פרק זה פותח בהשלמה לסדר התעניות שבפרק ב, והוא מביא בתחילתו את עניין ברכת כוהנים. נשיאת הכפיים ארבע פעמים ביום מאפיינת לא רק את התעניות, אלא גם את המעמדות ואת יום הכיפורים, ולכן הפרק דן בהמשכו במעמדות. עקב ההלכה שמבטלים מעמד בימי קורבן עצים, הפרק מונה את הימים הללו, וחוזר לעניין המעמדות: יום קורבן העצים האחרון ברשימה, האחד בטבת, יום שלא היה בו מעמד. אחר כך חוזר הפרק לנושא המסכת ומתאר את התעניות ואת שאר מנהגי האבילות הנוהגים בחודשי תמוז ואב.

משנה בשלשה פרקים (זמנים שונים) הכהנים נושאין את כפיהן – מברכים את העם בנשיאת כפיים, ארבע(ה) פעמים ביום, שהם בשחרית ובמוסף – בתפילה שמוסיפים בין שחרית למנחה, ובמנחה ובנעילת שערים – בתפילה שמתפללים בזמן נעילת שערים, ולכן היא נקראת תפילת "נעילת שערים" (או בשם מקוצר: "נעילה"). ואלו הם שלושת הפרקים**: בתעניות –** של ציבור, ובמעמדות – בתפילות של אנשי המעמד, כמבואר במשנה הבאה, וביום הכיפורים.

בתוספתא תעניות ב,ד שנו: תענית ציבור (בתעניות שניות ואחרונות של גשמים, וכן בתעניות של שאר צרות) - כוהנים נושאים כפיהם ארבע פעמים ביום (שבתעניות אלו מתפללים מוסף ונעילה), מה שאין כן בתענית יחיד (בתעניות היחידים וראשונות של גשמים, שאין בהן מוסף ונעילה). ושם ג,א שנו: בשלושה פרקים (בתעניות, במעמדות וביום הכיפורים, כמבואר במשנה) כוהנים נושאים כפיהם ארבע פעמים ביום, בשחר, בחצות, במנחה ובנעילה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: במנחה ובנעילה לא היה שם נשיאות (כפיים), שנאמר "לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו" (דברים יח,ה), מקיש בניו לו, מה הוא מעומד ונשיאות כפיים בבוקר, אף בניו מעומד ונשיאות כפיים בבוקר.

התוספתא דייקה בלשונה ואמרה "בחצות" במקום "במוסף", מפני שבתעניות ציבור ובמעמדות אין מוסף ממש אלא תפילה נוספת בין שחרית למנחה. בתעניות ציבור (בתעניות שניות ואחרונות של גשמים, וכן בתעניות של שאר צרות) היו בתפילה נוספת זו עשרים וארבע ברכות. ורק שליח הציבור היה מוסיף בחזרת התפילה בקול שש ברכות, אבל היחידים לא היו מוסיפים בתפילה בלחש שש ברכות. אבל בשאר התפילות לא היו עשרים וארבע ברכות. • • •

ואומרים: את שמע מינה תלת – אתה למד ממנה (אפשר להסיק מהמשנה) שלוש (הלכות). ואלו הן: את שמע מינה – אתה למד ממנה, שמתענין במעמדות – שאנשי מעמד היו מתענים, ולכן הכוהנים נושאים את כפיהם בתפילות של אנשי מעמד גם במנחה ובנעילה, שאם לא היו מתענים, לא היו הכוהנים נושאים את כפיהם במנחה ובנעילה, משום שזמנן לאחר זמן סעודה, ויש חשש שמא שתו הכוהנים יין ושיכור אסור בנשיאת כפיים, אבל ביום תענית הכוהנים נושאים את כפיהם במנחה ובנעילה, הואיל ואין חשש לשכרות**, ושמתפללים ארבע –** שבשלושת הפרקים הללו מתפללים ארבע תפילות ביום, שאין הכוהנים נושאים את כפיהם אלא בתפילה**, ואין נשיאת כפים בלילה אלא ביום –** שאין הכוהנים נושאים את כפיהם אלא ביום, שאם היו נושאים את כפיהם גם בלילה, היה צריך לשנות במשנה: חמש פעמים - בערבית בלילה ובארבע תפילות ביום**.**

ושואלים: וישא את כפיו ואל יתפלל? – שמא נאמר, שהכוהנים נושאים את כפיהם שלא בתפילה? ואם כן, אין אתה למד מהמשנה, שמתפללים ארבע פעמים ביום. ומשיבים: מצאנו תפילה בלא נשיאת כפים, ולא מצאנו נשיאת כפים בלא תפילה – יש תפילה בלא נשיאת כפיים, ואין נשיאת כפיים בלא תפילה, ולכן, אם נושאים את כפיהם ארבע פעמים ביום, אתה למד מכאן, שמתפללים ארבע פעמים ביום**.**

מתענים במעמדות אנשי מעמד היו מתענים ארבעה ימים בשבוע: בשני, בשלישי, ברביעי ובחמישי (להלן ד,ג). באותם ארבעה ימים הכוהנים נושאים את כפיהם ארבע פעמים ביום. אבל בראשון ובשישי, שלא היו מתענים בהם, אין נושאים את כפיהם אלא בשחרית ובמוסף, אבל לא במנחה ובנעילה, מחשש לשכרות.

