Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
משנה בדברי הימים א פרק ט נאמר בעניין עבודת הלוויים השוערים ועבודת שאר הלוויים בבית המקדש:
...וְהֵם (הלוויים השוערים) עַל הַמַּפְתֵּחַ...
וּמֵהֶם (שאר הלוויים) עַל כְּלֵי הָעֲבוֹדָה, כִּי בְמִסְפָּר יְבִיאוּם וּבְמִסְפָּר יוֹצִיאוּם.
וּמֵהֶם מְמֻנִּים עַל הַכֵּלִים וְעַל כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְעַל הַסֹּלֶת וְהַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן וְהַלְּבוֹנָה וְהַבְּשָׂמִים.
וּמִן בְּנֵי הַכֹּהֲנִים רֹקְחֵי הַמִּרְקַחַת לַבְּשָׂמִים.
וּמַתִּתְיָה מִן הַלְוִיִּם... בֶּאֱמוּנָה עַל מַעֲשֵׂה הַחֲבִתִּים.
וּמִן בְּנֵי הַקְּהָתִי מִן אֲחֵיהֶם עַל לֶחֶם הַמַּעֲרָכֶת לְהָכִין שַׁבַּת שַׁבָּת.
המשנה שבהלכה זו ובהלכה הבאה מונה חמישה עשר שמות של ממונים בבית המקדש על תפקידים שונים.
יוחנן בן פינחס על החותמות – היה ממונה על נתינת חותמות למי שצריכים סלתות ושמנים ויינות למנחות ולנסכים**;**
אחייה על הסלתות (כן הוא בכתבי היד של המשנה. אבל בדפוס ונציה הבבלי: 'על הנסכים'. וכן הגיה מגיה במסירה שלפנינו. וכן הוא להלן במשנה בהלכה ה) – היה ממונה על קניית סלתות וכן שמנים ויינות ומכירתם למי שצריכים אותם למנחות ולנסכים (עניין החותמות והנסכים מבואר להלן במשנה בהלכות ד-ה);
מתיה בן שמואל על הפייסות – היה ממונה על הטלת הגורלות בין הכוהנים, שעל ידם קובעים מי זוכה בעבודה זו ומי בעבודה זו (הוא נזכר גם במשנה יומא ג,א ותמיד ג,ב. עניין הפייסות מפורט במשנה יומא פרק ב);
פתחיה על הקינים – היה ממונה על קניית תורים ובני יונה ומכירתם למי שצריכים אותם להקרבה**;** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף בנוסח המשנה כאן על פי ברייתא שבבבלי מנחות סה,א: 'פתחיה זהו מרדכי'. וכן הוסיף מגיה במסירה שלפנינו. מילים אלו חסרות ברוב נוסחאות המשנה. זיהוי זה של פתחיה עם מרדכי היהודי בתחילת ימי הבית השני הוא אגדי בלבד) - המשנה מביאה מדרש של השם פתחיה: ולמה נקרא שמו פתחיה? שהוא פותח דברים ודורשן – מבאר דברים סתומים ומפרשם, ויודע – לדבר בשבעים לשון – בשבעים שפות (חכמים נקטו "שבעים לשון" כנגד שבעים בני נח שמהם נפרדו האומות (בראשית פרק י). אבל הביטוי הזה הוא ספרותי);
בן אחייה על חולי מעים – היה ממונה על ריפויים של הכוהנים החולים במחלת מעיים**;**
נחונייה חופר שׁיחין – היה ממונה על חפירת בורות מים, כדי שיהיו מים מצויים לשתייה לבני ירושלים ולעולי רגלים**;**
גביני כרוז – היה מכריז במקדש בכל בוקר**;**
בן גבר על נעילת שערים – היה ממונה על נעילת השערים במקדש בכל ערב, וכן על פתיחת השערים במקדש בכל בוקר**;**
בן בבי ממונה על הפקיע – היה ממונה על הכנת הפתילות למנורת המקדש, שהיו נעשות מפקעת צמר או פשתן לפני טווייתה לחוט**;**
בן ארזה על הצלצל – היה ממונה על הקשה בכלי שיר זה לסימן ללוויים לפתוח בשיר**;**
הוגדס בן לוי על השיר – היה ממונה על השירה בפה של הלוויים**;**
בית גרמו על מעשה לחם הפנים – משפחת כוהנים שהיתה ממונה על אפיית לחם הפנים**;**
בית אבטינס על מעשה הקטורת – משפחת כוהנים שהיתה ממונה על פיטום (ריקוח, ערבוב סממנים) והכנת הקטורת**;**
אלעזר על הפרכות – היה ממונה על אריגת פרוכות חדשות לצורך ההיכל והשערים במקדש**;**
ופינחס המלביש – היה ממונה על הלבשת הכוהנים בגדי כהונה לעבודתם (במשנה מידות א,ד נזכרת לשכת פינחס המלביש שהיתה במזרח העזרה ליד שער ניקנור).
בתוספתא שקלים ב,יד שנו: אלו הם הממונים שהיו במקדש: יוחנן בן גודגדא על נעילת שערים; בן טוטפת על המפתחות; בן דיפאי על הלולב (ממונה על הלולבים שהיו סודרים על גבי האיצטבא שבהר הבית בחג הסוכות (משנה סוכה ד,ד)); בן ארזא על הדוכן (כבמשנתנו); בנימן על התנורים (תנורי המקדש שהיו אופים בהם לחם הפנים ומנחות); שמואל על החביתין (ממונה על עשיית מנחת החביתין של הכוהן הגדול); בן מקליט על המלח (ממונה על הכנת המלח לצורך מליחת הקורבנות); בן פלך על העצים (ממונה על בדיקת העצים למערכה שלא יימצאו בהם תולעים).
רוב הממונים שבתוספתא לא נזכרו במשנה. הרשימה שבתוספתא משלימה או מקבילה למשנתנו.
במשנה נזכרו חמישה עשר ממונים, ובתוספתא שמונה. בתוספתא נזכרו שני פרטים הדומים לפרטים שבמשנה. במשנה: בן גבר על נעילת שערים; בתוספתא: יוחנן בן גודגדא על נעילת שערים. במשנה: בן ארזא על הצלצל; בתוספתא: בן ארזא על הדוכן. שאר הפרטים שבתוספתא שונים מאלו שבמשנה.
קיומו של ממונה מיוחד על הקינים היה הכרחי מכמה סיבות. ראשית, דיני קינים נחשבו להלכות מסובכות וקשות, והיה צורך במומחה מיוחד שבקיא בפרטי הדינים. למשל, כאשר התערבבו זה בזה קינים של חובה בנדבה או קינים של עולה בחטאת, היה הדבר עלול להביא לפסילתם של כל הקינים שהיו שם. הסיבה השנייה לקיומו של ממונה מיוחד על הקינים היתה כלכלית. מדובר בארגון מערכת מסחר ענפה ומסובכת, קשר עם הספקים, קביעת מחירים, גביית כסף מהציבור ותוכנית עבודה מורכבת של הקורבנות.
אבטינס הוא שם שמקורו ביוונית. גם הוגדס / הוגרס הוא שם ממקור יווני. אנשים שנקראו "בן פלוני" נקראו על שם אביהם, או על שם משפחתם, או על שם מקצועם, או על שם מקומם. • • •
תלמוד במשנה שנינו: "אלו הן הממונין שהיו במקדש" כול'.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי יומא ג,ט.
מציעים מחלוקת: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) ורבנן – רבי סימון וחכמים נחלקו בעניין הממונים המנויים במשנה, - חד אמר: – (חכם) אחד אומר: כשירי (צריך להוסיף כמו במקבילה ובספר "והזהיר": 'כל', וכן הוא להלן) דור ודור בא למנות (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף: 'עליהן', ולא נמצא בשום נוסח, לא כאן ולא במקבילה שביומא, מלבד בדפוס ונציה הבבלי, והוא בא כנראה מלהלן: 'בא למנות - עליהן הוא אומר', כבכתב יד הבבלי ודפוס ונציה הבבלי שם) – התנא של המשנה מנה את הממונים הכשרים והצדיקים שבכל הדורות, שלא היו כולם באותו דור אלא היו בדורות שונים של בית המקדש השני, ונקב התנא בשמותיהם של הממונים שהיו כשרים וצדיקים יותר משאר הממונים שבכל הדורות שלפניהם ולאחריהם**; וחורנה אמר:** – ו(החכם) האחר אומר: מי שהיה באותו הדור מנה מה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מי') שבדורו (בספר "והזהיר" אין שתי המילים האחרונות) – התנא של המשנה מנה את הממונים שבדורו (כנראה הדור האחרון של ימי הבית השני או דור אחד לפני כן).
במשנה יומא ג,ט-יא שנינו: של אשכרוע (מין עץ) היו (שני הגורלות על השעירים ביום הכיפורים), ועשאם בן גמלא של זהב, והיו מזכירים אותו לשבח. בן קטין עשה שנים עשר דד (ברז) לכיור (שבמקדש, שהיו הכוהנים רוחצים ממנו את ידיהם ואת רגליהם), שלא היו לו אלא שניים; ואף הוא עשה מוכני (גלגל) לכיור (לשקע על ידו את הכיור בבור של מים), שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה. מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב. הילני אימו עשתה נברשת (מנורה) של זהב על פתחו של היכל; ואף היא עשתה טבלא של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה. ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו (לשערי המקדש). והיו מזכירים אותם (כל אלה המוזכרים עד כאן) לשבח. ואלו (המוזכרים להלן) לגנאי: של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים; של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת; הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד; בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. על הראשונים נאמר: "זכר צדיק לברכה", ועל אלו נאמר: "ושם רשעים ירקב".
ומפרטים את עמדותיהם של בעלי הדעות שנזכרו לפני כן בקשר למשפט האחרון במשנה ביומא: מאן דאמר: – מי שאומר: כשירי כל דור ודור בא למנות - על כולן (נראה ש'על כולן' הוא אשגרה מלהלן, וכאן צריך לומר: 'עליהן', כמו שהוא בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי, וכן הגיה הגר"א) הוא – הכתוב, אומר: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י,ז) – שמו של הצדיק ייזכר לטוב ויברכו אותו. - לפי מי שאמר, שהתנא של המשנה כאן מונה את הממונים הצדיקים שבכל הדורות, יש לפרש את דברי המשנה ביומא: "על הראשונים נאמר: 'זכר צדיק לברכה'", שכתוב זה נאמר על בית גרמו ועל בית אבטינס ועל הוגדס בן לוי, שנזכרו במשנה שם לפני בן קמצר, שהרי בית גרמו ובית אבטינס והוגדס בן לוי נמנו במשנתנו עם הממונים הצדיקים שבכל הדורות, ולכן אין לומר שעל אלו נאמר "ושם רשעים ירקב", ואף על פי שאלו הוזכרו לגנאי במשנה יומא משום שלא רצו ללמד, מכל מקום צדיקים היו. ויש לפרש את דברי המשנה ביומא: "ועל אלו נאמר: 'ושם רשעים ירקב'", שכתוב זה נאמר על בן קמצר שהוא האחרון שנזכר במשנה שם, שהוא אינו מן הממונים שנמנו במשנתנו (אפשר שנשמט בירושלמי כאן משפט מקביל לנאמר להלן: "ועל מי נאמר: 'ושם רשעים ירקב'? - על בן קמצר". - בתוספתא יומא ב,ח שנו: "אלו (בית גרמו ובית אבטינס והוגדס בן לוי) מצאו תשובה לדבריהם (שלא רצו ללמד), בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו". אפשר שמשום כך אין עוד להזכיר לגנאי את הראשונים, ולכן עליהם נאמר "זכר צדיק לברכה").
מאן דאמר: – (ו)מי שאומר: מי שהיה באותו הדור מנה מה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מי') שבדורו (בספר "והזהיר" אין שתי המילים האחרונות) - על כולן הוא – הכתוב, אומר: "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (שם) – שמו של הרשע יירקב עימו בקברו, ולא ייזכר כלל. - לפי מי שאמר, שהתנא של המשנה כאן מונה את הממונים שבדורו, ולא את הממונים הצדיקים שבכל הדורות, ונמצא שיש מהממונים שהיו רשעים, יש לפרש את דברי המשנה ביומא: "ועל אלו נאמר: 'ושם רשעים ירקב'", שכתוב זה נאמר על בית גרמו ועל בית אבטינס ועל הוגדס בן לוי ועל בן קמצר, שאלו כולם הוזכרו במשנה שם לגנאי משום שלא רצו ללמד, ולכן היו רשעים**. ועל מי נאמר: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה"?** – כיצד יש לפרש את דברי המשנה ביומא: "על הראשונים נאמר: 'זכר צדיק לברכה'"? - על בן קטין וחביריו – כתוב זה נאמר על בן קטין ועל חביריו (בן גמלא, מונבז והילני אימו, וניקנור) המוזכרים עימו במשנה יומא, שחידשו דברים במקדש, והזכירו אותם לשבח על הדברים שעשו**.**
עד כאן המקבילה בירושלמי יומא.
המונח "חד אמר... וחורנה אמר..." נאמר בלשון יחיד, למרות שצד אחד במחלוקת הם רבנן, אלא שהושגר המונח לכאן (אשגרת מינוח).
אין נזכרים בכל המשנה כולה אלא הממונים בשמות אלו בלבד. מכאן שבכל הזמנים נקראו הממונים בשמות הללו (וכפירוש התוספות בבבלי מנחות סד,ב ורא"ש למסכת שקלים, שהממונים שבכל הדורות נקראו על שם הממונים הראשונים). וכן מזכיר יוסיפוס את אלעזר בזמן החשמונאים הורקנוס ואריסטובולוס, שהיה ממונה על אוצר המקדש ועל שמירת הפרוכות, ואת הממונה אלעזר בזמן החורבן, וגם את הגזבר פינחס בזמן החורבן, שמסר לרומאים את בגדי הכוהנים ואת האוצר של הארגמן ותולעת השני שנועד לתיקון הפרוכת ("שישה סדרי משנה", מועד, השלמות ותוספות, עמוד 462).
אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): כתיב: – כתוב (בנבואה על עבד ה', ייסוריו והצלחתו): "לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל" (ישעיהו נג,יב) – ה' ייתן לו חלק בשלל עם הגדולים, - זה רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים), שהתקין (הכין, ערך) מדרש (מקרא בהוספת ביאורים קצרים ופשוטים), הלכות (הדינים המופשטים, שנשנו בקבצים כמו שהם סדורים במשנתנו) והגדות (המשא והמתן על ההלכות, הכולל הדיונים על היחס ההגיוני שלהן ועל יחסן אל הכתובים) (הוראת המונחים האלה היא על פי "ספרא דבי רב" ה, עמוד 118. - בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'משנה ומדרש הלכות ואגדות') – רבי עקיבה סידר את כל חלקי התורה שבעל פה ולימד אותם ברבים והפיץ אותם, ועליו נאמר הכתוב הזה בנבואה על עבד ה'. ויש אומרים: אלו אנשי (בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילה 'אנשי') כנסת הגדולה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'תיקן') – המוסד העליון של חכמי ישראל בראשית ימי בית המקדש השני הוא שהתקין מדרש, הלכות ואגדות, ולא רבי עקיבה**; מה שהתקין זה** (צריך לומר כמו בספר "והזהיר": 'ומה התקין זה'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אלא מה תיקן זה')? – מה התקין רבי עקיבה? - כללין ופרטין (בספר "והזהיר" ובכתב יד שקלים: 'כללות ופרטות') – רבי עקיבה התקין כללים ופרטים, ששנה הלכות הן בדרך של כללים (הלכות מופשטות כלליות, סיכומים של דברים שונים המנוסחים בצורת חוק, כגון: "כלל אמרו בפאה: כל שהוא אוכל ונשמר... חייב בפאה" (משנה פאה א,ד)) והן בדרך של פרטים (דברים מפורטים שהם חלקים מדבר מורכב, והם רובי ההלכות שבמשנה).
בהיעדר ספרים בתורה שבעל פה, כל דרכי הלימוד והמסירה בעולמם של חכמינו נועדו להקל על הזיכרון. "כללים" שנזכרו כאן הם מן האמצעים שנעזרו בהם חכמים כדי להקל על הזיכרון.
"עבד ה'" הוא דמות חזונית של קדוש מעונה, המוסר עצמו על קידוש השם, ולכן פירשו כאן שהוא רבי עקיבה.
סדר המקצועות בביטוי "מדרש, הלכות והגדות" הוא סדר הלימודים בבתי החינוך הקדומים. אחר המקרא נכנס התלמיד למדרש, ואחר כך להלכות, ולבסוף להגדות. הגדה היא חלק מלימוד ההלכה. לפי "יש אומרים", שלושה סוגי התורה שבעל פה קדמו לרבי עקיבה, ויסודם בלימוד של אנשי כנסת הגדולה ("ספרא דבי רב" ה, עמודים 100-103).
בספרי דברים פסקה שנה ובבבלי סוטה יד,א דרשו את הכתוב "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל" על משה רבנו.
הקטע מ"אמר רבי יונה" ואילך (עד הפסקה מן המשנה "פתחיה על הקינים") הוא גוף אגדי זר (קטע שאי אפשר להבין למה שובץ בהקשרו הנוכחי, מאחר ואינו מתקשר עם האמור לפניו או לאחריו, ולכן נראה ששובץ במקומו הנוכחי בטעות) ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 238 הערה 12).
אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כתיב: – כתוב (בייחוסיהם של בני יהודה): "וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ" (דברי הימים א ב,נה) – משפחות שבניהם עסקו בכתיבה על הספר ובהעתקה או שהיו חכמי תורה ומלמדים, - מה תלמוד לומר: "סֹפְרִים"? – מה כוונת הכתוב הזה? - אלא (בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילה זו) שעשו את התורה ספורות ספורות (מניינים מניינים) – אלו חכמים שנתנו בתורה שבעל פה חשבון בכמה דברים זה נוהג ובכמה זה נוהג ("סופרים" במשמעות ספירה), כגון**: 'חמשה לא יתרומו'** (משנה תרומות א,א) – אסור להם להפריש תרומה**, 'חמשה דברים חייבין בחלה'** (משנה חלה א,א) – מיני דגן שחייבים להפריש חלה מן העיסה הנעשית מאחד מהם**, 'חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן'** (משנה יבמות א,א) – נשים שמתו בעליהן בלא בנים שהן אסורות ליבם משום ערוה פוטרות את שאר הנשים של בעליהן מן הייבום ומן החליצה**, 'שלשים ושש כריתות בתורה'** (משנה כריתות א,א) (אינו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – עבירות שנאמר בהן עונש כרת בתורה למי שעשה אחת מהן במזיד בלא התראה**, 'שלשה עשר דבר** (בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'נאמרו') בנבלת העוף הטהור' (משנה טהרות א,א) – דינים שנאמרו בנבלת העוף הטהור לעניין טומאת אוכלים ולעניין טומאת נבילות**, 'ארבע אבות נזיקין'** (משנה בבא קמא א,א) (אינו בדפוס ונציה הבבלי) – סוגי המזיקים העיקריים של נזקי ממון**, 'אבות מלאכות ארבעים חסר אחת'** (משנה שבת ז,ב) (אינו בדפוס ונציה הבבלי) – המלאכות העיקריות האסורות בשבת**.**
רבי אבהו נקט משניות שנמצאות בתחילת מסכת (מלבד משנה שבת ז,ב). משנה "ספורה" בראש המסכת מצויה בכרבע מהמסכתות שבמשנה. משנה "ספורה" מצויה גם באמצע מסכת. חלק מן המשניות ה"ספורות" הבאות בראש מסכת, וכן המשניות ה"ספורות" הבאות באמצע מסכת, הן משניות פתיחה ('כללים'), ואחריהן באים להן פירושים והרחבות וגם דיונים בהלכותיהן ('פרטים').
גם המשנה שבתחילת פרק זה, המונה חמישה עשר ממונים שהיו במקדש, היא כעין משנה "ספורה", אף שלא נזכר בה מניין. אחריה באות משנה המוסיפה ללמד בעניין הממונים במקדש ומשניות המבארות את עניין החותמות והנסכים ששניים מהממונים היו עליהם. הרי שהמשנה שבראש הפרק היא משנת פתיחה, ואחריה באים לה פירושים והרחבות. גם המשנה שבתחילת הפרק הבא היא משנה "ספורה". משנה זו מונה שלושה עניינים שיש בהם "שלושה עשר" (שופרות, שולחנות והשתחוויות), ואחריה באות משניות המפרשות את שלושת העניינים. נראה שהמאמר על רבי עקיבא שהתקין משניות שהן כללים ופרטים והמאמר על משניות "ספורות" הובאו כאן, משום שהמשנה שבתחילת פרק זה היא כלל וכעין משנה "ספורה", והמשניות שאחריה הן פרטים.
אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כתיב: – כתוב (בעניין עליית עזרא): "...לְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר, סֹפֵר דִּבְרֵי מִצְוֹת ה' וְחֻקָּיו עַל יִשְׂרָאֵל**"** (עזרא ז,יא) – עזרא היה סופר, שהוא חכם הדורש (חוקר ומפרש) את דברי התורה ומלמדם, - מה תלמוד לומר: "סופר"? – מה יש ללמוד מהכתוב הזה? - אלא (בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילה זו) כשם שהיה סופר בדברי תורה, כך היה סופר בדברי חכמים (בספר "והזהיר": 'בדברי סופרים') – עזרא היה דורש ומלמד גם את דברי התורה שבכתב וגם את דברי התורה שבעל פה**.**
כיוון שהובא לעיל מאמר הדורש את המילה "סופרים", מובא כאן מאמר הדורש את המילה "סופר".
רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): הראשונים חרשו, וזרעו, וניכשו – עקרו עשבים רעים**,** וכיסחו – קיצצו קוצים**,** ועידרו – חפרו, כדי לתחח את האדמה**,** וקצרו – את השיבולים**,** ועימירו (ועימרו) – קשרו את השיבולים לעומרים**,** ודשו – חבטו את השיבולים, כדי להוציא מהם את גרגרי התבואה**,** וזרו – העיפו ברוח את המוץ מעל הגרגרים**,** ובררו – הפרידו את הגרגרים הרעים מן הטובים, או נטלו צרורות ועפר מן הגרגרים**,** וטחנו – את הגרגרים לקמח**,** והרקידו – ניפו את הקמח**,** ולשו – עשו בצק**,** וקיטיפו (וקיטפו) – תלשו חלקים מהבצק, כדי להכשירם לאפייה, ואפו; ואנו אין לנו פה לוכל (לאכול) – כלומר, אין אנו יודעים להשתמש במה שהכינו לנו הראשונים. וכוונת הדברים, שהחכמים של הדורות הקודמים התקינו הלכות, ואנשי דורנו אינם יכולים להבין ולפרש אותן**.**
מאמר זה מובא כאן, כיוון שהובא לעיל שרבי עקיבה או אנשי כנסת הגדולה התקינו מדרש, הלכות והגדות. וכיוון שהובא כאן מאמר זה שהראשונים גדולים מהאחרונים, מובא להלן מאמר דומה.
בבבלי קידושין ל,א אמרו: לפיכך נקראו ראשונים "סופרים", שהיו סופרים כל האותיות שבתורה.
מכיוון שנקראו ראשונים "סופרים", הובאו בירושלמי כאן המאמרים על סופרים ועל הראשונים.
הסופרים הראשונים עסקו בכתיבה ובהעתקת ספרי הקודש, וזאת היא כוונת המאמר "שהיו סופרים כל האותיות שבתורה". הסופרים היו גם מלמדי המקרא, מפרשי התורה ומבאריה. אחרי חורבן הבית התחילו לקרוא בשם "סופרים" לחכמים הדורשים את התורה ולמדים ממנה את מקורות ההלכות, והמילה "סופרים" מציינת את כלל החכמים. שינוי זה במובן השם "סופרים" משתקף יפה בהסברים הדרשניים של השם הזה שבדברי רבי אבהו ובדברי רבי אחא בירושלמי כאן (על פי "ההלכה - מקורותיה והתפתחותה", עמודים 71-76).
בירושלמי כאן נמנו חמש עשרה מלאכות שישנן בהכנת פת לאכול. מלאכות אלו מנויות גם בירושלמי ברכות ט,א (במסירה שלפנינו אין שם כיסוח, אך ישנו בכתב יד רומי. כיסוח רגיל להופיע עם ניכוש ועידור). ברשימות שבירושלמי מופיעים מספר פרטים שאינם מוזכרים במשנה בשבת ז,ב המפרטת את המלאכות האסורות בשבת. בארץ ישראל שנו במשנה בשבת חרישה לפני זריעה, ואילו בבבל שנו במשנה זריעה לפני חרישה. חילוף הסדר בין משנת בבל למשנת ארץ ישראל מוכח הן מתוך עדי הנוסח של המשנה והן מתוך דיוני שני התלמודים. בירושלמי כאן ובברכות חרישה מופיעה לפני זריעה, בדומה לנוסח משנת ארץ ישראל.
בבבלי קידושין מו,א אמרו: אמר רבי יוחנן: הרי שולחן והרי בשר והרי סכין, ואין פה לאכול.
"דמאי" הוא תבואה ופירות שקיים ספק האם הם חייבים במעשרות, שנובע בדרך כלל מחוסר ידע לגבי מקורם, כגון תבואה ופירות של עם הארץ. עמי הארץ חשודים על המעשרות ואינם מפרישים אלא תרומה גדולה בלבד, ולכן תיקנו חכמים שהלוקח תבואה ופירות מעם הארץ חייב להפריש מהם מעשרות ותרומת מעשר.
