משנה כל הרוקין (רירים של הפה) הנמצאין בירושלים – שנמצאו בשווקים וברחובות שבה, טהורין – ואין חוששים שמא הם של זב או זבה המטמאים אדם במגע ובמשא וכלים במגע, כדרך שחוששים ברוקים הנמצאים בשווקים וברחובות שבשאר המקומות, שגזרו חכמים עליהם שיהיו מטמאים מספק (משנה טהרות ד,ה), לפי שהזבים היו נזהרים שלא לטמא את אנשי ירושלים שהיו אוכלים קודשים**, חוץ משל שוק העליון** – השוק שבחלקה העליון של ירושלים, שהרוקים הנמצאים שם טמאים, מפני ששם היו יושבים גויים, וגזרו חכמים על הגויים שיהיו טמאים כזבים ושיהיה רוק הגויים מטמא כרוק הזב (השוק העליון הוא השוק שבעיר העליונה של ירושלים ששכנה על הגבעה שממערב להר הבית); דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי).

רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר (במשנה של הנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'וחכמים אומרים'): בשאר כל ימות השנה – שלא בשעת הרגל (כינוי לכל אחד משלושת החגים: פסח, שבועות וסוכות), שאין הטמאים מקפידים לטהר את עצמם מטומאתם, ורוב העם טמא, - שבאמצע – הרוקים הנמצאים באמצע הדרך (באמצע רחובות ירושלים), טמאין – לפי שהטמאים שהם הרוב הולכים באמצע הדרך, וביניהם גם זבים וזבות**, שבצדדין** – הרוקים הנמצאים בצידי הדרכים, טהורין – שהטהורים שהם מועטים הולכים בצידי הדרכים, שלא ייטמאו**, ובשעת הרגל** – שהטמאים מטהרים את עצמם לבוא למקדש, ורוב העם טהור, - שבאמצע – הרוקים הנמצאים באמצע הדרך, טהורין – לפי שהטהורים שהם הרוב הולכים באמצע הדרך**, שבצדדין** – הרוקים הנמצאים בצידי הדרכים, טמאין – שהטמאים שהם מועטים הולכים בצידי הדרכים, שלא יטמאו את העם**, מפני שהמועטין מסתלקין לצדדין** – תמיד המועטים מסתלקים לצידי הדרכים, אלא שבכל ימות השנה המועטים הם הטהורים, ואילו בשעת הרגל המועטים הם הטמאים (זהו טעם לרישא ולסיפא של דברי רבי יוסי. רבי יוסי חולק על רבי מאיר בשאר השווקים שבירושלים, אבל בשוק העליון הוא מודה שהרוקים טמאים, משום שבגויים אין לחלק בין שעת הרגל לשאר ימות השנה וכן אין לחלק בין האמצע לצדדים). • • • משנה כל הכלים הנמצאין בירושלים – בשווקים וברחובות שבה, דרך ירידה לבית הטבילה (מקום שהותקן בו מקווה מים לטבילת אנשים וכלים שנטמאו) – בדרך שיורדים בה לבית הטבילה, - טמאין – בחזקת טמאים הם**, ודרך עלייה** – בדרך שעולים בה מבית הטבילה, - טהורין – בחזקת טהורים הם**,** מפני שלא כירידתן עלייתן – שלא באותה דרך שמורידים את הכלים לבית הטבילה מעלים אותם משם, שהיו עולים עם הכלים לאחר טבילתם בדרך אחרת, כדי שלא ייגעו הטמאים בטהורים, ולכן כלים שנמצאו בדרך ירידה טמאים, שמן הסתם נפלו כשהוליכו אותם לטבילה כדי לטהרם מטומאתם, ועדיין לא הוטבלו, ואילו כלים שנמצאו בדרך עלייה טהורים, שמן הסתם נפלו כשהחזירו אותם מהטבילה, וכבר הוטבלו**; דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי).

רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: כולן טהורין – כל הכלים הנמצאים בירושלים אפילו דרך ירידה לבית הטבילה, טהורים הם, שאין חוששים בכלים הנמצאים בשווקים וברחובות שבירושלים שמא הם טמאים, כדרך שחוששים בכלים הנמצאים בשווקים וברחובות שבשאר המקומות (משנה טהרות ד,ה), משום שרוב אנשי ירושלים טהורים, וממילא רוב הכלים טהורים**, חוץ מן הסל והמגריפה** (במשנה שבמסירה שלפנינו חסר: 'והמריצה', אבל ישנו בכל כתבי היד ודפוסים ראשונים של המשנה. ובמשנה של כתב יד הבבלי וכתב יד שקלים: 'והמרחיצה', אך לא בירושלמי להלן של כתבי היד האלה) המיוחדין לקברות – אם נמצאו כלים אלו, אפילו בירושלים, הואיל והם מיוחדים לקברות, הרי הם בחזקת טמאים (היו נוהגים לקבור את המת תחילה בקבר ארעי, ולאחר זמן היו מעבירים את עצמות המת לקברות אבותיו, ולשם זה היו משתמשים בסל, שהיו מניחים בו את עצמות המתים, ובמגריפה, שהיו גורפים בה את עצמות המתים, ובמריצה, שהיא מוט ברזל שראשו חד והוא עשוי לרצץ ולנפץ בו אבנים) (במשנה שבכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'והמיוחדין לקברות'. וי"ו של 'והמיוחדין' אינה יתירה ולא טעות סופר אלא וי"ו הפירוש. וי"ו לפני תואר (בינוני) מצויה במשנה בשימוש זה).

בכמה מקוואות משלהי תקופת הבית השני שנתגלו בירושלים ובסביבתה הקרובה נמצאה מחיצה נמוכה על גרם המדרגות שבמסדרון המבוא של המקווה. מחיצה זו בנויה על גבי המדרגות או חצובה מתוך הסלע, והיא מחלקת את רוחב גרם המדרגות לשני נתיבים נפרדים. יש מי שפירשו (ראה "פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני", עמוד 225 ואילך), שהפרדת גרם המדרגות לשני נתיבים נועדה להבדיל בין הטמאים היורדים למקווה לטבול לבין הטהורים העולים מהמקווה לאחר שטבלו, כדי שהאחרונים לא ייטמאו במגע עם הראשונים. הם קישרו תופעה זו עם הנאמר במשנתנו בעניין כלי שנמצא על מדרגות המקווה ויש להסתפק האם הכלי הונח שם לפני שהטבילו אותו או שמא אחרי שהטבילו אותו, שלדעת רבי מאיר יש להכריע שכלי שנמצא דרך ירידה למקווה - מן הסתם טרם הוטבל, ואילו כלי שנמצא דרך עלייה מהמקווה - מן הסתם כבר הוטבל. מכאן יש ללמוד שהיה ניתן להבחין בין דרך הירידה למקווה ובין דרך העלייה ממנו, וזה מתפרש היטב לאור הפרדת גרם המדרגות שנתגלתה בכמה מקוואות מתקופת הבית. לדבריהם, העובדה שמקוואות שיש בהם הפרדה זו נתגלו בעיקר בירושלים וסביבותיה עולה בקנה אחד עם משנתנו המדברת בירושלים. אבל נראה שאין לפרש את משנתנו על פי התופעה של ההפרדה במדרגות המקווה, שכן הפרדה זו נמצאה רק בחלק קטן מהמקוואות מתקופת הבית השני שנתגלו בירושלים ובסביבתה הקרובה, ונמצאה במיוחד במקוואות בבתים פרטיים בירושלים. ועוד, לפי פירוש זה משנתנו מדברת בכלים הנמצאים במקוואות דווקא, ואילו ממשנתנו משתמע שהיא מדברת בכלים הנמצאים בכלל המקומות הציבוריים בירושלים, כמו ההלכה הקודמת שבפרקנו בעניין רוקים וההלכות הדומות שבפרק הקודם בעניינים שונים, שכולן מדברות בדברים הנמצאים בכלל המקומות הציבוריים בירושלים. • • • משנה סכין – לשחיטת בהמות, שנמצאת – בירושלים, בארבעה עשר – בניסן, שהוא יום שחיטת קורבן הפסח, - שוחט בה מיד – המוצא אותה מותר לשחוט בה מיד את קורבן הפסח וקורבנות אחרים, שמן הסתם טיהרוה בעליה בשלושה עשר בניסן כדי שתהא ראויה לשחוט בה את הפסח בארבעה עשר בניסן, ואין חוששים שמא נאבדה בשלושה עשר בניסן לפני שטיהרוה בעליה, מפני שהיו מכבדים את שווקי ירושלים בכל יום, ולא ייתכן שתשהה אבידה במקומה עד למחר**, בשלשה עשר** – אם נמצאה הסכין בירושלים בשלושה עשר בניסן, - שונה ומטביל – המוצא אותה צריך לחזור ולהזות עליה ממי האפר של הפרה האדומה ולהטביל אותה לאחר ההזאה, שחוששים שמא נטמאה במת, ומפני שכל אחד יודע שצריך לטהר סכינו מטומאת מת לשחיטת הפסח, יש לתלות שכבר הוזה עליה הזאה ראשונה ארבעה ימים לפני שלושה עשר בניסן שהוא היום השלישי לטומאתה, ועכשיו צריך להזות עליה הזאה שנייה בשלושה עשר בניסן שהוא היום השביעי לטומאתה, לכן חוזר ומזה עליה ואחר כך מטביל אותה, ונטהרת בהערב שמש, ושוחט בה למחר. ולא חששו שמא לא הגיע עדיין בשלושה עשר בניסן יום שביעי לטומאה. ואף על פי ששאר הכלים הנמצאים בירושלים טהורים (כמו ששנינו במשנה שבהלכה הקודמת), הצריכו להזות על הסכין ולהטביל אותה משום חומרתם של קודשים**.**

קופיץ (בכתבי היד של המשנה: 'קופיס') (סכין גדולה לקיצוץ בשר (מקור המילה ביוונית)), בזה ובזה – בין שנמצאה בארבעה עשר בניסן ובין שנמצאה בשלושה עשר בניסן, - שונה ומטביל – שחוששים שמא נטמאה במת ולא טיהרוה בעליה בשלושה עשר בניסן, הואיל והיתה להם שהות לטהר אותה בארבעה עשר בניסן, שאין הקופיץ עומדת לשחיטה בארבעה עשר בניסן, אלא לקצץ בה בשר ביום טוב**. חל ארבעה עשר להיות בשבת - שוחט בה מיד** – אפילו קופיץ שנמצאה מותר להשתמש בה מיד, שהואיל ואסור להזות ולהטביל כלים בשבת, בוודאי טיהרוה בעליה בערב שבת**. בחמשה עשר** – נמצאה קופיץ בחמישה עשר בניסן, שהוא יום טוב הראשון של פסח, - שוחט בה מיד – שהואיל ואסור להזות ולהטביל כלים ביום טוב, בוודאי טיהרוה בעליה לפני יום טוב**. נמצאת** – הקופיץ, קשורה לסכין - הרי זו כסכין – דינה של הקופיץ כסכין, ואפילו נמצאה הקופיץ בארבעה עשר בניסן שחל להיות בחול - משתמש בה מיד, שוודאי נטהרה הקופיץ עם הסכין בשלושה עשר בניסן, הואיל וקשורה עימה. ולא נקטה המשנה "שוחט" בקופיץ, אף על פי שאינה עומדת לשחיטה, אלא משום סכין**.**

"שונה ומטביל" פירושו: חוזר ומזה (מזה שנית) ומטביל (וכן הוא בפירוש המשנה לרמב"ם), שכן מצאנו בכמה מקומות את הלשון "היזה ושנה וטבל" (משנה טהרות ה,ג ומקוואות י,ח, ועוד מקורות). ואין פירושו: חוזר ומטביל (מטביל שנית), מפני שלשון "שונה" אינה יכולה להתייחס לטבילה, שהרי מטביל מספק שמא לא הוטבלה פעם ראשונה.

המשנה אינה עוסקת בשאלת השבת אבידה, אלא עוסקת בדיני טהרה בלבד. • • •

תלמוד במשנה שנינו: "כל הרוקין" כול' "חוץ משל שוק העליון".

רבי אבין (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי. - בקטע מן הגניזה (קטע כץ), בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'רבי סימון') אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): קצרן (מבצר, מצודה, מחנה צבאי (מקור המילה בלטינית: קסטרא, קסטרום)) של הגוים היה שם – בשוק העליון שבירושלים, שבו חנו חיילים רומיים. ולכן הרוקים הנמצאים שם טמאים**.**

הנוסח בדפוס ונציה הבבלי 'של זבין' תחת 'של גוים'. הנוסח 'זבין' הוא כנראה הגהה על פי הבבלי פסחים יט,ב. מפרשי הירושלמי פירשו: קצרן - כובס. ואומנם מצאנו את המילה 'קצר' בירושלמי בהוראת כובס, אבל לא 'קצרן'. בירושלמי עירובין ה,א נמצאת הצורה 'קצרין' בהוראה כמו כאן.

ומספרים: אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): ערודות (חמורי בר) היו נוחרין (ממיתים בדקירה בגרון) בירושלים, והיו עולי רגלים (מי שבאים לחוג את ימי הרגל (חג הפסח, חג השבועות, חג הסוכות) בבית המקדש בירושלים) משתקעין (טובעים) בדם – של הנבילות, עד ארכובותיהן (ברכיהם, פרק הרגל שבין השוק ובין הירך) (במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה: 'ובאו לפני חכמים ולא אמרו להם דבר'. ואינו בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים אלא בדפוס ונציה הבבלי בלבד, ונוסף כנראה על פי הבבלי מנחות קג,ב) – מפני שלא היו נטמאים משום דם נבילה**.**

רבי שמעון בר אבא (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי חנינה: קצרן של הגוים היה שם – בירושלים, שבו היו הגויים נוחרים ערודות**.**

סיפרו כאן על ערודות שהיו נוחרים בירושלים, כיוון שקצרן של גויים היה שם, כמו שאמרו על השוק העליון שבירושלים. • • •

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת ח,א (וכן שקלים ג,ב בנוסח הבבלי של מסכת שקלים).

מביאים מעשה הלכתי: רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי: מעשה בפרדה (בת כלאיים של חמור וסוסה) משל בית רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) שמתה, וטיהרו את דמיה משֵּׁם (משום) נבילה – חכמים אמרו, שלא היה הדם שיצא מן הפרדה מטמא טומאת נבילה (נבילה היא בהמה או חיה, בין טהורה ובין טמאה, שמתה, הטהורה שלא על ידי שחיטה, והטמאה אפילו על ידי שחיטה. נבילה מטמאה אדם במגע ובמשא וכלים במגע).

המעשה בפרדה משל בית רבי שמתה הובא בירושלמי כאן אגב המסופר לעיל על עולי רגלים שהיו שוקעים בדם ערודות שהיו נוחרים בירושלים.

ומספרים: רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) שאיל – שאל לרבי סימון: עד כמה? – עד איזה שיעור אין דם נבילה מטמא? ולא אגיביה – ולא השיב (ענה) לו (רבי סימון לרבי אלעזר). שאיל – שאל (רבי אלעזר שאלה זו) לרבי יהושע בן לוי, אמר ליה: – אמר לו (רבי יהושע בן לוי לרבי אלעזר): עד רביעית (מידת הלח ששיעורה רבע הלוג) - טהור – עד שיעור רביעית - אין דם נבילה מטמא**,** אבל יותר מיכן (מכאן) - טמא – שיעור רביעית ויותר - דם נבילה מטמא. ובמעשה בפרדה של בית רבי שמתה וטיהרו את דמה משום נבילה, לא היה שיעור רביעית בדם שיצא ממנה**. ובאש לרבי לעזר דלא חזר ליה רבי שמעון** (בקטע מן הגניזה (קטע כץ): 'רבי סימון'. במקבילה כתב הסופר במסירה שלפנינו 'שמעון' ומחק וכתב 'סימון', ונמחק בטעות על ידי מגיה) שמועתא – וחרה לרבי אלעזר (רגז, כעס) שלא החזיר לו רבי סימון את השמועה (ההלכה, כמו שהשיב לו רבי יהושע בן לוי, כיוון שבוודאי שמע רבי סימון הלכה זו מרבי יהושע בן לוי שהיה רבו) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים כאן אין המילים 'ובאש...שמועתא', וישנן בנוסח הבבלי במקבילה שקלים ג,ב).