מוסף בתעניות ובמעמדות מלשון המשנה משמע, שבשלושת הפרקים הללו היו ארבע התפילות, שחרית ומוסף ומנחה ונעילה, והכוהנים היו נושאים את כפיהם בכל תפילה, וכך למדו בירושלמי כאן מהמשנה. אבל לפי הבבלי תענית כו,ב, בתעניות ובמעמדות היו מתפללים שחרית ומנחה ונעילה, ואין בהן מוסף, וביום הכיפורים היו ארבע התפילות. • • • תני – שנוי (שנו ברייתא): זו דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – משנתנו זו (שנשנתה סתם, שלא פורש מי אמרה) היא דבריו של רבי מאיר (אינה דעת כל החכמים, אלא דעת יחיד). בתוספתא תעניות ג,א שנו את משנתנו בדברי רבי מאיר והביאו את דברי חכמים החלוקים עליו**.**

בבבלי תענית כו,ב אמרו: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זו דברי רבי מאיר, אבל חכמים אומרים: שחרית ומוסף יש בהן נשיאות כפיים, מנחה ונעילה אין בהן נשיאות כפיים. מאן חכמים? - רבי יהודה היא. דתניא: שחרית ומוסף, מנחה ונעילה, כולן יש בהן נשיאות כפיים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: שחרית ומוסף יש בהן נשיאות כפיים, מנחה ונעילה אין בהן נשיאות כפיים. רבי יוסי אומר: נעילה יש בה נשיאות כפיים, מנחה אין בה נשיאות כפיים. במאי קמיפלגי? - רבי מאיר סבר: שחרית ומוסף דכל יומא טעמא מאי פרסי כהני ידייהו משום דלא שכיחא בהו שכרות, מנחה ונעילה דהאידנא (בתעניות ובמעמדות וביום הכיפורים) לא שכיחא בהו נמי שכרות. רבי יהודה סבר: שחרית ומוסף דכל יומא לא שכיחא בהו שכרות - לא גזרינן (ר"ג: בהני דלמא אתי למיעבד בשאר יומי נמי), מנחה ונעילה דכל יומא שכיחא בהו שכרות (רש"י: שכבר סעדו, ופעמים הסעודה נמשכת עד המנחה ומשתכרים, וכוהן שתוי יין אסור לישא את כפיו) - גזרינן. ורבי יוסי סבר: מנחה דאיתה בכל יומא - גזרינן, נעילה דליתה בכל יומא (שאין מתפללים תפילת נעילה אלא בתעניות ובמעמדות וביום הכיפורים) - לא גזרינן.

ואומרים: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): בעירובין ובתענית ציבור נהגו הכל כרבי מאיר – בעירובין ובתענית ציבור חלוקים רבי מאיר וחכמים, והכל נהגו כרבי מאיר ולא כחכמים. בתוספתא עירובין ו,ו נאמר: משתתפים במבוי ומערבים בחצרות, שלא לשכוח עיקר העירוב, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: או מערבים או משתתפים. במחלוקת בעירובין נהגו הכל כרבי מאיר, ועושים גם עירובי חצרות וגם שיתופי מבואות. וגם במחלוקת בתענית ציבור נהגו הכל כרבי מאיר, והכוהנים נושאים כפיהם ארבע פעמים ביום**.** אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) בשם רבי יוחנן: אף במגילת אסתר נהגו הכל כרבי מאיר – גם במגילת אסתר חלוקים רבי מאיר וחכמים, והכל נהגו כרבי מאיר ולא כחכמים. במשנה מגילה ב,ג נאמר: מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו? רבי מאיר אומר: כולה. רבי יהודה אומר: מ"איש יהודי". רבי יוסי אומר: מ"אחר הדברים האלה". במחלוקת במגילת אסתר נהגו הכל כרבי מאיר, וקוראים את המגילה כולה, מתחילתה ועד סופה**.**

לקטע הזה מקבילה בירושלמי עירובין ו,ח ומגילה ב,ג.

בבבלי תענית כו,ב אמרו (בענין תענית ציבור): אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי מאיר. ורב הונא אמר: מנהג כרבי מאיר. ורבי יוחנן אמר: נהגו העם כרבי מאיר. מאן דאמר הלכה - דרשינן לה בפירקא (רש"י: הלכה כרבי מאיר, דבעינן דליקום כוותיה עלמא). מאן דאמר מנהג - מדרש לא דרשינן, אורויי מורינן (כרבי מאיר - אי אתו לקמן, אבל בפירקא - לא דרשינן, דלא פשיטא ליה כולי האי דתהוי הלכה כרבי מאיר). ומאן דאמר נהגו - אורויי נמי לא מורינן, ואי עבוד - לא מהדרינן להו (רש"י: 'נהגו' משמע: הם נהגו מאליהם, אבל אינו עיקר, ו'מנהג' משמע: תורת מנהג יש בדבר, ומנהג כשר הוא).

הרי שדעתו של רבי יוחנן בירושלמי כדעתו בבבלי. • • • מניין שכוהן ששתה יין אסור בנשיאת כפיים? - רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי) אמר בשם רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) שאמר בשם רבי יהודה בר פדיה (בר פדא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מפני מה סמך הכתוב פרשת נזיר (במדבר ו,א-כא) לנשיאת כפים (במדבר ו,כב-כז)? – ללמדך – הכתוב בא ללמד לך**, כשם שהנזיר אסור ביין** – שאסור לנזיר לשתות יין (במדבר ו,ג), כך נשיאת כפים אסורה ביין – שאסור לכוהן לשתות יין ולשאת את כפיו**.** ושואלים: אי – אם (אם למדים נשיאת כפיים מנזיר, יש ללמוד:) מה הנזיר אסור בחרצנים ובזוגין – כשם שאסור לנזיר לאכול חרצנים וזגים (במדבר ו,ד. לפי רבי יוסי (משנה נזיר ו,ב), חרצנים הם הגרעינים, וזגים הם הקליפות של הענבים, והוא נותן סימן, כדי שלא תטעה: כזוג של בהמה (כפעמון התלוי בצואר של בהמה): החיצון זוג (החלק החיצוני של הפעמון נקרא זוג), והפנימי ענבל (החלק הפנימי נקרא ענבל), וכך בענבים הזג הוא החלק החיצוני. ומשום כך קוראים כאן לזגים זוגים), אף נשיאות כפים אסורה בחרצנים ובזוגין! – כך גם יהא אסור לכוהן לאכול חרצנים וזגים ולשאת את כפיו! תמוה הוא הדבר, שלא שמענו כן (אין משיבים על שאלה זו).