בירושלמי דמאי א,ג אמרו: רבי ירמיה שלח לרבי זעירא חדא מסאנא (סל) דתאנים דלא מתקנא (שאינו מעושר), והוה רבי ירמיה סבר מימר: מה, רבי זעירא מיכול [מילא (דבר)] דלא מתקנא?! (בוודאי יעשרן לפני שיאכלן) והוה רבי זעירא סבר מימר: מה, איפשר רבי ירמיה משלח לי מילא דלא מתקנא?! בין דין לדין (בין זה לזה, באשמת שניהם) איתאכלת (נאכלה) טבל. למחר קם עימיה (פגש אותו), אמר ליה: ההיא מסנתא דשלחת לי אתמל, מתקנא הות? אמר ליה: אמרית: מה, רבי זעירא מיכול מילה דלא מתקנה?! אמר ליה: אוף אנא אמרית כן: מה, רבי ירמיה משלח לי מילה דלא מתקנה?!
כאן התחלת מקבילה בירושלמי דמאי שם.
רבי אבא בר זמינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): אין הוון קדמאיי (במקבילה נוסף: 'בני') מלאכין - אנן בני אינש, ואין הוון בני אנש - אנן חמרין – אם היו ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים (אנו נחשבים לגבי הראשונים כאנשים לגבי מלאכים), ואם היו בני אנשים - אנו חמורים (אנו נחשבים לגבי הראשונים כחמורים לגבי אנשים).
אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): בההיא שעתא אמרין: – באותה השעה אמרו (במעשה של רבי זעירא ורבי ירמיה שבירושלמי דמאי, אחרי שנתבררה הטעות שהכלכלה של התאנים נאכלה בטבלה על ידי רבי זעירא, אמרו רבי זעירא ורבי ירמיה על עצמם מאמר זה): אפילו לחמרתיה דרבי פינחס בן יאיר (תנא בדור החמישי) לא אידמינן – אפילו לחמורתו (לאתונו) של רבי פינחס בן יאיר לא דמינו (לא היינו דומים לחמורתו, שהיתה פיקחת ולא אכלה תבואה שאינה מעושרת, כמסופר להלן).
מספרים: חמרתיה דרבי פינחס בן יאיר גנבתה (במקבילה: 'גנבונה'. ובספר "והזהיר": 'נסבוניה') ליסטאי (צורת הרבים בארמית של המילה היוונית והלטינית ליסטיס) בליליא – חמורתו (אתונו) של רבי פינחס בן יאיר גנבו אותה שודדים בלילה**. עבדת טמירא גבון תלתא יומין ולא טעמה** ('טעמת') כלום – עשתה (היתה, שהתה) חבויה אצלם שלושה ימים, ולא טעמה (אכלה) כלום (שלא רצתה לאכול מן הגזל ושלא מן המעושר, והשודדים גוזלים ואינם מעשרים). בתר תלתה יומין אימלכון ('איתמלכון') מחזרתה (במקבילה ובספר "והזהיר" נוסף: 'למרה'. בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו) – אחר שלושה ימים נמלכו (שינו את דעתם והחליטו) להחזיר אותה (לאדוניה), אמרון: – אמרו: אפקונה מן הכא – נוציא אותה מכאן (במקבילה: 'נישלחינה למרה' (נשלח אותה לאדוניה). ובספר "והזהיר": 'נחזרתה'), כדי דלא תימות גבן – שלא תמות אצלנו (במקבילה ובספר "והזהיר" נוסף: 'ותיסרי מערתא' (ותסריח המערה)). אפקונה – הוציאו אותה**, אזלת וקמת לה על תרעא דמרה** – הלכה ועמדה לה על יד השער של אדוניה**. שריית מנהקה** – התחילה לנהוק (לנעור מחמת הרעב (נהקה היא צעקת החמור)). אמר לון: – אמר להם (רבי פינחס בן יאיר לתלמידיו): פתחון ('פותחון') להדא עליבתא – פִּתחו (את השער) לעלובה (מסכנה) הזו**, דאית לה תלתא יומין דלא טעמה** ('טעמת') כלום – שיש לה שלושה ימים שלא טעמה כלום (שלא אכלה כלום שלושה ימים, שהיה יודע שאינה אוכלת שלא מן המעושר). פתחון לה ועלת לה – פתחו לה ונכנסה לה**. אמר לון:** – אמר להם (רבי פינחס בן יאיר לתלמידיו): יהבון לה תיכול – תנו לה שתאכל**. יהבון קומה סערין ולא בעית מיכול** – נתנו לפניה שעורים ולא רצתה לאכול**. אמרון ליה:** – אמרו לו (תלמידיו): רבי, לא בעית מיכול – לא רצתה לאכול**. - אמר לון:** – אמר להם: מתקנין ('מתקנן') אינון ('אינין')? – האם מתוקנות הן (למאכל בהמה, שאין השעורים טבל ודאי)? - אמרון ליה: – אמרו לו: אין – כן (מתוקנות הן למאכל בהמה, שאין הן טבל ודאי, אלא דמאי). - אמר לון: – אמר להם: וארימ(י)תון דמיין? – והאם הפרשתם את הדמאי שלהן (את מעשרות הדמאי של השעורים)? - (בספר "והזהיר" נוסף: 'לא' (אמרו לו: לא הפרשנו דמאי)) - אמרון ליה: – אמרו לו: ולא כן אלפן רבי: – ו(כי) לא כך לימד אותנו רבי (מורי. - התלמידים נקטו לשון כבוד כלפי רבי פינחס בן יאיר רבם, והכוונה: וכי לא כך לימדת אותנו): הלוקח – תבואה מעם הארץ, זרע (במשנה ובמקבילה: 'לזרע') – לשם זריעה, לבהמה (במשנה: 'ולבהמה') – או להאכילה לבהמה**, קמח לעורות** – או הלוקח קמח לעבד בו עורות**, שמן לאור** (במשנה ובמקבילה: 'לנר') – או הלוקח שמן להדלקה, - פטור מן הדמאי (משנה דמאי א,ג) – פטור מלהפריש מהם מעשרות דמאי, שאף טבל ודאי הנלקח לשימושים אלו אינו חייב במעשרות מן התורה אלא מדברי חכמים, לכן בדמאי לא גזרו חכמים שיהא חייב במעשר**?!** – וכיוון שהשעורים נקנו מעם הארץ להאכילן לבהמה, פטורות מן הדמאי. - אמר לון: – אמר להם: מה נעביד להדא עליבתא דהיא מחמרה על גרמה סגין? – מה נעשה לעלובה הזו שהיא מחמירה (מוסיפה איסור) על עצמה הרבה (שלא לאכול שלא מן המעושר)? וארימון דמיין ואכלת – והפרישו (מהשעורים) את הדמאי (מעשרות הדמאי) שלהן ואכלה**.**
עד כאן המקבילה בירושלמי דמאי.
אין לפרש את שאלתו הראשונה של רבי פינחס בן יאיר: 'האם מתוקנים הם?' - האם הופרשו מהן תרומה ומעשרות?, שאם כן, אין מקום לשאלתו השנייה: 'והאם הפרשתם את הדמאי שלהן?', מאחר שהשיבו לו בחיוב על שאלתו הראשונה. מנהגם של התלמידים היה לשמש את רבותיהם. לכן תלמידיו של רבי פינחס בן יאיר הם שנתנו לחמורתו שתאכל. "לא כן אלפן רבי" הוא סגנון שגור בפי התלמידים בפנייה אל רבותיהם. רבו הפירושים ל"דמאי", ואולי "דמאי" - קנוי בדמים, להבדיל מזה הלוקח משדהו.
בבראשית רבה ס,ח נאמר (תרגום): חמורתו של רבי פינחס בן יאיר לקחוה שודדים. עשתה אצלם שלושה ימים ולא טעמה כלום. אמרו: סופה מתה ומסריחה המערה עלינו, נחזירה לבעליה. שלחו אותה ונכנסה בבית בעליה. כיוון שנכנסה נהקה. הכיר (רבי פינחס בן יאיר) קולה, אמר: פִּתחו לאותה ענייה ותנו לה שתאכל, שיש לה שלושה ימים שלא טעמה כלום. נתנו לה שעורים ולא טעמתן. אמרו לו: רבי, נתנו לה שעורים ולא טעמתן. - אמר להם: מתוקנים הן? - אמרו לו: הן. - הוצאתם דמאי? - אמרו לו: ולא כן לימדנו רבי: הלוקח זרע לבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ולסוך בו את הכלים - פטור מן הדמאי?! - אמר להם: ומה נעשה שהיא מחמירה על עצמה? רבי ירמיה שלח לרבי זעירא סל אחד של תאנים. רבי ירמיה אמר: אפשר רבי זעירא אוכל אותן שאינן מתוקנות? רבי זעירא אמר: אפשר רבי ירמיה משלח אותן שאינן מתוקנות? בין כך לכך נאכלו התאנים בטבלן. למחר עמד רבי ירמיה עם רבי זעירא, אמר לו: תיקנת אלה התאנים? - אמר לו: לא. רבי אבא ברבי זמינא בשם רבי זעירה: אם היו ראשונים מלאכים - אנו בני אדם, ואם היו בני אדם - אנו חמורים. - אמר רבי מנא: אפילו חמורים אין אנו. חמורתו של רבי פינחס בן יאיר נתנו לה שעורים בטבלן ולא טעמתן, ואנו אכלנו תאנים בטבלן.
בבבלי שבת קיב,ב אמרו: אמר רבי זירא אמר רבא (רבי אבא) בר זמינא: אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו חמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פינחס בן יאיר (שהיו חמוריהם פיקחים ונמנעו מאכילת גזל ומאכילת תבואה שאינה מעושרת), אלא כשאר חמורים.
בבבלי נהפכו בטעות שמות מוסרי המאמר המובא בשמם בירושלמי כאן.
בבבלי חולין ז,א-ב אמרו: רבי פינחס בן יאיר היה הולך לפדיון שבויים... נזדמן לפונדק אחד. הטילו (נתנו) שעורים לחמורתו, לא אכלה. חבטו (דשו) אותן, לא אכלה. ניקרו (ניקו מן הפסולת) אותן, לא אכלה. אמר להם: שמא אינן מעושרות (לא הופרש מהן מעשר)? עישרו אותן ואכלה. אמר: ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה, ואתם מאכילים אותה טבלים (תבואה שאינה מעושרת)! ומי מיחייבא? והתנן: הלוקח לזרע ולבהמה, וקמח לעורות, ושמן לנר, ושמן לסוך בו את הכלים - פטור מהדמאי! - התם הא אתמר עלה: אמר רבי יוחנן: לא שנו (שהלוקח תבואה לבהמה פטור מן הדמאי) אלא שלקחם מתחילה לבהמה, אבל לקחם מתחילה לאדם ונמלך עליהם לבהמה - חייב לעשר (אפילו בדמאי).
בבבלי סיפרו, שחמורתו של רבי פינחס בן יאיר לא אכלה תבואה שאינה מעושרת כשהלך לפדיון שבויים. ובירושלמי סיפרו, שכך היה כשגנבוה שודדים והחזירוה. לפי הבבלי, מן הדין היו חייבים לעשר את השעורים שנתנו לחמורתו, מפני שלקחו אותן מתחילה לאדם. ואילו לפי הירושלמי, חמורתו החמירה על עצמה שלא לאכול שלא מן המעושר, ונהגה מידת חסידות, ולא מן הדין.
באבות דרבי נתן פרק ח נאמר: מעשה בחמורו של רבי חנינא בן דוסא (תנא בדור הראשון) שגנבוהו לסטים וחבשו אותו בחצר, והניחו לו תבן ושעורים ומים, ולא היה אוכל ושותה. אמרו: מה, אנו מניחים אותו שימות ויבאיש לנו את החצר? עמדו ופתחו לה (לבהמה) את הדלת והוציאוה, והיתה מנהקת והולכת עד שהגיעה אצל רבי חנינא בן דוסא. כיוון שהגיעה אצלו, שמע בנו קולה. אמר לו: אבא, דומה קולה לקול בהמתנו. - אמר לו: בני, פתח לה את הדלת, שכבר מתה ברעב. עמד ופתח לה את הדלת והניח לה תבן ושעורים ומים והיתה אוכלת ושותה. - לפיכך אמרו: כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים, כך בהמתם היו חסידות כמותם.
בבבלי עירובין נג,א אמרו: אמר רבי יוחנן: ליבם של ראשונים כפתחו של אולם (שהיה רחב עשרים אמה; כלומר, דעתם היתה מרובה), ושל אחרונים כפתחו של היכל (שהיה רחב עשר אמות), ואנו כמלוא נקב מחט סדקית (מחט קטנה). ראשונים - רבי עקיבא, אחרונים - רבי אלעזר בן שמוע.
גם בירושלמי לעיל, כשאמרו שהראשונים גדולים מהאחרונים, הכינוי "ראשונים" מכוון לרבי עקיבה, כמו שאמרו בבבלי. • • •
במשנה שנינו: "פתחיה על הקינים".
מביאים מימרה: (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף על פי הבבלי מנחות סה,א: 'תני: פתחיה זה מרדכי'. לפי הנוסח הזה, המימרה הזו היא המשך דברי הברייתא) בוא וראה מה גדול הוא כוחו של אותו האיש – של פתחיה**, שהוא פותח דברים ודורשן** – מבאר דברים סתומים ומפרשם, כמסופר להלן, ויודע – לדבר בשבעים לשון – שאין אדם היודע לדבר בכולן (דברים אלה נאמרו גם במשנה המביאה מדרש של השם פתחיה. הציווי "בוא וראה" מכוון לעורר את תשומת לב השומע לחידוש שבדבר. הסגנון "בוא וראה" רגיל גם בפיהם של אמוראים).
כיוון שאמרו, שפתחיה היה גדול כוחו שהיה יודע לדבר בשבעים לשון, מציעים ברייתא הקובעת דרגות לסנהדרין על פי מספר חברי הסנהדרין היודעים לדבר בשבעים לשון.
תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): סנהדרין שיש בה שנים שיודעין לדבר וכולן ראויין לשמוע - הרי זו ראויה לסנהדרין...
אין מובן למשפט זה, ונראה שנשתבש בירושלמי כאן, וכך צריך לומר: עיר שיש בה שנים שיודעין לדבר - הרי זו ראויה לסנהדרין. סנהדרין שיש בה שנים שיודעין לדבר וכולן ראויין לשמוע - הרי זו סנהדרין...
וזה הפירוש:
עיר שיש בה שנים שיודעין לדבר – בשבעים לשון, - הרי זו ראויה לסנהדרין – העיר הזו ראויה שתהיה בה סנהדרין קטנה של עשרים ושלושה דיינים, ושניים אלה יהיו מכלל הסנהדרין (ובלבד שיש בעיר גם מי שראויים לשמוע שבעים לשון, כמספר שאר חברי הסנהדרין, וגם אלה יהיו מכלל הסנהדרין, כאמור להלן). אבל אם אין בעיר שניים שיודעים לדבר בשבעים לשון - אינה ראויה לסנהדרין, אף על פי שיש בה תושבים רבים**. סנהדרין** – גם סנהדרין גדולה של שבעים ואחד וגם סנהדרין קטנה של עשרים ושלושה, שיש בה שנים שיודעין לדבר – בשבעים לשון, ויכולים לחקור ולשאול את העדים בשפתם שהם מדברים בה, וכולן ראויין לשמוע – כל שאר חברי הסנהדרין יכולים להבין בשבעים לשון, אף על פי שאינם יודעים לדבר, - הרי זו סנהדרין – זו סנהדרין כשרה, שלא כל חברי הסנהדרין צריכים להיות יודעים לדבר בשבעים לשון. אבל אם כל שאר חברי הסנהדרין אינם יכולים להבין בשבעים לשון וזקוקים להבין את דברי העדים על ידי מתורגמן - אין זו סנהדרין כשרה**; שלשה** – סנהדרין שיש בה שלושה שיודעים לדבר בשבעים לשון, וכל השאר ראויים לשמוע, - הרי זו סנהדרין בינונית; ארבעה – סנהדרין שיש בה ארבעה שיודעים לדבר בשבעים לשון, וכל השאר ראויים לשמוע, - הרי זו סנהדרין חכמה. וביבנה היו בה ארבעה: – בסנהדרין הגדולה שהיתה ביבנה היו ארבעה שיודעים לדבר בשבעים לשון, ואלו הם: בן עזאי (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) ובן זומא (שמעון בן זומא, תנא בדור השלישי), בן חכינאי (חנניה בן חכינאי, תנא בדור השלישי והרביעי) ורבי אלעזר בן מתיה (תנא בדור השלישי).
בבבלי מנחות סה,א אמרו: תנן (משנה שקלים ה,א): פתחיה על הקינים. פתחיה זה מרדכי. ולמה נקרא שמו פתחיה? שהיה פותח דברים ודורשם ויודע בשבעים לשון. - כולהו סנהדרין נמי שבעים לשון הוו ידעי! דאמר רבי יוחנן: אין מושיבים (ממנים דיינים) בסנהדרין אלא בעלי חוכמה, בעלי מראה (יפי תואר), בעלי קומה (גבוהה), בעלי זקנה, בעלי כשפים (יודעים כשפים, אם יזדמן להם לדון במכשפים), ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת (את עדותם של עדים המדברים באחת משבעים הלשונות הללו) מפי התורגמן (אלא מפי העדים עצמם)! (משמע שכל היושבים בסנהדרין ידעו שבעים לשונות!) - אלא דהווה בייל לישני ודריש (היה מבין לא רק בלשונות עצמם אלא גם בצירופי לשונות), והיינו דכתיב "מרדכי בלשן" (נחמיה ז) (נקרא כן על שהיה יודע להסביר אף בליל לשונות - "בלשן").
בבבלי שאלו על מה שאמרו, שפתחיה היה גדול כוחו שהיה יודע לדבר בשבעים לשון, מהמימרה של רבי יוחנן, שלפיה כל חברי הסנהדרין צריכים להיות יודעים לדבר בשבעים לשון. אבל בירושלמי הביאו ברייתא ששנו בה שדי ששניים מחברי הסנהדרין יהיו יודעים לדבר בשבעים לשון וכל השאר יהיו ראויים לשמוע, שלא כדעת רבי יוחנן, ולכן יאות אמרו, שפתחיה היה גדול כוחו שהיה יודע לדבר בשבעים לשון, שכן אף בסנהדרין לא היו אלא שניים או שלושה או ארבעה בלבד שהיו יודעים לדבר.
בתוספתא סנהדרין ח,א שנו: כל סנהדרין שיש בה שניים יודעים לדבר וכולם ראויים לשמוע - ראויה לעשות סנהדרין; שלושה - בינונית; ארבעה - חכמה.
אין מובן למשפט זה, ונראה שנשתבש בתוספתא כמו בירושלמי כאן, וכך צריך לומר: "כל עיר שיש בה שניים יודעים לדבר - ראויה לעשות סנהדרין. סנהדרין שיש בה שניים יודעים לדבר וכולם ראויים לשמוע - הרי זו סנהדרין; שלושה - בינונית; ארבעה - חכמה". הברייתא שבירושלמי ובתוספתא נשתבשה בשל הדמיון של שני משפטים אלה.
לשונו של המשפט הראשון בברייתא המתוקנת שבירושלמי ובתוספתא: "עיר שיש בה שניים שיודעים לדבר - הרי זו ראויה לסנהדרין" / "כל עיר שיש בה שניים יודעים לדבר - ראויה לעשות סנהדרין", הרי זו כלשונה של הלכה דומה: "כמה יהא בעיר (תושבים) ותהא ראויה לסנהדרין (קטנה)? - מאה ועשרים" (משנה סנהדרין סוף פרק א) / "כל עיר שיש בה כדי שלוש שורות של עשרים ושלושה... - ראויה לעשות סנהדרין" (תוספתא סנהדרין ג,ט).
בבבלי סנהדרין יז,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: כל עיר שאין בה שניים לדבר (שיודעים לדבר בשבעים לשון) ואחד לשמוע (להבין) - אין מושיבים בה סנהדרי. ובביתר היו שלושה (שיודעים לדבר בשבעים לשון), וביבנה היו ארבעה: רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא, ושמעון התימני דן לפניהם בקרקע (שלא בשורת החכמים, שלא נסמך). - מיתיבי: שלישית (סנהדרין שיש בה שלושה שיודעים לדבר בשבעים לשון) - חכמה, רביעית - אין למעלה הימנה! (משמע שצריכים להיות שלושה כאלה ולא רק שניים!) - הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: שנייה - חכמה, שלישית - אין למעלה הימנה. גרסה אחרת בבבלי שם: אמר רב יהודה אמר רב: כל עיר שאין בה שניים, אחד לדבר ואחד לשמוע - אין מושיבים בה סנהדרי... - מיתיבי: שנייה - חכמה, שלישית - אין למעלה הימנה! - הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: שלישית - חכמה, רביעית - אין למעלה הימנה.
המשפט הראשון בברייתא המתוקנת שבירושלמי ובתוספתא מתאים למשפט הראשון במימרה של רב בבבלי, אלא שבבבלי ניסחו את הדברים בדרך השלילה ("כל עיר שאין בה...") ובירושלמי ובתוספתא ניסחו בדרך החיוב ("כל עיר שיש בה..."). בבבלי אין המשפט השני שבברייתא המתוקנת שבירושלמי ובתוספתא ("סנהדרין שיש בה... - הרי זו סנהדרין"), מכיוון שבבבלי הוא משתמע מן המשפט הראשון, שלא כמו בירושלמי ובתוספתא, שכן בבבלי כללו "ואחד לשמוע" במשפט הראשון, ואילו בירושלמי ובתוספתא לא יכלו לכלול "וכולם ראויים לשמוע" במשפט הראשון המתייחס לעיר ולא לסנהדרין. גם לפי הבבלי וגם לפי הירושלמי, עיר שיש בה שניים שיודעים לדבר - הרי זו ראויה לסנהדרין. אך לפי הגרסה האחרת בבבלי, עיר שיש בה אחד שיודע לדבר - הרי זו ראויה לסנהדרין. ברם, לפי הבבלי, די שאחד משאר חברי הסנהדרין ראוי לשמוע, ואילו לפי הירושלמי, צריך שכל שאר חברי הסנהדרין ראויים לשמוע. לפי הבבלי, סנהדרין בדרגה השנייה במעלה היא חכמה. ואילו לפי הירושלמי, סנהדרין בדרגה הראשונה במעלה היא חכמה. ביבנה היתה הסנהדרין הגדולה אחרי חורבן הבית השני, ובביתר היתה הסנהדרין הגדולה בימי מלחמת בר כוכבא. זהותם של הארבעה שידעו לדבר בשבעים לשון שהיו ביבנה לפי הירושלמי שונה מזו לפי הבבלי. בירושלמי אין מוזכרת ביתר.
בירושלמי מעשר שני ב,י אמרו: אלו הם הדנים (לפני חכמים): בן עזאי ובן זומא. אלו הם התלמידים: חנינה בן חכיניי ורבי אלעזר בן מתיה. ובבבלי סנהדרין יז,ב אמרו: דנים לפני חכמים: שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וחנן המצרי וחנניה בן חכינאי.
לפי הירושלמי, הארבעה שידעו לדבר בשבעים לשון שהיו ביבנה היו תלמידים שהיו יושבים ודנים לפני חכמים, ולא היו חכמים שישבו בסנהדרין. אבל לפי הבבלי, שלושה מהארבעה שידעו לדבר בשבעים לשון שהיו ביבנה היו חכמים שישבו בסנהדרין ואחד מהם היה תלמיד שדן לפני חכמים. נראה, שכשאמרו בברייתא "סנהדרין שיש בה שניים שיודעים לדבר... שלושה... ארבעה...", הכוונה היא בין שהם מהחכמים שיושבים בסנהדרין ובין שהם מהתלמידים היושבים לפני החכמים (שמהתלמידים היו ממנים לסנהדרין כשהיו צריכים למנות דיינים חדשים). • • •
במשנה מנחות י,ב שנינו: מצוות העומר לבוא מן הקרוב (ממקום הקרוב לירושלים). לא ביכר הקרוב לירושלים (אם קרוב לירושלים לא בשלה עדיין התבואה החדשה כל צורכה), מביאים אותו מכל מקום (בארץ ישראל). מעשה שבא (העומר) מגגות (בכמה כתבי יד של המשנה: מגנות) צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר.
צריפין הוא יישוב במישור החוף סמוך ללוד. עֵין סוֹכֵר הוא יישוב בארץ שומרון סמוך לשכם. יש מציעים לזהות גם את עין סוכר באיזור לוד.
מספרים: אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): פעם אחת יבשה ארץ ישראל – התייבשה התבואה והתקלקלה בכל המקומות, ולא מצאו תבואה להביא ממנה את מנחת העומר שקרבה בשישה עשר בניסן, וקלטו (נראה שצריך לומר: 'ולקטו') לגגות (בספר "והזהיר": 'מגגות') צריפין – אספו תבואה ממקום ששמו גגות צריפין והביאו ממנה את העומר**.**
במסירה שלפנינו מחק מגיה את שלוש המילים האחרונות והוסיף על הגליון: ולא ידעו מהיכן להביא (בדפוס ונציה הבבלי נוסף: 'עומר') – תבואה לצורך העומר**. והוה תמן חד אלם** – והיה שם אילם (שאינו יכול לדבר) אחד, דהוה יהיב חדא ידיה על גגות וחדא ידיה על צריפא – שהיה נותן ידו האחת על גגות (של בתים) וידו האחת על צריף (מבנה עשוי ענפים שדפנותיו הן גם גגו, שצורתו כעין חרוט). איתוניה קמיה דפתחא (צריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'דפתחיה') – הביאוהו (את האילם) לפני פתחיה**. אמר להו:** – אמר להם (פתחיה, שראה שידיו של האילם רומזות לגגות ולצריף): אי[ת] אתר דמיתקרי גגות צריפין או צריפין גגות? – האם יש מקום שנקרא גגות צריפין או צריפין גגות? אזלין לתמן ואשכחון – הלכו לשם (למקום שנקרא גגות צריפין) ומצאו (שם תבואה לצורך העומר) (כבכתב היד של הסופר במסירה שלפנינו גם בספר "והזהיר", וכבהגהה של המגיה כן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים על פי הבבלי מנחות סד,ב).