ומספרים עוד: רבי ביבי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה יתיב מתני הדין עובדא – היה יושב ומספר את המעשה הזה (בפרדה משל בית רבי שמתה וטיהרו את דמה משום נבילה). אמר ליה – אמר לו (לרבי ביבי) רבי יצחק בר ביסנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): עד רביעית - טהור, יותר מיכן (מכאן) - טמא? – האם דם נבילה אינו מטמא רק עד שיעור רביעית, אבל שיעור רביעית ויותר - מטמא, ובמעשה בפרדה לא היה שיעור רביעית בדם שיצא ממנה, או שמא דם נבילה אפילו שיעור רביעית ויותר - אינו מטמא? - ובעט ביה – ובעט בו (דחה רבי ביבי את רבי יצחק בר ביסנא, ולא השיב לו). - אמר ליה – אמר לו (לרבי ביבי) רבי זריקן (רבי זריקא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בגין דהוא שאיל לך, את בעיט ביה?! (בתמיהה) – (וכי) בשביל שהוא (רבי יצחק בר ביסנא) שואל אותך, אתה בועט בו (דוחה אותו)?! - אמר ליה: – אמר לו (רבי ביבי לרבי זריקן): (במסירה שלפנינו נוסף בין השיטין על ידי מגיה: 'בגין'. ואינו בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים אלא בדפוס ונציה הבבלי בלבד, ואינו גם במקבילה בשבת) דלא הוות דעתי בי (במקבילה: 'עלי') – (בגלל) שלא היתה דעתי (תבונתי) בי (כדי להשיב לו, לכן דחיתי אותו); דאמר רבי חנין (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): נאמר (בקללות שיבואו על עם ישראל): "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד" (דברים כח,סו) – חייך יהיו בסכנה תמיד; ויש לדרוש את הכתוב: - זה שהוא לוקח לו חטים לשנה – מי שחייו תלויים לו מנגד הוא זה שאין לו חיטים משלו, והוא קונה חיטים מן השוק לשנה בלבד, שאינו יודע מה יאכל בשנה הבאה, שמא לא יהיה לו כסף לקנות או שמא לא ימצא חיטים לקנות, והוא דואג על חייו**, "וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם"** (שם) – תפחד מן הגויים בלילה וביום; ויש לדרוש את הכתוב: - זה שהוא לוקח מן הסידקי (שוק של תבואה (מקור המילה ביוונית)) – מי שמפחד לילה ויומם הוא זה שאין לו כסף לקנות חיטים לשנה, והוא קונה חיטים לכמה ימים בלבד, שאינו יודע מה יאכל אחרי כמה ימים, והוא דואג על חייו**, "וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ"** (שם) – לא תהיה בטוח שתוסיף לחיות; ויש לדרוש את הכתוב: - זה שהוא לוקח מן הפלטר (בעל חנות (מקור המילה ביוונית)) – מי שאינו מאמין בחייו הוא זה שאין לו כסף לקנות חיטים אפילו לכמה ימים, והוא קונה פת לסעודה אחת בלבד, שאינו יודע מה יאכל בסעודה הבאה, והוא דואג על חייו. כך יש לדרוש את כפל הלשון בכתוב, שהוא מדבר בשלושה בני אדם, וקללתו של זה מרובה משל חברו שנאמר לפניו בכתוב (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים כאן אין המילים "הסידקי...מן", וישנן בנוסח הבבלי במקבילה שקלים ג,ב); ואנא סמיך לפלטירא – ואני (רבי ביבי) סמוך על בעל החנות (מקבל את סיפוק צרכיי ממנו, ולפיכך אני דואג על חיי ביותר, כמו שנדרש הכתוב: "ולא תאמין בחייך", ולכן לא היתה דעתי בי).

ומציעים הכרעה בעניין הנתון במחלוקת: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (עכשיו, שרבי חנינה אמר שעולי רגלים, שמקפידים על טהרתם, היו טובעים בדם נבילות עד ארכובותיהם, ולא חששו להם משום טומאה, הרי שדם נבילה אפילו בשיעור רביעית ויותר אינו מטמא, ורבי יהושע בן לוי אמר שדם נבילה בשיעור רביעית ויותר מטמא, מה ההלכה?) - שנינו במשנה (עדויות ח,א): העיד – לפני החכמים, רבי יהושע בן פתירא (בן בתירה, תנא בדור השלישי) על דם נבילות שהוא טהור – לפי שאינו בשר. מעדות זו משמע, שדם נבילה טהור לגמרי, ואינו מטמא אפילו בשיעור רביעית ויותר**.**

ודוחים (את ההכרעה): מהו – מה פירוש, טהור – שאמר רבי יהושע בן בתירה**? טהור מלהכשיר** – דם נבילה הניתן על אוכלים אינו מכשיר אותם לקבל טומאה, כיוון שבבהמה אין הדם שלאחר מיתה קרוי דם, ואין עליו תורת משקה להכשר טומאה**. הא** – אבל לטמות (לטמאות) - מטמא – דם נבילה מטמא, משום שיש עליו תורת נבילה**.**

ומציעים משנה (כדי להקשות על דחיית ההכרעה): תמן תנינן (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והתנן', וצריך לומר: 'והתנינן'): – שם (במקום אחר - משנה מכשירין ו,ה) שנינו: דם השרץ (אחד משמונת השרצים המפורטים בויקרא יא,כט-ל, שמטמאים במותם אדם וכלים הנוגעים בהם) מטמא (מילה זו יתירה, ואינה בנוסח המשנה ובקטע מן הגניזה (קטע כץ) ובמקבילה) כבשרו, מטמא – דם השרץ מטמא כבשרו, משום שיש ריבוי מיוחד לכך מפסוק, ואינו מכשיר – דם זה הניתן על אוכלים אינו מכשיר אותם לקבל טומאה**, ואין לנו כיוצא בו** – אין דם אחר מלבד דם השרץ שמטמא ואינו מכשיר**!** ואיך דחו ואמרו שגם בדם נבילה הדין כך?

ומתרצים: אין לנו כיוצא בו שיעור (במקבילה ובכתב יד שקלים: 'כשיעור') טומאתו – "ואין לנו כיוצא בו" פירושו שאין דם אחר מלבד דם השרץ שיהא כבשרו לטמא בשיעורו, שדם השרץ מטמא בשיעור כעדשה כבשרו, ואין אומרים שהואיל ודם קרוש קטן בנפחו מדם צלול, אין דם השרץ מטמא כשהוא צלול אלא בשיעור גדול יותר מכעדשה, שכשיקרוש יעמוד על כעדשה**, אבל דמו מטמא כבשרו** – אבל דם נבילה מטמא כבשר הנבילה, אלא שאינו מטמא כשהוא צלול בשיעור כזית כבשרה אלא בשיעור רביעית לפחות, שכשיקרוש יעמוד על כזית**.**

ומקשרים בין מחלוקות: אמר רב יוסף (גדול אמוראי בבל בדור השלישי): מאן דאמר: – מי (רבי יהושע בן לוי) שאומר: טמא – דם נבילה בשיעור רביעית ויותר מטמא, - כרבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) – סבור כרבי יהודה, שאמר שנחלקו בית שמאי ובית הלל בעניין דם נבילות, ובית הלל אומרים שדם הבא מן הנבילה מטמא כבשרה (משנה עדויות ה,א), והלכה כדבריהם**, ומאן דאמר:** – ומי (רבי חנינה) שאומר: טהור – דם נבילה אפילו בשיעור רביעית ויותר אינו מטמא, - כרבי יהושע בן בתירה – סבור כרבי יהושע בן בתירה, שהעיד שנהגו הלכה למעשה שדם הבא מן הנבילה אינו מטמא (משנה עדויות ח,א, הובא לעיל), שלא כרבי יהודה. - לדברי רב יוסף נחלקו האמוראים במחלוקת התנאים (רב יוסף מפרש "טהור" שאמר רבי יהושע בן בתירה: טהור מלטמא, כמשמעה הפשוט של המילה, ואינו מפרש כמו שאמרו לעיל: "טהור מלהכשיר. הא לטמות - מטמא", שלא אמרו כך אלא לדחייה בלבד).

ומספרים: אמר ליה – אמר לו (לרב יוסף) רב אבודמא (רב דימי, אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי) נחותא – היורד (מהגר לבבל מארץ ישראל): ויאות – ויפה (נכון אמרת, שמי שאמר שדם נבילה בשיעור רביעית ויותר מטמא סבור כרבי יהודה). רבי יודה מודייניה (צריך לומר כמו במקבילה ובכתב יד שקלים: 'מורייניה') דנשייא הוה – רבי יהודה היה מורהו (מורה ההוראה, פוסק ההלכות) של הנשיא (ולכן, במעשה בפרדה משל בית רבי יהודה הנשיא שמתה, רבי יהודה הוא שהורה להם לטהר את דמה משום נבילה, וכיוון שלדעת רבי יהודה דם הבא מן הנבילה מטמא כבשרה, הרי שלרבי יהודה דם נבילה מטמא רק בשיעור רביעית ויותר, אבל עד שיעור רביעית - אינו מטמא, ובמעשה בפרדה לא היה שיעור רביעית בדם שיצא ממנה, ולפיכך טיהרו את דמה. נמצא שנכון אמר רב יוסף, שמי שאמר שדם נבילה בשיעור רביעית ויותר מטמא סבור כרבי יהודה).

עד כאן המקבילה בירושלמי שבת. סוגיה זו הובאה בשבת משום שנזכר בהמשכה: "עד רביעית - טהור, יותר מיכן - טמא", ולמדנו בשבת למעלה: "ברביעית לכשיקרש יהא בו כזית". ולפי זה, טעם טומאת הדם ברביעית הוא משום שיש בו כזית מבשר נבילה. והנה קשר זה שבין הסוגיות אינו מפורש, אלא יוצא מכלל הדברים. ואילו בשקלים, הסוגיה קשורה למה שבא למעלה ממנה: "ערודות היו נוחרין בירושלם, והיו עולי רגלים משתקעין בדם עד ארכובותיהן". ועל עניין נבילות אלה שייך יפה הסיפור של רבי סימון על פרדה של בית רבי שטימאו בדמה ברביעית וביותר מרביעית. ולכן מקור הסוגיה הוא בשקלים ומשקלים הועתקה לשבת ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמודים 61-62).

במשנה עדויות ה,א ובתוספתא עדויות ב,ה שנו: רבי יהודה אומר: ...דם נבילות - בית שמאי מטהרים, ובית הלל מטמאים. ובתוספתא עדויות ג,ב שנו: העיד רבי יהושע בן פתירה על דם נבילות שהוא טהור. אמר שמעון בן פתירה: נוחרים היו עדרות באיסטרטיא (גדוד צבא, מחנה) של מלך, והיו עולי רגלים מפקיעים (מבקיעים, בוקעים) בדם עד רכובותיהם, ולא חשו להם משום טומאה.

בבבלי מנחות קג,ב-קד,א אמרו: אמר רבי ביבי אמר רבי יהושע בן לוי: מעשה בפרדה של בית רבי שמתה, ושיערו את דמה (את שיעור הדם שיצא ממנה) ברביעית (בכלי מידה של רביעית). - מתיב רבי יצחק בר ביסנא: העיד רבי יהושע בן פתירא על דם נבילות שהוא טהור. אמר רבי שמעון בן פתירא: מעשה והיו נוחרים ערודות לאריות (כדי להאכיל את בשרם לאריות שהשתתפו במופע קרקס) באיסטרטיא של מלך, והיו עולי רגלים שוקעים עד רכובותיהם בדם (של הערודות), ולא אמרו (חכמים) להם דבר (לא מחו בהם שהם טמאים)! - אישתיק (רבי ביבי, ולא השיב). - אמר ליה רבי זריקא: מאי טעמא לא קא מהדר ליה מר? - אמר ליה: היכי אהדר ליה? דאמר רבי חנין: "והיו חייך תלואים לך מנגד" (דברים כח) - זה הלוקח תבואה משנה לשנה (שאינו בטוח שתימצא לו תבואה אף בשנה שלאחריה), "ופחדת לילה ויומם" - זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת, "ולא תאמין בחייך" - זה הסומך על הפלטר; וההוא גברא (כלומר, אני) על פלטר סמיך (ואין דעתי מיושבת לענות לו כראוי). מאי הוי עלה? - אמר רב יוסף: רבי יהודה מוריינא (מורה ההוראה) דבי נשיאה הוה ואורי ליה כשמעתיה (הורה לבית הנשיא כמסורת הלכה שבידו שדם הנבילה מטמא); דתניא: רבי יהודה אומר: שישה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל: דם נבילות - בית שמאי מטהרים, ובית הלל מטמאים. אמר רבי יוסי ברבי יהודה: אף כשטימאו בית הלל (בדם הנבילה), לא טימאו אלא ברביעית (דם), הואיל ויכול (דם שיש בו שיעור רביעית) לקרוש ולעמוד על כזית (כשיעור בשר הנבילה המטמא).

בבבלי אמרו, שרבי יהושע בן לוי אמר, ששיערו את דמה של הפרדה של בית רבי שמתה ברביעית. ובירושלמי אמרו, שרבי יהושע בן לוי אמר, שטיהרו את דמה של הפרדה שמתה, וגם אמר, שדם נבילה עד רביעית - טהור, רביעית ויותר - טמא. הרי שבמעשה בפרדה לא היה שיעור רביעית בדם שיצא ממנה, ולפיכך טיהרו את דמה. בבבלי אמרו, שרבי ביבי אמר, ששיערו את דמה של הפרדה של בית רבי שמתה ברביעית, כיוון שעד רביעית - טהור, רביעית ויותר - טמא, ורבי יצחק בר ביסנא הקשה לרבי ביבי, שדם נבילה טהור אפילו רביעית ויותר. ואילו בירושלמי אמרו, שרבי ביבי אמר, שטיהרו את דמה של הפרדה שמתה, ורבי יצחק בר ביסנא שאל לרבי ביבי, האם דם נבילה עד רביעית - טהור, יותר מכאן - טמא, או שמא אפילו רביעית ויותר - טהור. איסטרטיא של מלך שאמרו בתוספתא ובבבלי, שבו היו נוחרים ערודות, הוא קצרן של גויים שאמרו בירושלמי. גם בבבלי וגם בירושלמי סיפרו, שרבי ביבי לא השיב לרבי יצחק בר ביסנא, ורבי ביבי הביא לפני רבי זריקא את מאמרו של רבי חנין ואמר לו שהוא סומך על הפלטר. הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת שאמרו בבבלי הוא הלוקח מן הסידקי שאמרו בירושלמי. בבבלי שאלו "מאי הוי עלה?", כמו ששאלו בירושלמי "מאי כדון?". גם בבבלי וגם בירושלמי אמר רב יוסף, שלרבי יהודה דם נבילה מטמא רק בשיעור רביעית ויותר. בבבלי אמר רב יוסף עצמו, שבמעשה בפרדה הורה רבי יהודה לבית הנשיא כדעתו, ובירושלמי אמר כך רב אבודמא לרב יוסף, כדי להצדיק את דבריו. גם בבבלי וגם בירושלמי הובאה דעת רבי יהושע בן בתירא.

