שני הפרקים הראשונים של המסכת עוסקים בהלכות עשיית הסוכה ובמצוות הישיבה בה.

משנה משנה זו באה ללמד את שיעורי הסוכה. סוכה – הסכך לצל, שהיא גבוהה למעלה (בכתבי היד של המשנה אין מילה זו) מעשרים אמה – מן הקרקע, - פסולה, ורבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) מכשיר. ושאינה גבוהה עשרה טפחים, ושאין לה שלש דפנות (קירות), ושחמתה מרובה מצילתה – שאור השמש החודר פנימה דרך הסכך מרובה מהצל הנוצר מהסכך (היחס בין הצל לחמה נמדד בכל היקף הסוכה), - פסולה (מבחינה דקדוקית צריך להיות "צילה", אך יש כאן תופעה לשונית של גרירה, עקב המילה "חמתה").

תלמוד במשנה שנינו: "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה - פסולה, ורבי יהודה מכשיר**".**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין א,א.

מָבוֹי - מבוא, רחוב קטן בין שתי שורות בתים המביא מרחובה של העיר שהוא רשות הרבים אל החצירות. מן התורה מותר לטלטל בשבת חפץ ממקום למקום במבוי, כיוון שהוא מוקף שלוש מחיצות, אלא שחכמים אסרו לטלטל בו ארבע אמות, שמא יחליפוהו ברשות הרבים, ולא התירו לטלטל בו אלא אם כן מקיפים (סותמים) אותו מרוח הרביעית הפתוחה לרשות הרבים, שהיא פתח המבוי, וסתימה זו דיה בכל שהוא, בלחי (לוח או עמוד) בצד הכניסה או בקורה (מוט עבה המשמש לבניין) למעלה על שתי המחיצות בפתח המבוי.

במשנה עירובין א,א שנינו: מבוי (פתח המבוי הגובל עם רשות הרבים) שהוא גבוה למעלה (בכתבי היד של המשנה אין מילה זו) מעשרים אמה (שהקורה המונחת על גבי שתי מחיצות הכניסה גבוהה מעשרים אמה מן הקרקע) - ימעט (צריך למעט את הגובה. בתוספתא עירובין א,א שנו: כיצד ממעטו? נותן עליו קורה מעשרים ולמטה (נותן קורה אחרת בתוך עשרים אמה). ובברייתא בבבלי עירובין ג,ב שנו: כיצד הוא עושה? מניח את הקורה משפת עשרים ולמטה (משפיל את הקורה שהיא למעלה מעשרים למטה מעשרים). ובירושלמי עירובין א,א אמרו: כיצד ימעט? עושה איסטבה / מסטבה (ספסל) על פתח המבוי (ממעט את החלל על ידי הגבהת הקרקע, שבונה איצטבא מלמטה) ומתיר המבוי. ונחלקו אמוראים שם בשיעור הצריך לאיצטבא זו ברוחב: רבי אחא בשם רבי הושעיה: ארבעה טפחים כדי מקום. רבי יוסה אומר: טפח כדי קורה. חברייא אמרין: כל שהו). רבי יהודה אומר: אינו צריך (למעט).

רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר לה סתם – אומר אותה (את המימרה) סתם (חכם זה מסר את המימרה המובאת בהמשך שלא בשמו של חכם אחר, בניגוד לדעה אחרת המובאת בהמשך, שלפיה מימרה זו נמסרה על ידי חכם אחר הקדום יותר), רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): (ו)רבנין ילפין לה – החכמים לומדים אותה (את ההלכה שפתח למעלה מעשרים אמה אינו קרוי פתח, ולכן מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - ימעט) מפיתחו של ההיכל – שבמקדש, שנכנסים דרכו מן האולם (הבניין שלפני ההיכל) אל ההיכל, שהיה גבוה עשרים אמה (משנה מידות ד,א), ורבי יודה יליף לה – ורבי יהודה לומד אותה (את ההלכה שאף פתח למעלה מעשרים אמה קרוי פתח, ולכן מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - אינו צריך למעט) מפתחו של האולם – שבמקדש, שהיה גבוה יותר מעשרים אמה (ראה להלן).

ומקשים: אם מפתחו של האולם – לומד אותה רבי יהודה**, דיו ארבעים אמה!** – מספיק לו למבוי שיהא מותר לטלטל בו אם הקורה מונחת עד ארבעים אמה מן הקרקע ולא יותר! ומציעים משנה המסייעת לקביעה זו: דתנינן תמן: – ששנינו שם (במקום אחר - משנה מידות ג,ז): פתחו של האולם גובהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה. ומציעים ברייתות המיוחסות לחכמים נקובי שם: תני – שונה רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): אפילו ארבעים חמשים אמה – רבי חייא שונה ברייתא החולקת על המשנה: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - ימעט, ורבי יהודה מכשיר אפילו ארבעים חמישים אמה**. תני** – שונה בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): אפילו מאה אמה – בר קפרא שונה ברייתא החולקת על המשנה: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - ימעט, ורבי יהודה מכשיר אפילו מאה אמה. - רבי חייא ובר קפרא נחלקו בדעת רבי יהודה האם עד חמישים דווקא או שלא. הרי שלרבי יהודה, מבוי שהוא גבוה מארבעים אמה - אינו צריך למעט, ומכאן שרבי יהודה אינו לומד אותה מפתחו של האולם**.**

ומציעים קשר בין אמרות שונות של התנאים: אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): רבי יודה כדעתיה – רבי יהודה (שאומר שמבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - אינו צריך למעט) כדעתו (הולך לשיטתו), ורבנין כדעתהון – והחכמים (שאומרים שמבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - ימעט) כדעתם (הולכים לשיטתם), ומציעים מראה מקום לדברי התנאים: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה עירובין ט,ד): וכן גשרים – ברשות הרבים, המפולשין (נפתחים מקצה אל קצה) – משתי רוחות מתחתיהם, אבל בשתי הרוחות האחרות מחיצות מחזיקות את הגשרים, מטלטלין תחתיהן בשבת – מותר לכתחילה לטלטל תחת הגשרים בשבת, אף על פי שאין אלא שתי מחיצות, מפני שהם רשות הרבים מקורה, ובשני הצדדים הפתוחים אנו רואים את קצות התקרה כאילו הם יורדים למטה ויוצרים מחיצות (כאמור להלן); דברי רבי יהודה. וחכמים אוסרין – אסור לכתחילה לטלטל תחת הגשרים**.** ומנסחים את המכנה המשותף לשתי האמרות: היך מה דאת אמר תמן: – כמו שאתה אומר שם (בגשרים המפולשים לדעת רבי יהודה): את (אתה) רואה את התקרה כאילו היא יורדת וסותמת – רואים את התקרה שמשני הצדדים הפתוחים כאילו היא יורדת למטה וסותמת את אותם הצדדים, ונמצא המקום סתום מארבע צדדיו**, כך את אמר הכא:** – כך אתה אומר גם כאן (במבוי שהוא גבוה מעשרים אמה לדעת רבי יהודה): את רואה את המלתירה (קורה להחזקת תקרת הבניין (מקור המילה ביוונית)) כאילו היא יורדת וסותמת (הגרסה קשה, כי הרי במלתרה (שסתמה רחבה ארבעה טפחים) כולם מודים שאפילו גבוהה מעשרים אמה אינו צריך למעט, לפי הירושלמי להלן ("הירושלמי כפשוטו", עמודים 217-218). - ונראה שהמילה 'המלתירה' היא אשגרה מהירושלמי עירובין ח,ו, ששם נאמרה הלשון "את רואה אותה כילו יורדת וסותמת" בתקרה וכן במלתרה, וכאן צריך לומר 'הקורה' במקום 'המלתירה') – רואים את הקורה שבפתח המבוי כאילו היא יורדת למטה וסותמת את אותו הצד, ונמצא המבוי סתום מארבע צדדיו, ולכן אינו צריך למעט. וכן לדעת החכמים, כמו שאין אומרים בגשרים המפולשים: אתה רואה את התקרה כאילו היא יורדת וסותמת, כך אין אומרים במבוי שהוא גבוה מעשרים אמה: אתה רואה את הקורה כאילו היא יורדת וסותמת, ולכן ימעט**.**

בתוספתא עירובין א,א שנו: מבוי שגבוה מעשרים אמה, יתר מפתחו של היכל - הרי זה צריך למעט.

בבבלי עירובין ב,א-ב אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל, ורבי יהודה לא למדה אלא מפתחו של אולם. דתנן: פתחו של היכל גובהו עשרים אמה ורוחבו עשר אמות, ושל אולם גובהו ארבעים אמה ורוחבו עשרים אמה. ורבי יהודה מפתחו של אולם גמר? והתניא: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - ימעט, ורבי יהודה מכשיר עד ארבעים וחמישים אמה. ותני בר קפרא: עד מאה. בשלמא לבר קפרא - גוזמא (רצה לומר שרבי יהודה מכשיר בגבוה הרבה מעשרים), אלא לרב יהודה, בשלמא ארבעים - גמר מפתחו של אולם, אלא חמישים מנא ליה? (אלא עלינו לומר שלא למד רבי יהודה מפתחו של אולם אלא טעם אחר היה לו) - אמר רב חסדא: הא מתניתא אטעיתיה לרב (ובשל זה הסביר כך את השיטות), דתניא: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה, יותר מפתחו של היכל - ימעט. הוא (רב) סבר: מדרבנן מפתחו של היכל גמרי, רבי יהודה מפתחו של אולם גמר. ולא היא, רבי יהודה מפתחא דמלכין גמר (שנוהגים לעשות פתחיהם גבוהים ביותר).

בבבלי: אמר רב יהודה אמר רב, ובירושלמי: רבי יוסי אמר לה סתם, רבי אחא בשם רב. בשני התלמודים הקשו מברייתות של רבי חייא ובר קפרא שרבי יהודה אינו לומד אותה מפתחו של האולם.

רב תפס את דברי התוספתא "מבוי שגבוה מעשרים אמה, יתר מפתחו של היכל" כטעם לשיטת החכמים, ולכן ההכרח לדעתו למצוא טעם גם לשיטת רבי יהודה. אבל דבריו מתנגדים למה שמפורש בברייתות של רבי חייא ובר קפרא בירושלמי ובבבלי שרבי יהודה מתיר ביותר מארבעים אמה, שהוא הגובה של פתחו של אולם. ורב חסדא בבבלי מסביר את טעותו של רב בהבנת התוספתא ("פירוש למשנה מסכת עירובין", עמוד 2, הערה 5).

ומציעים השוואה בין שני נושאים: היא דעתיה ד- – היא דעתו של רבי יודה בסוכה, היא דעתיה – היא דעתו במבוי – דעתו בסוכה ודעתו במבוי שוות, שסוכה ומבוי שהם גבוהים מעשרים אמה - כשרים**. היא דעתהון דרבנין** – היא דעתם של החכמים בסוכה, היא דעתהון – היא דעתם במבוי – דעתם בסוכה ודעתם במבוי שוות, שסוכה ומבוי שהם גבוהים מעשרים אמה - פסולים**.**

ודוחים את השוואת שני הנושאים: ולא דמייא! – ולא דומָה! (ולא דומה הדבר! אין שני הנושאים הנידונים דומים) יש דברים כשרים בסוכה ופסולים במבוי, ויש דברים כשירים במבוי ופסולים בסוכה – כמפורט להלן**:**

ומביאים שלושה דברים שכשירים בסוכה ופסולים במבוי:

דוקרנין (קלשונים (מקור המילה ביוונית)) – קנים מפוצלים למעלה לשניים או לשלושה פיצולים, כמין קלשון, - כשירים בסוכה ופסולין במבוי, ומציעים ברייתא המסייעת לכך: ותני כֵן: – ושונה (התנא) כך: הביא ארבעה דוקרנין – אם היו לסוכה דפנות גבוהות עשרה טפחים והעמיד על הדפנות ארבעה קנים בארבע זוויות הסוכה, וסיכך (כיסה) על גביהן – שסמך את הסכך על גבי הקנים, - בסוכה כשר – הסוכה כשירה, אפילו הקנים גבוהים כמה אמות, מאחר שהדפנות שתחתיהן גבוהות עשרה טפחים (כמו ששנינו במשנה סוכה א,ט: המשלשל דפנות... מלמטן למעלן, אם גבוהה מן הארץ עשרה טפחים - כשירה) ("שערי תורת ארץ ישראל", עירובין; וכן פירש ב"חשק שלמה", בבלי סוכה ד,ב), והטעם הוא שרואים כאילו הדפנות עולות ומגיעות עד לסכך, ובמבוי פסול – אם העמיד על שתי המחיצות בפתח המבוי שני קנים וסמך את הקורה על גבי הקנים - המבוי פסול, כי הקורה צריכה להיות מונחת על גבי המחיצות (נראה שהמילים "בסוכה כשר ובמבוי פסול" הן אשגרה מהלשונות הדומים בסוגיה, שהרי "הביא ארבעה דוקרנין וסיכך על גביהן" אינו עניין אלא לסוכה בלבד. וצריך לומר: '...וסיכך על גביהן - כשר'. - אין לפרש לגבי סוכה שנעץ את הדוקרנים בקרקע בארבע זוויות וסיכך על גביהם ולא עשה דפנות, אלא מסתבר לפרש שנעץ את הדוקרנים בראשי הדפנות בארבע פינות הסוכה, כשם שבמבוי מדובר שנעץ את הדוקרנים בראשי הכתלים משני צידי המבוי, וכמו שמשמע מהאמור להלן לגבי הדוקרנים במבוי; ועוד, שבברייתא שבבבלי סוכה ד,ב שנו: "נעץ ארבעה קונדיסים (עמודים, מוטות) בארץ וסיכך על גבם - רבי יעקב מכשיר, וחכמים פוסלים", הרי שלדעת חכמים שהלכה כמותם סוכה כזו פסולה). הרי שאין שני הנושאים האלה דומים**.** ומציעים צמצום כפול של תחולת הקביעה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שדוקרנים פסולים במבוי) - בגבוהין שלשה למעלה מכותלי המבוי – במקרה שהקנים גבוהים שלושה טפחים מעל למחיצות המבוי - המבוי פסול**, אבל אם אינן גבוהין שלשה למעלה מכותלי המבוי - כשר** – שכל פחות משלושה טפחים הרי הוא כלבוד (כמחובר), והרי זה כמו שהקורה מונחת על גבי המחיצות**;** ועוד, זאת שאתה אומר שדוקרנים פסולים במבוי - בשאין בהן רוחב ארבעה – במקרה שהקנים אינם רחבים ארבעה טפחים - המבוי פסול**, אבל אם יש בהן רוחב ארבעה, אפילו גבוהין כמה** (הרבה) - כשר – שהקנים נחשבים כאילו הם ממחיצות המבוי (ובלבד שלא יהיו הקנים גבוהים מעשרים אמה מן הקרקע).

דפנות – שלוש דפנות, - כשירות בסוכה ופסולות במבוי, ומציעים ברייתא המסייעת לכך: ותני כן: – ושונה (התנא) כך (בעניין סוכה): שתים כהילכתן – דופן אחת לאורך הסוכה ודופן שנייה לרוחבה, והשלישית אפילו טפח – שסוכה כשירה אף אם הדופן השלישית אינה ארוכה כשתי הדפנות האחרות**.** ומפרשים את הברייתא: רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): שתים של ארבעה ארבעה טפחים – דופן אחת לאורך הסוכה במידה של ארבעה טפחים ודופן שנייה לרוחבה במידה של ארבעה טפחים, והשלישית אפילו טפח - כשר – הסוכה כשירה**. ובמבוי - עד שיהא מגופף** (מוקף, נסתם) מארבע רוחותיו – מוקף מחיצות משלוש רוחותיו וקורה ברוח הרביעית הפתוחה לרשות הרבים. אבל מבוי שמוקף מחיצות משלוש רוחותיו בלא קורה ברוח הרביעית - פסול. הרי שאין שני הנושאים האלה דומים**.**

רחב מעשר אמות - בסוכה כשר – אם באחת מרוחותיה של הסוכה יש פרצה רחבה יותר מעשר אמות - הסוכה כשירה, ובמבוי פסול – מבוי הרחב מעשר אמות - ימעט (משנה עירובין א,א), שאם פתח המבוי רחב מעשר אמות - אין זה פתח אלא פרצה, וצריך למעט את הפתח ולהעמידו על עשר אמות או פחות**.**

ומביאים שלושה דברים שכשירים במבוי ופסולים בסוכה:

הדלה עליה – הרים ותלה על הסוכה, את הגפן – ענפי הגפן**, את הדלעת ואת הקיסוס, וסיכך על גביו** (הגרסה הנכונה בכתבי היד של המשנה: 'על גבן') – כיסה בסכך כשר על הגפן או על הדלעת או על הקיסוס, - פסולה (משנה סוכה א,ד) – משום שסיכך אותה גם בדבר המחובר לקרקע, שהוא סכך פסול. ובמבוי כשר, שאם הדלה על פתח המבוי את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס - אין צריך המבוי קורה (תוספתא עירובין א,ז). ומצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שבמבוי כשר) - על (צריך לומר: 'עד') בית סאתים (מקום ששטחו מספיק לזריעת שתי סאים של גרגרי תבואה) – שהמבוי לא יהיה גדול משטח של בית סאתיים**, אבל יותר מבית סאתים - נעשית כמחיצה** (מקום גדור) שהוקפה זרעים, שאין מותר לטלטל בה אלא בארבע אמות – מכיוון שהגפן והדלעת לא ניטעו לשם מחיצה, אלא המחיצה נעשתה מאליה (שהגפן והדלעת עלו מאליהן), אפילו הדלה אותן בידיים, אסור לטלטל במבוי אם הוא יותר מבית סאתיים (הירושלמי סובר שקורה משום מחיצה, ואף על פי שהדלה בידיים, מכל מקום אנו הולכים אחר עיקר הגפן והדלעת שהוא מחיצה שנעשתה מאליה ("תוספתא כפשוטה", מועד א, עמוד 159, הערה 28)).

חמתה מרובה מצילתה - בסוכה פסולה (משנה סוכה א,א), במבוי כשר – שאם סיכך על פתח המבוי בסכך שאינו סוכך כראוי - אין צריך המבוי קורה**.**

סוכה מקורה (מכוסה בתקרה) – שסיכך אותה בנסרים רחבים, - פסולה – משום שנסרים דומים לתקרת הבית ולא לסכך (ראה משנה סוכה א,ו), מבוי מקורה - כשר – שאם סיכך על פתח המבוי בנסרים - אין צריך המבוי קורה**.** ומרחיבים את תחולת הקביעה: רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): לא סוף דבר מקורה – הדין במבוי נכון לא רק במקרה הנידון שהמבוי מקורה**, אלא אפילו נתן מלתרה** (קורה להחזקת תקרת הבניין (מקור המילה ביוונית)) ויש בה רוחב ארבעה טפחים - מתרת את המבוי – גם במקרה שנתן בפתח המבוי מלתרה, שסתמה רחבה ארבעה טפחים (ראה "הירושלמי כפשוטו", עמודים 228-229) - מותר לטלטל במבוי, אף על פי שהקורה גבוהה מעשרים אמה, ואין צריך המבוי קורה אחרת בתוך עשרים אמה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין. סוגיה זו מקומה בעירובין ומשם הועברה לכאן.

דפנות בתוספתא סוכה א,יג שנו: וחכמים אומרים: שתיים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח. ובבבלי סוכה ו,ב אמרו: תנו רבנן: שתיים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח.

הדלה עליה בתוספתא עירובין א,ז שנו: הדלה עליו את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס מרוח אחת (בפתח המבוי) - אין צריך כלום (אף על פי שאין הקירוי מקבל אריח).

סוכה מקורה - פסולה המקור להלכה זו היא המשנה סוכה א,ז: "תקרה שאין עליה מעזיבה", ואף שיש לומר ששם הפסול הוא משום "'תעשה' - ולא מן העשוי" כדעת הבבלי, ברם הירושלמי, שלא פירש כלום בטעם הפסול של תקרה שאין עליה מעזיבה, למד פשט המשנה שהפסול הוא משום סוכה מקורה, ופסולה אפילו עשה את התקרה לשם סכך ("עלי תמר").

מבוי מקורה בתוספתא עירובין א,ז שנו: מבוי המקורה מרוח אחת (בפתח המבוי) - אין צריך כלום.

אפילו נתן מלתרה ויש בה רוחב ארבעה טפחים בבבלי עירובין ג,א אמרו: אמר רבי אילעא אמר רב: רחבה ארבעה אף על פי שאינה בריאה (חזקה, הרי קורה זו מכשירה את המבוי). אם יש לו (למבוי) אמלתרא, אפילו גבוה מעשרים אמה - אינו צריך למעט.

סתם מלתרה רחבה ארבעה טפחים, ולכן דברי רב בבבלי בעניין מבוי גבוה מעשרים אמה שיש לו מלתרה הם דברי רבי הושעיה בירושלמי. • • •

מקשים (על המשנה): אִילו בית שהוא גבוה מכמה (נראה שמילה תמוהה זו נוצרה מצירוף שתי מילים: 'מכ' אמה' - מעשרים אמה. כך הוא גם בירושלמי עירובין פרק א סוף הלכה ג. וצריך לומר: 'שהוא גבוה מכ' אמה', וכן כתב ב"אהבת ציון וירושלים"), שמא אינו חייב במעקה (גדר או קיר לא גבוה מסביב לגג שטוח)?! אינו חייב במזוזה (מגילת קלף שכתובות עליה הפרשיות: "שמע", "והיה אם שמוע", ושקובעים אותה במזוזת פתח הבית)?! (בתמיהה) – וכי בית שגבוה מעשרים אמה אין דינו כבית ופטור מלעשות לו מעקה לגגו ומלקבוע לו מזוזה בפתחו?! והרי בית אף שגבוה ביותר חייב במעקה ובמזוזה! וכיוון שסוכה היא כבית, מדוע סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה?

ומתרצים: אלא בית מקורה, אין סוכה מקורה – סוכה שונה מבית, מפני שבית מכוסה בתקרה וסוכה אינה מכוסה בתקרה אלא בסכך, שכן סוכה מקורה פסולה, ולכן בית אף שגבוה ביותר דינו כבית, מה שאין כן סוכה, ולכן סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה**.**

ומקשים: מצינו סיכוך שהוא כקירוי – הרי כך ההלכה שסכך של סוכה דינו כתקרה של בית**,** ומציעים משנה המסייעת לקביעה זו: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה סוכה א,ט): הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים – שיש רווח של שלושה טפחים בין הדופן לסכך באורך הסוכה או ברוחבה, - פסולה – הסוכה, שאוויר פוסל מן הצד בשלושה טפחים. ועוד שנינו שם (משנה סוכה א,י): "בית שנפחת וסיכך על גביו, אם יש מן הכותל לסיכוך ארבע אמות - פסולה" - בית שנפלה מקצת מתקרתו באמצעו וסיכך על המקום שנפחת, מה שנשתייר מן התקרה שמפסיק בין הסכך לבין כותלי הבית אינו פוסל אלא בארבע אמות, אבל פחות מארבע אמות - הסוכה כשירה. הרי שמצאנו שתקרה דינה כסכך, ולכן אין לומר שסוכה שונה מבית מפני שבית מקורה וסוכה אינה מקורה**!** (הירושלמי כאן הביא את תחילת המשנה וכוונתו לסופה, כמו שמצינו במקומות אחרים בירושלמי. - ב"שערי תורת ארץ ישראל" כתב שצריך לומר: 'דתנינן תמן: בית שנפחת וסיכך על גביו...')

ומתרצים: אלא בית מגופף ואין סוכה מגופפת – סוכה שונה מבית, מפני שבית מוקף כתלים מכל רוחותיו וסוכה אינה מוקפת כתלים מכל רוחותיה, שכן סוכה כשירה אף אם אין לה שלוש דפנות שלימות, ולכן בית אף שגבוה ביותר דינו כבית, מה שאין כן סוכה, ולכן סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה**.**

ומציעים קושיה (כדי לפרוך את הקביעה שלפני כן): והרי אכסדרה (בניין עמודים מקורה (מקור המילה ביוונית)) שנפרצה במלואה (כל היקפה) לרשות הרבים – שאין לה מחיצות, - רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) (מגיה הוסיף את המילה 'בשם'), רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ורבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) תריהון אמרין: – שניהם אומרים (רבי אילא מוסר שרב ורבי יוחנן אומרים): מטלטלין בכולה – שהיא רשות היחיד. הרי שמצאנו שבניין דינו כבית אף שאינו מוקף כתלים, ולכן אין לומר שסוכה שונה מבית מפני שבית מגופף וסוכה אינה מגופפת**!** (מימרה זו בעניין אכסדרה נאמרה בירושלמי עירובין א,א)

ומציעים תירוץ לקושיה שלא ניתרצה עקב דחיית הפתרונות לקושיה: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (פירוש 'מאי' - מהי (מה היא), בחילוף אל"ף ה"א. 'מאי' במונח זה אינה לשון בבלי ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 891, הערה 15)) כיוון שסוכה היא כבית, מדוע סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה? רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן: התורה אמרה – בפרשת חג הסוכות**: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ"** (ויקרא כג,מב) – אתם חייבים לדור בסוכה ('אין "תשבו" אלא תדורו'); ויש לדרוש את הכתוב שצריך לשבת בצל הסכך (סוכה היא הסכך לצל), - עד עשרים אמה את (אתה) יושב בצילה של הסוכה – בצל הסכך**, מעשרים אמה ולמעלן את** (אתה) יושב בצילן של הדפנות – ולא בצל הסכך, שמפני גובה הדפנות הן יוצרות צל תמיד, וצל הסכך אין בו כדי לשנות כלל. ולכן סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה**.**

בבבלי סוכה ב,א אמרו: מנא הני מילי (שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה)? אמר רבה: דאמר קרא: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג) - עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה (משום שעינו מבחינה בסכך של הסוכה), למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שהוא דר בסוכה, משום דלא שלטא בה עינא. רבי זירא אמר: מהכא: "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב" (ישעיהו ד) - עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה (בצל הסכך), למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות. רבא אמר: מהכא: "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג) - אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע (שאתה יושב בה כל השנה) ושב בדירת עראי (היא הסוכה). עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי (שעד גובה זה אפשר לבנות מבנה ארעי), למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע (אין אדם בונה בניין ארעי בגובה זה אלא בניין קבע בלבד, ואין זו סוכה כראוי).

טעמו של רבי זירא בבבלי הוא מה שאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן בירושלמי, אבל המקורות בכתוב שהציעו שונים. אפשר שרבי זירא דרש את הכתוב "וסוכה תהיה לצל" רק כאסמכתא לדרשה העיקרית של רבי יוחנן, שישיבה בסוכה שבכתוב היא ישיבה בצל הסכך. טעמיהם של רבה ורבא הבבליים אינם מובאים בירושלמי. רבי יוחנן בירושלמי משתמש בשורש יש"ב ('יושב בצילה של הסוכה') ולא בשורש דו"ר המשמש בלשון חכמים במשמעות "מגורים", כיוון שהפסוק "בסוכות תשבו" מובא בדבריו והמשפט מותאם ללשון המקרא. גם רבי זירא בבבלי, ששמע מרבי יוחנן, משתמש בשורש יש"ב, אף על פי שהוא מביא פסוק אחר. גם רבא בבבלי משתמש בשורש יש"ב ('שב בדירת עראי'), כיוון שהוא מביא את הפסוק "בסוכות תשבו". אבל רבה בבבלי שאינו מביא את הפסוק הזה משתמש בשורש דו"ר ('דר בסוכה'). ייתכן שרבה דורש את המילה "סוכה" כשם מהשורש סכ"ה שמשמעו: ראה, הביט, ומכאן שעל היושב בסוכה לראות את הסכך.

אכסדרה בבבלי עירובין כה,א אמרו: איתמר: אכסדרה בבקעה (שדינה ככרמלית) - רב אמר: מותר לטלטל בכולה, ושמואל אמר: אין מטלטלים אלא בארבע אמות. רב אמר: מותר לטלטל בכולה - אמרינן: פי תקרה יורד וסותם (והריהי כולה רשות היחיד לעצמה). ושמואל אמר: אין מטלטלים אלא בארבע אמות - לא אמרינן: פי תקרה יורד וסותם.

בבבלי: רב, ובירושלמי: רב ורבי יוחנן. בבבלי: אכסדרה בבקעה, ובירושלמי: אכסדרה ברשות הרבים.

ומצמצמים את תחולת הקביעה (מוסב על המשנה): אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה - פסולה) - בנתונה למעלה מעשרים אמה לדפנות – במקרה שהסכך נתון על הדפנות בגובה למעלה מעשרים אמה מן הקרקע, שהדפנות גבוהות מעשרים אמה, והסכך מונח על ראש הדפנות**, אבל אם היתה נתונה למטה מעשרים אמה לדפנות** – במקרה שהסכך נתון על הדפנות בגובה למטה מעשרים אמה מן הקרקע, אף שהדפנות גבוהות מעשרים אמה, שהסכך אינו מונח על ראש הדפנות אלא על אמצען, - כשירה – הסוכה, כיוון שהסכך אינו גבוה מעשרים אמה**.**

ומציעים קושיה (כדי לפרוך את הדעה של רבי יונה): אמר ליה – אמר לו (לרבי יונה) רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): על דעתך דאת אמר: – על דעתך שאתה אומר: בדפנות הדבר תלוי – אם צמצום תחולת הקביעה של המשנה שהציע רבי יונה הוא נכון, שפסול סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה תלוי בגובה שבו הסכך נתון על הדפנות, ורק אם הסכך נתון למעלה מעשרים אמה לדפנות - פסולה**, ניתני:** – נִשְׁנה (במשנה): סוכה שהיא נתונה למעלה מעשרים אמה לדפנות - פסולה! – המשנה היתה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר! וכיוון שנשנו הדברים במשנה כפי שנשנו, משמע שאף אם הסכך נתון למטה מעשרים אמה לדפנות - פסולה, כיוון שהדפנות גבוהות מעשרים אמה.

ומציעים צמצום אחר של תחולת הקביעה: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב: זאת שאתה אומר, שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה - פסולה - בשאינה מחזקת (מכילה) אלא כדי (במידת, בשיעור המספיק ל-) ראשו ורובו ושולחנו – במקרה שהסוכה קטנה, שיש בשטחה רק כדי ראשו של אדם ורוב גופו ושולחנו שהוא אוכל עליו, שבפחות מזה אין סוכה כשירה (בירושלמי להלן ב,ז פסק רב הלכה כבית שמאי שסוכה שיש בה רק כדי ראשו ורובו פסולה, הרי שלפי רב שיעור משך סוכה קטנה הוא כדי ראשו ורובו ושולחנו), אבל אם היתה מחזקת יותר – במקרה שהסוכה גדולה יותר, - כשירה – הסוכה, אף שהסכך גבוה מעשרים אמה מן הקרקע**.**

ומציעים צמצום אחר של תחולת הקביעה: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יאשיה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): זאת שאתה אומר, שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה - פסולה - בשאין דפנותיה עולות עמה – במקרה שדפנות הסוכה אינן מגיעות עד לסכך, שהסכך גבוה מעל הדפנות**, אבל אם היו דפנותיה עולות עמה** – במקרה שדפנות הסוכה מגיעות עד לסכך, - כשירה – הסוכה, אף שהסכך גבוה מעשרים אמה מן הקרקע**.**

ומציעים קושיה (מברייתא על דברי האמוראים שהובאו לפני כן): והא מתניתא פליגא: – והרי המשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא) חלוקה: אמר רבי יהודה: מעשה בסוכתה של הילני המלכה בלוד (שמא הוסיפו את המילה "בלוד" על פי כמה מעשים שמוסר רבי יהודה מלוד, ובכלל נזכרה לוד הרבה פעמים בברייתות בקשר עם מעשים. ובאמת מה לה להילני המלכה ובניה בלוד? ("תוספתא כפשוטה")) שהיתה גבוהה יותר מעשרים אמה, והיו חכמים נכנסין ויוצאין בה ולא אמר אדם דבר – לא אמר לה אחד מהחכמים שאין הסוכה כשירה. ממעשה זה הביא רבי יהודה ראיה לדבריו, שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה - כשירה**. אמרו** – החכמים החולקים על רבי יהודה, לו – לרבי יהודה**: מפני שהיא** – הילני, אשה, ואין אשה מצוה על המצות – ואינה חייבת בסוכה, ולכן לא היתה סוכתה של הילני חייבת להיות כשירה כדין, ולפיכך לא אמרו לה דבר. הרי שאין משם ראיה לדבריו של רבי יהודה**. אמר להן** – רבי יהודה לחכמים**: אם משם ראייה?!** (נראה שמילים אלה נשתרבבו לכאן בטעות מלעיל, וכך צריך לומר לעיל: 'אמרו לו: משם ראיה?! מפני שהיא אשה...', כמו שהוא במקומות אחרים שחכם מביא מעשה ראיה לדבריו וחביריו דוחים את הראיה בלשון זו, והמילה 'אם' יתירה) והלא שבעה בנים תלמידי חכמים היו לה – להילני, והיו יושבים עימה בסוכתה, והם היו חייבים בסוכה**!** – הרי משם ראיה לדבריו של רבי יהודה, שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה - כשירה! (עד כאן הברייתא) ויש לתמוה (על דברי האמוראים שהובאו לפני כן): אית לך מימר – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר) בסוכתה של הילני: בשאינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושולחנו – שכן לפי רב, חכמים פוסלים סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה רק במקרה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושולחנו, אלא (צריך לומר: 'או' (גליונות הרש"ל, "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 103, הערה 975)) בשאין דפנותיה עולות עמה – שכן לפי רבי יאשיה, חכמים פוסלים סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה רק במקרה שאין דפנותיה עולות עימה**?!** (בתמיהה) – והרי אין דרכה של מלכה לשבת בסוכה כזו או כזו! - מכאן יש להוכיח שהחכמים פוסלים סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה אפילו במקרה שהיא מחזקת יותר מראשו ורובו ושולחנו, שהרי סוכת הילני המלכה בוודאי היתה גדולה, וכן יש להוכיח שהחכמים פוסלים סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה אפילו במקרה שדפנותיה עולות עימה, שהרי סוכת הילני המלכה בוודאי היתה סוכה נאה שדפנותיה עולות עימה. ולכן יש לשלול את דעות האמוראים רב ורבי יאשיה (אין מקשים על הדעה של רבי יונה, כיוון שזו כבר נפרכה לעיל).

ומציינים (כדי לענות על הקושיה שהועלתה): מסתברא מה דאמר רבי יאשיה לית היא פליגא – מסתבר שעל מה שאומר רבי יאשיה אינה חלוקה (מסתבר שאין הברייתא חלוקה על דברי רבי יאשיה שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה רק במקרה שאין דפנותיה עולות עימה), דכן ארחיהון דעתירייא מיעבד דפנתא קלילן די ייא קרורה עליל – שכן דרכם של העשירים לעשות את הדפנות קלות (חדירות לאוויר), (כדי) שיהיה הקור (האוויר הקר) נכנס (בסוכה, מפני החום שבשלהי הקיץ. וגם סוכתה של הילני לא היו דפנותיה מגיעות עד לסכך כדי שיהיה האוויר שולט בה, ובזה החכמים פוסלים. - כך יש לענות על הקושיה שהועלתה על דברי רבי יאשיה, אבל אין עונים על הקושיה שהועלתה על דברי רב).

