משנה בראש הפרק נמנות שבע מצוות בחג הסוכות על פי מספר הימים שבהן הן נוהגות, ואחר כך חוזרת המשנה ומבארת כל מצווה ומצווה.

לולב – נטילת לולב (הכוונה לכל ארבעת המינים), וערבה – זקיפת ערבות בצידי המזבח במקדש (להלן הלכה ה), - ששה ושבעה – פעמים מצוותם שישה ימים, ופעמים שבעה ימים, כמפורש להלן**;**

ההלל – קריאת פרקי ההלל (תהילים קיג-קיח), והשמחה – אכילת בשר קורבנות בירושלים, - שמונה – מצוותם שמונה ימים, בשבעת ימי חג הסוכות ובשמיני עצרת (להלן הלכה ח);

סוכה – הישיבה בסוכה (להלן הלכה ח), וניסוך המים – על גבי המזבח בחג הסוכות בשעת הקרבת התמיד של השחר (להלן הלכה ט) - שבעה – מצוותם שבעה ימים**;**

והחליל – שהיו מנגנים בחליל בשביל שאיבת המים לצורך ניסוכם, - חמשה וששה – פעמים מצוותם חמישה ימים, ופעמים שישה ימים, כמפורש להלן פרק ה הלכה א**.**

לולב - שבעה, כיצד – נמשכת המצווה שבעה**? יום טוב הראשון של** החג שחל להיות בשבת, לולב - שבעה – הלולב ניטל שבעה ימים, משום שלולב דוחה את השבת ביום הראשון**, ושאר כל הימים** – אם אחד משאר הימים של החג חל בשבת, - ששה – אין הלולב ניטל אלא שישה ימים, משום שלולב אינו דוחה את השבת בשאר הימים**.**

ערבה - שבעה, כיצד – נמשכת המצווה שבעה**? יום השביעי של** הערבה שחל להיות בשבת - שבעה – משום שערבה דוחה את השבת ביום השביעי**, ושאר כל הימים - ששה** – משום שערבה אינה דוחה את השבת בשאר הימים**.** • • •

תלמוד במשנה שנינו: "לולב וערבה - ששה ושבעה" כול'.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שביעית א,ו.

רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): ערבה – זקיפת ערבות בצידי המזבח במקדש, - הלכה למשה מסיני – מסורת שבעל פה, ואין לה סמך בתורה**.**

ומעירים: ודלא – ושלא כאבא שאול (תנא בדור השלישי והרביעי) – הדעה של רבי יוחנן חולקת על דעתו של אבא שאול**,** ומציעים מקור לשיטת התנא הנזכר: דאבא שאול א(ו)מר: ערבה - דבר תורה – מן התורה, שיש לה סמך בתורה**, "וערבי נחל"** (ויקרא כג,מ) – לשון רבים, בעוד ששאר המינים נזכרו בלשון יחיד, - שתים – יש ללמוד מזה שיש שתי מצוות בערבה בחג הסוכות**, ערבה ללולב** – ערבה שנוטלים עם הלולב, וערבה למקדש – ערבה שזוקפים אותה בצידי המזבח במקדש**.**

רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן: ערבה – זקיפת ערבות בצידי המזבח במקדש, וניסוך המים – על גבי המזבח בחג הסוכות, - הלכה למשה מסיני.

ומעירים: ודלא – ושלא כרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – הדעה של רבי יוחנן חולקת על דעתו של רבי עקיבה**,** ומציעים מקור לשיטת התנא הנזכר: דרבי עקיבה אמר: ניסוך המים - דבר תורה – מן התורה, שיש לו סמך בתורה**, בשני "וְנִסְכֵּיהֶם"** (במדבר כט,יט) – בעולת התמיד של חג הסוכות נאמר בכל יום: "מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ", פרט ליום השני שנאמר בו: "וְנִסְכֵּיהֶם" בייתור יו"ד ומ"ם (רבי עקיבה לא דרש יו"ד יתירה זו. כלום רבי עקיבה קרא 'ונסכהם' כמו בבמדבר כט,לג? ("לשונות סופרים", "יובל שי", עמוד 324)), בשישי "וּנְסָכֶיהָ" (במדבר כט,לא) – בייתור יו"ד**, בשביעי "כְּמִשְׁפָּטָם"** (במדבר כט,לג) – בבהמות העולה של מוספי חג הסוכות נאמר בכל יום: "וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט", פרט ליום השביעי שנאמר בו: "כְּמִשְׁפָּטָם" בייתור מ"ם, - מ'ם יו'ד מ'ם מים – אותיות יתירות אלו מצטרפות ל"מים". מדרש זה למד רבי עקיבה שניסוך המים מן התורה**.**

במשנה שביעית א,א שנינו: עד אימתי חורשים בשדה האילן (שדה שגדלים בו עצי פרי ואילני סרק) ערב שביעית? בית שמאי אומרים: כל זמן שהוא יפה לפרי (מותר לחרוש בקיץ של שישית כל זמן שהחריש עשוי להועיל לפרי של אותה שנה). ובית הלל אומרים: עד העצרת (חג השבועות). וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו (שסמוך לחג השבועות מסתיים המועד שהחריש מועיל לפרי).

ושם א,ו שנינו: עשר נטיעות (אילנות צעירים, שעדיין לא הגיעו להנבת פרי ראויה לשמה) מפוזרות (שאינן מרוכזות בחלק אחד של השדה) בתוך בית סאה (ששטחו 2500 אמה מרובעות) - חורשים כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה (מכיוון שאותן נטיעות לא פיתחו עדיין מערכת שורשים עמוקה, החריש חיוני להן בקיץ, שבא לשמור על הלחות הנמצאת בשכבות העליונות).

ובתוספתא שביעית א,א שנו: רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהו מותרים בעבודת הארץ עד ראש השנה.

ומציעים קושיה: רבי חייה בר בא בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי יוחנן: ועכשיו למה הם חורשין בזקינות? – אם הלכה היא שמותר לחרוש בשדה האילן עד העצרת, ורק עשר נטיעות בתוך בית סאה מותר לחרוש עד ראש השנה, כיצד התירו רבן גמליאל ובית דינו לחרוש עד ראש השנה גם באילנות בוגרים?

ומשיבים: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן): בשעה שניתנה הלכה, לכך (במקבילה במסירה שלפנינו: 'כך', ובכתב יד רומי: 'לכך') ניתנה, שאם ביקשו (בכתב יד רומי: 'יבקשו') לחרוש - יחרוש (צריך לומר כמו במקבילה: 'יחרושו') – ההלכה ניתנה על תנאי, שאם יגיע בית דין למסקנה שהחריש בקיץ של ערב שביעית חיוני לאילן או לפרי של השנה השישית - חורשים בזקינות כמו בנטיעות עד ראש השנה**.**

רבי בא בר זבדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי חונייא דברת חוורן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, מהיישוב ברת חוורן בהרי חוורן בעבר הירדן המזרחי): ערבה – זקיפת ערבות בצידי המזבח במקדש, וניסוך המים – על גבי המזבח בחג הסוכות, ועשר נטיעות – חרישת בית סאה בשביל עשר נטיעות שבתוכה עד ראש השנה ערב שביעית, - מיסוד הנביאים (במקבילה נוסף 'הראשונים') הם – תקנה של הנביאים שחיו וניבאו בימי בית ראשון (ראה זכריה ז,ז).

ושואלים: מה?! ופליג?! – מה?! הוא חלוק?! (האם רבי חונייא חלוק על רבי יוחנן שאמר שהם הלכה למשה מסיני?)

כאן התחלת מקבילות גם בירושלמי פיאה א,א; שבת א,ד וכתובות ח,ח.

ומשיבים: רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם (צריך להוסיף כמו במקבילות: 'ר'') לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כך היתה הלכה בידם – של הראשונים, והם הנביאים שתיקנו ערבה וניסוך המים ועשר נטיעות, ושכחוה, ועמדו השניים – החכמים שלאחריהם, והסכימו על דעת הראשונים – וחזרו ותיקנו תקנה זו, ואף שלא ידעו מתקנתם של הראשונים כיוונו לדעתם**. ללמדך, שכל דבר שנותנין נפשם בית דין** (במקבילות: 'שבית דין נותנין נפשם') עליו – מתאמצים לקיים את הדבר במלואו, - סופו להתקיים בידן כמה (כמו) שנאמר למשה בסיני – ואף אם הדבר שהם מתקנים משתכח, הוא מתקיים לאחר זמן, כמו שמצינו כאן שהתקנה שתיקנו הראשונים ושכחוה סופה שהתקיימה, שעמדו השניים וחזרו ותיקנוה. ומכיוון שהתקיימו בידם כמו שנאמר למשה מסיני, אמר רבי יוחנן שהם הלכה למשה מסיני, אף שהם מיסוד הנביאים**.**

ומציעים קשר בין דברי אמוראים: ואתיא כהיא דאמר רבי מנא – ובאה (המימרה של רבי לוי הולכת) כמו (המימרה) ההיא שאומר רבי מנא (היא מתאימה לדרשתו של רבי מנא על הכתוב): "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם**"** (דברים לב,מז) – היה צריך לומר: 'כי לא דבר ריק הוא לכם', ודורש "כי לא דבר ריק": ואם רֵק הוא – אם קרה שדבר מדברי התורה נתרוקן ונתחסר, שאינו מתקיים בידכם, - "מִכֶּם" – הרי זה בגללכם, אתם אשמים בכך**. למה? שאין אתם יגיעין בו** – מכיוון שאינכם עמלים לקיים את הדבר כראוי**. "כִּי הוּא חַיֵּיכֶם" - אימתי "הוּא חַיֵּיכֶם"?** – מתי הדבר מתקיים בידכם? בשעה שאתם יגיעים בו.

עד כאן המקבילות בירושלמי פיאה, שבת וכתובות.

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי עבודה זרה ד,א.

רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר לרבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בבלייא – בבלי (רבי חייה בר בא היה בבלי שעלה לארץ ישראל), תרין (צריך לומר: 'תרתין') מילין סלקון (צריך לומר כמו במקבילה בעבודה זרה: 'סלקֵין') בידיכון ('מילין' היא לשון רבות, ולכן יש לגרוס 'תרתין' ולא 'תרין', והצורה 'סלקין' היא צורת הנסתרות בעבר ("אוצר לשונות ירושלמיים")): – שני דברים (מנהגים) עלו בידיכם (הועלו על ידיכם מבבל לארץ ישראל ונתקבלו בה): מפשיטותה (במקבילות: 'מפשוטיתה') דתעניתא – ההשתטחות של התענית (השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים בימי תענית ציבור), וערובתא (צריך לומר כמו במקבילה בשביעית: 'וערבתא') דיומא שביעייא – והערבה של היום השביעי (נטילת הערבה ביום השביעי של חג הסוכות, זכר למקדש).

ורבנין דקיסרין אמרין: – וחכמי קיסריה אומרים: אוף הדא מקזתה – גם ה'מקזתה' הזאת (פירוש המילה אינו ברור. ואולי הפירוש: הקזת הדם. - בארץ ישראל לא נהגו להקיז דם לאדם, מה שאין כן בבבל. הקזת דם לאדם נזכרת הרבה בבבלי. ובירושלמי אינה נזכרת אלא פעמיים: במקור תנאי ובסיפור על אמורא שעלה מבבל).

עד כאן המקבילות בירושלמי שביעית ועבודה זרה.

ומספרים: רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) מפקד לאילין דמחשבין: – רבי סימון (היה) מצַווה את אלה שמחשבים (החכמים מחשבי לוח השנה): יהבון דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתה בשבתא ולא ערבתא בשבתא – תנו דעתכם שלא תעשו לא את התקיעה בשבת ולא את הערבה בשבת (שיימנעו מכך שיחולו תקיעת השופר של ראש השנה בשבת ונטילת הערבה של היום השביעי של חג הסוכות בשבת, מפני ששתיהן אינן דוחות שבת, ואם יחולו בשבת יתבטלו), ואין אדחקתון עבדון תקיעתה ולא תעבדון ערבתא – ואם נדחקתם (בקביעת הלוח לעשות זה או זה בשבת), עשו את התקיעה (שתחול בשבת, אף שתתבטל) ולא תעשו את הערבה (שתחול בשבת אלא ביום חול, כדי שלא תתבטל. הסבר הדבר הוא, שאם תחול התקיעה בשבת, לא תתבטל לגמרי, שכן תוקעים בשבת בבית הדין שבו מקדשים את החודש (משנה ראש השנה ד,א), אך אם תחול הערבה בשבת, תתבטל לגמרי. - בירושלמי ראש השנה ד,א אמרו, שבגבולים (כל מקום שאינו בתחום בית המקדש) אין חובת תקיעת שופר בראש השנה מן התורה בשבת, או שבגבולים אין חובת תקיעת שופר בראש השנה מן התורה אפילו בחול. - נטילת לולב ביום הראשון של חג הסוכות דוחה שבת בגבולים, ולכן לא אמר רבי סימון למחשבי הלוח שייתנו דעתם שלא יחול היום הראשון של חג הסוכות בשבת).

ערבה וניסוך המים ועשר נטיעות בתוספתא סוכה ג,א שנו: ערבה (להקיף בה את המזבח) - הלכה למשה מסיני. אבא שאול אומר: מן התורה, שנאמר: "וערבי נחל" - ערבה ללולב וערבה למזבח.

בבבלי סוכה לד,א; שם מד,א ועוד אמרו: אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חוורתן: עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים - הלכה למשה מסיני.

רבי נחוניא איש בקעת בית חוורתן בבבלי הוא רבי חונייא דברת חוורן בירושלמי.

ועכשיו למה הם חורשין בזקינות? - בשעה שניתנה הלכה, לכך ניתנה, שאם ביקשו לחרוש - יחרושו בירושלמי שביעית א,א אמרו: רבי קרוספי בשם רבי יוחנן: רבן גמליאל (בכתב יד רומי נוסף: הנשיא (בנו של רבי יהודה הנשיא, נשיא בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים)) ובית דינו התירו באיסור שני פרקים הראשונים (ביטלו את האיסור לחרוש בערב שביעית בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד העצרת, והתירו לחרוש עד ראש השנה). רבי יוחנן בעי: לא כן תנינן (עדיות א,ה): אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמיניין?! (וכיצד יכלו רבן גמליאל ובית דינו לבטל תקנה קדומה של תוספת שביעית שהסכימו עליה בית שמאי ובית הלל?) רבי קרוספי בשם רבי יוחנן: שאם ביקשו לחרוש - יחרושו (גזרו על שני הפרקים תוך התנייה, שאם שיקולים חקלאיים יכריעו שהחריש בערב שביעית חשוב לאילנות או לגידולי שישית ושמינית - רשאי בית דין לבטל את האיסור).

עמדתו של רבי יוחנן בעניין עשר נטיעות כהלכה למשה מסיני אינה ברורה לגמרי. עניין זה לא הועלה בדיון בשיטת רבי יוחנן בירושלמי בראש מסכת שביעית. ואף בסוגייתנו נמסר משמו של רבי יוחנן שערבה וניסוך המים הם הלכה למשה מסיני ולא הזכיר עשר נטיעות. אומנם רש"ס גרס: 'עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים - הלכה למשה מסיני', ברם זו כנראה הגהתו על פי הבבלי. בבבלי אמר רבי יוחנן משמו של רבי נחוניא שעשר נטיעות, ערבה וניסוך המים הם הלכה למשה מסיני. בירושלמי כאן דברי רבי חונייא מובאים על ידי רבי בא בר זבדא, ולפיהם עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים הם מיסוד נביאים. הרי שיש להטיל ספק האם מסר רבי יוחנן שעשר נטיעות הוא הלכה למשה מסיני. תשובת רבי יוחנן "בשעה שניתנה הלכה..." אפשר לפרש על הלכה למשה מסיני, אבל אפשר לפרש שהמדובר בהלכה של בית שמאי ובית הלל (שאסרו לחרוש בערב שביעית בשדה האילן אחר העצרת ובשדה הלבן אחר הפסח) ("ירושלמי שביעית", עמוד 67).

ערבה - מיסוד הנביאים בבבלי סוכה מד,א-ב אמרו: אתמר: רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: ערבה - יסוד נביאים (תקנה שתיקנו נביאים), וחד אמר: ערבה - מנהג נביאים (מנהג שנהגו נביאים). תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר: יסוד נביאים, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ערבה - יסוד נביאים הוא. תסתיים. אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו: מי אמר רבי יוחנן הכי (ערבה - יסוד נביאים)? והאמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חוורתן: עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים - הלכה למשה מסיני! - אשתומם (תהה על דבר זה) כשעה חדא ואמר ליה: שכחום וחזרו ויסדום (הנביאים חזרו ותיקנו מחדש את ההלכה למשה מסיני שנשכחה במשך הדורות). ומי אמר רבי יוחנן הכי (ערבה - הלכה למשה מסיני)? והאמר רבי יוחנן: דלכון (שלכם - חכמי בבל) אמרי, דלהון היא (שלהם היא - ערבה היא מנהג שנהגו בבבל)! - לא קשיא. כאן - במקדש (היא הלכה למשה מסיני), כאן - בגבולים (היא מנהג שנהגו בבבל בימי הבית והשתמר שם לאחר החורבן).

בבבלי החליפו את דעותיהם של רבי יוחנן ורבי נחוניא / חונייא בירושלמי. בבבלי: "אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו: מי אמר רבי יוחנן הכי?". ובירושלמי: "מה?! ופליג?!". בבבלי: "אמר ליה: שכחום וחזרו ויסדום". ובירושלמי: "רבי לוי: כך היתה הלכה בידם ושכחוה, ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים. ללמדך, שכל דבר שנותנין נפשם בית דין עליו - סופו להתקיים בידן כמה שנאמר למשה בסיני". מה שאמר רבי יוחנן בבבלי: "דלכון אמרי, דלהון היא", הוא מה שאמר רבי יוחנן לרבי חייה בר בא בירושלמי: "בבלייא, תרין מילין סלקון בידיכון: מפשוטיתה דתעניתא וערבתא דיומא שביעייא".

רבי יוחנן אמר לרבי חייה בר בא: בבלייא הכינוי "בבלי" רגיל בפיו של רבי יוחנן בצורתו הארמית "בבלייא". כך הוא כינה את רבי אלעזר (כאן), את רבי חייא בר ווא, את רבי שמעון בר ווא, את רבי איסה ואת רבי זכיי.

מקזתה - הקזת דם הקדמונים הקיזו דם לשתי מטרות: לריפוי ממחלות ולשמירה על הבריאות במסגרת של רפואה מונעת. רק לעיתים רחוקות ניתן למצוא בתלמוד (הבבלי) הקזת דם מן הווריד ליישום המטרה הראשונה ("הרפואה במקרא ובתלמוד", עמוד 379).

רבי סימון מפקד לאילין דמחשבין נראה שבזכות מעמדו בבית הנשיא ובין החכמים, היה רבי סימון אחראי על חישוב הלוח לפי ההלכה, לפיכך הורה לחברי בית הדין של מחשבי הלוח להשתדל שלא להגיע למצב שראש השנה או יום חיבוט ערבה יחולו בשבת ("לוד וחכמיה", עמוד 134).

רבי סימון היה תושב לוד, ובימיו היה המקום הקבוע לקידוש חודשים בסביבות לוד.

בירושלמי ראש השנה א,ב אמרו: אמר רבי סימון: כתיב: "רַבּוֹת עָשִׂיתָ, אַתָּה י'י אֱלֹהַי, נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ" (תהילים מ,ו) - לשעבר (משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים) - "רבות עשית" (אתה ה' קידשת את החודשים וקבעת את המועדים על פי החשבונות של החודשים ושל השנים שהיו בידך), מיכן והילך (משיצאו ישראל ממצרים) - "נפלאותיך ומחשבותיך אלינו" (מסרת לנו את החשבונות הנפלאים (נסתרים, נעלמים, שקשה להבינם), כדי שאנו נקדש את החודשים ונקבע את המועדים על פי החשבונות).

מימרה זו על חשבונות הלוח הנפלאים יאה לרבי סימון שהיה אחראי על חישוב הלוח. • • •

משנה המשנה דנה בנטילת לולב במקדש בשבת.

מצות לולב – שדוחה את השבת ביום טוב הראשון של החג, כיצד – נוהגים במקדש בשבת**?**

כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית – בערב שבת, כדי שלא יעברו על איסור העברה מרשות לרשות או העברה במרחק ארבע אמות ברשות הרבים בשבת**, והחזנין** (השמשים, המשגיחים) – במקדש, מקבלין מידן – את הלולבים, וסודרין אותן על גג האיצטבה (בכתבי היד של המשנה: 'האיסטווה') – מבנה של עמודים מפולש ומקורה בתקרה, שהיה בהר הבית**, והזקינים** – שאינם יכולים להידחק למחר בתוך העם כדי לקבל את לולביהם, מניחין את שלהן בלשכה – המיוחדת לכך**. ומלמדין אותן לומר:** – בית דין מלמדים את העם לומר: כל מי שהגיע לולבי בידו, הרי הוא לו מתנה – שאין אדם יוצא ביום טוב הראשון של החג בלולבו של חבירו (משנה לעיל ג,יג). והוצרכו לומר כך, לפי שבהר הבית היו לולבים הרבה ולא כל אחד היה מכיר את שלו**. למחרת** – בשבת, משכימין ובאין – להר הבית**,** והחזנין מזרקין לפניהן – לפני העם את הלולבים**, והן מחטפין** – חוטפים את הלולבים, ומכין איש את חבירו – שכל אחד רוצה לקבל את לולבו**. וכשראו בית דין שהיו** (בכתבי היד של המשנה: 'שהן') באין לידי סכנה – מחמת המכות**, התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל** – את הלולב בשבת, בביתו – ולא יהא מוליכו בערב שבת להר הבית**.** • • •

תלמוד במשנה שנינו: "ומלמדין אותן לומר: כל מי שהגיע לולבי בידו, הרי הוא לו מתנה".