בספרא שמיני פרשה ה נאמר, שדם בהמה (נבילה) מכשיר את הזרעים, שלא כירושלמי.

"והיו חייך תלואים לך..." באסתר רבה פתיחתא א נאמר: רבנין ורבי ברכיה - רבנין אמרי: "והיו חייך תלואים לך מנגד" - זה שהוא לוקח חיטים לשנה, "ופחדת לילה ויומם" - זה שהוא לוקח חיטים מן הסידקי, "ולא תאמין בחייך" - זה שהוא לוקח מן הפלטר. ורבי ברכיה אמר: "והיו חייך תלואים לך מנגד" - זה שהוא לוקח חיטים לשלוש שנים, "ופחדת לילה ויומם" - זה שהוא לוקח חיטים לשנה, "ולא תאמין בחייך" - זה שהוא לוקח חיטים מן הסידקי. - מתיבין רבנין לרבי ברכיה: והלוקח מן הפלטר מהו? - אמר להם: לא דיברה תורה במתים (ואדם זה חשוב כמת).

דברי רבי חנין בירושלמי הם כרבנין.

הסידקי הסידקי היה שוק שיוחד למוצר מסוים, ככל הנראה תבואה, שהתקיים בערים הגדולות ופעל כשוק תקופתי. עם זאת, בערים מרכזיות כציפורי או קיסריה עשוי היה להימשך לאורך כל השנה ("פרקמטיא", עמוד 103).

הפלטר משתמע ממקורות החכמים, שהפלטר בתקופת המשנה והתלמוד היה בעל חנות גדולה, שאפשר היה למצוא בה מוצרים רבים ומגוונים: ירק, חיטה, קמח ולחם ומוצריו. הפלטר הוא גם שם בית העסק שבו נמכרה הסחורה בסיטונות וליחידים ("פרקמטיא", עמוד 50).

לא הוות דעתי בי... אנא סמיך לפלטירא במסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק ל נאמר: רבי אחאי בן יאשיה אומר: הלוקח תבואה מן השוק למה הוא דומה? לתינוק שמתה אמו ומחזירים אותו על פתחי מיניקות אחרות ואינו שבע. הלוקח פת מן השוק למה הוא דומה? כאילו חפור וקבור. האוכל משלו דומה לתינוק המתגדל על שדי אמו. הוא היה אומר: בזמן שאדם אוכל משלו, דעתו מיושבת עליו. ואפילו אוכל אדם משל אביו ומשל אימו ומשל בניו, אין דעתו מיושבת עליו, ואין צריך לומר משל אחרים.

בירושלמי תרומות ח,י סיפרו: רבי יוחנן נתקפח בעלי-קנייה (בני עלי-קניה גזלו את ממונו). עלה לבית הוועד (של חכמים), והיה רבי שמעון בן לקיש שואלו ואינו משיב, שואלו ואינו משיב. אמר לו: מהו כך? - אמר לו: כל האיברים תלויים בלב, והלב תלוי בכיס (רמז שחסרון כיס מאבד לב). - אמר לו: ומהו כך? - אמר לו: נתקפחתי בעלי-קנייה. • • •

במשנה שנינו: "כל הרוקין הנמצאין בירושלם טהורין, חוץ משל שוק העליון; דברי רבי מאיר".

מציעים קושיה (על התנא במשנה): לא כן אמר – (וכי) לא כך אומר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): לא גזרו (לא אסרו) – חכמים, על הרוקים שבירושלים – רוקים הנמצאים בשווקים וברחובות שבירושלים אינם מטמאים מספק, שאין חוששים שמא הם של זב או זבה**?!** (בתמיהה) – ואם כן, מדוע המשנה אומרת, שהרוקים הנמצאים בשוק העליון שבירושלים טמאים?

ומתרצים: עליה (במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה 'הא איתמר' לפני המילה 'עליה', ואינו בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים אלא בדפוס ונציה הבבלי בלבד. הלשון 'הא איתמר עלה' הוא לשון בבלי, אבל המונח 'עליה' מצוי בירושלמי) רבי אבין (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): – רבי אבין אמר, שעל זה נאמר: קצרן (מבצר, מצודה, מחנה צבאי) של הגוים היה שם – בשוק העליון שבירושלים, שבו חנו חיילים רומיים (מימרה זו הובאה לעיל), ולכן הרוקים הנמצאים שם טמאים, מפני שגזרו חכמים על הגויים שיהיו טמאים כזבים ושיהיה רוק הגויים מטמא כרוק הזב. אבל הרוקים הנמצאים בשאר השווקים שבירושלים טהורים**.** • • • במשנה שנינו: "רבי יוסי אומר: בשאר כל ימות השנה - שבאמצע טמאין, שבצדדין טהורין, ובשעת הרגל - שבאמצע טהורין, שבצדדין טמאין, מפני שהמועטין מסתלקין לצדדין".

מביאים ברייתא (המפרשת את הטעם של דברי רבי יוסי): בשאר ימות השנה – שלא בשעת הרגל, שאין הטמאים מקפידים לטהר את עצמם מטומאתם, ורוב העם טמא, - הטמאים – שהם הרוב, וביניהם גם זבים וזבות, מהלכין שיבולת (זרם חזק) – באמצע הדרך (באמצע רחובות ירושלים) (באמצע הדרך ישנו הזרם העיקרי של בני האדם ההולכים), והטהורין – שהם מועטים, מהלכין מן הצד – בצידי הדרכים, שלא ייטמאו, ולכן בשאר ימות השנה - הרוקים הנמצאים באמצע הדרך טמאים, והנמצאים בצידי הדרכים טהורים**, והטהורין** (נראה שצריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והטמאים') מהלכין סתם והטמאים (נראה שצריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והטהורין') אומרים להם: "פרושו!" (היבדלו, התרחקו) – הטמאים שהם הרוב מהלכים בלי אמירה מפורשת לטהורים שיתרחקו מהם, והטהורים שהם מועטים אומרים לטמאים שיתרחקו מהם ולא ייגעו בהם, כדי שלא ייטמאו בהם, מפני שעל המועטים להזהיר את המרובים, אבל אין על המרובים להזהיר את המועטים. אבל בשעת הרגל – שהטמאים מטהרים את עצמם לבוא למקדש, ורוב העם טהור, - הטהורין – שהם הרוב, מהלכין שיבולת – באמצע הדרך, והטמאין – שהם מועטים, מהלכין מן הצד – בצידי הדרכים, ולכן בשעת הרגל - הרוקים הנמצאים באמצע הדרך טהורים, והנמצאים בצידי הדרכים טמאים**, והטמאים** (נראה שצריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והטהורין') מהלכין סתם והטהורין (נראה שצריך לומר כמו בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'והטמאים') אומרים להן: "פרושו!" – הטהורים שהם הרוב מהלכים בלי אמירה מפורשת לטמאים שיתרחקו מהם, והטמאים שהם מועטים אומרים לטהורים שיתרחקו מהם ולא ייגעו בהם, כדי שלא יטמאו אותם, מפני שעל המועטים להזהיר את המרובים, אבל אין על המרובים להזהיר את המועטים (כהגהתנו כן הוא בתלמיד רשב"ש, וכן הגיה הגר"א, וכן הוא לפי פירוש המשנה לרמב"ם).

בעניין דינו של מצורע נאמר: "וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג,מה). התרגומים הארץ ישראלים תרגמו את המילים "וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה" בתרגום כפול. התרגום האחד למילים הללו הוא: 'ועל ספריא / סטריה יהווי מהלך' - ועל הצדדים (צידי הדרכים) יהיה מהלך. נראה שתרגום זה הוא על פי נוסח אחר שהיה לפניהם: "וְעַל שָׂפָה יַטֶּה" - יַפְנה את עצמו ללכת על שולי הדרך. תרגומים אלה תרגמו את המילים "טָמֵא טָמֵא יִקְרָא", שהמצורע יכריז ויאמר: 'רחקו מן הטמא שלא תיטמאו!'. כיוון שהמצורע יחיד, הוא מהלך בצידי הדרכים והוא מזהיר את בני האדם שיתרחקו ממנו ולא ייטמאו בו. האמור בכתוב זה הוא הדין בשאר הטמאים, כמו שנאמר בספרא תזריע פרשה ה. הרי שכתוב זה על פי התרגומים הוא המקור לדברי הברייתא בירושלמי כאן.

בירושלמי לעיל א,א אמרו: "טמא טמא יקרא" - כדי שתהא הטומאה קוראה לך בפיה ואומרת לך: "פרוש!". • • •

תלמוד במשנה שנינו: "כל הכלים הנמצאין בירושלם דרך ירידה לבית הטבילה - טמאין, ודרך עלייה - טהורין".

מציעים קושיה (על התנא במשנה): לא כן אמר – (וכי) לא כך אומר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לא גזרו (לא אסרו) – חכמים, על הכלים שבירושלים – כלים הנמצאים בירושלים אינם מטמאים במגע מספק, שאין חוששים שמא נטמאו בזב או במת, משום שרוב אנשי ירושלים טהורים**?!** (בתמיהה) – ואם כן, מדוע המשנה אומרת, שהכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאים?

ומתרצים: מכיון שנמצאו דרך ירידה לבית טבילה, נעשו הוֹכֵיחַ (הוכחה, ראיה) – מכיוון שהכלים נמצאו בדרך שיורדים בה לבית הטבילה, הרי שהם הוחזקו (נחשבו בוודאות) טמאים, שאין מורידים לבית הטבילה אלא כלים טמאים כדי לטהרם מטומאתם. אבל שאר הכלים הנמצאים בשווקים וברחובות שבירושלים טהורים, שלא גזרו מספק על הכלים שבירושלים**.**

לפי זה, כלים שנמצאו דרך ירידה למקווה טמאים בתורת ודאי, מכיוון שמוכח שהם עומדים לטבילה. לפי זה, לא לגמרי ברור מה טעמו של רבי יוסי במשנה, ש"כולם (גם כלים שנמצאו בדרך ירידה) טהורים". ר"מ המאירי כתב, שלדעת רבי יוסי, אפילו כלי שנמצא דרך ירידה למקווה, אין מוכח שהוא עומד לטבילה, שכן אפשר שכלי זה נפל בשעה שהורידו למקווה כלי אחר טמא כדי לטהרו והביאו כלי זה עימו.

בבבלי פסחים יט,ב אמרו: רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא - חד אמר: לא גזרו על ספק הרוקים שבירושלים, וחד אמר: לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים. - רוקים תנינא, כלים תנינא. רוקים תנינא, דתנן: כל הרוקים הנמצאים בירושלים - טהורים, חוץ משל שוק העליון! - לא צריכא, אף על גב דאיתחזק זב (אף על פי שהוחזק שהיה זב במקום שנמצאו רוקים, לא גזרו על ספק רוקים, וזהו חידושו של האמורא). - כלים תנינא, דתנן: כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה - טמאים. הא דעלמא - טהורים! - ולטעמיך, אימא סיפא: דרך עלייה - טהורים. הא דעלמא - טמאים! אלא: רישא דווקא (יש לדייק מראשה של המשנה שבדרך ירידה לבית הטבילה הכלים טמאים, אבל בכל העיר הכלים טהורים, שלא גזרו על ספק כלים, וזהו חידושו של האמורא), וסיפא לאפוקי גזייתא (אין ללמוד מסופה של המשנה אלא להוציא מעברים המוליכים לבית הטבילה, שאין ברור אם הם דרך עלייה או דרך ירידה, שכלים הנמצאים שם טמאים).

לפי הירושלמי לעיל, רבי יוסי ברבי חנינא הוא שאמר שלא גזרו על ספק הרוקים שבירושלים. בבבלי הקשו מהמשנה על האמוראים שאמרו שלא גזרו על הרוקים ועל הכלים שבירושלים, מה חידשו אמוראים אלה בדבריהם. ואילו בירושלמי לעיל וכאן הקשו עליהם מהמשנה להפך, שאם לא גזרו על הרוקים ועל הכלים שבירושלים, למה יש רוקים וכלים שהם טמאים?.

הבבלי מקשה סתירה במשנה שקלים בין הרישא והסיפא. הרישא אומרת: "כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה - טמאים", משמע שבשאר חלקי העיר טהורים, והסיפא אומרת: "דרך עלייה - טהורים", משמע שבשאר חלקי העיר טמאים. אלא שספק אם יש סתירה במשנה שקלים בין הרישא והסיפא. לאחר שאמרה המשנה: "דרך ירידה לבית הטבילה - טמאים", הוסיפה: "דרך עלייה - טהורים". וקצת ראיה מן הירושלמי, שאינו מקשה סתירה מרישא לסיפא. הירושלמי גם לא מקשה את קושית הבבלי "תנינא", כנראה משום שלפיו די אם האמורא מנסח את הלכת המשנה בצורה מופשטת: "לא גזרו על הכלים שבירושלים". ובזה גם מיושבת קושית הבבלי "תנינא" על מי שאומר: "לא גזרו על ספק הרוקים שבירושלים". למרות הלשון "חד אמר... וחד אמר...", נראה שאין מחלוקת בין האמוראים. שניהם סוברים שבירושלים לא גזרו לא על ספק הרוקים ולא על ספק הכלים. בירושלמי הם מובאים בנפרד, רבי יוסי ברבי חנינא על משנה א, ורבי יוחנן על משנה ב, ואין שום רמז למחלוקת. הבבלי לא יכל להביא את ההלכות בנפרד כמו שנאמרו על ידי שני האמוראים, משום שלא ידע מי אמר מה, והעדיף להביא אותן בנוסח "חד אמר" וכו' אף על פי שמשתמעת כמחלוקת ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים של-שלא). • • •

במשנה שנה רבי יוסי: "והמריצה".

מביאים ברייתא: אבא שאול (תנא בדור השלישי והרביעי) – במשנתו, היה קורא אותן (צריך לומר כמו בכתב יד הבבלי: 'אותו') – את המריצה, צפורן (מוט ברזל לקידוח חורים, לחציבת אבנים ולעקירת אבנים) – כמבואר להלן**.**

ומציעים הסבר למקורות התנאיים: מאן דאמר: – מי (אבא שאול) שאומר: צפורן - שהוא דומה לציפורן – כלי זה נקרא ציפורן, משום שהוא דומה לציפורן שבקצה האצבעות**. מאן דאמר:** – (ו)מי (התנא של המשנה) שאומר: מריצה - שהיא מריצה את האבן (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה במקום החלק שבסוף ההלכה: 'לבית הקברות', ואינו בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים, ונמצא רק בדפוס ונציה הבבלי) – כלי זה נקרא מריצה (מן רצץ), משום שהוא עשוי לרצץ ולנפץ בו אבנים**.**

הציפורן במובן האמור כאן נזכרת גם בתוספתא שבת יד,א (רבי יוסי עצמו משתמש בה: "אף ציפורן גדולה"), במסכת אבות דרבי נתן נוסח ב פרק יב, בשמות רבה לז,ב ו-נא,ה, בויקרא רבה י,ג ובמדרש תנחומא פרשת 'פקודי' סימן ד.

"מריצה את האבן לבית הקברות" - מרצצת את האבנים בבית הקברות. במקומות רבים בירושלמי השתמשו ב-ל' השימוש במקום ב-ב' ("גנזי קדם" ה (תרצד), עמודים 180-182).