בתוספתא סוכה א,א שנו: אמר רבי יהודה: מעשה בסוכת הילני שהיתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסים ויוצאים אצלה, ולא אמר אחד מהם דבר. אמרו לו: מפני שהיא אישה, ואישה אין חייבת בסוכה. אמר להם: והלא שבעה בנים תלמידי חכמים היו לה, וכולם שרויים בתוכה!

בבבלי סוכה ב,ב-ג,א אמרו: כמאן אזלא הא דאמר רבי יאשיה אמר רב: מחלוקת (בסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה) בשאין דפנות מגיעות לסכך, אבל דפנות מגיעות לסכך - אפילו למעלה מעשרים אמה כשירה. כמאן? - כרבה, דאמר: סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה משום דלא שלטא בה עינא (למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שהוא דר בסוכה משום שאין עינו של אדם מבחינה בסכך), וכיוון דדפנות מגיעות לסכך - משלט שלטא בה עינא. כמאן אזלא הא דאמר רב הונא אמר רב: מחלוקת בשאין בה אלא ארבע אמות על ארבע אמות, אבל יש בה יותר מארבע אמות על ארבע אמות - אפילו למעלה מעשרים אמה כשירה. כמאן? - כרבי זירא, דאמר: סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה משום צל הוא (למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות), וכיוון דרוויחא (ששטחה גדול) איכא צל סוכה (צל הסכך). כמאן אזלא הא דאמר רב חנן בר רבה אמר רב: מחלוקת בשאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושולחנו, אבל מחזקת יותר מכדי ראשו ורובו ושולחנו - אפילו למעלה מעשרים אמה כשירה. כמאן? דלא כחד (אין להסביר הלכה זו לפי אף אחד מהטעמים השונים לפסול סוכה גבוהה שנתנו האמוראים). מיתיבי: סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה - פסולה, ורבי יהודה מכשיר עד ארבעים וחמישים אמה. אמר רבי יהודה: מעשה בהילני המלכה בלוד, שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסים ויוצאים לשם, ולא אמרו לה דבר. - אמרו לו: משם ראיה?! אישה היתה ופטורה מן הסוכה. - אמר להם: והלא שבעה בנים היו לה. ועוד, כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. - מאי "ועוד, כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים"? הכי קאמר להו (רבי יהודה): וכי תימרו: בנים קטנים היו, וקטנים פטורים מן הסוכה (ולכן לא אמרו לה חכמים דבר) - כיוון דשבעה הוו אי אפשר דלא הווי בהו חד שאינו צריך לאמו (והלכה היא שקטן שאינו צריך לאימו חייב מדברי חכמים בסוכה). וכי תימרו: קטן שאינו צריך לאמו מדרבנן הוא דמיחייב, ואיהי (הילני) בדרבנן לא משגחה - תא שמע: ועוד, כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. - בשלמא למאן דאמר: בשאין דפנות מגיעות לסכך מחלוקת - דרכה של מלכה לישב בסוכה שאין דפנות מגיעות לסכך משום אווירא. אלא למאן דאמר: בסוכה קטנה מחלוקת, וכי דרכה של מלכה לישב בסוכה קטנה?! אמר רבה בר רב אדא: לא נצרכה אלא לסוכה העשויה קיטוניות קיטוניות (שהסוכה כולה היתה גדולה, אולם היתה מחולקת לחדרים קטנים שכל אחד מהם פחות מארבע אמות). וכי דרכה של מלכה לישב בסוכה העשויה קיטוניות קיטוניות (בלא חדר גדול שבו תוכל לקבל את אורחיה)?! אמר רב אשי: לא נצרכה אלא לקיטוניות שבה (שמלבד חדר גדול שהיה בסוכה, היו בה גם חדרים קטנים). רבנן סברי: בניה בסוכה מעליא (בחדר הגדול שהיה כשר לפי שיטות האמוראים) הוו יתבי, ואיהי יתבה בקיטוניות משום צניעותא, ומשום הכי לא אמרו לה דבר. ורבי יהודה סבר: בניה גבה הוו יתבי (בקיטוניות), ואפילו הכי לא אמרו לה דבר.

בבבלי קישרו בין שיטות האמוראים המצמצמים את המחלוקת במשנה ובין שיטות האמוראים שנתנו טעם להלכה שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה. צמצום המחלוקת במשנה שאמר רבי יאשיה בשם רב בבבלי הוא זה שאמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יאשיה בירושלמי. צמצום המחלוקת במשנה שאמר רב חנן בר רבה בשם רב בבבלי הוא זה שאמר רבי בא בשם רב בירושלמי. צמצום המחלוקת במשנה שאמר רב הונא בשם רב בבבלי אינו בירושלמי. בשני התלמודים אמרו שדרכה של מלכה לישב בסוכה שאין דפנותיה מגיעות לסכך משום אווירא. בשני התלמודים הקשו מסוכתה של הילני על מי שצמצם את המחלוקת לסוכה קטנה, אבל רק בבבלי השיבו על כך.

בתוספתא ובירושלמי נמסר שהיו להילני המלכה שבעה בנים תלמידי חכמים, ואילו בבבלי שבעה בנים סתם היו לה. מצד אחר, בבבלי מופיע טעם נוסף בדברי רבי יהודה: "ועוד, כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים". דומה שעיבוד זה של הבבלי נובע מהיסוס או התנגדות לקיים אותו נוסח מקורי, המכבד את בניה של מלכת חדייב שנתגיירה עד כדי קריאת שם "תלמידי חכמים" עליהם, אלא שבעה בנים סתם היו לה. הזכרת "חכמים" הועברה להיות בבא נוספת בפני עצמה, והם חכמי ישראל, שאומנם הילני היתה מקיימת את דבריהם ועושה מעשיה על פיהם, כמסופר במשנה נזיר ג,ו: "והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות". הרי עיבודו של הבבלי בהתאם למגמת קידום כבוד חכמים, ועל פי מקור ספרותי זמין, לשון המשנה במסכת נזיר ("הברייתות בתלמוד הבבלי ויחסן למקבילותיהן שבתוספתא", "עטרה לחיים", עמודים 173-174; "לתורתם של תנאים", עמוד 162).

הילני המלכה הלני המלכה היתה מלכת חדייב שבאשור במאה הראשונה לספירה. היא היתה אשתו ואחותו של המלך מונבז הראשון. הלני המלכה ובניה המלך מונבז השני ואיזטס השני התגיירו. במקורות היהודיים הלני המלכה מוזכרת לשבח כגיורת צדק שסייעה לעניי עם ישראל ותרמה תרומות שונות לבית המקדש השני. היא גם הקימה ארמונות מפוארים בירושלים. הלני המלכה היתה מעורבת במעשים שנידונו בספרות חכמים במסגרת דיונים הלכתיים (כמו המעשה כאן). • • •

מציעים שאלה (בעניין סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה): רב הושעיה (אמורא בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): הביא נסר (קרש, לוח שנגזר מעץ) ונתנו על גבי חולייה (חֵלֶק) של עמוד – המונחת על קרקע הסוכה, והוא יושב על הנסר ולא על הקרקע, - פשיטא – פשוטה (הדבר פשוט ומובן מאליו מבחינה עובדתית), אם יָמוֹד (ימדוד) – את גובה הסוכה, מן הנסר – שהוא יושב עליו, ועד הסכך, - יש (צריך לומר: 'אין', וכן הגיהו מפרשי הירושלמי) כאן עשרים אמה, אם ימוד מן הקרקע – שמחוץ לנסר, ועד הסכך, - אין (צריך לומר: 'יש', וכן הגיהו מפרשי הירושלמי) כאן עשרים אמה, מה את עביד ליה? – מה אתה עושה אותו (מבחינת הדין)? (כיצד יש לדון את המקרה הזה?) כאויר (חלל, רווח, מקום פנוי (מקור המילה ביוונית)) פסול (מילה זו יתירה ("שערי תורת ארץ ישראל"))? כסכך פסול? – האם יש לדמות את המקרה הנידון למקרה של אוויר? או שמא יש לדמות את המקרה הנידון למקרה של סכך פסול? (האם הסכך שמעל הקרקע שמחוץ לנסר, שהוא גבוה מעשרים אמה, דינו כאוויר (חלל בלא סכך) או שדינו כסכך פסול (סכך שאינו ראוי לפי הדין לסכך בו סוכה)?) ומפרטים את התוצאות ההלכתיות של שתי האפשרויות הנזכרות: אין תעבדיניה – אם תעשה אותו (אם תדון את המקרה הזה) כאויר פסול (מילה זו יתירה) - פוסל בשלשה טפחים – אם הסכך שמעל הקרקע שמחוץ לנסר דינו כאוויר, הסוכה כולה פסולה במקרה שרוחבו של הסכך הזה שלושה טפחים או יותר; אבל במקרה שרוחבו פחות משלושה טפחים הסוכה כשירה, מפני שהוא כלבוד (כמחובר), אין תעבדיניה – (ו)אם תעשה אותו כסכך פסול - אינו פוסל אלא בארבע אמות – אם הסכך שמעל הקרקע שמחוץ לנסר דינו כסכך פסול, הסוכה כולה פסולה במקרה שרוחבו של הסכך הזה ארבע אמות או יותר, אבל במקרה שרוחבו פחות מארבע אמות הסוכה כשירה, שכך היא ההלכה המסורה**.**

רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא): מפני מה אמרו – חכמים**: סכך פסול אינו פוסל אלא בארבע אמות** – שלא כמו אוויר שפוסל בשלושה טפחים**? שלא בא אלא להיתירה של** הסוכה – הסכך הפסול לא בא לשם סכך אלא הוא בא לשם מילוי החלל שבסכך, וכיוון שהוא בא כדי שלא תיפסל הסוכה מחמת החלל, אינו פוסל בשלושה טפחים כאוויר אלא הוא פוסל רק בארבע אמות (מימרה זו אינה מתייחסת לשאלתו של רב הושעיה, ולא באה כאן אלא משום שבשאלה זו הוזכר שסכך פסול אינו פוסל אלא בארבע אמות).

אמר רבי מיישא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): ותמיה אנא היך רב הושעיה צריכה ליה? – ותמה אני איך רב הושעיה נצרך לו (הדבר)? (איך רב הושעיה מסופק בו?) ולמה לא יליף לה מן הדא דרבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי)? – ולמה (הוא) לא לומד אותה מן (המימרה) הזאת של רבי בא בר ממל? ומציעים מראה מקום לדברי רבי בא בר ממל: דתנינן תמן: – ששנינו שם (במקום אחר - משנה סוכה א,ט): המשלשל דפנות מלמעלן למטן – שהתחיל לעשות את הדפנות למעלה סמוך לסכך, והמשיך ועשה אותן מלמעלה למטה, ולא הגיע עד לקרקע**, אם גבוהה** – הסוכה, מן הארץ שלשה טפחים – שהדפנות גבוהות מן הקרקע שלושה טפחים או יותר, - פסולה – הסוכה**;** ומציעים פרשנות מצמצמת למשנה: ואמר רבי בא בר ממל: בשאינו יושב ואוכל בצילן של הדפנות – המשנה מדברת במקרה שאינו יושב כנגד הדפנות, כגון שהוא יושב על קרקע הסוכה**, אבל אם היה יושב ואוכל בצילן של** הדפנות – במקרה שהוא יושב כנגד הדפנות, כגון שהוא יושב על נסר שנתנו על גבי חולייה של עמוד, - כשירה – הסוכה. ועל פי זה תמה רבי מיישא, שהיה לו לרב הושעיה ללמוד מהמימרה הזו תשובה לשאלתו בעניין סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה, שבמקרה שהוא יושב על נסר שנתנו על גבי חולייה של עמוד - כשירה הסוכה, כי מן הנסר ועד הסכך אין כאן עשרים אמה, ובמקרה שאינו יושב על נסר אלא על הקרקע - פסולה הסוכה, כי מן הקרקע ועד הסכך יש כאן עשרים אמה (במקרה שבמשנה הפגם הוא בגובהן של הדפנות מן הקרקע, ובמקרה שבשאלת רב הושעיה הפגם הוא בגובהו של הסכך מן הקרקע, אך אין הדפנות והסכך פסולים במהותם. וכשם שבמקרה שבמשנה, אם הוא יושב בצילן של הדפנות, יצא ידי חובת ישיבה בסוכה, הוא הדין במקרה שבשאלת רב הושעיה, אם הוא יושב בצילו של סכך שאינו גבוה ממקום ישיבתו עשרים אמה, יצא, ללא קשר לגובה הסכך שאינו מעל הנסר, ודינו כאוויר פסול או כסכך פסול ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 121)).

אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): לית הדא דרבי בא בר ממל אולפן – אין זאת של רבי בא בר ממל תלמוד (מסורת, שמועה), מן מתניתן ילף לה רבי בא בר ממל – (אלא) ממשנתנו למד אותה רבי בא בר ממל**,** ומציעים משנה המשמשת מקור לדברים אלה: דתנינן תמן: – ששנינו שם (במקום אחר - משנה עירובין ח,ח): כצוצטרא (גזוזטרה (מילה שמקורה ביוונית)) – רחבה הבולטת בקיר הבניין כלפי חוץ, שהיא למעלה מן הים - אין ממלין (ממלאים) הימינה (ממנה) בשבת – אין שואבים מים בשבת דרך חור שברצפת הגזוזטרה, לפי שהים דינו ככרמלית והגזוזטרה רשות היחיד**, אלא אם כן עשו לה** – עשו בשביל הגזוזטרה, מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעלן – מעל המים, בין מלמטן – מתחת למים, כדי לעשות את המים שבתוך המחיצה רשות היחיד, ועל ידי כך הם נחשבים כחלק של רשות היחיד של הגזוזטרה**;** ומצמצמים את תחולת הקביעה: ואמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): והיא שתהא מחיצה משוקעת במים כמלואו של הדלי – מותר לשאוב כשעשו מחיצה מעל המים, רק בתנאי שתהיה המחיצה נתונה בתוך המים ככל שיעורו של הדלי שבו שואבים מים, שיהיה הדלי כולו מוקף מחיצה, כדי שיהיו שואבים מים ממקום שהוא בתוך המחיצה. ומזה למד רבי בא בר ממל לעניין סוכה שהיא גבוהה מן הארץ שלושה טפחים, שכשם ששאיבת מים מן הים בשבת מותרת כשהמחיצה מעל המים אם המחיצה משוקעת במים כמלוא הדלי והוא שואב כנגד המחיצה, כך הסוכה כשירה כשהדפנות גבוהות מן הארץ שלושה טפחים אם הוא יושב כנגד הדפנות**.** אבל יש לדחות את השוואת שני הנושאים: ולא דמייא! – ולא דומָה! (ולא דומה הדבר! אין שני הנושאים הנידונים דומים) ים כרמלית היא – הים דינו ככרמלית**, אינה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים** – לעניין הוצאה והעברה מרשות לרשות בשבת, כרמלית היא רשות מדברי חכמים ואין דינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים שהם רשויות מן התורה (תוספתא שבת א,ד), ולכן התירו לשאוב מים מן הים בשבת כשהמחיצה מעל המים אם המחיצה משוקעת במים כמלוא הדלי והוא שואב כנגד המחיצה**; ברם הכא** – אבל כאן, התורה אמרה – בפרשת חג הסוכות**: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ"** (ויקרא כג,מב) – אתם חייבים לדור בסוכה ('אין "תשבו" אלא תדורו'), הרי שישיבה בסוכה היא חובה מן התורה, ולכן אין להכשיר סוכה כשהדפנות גבוהות מן הארץ שלושה טפחים אף אם הוא יושב כנגד הדפנות, מפני שהדפנות צריכות להגיע עד לקרקע**, מקרקע סוכה את** (אתה) מודד עשרים אמה – אין להכשיר סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה אף אם הוא יושב על נסר שנתנו על גבי חולייה של עמוד ואין מן הנסר ועד הסכך עשרים אמה, מפני שצריך למדוד את גובה הסוכה מן הקרקע, ואם יש מן הקרקע ועד הסכך עשרים אמה - הסוכה פסולה. - כך דחה רבי יוסה את דבריו של רבי בא בר ממל בעניין סוכה שהיא גבוהה מן הארץ שלושה טפחים, ובכך יישב את תמיהתו של רבי מיישא על שאלתו של רב הושעיה בעניין סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה. - שאלתו של רב הושעיה, האם הסכך שאינו מעל הנסר פוסל את הסוכה בשלושה טפחים משום אוויר פסול או בארבע אמות משום סכך פסול, לא נפשטה, אבל בפחות משלושה טפחים הסוכה כשירה**.**

בבבלי סוכה ד,א-ב אמרו: היתה גבוהה מעשרים אמה, ובנה בה איצטבא כנגד דופן האמצעי על פני כולה (כל הסוכה), אם יש בה (באיצטבא) הכשר סוכה - כשירה. ומן הצד (בנה איצטבא ליד אחת הדפנות), אם יש משפת איצטבא לכותל (לדופן המקבילה של הסוכה) ארבע אמות - פסולה (שהרי לאיצטבא זו יש רק שתי דפנות), פחות מארבע אמות - כשירה (שאנו אומרים: דופן עקומה). היתה גבוהה מעשרים אמה, ובנה איצטבא באמצעיתה (של הסוכה), אם יש משפת איצטבא ולדופן ארבע אמות לכל רוח ורוח - פסולה (שהרי לאיצטבא זו אין כל דפנות), פחות מארבע אמות - כשירה (שאנו אומרים: דופן עקומה). היתה גבוהה מעשרים אמה, ובנה בה (באמצעה) עמוד שהוא גבוה עשרה טפחים (ומעל לעמוד אין עשרים אמה עד לסכך), ויש בו הכשר סוכה - סבר אביי למימר: גוד אסיק מחיצתא (משוך והעלה את המחיצות של העמוד והרי זה כאילו היתה כאן סוכה). אמר ליה רבא: בעינן מחיצות הניכרות, וליכא.

המקרה בשאלתו של רב הושעיה בירושלמי בעניין סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה אינו כאחד מהמקרים שבבבלי, וכך אמרו כמה ממפרשי הירושלמי. בניגוד לבבלי, לא נזכר בירושלמי הכשר סוכה לא משום דופן עקומה ולא משום "גוד אסיק מחיצתא".

סכך פסול אינו פוסל אלא בארבע אמות, שלא בא אלא להיתירה של הסוכה בבבלי בבא בתרא קסב,ב אמרו: תניא: הרחיק את העדים שני שיטים מן הכתב - פסול, פחות מכאן - כשר. היו ארבעה וחמישה עדים חתומים על השטר, ונמצא אחד מהם קרוב (לאחד הצדדים, והרי הוא פסול לעדות לו) או פסול (לעדות מצד עצמו) - תתקיים עדות בשאר (שדי בשניים לעדות, ואין האחרים פוסלים אותה). - מסייע ליה לחזקיה, דאמר חזקיה: מילאהו (את הרווח של שתי השורות שבין הכתב לחתימות העדים) בקרובים (בחתימותיהם) - כשר (השטר); ואל תתמה (על הבחנה זו), שהרי אוויר סוכה (חלק מן הסוכה שאינו מכוסה בסכך) פוסל (את הסוכה) בשלושה (טפחים), סכך פסול פוסל בארבעה (טפחים. ומכאן ראיה שדבר פסול פוסל פחות משפוסל העדר). ובירושלמי גיטין א,ה אמרו: שטר שחותמו בארבעה עדים ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים - כשר ותתקיים העדות בשאר. - וי[י]עשה (ב)[כ]הרחק עדות (כהרחיק את העדים שני שיטים מן הכתב) ויהא פסול! - לית יכיל, דקאמר רבי יסא בשם רבי ירמיה: עדים פסולין אינן נעשין כהרחק עדות, שלא באו אלא להכשירו של הגט.

בבבלי בבא בתרא אמר חזקיה שעניין גט דומה לעניין סוכה, וכשם שבעניין סוכה סכך פסול אינו כאוויר מפני שלא בא הסכך הפסול אלא להיתרה של הסוכה, כמו שאמר חזקיה עצמו בירושלמי כאן, כך בעניין גט עדים פסולים אינם כהרחק עדות מפני שלא באו העדים הפסולים אלא להכשירו של הגט, כמו שאמרו בירושלמי גיטין.

גזוזטרה שהיא למעלה מן הים בתוספתא עירובין ו,כז שנו: גזוזטרה שהיא למעלה מן הים - אין ממלאים הימנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים למטה מן הים / המים. אף על פי שהמים צפים על גבה, אין בכך כלום. רבי מאיר אומר: אף מלמעלה. ובירושלמי עירובין ח,ח אמרו: רבי זעירא, רב יהודה בשם רב: והוא שתהא מחיצה משוקעת במים כמלוא הדלי.

מלשון התוספתא מוכח ש"מלמטן" (משנה עירובין ח,ח) פירושו למטה מן המים ו"מלמעלן" פירושו למעלה מן המים, ומשנתנו כרבי מאיר. ופירוש זה מוכח אף מסוגיית הירושלמי למשנתנו ("תוספתא כפשוטה").

היתה – הסוכה, למעלן מעשרה – טפחים, שהיא סוכה כשירה (מגיה מחק 'למעלן' וכתב 'למטה' בטעות, שכן אילו היתה למטה מעשרה, היתה פסולה גם בלא העיטורים), ותולה בה – תחת הסכך, עיטורין – לקשט את הסכך, שהן ראויין לסכך בהן – שהם כשרים לסכך בהם, כגון ענפים ופירות, - ממעטין (מפחיתים, מקטינים) בה לפסוּל – העיטורים מצטרפים לסכך וממעטים את גובה הסוכה מעשרה טפחים ועושים אותה לפסולה, כדין סוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים**, ואם לאו** – אם העיטורים אינם ראויים לסכך בהם, שהם פסולים לסכך בהם, - ממעטין בה לכושר (ב"שערי תורת ארץ ישראל" מגיה: 'אין ממעטין בה לפסול') – העיטורים אינם מצטרפים לסכך ואינם ממעטים את גובה הסוכה מעשרה טפחים ואין עושים אותה לפסולה, והיא כשירה. פירוש אחר: ''ממעטין בה לכושר' - אף על פי שהעיטורים ממעטים את גובה הסוכה, היא כשירה (אף על פי שהעיטורים שתחת הסכך אינם ראויים לסכך בהם, אינם פוסלים את הסוכה, כיוון שהם לנוי, כדעת רבי יוסה להלן הלכה ג וכדעת רב חסדא בבבלי סוכה י,א).

היתה למעלה מעשרים אמה – שהיא סוכה פסולה, ותולה בה עיטורין שהן ראויין לסכך בהן - ממעטין בה לכושר (לכשרות. הסופר כתב 'לפסול' ומגיה תיקן 'לכושר') – העיטורים ממעטים את גובה הסוכה מעשרים אמה ועושים אותה לכשירה**, ואם לאו** – אם העיטורים אינם ראויים לסכך בהם, - ממעטין בה לפסוּל (הסופר כתב 'לכושר' ומגיה תיקן 'לפסול') (ב"שערי תורת ארץ ישראל" מגיה: 'אין ממעטין בה לכושר') – העיטורים אינם ממעטים את גובה הסוכה מעשרים אמה ואין עושים אותה לכשירה, והיא פסולה. פירוש אחר: ''ממעטין בה לפסול' - אף על פי שהעיטורים ממעטים את גובה הסוכה, היא פסולה**.**

אמר רבי שַׁמַּי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי): כשם שאמרו למעלן – כמו שאמרו שיש עיטורים התלויים בסכך למעלה שממעטים בסוכה לפסול או לכושר**, כך אמרו למטן** – כך אמרו שיש דברים המונחים על קרקע הסוכה למטה שממעטים בסוכה לפסול או לכושר, כאמור להלן**.**

קש (קנים יבשים של תבואה שנשארו לאחר הדישה) ותבן (קש של תבואה שפורר על ידי דישה או שקוצץ במקצצה) – שהוא מניח על קרקע הסוכה, - אין ממעטין בה – לא לפסול כשהסוכה גבוהה עשרה טפחים, ולא לכושר כשהסוכה גבוהה מעשרים אמה, מפני שאין נוהגים לבטל קש ותבן שם (לגמור בדעתם להשאיר אותם שם ולא לפנות אותם), אלא חוזרים וניטלים למאכל בהמה, ולכן אינם נחשבים כקרקע**, עפר וצרורות** (אבנים קטנות) – שהוא מניח על קרקע הסוכה, - ממעטין בה – לפסול כשהסוכה גבוהה עשרה טפחים, ולכושר כשהסוכה גבוהה מעשרים אמה, מפני שנוהגים לבטל עפר וצרורות שם, ולכן הם נחשבים כקרקע**.**

אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): עלו בו עשבים – צמחו עשבים בקרקע הסוכה, - אין ממעטין בה – מפני שאין נוהגים לבטל אותם שם, אלא עוקרים אותם (שני המשפטים האחרונים נאמרו בירושלמי עירובין ז,א לעניין שבת).

בבבלי סוכה ג,ב-ד,א אמרו: היתה גבוהה מעשרים אמה, ובא למעטה בכרים וכסתות (שפורס על הקרקע) - לא הווי מיעוט, ואף על גב דבטלינהו (שלא ישתמש בהם, אין זה נחשב ביטול), משום דבטלה דעתו אצל כל אדם (שאין דרך בני אדם לעשות כן). תבן וביטלו - הווי מיעוט, וכל שכן עפר וביטלו... היתה גבוהה מעשרים אמה, והוצים (קצות הענפים) יורדים לתוך עשרים אמה, אם צילתם מרובה מחמתם (שהם ראויים לסכך כשלעצמם) - כשירה, ואם לאו - פסולה. היתה גבוהה עשרה טפחים, והוצים יורדים לתוך עשרה - סבר אביי למימר: אם חמתם מרובה מצילתם (שאינם ראויים לסכך כשלעצמם) - כשירה. - אמר ליה רבא: הא דירה סרוחה היא, ואין אדם דר בדירה סרוחה (והיא פסולה אף כדירת ארעי).

בשני התלמודים הובא קובץ הלכות בעניין גובה הסוכה. בשני התלמודים דנו במיעוט סוכה בתבן ובעפר. לפי שני התלמודים, עפר ממעט יותר מתבן. בבבלי דנו במיעוט סוכה בכרים וכסתות ובמיעוט סוכה בהוצים, ובירושלמי דנו במיעוט סוכה בעיטורים ובמיעוט סוכה בעשבים.

אפשר שקובץ ההלכות בירושלמי הוא ברייתא, ואם כן, אפשר שהמאמר "כשם שאמרו למעלן, כך אמרו למטן" אינו מרבי שמי אלא מרבי שמעון (שמעון שמ' שמי), שרגיל לומר בכמה מקומות כסגנון הזה.

בבבלי סוכה י,ב אמרו: אתמר / תנא: נויי סוכה - אין ממעטים בסוכה (לא להכשירה אם היתה למעלה מעשרים אמה, ולא לפוסלה אם היתה למעלה מעשרה טפחים).

לפי רוב הראשונים, מדובר בנויים שאינם ראויים לסכך, והוא כמו שאמרו בירושלמי שעיטורים שאינם ראויים לסכך בהם אינם ממעטים את הסוכה. • • •

במשנה שנינו: "ושאינה גבוהה עשרה טפחים".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת א,א.

שואלים: מניין למעלה מעשרה שהיא רשות אחרת? – מהיכן למדים שמקום ברשות הרבים שגובהו עשרה טפחים או יותר הוא רשות אחרת שדינו רשות היחיד (אם שטחו אינו פחות מארבעה על ארבעה טפחים (תוספתא שבת א,א ומקבילות))?

ומשיבים: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתוב (בעניין הארון והשייך לו): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת" (שמות כה,כב) – ה' אמר למשה, שיזדמן לו על הכפורת שמכסה את הארון וידבר איתו משם**, וכתיב:** – וכתוב (במעמד הר סיני): "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (שמות כ,יט) - מה דיבור שנאמר להלן רשות אחרת, אף דיבור שנאמר כאן רשות אחרת – כמו שהדיבור של ה' לישראל בהר סיני שהיה מהשמים ולא מהארץ היה מרשות אחרת, שהשמים הם רשות אחרת ביחס לארץ, כך הדיבור של ה' למשה במשכן שהיה מעל הכפורת היה מרשות אחרת. וכיוון שמעל הכפורת הוא למעלה מעשרה טפחים, הרי מכאן למדים שלמעלה מעשרה היא רשות אחרת**.**

ותמהים: וארון לא תשעה טפחים הוא?! (בתמיהה) – שגובה הארון היה אמה וחצי, שהם תשעה טפחים (באמה יש שישה טפחים), הרי שמעל הכפורת אינו למעלה מעשרה טפחים! (עובייה של הכפורת לא נתפרש בכתוב, ויש לשער שהיה כל שהוא)

ומשיבים: דבית רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמרין: – (החכמים) של בית רבי ינאי אומרים: וכפורת טפח – עובייה של הכפורת היה טפח, כמוסבר להלן, הרי שמעל הכפורת הוא למעלה מעשרה טפחים**.**

ומציעים שאלה: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): מניין לכפורת שהיא טפח? – שכן עובייה של הכפורת לא נתפרש בכתוב.

ומשיבים: תנה – שנה (ברייתא) רבי חנינה בן שמואל (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כל הכלים שהיו במקדש – במשכן, נתנה התורה מידה (צריך לומר: 'מידת') אורכן ורחבן ושיעור קומתן (מידת גובהם), חוץ מן הכפורת שנתנה התורה מידת ארכה ורחבה ולא נתנה שיעור קומתה – אורכה ורוחבה של הכפורת נתפרשו בכתוב (שמות כה,יז), אבל עובייה לא נתפרש**. ונִלְמְדֶינָּה** – נלמד את עובייה של הכפורת, מכלי קטן שבמקדש – מהשיעור הקטן ביותר שנאמר באחד מכלי המשכן**: "וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב"** (שמות כה,כה) – תעשה לשולחן מסגרת המקיפה אותו מסביב, ורוחבה של המסגרת טפח ('טֹפַח' בחולם כמו 'טֶפַח' בסגול), - מה כאן טפח, אף כאן טפח – כמו שרוחבה של המסגרת היה טפח, כך עובייה של הכפורת היה טפח**.**

ומקשים (בהצעת חלופה מדרשית למה שקדם): או אינו אלא (ואולי אין הדבר כך, כי אם): "וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב" (שמות כה,כה) – תעשה זר זהב שיקיף את מסגרת השולחן מסביב, - מה כאן כל שהוא (משהו), אף כאן כל שהוא – כמו שרוחבו של הזר היה כל שהוא, כך עובייה של הכפורת היה כל שהוא, ולא היה טפח, שיש ללמוד מהזר שהוא היה כלי קטן שבמקדש ולא מהמסגרת**!**

ומציעים פיתרון לשאלה עקב דחיית הפיתרון שהועלה בשלב הקודם: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (מה יש להשיב על השאלה שלא הושבה: 'מניין לכפורת שהיא טפח?'?) רב אחא בר יעקב (אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי) אמר: כתוב (בפרשת העבודה ביום הכיפורים): "וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה" (ויקרא טז,יד) – אהרן חייב לקחת את המזרק המלא דם הפר ולהכניס אותו לקודש הקודשים ולטבול בדם את אצבעו ולהתיז דם מעל לכפורת בצד המזרחי שלה, - אין "פְּנֵי" פחותים (מועטים) מטפח – עובי הכפורת נקרא "פנים", ומידת פניו של אדם הוא טפח לפחות, ומכאן שעובייה של הכפורת הוא טפח**.**

ומציעים קושיה: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי – שואל (מקשה): אִילו מגדל (ארון גבוה) שהוא עומד בתוך הבית גבוה כמה (הרבה), שמא אינו מותר להשתמש מתוכו לבית ומן הבית לתוכו?! (בתמיהה) – וכי ארון שנמצא בתוך הבית שהוא רשות היחיד, אף אם הארון גבוה מאוד, אין מותר לטלטל בשבת מהארון לבית ומהבית לארון?! וכיוון שלמדים מהארון שהיה עומד בתוך המשכן שלמעלה מעשרה הוא רשות אחרת, הרי שלמעלה מעשרה ברשות היחיד הוא רשות אחרת, ואם כן, מדוע לא אסרו לטלטל בשבת מהארון למעלה מעשרה לבית ומהבית לארון למעלה מעשרה?

ומתרצים: אלא בשעה שהיה מרבע (מְשַׁוֶּוה צורה של מצולע בן ארבע צלעות) להן את הרוחות (הצדדים העיקריים: מזרח, מערב, צפון, דרום) אנן קיימין – אנחנו עומדים (עוסקים, שאין למדים מהארון בשעה שהיה עומד בתוך המשכן, אלא למדים מהארון בשעה שהיה עומד ברשות הרבים, שבעת חנייתם של בני ישראל במדבר לאחר מסעם היו נושאי הארון מעמידים את הארון בחוץ לפני הקמת המשכן, והארון מאליו היה מכוון את ארבע צדדיו כלפי ארבע רוחות השמים, ועל פי הארון היו מקימי המשכן יודעים לכוון את ארבע הרוחות ולהקים אותו כהלכתו. וכיוון שלמדים מהארון בשעה שהיה עומד ברשות הרבים, מכאן שלמעלה מעשרה ברשות הרבים הוא רשות אחרת. - צריך לומר שהדיבור של ה' למשה שהיה מרשות אחרת היה אף בשעה שהיה הארון עומד ברשות הרבים, ולכן למדים מכאן שלמעלה מעשרה ברשות הרבים היא רשות אחרת).

בירושלמי עירובין ה,א אמרו: ובמדבר מי היה מכוין להן את הרוחות? - אמר רבי אחא: ארון היה מכוין להם את הרוחות.

ומציעים קושיה: ניחא כמאן דאמר: – (הדבר) נוח כמי שאומר: באמת ששה – הלימוד שלמעלה מעשרה היא רשות אחרת שנזכר לפני כן מובן לדעת מי (רבי מאיר) שאומר, שהאמה של כלי המקדש, כגון הארון והשולחן, היתה של שישה טפחים, חוץ ממזבח הזהב, שכן לדעה זו גובה הארון שהיה אמה וחצי היה תשעה טפחים**; ברם כמאן דאמר:** – אבל כמי שאומר: באמת חמשה – הלימוד שלמעלה מעשרה היא רשות אחרת שנזכר לפני כן אינו מובן לדעת מי (רבי יהודה) שאומר, שהאמה של כלי המקדש, כגון הארון והשולחן ומזבח הזהב, היתה של חמישה טפחים, כמפורט, - וארון לא שבעה טפחים ומחצה הוא?! (בתמיהה) – הרי לדעה זו גובה הארון שהיה אמה וחצי היה שבעה טפחים וחצי, ועובייה של הכפורת היה טפח, הרי שמעל הכפורת אינו למעלה מעשרה טפחים אלא פחות מכך! (דעותיהם של רבי מאיר ורבי יהודה נשנו במשנה כלים יז,י)

ומציעים תירוץ לקושיה (בהצעת מחלוקת אמוראים): רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר: דבית רבי ינאי ורבי שמעון בן יוצדק (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – נחלקו (החכמים) של בית רבי ינאי ורבי שמעון בן יוצדק**, חד יליף לה** – (חכם) אחד לומד אותה (שלמעלה מעשרה היא רשות אחרת) מן הארון – שהוא סבור כמי שאומר שהאמה של כלי המקדש היתה של שישה טפחים, ולדעה זו גובה הארון היה תשעה טפחים**, וחורנה יליף לה** – ו(החכם) האחר לומד אותה מן העגלות – ששימשו לנשיאת המשכן במדבר, שהיו עומדות ברשות הרבים והיה גובהן עשרה טפחים והיו רשות היחיד, ומכאן למדים שמקום ברשות הרבים שגובהו עשרה טפחים או יותר הוא רשות אחרת שדינו רשות היחיד (אם שטחו אינו פחות מארבעה על ארבעה טפחים). ואינו לומד אותה מן הארון, שהוא סבור כמי שאומר שהאמה של כלי המקדש היתה של חמישה טפחים, ולדעה זו גובה הארון היה שבעה טפחים וחצי**, ולא ידעינן** (צריך לומר כמו במקבילה: 'ידעין') מאן דיליף (צריך לומר כמו במקבילה: 'יליף', וכן להלן) לה – ולא יודעים מי לומד אותה מן הארון ומאן דיליף לה – ומי לומד אותה מן העגלות (המילים 'ולא ידעינן ... מן העגלות' נשמטו בשל שוויון סופות והושלמו על ידי מגיה, ולכן באו בו הצורות המשובשות: 'ידעינן', 'דיליף').