ומספרים עוד: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): פעם אחת נשדף (יבש מחמת השרב) כל העולם כולו (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'נשרפה / נשדפה ארץ ישראל') – התייבשה התבואה והתקלקלה בכל המקומות**, ולא היו יודעין מאיכן** (מהיכן) להביא – תבואה לצורך שתי הלחם שקרבים בחג השבועות**. והווה תמן חד אילם** – והיה שם אילם (שאינו יכול לדבר) אחד, והוה יהיב ידיה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'חדא ידיה') על עייניה וידיה (בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'וחדא ידיה') על סוכרא – והיה נותן ידו (האחת) על עינו וידו (האחרת) על הסוכר (סוגר, בריח, מוט לסגירת דלת). אייתוניה גבי פתחיה – הביאוהו (את האילם) אצל פתחיה**. אמר לון:** – אמר להם (פתחיה, שראה שידיו של האילם רומזות לעין ולסוכר): אית אתר דמיתקרי עין סוכר (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה: 'או'. ונמצא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים. אבל חסרון "או" רגיל בירושלמי, ואינו גם בספר "והזהיר"), סוכר עין? – האם יש מקום שנקרא עין סוכר או סוכר עין? ואזלון תמן ואשכחון – והלכו לשם (למקום שנקרא עין סוכר) ומצאו (שם תבואה לצורך שתי הלחם).
ומספרים עוד: שלש נשים הביאו קיניהן (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שהביאו שלש קינין' (ראה בבלי מנחות סד,ב)) – כל אחת הביאה למקדש קן לקורבן ("קן" הוא שתי תורים או שני בני יונה). אחת אומרת (בספר "והזהיר": 'חד אמרה' (וכן להלן)): "לעינתי" – אני מביאה קן בשביל עינתי**, ואחת אומרת:** "לימתי" – אני מביאה קן בשביל ימתי**, ואחת אומרת:** "לזיבתי" – אני מביאה קן בשביל זיבתי (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים הסדר: לימתי, לעינתי, לזיבתי). זו שאמרה: "לעינתי" - סברין מימר: – היו סוברים (חושבים חכמים) לומר: שופעת כמעיין – היתה שופעת דם זיבה כמעיין, ושלמו ימי זיבתה, ועליה להביא קן חובה, שהגוזל האחד חטאת והאחד עולה**. אמר לון:** – אמר להם (פתחיה): בעיינה סכנת (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'איסתכנת' (וכן להלן)) – בעינה הסתכנה (היא היתה בסכנת איבוד ראייתה בעינה, ונדרה שאם תירפא תביא קן נדבה, שכולם קרבים עולות). זו שאמרה: "לימתי" - סברין מימר: – היו סוברים (חושבים חכמים) לומר: שופעת כים – היתה שופעת דם זיבה כים, ושלמו ימי זיבתה, ועליה להביא קן חובה**. אמר לון:** – אמר להם (פתחיה): בימה סכנת – בים הסתכנה (היא היתה בסכנת טביעה בים, ונדרה שאם תינצל תביא קן נדבה). זו שאמרה: "לזיבתי" - סברין מימר: – היו סוברים (חושבים חכמים) לומר: זבה (בספר "והזהיר": 'זיווה' (זיבה)) ממש – היתה זבה דם, ושלמו ימי זיבתה, ועליה להביא קן חובה**. אמר לון:** – אמר להם (פתחיה): זאב בא ליטול את בנה – ונדרה שאם יינצל בנה מן הזאב תביא קן נדבה**.**
הסיפורים הללו מלמדים על גודל חוכמתו של פתחיה, שהיה מבאר דברים סתומים ומפרשם.
בבבלי מנחות סד,ב-סה,א אמרו: תנו רבנן: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים (הורקנוס ואריסטובלוס היו אחים מבית חשמונאי, ורבו על המלוכה, וצבאו של הורקנוס צר על ירושלים שבה התבצר צבאו של אריסטובלוס)... ועל אותה שעה (של מצור, שלא היו תבואות בכל המקומות הסמוכים לירושלים) שנינו: מעשה שבא עומר מגגות צריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר. כשהגיע העומר, לא היו יודעים מהיכן להביא עומר. הכריזו (על הדבר). בא חירש אחד ונתן ידו אחת על הגג וידו אחת על הצריף. אמר להם מרדכי: יש מקום ששמו גגות צריפין או צריפין גגות? בדקו ומצאו (שיש מקום ששמו גגות צריפין, והיה שם שדה שעורים, והביאו משם לעומר). כשביקשו להביא שתי הלחם, לא היו יודעים מהיכן להביא. הכריזו (על הדבר). בא חירש אחד ונתן ידו אחת על עינו וידו אחת על הסוכר. אמר להם מרדכי: יש מקום ששמו עין סוכר או סוכר עין? בדקו ומצאו (שיש מקום ששמו עין סוכר, והיה שם שדה חיטים, והביאו משם לשתי הלחם). שלוש נשים הביאו שלוש קינים, אחת אמרה: "לזיבתי", ואחת אמרה: "לימתי", ואחת אמרה: "לעונתי". סבור מינה: "לזיבתי" - לזיבתה ממש, "לימתי" - לימתה ממש (שהיתה שופעת כים), "לעונתי" - לעונתה ממש (עונת הקרבת הקורבן ביום השמיני לטהרתה), דכולהו חדא חטאת וחדא עולה, אמר להו מרדכי: (זו שאמרה "לזיבתי" -) שמא בזוב סיכנה (את חייה וניצלה)? (זו שאמרה "לימתי" -) שמא בים סיכנה? (זו שאמרה "לעינתי" -) שמא בעינה סיכנה? דכולהו עולות נינהו (קורבן נדבה, להודות על הצלתן). בדקו ומצאו (כדבריו). והיינו דתנן (משנה שקלים ה,א): פתחיה על הקינים. פתחיה זה מרדכי. ולמה נקרא שמו פתחיה? שהיה פותח דברים ודורשם, ויודע בשבעים לשון.
לפי הבבלי, המעשה שבא עומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר אירע באותה שעה, כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה. ואילו לפי הירושלמי, פעם אחת שיבשה ארץ ישראל בא עומר מגגות צריפין, ופעם אחת שנשתדף כל העולם באו שתי הלחם מבקעת עין סוכר. סדר שלוש הנשים בבבלי הפוך מבירושלמי. בבבלי נקט פתחיה לגבי שלוש הנשים בלשון שמא: "שמא בזוב סיכנה? שמא בים סיכנה? שמא בעינה סיכנה?", ולכן סיפרו בבבלי שבדקו ושאלו את הנשים ומצאו כדבריו. ובירושלמי נראה שנקט פתחיה לגבי שלוש הנשים בלשון ודאי. בבבלי אמרו, שאחת אמרה לעונתי, וסברו לומר לעונתה ממש. ובירושלמי אמרו, שאותה אחת אמרה לעינתי, וסברו לומר ששופעת כמעיין. בבבלי אמרו, שפתחיה אמר, שזו שאמרה לזיבתי - בזוב סיכנה. ובירושלמי אמרו, שפתחיה אמר, שזו שאמרה לזיבתי - זאב בא ליטול את בנה.
בסיפור על הבאת שתי הלחם מעין סוכר בא חילוף הלשון "חרש" בבבלי במקום "אילם" בירושלמי. בסיפור על הבאת שתי הלחם מעין סוכר שמסופר בירושלמי נזכר השם פתחיה. בבבלי מובאים הסיפורים על פתחיה בחילוף השם פתחיה במרדכי, והגרסה 'מרדכי' היא על פי התוספת שבנוסח הבבלי של המשנה: "פתחיה זה מרדכי".
התלמודים הבינו את תפקידו של פתחיה כמורה הלכות והוראות לעם. • • •
תלמוד במשנה שנינו: "בן אחייה על חולי מיעים".
מבארים: על ידי שהיו הכהנים מהלכין יחיפים על הרצפה – מפני שהכוהנים היו הולכים יחפים על הרצפה של העזרה שהיתה של שיש, מפני שהכוהנים לא שימשו במקדש אלא יחפים, והיה הקור קשה להם, והיו אוכלין בשר ושותין מים – ובנוסף לכך, הכוהנים ששימשו במקדש היו אוכלים בשר של הקורבנות והיו שותים מים, מפני ששתיית יין אסורה לכוהנים בשעת העבודה במקדש**, היו באין לידי חולי מיעים** – משום כך, הכוהנים הגיעו למצב של מחלת מעיים (מחלות המעיים של הכוהנים נגרמו מן הסתם על ידי הבשר הרב שאכלו, שלא נשמר בתנאים הראויים, ונאכל אף למחרת יום הקרבתו). והוה ידע (א)היי דין חמר טב למעייא – והיה (בן אחייה) יודע אי זה יין טוב (מועיל) למעיים (והיו הכוהנים שותים אותו שלא בשעת העבודה, כדי להירפא מחולי המעיים), והיי דין חמר סמס למעייא – ואי זה יין מזיק למעיים (ולא היו שותים אותו). • • •
במשנה שנינו: "נחונייה חופר שיחין".
מבארים: שהיה – נחונייה, חופר שיחין ומערות (מיני בורות) – כדי שיהיו מים מצויים לשתייה לבני ירושלים ולעולי רגלים**. והוה ידע היי דין כיף מקורר מיא** – והיה (נחונייה) יודע אי זה סלע מֵקֵר (מוציא ומזרים מתוכו) מים**, והיי דין כיף אית ביה שרברובי** – ואי זה סלע יש בו צינורות (זרמי מים), ועד מטי הן שרברוביתיה מטייה – ועד היכן צינורו (של הסלע) מגיע (חודר. - "עד מטי" היא מילת יחס, ופירושה: עד ("לשונות סופרים", "יובל שי", עמוד 298)).
נחונייה ידע לחפור בורות במקומות שבהם מצויים זרמי מים מתחת לפני הקרקע, והבורות קיבלו מים לא רק מהגשמים אלא אף ממקורות תת קרקעיים.
בתוספתא בבא קמא ו,ה שנו: כך היה נחוניא חופר שיחין עושה: חופר ופותח ומוסר לרבים.
לפי התוספתא, נחוניא היה אדם פרטי שחפר ומסר בורות מים לציבור, ואין הוא ממונה של המקדש, שאם כן, לא היה צריך למסור את הבורות לציבור.
אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ומת (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'בנו'. ואינו בספר "והזהיר", וכהגהה כן הוא בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי, ונוסף כנראה על פי הבבלי בבא קמא נ,א, אבל אינו גם בכתב יד שקלים) בצמא – נחונייה מת מחמת הצמא (מחוסר מים לשתייה), ולא הגנה עליו זכותו שהיה חופר בורות מים לצורך הרבים**.**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ביצה ג,ט.
אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מאן דאמר דרחמנא וותרן – מי (אדם) שאומר שהרחמן (הקב"ה) וותרן (מחלן וסלחן ואינו מקפיד, שאינו מעניש את האדם על חטאיו), - יתוותרון בני מעוי – יותרו (ייפתחו, ישתחררו (ותר = התר)) בני מעיו (ישלשלו, יפרישו תכופות צואה קלושה. יש כאן לשון נופל על לשון: וותרן - יתוותרון), אלא מאריך רוחיה וגבי דידיה – אבל מאריך אפו (הקב"ה ממתין בתשלום עונש לאדם על מעשיו הרעים, אולי ישוב) וגובה את שלו (מעניש את האדם על חטאיו, כשאינו שב).
אמר רבי אחא: כתיב: – כתוב (בהתגלות האלוהים הבא לדין): "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" (תהילים נ,ג) – מסביב לה', המופיע לדון את ישראל, נושבת רוח סערה גדולה מאוד; ויש לדרוש את הכתוב: - מדקדק עמהן (בספר "והזהיר" נוסף: 'אפילו') כחוט השערה (משל לדבר קטן ומועט מאוד) – הקב"ה נוהג בהקפדה עם הקרובים לו ("סביביו"), שהם הצדיקים, ומענישם עונש חמור על חטא קטן מאוד ("נשערה מאוד"), ואינו מוותר להם. ואף נחונייה, שהיה צדיק, דקדק הקב"ה עימו ולא ויתר לו, ולפיכך מת בצמא**.**
אמר רבי יוסה (בקטע מן הגניזה (JTS) ובמקבילה נוסף: 'בירבי בון' (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי). וכן הוא בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים): לא מטעם (בספר "והזהיר" ובקטע מן הגניזה (JTS): 'לא מן הטעם') הזה – לא מן הטעם (המקור בכתוב) הזה למדים כן**, אלא מן מה דכתיב** (בספר "והזהיר" ובקטע מן הגניזה (JTS) ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים ובמקבילה אין שלוש המילים האחרונות): – אלא ממה שכתוב (בשבחי ה'): "וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו" (תהילים פט,ח) (במסירה שלפנינו נכתב: 'וסביביו נסערה מאד'. ונמחק והוגה על הגיליון: 'ונורא הוא על כל סביביו'. כתיקון כן הוא בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים, וכן הוא במקבילה. אבל בכולם כבפסוק בלי "הוא", לבד מדפוס ונציה הבבלי) – כל המלאכים העומדים מסביב לה' יראים אותו; ויש לדרוש את הכתוב: - מוראו על הקרובים יותר מן הרחוקים – פחדו ואימתו של הקב"ה מוטלים על הקרובים לו ("סביביו"), שהם הצדיקים, יותר מהרחוקים ממנו, שהם הרשעים, והוא מדקדק עם הצדיקים ומעניש אותם עונש מיתה על עבירות קלות, ואת הרשעים הוא מעניש על עבירות חמורות. ואף נחונייה, שהיה צדיק, דקדק הקב"ה עימו והענישו עונש מיתה על עבירה קלה**.**
עד כאן המקבילה בירושלמי ביצה.
מאמרו של רבי חנינא מובא גם בירושלמי תעניות ב,א, וכן במדרשי אגדה. רבי יוסה בירבי בון רגיל לומר בסגנון זה: "לא מטעם הזה, אלא...".
במכילתא דרבי ישמעאל 'בשלח' מסכתא דשירה פרשה ח נאמר: מידת בשר ודם מוראו (מורא המלך) על הרחוקים יותר מהקרובים, אבל הקב"ה אינו כן, אלא מוראו על קרוביו יותר מרחוקיו, שנאמר: "בקרוביי אקדש" (ויקרא י,ג), ואומר: "וסביביו נשערה מאוד" (תהילים נ,ג), ואומר: "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו" (שם פט,ח), ואומר: "ה' אלוהי צבאות מי כמוך חסין יה ואמונתך סביבותיך" (שם פט,ט). ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות טו,יא נאמר: לא כמידת בשר ודם מידת המקום. בשר ודם מוראו על הרחוקים יתר מן הקרובים, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא מוראו על הקרובים יתר מן הרחוקים, שנאמר: "וסביביו נשערה מאוד" (תהילים נ,ג), ואומר: "אל נערץ בסוד קדושים רבה" וגומ' (שם פט,ח), ואומר: "המשל ופחד עימו" וגומ' (איוב כה,ב), ואומר: "בקרוביי אקדש" (ויקרא י,ג).
יתוותרון בני מעוי בשיר השירים רבה פרשה ג נאמר: נתוותרו מעיו (תקף את בלשצאר המלך שלשול) כל אותו הלילה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי דמאי א,ג.
מביאים סיפור מעשה: רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): מעשה בחסיד (דבק באלוהים ובמצוותיו) אחד, שהיה חופר בורות, שיחין ומערות לעוברים ולשבים – שיהיו מים מצויים להם לשתייה**. פעם אחת היתה בתו עוברת להינשא** – עומדת (מתכוננת) להתחתן, ושטפה נהר – סחף אותה נהר בזרם**. והוון כל עמא עללין לגביה בעיין מנחמתיה** – והיו כל העם (כל אחד, הכל) נכנסים אצלו כשהם מבקשים לנחמו (על בתו שמתה), ולא קבל עלוי מתנחמה – ולא קיבל עליו (לא הסכים) להתנחם**. עאל רבי פינחס בן יאיר** (תנא בדור החמישי) לגביה בעי מנחמתיה – נכנס רבי פינחס בן יאיר אצלו כשהוא מבקש לנחמו**, ולא קבל עלוי מתנחמה** – ולא קיבל עליו (לא הסכים) להתנחם**. אמר לון:** – אמר להם (רבי פינחס בן יאיר לאנשי המקום): דין הינו (במקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'דין הוא') חסידיכון ('חסידכון')?! – וכי זה הוא החסיד שלכם?! (שאם הוא חסיד, היה לו לקבל עליו להתנחם, שכן מצווה להתנחם על המת. - הדברים האלה נאמרו בצאתו מבית האבל, ולא לנוכחים בשעת ניחום האבלים, שקשה לקבל שרבי פינחס בן יאיר העליב את האבל בנוכחותו). אמרין ('אמרון') ליה: – אמרו לו (לרבי פינחס בן יאיר): רבי, כך וכך היה עושה, וכך וכך אירע (במקבילה: 'אירעו'. ובספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אירע לו') – איש זה היה חופר בורות מים לעוברים ולשבים, וקרה לו ששטף נהר את בתו ומתה**. אמר** – רבי פינחס בן יאיר**: איפשר שהיה מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים?!** (בתמיהה) – הייתכן שמי שכיבד את אלוהיו במים, על ידי שהיה חופר בורות מים לצורך הרבים, הוא מכה ופוגע בו במים, ששטף נהר את בתו ומתה? מיד נפלה הברה (התפשטה שמועה) בעיר: (ו)באת (במסירה שלפנינו נמחקה הוי"ו על ידי מגיה. במקבילה: 'באת', ובספר "והזהיר": 'באתה') בתו של אותו האיש (בספר "והזהיר": 'אותו חסיד') – חזרה בתו של איש זה, שניצלה מן הנהר**.**
ומציעים מסורות עלומות שם (המפרטות את האופן שבו ניצלה בתו של איש זה מן הנהר): אית דאמרין: – יש שאומרים: בשוכתא (במקבילה: 'בסיכתא') איתעריית (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשו שתי מילים אלו) – בשׂוֹכָה (ענף) נתפסה (וכך ניצלה); ואית דאמרין: – ויש שאומרים: מלאך ירד – מן השמים, כדמות (במקבילה ובספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'בדמות') רבי פינחס בן יאיר והצילה.
עד כאן המקבילה בירושלמי דמאי. בירושלמי כאן סיפרו על החסיד שהיה חופר בורות וכמעט שמתה בתו במים, כיוון שסיפרו לעיל על נחונייה שהיה חופר בורות ומת בצמא. ובירושלמי דמאי, כיוון שסיפרו שם כמה סיפורים על רבי פינחס בן יאיר (ובהם הסיפור על חמורתו שהובא גם בירושלמי כאן לעיל), סיפרו על החסיד שהיה חופר בורות, משום שרבי פינחס בן יאיר הוא שהציל את בתו.
כבר העירו על הסתירה שבין המעשה בנחונייה ובין המעשה בחסיד אחד, שמן הראשון משתמע שהעיסוק בחפירת בורות אינו מגן מפני מוות בצמא, מה שאין כן לפי המעשה השני, אך מסתבר שסיפורים אלה הובאו יחד אגב הדמיון הנושאי ביניהם, על אף המחלוקת ביניהם ("לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות" יא, עמוד ר הערה 18).
בבבלי בבא קמא קג,ב ותמורה טו,ב אמרו, שכל מקום שנאמר "מעשה בחסיד אחד" הכוונה או לרבי יהודה בן בבא (תנא בדור השלישי) או לרבי יהודה ברבי אילעאי (מגדולי התנאים בדור הרביעי). במעשה בחסיד אחד שבירושלמי כאן נזכר רבי פינחס בן יאיר (תנא בדור החמישי), ולפי זה החסיד כאן הוא רבי יהודה ברבי אילעאי.
אפשר שהחסיד מיאן להתנחם, לפי שאין מקבלים תנחומים על חי, ואכן לא מתה בתו.
בבבלי בבא קמא נ,א ויבמות קכא,ב אמרו: תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור. באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא (תנא בדור הראשון) (שיתפלל עליה). שעה ראשונה אמר להם: "שלום (לה בבור)"; שנייה אמר להם: "שלום"; שלישית אמר להם: "עלתה (מן הבור)". באו ומצאוה שעלתה. אמרו לה: מי העלך? - אמרה להם: זכר של רחלים (איל) נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו (היה מובילו, וזקן זה העלה אותי). - אמרו לו (לרבי חנינא בן דוסא): נביא אתה (שיודע לנבא מה קרה)? - אמר להם: לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, אלא כך אמרתי (בליבי מסברה): וכי דבר שאותו צדיק מתעסק בו (לחפור בורות לרבים) - ייכשל בו זרעו?! (ובוודאי יקרה לה נס ותינצל) אמר רבי אחא: אף על פי כן, מת בנו (של נחוניא) בצמא, שנאמר: "וסביביו נשערה מאד" (תהילים נ) - מלמד, שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה. - רבי חנינא אמר: מהכא: "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו" (תהילים פט). אמר רבי חנינא: כל האומר: הקב"ה ותרן הוא - ייוותרו חייו, שנאמר: "הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט" (דברים לב).
המעשה על החסיד ורבי פינחס בן יאיר המסופר בירושלמי דומה למעשה על נחוניא ורבי חנינא בן דוסא המסופר בבבלי. המעשה שבבבלי היה בסוף ימי הבית השני, והמעשה שבירושלמי היה כמה דורות אחר כך. אם החסיד שחפר שיחין לצורכי הרבים, כנוסח שהובא בירושלמי, היה נחוניא חופר שיחין, לא ייתכן שפנו אל רבי פינחס בן יאיר, שכן נחוניא חופר שיחין חי בימי הבית ונמנה על הממונים שהיו במקדש. נראה שלפנינו שתי מסורות מקבילות על חסידים שמצילים או שיודעים על הצלתן של בנות הנופלות לתוך הבור. המסורת הבבלית ייחסה את הסיפור על החסיד שחפר שיחין לצורכי הרבים לנחוניא חופר שיחין הנזכר במשנה ("בימי הבית ובימי המשנה", עמוד 528 הערה 65), ולכן החליפה את רבי פינחס בן יאיר ברבי חנינא בן דוסא, שכן שניהם היו חסידים, שמסרו עליהם שעשו הם או שנעשו להם מעשי ניסים. בבבלי נאמרו דבריו של רבי אחא "אף על פי כן, מת בנו בצמא" על הברייתא המספרת על בתו של נחוניא. בירושלמי נמצא מאמרו של רבי אחא "ומת בצמא" אחרי מה שנאמר על נחונייה. גם בבבלי וגם בירושלמי למדו שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה מהכתוב "וסביביו נשערה מאד" (רבי אחא) ומהכתוב "ונורא על כל סביביו".
בדברים רבה פרשת 'עקב' נאמר: מעשה באדם אחד שהיה חופר שיחין לרבים. בתו היתה מהלכת בדרך, ובאת לעבור את הנהר ושטפה. באו ואמרו לו לרבי פנחס בן יאיר: כך הגיע לבתו של פלוני. אמר להם: אי איפשר, שמי שיעשה רצונו של הקב"ה במים אין הקב"ה מאבד בתו במים. מיד נפלה צווחה בעיר: באתה בתו של פלוני. אמרו רבותינו: כיוון שאמר רבי פינחס בן יאיר כך, ירד מלאך והעלה אותה.
נפלה הברה הצמדת הפועל "נפל" למילה "הברה" (שמשמעה קול, מילה) אינו על טהרת העברית. באכדית נמצא הצירוף "נפלה מילה", והצירוף עבר מאכדית לעברית. • • •
במשנה שנינו: "גביני כרוז".
מבארים: שהיה – גביני, מכריז בבית המקדש – בכל בוקר**.**
ומביאים ברייתא: מה היה אומר? (בספר "והזהיר": 'ומה היה מכריז') - "הכהנים לעבודה והלוים לדוכן וישראל למעמד" – היה מכריז, שיעמדו הכוהנים לעבוד את העבודה במקדש, ויעמדו הלוויים לשיר על הדוכן בפה ובכלי זמר, ויעמדו ישראלים בעזרה כשליחי כל ישראל בשעת הקרבת קורבנות הציבור. קריאתו של הכרוז היתה מעירה את הישנים ומעמידתם על רגליהם**. אגריפס המלך** (ממלכי בית שני) שמע קולו – של גביני כשהכריז בבית המקדש, עד שמונה פרסאות – קולו הגיע למקום במרחק שמונה פרסאות (פרסה היא מידת אורך, כארבעה מילים, שהם כשמונת אלפים אמה. מקור המילה בפרסית) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ברחוק פרסה') ונתן לו – המלך לגביני, מתנות הרבה – מתוך התפעלות מחוזק קולו (קשה לקבוע לאיזה אגריפס מתכוונת הברייתא, אגריפס הראשון או אגריפס השני. שניהם מלכו בסוף ימי הבית השני).
בבבלי יומא כ,ב אמרו: תניא: גביני כרוז מה הוא אומר (בהכרזתו)? - "עמדו כוהנים לעבודתכם ולוויים לדוכנכם וישראל למעמדכם". והיה קולו נשמע בשלוש פרסאות. מעשה באגריפס המלך שהיה בא בדרך ושמע קולו בשלוש פרסאות, וכשבא (המלך) לביתו שיגר לו מתנות הרבה. ואף על פי כן, כוהן גדול משובח ממנו (בקולו), דאמר מר: וכבר אמר (קרה שאמר כוהן גדול בווידויו ביום הכיפורים) "אנא השם" ונשמע קולו ביריחו. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מירושלים ליריחו עשר פרסאות.
במשנה תמיד ג,ח שנינו: מיריחו היו שומעים קול גביני כרוז.