מציעים שאלה או קביעה: רבי יעקב דרומייא – הדרומי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהדרום (מלוד או מסביבתה)) בעי – שואל (מסתפק / דורש וחוקר ומעלה): מתניתא דלא כרבי דוסא (תנא בדור הרביעי) – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) שלא כרבי דוסא (שיטת המשנה אינה מתאימה לשיטתו של רבי דוסא), דרבי דוסא אמר: בשחרית אדם צריך לומר: כל מה שילקטו העניים היום מבין העמרים – כל השיבולים הנושרות בשעת העימור שייטלו העניים מבין העומרים, - הבקר (הפקר) הרי הוא הבקר (שלוש המילים האחרונות הן נוסח חלופי במקום המילה 'הבקר' שלפניהן. בברייתא זו שבירושלמי מעשר שני ה,א כתב הסופר במסירה שלפנינו 'הבקר' ומגיה הוסיף 'הרי הוא הבקר') – ופטור מן המעשרות. ולפי שאין דין לקט למה שנשר בשעת העימור, והוא חייב במעשרות, צריך בעל הבית להפקיר אותו, כדי שיהא פטור מן המעשרות. ולרבי דוסא הוא מפקיר בשחרית לפני שילקטו העניים, מפני שאחרי שלקטו אינו יכול להפקיר, שכבר אינו ברשותו**. רבי יודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: לעיתותי (ריבוי וסמיכות מן 'עת') ערב (בהתקרב שעת הערב) – בעל הבית מפקיר בערב אחרי שלקטו העניים, והוא מפקיר דבר מסוים, מה שלקטו כבר**. וחכמים אומרים: אין הבקר אֳנָסִים הבקר** – אין הפקר מחמת אונס (הכרח) הפקר גמור, שהרי בעל כורחו הוא מפקיר**,** ולפיכך אין לחייב את בעל הבית להפקיר אם אינו רוצה, לפי שאין אנו אחראין לרמאים – ואין אנו עוברים על שום איסור אם הם אוכלים טבל. חכמים חלוקים על רבי דוסא ועל רבי יהודה. - במשנה שנינו: "ומלמדין אותן לומר: כל מי שהגיע לולבי בידו...", ומזה שלא נאמר "שיגיע" לשון עתיד אלא "שהגיע" לשון עבר, הרי שאינו אומר כך לפני שחטף אחר את לולבו אלא לאחר שכבר חטף אחר את לולבו, ואף על פי שכבר אינו ברשותו, הוא יכול לתת אותו לו מתנה, וזה כרבי יהודה ושלא כרבי דוסא. וכוונת המשנה היא שבית דין מלמדים את העם בערב שבת לומר כך למחר בשבת**.**

ומציעים סתירה (בין מקורות תנאיים): תמן את אמר: – שם (בברייתא בעניין לקט) אתה אומר: אין הבקר אנסים הבקר – חכמים אומרים, שאין לחייב את בעל הבית להפקיר את מה שלקטו העניים משלו**, והכא את אמר:** – וכאן (במשנה בעניין לולב) אתה אומר: הבקר אנסים הבקר – המשנה אומרת, שמלמדים לתת מתנה את לולבו שחטף אחר מידו**?!**

ומציעים תירוץ לסתירה (בהצעת הבחנה בין המקורות): אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): תמן – שם (בברייתא בעניין לקט), - על דעתו (צריך לומר: 'על כרחו') הוא מבקר (מפקיר) – הוא מפקיר נגד רצונו את מה שלקטו העניים משלו, ולכן אין לחייב אותו להפקיר**, ברם הכא** – אבל כאן (במשנה בעניין לולב), - על כרחו (צריך לומר: 'על דעתו') הוא מבקר – הוא נותן מרצונו את לולבו לאחר, כמבואר להלן, ולכן מלמדים אותם לומר כך**.**

ומציעים סיוע (לתירוץ הבא לפני כן): אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): ויאות – ויפה**. תדע לך שהוא כן** – כמו שאמר רבי אלעזר**, שכבר חילופיו בידו** – במשנה בעניין לולב הוא נותן מרצונו את לולבו לאחר, מכיוון שכבר הגיע לידו לולבו של אחר במקום לולבו**.**

בתוספתא פאה ב,ה שנו: רבי יהודה אומר: שחרית בעל הבית צריך שיאמר: כל מה שילקטו עניים מבין / מן העומרים - הרי זה הפקר. רבי דוסה אומר: לעיתותי ערב. וחכמים אומרים: הפקר אונסים (צריך לומר כמו שהוא בירושלמי: אין הפקר אונסים) הפקר, שאין אחריות לרמאים (אין אחריות הרמאים עלינו).

בירושלמי ובבבלי בבא קמא סט,א החליפו את דברי רבי יהודה ורבי דוסה שבתוספתא. בבבלי רצו להפוך את דברי רבי יהודה ורבי דוסה, וזהו כגרסה בתוספתא.

ומספרים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) מפקד לדבית (בקטע גניזה: 'לאלין דבי') רב אתי (צריך לומר: 'רב אחי', או שצריך לומר: 'רב אחא', כמו שהוא בלשון דומה בירושלמי עבודה זרה ד,א) – רב (היה) מצַווה את (האנשים) של בית רב אחי / רב אחא (בבבל), רב המנונא (אמורא בבלי בדור השני) מפקד לחברייא – רב המנונא (היה) מצַווה את החברים (התלמידים בבבל): כד תהוון יהבין מתנה ביומא טבא – כשתהיו נותנים (לולב או אתרוג) מתנה ביום טוב (הראשון של חג הסוכות למי שאין בידו לולב או אתרוג, כדי שייצא ידי חובת נטילת לולב), לא תהוון יהבין לה – לא תהיו נותנים אותה (את המתנה) אלא לדעת גמורה – מתנה בלב שלם וללא תנאי, ולא מתנה לשם נטילה הדומה לשאילה, שאם לא כן, אין המקבל יוצא ידי חובת המצווה, לפי שיום טוב הראשון של חג אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו, אלא אם כן נותנו לו במתנה גמורה (תוספתא סוכה ב,יא).

ומציעים מעשה (המתקשר מצד תוכנו עם האמור לפניו): כהדא: – כמו זאת (כמו המעשה הזה): רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) יהב אתרוגא מתנה לבריה – נתן אתרוג מתנה לבנו**. אמר ליה:** – אמר לו (רב הונא לבנו): אין יומא טבא יומא דין – אם יום טוב היום הזה (יום טוב ראשון של גלויות), - הרי הוא לך מתנה, ואין למחר – ואם (יום טוב) למחר (יום טוב שני של גלויות, והיום הזה חול), - הרי (מילה זו היא אשגרה מלעיל, ובמקומה צריך לומר: 'לית') הוא לך מתנה – אין הוא לך מתנה. - רב הונא היה בבבל, ושם היו עושים יום טוב שני ימים מפני הספק, ולאחר שיצא רב הונא ביום טוב ראשון של גלויות נתנו במתנה לבנו הקטן לצאת בו, ואמר לו שאינו נותן לו אתרוג זה במתנה אלא אם כן יום זה הוא יום טוב בארץ ישראל, אבל אם הוא חול ולמחר יום טוב אינו נותן לו היום אתרוג זה במתנה, מפני שהוא עצמו יזדקק לו למחר כדי לצאת בו, ואין הקטן יכול לחזור ולהקנות לו, ואין אדם יוצא ביום טוב ראשון ידי חובתו בלולבו של חבירו ("שערי תורת ארץ ישראל").

בבבלי סוכה מו,ב אמרו: אמר רבי זירא: לא יַקנה אדם הושענא (ארבעת המינים) לתינוק ביום טוב הראשון. מאי טעמא? שהתינוק לקנות - קונה, להקנות - לא מַקנה (הקטן יכול לזכות בדבר הניתן לו, אבל אינו יכול להקנות), ונמצא שהוא יוצא בלולב שאינו שלו (אם הוא נותן את הלולב לתינוק לפני שיצא בו, גם אם התינוק מקנה לו אותו בחזרה). • • •

משנה המשנה מפרטת את דיני מצוות ערבה.

מצות ערבה, כיצד – נוהגים בה במקדש כל ימי החג**?**

מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא, ויורדין לשם – כל יום מימי החג, ומלקטין משם מורביות (ענפים רכים) של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצידי (בכתבי היד של המשנה: 'לצדדי') המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. ותקעו והריעו ותקעו – הכוהנים בחצוצרות, בשעה שזקפו את הערבות בצידי המזבח**. בכל יום מקיפין** (הולכים מסביב) את המזבח פעם אחת – לאחר שזקפו את הערבות בצידי המזבח**, ואומרים: "אנא י'י הושיעה נא, אנא י'י הצליחה נא"** (בכתבי היד של המשנה: 'אנא הושיעה נא, אנא הושיעה נא') – כך הם אומרים וחוזרים ואומרים כל זמן שהם מקיפים את המזבח**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: "אני והוא הושיעה נא, אני והוא הושיעה נא" – כך הם אומרים וחוזרים ואומרים כל זמן שהם מקיפים את המזבח. - המילה 'אני' היא כינוי לעם ישראל, והמילה "הוא" היא כינוי לה', וכוונת הלשון 'אני והוא הושיעה נא' שה' יושיע אותי ואותו - את ישראל ואת עצמו, מפני שה' נמצא בצרה עם ישראל (במקרא גופו מופיעה המילה "הוא" ככינויו של ה'. גם בכמה מקראות נתפרשה המילה בהוראה זו על ידי חכמי התלמוד והמדרש). אותו היום – ביום שביעי של ערבה, מקיפין את המזבח שבע פעמים (בנוסחי המשנה המאוחרים נוסף:'בשעת פטירתן מה הן אומרין? "יופי לך, מזבח! יופי לך, מזבח!" - רבי אליעזר (בתוספתא סוכה ג,א: רבי אליעזר בן יעקב) אומר: "ליה ולך, מזבח! ליה ולך, מזבח!"'. - תוספת זו היא מתוך ברייתא ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 928-929 ועמוד 952)). • • •

תלמוד במשנה שנינו: "מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא".

מציעים פרשנות: מהו – מה פירוש מוצא? ממצייא – מוצאי המים, המעיינות (המקום נקרא על שם המעיין הנובע בתחום יישוב זה. - בברייתת התחומים שבתוספתא שביעית ד,יא ובירושלמי שביעית ו,א יש מקום שהקידומת של שמו הוא 'ממצייא ד-', ושם 'ממצייא' מתפרש כמעיינות. 'ממצייא' היא צורת ריבוי ביידוע. - המקום מוצא מוזכר בשם "הַמֹּצָה" ביהושע יח,כו כעיר בנחלת בנימין. מהלשון "הַמֹּצָה" בה"א היידוע מסתבר שהשם הזה הוא שם עצם ולא שם מקום בלבד, ולכן השם "הַמֹּצָה" פירושו: המעיין).

אמר רבי תנחומא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): קלונייא הוה שמה – קולוניא (מילה לטינית: יישוב) היה שמה (של מוצא, מפני שלאחר חורבן הבית השני היתה בצידה של מוצא מושבה של חיילים משוחררים מהצבא הרומאי).

בבבלי סוכה מה,א אמרו: תנא: מקום קלניא הווה (מוצא היה מקום מושבת חיילים רומאים). - ותנא דידן מאי טעמא קרי ליה מוצא? - איידי דמיפק מכרגא דמלכא (כיוון שהוא מוּצא ופטור ממיסי המלך) קרי ליה מוצא.

המעמד של מוצא כמקום של קולוניא כדברי הברייתא בבבלי העניק למקום את השם קולוניא כדברי רבי תנחומא בירושלמי.

אחד האמצעים הקשים שנקטו השלטונות לאחר החורבן ושתוצאותיהם ניכרו בחיי העם בארץ היה הפקעת הקרקעות. לאחר החורבן פקד הקיסר לתפוס את אדמות היהודים ולמוסרם לחכירה, בעיקר את אדמתם של אלה שנלחמו ברומאים. קרקעות רבות הופקעו ממש הן ביהודה והן בגליל. חלק מן האדמות שהופקעו ובעליהם נושלו נמסרו לחיילים המשוחררים, כדוגמת מוצא, שאדמותיה ניתנו לחיילים ותיקים או למקורבים אחרים למלכות ("בימי הבית ובימי המשנה", עמודים 323-324). • • •

במשנה שנינו: "ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצידי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח".

בר קפרה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: וגבהן – של המורביות, אחת עשרה אמה.

ומציעים סיוע ממשנה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) אומרת כך: וראשיהן כפופין לצדדי (צריך לומר כמו במשנה: 'על גבי') המזבח – חלקן העליון של המורביות היה מוטה על גבי המזבח. ומכאן שהמורביות היו גבוהות אחת עשרה אמה, כדי שיבלטו מעל המזבח שהיה גבוה עשר אמות**.**

בבבלי סוכה מה,א אמרו: תנא: רכות וארוכות וגבוהות אחת עשרה אמה, כדי שיהו גוחות (נשענות ונכפפות) על המזבח אמה. אמר מרימר משום מר זוטרא: שמע מינה על היסוד (של המזבח) מנח להו. דאי סלקא דעתך אארעא (של העזרה) מנח להו - מכדי (הרי שנינו לגבי מבנה המזבח:) 'עלה אמה (בגובה) וכנס אמה (ברוחב) - זה היסוד, עלה חמש וכנס אמה - זה הסובב, עלה שלוש - זה מקום הקרנות' (מכאן שגובהו תשע אמות), גוחות על גבי המזבח היכי משכחת לה? (שאין גובהן מספיק שתהיינה נכפפות מלמעלה!) אלא לאו שמע מינה: איסוד מנח להו, שמע מינה.

ומציעים שאלה: רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) שלח שאיל – שלח שאל לרבי דניאל בריה דרב קטינא (אמורא בבלי בדור השלישי): שָׁמַעְתָּ מאביך, טעונה ברכה וניטלת בפני עצמה ויש לה שיעור (מספר)? – האם ערבה שנוטלים ביום השביעי של חג הסוכות בגבולים טעונה ברכה? והאם היא ניטלת בפני עצמה ולא עם הלולב? (-האם כדי לצאת ידי חובה צריך ליטול את הערבה בפני עצמה או שאפשר ליטול אותה עם שאר המינים (אפשר לצאת ידי חובה בערבה האגודה בלולב)?) והאם יש לה שיעור? (-האם יש מספר לענפי הערבה? - כך מובנה של השאלה הזו לפי האמור להלן)

ומציעים שמועה: אתא – בא רבי אייבו בר נגרי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) ואמר בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) ואמר (טעמא (לא צוין כאן שום טעם, ונראה שהמילים 'ואמר טעמא' יסודן בשיבוש. ואומנם תיבות אלו חסרות במובאה שבספר "העיטור". ומסתבר שהתיבה 'טעמא' היא הכפלה בשיבוש קל של המילה שלאחריה 'טעונה' (הוי"ו והנו"ן נתחברו והפכו למ"ם), ואילו התיבה 'ואמר' נוספה כאן כתיקון יתר, כמצוי אצל המונח 'אתא', שלעיתים הומר ב'אמר' או שנוסף לו 'אמר' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 100, הערה 525). - בקטע גניזה אין כאן המילה 'טעמא')): טעונה ברכה וניטלת בפני עצמה – שמעתי שערבה טעונה ברכה וניטלת בפני עצמה**, ויש לה שיעור לא שמעתי** – לא שמעתי האם יש לה שיעור (לא נאמר מה היתה תשובתו של רבי דניאל בריה דרב קטינא בשם אביו על שאלת רבי זעורא. ונראה שתשובתו נמסרה על ידי רבי אייבו בר נגרי, ולא בשם אביו של רבי דניאל אלא בשם רב הונא. ולפי זה, פירוש "אתא רבי אייבו בר נגרי" - בא ממש לבית המדרש ("אוצר לשונות ירושלמיים"). - 'אתא' - מבבל ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 285)).

ומציעים מחלוקת (בעניין שיעור הערבה שנוטלים ביום השביעי של חג הסוכות): תמן אמרין: – שם (בבבל) אומרים: רב ששת (אמורא בבלי בדור השני והשלישי) ורב נחמן בר יעקב (רב נחמן, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) – שני החכמים נחלקו**, חד אמר:** – (חכם) אחד אומר: שלשה בדי עלין – שלושה ענפים שיש בהם עלים**, וחורנה אמר:** – ו(החכם) האחר אומר: אפילו בד אחד.

בבבלי סוכה מד,ב אמרו: אמר רבי אמי: ערבה (שנוטלים למצוות ערבה) צריכה שיעור, ואינה ניטלת אלא בפני עצמה (ולא עם הלולב), ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. - ורב חסדא אמר רבי יצחק: אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. וכמה שיעורה? - אמר רב נחמן: שלושה בדי עלים לחים (שלושה ענפים שיש בכל אחד עלים לחים). ורב ששת אמר: אפילו עלה אחד בבד אחד. אמר אייבו (אבי האמורא רב): הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, שקיל, חביט חביט ולא בריך. קא סבר: מנהג נביאים הוא. - אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב, חביט חביט ולא בריך, קא סבר: מנהג נביאים הוא.

בבבלי נתפרשו דעותיהם של רב נחמן ורב ששת בעניין שיעור ערבה שנסתמו בירושלמי. לפי רב בבבלי ערבה אינה טעונה ברכה, ולפי רב הונא בירושלמי היא טעונה ברכה. • • •

במשנה שנינו: "בכל יום מקיפין את המזבח".

מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): ובעלי מומין – גם כוהנים בעלי מומים מקיפים את המזבח (אבל זרים שאינם כוהנים אינם רשאים להקיף את המזבח. - הברייתא המוצעת כאן קצרצרה ואינה משפט שלם מבחינה תחבירית, ואף שהברייתא אינה מוסבת על המשנה כאן, שכן תחילת המשפט השייך לעניין אינו מצוי במשנה, מכל מקום מן ההקשר בירושלמי כאן ומן ההשוואה לסוגיה בבבלי עולה שהברייתא עוסקת במצוות ערבה ובהקפת המזבח בחג הסוכות).

ומציעים קושיה: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח? – וכי כוהנים בעלי מומים רשאים להקיף את המזבח?! והרי כשהם מקיפים את המזבח מצידו המערבי הם נכנסים לשטח שבין האולם ולמזבח (חלק העזרה בבית המקדש, בין האולם ובין מזבח החיצון), ואסור להם להיכנס לשם מפני מומם (משנה כלים א,ט)!

ומשיבים: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן): כשירים היו – כוהנים בעלי מומים היו כשירים להיכנס בין האולם ולמזבח כשהם מקיפים את המזבח, משום שאינו בשעת העבודה במזבח, ואין הם אסורים להיכנס לשם אלא בשעת העבודה במזבח. פירוש אחר: כוהנים בעלי מומים היו כשירים, שהיו נזהרים שלא להיכנס בין האולם ולמזבח כשהיו הכוהנים מקיפים את המזבח ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 531, הערה 778).

בבבלי סוכה מד,א אמרו: אמר ריש לקיש: כוהנים בעלי מומים נכנסים בין האולם ולמזבח כדי לצאת (להקיף כשהם מחזיקים בידם) בערבה. - אמר ליה רבי יוחנן: ...מי אמרה בבעלי מומים (מי אמר שמצוות ערבה אף בבעלי מומים), דילמא בתמימים (בלבד)?

בבבלי מסרו את דברי הברייתא בירושלמי כדעת ריש לקיש, אולי כדי שלא יימצא לפי הבבלי שרבי יוחנן חולק על הברייתא, ופירשו את דברי רבי יוחנן בירושלמי "כשירים היו" - תמימים היו ולא בעלי מומים. ואפשר שבבבלי סברו, שהברייתא לא הזכירה אלא כוהנים סתם, וריש לקיש הוא שפירש שכוונת הברייתא אפילו בעלי מומים, ורבי יוחנן פירש שכוונת הברייתא תמימים בלבד.

בתוספתא סוטה ז,ח שנו (בעניין ברכת כוהנים): הכל כשירים לעלות במעלות האולם, בין תמימים, בין בעלי מומים.

בפירוש ספר יצירה לר"י הברצלוני כתב, שזה שאמרו שאין כוהנים בעלי מומים נכנסים בין האולם ולמזבח הוא בשעת עבודה, וזה שאמר ריש לקיש בבבלי שכוהנים בעלי מומים נכנסים בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה הוא שלא בשעת עבודה, שהוא סובר שמצוות ערבה בנטילה ולא בזקיפה בצד המזבח שהיא כמו עבודה. נשיאת כפיים אינה עבודה, שהרי גם בעלי מומים כשירים בה ("תוספתא כפשוטה"). • • •

במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: 'אני והוא הושיעה נא, אני והוא הושיעה נא'".

מציעים פירוש למשנה: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כיני מתניתא: – כך היא המשנה: אני והו (בקטע גניזה: 'והוא') הושיעה נא, אני והוא הושיעה נא (ארבע המילים האחרונות נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ואינן בקטע גניזה) – נראה לפרש, שבנוסח המשנה המקורי נאמר: "רבי יהודה אומר: 'אני והוא הושיעה נא'" - פעם אחת, ורבי יוחנן מפרש שכוונת רבי יהודה לומר: 'אני והוא הושיעה נא' - שתי פעמים, כמו בדברי תנא קמא, שלא בא רבי יהודה לחלוק על תנא קמא אלא לגבי הלשון שהם אומרים כשהם מקיפים את המזבח, ואף לרבי יהודה כך הם אומרים וחוזרים ואומרים כל זמן שהם מקיפים את המזבח. כפל הלשון מורה על אמירה חוזרת פעמים רבות. כפל הלשון בדברי רבי יהודה בנוסח המשנה שלפנינו הוא בעקבות דברי רבי יוחנן. - המילה 'אני' היא כינוי לעם ישראל, והמילה "הוא" היא כינוי לה', וכוונת הלשון 'אני והוא הושיעה נא' שה' יושיע אותי ואותו - את ישראל ואת עצמו, מפני שה' נמצא בצרה עם ישראל, ולכן הישועה שיושיע לישראל היא גם לו (נראה שהנוסח 'והו' בלי אל"ף בסוף המילה, במקום 'והוא', הוא מאוחר, ולא לכך כיוון רבי יוחנן).