לא ידענו משמעה הלשוני של המריצה ושימושה בחיי העבודה, שהרי לא מצאנו אותה בכל מקור אחר, שלא כסל וכמגריפה, שהם צירוף ידוע של כלים ששימושם בכל מקום לעבודה ולא לקבורה. לדברי רבי יוסי במשנה רק כשהם מיוחדים לקברות טמאים הם. מכאן שלכולם, ואף למריצה, יש שימוש במלאכת כל הימים. ושמא אין טעות גמורה בגרסת המשנה של כתב יד הבבלי וכתב יד שקלים, ולא מרחיצה יש כאן אלא מחריצה, בחילוף הפעלים רחץ-חרץ, אם בשיבוש של מעתיק ואם בשיכול אותיות. לשון 'חרץ' מצוי בדברי התנאים במשמעות חפירה. אם כן, תהא מחריצה, במשקל מגריפה, כלי חפירה כציפורן של אבא שאול, ואף המגריפה לחפירה, וכל שלושת הכלים נתייחדו רק במשנתנו "לקברות", דהיינו לחפירת קברות ("משנה מסכת שקלים").

הציפורן היא מוט ברזל, שהשתמשו בו במחצבה לעקירת האבן מן הסלע לאחר שנותקה מסביבתה. אחד התנאים סבור, שציפורן היא המריצה הנזכרת במשנה כאחד מכלי בית הקברות (ירושלמי כאן). נראה, שהשורש של המילה הוא 'רצץ'. העבודה בבית הקברות היא בעיקרה עבודת חציבה. נראה, שמריצה היה השם הקדום, והמונח ציפורן החליף אותו ("חציבה ומחצבות אבן בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 39). • • •

מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): הסכין קשורה לו (בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'לה') – אם נמצאת הסכין קשורה לקופיץ, שעיקר הקשר בקופיץ, והסכין תלויה ברצועה שקשורה לקופיץ, - הרי זו כמותה – דינה של הסכין כקופיץ, ואפילו נמצאה הסכין בארבעה עשר בניסן - שונה ומטביל (כך פירש תלמיד רשב"ש, ואין הברייתא חולקת על המשנה). • • •

משנה פרוכת – של קודש הקודשים, שהיתה מבדלת בין הקודש (ההיכל) ובין קודש הקודשים, שניטמאת בולד הטומאה – שנטמאה בטומאה שבאה על ידי נגיעה באב הטומאה, כגון שנגעה הפרוכת במשקים שנטמאו בשרץ מת או בנבילה, ואינה טמאה אלא מדברי סופרים, לפי שמן התורה אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, אלא שחכמים גזרו על המשקים שנטמאו אפילו מחמת ולד הטומאה שיהיו מטמאים כלים, - מטבילין אותה בפנים – במקווה שבעזרה, ואין חייבים להוציא אותה מהעזרה, הואיל ולא נטמאה אלא בוולד הטומאה, ומכניסין אותה מיד – אחרי הטבילה למקומה כדי שתתייבש, ואינה צריכה הערב שמש, לפי שאינה טמאה אלא מדברי סופרים**. ושניטמאת באב הטומאה** – אבל פרוכת שנטמאה באב הטומאה, כגון שנגעה בשרץ מת או בנבילה, - מטבילין אותה בחוץ – מחוץ לעזרה, שהואיל וטומאתה מן התורה, אסור להשהותה במקדש וחייבים להוציאה מיד, ושוטחין (פורסים) אותה – כדי שתתייבש, בחיל – בין המחיצה הקרויה סורג ובין החומה של עזרת נשים (משנה מידות ב,ג), עד שיעריב שמשה ותהיה טהורה (במשנה שבנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'בחול'. הצורה 'חול' במקום 'חיל' אינה שיבוש, שכן היא מצויה בכתבי יד למסכת מידות), מפני שהיא צריכה הערב שמש (שקיעת השמש). אם היתה – הפרוכת שהוטבלה, חדשה – שעשו חכמים מעלה בקודש, שכלים שנגמרה מלאכתם ונעשו ראויים לקבל טומאה, אף אם נזהר בהם האומן שלא ייטמאו, צריכים טבילה, שמחמירים בקודשים וחוששים שמא נטמאו ולא נתן האומן את דעתו עליהם (משנה חגיגה ג,ב), ולכן פרוכת חדשה צריכה טבילה**, שוטחין אותה על גג** (גם בכתבי היד של המשנה: 'גג'. ובמשנה שבכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'גב') האיצטבא (בכמה כתבי יד של המשנה: 'האיסטווה') (סטיו - אולם של עמודים (מקור המילה ביוונית)) – שהיתה בהר הבית, וגגה נראה למרחוק**, כדי שיראו העם את מלאכתה** (אומנותה) שהיא נאה.

תלמוד בשמות כו,לא נאמר: "וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר, מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים" - אתה חייב לעשות פרוכת (וילון) מחוטים של צמר צבוע תכלת ושל צמר צבוע ארגמן ושל צמר צבוע בצבע אדום המופק מתולעת ושל פשתים הקלועים מחוטים דקים, חייבים לעשות בה צורות של חיות בעלות כנפיים שיהיו עשויות בידי אומנים באריגה. ובשמות כו,לו נאמר: "וְעָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר, מַעֲשֵׂה רֹקֵם" - אתה חייב לעשות מסך (וילון) לפתח אוהל המשכן מחוטים של צמר צבוע תכלת ושל צמר צבוע ארגמן ושל צמר צבוע בצבע אדום המופק מתולעת ושל פשתים הקלועים מחוטים דקים, חייבים לעשות בו צורות שיהיו עשויות בידי אומנים ברקימה. הפרוכת שבין ההיכל ובין קודש הקודשים במקדש היתה כנגד הפרוכת שבמשכן, והפרוכת שעל פתח ההיכל במקדש היא כנגד המסך לפתח האוהל במשכן.

במשנה שנינו: "על כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטין".

מביאים ברייתא: אילו אמר – הפסוק**: 'חוט' - אחד** – אילו היה כתוב בפרוכת 'חוט', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט אחד**, 'כפול' - לשנים** – אילו היה כתוב בפרוכת 'כפול', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משני חוטים**, 'שזור'** (קלוע, פתול חוט בחוט) - לשלשה – אילו היה כתוב בפרוכת 'שזור', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משלושה חוטים**, "מָשְׁזָר"** (קלוע, פתול חוט בחוט) - לששה – כיוון שכתוב בפרוכת 'מושזר', לכן הפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משישה חוטים**. ארבעה מיכן (נראה שצריך לומר: מינין, וכן הוא בתלמיד רשב"ש וברבנו משולם) – הפרוכת היתה עשויה מארבעה מינים: תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, וכל מין חוטו קלוע משישה חוטים, הא עשרים וארבעה** – הרי עשרים וארבעה (יש להסיק, שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע מעשרים וארבעה חוטים, כמו ששנינו במשנה).

ומציעים ברייתא נוספת: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): שלשים ושנים – הפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משלושים ושניים חוטים (הברייתא חולקת על המשנה). אילו אמר – הפסוק**: 'חוט' - אחד** – אילו היה כתוב בפרוכת 'חוט', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט אחד**, 'כפול' - לשנים** – אילו היה כתוב בפרוכת 'כפול', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משני חוטים**, 'שזור' - לארבעה – אילו היה כתוב בפרוכת 'שזור', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע מארבעה חוטים, "מָשְׁזָר" - לשמונה** – כיוון שכתוב בפרוכת 'מושזר', לכן הפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משמונה חוטים**. ארבעה מיכן** (נראה שצריך לומר: 'מינין') – הפרוכת היתה עשויה מארבעה מינים: תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, וכל מין חוטו קלוע משמונה חוטים**, הא תלתין ותריי** – הרי שלושים ושניים (יש להסיק, שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משלושים ושניים חוטים).

ומציעים ברייתא נוספת: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): ארבעים ושמונה – הפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע מארבעים ושמונה חוטים (הברייתא חולקת על המשנה). אילו אמר – הפסוק**: 'חוט' - אחד** – אילו היה כתוב בפרוכת 'חוט', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט אחד**, 'כפול' - לשנים** – אילו היה כתוב בפרוכת 'כפול', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משני חוטים**, 'קליעה'** (שזירה, פיתול חוטים זה בזה) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'קלוע') - לשלשה – אילו היה כתוב בפרוכת 'קלוע', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משלושה חוטים**, 'שזור' - לששה** – אילו היה כתוב בפרוכת 'שזור', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משישה חוטים**, "מָשְׁזָר" - לשנים עשר** – כיוון שכתוב בפרוכת 'מושזר', לכן הפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משנים עשר חוטים**. ארבעה מיכן** (נראה שצריך לומר: 'מינין') – הפרוכת היתה עשויה מארבעה מינים: תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, וכל מין חוטו קלוע משנים עשר חוטים**, הא ארבעין ותמניא** – הרי ארבעים ושמונה (יש להסיק, שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע מארבעים ושמונה חוטים).

בברייתא דמלאכת המשכן פרק ב נאמר: כיצד היו מקרים (מכסים מלמעלה) את המשכן? היה מביא עשר יריעות של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש מושזר, שנאמר: "ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש מושזר ותכלת וארגמן ותולעת שני" (שמות כו,א). חוטן כפול שלושים ושניים, דברי רבי נחמיה, שהיה רבי נחמיה אומר: 'חוט' - אחד, 'כפול' - לשניים, 'שזור' - לארבעה, "מושזר" - לשמונה, נמצא חוטן כפול לשלושים ושניים. וחכמים אומרים: 'חוט' - אחד, 'כפול' - לשניים, 'שזור' - לשלושה, "מושזר" - לשישה, נמצא חוטן כפול לעשרים וארבעה.

המשנה והברייתא הראשונה בירושלמי היא כדעת חכמים בברייתא דמלאכת המשכן (חוט כפול לעשרים וארבעה), והברייתא השנייה בירושלמי היא כדעת רבי נחמיה בברייתא דמלאכת המשכן (חוט כפול לשלושים ושניים).

הברייתא השלישית בירושלמי היא רבי יהודה, שכן הוא רגיל במחלוקת עם רבי נחמיה בברייתא דמלאכת המשכן, ורבי יהודה רגיל לכפול השיעור ("מדרשי הלכה של התנאים בתלמוד ירושלמי", עמוד 38).

בבבלי יומא עא,ב אמרו: תנו רבנן: דברים שנאמר בהם "שש" - חוטם (של כל מין שבהם) כפול שישה, "משזר" - שמונה (חוטם כפול שמונה), פרוכת - עשרים וארבעה (חוטים שארגו מהם את הפרוכת היו שזורים מעשרים וארבעה חוטים). • • •

מביאים ברייתא: כתוב אחד – בעניין המסך לפתח האוהל (שמות כו,לו), וכן בעניין המסך לשער חצר המשכן (שמות כז,טז) והאבנט (שמות כח,לט), אומר: "מַעֲשֵׂה רֹקֵם", וכתוב אחר (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אחד') – בעניין הפרוכת (שמות כו,לא), וכן בעניין יריעות המשכן (שמות כו,א), האפוד (שמות כח,ו) והחושן (שמות כח,טו), אומר: "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב". מה בין זה לזה? - "מַעֲשֵׂה רֹקֵם" - פרסוף (במסירה שלפנינו נגרדה הסמ"ך על ידי מגיה ותוקנה לצד"י, כבנוסח הבבלי של מסכת שקלים) (פרצוף, דמות פנים (מקור המילה ביוונית)) אחד – הצורות שעשו באריג היו נראות רק מצד אחד של האריג**, "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" - שני פרסופות** (במסירה שלפנינו נגרדה הסמ"ך על ידי מגיה ותוקנה לצד"י, כבנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – הצורות שעשו באריג היו נראות משני צידי האריג (כל צורה בצד אחד של האריג נראית הפוכה מהצורה שכנגדה בצד האחר ומוחלפים בה ימין לשמאל ושמאל לימין).

בתוספתא שקלים ג,יד שנו: רבי נחמיה אומר: "מעשה חושב" - שני פרצופות, "מעשה רוקם" - פרצוף אחד. ובברייתא דמלאכת המשכן פרק ד נאמר: כשם שהיה אורג את הפרוכת, כך היה אורג את המסך, אלא שהפרוכת מעשה חושב, שנאמר: "ועשית פרוכת תכלת וארגמן" וגו' "מעשה חושב" וגו' (שמות כו,לא), והמסך מעשה רוקם, שנאמר: "ועשית מסך לפתח האוהל תכלת וארגמן" וגו' "מעשה רוקם" וגו' (שם כו,לו), דברי רבי נחמיה, שהיה רבי נחמיה אומר: כל מקום שנאמר "מעשה חושב" - שני פרצופים, "מעשה רוקם" - אינו אלא פרצוף אחד בלבד. ובבבלי יומא עב,ב אמרו: במתניתא תנא משום רבי נחמיה: "מעשה רוקם" - אלו מעשה מחט (גזירת אריג ותפירתו בחוט ומחט), לפיכך פרצוף אחד. "מעשה חושב" - אלו מעשה אורג (עשיית אריג מחוטים על ידי קליעתם שתי וערב), לפיכך שני פרצופות.

הברייתא בירושלמי היא כרבי נחמיה.

ומביאים מחלוקת תנאים: רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) ורבי נחמיה (תנא בדור הרביעי) – שני התנאים נחלקו בדרשת הכתובים האלה, - חד אמר: – (חכם) אחד אומר: "מַעֲשֵׂה רֹקֵם" - ארי מיכן (מכאן) וארי מיכן (צריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ארי... וחָלָק...') – מצד אחד היו פרצופים של אריות, ומצד שני לא היו צורות**, "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" - ארי מיכן וחלק מיכן** (צריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ארי... וארי...') – משני הצדדים היו פרצופים של אריות**. וחורנה אמר:** – ו(החכם) האחר אומר: "מַעֲשֵׂה רֹקֵם" - ארי מיכן וחלק מיכן (צריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ארי... וארי...') – משני הצדדים היו פרצופים של אריות**, "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" - ארי מיכן ונשר מיכן** (כן הוא גם בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – מצד אחד היו פרצופים של אריות, ומצד שני היו פרצופים של נשרים (אריה - מלך שבחיות, נשר - מלך שבעופות) (כהגהתנו כן הוא בתלמיד רשב"ש וברבנו משולם, וכן הגיה הגר"א. וכך גם מסתבר שמעשה חושב מלאכתו נאה יותר ממעשה רוקם, שהרי כלי המשכן ובגדי הכהונה שנאמר בהם "מעשה חושב" היו חשובים וקדושים יותר מאלה שנאמר בהם "מעשה רוקם").

לפי הירושלמי, אף רבי יהודה מודה שיש הבדל בין מעשה רוקם למעשה חושב (שלא כמו לפי התוספתא שהובאה לעיל). מי שאמר: "'מעשה רוקם' - ארי מכאן וחלק מכאן, 'מעשה חושב' - ארי מכאן וארי מכאן" הוא רבי נחמיה שאמר: "'מעשה רוקם' - פרצוף אחד, 'מעשה חושב' - שתי פרצופות". • • •

מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): (במסירה שלפנינו נמחק 'תני' על ידי הסופר. בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין 'תני'. ייתכן שהסופר הגיה מדעתו, שחשבו כמיותר בציון של פסקה מהמשנה) בשמונים ושתים ריבוא (בכתב יד הבבלי: 'ריבות') היתה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילה זו) נעשית.