ומציינים שהאפשרות שצוינה בהמשך (שבאה להכריע במחלוקת שהובאה ללא הכרעה בין הדעות) היא נכונה: מסתברא דבית רבי ינאי ילפין לה – מסתבר שבית רבי ינאי לומדים אותה מן הארון, דבית רבי ינאי אמרין**:** – שבית רבי ינאי אומרים: ארון תשעה (שתי מילים אלו הושלמו על ידי מגיה, ואינן במקבילה) וכפורת טפח, ורבי שמעון בן יוצדק יליף לה – לומד אותה מן העגלות.

במשנה כלים יז,י שנינו: רבי מאיר אומר: כל האמות היו בבינונית (של שישה טפחים), חוץ ממזבח הזהב והקרן (כל קרן מקרנות המזבח החיצון) והסובב והיסוד (של המזבח). רבי יהודה אומר: אמת הבניין (האמה שבנו על פיה את בנייני המקדש, כגון חומת הבית ומזבח החיצון) שישה טפחים, ושל הכלים (של כלי המקדש, כגון הארון והשולחן ומזבח הזהב) חמישה (טפחים).

ומציעים שאלה: רבי זעורה בעי – שואל (מסתפק): מניין לעגלות שהן גבוהות עשרה? – שכן גובהן של העגלות לא נתפרש בכתוב. - אין משיבים על השאלה. ואפשר שנשמט מה שהשיבו.

ומציעים קושיה: אמר רבי יוסה: ואפילו תימר: – ואפילו תאמר: גבוהות עשרה – אפילו נניח שיש מקור שלמדים ממנו שהעגלות היו גבוהות עשרה טפחים, אין לנו ללמוד מן העגלות שמקום ברשות הרבים שגובהו עשרה טפחים או יותר הוא רשות אחרת שדינו רשות היחיד, כמבואר להלן**, לא כן תני** – (וכי) לא כך שונה (התנא) בשם רבי נחמיה (תנא בדור הרביעי): כתוב (בתיאור חנוכת המזבח): "וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב" (במדבר ז,ג) – הנשיאים הביאו שש עגלות צב (שניתנו לצורכי משא בעת מסע המשכן), - כמין (מעין, בדומה ל-) קמרסטה (חדר שתקרתו קמורה (עשויה בצורת כיפה) (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) היו – העגלות היו מכוסות בכסוי עם קמרון?! (בתמיהה) ויש להציע קושיה: אִילו חור ברשות הרבים (נראה שצריך להוסיף: 'אינו') גבוה עשרה ורחב ארבעה, שמא אינו אסור (נראה שצריך לומר: 'אינו מותר', וכן הגיה ב"קורבן העדה") להשתמש מתוכו לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכו?! (בתמיהה) – וכי חור שבכותל שנמצא ברשות הרבים, והחור אינו גבוה עשרה טפחים, אבל שטחו ארבעה על ארבעה טפחים, אין מותר מן התורה לטלטל בשבת מהחור לרשות הרבים ומרשות הרבים לחור?! והרי חור זה אין דינו רשות היחיד! וכיוון שלמדים דיני הוצאה מרשות לרשות בשבת מהעגלות, מדוע לא אסרו לטלטל בשבת מחור שאינו גבוה עשרה לרשות הרבים ומרשות הרבים לחור שאינו גבוה עשרה, שכן העגלות, אף שהיו גבוהות עשרה, כיוון שהיו מכוסות מלמעלה, היו משתמשים מתוכן לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכן דרך חורים שבדפנות העגלות שאינם גבוהים עשרה טפחים?

ומתרצים: אלא בשעה שהיו מושיטין את הקרשים מזו לזו תרוטות (ישרות) היו – אין למדים מהעגלות בשעה שהיו נושאות את המשכן, שבאותה שעה היו העגלות קמורות, אלא למדים מהעגלות בשעה שהיו טוענים עליהן או פורקים מעליהן את המשכן והיו הלוויים מושיטים את קרשי המשכן מעגלה לעגלה (ראה משנה שבת יא,ב ובבלי שבת מט,ב), שבאותה שעה לא היו העגלות קמורות אלא ישרות, שהיו מסירים מעליהן את הכסוי עם הקמרון, והן היו מגולות. וכיוון שלמדים מהעגלות בשעה שהיו ישרות, מכאן שמקום ברשות הרבים שגובהו עשרה טפחים ורחב ארבעה הוא רשות אחרת שדינו רשות היחיד**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי שבת א,א. סוגיה זו דנה בהלכות שבת, ואין לה כל שייכות לסוכה. היא הועתקה לסוכה אגב מה שבא במשנה סוכה א,א: "ושאינה גבוהה עשרה טפחים", ובירושלמי סוכה: "היתה (למטה) [למעלן] מעשרה ותולה בה עיטורין" ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמוד 27).

בעל הסוגיה בירושלמי סוכה הניח, שכשם שמקום שהוא גבוה עשרה טפחים הוא רשות אחרת לעניין שבת, כך חלל בגובה כזה בסוכה כשר, שהוא מקום מוגדר כדירה לעצמו. משום כך העביר את הסוגיה בשבת שדנה במקורה לעניין שבת, כדי לפרש את ההלכה בסוכה ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 74).

בבבלי סוכה ד,ב-ה,ב אמרו: "ושאינה גבוהה עשרה טפחים". - מנלן? - אתמר: רב ורבי חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו: ארון תשעה וכפורת טפח - הרי כאן עשרה, וכתיב: "ונועדתי לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת" (שמות כה), ותניא: רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה (וכיוון שהשכינה דיברה עם משה מעל הכפורת, הרי מכאן למדים שלמעלה מעשרה היא רשות אחרת). בשלמא ארון תשעה, דכתיב: "ועשו ארון עצי שיטים, אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו" (שמות כה). אלא כפורת טפח מנלן? - דתני רבי חנינא: כל הכלים שעשה משה נתנה בהם תורה מידת אורכם ומידת רוחבם ומידת קומתם. כפורת מידת אורכה ומידת רוחבה נתנה, מידת קומתה לא נתנה. צא ולמד מפחות (מקטן) שבכלים, שנאמר: "ועשית לו מסגרת טופח סביב" (שמות כה) - מה להלן טפח, אף כאן טפח. רב הונא אמר: מהכא: "על פני הכפורת קדמה" (ויקרא טז) - ואין פנים (של אדם) פחות מטפח. - אמר רב אחא בר יעקב: רב הונא "פני" "פני" גמר (למד מגזירה שווה שפני הכפורת הם טפח כפני אדם), כתיב הכא: "אל פני הכפורת" וכתיב התם: "מאת פני יצחק אביו" (בראשית כז). הניחא לרבי מאיר, דאמר: כל האמות (הנזכרות במשכן ובמקדש) היו בינוניות (בכל אמה שישה טפחים), אלא לרבי יהודה, דאמר: אמה של בניין שישה טפחים ושל כלים חמישה, מאי איכא למימר? ארון וכפורת כמה הווי להו? תמניא ופלגא (אמה וחצי, לפי חשבון חמישה טפחים לאמה, הוא שבעה טפחים וחצי, ועוד טפח כפורת, הרי שמונה וחצי)! - אלא לרבי יהודה הלכתא גמירי לה (את שיעורה של סוכה), דאמר רב חייא בר אשי אמר רב: שיעורים, חציצים (דברים החוצצים בטבילה) ומחיצות (גודלן של מחיצות) הלכה למשה מסיני.

הברייתא בבבלי ששנה רבי חנינא היא הברייתא בירושלמי ששנה רבי חנינה בן שמואל, ונראה שבבבלי נתקצר השם בטעות. בבבלי פירש רב אחא בר יעקב את דברי רב הונא שאין פנים פחות מטפח, ובירושלמי אמר רב אחא בר יעקב שאין פנים פחות מטפח. בבבלי אמרו, שרבי יהודה לומד מהלכה למשה מסיני. ובירושלמי אמרו, שהוא לומד מן העגלות.

בבבלי, שלא כבירושלמי, למדים מהארון שסוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה. יש להטעים את הלימוד בבבלי, שהסוכה היא לזכר ענני הכבוד שסככו על בני ישראל במדבר (ראה מחלוקת התנאים על כך בבבלי סוכה יא,ב), ולכן יש לנו ללמוד הלכות סוכה מענני הכבוד, וכמו שענני הכבוד היו גבוהים עשרה טפחים לפחות, כי השכינה שמתגלה בענני הכבוד אינה יורדת למטה מעשרה, כך צריכה הסוכה להיות גבוהה עשרה טפחים לפחות.

"צב" - כמין קמרסטה בספרי זוטא ז,ג נאמר: "שש עגלות צב" - אין "צב" אלא קמורות, שנאמר: "בצבים ובפרדים" (ישעיה סו,כ). ובפסיקתא דרב כהנא א,ח נאמר: "צב" (במדבר ז,ג) - תני בשם רבי נחמיה: כמין קמרסטא היו. ובשיר השירים רבה ו [ד] ב נאמר: "צב" - תני בשם נחמיה: כמין קמרוטין היו (עגלות מחופות בחיפוי קמור), שלא יהיו כלי שרת מתבקעים (מחום השמש).

בבראשית רבה לא,יא נאמר: "ואל אמה תכלנה מלמעלה" - רבי נחמיה אמר: כמין קמרוטון היית, והיה משקיף (מפחית) בה ועולה עד שהעמידה על אמה (גג התיבה היה מקומר משני צדדיו, ולא בצורת קשת, אלא קימור בצד זה וקימור בצד זה, ובאמצע שטח ישר ברוחב של אמה אחת).

חור ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה בתוספתא שבת י,ט שנו: הזורק בכותל למעלה מעשרה טפחים, והלכה וישבה לה בחור שהוא ארבעה על ארבעה טפחים - הרי זה חייב.

תרוטות במשנה מידות ב,ה שנינו: וחמש עשרה מעלות עולות מתוכה (מתוך עזרת נשים) לעזרת ישראל... לא היו תרוטות (ארוכות וישרות), אלא מוקפות (עגולות) כחצי גורן עגולה (בצורת חצי עיגול). • • •

במשנה שנינו: "ושאין לה שלש דפנות".

בירושלמי מעשרות ג,ו אמרו: תני: בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות - פטור מן המזוזה ומן המעקה... ואינו טובל למעשרות (שאין דינו כבית, והאוכל בו פטור מהמעשרות)...

כאן התחלת מקבילה בירושלמי מעשרות ג,ז.

מציעים ברייתא (בעניין כשרות סוכה): תני: – שונה (התנא): רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: ארבע אמות – סוכה כשירה אם יש בה ארבע אמות על ארבע אמות**, אף על פי שאין שם ארבעה דפנות** – אלא שלוש דפנות**. רבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: ארבעה דפנות – סוכה כשירה אם יש בה ארבע דפנות**, אף על פי שאין שם ארבע אמות** – על ארבע אמות, אלא פחות מכך**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: ארבע אמות וארבע דפנות – סוכה כשירה אם יש בה ארבע אמות על ארבע אמות וגם יש לה ארבע דפנות, שצריך שתהיה הסוכה כבית מושלם**.**

בתוספתא סוכה ב,ב שנו: וכן היה רבי אומר: כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות - פסולה.

הברייתא נסמכה לדברי בית שמאי במשנה סוכה ב,ז שפוסלים סוכה קטנה, והברייתא מוסיפה שאף רבי היה מחמיר בשיעור סוכה ("תוספתא כפשוטה").

ובבבלי סוכה ג,א אמרו: תניא: רבי אומר: כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות - פסולה. תנו רבנן: בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות - פטור מן המזוזה ומן המעקה...

הברייתא שבתוספתא מוסבת על הברייתא "בית שאין בו ארבע אמות", ועליה היא אומרת: "וכן היה רבי אומר..." ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד קנו).

במשנה מעשרות ג,ז שנינו: סוכת החג בחג (הסוכה שיושבים בה בחג הסוכות) - רבי יהודה מחייב (בחג הסוכות היא קובעת למעשר, שלדעתו הסוכה בחג הסוכות דינה כדירת קבע), וחכמים פוטרים (שלדעתם אינה חשובה דירת קבע, ולכן אינה קובעת למעשר).

ומביאים ברייתא: וכן היה רבי יהודה מחייב במזוזה – סוכת החג בחג חייבת במזוזה, שלדעתו הסוכה בחג הסוכות דינה כדירת קבע. אבל החכמים חלוקים על רבי יהודה ופוטרים סוכה מן המזוזה**.**

(אף על פי שאין שם ארבע אמות וארבע דפנות (המילים המוסגרות הושלמו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ואינן במקבילה. המילים האלו הושלמו שלא במקומן))

ומציינים: מסתברא דרבי (במקבילה: 'רבי') יהודה יודה (במקבילה: 'יודי') לאילין רבנין ואילין רבנין לא יודון לרבי יהודה (במקבילה חסרות בטעות שתי המילים האחרונות) – מסתבר שרבי יהודה יודה לחכמים האלה (החלוקים על רבי יהודה) והחכמים האלה לא יודו לרבי יהודה**. [רבי יודה יודי לאילין רבנין** – רבי יהודה (המחייב סוכת החג בחג במזוזה ובמעשרות) יודה לחכמים האלה (הפוטרים סוכת החג בחג מן המזוזה ומן המעשרות), שאף על פי שאין שם ארבע אמות וארבע דפנות שהיא פטורה מן המזוזה ואינה טובלת למעשרות – רבי יהודה יסכים לדעת החכמים, והוא יסבור שסוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות ואין לה ארבע דפנות, פטורה מן המזוזה ומן המעשרות, שרבי יהודה מחייב סוכה במזוזה רק אם יש בה ארבע אמות על ארבע אמות ויש לה ארבע דפנות (משפט זה שחסר גם במקבילה הושלם על פי כתב יד רומי וילקוט המכירי, אך המשך הקטע עד סופו חסר בשניהם. השלמת המגיה במסירה שלפנינו לעיל היא חלק ממשפט זה. נראה שהמילים 'שאף על פי ש-' הן אשגרה מהמשפט המקביל להלן, ובמקומן צריך לומר: 'שאם'). ואילין רבנין לא יודון לרבי יהודה – והחכמים האלה לא יודו לרבי יהודה (ארבע המילים האחרונות ישנן במקבילה במסירה שלפנינו, אך מגיה מחק את המילים 'לא יודון'),] שאף על פי שיש שם ארבע אמות וארבע דפנות שהיא פטורה מן המזוזה ואינה טובלת במעשרות (במקבילה: 'למעשרות') – החכמים לא יסכימו לדעת רבי יהודה, והם יסברו שאפילו סוכה שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות ויש לה ארבע דפנות פטורה מן המזוזה ומן המעשרות (כסגנון הקטע הזה לאחר ההשלמה המוצעת נמצא בירושלמי במקומות אחרים).

הברייתא "וכן היה רבי יהודה מחייב במזוזה" איננה המשך מה שלפניה, אלא מוסבת על המשנה "סוכת החג בחג" (כפי שעולה מן התוספתא עירובין ה,ה ומן הבבלי יומא י,א). במסירה שלפנינו במעשרות ובסוכה יש דילוג מחמת הדומות (שהושלם בחלקו, אבל שלא במקומו, על ידי מגיה בסוכה). רושם של דילוג זה נשאר בכפילות 'לא יודון לא יודון' במעשרות (הפעם השנייה נמחקה על ידי מגיה), ויש להשלימו לפי המובאה מירושלמי סוכה בילקוט המכירי לישעיהו ד,ו, שאף בה יש דילוג, אבל כמעט כל מה שדילג זה לא דילג זה, ומשניהם יחד אפשר להשלים את כל הסוגיה (הדילוג המשותף לשני העדים קצר מאוד וניתן להשלמה ודאית). לפי הצירוף הזה הסוגיה פשוטה ביותר ומתפרשת מאליה: חלקה הראשון הוא על 'בית בו שאין ארבע אמות' (ברייתא בירושלמי מעשרות), וחלקה השני הוא על 'סוכת החג בחג' ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 592, הערה 125). ההשלמה המוצעת בפירושנו היא כמו ההשלמה של כותב המאמר אך בהבדל אחד. הוא השלים: 'רבי יודה יודי לאילין רבנין, שאף על פי שאין שם ארבע אמות וארבע דפנות שהיא חייבת במזוזה וטובלת למעשרות', ואילו בפירושנו הושלם: 'רבי יודה יודי לאילין רבנין, שאף על פי שאין שם ארבע אמות וארבע דפנות שהיא פטורה מן המזוזה ואינה טובלת למעשרות' כמו שהוא בכתב יד רומי ובילקוט המכירי. גם אין מובן למשפט 'רבי יודה יודי לאילין רבנין... שהיא חייבת במזוזה וטובלת למעשרות', שהרי החכמים פוטרים.

עד כאן המקבילה בירושלמי מעשרות. נראה שהחלק הראשון (הברייתא בעניין כשרות סוכה) מקורו בסוכה והועתק למעשרות בשל הברייתא שם על בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, והחלק השני (הברייתא 'וכן היה רבי יהודה מחייב במזוזה' עד הסוף) מקורו במעשרות על המשנה שם 'סוכת החג בחג' והועתק לסוכה.

בתוספתא עירובין ה,ה שנו: סוכת החג - רבי יהודה מחייב בעירוב ובמזוזה, וחכמים פוטרים.

מסתבר על פי המשנה במעשרות שבתוספתא מדובר בסוכת החג בחג.

ובבבלי יומא י,א אמרו: סוכת החג בחג - רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים. ותני עלה: רבי יהודה מחייב בעירוב ובמזוזה ובמעשר.

ומביאים מחלוקת תנאים: רבי שמעון אמר: ארבע – סוכה כשירה אם יש בה ארבע דפנות**, ורבנין אמרין:** – והחכמים אומרים: שלש – סוכה כשירה אף אם אין בה ארבע דפנות אלא שלוש דפנות (דעת רבי שמעון נאמרה בברייתא לעיל, ודעת החכמים היא דעת רבי בברייתא לעיל).

ומציעים את מקורם של התנאים: מה טעמון דרבנין? – מה טעמם (מקורם בכתוב) של החכמים? - כתוב (בפרשת חג הסוכות): "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים**"** (ויקרא כג,מב) "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא כג,מב) "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל**"** (ויקרא כג,מג) - הרי שלש – פעמים**, אחת למעלן** – לסכך, ושתים למטן – לדפנות (המילה "סוכה" משורש סכך, וגם הדפנות קרויות סכך, כמו שאמרו בירושלמי להלן א,ה), שמן התורה סוכה כשירה אם יש בה שתי דפנות**, והשלישית מדבריהן** – החכמים הצריכו לסוכה דופן שלישית**. מה טעמא דרבי שמעון?** – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי שמעון? - כתוב: "סֻּכֹּת" "סֻּכֹּת" – שתי פעמים כתיב חסר, שיש לדרוש אותו כאילו כתוב 'סֻכַּת' שהוא לשון יחיד (פעמים ש-ת' בסוף שֵׁם במקום ה' איננה סימן של נסמך אלא צורה אחרת של לשון יחיד בנפרד), "סֻּכּוֹת" מלא – פעם אחת כתיב מלא (המילה "סֻכּוֹת" כתובה ב-ו' אחרי התנועה חולם), והוא לשון רבים, ומיעוט רבים שתיים, - הרי ארבע – פעמים**, אחת למעלן** – לסכך, ושלש למטן – לדפנות, שמן התורה סוכה כשירה אם יש בה שלוש דפנות**, והרביעית מדבריהן** – החכמים הצריכו לסוכה דופן רביעית**.**

ומציעים עוד את מקורם של התנאים (בהבאת מחלוקת אמוראים): רבי חייה בר אדא אמר: תרין אמורין – שני אמוראים (נחלקו במקורם של התנאים), חד אמר טעמון דרבנין וחורנה אמר טעמיה (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'טע'', והסדר בדפוס ונציה פתר 'טעמא', והיה לו לפתור 'טעמיה' ("אוצר לשונות ירושלמיים")) דרבי שמעון – (חכם) אחד אומר את טעמם של החכמים, ו(החכם) האחר אומר את טעמו של רבי שמעון**. מה טעמון דרבנין?** – מה טעמם של החכמים? (צריך לומר כמו בילקוט המכירי: 'מאן דאמר טעמון דרבנין:' - מי שאומר את טעמם של החכמים:) כתוב: "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר**"** (ישעיהו ד,ו) – בציון תהיה סוכה שתפקידה להיות לצל ביום מפני חום השמש ולהיות למקום שחוסים בו ומסתתרים בו ממטר הניתך בזרם חזק (זה משל להגנתו של ה' על עמו מכל צרה) - הרי אחת למעלן – לסכך, המשמש לצל**,** וכתוב: "סֻּכֹּת" "סֻּכֹּת" "סֻּכּוֹת" - הרי שלש – לדפנות, שמן התורה סוכה כשירה אם יש בה שלוש דפנות**. מה טעמא דרבי שמעון?** – מה הטעם של רבי שמעון? (צריך לומר: 'מאן דאמר טעמיה דרבי שמעון:' - מי שאומר את טעמו של רבי שמעון:) כתוב: "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב" - הרי אחת למעלן – לסכך**,** וכתוב: "סֻּכֹּת" "סֻּכֹּת" "סֻּכּוֹת" מלא - הרי ארבע – לדפנות, שמן התורה סוכה כשירה אם יש בה ארבע דפנות**.**

ומציעים עוד את מקורם של התנאים: רבנן דקיסרין שמעון טעמיה (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'טע'', והסדר בדפוס ונציה פתר 'טעמא', והיה לו לפתור 'טעמיה' ("אוצר לשונות ירושלמיים")) דרבי שמעון וטעמון דרבנין מן הדין קרייא: – חכמי קיסריה שמעו (למדו) את טעמו של רבי שמעון ואת טעמם של החכמים מן הפסוק הזה: "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב" (ישעיהו ד,ו), - הרי אחת – למעלה, לסכך, המשמש לצל**, "וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר"** (ישעיהו ד,ו) - הרי שתים – לדפנות, המשמשות למחסה ולמסתור**, "מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר"** (ישעיהו ד,ו) - רבנין עבדין – החכמים עושים "מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר" אחת – מזרם של מטר, הרי שלוש לדפנות**, רבי שמעון עבד** – (ו)רבי שמעון עושה "מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר" שתים – הרי ארבע לדפנות**.**

בבבלי סוכה ו,ב אמרו: "ושאין לה שלוש דפנות". - תנו רבנן: שתיים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח. רבי שמעון אומר: שלוש כהלכתן, ורביעית אפילו טפח. במאי קמיפלגי? - רבנן סברי: יש אם למסורת (לכתיב), ורבי שמעון סבר: יש אם למקרא (לקריאה). רבנן סברי: יש אם למסורת, "בסכת" "בסכת" "בסכות" - הרי כאן ארבע, דל (הורד) חד קרא לגופיה (לעצם מצוות סוכה), פשו (נשארו) להו תלת, שתיים כהלכתן, ואתאי הלכתא (הלכה למשה מסיני) וגרעתה לשלישית ואוקמתה אטפח. רבי שמעון סבר: יש אם למקרא, "בסכות" "בסכות" "בסכות" - הרי כאן שש, דל חד קרא לגופיה, פשו להו ארבע, שלוש כהלכתן, ואתאי הלכתא וגרעתה לרביעית ואוקמתה אטפח. ואי בעית אימא: דכולי עלמא יש אם למקרא (הרי כאן שש, דל חד קרא לגופיה, פשו להו ארבע), והכא בהא קמיפלגי - מר (רבנן) סבר: סככא (כיסוי של סכך שהסוכה צריכה) בעיא קרא (פשו להו תלת, שתיים כהלכתן, ואתאי הלכתא...), ומר (רבי שמעון) סבר: סככא לא בעיא קרא (פשו להו ארבע, שלוש כהלכתן, ואתאי הלכתא...). ואי בעית אימא: דכולי עלמא יש אם למסורת (הרי כאן ארבע, דל חד קרא לגופיה, פשו להו תלת), והכא בהא קמיפלגי - מר (רבנן) סבר: כי אתאי הלכתא לגרע (שלישית אפילו טפח), ומר (רבי שמעון) סבר: כי אתאי הלכתא להוסיף (רביעית אפילו טפח). ואי בעית אימא: דכולי עלמא כי אתאי הלכתא לגרע, ויש אם למסורת (הרי כאן ארבע), והכא בדורשים תחילות (גם את הפעם הראשונה שנזכרה המילה) קמיפלגי - מר (רבי שמעון) סבר: דורשים תחילות (הרי כאן ארבע, שלוש כהלכתן, ואתאי הלכתא...), ומר (רבנן) סבר: אין דורשים תחילות (פשו להו תלת, שתיים כהלכתן, ואתאי הלכתא...). רב מתנה אמר: טעמיה דרבי שמעון מהכא: "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" (מכאן שסוכה צריכה לשמש כמחסה וכמסתור מזרם).

בשני התלמודים דרשו את טעמיהם של חכמים ורבי שמעון מהכתוב "בסכת" "בסכת" "בסכות". בירושלמי דרשו את טעמיהם של חכמים ורבי שמעון גם מהכתוב "וסוכה תהיה לצל...", ובבבלי אמר רב מתנה שטעמו של רבי שמעון נלמד ממשמעו של הכתוב הזה. לפי כל הטעמים בבבלי, ההלכה מעמידה את הדופן האחרונה על טפח או מוסיפה את הדופן האחרונה ומעמידה אותה על טפח. ולפי הטעם הראשון בירושלמי, הדופן האחרונה היא מדבריהם. לפי כל הטעמים בירושלמי, הכל סבורים שצריך כתוב לסכך.

נוסח הברייתא בבבלי: "שתיים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח. רבי שמעון אומר: שלוש כהלכתן, ורביעית אפילו טפח". אבל בירושלמי לעיל הובא נוסח אחר: "רבי שמעון אומר: ארבע דפנות", וכאן: "רבי שמעון אמר: ארבע, ורבנין אמרין: שלש". נוסח זה כנראה לא ידע מההלכה שמעמידה את הדופן השלישית לחכמים או הרביעית לרבי שמעון על טפח. לפי נוסח הבבלי, עתיקה היא ההלכה "ושאין לה שלוש דפנות - פסולה", שהרי כבר נחלקו רבי שמעון וחכמים בפירושה. אבל לפי נוסח הירושלמי, רבי שמעון חולק על עיקר הדין של "ושאין לה שלוש דפנות". נראה שגם רב מתנה (שאמר שטעמו של רבי שמעון מהפסוק "וסוכה תהיה...") סובר כירושלמי שהדופן השלישית לחכמים והרביעית לרבי שמעון צריכות להיות יותר מטפח, שאם לרבי שמעון הדופן הרביעית דיה בטפח, ייכנס הזרם דרך הדופן הרביעית. אם כן, דברי רב מתנה אינם מוסבים על נוסח הברייתא שהובא בבבלי אלא על זה שהובא בירושלמי ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים קסד-קסה).

ומציעים ברייתא: ותני כן (יש לגרוס 'תני' תחת 'ותני כן'. - ייתכן ש'ותני כן' הוא אשגרה מראש הפרק ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד קסד, הערה 4). קרוב לוודאי שצריך לומר 'תני' במקום 'ותני כן', שבא כנראה באשגרה מלהלן או מן המקבילה לברייתא כולה לעיל ("לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות" יא, עמוד רה, הערה 46)): – שונה (התנא): שתים כהילכתן – דופן אחת לאורך הסוכה ודופן שנייה לרוחבה, והשלישית אפילו טפח – שסוכה כשירה אף אם הדופן השלישית אינה ארוכה כשתי הדפנות האחרות**.** ומפרשים את הברייתא: רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): שתים של ארבעה ארבעה טפחים – דופן אחת לאורך הסוכה במידה של ארבעה טפחים ודופן שנייה לרוחבה במידה של ארבעה טפחים, והשלישית אפילו טפח - כשר – הסוכה כשירה**.**

המסורת בארץ ישראל היתה שלדפנות הסוכה די בארבעה טפחים. יש להניח שרבי יוחנן סבר ששיעור שטח סוכה הוא כדי ראשו ורובו ושולחנו. הוא הביע דעתו בשאלת שיעור הדפנות, שאיננה שאלה חופפת לשאלת שיעור משך הסוכה ("משך סוכה קטנה שבעה טפחים", "חכמת בת שבע", עמודים 3-4).

בתוספתא סוכה א,יג שנו: וחכמים אומרים: שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. רבי שמעון אומר: שלוש כהלכתן ורביעית אפילו טפח.

בברייתא שבירושלמי כאן לא נשנו דברי רבי שמעון, ואפשר שהביאו בירושלמי רק את דברי החכמים מכיוון שדנים בהם להלן. בברייתא שבירושלמי כאן ובברייתא שבתוספתא נשנו דברי החכמים ורבי שמעון בנוסח אחר מהברייתא שבירושלמי לעיל: "רבי שמעון אמר: ארבע, ורבנין אמרין: שלש". אולם אפשר שנוסח הברייתא לעיל אינו אלא נוסח מקוצר של הברייתות שבירושלמי כאן ובתוספתא, ואין כאן שני נוסחים. הטעם להצעת דברי החכמים ורבי שמעון לעיל בנוסח מקוצר הוא, שלעיל לא הוצעו דבריהם אלא כפתיחה להצעת המקורות לדבריהם, ובהקשר זה (לפי הטעמים שבירושלמי, שלא כמו לפי הטעמים שבבבלי) אין משמעות לכך שהדופן השלישית לחכמים והרביעית לרבי שמעון הן אפילו טפח. הלשון הארמית שבה הוצעו דברי החכמים ורבי שמעון לעיל מוכיחה שאין זה אלא נוסח מקוצר.

ומציעים שאלה: רב הושעיה (אמורא בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): אותן (צריך לומר: 'אותה') של טפח שנתנן (צריך לומר: 'שנתנה') באמצע, מהו? – מה הדין במקרה שהעמיד שתי דפנות של ארבעה טפחים לפחות משני צדדים זו מול זו והעמיד את הדופן השלישית של טפח בצד האמצעי והרחיק אותה מכל אחת משתי הדפנות האחרות? האם הסוכה כשירה? (אין משיבים על שאלה זו) חזר – רב הושעיה, ואמר – שאל עוד**: אותן** (צריך לומר: 'אותה') של ארבעה טפחים שנתנן (צריך לומר: 'שנתנה') באמצע, מה הן? – מה הדין במקרה של סוכה שיש בה שלוש דפנות של ארבעה טפחים לפחות משלושה צדדים, שלא העמיד את הדופן שבצד האמצעי צמוד לשתי הדפנות האחרות אלא הרחיק אותה מכל אחת מהן שלושה טפחים או יותר? האם הסוכה כשירה? (אף אם תאמר, שבדופן של טפח שנתנה באמצע צריך שתהיה צמודה לדופן אחרת, הרי זה משום שבדופן כזו ההכשר הוא משום הלכה למשה מסיני, אבל בשלוש דפנות גמורות כדינן אין צורך שיהיו צמודות זו לזו. - כך הפירוש ב"ספר ניר" וב"תוספתא כפשוטה")

רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): כהדין עובדא אתא קומי – כמעשה הזה (כמו המקרה שנתן אותן של ארבעה טפחים באמצע) בא לפני רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ואכשר – והכשיר (את הסוכה).

ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: ותני כן: – ושונה (התנא) כך: חצר שהעמודין מקיפין אותה – חצר שמחיצותיה הם קירות הבתים שבכל צדדיה, וגג הבתים נמשך לתוך החצר יותר מארבע אמות ונסמך על עמודים, ונמצא שהחצר מוקפת עמודים (והיא "חצר שהיא מוקפת אכסדרה" שבמשנה להלן א,י), וסיכך על החצר, - הרי העמודים כדפנות – ואף אם יש הפסק בין העמודים שלושה טפחים או יותר - הסוכה כשירה. ומכאן יש ללמוד למקרה שנתן אותה של ארבעה טפחים באמצע, שאף אם יש הפסק בינה ובין שתי הדפנות האחרות שלושה טפחים או יותר - הסוכה כשירה**.**

ומציעים קושיה (מברייתא על דברי הברייתא שהובאה לפני כן המאשרת את דברי האמוראים): והא מתניתא פליגא: – והרי המשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא) חלוקה: אם דפנות הסוכה עשויות כהילכתן - כשירות, שלא כהילכתן - פסולות! ויש להציע פרשנות המצמצמת את תחולת האמור לפני כן (כדי להקשות מן הברייתא): סברין מימר: – סוברים לומר: באמצע – הברייתא שאמרה, שאם הדפנות עשויות שלא כהלכתן - פסולות, מדברת במקרה שנתן אותה של ארבעה טפחים באמצע והרחיק אותה משתי הדפנות האחרות שלושה טפחים או יותר. הרי שבמקרה זה - הסוכה פסולה, שלא כאמור לפני כן**.**

ומתרצים: אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): אלו שלא כנגד (מול) אלו – הברייתא שאמרה, שאם הדפנות עשויות שלא כהלכתן - פסולות, מדברת במקרה שנתן את הדפנות שמשני הצדדים זו שלא מול זו. אבל אם נתן את הדפנות שמשני הצדדים זו מול זו, אף שנתן אותה של ארבעה טפחים באמצע והרחיק אותה משתי הדפנות האחרות שלושה טפחים או יותר - הסוכה כשירה**.**

בתוספתא סוכה א,ח שנו: חצר גדולה שמוקפת עמודים - הרי עמודים כדפנות (ואף על פי שהעמודים הללו משמשים מחיצה לבליטת הגג (לאכסדרה) ולא לסוכה).

היכן מעמידים את הדופן השלישית של טפח? - מביאים מחלוקת אמוראים.

רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: אותה של טפח צריכה שתהא משוכה (מרוחקת) מן הכותל טפח (רמב"ן לא גרס את המילה 'טפח', וכן ב"קרבן העדה") – כשיעמיד את הדופן השלישית של טפח סמוך לאחת משתי הדפנות האחרות, צריך להרחיק אותה ממנה, ולא יעמיד אותה צמוד לאחת משתי הדפנות האחרות, כדי שיהיה ניכר שהדופן השלישית היא דופן בפני עצמה ואינה חלק מהדופן הסמוכה לה**.**

שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: אפילו כנוסה כמה (הרבה) רואין אותה כאילו היא יוצָא (יוצאה) – כשיעמיד את הדופן השלישית של טפח סמוך לאחת משתי הדפנות האחרות, אינו צריך להרחיק אותה ממנה, שאף אם היא קרובה לה, חושבים ודנים את הדופן השלישית כאילו היא דופן בפני עצמה (ובלבד שלא יעמיד את הדופן השלישית צמוד לאחת משתי הדפנות האחרות. ממימרת שמואל החולק על רב יש ללמוד שאין לגרוס במימרת רב את המילה "טפח", שאם לא כן, אין הבדל בין שתי המימרות, כי מה לי טפח ומה לי כנוסה כמה).

רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם חיננה בר שלמיה (אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב: אפילו כנוסה כמה רואין אותה כאילו היא יוצָא – אמוראים אלה מסרו בשם רב כמו שאמר שמואל ושלא כמו שאמר רב עצמו לעיל**.**

רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ורבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – שני החכמים נחלקו**, חד כהדין וחד כהדין** – (חכם) אחד כ(חכם) זה, ו(חכם) אחד כ(חכם) זה (אחד אמר כמו שאמר רב עצמו והאחר אמר כמו שאמר שמואל).

כהנא (רב כהנא הראשון, אמורא בבלי בדור הראשון) ואסא (רב אסי, אמורא בבלי בדור הראשון) עלון והוון קומי רב כהדא דשמואל – נכנסו והיו (כלומר, פירשו מדעתם) לפני רב כמו (המימרא) הזאת של שמואל**.**

ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): והיא שתהא נתונה בתוך שלשה טפחים – מותר לעשות את הדופן השלישית טפח רק בתנאי שיעמיד אותה סמוך לאחת משתי הדפנות האחרות במשך מרחק של שלושה טפחים ממנה, שכל פחות משלושה טפחים הרי הוא כלבוד (כמחובר), והרי זה כמו שהדופן השלישית צמודה לדופן הסמוכה לה (ממימרה זו החולקת על המימרות הקודמות יש ללמוד שלפי רב ירחיק את הדופן השלישית מהדופן הסמוכה לה אף שלושה טפחים ויותר), כלחיים – כדין לחי (לוח או עמוד) שמעמידים בצד הכניסה למבוי, כדי שיהיה מותר לטלטל בתוכו בשבת, שצריך להעמיד את הלחי סמוך לכותל המבוי במרחק של פחות משלושה טפחים (תוספתא עירובין א,ח ומקבילות).

בבבלי סוכה ו,ב אמרו: ואותו טפח (של דופן שלישית) היכן מעמידו? - אמר רב: מעמידו כנגד היוצא (מול הדופן שאינה סמוכה לו). אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: ויעמידנו כנגד ראש תור (מול הזווית שבין שתי הדפנות האחרות)! שתיק רב. איתמר: אמר שמואל משמיה דלוי: מעמידו כנגד היוצא. אמר רבי סימון אמר רבי יהושע בן לוי: עושה (את הטפח של הדופן השלישית) טפח שוחק (גדול יותר מהמידה הרגילה), ומעמידו בפחות משלושה (טפחים) סמוך לדופן, וכל פחות משלושה כלבוד דמי (והחלל והדופן מצטרפים לעשות מחיצה של ארבעה טפחים).

בבבלי, שלא כבירושלמי, לא אמר רב האם צריך להרחיק את הדופן השלישית מהדופן הסמוכה לו או שלא. בבבלי אמר שמואל בשם לוי כרב, ובירושלמי חלק שמואל על רב. מימרת שמואל בירושלמי אינה בבבלי. בבבלי שאלו רב כהנא ורב אסי את רב, ובירושלמי חלקו עליו. מימרת רבי יהושע בן לוי נאמרה בשני התלמודים (בבבלי מסר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, ובירושלמי מסר בשמו רבי יודה בר פזי, ובלי ספק שמע מימרה זו מאביו רבי סימון).

מפרשי הבבלי פירשו שרבי יהושע בן לוי מצריך דופן שלישית של ארבעה טפחים. יש להעיר שפשוטם של המילים "ומעמידו בפחות משלושה טפחים סמוך לדופן" אינו להעמיד את הטפח דווקא בהרחקת שלושה טפחים פחות משהו מן הדופן. ייתכן שפירוש המילים הוא שיש להעמידו בתוך שלושה טפחים, והרוצה לסמוך סומך. וכן יוצא מן המקבילה בירושלמי. ההשוואה להלכות לחיים מבארת לנו שאין צורך לדקדק ולהעמיד את הטפח במרחק שלושה טפחים פחות משהו ושיצטרף על ידי כך לאיזהו שיעור על ידי לבוד. הרי שנינו בתוספתא עירובין א,ח: "עשה לחיים למבוי גבוהים מן הארץ שלושה טפחים או משוכים מן הכותל שלושה טפחים - הרי זה צריך למעט". ברור שניתן להסמיך את הלחי אל הכותל. רבי יהושע בן לוי רק מחייב שטפח זה ייחשב כבניין אחד עם אחת מדופני הסוכה האחרות. תנאי זה קיים כשהטפח הוא בתוך שלושה לדופן, ואם רוצה לסמוך יסמוך ("משך סוכה קטנה שבעה טפחים", "חכמת בת שבע", עמודים 4-5). לעניין טפח "שוחק", זו מילה שאינה מופיעה במקבילה בירושלמי. היא נוספה בבבלי כדי שיצטרף הטפח על ידי לבוד, שהוא שלושה טפחים פחות משהו, לשיעור ארבעה טפחים. • • •

דנים במחיצות של צורת הפתח לעניין כלאיים, שבת וסוכה.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי כלאיים ד,ד ועירובין א,ח-ט.

בהלכות כלאיים יש צורך במחיצה על מנת להפריד בין שטחים המשמשים לגידולים שאסור לגדלם ללא הרחקה זה מזה, כגון שדה תבואה וכרם גפנים. המחיצה משמשת כתחליף להרחקה של ארבע אמות בין הגידולים. למטרה זו מועילה גם מחיצה גרועה. אם נפרצה המחיצה עד עשר אמות - הרי זה כפתח, ומותר לזרוע ללא הרחקה אף במקום הפירצה. אולם אם הפירצה גדולה מעשר אמות או שבכלל המחיצה הפרוץ מרובה על העומד - אסור לזרוע כנגד החלקים הפרוצים, אולם מותר לזרוע כנגד החלקים העומדים אף שהפרוץ מרובה על העומד.

למחיצות כלאיים מועילות גם מחיצות של צורת הפתח בין שדה תבואה לכרם גפנים. בדרך זו ניתן ליצור מחיצה, אף שיש בה חללים גדולים, היות וחלל צורת הפתח נחשב כפתח ולא כפירצה.

רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר בשם רבי יוסי (צריך לומר כמו במקבילות: 'רבי יודה') בן חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): נעץ (תחב, תקע) ארבעה קנים (מוטות) בארבע זויות (פינות) של הכרם וקשר גמי (קנה גומא שעושים ממנו חוטים לקשירה ולאגידה) מלמעלן – בראשי הקנים, ומתח את הגמי מקנה לקנה, וכך נוצרו ארבע צורות פתח המקיפות את הכרם, - מציל – את הגידולים מאיסור כלאיים, משם (משום) פיאה (קנים וענפים שנקשרו ונאגדו בין מוטות עומדים) – בשל מחיצה של צורת הפתח, שמותר לסמוך לה גפנים מצד זה וזרעים מצד זה, אף אם יש בין קנה לקנה יותר מעשר אמות, ואין כאן משום כלאיים, מפני שאנו רואים את הפיאה כמחיצה שלימה**.**

אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כמחיצת שבת כן מחיצת כלאים – כמו שבדיני שבת, מחיצה של צורת הפתח מתירה לטלטל חפצים בתוך היקף המחיצה, רק אם אין בין קנה לקנה יותר מעשר אמות, כך גם בדיני כלאיים, מחיצה של צורת הפתח בכרם מתירה לסמוך לה זרעים, רק אם אין בין קנה לקנה יותר מעשר אמות. רבי יוחנן חולק על רבי שמעון בן לקיש לעניין כלאיים**.**

אמר רבי יוחנן: מעשה שהלך רבי יהושע בן קרחה (תנא בדור הרביעי) אצל רבי יוחנן בן נורי (תנא בדור השלישי) לנגינר (שם המקום השתבש בצורות שונות כאן ובמקבילות, ונראה שצריך לומר: 'לנגניגר' - יישוב בעמק יזרעאל התיכון) והראהו – רבי יוחנן בן נורי הראה לרבי יהושע בן קרחה, שדה אחת – שהיתה מוקפת גדר שהפרידה בינה ובין כרם**, ובית רתה** (במקבילות: 'ובית חבירתה') היתה נקראת – זה הוא שם השדה ('חבירתה' היא מילה ארמית בלשון רבות, ופירוש המילה צריך עיון), והיו שם פרצות – נפרצו פרצות בגדר, יותר מעשר – כל פירצה יותר מעשר אמות**, והיה** – רבי יוחנן בן נורי, נוטל אעים (עצים (מילה שמקורה בארמית)) וסותם – בהם את הפרצות, ודוקרנים (קלשונים (מקור המילה ביוונית)) – קנים מפוצלים למעלה לשניים או לשלושה פיצולים, כמין קלשון, וסותם, עד שמיעטן (הקטין אותן) – את הפרצות, פחות מעשר – אמות**. אמר** – רבי יוחנן בן נורי**: כזה** (במקבילה בעירובין ובכתב יד רומי בכלאיים: 'כזו') כן מחיצת שבת – כמחיצת כלאיים זו כך מחיצת שבת, שכמו שבדיני כלאיים, גדר של כרם שיש בו פרצות, אם העומד (חלקי הגדר הקיימים, שלא נפרצו) מרובה על הפרוץ (חלקי הגדר שנפרצו), והפרצות אינן יותר מעשר אמות, מותר לזרוע אף כנגד הפרצות (ראה משנה כלאיים ד,ד), כך גם בדיני שבת, מקום המוקף גדר שיש בו פרצות, אם העומד מרובה על הפרוץ, והפרצות אינן יותר מעשר אמות, מותר לטלטל אף כנגד הפרצות, מפני שפירצה שאיננה יותר מעשר אמות דינה כפתח (ראה משנה עירובין א,ח). - רבי יוחנן בן נורי סתם את הפרצות שהיו יותר מעשר אמות בעצים ובדוקרנים, ולא השתמש לשם כך בפיאה. ממעשהו זה של רבי יוחנן בן נורי מביא רבי יוחנן ראיה לדבריו לעיל, שמחיצה של צורת הפתח בכרם מתירה לסמוך לה זרעים, רק אם אין בין קנה לקנה יותר מעשר אמות, כי אילו היתה פיאה מתירה ביותר מעשר, היה לו לרבי יוחנן בן נורי לעשות פיאה ("שערי תורת ארץ ישראל", עמוד 49). - דוקרנים משמשים בכרם להדלות עליהם את הגפנים, ולכן היו דוקרנים מצויים באותו מקום**.**

אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): מודה רבי שמעון בן לקיש לעניין שבת שאין הפיאה (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'שהפיאה' ומגיה תיקן 'שאין הפיאה'. במקבילה בכלאיים: 'שהפיאה', אבל בכתב יד רומי: 'שאין הפאה'. ובמקבילה בעירובין: 'שאין [ה]פיאה') מצלת יותר מעשר – בדיני שבת רבי שמעון בן לקיש מסכים לרבי יוחנן, שמחיצה של צורת הפתח מתירה לטלטל חפצים בתוך היקף המחיצה, רק אם אין בין קנה לקנה יותר מעשר אמות. אבל בדיני כלאיים רבי שמעון בן לקיש חולק על רבי יוחנן וסובר, שמחיצה של צורת הפתח בכרם מתירה לסמוך לה זרעים, אף אם יש בין קנה לקנה יותר מעשר אמות, כמו שאמר לעיל**.**

ומציעים סיוע ממשנה: אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): מתניתא אמרה כן: – המשנה (משנה עירובין א,ט) אומרת כך (שלעניין שבת אין הפיאה מצלת יותר מעשר): מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה – שיירה שחנתה בבקעה, ורוצה להקיף את הבקעה, כדי שיהיה מותר לטלטל שם בשבת, מותר לה להקיף אותה בשלושה חבלים, שמביאים יתידות שהן גבוהות עשרה טפחים ותוקעים אותן בקרקע סביב המחנה ומותחים ביניהן חבלים שעובי כל חבל הוא יותר מטפח, החבל הראשון סמוך לקרקע שלושה טפחים פחות משהו, והחבל השני שלושה טפחים פחות משהו מעל הראשון, והחבל השלישי שלושה טפחים פחות משהו מעל השני, לפי שכל רווח שהוא פחות משלושה טפחים נחשב כלבוד (כמחובר), והרי יש מחיצה בגובה עשרה טפחים**.** - ויש לבסס את הסיוע: אם אומר את (אתה) שהפיאה מצלת יותר מעשר – אם תאמר שבדיני שבת מחיצה של צורת הפתח מצלת אף אם יש בין קנה לקנה יותר מעשר אמות**, דייו** (בכתיבת הסופר במסירה שלפנינו בעירובין: 'דַּיָּן', ובכתב יד רומי בכלאיים: 'דיין') חבל אחד – מספיק להם להקיף את הבקעה בחבל אחד שקושרים מלמעלה בראשי היתידות, והחבל עם היתידות יהיו מחיצה של צורת הפתח, ואין צריכים להקיף בשלושה חבלים. אלא מזה יש להוכיח שבדיני שבת מחיצה של צורת הפתח מצלת רק אם אין בין קנה לקנה יותר מעשר אמות**.**

בתוספתא כלאיים ד,ו שנו: אם היו קנים מדוקרנים (עשויים כמין דיקרן (קלשון), מפוצלים מלמעלה לשתיים או לשלוש) ועשה להן פיאה מלמעלה (העביר חוט בין הפיצולים של הקנים, והיקף זה נקרא פיאה), אפילו יתירה על עשר אמות - מותר (מפני שהפיאה כמחיצה).

בבבלי עירובין יא,א-ב אמרו: אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מעשה באדם אחד מבקעת בית חורתן / חוורתן שנעץ ארבע קונדיסים (מוטות) בארבע פינות השדה, ומתח זמורה על גביהם, ובא מעשה לפני חכמים, והתירו לו לעניין כלאיים (הותר לו לנטוע כרם בסמוך לשדה). - אמר ריש לקיש: כשם / כדרך שהתירו לו לעניין כלאיים, כך התירו לו לעניין שבת. רבי יוחנן אמר: לכלאיים התירו לו, לעניין שבת לא התירו לו / ולא לשבת. אמר ריש לקיש משום רבי יהודה ברבי חנינא: פיאה מתרת לעניין כלאיים, אבל לא לשבת. ורבי יוחנן אמר: כמחיצות לשבת - דלא (שאין פיאה מתרת), כך מחיצות לכלאיים - דלא. אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: וכי לא כך היה מעשה שהלך רבי יהושע [בן קרחה] אצל רבי יוחנן בן נורי ללמוד תורה, אף על פי שבקי בהלכות כלאיים, ומצאו שיושב בין אילנות ומתח זמורה בין אילן לאילן, ואמר לו: רבי, אם גפנים כאן, מהו לזרוע? אמר לו: בעשר (ברוחב פירצה של עשר אמות) - מותר, ביותר מעשר - אסור. תניא: היו שם קנים מדוקרנים ועשה להם פיאה מלמעלה, אפילו ביותר מעשר - מותר.

בבבלי הביאו מימרה אחת של ריש לקיש שפיאה מתרת לכלאיים ולשבת, ומימרה שנייה של ריש לקיש בשם רבי יהודה ברבי חנינא שפיאה מתרת לכלאיים ולא לשבת. ובירושלמי הביאו מימרה של ריש לקיש בשם רבי יהודה ברבי חנינא שפיאה מתרת לכלאיים, ורבי זירא אמר שריש לקיש מודה שאין פיאה מתרת לשבת ביותר מעשר. בבבלי הביאו מימרה אחת של רבי יוחנן שפיאה מתרת לכלאיים ולא לשבת, ומימרה שנייה של רבי יוחנן שכמחיצות לשבת - דלא, כך מחיצות לכלאיים - דלא. ובירושלמי הביאו מימרה של רבי יוחנן שכמחיצת שבת כך מחיצת כלאיים. בשני התלמודים הביאו את מימרת רבי יוחנן על המעשה שהלך רבי יהושע בן קרחה אצל רבי יוחנן בן נורי. ושני מעשים שונים היו, בזה של הבבלי עשה רבי יוחנן בן נורי מחיצה של צורת הפתח (פיאה), ובזה של הירושלמי מיעט את הפרצות שהיו יותר מעשר. בירושלמי נוסף שרבי יוחנן בן נורי אמר שכמחיצת כלאיים כך מחיצת שבת. בבבלי הביאו מעשה נוסף במחיצה של צורת הפתח (פיאה) שהיה בבקעת בית חורתן / חוורתן, ובירושלמי אמרו שהמעשה של רבי יוחנן בן נורי היה בשדה שנקראה בית חבירתה (=חוורתה). שם המקום במעשה שבבבלי ושם השדה במעשה שבירושלמי דומים, אך שני המעשים שונים.

ומציעים בעיה: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר: רב הושעיה (אמורא בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): הדא פיאה – הפיאה (המחיצה של צורת הפתח) הזאת (שדנים בה בסוגיה הזאת), מה את אמרת (לשון זה הוא לשון בבלי, וצריך לומר: 'מה איתאמרת')? – מה נאמרה? (איזו משתי אפשרויות המפורטות בהמשך היא נכונה?) מלמעלן? מן הצד? – האם הפיאה מצלת לעניין כלאיים ביותר מעשר אם היא מלמעלה (הקנים והענפים מתוחים מעל ראשי המוטות)? או שמא הפיאה מצלת לעניין כלאיים ביותר מעשר אם היא מן הצד (הקנים והענפים מתוחים באמצע המוטות)? - ומציעים את התוצאות של שתי האפשרויות שהוצעו (ויש להפוך ולהגיה כפי שהפכו ב"ספר ניר" על עירובין וב"שערי תורת ארץ ישראל" עמוד 49): אין תימר: – אם תאמר: פיאה מלמעלן (צריך לומר: 'מן הצד') – שאין זו צורת הפתח מושלמת, - כל שכן מן הצד (צריך לומר: 'מלמעלן') – בוודאי ובוודאי שהפיאה מלמעלה מצלת ביותר מעשר, שזו צורת הפתח מושלמת (צורת הפתח המושלמת היא שני קנים עומדים וקנה על גביהם), אין תימר: – (ו)אם תאמר: פיאה מן הצד (צריך לומר: 'מלמעלן') – שזו צורת הפתח מושלמת, - הא – אבל מלמעלן (צריך לומר: 'מן הצד') לא – הפיאה מן הצד אינה מצלת ביותר מעשר, שאין זו צורת הפתח מושלמת**.** ומציעים תוצאה שנייה של האפשרויות שהוצעו: אין תימר: – אם תאמר: מלמעלן (צריך לומר: 'מן הצד') – הפיאה מצלת לעניין כלאיים ביותר מעשר מן הצד וכל שכן מלמעלה, - יאות – יפה אמר רבי חגיי – דברי רבי חגיי, שהוכיח לעיל מן המשנה בעירובין שלעניין שבת אין הפיאה מצלת ביותר מעשר, נכונים, כיוון שהמשנה מדברת לפי פשוטה ביתידות שמתחו להם שלושה חבלים מן הצד (בסתם יתידות אי אפשר למתוח חבל על ראשיהן מבלי שהחבל ינוע ממקומו), ואם הפיאה מן הצד מצלת לעניין שבת ביותר מעשר, היה מספיק להם להקיף בחבל אחד מן הצד, הרי שמוכח מן המשנה שלעניין שבת אין הפיאה מן הצד מצלת ביותר מעשר, ולכן יאות אמר רבי חגיי (ברם אין אפשרות להוכיח מן המשנה שלעניין שבת אין הפיאה מלמעלה מצלת ביותר מעשר, כי המשנה מדברת ביתידות שאי אפשר למתוח להם חבל מלמעלה), אין תימר: – (ו)אם תאמר: מן הצד (צריך לומר: 'מלמעלן') – הפיאה מצלת לעניין כלאיים ביותר מעשר רק מלמעלה אבל לא מן הצד, - לא אמר רבי חגיי כלום – כיוון שהמשנה מדברת לפי פשוטה ביתידות שמתחו להם שלושה חבלים מן הצד, ואי אפשר למתוח להם חבל מלמעלה, הרי שאין מוכח מן המשנה שלעניין שבת אין הפיאה מלמעלה מצלת ביותר מעשר, ולכן לא אמר רבי חגיי כלום (גם אין צורך להוכיח מן המשנה שלעניין שבת אין הפיאה מן הצד מצלת ביותר מעשר, שהרי אף לעניין כלאיים אין הפיאה מן הצד מצלת ביותר מעשר). - אין מכריעים איזו מן האפשרויות שהוצעו היא הנכונה**.**

במקבילות נוסף כאן משפט, ונראה שמקומו לאחר המשפט הבא.

ודוחים (את התוצאה השנייה של האפשרויות שהוצעה לפני כן): רבנן דקיסרין – חכמי קיסריה אמרו בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי): תיפתר – תתפרש (המשנה בעירובין), בעשויין כמין דקרים (צריך לומר כמו במקבילות בכלאיים ובעירובין: 'דוקרן / דקרן') – המשנה מדברת במקרה שהיתידות עשויים כמין דוקרן (קלשון), מפוצלים מלמעלה לשתיים או לשלוש, שאפשר לעשות להם פיאה מלמעלה (על ידי העברת חבל בין הפיצולים של היתידות), כמפורש בתוספתא כלאיים ד,ו (ראה לעיל). - כאן צריך להוסיף את המשפט שנוסף לעיל במקבילות: מה נפשך? (מה רצונך?) אם מלמעלן - הרי מלמעלן! אם מן הצד - הרי מן הצד! – בכל אופן שתרצה לומר, הן פיאה מלמעלן והן פיאה מן הצד, תוכל להוכיח מן המשנה כמו שאמר רבי חגיי, כיוון שהמשנה מדברת ביתידות שמתחו להם שני חבלים (התחתון והאמצעי) מן הצד וחבל שלישי (העליון) מלמעלה, ואם לעניין שבת הפיאה מלמעלה מצלת ביותר מעשר, היה מספיק להם להקיף בחבל אחד מלמעלה, ואם לעניין שבת הפיאה מן הצד מצלת ביותר מעשר, היה מספיק להם להקיף בחבל אחד מן הצד, הרי שמוכח מן המשנה הדורשת שלושה חבלים שלעניין שבת אין הפיאה מצלת ביותר מעשר הן מלמעלה והן מן הצד, ולכן ממה נפשך יאות אמר רבי חגיי**.**

בבבלי עירובין יא,א אמרו: אמר רב חסדא: צורת הפתח שעשאה מן הצד (ולא שם קנה עליון מעל לקנים האחרים) - לא עשה ולא כלום (לעניין שבת).

בבבלי דנו ביחס שבין דעות רבי שמעון בן לקיש ורבי יוחנן בפיאה לעניין שבת ובין מאמרו של רב חסדא.

רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי אבודמא דחיפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי, מהעיירה חיפה, על חוף הים התיכון) שאמר בשם רבי שמעון בן לקיש: לגבוה (צריך לומר כמו במקבילות: 'לגובה') - אפילו עד מאה אמה – הפיאה מצלת אפילו היא גבוהה מאה אמות מן הקרקע**.**

ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שהפיאה מצלת אפילו עד מאה אמה) - לעניין כלאים, אבל לעניין (פיאה) [שבת (תוקן כמו במקבילות)] - לא תהא פיאה גבוהה מן הקורה – הקורה, הנתונה על גבי שתי מחיצות הכניסה למבוי, מתירה לטלטל בשבת במבוי אם היא גבוהה עד עשרים אמה (משנה עירובין א,א). ולכן לעניין שבת גם הפיאה מצלת אם היא גבוהה עד עשרים אמה**.**

אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): היא כלאים היא שבת – עניין כלאיים ועניין שבת שווים, שבשניהם הפיאה מצלת אפילו עד מאה אמה**.**

ומציעים קושיה: על דעתיה דרבי יוסה – על (לפי) דעתו של רבי יוסי (שאף לעניין שבת הפיאה מצלת אפילו עד מאה אמה), מה בין פיאה, מה בין קורה? – מה ההבדל ביניהם? מדוע הפיאה מצלת אפילו עד מאה אמה, והקורה אינה מתירה אלא עד עשרים אמה?

ומשיבים: קורה מצלת – את המבוי, מרוח אחת – הקורה עשויה משום היכר למבוי, כי המבוי מוקף מחיצות משלוש רוחות, והקורה נתונה ברוח הרביעית הפתוחה לרשות הרבים, וכיוון שאין הקורה ניכרת כשהיא למעלה מעשרים אמה, לכן אינה מצלת אלא עד עשרים אמה**, פיאה אינה מצלת** – את המקום שהיא מקיפה אותו, עד שתהא מגופפת (מוקפת, נסתמת) מארבע רוחותיה – הפיאה עשויה משום מחיצה, כי היא מקיפה את המקום מארבע הרוחות, וכיוון שרואים את הפיאה כאילו היא יורדת וסותמת, לכן היא מצלת אפילו עד מאה אמה**.**

ומציעים קשר (בין הקביעה הזו לדברי אמורא): ואתיא כהיא דאמר – ו(המימרה) באה (הולכת) כמו (המימרה) ההיא שאומר רבי זעורה בשם רב המנונא (אמורא בבלי בדור השני): פיאה אינה מצלת עד שתהא מגופפת מארבע רוחותיה – המימרה המוצעת זהה לחלק השני של המשפט הקודם**.**

אמר רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): טוטרפליות (טטרפילון - מילה יוונית ולטינית. תרגום: ארבעה שערים. ברבים: טטרפליה) – מבנים מרובעים שבהם ארבעה שערים או פתחים, הניצבים במרכזן של הערים, במקום מפגשם של שני רחובות ראשיים, שבכרכים (כך תיקן כאן מגיה מילה זו. במקבילות כתב הסופר במסירה שלפנינו 'שבכרמים', אבל בכתב יד רומי בכלאיים: 'שבכרכין') – שבערים הגדולות, - אסור לטלטל – בשבת, תחתיהן – תחת המבנים המקורים של הטטרפילון**, מפני שהן סוף תקרה** – הקורות שעל העמודים שבין השערים של הטטרפילון הן קצה התקרה שעל הטטרפילון**, ואין סוף תקרה מציל משם** (משום) פיאה – שקצה תקרה על עמודים אינו נחשב כפיאה (מחיצה של צורת הפתח) המתירה לטלטל בתוכה בשבת**.**

אמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): אתא עובדא קומי – בא המעשה לפני רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בארבעה עמודים – העומדים בארבע זוויות, ועליהם ארבעה פיסטליות (אפיסטיל - מילה יוונית ולטינית. תרגום: על עמוד) – קורות אבן אופקיות המונחות על שורת עמודים, והתיר לטלטל – בשבת, תחתיהן – בשטח המוקף בעמודים, משם (משום) פיאה – שקורות על עמודים, שאינן קצה תקרה, נחשבות כפיאה (מחיצה של צורת הפתח) המתירה לטלטל בתוכה בשבת**.**

רבי בון ורבי בון (שני רבי בון, האחד רבי בון בר חייה תלמידו המובהק של רבי זעירא, והשני רבי בון בר כהנא או רב אבין (רבין) ("לפירושו של מונח מוקשה בירושלמי", "סידרא" כא, עמוד 61). האחד מהם הוא רבי בון בר חייה הרגיל לשאול מרבי זעירא רבו, והשני ספק האם הוא רבי בון סתם, כלומר, רבין נחותא, או רבי בון בר כהנא ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 246, הערה 349). - במקבילה בכלאיים הגיה מגיה במסירה שלפנינו 'ורבנין' כמו שהוא בכתב יד רומי במקום 'ור' בון') בעון קומי – שאלו לפני רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): פיאה, מהו שתציל בסוכה? – מה דין הפיאה בסוכה? האם סוכה המוקפת בפיאה דינה כסוכה המוקפת במחיצות? אמר לון: – אמר להם (רבי זעירא): פיאה מצלת בסוכה – שאנו רואים פיאה זו כארבע דפנות**. -** ועוד שאלו לפני רבי זעירא: סוף סכך, מהו שיציל בסוכה? – נעץ ארבעה עמודים בקרקע וסיכך על גביהם, האם קצה הסכך שעל הסוכה בארבע רוחותיה נחשב כפיאה המקיפה את הסוכה ודינה כסוכה המוקפת במחיצות? אמר לון: – אמר להם (רבי זעירא): אין סוף סכך מציל בסוכה. - ומסבירים: מה בין זה לזה? – מה ההבדל בין פיאה שמצילה ובין סוף סכך שאינו מציל? - זה נעשה לכך – פיאה נעשתה מתחילה לשם מחיצה**, וזה אינו נעשה לכך** – סוף סכך לא נעשה מתחילה לשם מחיצה אלא לשם סכך (דעת רבי זעירא היא כחכמים בברייתא שבבבלי סוכה ד,ב: "נעץ ארבעה קונדיסים (עמודים, מוטות) בארץ וסיכך על גבם - רבי יעקב מכשיר, וחכמים פוסלים").

אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כל אילין מיליא – כל הדברים האלה, לעניין משא ומתן (דיון, ויכוח) – כל ההלכות האלה של פיאה בכלאיים לא נאמרו בסוגיה לעיל אלא למשא ומתן בהלכה**, הא** – אבל להורות (לפסוק הלכה למעשה) – על פי ההלכות האלה, - אסור להורות – והוא הדין לסוכה (רבי אבהו חולק על דעתו של רבי זעירא).

הדברים נראים שרבי אבהו נשאל באותו נושא - דין פיאה בסוכה - כמו רבי זעירא, והתלמוד הוא שהסמיך כאן את דברי רבי אבהו לדברי רבי זעירא, שהרי לא ייתכן שרבי אבהו יגיב על תשובת תלמידו רבי זעירא לתלמידיו, ועוד, שלא אמרו: שמע רבי אבהו ואמר ("לפירושו של מונח מוקשה בירושלמי", "סידרא" כא, עמוד 62).

ומסיקים מדברי רבי אבהו: מה אם סוכה קלה – שאינה אלא מצוות עשה, - את אמר – אתה אומר, אסור, שבת החמורה – שיש בה חיוב מיתה, - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאסור. כלומר, אם רבי אבהו לא רצה להתיר פיאה בסוכה, על אחת כמה וכמה שאין לנו להתיר פיאה בשבת. נמצא שיש מחלוקת בין רבי זעירא לבין רבי אבהו לעניין פסק ההלכה למעשה בשבת ובסוכה ("לפירושו של מונח מוקשה בירושלמי", "סידרא" כא, עמוד 62).

רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי זעורה: מאן תנא – מי שנה "פיאה מצלת"? – איזה תנא קובע שפיאה מתירה? לא רבי יוחנן בן נורי?! (בתמיהה) – כלומר, דעת יחיד היא, ואיך אתה פוסק כדעת יחיד נגד החכמים? (רבי בון בר חייה סבר בטעות שרק התנא רבי יוחנן בן נורי מתיר בפיאה, בדומה למסורת הבבלית (בבלי עירובין יא,ב: "מעשה שהלך רבי יהושע [בן קרחה] אצל רבי יוחנן בן נורי... ומצאו שיושב בין אילנות ומתח זמורה בין אילן לאילן, ואמר לו: רבי, אם גפנים כאן, מהו לזרוע? אמר לו: בעשר - מותר, ביותר מעשר - אסור"), ושעליו סמך רבי זעירא רבו בהיתר הפיאה (על פי "לפירושו של מונח מוקשה בירושלמי", "סידרא" כא, עמוד 67)) - אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורה): אדהי תנא (מילה אחת 'אדהיתנא' = 'אדהיתנה' שנחלקה לשתיים) – הדהית אותה, החוורת אותה, החלשת אותה (את הדבר, את העניין. והיא לשון עדינה לומר: טעית, החטאת ("אוצר לשונות ירושלמיים"), לא רק התנא רבי יוחנן בן נורי מתיר בפיאה, אלא גם דעת החכמים כך).

כאן יש לנו המשך המתייחס לנושא שאלתם של שני החכמים רבי בון מרבי זעירא: "פיאה, מהו שתציל בסוכה?", שהובאה לעיל. רבי בון בר חייה, שהיה אחד משני השואלים שלעיל, הוא הוא השואל כאן מרבי זעירא: "מאן תנא פיאה מצלת?...". נראה שהתלמוד הפסיק בין שתי השאלות בדברי רבי אבהו כדי להכריע בנושא לעניין הפסק ("לפירושו של מונח מוקשה בירושלמי", "סידרא" כא, עמוד 67, הערה 115).

דנים במחיצה שיש בה פרצות לעניין כלאיים ושבת.