מביאים דרשות כתובים המפרשות אותם על דרך כוונת הלשון 'אני והוא הושיעה נא'.

אמר רבי אבהו: "וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ" (תהילים פ,ג) – אנא לֵךְ עם צבאותינו להביא לנו ישועה ('לכה' = לֵךְ); פירוש אחר: עליך להושיע אותנו ('לכה' = לְךָ); ויש לדרוש את הכתוב: - לך וודייה (במסירה שלפנינו נגרדה וי"ו ראשונה ליו"ד) – "לְךָ" ודאי - ממש, כפשוטו. יש לדרוש "לכה" מלשון 'לְךָ' ולא מלשון הליכה - 'לֵךְ'. כוונת הכתוב לפי הדרשה היא, שה' יושיע את עצמו (-'לְךָ') ואותנו (-'לנו'), מפני שה' נמצא בצרה עִם ישראל, ולכן הישועה שיושיע לישראל היא גם לו**.**

דרש (פירש כתוב על דרך הדרש) רבי בא סרונגייה (אמורא ארץ ישראלי, מהיישוב סרונגין, מדרום מערב לטבריה): נאמר (בנבואה על מלחמת העמים על ירושלים באחרית הימים): "וְהוֹשִׁעַ י'י אֶת אָהֳלֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה" (זכריה יב,ז) – ה' יושיע את תושבי יהודה החונים באוהלים במחנה מסביב לירושלים; ויש לדרוש את הכתוב: - 'והושע' כתיב – כתוב (המילה כתובה חסר יו"ד, ויש לדרוש כאילו כתוב ''וְהִוָּשַׁע ה'' - ה' ייוושע עִם ישראל (-'אֶת אָהֳלֵי יְהוּדָה')).

דרש רבי זיביי (אולי צריך לומר: 'רבי זכיי' - אמורא בדור השני): נאמר (בנבואת נחמה): "כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה וּבָאת עַד בָּבֶל, שָׁם תִּנָּצֵלִי, שָׁם יִגְאָלֵךְ ה' מִכַּף אֹיְבָיִךְ**"** (מיכה ד,י) – אומנם עוד מעט, כשהאויב יכבוש את הערים ויגלה את תושביהן, ייצאו תושבי הערים מהן ויילכו למקומות רחוקים ויגיעו לבבל, אבל בעתיד הם יינצלו שם מן הצרה ההיא ושם תבוא הישועה; ויש לדרוש את המילים "ושכנת בשדה": - ושכינתי בשדה (בקטע גניזה במקום שתי מילים אלו: 'ושכנתי כתיב') – אמר הקב"ה: אף על פי שאת יוצאת מהעיר ירושלים לגלות, שכינתי עימך במקום גלותך (לפי כמה מדרשים על הכתוב הזה, הכתיב 'ושכנתי' והקרי 'ושכנת', ודרשו את הכתיב 'ושכנתי' כאילו כתוב 'ושכינתי'. הכתיב הזה הוא צורה קדומה של נוכחת בעבר. צורה זו מצויה בכמה כתובים במקרא. לפי המסורה שבידינו, אין במילה זו כתיב וקרי).

חנניה בן אחי רבי יהושע (תנא בדור השלישי) אומר: נאמר (בדיבר הראשון מעשרת הדיברות): "אָנֹכִי י'י אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ,ב) - 'הוצאתיך' כתיב – כתוב (המילה כתובה מלא וי"ו בין ה"א ל-צד"י, ויש לדרוש כאילו כתוב 'הוּצֵאתִיךָ' - הוּצֵאתי איתך ממצרים, מפני שהייתי עימך שם בצרת השעבוד).

בירושלמי תעניות א,א ובמקבילות אמרו: תני רבי שמעון בן יוחי: בכל מקום שגלו ישראל, גלת השכינה עמהן. גלו למצרים וגלת השכינה עמהן. גלו לבבל וגלת שכינה עמהן. גלו למדי וגלת השכינה עמהן. גלו ליון וגלת השכינה עמהן. גלו לרומי וגלת השכינה עמהן.

"ולכה לישועתה לנו" במדרש תהילים פ,ג נאמר: "ולכה לישועתה לנו" - אמר רבי חלקיה בשם רבי אבהו: "ולכה" מלא הוא, שכל הישועה שלך היא. ובויקרא רבה ט,ג נאמר: אמר רבי אבהו: זה אחד מן המקראות שישועתם של ישראל - ישועתו של הקב"ה: "ולכה לישועתה לנו" (תהילים פ,ג) (דורש 'ולכה' = ולך, הישועה שתושיע לנו היא גם לך).

כלשון הזו שאמר רבי אבהו במדרש ויקרא רבה, הוא אמר במדרשי אגדה גם על מקראות אחרים: "כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" (שמואל א ב,א), "אָגִילָה בִּישׁוּעָתֶךָ" (תהילים ט,טו), "יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" (תהילים יג,ו), "וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי" (תהילים צא,טז).

שכינתי בשדה במדרש תהילים יא,ג נאמר: אמר רבי סימון: ראה מה כתוב: "כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה" (מיכה ד,י) - 'ושכנתי' כתיב, 'ושכנת' קרי, אף על פי שחרב ונעשה שדה, שכינתי בשדה, ואין שדה אלא בית המקדש, שנאמר: "ראה ריח בני כריח שדה" (בראשית כז,כז). ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת "וישלח" סימן ט נאמר: "כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה" (מיכה ד) - 'ושכנתי' כתיב, אף על פי שגליתיך מתוכה, אין שכינתי זזה ממנה, ואין שדה האמור כאן אלא ציון, שנאמר: "ציון שדה תיחרש" (מיכה ג).

הירושלמי והמדרשים חלוקים בפירוש הדרשה "שכינתי בשדה". לפי הירושלמי, "שכינתי בשדה" - השכינה בגלות. ואילו לפי המדרשים, "שכינתי בשדה" - השכינה במקדש.

"הוצאתיך" בפסיקתא רבתי פסקה כא נאמר: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" - חנניא בן אחי רבי יהושע אומר: 'הוּצֵאתִיךָ' כתב, כביכול אני ואתם יצאנו ממצרים.

רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): דרש לוי בר סיסי (לוי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) בנהרדעא (עיר בבבל): נאמר (בכריתת הברית בהר סיני): "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד,י) – בני ישראל ראו את מראה כבוד ה' כאילו תחת רגלי ה' דבר שנראה כצורת לבינה של ספיר (אבן יקרה בעלת צבע כחול עז) ובהיר כמראה השמים, - זו – "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", עד שלא נגאלו – קודם שנגאלו ישראל ממצרים, היתה לבינה מונחת תחת רגליו של ה', סמל לשעבודם של ישראל במצרים בלבינים, מפני שה' משתתף בצרתם של ישראל**, אבל משנגאלו** – לאחר שנגאלו ישראל ממצרים, - איכן דרכה של לבֵנה להינתן שם היא (בקטע גניזה: 'היתה') נתונה – הלבינה הונחה במקום שדרכה להיות מונחת, כלומר, הוסרה וסולקה משם ולא נראתה עוד בשמים (כמו שדרשו להלן את המילים "וכעצם השמים לטוהר"). וכוונת הכתוב לפי דרשה זו, שבני ישראל ראו במראה הנבואה מה שהיה קודם שנגאלו ומה שהיה לאחר שנגאלו**.**

אמר רבי ברכיה: 'מעשה לבנת הספיר**' אין כתוב כאן, אלא "כְּמַעֲשֵׂה** לִבְנַת הַסַּפִּיר**"** – ויש לדרוש לשון זה: כפי שעושים לבינה, - היא וכל ארגלייה (כלי מלאכה (מקור המילה ביוונית)) שלה – לבינה עם כל כלי עבודתה (הכלים המשמשים לעשיית הלבינים, כמפורש להלן), היא והסל – להניח בו את הטיט, והמגריפה – לגרוף בה את הטיט (שעשו אותו לבינים), שלבינה וסל ומגריפה ניתנו תחת רגליו של ה', לזכור את השעבוד שנשתעבדו ישראל במצרים (מגיה במסירה שלפנינו מחק את שלוש המילים האחרונות וכתב במקומן 'היא וכל פרקמטיא שלה', וכן הוא בקטע גניזה וב"ילקוט שמעוני" בקונטרס אחרון. אבל במקבילות במדרשי האגדה הוא כמו שכתב הסופר במסירה שלפנינו).

אמר רבי מיישא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): בבבל כתיב – כתוב (בחזון מעשה המרכבה שראה יחזקאל הנביא בבבל): "כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא**"** (יחזקאל א,כו) – צורת כיסא הכבוד של ה' נראתה כצבע אבן ספיר**, ובמצרים כתיב** – כתוב**: "כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר"** (שמות כד,י) – הרי שכשגלו ישראל לבבל נראתה ברקיע אבן ספיר, וכשגלו ישראל למצרים נראתה ברקיע לבינה של ספיר**. ללמדך** – כדי להורות לך**, שכשם שהאבן קשה מן הלבינה, כך שיעבודה של בבל** – ששיעבדו את ישראל, היה קשה משעבודה של מצרים (הסופר במסירה שלפנינו השמיט מ'אמר רבי מיישא' עד 'כמעשה', ומגיה השלים) – וכיוון שהדבר היה לזכור את השעבוד שנשתעבדו ישראל, הוא היה בהתאם לקושי השעבוד (במדרש תנחומא הובאו כתובים המלמדים ששעבודה של בבל היה קשה משעבודה של מצרים).

ומציעים ברייתא: תני – שונה (ברייתא) בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): עד שלא נגאלו ישראל ממצרים, היתה רשומה ברקיע – נראתה צורת לבינה בשמים, סימן לשעבוד שנשתעבדו ישראל במצרים (כך יש לדרוש את המילים "כמעשה לבנת הספיר"). משנגאלו – ישראל ממצרים**, עוד לא נראית** – לא נראתה עוד הלבינה, ברקיע. מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) "וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד,י) - שמייא כד אינון נקיין מן עננין – (וכמראה) השמים כשהם נקיים מעננים (כך הוא בתרגומים הארמיים למילים אלו), שכיוון שלא נראתה עוד הלבינה ברקיע, היו השמים טהורים ונקיים**.**

בויקרא רבה כג,ח ובשיר השירים רבה פרשה ד [ח] א נאמר: רבי ברכיה ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא: דרש לוי בר סיסי בנהרדעא: "ויראו את אלוהי ישראל" (שמות כד,י) - זו עד שלא נגאלו, אבל משנגאלו - איכן הוא דרכה של לבינה לינתן שם היתה נתונה. - אמר רבי ברכיה: 'מעשה לבנת הספיר' אין כתוב כאן, אלא "כמעשה לבנת הספיר" (שם) - היא וכל אירגלייא שלה ניתנה, היא והסל והמגריפה שלה ניתנה. - בר קפרא אמר: עד שלא נגאלו ישראל ממצרים - כביכול היתה רשומה ברקיע. משנגאלו - עוד לא נראתה ברקיע. מאי טעמא? "וכעצם השמים לטוהר" (שם) - כד אינון נקיין מן עננין. ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת "בשלח" סימן יא נאמר: אמר רבי ברכיה הכוהן: דרש רבי לוי בר סוסי: "ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (שמות כד,י) - עד שלא נגאלו, משנגאלו - במקום שדרכה של לבינה להינתן היתה נתונה. - גדול היה שעבודה של בבל מן שעבודה של מצרים, במצרים כתיב: "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", ובבבל כתיב: "כמראה אבן ספיר" (יחזקאל א,כו), במצרים כתיב: "וימררו את חייהם בעבודה קשה" (שמות א,יד), ובבבל כתיב: "והיה ביום הניח ה' לך מעוצבך ומרוגזך ומן העבודה הקשה" (ישעיהו יד,ג). ובמכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה יד ובספרי במדבר פסקה פד נאמר: כל זמן שישראל משועבדים, כביכול שכינה משתעבדת עימהם, שנאמר: "ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (שמות כד,י), וכן הוא אומר: "בכל צרתם לו צר" (ישעיהו סג,ט).

בכמה מקורות (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי ג,ב ו-ג,ז; שמות רבה ב,ה) נאמר, ששעבודם של ישראל במצרים היה קשה מכל שעבוד שבעולם.

הסל והמגריפה בבמדבר רבה טו,כ ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת "בהעלותך" סימן כג נאמר: בשעה שאמר פרעה: "הבה נתחכמה לו" (שמות א,י), קיבץ פרעה את כל ישראל ואמר להם: בבקשה מכם, עשו עימי היום בטובה. היינו דכתיב: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות א,יג) - בפה רך. נטל סל ומגריפה, וכל מי שהיה רואה את פרעה נוטל סל ומגריפה ועושה בלבנים היה עושה. מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עימו כל היום לפי כוחם.

ומציעים ברייתא: תני – שונה בשם רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני): עבודה זרה עברה עם ישראל בים – שישראל עשו פסל במצרים והביאו אותו עימם כשעברו את ים סוף ביציאתם ממצרים (במקורות אחרים נאמר שזהו פסלו של מיכה (ראה שופטים פרקים יז-יח)). מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) נאמר (בתפילת דוד): "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ, מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו" (שמואל ב ז,כג) – אתה, ה', עשית מעשים גדולים ונוראים בארצך, [לגרש] מפני עמך שהוצאת ממצרים את גויי כנען ואלוהיהם. ויש לדרוש את הכתוב, שה' הוציא ממצרים את ישראל (-'גּוֹיִם') עם הפסל לעבודה זרה שהביאו עימם (-'וֵאלֹהָיו').

אמר לו רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – לרבי אליעזר**: חס ושלום!** – אל תעלה כזאת על הדעת! אם אומר את (אתה) כן, נמצאת עושה את הקודש חול – אתה הופך את השם 'וֵאלֹהָיו' שהוא קודש (כינוי לה') לחול (כינוי לעבודה זרה). מה תלמוד לומר: – מה יש ללמוד מהכתוב: "אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו**"** (שמואל ב ז,כג)? כביכול כאילו (הביטוי 'כביכול כאילו' הוא כפל גרסה. המקבילות לסוגיה בירושלמי כאן, על אף הבדלי הנוסח ביניהן לבין נוסח הירושלמי, גורסות רק 'כביכול', בלי 'כאילו' ("כפלי גרסה בירושלמי", "תרביץ" סו, עמוד 201, הערה 99)) עצמך פדית – ממצרים, שיש לדרוש את הכתוב, שה' הוציא ממצרים את ישראל (-'גּוֹיִם') עִם ה' (-'וֵאלֹהָיו'), מפני שה' היה עם ישראל בצרתם, וכשהוציא אותם ממצרים הוציא כביכול גם את עצמו**.**

במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה יד ובספרי במדבר פסקה פד נאמר: "מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוי ואלוהיו" (שמואל ב ז,כג) - רבי אליעזר אומר: עבודה זרה עברה עם ישראל בים, שנאמר: "ועבר בים צרה" (זכריה י,יא), ואיזה זה? זה פסלו של מיכה. - רבי עקיבא אומר: אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו. כביכול אמרו ישראל לפני המקום: פדית את עצמך. ובפסיקתא דרב כהנא י,ח נאמר: אמר רבי יודה ברבי לעיי: עבודה זרה עברה עם ישראל בים. ומה טעמא? "ועבר בים צרה" (זכריה י,יא), ואין לשון זה צרה אלא עבודה זרה, דכתיב: "והמסכה צרה כהתכנס" (ישעיהו כח,כ). ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת "ראה" סימן יד ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת "ראה" סימן טז נאמר: אמר רבי יהודה בר אלעאי: עבודה זרה עברה עם ישראל בים, שנאמר: "ועבר בים צרה" (זכריה י,יא), ואין צרה אלא עבודה זרה, שנאמר: "והמסכה צרה כהתכנס" (ישעיהו כח,כ). • • •

במשנה שנינו: "אותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים".

אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): זֵיכר ליריחו – לשם זכירת כיבוש יריחו בכניסת ישראל לארץ (כשצרו בני ישראל על יריחו, אנשי המלחמה הקיפו את העיר פעם אחת בכל יום בששת ימים, ושבעה כוהנים הלכו בראש התהלוכה המקיפה את העיר ותקעו בשופרות, ואחריהם הלך ארון ברית ה', וביום השביעי הקיפו את העיר שבע פעמים, והכוהנים תקעו בשופרות בכל הקפה מסביב לעיר, ובפעם השביעית נפלה חומת העיר תחתיה וכבשו את העיר (יהושע פרק ו). ההקפות סביב המזבח בשבעת ימי חג הסוכות הם זכר לכך, שכן בכל יום מקיפים את המזבח פעם אחת והכוהנים תוקעים בחצוצרות, וביום השביעי מקיפים אותו שבע פעמים. - על הדמיון של הקפות המזבח לכיבוש יריחו אפשר להוסיף עוד. המזבח שהיו ערבות זקופות סביבו דומה לעיר יריחו שהיתה חומה סביבה. המזבח והקורבנות שעליו שהם קודש לה' דומים לעיר יריחו וכל מה שבה שהיו חרם לה'. הכיבוש הניסי של יריחו שהיה לאחר הקפת העיר מסמל את הישועה שמבקשים עליה כשמקיפים את המזבח. ארון ה' שהלך גם הוא מסביב ליריחו מסמל שישועתם של ישראל היא גם ישועתו של ה' - 'אני והוא הושיעה נא'). • • •

הלכות ו,ז

משנה כמעשהו בחול – כדרך שעשו בערבה בימי החול, כך מעשהו בשבת – כשחל יום שביעי של ערבה להיות בשבת, שערבה ביום השביעי דוחה שבת**, אלא שהיו מלקטין** (קוטפים) אותה (צריך לומר כמו בכתבי היד של המשנה: 'אותן') – את ענפי הערבה, מערב שבת – ומביאים אותם למקדש לפני השבת, כי אסור היה להביא את הערבות ממקום לקיטתן בשבת, ומניחין אותן בגיגיות (קערות רחבות) של זהב – שהיו מלאות מים**, כדי שלא יכמושו** (ייבלו) (בוודאי גם ביום טוב הראשון לא היו מלקטים אותם ביום טוב, אלא שבעיקר בא להשמיענו דין יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת).

רבי יוחנן בן ברוקה (תנא בדור השלישי) אומר: חריות (ענפים) של דקל היו מלקטין וחובטין (מכים ודופקים) על גבי המזבח (בנוסחי המשנה המאוחרים: 'וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח'), ואותו היום – יום שביעי של חג הסוכות, היה נקרא יום חיבוט חריות.

מיד – ביום השביעי של חג הסוכות, אחרי סיום מצוות לולב, התינוקות שומטין (משליכים, מפילים) את לולביהן – שלהם, ואוכלין אתרוגיהן – שלהם, שמכיוון שכבר נעשתה מצוותם ואין בהם עוד צורך, הקטנים שומטים את הלולבים ואוכלים את האתרוגים**.** • • •

תלמוד במשנה שנינו: "מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן".

מציעים דיוק מהמשנה: לא אמר אלא קטן – לא אמר התנא השונה את משנתנו אלא שקטנים היו אוכלים את אתרוגיהם ביום השביעי**, הא** – אבל גדול - לא – גדולים לא היו אוכלים את אתרוגיהם ביום השביעי**.**

ומציעים קושיה: לא כן אמר – לא כך אומר רבי אבינא (אמורא בבלי בדור השלישי) בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): אתרוג שנפסל ביום טוב הראשון – ואינו ראוי עוד לצאת בו, - מותר לאוכלו – באותו יום**?!** (בתמיהה) – ולמה אין גדולים אוכלים את אתרוגיהם ביום השביעי, שאינם ראויים עוד לצאת בהם, הואיל וכבר יצאו בהם ידי חובה?

ומתרצים את הקושיה (בהצעת הבחנה בין שני המקרים): אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): תמן – שם (באתרוג ביום השביעי), - הוא אינו ראוי לצאת בו – שהרי כבר יצא בו ידי חובה**, אחרים** – מי שעדיין לא יצאו ידי חובה, ראויין לצאת בו – על ידי שאילה או על ידי מתנה, שכל היום כשר לנטילת לולב, ולכן עדיין האתרוג מוקצה למצוותו ואסור באכילה באותו יום (אבל התינוקות היו אוכלים, שלא היו נזהרים בדבר זה); ברם הכא – אבל כאן (באתרוג שנפסל ביום טוב הראשון), - לא הוא ולא אחרים יוצאין בו – אינו ראוי לצאת בו לא הוא ולא אחרים משום שנפסל, ולכן פקעה הקצאתו ומותר באכילה באותו יום**.**

בבבלי סוכה מו,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: אתרוג, בשביעי - אסור (ליהנות ממנו), בשמיני - מותר. וריש לקיש אמר: אתרוג אפילו בשביעי נמי מותר. במאי קא מיפלגי? מר סבר: למצוותו אתקצאי (וכיוון שכבר קיים את מצוותו, בטל איסור הנאה), ומר סבר: לכולי יומא אתקצאי (אף לאחר שקיים את מצוותו, ולכן לא בטל איסור הנאה). - איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן: מיד התינוקות שומטים את לולביהם ואוכלים אתרוגיהם. מאי לאו - הוא הדין גדולים! (ואם כן, האתרוג מותר בהנאה מיד לאחר גמר המצווה) - לא, תינוקות דווקא. - איכא דאמרי: איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: מיד התינוקות שומטים את לולביהם ואוכלים אתרוגיהם. תינוקות - אין, גדולים - לא! - הוא הדין דאפילו גדולים, והאי דקתני תינוקות - אורחא דמילתא קתני (שהתינוקות משתעשעים בכך). ולוי אמר: אתרוג אפילו בשמיני אסור. ואבוה דשמואל אמר: אתרוג בשביעי - אסור, בשמיני - מותר. אמר רבי זירא: אתרוג שנפסל - אסור לאוכלו כל שבעה (שכן הוקצה למצווה עד סוף החג).

