, שהרי אינו נותן שקל, והוא חייב עוד קולבון אחד בשביל השקל שהוא מקבל בחזרה מההקדש, שכשהוא נותן סלע להקדש והגזבר מחזיר לו שקל, נמצאו שתי פעולות כאן, לכן חייב לתת שני קולבונות בעמלה בעד פריטת הסלע לשני שקלים**.**

ומציעים בעיה: על דעתיה דרב – על דעתו של רב (לפי דעת רב שאמר, שלחכמים הנותן סלע ונוטל שקל - חייב שני קולבונות), שלשה קולבונות אינון? – האם לרבי מאיר הנותן סלע ונוטל שקל - חייב שלושה קולבונות, שבנוסף לשני הקולבונות שהוא חייב בהם כמו לחכמים, הוא חייב עוד קולבון אחד, שהרי לרבי מאיר אפילו הנותן שקל בפני עצמו - חייב קולבון מן התורה? (שאין מסתבר לומר, שרבי מאיר מקל יותר מחכמים בחיוב הקולבונות בעד פריטת הסלע לשני שקלים, שחכמים מחייבים שני קולבונות, ורבי מאיר אינו מחייב אלא אחד)

ומציעים מסורת (כדי לפשוט את הבעיה): אתא – בא רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) ואמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רב: שלשה קולבונות אינון – הם לרבי מאיר, שרבי מאיר סובר, שהנותן סלע ונוטל שקל - חייב שלושה קולבונות**. אחד - שקל** (נראה שצריך לומר: 'סלע') שהוא נותן, ואחד - שקל שהוא נוטל, ואחד - לדבר תורה – הוא חייב קולבון אחד בשביל הסלע שהוא נותן להקדש, והוא חייב עוד קולבון אחד בשביל השקל שהוא מקבל בחזרה מההקדש, שכשהוא נותן סלע להקדש והגזבר מחזיר לו שקל, נמצאו שתי פעולות כאן, לכן חייב לתת שני קולבונות בעמלה בעד פריטת הסלע לשני שקלים, והוא חייב עוד קולבון אחד, שהרי לרבי מאיר אפילו הנותן שקל בפני עצמו - חייב קולבון מן התורה (על פי "תוספתא כפשוטה". - אף על פי שלדעת רב, רבי מאיר מחייב שלושה קולבונות, המשנה שאמרה, שחייב שני קולבונות, היא אף לשיטת רבי מאיר, כיוון שרב מפרש, שלא באה המשנה ללמד אלא כמה קולבונות הוא חייב בעד פריטת הסלע לדברי הכל, ולא התייחסה למחלוקת בעניין חיוב קולבון מן התורה).

בתוספתא שקלים א,ח שנו: הנותן סלע ונוטל שקל - חייב שני קולבונות; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: קולבון אחד.

לפי רבי אלעזר, שהעמיד את המשנה כרבי מאיר, רבי מאיר מחייב שני קולבונות וחכמים מחייבים קולבון אחד, כמו ששנו בתוספתא. אבל לפי רב, שהעמיד את המשנה כדברי הכל, רבי מאיר מחייב שלושה קולבונות וחכמים מחייבים שני קולבונות, שלא כמו ששנו בתוספתא. • • •

ומבארים את המשנה כאן, שהיא גם המשך המשנה בבכורות שם:

האחין והשותפין (בשרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'האחין השותפין') – האחים שהם שותפים בירושת אביהם, שחייבין בקולבון ופטורין במעשר (צריך לומר: 'פטורין ממעשר') בהמה" (זו לשון המשנה, ומבארים:) - בשחלקו וחזרו ונשתתפו – כשחילקו האחים את הנכסים שירשו מאביהם וחזרו והשתתפו, והרי דינם כשותפים, שחייבים בקולבון, הם פטורים מלעשר את הבהמות שירשו ואת הוולדות שנולדו להם מהבהמות שירשו**;** "שחייבין במעשר בהמה ופטורין (צריך לומר: 'פטורין') מן הקולבון" (זו לשון המשנה, ומבארים:) - בשלא חלקו – כשלא חילקו האחים את נכסי הירושה, שנחשבים הנכסים כאילו עדיין הם ברשות אביהם, והם חייבים לעשר את הבהמות שירשו ואת הוולדות שנולדו להם מהבהמות שירשו, הם פטורים מן הקולבון, כדין האב השוקל מנכסיו בשביל בניו בתורת מתנה**.**