ועוד בענין זה: מניין שכוהן ששתה יין אסור בנשיאת כפיים? - רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) אמר: איתפלגון יושוע בר גזורה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, תלמידו של רבי זירא) ורבי זעורה – נחלקו שני האמוראים**, חד ילף לה מן הנזיר** – (אמורא) אחד למד אותה (את ההלכה, שכוהן הנושא את כפיו אסור ביין) מן הנזיר (ממה שסמך הכתוב נזיר לנשיאת כפיים, ללמדך, כשם שהנזיר אסור ביין, כך נשיאת כפיים אסורה ביין), וחד ילף לה מן השירות – ו(אמורא) אחד למד אותה (את ההלכה, שכוהן הנושא את כפיו אסור ביין) מן השירות (ממה שסמך הכתוב שירות לנשיאת כפיים, שכתוב: "לשרתו (שירות ועבודה במקדש) ולברך בשמו (נשיאת כפיים)" (דברים י,ח), ללמדך, כשם שהשירות אסור ביין (שכוהן ששתה יין אסור בשירות בבית המקדש), כך נשיאת כפיים אסורה ביין), ולא ידעין מאן ילף לה מן הנזיר ומאן ילף לה מן השירות – ואין יודעים מי למד אותה מן הנזיר ומי למד אותה מן השירות (לעיל אמר רבי זירא בשם אמוראים בדורות שקדמו לו, שלמדים נשיאת כפיים מנזיר, אך אין לדעת מזה מה סבר הוא עצמו). מאן דילף מן הנזיר – מי שלמד אותה מן הנזיר (יש לשאול עליו:) - אי – אם (אם למדים נשיאת כפיים מנזיר, יש ללמוד:) מה הנזיר אסור בחרצנים ובזוגים – כשם שאסור לנזיר לאכול חרצנים וזגים**, אף נשיאות כפים אסור בחרצנים ובזוגין!** – כך גם יהא אסור לכוהן לאכול חרצנים וזגים ולשאת את כפיו! תמוה הוא הדבר, שלא שמענו כן (אין משיבים על שאלה זו). ומאן דיליף לה מן השירות – ומי שלמד אותה מן השירות (יש לשאול עליו:) - אי – אם (אם למדים נשיאת כפיים משירות, יש ללמוד:) מה השירות אסור בבעלי מומין – כשם שאסור לכוהן בעל מום לשרת**, אף נשיאות כפים אסור בבעלי מומין!** – כך גם יהא אסור לכוהן בעל מום לשאת את כפיו! תמוה הוא הדבר, שכן שנינו, שמותר לו לשאת את כפיו: (כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה ד,ח) והא תני – והרי שנוי (שנו ברייתא): אם היה דש בעירו, מותר! – אם היה הכוהן, שהוא בעל מום, מורגל בעירו (שכבר היו אנשי עירו רגילים בו ולא היו מסתכלים בו עוד), מותר לו לשאת את כפיו (ואם לא היה דש בעירו, לא יישא את כפיו, מפני שהציבור מסתכלים בו ומסיחים את דעתם מן הברכה, כאמור להלן). וכן היה מעשה, שהתירו לכוהן בעל מום לשאת את כפיו: כהדא – כזו (העובדה): רבי נפתלי הוות אצבעתיה עקומה – רבי נפתלי (שהיה כוהן) היתה אצבעו (שבידו) עקומה**, אתא שאל לרבי מנא** – בא ושאל את רבי מנא (אם מותר לו לשאת את כפיו), אמר ליה – אמר לו (רבי מנא): מכיון שאתה דש בעירך, מותר. ואם למדים נשיאת כפיים משירות, יהא אסור לכוהן בעל מום לשאת את כפיו, אפילו היה דש בעירו! (אין משיבים על שאלה זו).

מי שלמד מנזיר, אין לשאול עליו מבעלי מומים, משום שנזיר יכול להיות בעל מום, ומי שלמד משירות, אין לשאול עליו מחרצנים וזגים, משום שכוהן שאכל חרצנים וזגים מותר בשירות.

שיכור אסור בנשיאות כפיים בבבלי תענית כו,ב-כז,א אמרו: דכולי עלמא מיהת שיכור אסור בנשיאות כפיים, מנהני מילי? - דאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: למה נסמכה פרשת כוהן מברך לפרשת נזיר? - לומר לך: מה נזיר אסור ביין, אף כוהן מברך אסור ביין. מתקיף לה אהבה בריה דרבי זירא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי), ואמרי לה יושוע בר גיזורה: אי מה נזיר אסור בחרצן, אף כוהן מברך אסור בחרצן? - אמר רבי יצחק: אמר קרא: "לשרתו ולברך בשמו" (דברים י,ח), מה משרת מותר בחרצן (רש"י: עובד עבודה, דלא מיתסר אלא שתויי יין, דכתיב: "יין ושכר אל תשת" וגו', הא בחרצן - מותר), אף כוהן מברך מותר בחרצן. - אי מה משרת בעל מום לא, אף כוהן מברך בעל מום לא! - הא איתקש לנזיר. - ומאי חזית דמקשת לקולא, אקיש לחומרא! - אסמכתא דרבנן היא לקולא.