דברי הירושלמי בעניין אתרוג ביום השביעי הם כרבי יוחנן בבבלי. רבי זירא בבבלי חלוק על רבי אבינא בשם רב בירושלמי בעניין אתרוג שנפסל. בבבלי לא הבחינו בין אתרוג ביום השביעי ובין אתרוג שנפסל. • • •

משנה ההלל והשמחה - שמונה, כיצד? מלמד – דבר זה מורה**, שאדם חייב בכבוד יום טוב האחרון** – היום השמיני, של החג – לכבדו במאכל ובמשתה ובכלים נאים ובכסות נקייה, כשאר כל ימות החג – כשם שמכבדים את שאר ימי החג בדברים האלה**.**

סוכה - שבעה, כיצד? גמר מלוכל (מלאכול) – ביום השביעי של החג, - לא יתיר את סוכתו – לא יתיר את הקשרים, כדי לסתור את סוכתו, משום שיש בזה מלאכה האסורה בחול המועד**, אבל מוריד הוא** – מן הסוכה שעל גגו לביתו, את הכלים – שהעלה אותם לסוכה בערב החג, מן המנחה ולמעלן – החל בשעת מנחה קטנה (בתשע שעות ומחצה של היום) ויותר מזה**, בשביל כבוד יום טוב האחרון** – כדי שיהיו לו בביתו כלים לסעודות יום טוב האחרון של חג הסוכות שהוא אוכל בביתו (המשנה נקטה "מוריד את הכלים", מפני שהיו רגילים לעשות סוכותיהם על גגותיהם).

הלשון "כיצד" במשנתנו באה באשגרה משאר המשניות. וכוונת משנתנו שהמשנה הראשונה שקבעה "השמחה - שמונה" מלמדת וכו' ("שישה סדרי משנה", מועד, עמוד 477).

השמחה - שמונה, כיצד? מלמד... משנתנו תתבאר כראוי באמצעות ההנחה, שתשובת "מלמד..." שייכת לשכבה מאוחרת במשנה, הבאה לבאר את המשנה הראשונה שעמדה לפניה. וכבר מצינו לא אחת שאלות "כיצד" הבאות מבעל משנה אחרונה, כביאור למשנה ראשונה שלפניה. בעלי משנה אחרונה נתקשו בביאורה של משנה ראשונה שקבעה "השמחה - שמונה", וליישובו של הקושי העלו את פתרונם: אין מדובר בשמחה כמשמעה הרווח, כי אם בכבוד יום טוב ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמוד 94). שמחה של משנה ראשונה עניינה אכילת קודשים בירושלים במסגרת עלייה לרגל, ואילו כבוד של משנה אחרונה עניינו מאכל ומשקה, כלים נאים וכסות נקייה, הנוהגים בשבת ובכל יום טוב, בלא עלייה לרגל ובגבולים. מהו הקושי שראו בעלי משנה אחרונה במשנה הראשונה כפשוטה, שבגינו פירשוה כפי שפירשו? הואיל ואין שמחה שבכתוב אלא שבעה ימים ("חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים... וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ... שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לה' אֱלֹהֶיךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז,יג-טו)), ואילו המשנה קבעה שמחה שמונה, נמצא שאין לפרש את השמחה שבמשנה כמשמעה, אלא יש להעמידה לעניין כבוד דווקא. כי כבוד יום טוב, שאינו עניין לשמחת סוכות דווקא, ודאי נוהג גם בשמיני, כשאר כל ימים טובים (שם, עמודים 160-162). לשיטת משנה ראשונה מצוות השמחה של אכילת קודשים היא חלק ממצוותיו של הרגל, ולא ממצווֹת חג הסוכות, והואיל והשמיני הוא חלק מן הרגל השלישי וממצווֹת העלייה שלו, הרי אף בו נוהגת השמחה, אף שזו לא נאמרה בפירוש בתורה אלא לשבעה ימים. ברם משנה אחרונה סבורה שמצוות השמחה היא מחובותיו של חג הסוכות, כי מהותו של החג היא המחייבת לשמוח בו, לא רק באמצעות הלולב, אלא גם באכילת קודשים, ונמצא שאף שמחה, כמוה כלולב וכסוכה, אינה נמשכת אלא כאורכו של החג, שבעה ימים, כמפורש בתורה. מעתה קובעת משנה אחרונה שבשמיני לא ינהג אלא כבוד יום טוב, כשאר כל ימים טובים, אבל השמחה שאינה שמחת הרגל אלא שמחת חג הסוכות, אינה עניין לו (שם, עמודים 235-236). • • •

תלמוד במשנה שנינו: "ההלל והשמחה - שמונה".

מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): שמונה עשר יום ולילה אחד קורין בהן את ההלל בכל שנה: שמונת ימי החג – של סוכות, ושמונת ימי החנוכה ויום טוב של העצרת – חג השבועות, ויום טוב הראשון של הפסח ולילו – בזמן אכילת קורבן הפסח בליל יום טוב הראשון של הפסח**.**

בתוספתא סוכה ג,ב שנו: שמונה עשרה יום בשנה ולילה אחד קורים בהם את ההלל. ואלו הם: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח ולילו, ויום טוב של עצרת. ובבבלי ערכין י,א אמרו: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשרה ימים שהיחיד גומר (קורא) בהם את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב של עצרת.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי חגיגה א,ד.

רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם עולא בר ישמעאל (עולא, אמורא בדור השני והשלישי) שאמר בשם רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): שלמי חגיגה – קורבן שלמים שהעולה למקדש ברגל חייב להקריב כדי לקיים מצוות חגיגה, ששחטן מערב הרגל – בערב יום טוב הראשון, ולא שחטם ברגל, שהוא הזמן הראוי לשחיטתם, - אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל – אינו יוצא בהם ידי מצוות שמחה כשאכלם ברגל**.**

ומציעים קושיה מברייתא: התיב – השיב (הקשה) רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): והתני: – והרי (התנא) שונה: חגיגת ארבעה עשר – קורבן שלמים שמקריבים בערב הפסח בארבעה עשר בניסן נוסף על קורבן הפסח, יוצאין בה משם (משום) שמחה – יוצאים בה ידי מצוות שמחה כשאכלה ברגל, כיוון שמצוות שמחה אינה כלל חובת הקרבה, אלא היא מצווה של אכילת קודשים שהוקרבו על גבי מזבח, יהיו אשר יהיו, ואין יוצאין בה משם (משום) שלמים – אין יוצאים בה ידי מצוות חגיגה ברגל, כיוון שמצוות חגיגה היא חובת הקרבת קורבן לשם חגיגה, וחובה זו אינה יכולה להתמלא על ידי הקרבת קורבן אחר העולה לשם מצווה אחרת, כגון חגיגת ארבעה עשר ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמוד 33)! – מברייתא זו יש להקשות על המימרה האמוראית האמורה לפני כן, ששלמי חגיגה ששחטם בערב הרגל אינו יוצא בהם ידי מצוות שמחה!

ומתרצים את הקושיה (בהצעת פרשנות לברייתא על ידי העמדתה במקרה מסוים): אמר רבי זעורה: תיפתר – תתפרש (הברייתא), בששחטה ברגל – במקרה שלא שחט את חגיגת ארבעה עשר בערב הרגל עם קורבן הפסח, אלא ששחטה ברגל, ולכן יוצאים בה משם שמחה**.**

ודוחים את התירוץ: אמר רבי בא: אם בששחטה ברגל - אין זו חגיגת ארבעה עשר – כיוון שעבר זמנה, אלא היא נעשית קורבן שלמי נדבה, והיה לתנא של הברייתא לשנות בלשון זו: שלמי נדבה יוצאים בהם משם שמחה. לכן אין להעמיד את הברייתא במקרה זה**.**

ומציעים תירוץ אחר עקב דחיית התירוץ הקודם: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (איך יש ליישב את הקושיה מהברייתא?) אמר רבי זעורה: עד דאנן (צריך לומר כמו במקבילה: 'דאנא') תמן שמעתנה: – עד שאני שם (בעוד שהייתי בבבל) שמעתי אותה (את הדרשה להלן של הפסוק "ושמחת בחגך"): עולא בר ישמעאל בשם רבי לעזר; כד סלקינן הכא (צריך לומר כמו במקבילה: 'כד סלקית להכא') שמעתנה: – (ו)כאשר עליתי לכאן (לארץ ישראל) שמעתי אותה (את הדרשה להלן): רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר: נאמר (בחג הסוכות): "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז,טו) – תהיה רק בשמחה, שמחתך תהיה שלמה; ויש לדרוש את הכתוב: - לרבות – יש להוסיף את לילי יום טוב האחרון (כך הוא גם במקבילה, וכך צריך לומר. ומגיה הגיה כאן: 'הראשון') לשמחה – יש להביא קורבנות שלמים בערב יום טוב האחרון של חג הסוכות ולאכול מבשרם בליל היום האחרון (הכתוב "והיית אך שמח" מיותר מאחר שכבר נאמר בכתוב שלפניו "ושמחת בחגך", ולכן הוא בא לרבות שמחה נוספת). אי (צריך לומר כמו במקבילה: 'או') יכול אף לילי יום טוב הראשון (כך הוא גם במקבילה, וכך צריך לומר. ומגיה הגיה כאן: 'האחרון')! – אולי יעלה על דעתך שיש להביא קורבנות שלמים גם בערב יום טוב הראשון של חג הסוכות ולאכול מבשרם בליל היום הראשון! תלמוד לומר: – לְמד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב (שלעיל): "אַךְ" – לשון "אך" הוא לשון מיעוט, ובא ללמד שאין להביא קורבנות שלמים בערב יום טוב הראשון של חג הסוכות ולאכול מבשרם בליל היום הראשון (זו ברייתא של הספרי שרבי לעזר אמר ולא ציין את מקורה). ויש להקשות: אך חלק (זו אשגרה ממקומות אחרים, וצריך לומר כמו במקבילה: 'או חלף!') – או חילוף (היפוך הדברים)! (נדרוש את הפסוק בצורה הפוכה מזו שהוצעה לפני כן, ונרבה לילי יום טוב הראשון ונמעט לילי יום טוב האחרון!). ויש לתרץ: רבי חייה בשם רבי לעזר: נאמר (בחג הסוכות): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז,יד) – תשמח בחג הסוכות בהקרבת שלמים ועשיית סעודה בבשרם; ויש ללמוד מן הכתוב הזה המסמיך שמחה לחגיגה: - משאת (משאתה) מתחייב בחגיגה את (אתה) מתחייב בשמחה – וזהו מיום טוב הראשון ואילך. אבל לילי יום טוב הראשון, כיוון שעדיין אין אתה מתחייב בחגיגה, אין אתה מתחייב בשמחה. ולכן יש לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה ולא לילי יום טוב הראשון. לפי זה, שלמי חגיגה ששחטם בערב הרגל אינו יוצא בהם ידי מצוות שמחה, משום שעדיין אינו מתחייב בחגיגה, אבל חגיגת ארבעה עשר ששחטה בערב הפסח יוצא בה ידי מצוות שמחה, משום שכבר התחייב בחגיגה, ונמצא שערב הפסח שונה מערב הרגל אחר, ובכך מיושבת הקושיה מהברייתא (על פי "יפה עיניים") - (השמועה של רבי אלעזר (ששמע רבי זעורה) מתייחסת רק לסוף העניין: 'רבי חייה בשם רבי לעזר: "ושמחת בחגך"...'. ואילו הרישא היא ברייתא בספרי דברים פסקה קמב ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1178, הערה 75)).

גרסת 'אך חלק' אינה אלא שיבושה של 'או חלף' שבמקבילה. 'או חלף' מצוי בירושלמי, אבל 'אך חלק' אינה עולה בירושלמי בשום מקום ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמוד 237. וראה שם הערה 17).

ומציעים קושיה ממשנה: התיבון: – השיבו (הקשו על דברי רבי לעזר): והתנינן: – והרי שנינו (משנה סוכה ד,א ו-ד,ח, בעניין המצוות בחג הסוכות): ההלל – קריאת פרקי ההלל (תהילים קיג-קיח), והשמחה – הבאת קורבנות שלמים ואכילה מבשרם, - שמונה – מצוותם שמונה ימים**!** ויש להציע מקרה שממנו מקשים: הגע עצמך – שער בנפשך, שחל יום טוב הראשון – של חג הסוכות, להיות בשבת. לשוחטן מערב הרגל – לשחוט שלמי חגיגה בערב יום טוב הראשון, - יש לדחות את האפשרות המוצעת: אין את (אתה) יכול, דאמר רבי זעורא בשם עולא בר ישמעאל שאמר בשם רבי לעזר: שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל - אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל – אינו יוצא בהם ידי מצוות שמחה כשאכלם ברגל**. לשוחטן ברגל** – לשחוט שלמי חגיגה ביום טוב הראשון שחל בשבת, - יש לדחות את האפשרות המוצעת: אין את (אתה) יכול, שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה את השבת – אין שלמי חגיגה קריבים בשבת**. אימתי אמרו: ההלל והשמחה - שמונה?** – לרבי לעזר, כיצד יתקיימו דברי המשנה שהשמחה בחג הסוכות מצוותה שמונה ימים? שכן מסתימת דברי המשנה האלה משמע, שלעולם השמחה שמונה ימים, בין שיום טוב הראשון חל בחול ובין שהוא חל בשבת, והרי כשיום טוב הראשון חל בשבת אין השמחה אלא שבעה ימים, כיוון שאין שמחה ביום טוב הראשון, מפני שלרבי לעזר אינו יוצא ידי חובת שמחה בשלמי חגיגה ששחטם מערב יום טוב הראשון! (אם אחד משאר הימים של החג חל בשבת, שוחטים שלמי חגיגה מערב שבת, והשמחה שמונה ימים)

ומציעים תירוץ לקושיה (בהעמדת המשנה במקרה מסוים): אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): קיימה – קיים (פירש) אותה (את המשנה) רב אבודמי (רב דימי, אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי) נחותה – היורד (המהגר לבבל מארץ ישראל), בכהנים בשעיר – בכוהנים שאוכלים את שעיר החטאת (כשחל יום טוב הראשון בשבת, מקיימים את מצוות השמחה כל שמונת ימי החג על ידי אכילת הכוהנים משעיר החטאת של מוסף חג הסוכות שדוחה שבת, שבשבת אוכלים הכוהנים בשר חי מהחטאת הקריבה באותו יום ויוצאים בה ידי חובת שמחה (כמו ששנינו במשנה חגיגה א,ד, שהכוהנים יוצאים ידי חובת שמחה בחטאות). ואין כוונת המשנה שכל אדם מישראל חייב לקיים את מצוות השמחה בחג הסוכות כל שמונת ימי החג, אלא כוונת המשנה שאפשר לה למצוות השמחה להתקיים כל שמונת ימי החג).

עד כאן המקבילה בירושלמי חגיגה. הסוגיה מקורה בחגיגה, ומשם הועתקה לסוכה בשל הבאת המשנה כאן בסוגיה.

בתוספתא פסחים ה,ג שנו: חגיגה הבאה עימו (חגיגת ארבעה עשר הבאה עם קורבן הפסח) - יוצא בה ידי חובתו משם שמחה, ואין יוצא בה ידי חובתו משם חגיגה (חגיגת הרגל).

בבבלי פסחים ע,ב-עא,א אמרו: אמר עולא אמר רבי אלעזר: שלמים ששחטם מערב יום טוב אינו יוצא בהם לא משום שמחה ולא משום חגיגה. משום שמחה - דכתיב: "וזבחת שלמים... ושמחת" (דברים כז,ז) - בעינן זביחה בשעת שמחה, וליכא. משום חגיגה - הווי דבר שבחובה (שהרי כל אדם חייב להביא קורבן זה), וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין (ואינו יכול להביא קורבן חובה מדבר שכבר הוקדש לצורך אחר). לימא מסייע ליה: "והיית אך שמח" (דברים טז,טו) - לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה (שאף בו יש חובת שמחה באכילת בשר שלמים שהוקרבו מאתמול). אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון, או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון? תלמוד לומר: "אך" - חילק ("אך" הוא לשון מיעוט וחלוקה, לומר שלא בכל פעם יש שמחה). - מאי טעמא? (מה טעם למדים אנו מלשון מיעוט זו לגבי הלילה הראשון דווקא שאין בו שמחה?) לאו משום דאין לו במה ישמח? (ששלמים ששחטם מערב הרגל אינו יוצא בהם משום שמחה) לא, כדקתני טעמא: מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון (לשמחה) ולהוציא לילי יום טוב הראשון? - מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו (ביום שלפניו), ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו. מתיב רב יוסף: חגיגת ארבעה עשר יוצא בה משום שמחה, ואין יוצא בה משום חגיגה. אמאי? הא בעינן זביחה בשעת שמחה, וליכא! (ששחט את החגיגה בארבעה עשר) אמר רב אידי בר אבין: שעיכב ושחטה (בחמישה עשר, בשעת שמחה). אמר רב אשי: הכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי - הא מתניתא מאן קתני לה? בן תימא. בן תימא - איפסלה לה בלינה! (שלשיטתו חגיגה זו דינה כפסח ואסור לאוכלה למחר) שמע מינה (שלא הקריבו אותה בזמנה, אלא לאחר מכן). מתיב רבא: ההלל והשמחה (בחג הסוכות) - שמונה (ימים). ואי אמרת בעינן זביחה בשעת שמחה - הא זמנין דלא משכחת לה אלא שבעה, כגון שחל יום טוב הראשון להיות בשבת (ובשבת אין מקריבים קורבן חגיגה)! אמר רב הונא בר יהודה: משמחו בשעירי הרגלים (מקיימים מצוות שמחה בבשר השעירים שמקריבים ברגלים לחטאת). אמר רבא: שתי תשובות בדבר (לדחות). חדא: דשעירי הרגלים (בשבת) חי נאכלים, צלי אין נאכלים (שהרי אי אפשר לצלותם בשבת), ושמחה בחי ליכא (אכילת בשר חי אינה נקראת שמחה). ועוד: כוהנים אוכלים, וישראל שמחים?! אלא אמר רב פפא: משמחו בכסות נקייה ויין ישן.

כי אתא רבין אמר רבי אלעזר: שלמים ששחטם מערב יום טוב יוצא בהם משום שמחה, ואין יוצא בהם משום חגיגה. יוצא משום שמחה - לא בעינן זביחה בשעת שמחה. ולא משום חגיגה - הווי דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. והתניא: "והיית אך שמח" - לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה. אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון, או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון? תלמוד לומר: "אך" - חילק. - מאי טעמא? לאו משום דאין לו במה ישמח? לא, כדקתני טעמא: מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון? מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו, ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו.

בארץ ישראל לא ידעו את דברי רבין בשם רבי אלעזר, ובבבלי לא ידעו את דברי רבי חייה בר אבא בשם רבי אלעזר ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 313).

בבבלי אמר עולא בשם רבי אלעזר: שלמים (שלמי נדבה) ששחטם מערב יום טוב אינו יוצא בהם לא משום שמחה ולא משום חגיגה. ובירושלמי אמר עולא בשם רבי אלעזר: שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל - אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל.

בספרי דברים פסקה קמב נאמר: "והיית אך שמח" - לרבות לילי יום טוב הראשון לשמחה. יכול שאני מרבה לילי יום טוב האחרון לשמחה! תלמוד לומר: "אך".

הגרסה בספרי הפוכה מהגרסה בירושלמי ובבבלי.

הירושלמי ידע שיש מדרש הדורש בחילוף ("או חלף") שנרמז גם בברייתא הבבלית ("מה ראית"), הוא הספרי ("מבואות לספרות התנאים", עמוד 711). • • •

במשנה שנינו: "סוכה - שבעה, כיצד? גמר מלוכל - לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלן, בשביל כבוד יום טוב האחרון".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ו,ו.

מי שאין לו מקום בביתו לאכול ביום טוב האחרון של חג הסוכות והוא חייב להמשיך לאכול בסוכתו (שהוא אוכל כל השנה במקום סוכתו, ובחג הסוכות הוא מפחת את המעזיבה ומסכך על גבה), מה יעשה כדי שלא ייראה כמוסיף ויושב בסוכה ביום טוב האחרון? - מביאים שתי מימרות.

רבי אבא בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רב חייה בר אשי (אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): צריך אדם לפסול סוכתו – ביום השביעי של החג, מבעוד יום (בשעה שעדיין יום) – באחד מהאופנים הפוסלים את הסוכה, כגון שהוא מעביר ענף אחד מסכך הסוכה, ונמצא שיש בין שאר הענפים רווח יותר משלושה טפחים, ובזה יש היכר שאינו יושב בסוכה לשם מצוות סוכה (אין בזה מלאכה, אף שיש בזה משום פסילת הסוכה).

רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: צריך לקדש – על היין לפני הסעודה ביום טוב האחרון, בתוך ביתו – ולא בתוך סוכתו, ובזה יש היכר שאינו יושב בסוכה לשם מצוות סוכה, שדי בהיכר מועט**.**

מביאים שתי מימרות בעניין קידוש שלא במקום סעודה.

רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): קידש – על היין לפני הסעודה, בבית זה ונמלך (עיין והחליט) לוכל (לאכול) בבית אחר - מקדש (במקבילה: 'צריך לקדש') – פעם שנייה בבית האחר, משום שאין קידוש אלא במקום סעודה**.**

רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי חיננא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון. - מגיה במסירה שלפנינו מחק 'הושעיה'. אבל בקטע גניזה וכן במקבילה בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'רבי הושעיה', וכן הוא בפסיקתות. הגרסה לפי המגיה 'בשם רב' מתאימה לגרסה במימרה של רבי אבין להלן 'מה דמר רב'. ואילו הגרסה 'בשם רבי הושעיה' מתאימה לגרסה במימרה של רבי מנא להלן 'ודרבי הושעיה'): מי שסוכתו עריבה (נעימה) עליו – והוא רוצה לאכול בסוכתו בליל יום טוב האחרון של חג הסוכות, - מקדש בלילי יום טוב האחרון – על היין לפני הסעודה, בתוך ביתו ועולה – מביתו אל הסוכה שעל גגו, ואוכל בתוך סוכתו – ואינו צריך לקדש פעם שנייה בסוכתו**.**

ומתרצים את הסתירה בין שתי המימרות האמוראיות האחרונות: אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ולא פליגין – ולא חלוקים (שתי המימרות הסותרות לכאורה שאמרו שמואל ורבי הושעיה בעניין קידוש שלא במקום סעודה אינן חולקות זו על זו, כיוון שיש להעמיד אותן במקרים שונים). מה דאמר – מה שאומר רב (כן הוא גם במקבילה בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2, וכן הוא בכמה ראשונים. אבל לפי הגרסה לעיל צריך לומר: 'מה דמר רבי הושעיה') – מקדש בתוך ביתו ואוכל בתוך סוכתו, ואינו צריך לקדש פעם שנייה, - בשלא היה בדעתו לוכל בבית אחר (צריך לומר כמו במקבילה בכתב יד רומי: 'בבית אחד') – במקרה שלא היה בדעתו מתחילה בשעה שקידש לאכול במקום שקידש, אלא היה בדעתו לאכול במקום אחר, אינו צריך לקדש פעם שנייה במקום האחר**. מה דאמר** – מה שאומר שמואל – קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר, צריך לקדש פעם שנייה, - בשהיה בדעתו לוכל בבית אחר (צריך לומר: 'בבית אחד') – במקרה שהיה בדעתו מתחילה בשעה שקידש לאכול במקום שקידש, ואחר כך שינה את דעתו לאכול בבית אחר, צריך לקדש פעם שנייה במקום האחר (הגרסה בראשונים: 'מה דמר רב - בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר, ומה דמר שמואל - בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר'. והפירוש, בין לפי הגרסה שלפנינו המוגהת ובין לפי גרסת הראשונים, הוא אחד. - בספר "העיטור" ובספר "שיבולי הלקט" הובאה גרסה הפוכה שהוגהה: 'מה דמר רב - בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר, ומה דמר (שמואל) [רבי יהושע בן לוי] - בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר', והפירוש: מה שאמר רב שצריך לפסול סוכתו מבעוד יום - בשלא היה דעתו לאכול בביתו אלא בסוכתו, שאין לו מקום לאכול בביתו, ולכן הוא צריך לפסול את סוכתו, ומה שאמר רבי יהושע בן לוי שצריך לקדש בביתו - בשהיה בדעתו לאכול בביתו, שיש לו מקום לאכול בביתו, ולכן אינו צריך לפסול את סוכתו).

ומציעים קשר בין שתי מחלוקות האמוראים שהובאו לפני כן: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אתיא דשמואל כרבי חייה (צריך לומר: 'כרב חייא בר אשי') ודרבי הושעיה כרבי יהושע בן לוי – באה (הולכת שיטתו) של שמואל כרב חייא בר אשי ושל רבי הושעיה כרבי יהושע בן לוי (שמואל שאומר: 'קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר - צריך לקדש פעם שנייה', סבור כרב חייא בר אשי בשם רב שאומר: 'צריך לפסול סוכתו מבעוד יום', שכיוון שהאוכל בסוכתו בליל יום טוב האחרון צריך לקדש בסוכתו, משום שאין קידוש אלא במקום סעודה, ואינו יכול לקדש בביתו להיכר שאינו יושב בסוכה לשם מצוות סוכה, הרי שהוא צריך לפסול את סוכתו מבעוד יום להיכר. ורבי הושעיה שאומר: 'מי שסוכתו עריבה עליו - מקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו ואינו צריך לקדש פעם שנייה', סבור כרבי יהושע בן לוי שאומר: 'צריך לקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו', שכיוון שהאוכל בסוכתו בליל יום טוב האחרון אינו צריך לקדש בסוכתו, ויכול לקדש בביתו להיכר שאינו יושב בסוכה לשם מצוות סוכה, הרי שאינו צריך לפסול את סוכתו מבעוד יום להיכר).

מציעים היסק: אמר רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): זאת אומרת, שהן נחלקין בפירות (במסירה שלפנינו כאן ובמקבילה: 'בפירות', וכן הוא בכתב יד רומי. ובקטע בולוניה 2: 'בפיר'', ומגיה הוסיף 'ות' ('בפירות')) – מדברי הברייתא בברכות לעיל בעניין סדר סעודה, שאם הביאו להם (לאורחים המוזמנים לסעודה) יין ופרפראות כשהם יושבים בחדר ההמתנה - הם חלוקים זה מזה וכל אחד מברך לעצמו, ואם הביאו להם כשהם מסיבים בחדר האוכל (לפני עיקר הסעודה) - אינם חלוקים זה מזה ואחד מברך לכולם, יש להסיק שאם הביאו להם פירות אפילו כשהם מסיבים בחדר האוכל (לפני עיקר הסעודה) - הם חלוקים זה מזה וכל אחד מברך לעצמו, שאין הסיבה מועילה לאכילת פירות (כך פירש ר"ש משאנץ בתשובתו המובאת בספר האיגרות של רמ"ה, וכן פירש רז"פ. - "נחלקין" אינה לשון מחלוקת אלא לשון חלוקה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד מא)).

יש גורסים: "זאת אומרת שהן נחלקין בפירוש". כן הוא ברש"ס ובכמה דפוסים של הירושלמי כאן ובמקבילה, וכן הגיה רא"מ לונץ. והפירוש: יש להסיק מדברי רבי מנא, ששמואל ורבי הושעיה חלוקים, שלדעת שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה, ולדעת רבי הושעיה יש קידוש שלא במקום סעודה, וזהו שלא כדברי רבי אבין ששמואל ורבי הושעיה אינם חלוקים. יש קושי בפירוש זה, שבעל מימרה זו, רבי אמי, קדם לבעלי המימרות הקודמות, רבי מנא ורבי אבין, ואינו יכול להתייחס לדבריהם. כמו כן, אין בירושלמי המונח "נחלקין בפירוש" (נראה שהמונח "בפירוש פליגין" שישנו בירושלמי הביא לגרסה הזו). הפסיקתות וכן ראשונים שהביאו את הסוגיה בירושלמי כאן לא הביאו את המימרה "זאת אומרת...", ומזה נראה שאין המימרה הזאת חלק מן הסוגיה.

עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות. נראה שהסוגיה המוסבת על המשנה כאן הועתקה מכאן לברכות, ואילו המימרה "זאת אומרת שהן נחלקין בפירות" הועתקה מברכות לכאן. המימרה "זאת אומרת..." הועתקה לכאן בטעות, כי היא מוסבת על הברייתא בברכות לעיל בעניין סדר סעודה (לפי הגרסה והפירוש שפירשנו) שלא הובאה כאן.

בבבלי סוכה מח,א אמרו: ...אין לו מקום (בביתו) להניח כלים / להוריד כליו (והוא חייב להמשיך לאכול בסוכה), מהו? - אמר רב חייא בר אשי אמר רב / רב חייא בר אשי אמר: פוחת בה ארבעה (מוריד מסכך הסוכה ארבעה טפחים ומכסה בסכך פסול ופוסל את הסוכה); ורבי יהושע בן לוי / ורבי שמעון בן לקיש אמר: מדליק בה את הנר (דבר שאסור לעשות בסוכה בימי החג).

דברי רב חייא בר אשי בשם רב שווים בשני התלמודים. דברי רבי יהושע בן לוי שונים בשני התלמודים. לפי הבבלי, רב חייא בר אשי ורבי יהושע בן לוי מדברים כשאין לו מקום בבית להוריד כליו. ולפי הירושלמי, הם חולקים גם כשיש לו מקום בבית להוריד כליו, אלא שסוכתו עריבה עליו ורוצה לישב בה גם ביום טוב האחרון.

בבבלי פסחים ק,ב-קא,א נחלקו רב ושמואל בעניין קידוש שלא במקום סעודה, לדעת רב יש קידוש שלא במקום סעודה, ולדעת שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה. דעת שמואל בבבלי מובאת בירושלמי כאן (המימרה הראשונה בעניין קידוש שלא במקום סעודה). אפשר שדעת רב בבבלי גרמה שינוי הגרסה בירושלמי כאן (המימרה השנייה בעניין קידוש שלא במקום סעודה) 'רב' במקום 'רבי הושעיה'. לפי הבבלי שם, דעת רבי יוחנן כדעת רב בעניין זה.

בפסיקתא דרב כהנא כח,ז ובפסיקתא רבתי הוספה א פסקה ד נאמר: תמן תנינן: סוכה שבעה כיצד? - גמר מלאכול - לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה, בשביל כבוד יום טוב האחרון. רבי אבא בר כהנא, רב חייא בר אשי בשם רב: צריך לפסול סוכתו מבעוד יום. רבי יהושע בן לוי אמר: צריך לקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו. רבי יעקב בר אחא בשם שמואל אמר: קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר - צריך לקדש פעם שנייה. רבי אחא, רבי חנינא בשם רבי הושעיא: הרי שהיתה סוכתו עריבה עליו - הרי זה מקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו, ואינו צריך לקדש פעם שנייה. אמר רבי אבין: אתייא דשמואל כרבי חייא (צריך לומר: 'כרב חייא בר אשי') ודרבי הושעיא כרבי יהושע בן לוי. אמר רבי מנא: ולא פליגין. מה דאמר שמואל בשהיתה דעתו לאכול בבית אחד, ומה דאמר רבי יהושע בן לוי (צריך לומר: 'ומה דמר רבי הושעיא') כשאין דעתו לאכול בבית אחר (צריך לומר: 'בבית אחד').

מאמריהם של רבי אבין ורבי מנא בירושלמי מוחלפים בפסיקתות. • • •

משנה המשנה מפרטת את דיני ניסוך המים.

ניסוך המים – בשעת הקרבת איברי קורבן התמיד של השחר בחג הסוכות, - שבעה, כיצד? (נראה שהמילה "שבעה" במשנתנו באה באשגרה, שכן אין לשאול כיצד נמשך זמנה של מצווה מספר ימים מסוים אלא במצווה שנוהגת מספר ימים משתנה, כגון לולב וערבה שנוהגים שישה ושבעה, וכאן השאלה היא: "ניסוך המים כיצד?" - כיצד נוהגים בניסוך המים במקדש כל ימי החג?, והיא כמו השאלה לעיל: "מצוות ערבה כיצד?") צלוחית (בקבוק) של זהב מחזקת שלשת לוגין – כשיעור נסכי היין של כבשׂ, היה ממלא – מים, מן השילוח – בריכה בירושלים שבה נקווים מי מעיין הגיחון**. הגיעו** – הכוהנים והעם לאחר שמילאו את הצלוחית, לשער המים – שהיה בדרום העזרה**, תקעו והריעו ותקעו** – הכוהנים בחצוצרות**.**

עלה – הכוהן העובד, בכבשׁ – של המזבח, שהיה בדרומו, ופנה לשמאלו – לקרן מערבית דרומית, ששם היו מנסכים**, ושני ספלים של כסף היו שם** – בראש המזבח, בקרן מערבית דרומית, אחד ליין ואחד למים**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: של סיד היו – הספלים**, אלא שהיו מושחרין** – ודומים לשל כסף, שהוא שחור מן הסיד, מפני היין – גם הספל של מים היה מושחר, לפי שבכל ימות השנה לא הקפידו והיו מנסכים את היין גם לתוך הספל של מים**.**

ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין – בכל ספל היה בתחתיתו כעין חוטם (קצה בולט) ובו נקב**, אחד מעובה** – הנקב של ספל אחד היה עבה ורחב, ואחד מידק – הנקב של הספל האחר היה דק וצר**, כדי שיהו** (בכתבי היד של המשנה נוסף 'שניהם') כלים בבת אחת (בכתבי היד של המשנה: 'בת אחת') – כדי שיציאת המים והיין תסתיים כאחת**. מערבי** – הספל שלצד מערב, של מים – בשביל ניסוך המים**, ומזרחי** – הספל שלצד מזרח, של יין – בשביל ניסוך היין**.**

עירה של המים בתוך (בכתב יד אחד של המשנה כאן ולהלן: 'בתוך', ובכתב יד שני של המשנה כאן ולהלן: 'לתוך') של היין – אם טעה ושפך את המים מן הצלוחית לתוך הספל של היין, או של היין לתוך של המים – אם טעה ושפך את היין מן הכלי לתוך הספל של המים, - יצא.

רבי יהודה אומר: מלוג (בכתבי היד של המשנה: 'בלוג', והוגה על ידי אחר 'מלוג') – ולא בשלושת לוגים, היה מנסך כל שמונה – אף ביום השמיני, ולא בשבעת ימי הסוכות בלבד (אבל חכמים חלוקים על רבי יהודה וסבורים שניסוך המים - שבעה).

ולמנסך אומרים לו: הגבה את ידך! שפעם אחת ניסך – כוהן שהיה צדוקי, על רגליו – ולא לתוך הספל של המים, מפני שאין הצדוקים מודים במצוות ניסוך המים בחג**, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם** – מפני זעמם עליו. לכן היו אומרים למנסך שיגביה את ידו, כדי שיראו שהוא נותן את המים לתוך הספל ואינו נוהג כצדוקי**.** • • •

תלמוד במשנה שנינו: "צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגין היה ממלא מן השילוח".

אמר רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): כדי לעשות פּוֹמְפִּי (מקור המילה ביוונית ובלטינית, ומשמעה: פאר, הדר) לדבר – היו ממלאים מים מן השילוח בצלוחית של זהב ולא של חרס, בשביל לפאר ולהדר את הדבר**.**

ומציעים זיהוי למקור התנאי עלום השם: רבי יוסי בן חנינה אמר בשם מנחם יותפייה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, מהעיר יודפת שבגליל התחתון): דרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) היא – של רבי עקיבה היא (המשנה שאמרה ששיעור המים לניסוך שלושה לוגים היא כדעת רבי עקיבה), ומביאים מקור התומך בזיהוי המוצע: דרבי עקיבה אמר: ניסוך המים - דבר תורה – מן התורה, שיש לו סמך בתורה, כמו שאמרו בירושלמי לעיל ד,א: "רבי עקיבה אמר: ניסוך המים - דבר תורה, בשני "ונסכיהם", בשישי "ונסכיה", בשביעי "כמשפטם" - מ'ם יו'ד מ'ם מים". וכיוון שלמדים ניסוך המים מדרש הכתובים בניסוך היין, לכן כשם שהשיעור הפחות של יין לניסוך שלושה לוגים, כך שיעור המים לניסוך שלושה לוגים**.**

נראה שבכל מקום שמצינו 'לעשות פומבי לדבר' הכוונה לטקסים ציבוריים נגד הצדוקים. אין הצדוקים מודים במצוות ניסוך המים בחג ("חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה", "תרביץ" נט, עמוד 67, הערה 220).

כדי לעשות פומפי לדבר בירושלמי יומא ב,ב אמרו, שארבע פייסות היו במקדש בכל יום (כל העבודות שבמקדש היו נעשות על ידי הגרלה, וארבע פעמים ביום היו הכוהנים מתכנסים להגרלה), ולא היה פייס אחד בלבד, כדי לעשות פומפי לדבר. בירושלמי שם אמרו, שכוהן אחד היה מדשן את המזבח הפנימי (מוריד את האפר מעל גבי מזבח הקטורת שבהיכל) וכוהן שני היה מדשן את המנורה (נוטל את האפר והפסולת מהנרות של המנורה), אף על פי שהכוהן המדשן את המזבח הפנימי יכול לדשן את המנורה, כדי לעשות פומפי לדבר. בירושלמי שם אמרו, שהכוהן שהיה מדשן את המזבח הפנימי היה מניח את הטני (סל, שהיה נותן לתוכו את האפר) בהיכל לאחר הדישון ויוצא מן ההיכל, ואחר כך היה נכנס להיכל ונוטל את הטני, ולא היה מוציא את הטני לאחר הדישון, כדי לעשות פומפי לדבר; וכן הכוהן שהיה מדשן את המנורה היה מדשן בתחילה חמישה נרות ויוצא מן ההיכל, ואחר כך היה נכנס להיכל ומדשן את שאר שני הנרות, ולא היה מדשן את כל הנרות בפעם אחת, כדי לעשות פומפי לדבר. בירושלמי יומא ב,ו אמרו, שקורבן האיל היה קרב באחד עשר כוהנים, אף על פי שיכולים שלושה להעלותו, כדי לעשות פומפי לדבר. בירושלמי יומא ב,ז אמרו, שקורבן הפר היה קרב בעשרים וארבעה כוהנים, כדי לעשות פומפי לדבר, על שום שנאמר: "בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" (תהילים נה,טו) (רגש - קהל רב). בירושלמי יומא ד,א אמרו, שהכוהן הגדול ביום הכיפורים היה טורף (מנענע ומערבב) את הגורלות של שני השעירים בקלפי (ארגז קטן), ולא בקלתות (סלים), כדי לעשות פומפי לדבר. בירושלמי שקלים א,א אמרו, שתיקנו לתרום את הלשכה מהשקלים בשלושה פרקים בשנה (ולא בפרק אחד), כדי לעשות פומפי לדבר.

כשדבר נעשה בכמה פעמים, אף שאפשר לעשותו בפעם אחת (תרומת הלשכה, פייסות, דישון המזבח הפנימי, דישון המנורה), או כשדבר נעשה באנשים מרובים, אף שאפשר לעשותו באנשים מועטים (דישון המזבח הפנימי והמנורה, קורבן האיל, קורבן הפר), או כשדבר נעשה בכלי חשוב, אף שאפשר לעשותו בכלי פחות (קלפי, צלוחית של זהב), הרי שהדבר נעשה בפאר ובהדר. חכמים תיקנו לעשות את כל הדברים הללו הקשורים למקדש בפאר ובהדר, כדי לפאר ולהדר את בית ה'. על דבר שנעשה באנשים מרובים, אף שאפשר לעשותו באנשים מועטים, אמרו בכמה מקומות בבבלי: "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד,כח).

אין לפרש 'פומפי' במשמע 'פומבי' (פרסום), שהרי הדברים הללו (מלבד מילוי המים לניסוך) שנעשו במקדש לא נעשו בגלוי ובפרהסיה לעיני כל (רק העומדים בעזרה שבמקדש היו יכולים לראות כמה מהדברים הללו). לכן נראה לפרש את מה שאמרו בירושלמי סוכה לגבי ניסוך המים כמו מה שאמרו בירושלמי יומא לגבי קלפי, ולא כפי שפירשו מפרשי הירושלמי.

כיוון שאמרו שהמשנה כאן בעניין ניסוך המים כרבי עקיבה, מביאים דברי תנא במשנה במקום אחר בעניין ניסוך המים בחוץ שאף הוא כרבי עקיבה.

מציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה זבחים יג,ו): רבי לעזר (רבי אלעזר בן שמוע, תנא בדור הרביעי) אומר: אף המנסך מים (בכתבי היד של המשנה: 'מי החג') בחג בחוץ – אם ניסך בשוגג בחג הסוכות מחוץ לעזרה את המים שנתמלאו לשם ניסוך על המזבח, - חייב – קורבן חטאת כדין המקריב קודשים מחוץ לעזרה**.**

ומציעים הסבר לשיטתו של רבי אלעזר: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כל שיטת רבי לעזר כשיטת (בקטע גניזה: 'בשיטת') רבי עקיבה רבו. כמה דרבי עקיבה אמר: – כמו שרבי עקיבה אומר: ניסוך המים - דבר תורה, כן רבי לעזר אומר (צריך לומר: 'אמר'): – כך רבי אלעזר אומר: ניסוך המים - דבר תורה – וכיוון שניסוך המים מן התורה, הרי זה קורבן לכל דבר, ואף לעניין הקרבה בחוץ, ולכן המנסך מים בחג בחוץ - חייב**.**

הסופר במסירה שלפנינו כתב כאן 'מה נפק מן ביניהון' ומחק. אפשר שמשפט זה הוא אשגרה מלהלן בשל הדימיון ('מה נפק מן ביניהון. אית תניי תני... אית תניי תני... מאן דאמר... ומאן דאמר...).

ומציעים גרסאות חלופיות של מקור תנאי: אית תניי תני – יש תנא (ש)שונה בשם רבי אלעזר: צריך שיהא מילויין לשם החג – צריך למלא את הצלוחית מים מן השילוח לשם החג**. אית תניי תני** – (ו)יש תנא (ש)שונה בשם רבי לעזר: אינו צריך שיהא מילויין לשם החג (כאן המונח 'אית תניי תני' מציע דברים המיוחסים לחכם נקוב שם (רבי אלעזר), אלא שדבריו הובאו על ידי מוסרים עלומי שם ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 65, הערה 265)).