בבבלי אמרו, שאגריפס שמע את קולו של גביני במרחק שלוש פרסאות. ובירושלמי אמרו, ששמע את קולו במרחק שמונה פרסאות. הברייתא בבבלי, שלפיה לא היו שומעים מיריחו את קולו של גביני, חלוקה על המשנה בתמיד (תוספות ישנים וריטב"א בבלי יומא כ,ב). • • •
במשנה שנינו: "בן גבר על נעילת שערים".
במשנה סוכה ה,ד שנינו (בתיאור שמחת בית השואבה בחג הסוכות): ועמדו שני כוהנים בשער העליון (שער ניקנור), שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושתי חצוצרות בידיהם. קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו (שני הכוהנים בחצוצרות לסימן שהגיעה השעה ללכת לשילוח לשאוב מים לניסוך).
ובמשנה יומא א,ח שנינו: בכל יום תורמים את המזבח (מרימים את הדשן מעל המזבח) בקריאת הגבר או סמוך לו (סמוך לזמן קריאת הגבר) בין לפניו בין לאחריו.
ובמשנה תמיד א,ב שנינו: מי שהוא רוצה לתרום את המזבח (כל כוהן הרוצה להשתתף בהגרלה לעבודת תרומת הדשן), משכים וטובל עד שלא יבוא הממונה (קודם שיבוא הממונה על ההגרלה). וכי באיזו שעה הממונה בא? לא כל העיתים שוות, פעמים שהוא בא מקריאת הגבר או סמוך לו (או שהוא בא סמוך לזמן קריאת הגבר) מלפניו או מלאחריו.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוכה ה,ה.
מספרים: תירגם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) קומי (בקטע מן הגניזה (JTS) נוסף: 'אלין' - אלה) דבית (בספר "והזהיר" ובדפוס ונציה הבבלי אין המילה 'דבית') רבי שילה: – תרגם (פירש) רב לפני (התלמידים) של בית (מדרשו של) רבי שילה (חכם בבלי בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): קרא גברא (נראה שצריך לומר: 'קרא הגבר') – פירוש המילים "קרא הגבר" שבמשנה בסוכה הוא: - אכריז (בספר "והזהיר": 'קרי') כרוזא – הכריז הכרוז (האיש הממונה על פתיחת השערים במקדש, ששמו גבר, הכריז שיפתחו את השער העליון, ש"גבר" שבמשנה בסוכה הוא שם אדם). - אמרון ליה: – אמרו לו (לרב): קרא תרנוגלא – קרא התרנגול (כך פירוש המילים "קרא הגבר", ש"גבר" פירושו תרנגול). - אמר לון: – אמר להם (רב): והתנינן: – והרי שנינו (במשנה כאן): בן גבר על נעילת שערים – שמו של האיש הממונה על פתיחת השערים במקדש היה בן גבר**! אית לך מימר בר תרנוגלא?!** (בתמיהה) – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר שפירוש המילים "בן גבר" שבמשנה כאן): הבן של התרנגול?! (והרי ודאי ש"גבר" שבמשנה כאן אין פירושו תרנגול! אלא מכאן ש"גבר" שבמשנה בסוכה הוא שם אדם, והוא האיש ששמו בן גבר שבמשנה כאן, שכן בשני המקומות מדובר במי שהיה ממונה על פתיחת השערים במקדש)
עד כאן המקבילה בירושלמי סוכה.
בבבלי יומא כ,ב-כא,א אמרו: מאי קריאת הגבר (שהוזכרה במשנה יומא א,ח: בכל יום תורמים את המזבח בקריאת הגבר)? - רב אמר: קרא גברא (הכריז האיש הממונה על כך). רבי שילא אמר: קרא תרנגולא. רב איקלע לאתריה דרבי שילא, לא הווה אמורא (מתורגמן) למיקם עליה דרבי שילא, קם רב עליה ומפריש: מאי "קריאת הגבר"? - קרא גברא. - אמר ליה רבי שילא: לימא מר: קרא תרנגולא! - אמר ליה: כי הווה קאימנא קמיה דרבי / דרבי חייא ומפרישנא מאי "קריאת הגבר"? קרא גברא, ולא אמר לי ולא מידי; ומר אמר לי: אימא: קרא תרנגולא? תניא כוותיה דרב, תניא כוותיה דרבי שילא. תניא כוותיה דרב: גביני כרוז מה הוא אומר (בהכרזתו)? - "עמדו כוהנים לעבודתכם ולוויים לדוכנכם וישראל למעמדכם". תניא כוותיה דרבי שילא: היוצא (לדרך) קודם קריאת הגבר - דמו בראשו. רבי יאשיה אומר: עד שישנה (שיקרא קריאה שנייה), ויש אומרים: עד שישלש. ובאיזה תרנגול אמרו? - בתרנגול בינוני (מכאן שקריאת הגבר היא קריאת התרנגול).
הראיה לרבי שילא מן הברייתא "היוצא לדרך..." ראיה חזקה היא. ואין לדחותה שרב לא אמר "קריאת הגבר" היינו "קרא גברא" אלא במקומות הקשורים בעבודת המקדש, שכן בירושלמי שקלים וסוכה נמסר שהביא ראיה לדבריו ממה שאמרו במשנה "בן גבר...". רב לא הכיר איפוא את השימוש במילה גבר לתרנגול. מאידך גיסא, הראיה לרב מן הברייתא "גביני כרוז..." ראיה חלשה היא, שכן רבי שילא מודה שהיה מכריז בבית המקדש, אלא שלדעתו הכריז בקריאת התרנגול. וכדמות ראיה גם מן הירושלמי שקלים, שמביא את המחלוקת בין רב ורבי שילא אחרי הברייתא על גביני כרוז בלא לקשר אותם. כנראה הזדקקו ל"תניא כוותיה דרב" כדי שלא יקשה עליו מ"תניא כוותיה דרבי שילא". אבל באמת אינן דומות. המקורות מסייעים לרבי שילא ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים לז-לח).
בתוספתא מגילה ג,מא שנו, שמתורגמן העומד לפני חכם הדורש אינו רשאי לשנות מדברי החכם, אלא אם המתורגמן היה אביו של החכם או רבו של החכם. כך מצאנו שעשה רב לגבי רבי שילא ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1224). בתוספתא מגילה ג,כא שנו, שאינו כבוד שיתרגם גדול על ידי קטן, שאין קטן קורא וגדול מתרגם על ידו. והדברים אמורים בקטן ממש, אבל בקטן במעלה לא אכפת לנו, שהרי מצאנו שרב תרגם על ידי רבי שילא ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1196).
לפי הבבלי, רב ורבי שילא נחלקו בפירוש הביטוי "קריאת הגבר" שבמשנה ביומא. ולפי הירושלמי, רב ובית רבי שילא נחלקו בפירוש המילים "קרא הגבר" שבמשנה בסוכה. לפי הבבלי, רב אמר ש"גבר" שבמשנה ביומא פירושו אדם, והביאו בבבלי ראיה לדברי רב מגביני כרוז, שכן המשנה ביומא מדברת בהתחלת העבודה במקדש בכל בוקר, ולכן קריאת הגבר שבמשנה שם היא קריאתו של גביני שהיה הממונה על העמדת הכוהנים לעבודתם במקדש בכל בוקר. אבל לפי הירושלמי (לפי פירושנו), רב אמר ש"גבר" שבמשנה בסוכה הוא שם אדם, והביא רב ראיה לדבריו מבן גבר, שכן המשנה בסוכה מדברת בפתיחת השער העליון במקדש בבוקר, ולכן הגבר שבמשנה שם הוא בן גבר שהיה הממונה על פתיחת השערים במקדש בכל בוקר. לפי הבבלי, רב סבור ש"קריאת הגבר" הוא מונח שמקורו בקריאת גביני כרוז במקדש בכל בוקר, אבל אין לדעת מה פירוש המילים "קרא הגבר" שבמשנה בסוכה לדעת רב. ואילו לפי הירושלמי (לפי פירושנו), רב יכול לסבור ש"קריאת הגבר" הוא מונח שפירושו קריאת התרנגול או שמקורו בקריאת גביני כרוז במקדש בכל בוקר, אבל פירוש המילים "קרא הגבר" שבמשנה בסוכה לדעת רב אינו קשור כלל למונח הזה על שני פירושיו. • • •
במשנה שנינו: "בן בבי על הפקיע".
מבארים: שהיה – בן בבי, מַזְוִיג (מצמיד, מחבר) את הפתילות – היה גודל וקולע פתילות למנורת המקדש מפקעות של חוטים (פקיע פירושו פקעת).
כך אמרו גם בירושלמי יומא ב,ג. לפי הירושלמי שם, כדי שתהא המנורה דולקת כל הלילה, היה בן בבי מתאים את עובי הפתילות של המנורה לאורך הלילה, והיה מכין פתילות דקות ללילות הארוכים של תקופת טבת ופתילות עבות ללילות הקצרים של תקופת תמוז.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי פאה ח,ז.
מספרים: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) (בספר "והזהיר": 'רבי ייסא'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'רבי אסי' (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)) עאל – בא, לכופרה (פרבר של טבריה), בעא ממנייא עליהון (במקבילה ובכתב יד רומי: 'בעא מוקמה לון') פרנסין – ביקש למנות עליהם (להעמיד להם לאנשי כופרה) פרנסים (מנהיגי קהילה ועוסקים בצורכי ציבור), ולא קבלון מיניה (בספר "והזהיר" ובקטע מן הגניזה (JTS) ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים, וכן במקבילה ובכתב יד רומי: 'ולא קבלון עליהון') – ולא קיבלו עליהם (אלה שרצה למנותם לא הסכימו להיות פרנסים, משום שלא ראו שיש חשיבות בדבר, וחששו מפני הטרחה שיש בכך). עאל ואמר קומיהון: – נכנס ואמר לפניהם: בן בבי על הפקיע – בין הממונים על כמה דברים במקדש המנויים במשנה נחשב גם בן בבי הממונה על הפקיע**. ומה אם זה** – בן בבי, שנתמנה (מֻנָּה, הוטל עליו תפקיד) על הפתילות (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מה זה שלא נתמנה אלא על הפתילות'), זכה להימנות (להיחשב) עם גדולי הדור (החשובים בבני הדור) – עם הממונים שהיו במקדש**; אתם** – שנתמניתם פרנסים, שאתם מתמנין (ממונים) על חיי נפשות – על צורכי ציבור**,** האם לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאתם תזכו להימנות עם גדולי הדור. - כך עודד אותם רבי יוסה לקבל עליהם להיות פרנסים.
עד כאן המקבילה בירושלמי פאה.
בבבלי יומא כג,א אמרו: אמר אביי: מריש הוה אמינא: הא דתנן: בן בבי ממונה על הפקיע - פתילתא (פתילות), כדתנן: מבלאי מכנסי הכוהנים ומהמייניהם (מאבנטיהם) מהם היו מפקיעים (מתירים ופורמים) ובהם היו מדליקים (למנורה ולאורות שבשמחת בית השואבה). כיוון דשמענא להא דתניא: ולא עוד אלא שלוקה (הרמאי בשעת הצבעה של הפייס) מן הממונה בפקיע - אמינא: מאי פקיע? - נגדא (מלקות).
לפי מה שאמר אביי בתחילה בבבלי, בן בבי היה ממונה על הפקעת בגדים לעשיית פתילות, ולפי מה שאמר אחר כך, "פקיע" פירושו רצועה ושוט, ובן בבי היה ממונה על עונשי מלקות במקדש. אבל לפי הירושלמי, "פקיע" פירושו פקעת, ובן בבי היה ממונה על הכנת הפתילות למנורת המקדש.
גדולי הדור התואר "גדול הדור" / "גדולי הדור" מתייחס בלשון חכמים לאישים במקרא, לתנאים ולאמוראים ארץ ישראלים. התואר מציין אישיות ציבורית חשובה ובעלת השפעה, אך לאו דווקא בעלת סמכות הלכתית. בירושלמי כאן התואר מתייחס לממונים שהיו במקדש, שלפי דעה אחת לעיל, שהתנא של המשנה מונה את הממונים שבדורו, לא כל הממונים היו כשירים. • • •
במשנה שנינו: "בן ארזה על הצלצל".
מציעים משנה (המסייעת למשנה כאן): כהיא (כההיא) דתנינן תמן: – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (במסכת אחרת - תמיד ז,ג, בתיאור הקרבת קורבן התמיד של שחר): הניף (נשא והניע לכאן ולכאן) הסגן – הממונה תחת כוהן גדול, שיהיה ממלא מקומו אם יארע בו פסול, בסודרין (מטפחות לעיטוף הצוואר או לכיסוי הראש (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) – כשראה הסגן שהתכופף הכוהן הגדול לנסך את היין על המזבח, הניף בסודרים שבידו, כדי להודיע על כך ללוויים המשוררים**, והקיש** (היכה בנימים של כלי נגינה) בן ארזא בצלצל – לסימן ללוויים לפתוח בשיר, שהלוויים היו שרים בשעת ניסוך היין**.** • • •
במשנה שנינו: "הוגדס בן לוי על השיר".
מספרים: אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): נעימה (ניגון) יתירה (נוספת) היה יודע – הוגדס בן לוי**.** (ו)אמרו עליו, על הוגדס בן לוי, שהיה מנעים את קולו בזמר – שר וזימר בקול ערב ונעים**, וכשהיה נועץ** (תוקע, מכניס) גודלו (בוהן ידו) לתוך פיו היה מוציא – מפיו, כמה מיני זמר, והיו אחיו הכהנים (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אחיו הלוים') נזקרין (בכתב יד שקלים: 'נזרקין') לו (בדפוס ונציה הבבלי אין מילה זו) בת (בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'בבת') ראש – היו נדחפים ונרתעים בבת אחת, מחמת הקול האדיר שהיה משמיע (זקר - אולי היפוך סדר אותיות מן זרק).
בבבלי יומא לח,ב אמרו: "הוגרס בן לוי" וכו'. - תניא: כשהוא נותן קולו בנעימה, מכניס גודלו לתוך פיו, ומניח אצבעו בין הנימים (שבגרונו), עד שהיו אחיו הכוהנים נזקרים בבת ראש לאחוריהם.
הסיפור על הוגדס בן לוי מובא בשיר השירים רבה ג,ט.
נראה שמוצאו של הפועל "זקר" הוא אכדי, ויש לו הוראות של הסר וסלק, אך גם התרומם. משום שהפועל כבר לא הובן, שונה הרבה בדרך שׂיכול ל"זרק". יש עוד לבדוק באכדית, אם לא נשאל משם הביטוי כולו "זקר בבת ראש". מכל מקום הרושם הוא, שהביטוי "זקר בבת ראש" נראה בבלי מעיקרו בשל תפוצתו המרובה ברובד זה ("ערכי" א, עמוד 149). • • •
במשנה שנינו: "בית גרמו על מעשה לחם הפנים".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי יומא ג,ט.
מביאים ברייתא: בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים – היו מומחים באופן עשייתו, שלחם הפנים היה עשוי בצורה מיוחדת, וברדייתו – היו מומחים גם באופן הוצאתו מן התנור לאחר שנאפה, שלא יישבר**, ולא רצו ללמד** – לאחרים שאינם ממשפחתם את סוד עשיית לחם הפנים ורדייתו. ובשל כך סילקו חכמים אותם מתפקידם**. שלחו** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'חכמים' (כלשון הבבלי)) והביאו אומנים (מומחים) מאלכסנדריאה (בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'של מצרים') – שיעשו את לחם הפנים במקומם של בית גרמו**, והיו** – אותם אומנים, בקיאין במעשה לחם הפנים, וברדייתו לא היו בקיאין. בית גרמו היו מסיקין (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'את התנור') מבפנים ורודין מבחוץ – שהיו מדביקים את הלחם בדופני התנור מבחוץ, והיה נאפה מחום התנור שבפנים, ולא היתה מְעַפֶּשֶׁת (כן הוא בספר "והזהיר". במסירה שלפנינו הוגהה מילה זו כאן ולהלן וכן במקבילה, והסופר כתב 'מתפשת', והוגה על ידי מגיה 'מתעפשת' כבנוסח הבבלי של מסכת שקלים וכגרסת הבבלי יומא) – הפת של לחם הפנים לא התעפשה (לא העלתה עובש) במשך השבוע שהיה הלחם מונח על השולחן במקדש**, ואלו** – אותם אומנים, היו מסיקין מבפנים ורודין מבפנים – שהיו מדביקים את הלחם בדופני התנור מבפנים, והיתה מעפשת – הרי שהיו שתי מגרעות, שאומני אלכסנדריה לא ידעו לאפות יפה כבית גרמו, ועוד שהלחם היה מתעפש**. כיון שידעו** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ששמעו' (כלשון הבבלי)) חכמים בדבר (הזה) – שהפת של לחם הפנים שעשו אומנים אלו אינה יפה כפי שעשו בית גרמו**, אמרו: כל מה שברא הקב"ה - לכבודו ברא** (בספר "והזהיר": 'בשבילו ברא'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'לא ברא אלא לכבודו') – הקב"ה ברא את כולם כדי לגלות את כבודו בעולם**, שנאמר: "כֹּל פָּעַל י'י לַמַּעֲנֵהוּ"** (משלי טז,ד) – כל מה שעשה ה' הוא לטובתו ובשבילו. ואף כל מיני אומנויות שבעולם, ובכללן אומנותם של בית גרמו, הן לכבודו של הקב"ה. ולכן אמרו חכמים, שיחזרו בית גרמו לתפקידם (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים חסר הפסוק, שלא כבבלי יומא). שלחו – חכמים, אחריהם – אחרי בית גרמו שליחים, כדי להחזיר אותם לתפקידם**, ולא רצו לבוא** (בספר "והזהיר": 'ולא באו'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ולא רצו לחזור') עד שכפלו להן שכרן: – הם הסכימו לחזור לתפקידם רק לאחר שהגדילו פי שניים את שכרם, כלהלן: שנים עשר מנה (מנה הוא מאה דינרי כסף) היו נוטלין – בשכרם לפני שסולקו מתפקידם (נראה שמדובר בשכר לשנה), ונתנו להן עשרים וארבעה – מנה בשכרם לאחר שחזרו לתפקידם, וזה היה כפל שכרם**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: עשרים וארבעה – מנה, היו נוטלין – בשכרם לפני שסולקו מתפקידם**, ונתנו להן ארבעים ושמונה** – מנה בשכרם לאחר שחזרו לתפקידם, וזה היה כפל שכרם**.**
אמרו להן – חכמים לבית גרמו**: מפני מה אין אתם רוצין ללמד** – לאחרים את סוד עשיית לחם הפנים ורדייתו**? - אמרו להן** – בית גרמו לחכמים**: מסורת** (דברים שנמסרו מדור לדור) היא בידינו מאבותינו, שהבית הזה – בית המקדש, עתיד ליחרב, ולא רצינו ללמד כדי שלא ילמדו אחרים ויהיו עושין כן – כמו שעושים בבית המקדש, לפני עבודה זרה שלהן.
בדברים הללו מזכירין אותן לשבח – אף על פי שהיו מזכירים את בית גרמו לגנאי, על שלא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים (משנה יומא ג,יא), מכל מקום, היו מזכירים את בית גרמו לשבח על הדברים שלהלן**, שלא יצא** (בספר "והזהיר": 'שלא יצאת'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'לא נמצאת' (כלשון הבבלי)) ביד בניהם – של בית גרמו, פת נקייה – לחם טוב ומשובח של סולת, מעולם, כדי שלא יהו (יהיו) אומרים – בני אדם עליהם**: ממעשה לחם הפנים הן אוכלין** – ולכן היו אוכלים רק פת שאינה נקייה, המעורבת בסובין**.**
בתוספתא יומא ב,ה שנו: של בית גרמו היו פקיעים (בקיאים) במעשה לחם הפנים, ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים, שהיו פקיעים כיוצא בהם, אלא שאין פקיעים לרדותה. של בית גרמו היו מסיקים את התנור מבחוץ והיא נרדית מבפנים, של אלכסנדריים לא היו עושין כן. ויש אומרים: זו היתה מעפשת. וכשידעו חכמים בדבר, אמרו: לא ברא הקב"ה את העולם אלא לכבודו, שנאמר: "כל הנקרא בשמי" וגו'. שלחו להם, ולא באו עד שכפלו להם שכרם: שנים עשר מנה היו נוטלים בכל יום (הכוונה לכל הימים לפני שהביאו את האלכסנדריים (ואין הכוונה לכל יום ממש, מפני ששכר יומי כזה הוא סכום רב ועצום)), חזרו להיות נוטלים עשרים וארבעה; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: עשרים וארבעה היו נוטלים בכל יום, חזרו להיות נוטלים ארבעים ושמונה מנה. - אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? - אמרו: יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד לחרוב, ולא רצו ללמד, שלא יהו עושים לפני עבודה זרה בדרך שעושים לפני המקום. - ובדבר הזה מזכירים אותם לשבח, שלא נמצאת פת נקייה ביד בניהם וביד בנותיהם מעולם, שלא יאמרו: מלחם הפנים הם ניזונים; לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל".
ובבבלי יומא לח,א אמרו: תנו רבנן: בית גרמו היו בקיאים במעשה לחם הפנים, ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעים לאפות כמותם ולא היו יודעים לרדות כמותם, שהללו (אומני אלכסנדריה) מסיקים מבחוץ ואופים מבחוץ, והללו (בית גרמו) מסיקים מבפנים ואופים מבפנים. הללו (אומני אלכסנדריה) פיתם מתעפשת, והללו (בית גרמו) אין פיתם מתעפשת. כששמעו חכמים בדבר, אמרו: כל מה שברא הקב"ה בעולמו - לכבודו בראו, שנאמר: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו", יחזרו בית גרמו למקומם. שלחו להם חכמים ולא באו. כפלו להם שכרם ובאו. בכל יום היו נוטלים שנים עשר מנה, והיום (בימים אחרי שחזרו למקומם) עשרים וארבעה. רבי יהודה אומר: בכל יום עשרים וארבעה, והיום ארבעים ושמונה. - אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? - אמרו להם: יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד ליחרב, שמא ילמד אדם שאינו מהוגן וילך ויעבוד עבודה זרה בכך. - ועל דבר זה מזכירים אותם לשבח, שמעולם לא נמצאת פת נקייה ביד בניהם, שלא יאמרו: מלחם הפנים הם ניזונים; לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל".
הברייתא על בית גרמו מובאת בכמה שינויים בשיר השירים רבה ג,ח. שם נאמר: וכשידעו חכמים בדבר, אמרו: כל שפעל הקב"ה - לא פעל אלא למענו, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו". הברייתות על בית גרמו חלוקות בדרכי אפיית לחם הפנים של בית גרמו ושל אומני אלכסנדריה.
האומנים האלכסנדריים היו מפורסמים בעולם העתיק במומחיותם בענייני אומנות ומכונאות ובהמצאות חדשות במקצועות הללו. נראה שהאומנים שלפנינו יהודים היו. הקדמונים היו להם כמה דרכים לאפיית הלחם. ויש מהם שתנוריהם היו מלאים נקבים, והיו מסיקים אותם מבפנים ומדביקים את הפת מבחוץ. ויש שהיו מסיקים את התנור מבחוץ ומדביקים את הפת מבפנים, ויש שהיו מסיקים את התנור מבפנים, גורפים אותו, ומדביקים את הפת מבפנים, וסותמים אותו שלא יצא חומו ("תוספתא כפשוטה").
ייתכן שניתן להבין את הסיפור על בית גרמו ואת הסיפור להלן על בית אבטינס על רקע הופעתן של אגודות מקצועיות ביהודה בתקופת בית שני, מהעידן היווני ואילך, ובמיוחד בימי השלטון הרומאי. אנו מכירים במקורות חז"ל אגודות רבות: ספנים, דייגים, צבעים, צמרים, בנאים ונחתומים, וכן בעלי מקצועות אחרים. חברי האגודה היו קשורים בעבותות משפחתיות ושמרו את סודות הייצור שעברו אצלם מדור לדור. • • •
במשנה שנינו: "בית אבטינס על מעשה הקטורת".
כאן המשך המקבילה בירושלמי יומא ג,ט.
מביאים ברייתא: של בית אבטינס היו בקיאין בפיטום (ריקוח, ערבוב סממנים) הקטורת ובמעלה (ה)עשן – היו מומחים בעשיית הקטורת, והיו מכירים את העשב הנקרא מעלה עשן (מין עשב, שהוסיפו אותו לסממני הקטורת, כדי שהעשן יעלה בכיוון מאונך), ולא רצו ללמד – לאחרים שאינם ממשפחתם את סוד פיטום הקטורת ואת זיהוי העשב מעלה עשן. ובשל כך סילקו חכמים אותם מתפקידם**. שלחו** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'חכמים' (כלשון הבבלי)) והביאו אומנים (מומחים) מאלכסנדריאה (בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'של מצרים') – שיפטמו את הקטורת במקומם של בית אבטינס**, והיו** – אותם אומנים, בקיאין בפיטום הקטורת, ובמעלה עשן לא היו בקיאין. של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה (בדפוס ונציה הבבלי נוסף: 'כמקל') ופוסה ויורדת – העשן של הקטורת שפיטמו בית אבטינס היה עולה בכיוון מאונך ועומד זקוף כתמר, ואחר כך היה מתפשט לצדדים ויורד**, ושל אלו היתה פוסה מיד** – העשן של הקטורת שפיטמו אומנים אלו היה פוסה ויורד מיד, ולא היה מתמר ועולה תחילה**. כיון שידעו** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ששמעו' (כלשון הבבלי)) חכמים בדבר – שהקטורת שעשו אומנים אלו אינה יפה כפי שעשו בית אבטינס**, אמרו: כל מה שברא הקב"ה - לכבודו ברא, שנאמר: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו** יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו**"** (ישעיהו מג,ז) – לפי מה שדרשו חכמים, הכתוב מדבר בבריאת העולם; ולפי זה, כך פירושו של הכתוב: בראתי ויצרתי וגם עשיתי את כל מעשי ידיי הנקראים בשמי (שהם שלי), כדי לגלות את כבודי בעולם. ואף כל מיני אומנויות שבעולם, ובכללן אומנותם של בית אבטינס, הן לכבודו של הקב"ה. ולכן אמרו חכמים, שיחזרו בית אבטינס לתפקידם (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'כל מה שפעל הקב"ה לא פעל אלא למענהו, שנאמר: כל פעל ה' למענהו'). שלחו (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'חכמים') אחריהם – אחרי בית אבטינס שליחים, כדי להחזיר אותם לתפקידם**, ולא רצו לבוא** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ולא רצו לחזור') עד שכפלו להן שכרן: – הם הסכימו לחזור לתפקידם רק לאחר שהגדילו פי שניים את שכרם, כלהלן: שנים עשר מנה היו נוטלין – בשכרם לפני שסולקו מתפקידם**, ונתנו להן עשרים וארבעה** – מנה בשכרם לאחר שחזרו לתפקידם, וזה היה כפל שכרם**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: עשרים וארבעה – מנה, היו נוטלין – בשכרם לפני שסולקו מתפקידם**, ונתנו להן ארבעים ושמונה** – מנה בשכרם לאחר שחזרו לתפקידם, וזה היה כפל שכרם**.**
אמרו להן – חכמים לבית אבטינס**: מפני מה אין אתם רוצין ללמד** – לאחרים את סוד פיטום הקטורת ואת זיהוי העשב מעלה עשן**? - אמרו להן** – בית אבטינס לחכמים**: מסורת** (דברים שנמסרו מדור לדור) היא בידינו מאבותינו, שהבית הזה – בית המקדש, עתיד ליחרב, ולא רצינו ללמד כדי שלא ילמדו אחרים ויהיו עושין כן – כמו שעושים בבית המקדש, בפני (לפני) עבודה זרה שלהן.