"ובשמונים ושתים ריבוא היתה נעשית" שבנוסח המשנה אינה משנה אלא ברייתא היא שנוספה במשניות, והפסקה בירושלמי אינה פסקה, שכן במסירה שלפנינו: "תני: בשמונים ושתים ריבוא היתה נעשית", הרי שהירושלמי הביאה מתוך ברייתא. וכן אינה בציטוט של המשנה שבמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'ויקהל' סימן י ובשמות רבה נ,ד. ובבבלי (ראה להלן) אינו אלא שלשול ברייתא במשנה, הרגיל אף בבבלי ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 952). מכל מקום, גם עם "תני" אפשר שפסקה היא זו ("תני" משמש לפעמים בירושלמי לציון של פסקה מהמשנה). מכל מקום, היא מצויה בכל עדויות הנוסח של המשנה, מלבד בכמה מדרשים, התלויים זה בזה, המעתיקים את המשנה בדילוגים ובתוספות ("מסורת לימוד ומסורת נוסח של התלמוד הירושלמי", "מחקרים בספרות התלמודית", עמוד 75 הערה 172). אם "בשמונים ושתים ריבוא היתה נעשית" שבירושלמי היא פסקה, פירושה: וכול' (והכוונה להמשך המשנה: "ושלש מאות כהנים מטבילין אותה").

בשמונים ושתים ריבות (נערות, צעירות) היתה נעשית בנות בתולות, שלא הגיעו עדיין לפרקן (פחות מבנות שתים עשרה שנה) ולא ראו עדיין דם נידה, והיו טהורות, היו עוסקות באריגת הפרוכת של המקדש ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 274-275). מלאכת האריגה היתה מלאכתן של נשים, ואף במקדש היו הנשים אורגות את הפרוכות, והן קיבלו שכרן מתרומת הלשכה.

בפסיקתא רבתי פסקה כו נאמר: כשראו הבתולות שהיו אורגות בפרוכת שנשרף בית המקדש, נפלו באש ונשרפו, שלא יענו אותן השונאים. • • • במשנה שנינו: "ושלש מאות כהנים מטבילין אותה".

מעירים: רבי יצחק בר ביסנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): גזומא (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'גוזמא') – גוזמה (הפרזה, תיאור דבר בצורה מופרזת) (המספר שלוש מאות כוהנים הוא לשון גוזמה, שמעולם לא הוצרכו מספר כה גדול של כוהנים כדי להטביל את הפרוכת).

ומציעים משנה: תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה תמיד ב,ב) שנינו (בתיאור הקרבת קורבן התמיד של שחר): פעמים עליו כשלש מאות כור (מידת נפח ליבש) – פעמים שהיתה מצטברת על המזבח ערימה גדולה מאוד של אפר בשיעור שלוש מאות כור**. - רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם שמואל: גזומא (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: גוזמא) – גוזמה (המספר שלוש מאות כור הוא לשון גוזמה, שמעולם לא הניחו על המזבח ערימה כה גדולה של אפר, שכשרבה הדשן הורידוהו מעל המזבח והוציאוהו חוץ לעיר).

המימרה השנייה בשם שמואל מוכיחה על המימרה הראשונה בשם שמואל שעניין הגוזמה נאמר על מה ששנינו במשנה: "ושלש מאות כהנים מטבילין אותה", שבשניהם המספר שלוש מאות הוא גוזמה.

בבבלי חולין צ,ב ותמיד כט,א-ב אמרו: תנן התם: תפוח היה באמצע המזבח (ציבור גדול של אפר עשוי כעין תפוח היה באמצע המזבח), פעמים שהיו עליו כשלוש מאות כור (משנה תמיד ב,ב). - אמר רבא: גוזמא. - השקו את התמיד בכוס של זהב (משנה תמיד ג,ד). - אמר רבא: גוזמא (שלא היה של זהב). אמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל: בשלושה מקומות (במשנה) דיברו חכמים לשון הבאי (גוזמה), ואלו הם: תפוח, גפן ופרוכת. תפוח - הא דאמרן (במשנה תמיד ב,ב). גפן - דתנן: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל, ומודלה על גבי כלונסות, וכל מי שהיה מתנדב עלה או גרגיר או אשכול - מביא ותולה בה. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: מעשה היה ונמנו עליה שלוש מאות כוהנים לפנותה (משנה מידות ג,ח. מספר זה של כוהנים לא נאמר אלא דרך גוזמה, והכוונה היא, שהוצרכו הרבה כוהנים כדי לפנותה). פרוכת - דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן: פרוכת - עוביה טפח, ועל שבעים ושניים נירים נארגת, ועל כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטים, אורכה ארבעים אמה ורוחבה עשרים אמה, ומשמונים ושתיים ריבוא נעשית, ושתיים עושים בכל שנה, ושלוש מאות כוהנים מטבילים אותה (משנה שקלים ח,ה. מספר זה של כוהנים לא נאמר אלא דרך גוזמה, והכוונה היא, שהוצרכו הרבה כוהנים כדי להטבילה).

גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו בשם שמואל שהמספר שלוש מאות שאמרו במשנה בעניין הפרוכת ובעניין התפוח הוא גוזמה.

דברי שמואל על הגוזמה שבמספרים מתייחסים רק לסיפא של משנתנו, ולא למספר הבתולות, שאינו אלא תוספת למשנתנו ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 275 הערה 34). • • •

משנה בשר קדשי קדשים – כגון עולות, חטאות ואשמות, שניטמא, בין באב הטומאה, בין בוולד הטומאה – בין שנטמא הבשר בטומאה חמורה ובין שנטמא בטומאה קלה**, בין בפנים, בין בחוץ** – בין שנטמא הבשר בעזרה ובין שנטמא חוץ לעזרה, -

בית שמי (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) אומרים: הכל ישרף בפנים – בבית הדשן שבעזרה, שהיו שורפים בו את הקודשים שנפסלו בקודש שצריכים להישרף בקודש**, חוץ משניטמא באב הטומאה בחוץ** – שהואיל ונטמא בטומאה חמורה חוץ לעזרה, אין מכניסים אותו לעזרה לשורפו, אלא שורפים אותו חוץ לעזרה, בבית הדשן שבהר הבית**.**

בית הלל (בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות) אומרים: הכל ישרף בחוץ – חוץ לעזרה**, חוץ משניטמא בולד** (במסירה שלפנינו כתב הסופר בטעות 'באב' ומגיה הגיה 'בולד') הטומאה בפנים – שהואיל ונטמא בטומאה קלה בעזרה, שורפים אותו בעזרה**.**

רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: שניטמא באב הטומאה – בשר קודשי קודשים שנטמא באב הטומאה, שהיא טומאה חמורה**, בין בפנים, בין בחוץ** – בין שנטמא בעזרה ובין שנטמא חוץ לעזרה, - ישרף בחוץ – אפילו נטמא בפנים, אין משהים את הטומאה בפנים, ושורפים את הבשר בחוץ**; שניטמא בולד הטומאה** – בשר שנטמא בוולד הטומאה, שהיא טומאה קלה**, בין בחוץ, בין בפנים - ישרף בפנים** – אפילו נטמא בחוץ, שורפים אותו בפנים**.**

רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: מקום טומאתו שם שריפתו – אם נטמא הבשר בפנים, אפילו באב הטומאה, שהיא טומאה חמורה, שורפים אותו בפנים, ואם נטמא הבשר בחוץ, אפילו בוולד הטומאה, שהיא טומאה קלה, שורפים אותו בחוץ**.**

בית שמאי, בית הלל ורבי אליעזר סוברים, שמעיקר הדין, כל קודשי קודשים שנטמאו יש לשרוף בעזרה, אלא שחכמים גזרו במקרים מסוימים לשרוף בחוץ. לפי בית שמאי גזרו רק על מה שנטמא בטומאה חמורה בחוץ, לפי בית הלל גזרו על הכל חוץ ממה שנטמא בטומאה קלה בפנים, ולפי רבי אליעזר גזרו על כל מה שנטמא באב הטומאה. ואילו רבי עקיבא סובר, שמעיקר הדין, מה שנטמא בפנים - צריך לשרוף בפנים, ומה שנטמא בחוץ - צריך לשרוף בחוץ (רש"ס).

בתוספתא שקלים ג,טז שנו: בשר קודשי הקודשים שנטמא, בין באב הטומאה, בין בוולד הטומאה, בין בפנים ובין בחוץ - בית שמיי אומרים: הכל יישרף בפנים, חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. ובית הלל אומרים: הכל יישרף בחוץ, חוץ משנטמא בוולד הטומאה בפנים. רבי ליעזר אומר: שנטמא באב הטומאה, בין בפנים, בין בחוץ - יישרף בחוץ; ושנטמא בוולד הטומאה, בין בחוץ, בין בפנים - יישרף בפנים. - רבי יהודה אומר: רבי ליעזר אומר כדברי בית שמיי, רבי עקיבא אומר כדברי בית הלל (רבי אליעזר ורבי עקיבא לא נחלקו בזה, אלא רבי אליעזר סובר כבית שמאי ורבי עקיבא כבית הלל). ובספרא 'צו' פרשה ג נאמר: בשר קודשי קודשים שנטמא, בין באב הטומאה, בין בוולד הטומאה, בין בפנים, בין בחוץ - בית שמאי אומרים: הכל יישרף בפנים (אפילו נטמא באב הטומאה בחוץ), ובית הלל אומרים: הכל יישרף בחוץ, חוץ משנטמא בוולד הטומאה בפנים; דברי רבי מאיר. - רבי יהודה אומר: בית שמאי אומרים: הכל יישרף בפנים, חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ, ובית הלל אומרים: הכל יישרף בחוץ, חוץ משנטמא בוולד הטומאה בפנים. רבי אליעזר אומר: שנטמא באב הטומאה, בין בפנים, בין בחוץ - יישרף בחוץ; שנטמא בוולד הטומאה, בין בחוץ, בין בפנים - יישרף בפנים. רבי עקיבא אומר: נטמא בחוץ, בין באב הטומאה, בין בוולד הטומאה - יישרף בחוץ; נטמא בפנים, בין באב הטומאה, בין בוולד הטומאה - יישרף בפנים.

אין מחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה בדברי בית הלל אלא בדברי בית שמאי בלבד. לדברי רבי יהודה בתוספתא לא נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא, אלא רבי אליעזר בשיטת בית שמאי ורבי עקיבא בשיטת בית הלל, ולדברי רבי יהודה בספרא נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא, ושני תנאים הם בשיטת רבי יהודה, ורבי סתם במשנתנו כאן כדעת רבי יהודה בספרא.

כעין מחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה זו אף במשנה מעשר שני ג,ט לעניין מעשר שני שנכנס לירושלם ונטמא באב הטומאה או בוולד הטומאה האם נפדה ונאכל בפנים או בחוץ. וכעין תוספתא זו אף בתוספתא מעשר שני ב,טז. • • •

תלמוד כעין סוגיה זו שלהלן אף בירושלמי מעשר שני ג,ח. אב הטומאה הוא הדרגה העליונה של טומאה (מלבד טומאת מת, שהיא אבי אבות הטומאה), שממנה מסתעפות תולדות: ראשון לטומאה, שני לטומאה, שלישי לטומאה ורביעי לטומאה. כל הדרגות שלמטה מאב הטומאה נקראות ולד הטומאה. ההבדל בין אב הטומאה לוולד הטומאה הוא: אב הטומאה מטמא אף אדם וכלים, ולד הטומאה מטמא רק אוכלים ומשקים ולא אדם וכלים. מלבד אבות הטומאה של תורה, ישנם אבות הטומאה מדברי חכמים, וטומאתם בדרגת אב הטומאה לטמא אדם וכלים. כל הנטמא מחמת אב הטומאה של תורה הרי הוא ולד הטומאה של תורה, וכל הנטמא מחמת אב הטומאה של דברי חכמים הרי זה ולד הטומאה של דבריהם.

מביאים מחלוקת: בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: אב הטומאה - דבר תורה – אב הטומאה האמור במשנתנו הוא כל הטמא טומאה שהיא מן התורה, ואפילו בדרגת ראשון ושני לטומאה**,** אבל וולד הטומאה - מדבריהן – ולד הטומאה האמור במשנתנו הוא כל הטמא טומאה שהיא מדברי חכמים ולא מן התורה, ולפי זה, בשר שנטמא בוולד הטומאה הוא כגון בשר שנגע בכלי שנטמא במשקים טמאים, שהכלי טמא בדרגת שני לטומאה מדבריהם**.**

רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: בין זה ובין זה - דבר תורה – גם אב הטומאה וגם ולד הטומאה האמורים במשנתנו הם כל הטמאים טומאה שהיא מן התורה, ולפי זה, בשר שנטמא באב הטומאה הוא כגון בשר שנגע בשרץ מת או בנבילה, שהם טמאים בדרגת אב הטומאה מן התורה, ובשר שנטמא בוולד הטומאה הוא כגון בשר שנגע בכלי שנטמא בשרץ מת או בנבילה, שהכלי טמא בדרגת ראשון לטומאה מן התורה**.**

מחלוקת אמוראים זו נאמרה גם בירושלמי פסחים א,ו.

ומקשים (על פרשנות רבי יוחנן לדברי בית שמי): וקשיא דרבי יוחנן על דבית שמי – וקשָׁה (דעתו) של רבי יוחנן על (שיטתם) של בית שמאי (לפי שיטתם של בית שמאי במשנה כאן קשה על דעתו של רבי יוחנן), דבית שמי אומרים (אמרין): הכל ישרף בפנים, חוץ משניטמא באב הטומאה בחוץ. (ויש להקשות:) מה בין אב (המילה 'אב' נוספה במסירה שלפנינו בין השיטין על ידי מגיה, אבל כך צריך לומר, ונמצא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים ובמקבילה שבמעשר שני) הטומאה בחוץ, מה בין וולד הטומאה בחוץ? – מה ההבדל בין בשר קודשי קודשים שנטמא באב הטומאה בחוץ ובין בשר שנטמא בוולד הטומאה בחוץ? זה וזה לא דבר תורה הוא? – וכי אב הטומאה וולד הטומאה אינם טמאים מן התורה?! והלא לדעת רבי יוחנן, גם זה וגם זה טמאים מן התורה! ואם כן, מדוע לפי שיטת בית שמאי בשר קודשי קודשים שנטמא באב הטומאה בחוץ - נשרף בחוץ, ובשר שנטמא בוולד הטומאה בחוץ - נשרף בפנים? והרי שניהם נטמאו בחוץ וטומאתם מן התורה! ולכן היה לבית שמאי להשוות מידותיהם ולומר ששניהם יישרפו בחוץ!

קושיה זו שהקשו על דעתו של רבי יוחנן לפי שיטתם של בית שמאי, אינה קשה על דעתו של בר קפרא לפי שיטתם של בית שמאי, מכיוון שלדעת בר קפרא אב הטומאה טמא מן התורה וולד הטומאה טמא מדברי חכמים, ולכן בשר קודשי קודשים שנטמא באב הטומאה בחוץ - נשרף בחוץ, ובשר שנטמא בוולד הטומאה בחוץ - נשרף בפנים.