מביאים ברייתא: נמצאת אומר (מכאן תסיק): לעניין כלאים – חילוקי הדינים בין שיעורים שונים של פרצות במחיצה לעניין כלאיים הם: -

כל הפחות משלשה – אם שיעור כל פירצה במחיצה פחות משלושה טפחים, - כסתום – פחות משלושה טפחים נחשב כמחובר, כאילו הקנים מחוברים זה לזה, והרי זו כמחיצה גמורה, ומותר לסמוך למחיצה גפנים מצד זה וזרעים מצד זה, אף אם הפרוץ מרובה על העומד**;**

משלשה ועד ארבעה – אם יש במחיצה פרצות בשיעור שלושה טפחים ויותר אבל פחות מארבעה טפחים**, אם העומד רבה על הפרוץ** – אם שיעור כל חלקי המחיצה הקיימת מרובה משיעור כל המקומות הפרוצים, - מותר – לסמוך גפנים מצד זה וזרעים מצד זה, אף כנגד הפרוץ**, ואם הפרוץ רבה על העומד** – אם שיעור כל המקומות הפרוצים מרובה משיעור כל חלקי המחיצה הקיימת, - אסור – לסמוך כנגד הפרוץ, אבל כנגד העומד מותר לסמוך**;**

מארבעה ועד עשר – אם יש במחיצה פרצות בשיעור ארבעה טפחים ויותר אבל לא יותר מעשר אמות**, אם העומד רבה על הפרוץ - מותר** – לסמוך, אף כנגד הפרוץ**, ואם הפרוץ רבה על העומד - כנגד העומד** – מול חלקי המחיצה הקיימת, מותר – לסמוך**, כנגד הפרוץ** – מול המקומות הפרוצים, אסור – לסמוך (אין חילוק בין משלושה ועד ארבעה ובין מארבעה ועד עשר);

יותר מעשר – אם יש במחיצה פרצות בשיעור יותר מעשר אמות**, אף על פי שהעומד רבה על הפרוץ - כנגד העומד מותר** – לסמוך**, כנגד הפרוץ אסור** – לסמוך**.**

לעניין שבת – חילוקי הדינים בין שיעורים שונים של פרצות במחיצה לעניין שבת הם: -

כל הפחות משלשה - כסתום – ומותר לטלטל בתוך המחיצה בשבת**;**

משלשה ועד ארבעה, מארבעה ועד עשר, אם העומד רבה על הפרוץ - מותר – לטלטל, אף כנגד הפרוץ, מפני שפירצה שאיננה יותר מעשר אמות דינה כפתח**, ואם הפרוץ רבה על העומד - אסור** – לטלטל, אף כנגד העומד, מפני שכשהפרוץ מרובה נתבטלה תורת מחיצה מהמחיצה לעניין שבת**;**

יותר מעשר, אף על פי שהעומד רבה על הפרוץ - אסור – לטלטל, אף כנגד העומד, מפני שכשיש פירצה שהיא יותר מעשר אמות נתבטלה תורת מחיצה מהמחיצה לעניין שבת. - הרי שלעניין שבת החמירו**.**

רבי חנניה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לית כאן – אין כאן (דבר זה אינו צריך להיות כאן) משלשה ועד ארבעה – יש לשלול את האמור בברייתא משלושה ועד ארבעה הן לעניין כלאיים והן לעניין שבת**.** ומסבירים מדוע יש לשלול: יש כאן פירצה שלשה, ואין כאן מקום ארבעה – כשיש במחיצה פרצות בשיעור שלושה טפחים ויותר אבל פחות מארבעה טפחים, אף אם העומד מרובה על הפרוץ, אם אין בכל אחד מחלקי המחיצה הקיימת ארבעה טפחים - אסור, שהרי יש כאן פירצה שלושה, ואין בעומד שיעור של מקום חשוב, שהוא ארבעה טפחים**.**

ומציעים קושיה ממקור תנאי (על המימרה שלפני כן): מתיב – משיב (מקשה) רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): והתנינן: – והרי שנינו (משנה עירובין א,י): מקיפין בקנים – שיירה שחנתה בבקעה, ורוצה להקיף אותה, כדי שיהיה מותר לטלטל בה בשבת, מותר לה להקיף אותה בקנים, שנועצים מסביב קנים באדמה, שהם גבוהים עשרה טפחים**.** ומפרטים את היסוד לקושיה: וקנה יש לו מקום?! – הרי אין בכל אחד מהקנים שיעור של מקום חשוב, שהוא ארבעה טפחים, ואף על פי כן מותר לטלטל!

אמר ליה: – אמר לו (רבי חנניה לרבי מנא): לא תתיביני – אל תשיבני (אל תקשה עליי) פחות משלשה – המשנה שם מדברת שהרווח בין קנה לקנה הוא פחות משלושה טפחים, כמפורש שם: "ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלושה טפחים", שכל הפחות משלשה כסתום הוא – פחות משלושה טפחים נחשב כמחובר, כאילו הקנים מחוברים זה לזה, והרי זו כמחיצה גמורה שאין בה פרצות כלל, ולכן מותר לטלטל. ואין זה דומה למחיצה שיש בה פרצות בשיעור שלושה טפחים ויותר, ולכן צריך שיהיה בעומד שיעור של מקום חשוב, שהוא ארבעה טפחים**.**

ומביאים דעה חולקת: רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): מכל מקום (בכל אופן, בין כך ובין כך) – כשיש במחיצה פרצות בשיעור שלושה טפחים ויותר אבל פחות מארבעה טפחים, בין שיש בכל אחד מחלקי המחיצה הקיימת ארבעה טפחים ובין שאין ארבעה טפחים**, מכיון שהעומד רבה על הפרוץ - מותר** – ואין לשלול את האמור בברייתא, שלא כמו שאמרו בשם רבי יוחנן**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי כלאיים ועירובין.

בתוספתא כלאיים ד,ו שנו (לעניין כלאיים): נמצאת אומר: שלוש מידות במחיצה. כל שפחות משלושה (שרוחב כל חלק מחלקי המחיצה פחות משלושה טפחים) - צריך שלא יהא בינו לחבירו (בין חלק אחד של המחיצה לחבירו) שלושה טפחים, כדי שייכנס הגדי (אף על פי שהפרוץ מרובה על העומד - מותר, מפני שפחות משלושה כסתום הוא). וכל שהוא שלושה, ומשלושה עד ארבעה - צריך שלא יהא בינו לבין חבירו כמלואו (כגודל רוחבו של החלק העומד), כדי שלא יהו פרצות כבניין, היו יתירות על הבניין - אף כנגד הבניין אסור (לזרוע, שהרי יש כאן פירצה שלושה, ואין בעומד מקום חשוב, שהוא ארבעה טפחים). כל שהוא ארבעה, ומארבעה ולמעלה - צריך שלא יהא בינו לבין חבירו כמלואו, כדי שלא יהא פרוץ כעומד, אם העומד כפרוץ - כנגד העומד מותר, כנגד הפרוץ אסור, אם היה העומד מרובה על הפרוץ - אף כנגד הפרוץ מותר, ובלבד שלא תהא פרצה יתירה על עשר אמות.

ובתוספתא עירובין ב,ב שנו (לעניין שבת): גרסת כתב יד אחד: כל שהוא שלושה, ומשלושה עד ארבעה - צריך שלא יהא בינו לחבירו שלושה טפחים, כדי שייכנס הגדי. כל שהוא ארבעה, ומארבעה ולמעלה - צריך שלא יהא בינו לחבירו כמלואו, כדי שלא יהו פרצות כבניין. גרסת כתב יד שני: כל שפחות משלושה - צריך שלא יהא בינו לחבירו שלושה טפחים, כדי שייכנס הגדי. כל שהוא שלושה, ומשלושה עד ארבעה - צריך שלא יהא בינו לחבירו כמלואו, כדי שלא יהו פרצות כבניין.

גרסת כתב יד אחד בתוספתא עירובין מתאימה לשיטת רבי יוחנן בירושלמי, הסובר שאם אין ארבעה טפחים בעומד ויש פירצה של שלושה טפחים בין העמודים, הרי יש כאן פירצה שלושה ואין כאן מקום ארבעה ואסור, אף על פי שהעומד מרובה על הפרוץ. גרסת כתב יד שני מתאימה לשיטת רב בירושלמי, הסובר שאם העומד רבה על הפרוץ, אף על פי שאין בכל עומד לחוד ארבעה טפחים, יש כאן מחיצה שלושה ומותר ("תוספתא כפשוטה").

בבבלי עירובין טז,א אמרו (לעניין כלאיים): נמצאת אומר: שלש מידות במחיצה. כל שהוא פחות משלושה - צריך שלא יהא בין זה לזה שלושה, כדי שלא יזדקר (יקפוץ) הגדי בבת ראש. כל שהוא שלושה ומשלושה עד ארבעה - צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו, כדי שלא יהא פרוץ כעומד. ואם היה פרוץ מרובה על העומד - אף כנגד העומד אסור. כל שהוא ארבעה ומארבעה עד עשר אמות - צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו, שלא יהא פרוץ כעומד. ואם היה פרוץ כעומד - כנגד העומד מותר, כנגד הפרוץ אסור. ואם היה עומד מרובה על הפרוץ - אף כנגד הפרוץ מותר. נפרצה ביותר מעשר - אסור (שבטלה כל המחיצה).

בברייתא שבתוספתא ובבבלי המידות מתייחסות לחלקי המחיצה הקיימת (העומד), ואילו בברייתא שבירושלמי המידות מתייחסות לפרצות (הפרוץ), אך העניינים שווים בכל הברייתות. מלבד ההבדל הזה, יש כמה הבדלים בדין בין הברייתות. • • •

מביאים ברייתא: ראשי פַּסָּל (לוח צר, קורה דקה (מקור המילה ביוונית)) – קצות הקורות של הסכך שעל הסוכה, היוצאין מן הסוכה – הבולטים מחוץ לסוכה, - נידונין כסוכה – והיושב תחתיהם יצא ידי חובת סוכה**.**

רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבנין דתמן – החכמים של שם (חכמי בבל): ובלבד על פני כולה – ראשי פסל נידונים כסוכה רק אם הם יוצאים מן הסוכה לפני כל רוחב הסוכה (הצד הפתוח של הסוכה). אבל אם הם יוצאים מן הסוכה מול אחת מדפנות הסוכה (אחד מצדדיה האחרים של הסוכה) - אינם נידונים כסוכה**.**

רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) שאמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): ואפילו כנגד הדופן – ראשי פסל נידונים כסוכה לא רק אם הם יוצאים מן הסוכה לפני הצד הפתוח של הסוכה אלא גם אם הם יוצאים מן הסוכה מול אחת מדפנות הסוכה (אחד מצדדיה האחרים של הסוכה).

רבי יעקב בר אחא אמר בשם רבי חייא (בר בא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן שאמר בשם רבי הושעיה: ואפילו שלא כנגד הדופן – דברים אלה אינם מובנים, וכפי שמקשים להלן**.**

ומציעים קושיה: על דעתיה דרבי יסא – על (לפי) דעתו של רבי יסא (שאמר שראשי פסל נידונים כסוכה אפילו כנגד הדופן), ניחא – (הדבר) נוח (מובן). על דעתיה דרבי חייה בר בא – (אבל) על (לפי) דעתו של רבי חייא בר בא (שאמר שראשי פסל נידונים כסוכה אפילו שלא כנגד הדופן), מה היקלתה בה? – מלשון המימרה של רבי חייא בר בא עולה שהוא בא להקל בעניין זה יותר משתי הדעות שלפניו, אך אין מובן מה הוא מקל בו? שהרי אין לפרש את העניין הזה מבחינה מציאותית אלא באופן שראשי פסל יוצאים מן הסוכה על פני כולה או באופן שהם יוצאים כנגד הדופן, ולא באופן נוסף!

ומשיבים: חמתה מרובה מצילתה – יש לפרש את העניין הזה באופן שמיעוט מן הסכך שעל הסוכה פסול, כגון שיש בסוכה מקום המסוכך בפסל שחמתו מרובה מצילתו (אור השמש החודר פנימה דרכו מרובה מהצל הנוצר ממנו), שהוא אחד מהפסולים שיש בסכך, ואף על פי כן נידון אותו מקום כסוכה כשירה. ולפי פירוש זה, הלשון "היוצא מן הסוכה" פירושו: היוצא מהכשר סוכה (כמו שאמרו בבבלי), כלומר, יוצא לא מבחינת המקום אלא מבחינת ההלכה. ולפי שרבי יסא נוקט את הלשון "ואפילו כנגד הדופן" ורבי חייא בר בא מקל יותר ממנו שאפילו פסל היוצא מהכשר סוכה נידון כסוכה, נוקט רבי חייא בר בא את הלשון "ואפילו שלא כנגד הדופן".

בתוספתא סוכה ב,ג שנו: פסל היוצא מן הסוכה - נידון כסוכה.

בבבלי סוכה יט,א אמרו: תנא: פסל היוצא מן הסוכה - נידון כסוכה. - מאי פסל היוצא מן הסוכה? - אמר עולא: קנים היוצאים לאחורי / מאחורי הסוכה (מאחורי הדופן האמצעית)... רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: קנים היוצאים לפני הסוכה (מצד הפתח), ומשכא ואזלא / ומשכא חדא דופן בהדייהו... רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא נצרכה אלא לסוכה שרובה צילתה מרובה מחמתה ומיעוטה חמתה מרובה מצילתה. מהו דתימא: תיפסל בהך פורתא (שאין בו הכשר סוכה, ונאמר שחלק זה, כיוון שאינו כשר, כאילו אינו קיים), קא משמע לן (ואף חלק זה דינו כסוכה). ומאי "היוצא"? יוצא מהכשר סוכה. רבי אושעיא אמר: לא נצרכה אלא לסכך פסול פחות משלושה (טפחים) בסוכה קטנה (ואף על פי כן אינו פוסל את הסוכה). ומאי "היוצא"? יוצא מתורת סוכה.

דברי חכמי בבל רבה ורב יוסף בבבלי "הכא בקנים היוצאים לפנים מן הסוכה" הם דברי רבי חונה (תלמידו של רב יוסף) בשם רבנין דתמן (חכמי בבל) בירושלמי, אלא שבבבלי הוסיפו על דבריהם: "ומשכא חדא דופן בהדייהו". דברי עולא (מסר את תורת רבו רבי יוחנן) בבבלי קרובים לדברי רבי יסא בשם רבי יוחנן בירושלמי "ואפילו כנגד הדופן", שהרי "לאחורי / מאחורי הסוכה" ניתן לפרשו כנגד כל אחת מהדפנות. דברי רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן בבבלי הם דברי רבי חייא בר בא בשם רבי יוחנן בירושלמי לפי פירושנו. דברי רבי אושעיא בבבלי אינם בירושלמי, אך לפי הירושלמי מסר רבי יוחנן את שתי המימרות בשם רבי אושעיא. הרי ששלוש המימרות שבירושלמי ושלוש המימרות הראשונות שבבבלי מקבילות אחת אל אחת. סדר המימרות בשני התלמודים הוא בסגנון "לא זו אלא אף זו".

בתוספתא הובאה ההלכה של "פסל היוצא מן הסוכה" בין הלכות המוסבות על הלכות מהמשנה בפרק ב. ונראה שהיו אמוראים (תלמידי רבי יוחנן בשמו) שסברו שההלכה של פסל מוסבת על הלכה ב בפרק ב של המשנה: "סוכה המדובללת שצילתה מרובה מחמתה - כשירה", ולכן פירשו את ההלכה של פסל: "לא נצרכה אלא לסוכה שרובה צילתה מרובה מחמתה ומיעוטה חמתה מרובה מצילתה". בבבלי הובאה ההלכה של פסל בהמשך פרק א בסוגיות העוסקות בסכך פסול, שכן היו אמוראים (רבי אושעיא לפי הבבלי) שפירשו את ההלכה של פסל: "לא נצרכה אלא לסכך פסול פחות משלושה בסוכה קטנה". ובירושלמי הובאה ההלכה של פסל כאן בהקשר להלכה א בפרק א של המשנה: "ושחמתה מרובה מצילתה - פסולה", שהיא ההלכה הנידונה בירושלמי להלן, שכן בירושלמי כאן פירשו את ההלכה של פסל ש"חמתה מרובה מצילתה". • • •

במשנה שנינו: "ו(כ)שחמתה מרובה מצילתה - פסולה".

מציעים דיוק: הא – אבל מחצה למחצה – במקרה שחמתה וצילתה שווים, - כשירה – הסוכה**.**

ובמשנה (סוכה ב,ב) שנינו: סוכה המדובללת שצילתה מרובה מחמתה – סוכה המדובללת (ראה מחלוקת רב ושמואל בירושלמי להלן ב,ב בפירוש משנה זו) שצילתה מרובה מחמתה, - כשירה – הסוכה**.**

ב"אור זרוע" (חלק ב, הלכות סוכה סימן רפד) מעתיק מהירושלמי כאן: 'צילתה מרובה מחמתה - כשירה. הא מחצה על מחצה - פסולה'. המילים האחרונות חסרות אצלנו בירושלמי, וצריך להוסיפן ("ל'תיקוני ירושלמי'", "תרביץ" ב, עמוד 243). - הרי שיש לדייק ממשנה זו, שבמקרה שחמתה וצילתה שווים - פסולה.

ומציעים קושיה (בהצבעה על סתירה בין שני המקורות): הכא את אמר: – כאן (במשנתנו) אתה אומר: מחצה למחצה - כשירה, והכא את אמר: – וכאן (במשנה סוכה ב,ב) אתה אומר: מחצה למחצה - פסולה!

ומתרצים את הקושיה (בהצעת הבחנה בין המקורות הסותרים): רבנין דקיסרין – חכמי קיסריה אמרו בשם רבי יצחק בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): שנייא היא – שונָה היא (שונה הוא הדבר) באילן שדרכו לְפַסֵּעַ (לגדול ולהתפשט) – במשנה סוכה ב,ב בעניין סוכה המדובללת מדובר שהדלה ענפי אילן על גבי סוכה וסיכך על גבם והסכך רבה עליהם (משנה סוכה א,ד), או שעשה סוכה תחת אילן והאילן חמתו מרובה מצילתו (והסוכה לעצמה צילתה מרובה מחמתה) (בבלי סוכה ט,ב). אילן דרכו לפסע ולפזר את הסכך (ותהיה הסוכה חמתה מרובה מצילתה), ולכן בסוכה מדובללת צריך שתהיה צילתה מרובה מחמתה, אבל מחצה על מחצה פסול בה (בכל אלה הדרכים סוכה מדובללת קשורה באילן. רבי הושעיה פירש משנה זו שלא כרב ולא כשמואל ("ל'תיקוני ירושלמי'", "תרביץ" ב, עמוד 243)). - אבל בסוכה רגילה שאינה מדובללת, מחצה למחצה - כשירה, כפי שדייקו מהמשנה כאן**.**

הלשון "דרכו לפסע" (לגדול ולהתפשט) נאמר גם בירושלמי כלאיים ו,ג בעניין המדלה ענף גפן על קנים. השורש פסע קרוב לשורש פסה - פשׂה, התפשט.

בבבלי סוכה כב,ב אמרו: "ושצילתה מרובה מחמתה - כשירה". - הא כי הדדי (אם היו הצל והחמה שווים) - פסולה. והא תנן באידך פירקין: "ושחמתה מרובה מצילתה - פסולה", הא כי הדדי - כשירה! - לא קשיא. כאן (שדייקו שאם היו שווים פסולה) - מלמעלה (בסכך עצמו), כאן (שדייקו שאם היו שווים כשירה) - מלמטה (בקרקע, שאם הם שווים מלמטה, הרי מלמעלה הצל מרובה מהחמה).

בבבלי ובירושלמי תירצו בדרכים שונות את הקושיה של הסתירה בין שתי המשניות. • • •

סוכה הישנה - בית שמי (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) פוסלין, ובית הלל (בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות) מכשירין. אי זו היא הישנה – שחולקים בה בית שמאי ובית הלל**? כל שעשאה** – שהניח עליה את הסכך, קודם לחג שלשים יום – שמן הסתם לא עשאה לשם החג. אבל אם עשאה בתוך שלושים יום, ודאי עשאה לשם החג**. אבל אם עשאה לשם החג, אפילו מתחילת השנה** – תיכף לאחר חג הסוכות של השנה שעברה, - כשירה. • • •

במשנה שנינו: "סוכה הישנה - בית שמי פוסלין, ובית הלל מכשירין". מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): צריך לחדש בה דבר – צריך לעשות משהו חדש בסוכה ישנה קודם לחג, לפי בית הלל שמכשירים אותה, כדי שיהיה ניכר שהיא לשם החג (החידוש הוא בהוספה לסכך). ואם לא חידש בה כלום - פסולה**.** מביאים מחלוקת: חברייא אמרין**:** – החברים (קבוצת תלמידי החכמים) אומרים: טפח – צריך לחדש דבר בסוכה ישנה בשיעור של טפח על טפח**. רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אומר: כל שהוא – די לחדש בה משהו**.** מאן דאמר: – מי (רבי יוסה) שאומר: כל שהוא - ובלבד על פני כולה – די לחדש בה כל שהוא רק אם החידוש הוא מעל לסוכה (לסכך) כולה. אבל החברים שאומרים: טפח - די לחדש בה רק במקום אחד**.**

במסכת שמחות ז,כג שנו: סוכה ישנה - בית שמאי פוסלים, ובית הלל מכשירים, עד שיחדש בה דבר. איזוהי סוכה ישנה? כל שעשאה קודם לחג שלושים יום, אבל אם עשאה לשם חג, אפילו מתחילת השנה - כשרה.

בבבלי סוכה מו,א אמרו: תנו רבנן: העושה סוכה לעצמו אומר: "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". נכנס לישב בה (בחג הסוכות) אומר: "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה". היתה עשויה ועומדת, אם יכול לחדש בה דבר - מברך מיד / מברך אחת ("שהחיינו" על חידוש דבר בה), ואם לאו - לכשייכנס לישב בה מברך שתיים / מברך שתיים בכניסתו ("שהחיינו" ו"לישב בסוכה").

סוכה ישנה - לפי הברייתא בבבלי אפשר שלא יחדש בה דבר, ולפי הברייתא בירושלמי צריך לחדש בה דבר.

חברייא הכינוי 'חברייא' בירושלמי בא בהוראה עיקרית אחת: קבוצת תלמידי חכמים באחת מישיבותיה של ארץ ישראל, בייחוד בטבריה, במרוצת המאה השלישית ועד למחצית המאה הרביעית, שעדיין לא הגיעו להוראה מסיבה כלשהי ("על החברייא", "בר אילן" כ-כא, עמוד 94).

ומציעים קביעה: אף במצה כן – כשם שנחלקו בית שמאי ובית הלל בסוכה ישנה, כך הם חולקים במצה ישנה**.** כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ב,ה. ומפרטים את הקביעה: מצה הישנה – מצה שנעשתה קודם הפסח שלושים יום או יותר, שמן הסתם לא עשאה לשם פסח, - תפלוגתא דבית שמי ודבית הלל – מחלוקת בית שמאי ובית הלל (דינה של מצה ישנה נתון במחלוקת בית שמאי ובית הלל שנחלקו בסוכה ישנה, שלבית שמאי המצה פסולה, ולבית הלל המצה כשירה). אמר רבי יוסה: דברי הכל היא – אין להשוות בין סוכה למצה, שמצה ישנה פסולה לדברי הכל, אפילו לבית הלל, ואין מחלוקת בעניין זה, בניגוד להצעה שהוצעה לפני כן, שלפיה בית שמאי ובית הלל חולקים במצה ישנה**.** ומסבירים: מכיון שלא עשאה לשם פסח, דבר בריא (ברור, ודאי) שלא דיקדק (הקפיד) בה – לא שמר על המצה שלא תחמיץ, ולכן אינו יוצא בה ידי חובתו. אבל אם עשאה לשם פסח - כשירה ויוצא בה, כמו שאמרו במשנה בעניין סוכה ישנה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.

המונח "תפלוגתא" מציע שימוש במחלוקת שנאמרה לעניין אחר, גם אם דומה, כדי לקבוע מה הדין במקרה הנידון ("בירורי ירושלמי", "סידרא" כ, עמוד 162).

בתוספתא פסחים ב,כא שנו: יוצאים במצה ישנה, ובלבד שעשאה מתחילה לשום פסח.

מביאים ברייתא: סוכת הרועים, סוכת היוצרים (אומנים העושים כלי חרס) - כשירה – למצוות סוכה, מפני שהן עשויות לצל ולא לדירה**. סוכת הכותים** (שומרונים), עשויה כהילכתה – אם הסוכה מסוככת כהלכות סוכה, - כשירה, שלא כהילכתה - פסולה.

בתוספתא סוכה א,ד שנו: סוכת הרועים, סוכת הקייצים (קוצצי תאנים) - פסולה.

הירושלמי חולק על התוספתא בסוכת הרועים. נראה שהברייתא שבתוספתא היא כבית שמאי, ולפיכך סוכת הרועים והקייצים פסולה, מפני שלא נעשתה לשם החג, והברייתא שבירושלמי ובבבלי היא כבית הלל ("תוספתא כפשוטה").

בבבלי סוכה ח,ב אמרו: אמר רבי לוי משום רבי מאיר: שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו, הפנימית (למגורים) - אינה סוכה (שהרי הוא דר בה כל השנה) וחייבת במזוזה (מכיוון שהיא דירת קבע), והחיצונה (לעבודה ומכירה) - סוכה ופטורה מן המזוזה. תנו רבנן: סוכת גנב"ך - סוכת גויים, סוכת נשים, סוכת בהמה, סוכת כותים - כשירה, ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה. - אמר רב חסדא: והוא שעשאה לצל. תנו רבנן: סוכת רקב"ש - סוכת רועים, סוכת קייצים, סוכת בורגנים (שומרי שדות), סוכת שומרי פירות - כשירה, ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה. - אמר רב חסדא: והוא שעשאה לצל.

סוכת היוצרים שבירושלמי היא סוכת היוצרים החיצונה שבבבלי. לפי הבבלי, התנאי להכשר הסוכה "עשויה כהלכתה" נאמר על כל הסוכות הללו, סוכת גנב"ך וסוכת רקב"ש, שבכולן יש מקום לחשוש שלא נעשתה הסוכה כהלכתה. אבל לפי הירושלמי, אין התנאי "עשויה כהלכתה" אלא בסוכת כותים, שיש מקום לחשוש יותר שלא עשאוה כהלכתה. הסוכות הללו כשירות לשיטת בית הלל שבמשנה שאינם דורשים שתהיה הסוכה עשויה לשם החג.

כיוון שדנו בעשיית סוכה לשם החג, דנים בברכות על עשיית סוכה והישיבה בה.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ט,ג.

מביאים ברייתא: העושה סוכה – המסכך סוכה לשם מצוות סוכה, לעצמו – עבור עצמו, מהו אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה" – עשיית חפצים שמקיימים בהם מצוות היא מצווה, ולכן יש לברך על עשייתם**.** העושה סוכה לאחר – עבור אדם אחר, אומר**: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה" לשמו – מכוון בברכה שהוא עושה את הסוכה לשם אותו אדם אחר (המילה 'לשמו' אינה מנוסח הברכה. - רז"פ). נכנס לישב בה** – בחג הסוכות, אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה". משהוא מברך עליה בלילי יום טוב הראשון ("לילי" הוא צורת יחיד נסמך, ולא צורת רבים, והושפע מן הארמית), אינו צריך לברך עליה עוד (שוב) מעתה – בשאר הימים, מפני שהוא חייב בסוכה גם בלילות, והלילות אינם מפסיקים את חיובה של מצוות סוכה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.

בתוספתא ברכות ו,ט שנו: העושה סוכה לעצמו אומר: "ברוך שהגיענו לזמן הזה". נכנס לישב בה אומר: "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה". משבירך עליה יום הראשון, שוב אינו צריך לברך. ובבבלי סוכה מו,א אמרו: העושה סוכה לעצמו אומר: "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". נכנס לישב בה אומר: "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה". כיוון שבירך עליה יום ראשון, שוב אינו צריך לברך / חוזר ומברך.

הבבלי הביא את התוספתא בנוסח שלפנינו, שדווקא העושה לעצמו מברך, אבל לאחר אינו מברך. הגרסה שלפנינו בתוספתא מקוימת גם על ידי כמה ראשונים, ברם בכמה ראשונים משמע שהיה לפניהם בתוספתא כעין גרסת הירושלמי. התוספתא היא בשיטת הירושלמי, שבסוכה אינו מברך אלא פעם אחת. ובבבלי סוכה מה,ב נחלקו בזה שמואל ורבי יוחנן, ולשמואל אינו מברך אלא פעם אחת, ולרבי יוחנן מברך כל שבעה. והבבלי שם מו,א הביא את התוספתא, והעמידו אותה כחכמים, אבל לרבי מברך כל שבעה ("תוספתא כפשוטה").

בשעת הכנת מצווה יש לברך לפי התוספתא והבבלי "שהחיינו...", ואילו לפי הירושלמי "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות...".

חנין בר בא (רב חנן בר רבא, אמורא בבלי בדור השני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): וזמן – כשנכנס לישב בסוכה בליל יום טוב הראשון של חג הסוכות, מברך (כמו בכל יום טוב) גם ברכת הזמן ("ברוך... שהגיענו לזמן הזה").

בירושלמי ברכות ח,א אמרו (בעניין יום טוב שחל להיות במוצאי שבת): חנין בר בא בשם רב: יין, קידוש, נר, הבדלה, סוכה וזמן. ובבבלי סוכה נו,א אמרו: איתמר: רב אמר: סוכה ואחר כך זמן. רבה בר בר חנה אמר: זמן ואחר כך סוכה. רב אמר: סוכה ואחר כך זמן, חיובא דיומא עדיף. רבה בר בר חנה אמר: זמן ואחר כך סוכה, תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם.

מימרת חנין בר בא בשם רב בירושלמי מוסבת על ברייתא שהזכירה את הברכה על הישיבה בסוכה בלילה הראשון של סוכות. רב אמר שיש לברך ברכת הזמן בשעת הישיבה בסוכה בנוסף על הברכה "לישב בסוכה". המימרה של חנין בר בא בשם רב בירושלמי ברכות היא המימרה שלו בירושלמי כאן.

ושואלים: מכיון שחשיכה – כשהתחיל ליל יום טוב הראשון של חג הסוכות**, מהו שיהא צריך להזכיר זמן?** – האם הוא צריך לברך ברכת הזמן אף שעדיין לא נכנס לישב בסוכה, או שמא אינו מברך ברכת הזמן עד שנכנס לישב בסוכה?

ומשיבים: רב הושעיה (אמורא בדור השלישי) אמר: צריך להזכיר זמן – צריך לברך ברכת הזמן כשחשיכה אף שעדיין לא נכנס לישב בסוכה**.**

רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: צריך להזכיר זמן.

רבי זבידה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: צריך להזכיר זמן.

רבי חייה בר אדא (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) עביד לה שמועה: – עושה אותה שמועה (מאמר אמורא, שלא אמר את העניין כשאלה שאמורא משיב עליה, אלא אמר אותו כהלכה שנמסרה בשם אמורא): רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי יצחק בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון); וכן רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי חמה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אבוי ד- – אביו של רבי אושעיה: מכיון שחשיכה צריך להזכיר זמן. • • •

משנה העושה סוכתו תחת האילן – שענפי האילן סוככים על גבי הסכך של הסוכה, - כאילו עשאה בתוך הבית – תחת תקרת הבית, והיא פסולה, לפי שהסיכוך בא גם מענפי האילן שהם פסולים לסכך (דבר המחובר לקרקע פסול לסכך).

סוכה על גבי סוכה - העליונה כשירה, והתחתונה פסולה – שהרי היא כאילו עשאה בתוך הבית**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אם אין דַּיּוֹרִין (דיירים) בעליונה - התחתונה כשירה – משום שהעליונה אינה נחשבת כדירה**.** • • •

תלמוד במשנה שנינו: "סוכה על גבי סוכה - העליונה כשירה, והתחתונה פסולה".

שואלים: שני סככין זה על גבי זה – סוכה המסוככת בשני סככים שיש חלל ביניהם**, העליון חמתו מרובה מצילתו** – שהוא לעצמו סכך פסול**, התחתון אין חמתו מרובה מצילתו** (נראה שהמילה 'אין' יתירה, שהרי אם התחתון צילתו מרובה מחמתו, אין צורך בצירוף הסככים; ועוד, שבהמשך נאמר שעל ידי צירוף שני הסככים צילתם מרובה מחמתם, ומשמע שבלי צירוף העליון, התחתון אין צילתו מרובה מחמתו) – שגם הוא לעצמו סכך פסול**, על ידי זה ועל ידי זה צילתן מרובה מחמתן, כמה יהא ביניהן ויצטרפו?** – עד כמה יהיה גובה החלל שבין שני הסככים כדי שיצטרפו להיחשב סכך אחד כשר ותהיה הסוכה כשירה?

ומשיבים (בהבאת מחלוקת אמוראים): תרין אמורין – שני אמוראים (נחלקו בדבר). חד אמר: – (חכם) אחד אומר: עשרה – אם יש בין שני הסככים עד גובה עשרה טפחים, הם מצטרפים להיחשב סכך אחד, והסוכה כשירה. אבל אם גובה החלל שבין שני הסככים הוא עשרה טפחים, שהוא שיעור גובהה הקטן ביותר של סוכה כשירה, אינם מצטרפים להיחשב סכך אחד, והסוכה פסולה משום שהסכך התחתון חמתו מרובה מצילתו**, וחורנה אמר:** – ו(החכם) האחר אומר: ארבעה – אם יש בין שני הסככים עד גובה ארבעה טפחים, הם מצטרפים להיחשב סכך אחד, והסוכה כשירה. אבל אם גובה החלל שבין שני הסככים הוא ארבעה טפחים, אינם מצטרפים להיחשב סכך אחד, והסוכה פסולה**.**

ומציעים קושיה: מתיב מאן דאמר – משיב (מקשה) מי שאומר: עשרה למאן דאמר – למי שאומר: ארבעה: משֵּׁם (משום) אהל? מצאנו אוהל שהוא טפח! – האם ארבעה טפחים שאתה אומר הוא משום אוהל, שחלל בגובה ארבעה טפחים נחשב אוהל? אם כן, לא היה לך לומר ארבעה טפחים אלא טפח, שכן כך ההלכה שחלל בגובה טפח נחשב אוהל לעניין טומאת המת (משנה אהילות ג,ז)! - אין משיבים על קושיה זו.

בבבלי סוכה י,א אמרו: וכמה יהא בין סוכה לסוכה (סוכה על גבי סוכה שבמשנתנו) ותהא התחתונה פסולה / ותיפסל התחתונה (משום סוכה תחת סוכה)? - אמר רב הונא: טפח, שכן מצינו באוהל הטומאה טפח (חלל טפח מחשיב מקום להיות אוהל לעניין טומאת המת). רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרווייהו: ארבעה (טפחים), שלא מצינו מקום פחות מארבעה. ושמואל אמר: עשרה (טפחים). - מאי טעמא דשמואל? - כהכשרה כך פסולה. מה הכשרה בעשרה, אף פסולה בעשרה.

הסדר בבבלי: טפח, ארבעה, עשרה. הסדר בירושלמי הפוך.

הקשר בין סוגיות הבבלי והירושלמי בולט בגלל דעות החכמים הזהות, אלא שנושא הדיון שונה. לפי המסורת הבבלית, הדעות מיוחסות לשמואל, לרב חסדא ורבה בר רב הונא ולרב הונא. המסורת הארץ ישראלית לא שמרה על זיהוי שמות החכמים, אלא מסרה את שתי הדעות הראשונות בשם "תרין אמורין", והדעה השלישית לא נמסרה כדעה לעצמה אלא כקושיית האומר עשרה לאומר ארבעה. לפי המסורת הבבלית, החכמים נחלקו בדין סוכה על גבי סוכה שהתחתונה פסולה, והם דנו בשאלת המרחק הקטן ביותר לפסילת הסוכה התחתונה. לפי המסורת הארץ ישראלית, מחלוקת החכמים נמסרה בשאלת צירוף שני סככים שחמתם מרובה מצילתם לשם הכשרת הסוכה התחתונה, והחכמים דנו בשאלת המרחק הגדול ביותר בין הסככים להכשרת הסוכה התחתונה ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 150). • • •

במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: אם אין דיורין בעליונה - התחתונה כשירה".

מציעים שאלה: מה? – איזו משתי אפשרויות המפורטות בהמשך היא נכונה? דיורין ממש – האם כוונת רבי יהודה במילה "דיורים" - דיירים ממש (לפי זה, אם אין דיירים הדרים בסוכה העליונה - התחתונה כשירה), או אפילו ראויה לדיורין – או האם כוונת רבי יהודה במילה "דיורים" - ראויה לדיירים, ולא רק דיירים ממש (לפי זה, רק אם אין הסוכה העליונה ראויה לדירה - התחתונה כשירה, אבל אם הסוכה העליונה ראויה לדירה, אף על פי שאין דיירים הדרים בה - התחתונה פסולה)?