בבבלי, כששאלו על מי שלמד נשיאת כפיים מנזיר, היה ספק אם בנו של רבי זירא שאל או שיושוע בר גזורה שאל. אם בנו של רבי זירא שאל על מי שלמד נשיאת כפיים מנזיר, נמצא שהוא עצמו למד נשיאת כפיים משירות. ואם יושוע בר גזורה שאל על מי שלמד נשיאת כפיים מנזיר, נמצא שהוא עצמו למד נשיאת כפיים משירות. הרי שנחלקו יושוע בר גזורה ובנו של רבי זירא ואין יודעים מי למד נשיאת כפיים מנזיר ומי למד נשיאת כפיים משירות, כשם שבירושלמי כאן נחלקו יושוע בר גזורה ורבי זירא ואין יודעים מי למד נשיאת כפיים מנזיר ומי למד נשיאת כפיים משירות.

בבבלי השיבו על השאלות ששאלו על מי שלמד נשיאת כפיים מנזיר ועל מי שלמד נשיאת כפיים משירות, שלא כמו בירושלמי.

דש בעירו בתוספתא מגילה ג,כט שנו: כוהן שיש בו מום בפניו, בידיו וברגליו, הרי זה לא יישא את כפיו, שהעם מסתכלים בו. ואם היה חבר עיר (שכולם מכירים אותו ורגילים בו), הרי זה מותר.

רבי נפתלי לפי הראשונים, כך היה המעשה ברבי נפתלי: ההוא דהוויין ידוי עקישן (כוהן אחד שהיו ידיו עקומות), אתא לקמיה דרבי נפתלי (בא לפני רבי נפתלי), אמר ליה (אמר לו רבי נפתלי): כיון דאת (שאתה) דש בעירך, מותר. • • • מספרים: רב חונה הוה מעבר זלדקן – רב הונא העביר (כוהן) דל זקן (שזקנו דל (זלדקן=דלזקן, שאותיות ד ו-ז מתחלפות בעברית ובארמית)), שהסירו והורידו מן הדוכן, שלא יישא את כפיו, משום שלא יחשדו בו שהוא קטן (כמבואר להלן).

ושואלים: והא תני – והרי שנוי (שנו ברייתא): אם היה דש בעירו, מותר! – וכיון שהיה כוהן זה דש בעירו, ואנשי עירו יודעים שהוא גדול, מותר לו לשאת את כפיו, ומדוע העבירו רב הונא? ומשיבים: אמר רבי מנא: ריגלא הוות, בגין שלא יהו אומרין: ראינו קטן נושא את כפיו – הגרסה במקבילה בירושלמי מגילה: אמר רבי מנא: רגליה הוי סגין, שלא יהו אומרים: ראינו קטן נושא את כפיו. פירוש אחד: רִגְלַיָּה הוי סגין - הרגליים היו רבות (בני האדם היו רבים), שהיו מצויים שם הרבה בני אדם ועוברי דרכים שבאו מחוץ לעיר, שלא היו מכירים כוהן זה ורגילים בו, ואם יהיה נושא את כפיו, יהיו מסתכלים בו ואומרים: ראינו קטן נושא את כפיו, ויהיו סבורים שקטן מותר לו לשאת את כפיו, וההלכה היא, שקטן אינו נושא את כפיו (משנה מגילה ד,ו), ולכן העבירו רב הונא, כדי שלא יהיו אומרים כך. פירוש אחר: צריך לומר: 'דיגלא' או 'דגליה' (במקום: 'ריגלא' או 'רגליה'), ופירוש המילה 'דיגלא': שקר, תרמית. וכן הוא בתרגום למשלי בכמה מקומות: 'שקר' - 'ריגלא' (יד,ה; יז,ד; כ,יז), וצריך לומר: 'דיגלא'. ופירוש דברי רבי מנא, שהשקר והתרמית של אותו זלדקן היו גדולים, שלא היה ניכר כלל שהוא גדול, ואם יישא את כפיו, יהיו אומרים: ראינו קטן נושא את כפיו, ולכן העבירו רב הונא, כדי שלא יהיו אומרים כך**.**

זלדקן בתוספתא חגיגה א,ג נאמר: נתמלא זקנו - ראוי ...לישא את כפיו. רבי אומר: אומר אני, עד שיהא בן עשרים שנה, שנאמר: "ויעמידו את הלויים (זה אחד מהמקומות שנקראו הכוהנים לויים) מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'" (עזרא ג,ח). ובירושלמי סוכה ג,יב אמרו: ...ואינו נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו. רבי אומר: וכולהם מבן עשרים שנה ומעלה, שנאמר: "ויעמידו את הלויים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית יי'".

מה שאמרו במשנה מגילה ד,ו שקטן אינו נושא את כפיו, ומשמע קטן דווקא, היינו שאפילו עם אחרים אינו נושא את כפיו, אבל כשהביא שתי שערות נושא את כפיו עם אחרים, ולבדו לא יישא את כפיו עד שיתמלא זקנו ("תוספתא כפשוטה").

זבלגן בבבלי מגילה כד,ב אמרו: אמר רב הונא: זבלגן (שעיניו זולגות ודומעות) לא יישא את כפיו (רש"י: לפי שמסתכלים בו). - והא ההוא דהוה בשיבבותיה דרב הונא, והוה פריס ידיה! - ההוא דש בעירו הוה (רש"י: כבר היו רגילים אנשי עירו ולא היו מסתכלים בו עוד). תניא נמי הכי: זבלגן לא יישא את כפיו, ואם היה דש בעירו, מותר.