ומיישבים את הסתירה בין המקורות על ידי העמדתם לפי חכמים שונים: מאן דאמר: – מי שאומר: צריך שיהא מילויין לשם החג - רבי לעזר כרבי עקיבה – כשיטת רבי עקיבה, שאומר שניסוך המים מן התורה, ומאחר שניסוך המים מן התורה, צריך למלא לשם החג דווקא**, ומאן דאמר:** – ומי שאומר: אינו צריך שיהא מילויין לשם החג - רבי לעזר כרבנין – כשיטת חכמים, שחלוקים על רבי עקיבה ואומרים שניסוך המים אינו מן התורה, ומאחר שניסוך המים מדברי חכמים, אינו צריך למלא לשם החג דווקא**.**

ודוחים את יישוב הסתירה שהוצע לפני כן: לית יכיל! – אין אתה יכול (לומר שרבי אלעזר כחכמים)! ומציעים מקור כיסוד לדחייה: דאמר רבי יוחנן: כל שיטת רבי לעזר כשיטת רבי עקיבה רבו. כמה דרבי עקיבה אמר: – כמו שרבי עקיבה אומר: ניסוך המים - דבר תורה, כן רבי לעזר אמר: – כך רבי אלעזר אומר: ניסוך המים - דבר תורה – הרי שהמקורות חלוקים לשיטת האומר שניסוך המים מן התורה האם צריך למלא לשם החג או שלא**.**

(מה נפק מן ביניהון? אמר רבי זעורא: והוא שניסך שלשת לוגין בפנים ושלשת לוגין בחוץ. (יש לגרוס משפטים אלה להלן))

ומציעים גרסאות חלופיות של מקור תנאי: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה: יש להן שיעור (מידה) – אפילו למעלה, שיש לנסך מים בפנים בשיעור שלושה לוגים בלבד ולא יותר**, ואית תניי תני:** – ויש תנא (ש)שונה: אין להן שיעור – למעלה, שמותר לנסך מים בפנים בשיעור יותר משלושה לוגים**.**

[ומציעים מקרה נפקות בין שני המקורות: מה נפק מן ביניהון? – מה יוצא מביניהם? אמר רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): והוא שניסך (צריך לומר במקום שתי מילים אלו: 'ניסך') שלשת לוגין בפנים ושלשת לוגין בחוץ. (החלפת הגרסה של משפטים אלה היא על פי "שערי תורת ארץ ישראל")] ומפרטים את עמדותיהם של המקורות החולקים: מאן דאמר: – מי שאומר: יש להן שיעור - פטור – כיוון שאינו יכול לנסך בפנים אלא פעם אחת בלבד שלושה לוגים, לפיכך אם ניסך בפנים שלושה לוגים וחזר וניסך בחוץ שלושה לוגים - פטור, מפני שהמים שניסך בחוץ לא היו ראויים להתקבל בפנים, וכל דבר שאינו ראוי להתקבל בפנים אינו חייב עליו בחוץ**, ומאן דאמר:** – ומי שאומר: אין להן שיעור - חייב – מפני שהמים שניסך בחוץ היו ראויים להתקבל בפנים**.**

בתוספתא זבחים יב,ו שנו: המנסך שלושת לוגים מים בחג בחוץ - חייב, בשאר ימות השנה - פטור. רבי אלעזר אומר: אף בחג, אם נתמלא לשום חג - חייב, אם לאו - פטור.

בבבלי זבחים קי,ב אמרו: אמר רבי יוחנן משום מנחם יודפאה: רבי אלעזר בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה, דאמר: ניסוך המים דאורייתא (ולכן חייב אם עשאו בחוץ). דתניא: רבי עקיבא אומר: "ונסכיה" (במדבר כט,לא) - בשני ניסוכים הכתוב (בקורבנות חג הסוכות) מדבר, אחד ניסוך המים (שהוא המצווה המיוחדת לחג הסוכות) ואחד ניסוך היין (הנלווה לקורבן התמיד). תנו רבנן: המנסך שלושת לוגים מים בחג בחוץ - חייב. רבי אלעזר אומר: אם מילאם לשם חג - חייב. - מאי בינייהו? - אמר רב נחמן בר יצחק: ביש שיעור במים (שצריך לנסך) קמיפלגי (לדעת תנא קמא אינו יכול לנסך יותר משלושה לוגים בחג, ולכן אם ניסך שלושה לוגים בפנים ולאחר מכן ניסך בחוץ - אינו חייב, ואילו לדעת רבי אלעזר אין שיעור לניסוך המים, ולכן אף אם ניסך שלושה לוגים בפנים, כל שמילא לשם חג וניסך בחוץ - חייב ("קרן אורה" על פי הירושלמי כאן)).

בבבלי אמר רבי יוחנן בשם מנחם יודפאה שרבי אלעזר כרבי עקיבא. ובירושלמי אמר רבי יוחנן כך בשם עצמו, ורבי יוסי בן חנינה אמר בשם מנחם יודפאה שהמשנה כאן כרבי עקיבא. • • •

במשנה שנינו: "ושני ספלים של כסף היו שם. ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין".

יוסי בר אשיין (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): צריכין הספלים להיות פקוקין (סתומים) בשעת הניסוך – צריך לסתום את נקבי הספלים כששופכים את היין לתוך אחד מהספלים בשעת הניסוך, כדי שיהיה הספל מלא יין**.** ומציעים מקור לקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לקביעה זו?) נאמר (בקורבן התמיד): "בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לי'י" (במדבר כח,ז) – על המזבח שהוא קודש אתה חייב לשפוך נסך יין משכר, שאינו מהול במים, לשם ה'; ויש לדרוש מהכתוב שיש לנסך יין על המזבח שיגרום לו שכרות, ולכן צריך לסתום את הספלים, כדי שיהיה הספל מלא יין, וכך יהיה המזבח כשיכור**.**

בבבלי סוכה מט,ב אמרו: אמר ריש לקיש: בזמן שמנסכים יין על גבי מזבח פוקקים את השיתים (פוקקים את הנקבים שבמזבח שבהם יורדים הנסכים לשיתים), לקיים מה שנאמר: "בקודש הסך נסך שכר לה'". - מאי משמע? - אמר רב פפא: "שכר" - לשון שתייה, לשון שביעה, לשון שכרות.

בבבלי: פוקקים את השיתים. ובירושלמי: פוקקים את הספלים.

בפסיקתא דרב כהנא ו,א ובפסיקתא רבתי טז נאמר: יוסי בר מנשיי / רבי יוסי בן מנסיה בשם רבי שמעון בן לקיש: צריכים הספלים שיהו פקוקים בשעת הניסוך. - אמר רבי יוסה בר בון: מילתיה דרבי שמעון בן לקיש אמרה: לעיכוב / לעכב (שאם לא סתם - לא יצא). • • •

המים והיין שהיו מנסכים על המזבח היו יורדים דרך נקבי הספלים לחלל העמוק שהיה מתחת לפינה הדרומית מערבית של המזבח הקרוי שית.

מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: השית היה נקוב (מפולש) עד התהום (מעמקי האדמה). מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לקביעה זו?) נאמר (במשל הכרם): "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן, וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ" (ישעיהו ה,א-ב) – "ידידי" ו"דודי" (כוונת הנביא לה') חפר בקרקע כדי לעקור את האבנים ממקומן, וסילק את האבנים מן הכרם, ונטע בכרם גפנים משובחות, ובנה מגדל שמירה לשומר הכרם; ויש לדרוש את הכתובים כמשל למקדש: - זה ההיכל – המגדל זה ההיכל שבמקדש, שהרי בניין ההיכל היה גבוה מאוד (מאה אמה) ועשוי כמגדל, "יֶקֶב חָצֵב בּוֹ" (שם) – חצב בתוך הכרם יקב (בור לקבל את התירוש מהגת בזמן דריכת הענבים); - זה המזבח – היקב זה המזבח שעליו מנסכים יין**, "וְגַם יֶקֶב** חָצֵב בּוֹ**"** (שם) - זה השית – יש לרבות מהמילה "גם" את השית שהיה מתחת למזבח ('יקב' קרוב אל 'נקב', ומכאן יש ללמוד שהשית היה נקוב עד התהום).

ומביאים ברייתא נוספת: רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: מעשה שמים היו – השיתים שהיו מתחת למזבח נעשו על ידי ה' בבריאת העולם, ולא נעשו בידי אדם**. לפי שהיו מעשה שמים, יכול** – אולי יעלה על דעתך שלא יהו (צריך לומר: 'היו') נאים כמעשה ידי אומן! תלמוד לומר: – לְמד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב (בקילוס הדוד לרעיתו): "חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן" (שיר השירים ז,ב) – ירכייך העגולות הן כמו תכשיטים עגולים עשויים בידי אומן מומחה; ויש לדרוש את הכתוב הזה כמשל לשיתים החלולים שהיו מתחת למזבח, - נאים היו יותר ממעשה ידי אומן – לא נתפרש מניין שהיו נאים יותר ממעשה ידי אומן. ונראה לפרש כך: דרך הכתובים, כשמילה אחת מסיימת באות מסוימת, והמילה שאחריה מתחילה באותה האות, לפעמים נשמטת אותה האות שבתחילת המילה השנייה, וזו שבסוף המילה הראשונה תשמש גם לתחילת המילה השנייה, ולפעמים נשמטת אותה האות שבסוף המילה הראשונה, וזו שבתחילת המילה השנייה תשמש גם לסוף המילה הראשונה ("תוספת ברכה" א, עמוד 122). ואף כאן המ"ם מן "חלאים" משמשת גם לתחילת המילה "מעשה", ויוצא "ממעשה" - יותר ממעשה**.**

ומציעים ברייתא נוספת: תני: – שונה (התנא): אמר רבי לעזר בירבי צדוק (הראשון, תנא בדור השני): לוֹל (בור, חלל בקרקע) קטן היה בין האולם ולמזבח – לנסכים של היין**. אחת לששים לשבעים שנה** (מגיה במסירה שלפנינו מחק את המילה 'לששים') היו פירחי כהונה (צעירי הכוהנים) יורדין – ללול, כדי לנקות אותו, ומעלין – מן השיתים, אותו – את שיירי הנסכים של היין, בקדושה (מילה זו יתירה, והיא אשגרה מלהלן), שהיה קרוש כעיגולי דבילה – שנתייבשו מימיו ונעשה קרוש מרוב הזמן ששהה בשיתים, והיה דומה לאחר שנקרש לעיגולי דבילה**, ובאין ושורפין אותו בקדושה** – במקום קדוש בעזרה, משום שהוא נשאר בקדושתו ואסור בהנאה כקודשים, ולכן צריך לשורפו**. כשם שהיה ניסוכו בקדושה** – שנאמר: "בקודש הסך נסך", כך היתה שריפתו בקדושה.

לפי רבי יוסי, הנסכים היו יורדים לשית ומהשית לתהום. אבל לפי רבי אלעזר ברבי צדוק, הנסכים היו יורדים ללול, ולכן היו צריכים לרדת ולהעלות משם את השיירים.

ומביאים ברייתא נוספת: אמר רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי): רְאֵה שהתפיסתך התורה – התורה שאמרה "שֵׁכָר" ("הסך נסך שכר לה'") תפסה (נקטה, השתמשה ב-) לשון חיבה, לשון שיבעה (צריך לומר: 'שביעה'), לשון שיכרות – שכביכול ה' שותה את היין המתנסך על גבי המזבח ומחבב אותו ואחר כך שבע בו ולבסוף משתכר בו (כלשון שאמר רבי "ראה שהתפיסתך תורה" נמצא במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא ד"בחודש" פרשה ו ובספרי דברים פסקה מג: "רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: בוא / צא וראה לשון שתפסה תורה 'מולך'").

בתוספתא סוכה ג,טו שנו: רבי יוסה אומר: שית היה נקוב לתהום, שנאמר: "אשירה נא לידידי" וגו' "ויעזקהו ויסקלהו וייטעהו שורק ויבן מגדל בתוכו" - זה ההיכל, "יקב חצב בו" - זה המזבח, "וגם יקב חצב בו" - זה השית. רבי לעזר בי רבי צדוק אומר: לוֹל קטן היה בין האולם ולמזבח למערבו של כבש, אחת לשבעים שנה / אחת לשישים לשבעים שנה פרחי כהונה יורדים לשם ומלקטים משם יין קרוש כעיגולי דבילה, ומעלים ושורפים אותו בקדושה, שנאמר: "בקודש הסך נסך" - כשם שניסוכו בקדושה, כך שריפתו בקדושה. ובתוספתא מעילה א,טז שנו: רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: לוֹל קטן היה בין האולם למזבח למערבו של כבש, אחת לשבעים שנה / אחת לשישים שבעים שנה פרחי כהונה יורדים לשם ומלקטים משם יין קרוש כעיגולי דבילה, ומעלים ושורפים אותו בקדושה, שנאמר: "בקודש הסך נסך שכר לי'י" - כשם שנסיכתו בקדושה, כך שריפתו בקדושה. - ואומר: "ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו", "ויבן מגדל בתוכו" - זה ההיכל, "יקב חצב בו" - זה המזבח, "וגם יקב חצב בו" - זה השית.

בבבלי סוכה מט,א אמרו: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שיתים מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר: "חמוקי ירכייך כמו חלאים מעשה ידי אומן". "חמוקי ירכייך" - אלו השיתים, "כמו חלאים" - שמחוללים (חלולים) ויורדים עד התהום, "מעשה ידי אומן" - מעשה ידי אומנותו של הקב"ה. תניא: רבי יוסי אומר: שיתים מחוללים ויורדים עד התהום, שנאמר: "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו, כרם היה לידידי בקרן בן שמן. ויעזקהו ויסקלהו וייטעהו שורק ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו". "מגדל" - זה בית המקדש, "יקב" - זה המזבח, "וגם יקב" - אלו השיתים. תניא: אמר רבי אלעזר בר צדוק: לוֹל קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש, ואחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדים לשם ומלקטים משם יין קרוש שהוא דומה לעיגולי דבילה, ובאים ושורפים אותו בקדושה, שנאמר: "בקודש הסך נסך שכר לה'" - כשם שניסוכו בקדושה, כך שריפתו בקדושה.

בתוספתא ובירושלמי: 'שית'. ובבבלי: 'שיתין'. בתוספתא ובירושלמי: לוֹל קטן היה בין האולם ולמזבח. ובבבלי: לוֹל קטן היה בין כבש למזבח.

בפסיקתא דרב כהנא ו,א ובפסיקתא רבתי טז נאמר: תני רבי חייה: "בקודש הסך נסך שכר לי'י" (במדבר כח,ז) - לשון שתייה, לשון שביעה / רוויה, לשון שכרות. ובבמדבר רבה כא,יז נאמר: "הסך נסך שכר" - לשון שתייה, לשון שביעה, לשון שכרות.

רבי שמעון אומר: מעשה שמים היו הדרשה לשיר השירים ז,ב כפי שהיא מופיעה בירושלמי מוקשה: מיקום דברי רבי שמעון בירושלמי קוטע את רצף הברייתות כפי שהוא בתוספתא ובבבלי, ומציג את דבריו כהמשך לברייתא של רבי יוסי. אולם אין זכר לדרשת רבי שמעון במקבילות לברייתא הראשונה בתוספתא ובבבלי. בדברי רבי שמעון אין זכר לא לשית ולא לשיתין. לולא הבבלי לא היינו מבינים כלל שרבי שמעון בירושלמי מזהה את "חמוקי ירכייך" עם השיתין דווקא. בבבלי אין זכר לנוי שלהם, ו"מעשה ידי אומן" מתפרש באופן הפוך לפירוש רבי שמעון בירושלמי, כמעשה ידי הקב"ה ("סוכה פרקים רביעי וחמישי", עמודים 453-454).

במשנה (מידות ג,ג; מעילה ג,ג בכתבי היד), בתוספתא (ראה לעיל) ובירושלמי: 'שית' בלשון יחיד. ורק בבבלי: 'שיתין' בלשון רבים. במימרת רבי שמעון שבירושלמי כאן נאמר "היו" בלשון רבים, וגם לא נאמר בה על מה היא מדברת. מימרה זו נתפרשה על השיתים כמו המימרה האמוראית המקבילה בבבלי הדורשת את הכתוב בשיר השירים ז,ב על השיתים (ראה לעיל). ברם, מכיוון שבמימרה זו שבירושלמי כאן נאמר לשון רבים, נראה שמימרה זו במקורה לא דיברה על השית אלא על דבר אחר, אולי על הלוחות (דברים רבה ג,ז: "לוחות הראשונות מעשה שמים". אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד 539: "ארבעה דברים נקראו מעשה ידיו של הקב"ה, ואלו הם: שמים וישראל ומקדש והלוחות"). מימרה זו הועתקה לירושלמי כאן בעקבות המימרה בבבלי על השיתים, וכדי להתאים מימרה זו לכאן הושמט ממנה עניין הלוחות שעליו היא מדברת, ולכן לא נאמר בה על מה היא מדברת. ההשערה, שמימרה זו דיברה במקורה על הלוחות ושהיא הועתקה לירושלמי לאחר עריכתו, מיישבת גם את הקשיים שיש במימרה זו שבירושלמי ביחס למיקומה וביחס להבדלים בתוכנה בינה ובין המימרה שבבבלי על השיתים. מימרת רבי שמעון "מעשה שמים היו" (הלוחות / השיתים) הובאה לאחר מימרת רבי יוסי, משום שרבי יוסי דרש שהמקדש (ההיכל, המזבח והשית) היה מעשה ה'.

לשון חיבה בויקרא רבה א,ב נאמר: רבי אבהו פתח: "ישובו יושבי בצילו יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון" (הושע יד,ח)... "זכרו כיין לבנון" - אמר הקב"ה: חביב עליי שמותם של הגרים כיין נסך שקרב על גבי המזבח לפניי (זכר שמו של הגר חביב עליי כיין המתנסך בבית המקדש. "לבנון" כינוי לבית המקדש).

כיוון שהזכירו יין קרוש, מביאים מימרה בעניין זה.

רבי יודה בר לקרה אמר בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): משחרב בית המקדש פסק (חדל, לא הוסיף להיות) יין קרוש – יין שנעשה מוצק, ופסקה זכוכית לבנה – זכוכית שקופה ונקייה שהצליחו לזככה ולנקותה מן החומרים שנתנו צבע, והיתה יקרה מאוד**.**

ושואלים: מהו – מה פירוש זכוכית לבנה?

ומשיבים: שהיתה מתקפלת (מתקלפת) – שהסירו ממנה את החומרים שנתנו צבע ('קפל' - היפוך אותיות מן 'קלף'. בסורית: 'קפל' - הסיר).

בבבלי סוטה מח,ב אמרו: אמר רבי אמי: משחרב מקדש ראשון, בטלה שירא פרנדא (סוג של משי) וזכוכית לבנה. - תניא נמי הכי: משחרב מקדש ראשון, בטלה שירא פרנדא וזכוכית לבנה ורכב ברזל; ויש אומרים: אף יין קרוש הבא משניר (החרמון) הדומה (לאחר קרישתו) לעיגולי דבילה.

באיכה רבה ד,ד ובאיכה רבה (בובר) ד [ב] נאמר: רבי יודן בן קרח בשם רבי שמואל בר נחמן: משחרב בית המקדש פסק יין קרוש וזכוכית לבנה. - ואי זה היא זכוכית לבנה? - [שהיא] נקפלת.

בתוספתא נידה ט,יז שנו: בראשונה היו מוליכים לבית האבל, עניים - בכלי זכוכית צבועה, ועשירים - בכלי זכוכית לבנה. חזרו להיות מוליכים בין בצבועה ובין בלבנה, מפני כבוד עניים. ובבבלי מועד קטן כז,א אמרו: תנו רבנן: בראשונה היו משקים בבית האבל, עשירים - בזכוכית לבנה, ועניים בזכוכית צבועה, והיו עניים מתביישים. התקינו שיהו הכל משקים בזכוכית צבועה, מפני כבודם של עניים.

ברור הוא, לפי המקורות האלה (תוספתא נידה ובבלי מועד קטן), שזכוכית לבנה בטלה משחרב מקדש שני, שלא כבבלי סוטה, שתקנה זו שהתקינו היא מזמן מאוחר מאוד של ימי הבית השני ("מחקרים בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 134, הערה 154). • • •

במשנה שנינו: "אחד מעובה ואחד מידק, כדי שיהו כלים בבת אחת".