ופושטים את הבעיה: מן מה דתנא חד סב קומי – ממה ששנה (ברייתא) זקן אחד לפני רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): רבי יהודה אומר: אם אין דיורין בעליונה - (ו)אפילו התחתונה כשירה, ולית בר נש אמר: – ואין אדם אומר: "אפילו", אלא דהוא מודה על קדמייתא – אלא שהוא מודה על (ההלכה) הראשונה (רבי יהודה האומר "אפילו", לפי מה ששנה זקן אחד, סבור, שאם אין דיורים בעליונה - אפילו התחתונה כשירה, וכל שכן שהעליונה כשירה), הדא אמרה: – זאת אומרת: דיורין ממש – יש להסיק שכוונת רבי יהודה במילה "דיורים" - דיירים ממש (כי אם כוונתו במילה "דיורים" - דיירים ממש, הרי שנכונה דעתו שאם אין דיירים הדרים בסוכה העליונה אבל היא ראויה לדירה - אפילו התחתונה כשירה, וכל שכן שהעליונה כשירה. אבל אילו כוונתו במילה "דיורים" - ראויה לדיירים, הרי שאין נכונה דעתו שאם אין הסוכה העליונה ראויה לדירה - אפילו התחתונה כשירה, וכל שכן שהעליונה כשירה, כי כשאין העליונה ראויה לדירה - פסולה היא).

בבבלי סוכה י,א אמרו: תנן: רבי יהודה אומר: אם אין דיורים בעליונה - התחתונה כשירה. - מאי "דיורים"? אילימא: דיורים ממש - אטו דיורים קא גרמי לה? (שאין הבדל אם יש או אין דיירים בעליונה!) אלא לאו: שאינה ראויה לדירה. היכי דמי? דלא גבוהה עשרה... כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא: אם אין התחתונה יכולה לקבל (להחזיק על גבי הסכך) כרים וכסתות של העליונה - התחתונה כשירה (שהעליונה אינה ראויה לדירה)...

לפי הבבלי, דיורים - ראויה לדירה. ולפי הירושלמי, דיורים - דיורים ממש. לפי הירושלמי, התנאים נחלקו בראויה לדירה, שלדעת תנא קמא, אם עליונה ראויה לדירה - תחתונה פסולה, ולדעת רבי יהודה, אין תחתונה פסולה אלא אם כן יש בעליונה דיורים ממש. אבל לפי הבבלי, התנאים נחלקו באין ראויה לדירה, שלדעת תנא קמא, אף אם עליונה אינה ראויה לדירה - תחתונה פסולה, ולדעת רבי יהודה, אם עליונה ראויה לדירה - תחתונה פסולה. לפי הירושלמי, אם עליונה אינה ראויה לדירה - תחתונה כשירה לדברי הכל. רב דימי בא לפרש את שיטת רבי יהודה, ולפי זה נחלקו התנאים באין ראויה לדירה. מה שאמרו במערבא לפי רב דימי מנוגד לירושלמי המפרש דיורים ממש.

סוגיית הירושלמי אינה קושרת כלל את שאלת ראויה לדיורים למחלוקת החכמים שלעיל, שנחלקו לפי מסורת הירושלמי בשאלת צירוף סככים, שאינה עניין לסוכה על גבי סוכה של מחלוקת התנאים ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 158). • • •

משנה פירס עליה – על הסוכה, היינו על הסכך, סדין – כדי להגן על היושבים בסוכה, מפני החמה – מפני קרני השמש**, או תחתיה** – או שפירס תחת הסוכה, היינו תחת הסכך, סדין כדי להגן על היושבים בסוכה, מפני הנשר – מפני העלים הנושרים מן הסכך**, או שפירס** – סדין, על גבי הקינוף (מילה יוונית: מיטה עם כילה) – מיטה שמעליה (בגובה מעל עשרה טפחים) נפרס בד שמוחזק על ידי ארבעה עמודים העומדים לצידי רגלי המיטה אך אינם מחוברים למיטה ("ריהוט הבית במשנה", עמוד 214), - פסולה – הסוכה מלישב בה כשפירס סדין עליה או תחתיה, וכן הקינוף פסול מלישון בו בסוכה כשפירס על גביו סדין, לפי שהסדין גבוה מעשרה טפחים, והוא נחשב כאוהל החוצץ בין היושב בסוכה ובין הסכך**. אבל פורס הוא** – סדין, על נקליטי המיטה (משענות הראש והרגל של המיטה (מקור המילה נקליטין ביוונית)) – שני לוחות (שגובהם פחות מעשרה טפחים) המחוברים למיטה, אחד למראשותיה ואחד למרגלותיה, ששימשו משענות לראש ולרגליים, ומעליהם חיברו עמודים נמוכים נוספים וחבל או מוט מקשר ביניהם כדי למתוח עליהם כילה ("ריהוט הבית במשנה", עמודים 210-213), וכשפורס עליהם סדין נעשה מעל המיטה אוהל שגובהו פחות מעשרה טפחים, ואינו נחשב כאוהל החוצץ בין הישן בסוכה ובין הסכך, ולכן המיטה כשירה לישון בה בסוכה כשפירס על נקליטיה סדין**.** • • •

תלמוד מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): תילה (תלה) בה – בסוכה, קיטיות (יריעות (מקור המילה ביוונית) / אריגי משי הבאים מארץ סין (קיטאי הוא הכינוי הפרסי לסין)) – לנוי, - כשירה – הסוכה**.**

ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי חנניה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שתלה בה קיטיות - כשירה), - מן הצד – שתלה בדפנות**, הא** – אבל מלמעלן – אם תלה תחת הסכך שעל הסוכה, - פסולה – הסוכה מלישב בה, לפי שהקיטיות נחשבות כאוהל החוצץ בין היושב בסוכה ובין הסכך**.** • • •

במשנה שנינו: "או תחתיה מפני הנשר".

מציעים דיוק: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): לא אמרו – שאם פירס תחתיה סדין - פסולה, אלא מפני הנשר – רק במקרה שפירס מפני הנשר**, הא** – אבל שלא מפני הנשר – במקרה שפירס תחתיה סדין שלא מפני הנשר אלא לנוי, - כשירה – הסוכה, לפי שסדין התלוי לנוי אינו נחשב כאוהל (לפי רבי חנניה לעיל, אף אם תלה תחת הסכך לנוי - פסולה, שלא כרבי יוסה).

בבבלי סוכה י,א אמרו: אמר רב חסדא: לא שנו (שפסולה) אלא מפני הנשר, אבל לנאותה (פירס עליה סדין ליפותה) - כשירה (ואפילו הוא פרוס מתחת לכל שטח הסכך). - פשיטא, "מפני הנשר" תנן! - מהו דתימא: הוא הדין דאפילו לנאותה (פסולה), והאי דקתני: "מפני הנשר" - אורחא דמילתא קתני, קא משמע לן.

רבי יוסה בירושלמי כרב חסדא בבבלי, אלא שבעוד רב חסדא אומר בדרך החיוב שהסוכה כשירה אם פירס לנאותה, רבי יוסה אומר בדרך השלילה שהסוכה כשירה אם פירס שלא מפני הנשר. • • •

במשנה שנינו: "אבל פורש הוא על ניקליטי המיטה".

מסבירים: רבי ביבי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): שכֵּן הוא עושה חלל (מקום ריק) באצילי ידיו (הזרועות העליונות שמן המרפק ועד השכם) – כשם שאם הוא מגביה את שתי זרועותיו כשהוא ישן תחת הסדין בסוכה ונעשה הסדין כאוהל עליו - אין בכך כלום, כך נקליטי המיטה הם כמו שתי זרועותיו ואין בכך כלום**.** • • •

משנה הדלה עליה – הרים והמשיך על הסוכה, את הגפן, את הדלעת ואת הקיסוס (צמח מטפס (מקור השם ביוונית)) וסיכך על גבן – שסיכך בסכך כשר על הגפן או על הדלעת או על הקיסוס, - פסולה – הסוכה, מפני שסיכך אותה גם בדבר המחובר לקרקע, שהוא סכך פסול**. אם היה הסיכוך הרבה מהן** – שהיה הסכך הכשר מרובה מסכך הגפן והדלעת והקיסוס**, או שקצצן** – את הענפים לאחר שהדלה אותם עליה, ונעשו סכך כשר, - כשירה – הסוכה**.**

זה הכלל – בעניין הסכך**: דבר שהוא מקבל טומאה, אם אין גידוליו מן הארץ - אין מסככין בו** (נוסח זה של הסופר במסירה שלפנינו הוא הנוסח בכתבי היד של המשנה. ומשמע שאם גידוליו מן הארץ אף שהוא מקבל טומאה, כגון כלי פשתן, מסככים בו. וזה אינו נכון, וברור שהמילים 'אם אין' הן טעות סופר וצריך לומר: 'או שאין'. בנוסחי המשנה המאוחרים נוסף: 'וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ - מסככין בו') – דבר שהוא מקבל טומאה, כגון כלים ובגדים, או דבר שאין גידוליו מן הארץ, אף על פי שאינו מקבל טומאה, לפי שלא נגמרה מלאכתו, כגון עורות בהמה שאינם מעובדים, אין מסככים בו את הסוכה**.**

"זה הכלל" שבמשנה כאן שונה מ"זה הכלל" שבמקומות אחרים, שכן במקומות אחרים הכלל הוא מעין הפרט שקדם לו, ואילו כאן אין הכלל מעין הפרט שנשנה לפני כן בעניין מחובר לקרקע שהוא פסול. אפשר שהמילים "זה הכלל" יתירות, והן אשגרה מהמשפט הדומה במשנה פרה ו,ד: "זה הכלל: דבר שהוא מקבל טומאה - פסול, ודבר שאינו מקבל טומאה - כשר". ואפשר עוד שהמשנה במקורה שנתה רק כך: "דבר שאין גידוליו מן הארץ - אין מסככין בו", והלכה זו היא מעין ההלכה שלפניה "הדלה עליה את הגפן..." וההלכה שלאחריה "חבילי קש וחבילי עצים..." שהם דברים שגידוליהם מן הארץ ואין מסככים בהם, ואילו "דבר שהוא מקבל טומאה" לא נשנה כאן, שהלכה זו אינה שייכת לכאן, והיא מוזכרת במשנה בסוף פרק זה בעניין מחצלת, ומשם נשתגרה הלכה זו לכאן, ואולי בשל כך הנוסח המוקשה שבכתבי היד של המשנה. • • •

תלמוד במשנה שנינו: "אם היה הסיכוך הרבה מהן, או שקצצן - כשירה".

מצמצמים את תחולת הקביעה: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): והוא שידלה (צריך לומר: 'שהדלה', כמו במימרת רבי יוסה להלן) אותן לכך – הסוכה כשירה אם קצץ אותם, רק אם הדלה אותם מתחילה על מנת לסכך בהם. אבל אם לא הדלה אותם מתחילה על מנת לסכך בהם - הסוכה פסולה, אפילו קצץ אותם לאחר שהדלה אותם**.**

רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): צריך לנענע – את הענפים לאחר שקצץ אותם, שהסוכה כשירה אם קצץ אותם, רק אם נענע אותם, מפני שעל ידי הנענוע עשה בהם מעשה לשם סכך, ולא הוכשרו מעצמם על ידי הקיצוץ**.**

אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): תרתיהון (צריך לומר: 'תרתיהין') לקולא – שתיהן (שתי המימרות) לקולה (ולא לחומרה, שלא באה המימרה השנייה להוסיף על המימרה הראשונה ולומר, שאף על פי שהדלה אותם מתחילה לשם סכך, צריך לנענע לאחר שקצץ אותם, אלא המימרה השנייה באה לומר, שאם לא הדלה אותם מתחילה לשם סכך וקצץ אותם, צריך לנענע, כאמור להלן). הדלה אותן לכך אף על פי שלא נענע, נענע אף על פי שלא הדלה אותן לכך – בכל אחד משני האופנים הללו הסוכה כשירה**.**

בבבלי סוכה יא,א-ב אמרו: יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא, ויתיב וקאמר: "או שקצצם - כשירה" - אמר רב: צריך לנענע (לאחר שקצצם). אמר ליה רב הונא: הא שמואל אמרה ולא רב, דרב אכשורי מכשר בלא נענוע... קציצתם זו היא עשייתם (ואין צורך במעשה נוסף לאחר קציצתם להכשירם). מיתיבי (לרב מברייתא בספרי דברים פסקה קמ): "תעשה" - ולא מן העשוי. מכאן אמרו: הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבם - פסולה. היכי דמי? אילימא בשלא קצצם - מאי איריא משום "תעשה" ולא מן העשוי? תיפוק ליה דהווי מחובר. אלא לאו דקצצם, וקתני פסולה, ושמע מינה דלא אמרינן: קציצתם זו היא עשייתם! - אמר לך רב: הכא במאי עסקינן - כגון דשלפינהו שלופי (עקרם מן הקרקע והניחם במקומם, שנראה כאילו הם עדיין מחוברים), דלא מינכרא עשייה דידהו (ולכן אין בכך כדי להכשירם).

תירוץ לקושיה מהברייתא על רב בבבלי נמצא בירושלמי. רב מפרש את משנתנו בשהדלה אותם מעיקרא לשם סוכה ולפיכך אם קצצם כשירה, אבל הברייתא עוסקת בשלא הדלה אותם לשם סכך אלא לשם עצמם על מנת שילך החדש ויתפשט, ובזה אפילו קצצם פסולה אלא אם כן נענע ("השפעת בית שמאי על ספרי דברים" - הערה, "ספר אסף", עמוד 425).

רבי בא אמר בשם חיננא בר שלמיא (אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב: סיככה – את הסוכה, בשלביות (שליבות - מדרגות בסולם, חווקים) (פסולה (מילה זו אשגרה היא מלהלן א,ו, שנתקצרה שם המימרה של רב, אבל כאן מיותרת היא ("ללקסיקון התלמודי", "תרביץ" א חוברת ג, עמוד 134, הערה 4))), בזכרים – שלבים הנכנסים בחורים שבעומדים של הסולם, - כשירה – שהשלבים הזכרים אינם משופים (מהוקצעים, מוחלקים) לכלים**, בנקיבות** – שלבים שיש להם מגרעות משני צידיהם, והעומדים של הסולם נכנסים בהם, - פסולה – שהשלבים הנקיבות משופים לכלים (אסור לסכך בנסרים משופים לכלים, משום שייעודם לעשיית כלים המקבלים טומאה על ידי שיפויים מבטל מהם דין סכך כשר. ראה ירושלמי להלן א,ו).

ומביאים ברייתא: סיככה באניצי פשתן (חבילה של סיבי פשתן לאחר שהוסרו מן הגבעולים) – שכבר נכתשו ונופצו קני הפשתן, - פסולה – הסוכה, מפני שהם מקבלים טומאה ופסולים לסכך בהם**, בהוֹצְנֵי פשתן** (עומרים של גבעולי פשתן שנתלשו ונצררו) - כשירה – הסוכה, מפני שאינם מקבלים טומאה**.**

סיככה בחבלים - מציעים גרסאות חלופיות של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה: כשירה, ואית תניי תני: – ויש תנא (ש)שונה: פסולה. ומיישבים את הסתירה בין המקורות על ידי העמדתם במקרים שונים: מאן דמר: – מי שאומר: כשירה - בחבלים של סיב – הגדל סביב לדקל, שאינם מקבלים טומאה**, ומאן דמר:** – ומי שאומר: פסולה - בחבלים של פשתן – של סיבי פשתן, שהם מקבלים טומאה**.**

בתוספתא סוכה א,ד-ה שנו: סיככה בחבלים - כשירה / פסולה. סיככה בהוצני פשתן - כשירה, בעניצי פשתן - פסולה.

שתי הגרסאות לעניין חבלים יש להן קיום, שהרי אמרו בירושלמי: "סיככה בחבלים - אית תניי תני: כשירה, ואית תניי תני: פסולה" ("תוספתא כפשוטה").

בבבלי סוכה יב,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: סיככה בהוצים / בחיצים זכרים - כשירה (שהם פשוטי כלי עץ ואינם מקבלים טומאה), בנקיבות - פסולה (שהם מקבלי כלי עץ, שיש להם קיבול כלשהו, ומקבלים טומאה). בזכרים - כשירה. - פשיטא! - מהו דתימא: נגזור זכרים אטו נקיבות, קא משמע לן. בנקיבות - פסולה. - פשיטא! - מהו דתימא: בית קיבול העשוי למלאות לא שמיה בית קיבול, קא משמע לן (שבית קיבול העשוי למלאות הוא בית קיבול, ולכן נקיבות שהן בית קיבול העשוי למלאות מקבלות טומאה ופסולות לסיכוך). אמר רבה בר רב הונא אמר רב / אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סיככה באניצי / בעניצי פשתן - פסולה, בהוצני פשתן - כשירה.

הנוסח העיקרי בבבלי הוא "בחוצים", והנוסח "בחיצים" הוא הגהה של מגיהי ספרים. "חוצים" הם "שלביות" בירושלמי. שלביות נקיבות משופים לכלים והן של עץ, ולרב אין מסככים בהם (ירושלמי להלן א,ו). שלביות הן שלבים של סולם, והסולם טהור הוא (ספרא "שמיני" פרשה ו) וגם שלביו טהורים בין זכרים ובין נקיבות. טעם האיסור של שלביות אינו משום טומאה ממש. זכרים הם שלבים הנכנסים בחור שבעומדים, ואלה אינם צריכים להיות משופים לכלים, ונקיבות הם שלבים שיש להם מגרעות משני צידיהם, והעומדים נכנסים בהם, והם משופים לכלים. "חוצים" הם שלבים של סולם, והם הם "חווקים", "עווקים", "חבקים". החילוף "הוצים" במקום "חוצים" בא כאן מפני ש"חוצים" אלה נתחלפו לסופרים ב"הוצים" של דקל ("ללקסיקון התלמודי", "תרביץ" א חוברת ג, עמודים 134-135). • • •

מה המקור להלכה שמסככים בדבר שגידוליו מן הארץ? -

אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתוב (בחג הסוכות): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים טז,יג) – אתם חייבים לחגוג את חג הסוכות בזמן שאתם אוספים את התבואה מהגורן לאחר הדישה ואת היין מהיקב לאחר הדריכה ומכנסים אותם למקומות שיהיו שמורים בהם שלא יתקלקלו בגשם; ויש לדרוש את הכתוב: - מפסולת שבגורן ושביקב את (אתה) עושה לך סכך – אתה צריך לעשות את הסכך של הסוכה מקשי התבואה שבגורן ומענפי הגפנים שביקב. מכאן שמסככים בדבר שגידוליו מן הארץ.

רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה**"** (בראשית ב,ו) – ענן היה רגיל לעלות מהארץ ולהשקות אותה. וכיוון שהסוכות שישבו בהם בני ישראל כשעברו במדבר היו מסוככות בענני כבוד, לכן יש ללמוד את דיני הסכך מעננים, וכשם שענן הוא דבר שגידוליו מן הארץ (-"ואד יעלה מן הארץ", ויש לדרוש 'יעלה' במשמע: יצמח, יגדל), אף סכך הסוכה צריך להיות דבר שגידוליו מן הארץ (לדעה זו ענני כבוד עלו מן הארץ (רבנו חננאל בבבלי סוכה יא,ב)).

ומציעים קשר בין אמרות שונות של שני האמוראים: אמר רבי תנחומה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): דין כדעתיה ודין כדעתיה – זה כדעתו וזה כדעתו (רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש שנחלקו בעניין המקור לדין הסכך הולכים לשיטתם). רבי יוחנן דו אמר – שהוא אומר**: עננים מלמעלה** – העננים המשקים את הארץ בגשם באים מן השמים, ואין זה גידוליו מן הארץ**, היו** (צריך לומר: 'הו') דו יליף לה – הוא שהוא לומד אותה (את ההלכה בעניין הסכך) מ"אָסְפְּךָ" – ולא מעננים (מ"ואד יעלה מן הארץ"). ורבי שמעון בן לקיש (צריך להוסיף: 'דו') אמר – שהוא אומר**: עננים מלמטן** – העננים המשקים את הארץ בגשם באים מן הארץ, והרי זה גידוליו מן הארץ**, היו** (צריך לומר: 'הו') דו יליף לה – הוא שהוא לומד אותה מעננים (הקריאה 'עננים מלמעלה היו' 'עננים מלמטן היו' היא בהשפעת לשון הברייתא בבבלי סוכה יא,ב: 'ענני כבוד היו' ("אוצר לשונות ירושלמיים")).

ומציעים קשר נוסף בין אמרות שונות של שני האמוראים: אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): דין כדעתיה ודין כדעתיה – זה כדעתו וזה כדעתו (רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש שנחלקו בעניין העננים הולכים לשיטתם). רבי יוחנן דו מדמי לה (המילה 'דו' כאן ולהלן נראית מיותרת. ואולי יש כאן לשון קצרה תחת: 'הוא דו מדמי לה' ("אוצר לשונות ירושלמיים")) – הוא שהוא מדמה אותה במשלח (צריך לומר: 'כמשלח') לחבירו חבית וקנקנה (כד, כלי קיבול קטן ליין או לשמן) – כמות מסוימת של יין מחביתו עם קנקן משלו שבתוכו היין. רבי יוחנן סובר, שהגשמים מתנה הם שה' נותן לארץ (כך אמר רבי יוחנן בבראשית רבה ו,ה), ודרכו של נותן מתנה לתת בעין יפה, ולכן ה' נותן את הגשם עם העננים מן השמים**. רבי שמעון בן לקיש דו מדמי לה** – הוא שהוא מדמה אותה כהן דאמר לחבריה: – כזה שאומר לחבירו: שלח קופתך וסב לך חיטין – שלח קופתך (סלך) וטול לך חיטים (כשאדם מבקש מחבירו שילווה לו סאה של חיטים, חבירו אומר לו שיביא את קופתו וימדוד לו חיטים, שכן הדרך שהלווה מביא כלי משלו. רבי שמעון בן לקיש סובר, שהגשמים הלוואה הם שה' נותן לארץ, והוא נותן את הגשם בתוך העננים משל הארץ).

בבבלי סוכה יא,ב-יב,א אמרו: "זה הכלל: כל דבר שמקבל טומאה" כו'. - מנא הני מילי? - אמר ריש לקיש: אמר קרא: "ואד יעלה מן הארץ" (בראשית ב), מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, אף סוכה דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. הניחא למאן דאמר: ענני כבוד היו (הסוכות האמורות במקרא שלהלן, ולכן ראוי לנו ללמוד הלכות סוכה מעננים, שסכך הסוכה צריך להיות כמו הענן), אלא למאן דאמר: סוכות ממש עשו להם, מאי איכא למימר? דתניא: "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג) - ענני כבוד היו; דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר: סוכות ממש (עשויות קש וכדומה) עשו להם. הניחא לרבי אליעזר, אלא לרבי עקיבא מאי איכא למימר? כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: אמר קרא: "חג הסוכות תעשה לך" (דברים טז) - מקיש (משווה) סוכה לחגיגה (קורבן חגיגה), מה חגיגה - דבר שאינו מקבל טומאה (שהרי חי הוא) וגידולו מן הארץ, אף סוכה - דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אמר קרא: "באוספך מגורנך ומיקבך" (דברים טז) - בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר (ומהם למדו דיני סכך).

בבבלי נתפרשו דרשת ריש לקיש ודרשת רב דימי בשם רבי יוחנן כמתייחסות להלכה שמסככים בדבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, וזה בשל "זה הכלל" שבמשנה שכולל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. אך קשה לפרש את דרשת ריש לקיש שאד הוא דבר שאינו מקבל טומאה. מתוך קושי זה נראה, שגם ריש לקיש וגם רבי יוחנן למדו מן הכתובים רק את ההלכה שמסככים בדבר שגידולו מן הארץ, כמו שפירשנו את דרשותיהם בירושלמי. לפי הבבלי, הלימוד של רבי יוחנן מ"אוספך" הוא לדעה שסוכות ממש עשו להם. אך לפי הירושלמי, גם רבי יוחנן יכול לסבור כדעה שענני כבוד היו, אלא שלרבי יוחנן עננים מלמעלה, ולכן אינו לומד מעננים. דרשת רבין בשם רבי יוחנן בבבלי כבירושלמי. דרשת רב דימי בשם רבי יוחנן בבבלי לא נזכרה כלל בירושלמי.

בבראשית רבה יג,יא נאמר: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש - רבי יוחנן אמר: אין עננים אלא מלמעלן, "וארו עם ענני שמיא" (דניאל ז,יג) (והנה עם ענני השמים. - ראיה שהעננים באים מהשמים). רבי שמעון בן לקיש אמר: אין עננים אלא מלמטן, שנאמר: "מעלה נשיאים מקצה הארץ" (תהילים קלה,ז). - על דעתיה דרבי יוחנן, לאחד שכיבד את חבירו חבית של יין וקנקנה. על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש, לאחד שאמר לחבירו: הלוויני סאה אחת חיטים, אמר לו: הבא קופתך ובוא מדוד. כך הקב"ה אומר לארץ: אייטי / אייתי ענניך וקבלי מטר. ובמדרש תהילים יח,טז נאמר: רבי שמעון בן לקיש אמר: הענן מלמטה הוא עולה, שנאמר: "ואד יעלה מן הארץ" (בראשית ב,ו). • • •

משנה חבילי (חבילות, אגודות) קש (קנים יבשים של תבואה שנשארו לאחר הדיש) וחבילי עצים וחבילי זרדים (ענפים רכים) - אין מסככין בהן – כשהם קשורים**. אם התירן** (פתח את הקשרים) – אפילו לאחר שהניחם על הסוכה, - כשירות – שעל ידי כך עשה בהם מעשה לשם סכך**.**

וכולן – כל הדברים ששנינו לעיל שהם פסולים לסכך - דברים המחוברים לקרקע, דברים שאין גידוליהם מן הארץ וחבילות, כשירות לדפנות – משום שעיקר סוכה הוא הסכך ולא הדפנות, וכל הפסולים לסוכה אינם פסולים אלא לסכך ולא לדפנות**.** • • •

תלמוד במשנה שנינו: "חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים - אין מסככין בהן".

מה הטעם שאין מסככים בהם? -

רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מפני שהיא – הסוכה, נראית כאוצר (מחסן, מקום ששמורים בו דברים שונים) – שאינה נראית כעשויה לצל, אלא נראית כעשויה לאוצר שנותנים בו חבילות לשמירה**.**

רבי יעקב בר אבייא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רב ששת (אמורא בבלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם רבי חייה רבה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): אין חבילה – ששנינו במשנה שאין מסככים בה, פחותה מעשרים וחמשה – קנים או ענפים (כך הוא שיעור חבילה גם בעניינים אחרים). אבל חבילה שהיא פחותה מעשרים וחמישה - מסככים בה**.**

בבבלי סוכה יב,א אמרו: אמר רבי יעקב: שמעית מיניה דרבי יוחנן תרתי: חדא הא (משנתנו), ואידך דתנן (משנה סוכה א,ח): "החוטט בגדיש לעשות לו סוכה - אינה סוכה". חדא משום גזירת אוצר (שלא יבואו לישב באוצר), וחדא משום "תעשה" ולא מן העשוי. ולא ידענא הי משום גזירת אוצר, והי משום "תעשה" ולא מן העשוי. אמר רבי ירמיה: ניחזי אנן, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מפני מה אמרו חכמים: חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים - אין מסככים בהם? פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו (של קש ושל עצים) על כתיפו ומעלה ומניחה על גבי סוכתו לייבשה (כמעשה האוצר), ונמלך עליה (בהגיע חג הסוכות) לסיכוך (החליט שתשמש לו כסכך, שהואיל וחבילה זו הונחה מתחילה לשם אוצר, לפיכך הסוכה פסולה, שאינה סוכה אלא אוצר, ומטעם זה גזרו חכמים שאין מסככים בחבילים, אף שמניחים אותם מתחילה לשם סכך ולא כדי לייבש). ומדהא (משנתנו) משום גזירת אוצר, הא (המשנה בעניין החוטט בגדיש) משום "תעשה" ולא מן העשוי. ורבי יעקב - הא דרבי חייא בר אבא לא שמיע ליה (ולכן לא הכריע מדעת עצמו).

בבבלי אמר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן שאין מסככים בחבילים משום גזירת אוצר, ובירושלמי אמר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן שאין מסככים בחבילים מפני שהיא נראית כאוצר. ולא היא היא. בירושלמי להלן אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן שהחוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה מפני שהיא נראית כאוצר. הרי שלפי הירושלמי לא אמר רבי יוחנן באחת משתי המשניות שהיא משום "תעשה" ולא מן העשוי, שלא כרבי יעקב בבבלי.

ידות האוכלים הם דבר המחובר לאוכל ומשמש לאחוז בו את האוכל, כגון עוקצי הפירות או קני השיבולים. ידות האוכלים מיטמאות ומטמאות. יד האוכלים מכניסה אליהם טומאה, שאם נגעה טומאה ביד - היד מקבלת את הטומאה ומכניסה אותה לאוכל כאילו נגע הוא עצמו בטומאה.

אוכלים אינם מקבלים טומאה עד שיתלחלחו תחילה באחד משבעה משקים, וזהו הכשר.

חיננא בר שלמיא (אמורא בבלי בדור השני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): קצר – שיבולים, לסכך – לסכך בקני השיבולים את הסוכה, - אין להן ידות – אין קני השיבולים (הסמוכים לשיבולים כדי בית יד לאחוז בהם את השיבולים) נחשבים כידות לשיבולים, ומסככים בהם**. קצר לסכך וחישב עליהן למאכל** – לאחר שקצר לסכך, חשב לאכול את השיבולים, - בא במחשבה – קני השיבולים באים לידי ידות במחשבה שחישב על השיבולים לאכילה, ואין מסככים בהם**.**

ומביאים ברייתא: קצר למאכל וחישב עליהן לסכך – לאחר שקצר לאכילה ובאו קני השיבולים לידי ידות במחשבה שחישב על השיבולים לאכילה, חשב לסכך בקני השיבולים, - אחרים אומרים: עד שיהא הקש רבה על האוכל ועל היד – אם הקשים המחוברים לקני השיבולים מרובים בכמותם מהשיבולים ומקניהן יחד - מסככים בקנים. אבל אם לאו - אין מסככים בקנים, שאין המחשבה השנייה שחשב על קני השיבולים לסכך מוציאה מידי המחשבה הראשונה שחשב על השיבולים לאכילה**.**

ופוסקים הלכה: רב כהדא דאחרים – רב אמר כמו (הדעה) הזאת של אחרים (אמר שהלכה כאחרים). מה אנן קיימין? (אין לגרוס מילים אלו ("שערי תורת ארץ ישראל"), והן אשגרה מהירושלמי ברכות א,ב (גליונות רש"ל))

ומציעים בעיה: קצר לסכך והוכשרו – לאחר שקצר לסכך, הוכשרו קני השיבולים לקבל טומאה, ואמר: לכשייעשו מצוותן – לאחר חג הסוכות, כשלא יצטרך להם למצוות סוכה, אחזירם לגורן – כדי לאכול את השיבולים, - צריכין הכשר פעם שנייה או כבר הכשירן בידן? – האם קני השיבולים צריכים שיוכשרו לקבל טומאה פעם שנייה לאחר שיחזירם לגורן, שהרי כשהוכשרו פעם ראשונה לא באו עדיין לידי ידות, או שמא אין צריכים שיוכשרו לקבל טומאה פעם שנייה, כיוון שכבר הוכשרו לאחר שהיה בדעתו להחזירם לגורן, שדעתו זו מועילה לעניין הכשר? (אין פושטים בעיה זו)

בתוספתא סוכה א,ו שנו: סיככה בשיבולים, אם היה הקש מרובה על הדגן - כשירה, ואם לאו - פסולה.

בבבלי סוכה יג,ב אמרו: רב מנשיא בר גדא אמר רב הונא: הקוצר לסכך - אין לו ידות. לימא דרב מנשיא בר גדא / הקוצר לסכך תנאי היא, דתניא: סוכי (ענפי) תאינים ובהם תאינים, פרכילים (זמורות) ובהם ענבים, קשים ובהם שיבולים, מכבדות (ענפים) ובהן תמרים, כולם אם פסולת מרובה על האוכלים - כשירים (לסכך), ואם לאו - פסולים. אחרים אומרים: עד שיהו קשים מרובים על הידות ועל האוכלים. מאי לאו בהא קא מיפלגי, דמר (הסבור שצריך קשים מרובים על הידות) סבר: יש להם ידות, ומר סבר: אין להם ידות... לא, דכולי עלמא אין להם ידות / אמר לך רב מנשיא: דכולי עלמא הקוצר לסכך - אין לו ידות, והכא במאי עסיקינן - כגון שקצרם לאכילה ונמלך עליהם לסיכוך (ולכן מתחילה כבר היו להם ידות).

גם רב בירושלמי וגם רב הונא בבבלי אמרו שהקוצר לסכך - אין לו ידות. בבבלי העמידו את דברי אחרים במקרה שקצר לאכילה ונמלך לסכך, ובירושלמי מפורש שאחרים דיברו במקרה זה.

במשנה שנינו: "וכולן כשירות לדפנות".

רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי חמא בר חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): כתוב (במצוות ה' למשה על הקמת המשכן ועריכת כליו): "וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת" (שמות מ,ג. - הסופר במסירה שלפנינו כתב 'הכפורת', והוסיף על הגיליון 'הפרוכת' ונמחק על ידי מגיה. ובדפוס ונציה: 'הכפורת') – שים את הפרוכת (וילון, המשמש מחיצה) כמסך (כסכך) לפני הארון, - מיכן (מכאן) שהדופן קרוי (הכתיב המקורי: 'קראוי' (=קרוי). הסופר במסירה שלפנינו טעה וכתב 'הראוי' ומגיה תיקן 'קרוי', והסופר הוסיף על הגיליון 'קרואי' ונמחק על ידי מגיה) סכך – שהרי הפרוכת היא דופן (מחיצה), ונאמר בה "וסכות" משורש סכך, שהוא שורש המילה "סוכה", מיכן שעושין דפנות בדבר שהוא מקבל טומאה – שהרי הפרוכת היא דבר המקבל טומאה (ראה משנה שקלים ח,ד), וכיוון שהפרוכת היא דופן הקרוי סכך, יש ללמוד מכאן שדבר המקבל טומאה כשר לעשות בו דפנות לסוכה (אבל הסיכוך לסוכה אין עושים אותו בדבר המקבל טומאה. יש ללמוד מכאן גם כן שדבר שאין גידוליו מן הארץ כשר לעשות בו דפנות לסוכה, שהרי הפרוכת היתה עשויה גם מדברים שאין גידוליהם מן הארץ - תכלת וארגמן ותולעת שני).

בבבלי סוכה ז,ב אמרו: תנו רבנן: חמתה (מרובה מצילתה - פסולה) - מחמת סיכוך / סכך, ולא מחמת דפנות (אם חמתה מרובה מחמת דפנות - כשירה). רבי יאשיה אומר: אף מחמת דפנות. - אמר רב יימר בר שלמיה משמיה דאביי: מאי טעמיה דרבי יאשיה? דכתיב: "וסכות על הארון את הפרוכת" - פרוכת מחיצה היא, וקא קרי לה / וקא קרייה רחמנא סכך. אלמא מחיצה נמי כסכך בעינן / בעינן מחיצות כסכך. - ורבנן - הכי קאמר רחמנא, דניכוף / ליכוף בה פורתא כי היכי דמיחזי / דתתחזי / דלתחזי כסכך (שלא תהא הפרוכת מחיצה ישרה, אלא תהא כפופה במקצת).