ומקשים עוד: ואפילו על דבית הלל לא (בכתב יד שקלים: 'לית היא') מקשייא?! (בתמיהה) – (וכי) אפילו על (שיטתם) של בית הלל אין היא מוקשית?! (וכי אין דעתו של רבי יוחנן קשה אפילו לפי שיטתם של בית הלל?! הרי לא רק לפי שיטתם של בית שמאי קשה על דעתו של רבי יוחנן, אלא גם לפי שיטתם של בית הלל במשנה כאן קשה על דעתו של רבי יוחנן!) דבית הלל אמרין – אומרים**: הכל ישרף בחוץ, חוץ משניטמא בוולד הטומאה בפנים.** (ויש להקשות:) מה בין וולד הטומאה בפנים, מה בין אב הטומאה בפנים? – מה ההבדל בין בשר קודשי קודשים שנטמא בוולד הטומאה בפנים ובין בשר שנטמא באב הטומאה בפנים? זה וזה לא דבר תורה הוא? – וכי אב הטומאה וולד הטומאה אינם טמאים מן התורה?! והלא לדעת רבי יוחנן, גם זה וגם זה טמאים מן התורה! ואם כן, מדוע לפי שיטת בית הלל בשר קודשי קודשים שנטמא בוולד הטומאה בפנים - נשרף בפנים, ובשר שנטמא באב הטומאה בפנים - נשרף בחוץ? והרי שניהם נטמאו בפנים וטומאתם מן התורה! ולכן היה לבית הלל להשוות מידותיהם ולומר ששניהם יישרפו בפנים!

קושיה זו שהקשו על דעתו של רבי יוחנן לפי שיטתם של בית הלל, אינה קשה על דעתו של בר קפרא לפי שיטתם של בית הלל, מכיוון שלדעת בר קפרא אב הטומאה טמא מן התורה וולד הטומאה טמא מדברי חכמים, ולכן בשר קודשי קודשים שנטמא בוולד הטומאה בפנים - נשרף בפנים, ובשר שנטמא באב הטומאה בפנים - נשרף בחוץ.

ומעירים: לא הוי (צריך לומר: 'הויי' / 'הוו'. ובכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'הוו') בה רבנין אלא על דבר קפרא – לא הוֹוִים (לא מפרשים ומיישבים את הקושי) / לא היו (לא פירשו ויישבו את הקושי) בה (בהלכה זו) חכמים אלא על (דעתו) של בר קפרא (כאמור להלן, אבל לא על דעתו של רבי יוחנן, שלא מצאו החכמים תירוץ נוח לקושייתם אלא לדעת בר קפרא, ולא לדעת רבי יוחנן).

ומקשים (על פרשנות בר קפרא לדברי בית שמי): וקשיא דבר קפרא על דבית שמי – וקשָׁה (דעתו) של בר קפרא על (שיטתם) של בית שמאי (לפי שיטתם של בית שמאי במשנה כאן קשה על דעתו של בר קפרא), דבית שמי אמרין – אומרים**: הכל ישרף בפנים, חוץ משניטמא באב הטומאה בחוץ.** (ויש להקשות:) מה בין אב הטומאה בין בחוץ בין בפנים? – מה ההבדל בין בשר קודשי קודשים שנטמא באב הטומאה בחוץ ובין בשר שנטמא באב הטומאה בפנים? זה וזה לא דבר תורה הוא? – וכי אב הטומאה בחוץ ואב הטומאה בפנים אינם טמאים מן התורה?! והלא לדעת בר קפרא, גם זה וגם זה טמאים מן התורה! ואם כן, מדוע לפי שיטת בית שמאי בשר קודשי קודשים שנטמא באב הטומאה בחוץ - נשרף בחוץ, ובשר שנטמא באב הטומאה בפנים - נשרף בפנים? והרי שניהם טומאתם מן התורה! ולכן היה לבית שמאי להשוות מידותיהם ולומר ששניהם יישרפו בחוץ!

ומתרצים: בגין (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'רבי עקיבא') דרבי (=דא רבי ("אוצר לשונות ירושלמיים")) עקיבה אמר: – בשביל זה רבי עקיבה אומר: מקום טומאתו שם תהא שריפתו – בית שמאי סוברים בעניין בשר שנטמא באב הטומאה כרבי עקיבה במשנה כאן, שאם נטמא הבשר בפנים - שורפים אותו בפנים, ואם נטמא הבשר בחוץ - שורפים אותו בחוץ. אבל בשר שנטמא בוולד הטומאה, כיוון שלדעת בר קפרא טומאתו של הבשר אינה מן התורה אלא מדברי חכמים, אפילו נטמא בחוץ - שורפים אותו בפנים (ובזה בית שמאי אינם סוברים כרבי עקיבה).

קושיה זו שהקשו על דעתו של בר קפרא לפי שיטתם של בית שמאי, קשה גם על דעתו של רבי יוחנן לפי שיטתם של בית שמאי, אלא שלדעת רבי יוחנן אין להשיב כמו שהשיבו לדעת בר קפרא, שהרי לא הבדילו בית שמאי בבשר שנטמא בוולד הטומאה בין נטמא בפנים ובין נטמא בחוץ, ואילו היו בית שמאי סוברים כרבי עקיבה, היה להם להבדיל בו, כיוון שלדעת רבי יוחנן גם בשר שנטמא בוולד הטומאה טומאתו מן התורה.

ומקשים עוד: ואפילו על דבית הלל לית היא מקשייא?! (בתמיהה) – (וכי) אפילו על (שיטתם) של בית הלל אין היא מוקשית?! (וכי אין דעתו של בר קפרא קשה אפילו לפי שיטתם של בית הלל?! הרי לא רק לפי שיטתם של בית שמאי קשה על דעתו של בר קפרא, אלא גם לפי שיטתם של בית הלל במשנה כאן קשה על דעתו של בר קפרא!) דבית הלל אמרין – אומרים**: הכל ישרף בחוץ, חוץ משניטמא בולד הטומאה בפנים.** (ויש להקשות:) מה בין וולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ? – מה ההבדל בין בשר קודשי קודשים שנטמא בוולד הטומאה בפנים ובין בשר שנטמא בוולד הטומאה בחוץ? זה וזה לא מדבריהם הוא? – וכי ולד הטומאה בפנים וולד הטומאה בחוץ אינם מטמאים אחרים מדברי חכמים?! והלא לדעת בר קפרא, גם זה וגם זה מטמאים אחרים מדברי חכמים! ואם כן, מדוע לפי שיטת בית הלל בשר קודשי קודשים שנטמא בוולד הטומאה בפנים - נשרף בפנים, ובשר שנטמא בוולד הטומאה בחוץ - נשרף בחוץ? והרי שניהם טומאתם מדברי חכמים! ולכן היה לבית הלל להשוות מידותיהם ולומר ששניהם יישרפו בפנים!

אין להשיב על קושיה זו כמו שהשיבו לעיל: "בגין דרבי עקיבה אמר: מקום טומאתו שם תהא שריפתו", שהרי לא הבדילו בית הלל בבשר שנטמא באב הטומאה בין נטמא בפנים ובין נטמא בחוץ, ואילו היו בית הלל סוברים כרבי עקיבה, היה להם להבדיל בו.

ומתרצים: בגין רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) – בשביל רבי שמעון (בגלל דעתו), דרבי שמעון אמר: – שרבי שמעון אומר: מאכלו ומשקו של מצורע משתלחין חוץ לשלש מחנות – אוכלים ומשקים של מצורע, שהוא אב הטומאה, שנטמאו על ידו ונעשו ראשון לטומאה - צריך לשלח אותם חוץ לשלוש מחנות, שדינם כמצורע עצמו (במדבר היו שלוש מחנות: מחנה שכינה ומחנה לווייה ומחנה ישראל, ומצורע היה משתלח חוץ לשלוש המחנות, ובארץ מצורע משתלח חוץ לירושלים). בית הלל סוברים כרבי שמעון, שלדעתו אוכלים ומשקים טמאים של מצורע שטומאתם מן התורה משתלחים לחוץ ואינם נכנסים לפנים, ולכן לשיטת בית הלל גזרו חכמים על בשר קודשי קודשים שנטמא בוולד הטומאה בחוץ, אף שטומאתו מדברי חכמים, שלא ייכנס לפנים אלא יישרף בחוץ. אבל בשר שנטמא בוולד הטומאה בפנים, כיוון שטומאתו מדברי חכמים, לא גזרו עליו חכמים שיצא ויישרף בחוץ (הסופר במסירה שלפנינו כתב: 'משתלחין לרחוץ בשלש מחנות', ומגיה אחד הגיה על הגיליון: 'לו חוץ'. הגהה זו שעל הגיליון נמחקה על ידי מגיה אחר, ובפנים נגרדו האותיות 'לר' ונותרה 'חוץ', וכן הוגהה בי"ת ללמ"ד ב'לשלש', וכך נתקבלה הגרסה: 'משתלחין חוץ לשלש מחנות', וכך גרסת הנוסח הבבלי של מסכת שקלים).

קושיה זו שהקשו על דעתו של בר קפרא לפי שיטתם של בית הלל, קשה גם על דעתו של רבי יוחנן לפי שיטתם של בית הלל, אלא שלדעתו יש להקשות: 'זה וזה לא דבר תורה הוא?'.

בתוספתא כלים (בבא קמא) א,יד שנו: רבי שמעון אומר: כשם שאין זבים זבות נידות יולדות נכנסים להר הבית (שהם משתלחים חוץ לשתי מחנות), כך משכבם ומושבם (שהם אב הטומאה כמוהם) כיוצא בהם (אין מכניסים אותם להר הבית).

לפי התוספתא, רבי שמעון מחמיר לעניין שילוח טמאים במשכב ובמושב של זב שהם אב הטומאה. ולפי הירושלמי, רבי שמעון מחמיר אף במאכל ובמשקה של מצורע שהם ראשון לטומאה. • • •

משנה איברי התמיד – האיברים של קורבן התמיד, שהיו ניתנים בתחילה על שולחן של שיש במערב הכבש (משנה לעיל ו,ד), כשבאו להעלות אותם על גבי המזבח, היו מעלים אותם על הכבש של המזבח, ואחר כך היו מעלים אותם משם למזבח, ניתנין מחצי כבש ולמטה במערב – מצידו הדרומי של המזבח היה כבש (גשר משופע), שבו היו עולים אל המזבח, אורך שיפועו שלושים ושתיים אמה ורוחבו שש עשרה אמה, והאיברים של קורבן התמיד היו ניתנים מחצי הכבש ולמטה, היינו בשש עשרה האמות התחתונות, ובשמונה האמות שבצד מערב (ראה משנה תמיד ד,ג), של המוספין – האיברים של עולות המוסף, ביום שיש בו מוסף, ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח – בשמונה האמות שבצד מזרח. והטעם הוא, שעשו היכר כדי שלא יתערבו איברי התמיד והמוספים זה בזה ויבואו להקטיר את איברי המוספים קודם לאיברי התמיד, והרי הקטרת איברי התמיד קודמת להקטרת איברי המוספים**, של ראשי חדשים** – האיברים של עולות המוסף של ראשי חודשים, ניתנין על כרכוב המזבח מלמעלן – הכרכוב הוא מקום על גג המזבח לפנים מן קרנות המזבח, שהיה רחב אמה מכל צד, ובו היו הכוהנים מהלכים. והטעם הוא, כדי לפרסם שהיום ראש חודש, שכן הכרכוב היה גבוה**.**

הנוסח בכל כתבי היד של המשנה לרבות קטעי גניזה ודפוסים ראשונים: "איברי התמיד". אבל הגרסה במשנה שבכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: "אימורי תמיד". הנוסח בכתבי היד של המשנה: "...ניתנין מחצי כבש ולמטה במערב, ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח", וכן הוא במשנה שבירושלמי. אבל הגרסה במשנה שבנוסח הבבלי של מסכת שקלים להפך: "...ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח, ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה במערב". הנוסח בכתבי היד של המשנה: "של ראשי חדשים ניתנין על כרכוב המזבח מלמעלן", וכן הוא במשנה שבירושלמי. אבל הגרסה במשנה שבנוסח הבבלי של מסכת שקלים: "של ראשי חדשים ניתנין מתחת כרכוב המזבח ולמטה".

במשנה תמיד ד,ג שנינו (בעניין איברי התמיד): ונתנום מחצי הכבש ולמטה במערבו.

בתוספתא שקלים ג,יז-יט שנו: איברי התמיד שאמרו: "ניתנים למטה" - ניתנים מחצי כבש ולמטה במזרח, ושאמרו: "ניתנים למעלה" - ניתנים מחצי כבש ולמעלה במערב. - רבי חנניא בן עקשיא אומר: אלו ואלו ניתנים מחצי כבש ולמטה, אלא שהתמידים במערב ומוספים במזרח. - ושל ראשי חודשים ניתנים תחת כרכוב המזבח מלמטה / מלמעלה. - ואי זהו כרכוב המזבח? - בין קרן לקרן, מקום הילוך רגלי הכוהנים ואילך.

לפני מסדר התוספתא היתה הגרסה במשנתנו: "איברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח, ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמעלה במערב", ועשו מעלה יתירה שלא לערבב את האיברים. משנתנו (לפי הגרסה בכתבי היד של המשנה) ומשנת תמיד הן כרבי חנניא בן עקשיא שבתוספתא. אפשר ש"ושל ראשי חודשים נותנים תחת כרכוב המזבח מלמטה" דברי הכל הוא. בכתב יד אחד של התוספתא: "מלמעלה" ("תוספתא כפשוטה"). נראה שלפני התוספתא עמד נוסח שונה במקצת במשנה ובו נאמר רק שנותנים את איברי התמיד למטה ואת איברי המוספים למעלה, והיא מפרשת ומוסיפה שאיברי התמיד ניתנו במזרח הכבש ואיברי המוספים במערבו. ברם ניתן גם לפרש שלפנינו מחלוקת בין המשנה והתוספתא ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמודים 283-284).

במשנתנו נתקיימו שתי מסורות נוסח, אחת של משניות ארץ ישראל כרבי חנניא בן עקשיא, והאחרת במשנה שבנוסח הבבלי של מסכת שקלים שעיקרה כתנא קמא של התוספתא. הגרסה השנייה מובאת בבבלי סוכה נד,ב (ראה להלן). בשני כתבי יד של הבבלי סוכה שם נשנות ההלכות של משנתנו בשינוי ניכר מן המובא בספרינו. במקום הבבא השנייה "של מוספין" נשנית הלכה נפרדת על איברי תמיד של בין הערביים, לעומת הבבא הראשונה השונה בבבלי סוכה שם איברי תמיד של שחר, ואין בשני כתבי יד אלה כלל הלכה של מוספים.

בספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ה נאמר: "והקריב הכוהן את הכל" - לכבש (כוהן אחד מקריב את האיברים לכבש, וכוהן אחר מעלה אותם מן הכבש למזבח).

השקלים – נתינת מחצית השקל למקדש לצורך קורבנות ציבור, והביכורים – הבאת פירות משבעת המינים שהבשילו ראשונה לבית המקדש, אינן נוהגין אלא בפני הבית – בזמן שבית המקדש קיים, לפי שהביכורים טעונים הבאת מקום (חייבים להביא אותם לבית המקדש (משנה ביכורים ב,ב)), ואם אין בית אין ביכורים, והשקלים אינם באים אלא לצורך קורבנות הציבור**, אבל מעשר דגן** – הפרשת מעשר מדגן (מיני תבואה, כגון: חיטה, שעורה ועוד), ומעשר בהמה – הפרשת מעשר מבהמות טהורות הנולדות בכל שנה, ובכורות – נתינת בכורות של בהמות טהורות לכוהנים, נוהגין בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית – בין בזמן שבית המקדש קיים ובין בזמן שאין בית המקדש קיים**.**

המקדיש שקלים וביכורים – אף ששקלים וביכורים אינם נוהגים בזמן הזה, כשאין בית המקדש קיים, מכל מקום אם הקדיש מעות לשקלים ופירות לביכורים בזמן הזה, - הרי זה קודש – חלה עליהם קדושה, ומניח את הביכורים עד שיירקבו, והשקלים ייזרקו לים המלח**. רבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: האומר: "ביכורים קודש" - אינן קודש – אם הקדיש פירות לביכורים בזמן הזה, אין שם ביכורים חל עליהם ואינם קודש**.**

בתוספתא שקלים ג,כג-כד שנו: מפני מה אמרו: שקלים אין נוהגים אלא בפני הבית? - לפי שאין תורמים מן הישנה (ואפילו ייבנה בית המקדש, ייתכן שלא ישתמשו בשקלים אלה לשם קורבנות, אלא יתרמו מן החדשה). ומפני מה אמרו: ביכורים אין נוהגים אלא בפני הבית? - משום שנאמר: "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך" (שמות כג,יט) - כל זמן שיש לך בית יש לך ביכורים, אין לך בית אין לך ביכורים.