במשנה בכורות שם שנינו בפירוש: חלקו וחזרו ונשתתפו - חייבין בקולבון ופטורין ממעשר בהמה. ביאור המשנה שביארו כאן הוא לפי רבי יוחנן, שכן לדעתו: כשחלקו, אפילו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים, וחזרו ונשתתפו - פטורים ממעשר בהמה, וכשלא חלקו - חייבים במעשר בהמה. אבל לפי רבי לעזר ביאור המשנה הוא: כשחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים, וחזרו ונשתתפו - פטורים ממעשר בהמה, וכשחלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים, וחזרו ונשתתפו, או כשלא חלקו - חייבים במעשר בהמה.

עד כאן המקבילה בירושלמי קידושין.

בבבלי בכורות נו,ב-נז,א אמרו: אמר רב ענן: לא שנו (שאם חלקו וחזרו ונשתתפו פטורים ממעשר בהמה כדין שותפים רגילים) אלא שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים (שלא חילקו מתחילה את התיישים בשווה ואת הגדיים בשווה, אלא חילקו את כל הבהמות לפי שוויין, והרי זה כאילו קנו זה מזה, וכשחזרו ונשתתפו הרי זה כשני זרים שנשתתפו ביניהם), אבל חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים - אומרים: זה חלקו המגיעו משעה ראשונה (אומרים ש"יש ברירה", כלומר, אנו מניחים שכל אחד מהם נתברר חלקו המיועד לו מתחילה בנכסי אביו, וכשחזרו ונשתתפו נחשב הדבר כאילו לא חילקו מעולם). ורב נחמן אמר: אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים, אין אומרים: זה חלקו המגיעו משעה ראשונה (וכשחזרו ונשתתפו דינם כשותפים רגילים הפטורים ממעשר בהמה). ורבי אלעזר אמר: לא שנו (שאם חלקו וחזרו ונשתתפו פטורים ממעשר בהמה כדין שותפים רגילים) אלא שחלקו תשעה כנגד עשרה ועשרה כנגד תשעה (מפני שעל ידי השומה של תשעה גדולים כנגד עשרה קטנים נחשב הדבר כאילו קנו זה מזה), אבל חלקו תשעה כנגד תשעה ועשרה כנגד עשרה - אומרים: זה חלקו המגיעו משעה ראשונה (וכשחזרו ונשתתפו נחשב הדבר כאילו לא חילקו מעולם). ורבי יוחנן אמר: אפילו חלקו תשעה כנגד תשעה ועשרה כנגד עשרה - אין אומרים: זה חלקו המגיעו משעה ראשונה (ופטורים ממעשר בהמה). ואזדא רבי יוחנן לטעמיה (שאין אומרים בחלוקת ירושה ש"יש ברירה" וכל אחד מהאחים זכה בחלקו הראוי לו מתחילה), דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: האחים שחלקו (ביניהם את ירושת אביהם) - לקוחות הם (כאילו קנו זה מזה את חלקם).

רבי אלעזר ורבי יוחנן נחלקו באותה מחלוקת שנחלקו רב ענן ורב נחמן. רב ענן ורבי אלעזר סוברים זה כזה, ורב נחמן ורבי יוחנן סוברים זה כזה, אלא שרב ענן ורב נחמן דיברו כשחילקו לפי מין, ורבי אלעזר ורבי יוחנן דיברו כשחילקו לפי מניין. מה שאמרו בירושלמי בשם רבי אלעזר, אמרו בבבלי בשם רב ענן (אמורא בבלי בדור השני), ומה שאמרו בירושלמי בשם רבי יוחנן, אמרו בבבלי בשם רב נחמן (אמורא בבלי בדור השני והשלישי).