ההלכה היא, שכוהן שיש לו מום, אם לא היה דש בעירו, אסור לו לשאת את כפיו. ומסיקים מכאן: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי): זאת אומרת, שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהן מברכין את ישראל – מההלכה הזאת נובע, שאסור להסתכל בכוהנים בשעה שהם מברכים, כי אם היה מותר להסתכל בכוהנים בשעה שהם מברכים, הרי שאפילו לא היה דש בעירו, היה מותר לו לשאת את כפיו**.** ואומרים: אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כלום (וכי) אמרו אין מסתכלין לא (שלא) מפני הסיע דעת (הסח דעת, הרחקת תשומת לב)?! – וכי אמרו, שאין מסתכלים בכוהנים שלא מפני שמי שמסתכלים בהם מסיחים את דעתם מן הברכה (אלא מפני טעם אחר)?! הרי אמרו, שאין מסתכלים בכוהנים רק מפני שמי שמסתכלים בהם מסיחים את דעתם מן הברכה. משה! (לשון שבועה) דאנא מסתכלנא ולא מסעה (מסע) דעתי – נשבע אני, שאני מסתכל (בכוהנים בשעה שהם מברכים) ואף על פי כן איני מסיח את דעתי. כך אמר רבי חגי על עצמו**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.

אסור להסתכל בכוהנים בבבלי חגיגה טז,א אמרו: דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש: כל המסתכל בשלושה דברים עיניו כהות: בקשת, ובנשיא, ובכוהנים... בכוהנים בזמן שבית המקדש קיים, בשעה שעולים לדוכן ומברכים את העם בשם המפורש (רש"י: שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם).

אבל בירושלמי כאן אמרו, שאין מסתכלים בכוהנים מפני הסח הדעת. הרי שדין זה אמור אפילו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים.

לדעת בעל ספר "חרדים", כשם שמצות עשה על הכוהנים לברך את ישראל, כך מצות עשה על ישראל להתברך מפי הכוהנים. יש לסייע לדעה זו מדברי הירושלמי, שאסור להסתכל בכוהנים בעת נשיאת כפיהם, משום הסח הדעת, שכן אם אין מצוה על ישראל להתברך מהכוהנים, מה בכך אם יסיחו דעתם מברכת הכוהנים. ועוד, שגזרו חכמים על כוהן שיש בו מום שלא יקיים מצות נשיאת כפיים, משום החשש שיסתכלו בו ויסיחו דעתם, ואם אין מצוה על ישראל להתברך, למה גזרו לבטל את הכוהן ממצות נשיאת כפיים בשביל כך (ראה שו"ת "יביע אומר" חלק ז - "אורח חיים" סימן יב ושו"ת "יחוה דעת" חלק ה סימן טו).

"משה!" רבי חגי היה רגיל לומר לשון שבועה: "משה!", כדי לחזק את דבריו (ירושלמי דמאי ד,ג; יומא א,א; תענית ד,א; מגילה א,יב; שם ד,ח; נזיר ה,א; סנהדרין ב,א; הוריות ג,ד). • • •

שואלים: מניין לנשיאות כפים? – מניין למדים, שהכוהנים נושאים את כפיהם לברך את העם? - ומשיבים: שנאמר: "כה תברכו את בני ישראל" (במדבר ו,כג) – הרי שציוה ה' את הכוהנים לברך את העם**.** ושואלים: עד כאן בשחרית – מכאן לא למדנו אלא שהכוהנים מברכים את העם פעם אחת ביום, והיא בתפילת שחרית, שישנה בכל יום, משום שאין נשיאת כפיים בלא תפילה**,** אבל במוסף? – מניין שהכוהנים מברכים את העם פעם שנייה ביום, והיא בתפילת מוסף, שאינה בכל יום? - ומשיבים: שנאמר (במעשה היום השמיני למילואים): "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים**"** (ויקרא ט,כב). הרי שבירך אהרן את העם, לאחר הקרבת קורבנות המילואים, שהיו מוסף על עולת התמיד ונעשו אחרי עולת התמיד, ומכאן למדים, שהכוהנים מברכים את העם בתפילת המוסף, לאחר הזכרת קורבנות המוסף, שהרי התקינו את התפילות כנגד הקורבנות.

הירושלמי למד מן הכתובים את חובת הכוהנים לברך את העם בשחרית ובמוסף, ולא בשאר התפילות, וזה כשיטת החכמים, שאין נשיאת כפיים במנחה ובנעילה אלא בבוקר. ברם, יש ללמוד מפסוק זה שהכוהנים נושאים את כפיהם בכל פעם שמקריבים קורבן ציבור תמידי, כגון תמיד ומוסף. נמצא שבכל תפילות ציבור שהם במקום קורבן ציבור הוא מצות עשה מן התורה לישא את כפיו ולברך (שו"ת "חתם סופר" חלק א "אורח חיים" סימן כב). מכאן, שהכוהנים מברכים את העם גם בתפילת המנחה. • • • דורשים את הכתוב הזה: "ויישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" (ויקרא ט,כב): המקרא הזה מסורס הוא, והלא לא צריך לומר אלא "וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" ואחר כך "וישא אהרן את ידיו" וגו', אלא מלמד, שבירידתו למזבח היה נושא את כפיו ומברך את העם – נראה, על פי הלשונות המקובלות במדרשי המקראות, שחוברו כאן בטעות שתי דרשות שונות, וכך צריך לגרוס: והלא לא היה צריך לומר אלא "וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" ואחר כך "וישא אהרן את ידיו" וגו', אלא מלמד... (- המשך דרשה זו חסר, וכאן מתחילה דרשה אחרת שמקורה בספרא -) המקרא הזה מסורס הוא – הכתוב הזה מהופך הוא**, ואין ראוי לומר אלא "וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וישא אהרן את ידיו" וגו', שבירידתו למזבח** (בספרא אין מילה זו ויש למחוק אותה, או שיש לגרוס: מן המזבח) נשא את כפיו ובירך את העם – שלאחר שירד אהרן מן המזבח, לאחר שעשה את הקורבנות על המזבח, בירך את העם**.**

לפי הדרשה הראשונה, הכתוב הזה אינו מסורס, ואהרן נשא את כפיו ובירך את העם ואחר כך ירד מן המזבח, ובא הכתוב הזה ללמד (הדבר שבא הכתוב ללמד חסר בנוסח הירושלמי שלפנינו). ואילו לפי הדרשה השנייה, הכתוב הזה מסורס, ואהרן ירד מן המזבח ואחר כך נשא את כפיו ובירך את העם, ואין טעם למה הכתוב הזה מסורס. הדרשה הראשונה אין מקורה ידוע, והדרשה השנייה והדרשות האמורות להלן מקורן באותה ברייתא בספרא.