בשני התלמודים למדו מ"וסכות" שנאמר בפרוכת שדפנות קרויות סכך, אלא שבבבלי למדו מזה שדפנות דינן כסכך לעניין חמתה מרובה מצילתה, אף שעניין זה אינו שייך בפרוכת, ואילו בירושלמי למדו מזה שעושים דפנות בדבר המקבל טומאה ככפורת. • • •

משנה מסככין – את כל הסוכה, בנסרין (קרשים, לוחות עץ); דברי רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי). ורבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אוסר – לסכך את כל הסוכה בנסרים**.**

נתן עליה – על הסוכה שסיכך אותה בסכך כשר, נסר שהוא רחב ארבעה טפחים - כשירה – הסוכה**, ובלבד שלא יישן תחתיו** – אסור לשבת בסוכה תחת הנסר אלא תחת הסכך הכשר**.** • • •

תלמוד במשנה שנינו: "מסככין בנסרין; דברי רבי יהודה. ורבי מאיר אוסר".

רבי (צריך לומר: 'רב') ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): בשיש בהן רוחב ארבעה נחלקו – רבי יהודה ורבי מאיר נחלקו בנסרים הרחבים ארבעה טפחים, שרבי מאיר אוסר לסכך בהם, מפני שנסרים אלה משמשים לקרות בהם תקרות בתים, וייעודם לעשיית תקרת בית בגלל שיעורם מבטל מהם דין סכך כשר, ורבי יהודה מתיר לסכך בהם. אבל בנסרים שאין בהם רוחב ארבעה טפחים - דברי הכל מסככים בהם**.**

רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): במשופין (מהוקצעים, מוחלקים) בכלים (צריך לומר כמו להלן: 'לכלים') נחלקו – רבי יהודה ורבי מאיר נחלקו בנסרים המשופים כדי לעשות מהם כלים, שרבי מאיר אוסר לסכך בהם, משום שייעודם לעשיית כלים המקבלים טומאה על ידי שיפויים מבטל מהם דין סכך כשר, ורבי יהודה מתיר לסכך בהם. אבל בנסרים שאינם משופים לכלים - דברי הכל מסככים בהם (נסרים המשופים לכלים אינם בהכרח נסרים שיש בהם רוחב ארבעה) (פירוש טעמי רב ורבי יוחנן הוא לפי "מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 257).

ומציעים בעיה (בהצעת דיוק): והא (צריך לומר: 'הא') – הנה, רבי (צריך לומר: 'רב') ירמיה אמר בשם רב: בשיש בהן רוחב ארבעה נחלקו, הא – אבל במשופין לכלים - דברי הכל מותר?! (בתמיהה) – וכי יש לדייק שכלל החכמים (רבי יהודה ורבי מאיר) סבורים שמסככים בנסרים המשופים לכלים (שגם רבי מאיר מתיר לסכך בהם, שנסרים המשופים לכלים קלים מנסרים הרחבים ארבעה טפחים)?!

ופושטים את הבעיה (בהצעת היסק): מן מה דאמר – ממה שאומר רבי (צריך לומר: 'רב') ירמיה בשם רב: סיככה – את הסוכה, בשלביות (שליבות - מדרגות בסולם, חווקים) - פסולה – הסוכה, אם השלבים נקיבות, שהם משופים לכלים (ראה לעיל א,ד), ואמרין: – ואומרים: כרבי מאיר הורי – הורה (רב ירמיה בשם רב פסק הלכה שאין מסככים בשלביות כשיטת רבי מאיר), יש להסיק: הדא אמרה: – זאת אומרת: היא הדא, היא הדא – היא זאת, היא זאת (שני העניינים זהים, ואותה מחלוקת קיימת בשניהם, שגם בנסרים המשופים לכלים נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר, שלרבי יהודה מסככים בהם, ולרבי מאיר אין מסככים בהם).

ומציעים בעיה (בהצעת דיוק): הא – הנה, רבי יוסי (צריך לומר: 'יסא'. - הסופר במסירה שלפנינו כתב 'הא ר' יוסה' וחזר וכתב 'הא ר' יוסי' ומחק את המילים 'יוסה הא', והיה צריך למחוק גם את המילה 'ר'' הראשונה. ובדפוס ונציה לא שמו לב למחיקת הסופר וכפלו את הלשון) אמר בשם רבי יוחנן: במשופין לכלים נחלקו, הא – אבל בשיש בהם רוחב ארבעה - דברי הכל אסור?! (בתמיהה) – וכי יש לדייק שכלל החכמים (רבי יהודה ורבי מאיר) סבורים שאין מסככים בנסרים הרחבים ארבעה טפחים (שגם רבי יהודה אוסר לסכך בהם, שנסרים הרחבים ארבעה טפחים חמורים מנסרים המשופים לכלים)?!

ופושטים את הבעיה (בהצעת היסק): מן מה דהורי – ממה שהורה רבי יסא בסדרא רבא – בסדר הגדול (בית המדרש הגדול של טבריה. - סידרא הוא מוסד ציבורי, שהיו בו בית ספר שבו לימדו מקרא, בית כנסת שבו התפללו או שמעו דרשה, ובית מדרש שבו עסקו בתלמוד ("מסביב ל'סידרא'", "בר אילן" ל-לא, עמודים 359-365)): מלתרה (קורה להחזקת תקרת הבניין (מקור המילה ביוונית)) – שסתמה רחבה ארבעה טפחים (ראה "הירושלמי כפשוטו", עמודים 228-229), - מסככין בה, ואמרין: – ואומרים: כרבי יודה הורי – הורה (רבי יסא פסק הלכה שמסככים במלתרה כשיטת רבי יהודה), יש להסיק: הדא אמרה: – זאת אומרת: היא הדא, היא הדא – היא זאת, היא זאת (שני העניינים זהים, ואותה מחלוקת קיימת בשניהם, שגם בנסרים הרחבים ארבעה טפחים נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר, שלרבי יהודה מסככים בהם, ולרבי מאיר אין מסככים בהם).

בתוספתא סוכה א,ז שנו: מסככים בנסרים; דברי רבי יהודה. וחכמים (רבי מאיר של משנתנו) אוסרים.

בבבלי סוכה יד,א אמרו: "מסככים בנסרים; דברי רבי יהודה. ורבי מאיר אוסר". אמר רב: מחלוקת בנסרים שיש בהם ארבעה, דרבי מאיר אית ליה גזירת תקרה (אוסר לסכך בהם, שמא ישב בביתו תחת תקרה ולא בסוכה, שכן תקרות הבתים עשויות מנסרים), ורבי יהודה לית ליה גזירת תקרה. אבל בנסרים שאין בהם ארבעה - דברי הכל כשירה. ושמואל אמר: בשאין בהם ארבעה מחלוקת, אבל יש בהם ארבעה - דברי הכל פסולה. - אין בהם ארבעה, אפילו פחות משלושה - קנים בעלמא נינהו! (ומה טעם ייאסרו?) - אמר רב פפא: הכי קאמר: יש בהם ארבעה - דברי הכל פסולה. פחות משלושה - דברי הכל כשירה. כי פליגי - משלושה ועד ארבעה. מר סבר: כיוון דלית בהו / דליכא שיעור מקום (שמקום חשוב הוא מארבעה טפחים ומעלה) - לא גזרינן, ומר סבר: כיוון דנפקי להו מתורת לבוד (שדין לבוד חל רק בפחות משלושה טפחים) - גזרינן. ובבבלי סוכה טו,א אמרו: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: רישא (המשנה שנחלקו בנסרים) בנסרים משופים עסיקינן, ומשום גזירת כלים נגעו בה (ולא משום גזירת תקרה, שרבי מאיר אוסר לסכך בהם, אף על פי שאינם מקבלים טומאה, שמא יסכך בכלים המקבלים טומאה). ולרב יהודה אמר רב, דאמר: סיככה בחוצים / בהוצים זכרים - כשירה, נקיבות - פסולה, ולא גזרינן / אלמא לא גזרינן זכרים אטו נקבות. הכא נמי לא גזרינן / לא נגזור נסרים משופים אטו כלים! על כורחך, רישא במאי פליגי? / פליגי בגזירת תקרה...

שיטות רב ורבי יוחנן בהעמדת מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר במשנה שוות בשני התלמודים. בירושלמי לא נמסרו בשם רב ובשם רבי יוחנן טעמי המחלוקת, אבל הבבלי מביא בשם רב שחולקים בגזירת תקרה ובשם רבי יוחנן שחולקים בגזירת כלים. שיטת שמואל אינה מובאת בירושלמי. לפי הבבלי, שיטת רב היא, שרבי יהודה ורבי מאיר נחלקו בנסרים שיש בהם ארבעה, ומשום גזירת תקרה נגעו בה, אבל בנסרים משופים דברי הכל כשירה, שהרי רב הכשיר שלבים זכרים כדברי הכל ולא גזר בהם משום נקיבות שהם כלים. אבל לפי הירושלמי, שיטת רב היא, שרבי יהודה ורבי מאיר נחלקו גם בנסרים משופים, ורב פסל שלבים נקיבות כדברי רבי מאיר. לפי הבבלי, שלבים זכרים הם כנסרים משופים, ושלבים נקיבות הם ככלים. ולפי הירושלמי, שלבים זכרים אינם כנסרים משופים לכלים, ושלבים נקיבות הם כנסרים משופים לכלים.

אפשר שהטעם של גזירת תקרה אינו מדברי רב עצמו אלא פירוש לדבריו לפי הסוגיה הסתמית בבבלי טו,א ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 252). בירושלמי לא נזכרו הטעמים, לא גזירת תקרה לרב ולא גזירת כלים לרבי יוחנן, ומכאן ראיה שהטעמים בבבלי אינם מדברי רב ורבי יוחנן, אלא פירושים של תלמידים לאוקימתות של רב ורבי יוחנן. בירושלמי נידון היחס בין שתי האוקימתות. מתוך דיון זה נראה, שלכל הדעות יש להחמיר בנסרים של ארבעה. ונראה שאילו הבינו בירושלמי את האוקימתות מטעם גזירת תקרה וגזירת כלים, לא היה אפשר לקבוע יחס זה ביניהם או כל יחס אחר, שאין להשוות כלל גזירה לגזירה. גם היחס של קל וחמור בין שתי הגזירות אינו הגיוני. ומכאן שבסוגיית הירושלמי לא פירשו את דברי רב ורבי יוחנן מטעם גזירה. לפי מסקנת סוגיית הירושלמי נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בכל הנסרים - בנסרים של ארבעה העשויים לתקרת בית ובנסרים משופים העשויים לכלים, שטעם אחד לשניהם, שהוכנו לשימוש פסול. מסקנה זו הוסקה מהוראותיהם של רב ירמיה ורבי יסא, שהם בעלי המסורות בשם רב ורבי יוחנן, ומכאן שלא נחלקו רב ורבי יוחנן, ומר אמר חדא ומר אמר חדא. בניגוד לתפיסה הארץ ישראלית, פירשו בבבלי את האוקימתא של רבי יוחנן מטעם גזירת כלים, ועל יסוד זה הסיקו שרב חולק עליו ואין לו גזירת כלים. אך לפי הירושלמי מודה רב שגם בנסרים משופים נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה ואף שאין בהם ארבעה טפחים, ולא מטעם גזירה (שם, עמודים 256-258).

בבבלי יש סוכות הפסולות משום גזירה, כגון גזירת אוצר, גזירת תקרה וגזירת כלים. אבל בירושלמי (לפי פירושנו) אין סוכות הפסולות משום גזירה. • • •

במשנה שנינו: "נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים - כשירה, ובלבד שלא יישן תחתיו".

מצמצמים את תחולת הקביעה: שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שנתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים - כשירה, ובלבד שלא יישן תחתיו), - לאורך – שנתן את הנסר לאורך הסוכה, דהיינו בסמוך ובמקביל לאחת מהדפנות (בלשון הבבלי: מן הצד), אבל לרוחב – אם נתן את הנסר לרוחב הסוכה, דהיינו בניצב לאחת מהדפנות (בלשון הבבלי: באמצע), - כשר (נראה שצריך לומר: 'פסול') – הסוכה פסולה**.**

רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ורבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) תריהון אמרין – שניהם אומרים**: בין לאורך בין לרוחב** – גם אם נתן את הנסר לאורך הסוכה וגם אם נתן לרוחבה (בלשון הבבלי: בין מן הצד בין באמצע), - כשר – הסוכה כשירה, ובלבד שלא יישן תחתיו**.**

רבי זריקן (רבי זריקא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רב המנונא (אמורא בבלי בדור השני): כדברי מי שהוא פוסל כאן פוסל כאן – לדברי רבי מאיר שהוא אוסר לסכך בנסרים הרחבים ארבעה טפחים, הוא אוסר לשבת בסוכה תחת נסר שהוא רחב ארבעה טפחים שנתן על הסוכה, שנסר שהוא רחב ארבעה טפחים הוא סכך פסול לדברי רבי מאיר, ורק לדברי רבי מאיר נחלקו שמואל ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש (אבל לדברי רבי יהודה שהוא מתיר לסכך בנסרים הרחבים ארבעה טפחים, הוא מתיר לשבת בסוכה תחת נסר שהוא רחב ארבעה טפחים שנתן על הסוכה).

רבי בון ורבי בון (שני רבי בון, האחד רבי בון בר חייה תלמידו המובהק של רבי זעירא, והשני רבי בון בר כהנא או רב אבין (רבין) ("לפירושו של מונח מוקשה בירושלמי", "סידרא" כא, עמוד 61). האחד מהם הוא רבי בון בר חייה הרגיל לשאול מרבי זעירא רבו, והשני ספק האם הוא רבי בון סתם, כלומר, רבין נחותא, או רבי בון בר כהנא ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 246, הערה 349).- מגיה הגיה במסירה שלפנינו 'רבין' במקום 'ר' בון') בעון קומי – שאלו לפני רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): מה רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש תריהון אמרין – שניהם אומרים**?** – מה טעמם שהם אומרים שאם נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים בין לאורך בין לרוחב - כשירה? אמר לון: – אמר להם (רבי זעורה): משֵּׁם (משום) שאין סכך פסול פוסל – את הסוכה, אלא בארבע אמות – רק אם הסכך הפסול רחב ארבע אמות, אבל אם הסכך הפסול רחב ארבעה טפחים - אינו פוסל את הסוכה. נסר שהוא רחב ארבעה טפחים הוא סכך פסול לדברי רבי מאיר, ולדעת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש סכך פסול בין מן הצד בין באמצע פוסל רק בארבע אמות, אבל לדעת שמואל סכך פסול באמצע פוסל בארבעה טפחים ומן הצד פוסל בארבע אמות**.**

ומציעים קושיה (בהצעת מקור תנאי חולק): מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) חלוקה על רב המנונא (נראה שצריך לומר: 'על שמואל'): סוכה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושולחנו – סוכה קטנה, שיש בשטחה רק כדי ראשו של אדם ורוב גופו ושולחנו שהוא אוכל עליו, שבפחות מזה אין סוכה כשירה**, והביא** (צריך לומר: 'יביא') נסר – שהוא רחב ארבעה טפחים, ויצרף ממנו שלשה טפחים – יצרף שלושה טפחים מהנסר לסכך כשר שעל גבי הסוכה (ולא יצרף את הנסר כולו, שאם כן - הסוכה תיפסל)! אין תימר: – אם תאמר: לרוחב – אם תציע את האפשרות, שהברייתא מדברת במקרה שהוא נותן את הנסר לרוחב הסוכה (באמצע), - לית יכיל – אין אתה יכול (יש לדחות אפשרות זו על סמך המקור המוצע להלן), דאמר רבי זריקן בשם רב המנונא: כדברי מי שהוא פוסל כאן פוסל כאן – לדברי רבי מאיר נסר שהוא רחב ארבעה טפחים הוא סכך פסול, ולדעת שמואל סכך פסול באמצע פוסל בארבעה טפחים, ואף במקרה שהוא נותן את הנסר לרוחב הסוכה ומצרף ממנו שלושה טפחים - הסוכה פסולה (לדעת רבה בבבלי סוכה יז,א לפי רש"י, סכך פסול באמצע פוסל בסוכה קטנה בשלושה טפחים. אפשר שמשום כך, בסוכה קטנה במקרה שהוא נותן את הנסר לרוחב הסוכה ומצרף ממנו שלושה טפחים - הסוכה פסולה). מכאן שאפשרות זו אינה נכונה**. אלא כן אנן קיימין** – (ב)כך אנו עומדים (עוסקים), - לאורך – יש להציע, שהברייתא מדברת במקרה שהוא נותן את הנסר לאורך הסוכה (מן הצד), ואיפשר שלא יישן תחתיו?! (בתמיהה) – וכי אפשר במקרה זה שלא יישב בסוכה תחת הנסר?! והרי בסוכה קטנה במקרה שהוא נותן את הנסר מן הצד, אי אפשר שלא יישב תחתיו, ונמצא שהוא יושב תחת סכך פסול, שהרי נסר שהוא רחב ארבעה טפחים הוא סכך פסול לדברי רבי מאיר! הרי שלדעת שמואל, בסוכה קטנה אין להביא נסר ולצרף ממנו שלושה טפחים, בין אם ייתן את הנסר לרוחב ובין אם ייתן אותו לאורך, וקשה על דעתו מהברייתא המכשירה סוכה זו! (אין מתרצים קושיה זו. - לדעת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש יש להציע, שהברייתא מדברת במקרה שהוא נותן את הנסר לרוחב הסוכה (באמצע), שאפשר שלא יישן תחתיו, ולדעתם סכך פסול באמצע אינו פוסל בארבעה טפחים).

בבבלי סוכה יד,א אמרו: תנן: נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים - כשירה, ובלבד שלא יישן תחתיו. בשלמא לשמואל דאמר: בשאין בהם ארבעה מחלוקת, אבל יש בהם ארבעה - דברי הכל פסולה, משום הכי לא יישן תחתיו (שהרי נסר זה פסול לכל הדעות). אלא לרב דאמר: בשיש בהם ארבעה מחלוקת, אבל אין בהם ארבעה - דברי הכל כשירה, לרבי יהודה אמאי לא יישן תחתיו? (והלא לשיטתו נסר זה כשר לסיכוך!) - מי סברת דברי הכל היא (אף לשיטת רבי יהודה)? סיפא אתאן לרבי מאיר (ולשיטתו בלבד אסור לישון תחתיו).

דברי רב המנונא בירושלמי "כדברי מי שהוא פוסל כאן פוסל כאן" הם לפי פירושנו דברי הבבלי לדעת רב "סיפא אתאן לרבי מאיר".

בבבלי סוכה יז,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: סכך פסול, באמצע - פוסל בארבעה (טפחים), מן הצד - פוסל בארבע אמות. ורב אמר: בין מן הצד בין באמצע - בארבע אמות. תנן: נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים - כשירה. בשלמא לרב דאמר: בין באמצע בין מן הצד - בארבע אמות - משום הכי כשירה (שהרי הנסר אינו רחב ארבע אמות). אלא לשמואל דאמר: באמצע - בארבעה, אמאי כשירה? - הכא במאי עסיקינן, מן הצד (אבל אם נתנו באמצע - פסולה).

דעת שמואל בבבלי כדעתו בירושלמי לפי פירושנו והגהתנו: סכך פסול, באמצע - פוסל בארבעה טפחים, מן הצד - פוסל בארבע אמות. דעת רב בבבלי כדעת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בירושלמי לפי פירושנו: סכך פסול, בין מן הצד בין באמצע - פוסל בארבע אמות. • • •

משנה תקרה שאין עליה מעזיבה (תערובת של אפר, קנים וטיט שטחים בה את קורות התקרה או את הנסרים שבה) – תקרה העשויה מקורות בלבד, - רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר משום בית הלל (בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות): או מפקפק – צריך לזעזע ולנדנד את כל הקורות, או נוטל אחת מבנתיים – צריך ליטול קורה אחת מבין כל שתי קורות ולתת סכך כשר במקומה. לדעת בית הלל די במעשה אחד כדי להכשיר את התקרה לשם סוכה**; ובית שמי** (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) אומרים: מפקפק ונוטל אחת מבנתיים – לדעת בית שמאי יש צורך לעשות את שני המעשים גם יחד. הרי שלדעת רבי יהודה נחלקו בית שמאי ובית הלל כיצד להכשיר את התקרה שנעשתה לשם בית ולא לשם סוכה**. רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: נוטל אחת מבנתיים ואינו צריך לפקפק – לדעת רבי מאיר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, אלא הכל מודים שצריך ליטול קורה אחת מבין כל שתי קורות ולתת סכך כשר במקומה**.** • • •

תלמוד במשנה שנינו: "רבי מאיר אומר: נוטל אחת מבנתיים ואינו צריך לפקפק".

ואם פיקפק - אינו צריך ליטול אחת מבנתיים – לדעת רבי מאיר הכל מודים שדי במעשה אחד, או נוטל אחת מבינתיים (כמו ששנינו במשנה) או מפקפק, ואין צורך לעשות את שני המעשים גם יחד. הרי שבית שמאי ובית הלל לדעת רבי מאיר הם כבית הלל לדעת רבי יהודה**.**

גרסת הבבלי במשנה בדברי רבי מאיר: 'ואינו מפקפק', אבל גרסת הירושלמי במשנה בדברי רבי מאיר: 'ואינו צריך לפקפק'. לגרסת משנת הבבלי, רבי מאיר סובר שלדברי הכל נוטל אחת מבינתיים דווקא ופקפוק בלבד אינו מועיל, וזה כשיטת בית שמאי לפי רבי יהודה. בבבלי סוכה טו,א אמרו, שרבי מאיר היינו בית שמאי, אלא שהוא סובר שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה. אבל לגרסת הירושלמי, רבי מאיר סובר שלדברי הכל נוטל אחת מבינתיים ודיו ואינו צריך לפקפק, והוא הדין שאם מפקפק אינו צריך ליטול אחת מבינתיים כמו שאמרו בירושלמי, וזה כשיטת בית הלל לפי רבי יהודה. • • •

משנה המקרה (התקין תקרה, כיסה מלמעלה) סוכתו בשפודין (קנים מחודדים בקצותם המשמשים לתחיבה בנתחי בשר לצלותם על האש) – של עץ, והם פסולים לסכך, משום שהם חשובים ככלים ומקבלים טומאה, או בארוכות המיטה (המוטות הארוכים של המיטה הנתונים לאורכה משני צדדיה) – של עץ, והם פסולים לסכך, משום שהם מקבלים טומאה**, אם יש ריוח ביניהן כמותן** – אם הרווח שבין שפוד לשפוד כרוחבו של שפוד, והרווח שבין ארוכה לארוכה כרוחבה של ארוכה, ונותן ברווחים סכך כשר, - כשירה – הסוכה**.**

החוטט (חופר ומוציא) בגדיש (ערימת תבואה שנקצרה, ציבור אלומות שנערמו יחד) לעשות לו סוכה – שהוציא את העומרים שבגדיש מלמטה, ועשה חלל כשיעור סוכה מתחת לעומרים שנשארו במקומם מלמעלה, והסכך נעשה מאליו, - אינה סוכה. • • •

תלמוד במשנה שנינו: "אם יש ריוח ביניהן כמותן - כשירה".

מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): יותר מכמותן – צריך שיהיה הרווח שבין שפוד לשפוד יותר מרוחבו של שפוד, והרווח שבין ארוכה לארוכה יותר מרוחבה של ארוכה**.**

ומסבירים: חברייא אמרין: – החברים (קבוצת תלמידי החכמים) אומרים: שאין טפח נכנס לתוך טפח – צריך שיהיה הרווח שבין שפוד לשפוד יותר מרוחבו של שפוד, כדי שייתן ברווחים סכך כשר ברוחבם של השפודים, שכן אם יהיה הרווח שבין שפוד לשפוד כרוחבו של שפוד, יהיה קשה לתת ברווחים סכך כשר ברוחבם של השפודים, מפני שאין דבר שרוחבו טפח נכנס לתוך דבר אחר שרוחבו טפח, אלא לתוך דבר אחר שרוחבו גדול מעט מטפח, ונמצא שהסכך הפסול מרובה מן הסכך הכשר**.**

ומציעים קושיה: התיב – השיב (הקשה) רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): הרי כלי זכוכית, הרי טפח נכנס לתוך טפח! – הרי במקרה של כלי זכוכית, דבר שרוחבו טפח נכנס לתוך דבר שרוחבו טפח! מכאן שיש לפרוך את הקביעה שהחברים אומרים.

ומתרצים את הקושיה (בהצעת הבחנה בין שני המקרים): אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): תמן – שם (בכלי זכוכית), - נכנס ויוצא (צריך לומר: 'נכנס ואינו יוצא') – כלי זכוכית שרוחבו טפח נכנס לתוך דבר שרוחבו טפח, אך שלאחר שנכנס הכלי לתוכו אינו יוצא ממנו**, ברם הכא** – אבל כאן (בסוכה), - נכנס ואינו יוצא (צריך לומר: 'נכנס ויוצא') – בסוכה דינה שיהיה הסכך הכשר נכנס לתוך הרווחים וגם יוצא מהם, ולכן, כדי שייתן ברווחים סכך כשר ברוחבם של השפודים שיהיה נכנס ויוצא, צריך שיהיה הרווח שבין שפוד לשפוד יותר מרוחבו של שפוד (כך הגיה ופירש ב"שערי תורת ארץ ישראל").

בבבלי סוכה טו,ב אמרו: אמר רבי אמי: במעדיף (שעושה את הרווח בין השפודים גדול מעט מהם).

דברי רבי אמי בבבלי הם דברי הברייתא שבירושלמי. • • •

במשנה שנינו: "החוטט בגדיש לעשות לו סוכה - אינה סוכה".

מה הטעם שאינה סוכה? -

רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מפני שהיא – הסוכה, נראית כאוצר (מחסן, מקום ששמורים בו דברים שונים) – שאינה נראית כעשויה לצל, אלא נראית כעשויה לאוצר**.**

ומציעים ברייתא: תני – שונה (ברייתא) רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ" (דברים טז,יג) - לא מן העשוי לך – דרשו "תעשה" את הסוכה, כלומר, תעשה את הסכך לצל, ולא שיהיה הסכך עשוי מאליו. ולכן החוטט בגדיש לעשות לו סוכה - אינה סוכה, מפני שהסכך עשוי מאליו ולא הונח לשם סכך.

ומציעים מקרה נפקות בין שתי הדעות: מה נפק מביניהון? – מה יוצא מביניהם? ויש בה (נראה שצריך לומר כסגנון הירושלמי במקומות אחרים: 'עבר וישב בה') – במקרה שעבר על האיסור לחטוט בגדיש לעשות לו סוכה, וחטט בגדיש ועשה לו סוכה וישב בה**.** ומפרטים את הדין החל במקרה זה לפי שני החכמים: על דעתיה דרבי חייה – על (לפי) דעתו של רבי חייה**, פסולה** – הסוכה אפילו ישב בה, כי אינה סוכה מן התורה**. על דעתיה דרבי יוחנן** – על (לפי) דעתו של רבי יוחנן**, כשירה** – הסוכה אם ישב בה, ואינה סוכה רק לכתחילה, כי אינה סוכה משום איסור שאסרו חכמים**.** • • •

משנה המשלשל (המוריד) דפנות מלמעלן למטן – שהתחיל לעשות את הדפנות למעלה סמוך לסכך, והמשיך ועשה אותן מלמעלה למטה, ולא הגיע עד לקרקע**, אם גבוהה – הסוכה, מן הארץ שלשה טפחים – שהדפנות גבוהות מן הקרקע שלושה טפחים או יותר, - פסולה – הסוכה. אבל אם אין הדפנות גבוהות מן הארץ שלושה טפחים, הרי הן כמחוברות לארץ; מלמטן למעלן** – שהתחיל לעשות את הדפנות למטה סמוך לקרקע, והמשיך ועשה אותן מלמטה למעלה, ולא הגיע עד לסכך**, אם גבוהה מן הארץ עשרה טפחים – שהדפנות גבוהות מן הקרקע עשרה טפחים או יותר, - כשירה – הסוכה. רבי יוסי** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: כשם שמלמטן למעלן עשרה טפחים, כך מלמעלן למטן עשרה טפחים – אם גובה הדפנות עשרה טפחים - הסוכה כשירה, אפילו הן גבוהות מן הארץ שלושה טפחים או יותר**.**

הרחיק את הסיכוך (כסוי) מן הדפנות שלשה טפחים – שיש רווח של שלושה טפחים בין הדופן לסכך באורך הסוכה או ברוחבה, - פסולה – הסוכה, שאוויר פוסל מן הצד בשלושה טפחים**.**

תלמוד במשנה שנינו: "רבי יוסי אומר: כשם שמלמטן למעלן עשרה טפחים, כך מלמעלן למטן עשרה טפחים".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין ח,ח.

מציעים פרשנות מצמצמת: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לא אמר רבי יוסה אלא לעניין סוכה – רק בדיני סוכה אמר רבי יוסי שמחיצה בגובה עשרה טפחים הגבוהה מן הארץ שלושה טפחים או יותר נחשבת מחיצה**, אבל לעניין שבת אף רבי יוסי מודה** – בדיני שבת רבי יוסי מודה שמחיצה זו אינה נחשבת מחיצה, מפני שסוכה קלה, שאינה אלא מצוות עשה, ושבת חמורה, שיש בה חיוב מיתה**.**

ומציעים היסק ממקור אמוראי: מילתיה דרבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמרה: – דברו של רבי חנינא אומר: אף לעניין שבת – גם בדיני שבת אמר רבי יוסי שמחיצה זו נחשבת מחיצה, שלא כדברי רבי יוחנן**, דאמר רבי חנינה: שלטון** (מושל) בא לציפורין (עיר בגליל התחתון) ותילו (ותלו) לו (מגיה במסירה שלפנינו מחק 'לו' וכתב 'בו', אולי בהשפעת הלשון הדומה לעיל א,ג, אבל גם במקבילה: 'לו'. הצורה 'תִּלּוּ' ישנה ביחזקאל כז,י-יא) קיטיות (יריעות (מקור המילה ביוונית)) – על גבי עמודים, כדי להגן עליו מפני השמש**, והתיר רבי ישמעאל בירבי יוסי** (תנא בדור החמישי, בנו של התנא רבי יוסי) לטלטל תחתיהן – לטלטל בשבת תחת היריעות התלויות ברשות הרבים, בשיטת אביו – לפי רבי חנינה, רבי ישמעאל בירבי יוסי שהתיר לטלטל תחת היריעות הורה כדעת רבי יוסי אביו שאמר שמחיצה בגובה עשרה טפחים הגבוהה מן הארץ שלושה טפחים או יותר נחשבת מחיצה לעניין שבת, והטעם הוא שרואים את המחיצה כאילו היא יורדת למטה וסותמת, ואף ביריעות התלויות על גבי עמודים רואים את קצות היריעות כאילו הם יורדים למטה ויוצרים מחיצות**.**

ומציעים קשר בין דברי אמוראים: רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): אתייא דרבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) – באה (הולכת שיטתו) של רבי יוסי בן חנינה (המובאת להלן), כרבי חנינה – שלפי שיטת שניהם, גם בדיני שבת אמר רבי יוסי שמחיצה הגבוהה מן הארץ שלושה טפחים או יותר נחשבת מחיצה**, ותריהון פליגין על שיטתיה דרבי יוחנן** – ושניהם (רבי יוסי בן חנינה ורבי חנינה) חלוקים על שיטתו של רבי יוחנן (שלפי שיטתו, בדיני שבת לא אמר רבי יוסי שמחיצה הגבוהה מן הארץ שלושה טפחים או יותר נחשבת מחיצה), ומביאים מקור לדברי האמורא האחר: דאמר רבי יוחנן (צריך לומר כמו שהגיהו מפרשי הירושלמי: 'דאמר רבי יוסי בן חנינה'. - מסתבר שיש לגרוס כך, שהרי הוא בא להוכיח שרבי יוסי בן חנינה כרבי חנינה, ועדיין לא נזכר רבי יוסי בן חנינה בסוגיה. ועוד, שרבי יוחנן אמר לעיל: "לא אמר רבי יוסה אלא לעניין סוכה", וזה בניגוד ל"שלשתן אמרו דבר אחד" שבמאמר זה ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 281, הערה 1). - הגרסה 'יוחנן' היא אשגרה, שכיוון שסופו של המשפט הקודם התייחס לשיטת רבי יוחנן, שיערו המעתיקים שההמשך מציע את שיטתו, על אף שלמעשה דעת רבי יוחנן הופיעה לעיל ("אמרו דבר אחד", 91 JQR, עמוד 120, הערה 72). - אפשר שהגרסה 'יוחנן' היא אשגרה ממקומות אחרים, שכן כשהמונח "אמרו דבר אחד" בא בפי אמוראים בירושלמי הוא בא במקרים רבים בפי רבי יוחנן. ואפשר שהגרסה 'יוחנן' היא בהשפעת הבבלי, ששם אמרו: "אמר רבי יוחנן: רבי יהודה בשיטת רבי יוסי אמרה, דאמר: מחיצה תלויה מתרת", כמו בירושלמי כאן): רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) ורבי יוסה ורבי חנניה בן עקביה (תנא בדור הרביעי) שלשתן אמרו דבר אחד – שמחיצה שאינה גמורה נחשבת מחיצה לעניין שבת, ואין צורך במחיצות גמורות, כמפורש להלן**.**

רבי יודה - דגשרים המפולשין (פתוחים מכאן ומכאן) – של (משנת) גשרים המפולשין (ששנינו במשנה עירובין ט,ד: "גשרים המפולשים - מטלטלים תחתיהם בשבת; דברי רבי יהודה" - גשרים ברשות הרבים הפתוחים משתי רוחות מתחתיהם, אבל בשתי הרוחות האחרות מחיצות מחזיקות את הגשרים, מותר לכתחילה לטלטל תחת הגשרים בשבת, אף על פי שאין אלא שתי מחיצות, מפני שהם רשות הרבים מקורה, ובשני הצדדים הפתוחים אנו רואים את קצות התקרה כאילו הם יורדים למטה ויוצרים מחיצות).

רבי יוסי - ההן דהכא – (החכם) הזה של כאן (ששנינו במשנה כאן לעניין סוכה שאמר רבי יוסי שמחיצה הגבוהה מן הארץ שלושה טפחים או יותר נחשבת מחיצה, וכן גם לעניין שבת. מכאן ששיטתו של רבי יוסי בן חנינה כרבי חנינה).