איזה מעובה ואיזה מידק? -

מציעים הסבר עלום שם שנדחה בהמשך: הוון בעיין מימר: – היו רוצים לומר: המעובה של מים והמידק של יין – הנקב של הספל שבו היה מנסך את המים היה עבה ורחב, והנקב של הספל שבו היה מנסך את היין היה דק וצר**.**

ודוחים את ההסבר: דאמר (נראה שצריך לומר: 'אמר') רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בשם רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): נקב שאינו מוציא מים מוציא יין, ושאינו מוציא יין מוציא שמן, ושאינו מוציא שמן מוציא דבש (נראה שצריך לומר: 'נקב שמוציא מים אינו מוציא יין, ושמוציא יין אינו מוציא שמן, ושמוציא שמן אינו מוציא דבש', וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") – נקב שדרכו יכולים לצאת מים, אין יכול לצאת יין, לפי שהיין סמיך מהמים, ונקב שדרכו יכול לצאת יין, אין יכול לצאת שמן, לפי שהשמן סמיך מהיין, ונקב שדרכו יכול לצאת שמן, אין יכול לצאת דבש, לפי שהדבש סמיך מהשמן (המציאות מחייבת את ההגהה של מימרה זו, כמו שכתב ב"שערי תורת ארץ ישראל"). - שיעור נסכי המים בחג הסוכות היה שלושה לוגים, וגם שיעור נסכי היין של כבשׂ התמיד של השחר היה שלושה לוגים, והיו מתחילים לנסך את המים ואת היין של התמיד בבת אחת, וכיוון שהמים ממהרים לצאת יותר מן היין, לפי שהיין סמיך מהמים, היה נקב הספל של המים צר יותר מן נקב הספל של היין, כדי שיציאת המים והיין תסתיים כאחת. הרי שהמעובה של יין והמידק של מים**.**

ומציעים הסבר חלופי: ואפילו תימר: – ואפילו תאמר: חילופין – חילוף הדברים (שנקב שאינו מוציא מים מוציא יין, הפך מה שאמר רבי יונה בשם רבי אימי (לפי הגהתנו), מכל מקום הנקב של הספל שבו היה מנסך את היין היה עבה ורחב, והנקב של הספל שבו היה מנסך את המים היה דק וצר) - דרבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) היא – של רבי יהודה היא (המשנה היא כדעת רבי יהודה), דרבי יהודה אמר: מלוג היה מנסך כל שמונה – שיעור נסכי המים בחג הסוכות היה לוג אחד ולא שלושה לוגים. וכיוון שהמים היו מועטים מן היין, ששיעור נסכי היין של כבשׂ התמיד של השחר היה שלושה לוגים, היה נקב הספל של המים צר יותר מן נקב הספל של היין, כדי שיציאת המים והיין תסתיים כאחת. הרי שהמעובה של יין והמידק של מים (אין כוונת הירושלמי "ואפילו תימר: חילופין" שהמציאות הפוכה ממה שאמר רבי יונה בשם רבי אימי (לפי הגהתנו), אלא הכוונה שאף אילו היתה המציאות הפוכה, מכל מקום היה נקב הספל של המים צר יותר מן נקב הספל של היין, מפני שלא הסמיכויות השונות של המים והיין קובעות את גודל נקבי הספלים אלא הכמויות השונות של המים והיין הן שקובעות).

נראה שהיו מי שפירשו ש"ואפילו תימר: חילופין" הוא דחיית ההסבר שהוצע תחילה, ולכן סברו שדברי רבי יונה בשם רבי אימי הם הנמקה להסבר שהוצע תחילה, ובשל כך גרסו בדבריו כפי שהוא בירושלמי שלפנינו. ברם, לא נמצא במקום אחר בירושלמי שדחו הסבר שהוצע בלשון "הוון בעיין מימר" בלשון "ואפילו תימר", ולא עוד אלא שלא נמצא במקום אחר בירושלמי שנימקו הסבר שהוצע בלשון "הוון בעיין מימר". נראה שסברו תחילה שהמעובה של מים והמידק של יין משום ששנינו במשנה: "מערבי של מים, ומזרחי של יין" - הראשון מים והשני יין, ולכן גם מה ששנינו: "אחד מעובה ואחד מידק" - הראשון מים והשני יין.

בבבלי סוכה מח,ב אמרו: לימא מתניתין ("אחד מעובה ואחד דק") רבי יהודה היא ולא רבנן. דתנן: רבי יהודה אומר: בלוג היה מנסך כל שמונה (ולשיטתו היה הבדל גדול בין שיעור היין שהוא שלושה לוגים לבין שיעור המים שהוא לוג אחד בלבד, וכדי שיכלו כאחת היה של היין רחב ושל המים צר). דאי רבנן - תרווייהו כי הדדי נינהו (שווים הם בשיעוריהם)! (ומדוע עשו להם נקבים שונים?) אפילו תימא: רבנן, חמרא סמיך, מיא קליש (ולכן היין מתעכב לצאת יותר מן המים, וכדי שיכלו כאחת היה של היין רחב ושל המים צר).

גם לפי הבבלי וגם לפי הירושלמי, המעובה של יין והמידק של מים. בבבלי אמרו תחילה שהמשנה רבי יהודה היא ולא רבנן, ואמרו: "אפילו תימא רבנן". ובירושלמי (לפי הגהתנו ופירושנו) סברו תחילה שהמעובה של מים והמידק של יין, ודחו ואמרו שהמעובה של יין והמידק של מים, והמשנה רבנן היא, ואמרו עוד: "דרבי יהודה היא".

ומציעים בעיות (בעניין ניסוך המים): רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בעא קומי – שאל לפני רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): הקדימן לזבח – אם הקדים את ניסוך המים לקורבן תמיד של השחר, שניסך את המים לפני שחיטת התמיד**, מה הן?** – מה דינם? האם הדבר כשר או פסול? (אם ניסוך המים בא בגלל החג (חובת היום) - כשר, ואם הוא בא בגלל הזבח (חובת הזבח) כמו ניסוך היין - פסול וצריך לחזור ולנסך) ניסכן בלילה – אם הקדים וניסך את המים בלילה הקודם ולא ביום**, מה הן?** – מה דינם? האם הדבר כשר או פסול? (אם ניסוך המים הוא חובת היום - כשר, שהיום מתחיל בלילה הקודם, ואם הוא חובת הזבח כמו ניסוך היין - פסול) לא ניסך היום, מהו שינסך למחר? – האם מותר לנסך ביום אחר בשביל היום או אסור? (אם ניסוך המים הוא חובת היום - אסור, ואם הוא חובת הזבח כמו ניסוך היין - מותר)

אמר ליה: נישמעינה מן הדא דאמר רבי אילא בשם רבי יסי: "ונסכיה" - אחד ניסכי מים ואחד ניסכי יין. הדא אמרה: הקדימן לזבח - כשר; ניסכן בלילה - כשר; לא ניסך היום - לא ינסך למחר, על שם עבר יום - עבר קרבנו.

בקטע זה כפי שהוא לפנינו יש שני קשיים חמורים: א. לא זו בלבד שלא מצאנו במקום אחר בירושלמי את הלשון 'אמר ליה: נישמעינה מן הדא דאמר...', אלא שרבי אילא היה תלמידו של רבי יוחנן, ולא ייתכן שרבי יוחנן פושט את הבעיות ממימרה שאומר רבי אילא (ההצעות לתיקון הנוסח בקטע זה שהוצעו על ידי רז"פ ו"אהבת ציון וירושלים" בשל קושי זה אינן מתאימות לסגנון הירושלמי במקומות דומים אחרים). ב. רבי יוחנן פושט את הבעיות מדרשת הכתוב שיש להסיק ממנה שניסוך המים הוא כמו ניסוך היין, אך לפי זה יש להסיק חילוף הדברים האמורים בקטע זה.

לכן נראה שיש לגרוס כך:

אמר ליה: נישמעינה מן הדא: "ונסכיה" - אחד ניסכי מים ואחד ניסכי יין. הדא אמרה: הקדימן לזבח - פסול; ניסכן בלילה - פסול; לא ניסך היום - ינסך למחר. - אמר רבי אילא בשם רבי יסי: הקדימן לזבח - כשר; ניסכן בלילה - כשר; לא ניסך היום - לא ינסך למחר, על שם עבר יום - עבר קרבנו.

נראה, שבשל הדימיון בין שתי המימרות, נוצרה בטעות מימרה אחת המורכבת מחלקי שתי המימרות.

ופושטים את הבעיות: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש): נישמעינה מן הדא – נשמע (נלמד) אותה (את התשובה לבעיות) מזאת (מברייתא): "וּנְסָכֶיהָ" (במדבר כט,לא) – בעולת התמיד של חג הסוכות נאמר בכל יום: "מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ" בלשון יחיד, פרט ליום השישי שנאמר בו: "וּנְסָכֶיהָ" בלשון רבים, ויש לדרוש שהכתוב הזה מדבר בשני ניסוכים הבאים עם קורבן התמיד של השחר בחג הסוכות, - אחד ניסכי מים ואחד ניסכי יין – ניסוך אחד של מים וניסוך שני של יין. מכאן למדים את ניסוך המים בחג הסוכות (לפי הבבלי תענית ב,ב וזבחים קי,ב רבי עקיבא דורש כך מהכתוב הזה. בבבלי זבחים שם רבי יוחנן הוא שמציע ברייתא זו כמו בירושלמי כאן). ומציעים את התשובה לבעיות: הדא אמרה: – זאת אומרת (כיוון שלפי דרשה זו נכללים ניסוך המים וניסוך היין במילה אחת, הרי שניסוך המים הוקש (הושווה) לניסוך היין, ולכן ניסוך המים הוא חובת הזבח כמו ניסוך היין, ומזה יש להסיק): הקדימן לזבח – אם הקדים ניסוך המים לקורבן תמיד של השחר, - פסול; ניסכן בלילה – אם הקדים וניסך את המים בלילה הקודם ולא ביום, - פסול; לא ניסך היום - ינסך למחר – מותר לנסך ביום אחר בשביל היום**.**

ומביאים דעה חולקת: אמר רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יסי (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הקדימן לזבח – אם הקדים ניסוך המים לקורבן תמיד של השחר, - כשר – מפני שהוא חובת היום**; ניסכן בלילה** – אם הקדים וניסך את המים בלילה הקודם ולא ביום, - כשר – מפני שהוא חובת היום**; לא ניסך היום - לא ינסך למחר** – אסור לנסך ביום אחר בשביל היום**,** ויש להציע עיקרון המשמש כמקור להלכה: על שם (משום) עבר יום - עבר קרבנו (עיקרון זה מפורש בספרי זוטא ו,י: "עבר יומו - עבר קורבנו". ובבבלי ברכות כו,א: "עבר יומו - בטל קרבנו") – ניסוך המים הוא חובת היום, וכיוון שעבר יומו עבר קורבנו, שביום אחר שוב אין הקורבן רצוי (לפי רבי אסי, יש לחלק בין ניסוך היין שהוא חובת הזבח לניסוך המים שהוא חובת היום).

בספרא "אמור" פרשה יב נאמר: "זבח ונסכים" - אם אין זבח - אין נסכים (שהנסכים מכוח הזבח הם באים), שיקדום זבח לנסכים, שאם קדמו נסכים לזבח - פסולים (שאין הנסכים מתקדשים אלא בזביחה). "דבר יום" - מלמד שכל היום כשר למוספים. "ביומו" - עיבר זמנו - אין חייבים באחריותם (ואינם יכולים להביא קורבן אחר בשבילו). יכול לא יהו חייבים באחריות נסכים למחר! (שלא יוכלו להביאם למחר כיוון שהם באים בגלל הזבח) - תלמוד לומר: "ומנחתם ונסכיהם" - ביום, "ומנחתם ונסכיהם" - למחר (הכתוב היתר בקורבנות החג מלמד שאין לנסכים זמן קבוע, שיכול להביאם אף למחר).

לפי ספרא (מובא בבבלי), אם הקדים את נסכי היין לזבח - פסול, ואם לא ניסך היום - ינסך למחר. לפי רבי יוחנן בירושלמי תעניות ד,ו, אם לא ניסך נסכי התמיד היום - ינסך למחר (וכן הוא בבבלי). לפי רבי יוחנן בירושלמי כאן, ניסוך המים הוא כמו ניסוך היין, ומכאן שלרבי יוחנן אם הקדים את נסכי המים לזבח - פסול, ואם ניסכם בלילה - פסול, ואם לא ניסך היום - ינסך למחר. לכן יש הכרח לגרוס בירושלמי כאן כמו שהצענו, שרבי יוחנן אמר: "הקדימן לזבח - פסול; ניסכן בלילה - פסול; לא ניסך היום - ינסך למחר".

כמו שבירושלמי כאן אמר רבי יוחנן לריש לקיש שיש ללמוד מדרשת הכתוב "ונסכיה" שניסוך המים הוקש לניסוך היין לעניינים הנידונים כאן, כך בבבלי זבחים קי,ב אמר רבי יוחנן (לריש לקיש, כמו שעולה מההמשך שם) שיש ללמוד מדרשת הכתוב "ונסכיה" שניסוך המים הוקש לניסוך היין לעניין חיוב על ניסוך המים בחוץ. בבבלי שם הגיב ריש לקיש על דברי רבי יוחנן שהקיש ניסוך המים לניסוך היין. ואמרו בבבלי שם, שלפי רבי אסי שאמר בשם רבי יוחנן שאמר בשם רבי נחוניא מבית חוורתן שניסוך המים הלכה למשה מסיני, אין להקיש ניסוך המים לניסוך היין. הרי שדברי רבי אסי בירושלמי כאן הם כדבריו בבבלי שניסוך המים אינו כמו ניסוך היין. נמצא שסוגיית הבבלי זבחים מאשרת את הצעתנו לגרסת הירושלמי כאן, שלפיה חלוקים רבי יוחנן ורבי אסי בעניין ניסוך המים, שלרבי יוחנן ניסוך המים הוא כמו ניסוך היין, ולרבי אסי ניסוך המים אינו כמו ניסוך היין. • • •

במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: מלוג היה מנסך כל שמונה".

מסיקים: רבנין – החכמים מרבים במים וממעטים בימים – שכן לדעת החכמים (התנא הסתמי במשנה), ניסוך המים בחג - שלושת לוגים, כל שבעה**. רבי יהודה ממעט במים ומרבה בימים** (בקטע גניזה: 'מרבה בימים וממעט במים') – שכן לדעת רבי יהודה, ניסוך המים בחג - לוג אחד, כל שמונה**.**

בתוספתא סוכה ג,טז שנו: ניסוך המים - כל שבעה. רבי יהודה אומר: כל שמונה. רבי יהודה אומר: בלוג היה מנסך כל שמונה. וחכמים אומרים: שלושת לוגים. נמצאת אומר: המרבה במים ממעט בימים, והמרבה בימים ממעט במים. • • •

במשנה שנינו: "ולמנסך אומרים לו: הגבה את ידך! שפעם אחת ניסך על רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם".

בתוספתא פרה ג,ז-ח שנו: ומטמאים היו את הכוהן השורף את הפרה (האדומה, על ידי שסמכו זקני ישראל את ידיהם עליו), מפני הצדוקים, שלא יהו אומרים: במעורבי השמש נעשית (שכן הצדוקים היו דורשים שדווקא טהורים שכבר העריב שמשם לאחר טבילתם עוסקים בפרה, ואילו החכמים קיבלו שאף טבולי יום שעדיין לא העריב שמשם כשרים למעשי פרה. לפיכך היו מטמאים את הכוהן, וטבל ועשה מיד את הפרה, כדי להוציא מליבם של הצדוקים). - ומעשה בצדוקי אחד שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה, וידע בו רבן יוחנן בן זכיי ובא וסמך שתי ידיו עליו ואמר לו: אישי כוהן גדול, מה נאה אתה להיות כוהן גדול! רד (לבית הטבילה) טבול אחת (טבול פעם אחת)! ירד וטבל ועלה. אחר שעלה צרם לו באוזנו (רבן יוחנן בן זכיי צרם לצדוקי באוזנו ועשאו בעל מום, ובעל מום פסול בפרה). אמר לו: בן זכיי, לכשאפנה לך (לכשאפנה אתנקם בך). אמר לו: כשתיפנה. לא שהה שלושה ימים (שלושה ימים לאו דווקא, אלא ימים מועטים) עד שנתנוהו בקברו. בא אביו לפני רבן יוחנן בן זכיי ואמר לו: בן זכיי, לא נפנה בני.

ובתוספתא סוכה ג,טז שנו: (ולמה צרכו לומר למנסך: 'הגבה את ידך!'?) שכבר היה מעשה בביתוסי אחד שניסך (את המים) על רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם, ונפגמה קרנו של המזבח ובטלה עבודה בו ביום, עד שהביאו גוש אחד של מלח ונתנוהו עליו, כדי שלא ייראה המזבח פגום, שכל מזבח שאין לו לא קרן ולא כבש ולא יסוד - פסול. רבי יוסה בי רבי יהודה אומר: אף הסובב.

ובתוספתא יומא א,ח שנו: ולמה צרכו להשביעו (זקני בית דין את הכוהן הגדול, שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו)? - שכבר היה מעשה בביתוסי אחד שהקטיר עד שהוא בחוץ (נתן את הקטורת על גחלים במחתה כשהוא עדיין בהיכל חוץ לפרוכת), ויצא ענן הקטורת והרתיע (זעזע, הרעיד) את כל הבית. - שהיו ביתוסין אומרים: יקטיר עד שהוא בחוץ, שנאמר: "וכיסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על הארון ולא ימות" (הם טענו, שאם לא יבוא הכוהן הגדול לקודש הקודשים בענן עשן הקטורת מבחוץ - ימות). אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: "ונתן את הקטורת על האש לפני ה'" (הכוהן הגדול נותן את הקטורת על גחלים במחתה בקודש הקודשים)? הא כל המקטיר אין מקטיר אלא בפנים. אם כן, למה נאמר: "כי בענן אראה על הכפורת"? מלמד, שהוא נותן בה מעלה עשן ("ענן" פירושו ענן של עשן, שצריך להכניס לתוך הקטורת מין עשב העושה שיעלה העשן). הא אם לא נתן בה מעלה עשן - חייב מיתה. - כשיצא אמר לאביו: כל ימיכם הייתם דורשים ולא הייתם עושים, עד שעמדתי אני ועשיתי. אמר לו אביו: אף על פי שאנו דורשים אין אנו עושים, שומעים אנו לדברי חכמים. תמהני עליך אם תאריך ימים. לא שהה שלושה ימים (שלושה ימים לאו דווקא, אלא ימים מועטים) עד שנתנוהו בקברו.

בירושלמי יומא א,ה אמרו: ולמה משביעין אותו? מפני הבייתוסין, שהיו אומרים: יקטיר מבחוץ ויכניס מבפנים. - מעשה באחד שהקטיר מבחוץ והכניס מבפנים, וכשיצא אמר לאביו: אף על פי שהייתם דורשין כל ימיכם לא עשיתם, עד שעמד אותו האיש ועשה. אמר לו: אף על פי שהיינו דורשין כל ימינו, אבל כרצון חכמים היינו עושין. תמיה אני אם יאריך אותו האיש ימים בעולם. אמרו: לא באו ימים קלין (מועטים) עד שמת. ויש אומרים: יצא חוטמו מזנק תולעים וכמין פרסת עגל עלת בתוך מצחו.

לפי התוספתא, במעשה של הפרה ובמעשה של הכיפורים, הכוהן מת שלושה ימים לאחר המעשה. אולם בירושלמי מובאות מסורות חלוקות לגבי המעשה של הכיפורים: מת כעבור כמה ימים או שמת בו ביום.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי יומא א,ה.

מציעים מסורת עלומת שם: אית דבעי מימר: – יש (מי) שרוצה לומר: היא (צריך לומר: 'הוא') דפרה – של (מסכת) פרה**, היא** (צריך לומר: 'הוא') דסוכה – של (מסכת) סוכה**, היא** (צריך לומר: 'הוא') דכיפורים – של (מסכת) כיפורים (יומא). - הכוהן הצדוקי שעשה את הפרה לאחר שהעריב שמשו, הוא גם הכוהן שניסך את המים על רגליו בחג הסוכות, והוא גם הכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים, שכולם הם אדם אחד**.**

ומציעים מסורת אחרת: רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) לא אמר כן – לא אומר כך (כמו מסורת 'אית דבעי מימר'), אלא או דפרה ודסוכה חד ודכיפורים חד – או שהכוהן הצדוקי שעשה את הפרה לאחר שהעריב שמשו והכוהן שניסך את המים על רגליו בחג הסוכות הם אדם אחד, והכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים הוא אדם אחר**, או דפרה ודכיפורים חד ודסוכה חד** – או שהכוהן הצדוקי שעשה את הפרה לאחר שהעריב שמשו והכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים הם אדם אחד, והכוהן שניסך את המים על רגליו בחג הסוכות הוא אדם אחר**.**

ומקשרים בין המחלוקות שנזכרו לפני כן (בין המחלוקת בברייתא שבירושלמי יומא במעשה באחד שהקטיר מבחוץ ובין המחלוקת של המסורות בשלושת המעשים): מאן דאמר: – מי שאומר (בברייתא שבירושלמי יומא): לא באו ימים קלים עד שמת – הכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים מת כעבור ימים מועטים, - תלתיהון עבד – שלושתם עשה (מי שאומר כך הוא כמי שאומר שכוהן אחד עשה את שלושת הדברים, שהכוהן הקטיר מבחוץ ביום הכיפורים, ועשה את הפרה בין יום הכיפורים לחג הסוכות, וניסך על רגליו בחג הסוכות ומת ברגימת האתרוגים, הרי שמת ימים מועטים לאחר שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים).

מאן דאמר: – (ו)מי שאומר (בברייתא שבירושלמי יומא): יצא – הכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים מקודש הקודשים, כאשר חוטמו (אפו) מזנק (מזרים בקילוח) תולעים – תולעים היו יוצאים מנחירי אפו, וכמין פרסת עגל (במקבילה נוסף 'יצאת') בתוך מצחו – כעין טביעת כף רגל של עגל היתה על מצחו (שמלאך שהיה שם בעט בכף רגלו במצחו של הכוהן והמית אותו, ונאמר במלאכים: "וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל" (יחזקאל א,ז) - בצורת פרסה); הרי שמת ביום הכיפורים ביציאתו מקודש הקודשים, - כמאן דאמר: – כמי שאומר: או דפרה ודסוכה חד ודכיפורים חד, או דפרה ודכיפורים חד ודסוכה חד – מי שאומר שהכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים מת מיד הוא כמי שאומר שאו שכוהן אחד עשה את הפרה וניסך על רגליו בחג הסוכות ומת ברגימת האתרוגים, וכוהן אחר הקטיר מבחוץ ביום הכיפורים ומת ממלאך שהמית אותו, או שכוהן אחד עשה את הפרה והקטיר מבחוץ ביום הכיפורים ומת ממלאך שהמית אותו, וכוהן אחר ניסך על רגליו בחג הסוכות ומת ברגימת האתרוגים**.**

אף שניתן לייחס את שלושת המעשים לשלושה כוהנים שונים, המסורות שבירושלמי אומרות שאו שכוהן אחד עשה את שלושתם או ששני כוהנים עשו אותם. ונראה לומר, שהמסורות שבירושלמי הממעטות במספר הכוהנים הגדולים הצדוקים שעשו את המעשים הללו הולכות בעקבות הירושלמי הממעט במספר הכוהנים הגדולים ששימשו בבית שני שרובם היו רשעים, שכן לפי הירושלמי יומא א,א שימשו בבית שני שמונים וכמה כוהנים גדולים, ואילו לפי הבבלי יומא ט,א שימשו בבית שני יותר משלוש מאות כוהנים גדולים.