ועוד דורשים את הכתוב הזה: "ויברכם" (ויקרא ט,כב) - בעמידה – אהרן בירך את העם בעודו עומד על המזבח, ומכאן שהכוהנים מברכים את העם בעמידה**.** ושואלים: יכול שלא בעמידה? – יכול אני לומר, שמברכים את העם אפילו שלא בעמידה אלא בישיבה? ומניין שמברכים בעמידה בלבד? - ומשיבים: תלמוד לומר – בא הכתוב (דלהלן בפרשת עגלה ערופה) ללמדנו ולומר**: "כי בם בחר יי' אלהיך לשרתו ולברך בשמו"** (דברים כא,ה) – ה' בחר בכוהנים לעבוד במקדש ולברך את ישראל**, מקיש ברכה לשירות** – הכתוב הזה מקיש את ברכת הכוהנים לשירותם במקדש**, מה שירות בעמידה** – כשם שהכוהנים עובדים בעמידה, שנאמר: "לעמוד לפני ה' לשרתו" (דברים י,ח), וכן נאמר: "כי בו בחר ה' אלוהיך לעמוד לשרת בשם ה'" (שם יח,ה), אף ברכה בעמידה – כך הם מברכים בעמידה**. וכן הוא** (הכתוב) אומר (בענין הפסח שעשה חזקיהו מלך יהודה): "ויקומו הכהנים הלוים ויברכו את העם" וגו' (דברי הימים ב ל,כז) – הרי שבירכו הכוהנים, שהם משבט לוי, את העם בעמידה, והכוונה לברכת כוהנים. מן התורה לא למדנו דבר זה אלא בהקש, אבל בכתוב הזה הדבר נאמר בפירוש**.** והמשכו של הכתוב הזה: "ויישמע בקולם ותבוא תפילתם למעון קודשו לשמים" – בדורו של חזקיה מלך יהודה שהיו יגעים בתורה הכתוב מדבר – שמכיון שהיו עוסקים בתורה, ה' נשמע ונתרצה להם**, אבל בדורות אחרים** (הגרסה בספרא: בדורות האחרונים) שהיו עובדים עבודה זרה מהו (מה הוא (הכתוב)) אומר: "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפילה אינני שומע**"** (ישעיהו א,טו) – שמכיון שחטאו, העלים ה' את עיניו מהם, כשהם פרשו את כפיהם בתפילה, ולא קיבל את תפילתם, גם כשהרבו להתפלל. פרישת הכפיים האמורה בכתוב הזה היא, לפי מה שדורשים כאן, נשיאת הכפיים של הכוהנים לברך את העם**.**

ועוד דורשים את הכתוב הזה: "ויברכם" (ויקרא ט,כב) - ברכה סתומה – הברכה שבירך אהרן את העם סתומה (אינה מפורשת), אבל לא שמענו אי זו היא – שאין אנו יודעים מה היא הברכה שאמר אהרן**, עד שבא הכתוב** להלן ופירשה: "יברכך יי' וישמרך, יאר יי' פניו אליך ויחנך, ישא יי' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו,כד-כו) – זו ברכת הכוהנים, וזו היא הברכה שבירך אהרן את העם**.**

בספרא 'שמיני' פרשה א נאמר: "ויישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" - זה מקרא מסורס, ואין ראוי לומר אלא "וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, ויישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם", שבירידתו נשא את כפיו ובירך את העם. "ויברכם" - בעמידה. אתה אומר בעמידה, או בעמידה ושלא בעמידה? - תלמוד לומר: "לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו" (דברים י,ח), מקיש ברכה לשירות, מה שירות בעמידה, אף ברכה בעמידה. וכן הוא אומר: "ויקומו הכוהנים הלויים ויברכו את העם ויישמע בקולם ותבוא תפילתם למעון קודשו לשמים". בדורו של חזקיהו מלך יהודה שהיו עוסקים בתורה, מה נאמר בהם? - "ותבוא תפילתם למעון קודשו לשמים". אבל בדורות האחרונים שהיו עובדים עבודה זרה, מה נאמר בהם? - "ובפרשכם כפיכם...". "ויברכם" - זו ברכה סתומה שאין אתה יודעה, וחזר הכתוב ופירש להלן: "יברכך ה' וישמרך... וישם לך שלום".

וראה בבלי סוטה לח,א.

המקרא הזה מסורס הוא בבבלי מגילה יח,א למדו מפסוק זה (ויקרא ט,כב), שבתפילה יש לומר ברכת כוהנים אחר ברכת עבודה וברכת הודאה. לימוד זה מובן, אם הכתוב הזה מסורס.

ובבבלי סוטה לח,ב אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: כל כוהן שאינו עולה בעבודה (רש"י: קודם שיסיים שליח צבור "רצה" צריך לעלות על הדוכן) - שוב אינו עולה, שנאמר: "ויישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" (רש"י: אלמא בעוד עבודה בידו בירך, ואחר כך "וירד מעשות", אלמא השתא הוא דגמר), מה להלן בעבודה, אף כאן בעבודה.

לפי רבי יהושע בן לוי, הכתוב הזה אינו מסורס.