תלמוד במשנה שנינו: "השוקל על ידי עני" כול'. "האחין השותפין" כול'.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי קידושין א,ו.

מביאים מחלוקת אמוראים: אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): והן (והם) שחלקו גדיים כנגד (בהשוואה אל) תיישים ותיישים כנגד גדיים – האחים השותפים, שנפלו להם בהמות בירושה וחילקו אותן ביניהם וחזרו והשתתפו בהן, פטורים ממעשר בהמה, רק אם חילקו את הבהמות לפי הערכה, כגון שאח אחד נטל גדיים ואח אחר נטל תיישים בשוויים, ואח אחד נטל תיישים ואח אחר נטל גדיים בשוויים, ונמצא שכשחילקו קנה כל אחד את חלקו מאחיו, ויש כאן מיקח בשעת החלוקה, וכשחזרו והשתתפו הרי הם ככל שותפים**, אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים** – אם חילקו את הבהמות לפי מין, כך שכל אחד נטל אותו מניין מכל מין כמו אחיו, כגון שאח אחד נטל מספר גדיים ואח אחר נטל גם הוא אותו מספר גדיים, ואח אחד נטל מספר תיישים ואח אחר נטל גם הוא אותו מספר תיישים, - הוא חלקו משעה הראשונה – אנו אומרים, שהוברר למפרע שכל אחד הגיע לו חלקו הראוי לו משעה ראשונה, משעת מיתת האב, ונמצא שכשחילקו לא קנה כל אחד את חלקו מאחיו, ואין כאן מיקח בשעת החלוקה, וכשחזרו והשתתפו הרי זה כאילו חזרו הבהמות להיות ברשות אביהם והרי הם כיורשים, ולכן הם חייבים במעשר בהמה**.**

אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): ואפילו חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים - כלקוחות הן – האחים השותפים, שנפלו להם בהמות בירושה וחילקו וחזרו והשתתפו, פטורים ממעשר בהמה, אף אם חילקו את הבהמות לפי מין ומניין, שאין אומרים, שהוברר למפרע שכל אחד הגיע לו חלקו הראוי לו משעת מיתת האב, אלא אומרים, שמא אח אחד קיבל את החלק הראוי לאח אחר והחליפו ביניהם את החלקים, והרי הם כקונים זה מזה, ויש כאן מיקח בשעת החלוקה, וכשחזרו והשתתפו הרי הם ככל שותפים**, כהיא** (כההיא) (במקבילה וב"שרידי הירושלמי" אין מילה זו) דתנינן תמן: – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (במסכת אחרת - בכורות ט,ג): הלקוח – בקר וצאן שקנה אדם מחבירו, ושניתן לו מתנה – או שקיבל מחבירו במתנה, - פטור ממעשר בהמה – שאין אדם חייב לעשר אלא הבהמות שנולדו אצלו. - הרי שהלוקח בהמות פטור ממעשר בהמה, ולכן האחים שחילקו, שהם כלקוחות, פטורים ממעשר בהמה**.**

כשהם כלקוחות בשעה שחלקו, הם פטורים מלעשר את הבהמות שירשו, וכשהם כשותפים בשעה שחזרו ונשתתפו, הם פטורים מלעשר את הוולדות שנולדו להם מהבהמות שירשו. וכשאינם כלקוחות בשעה שחלקו, הם חייבים לעשר את הבהמות שירשו, וכשהם כיורשים בשעה שחזרו ונשתתפו, הם חייבים לעשר את הוולדות שנולדו להם מהבהמות שירשו.