במשנה ביכורים ב,ג שנינו: יש בתרומה ומעשר מה שאין כן בביכורים, שהתרומה והמעשר נוהגים בפני הבית ושלא בפני הבית, מה שאין כן בביכורים. ובמשנה בכורות ט,א שנינו: מעשר בהמה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית.

בספרי במדבר פסקה קיט נאמר: "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוויים לנחלה" - אין לי אלא בפני הבית. שלא בפני הבית מניין? - תלמוד לומר: "לנחלה" - מה נחלה (דיני ירושה) נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית, אף מעשר ראשון נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. ובספרי זוטא במדבר יח,כא נאמר: "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אהל מועד" - יכול, לפי שבטלה העבודה, ייבטל המעשר? - תלמוד לומר: "לנחלה" - מה נחלה אינה פוסקת, אף מעשר אינו פוסק, אלא אף על פי שבטלה העבודה, הרי הם אוכלים בו. שכר מה? שכר מה שעשו עימי במדבר.

לפי הלכות ארץ ישראל מן הגניזה, נוהג מעשר בהמה בזמן הזה כדין המשנה. והיו מפרישים מעשר בהמה ומשהים אותו עד שייפול בו מום, ואז היה נאכל במומו לבעלים לאחר שהראוהו למומחה. וכל זה הוא בניגוד גמור לבבלי בכורות נג,א שאמרו שם, שעכשיו ביטלו חכמים מעשר בהמה, משום חשש תקלה, שמא עד שייפול בו מום ייכשל באיסור גיזה ועבודה, או שמא ישחטנו קודם שייפול בו מום. חשש זה לא היה ידוע בארץ ישראל, שכן נהגו בני ארץ ישראל להפריש מעשר בהמה גם בדורות שלאחר החורבן. מהלכות ארץ ישראל מן הגניזה נוכל ללמוד, שבארץ ישראל לא ביטלו מעשר בהמה אפילו מאות שנים לאחר החורבן, והבבלי אינו מדבר אלא על מנהג בבל ("הלכות ארץ ישראל מן הגניזה", עמוד יד).

ההלכה "איברי התמיד..." היא השלמה למשנה לעיל ו,ד על איברי התמיד: "ושנים במערב הכבש... על של שייש נותנין את האיברין...". וההלכה "השקלים והביכורים אינן נוהגין..." היא השלמה לפרקים הראשונים העוסקים בענייני שקלים ("ששה סדרי משנה", מועד, השלמות ותוספות, עמוד 464). • • •

תלמוד במשנה שנינו: "של ראשי חדשים ניתנין על כרכוב המזבח מלמעלן".

מביאים ברייתא: אי זהו כרכוב המזבח? – מהו אותו כרכוב המוזכר במשנה שהיה במזבח שבמקדש? - אמה בין קרן לקרן, מקום הילוך רגלי הכהנים – מקום על גג המזבח לפנים מן קרנות המזבח, שהיה רחב אמה מכל צד, ובו היו הכוהנים מהלכים (עוד בעניין כרכוב ראה ירושלמי לעיל ו,ו).

כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוכה ה,ו.

שואלים: מוספי שבת, מוספי ראש חודש - מי קודם? – ראש חודש שחל להיות בשבת, שמקריבים קורבן מוספים של שבת וקורבן מוספים של ראש חודש, ואחר כך מנסכים יין של מוספי שבת ויין של מוספי ראש חודש, ניסוך היין של מי מהם קודם? ניסוך היין של מוספי שבת או ניסוך היין של מוספי ראש חודש? (השאלה היא בשבת שבה הניסוכים סמוכים זה לזה. אולם ראש חודש שחל להיות בחול, מקריבים קורבן תמיד של שחר ומנסכים יין של תמיד של שחר, ואחר כך מקריבים קורבן מוספים של ראש חודש ומנסכים יין של מוספי ראש חודש)

ומציעים קביעה הלכתית (כתשובה לשאלה): רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) סבר מימר: – סובר (מחזיק בדעה) לומר: מוספי שבת ומוספי ראש חודש (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו) - מוספי ראש חודש קודמין – ניסוך היין של מוספי ראש חודש קודם לניסוך היין של מוספי שבת**.**

ומציעים סיוע (ממקור תנאי): חייליה דרבי ירמיה מן הדא: – כוחו (ראיתו) של רבי ירמיה מזאת (מהברייתא שלהלן): שירו של שבת ושירו של ראש חודש – ראש חודש שחל להיות בשבת, שהלוויים אומרים שירו של שבת ושירו של ראש חודש, - שירו של ראש חודש קודם – לשירו של שבת, ומכאן שניסוך היין של מוספי ראש חודש קודם לניסוך היין של מוספי שבת, שהרי שירו של שבת הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של מוספי שבת, ושירו של ראש חודש הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש**.**

ודוחים את הראיה (בהצעת הבחנה בין העניינים שהושוו): אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): שנייא היא תמן (במקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילה 'תמן') – שונה היא (הדבר) שם (בברייתא בעניין השיר, ואף על פי ששירו של ראש חודש קודם לשירו של שבת, מכל מקום ניסוך היין של מוספי ראש חודש אינו קודם לניסוך היין של מוספי שבת, כמבואר להלן), דאמר רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כדי לפרסמו ולהודיע (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילה 'ולהודיע') שהוא ראש חודש – שירו של ראש חודש קודם לשירו של שבת, כדי להודיע ברבים שיום זה נקבע על ידי בית הדין ראש חודש**. כיצד היה** (צריך לומר כמו במקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'הוא') עושה? – באיזה אופן מקדימים לומר שירו של ראש חודש? והרי הלוויים אומרים שירו של ראש חודש בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש, ואם שירו של ראש חודש קודם, על כורחך גם ניסוך היין של מוספי ראש חודש קודם! - שוחט מוספי שבת ואומר עליהן שירו של ראש חודש – אין הלוויים אומרים שירו של ראש חודש בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש אלא בשעת השחיטה של מוספי שבת (שקודמת לשחיטה של מוספי ראש חודש), ובשעת ניסוך היין של מוספי שבת הלוויים אומרים שירו של שבת, וכך שירו של ראש חודש קודם לשירו של שבת**. ברם הכא** – אבל כאן (בעניין ניסוך היין של המוספים), מוספי שבת ומוספי ראש חודש - מוספי שבת קודמין, על שם (משום) כל התדיר מחבירו - קודם את חבירו – ניסוך היין של מוספי שבת קודם לניסוך היין של מוספי ראש חודש, משום הכלל, שאם יש לעשות שני דברים, שאחד מהם תדיר (נוהג לעיתים קרובות) יותר מחבירו, מקדימים לעשות את התדיר לפני חבירו שאינו תדיר כמוהו, והרי מוספי שבת תדירים ממוספי ראש חודש (כמו ששנינו במשנה זבחים י,א). - הרי שרבי יוסה חולק על רבי ירמיה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי סוכה.

ההלכה שבמשנה סוכה ה,ה מלמדת על התקיעות שהיו בכל יום במקדש, ובהן התקיעות שהיו תוקעים על כל פרק משלושת פרקי השיר בשעת ניסוך היין של קורבנות המוסף בימים שיש בהם קורבנות מוסף. בירושלמי שבהלכה זו דיברו בעניין התקיעות שהיו תוקעים במוספים ביום שיש בו כמה מוספים. כיוון שדיברו בירושלמי שם בעניין התקיעות בשעת ניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש בשבת שחל בה ראש חודש, הביאו שם את הסוגיה המקבילה לסוגיה כאן בעניין סדר קדימות ניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש בשבת שחל בה ראש חודש (בין שתי הסוגיות האלו בירושלמי סוכה שם מפסיקה סוגיה בעניין כלי השיר שהיו הלוויים מנגנים בהם כשהלוויים אומרים שיר על הקורבן בשעת ניסוך היין. נראה שסוגיה זו מקורה בירושלמי ערכין ב,ג (שאבד ולא נמצא), שכן ההלכה שבמשנה שם מלמדת על כלי השיר שהיו הלוויים מנגנים בהם, וכיוון שההלכה שבמשנה שם מלמדת קודם לכן על התקיעות שהיו בכל יום במקדש, כתחילתה של המשנה סוכה, לכן הועתקה הסוגיה בעניין כלי השיר מערכין לסוכה לאחר הסוגיה בעניין התקיעות). הסוגיה בעניין סדר קדימות ניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש מקורה בירושלמי סוכה, ומשם הועתקה סוגיה זו לירושלמי כאן. נראה שסוגיה זו הועתקה לכאן משום המימרה של רבי יוחנן: "כדי לפרסמו ולהודיע שהוא ראש חודש", שנאמרה גם כטעם למשנה כאן בעניין נתינת האיברים של מוספי ראש חודש. ואף על פי שבירושלמי לא נמצא שאמרו כך, אבל בבבלי אמרו כך (ראה להלן). בסוגיה בעניין התקיעות בשעת ניסוך היין, אמרו בירושלמי "מוספי שבת" ו"מוספי ראש חודש", והכוונה לניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש לאחר הקרבתם. גם בסוגיה בעניין סדר קדימות ניסוך היין, כשאמרו "מוספי שבת" ו"מוספי ראש חודש", הכוונה לניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש לאחר הקרבתם. לכן השאלה: "מוספי שבת, מוספי ראש חודש - מי קודם?" היא בעניין סדר קדימות ניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש. השאלה הזו אינה בעניין סדר קדימות השחיטה וההקרבה של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש, שהרי בעניין זה שנינו במפורש במשנה זבחים י,א: "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו... מוספי שבת קודמים למוספי ראש חודש" (וכן כתב ב"עלי תמר" בירושלמי סוכה).

בבבלי סוכה נד,א אמרו: כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא, אייתי מתניתא בידיה: ...הכל לפי המוספים תוקעים. הוא תני לה והוא אמר לה: לומר שתוקעים על כל מוסף ומוסף (ביום שיש בו כמה מוספים, כגון בשבת שחל בה ראש חודש, תוקעים במקדש תקיעה ותרועה ותקיעה על כל פרק משלושת פרקי השיר בשעת ניסוך היין של כל מוסף ומוסף). ושם נד,ב-נה,א אמרו: מיתיבי: ראש חודש שחל להיות בשבת - שיר של ראש חודש דוחה שיר של שבת. ואי איתא (שתוקעים על כל מוסף ומוסף), לימא דשבת ולימא דראש חודש! (בשעת ניסוך היין של מוספי שבת יאמרו הלוויים שיר של שבת ויתקעו, ובשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש יאמרו שיר של ראש חודש ויתקעו!) - אמר רב ספרא: מאי דוחה - לקדם (להקדים שיר של ראש חודש לשיר של שבת). - לקדם - אמאי? תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם! - אמר רבי יוחנן: לידע שהוקבע ראש חודש בזמנו (על ידי בית הדין). - והאי היכירא עבדינן? הא היכירא אחרינא עבדינן! דתניא / דתנן: חלבי / איברי תמיד / תמיד של שחר ניתנים מחצי כבש ולמטה במזרח, ושל מוספים / בין הערביים ניתנים מחצי כבש ולמטה במערב, ושל ראשי חודשים / ראש חודש ניתנים תחת כרכוב המזבח ולמטה / מלמטה / ולמעלה. ואמר רבי יוחנן: לידע שהוקבע ראש חודש בזמנו. - תרי היכירי עבדינן, דחזי בהאי - חזי, ודחזי בהאי - חזי.

הגרסה בברייתא שבבבלי: "שיר של ראש חודש דוחה שיר של שבת", ופירשו: "שיר של ראש חודש קודם", כמו הגרסה בברייתא שבירושלמי. גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו ששיר של ראש חודש קודם לשיר של שבת משום המימרה של רבי יוחנן. אלא שלפי הבבלי, משום המימרה של רבי יוחנן אין הכלל "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם" בעניין ניסוך היין של המוספים, וניסוך היין של מוספי ראש חודש קודם לניסוך היין של מוספי שבת, כמו שסבר רבי ירמיה לומר בירושלמי, שהרי הלוויים אומרים שיר של ראש חודש בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש. ואילו בירושלמי אמר רבי יוסה, שהכלל "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם" ישנו בעניין ניסוך היין של המוספים, וניסוך היין של מוספי שבת קודם לניסוך היין של מוספי ראש חודש, אלא שהלוויים אומרים שיר של ראש חודש בשעת השחיטה של מוספי שבת. במסקנת הבבלי (ראה סוכה נה,א) נדחתה ההלכה שתוקעים על כל מוסף ומוסף, וממילא אין עוד צורך בפירוש הגרסה בברייתא שבבבלי, ונמצא שהברייתא שבבבלי והברייתא שבירושלמי חולקות, שלפי הברייתא שבבבלי שיר של ראש חודש דוחה שיר של שבת, ולפי הברייתא שבירושלמי שיר של ראש חודש קודם לשיר של שבת. בבבלי אמרו, שגם ההיכר שעושים בנתינת האיברים של מוספי ראש חודש הוא משום המימרה של רבי יוחנן. לפי לשון המימרה של רבי יוחנן בבבלי: "לידע שהוקבע ראש חודש בזמנו", לא עשו היכר בראש חודש אלא כשקבעו בית דין ראש חודש בזמנו (ביום השלושים לחודש היוצא), אבל כשקבעו בית דין ראש חודש שלא בזמנו (ביום השלושים ואחד לחודש היוצא) לא עשו היכר, משום שהכל יודעים שכיוון שלא נקבע ראש חודש בזמנו הרי שנקבע שלא בזמנו, שאין חודש יתר על שלושים יום. אבל מלשון המימרה של רבי יוחנן בירושלמי: "כדי לפרסמו ולהודיע שהוא ראש חודש" משמע, שהקדימו שיר של ראש חודש לשיר של שבת בין שנקבע ראש חודש בזמנו ובין שנקבע שלא בזמנו.

שירו של שבת ושירו של ראש חודש שירו של שבת, שהיו הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של מוספי שבת, היה לפי הבבלי (ראש השנה לא,א) שירת 'האזינו', והיו חולקים אותה לשישה פרקים ואומרים פרק בכל שבת (בירושלמי מגילה ג,ח קראו לשירת 'האזינו' שירת הלוויים). שירו של ראש חודש, שהיו הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש, לא נתפרש לנו. אפשר ששירו של ראש חודש היה מזמור צח שבתהילים ("שירו לה' שיר חדש"), שמצוין במסכת סופרים יח,א כמזמור לראשי חודשים שנהגו לאומרו בתפילה, וההנחה היא שהמזמורים המצוינים במסכת סופרים לאומרם במועדים הם המזמורים שהיו הלוויים אומרים בבית המקדש במועדים, כיוצא במזמורי ימות השבוע (ראה מסכת סופרים יח,ב). מנהג ארץ ישראל היה לפתוח את תפילות לילי ראשי חודשים במזמור צח שבתהילים, וכן נהגו בני ארץ ישראל לומר מזמור זה בראש חודש בתפילת השחרית בפסוקי הזמרה (הוא המנהג המתואר במסכת סופרים יח,א), כמתועד בכתבי יד מן הגניזה. מהקדושתא "אחד באחד גשו" לשבת וראש חודש של הפייטן רבי אלעזר בירבי קליר יש ללמוד, ששירו של ראש חודש היה מזמור כט שבתהילים ("הבו לה' בני אלים").