"ובפרשכם כפיכם" בבבלי ברכות לב,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: כל כוהן שהרג את הנפש לא יישא את כפיו, שנאמר: "ובפרשכם כפיכם... ידיכם דמים מלאו".

גם לפי מימרה זו, פרישת הכפיים האמורה בכתוב הזה היא נשיאת הכפיים של הכוהנים. • • • לאמור מכאן ועד סוף הלכה א יש מקבילה בירושלמי ברכות ד,א.

במשנה נזכרה תפילת נעילה. ושואלים: ומניין לנעילה? – מניין למדים, שיש להתפלל בימים מסוימים תפילת נעילה? - ומשיבים: אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): נאמר: "גם כי תרבו תפילה אינני שומע" (ישעיהו א,טו) – כשחטאו, לא קיבל ה' את תפילתם, גם כשהרבו להתפלל, מיכן – מכאן למדים, שכל המרבה בתפילה נענה – שאם לא חטאו, ה' מקבל את תפילתם, כשמרבים להתפלל, ותפילת נעילה היא ריבוי תפילה על התפילות שמתפללים בכל ימות השנה, ומכיון שבתעניות, במעמדות וביום הכיפורים יש להרבות בתפילה, לכן בימים הללו מתפללים תפילת נעילה**.**

פסוק זה הוא המשכו של הפסוק שהובא לעיל: "ובפרשכם כפיכם" וכו'. לעיל אמרו, שפרישת הכפיים האמורה בכתוב הזה היא נשיאת הכפיים של הכוהנים לברך את העם, ומכאן יש ללמוד, שהכוהנים מברכים את העם גם בתפילת הנעילה, שלמדו אותה מהפסוק הזה.

ותמהים: מחלפה שיטתיה דרבי לוי! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי לוי (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: תמן (שם, במקום אחר, בירושלמי ביכורים ב,א) אמר רבי אבא בריה דרבי – בנו של רבי פפי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בשם רבי יהושע דסיכני (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מיישוב בגליל המערבי) שאמר בשם רבי לוי: נאמר: "בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור" (משלי יד,כג) – המרבה דברים יהיה לו חיסרון ונזק, שכן מצינו בחנה, אימו של שמואל הנביא, - חנה על ידי שריבת (שריבתה) בתפילתה – חנה האריכה בתפילתה לה' שייתן לה בן, כמו שנאמר: "כי הרבתה להתפלל לפני ה'" (שמואל א א,יב), ועל ידי כך קיצרה בימיו (את ימיו) של שמואל, שאמרה: "וישב שם עד עולם" (שמואל א א,כב) – שאמרה חנה, שישב שמואל, שהיה לוי, לפני ה' כימי עולמו של לוי (כשנות עבודתו של לוי במשכן שבמדבר), והלא אין עולם של לוי (עולמו של לוי) אלא חמשים שנה, דכתיב: "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה" (במדבר ח,כה) – הרי שהלויים עבדו במשכן עד גיל חמישים, ומכאן יש ללמוד, שימיו של שמואל היו חמישים שנה, שמת בקיצור שנים. חנה, שאמרה לאחר לדת שמואל: "וישב שם עד עולם", פירשה את הנדר שנדרה בתפילתה: "ונתתיו לה' כל ימי חייו" (שמואל א א,יא), ש"כל ימי חייו" שנתנה אותו לה' הם "עד עולם", ואילו לא ריבתה בתפילתה, לא נדרה, וזהו שאמרו, שעל ידי שריבתה בתפילתה, קיצרה בימיו של שמואל**.** ושואלים: והיי דילון (=והיי דין אילין) חמשין ותרתיי? – ואיזה אלה חמישים ושתיים? שלפי רבותינו, ימיו של שמואל היו חמישים ושתיים שנה, ואילו מכאן יש ללמוד, שחי חמישים שנה! - ומשיבים: אמר רבי יוסי בירבי בון (בר אבין, מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ושתיים שגמלתו – שאמרה חנה: "עד ייגמל הנער והביאותיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם", שלאחר שייגמל (יפסיק לינוק), שיהיה בן שנתיים, שזה זמן יניקתו של תינוק, ישב לפני ה' כימי עולמו של לוי, שהם חמישים שנה, הרי חמישים ושתיים שנה**.** וממשיכים את התמיהה: שם אמר רבי לוי, שהמרבה בתפילה יהיה לו חיסרון ונזק, וכא הוא אמר הכין! – וכאן הוא (רבי לוי) אמר כך, שכל המרבה בתפילה נענה!

ומיישבים את הסתירה: כאן ביחיד – במקום אחד (שם) מדובר ביחיד, שיחיד המרבה בתפילה יהיה לו חיסרון ונזק, כמו שמצינו בחנה**, כאן בציבור** – במקום השני (כאן) מדובר בציבור, שציבור המרבה בתפילה נענה, שאין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים (בבלי ברכות ח,א), ותפילת נעילה היא תפילת ציבור (כמו שלמדנו מהפסוק "תרבו תפילה", שהוא לשון רבים).