ומקשים: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בעי – שואל (מקשה): ולמה לי נן (=לית אנן. במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה גרש מעל ליו"ד, והמגיה התכוון כנראה לתקן 'לית נן') אמרין: – ולמה אין אנחנו אומרים: פעמים שחייבין בזה ובזה ופעמים שהן פטורין מזה ומזה? – מדוע המשנה אומרת, שלפעמים האחים השותפים חייבים בקולבון ופטורים ממעשר בהמה ולפעמים הם חייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקולבון, ואין היא אומרת גם כן, שלפעמים הם חייבים בקולבון ובמעשר בהמה ולפעמים הם פטורים מן הקולבון וממעשר בהמה? - אין משיבים על קושיה זו.

ומציעים דוגמאות: היך עבידא? – איך עשויה (הדבר)? (באיזה מקרה חייבים בזה ובזה, ובאיזה מקרה פטורים מזה ומזה?) - חלקו את הנכסים ואחר כך חלקו את הבהמה – כשחילקו את הכספים שירשו מאביהם וחזרו והשתתפו בהם, ועדיין לא חילקו את הבהמות עד לאחר זמן, - חייבין בזה ובזה – חייבים בקולבון, שדינם כשותפים בכספים, וחייבים במעשר בהמה, שנחשבות הבהמות כאילו עדיין הן ברשות אביהם**, חלקו את הבהמה ואחר כך חלקו את הנכסים** – כשחילקו את הבהמות שירשו מאביהם וחזרו והשתתפו בהן, ועדיין לא חילקו את הכספים עד לאחר זמן, - פטורין מזה ומזה – פטורים מן הקולבון, שנחשבים הכספים כאילו עדיין הם ברשות אביהם, ופטורים ממעשר בהמה, שדינם כשותפים בבהמות (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים הגרסה הפוכה: 'חלקו את הבהמה ואחר כך חלקו את הנכסים - חייבין בזה ובזה, חלקו את הנכסים ואחר כך חלקו את הבהמה - פטורין מזה ומזה'. ובפירוש תלמיד רשב"ש הגיה כמו שהוא לפנינו).

ומציעים פרשנות מצמצמת: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שכשחילקו את הבהמות וחזרו והשתתפו בהן, ועדיין לא חילקו את הכספים - פטורים מן הקולבון), - בשלא היתה הבהמה רוב – במקרה שלא היו הבהמות רוב הנכסים, אלא שהיו הכספים רוב הנכסים, שלעניין הקולבון הולכים אחר הכספים שהם הרוב, וכיוון שלא חילקו אותם, הם נחשבים כאילו עדיין הם ברשות אביהם**, אבל אם היתה הבהמה רוב** – במקרה שהיו הבהמות רוב הנכסים, - הן הן עיקר נכסיו – אף לעניין הקולבון הולכים אחר הבהמות שהן הרוב, וכאילו חילקו גם את הכספים וחזרו והשתתפו בהם, והם חייבים בקולבון, שדינם כשותפים בכספים**.**

בבבלי בכורות נו,ב אמרו: אמר רבי ירמיה: פעמים שחייבים (האחים השותפים שחלקו וחזרו ונשתתפו) בזה ובזה (בקולבון ובמעשר בהמה), ופעמים שפטורים מזה ומזה, פעמים שחייבים בקולבון ופטורים ממעשר בהמה, ופעמים שחייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקולבון. חייבים בזה ובזה - שחלקו בכספים (וחזרו ונשתתפו בהם) ולא חלקו בבהמה (אלא נשארה בתפיסת הבית (רכוש הבית, היינו נכסי הירושה), ולכן היא חייבת במעשר); פטורים מזה ומזה - שחלקו בבהמה (וחזרו ונשתתפו) ולא חלקו בכספים (והשקלים שניתנו עבורם ניתנו מתפיסת הבית); חייבים בקולבון ופטורים ממעשר בהמה - שחלקו בזה ובזה (וחזרו ונשתתפו); חייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקולבון - שלא חלקו בזה ובזה.