שוחט מוספי שבת ואומר עליהן שירו של ראש חודש בשעת שחיטת קורבנות הפסח בערב הפסח היו הלוויים עומדים על דוכנם ואומרים הלל בשיר ותוקעים, כשם שהיו הלוויים אומרים שיר ותוקעים בשעת ניסוך היין של קורבן התמיד, שההלל הוא שיר של קורבן הפסח, וכיוון שקורבן הפסח אין לו נסכים, אומרים עליו שיר ותוקעים בשחיטתו (תוספתא פסחים ד,יא; ירושלמי פסחים ה,ה). כשם שהלווים אומרים שיר בשעת השחיטה של קורבן הפסח, כך הלווים אומרים שיר של ראש חודש בשעת השחיטה של מוספי שבת. ואף על פי שמוספי ראש חודש יש להם נסכים, מכל מקום, כיוון שיש להקדים שיר של ראש חודש לשיר של שבת כדי לפרסם שהיום ראש חודש, אבל אין להקדים ניסוך היין של מוספי ראש חודש לניסוך היין של מוספי שבת משום הכלל "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם", לכן הלוויים אומרים שיר של ראש חודש בשעת השחיטה של מוספי שבת. • • •

במשנה שנינו: "המקדיש שקלים וביכורים - הרי זה קודש. רבי שמעון אומר: האומר: ביכורים קודש - אינן קודש".

מציעים דיוק (המצמצם את תחולתה של הקביעה התנאית): הא שקלים - קדשו – אבל שקלים, אם הקדישם בזמן הזה - חלה עליהם קדושה לדעת רבי שמעון, שהרי במשנה רבי שמעון חולק על התנא שלפניו ואומר, שאם הקדיש ביכורים - לא קדשו, ולא נקט בדבריו גם שקלים המופיעים בדברי התנא שלפניו, ומכאן שבשקלים אין רבי שמעון חולק והוא סובר שקדשו**.**

ומביאים ברייתא: רבי שמעון בן יהודה (תנא בדור החמישי) אמר משם רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי): בין אלו ובין אלו לא קדשו – גם שקלים וגם ביכורים, אם הקדישם בזמן הזה - לא חלה עליהם קדושה. רבי שמעון בן יהודה חולק על התנא של המשנה בשם רבי שמעון (כרגיל בקבלות בשם רבי שמעון). לפי התנא של המשנה, רבי שמעון סובר ששקלים קדשו, ולפי רבי שמעון בן יהודה, רבי שמעון סובר ששקלים לא קדשו**.**

גוי שבא להתגייר צריך להביא קורבן, נוסף למילה ולטבילה. קורבנו של הגר, בזמן שבית המקדש היה קיים, הוא עולת בהמה, או שתי תורים או שני בני יונה, ושניהם עולה.

מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): הגר בזמן הזה – גוי שמתגייר כשאין בית המקדש קיים, צריך להביא קינו ריבעת כסף – צריך להפריש רבע דינר של כסף עבור הקן (שתי תורים או שני בני יונה) שהוא צריך להביא קורבן, שאין מחירו של קן בפחות מרבע דינר (ראה משנה כריתות א,ז), וכשייבנה בית המקדש יקנה בו קן ויקריבו**. אמר רבי שמעון: ביטלה רבן יוחנן בן זכאי** (גדול החכמים בדור הראשון לתנאים) – ביטל הלכה זו, וקבע שגר בזמן הזה אסור להקדיש רבע דינר כסף לקינו, מפני התקלה – שמא ייכשל וישתמש במעות שהקדיש וייהנה מהן לפני שייבנה בית המקדש, ונמצא מועל בקודשים**.**

ושואלים: מהו מפני התקלה? – מה הפירוש הענייני של המילים הללו? מה אותה תקלה שנשנתה כאן? (אין בירושלמי שלפנינו תשובה לשאלה זו. אפשר שנשמטה התשובה, ואפשר שהשאלה יתירה)

ומציעים מראה מקום לאמור לפני כן: כהדא דתני: – כמו (הברייתא) הזאת ששונה (התנא): אין מקדישין – אסור להקדיש דבר להקדש, ולא מעריכין – אסור לנדור לתת להקדש את ערכו של אדם הקצוב בתורה, ולא מחרימין – אסור להקדיש דבר להקדש בלשון "חרם", ולא מגביהין (מגבין) (במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה: 'תרומות ומעשרות', ואינו בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים, ונמצא רק בדפוס ונציה הבבלי) – אם הקדיש, העריך או החרים, אסור לגבות ממנו בשביל ההקדש, בזמן הזה – כשאין בית המקדש קיים, מפני התקלה, שמא ייכשל וישתמש במה שהקדיש וייהנה ממנו, ונמצא מועל בקודשים**. אם הקדיש או העריך או החרים או הגביה** (גבה) – בזמן הזה, - הכסות תישרף – חייבים לשרוף את הבגד שהקדיש**, הבהמה תיעקר** (תיכרת, תישמד) – חייבים להמית את הבהמה שהקדיש (במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה: 'כיצד? נועל בפניה הדלת והיא מתה מאיליה', ואינו בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים, ונמצא רק בדפוס ונציה הבבלי על פי הבבלי יומא סו,א ובכורות נג,א), והמעות ילכו לים המלח – חייבים להשליך את המעות שהקדיש למקום שאי אפשר להוציאן משם. כך עושים, כדי שלא יבואו לידי תקלה**.**

בתוספתא שקלים ג,כב שנו: קינו של גר אין נוהגת אלא בפני הבית, וצריך להביא (להקדיש, להפריש) מעכשיו. רבי שמעון אומר: אין צריך להביא מעכשיו, מפני תקלה (שמא ייכשלו וייהנו, וימעלו בהקדש). ובספרי זוטא במדבר טו,טו נאמר: רבי אליעזר [בן יעקב] אומר: גר שנתגייר (בזמן הזה) - צריך רבעת הקן. רבי (יהושע) [שמעון] אומר: אינו צריך, שהיא תקלה לו. ובמסכת גרים ב,ד שנו: רבי אליעזר בן יעקב אומר: גר שנתגייר (בזמן הזה) - צריך להפריש רביעית לקינו. רבי שמעון אומר: אינו צריך. ובבבלי ראש השנה לא,ב וכריתות ט,א אמרו: תניא: גר שנתגייר בזמן הזה - צריך שיפריש רובע לקינו. אמר רבי שמעון: כבר נמנה עליה (על הלכה זו) רבן יוחנן בן זכאי וביטלה, מפני התקלה.

דווקא בגר אמרו חכמים שצריך להקדיש מעות לקינו בזמן הזה, מפני שקינו מתירו לבוא בקהל, ולשם כך צריך על כל פנים להקדיש מעות עבור קינו, אבל במחוסרי כפרה, כגון יולדת, לא אמרו שצריכים להקדיש מעות בזמן הזה, מפני שקורבנותיהם לא באו אלא להתירם באכילת קודשים, וכיוון שאין בית מקדש אין צורך בכך. לפי הבבלי, רבן יוחנן בן זכאי קבע, שגר בזמן הזה אינו צריך להקדיש רבע דינר כסף לקינו, וכן הוא בתוספתא ובספרי זוטא. אבל מהירושלמי משמע, שרבן יוחנן בן זכאי קבע, שגר בזמן הזה אסור להקדיש רבע דינר כסף לקינו, שכן אמרו על כך בירושלמי: "כהדא דתני: אין מקדישים בזמן הזה", ולהלן אמרו: "עבר (גר על האיסור) והקדיש".

רבי אליעזר בן יעקב הוא בעל הדעה במשנה ובברייתות המדגישה את החשיבות של רבעת הקן של הגר ושהוא מעוכב בקודשים בלעדיו (משנה כריתות ב,א; תוספתא כריתות א,יא). שמו של רבי אליעזר בן יעקב נתקצר בספרי זוטא לרבי אליעזר, כפי שמצינו במקומות רבים בספרות התנאית, ומעתיקי הספרי זוטא תיקנו במקום רבי שמעון לרבי יהושע שהוא בעל מחלוקתו של רבי אליעזר. אין הדבר צריך להפליאנו שגם לאחר התקנה של רבן יוחנן בן זכאי מצוי חכם שחולק עליה, שכן לא תמיד נתקבלה כל תקנה ללא עוררים ("בימי הבית ובימי המשנה", עמוד 348).

בבבלי בכורות נג,א ויומא סו,א אמרו: מנא תימרא דחיישינן לתקלה? - דתניא: אין מקדישים ואין מעריכים ואין מחרימים בזמן הזה, ואם הקדיש והעריך והחרים, בהמה - תיעקר, פירות כסות וכלים - יירקבו, מעות וכלי מתכות - יוליך לים המלח; ואיזהו עיקור? - נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה (ברעב).

אין לפרש את השאלה ששאלו בירושלמי: "מהו מפני התקלה?" במשמעות השאלה ששאלו בבבלי: "מנא תימרא דחיישינן לתקלה?", מפני שאין זו משמעות הלשון "מהו...?". לפי הבבלי, אם הקדיש בזמן הזה - אין לאבד בידיים את הדבר שהקדיש, אלא רק לגרום לו ליאבד, שהרי אמרו שבהמה - נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה, וכסות - תרקב. אבל לפי הירושלמי, יש לאבד בידיים את הדבר שהקדיש, שהרי אמרו שכסות - תישרף, ומכאן ש'בהמה - תיעקר' משמעו שיש להמית את הבהמה.

ולא מגביהין הלשון "ולא מגביהין תרומה ומעשרות" (כפי שנוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה) ישנה רק במשנה ביצה ה,ב ובתוספתא ביצה ד,ד, ואפשר שבהשפעתן נוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה: 'תרומות ומעשרות'. ובאמת בסיפא של הברייתא אין זכר לפירות הצפויים לבוא עם תרומות ומעשרות (ודווקא בבבלי בכורות ויומא, שאין שם תרומות ומעשרות, מופיעים פירות). ובאמת, לפי נוסח משונה זה, נוגדת ברייתא זו כל מה שאנו יודעים על תרומות ומעשרות בזמן הזה, והרבה משניות וברייתות מכחישות אותה, כולל המשנה שקלים כאן ("מעשר דגן... נוהג בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית"), מבלי שהירושלמי יעיר על סתירה גלויה זו ("מסורת לימוד ומסורת נוסח של התלמוד הירושלמי", "מחקרים בספרות התלמודית", עמוד 76 הערה 173).

שואלים: עבר והקדיש – גר שהתגייר בזמן הזה, אם עבר על האיסור שאסרו חכמים להקדיש בזמן הזה, והקדיש רבע דינר כסף לקינו, האם חלה על המעות קדושה?

ומציעים היסק (כדי לפשוט את הבעיה): מן מה דאמר – מן (מתוך) מה שאומר רבי שמעון: ביטלה רבן יוחנן בן זכאי מפני התקלה – כמו ששנו בברייתא לעיל**, הדא אמרה:** – זאת אומרת (הסק מכאן): עבר והקדיש – אם הקדיש בזמן הזה מעות לקינו, - קדשו – חלה עליהן קדושה, שאם לא כך, לא היה צריך רבן יוחנן בן זכאי לבטל את ההלכה שגר בזמן הזה צריך להקדיש רבע דינר כסף לקינו, כיוון שאין לחשוש לתקלה אם לא קדשו המעות, אבל הואיל ורבן יוחנן בן זכאי ביטל את ההלכה הזו מפני התקלה, הרי שאם עבר והקדיש - קדשו המעות, ולכן יש לחשוש לתקלה**.**

ומציעים קושיה: רבי יודן ענתודרייא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי, מיישוב בגליל הלבנוני) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הכא את אמר: – כאן (בגר שהקדיש מעות לקינו בזמן הזה) אתה אומר: קדשו – חלה עליהן קדושה לדעת רבי שמעון, כמו שהסיקו לעיל מדבריו**, והכא את אמר:** – וכאן (בשקלים שהוקדשו בזמן הזה) אתה אומר: לא קדשו – לא חלה עליהם קדושה לדעת רבי שמעון, כמו שאמר רבי שמעון בן יהודה בברייתא לעיל משמו: "בין אלו ובין אלו (גם שקלים וגם ביכורים) לא קדשו"?! (בתמיהה) הרי שדעתו של רבי שמעון בעניין גר סותרת את דעתו בעניין שקלים!

ומתרצים את הקושיה (בהצעת הבחנה בין שני המקרים כדי ליישב את הסתירה): אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסה לרבי יודן): תמן (במסירה שלפנינו נוסף קטע על הגיליון על ידי מגיה על פי דפוס ונציה הבבלי, ונמצא רק בדפוס ונציה הבבלי) – שם (בעניין שקלים) - שמא יבנה הבית כבראשונה ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן – אם ייבנה בית המקדש כבתחילה, יתרמו את תרומת הלשכה בזמנה באחד בניסן מהשקלים שיינתנו לצורך קורבנות ציבור של השנה החדשה, ונמצא שלא ישתמשו בשקלים שהקדיש בזמן הזה לשם קורבנות ציבור, אלא יצטרך להביא שקלים אחרים, ולכן לא קדשו השקלים שהקדיש בזמן הזה (טעם זה נאמר בתוספתא שקלים ג,כג: מפני מה אמרו: שקלים אין נוהגים אלא בפני הבית? - לפי שאין תורמים מן הישנה. - תרומת הלשכה היא מילוי קופות גדולות מן השקלים שהיו נותנים כל ישראל ומניחים אותם במקדש בלשכה מיוחדת. שלוש פעמים בשנה היו תורמים את הלשכה, והפעם הראשונה באחד בניסן. משנכנס ניסן מתחילים להביא קורבנות ציבור מתרומת השקלים החדשים). והכא – וכאן (אבל כאן בעניין גר) - מה אית לך? – מה יש לך? (אי אפשר לומר כך כמו בשקלים, מפני שאם ייבנה בית המקדש כבתחילה, יקנה הגר קן במעות שהקדיש בזמן הזה ויקריב אותו, ולפיכך קדשו המעות שהקדיש הגר לקינו בזמן הזה)

ופוסקים הלכה: רב אדא ורב המנונא (אמוראים בבליים בדור השני) אמרו בשם רב אדא בר אחוה (בר אהבה, אמורא בבלי בדור הראשון והשני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): הלכה כרבי שמעון – פסק ההלכה במחלוקת התנאים בעניין גר בזמן הזה הוא כרבי שמעון, שגר בזמן הזה אסור להקדיש רבע דינר כסף לקינו**.**

בבבלי כריתות ט,א אמרו: תנו רבנן: גר בזמן הזה - צריך שיפריש רובע לקינו. אמר רבי שמעון: כבר נמנה עליה רבן יוחנן בן זכאי וביטלה, מפני התקלה. - אמר רב אידי בר גרשום אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כרבי שמעון.

בבבלי אמרו בשם רב אדא בר אהבה שהלכה כרבי שמעון בעניין גר בזמן הזה. ומכאן שגם מה שאמרו בירושלמי בשם רב אדא בר אהבה שהלכה כרבי שמעון הוא בעניין גר ולא בעניין שקלים או בעניין ביכורים. • • •