רבי חנניה בן עקביה - דתני: – ששונה (התנא): שלשה דברים התיר רבי חנניה בן עקביה**: התיר עצה** (החלק הקשה בצמחים שונים) שבים – אסור להטמין בשבת תבשיל חם בתוך חומר אוגר חום כשהוא לח, כיוון שהחומר הלח עשוי ליצור תוספת חום. ובא רבי חנניה בן עקביה והתיר להטמין אוכל בעצה שבאה מן הים (בבבלי עירובין פז,ב פירשו דבר זה בדרך אחרת), והתיר כצוצרה (גזוזטרה (מילה שמקורה ביוונית)) – רחבה הבולטת בקיר הבניין כלפי חוץ, ששנינו בתוספתא עירובין ו,כז: "רבי חנניה בן עקביא אומר: גזוזטרה שהיא למעלה מן הים גבוהה עשרה טפחים - נוקבה ומשלשל וממלא הימנה בשבת" - מותר לשאוב מים מהים בשבת דרך חור שברצפת הגזוזטרה, ואין צורך במחיצות גמורות מתחת לגזוזטרה, שרואים את קצות הגזוזטרה כאילו הם יורדים למטה ויוצרים מחיצות / שרואים את המחיצות שסביב הגזוזטרה כאילו הן יורדות למטה ויוצרות מחיצות גבוהות עשרה טפחים מכל הצדדים, ומכוח מחיצות אלה מותר לשאוב מים דרך החור (בשני התלמודים מגבילים את דברי רבי חנניה בן עקביה הרבה), והתיר הבאת לונטיות (מגבת (מילה שמקורה ביוונית)) – ששנינו במשנה שבת כב,ה: "הרוחץ במערה או במי טבריה - מסתפג אפילו בעשר לונטיות ולא יביאם בידו" - הרוחץ מותר לנגב את הגוף לכתחילה, אבל אסור להחזיר את המגבת מבית המרחץ לביתו (במקום שמותר לטלטל אותה בשבת), משום שהיא ספוגה במים ויש חשש שיסחוט אותם ממנה אגב נשיאתה. ההלכה שבמשנה השתנתה, ורבי חנניה בן עקביה התיר החזרת המגבת לבית ולא חשש שמא יסחוט**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין.

דעות התנאים המקושרות כאן ("אמרו דבר אחד") מבוססות על שיקולים הלכתיים שונים: הקביעות של רבי יוסי ורבי חנניה בן עקביה מבוססות על ההנחה שמחיצה תלויה נחשבת מחיצה, בעוד שהקביעה של רבי יהודה מבוססת על עיקרון אחר: "פי תקרה יורד וסותם", שבניגוד לרעיון של מחיצה תלויה, מתאים אף אם הדבר התלוי אינו מחיצה אלא כל סוג של מבנה עם קצה. לכן כל התנאים שדעותיהם מקושרות כאן מסכימים שמחיצה ממש אינה הכרחית להתיר טלטול, על אף שהם מדברים על סוגים שונים של מעין מחיצה המתירה זאת. אף על פי כן, אין ראיה שחכמים אלה חלוקים זה על זה, הם רק מדברים על סוגים שונים של מבנים ("אמרו דבר אחד", 91 JQR, עמודים 120-121).

בבבלי סוכה טז,א-ב אמרו: משנה. המשלשל דפנות מלמעלה למטה, אם גבוהות מן הארץ שלושה טפחים - פסולה; מלמטה למעלה, אם גבוהות עשרה טפחים - כשירה. רבי יוסי אומר: כשם שמלמטה למעלה עשרה טפחים, כך מלמעלה למטה עשרה טפחים. תלמוד. במאי קמיפלגי? מר (רבי יוסי) סבר: מחיצה תלויה (שאינה מגיעה עד למטה) מתרת (ונחשבת כיורדת עד למטה וסותמת), ומר (התנא הראשון) סבר: מחיצה תלויה אינה מתרת. תנן התם: בור שבין שתי חצירות (שלא עירבו) - אין ממלאים ממנו (מים) בשבת (שהשואב ממנו הרי הוא כמטלטל מחצר לחצר), אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים (בבור בין שתי החצירות) בין מלמעלה בין מלמטה בין בתוך אוגנו. אמר רבי יהודה: לא תהא מחיצה (בבור) גדולה מן הכותל שביניהן (שבין החצירות העובר מעל הבור). - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: רבי יהודה בשיטת רבי יוסי אמרה, דאמר: מחיצה תלויה מתרת (המחיצה התלויה מעל הבור נחשבת כיורדת וסותמת). ולא היא, לא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי, ולא רבי יוסי סבר לה כרבי יהודה. לא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי - עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם (שמחיצה תלויה מתרת) אלא בעירובי חצירות דרבנן, אבל הכא סוכה דאורייתא - לא. ולא רבי יוסי סבר לה כרבי יהודה - עד כאן לא קאמר רבי יוסי הכא אלא בסוכה דמצוות עשה הוא, אבל בשבת דאיסור סקילה הוא - לא. ואם תאמר: מעשה שנעשה בציפורי (שסמכו על מחיצות תלויות בשבת) על פי מי נעשה? לא על פי רבי יוסי אלא על פי רבי ישמעאל ברבי יוסי. ומאי מעשה? דכי אתא רב דימי אמר: פעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת (לבית הכנסת), למחר פירסו סדינים על גבי עמודים (שהיו בין בית הכנסת למקום שהיה בו הספר) והביאו ספר תורה וקראו בו. - פירסו סלקא דעתך? לכתחילה היכי פרסי? אלא: מצאו סדינים פרוסים על גבי עמודים, והביאו ספר תורה וקראו בו.

ובבבלי עירובין פו,א-פז,ב אמרו: משנה. בור שבין שתי חצירות - אין ממלאים ממנו בשבת, אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה בין מתוך אוגנו. אמר רבי יהודה: לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהם. תלמוד. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: רבי יהודה בשיטת רבי יוסי אמרה, דאמר: מחיצה תלויה מתרת. דתנן: המשלשל דפנות מלמעלה למטה, אם גבוהות מן הארץ שלושה טפחים - פסולה; מלמטה למעלה, אם גבוהות עשרה טפחים - כשירה. רבי יוסי אומר: כשם שמלמטה למעלה עשרה טפחים, כך מלמעלה למטה עשרה טפחים. - ולא היא, לא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי, ולא רבי יוסי סבר לה כרבי יהודה. לא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי - עד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא בעירובי חצירות דרבנן, אבל סוכה דאורייתא - לא. ולא רבי יוסי סבר לה כרבי יהודה - עד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא בסוכה דמצוות עשה הוא, אבל בשבת דאיסור סקילה הוא - לא. ואם תאמר: אותו מעשה שנעשה בציפורי על פי מי נעשה? לא על פי רבי יוסי אלא על פי רבי ישמעאל ברבי יוסי. ומאי מעשה? דכי אתא רב דימי אמר: פעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מבעוד יום, למחר פירסו סדינים על גבי עמודים והביאו ספר תורה וקראו בו. - פירסו? לכתחילה מי שרי? והא הכל מודים שאין עושים אוהל עראי בשבת! (והפורס סדינים על עמודים הריהו כעושה אוהל) - אלא: מצאו סדינים פרוסים על גבי עמודים, והביאו ספר תורה וקראו בו. אמר רבה: רבי יהודה ורבי חנניא בן עקביא אמרו דבר אחד. רבי יהודה - הא דאמרן. רבי חנניא בן עקביא - דתניא: רבי חנניא בן עקביא אומר: גזוזטרא שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות (והיא תלויה מעל למים) - חוקק בה (חור של) ארבעה על ארבעה (טפחים) וממלא. תנו רבנן: שלושה דברים התיר רבי חנניא בן עקביא לאנשי טבריא: ממלאין מים מגזוזטרא בשבת, וטומנים בעצה, ומסתפגים באלונטית.

לפי הבבלי, אמר רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן ש"רבי יהודה בשיטת רבי יוסי אמרה", ורבי יוסי סבר כרבי יהודה, הרי שאף לעניין שבת אמר רבי יוסי. ואילו לפי הירושלמי, אמר רבי יוחנן ש"לא אמר רבי יוסה אלא לעניין סוכה אבל לעניין שבת אף רבי יוסי מודה". לפי הבבלי, רבי יהודה שסבור כרבי יוסי הוא רבי יהודה של משנת עירובין ח,ו: "בור שבין שתי חצירות". ואילו לפי הירושלמי, רבי יהודה שסבור כרבי יוסי הוא רבי יהודה של משנת עירובין ט,ד: "גשרים המפולשים". לפי הבבלי, המעשה בציפורי לא נעשה על פי רבי יוסי אלא על פי רבי ישמעאל ברבי יוסי. ואילו לפי רבי חנינה בירושלמי, רבי ישמעאל ברבי יוסי עשה את המעשה בציפורי על פי רבי יוסי. בבבלי: "אמר רבה: רבי יהודה ורבי חנניא בן עקביא אמרו דבר אחד". ובירושלמי: "אמר רבי יוסי בן חנינה: רבי יודה ורבי יוסה ורבי חנניה בן עקביה שלשתן אמרו דבר אחד".

נראה שהדים מהדעה ברבי יוחנן בירושלמי (שלא כרבה בר בר חנה בבבלי) הגיעו לבבלי ולכן אמרו "ולא היא". אם לא כן, קשה לתאר שעל יסוד חילוק קלוש של "עד כאן לא קאמר רבי יוסי הכא אלא בסוכה..." ידחו את דברי רבי יוחנן המפורשים. ובזה מתורץ גם כן, מניין לבעל "ואם תאמר..." שהמעשה נעשה על פי רבי ישמעאל ברבי יוסי בניגוד לאביו, דבר לא רגיל, ושרבי יוסי חולק על רבי יהודה, שמא סובר הוא כרבי יהודה והמעשה נעשה על פיו? משום ששמע שיש דעה שרבי יוחנן אמר שרבי יוסי חולק על רבי יהודה ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד קעח).

נראה שמסורת רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן בבבלי אינה סותרת כלל את מאמר רבי יוחנן בירושלמי: "לא אמר רבי יוסה אלא לעניין סוכה אבל לעניין שבת אף רבי יוסי מודה". רבה בר בר חנה מסר בשם רבי יוחנן רק ש"רבי יהודה בשיטת רבי יוסי אמרה", היינו שרבי יהודה שאמר שמחיצה תלויה מתרת לעניין שבת סובר בוודאי כרבי יוסי שמחיצה תלויה מתרת לעניין סוכה, ששבת חמורה מסוכה, אבל מכאן אין ראיה כלל שרבי יוסי המתיר מחיצה תלויה לעניין סוכה מתיר מחיצה תלויה לעניין שבת. לכן אין בדברי רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן בבבלי משום סתירה לדברי רבי יוחנן בירושלמי, ורק הדיון בדברי רבה בר בר חנה בבבלי, המבחין בין שיטות התנאים בשני הכיוונים, מניח שכוונתו של רבה בר בר חנה שגם רבי יוסי בשיטת רבי יהודה אמרה, ולא היא ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 282 ועמוד 285). בירושלמי הסיקו מהמעשה בציפורי שרבי יוסי אמר אף לעניין שבת, שהרי לפי דברי רבי חנינה התיר רבי ישמעאל ברבי יוסי בשיטת אביו. סוגיית הירושלמי היתה לפני בעל סוגיית הבבלי, והוא מתייחס אליה ודוחה את מסקנתה: "ואם תאמר: מעשה שנעשה בציפורי על פי מי נעשה? לא על פי רבי יוסי (כ"מילתיה דרבי חנינה" בירושלמי) אלא על פי רבי ישמעאל ברבי יוסי". הרי לפנינו דוגמה לוויכוח של בעל סוגיית הבבלי עם סוגיית הירושלמי (שם, עמודים 283-284). • • •

משנה בית שנפחת – שנפלה מקצת מתקרתו ומגגו באמצעו, וסיכך על גביו – על המקום שנפחת, ונמצא מה שנשתייר מן התקרה מפסיק בין הסכך לבין כותלי הבית, שהם עכשיו דפנות הסוכה**, אם יש בין הכותל לסיכוך ארבע אמות** – אם תקרה ברוחב של ארבע אמות מפסיקה בין הכותל לסכך, - פסולה – הסוכה**. וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרא** (בניין עמודים המקורה בתקרה) – חצר שהיא מוקפת משלושת צדדיה אכסדרה הבנויה לפני הבתים שבחצר, וסיכך באוויר שבאמצע החצר, ונמצא שכותלי הבתים הם דפנות הסוכה, אלא שתקרת האכסדרה מפסיקה בין הכתלים ובין הסכך, דינה כמו בית שנפחת, שאם יש בתקרת האכסדרה ארבע אמות - הסוכה פסולה**.**

סוכה גדולה שהקיפוה דבר שאין מסככין בו – שהקיפו את הסכך הכשר שבאמצע הסוכה ונתנו בינו ובין הדפנות דבר שפסול לסכך בו, משום שאין להם סכך כשר הרבה בשיעור המספיק לסיכוך הסוכה הגדולה**, אם יש תחתיו** – תחת הדבר שאין מסככים בו, היינו בין הדפנות ובין הסכך הכשר, ארבע אמות - פסולה – הסוכה, כדין בית שנפחת**.** • • •

תלמוד מציעים ברייתא: תני – שונה רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): אויר – חלל בלא סכך, הנמשך על כל הסוכה מצד אחד לצד שכנגדו, פסול (מילה זו יתירה, והיא אשגרה מהלשון 'סכך פסול' שבסמוך) פוסל בשלשה טפחים – אם רוחבו של האויר שלושה טפחים או יותר - הסוכה כולה פסולה, אבל אם רוחבו פחות משלושה טפחים - הסוכה כשירה, מפני שהוא כלבוד (כמחובר), סכך פסול – שפסול לסכך בו, הנמשך על כל הסוכה מצד אחד לצד שכנגדו, אינו פוסל אלא בארבע אמות – אם רוחבו של הסכך הפסול ארבע אמות או יותר - הסוכה כולה פסולה, אבל אם רוחבו פחות מארבע אמות - הסוכה כשירה, שכך היא ההלכה המסורה**.**

ומציעים סיוע ממשניות לשתי הקביעות הנזכרות: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): אף אנן תנינן תרתיהון (הצורה 'תרתיהון' היא צורת כלאיים של זכר ונקבה. וצריך לומר: 'תרתיהן'): – גם אנחנו שָׁנינו את שתיהן (את שני הדברים): אויר פסול (מילה זו יתירה) פוסל בשלשה טפחים, (כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ז,א) דתנינן: – ששנינו (משנה סוכה א,ט): הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים – שיש רווח של שלושה טפחים בין הדופן לסכך באורך הסוכה או ברוחבה, - פסולה – הסוכה. מכאן שאוויר פוסל בשלושה טפחים**. סכך פסול אינו פוסל אלא בארבע אמות, דתנינן:** – ששנינו (משנה סוכה א,י): בית שנפחת וסיכך על גביו, אם יש בין הכותל לסיכוך ארבע אמות - פסולה – הסוכה**.** ויש להציע דיוק: הא – אבל פחות מיכן – אם יש בין הכותל לסיכוך פחות מארבע אמות, - כשירה – הסוכה. מכאן שסכך פסול אינו פוסל אלא בארבע אמות, אבל לא בפחות מכך**.**

ושואלים: מהו לישן תחתיו? – מה הדין בקשר למקרה שאדם ישן תחת סכך פסול פחות מארבע אמות שבין הכותל לסכך הכשר? האם הוא יוצא ידי חובת ישיבה בסוכה? (השאלה היא על סכך פסול פחות מארבע אמות שהוזכר לפני כן, ואין היא על אוויר פחות משלושה טפחים שלא הוזכר כלל)

ופושטים את הבעיה (בהשוואה בין מקרים): התיב – השיב (תשובה על השאלה) רבי יצחק בן אלישיב (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הרי טיט (בוץ, רפש; תערובת חומר במים ובחול) הנרוק (הנשפך) משלים במקוה – מצטרף למים להשלים את המקווה לשיעור של ארבעים סאה (כמו ששנינו במשנה מקוואות ז,א: "יש מעלים את המקווה (משלימים את המקווה לארבעים סאה)... הטיט הנרוק"), ואין מטבילין בו – הטובל בטיט הנרוק המשלים את המקווה - לא עלתה לו הטבילה (ראה משנה מקוואות ב,י), והכא – וכאן (הקביעה הבאה לפני כן חלה גם במקרה של סכך פסול בסוכה), משלים בסוכה – סכך פסול בשיעור שלושה טפחים מצטרף בסוכה קטנה לסכך כשר כדי להשלים לשיעור של הכשר סוכה (ברייתא לעיל א,ו), ואסור לישן תחתיו – הישן בסוכה קטנה תחת סכך פסול בשיעור שלושה טפחים, או הישן בסוכה גדולה תחת סכך פסול פחות מארבע אמות שבין הכותל לסכך הכשר - לא יצא ידי חובתו**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.

בבבלי סוכה יט,א-ב אמרו: ...זה (סכך פסול פחות משלושה טפחים / אוויר פחות משלושה טפחים) מצטרף (להשלים שיעור סוכה קטנה) וישינים תחתיו, וזה (אוויר פחות משלושה טפחים / סכך פסול פחות משלושה טפחים) מצטרף (להשלים שיעור סוכה קטנה) ואין ישינים תחתיו. - ומי איכא מידי דאצטרופי מצטרף והוא עצמו פסול / אינו כשר? (שמאחר והוא מצטרף, משמע שהוא עצמו כשר וישנים תחתיו כשהוא מצטרף) - אמר רבי יצחק בן אלישיב: טיט הנרוק יוכיח, שמצטרף לארבעים סאה, והטובל בו - לא עלתה לו טבילה.

במשנה שנינו: "בית שנפחת וסיכך על גביו, אם יש בין הכותל לסיכוך ארבע אמות - פסולה".

מה הטעם לפסול את הסוכה? -

חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) אמר: מפני שהיא נראית כדופן עקומה – כשסכך פסול בשיעור של ארבע אמות סמוך לדופן הסוכה, הסוכה נראית כדופן עקומה (הסכך הכשר נראה כאילו הוא המשכה של הדופן הסמוכה לסכך הפסול שהתעקמה, ונמצא שאין לסוכה סכך).

תני – שונה (ברייתא) רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): מפני שהיא נראית כדופן עקומה.

רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מפני שהיא נראית כדופן עקומה.

רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי יסה (רבי אסי, (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם כהנא (רב כהנא השני, אמורא בבלי בדור השני): מפני שהיא נראית כדופן עקומה.

ומציעים קושיה: אמר רבי יונה לרבי יוסי (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ולמה לי נן אמרין: – ולמה אין אנחנו אומרים: משום שאין סכך פסול פוסל אלא בארבע אמות? – מאחר וסכך פסול בשיעור של ארבע אמות פוסל את הסוכה כמו ששנה רבי חייא, מדוע האמוראים אומרים שהטעם לפסילת הסוכה במקרה של בית שנפחת הוא מפני שהיא נראית כדופן עקומה, ואין הם אומרים שהטעם הוא מפני שסכך פסול בשיעור של ארבע אמות פוסל את הסוכה? (רבי יוסי עצמו לעיל מפרש את ההלכה של "בית שנפחת" משום שסכך פסול פוסל את הסוכה בארבע אמות)

כך (כמו פירושנו) נראה לפרש את הלשון "מפני שהיא נראית כדופן עקומה", וזה מכמה טעמים: א. המשנה שנתה את ההלכה של "בית שנפחת" לפסול ולא להכשר, ומסתבר שהאמוראים המנמקים אותה מתכוונים להסביר את טעם הפסול. ב. הלשון "מפני שהיא נראית כ..." משמעה לפסול, כמו "מפני שהיא נראית כאוצר" (לעיל הלכה ה והלכה ח). ג. מאחר ולא נידונה בירושלמי הדעה שסכך פסול פוסל בפחות מארבע אמות כפי שהיא נידונה בבבלי, ממילא אין צורך בטעם של דופן עקומה להכשרת סוכה בסכך פסול בפחות מארבע אמות. ולכן "מפני שהיא נראית כדופן עקומה" הוא טעם לפסילת הסוכה. גם הקושיה של רבי יונה לרבי יוסי מוכיחה ש"מפני שהיא נראית כדופן עקומה" הוא טעם לפסילת הסוכה ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמודים 293-294).

בבבלי סוכה יז,א-ב אמרו: אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי: אויר פוסל בשלושה (טפחים), סכך פסול פוסל בארבעה (טפחים). ואמינא להו אנא: אויר דפוסל בשלושה מנא לכו? - דתנן: "הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלושה טפחים - פסולה". אי הכי, סכך פסול נמי לא ליפסיל אלא בארבע אמות, דתנן: "בית שנפחת וסיכך על גביו, אם יש בין הסיכוך לכותל ארבע אמות - פסולה". ואמרו לי: בר מינה דההיא (אין להביא ראיה ממשנה זו לענייננו), דרב ושמואל דאמרי תרווייהו: משום דופן עקומה נגעו בה (הטעם שהסוכה כשירה, אם התקרה פחות מארבע אמות, אינו משום שסכך פסול אינו פוסל אלא בארבע אמות, אלא משום שהתקרה נחשבת כחלק מדופן הסוכה שהתעקמה, ודופן אינה נפסלת בפסולי סכך). בסורא אמרי להא שמעתא בהאי לישנא (כמו שאמרנו). בנהרדעא מתנו: אמר רב יהודה אמר שמואל: סכך פסול, באמצע (שלא בסמוך לדופן הסוכה) - פוסל בארבעה (טפחים), מן הצד - פוסל בארבע אמות. ורב אמר: בין מן הצד בין באמצע - בארבע אמות.

לפי רבה בבבלי, טעם ההלכה של "הרחיק את הסיכוך מן הדפנות" הוא שאוויר פוסל בשלושה טפחים, וטעם ההלכה של "בית שנפחת" הוא שסכך פסול פוסל בארבע אמות, כמו שפירש רבי יוסי בירושלמי.

רבנן דבי רב הבינו את ההלכה של דופן עקומה, שהיא באה להכשיר את הסוכה (כך משמעה בבבלי בכל מקום), אפילו כששיעור הסכך הפסול גדול מארבעה טפחים, וזה אם הסכך הפסול סמוך לדופן. פירוש זה של רבנן דבי רב יסביר את שיטת שמואל לפי מסורת נהרדעא, שסכך פסול פוסל בארבעה טפחים, ובכל זאת מן הצד פוסל בארבע אמות, וזה משום דופן עקומה לפי התפיסה של רבנן דבי רב. אך לרב לפי מסורת נהרדעא, וכן לרבה, אין כל צורך בטעם של דופן עקומה להכשיר עד ארבע אמות, שהרי גם באמצע אין סכך פסול פוסל אלא בארבע אמות. ואם מדויקת המסורת שגם רב אמר: "משום דופן עקומה נגעו בה", הרי זה בא להסביר מדוע "בית שנפחת וסיכך על גביו, אם יש בין הסיכוך לכותל ארבע אמות - פסולה", ואין רואים את חלק התקרה שנשאר כהמשך הדופן, וזה כחזקיה בירושלמי שסובר שסכך פסול פוסל בארבע אמות (לעיל הלכה א: "רבי יוסה בירבי בון בשם חזקיה: מפני מה אמרו: סכך פסול אינו פוסל אלא בארבע אמות? שלא בא אלא להיתירה של סוכה"), ובכל זאת נזקק לטעם "מפני שהיא נראית כדופן עקומה" כדי להסביר שהסוכה פסולה כשיש בין הסכך לכותל ארבע אמות. הפירוש של המושג דופן עקומה במשמעות של הבבלי מסתמך על המסורת בשם רב ושמואל על משנתנו: "משום דופן עקומה נגעו בה", שפירשוה כטעם להכשר עד ארבע אמות. אך אפשר, שגם אם שניהם קשרו את משנתנו בטעם זה, אין ראיה שלדבר אחד התכוונו, והכל תלוי בשיטותיהם בעניין שיעור סכך פסול. הסובר שסכך פסול פוסל בארבעה טפחים (רב בסוגיית סורא, שמואל בסוגיית נהרדעא) יסביר את משנתנו המכשירה עד ארבע אמות מטעם דופן עקומה במובן שבבבלי, והסובר שסכך פסול פוסל בארבע אמות (רבה בסוגיית סורא, רב בסוגיית נהרדעא) יסביר את משנתנו הפוסלת כשיש בין הסכך לכותל ארבע אמות ויותר "מפני שהיא נראית כדופן עקומה" כבירושלמי. הלשון "משום דופן עקומה נגעו בה" היא לשון סתמית, שלא פירשה באיזה מובן נגעו בה, ואין היא מוכיחה כלל שהיא באה לנמק טעם להכשר עד ארבע אמות, ואפשר שהיא באה להסביר את טעם פסילת הסוכה כשיש ארבע אמות ויותר ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמודים 295-299). • • •

משנה העושה סוכתו כמין צריף (סוכת נצרים שראשי דופנותיה מתחברים למעלה כראש פירמידה) – סוכה בעלת דפנות נטויות, רחבה למטה ומצרה ועולה למעלה, ואין לה גג, והדפנות משמשות גם כגג**, או שסמכה לכותל** – שהיטה את הסכך על הכותל בשיפוע, וקצהו השני יורד עד לארץ, - רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) פוסל, מפני שאין לה גג – שלא ניכר מהו גג ומהו כותל**; וחכמים מכשירין.**

מחצלת קנים (שטיח עשוי מקלעת של קני קש או גומא) – כך דינה: - מחצלת גדולה, עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה ואין מסככין בה, ולסיכוך - מסככין בה ואינה מקבלת טומאה – אבל מחצלת קטנה, הואיל וסתמה לשכיבה עשויה, אף על פי שעשאה לסיכוך, אין מסככים בה, לפי שהיא מקבלת טומאה**. רבי אליעזר אומר: אחת גדולה ואחת קטנה** – בין גדולה ובין קטנה**, עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה ואין מסככין בה, ולסיכוך - מסככין בה ואינה מקבלת טומאה.** • • •

תלמוד במשנה שנינו: "העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל - רבי אליעזר פוסל, מפני שאין לה גג; וחכמים מכשירין".

מביאים ברייתא: מודה רבי ליעזר לחכמים, שאם היתה – הסוכה שעשאה כמין צריף, נתונה – בארבע זוויותיה, על ארבעה אבנים – הגבוהות מן הקרקע טפח לפחות**, או שהיתה** – הסוכה שעשאה כמין צריף או שסמכה לכותל, גבוהה מן הארץ פותח (ברבנו חננאל וברי"ץ גיאת וברא"ש אין מילה זו, אבל ישנה בבעלי התוספות) טפח – לפחות**, שהיא כשירה** – משום שרואים את טפח האוויר שבין הסוכה לארץ כאילו הוא קיר זקוף, כיוון שחלל בגובה טפח הוא שיעור אוהל בכל מקום, ורואים את הסוכה (הדפנות הנטויות או הסכך הנטוי) כגג, ויש כאן היכר של קירות וגג (אוויר טפח נחשב כסתום מטעם לבוד).

ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): העושה סוכתו כבית יער הלבנון – מבנה עמודים מפואר שבנה שלמה המלך בירושלים, שאפשר שבחלקו התחתון היו הקירות זקופים ובחלקו העליון היו הקירות משופעים ונוגעים זה בזה מלמעלה, ואפשר שהיה מבנה מדורג ומשופע מבחוץ (מבנה דמוי פירמידה מדורגת) כמראה עץ ארז הלבנון, - כשירה – הסוכה**.**

ושואלים: למי נצרכה? – לדעת מי מן החכמים נצרכה הברייתא לומר דין זה שסוכה שעשאה כבית יער הלבנון כשירה? לפי איזה תנא יש חידוש בברייתא?

ומשיבים: לרבי ליעזר – לשיטת רבי אליעזר, שאף על גב שהוא אומר שסוכה שעשאה כמין צריף פסולה, מודה הוא שסוכה שעשאה כבית יער הלבנון כשירה, משום שיש כאן היכר של קירות וגג**.**

בתוספתא סוכה א,י שנו: העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה על הכותל - מודה רבי ליעזר, שאם יש בגגה טפח, או שהיתה גבוהה מן הארץ טפח, שהיא כשירה.

בבבלי סוכה יט,ב אמרו: תנא: מודה רבי אליעזר שאם הגביהה (את הסוכה שעשאה כמין צריף או שסמכה לכותל) מן הקרקע טפח או שהפליגה (את הסוכה שסמכה לכותל) מן הכותל טפח - שהיא כשירה (משום שניכרים החלק שמשמש כדופן והחלק שמשמש כגג). • • •

במשנה שנינו: "מחצלת קנים - מחצלת גדולה, עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה ואין מסככין בה, ולסיכוך - מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. רבי אליעזר אומר: אחת גדולה ואחת קטנה, עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה ואין מסככין בה, ולסיכוך - מסככין בה ואינה מקבלת טומאה".

מציעים פרשנות למשנה: אבא בר בר חנה (רבה בר בר חנא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): במחצלות אושא (עיר בגליל התחתון) שנו – המשנה מדברת במחצלות שעושים בעיר אושא, שסתמן עשויות לשכיבה, שחכמים (תנא קמא במשנה) סוברים, שדווקא במחצלת גדולה, אם עשאה לסיכוך - מסככים בה, אבל במחצלת קטנה - אין מסככים בה, ורבי אליעזר סובר, שאין הבדל בין מחצלת גדולה ובין מחצלת קטנה, ואם עשאה לסיכוך - מסככים בה**.**

מה ששנינו במשנה הן בדברי חכמים והן בדברי רבי אליעזר: "עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה ואין מסככין בה, ולסיכוך - מסככין בה ואינה מקבלת טומאה", יש לפרש: אם עשאה סתם - נעשה כמי שעשאה לשכיבה ואין מסככים בה, ואם עשאה לסיכוך - מסככים בה. כך פירש רב פפא בבבלי סוכה כ,א את דברי רבי אליעזר, ושלא כמו שפירש רבא שם.

ומביאים ברייתא: אמר רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני): סתם מחצלות אושא טמאות עד שיעשם אוהלים – שהמחצלות של אושא סתמן עשויות לשכיבה, ולכן הן מקבלות טומאה, ורק אם עשאן לסיכוך - אינן מקבלות טומאה**, סתם מחצלות טיבריא טהורות עד שיעשם לשכיבה** – שהמחצלות של טיבריא סתמן עשויות לסיכוך, ולכן אינן מקבלות טומאה, ורק אם עשאן לשכיבה - מקבלות טומאה. - לדעת רבי אליעזר, במחצלות אושא, בין גדולה ובין קטנה - מקבלת טומאה ואין מסככים בה, ואם עשאה לסיכוך - מסככים בה ואינה מקבלת טומאה, ובמחצלות טיבריא, בין גדולה ובין קטנה - מסככים בה ואינה מקבלת טומאה, ואם עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה ואין מסככים בה. ומדברי רבי אליעזר נלמד לדברי חכמים, שלדעת חכמים, במחצלות אושא, גדולה - מקבלת טומאה ואין מסככים בה, ואם עשאה לסיכוך - מסככים בה ואינה מקבלת טומאה, אבל קטנה - מקבלת טומאה ואין מסככים בה, ובמחצלות טיבריא, קטנה - מסככים בה ואינה מקבלת טומאה, ואם עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה ואין מסככים בה, אבל גדולה - מסככים בה ואינה מקבלת טומאה. וזהו שאמר רבי יוחנן לעיל, שהמשנה מדברת במחצלות אושא**.**

רבי יצחק בר חקולה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון והשני) ורבי שמעון ברבי (בנו של רבי יהודה הנשיא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) הורון באילין – הורו באלה (המחצלות) על (ברשב"א: 'דעל') פתח החנויות שהן טהורות – לפי שהן עשויות לסיכוך, להגן על מה שבחנויות מפני החמה ומפני הגשמים, ואינן עשויות לשכיבה**.**

הורי – הורה רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ארוגה – מחצלת שעשויה מעשה אריגה, שמפצלים את הקנים לחלקים אחדים ומהם אורגים מחצלת שתי וערב, - טמיאה – לפי שהיא משמשת לשכיבה**.**

ושואלים: מהו לסכך בה? – מה הדין בקשר למקרה שאדם מסכך את הסוכה במחצלת ארוגה? האם הסוכה כשירה?

ופושטים את הבעיה (בהשוואה בין מקרים): מחלוקת רבי ליעזר וחכמים – דינו של העניין הזה נתון במחלוקת התנאים במשנה בעניין מחצלת שאינה ארוגה, שלדעת תנא קמא, אם היא גדולה ועשאה לסיכוך - מסככים בה, אבל קטנה - סתמה לשכיבה עשויה ואין מסככים בה, ולדעת רבי אליעזר, בין גדולה ובין קטנה, אם עשאה לסיכוך - מסככים בה (בברייתא שבתוספתא ובבבלי (ראה להלן) יש מחלוקת תנאים אחרים בעניין מחצלת ארוגה האם מסככים בה).

רבי יצחק ברבי לעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) הורי מדוחק – הורה מתוך דוחק, להתיר ראשי מעדנים – לפתוח את קישורי הקנים של מחצלת (שכן קושרים את ראשי קני הקש או הגומא, כדי שלא תיסתר המקלעת של המחצלת), ולסכך בהן.

ומקשים (על רבי יצחק ברבי לעזר, בהצעת משנה המשמשת כיסוד לקושיה): תנינן: – שנינו (משנה כלים כ,ז בעניין מחצלת המקבלת טומאת מדרס): וכן המתיר ראשי מעדנים - טהורה – המחצלת, שאינה מקבלת טומאת מדרס, לפי שהיא מתפרקת**. ואת אמר הכן?!** – ואתה אומר כך (שרק מדוחק התירו לסכך בהם)?! (אין מתרצים קושיה זו. - בדרך כלל 'תנינן' מציע את המשנה המקומית. כאן המונח מציע משנה ממסכת אחרת ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 605 והערה 251)

בתוספתא סוכה א,י שנו: מחצלת של חשיפה ושל גמי (מיני קנים רכים), גדולה - מסככים בה, קטנה - אין מסככים בה (שסתמה לשכיבה, ומקבלת טומאה). של קנים ושל חלף (מיני קנים קשים), גדולה - מסככים בה, ארוגה - אין מסככים בה. רבי ישמעאל בי רבי יוסה אמר משם אביו: אף ארוגה - מסככים בה. וכן היה רבי דוסה אומר כדבריו.

בבבלי סוכה כ,א-ב אמרו: תניא: מחצלת קנים, גדולה - מסככים בה, קטנה - אין מסככים בה. רבי אליעזר אומר: אם אינה מקבלת טומאה - מסככים בה. תנו רבנן: מחצלת של חשיפה ושל גמי, גדולה - מסככים בה, קטנה - אין מסככים בה. של קנים ושל חילת, גדולה - מסככים בה, ארוגה - אין מסככים בה. רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: זו וזו - מסככים בה. וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו.

המשנה סתמה ולא פירשה מה הדין לתנא קמא בקטנה. הוא שונה מבגדולה. אבל כיצד? לחומרה (אפילו עשאה הוא לסיכוך, אין מסככים בה) או לקולה (אפילו עשאה הוא לשכיבה, הואיל ורובן לסיכוך, מסככים בה)? התשובה לשאלה זו אנו מוצאים רק בברייתות (בבבלי): "גדולה - מסככים בה, קטנה - אין מסככים בה". הרי שלתנא קמא קטנה חמורה מגדולה. המחלוקת (של תנא קמא ורבי אליעזר) היא בעשאה לסיכוך. תנא קמא סובר, דווקא בגדולה עשאה לסיכוך מסככים בה, אבל בקטנה הואיל ורובן לשכיבה עשויות אין מסככים בה, ורבי אליעזר סובר שאין הבדל ביניהן. כן הוא בירושלמי: "אבא בר בר חנה בשם רבי יוחנן: במחצלות אושא שנו", כלומר, המחלוקת היא רק במחצלות אושא שרובן לשכיבה עשויות ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים קפו-קפח). • • •