בבבלי נאמרו דברי רבי ירמיה בדרך אמירה רגילה, ובירושלמי נאמרו דבריו בדרך שאלה.

ומקשים: רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר: רבי שַׁמַּי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) בעי – שואל (מקשה על ההלכה כשלא חילקו האחים את נכסי הירושה, שנחשבים הנכסים כאילו עדיין הם ברשות אביהם, והם חייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקולבון): וכי מפני שעשיתן כאדם אחד (הסופר במסירה שלפנינו כתב: 'כאחד אדם', ומגיה מחק 'כ' ו'אדם' והוסיף 'כאדם' לפני 'אחד'. ואפשר שכבר הסופר הגיה את סדר המילים על ידי ניקוד מעליהן. 'כאדם אחד' כן הוא בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי. וב"שרידי הירושלמי": 'כאדם') אצל מעשר בהמה, את (אתה) פוטרו (צריך לומר: 'פוטרן') מן הקולבון?! – וכי משום שלעניין מעשר בהמה אתה מחשיב את האחים כאדם אחד ולא כשותפים, גם לעניין קולבון אתה מחשיב אותם כך, והם פטורים מן הקולבון?! והרי היה לנו לומר, שלעניין קולבון אין האחים נחשבים כאדם אחד אלא כשותפים, ויהיו חייבים בקולבון! ויש לתרץ: (אמר ליה לא) [אלא (תוקן על פי "שרידי הירושלמי")] שנייה היא – שונה היא (שונה הוא הדבר, עניין קולבון שונה מעניין מעשר בהמה), שהוא נותן סלע אחת שלימה – אין הם פטורים מן הקולבון משום שהם נחשבים כאדם אחד כמו לעניין מעשר בהמה, אלא הם פטורים מן הקולבון משום שאח אחד נותן מטבע של סלע אחת, שהיא שני שקלים של זמן המשנה, מחציתה בשבילו ומחציתה בשביל אחיו (בירושלמי לעיל אמרו, שהנותן להקדש מטבע של סלע, מחציתה בשבילו ומחציתה בשביל חבירו, פטור לרבי מאיר מן הקולבון בעמלה בעד פריטת הסלע לשני שקלים, שהרי אין כאן פריטה, ואינו חייב אלא שני קולבונות מן התורה, אחד בעד השקל שהוא נותן בשבילו ואחד בעד השקל שהוא נותן בשביל חבירו. ואף כאן הכוונה שהאחים פטורים מן הקולבון בעד הפריטה, אבל הם חייבים קולבונות מן התורה. הירושלמי שנקט "סלע אחת" דיבר במקרה של שני אחים, והוא הדין במקרה של מספר אחר של אחים והוא נותן מטבע בערך של שקלים כמספר האחים). ויש להקשות: מעתה (אם כן) - מאחר שכשלא חילקו, הם פטורים מן הקולבון משום כך**, אפילו חלקו וחזרו ונשתתפו - חייבין במעשר בהמה** (נראה ששלוש מילים אלו יתרות, כיוון שהשאלה אינה אלא לעניין קולבון, או שיש להגיה: 'פטורין ממעשר בהמה') ופטורין מן הקולבון – אף כשחילקו וחזרו והשתתפו, יהיו פטורים מן הקולבון משום כך**! ותנינן:** – ו(הרי) שנינו (משנה בכורות ט,ג): חלקו וחזרו ונשתתפו - חייבין בקולבון ופטורין ממעשר בהמה! - אין משיבים על קושיה זו.

רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם אבא בר רב הונא (רבה בר רב הונא, אמורא בבלי בדור השני והשלישי): היא שני אחין שירשו את אביהן, היא שני אגיסין שירשו את חמיהן – שני אחים שירשו את אביהם שמת ושני גיסים (בעלי שתי אחיות) שירשו את חמיהם (אבי נשותיהם) שמת (כגון שמת חמיהם בלי בנים וירשו נשותיהם את אביהם, ומתו נשותיהם קודם שחילקו ביניהן את נכסי אביהן, וירשו אותן בעליהן) שווים, שכשחילקו האחים או הגיסים וחזרו ונשתתפו - הם חייבים בקולבון ופטורים ממעשר בהמה, וכשלא חילקו - הם חייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקולבון**.**

מביאים ברייתא: לאיכן (להיכן) היו הקולבונות נופלין (מגיעים)? – מה היו עושים בקולבונות?

רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: לשקלים – נותנים אותם לשופר (תיבה בצורת שופר) שבמקדש שכתוב עליו "שקלים", שדין הקולבונות כדין השקלים, שכן רבי מאיר הולך לשיטתו, שהקולבון בא להשוות את ערך השקל למחצית השקל של התורה**.**

רבי לעזר (רבי אלעזר בן שמוע, תנא בדור הרביעי) אומר: לנדבה – נותנים אותם לשופרות שבמקדש שכתוב עליהם "נדבה", שמביאים מהם קורבנות עולות נדבה כשהמזבח עומד בטל ואין קורבנות להקריב עליו (משנה להלן פרק ו הלכות ה-ו).

רבי שמעון השזורי (תנא בדור הרביעי, מהיישוב שזור בגליל התחתון) אומר: ריקועי זהב (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ריקועי פחים') (ו)ציפוי לבית קודש הקדשים – קונים בהם טסים מרודדים (לוחות דקים) של זהב, לצורך כיסוי לקירות ולתקרה ולרצפה של בית קודש הקודשים (כמו שהיו עושים במותר תרומת הלשכה (משנה להלן פרק ד הלכה ה)).

בן עזאי (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) אומר: שולחנין היו נוטלין אותן בשכרן – שהשולחנים היו פורטים את השקלים לחצאי שקלים, שלדעתו הקולבון הוא עמלה בעד פריטת מטבעות**.**

ויש אומרים: להוצאת דרכים – להוצאות הדרך של השליחים המביאים את השקלים מכל המקומות לירושלים (בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'להוצאת הרבים'. ופירש תלמיד רשב"ש: לצורך ציבור, ולא למזבח ולא לבדק הבית. ורבנו משולם פירש: לתיקון בורות ודרכים).

בתוספתא שקלים א,ח שנו: קולבונות הללו מה היו עושים להם? - נופלים לשקלים; דברי רבי מאיר. רבי לעזר אומר: לנדבה. רבי שמעון שיזורי אומר: ריקועי זהב, צפוי לבית קודש הקודשים. בן עזיי אומר: שולחנים באים ונוטלים אותם בשכרם.

בתוספתא לא הובאו דברי יש אומרים שבירושלמי.

הביטוי "ויש אומרים" מופיע לעיתים בסוף הברייתות שבירושלמי ואינו בתוספתא שלנו. ספק הוא האם התוספות שבירושלמי בתוך ברייתות הן תוספות אמוראיות או שהברייתות היו בנוסח שלם יותר לפני חכמי הירושלמי ("אוצר לשונות ירושלמיים").

לדעתו של בן עזיי היו השולחנים עצמאיים מבחינה כלכלית, וקיבלו עמלות ישירות מהציבור. ברם, לדעת כל יתר החכמים שימש הקולבון למטרות ציבוריות (במקדש), ושכרם של השולחנים שולם מקופת המקדש. אפשר שגם לדעת בן עזאי שייך הקולבון למקדש, אלא שהוא משמש מקור לתשלום שכרם של השולחנים, שהם פקידי המקדש ("פרקמטיא", עמוד 202).

בבבלי מנחות קח,א אמרו: תניא: להיכן קולבון זה הולך? - לשקלים; דברי רבי מאיר. רבי אלעזר אומר: לנדבה.

בבבלי הובאו דברי רבי מאיר ורבי אלעזר בלבד. • • •