בבבלי יומא יט,ב אמרו: תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד (שנתמנה לכוהן גדול) שתיקן (את הקטורת) מבחוץ והכניס מבפנים. פגע בו אביו, אמר לו: בני, אף על פי שצדוקים אנו (ולדעתנו צריכים לעשות כך), מתיראים אנו מן הפרושים (ואין אנו נוהגים כשיטתנו). אמר לו (הבן): כל ימיי הייתי מצטער על מקרא זה: "כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא טז). אמרתי: אימתיי יבוא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! - אמרו: לא היו ימים מועטים עד שמת והוטל באשפה, והיו תולעים יוצאים מחוטמו. ויש אומרים: ביציאתו (מקודש הקודשים) ניגף; דתני רבי חייא: כמין קול נשמע בעזרה, שבא מלאך וחבטו על פניו, ונכנסו אחיו הכוהנים (להוציאו משם) ומצאו ככף רגל עגל בין כתיפיו (סימן למכת המלאך), שנאמר: "ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל" (יחזקאל א).

בבבלי, כמו בירושלמי, מובאות מסורות חלוקות לגבי המעשה של הכיפורים: מת כעבור כמה ימים או שמת בו ביום. בירושלמי נזכרו תולעים שהיו יוצאים מחוטמו במסורת שמת בו ביום, ובבבלי נזכרו במסורת שמת כעבור כמה ימים. בירושלמי: פרסת עגל בתוך מצחו, ובבבלי: כף רגל עגל בין כתפיו.

ומביאים ברייתא: צווחה עליהן (גערה ונזפה בהם) העזרה: צאו מיכן, צאו מיכן (במקבילה אין שתי מילים אלו), בני עלי – חופני ופינחס, בניו של עלי הכוהן**, טימאתם בית אלהינו** – חיללתם את בית ה' במעשים המקולקלים שעשיתם, ביזוי הקורבנות וניאוף (כמסופר בשמואל א פרק ב).

נראה שברייתא זו בעניין צווחת העזרה על בני עלי הובאה כאן, משום שאף במעשה בכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים צווחה העזרה. בבבלי אמרו במעשה זה: "כמין קול נשמע בעזרה", ובתוספתא אמרו במעשה זה: "יצא ענן הקטורת והרתיע את כל הבית". גם בני עלי נענשו בעונש מיתה על מעשיהם כמו במעשה כאן.

בבבלי פסחים נז,א וכריתות כח,א אמרו: תנו רבנן: ארבע צווחות צווחה עזרה. ראשונה: צאו מכאן בני עלי, שטימאו היכל ה'...

ומביאים ברייתא נוספת: בו ביום – באותו היום עצמו שכוהן ניסך את המים על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם, נפגמה (נתקלקלה) קרן המזבח – בשל רגימת האתרוגים**, ונתנו עליו** – על המזבח במקום הקרן שנפגמה, גוש של מלח שלא יהא נראה – המזבח, כפגום – עד שתיקנו את הקרן**, שכל מזבח שאין לו קרן וסובב** (בליטה מסביב לאמצע גובהן של דופנות המזבח) ויסוד (בליטה מסביב לתחתית המזבח) - פגום (במקבילה: 'פסול') הוא – אם בנו מזבח שאין לו אחד מאלה - המזבח פסול לעבודה, או אם נפגם אחד מאלה במזבח הבנוי - המזבח נפסל לעבודה (הירושלמי שהזכיר את הסובב כלל גם את דברי רבי יוסי בירבי יהודה בתוספתא).

הירושלמי הביא את סופה של הברייתא, ולא הביא את ראשה: מעשה בכוהן שניסך את המים על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם. התוספתא והבבלי הביאו את הברייתא כולה.

בבבלי סוכה מח,ב-מט,א אמרו: תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם. ואותו היום נפגמה קרן המזבח, והביאו בול (גוש) של מלח וסתמוהו, לא מפני שהוכשר לעבודה (על ידי סתימה זו) אלא כדי שלא ייראה המזבח פגום, שכל מזבח שאין לו לא כבש ולא קרן ולא יסוד ולא ריבוע (שלא נעשה כריבוע או שנפגם ריבועו) - פסול לעבודה. רבי יוסה בר יהודה אומר: אף הסובב.

מן הירושלמי כאן מוכח שהרגו העם באתרוגיהם את הכוהן שניסך על רגליו. ולשיטה זו מסתבר שלא הסתפקו באתרוגים אלא רגמו אותו גם באבנים. ברם במשנתנו ובתוספתא ובבבלי לא נזכר כלל שהרגו אותו ("תוספתא כפשוטה"). מלשון הבבלי "והביאו בול של מלח וסתמוהו, לא מפני שהוכשר לעבודה אלא כדי שלא ייראה המזבח פגום" משמע שגוש המלח לא הכשיר את המזבח לעבודה. אבל מלשון התוספתא "ובטלה עבודה בו ביום, עד שהביאו גוש אחד של מלח ונתנוהו עליו, כדי שלא ייראה המזבח פגום" משמע שאחרי שהביאו את גוש המלח ונתנו עליו הוכשר המזבח לעבודה, אלא שלא עבדו לפני כן מפני מראית העין, מפני שהמזבח נראה כפגום ("תוספתא כפשוטה"; "סוכה פרקים רביעי וחמישי", עמוד 437). אולם מסופה של התוספתא "שכל מזבח שאין לו לא קרן ולא כבש ולא יסוד - פסול" משתמע שהקרן שנפגמה פסלה את המזבח לעבודה (שם, הערה 1). בירושלמי משמע כמו בבבלי.

במעשה של הכוהן שהקטיר מבחוץ והכניס מבפנים ביום הכיפורים מסופר, שכמין פרסת עגל היה במצחו (שמלאך שהיה שם המית אותו).

ומציעים קושיה: בעון קומי – שאלו (הקשו) לפני רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): והא כתיב: – והרי כתוב (בעבודה ביום הכיפורים): "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ" (ויקרא טז,יז) – בשעה שהכוהן נכנס לקודש הקודשים לעשות את מעשה הכיפור אסור לכל אדם להיות בתוך אוהל מועד עד שייצא (על פי פשט המקרא הכתוב עוסק בכפרת הדמים (הזאות הדם), אבל החכמים דרשו שהכתוב עוסק בכפרת הקטורת (הקטרת הקטורת)); ויש לדרוש את הלשון "וכל אדם": - אפילו אותן שכתוב בהן "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם" (יחזקאל א,י) לא יהיו באהל מועד בבואו לכפר בקודש (במקבילה אין שלוש המילים האחרונות) – כל מי שמכונה אדם, אפילו מלאכים, לא יהיו שם באותה שעה**!** – ואם כן, כיצד היה מלאך שם בשעה שהכוהן הקטיר מבחוץ והכניס מבפנים ביום הכיפורים?

ומתרצים: אמר לון: – אמר להם (רבי אבהו): בשעה שהוא נכנס כדרכו – דבר זה (שאף המלאכים אסור להם להיות שם באותה שעה) נאמר כשהכוהן עושה את עבודתו כראוי ומקטיר את הקטורת כמצוותה. אבל אם אינו עושה כך - המלאכים נמצאים שם לענוש אותו**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי יומא.

הכינויים 'צדוקים' ו'בייתוסין' מתחלפים במקורות מסוימים. התוספתא מרבה להשתמש ב'בייתוסין' גם כשבמקור מקביל אחר מופיע 'צדוקים' (תוספתא סוכה ג,טז - בבלי סוכה מח,ב; תוספתא יומא א,ח - בבלי יומא יט,ב). הירושלמי יומא א,ה מזכיר 'בייתוסין' בעקבות התוספתא יומא א,ח ("חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה", "תרביץ" נט, עמודים 48-49 והערה 166).

בדורות האחרונים (של ימי הבית השני) היו נאלצים הצדוקים, גם בשעה שהשלטון בידיהם, להישמע לדעתם ולהוראתם של הפרושים, מפני רצון העם, בכל דבר הלכה ודת לרבות בכל מה שנוגע להלכות המקדש (משנה יומא א,ה ותוספתא יומא א,ח; משנה סוכה ד,ט ותוספתא סוכה ג,טז, ועוד הרבה) ("בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמוד 16). העם ראה בחכמי התורה הפרושיים את מוריו, נשמע להם ועמד לצידם בהתנגשויות שבין הפרושים לכהונה הגדולה הצדוקית, בין אם הדבר התבטא בהבעת הערכתו ובין אם הדבר גרר עימו ביצוע מעשים במקדש בניגוד לדעתם של הכוהנים הגדולים (תוספתא סוכה ג,א; משנה מנחות י,ג ועוד) או אף התנגשויות אלימות (משנה סוכה ד,ט ותוספתא סוכה ג,טז) (שם, עמודים 23-24). • • •

משנה כמעשהו בחול – כדרך שעשו בניסוך המים בימי החול, כך מעשהו בשבת – כך עשו בו בשבת**, אלא שהיה ממלא** – מים, מערב שבת – לפי שבשבת היה אסור להביא מים מן השילוח למקדש, חבית של זהב שאינה מקודשת – שלא נתקדשה לעבודת המזבח, שהמים השוהים בתוכה כל הלילה אין נפסלים בלינה, מן השילוח, ומניחה בלישכה – ולמחר היה ממלא ממנה צלוחית של זהב לניסוך**.**

נשפכה או נתגלתה (הוסר הכסוי) – החבית, - היה ממלא מן הכיור – של מים שבמקדש ומנסך מהם, שהמים שבכיור לא היו נפסלים בלינה**, שהמים והיין המגולים פסולין מעל גבי המזבח** – שהואיל והם אסורים בשתייה לאדם, שיש חשש ששתה מהם נחש והטיל בהם ארס (משנה תרומות ח,ד), לפיכך אסורים הם למזבח; וזהו הטעם, שאם נתגלו המים שבחבית, לא היה מנסך מהם אלא היה ממלא מן הכיור (המילים "שהמים והיין המגולים..." הן תוספת מברייתא שבירושלמי להלן ששנה רבי יהושע הדרומי לפני רבי יונה ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 952)). • • •

תלמוד במשנה שנינו: "כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת".

מקשים (על המשנה): למה לי שאינה מקודשת? – מדוע היה ממלא חבית שאינה מקודשת? ואפילו מקודשת! – ימלא אפילו חבית מקודשת! ומחזקים את הקושיה: לא כן אמר – (וכי) לא כך אומר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי חיננא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): נאמר (במצוות ה' למשה על הקמת המשכן ועריכת כליו): "וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ, וּמָשַׁחְתָּ אֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" (שמות מ,י) – תקדש את המשכן ואת כליו ואת המזבח על ידי משיחתם בשמן המשחה, ועל ידי זה תהיה למזבח דרגת קדושה גבוהה (בכתוב אחר נאמר: "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כט,לז), ולמדו חכמים מכתוב זה שכל דבר הראוי לקורבן שייגע במזבח יהיה קודש ויוקרב על המזבח); ויש להקיש (להשוות) את הכלים למזבח: - מה המזבח אינו מקדש אלא בדעת – כשם שהמזבח מקדש את מה שאדם נותן עליו רק אם הוא מתכוון שהמזבח יקדש אותו, אף הכלים לא יקדשו אלא בדעת – כך גם כלי השרת במקדש מקדשים את מה שאדם נותן בתוכם רק אם הוא מתכוון שהכלים יקדשו אותם**?!** (בתמיהה) – הרי שאף אם ימלא חבית מקודשת, לא תקדש החבית את המים שבתוכה אם לא יתכוון שהיא תקדש אותם, ולא יהיו המים נפסלים בלינה!

ומתרצים: חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) אמר: שלא יהו אומרין: ראינו מים שנתמלאו לקידוש ידים ורגלים (רחיצת ידיהם ורגליהם של הכוהנים כדי שיוכלו לשרת במקדש) נפסלין בלינה (שהייה במשך הלילה) – אם היה ממלא חבית מקודשת, יש חשש שמא יחשבו הרואים אותו שמילא את החבית כדי לקדש למחר במים שבחבית ידיים ורגליים והתכוון שהחבית תקדש את המים, שאין מקדשים ידיים ורגליים אלא במים שנתקדשו בכלי מקודש, ובמקרה זה המים נפסלים לקידוש בלינה, ויאמרו הרואים שמותר לקדש ידיים ורגליים במים שנפסלו בלינה. ועל מנת למנוע חשש זה, היה ממלא חבית שאינה מקודשת**.**

ומתרצים עוד: דבית רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמרין: – (החכמים) של בית רבי ינאי אומרים: שלא יהו אומרין: ראינו מי החג (המים שמנסכים על המזבח בחג הסוכות) נפסלין בלינה – אם היה ממלא חבית מקודשת, יש חשש שמא יחשבו הרואים אותו שהתכוון שהחבית תקדש את המים, ובמקרה זה המים נפסלים לניסוך בלינה, ויאמרו הרואים שמותר לנסך על המזבח מים שנפסלו בלינה. ועל מנת למנוע חשש זה, היה ממלא חבית שאינה מקודשת**.**

ומתרצים עוד: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: מפני מראית העין (מה שעין הבריות רואה) – אם היה ממלא חבית מקודשת, יש חשש שמא יחשבו הרואים אותו שהתכוון שהחבית תקדש את המים, ובמקרה זה המים נפסלים בלינה. ועל מנת למנוע חשש זה, היה ממלא חבית שאינה מקודשת**.**

ומסתפקים: ולא ידעין אִין כהדא דחזקיה אִין כהדא דרבי ינאי – ולא יודעים אם כ(מימרה) הזאת של חזקיה ואם כ(מימרה) הזאת של רבי ינאי (רבי יוחנן שאמר מפני מראית העין לא פירש את דבריו, האם סבר שהחשש הוא מה שאומר חזקיה או שמא סבר שהחשש הוא מה שאומרים החכמים של בית רבי ינאי) דברי הכל (נראה שמילים אלו הן אשגרה בטעות משני המופעים האחרים בירושלמי (מועד קטן א,ח ו-ג,ה) של הביטוי "ולא ידעין אין כהדא דר' אין כהדא דר'" שבהם מופיע "דברי הכל" בסוף הביטוי אחרי "דר'" השני).

בבבלי סוכה מט,ב-נ,א אמרו: אמאי (מדוע היה ממלא חבית שאינה מקודשת)? ונייתי (יביא את המים) במקודשת! אמר זעירי: קסבר: אין שיעור למים (שצריכים לנסך), וכלי שרת מקדשים אפילו שלא מדעת, ואי מייתי במקודשת - איפסילו להו בלינה (אם היתה החבית מקודשת, היו כל המים שבה מתקדשים, כי אין שיעור למים, והיו נפסלים בלינה, ושוב לא יהיו ראויים לניסוך). חזקיה אמר: כלי שרת אין מקדשים אלא מדעת (והיה אפשר להביא גם בחבית מקודשת), גזירה שמא יאמרו: לדעת נתקדשו (כל המים שבה, כי אין שיעור למים, ונפסלו בלינה). רבי ינאי אמר: אפילו תימא: יש שיעור למים, וכלי שרת אין מקדשים אלא מדעת (ורק שלושה לוגים שבה נתקדשו ונפסלו, כי יש שיעור למים), גזירה שמא יאמרו: לקידוש ידיים ורגליים מילאום (ונתקדשו אף שאר המים שבה ונפסלו בלינה).

בירושלמי לא מצאנו מי שאומר כזעירי שכלי שרת מקדשים שלא מדעת. בבבלי הוחלפו דברי חזקיה ורבי ינאי שבירושלמי, אבל שניהם סוברים שאין כלי שרת מקדשים אלא מדעת. לפי הבבלי מעילה יג,ב, רבי יוחנן סבר שאין שיעור למים, ואם כן, רבי יוחנן שאמר מפני מראית העין סבר שהחשש הוא שמא יאמרו: לדעת נתקדשו. אולם בירושלמי אין זכר לדעה זו של רבי יוחנן בעניין שיעור המים, ולכן הסתפקו האם סבר כחזקיה או כרבי ינאי.

"שלא יהו אומרין" הוא גזירה שמא יאמרו הרואים דבר שאינו נכון. גזירות אלו נועדו למנוע חשד, או שביסודן עומד החשש שהרואים עלולים להתיר את האסור ("לחקר ה'גזרה שמא' בירושלמי", "סידרא" כד-כה, עמוד 220, הערה 24).

כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה ב,ב.

רבי פדת (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי הושעיה (במקבילה: 'ר' יוחנן'): מי סוטה – מים להשקאת סוטה ששהו כל הלילה בכלי, נפסלין בלינה – משום שמי סוטה הם מן הכיור ונתקדשו בו**.**

רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבונה (רבי אבינא, אמורא בבלי בדור השלישי): כל שאין ממינו (צריך לקרוא כמו במקבילה: 'מִמֶּנּוּ') למזבח – שאינו קרב על המזבח, אף על פי שנתקדש בכלי מקודש, - אין הלינה פוסלת בו – וכיוון שמי סוטה אינם קרבים על המזבח - אינם נפסלים בלינה (במשנה יומא ג,י מוזכר פסול לינה במי הכיור, וראה ירושלמי יומא ב,א ובבלי זבחים כ,א שהסתפקו אמוראים האם נחלקו תנאים בעניין זה).

עד כאן המקבילה בירושלמי סוטה. • • •

במשנה שנינו: "נתגלתה - היה ממלא מן הכיור".

מציעים דעה עלומת שם שנדחית בהמשך: הוון בעיי מימר: – היו רוצים לומר: עבר והביא – אם עבר על האיסור לנסך מים מגולים על המזבח, וניסך אותם, - כשר – שאין האיסור אלא לכתחילה**.**

ודוחים את הדעה על ידי הצעת דעה חולקת: תנה – שנה (ברייתא) רבי יושוע דרומייא – הדרומי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי, מהדרום (מלוד או מסביבתה)) קומי – לפני רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): שהמים והיין המגולין פסולין מעל גבי המזבח – זהו הטעם, שאם נתגלו המים שבחבית, לא היה מנסך מהם אלא היה ממלא מן הכיור. ומשמע מלשון זה, שאפילו עבר וניסך - פסול**.**

ומציעים מקור לקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שהמים והיין המגולים פסולים מעל גבי המזבח?) - נאמר (בעניין הנשיא ומעמדו): "וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם**"** (יחזקאל מה,טו) – התרומה שייתנו העם לנשיא לצורך קורבנות ציבור תהיה שה אחד ממאתיים מן הבהמות הרועות במקומות מרעה טובים בארץ ישראל, שיש בהם משקה, כלומר ריבוי מים, שהן שמנות וטובות, ויש לדרוש את הכתוב "ממשקה ישראל": - מדבר שהוא מותר לישראל – מותר להקריב על המזבח דבר המותר לישראל באכילה ובשתייה, אבל אסור להקריב דבר האסור לישראל באכילה ובשתייה. וכיוון שמים ויין מגולים אסורים בשתייה, אף למזבח אין להביאם**.**

ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, מים – מקורו של הדין במים ברור (ש"משקה ישראל" שבכתוב הוא מים, אולי משום שכתוב "משקה" סתם בלשון יחיד, או משום שכך הוא לפי פשוטו של הכתוב), ולכן יש לדרוש את הכתוב שאסור להקריב על המזבח מים האסורים לישראל). יין? – אך מה מקורו של הדין הדומה לו ביין? (מניין שאסור להקריב על המזבח יין האסור לישראל?)

ומשיבים: אמר רבי שובתיי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): נאמר (במשל יותם): "וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן: הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים...?" (שופטים ט,יג) – האם אחדל מלתת את היין היוצא מהענבים הגדלים בי המשמח את האלוהים כשמנסכים אותו על המזבח ואת האנשים כששותים ממנו? ויש ללמוד מן הכתוב הזה המקיש אלוהים ואנשים, שאין מביאים למזבח אלא יין הראוי לאדם**.**

הכתוב "ממשקה ישראל" נדרש בכמה מקומות בירושלמי ובבבלי שאין להביא קורבן מדבר האסור באכילה ושתייה לישראל. מי שהציע בירושלמי כאן את המקור לקביעה מהכתוב הזה התכוון ככל הנראה שגם מים ויין מגולים פסולים למזבח כמו דברים אסורים אחרים הפסולים למזבח על סמך הכתוב הזה. אולם מי ששאל "עד כדון מים. יין?" חשב שהדרשה כאן מבוססת על המילה "ממשקה" דווקא, דהיינו מים ("סוכה פרקים רביעי וחמישי", עמוד 479).

"המשמח אלהים ואנשים" בבבלי ברכות לה,א וערכין יא,א אמרו: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שאין אומרים שירה (במקדש) אלא על היין (כשמנסכים אותו על המזבח)? שנאמר: "ותאמר להם הגפן: החדלתי את תירושי המשמח אלוהים ואנשים?" (שופטים ט) - אם אנשים משמח (ששותים אותו) - אלוהים במה משמח? מכאן, שאין אומרים שירה אלא על היין (והיין משמח גם בעבודת ה' במקדש). • • •