בדברים הללו מזכירין אותן לשבח – אף על פי שהיו מזכירים את בית אבטינס לגנאי, על שלא רצו ללמד על מעשה הקטורת (משנה יומא ג,יא), מכל מקום, היו מזכירים את בית אבטינס לשבח על הדברים שלהלן**, שלא יצאת** (יצאה) – למקום ציבורי, אשה משל אחד מהן – מבית אבטינס, כשהיא מבושמת – מתוקנת בבשמים, מעולם, ולא עוד אלא – ולא רק זה אלא כשהיה אחד מהן נושא אשה ממקום אחר – ממשפחה אחרת**, היה פוסק עמה על מנת** (בספר "והזהיר" אין שתי מילים אלו) שלא תתבשם – היה מתנה עם האישה, שהוא נושא אותה בתנאי שלא תתקין עצמה בבשמים (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה על הגיליון: 'שלא יהו אומרים: ממעשה פטום הקטורת הן מתבשמות; לקיים מה שנאמר: "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל"' (במדבר לב,כב). ואינו בספר "והזהיר" ובמקבילה, אבל כן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים כבבבלי יומא).
בתוספתא יומא ב,ו שנו: של בית אבטינס היו פקיעים בפיטום הקטורת ובמעלה עשן, ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים, שהיו מפטמים כיוצא בהם, אלא שאין פקיעים במעלה עשן. של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה עד הקורות ואחר כך פוסה ויורדת למטה, של אלכסנדריים היתה פוסה ויורדת מיד. וכשידעו חכמים בדבר, אמרו: לא ברא המקום את העולם אלא לכבודו, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו". שלחו חכמים אליהם, ולא באו עד שכפלו להם שכרם: שנים עשר מנה היו נוטלים בכל יום, חזרו להיות נוטלים עשרים וארבעה; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: עשרים וארבעה היו נוטלים בכל יום, חזרו להיות נוטלים ארבעים ושמונה מנה. - אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? - אמרו להם: יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד לחרוב, ולא רצו ללמד, שלא יהו מפטמים לפני עבודה זרה בדרך שמפטמים לפני המקום. - ובדבר הזה מזכירים אותם לשבח, שלא יצאת מהם אישה מבוסמת מעולם, ולא עוד אלא כשהיו נושאים אישה ממקום אחר, היו פוסקים על מנת שלא תתבסם, כדי שלא יאמרו: מפיטום הקטורת הן מתבסמות; לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל".
ובבבלי יומא לח,א אמרו: תנו רבנן: בית אבטינס היו בקיאים במעשה הקטורת, ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעים לפטם כמותם ולא היו יודעים להעלות עשן כמותם. של הללו מתמר ועולה כמקל, ושל הללו מפציע לכאן ולכאן (מתפצל ומתפזר לצדדים). וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: כל מה שברא הקב"ה - לכבודו בראו, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו", יחזרו בית אבטינס למקומם. שלחו להם חכמים ולא באו. כפלו להם שכרם ובאו. בכל יום היו נוטלים שנים עשר מנה, והיום עשרים וארבעה. רבי יהודה אומר: בכל יום עשרים וארבעה, והיום ארבעים ושמונה. - אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? - אמרו: יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד ליחרב, שמא ילמד אדם שאינו מהוגן וילך ויעבוד עבודה זרה בכך. - ועל דבר זה מזכירים אותם לשבח, שמעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהם, וכשנושאים אישה ממקום אחר, מתנים עימה שלא תתבשם, שלא יאמרו: ממעשה הקטורת הן מתבשמות; לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל".
הברייתא על בית אבטינס מובאת בכמה שינויים בשיר השירים רבה ג,ז. סדר הפסוקים בשתי הברייתות שבתוספתא ובבבלי ("כל הנקרא בשמי..."; "כל פעל ה'...") הפוך מסדרם בברייתא שבירושלמי ובשיר השירים רבה ("כל פעל ה'..."; "כל הנקרא בשמי...").
השם "מעלה עשן" הוא שם תואר שניתן לצמח בשל תכונתו להעלות עשן רב. גם האומנים מאלכסנדריה הכירו צמח מעלה עשן, אלא שהוא היה צמח אחר, שעשנו אינו מתמר ועולה ישר למעלה.
אמר רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי): מצאתי תינוק (ילד) אחד משל בית אבטינס (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'פעם אחת הייתי עומד בירושלים ומצאתי תינוק אחד ממשפחת פלוני'. לא מן הנמנע שהנוסח הבבלי הוא על פי העניין, שכן תינוק מבית אבטינס עשוי להימצא בירושלים. בברייתא בבבלי ברכות ג,א מספר רבי יוסי על ביקורו בירושלים ("בימי הבית ובימי המשנה", עמוד 97)). אמרתי לו: בני, מאי זה משפחה את (אתה)? (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'משל מי אתה') - אמר לי: ממשפחת פלוני (בספר "והזהיר": 'ממשפחה פלנית', ובכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'ממשפחת בית אבטינס אני'). - אמרתי לו: בני, אבותיך – שעשו את הקטורת בבית המקדש, לפי שנתכוונו לרבות כבודן ולמעט כבוד שמים (כינוי לאלוהים) – שכיוון שלא רצו לגלות לאחרים את סוד פיטום הקטורת ואת זיהוי העשב מעלה עשן, היו רק הם יודעים להקטיר קטורת לשמים, ובשל כך התרבה כבודם, ואילו אחרים לא היו יודעים להקטיר קטורת לשמים, ובשל כך התמעט כבוד שמים**, לפיכך** – אחרי שחרב בית המקדש, כבודם נתמעט – כיוון שלא עשו עוד קטורת, וכבוד שמים נתרבה – כיוון שלא גרמו עוד שיתמעט כבוד שמים**.**
אמר רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים): שח (סיפר) לי שמעון בן לוגה: מלקט הייתי עשבים אני ותינוק אחד משל בית אבטינס, וראיתי אותו שבכה וראיתי אותו ששׂחק (צחק). אמרתי לו: בני, למה בכיתה (בכית)? - אמר לי: על כבוד בית אבא (משפחתי) שנתמעט – אחרי שחרב הבית, מפני שלא עבדו עוד בבית המקדש**. -** אמרתי לו: ולמה שׂחקתה? - אמר לי: על הכבוד המתוקן (המוכן) לצדיקים לעתיד לבוא (באחרית הימים) – שכשייבנה בית המקדש, יחזרו בית אבטינס לתפקידם ושוב יתרבה כבודם ("לצדיקים" הכוונה לבית אבטינס). ועוד אמר לי: והרי (כך כתב הסופר במסירה שלפנינו, וכן הוא במקבילה. ומגיה מחק והגיה: 'ומה ראית'. וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים וברוב נוסחי הבבלי יומא) מעלה עשן לנגדי – והנה העשב הנקרא מעלה עשן מצוי כאן מולי**. - נומיתי** (בספר "והזהיר": 'ונמתי'. בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'אמרתי') – אמרתי (נום - מן נאם) לו: בני, הראהו לי – את העשב הזה**. - אמר לי: רבי, מסורת בידי מאבותיי, שלא להראותו לבירייה** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'לשום ביריה') – לשום אדם, אלא לבני משפחתנו בלבד**.**
אמר רבי יוחנן בן נורי (תנא בדור השלישי): (בספר "והזהיר" נוסף: 'פעם אחת') פגע (פגש) בי זקן אחד (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מלקט הייתי עשבים אני וזקן אחד') משל בית אבטינס (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה על הגיליון: 'ומגילת סמנין בידו'. ואינו בספר "והזהיר" ובמקבילה, אבל כן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים כבבבלי יומא). אמר לי: רבי, לשעבר (בזמן שעבר, לפנים) היו בית אבא צנועין (בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'נאמנין') – היו שומרי סוד**, והיו מוסרים את המגילה הזאת** – את מגילת הסממנים של הקטורת, שכתובים בה שמות מיני הסמים ושימושם, אלו לאלו – כיוון שלא חששו שיגלו את הסוד לאחרים שאינם ממשפחתם**; ועכשיו שאינן** (בספר "והזהיר": 'שאין אנו'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שאין בית אבא') נאמנין – ויש לחשוש שיגלו את הסוד לאחרים**, הי לך** (הא לך, קח לך) את המגילה הזאת – מפני שאתה נאמן, והיזהר (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והוי זהיר') בה – תהיה נזהר שלא תמסור אותה לכל אדם**.** וסיים רבי יוחנן בן נורי ואמר: וכשבאתי והרציתי (סיפרתי) (ה)דברים לפני רבי עקיבה, זלגו (שפכו, היזילו) עיניו דמעות ואמר: מעתה (אם כן), אין אנו צריכין להזכירן – את בית אבטינס, לגנאי – שהרי היו מזכירים את בית אבטינס לגנאי, משום שלא רצו ללמד לאחרים על מעשה הקטורת (משנה יומא ג,יא), ועכשיו, שמסרו את המגילה לרבי יוחנן בן נורי, אין עוד צורך להזכירם לגנאי (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אין אנו רשאים לספר בגנותן של אלו' (בדומה לבבלי יומא)).
עד כאן המקבילה בירושלמי יומא.
בתוספתא יומא ב,ז שנו: אמר רבי עקיבא: סח לי שמעון בן לוגא: אני ותינוק אחד מבני בניהם (של בית אבטינס) היינו מלקטים עשבים בשדה, ראיתיו ששחק ובכה. אמרתי לו: על מה בכית? - אמר לי: על כבוד בית אבא שגלה. - אמרתי לו: על מה שחקתה? - אמר לי: לסוף (לעתיד לבוא) עתיד הקב"ה לשמח את בניו. - אמרתי לו: מה ראית (שנזכרת בכבוד אבותיך)? - אמר לי: מעלה עשן כנגדי. - אמרתי לו: הראהו לי. - אמר לי: שבועה היא בידינו, שאין מראים אותו לשום אדם. אמר רבי יוחנן בן נורי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, מצאני זקן אחד ואמר לי: משל בית אבטינס אני. כתחילה, כשהיו בית אבא צנועים, היו מוסרים מגילותיהם זה לזה; עכשיו, הילך מגילה זו והיזהר בה, שהיא מגילת סמנים. וכשבאתי והרציתי דברים לפני רבי עקיבא, אמר לי: מעתה, אסור לספר בגנותם של אלו. ובבבלי יומא לח,א אמרו: תניא: אמר רבי ישמעאל: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי אחד מבני בניהם (של בית אבטינס), אמרתי לו: אבותיך ביקשו להרבות כבודם, ורצו למעט כבוד המקום; עכשיו כבוד המקום במקומו, ומיעט כבודם. אמר רבי עקיבא: סח לי רבי ישמעאל בן לוגא: פעם אחת יצאתי אני ואחד מבני בניהם לשדה ללקט עשבים, וראיתיו שבכה ושחק. אמרתי לו: מפני מה בכית? - אמר לי: כבוד אבותיי נזכרתי. - ומפני מה שחקת? - אמר לי: שעתיד הקב"ה להחזירו (את הכבוד) לנו. - ומפני מה נזכרת? - אמר לי: מעלה עשן כנגדי. - הראהו לי! - אמר לי: שבועה היא בידינו, שאין אנו מראים אותו לכל אדם. אמר רבי יוחנן בן נורי: פעם אחת מצאתי זקן אחד ומגילת סממנים בידו. אמרתי לו: מאין אתה? - אמר לי: מבית אבטינס אני. - ומה בידך? - אמר לי: מגילת סממנים. - הראה לי! - אמר לי: כל זמן שבית אבא היו צנועים, לא היו מוסרים אותה לכל אדם; ועכשיו, הרי היא לך והיזהר בה. וכשבאתי וסחתי דברים לפני רבי עקיבא, אמר לי: מעתה, אסור לספר בגנותם של אלו.
המאמרים של רבי עקיבא ושל רבי יוחנן בן נורי מובאים בשיר השירים רבה ג,ז. אפשר ללמוד מסיפורי התנאים האלה, שאף לאחר חורבן בית שני המשיכו בני בית אבטינס לשמור את סוד פיטום הקטורת ואת זיהוי העשב מעלה עשן. מהמסופר על בני בית אבטינס עולה, שהם עסקו הן בליקוט סממני הקטורת והן בפיטומם. • • •
במשנה שנינו: "אלעזר על הפרכות".
מבארים: שהיה – אלעזר, ממונה על אורגי פרכות – אורגי פרוכות חדשות לצורך ההיכל והשערים במקדש**.** • • • במשנה שנינו: "פינחס המלביש".
מבארים: שהיה – פינחס, מלביש – את הכוהן הגדול, בגדי כהונה גדולה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'בגדי כהונה').
ומביאים סיפור מעשה: מעשה בכהן אחד שהלביש לאִיסְטְרַטְיוֹט (חייל, קצין (מקור המילה ביוונית)) (בדפוס ונציה הבבלי: 'סרדיוט') אחד – את בגדי הצבא שלו**, ונתן לו שמונה זהובין** (מטבעות זהב) – בשכרו**; ואית דאמרין:** – ויש שאומרים: תרי עשר יהב ליה – שנים עשר (זהובים) נתן לו. - ממעשה זה רואים את חשיבותו של תפקיד הלבשת הבגדים המיוחדים של בעל שררה**.**
בשיר השירים רבה ג,ט נאמר: פנחס המלביש אלבש איסטראטיגא ונסב אגריה (הלביש שר צבא ולקח את שכרו). • • •
משנה משנה זו מוסיפה ללמד בעניין הממונים על כספי המקדש.
אין פוחתין – בבית המקדש, משבעה מרכולין (מרכול או אמרכל הוא כינוי לאחד מראשי הממונים שהיו בבית המקדש) ושלשה גיזברין (מקור המילה 'גזבר' במילה הארמית 'גדבר' בחילוף ז-ד) – יש למַנּות לכל הפחות שבעה מרכולים ושלושה גזברים (המרכולים והגזברים היו ממונים על אוצרות הכסף בבית המקדש. הגזבר היה בעל תפקיד נמוך יותר מזה של האמרכל. האמרכלים והגזברים היו מינויים קבועים, ולא התחלפו בתפקידיהם כל שבוע ככוהני המשמרות). ואין עושין שררה על הציבור – בעסקי ממון, פחות משנים – משני אנשים, מפני החשד**, חוץ מבן אחיה שעל חולי מעים** – שהיה מתעסק בקניית סמי רפואה, ואלעזר שעל הפרכות – שהיה מתעסק בקניית הדברים הדרושים לעשיית הפרוכות, שאף על פי שהיו בידם עסקי ממון, היו הם לבדם הממונים על כך**, שאותן קיבלו הציבור עליהן** – ובמקרה זה כוחם יפה כשניים. אבל בשאר התפקידים במקדש הנמנים במשנה שבהלכה א היה יותר מאיש אחד, ולא הוזכרו במשנה אלא הממונים הראשיים ולא מי שהיו עימהם**.**
הנוסח בכתבי היד של המשנה: "אין פוחתין משלשה גיזברין ומשבעה מרכולין". וכן הוא במשנה כאן בספר "והזהיר" ובפסקה מהמשנה בירושלמי להלן. הנוסח בכתבי היד של המשנה: "ואין עושין שררה על הציבור בממון". וכן הוא במשנה כאן בספר "והזהיר" ובפסקה מהמשנה בירושלמי להלן.
המשנה אינה מונה את מספר הגזברים שהיו במקדש, שכן היו הרבה יותר משלושה גזברים במקדש, אלא היא קובעת שלכל פעולה נדרשים שלושה גזברים לפחות. אין פוחתים משלושה גזברים באותו מעמד, כיוון שהם פועלים כבית דין ומחליטים החלטות שיש בהן משום הפקעת ממון. הם המחליטים מה הם דמי הפדיון של ערכים והחלטות נוספות בעלות משמעות כספית ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמוד 180 ועמודים 182-183). • • •
תלמוד במשנה שנינו: "אין פוחתין משלשה גיזברין ומשבעה מרכולין".
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): אין פוחתין משני כתליקין (קַתְלִיקוֹס ביוונית הוא ממונה על האוצרות) – יש למַנּות גם לכל הפחות שני קתליקים**.**
ומציעים מקור בכתוב: הדא היא דכתיב: (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו) – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב בתיאור התקנות שתיקן חזקיהו המלך בענייני הפרשת תרומות והמעשרות ודרך חלוקתם): "וִיחִיאֵל וַעֲזַזְיָהוּ וְנַחַת" (דברי הימים ב לא,יג) - גזברין (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה מילה זו והפכה לשם במקום השם הבא בפסוק זה) – שלושה אלה היו גזברים**; "וַעֲשָׂהאֵל וִירִימוֹת וְיוֹזָבָד וֶאֱלִיאֵל וְיִסְמַכְיָהוּ וּמַחַת וּבְנָיָהוּ"** (שם) - מרכולין – שבעה אלה היו מרכולים, הממונים על הגזברים**; "פְּקִידִים מִיַּד כָּנַנְיָהוּ וְשִׁמְעִי אָחִיו"** (שם) – כל הנמנים בשמותיהם כאן היו ממונים (על התרומה ועל המעשר שנאצרו בלשכות בית ה'), והיו נתונים למרותם של כנניהו ושמעי, - (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'שני') קתיליקין – כנניהו ושמעי היו קתליקים, הממונים על המרכולים**; "בְּמִפְקַד יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַעֲזַרְיָהוּ נְגִיד בֵּית הָאֱלֹהִים"** (שם) – כנניהו ושמעי היו נתונים לפקודתם של חזקיהו המלך ושל עזריהו הכוהן הגדול שהיה ממונה ראשי על כל סדרי בית ה' וענייניו, - המלך וכהן גדול – חזקיהו היה המלך, ועזריהו היה כוהן גדול. הכוהן הגדול ממונה על הקתליקים. מכתוב זה למדים שאין פוחתים בבית המקדש משלושה גזברים ומשבעה מרכולים ומשני קתליקים**.**
ומביאים ברייתא: כשהוא חותם – כשהגזבר בא לקשור בחבל צרור שבתוכו מעות הקדש ולסגור בחומר חותם (צורה טבועה לשם סימן), כדי שלא ייגע אדם במעות, - הגיזבר חותם ונותנו לאמרכל – בתחילה, הגזבר חותם את הצרור ונותן אותו לאמרכל הממונה עליו**,** אמרכל חותם ונותנו לקתיליקוס – אחר כך, האמרכל חותם את הצרור ונותן אותו לקתליקוס הממונה עליו**, קתיליקו**(ן)[ס] חותם ונותנו לכהן גדול – אחר כך, הקתליקוס חותם את הצרור ונותן אותו לכוהן הגדול הממונה עליו**, כהן גדול חותם ונותנו למלך** – אחר כך, הכוהן הגדול חותם את הצרור ונותן אותו למלך. ובסוף, המלך חותם את הצרור**. וכשהוא מתיר** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו) – כשהגזבר בא לפתוח את הקשר שלו שהוא חתם את הצרור, כשצריך להשתמש במעות שבתוכו, - המלך רואה חותמו ומתיר (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ומכיר' (וכן להלן). בפירוש המיוחס לראב"ד תמיד: 'ומכיר ומתיר') – בתחילה, המלך, כשהוא רואה את חותמו שבו סגר את הצרור ומכיר את חותמו שלא נשתנה ולא נתחלף, הוא מתיר את שלו**, כהן גדול רואה חותמו ומתיר** – אחר כך, הכוהן הגדול, כשהוא רואה את חותמו, הוא מתיר את שלו**, קתיליק**(י)[ו]ס רואה חותמו ומתיר – אחר כך, הקתליקוס, כשהוא רואה את חותמו, הוא מתיר את שלו**, מרכל רואה חותמו ומתיר** – אחר כך, האמרכל, כשהוא רואה את חותמו, הוא מתיר את שלו**, גיזבר רואה חותמו ומתיר** – בסוף, הגזבר, כשהוא רואה את חותמו, הוא מתיר את שלו. הרי שכשהוא חותם - מתחילים בקטן ומסיימים בגדול, וכשהוא מתיר - מתחילים בגדול ומסיימים בקטן**.**
המשפט "אין פוחתין משני קתליקין" מסביר היטב את מבנה המשנה. במקדש היו שני קתליקים, ומצורפת ההנמקה ש"אין עושין שררה על הציבור פחות משנים" ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמוד 182).
לפי הברייתא שבירושלמי, סדר הממונים לדרגתם הוא: כוהן גדול, קתליקוס, אמרכל, גזבר. עיקר תפקידו של הקתליקוס היה מנהל כללי של ענייני הכספים במקדש, גזבר ראשי.
בתוספתא שקלים ב,טו שנו: שלושה גזברים מה הם עושים? - בהם היו פודים את הערכים ואת החרמים ואת ההקדשות (קודשי בדק הבית) ואת מעשר שני (שנטמא, שהרי בירושלים אנו עוסקים, ואין פודים מעשר שני בירושלים אלא אם כן נטמא, ומעשר שני נפדה בשלושה בקיאים בשומה, והגזברים הם הבקיאים בשומה), וכל מלאכת הקודש (החשבון עם האומנים) בהם היתה נעשית. שבעה אמרכלים מה הם עושים? - שבעה מפתחות העזרה בידם, רצה אחד מהם לפתוח - אין יכול עד שיתכנסו כולם. נתכנסו כולם, אמרכלים פותחים, וגזברים נכנסים ויוצאים. - אמר רבי יהודה: למה נקרא שמו אמרכל? - מפני שמר על הכל (אדון על הכל).
בידי האמרכלים היו המפתחות של אוצרות העזרה, והגזברים הם שפדו את הערכים וההקדשות, פיקחו על תרומת מחצית השקל והשגיחו על אספקת צורכי המזבח. הגזברים הם שגובים הקדשות ופודים את הנפדה מהם ומוציאים אותם לדברים הראויים להוציאם, והם בודקים את הסולת ואת היין האם הם ראויים למזבח, והם מתנים עם האומנים הבונים בבית המקדש כמה יבנו ובכמה דמים, ולהם האומנים מחזירים את הבניין, והם קונים להקדש בהמות לקורבנות ציבור, ומהם קונים חפצים של הקדש העומדים למכירה, והם מוכרים שדות הקדש. שבעה מפתחות העזרה שהיו בידי האמרכלים הם המפתחות של שבעה שערי העזרה (רש"י מלכים ב יב,י; "משנה למלך" כלי המקדש ד,יז), או שהמפתחות היו של החדרים שממון הקדש נמצא שם ("באר שבע" בבלי תמיד כה,ב).
בבבלי תמיד כז,א אמרו: תניא: אין פוחתים משלושה עשר (צריך לומר כמו במשנה כאן: משלושה) גזברים ומשבעה אמרכלים. רבי נתן אומר: אין פוחתים משלושה עשר גזברים, כנגד שלושה עשר שערים (שהיו בבית המקדש).
הפקידים הנמנים בכתוב בדברי הימים היו לוויים. בספרי במדבר פסקה קטז נאמר, שיש למנות מהלוויים גזברים ואמרכלים. אבל בתוספתא שקלים ב,טו שנו: היו כשרים בכוהנים, בלוויים ובישראלים.
מרכול / אמרכל מילה זו מוצאה מן הפרסית העתיקה, והוראתה 'עושה חשבון'. הצורה 'אמרכל' שבבבלי נשארה קרובה יותר למוצא הפרסי, ואילו הצורה הארץ ישראלית 'מרכול' הריהי תוצאה של נפילת האל"ף בראש מילה כמצוי במקורות ארץ ישראלים. על אף מדרש המילה ("מפני שמר על הכל"), המצביע על צורה חסרת אל"ף, שונתה המילה במקורות ארץ ישראלים לצורה הבבלית, היינו בצירוף אל"ף בראשה. כך קרה בתוספתא שקלים (חוץ מכתב יד אחד). צורת הרבים 'מרכולין' מתועדת במשנה ובתוספתא בכתב יד אחד. אך צורת היחיד 'מרכול' עדיין לא נתגלתה במקור ארץ ישראלי. ב"שרידי הירושלמי" הוריות ג,ח נמצא "מרכיל", ומסתבר שאין זה אלא שיבוש במקום "מרכול". האמרכל היה כוהן, נושא משרה גבוהה במקדש (משנה כאן), הממונה על פתיחת שער משערי המקדש (תוספתא שקלים ב,טו), משרתו חשובה משל הגזבר, אך פחותה משל ראש בית אב (תוספתא הוריות ב,י) ומשל הקתליקוס (ברייתא בירושלמי כאן). בתקופה הרומית והביזנטית היה קתליקוס תוארו של ראש מדור הכספים ("ערכי" א, עמודים 90-94). • • •
במשנה שנינו: "אין עושין שררה על הציבור בממון פחות משנים".
מציעים פסוק המשמש כמקור להלכה הנידונה: רבי נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): על שם (משום) שנאמר (בעניין בגדי הכהונה): "וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן..." (שמות כח,ה) – העושים את בגדי הכוהנים חייבים לקחת את חתיכות הזהב ואת חוטי הצמר הצבוע תכלת ואת חוטי הצמר הצבוע ארגמן וכו'. יש ללמוד מן הכתוב שאין עושים שררה על הציבור בממון פחות משניים, שכן לקיחת החומרים לצורך בגדי הכהונה מן הציבור היא עשיית שררה על הציבור בממון, ונאמר "והם ייקחו" בלשון רבים, ואין רבים פחות משניים**.**
בבבלי בבא בתרא ח,ב אמרו: תנו רבנן: קופה של צדקה נגבית בשניים (על ידי שני אנשים), מפני שאין עושים שררה (מינוי שיש בו שלטון ותוקף) על הציבור פחות משניים. - מאי טעמא / מנא הני מילי? - אמר רב נחמן בר כוהן: דאמר קרא: "והם ייקחו את הזהב" וגו' (שמות כח). - מאי שררות? (מה השררה שבגביית צדקה?) - דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ממשכנים על הצדקה (גובים בכוח לצורך צדקה).
רבי נחמן סתם בירושלמי הוא רב נחמן בר כהן בבבלי ("שערי תורת ארץ ישראל").
אמר רבי חמא בירבי חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): מפסולת הלוחות – משיירי הפיסול של הלוחות, העשיר (התעשר, נעשה עשיר) משה – שהלוחות נעשו מאבן יקרה**.** - ומציעים מקור בכתוב: הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר'): – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב בציווי ה' למשה לעלות להר ובידו לוחות אבנים): "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים" (שמות לד,א) – אתה חייב לחצוב ולהתקין שני לוחות אבנים ("לְךָ" הוא כינוי הנוסף לשם זירוז). ויש לדרוש את המילים: "פְּסָל לְךָ" - שתהא הפסולת שלך – שיהיו שיירי הפיסול שלך (דרשו כך, משום שלא היה צריך לומר אלא "פסול שני לוחות אבנים").
אמר רבי חנין (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מחצב (מחצבה, מקום שחוצבים בו אבנים) של אבנים טובות ומרגליות (אבנים יקרות) ברא (בקטע מן הגניזה (JTS): 'פתח', ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'גילה') לו הקב"ה – למשה, מתוך (בקטע מן הגניזה (JTS) ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'בתוך') אהלו – לצורך פסילת הלוחות, וממחצב זה פסל משה את הלוחות, וממנו (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ומשם') העשיר משה – ממחצב זה התעשר משה (ממקום פסילתם של הלוחות, ולא מפסולת הלוחות).
בבבלי נדרים לח,א אמרו: אמר רבי חמא ברבי חנינא: לא העשיר משה אלא מפסולתם של לוחות, שנאמר: "פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים" (שמות לד) - פסולתם שלך תהא. ובשמות רבה מו,ב נאמר: "פסול לך" - הפסולת שלך. משם העשיר משה. ובויקרא רבה לב,ב נאמר: מאיכן העשיר משה? - אמר רבי חנין: מחצב של סמפרינון (אבני ספיר) ברא לו הקב"ה מתוך אוהלו, ומשם העשיר משה. הדא היא דכתיב: "פסול לך שני לוחות" (שמות לד,א) - הפסולת (של האבנים הטובות) שלך. ובקהלת רבה פרשה ט [יא] ב ופרשה י [כ] א נאמר: מניין העשיר משה? - מפסולתם של לוחות. אמר רבי חנין: מחצב של סנפרינון גילה לו הקב"ה בתוך אוהלו, ומשם העשיר משה, שנאמר: "פסול לך שני לוחות אבנים" (שמות לד) - פסילתם (של האבנים הטובות) תהא לך.
משה העשיר, כדי שיקבלו את דבריו, מפני שהבריות מכבדים את העשיר, ועוד, כדי שלא יהא נזקק לבריות ולא יחשוש מלומר דברים קשים שאינם מתקבלים על דעת הבריות.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ביכורים ג,ג.
ומביאים מדרש: כתיב: – כתוב (בעניין אוהל מועד שמחוץ למחנה): "וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה" (שמות לג,ח) – כשהיה משה יוצא מהמחנה ללכת לאוהל מועד, כל העם שנשארו במחנה וראו את משה יוצא, היו קמים ממושבם והיו נשארים עומדים כל איש בפתח אוהלו, והיו עוקבים בעיניהם אחרי משה, המתרחק והולך מהמחנה לאוהל מועד, עד שנכנס משה לאוהל מועד. תרין אמורין – שני אמוראים (נחלקו כיצד יש לדרוש את הבטת העם אחרי משה), - חד אמר: – (חכם) אחד אומר: לגנאי – יש לדרוש את הבטת העם אחרי משה לגנותם של ישראל**; וחד אמר:** – ו(חכם) אחד אומר: לשבח – יש לדרוש את הבטת העם אחרי משה לשבחם של ישראל**. מאן דאמר:** – מי שאומר: לגנאי - כשהביטו העם אחרי משה, אמרו זה לזה: "חמון שקין! – ראו שוקים (הביטו בשוקיים של משה, שהן שמנות (שוק היא חלק הרגל מן הברך עד כף הרגל))! חמון כרעין! – ראו כרעיים (הביטו בכרעיים (ברגליים) של משה, שהן שמנות)! חמון קופדין! (בספר "והזהיר" ובקטע מן הגניזה (JTS) ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים ובמקבילה אין מילים אלו) – ראו בשרים (הביטו בבשר של אברי גופו של משה, שהם שמנים)! אכיל מן דיהודאי ושתי מן דיהודאי – אוכל משל היהודים ושותה משל היהודים (אוכל משלנו ושותה משלנו, ולכן אבריו שמנים), כל מדליה מן דיהודאי" – כל רכושו משל היהודים (משלנו, וכך העשיר משה). ומאן דאמר: – ומי שאומר: לשבח - כשהביטו העם אחרי משה, אמרו זה לזה: "מחמי [צדיקא (במסירה שלפנינו נוסף כאן על ידי מגיה: 'צדיקיא'. וכן הוא בכל הנוסחאות ובמקבילה. בספר "והזהיר" ובקטע מן הגניזה (JTS) ובדפוס ונציה הבבלי ובמקבילה נכתב: 'צדיקא')] ומזכי" (צריך לומר: 'ניחמי צדיקא וניזכי', וכן הוא בספר "והזהיר") – נראה את הצדיק ונזכה (נרוויח, שזכות היא לראות צדיק) (במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה: 'טוביא דזכת למחמי יתיה', ויש לגרוס: 'טובה דזכת למחמי יתיה' - אשריה (לאימו של משה) שזכתה לראות אותו (בדומה למה שנאמר במדרשים). אבל אינו בספר "והזהיר" ובקטע מן הגניזה (JTS) ובכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים ובמקבילה, אלא בדפוס ונציה הבבלי בלבד).
עד כאן המקבילה בירושלמי ביכורים. מקור הסוגיה הוא בשקלים, שכן היא פותחת בשקלים: "כתיב: והביטו אחרי משה...", פתיחה הרגילה בירושלמי לדרשות במקרא, ופתיחה זו אינה בביכורים. ועוד, הסדר בשקלים נראה מקורי יותר: "חד אמר: לגנאי; וחד אמר: לשבח", ואילו בביכורים: ";חד אמר: לשבח; וחד אמר: לגנאי", ומסתבר שיסיימו בשבח. ועוד, שהקשר בשקלים עם הסוגיה שלמעלה ממנה נראה מקורי יותר, שכן נאמר: "מפסולת הלוחות העשיר משה", ועל זה מתאים מה שבא אחר כך: "חמון שקין... כל מדליה מן דיהודאי". מכל זה נראה, שמקור הסוגיה הוא בשקלים. והועתקה לביכורים, משום שצוטט בביכורים לעיל אותו פסוק: "והיה כצאת...", שעליו נאמרה מחלוקת זו ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמודים 20-21).
בבבלי קידושין לג,ב אמרו: "והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה" (שמות לג) - רבי אמי ורבי יצחק נפחא - חד אמר: לגנאי, וחד אמר: לשבח. מאן דאמר: לגנאי - כדאיתא (לא פירשו את הדברים שהיו אומרים על משה, משום שהם דברי גנאי למשה, ואין דברי גנאי אלה שייכים לעניין שבשלו הם הובאו, ואמרו "כדאיתא", וכוונתם למה שמפורש במקורות אחרים). מאן דאמר: לשבח - אמר חזקיה: אמר לי רבי חנינא בריה דרבי אבהו אמר רבי אבהו אמר רבי אבדימי דמן חיפא: ...נשיא עובר - עומד מלפניו מלוא עיניו, ואינו יושב עד שישב במקומו, שנאמר: "והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה". ובשמות רבה מה,ד ו-נא,ו נאמר: "והביטו אחרי משה" - ומה היו אומרים? - רבי יצחק אמר: '"אשרי יולדתו של זה! (אשרי אימו של משה!) מה היא רואה בו? כל ימיו הקב"ה מדבר עימו, כל ימיו הוא מושלם להקב"ה". רבי אמי אמר: היו אומרים: "חמי קדל דבריה דעמרם!" (ראה עורפו של בן עמרם! ראה מה שמן עורפו!). וחבירו אומר לו: "אדם ששלט על מלאכת המשכן - אין אתה מבקש שיהא עשיר?!". ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'פקודי' סימן ד נאמר: "והביטו אחרי משה" - ומה היו אומרים? - רבי יצחק אמר לשבח: היו אומרים: "אשרי יולדתו של זה! כל ימיו הקב"ה מדבר עימו, כל ימיו הוא מושלם להקב"ה". ורבי אמי אמר לגנאי: היו אומרים: "ראה צוואר! ראה שוקיים! אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים". וחבירו משיבו: "אדם ששלט על מלאכת המשכן - אין אתה מבקש שיהא עשיר?!". ובמדרש תנחומא פרשת 'כי תישא' סימן כז ופרשת 'פקודי' סימן ז נאמר: "והביטו אחרי משה" - רבי יצחק דרש לשבח: "טובה למיינקה דהכין אייניקת!" (אשריה לאישה המינקת שהניקה בן כזה!). רבי אמי דרש לגנאי: היו מסתכלים מאחוריו ואומרים: "חמי צואריה! חמי שקיה! אוכל מדידן, שתי מדידן". וחבירו משיבו: "ריקה, אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על כיכרי כסף ועל כיכרי זהב, שאין לא חקר ולא משקל ולא מניין, מה, אתה רוצה שלא יהיה עשיר?!".
בשמות רבה נא,א נאמר: משה נעשה גזבר על מלאכת המשכן. שנו רבותינו: אין ממנים שררה על הציבור בממון פחות משניים. - והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו (לבדו), וכאן אתה אומר: אין ממנים פחות משניים! - אלא אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם. ובמדרש תנחומא פרשת 'פקודי' סימן ה נאמר: משה נתמנה גזבר על המשכן. שנו רבותינו: אין עושים שררה על הציבור פחות משניים. ומשה, היאך נעשה יחידי גזבר? - אלא אף על פי שהיה משה הצדיק נאמן על פי הגבורה, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם.
אין עושים שררה על הציבור בממון פחות משניים, אבל משה היה גזבר יחיד, וכיוון שהעשיר משה, חשדו בו ישראל שהעשיר מממונם שגבה מהם, אך לאמיתו של דבר העשיר משה מפסולת הלוחות או ממחצב של אבנים יקרות שהיה בתוך אוהלו. זה הקשר בין דברי המשנה כאן שאין עושים שררה על הציבור בממון פחות משניים ובין המאמרים על משה שהובאו בירושלמי כאן.
"והביטו אחרי משה" - מחמי צדיקא ומזכי בירושלמי ביצה ה,ב אמרו: ...הציץ רבי (יהודה הנשיא) מן החלון וראה את עורפו של רבי מאיר מאחוריו. אמר: לא זכיתי אני לתורה אלא בגלל שראיתי את עורפו של רבי מאיר מאחוריו. ובבבלי עירובין יג,ב אמרו: אמר רבי: מה שמחודד אני (חריף בתורה) מחבריי, מפני שראיתי את רבי מאיר מאחוריו.
הרי שהרואה חכם אפילו מאחוריו זוכה לתורה. • • •
משנה במשנה שבהלכה א שנינו, שיוחנן בן פינחס היה ממונה על החותמות ואחיה על הסלתות (למנחות ולנסכים). משנה זו והמשנה שלאחריה באות לבאר את עניין החותמות והנסכים. הנסכים הנזכרים כאן הם מנחת נסכים (סולת בלולה בשמן למנחה ויין לנסך) הבאה עם קורבנות עולה או קורבנות שלמים, בין שהם קורבנות יחיד ובין שהם קורבנות ציבור, או עם חטאת ואשם של מצורע (שאר הקורבנות אינם טעונים נסכים). מי שהיה צריך לנסכים, היה משלם לממונה על החותמות, מקבל ממנו חותם, והולך בחותם לממונה על הנסכים ומקבל ממנו נסכים לפי ערך החותם.
ארבעה חותמות היו במקדש – לממונה על החותמות, שהיה נותן אותם למי שהיו צריכים נסכים, והיו משמשים סימנים לנסכים שהיו צריכים להם, וכתוב עליהן: עגל – סימן לנסכי קרבן מן הבקר (עגל או פר), שהם שלושה עשרונים סולת, חצי ההין (שישה לוגים) שמן וחצי ההין יין (במדבר טו,ח-י) (משום שנסכי כל הבקר שווים, לפיכך כתבו "עגל"), זכר – סימן לנסכי קורבן איל (איל בארמית דכרא - זכר), שהם שני עשרונים סולת, שלישית ההין (ארבעה לוגים) שמן ושלישית ההין יין (שם טו,ו-ז), גדי – סימן לנסכי קורבן כבש או עז, שהם עישרון סולת, רביעית ההין (שלושה לוגים) שמן ורביעית ההין יין (שם טו,ד-ה), וחוטא – סימן לנסכי מצורע עשיר, שלאחר שנרפא מצרעתו וטהר, הוא מביא שני כבשים וכבשה (ויקרא יד,י) ועם כל אחד מביא נסכים, שהם בין כולם שלושה עשרונים סולת, תשעה לוגים שמן ותשעה לוגים יין, ועוד לוג אחד שמן, שממנו הכוהן נותן על תנוך אוזנו הימנית ועל בהונות ידו ורגלו הימניים (שם טו-יח). החותם לנסכי מצורע סומן במילה "חוטא", משום שחטאיו גרמו לו שנעשה מצורע (בכמה מקומות נמנו חטאים שונים שעליהם הצרעת באה כעונש. גם מעשים שנזכרו במקרא על משה, מרים, גיחזי ועוזיהו מלמדים שהצרעת באה כעונש על חטא).
בן עזאי (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) אומר: חמשה חותמות היו במקדש – ולא ארבעה**, וארמית כתוב עליהן:** – הסימנים היו כתובים בלשון ארמית ולא בלשון עברית (כמו במשנה להלן ו,ה), לפי שהארמית היתה השפה הרווחת ביותר בירושלים ובקרב יהודי ארץ ישראל ויהודי הגולה בבבל בימי הבית השני, וכך היה כתוב עליהם: עגל, דכר, גדי, חוטא דל וחוטא עשיר – שלושת החותמות הראשונים לדעת בן עזאי זהים לאלה שלדעת חכמים, והיה כתוב עליהם בארמית: "עגל", "דכר", "גדי" ("עגל" ו"גדי" שווים בארמית ובעברית, ו"דכר" בארמית הוא "זכר" בעברית). לדעת בן עזאי היו שני חותמות לנסכי מצורע, והיה כתוב עליהם בארמית: "חטיי מסכן" (חוטא דל), "חטיי עתיר" (חוטא עשיר). "חוטא עשיר" - סימן לנסכי מצורע עשיר, כמבואר לעיל, ו"חוטא דל" - סימן לנסכי מצורע עני, שאינו מביא אלא כבש אחד ונסכיו ועוד לוג אחד שמן (ויקרא יד,כא. - המשנה תרגמה לעברית את מה שהיה כתוב בארמית על שני החותמות האחרונים).
עגל משמש עם נסכי בקר גדולים וקטנים זכרים ונקבות – החותם שכתוב עליו "עגל" משמש סימן לנסכי הקורבנות הבאים מן הבקר, בין לגדול ובין לקטן, בין לזכר הקרב עולה או שלמים ובין לנקבה הקרבה שלמים**. גדי משמש עם ניסכי הצאן גדולים וקטנים זכרים ונקיבות** – החותם שכתוב עליו "גדי" משמש סימן לנסכי הקורבנות הבאים מן הצאן**, חוץ משל אלים** – חוץ מנסכים של אילים, שהם כבשים זכרים בשנתם השנייה (עיין משנה פרה א,ג). איל משמש עם ניסכי אלים בלבד – החותם שכתוב עליו "זכר" משמש סימן לנסכי אילים בלבד**. חוטא משמש עם ניסכי שלש בהמות של מצורע** – החותם שכתוב עליו "חוטא" משמש סימן לנסכים של שלושת הכבשים שמביא המצורע, ועוד לוג שמן לתת ממנו על התנוך ועל הבהונות**.**
חוטא דל מחוסר אמצעים מתכנה במשנה 'עני'. המשנה כאן ובנגעים יד,ז נוקטות את השם 'דל' ולא 'עני', לפי שהן קשורות לפסוק בויקרא יד,כא העוסק במצורע עני: "וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו...". כוחו של הפסוק הזה חזק היה דיו לגרור את מנסח ההלכה להשתמש במילה המקראית 'דל' העומדת במרכז העניין ולדחות מפניה את 'עני' של לשון חכמים ("רושמי לשון המקרא במשנה", "מחקרים בתלמוד ובמדרש", עמוד 62). • • • משנה מי שהוא מבקש נסכים – לקורבנו, וקונה אותם מהמקדש ואינו מביא אותם מביתו**, הולך לו אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות, ונותן לו** – ליוחנן, מעות – כפי הנסכים שהוא צריך, ומקבל ממנו – מיוחנן, חותם – עם הסימן לנסכיו**. בא לו** – מי שהוא מבקש נסכים, אצל אחייה שהוא ממונה על הנסכים – ממונה על קניית נסכים (יינות ושמנים וסלתות) מן הספקים ומכירתם לבעלי הקורבנות, כדי שלא יהא צריך כל אדם המביא קורבן לחזר אחר נסכים העשויים על טהרת הקודש**, ונותן לו** – לאחייה, חותם – שקיבל מיוחנן, ומקבל ממנו נסכים – לפי סימן החותם**. לערב באין זה אצל זה** – יוחנן ואחייה**, ואחייה מוציא את החותמות** – שקיבל מהקונים**, ומקבל כנגדן מעות** – מיוחנן**. אם פחתו** – שהמעות שבידי יוחנן היו פחות ממה שמגיע לאחייה לפי סיכום החשבון של החותמות שבידיו, - פחתו לו – ליוחנן, וישלם יוחנן מביתו – מכספו**, ואם הותירו** – שהמעות שבידי יוחנן היו יותר ממה שמגיע לאחייה לפי סיכום החשבון של החותמות שבידיו, - הותירו להקדש – המעות הנותרות הן של הקדש, ולא של יוחנן, ואין אומרים שמא התערבו מעות של יוחנן עם מעות הנסכים, אלא אומרים שמא נתן הקונה מעות יותר והתכוון שהן להקדש**, שיד הקדש לעליונה** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'על העליונה') – לפיכך, אם יתר - הריהו להקדש, ואם חסר - על הממונה להשלים משלו**.**
הנוסח בכתבי היד של המשנה: "אם הותירו - הותירו להקדש, ואם פחתו - ישלם יוחנן מביתו", וכן הוא בספר "והזהיר".
מי שאבד חותמו – מי שקיבל חותם ואבד לו**, ממתינין לו עד הערב** – אומרים לו להמתין עד הערב, כשיוחנן ואחייה באים זה אצל זה לעשות חשבון**, אם מצאו לו כדי חותמו** – שהיו ליוחנן מעות יתרות על החותמות שבידי אחייה בשיעור דמי החותם שזה טוען שאבד לו, - נותנין לו – לזה שטען שאבד לו חותמו נסכים או מעות**, ואם לאו** – שלא היו ליוחנן מעות יתרות על החותמות שבידי אחייה, - לא היו נותנין לו – כלום, לא נסכים ולא מעות**. ושֵׁם כל היום כתוב עליהן** – על כל החותמות היה כתוב שם היום (המספר הסידורי של היום בשבוע, כגון יום ראשון או שני בשבת) שבו הם נמכרים, מפני הרמאין – שלא יאמרו שאבדו להם החותמות, ואם יימצאו ליוחנן מעות יתרות בשיעור דמי חותמותיהם - ייתנו אותן להם, ולאחר זמן כשיצטרכו נסכים לקורבנותיהם יביאו את החותמות לאחייה ויקבלו ממנו נסכים**.**
הנוסח בכתבי היד של המשנה: "ואם לאו - לא היה לו". • • •
תלמוד מקשים: וכבן עזאי, חוטא דל למה (במסירה שלפנינו כתב הסופר 'חוטא דלמה', ומחק את הדל"ת, ומגיה הוסיף בין השורות 'דל'. בקטע מן הגניזה (JTS): 'חוטא דלמה', ובכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'חוטא דל למה')? – לדעת בן עזאי, למה היה צורך בחותם "חוטא דל"? והרי מצורע עני היה יכול ליטול מן הממונה חותם "גדי", שהוא מביא כבש אחד ונסכיו!
ומתרצים: היה מביא לוגו עמו – חותם "חוטא דל" היה מביא לוגו עימו (כלומר, חותם זה היה משמש סימן ללוג השמן הנוסף של המצורע עם שאר הנסכים של החותם, מה שאין כן חותם "גדי", שמצורע עני מוסיף על נסכי הכבש לוג שמן למתן בהונות, והיה קונה אותו במקדש מן הממונה עם שאר הנסכים, ולכן לדעת בן עזאי היה צורך בחותם "חוטא דל" (על פי "תוספתא כפשוטה")).
ומעירים: ברם כרבנין – אבל כחכמים**, מביא גדי** – לדעת חכמים (תנא קמא במשנה), החותם של מצורע עני לא היה מביא אלא גדי (כלומר, היה משמש סימן לנסכי גדי, שמצורע עני היה נוטל מן הממונה חותם "גדי" לנסכי הכבש, ולוג השמן למתן בהונות שאינו לקורבן היה מביאו מביתו, ואינו קונה אותו במקדש מן הממונה (על פי "תוספתא כפשוטה")) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נכתב נוסח מוטעה במקום המילים 'לוגו עמו ברם כרבנן').
"תקלין חדתין" כתב, שלדעת תנא קמא, מצורע עשיר עשו לו חותם מיוחד, כיוון שהוא לוקח מן ההקדש גם את לוג השמן למתן בהונות, ואינו מביא אותו מביתו, אף על פי ששמן מביתו זול יותר משמן מן ההקדש, והטעם הוא, שהואיל והוא לוקח מן ההקדש בשביל קורבנותיו הרבה לוגים שמן, הוא לוקח מן ההקדש גם את לוג השמן הנוסף, מפני שאין עשיר חושש להפסד יחסי מועט שכזה.
בתוספתא שקלים ב,טז שנו: ארבעה חותמות היו במקדש. הנוסח בכתב יד אחד של התוספתא: חוטא היה מביא לוגו עימו (החותם שהיה כתוב עליו "חוטא" היה משמש סימן ללוגו הנוסף של המצורע עם שאר הנסכים של החותם). חוטא דל, כדברי בן עזיי, היה מביא לוגו עימו. הנוסח בכתב יד שני של התוספתא: חוטא משמש (כלשון משנתנו) ולוגו עימו. [חוטא דל, כדברי בן עזיי, משמש ולוגו עימו (הושלם על פי תלמיד רשב"ש)].
מציעים בעיה: ניסכי רחל מה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'כמה')? – מה הם נסכי קורבן רחל? האם נסכי קורבן רחל (כבשה נקבה בשנתה השנייה) הם כנסכי קורבן כבש או עז (זכר ונקבה בשנתם הראשונה), שהם עישרון סולת, רביעית ההין שמן ורביעית ההין יין, כיוון שדין רחל שהיא נקבה כדין כבש נקבה? או שמא נסכי קורבן רחל הם כנסכי קורבן איל (כבש זכר בשנתו השנייה), שהם שני עשרונים סולת, שלישית ההין שמן ושלישית ההין יין, כיוון שדין רחל שהיא גדולה כדין איל?
ומציעים היסק (כדי לפשוט את הבעיה): מן מה דתנינן: – ממה ששנינו (במשנה): גדי משמש ניסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקבות חוץ משל אילים – חותם "גדי" היה משמש סימן לנסכי כבשים נקבות ולנסכי עיזים זכרים ונקבות, בין גדולים (בשנתם השנייה) ובין קטנים (בשנתם הראשונה), וכן לנסכי כבשים זכרים קטנים, אבל לא לנסכי כבשים זכרים גדולים, - הדא אמרה: – זאת אומרת (הסק מכאן (מהמשנה)): ניסכי רחל כניסכי גדי – נסכי קורבן רחל הם כנסכי קורבן כבש או עז (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין 'מן מה דתנינן...כניסכי גדי').
ומביאים מדרש (מקור המדרש בספרי): כתיב: – כתוב (בדיני מנחות ונסכים הבאים עם קורבנות עולה ושלמים): "כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים" (במדבר טו,יא) – כך (כמו שנאמר שם בכתובים הקודמים) תקריבו מנחה ונסכים לכל שור (בן בקר) שתקריבו, או לכל איל שתקריבו, או לכל שה שתקריבו, בין שהשה הוא ממין הכבשים ובין שהשה הוא ממין העיזים (כמויות המנחה והנסכים נקבעות לפי מין הבהמה הנקרבת). - (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'ככה יעשה לשור האחד'. בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים נוסף גם: 'למה נאמר') למה נאמר "כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד"? והלא כבר נאמר: "וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח... וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה... וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ..." (במדבר טו,ח-י)! - אלא יש לדרוש את הכתוב הזה: מגיד שלא חלק בין ניסכי עגל לניסכי שור – הכתוב "ככה ייעשה לשור האחד" מלמדנו, שלא הבדיל הכתוב בין נסכי קורבן עגל (בן בקר בשנתו הראשונה) לנסכי קורבן שור (בן בקר בשנתו השנייה והשלישית) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו). שהיה בדין – שהיה אפשר לדון מתוך סברה הגיונית**, בן הצאן טעון נסכים** – פרט ממין הצאן (כבש או עז) צריך נסכים, ובן (במסירה שלפנינו כתב הסופר 'אין בן', ומגיה מחק 'אין' והוסיף וי"ו, וכן הוא בכל הנוסחאות) הבקר טעון נסכים – וגם פרט ממין הבקר צריך נסכים**, אם מצאנו שחלק בין ניסכי כבש לניסכי איל** – הואיל ומצאנו שהבדיל הכתוב בין נסכי קורבן כבש (בשנתו הראשונה) לנסכי קורבן איל (כבש בשנתו השנייה), לכך נחלוק בין ניסכי עגל לניסכי שור! – לפיכך נבדיל גם בין נסכי קורבן עגל לנסכי קורבן שור! - תלמוד לומר: – הכתוב מלמד לומר: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד" - מגיד שלא חלק בין ניסכי עגל לניסכי שור – הכתוב הזה מלמדנו, שלא הבדיל הכתוב בין נסכי קורבן עגל לנסכי קורבן שור, שכך יש לדרוש את המילים "לשור האחד", שכל השוורים בין גדולים ובין קטנים דין אחד להם (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשמט קטע בשל הדמיון, ונכתב לעיל ולהלן "מצינו שחלק בין ניסכי עגל לניסכי כבש" במקום "מצינו שחלק בין ניסכי כבש לניסכי איל").
"אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד**" למה נאמר?** – לשם מה נאמר הכתוב הזה? והלא כבר נאמר: "אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה... וְיַיִן לַנֶּסֶךְ..." (במדבר טו,ו-ז)! - שהיה בדין – שהיה אפשר לדון מתוך סברה הגיונית**, אם מצאנו שחלק בין ניסכי בן שנה לנסכי בן שתים** – הואיל ומצאנו שהבדיל הכתוב בין נסכי קורבן כבש בן שנה (בשנתו הראשונה) לנסכי קורבן איל בן שתי שנים (כבש בשנתו השנייה), לכך נחלוק בין ניסכי (צריך להוסיף: 'בן') שתים לניסכי (צריך להוסיף: 'בן') שלש! – לפיכך נבדיל גם בין נסכי קורבן איל בן שתי שנים לנסכי קורבן איל בן שלוש שנים (כבש בשנתו השלישית)! - תלמוד לומר: – הכתוב מלמד לומר: "אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד" – הכתוב הזה מלמדנו, שלא הבדיל הכתוב בין נסכי קורבן איל בן שתי שנים לנסכי קורבן איל בן שלוש שנים, שכך יש לדרוש את המילים "לאיל האחד", שכל האילים דין אחד להם**.**
"אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים" למה נאמר? – לשם מה נאמר הכתוב הזה? והלא כבר נאמר: "וְהִקְרִיב... מִנְחָה... וְיַיִן לַנֶּסֶךְ... לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד" (במדבר טו,ד-ה)! - שהיה בדין – שהיה אפשר לדון מתוך סברה הגיונית**, אם מצאנו שחלק בין ניסכי כבש לניסכי איל** – הואיל ומצאנו שהבדיל הכתוב בין נסכי קורבן כבש (בשנתו הראשונה) לנסכי קורבן איל (כבש בשנתו השנייה), לכך נחלוק בין ניסכי כשבה לניסכי רחל! – לפיכך נבדיל גם בין נסכי קורבן כבשה (בשנתה הראשונה) לנסכי קורבן רחל (כבשה בשנתה השנייה)! - תלמוד לומר: – הכתוב מלמד לומר: "אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים" – הכתוב הזה מלמדנו, שלא הבדיל הכתוב בין נסכי קורבן כבשה לנסכי קורבן רחל, שכך יש לדרוש את המילה "כבשים" שהיא לשון רבים, שכל הכבשים בין גדולים ובין קטנים שווים (חוץ מן האילים שהוציאם הכתוב בפירוש מכלל כבשים).
"אוֹ בָעִזִּים" למה נאמר? – לשם מה נאמר הכתוב הזה? והלא כבר נאמר: "וְהִקְרִיב... מִנְחָה... וְיַיִן לַנֶּסֶךְ... לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד" (במדבר טו,ד-ה), ועז ככבש, ששניהם ממין הצאן! - שהיה בדין – שהיה אפשר לדון מתוך סברה הגיונית**, אם מצאנו שחלק בין ניסכי כבש לניסכי איל** – הואיל ומצאנו שהבדיל הכתוב בין נסכי קורבן כבש (בשנתו הראשונה) לנסכי קורבן איל (כבש בשנתו השנייה), לכך (לפיכך) נחלוק בין ניסכי גדי לניסכי תיש! – לפיכך נבדיל גם בין נסכי קורבן גדי (עז בשנתו הראשונה) לנסכי קורבן תיש (עז בשנתו השנייה)! - תלמוד לומר: – הכתוב מלמד לומר: "אוֹ בָעִזִּים" - הקיש קטן שבעזים לגדול שבתיישים (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: גדול שבעזים לקטן שבתיישים) – הכתוב הזה השווה את העז הקטן והעז הגדול זה לזה, שכך יש לדרוש את המילה "עיזים" שהיא לשון רבים, שכל העיזים בין גדולים ובין קטנים שווים**, מה זה בשלשת לוגין** – כשם שזה נסכיו שלושה לוגים שמן ושלושה לוגים יין**, אף זה בשלשת לוגין** – כך גם זה נסכיו שלושה לוגים שמן ושלושה לוגים יין, ולא הבדיל הכתוב ביניהם**.**
בספרי במדבר פסקה קז נאמר: "ככה ייעשה לשור האחד" - מגיד הכתוב שלא חילקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור. שהיה בדין, בן הצאן טעון נסכים ובן הבקר טעון נסכים. אם למדתי שחילקה תורה בין נסכי כבש לנסכי איל, כך תחלוק בין נסכי עגל לנסכי שור! - תלמוד לומר: "ככה ייעשה לשור האחד" - מגיד שלא חילקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור. "או לאיל האחד" למה נאמר? - שהיה בדין, הואיל ומצינו שחילקה תורה בין נסכי בני שנה לנסכי בני שתיים, כך תחלוק בין נסכי בני שתיים לנסכי בני שלוש! - תלמוד לומר: "או לאיל האחד" - מגיד הכתוב, שאף על פי שחילקה תורה בין נסכי בני שנה לנסכי בני שתיים, לא תחלוק בין נסכי בני שתיים לנסכי בני שלוש. "או לשה בכבשים" למה נאמר? - שהיה בדין, הואיל ומצינו שחילקה תורה בין נסכי כבש לנסכי איל, כך תחלוק בין נסכי כבשה לנכסי רחל! - תלמוד לומר: "או לשה בכבשים". "או בעיזים" למה נאמר? - שהיה בדין, הואיל ומצינו שחילקה תורה בין נסכי כבש לנסכי איל, כך תחלוק בין נסכי גדי לנסכי תיש! - תלמוד לומר: "או בעיזים" - מקיש גדול שבעיזים לקטן שבכשבים, מה זה שלושה לוגין, אף זה שלושה לוגין.
ובבבלי מנחות צא,ב-צב,א אמרו: "ככה ייעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעיזים" (במדבר טו) - "לשור האחד" - מה תלמוד לומר? - לפי שמצינו שחילק הכתוב בין נסכי איל לנסכי כבש, יכול נחלק בין נסכי פר לנסכי עגל? - תלמוד לומר: "לשור האחד". - "או לאיל האחד" - מה תלמוד לומר? - לפי שמצינו שחילק הכתוב בין נסכי בן שנה לנסכי בן שתיים, יכול נחלק בין נסכי בן שתיים לנסכי בן שלוש? - תלמוד לומר: "או לאיל האחד". - "או לשה בכבשים" - מה תלמוד לומר? - לפי שמצינו שחילק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל, יכול נחלק בין נסכי כבשה לנסכי רחלה? - תלמוד לומר: "או לשה בכבשים". - "או בעיזים" מה תלמוד לומר? - לפי שמצינו שחילק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל, יכול נחלק בין נסכי גדי לנסכי שעיר? - תלמוד לומר: "או בעיזים". אמר רב פפא: בדיק (בדק, בחן) לן רבא: נסכי רחלה בכמה? ואמרינן ליה: מתניתין היא (במסכת שקלים): גדי משמש נסכי צאן של גדולים ושל קטנים, של זכרים ושל נקבות, חוץ משל אילים. • • •
תלמוד במשנה שנינו: "ושם כל היום כתוב עליהן מפני הרמאין".
מציעים קושיה: הגע עצמך (שער בנפשך. - 'הגע' נגזר משורש 'נגע' ("אוצר לשונות ירושלמיים")) שזִיוֵּוג (צירף, חיבר) אותו היום! – שימתין הרמאי עד שיהיה היום שווה לאותו היום שכתוב על החותם, ואז יביא את החותם לאחייה ויקבל ממנו נסכים, ואם כן, אף ששם היום כתוב על החותם, עדיין יש לחשוש לרמאים!
ומתרצים: שם משמר היה כתוב עליו (ב"שרידי הירושלמי" ובספר 'והזהיר': 'עליהן') – על החותמות היה כתוב, מלבד שם היום, גם שם המשמר של הכוהנים ששימשו במקדש באותו השבוע שבו החותמות נמכרים**.**
ומציעים קושיה עוד: הגע עצמך שזיווג אותו המשמר! – שימתין הרמאי עד שיהיו היום והמשמר שווים לאותו היום ולאותו המשמר שכתובים על החותם, ואז יביא את החותם לאחייה ויקבל ממנו נסכים, ואם כן, אף ששם היום ושם המשמר כתובים על החותם, עדיין יש לחשוש לרמאים!
ומתרצים: שם היום, שם שבת, שם חודש היה כתוב עליהן – על החותמות היה כתוב, שם היום ושם המשמר של אותה שבת (שבוע) ושם החודש (כגון יום שני לשבת של יהויריב בחודש ניסן) שבהם החותמות נמכרים**. אפילו לְזַוֵּיג** – אף אם ירצה הרמאי להמתין עד שיהיו היום והמשמר והחודש שווים לאותו היום ולאותו המשמר ולאותו החודש שכתובים על החותם**, אינו מצוי לזויג** – הרי אין זה מצוי ששוב יהיו היום והמשמר והחודש שווים כולם לאותו היום ולאותו המשמר ולאותו החודש שכתובים על החותם, ולכן אין לחשוש לרמאים (כל משמר היה עובד לכל הפחות פעמיים בשנה ולפעמים שלוש פעמים, וכשכותבים גם את שם החודש, כבר אין מקום לרמאות, משום שיעברו הרבה שנים עד שאותו משמר יחזור באותו חודש).
"שם שבת" הכוונה שם המשמר, ואין הכוונה מספר השבוע בחודש. והירושלמי חוזר ומסכם: שם היום (שנזכר במשנתנו), שם שבת (שהזכיר הירושלמי לעיל: שם משמר), ומוסיף: שם חודש. ולא חזר בו הירושלמי ממה שאמר לעיל: שם משמר היה כתוב עליו ("תוספתא כפשוטה" בבא בתרא יא,ב). • • •
משנה שתי לשכות היו במקדש: אחת - לשכת חשאין, ואחת - לשכת הכלים.
לשכת חשאין - יריאי חט (חטא) נותנין לתוכה – מעות לצדקה, בחשאי – בצנעה, כדי שלא ידעו בני אדם שהם נתנו**, ועניים בני טובים** – ממשפחות מכובדות ומיוחסות, מתפרנסין מתוכה בחשאי – נוטלים מתוכה בסתר, כדי שלא יתביישו שהם מתפרנסים מן הצדקה. לכן נקראת הלשכה "לשכת חשאים".
לשכת הכלים - כל מי שהוא מתנדב כלי – למקדש**, זורקו לתוכה** – לתוך הלשכה הזאת**, ואחת לשלשים יום הגיזברין פותחין אותה** – את הלשכה הזאת**, כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו** – לצורכי בדק הבית**, והשאר** – שאר הכלים שאין בהם צורך לבדק הבית, נמכרין – מוכרים אותם, ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית – ללשכה שנותנים בתוכה כל קודשי בדק הבית**.**
בספרי דברים פסקה קיז נאמר: "נתון תיתן לו" (דברים טו,י) - בינך לבינו. מיכן אמרו: לשכת חשאים היתה בירושלים. ובתוספתא שקלים ב,טז שנו: כשם שהיתה לשכת חשאים במקדש, כך היתה בכל עיר ועיר, מפני שעניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשיי. • • •
תלמוד במשנה שנינו: "לשכת חשאין - יריאי חט נותנין לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסין מתוכה בחשאי".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי פאה ח,ט.
מספרים (כמה סיפורים בעניין צדקה וגמילות חסדים):
רבי יעקב בר אידי ורבי יצחק בר נחמן (אמוראים ארץ ישראלים בדור השני והשלישי) הוון פרנסין – היו פרנסים (מנהיגי קהילה ועוסקים בצורכי ציבור), והוון יהבין – והיו נותנים לרבי חמא (בר ביסא, מאחרוני התנאים), אבוי ד- – אביו של רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון), דינר (במקבילה: 'חד דינר') – לפי שהיה עני (בתקופת האמוראים דינר סתם הוא דינר זהב), והוא (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והוה') יהיב ('יהב') ליה (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'יהביה') לחורנין – והוא נתן אותו לאחרים (לעניים אחרים, מפני שלא רצה ליהנות מן הצדקה).
רבי זכריה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי), חתניה ד- – חתנו של רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), היו הכל מליזין (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'היו מלעיזין') עליו – מדברים בגנותו**, אמרין** (בספר "והזהיר": 'ואמרין', ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ואומרין') דלא צריך (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'למנסב') והוא נסב – היו אומרים, שאינו צריך (לקחת צדקה) והוא לוקח**. מן דדמך** (במקבילה: 'כד דמך'), בדקון ואשכחון דהוה מפליג ליה (המילה 'ליה' יתירה, ואינה בכתב יד רומי במקבילה) לחורנין (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'מפליג לחורנין מן דיליה'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'יהיב מן דיליה לאוחרנין') – משמת, בדקו ומצאו שהיה מחלק לאחרים (את הצדקה שהיה לוקח, ולא היה לוקח לעצמו. והיה לוקח צדקה כדי לזכות אחרים, שמשום שהוא אדם גדול נתנו לו, אבל לעני אחר לא היו נותנים).
רבי חיננא בר פפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה מפליג מצוה בליליא – היה מחלק מצווה (מחלק צדקה לעניים) בלילה (כדי לתת להם בצנעה, שלא ידעו מי הוא הנותן להם ולא יתביישו). חד זמן (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו) פגע ביה רבהון דרוחייא – פעם אחת פגע בו (פגש אותו) אדונם (ראשם, מנהיגם) של הרוחות (השדים, המזיקים), אמר ליה: – אמר לו (לרבי חיננא בר פפא): ולא כן אלפן רבי: – ו(כי) לא כך לימד אותנו רבי (מורי. - נקט לשון כבוד כלפי רבי חיננא בר פפא, והכוונה: וכי לא כך לימדת אותי. - בספר "והזהיר": 'ולא כן כתיב'): "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ" (דברים יט,יד) – אל תזיז ותרחיק את סימני הגבול שבין שדך לשדה רעך, מתוך כוונה להגדיל את שטח שדך. ובהשאלה: אל תקפח את פרנסת רעך, אל תפגע בזכויות הזולת**?!** (בתמיהה) – ומדוע אתה מסיג את גבולי (במובן המושאל)? שהרי היום ניתן לבריות לעשות בו כל צורכיהם, והלילה ניתן למזיקים לעשות בו כל רצונם, וכיוון שהלילה הוא זמנם של המזיקים ורשות להם להלך בלילה, לא היה לך להלך בלילה חוץ לביתך. - אמר ליה: – אמר לו (לרבם של הרוחות): ולא כן כתיב: – ו(כי) לא כך כתוב: "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף" (משלי כא,יד) – צדקה הניתנת לעניים בצנעה דוחה את כעסו של הקב"ה ומבטלת אותו**?!** (בתמיהה) – וכיוון שרציתי לתת צדקה בסתר, חילקתי אותה בלילה, ולכן הלכתי חוץ לביתי בלילה. והוה מיסתפי (כן הוא ב"שרידי הירושלמי". ובמקבילה: 'מכתפי'. ובספר "והזהיר" ובכתב יד רומי: 'מתכפי'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מכפי'. אין בארמית הארץ ישראלית 'מסתפי', וצריך לומר: 'מתכפי') מיניה (מילה זו ישנה במקבילה ובכתב יד רומי) וערק מן קומוי – והיה (רבם של הרוחות) נדחה ממנו ועורק (בורח) מפניו (מפני רבי חיננא בר פפא. - יש במשמע הכתוב, שמתן בסתר יכפה את רבם של הרוחות. ויש כאן לשון נופל על לשון: "יכפה" - מתכפי).
בבבלי בבא בתרא ט,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבנו, דאילו במשה רבנו כתיב: "כי יגורתי מפני האף והחימה" (דברים ט), ואילו בעושה צדקה כתיב: "מתן בסתר יכפה אף, ושוחד בחיק חימה עזה" (משלי כא). ובמדרש משלי כא,יד נאמר: "מתן בסתר יכפה אף" - אמר רבי יוחנן: כל מי שנותן צדקה בסתר, הקב"ה יכפה מלאך המוות שנקרא "אף" ממנו ומאנשי ביתו.
מצוה - צדקה בירושלמי ובמדרשי אגדה המילה "מצווה" (וכן "מצוותה" ו"מצוון" בארמית) משמשת במובן 'צדקה'. מובן זה ל"מצווה" גם ביוונית. המילה "מצווה" באה עם השורש "עשה" בעברית ו"עבד" בארמית במובן 'נתן צדקה' ועם השורש "פלג" בארמית במובן 'חילק צדקה'.
אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): 'אשרי נותן לדל' אין כתוב כאן, אלא "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל" (תהילים מא,ב) – אשרי המסתכל ומתבונן אל העני לעשות עימו חסד. ויש לדרוש את הכתוב: - זה שהוא (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'אשרי מי שהוא') מסתכל (משׂתכל) במצוה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'בצדקה' ('תיקון' של הלשון המיוחדת לירושלמי ולמדרשי ארץ ישראל)) היאך לעשותה – מתחכם בצדקה איך לתת אותה לעני שלא לבייש אותו (רבי יונה דרש את המילה "משכיל" - 'משׂתכל' מלשון שֵׂכֶל, ולא 'מסתכל' - רואה בעין).
ומספרים: כיצד היה רבי יונה עושה (בספר "והזהיר" נוסף: 'מצוה')? – איך היה רבי יונה נותן צדקה? - כשהיה רואה בן טובים – אדם ממשפחה מכובדת ומיוחסת, שירד מנכסיו – התרושש והיה לעני (והיה מתבייש לקחת צדקה), היה אומר לו (רבי יונה לאותו אדם): בני, בשביל ששמעתי (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר" ובכתב יד רומי ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'עליך') שנפלה לך ירושה ממקום אחר – מפני שהגיעה לי שמועה עליך שזכית בירושה במקום אחר (וכאן אין לך כלום), (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'אלא') טול – קח (אין עצה אלא שתיקח) ממני בינתיים כסף בהלוואה, ואת (ואתה) פורע – תשלם לי לאחר זמן, כשתקבל את הירושה**. מן דהוה נסיב** (במקבילה נוסף: 'ליה') – משהיה (העני) לוקח (את הכסף מרבי יונה), הוה אמר ליה: – היה (רבי יונה) אומר לו: מתנה – נתתי לך את הכסף במתנה, ואינך צריך לפרוע. - הרי שהיה רבי יונה מקיים מה שהיה דורש**.**
בויקרא רבה לד,א נאמר: "אשרי משכיל אל דל" (תהילים מא,ב) - אמר רבי יונה: 'אשרי נותן לדל' אין כתיב כאן, אלא "אשרי משכיל אל דל" - הוי מסתכל היאך לזכות עימו (היאך לתת לו צדקה). רבי יונה כך היה עושה: בשעה שהיה רואה בן טובים ובן גדולים שירד מנכסיו והוא מתבייש ליקח (חפץ שיש לו בו צורך), היה הולך אצלו ואומר לו: "בשביל ששמעתי עליך שנפלה לך ירושה במדינת הים, אלא הא לך חפץ זה, וכיוון שאת מרוויח את נותנו לי", ובשעה שהיה נותן לו, היה אומר לו: "במתנה נתתיו לך". ובמדרש תהילים מא,ג נאמר: "אשרי משכיל אל דל" - אמר רבי יונה: מהו "משכיל"? - שמסתכל וחושב עליו היאך להחיותו. כיצד? - אם היה אדם גדול וירד מנכסיו, הוא הולך אצלו ואומר לו: "שמעתי שירושה באה לך במקום פלוני, ושחייב לך איש פלוני כך וכך, אם רצונך, טול ממני, ולכשתגיע לידך אותה הירושה, או כשיפרע לך איש פלוני חובך, אתה פורע לי". זהו "משכיל אל דל".
בתוספתא פאה ד,יב שנו: האומר: "איני מתפרנס משל אחרים" - שוקדים עליו (משדלים אותו, ואומרים לו שהם בטוחים שיוכל לשלם אחר כך, כגון שאומרים לו: בשביל ששמענו שנפלה לך ירושה ממקום אחר, טול ואתה פורע) ומפרנסים אותו, ונותנים לו לשום מלוה, וחוזרים ונותנים לו לשום מתנה; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: נותנים לו לשום מתנה, וחוזרים ונותנים לו לשום מלוה (פותחים במתנה, ואם לא רצה - נותנים לו לשום מלוה). רבי שמעון אומר: אומרים לו: "הבא משכון", כדי לגוס את דעתו (כדי שתזוח דעתו עליו, וייווכח שאין בדעתם לתת לו צדקה אלא הלוואה). ובבבלי כתובות סז,ב אמרו: תנו רבנן: אין לו ואינו רוצה להתפרנס (מן הצדקה) - נותנים לו לשום הלוואה, וחוזרים ונותנים לו לשום מתנה; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: נותנים לו לשום מתנה, וחוזרים ונותנים לו לשום הלוואה. - לשום מתנה הא לא שקיל! - אמר רבא: לפתוח לו לשום מתנה (ואם לא רצה לקבל - נותנים לו לשום הלוואה).
רבי יונה עשה כדברי רבי מאיר.
רבי יונה השכיל לרדת לסוף טבעו של האדם, שהוא מעדיף לחיות חיי צער ודוחק מלקבל מתנה וצדקה, אבל כשהוא חייב כסף לחברו, מעדיף הוא לקבלו כמתנה מלחיות חיי צער כדי להחזיר את החוב ("עלי תמר").
זה שהוא מסתכל במצוה היאך לעשותה בויקרא רבה כט,ה ובפסיקתא דרב כהנא כג,ה נאמר: רבי ירמיה פתח: "אורח חיים למעלה למשכיל" (משלי טו,כד)... "למעלה למשכיל" - זה המשתכל במצוותיה של תורה היאך לעשותן...
הלשון "נפלה לך ירושה ממקום אחר" היא על פי המשנה כתובות ה,ז.
אמר רבי חייה בר אדא (בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'בר אבא'): אית הוה סבין ביומינן – היו זקנים בימינו (שהיו עניים), (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'כל') מאן דהוה יהיב לון מבין ריש שתא לצומא רבא – מי שהיה נותן להם (צדקה) בין ראש השנה לצום הגדול (יום הכיפורים), - הוון נסבין – היו לוקחים (ממנו), מן בתר כן – מאחרי כן (מאחרי יום הכיפורים), - לא הוון נסבין – לא היו לוקחים (ממנו), אמרין: דשתן (כן הוא ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי. ובמקבילה בטעות: 'רשותא') גבן (בספר "והזהיר" אין שלוש מילים אלו) – אמרו: של השנה שלנו אצלנו (יש לנו הכסף הנצרך בשביל כל השנה, ואין לנו צורך לקחת צדקה. נראה שטעמם הוא, מפני שגזר דינו של אדם על קצבת מזונותיו לכל השנה נחתם ביום הכיפורים, וקצבה זו לא תשתנה בין אם ייקחו צדקה ובין אם לאו, אבל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים אין הם בכלל הקצבה לכל השנה, ואם ייקחו צדקה ישתכרו).
צומא רבא בירושלמי ובמדרשי האגדה יום הכיפורים נקרא "צומא רבה" - הצום הגדול. נראה שהוסיפו לו את הכינוי "הגדול", כדי להבחין בינו לבין צומות אחרים שנקראו אף הם בכינוי הסתמי "צום".
נחמיה איש שיחין (תנא בדור השלישי, מהיישוב שיחין בגליל התחתון) פגע בו – פגש אותו, ירושלמי אחד – שהיה עני**, אמר ליה:** – אמר לו (אותו אדם לנחמיה): זכה (ב"שרידי הירושלמי": 'זכי') עימי חדא תרנוגלא! (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'תרנגלה' (מקור המילה באכדית)) – זכה עימי (עשה עימי צדקה, תן לי נדבה) תרנגולת אחת! (לאכול אותה, לפי שהיה רעב והיה רגיל לאכול בשר תרנגולות) אמר ליה: – אמר לו (נחמיה לאותו אדם): הא לך טימיתה – הא לך (קח לך) ערכה (כסף במחירה של תרנגולת (מקור המילה 'טימי' ביוונית)), [וזיל זבון (הושלם על פי המקבילה. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אזיל ואכול')] קופד! (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'סב טימיתה וזבין קופד ואכול') – ולך קנה בשר! (קנה בכסף בשר בהמה לאכול אותו. ואמר לו כך, משום שבשר בהמה היה זול יותר מעוף, והיה יכול לקנות בשר הרבה במחיר תרנגולת) (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר" נוסף: 'נסב טימיתה' - לקח מחירה) וזבן קופד ואכל (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אזל ואכל קופד') ומית – וקנה בשר (בשר צאן או בקר, לפי הקשר העניין כאן) ואכל ומת (לפי שלא היה אותו אדם רגיל לאכול בשר צאן או בקר אלא בשר עוף, והבשר שאכל הזיק לו). והוה צווח (במקבילה ובספר "והזהיר" אין מילים אלו, אבל ישנן ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים ובכתב יד רומי) ואמר: – והיה (נחמיה) קורא בקול ואומר: בואו וספדו (קוננו) להרוגו של נחמיה! (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'להרוגי נחמיה'. ובכתב יד רומי: 'על הרוגי נחמיה') – שראה נחמיה את עצמו כאשם במותו**.**
בבבלי כתובות סז,ב אמרו: אחד (עני) בא לפני רבי נחמיה. אמר לו: במה אתה סועד? (מה אתה רגיל לאכול בסעודתך?) - אמר לו: בבשר שמן ויין ישן. - רצונך שתגלגל עימי בעדשים (שתאכל עימי עדשים)? - גלגל עימו בעדשים ומת. אמר (רבי נחמיה): אוי לו לזה שהרגו נחמיה! אדרבה, 'אוי לו לנחמיה שהרגו לזה' היה צריך לומר! - אלא, הוא הוא שלא היה צריך לפנק עצמו כל כך.
זכי עימי בויקרא רבה לד,ה נאמר: אמר רבי אחא: "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה" (קהלת ז,יד) - אם באת רעה לחברך (אם ירד ממעמדו), הוי מסתכל היאך לזכות עימו ולפרנסו, כדי שתקבל מתן שכרו. "גם את זה לעומת זה עשה האלוהים" (שם) - עניים ועשירים, כדי שיהיו זוכים אלו עם אלו ויהיו מזכים אלו את אלו (שהעשירים זוכים על ידי הצדקה שעושים עם העניים). ושם לד,ז נאמר: אמר רבי זעירא: אפילו שיחתם של בני ארץ ישראל תורה היא. הכיצד? - אדם אומר לחבירו: "זכי בי", "איזדכי בי", "זכי גרמך בי" (אפילו דרך דיבורם של בני ארץ ישראל מיוסד על דברי תורה, שהעני המבקש נדבה פונה בלשון "זכה בי", כלומר, רכוש לך זכות על ידי, זכה את עצמך בצדקה זו שתיתן לי).
נחום איש גם זו (תנא בדור השני, מהעיירה גִּמְזוֹ בסביבת לוד) היה מוליך (מוביל, מעביר) דורון (מתנה (מקור המילה ביוונית)) לבית חמיו (אבי אשתו). פגע בו (פגש אותו) מוכי (מוכה) שחין (נגוע בשחין, מצורע) אחד – שהיה עני**, אמר לו** (אותו אדם לנחום): זכה (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'זכי') עימי ממה (ב"שרידי הירושלמי": 'מן מא') דאית גבך! (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין שלוש המילים האחרונות) – זכה עימי (תן לי נדבה) ממה שיש אצלך! אמר ליה: – אמר לו (נחום לאותו אדם): מיחזר – בחזור (בחוזרי, כשאני חוזר מבית חמי אני נותן לך נדבה (המילית 'מן' ולאחריה צורת בינוני משמשות בארמית הגלילית לתיאור מצב)). חזר ואשכחיה מית – חזר (נחום) ומצא אותו (את אותו אדם) מת**. והוה אמר לקיבליה** ('לקובליה'): (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'אמר'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'קם לקיבליה ואמר') – והיה (נחום) אומר כנגדו (לעברו של אותו אדם): עייניה דחמינך (ב"שרידי הירושלמי": 'דחמוך', ובמקבילה: 'דחמונך') ולא יהבון (ב"שרידי הירושלמי": 'יהבין') לך (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'דלא חמון לך') - יסתמיין – העיניים שראו אותך ולא נתנו לך (צדקה) - יסתמאו (יתעוורו). ידייא דלא פשטן (ב"שרידי הירושלמי": 'פשטין', ובספר "והזהיר": 'פתחין') מיתן לך - יתקטען – הידיים שלא פשטו (הושיטו) לתת לך (צדקה) - יתקטעו (ייקצצו, ייכרתו). רגלייא דלא רהטן (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'רהטין') למיתן (במקבילה: 'מיתן') לך - יתברן – הרגליים שלא רצו (הלכו במהירות רבה) לתת לך (צדקה) - ישתברו (הסדר ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": ידיים, רגליים, עיניים). ומטתיה כן (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'והוות ליה כן'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מטא ליה כן') – והגיעה (אירע) לו (לנחום) כך (כמו שאמר, שנעשה עיוור, קיטע וחיגר, שביקש להיענש מידה כנגד מידה). סליק לגביה רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'סלק / אזל רבי עקיבה מבקרתיה'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'סליק רבי עקיבא לבקרא יתיה') – עלה (הלך) אצלו רבי עקיבה (תלמידו של נחום, לבקר אותו). אמר ליה: – אמר לו (רבי עקיבה לנחום): אִי (אוי (מילת קריאה לצער)) לי שאני רואה אותך כן (כך)! – רע לי שאני רואה אותך שבאו עליך ייסורים (עינוי, כאב, סבל)! - אמר ליה: – אמר לו (נחום לרבי עקיבה): אִי (אוי) לי שאין אני רואה אותך כן (כך)! – רע לי שאין אני רואה אותך שבאו עליך ייסורים! - אמר ליה: – אמר לו (רבי עקיבה לנחום): מה את (אתה) מקלליני? – למה אתה מביע את משאלתך שיבואו עליי ייסורים? שהרי אמרת: 'אי לי שאין אני רואה אותך כן!'. - אמר ליה: – אמר לו (נחום לרבי עקיבה): ומה את (אתה) מבעט בייסורין? – למה אתה דוחה ומזלזל בייסורים? שהרי אמרת: 'אי לי שאני רואה אותך כן!'. והרי ייסורים באים לאדם לכפרה, ויש לקבל אותם באהבה ולא לבעט בהם!
בבבלי תענית כא,א אמרו: אמרו עליו, על נחום איש גם זו, שהיה סומא משתי עיניו, גידם (קצוץ ידיים) משתי ידיו, קיטע (כרות רגליים) משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין... אמרו לו תלמידיו: רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? - אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עימי משוי (משא) שלושה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים (פירות משובחים). בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי: רבי, פרנסני. - אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי: עיניי שלא חסו על עיניך - ייסומו (יתעוורו), ידיי שלא חסו על ידיך - יתגדמו, רגליי שלא חסו על רגליך - יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין. - אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך! - אמר להם: אוי לי, אם לא ראיתוני בכך! (שעל ידי העונש בעולם הזה נתמרק עווני). ומפני מה קראו לו נחום איש גם זו? - מפני שעל כל דבר שהיה מגיע לו היה אומר: "גם זו לטובה".
בכמה כתבי יד של הבבלי נקוב שמו של אותו חכם אלמוני המסתתר תחת הלשון "אמרו לו", והוא רבי עקיבא, כמו שהוא בירושלמי. לפי הירושלמי, העני היה מוכה שחין, ולכן אמר נחום על עצמו שכל גופו יהא מלא שחין, כמסופר בבבלי. כינויו של נחום "איש גם זו" הוא לפי הבבלי על שם מנהגו, שהיה נוהג לומר על כל מה שאירע לו: "גם זו לטובה". והוא מדרש השם של מקומו גמזו. קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, ונתקיים ברבי עקיבא מה שאמר לו נחום: "אוי לי שאיני רואה אותך כן!", כשהוצא להורג בייסורים קשים.
לטענתו של נחום, ייסוריו הקשים פקדו אותו על שהתמהמה לסייע לעני ובינתיים יצאה נשמתו. תפיסה זו, הרואה בייסורים תולדה של חטא, למד אותה רבי עקיבא מנחום רבו. רבי עקיבא ביטא תפיסה זו בביקורו אצל רבו האחר, רבי אליעזר, כשהיה חולה (כמסופר במכילתא דרבי ישמעאל 'יתרו' מסכתא ד"בחודש" פרשה י, בספרי דברים פסקה לב ובבבלי סנהדרין קא,א). בביקור זה ביטא רבי עקיבא את תפיסתו באומרו: "חביבים ייסורים", מאחר והבין כי ייסורים באים לזכך את האדם מחטאיו, ולכן הוא צריך לשמוח בייסוריו.
רבי הושעיה רבה – הגדול (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון), הוה רביה דבריה חד דסגי נהורא (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'נהוריה') – רבו של בנו (של רבי הושעיה) היה אחד שהוא עיוור ('דסגי נהוריה' - שאורו רב, והוא כינוי לעיוור), והוה יליף אכיל עימיה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והוה יליף דהוה אכיל קמוי') (במסירה שלפנינו נוסף על ידי הסופר: 'חד זמן', ונמחק על ידי מגיה ככפול וכמיותר, אבל כבכתב היד במסירה שלפנינו גם ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה) בכל יום – והיה (רבי הושעיה) לָמוּד (רגיל) לאכול עימו (עם העיוור) בכל יום**. חד זמן** (בספר "והזהיר": 'יומא חד', ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'חד זמן יומא חד') הוה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'הוו') ליה אורחין ולא מטא מיכול עימיה (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'ולא אכל עימיה'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'לא סליק לגביה') – פעם אחת היו לו (לרבי הושעיה) אורחים ולא הגיע לאכול עימו (עם העיוור). ברומשא סליק (ב"שרידי הירושלמי": 'נחת', ובספר "והזהיר": 'על') לגביה – בערב עלה (הלך רבי הושעיה) אצלו (אצל העיוור לפייס אותו). אמר ליה: – אמר לו (רבי הושעיה לעיוור): לא יכעוס מרי עליי (בספר "והזהיר" נוסף: 'בגין דלא אכלת עמו יומא דין') – לא יכעס אדוני עליי (בגלל שלא אכלתי עימך היום הזה). בגין דהוה לי אורחין יומא דין (במקבילה ובכל הנוסחאות אין שתי המילים האחרונות) – בשביל (בגלל) שהיו לי אורחים היום הזה**, דאמרית דלא ליבזוי** ('ניבזי') ביקרא דמרי יומא דין (ב"שרידי הירושלמי": 'דאמרת דלא... ...קרא דמרי קומיהון'. ובספר "והזהיר": 'אמרית דלא נבזי יקריה דמרי קמיהון'. ובמקבילה: 'ולא בעית מיבזיא איקריה דמרי') – שאמרתי (בליבי) שלא אבזה (שלא אגרום ביזיון) את כבודו של אדוני היום הזה (שאילו אכל עימו היום, היו אותם אורחים נמצאים עימו, והרי אותם אורחים אינם רגילים באותו עיוור ויסתכלו בו ובדרכי אכילתו שאינם ככל אדם, ושמא לא יאכל כראוי וילעגו לו האורחים ויבוא לידי בושה), בגין (צריך להוסיף: 'כן') לא אכלית עם מרי יומא דין (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'בגין כן לא אכלית עימך יומא דין'. ובספר "והזהיר" אין מילים אלו) – בשביל (בגלל) כך לא אכלתי עם אדוני היום הזה (המילים "דאמרית...יומא דין, בגין...יומא דין" נוספו במסירה שלפנינו על הגיליון על ידי מגיה. הסופר דילג כנראה על ידי הדומות 'יומא דין'. ומעין ההשלמה נמצא בכל הנוסחאות ובמקבילה, אבל ממש כבהגהה רק בדפוס ונציה הבבלי). - אמר ליה: – אמר לו (העיוור לרבי הושעיה): אתה פייסתה למאן דמיתחמי ולא חמי – אתה פייסת (שיככת כעס, ביקשת סליחה) את מי שנראה ואינו רואה (כלומר, העיוור); דין דחמי ולא מיתחמי יקבל (ב"שרידי הירושלמי" ובספר 'והזהיר' נוסף: 'מינך') פיוסך – (בשל כך) זה שרואה ואינו נראה (כלומר, הקב"ה) יקבל ממך את פיוסך (בכל זמן שתפייס אותו). - אמר ליה: – אמר לו (רבי הושעיה לעיוור): הדא מנא לך? (בספר "והזהיר": 'מנא לך הא') – זאת (ברכה זאת) מניין לך? - אמר ליה: – אמר לו (העיוור לרבי הושעיה): מרבי אליעזר בן יעקב (השני, תנא בדור הרביעי) – ממעשה שעשה, כמסופר להלן**.**
ד- (אות זו נוספה על ידי מגיה, וכן הוא בכל הנוסחאות ובמקבילה, אבל לא בכתב יד רומי) רבי אליעזר בן יעקב, עאל (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'סליק') חד דסגי (ב"שרידי הירושלמי" ובספר 'והזהיר' ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים ובכתב יד רומי: 'סגי') נהורה לקרתיה – נכנס עיוור אחד (שהיה עני) לעירו (של רבי אליעזר בן יעקב). יתב ליה רבי ליעזר בן יעקב לרע מיניה – ישב לו רבי אליעזר בן יעקב למטה ממנו (מהעיוור, כדי להראות לבני העיר שהעיוור אדם חשוב הוא ויכבדו אותו (הכוונה לישיבה על המושבים בבית הכנסת)), דיימרון, דאילולי דהוא בר נשא רבא, לא יתב ליה רבי ליעזר בן יעקב לרע מיניה (בספר "והזהיר": 'אמרין: אילולי גברא רבא הוא, לא הוה יתיב רבי אליעזר בן יעקב לרע מיניה') – (כדי) שיאמרו (בני העיר), שאם לא שהוא (העיוור) בן אדם גדול, לא ישב לו רבי אליעזר בן יעקב למטה ממנו (המילים "דיימרון...לרע מיניה" הושלמו במסירה שלפנינו על הגיליון על ידי הסופר, שהשמיט בפנים על ידי הדומות, וכן הוא בכל הנוסחאות ובמקבילה. ההשלמה אינה כנוסח דפוס ונציה הבבלי שהשתבש בשל הדומות). עבדון ליה פרנסה דאיקר (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'יהבין ליה פרנסתיה ביקר') – עשו לו (בני העיר לעיוור) פרנסה של כבוד (עשו למענו מגבית צדקה מכובדת, שנתנו לו יותר ממה שנתנו לעניים אחרים). אמר לון: – אמר להם (העיוור לבני העיר): מהו הכין? – מהו כך? (מה פשר הדבר התמוה הזה? למה אתם מכבדים אותי כך?) אמרון ליה: – אמרו לו (בני העיר לעיוור): רבי אליעזר בן יעקב יתיב לרע מינך – ישב למטה ממך (ולכן כיבדנו אותך). וצלוי ('וצלי') עלוי הדא צלותא: – והתפלל (העיוור) עליו (על רבי אליעזר בן יעקב שגמל עימו חסד) תפילה זאת (בירך אותו ברכה זאת): אתה גמלתה (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'את עבדת') חסד למאן דמיתחמי ולא חמי – אתה גמלת חסד (עשית טובה) למי שנראה ואינו רואה (כלומר, לי העיוור); דין דחמי ולא מיתחמי יגמול יתך (בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'יעבד עמך') חסד – (בשל כך) זה שרואה ואינו נראה (כלומר, הקב"ה) יגמול איתך חסד (בכל זמן שתבקש ממנו).
בבבלי חגיגה ה,ב אמרו: רבי ורבי חייא היו מהלכים בדרך. כשהגיעו לעיר אחת אמרו: אם יש כאן תלמיד חכם, נלך ונקביל את פניו. אמרו להם: יש כאן תלמיד חכם, ומאור עיניים (עיוור) הוא. אמר לו רבי חייא לרבי: שב אתה (כאן), ולא תזלזל בנשיאותך (ללכת להקביל פני אדם קטן ממך), ואני אלך ואקביל את פניו. תפסו (רבי) והלך עימו. כשנפטרו ממנו (מאותו תלמיד חכם), אמר להם: אתם הקבלתם פנים הנראים ואינם רואים (פני עיוור); תזכו להקביל פנים הרואים ואינם נראים (פני שכינה). אמר לו (רבי לרבי חייא): ואתה היית רוצה למנוע אותי מברכה זו! - אמרו לו: ממי שמעת (ברכה זו)? - אמר להם: מפרקו (מדרשתו) של רבי יעקב שמעתי.
הברכה במעשה שבבבלי היא מעין הברכה בשני המעשים שבירושלמי.
בבבלי, לאחר התשובה "מפרקיה דרבי יעקב שמיעא לי", מובא סיפור ברבי יעקב איש כפר חיטיא שהיה מקביל פני רבו בכל יום (ולמד מן הכתוב כמה גדולה הקבלת פני חכמים). סיפור זה אינו מוכיח על אותה ברכה. אבל לפי הירושלמי, מקור הסיפור הוא ברבי אליעזר בן יעקב. ואכן בקטע מגניזת קהיר גרסו גם בבבלי "מפרקיה דרבי אליעזר בן יעקב שמיעא לי" ("מסורות ארץ ישראליות ודרכן לבבל", "קתדרה" 92, עמודים 10-11). הנוסח הרגיל בבבלי: "מפרקיה דרבי יעקב שמיעא לי, דרבי יעקב איש כפר חיטיא הוה מקביל אפי דרביה כל יומא...". נוסח קטע גניזה: "מפרקיה דרבי אליעזר בן יעקב שמיעא לי. - רבי יעקב איש כפר חיטיא הוה מקביל אנפי רביה כל יומא...".
ומציעים מעשה: דלמא (מקור המילה במילה היוונית 'דְּרָמָה'): – מעשה (מעשה שהיה): רבי חמא בר חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) ורבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) הוון מטיילין באילין כנישתא דלוד – היו מטיילים (שׂוחקים, משתעשעים) בבתי הכנסיות האלה של לוד (עיר במישור החוף). אמר רבי חמא בר חנינה לרבי הושעיה: כמה ממון שיקעו (הכניסו) אבותיי כאן! – הרבה כסף הכניסו אבותיי בבתי הכנסיות האלה! אמר ליה: – אמר לו (רבי הושעיה לרבי חמא בר חנינה): כמה נפשות שיקעו (בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: איבדו) אבותיך כאן! – הרבה בני אדם איבדו וכילו אבותיך בבתי הכנסיות האלה! לא הווה אית (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מי לא הוו') בני נש דילעון (במקבילה: 'דלעיין') באוריתא?! – וכי לא היו בני אדם שיעמלו בתורה (ייגעו ויטרחו בלימוד תורה)?! (וכי לא היה מוטב לתת את אותו הממון ששיקעו אבותיך כאן לפרנסת תלמידי חכמים, כדי שיוכלו לעמול בתורה ולא יצטרכו לעמול לפרנסתם?!)
עד כאן המקבילה בירושלמי פאה.
המילה "דלמא" מקורה במילה היוונית 'דרמה' (בחילוף ר ב-ל).
בירושלמי מגילה ג,ד אמרו: תני: בתי כניסיות ובתי מדרשות... לא מטיילין בהן... - רבי יהושע בן לוי אמר: בתי כניסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם. רבי חמא בר חנינה ורבי הושעיה היו מטיילים בבתי הכנסיות של לוד, כיוון שבתי כניסיות לחכמים, כדברי רבי יהושע בן לוי. 'מטיילין' כאן משמעו: משתעשעים, כפי שימושו בארמית, כמו "מטייל בסוכה" שאמרו לגבי שבעת הימים של חג הסוכות.
רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) עבד אילין (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: עבדו ליה) תרעייה דסדרא רבא – עשה (תרם) את השערים האלה של בית המדרש הגדול (שהיה בטבריה). אתא (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'נחת') רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראלי בדור החמישי) לגביה – בא רבי מנא (ירד מציפורי) אצלו (אצל רבי אבון לטבריה). אמר ליה: – אמר לו (רבי אבון לרבי מנא): חמי מה עבדית! – ראה מה שעשיתי! (ראה את השערים שתרמתי! והיה רבי אבון משתבח בעצמו) אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי אבון): "וַיִּשְׁכַּח יִשְׂרָאֵל אֶת עֹשֵׂהוּ וַיִּבֶן הֵיכָלוֹת" (הושע ח,יד) – ישראל שכח את ה' שברא אותו, ועל ידי כך בנה ארמונות. - רבי מנא קרא את הכתוב הזה על רבי אבון, שעשה שערים לבית המדרש הגדול ושכח מלהנות תלמידי חכמים**. לא הוה** (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'אית' (המילית 'אית' לציון הקיום משמשת עם הפועל הו"י בעבר). ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מי (=וכי, האם) לא הוו') בני נש דילעון (ב"שרידי הירושלמי": 'לעין') באוריתא?! – וכי לא היו בני אדם שיעמלו בתורה?! (וכי לא היה מוטב לתת את אותו הממון ששיקעת בשערים לפרנסת תלמידי חכמים, כדי שיוכלו לעמול בתורה ולא יצטרכו לעמול לפרנסתם?!)
בבתי כנסת קדומים רבים, במיוחד בגליל ובגולן, היה איזור השער החלק המפואר והמטופח ביותר של הבניין. בבניינים הקטנים היה לפעמים רק פתח אחד בחזית, ובבניינים גדולים יותר היו שלושה. על משקופים אחדים של שער בניין בית הכנסת נתגלו כתובות הקדשה של השער עצמו. בבתי הכנסת מתקופת המשנה והתלמוד נתגלו כתובות הקדשה רבות, הכוללות בדרך כלל ברכה לתורמים ותיאור של תרומותיהם. בכתובות מופיעה המילה 'עבד' בארמית (כמו בירושלמי כאן) או 'עשה' בעברית, והיא מציינת על פי רוב מתן תרומה כספית. מקור אחר המזכיר תרומת חכם לבניין כלשהו הוא הירושלמי פיאה ז,ד המספר שרבי חנניה בנה בית מדרש בציפורי בכסף שהרוויח מעסקה. • • •
במשנה שנינו: "כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו, והשאר נמכרין ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית".
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): קדשי המזבח מוציאין את הראוי להן מקדשי [המזבח – המשך הברייתא מובא להלן**.**
ומציעים הגהה לברייתא: אמר רבי יוסא בירבי חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): כני (=כן היא) מתניתה: – כך היא המשנה (הברייתא): קודשי המזבח מוציאים את הראוי להם מקודשי (המוסגר הושלם על פי "שרידי הירושלמי". בדומה לכך גם בנוסח הבבלי של מסכת שקלים)] בדק הבית – כך יש להגיה את הברייתא. ופירוש הברייתא הוא: דברים שהוקדשו לבדק הבית והם ראויים למזבח, אם יש צורך להשתמש בהם למזבח - מוציאים אותם מקודשי בדק הבית כדי להשתמש בהם למזבח**.**
ומציעים את המשך הברייתא: אין (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילה זו) קדשי בדק הבית מוציאין את הראוי להן מקדשי המזבח – דברים שהוקדשו למזבח והם ראויים לבדק הבית, אף שיש צורך להשתמש בהם לבדק הבית - אין מוציאים אותם מקודשי המזבח כדי להשתמש בהם לבדק הבית**.**
ומקשים: והא תנינן: – והרי שנינו (במשנה כאן בעניין מי שהוא מתנדב כלי למקדש): כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו – לצורכי בדק הבית**, והשאר** – שאר הכלים שאין בהם צורך לבדק הבית, נמכרין – מוכרים אותם, ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית – ללשכה שנותנים בתוכה כל קודשי בדק הבית**!** – מדברי המשנה משמע, שכלים שאין צורך בהם לבדק הבית, אף שיש צורך בהם למזבח, נמכרים ודמיהם נופלים ללשכת בדק הבית, ואין מוציאים אותם מקודשי בדק הבית כדי להשתמש בהם למזבח, שלא כדברי הברייתא**.**
ומציעים פירוש למשנה (בתגובה לקושיה): אמר רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כיני (=כן היא) מתניתא: – כך היא המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן): לצורך לשכת בדק הבית (ב"שרידי הירושלמי": 'לצורך בדק הבית'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ללשכת בדק הבית'. ונראה שצריך לומר: 'צורך ללשכת בדק הבית') – יש לפרש את המשנה שאמרה "כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו", שכלי שמצאו בו צורך ללשכת בדק הבית, בין אם יש צורך בו לבדק הבית (כלי העשוי לשמש לצורך כלשהו במקדש), ובין אם אין צורך בו לבדק הבית אבל יש צורך בו למזבח (כלי העשוי לשמש ככלי שרת), מניחים אותו, מה שיש צורך בו לבדק הבית - משתמשים בו לבדק הבית, ומה שאין צורך בו לבדק הבית אבל יש צורך בו למזבח - משתמשים בו למזבח, והשאר שאין צורך בהם לא לבדק הבית ולא למזבח נמכרים ודמיהם נופלים ללשכת בדק הבית**.** • • •