שתיים שגמלתו במשנה גיטין ז,ו שנו: כמה היא מניקתו (כמה הוא זמן ההנקה)? - שתי שנים (מיום שנולד הילד). • • • מביאים דעות החלוקות על רבי לוי: רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני), וכן רבי שמעון בן חלפותה (תנא בדור החמישי) אמר בשם רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי): "והיה כי הרבתה להתפלל" (שמואל א א,יב) – מיכן – מכאן למדים, שכל המרבה להתפלל (במקבילה ובמסירה מהגניזה: המרבה בתפילה) נענה – שאפילו יחיד המרבה בתפילה נענה, כמו שמצינו בחנה, שהאריכה בתפילתה ונתקבלה תפילתה. ומכאן לנעילה**.**

לפי דעות אלו, ובהן דעתו של רבי יוחנן, לא מת שמואל בן חמישים ושתיים בגלל חנה, שעל ידי שריבתה בתפילתה, קיצרה בימיו של שמואל, כדברי רבי לוי, אלא מת בן חמישים ושתיים משום שנדחה שמואל מפני דוד, כדברי רבי יוחנן עצמו בבבלי תענית ה,ב: אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב "ויהי כאשר זקן שמואל" (שמואל א ח), ומי קש שמואל כולי האי? והא בר חמשין ותרתין שנין הוה, דאמר מר: מת בחמישים ושתיים - זו היא מיתתו של שמואל הרמתי! - אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: זקנה הקפיץ עליו הקב"ה (רש"י: הלבין שערו), דכתיב "נחמתי כי המלכתי את שאול (רש"י: ורצה הקב"ה להורגו מיד)... ויחר לשמואל ויזעק אל ה'..." (שמואל א טו) - אמר לפניו: ריבונו של עולם, שקלתני כמשה ואהרן, דכתיב: "משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקוראי שמו" (תהילים צט), מה משה ואהרן לא בטלו מעשי ידיהם בחייהם, אף אני לא יבטלו מעשי ידי בחיי! - אמר הקב"ה: היכי אעביד? לימות שאול - לא קא שביק שמואל, לימות שמואל אדזוטר (רש"י: בחור) - מרנני כולי עלמא אבתריה (רש"י: דאמרי: מדמית זוטר, שמא חס וחלילה עברה היתה בו), לא לימות לא שאול ולא שמואל - כבר הגיעה מלכות בית דוד, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. מיד הקפיץ עליו זקנה... • • •

ועוד שואלים בענין תפילת נעילה: עד אימתי היא נעילה (במקבילה בברכות: אימתי היא נעילה)? – מתי היא תחילת זמן תפילת נעילה? - ומשיבים: רבנן דקיסרין אמרין – חכמי קיסריה אומרים**: איתפלגון רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ורבי יוחנן – נחלקו רב ורבי יוחנן (בשאלה זו). רב אמר: בנעילת שערי שמים – תחילת זמן תפילת נעילה היא כשננעלים שערי שמים בעד השמש, והוא בשקיעת החמה**.** ורבי יוחנן: בנעילת שערי היכל – תחילת זמן תפילת נעילה היא כשננעלים שערי ההיכל בבית המקדש לאחר גמר עבודות היום, והוא מבעוד יום לפני שקיעת החמה. תפילה זו נקראת במשנה 'נעילת שערים', לפי רב, על שום נעילת שערי שמים, ולפי רבי יוחנן, על שום נעילת שערי היכל**.**

שערי שמים שערי שמים הם שערים שברקיע, שבהם החמה יוצאת בבוקר ונכנסת בערב. בהנץ החמה היא יוצאת בשער מזרח של הרקיע, ובשקיעתה היא נכנסת בשער מערב של הרקיע. ואף שאין לה אלא שער אחד בבוקר ושער אחד בערב, השתמשו בלשון "שערי", משום שבכל יום ויום היא זורחת ושוקעת בנקודות מתחלפות. הביטוי "נעילת שערי שמים" מתאר את הזמן שבו עיגול החמה שוקע מתחת האופק ונכנס בשער מערב של הרקיע, ולכן נעילת שערי שמים היא בשקיעת החמה ("פירושים וחידושים בירושלמי").

שערי היכל לא היה להיכל אלא שער אחד בלבד, ונקרא במשנה "שער הגדול". פתיחת שער ההיכל היתה סימן להתחלת עבודת היום במקדש, ונעילת שער זה היתה סימן שנשלמה עבודת היום. נעילת שערי היכל היתה אחר הדלקת הנרות, שהיתה העבודה האחרונה שבמקדש ביום (מלבד הקטרת חלבים ואיברים שהיתה בלילה), וקדמה הרבה לשקיעת החמה ("פירושים וחידושים בירושלמי"). אף שלא היה להיכל אלא שער אחד, השתמשו בלשון רבים "שערי", משום שהמשנה אמרה "נעילת שערים", והכוונה לארבע הדלתות שהיו לשער ההיכל. ואולי "היכל" כאן הוא כינוי לבית המקדש, ו"שערי היכל" הם שער ההיכל ושערי העזרה.

אמר רבי יודן ענתונדריא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מיישוב בגליל הלבנוני): מתניתא מסייעא לרבי יוחנן – המשנה מסייעת לרבי יוחנן, ששנינו במשנתנו**: בשלשה פרקים הכהנים נושאין את כפיהם ארבע**(ה) פעמים ביום - בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילת שערים – הרי שנעילת שערים היא ביום**.** ומכאן יש לסייע לדעת רבי יוחנן: אית לך מימר נעילת שערי שמים ביום?! – וכי יש לך (אפשר לך) לומר, נעילת שערי שמים ביום?! שלדעת רב, שתחילת זמן תפילת נעילה היא בנעילת שערי שמים, שהוא בשקיעת החמה, אין אתה יכול לומר שנעילה היא ביום, שכן לאחר שקיעת החמה אין זה יום, והרי אמרו במשנה, שנעילה היא ביום ("הכוהנים נושאים את כפיהם... ביום... בנעילת שערים"). אבל לדעת רבי יוחנן, שתחילת זמן תפילת נעילה היא בנעילת שערי היכל, שהוא לפני שקיעת החמה, אין אתה יכול לומר אלא שנעילה היא ביום, ולכן המשנה מסייעת לרבי יוחנן, שהרי אמרו במשנה, שנעילה היא ביום.

ומספרים: אחוה דאימיה דרב אדא הוה צייר גולתיה דרב בצומא רבא – אחי אימו של רב אדא היה מחזיק את גלימתו של רב בצום הגדול (ביום הכיפורים). אמר ליה – אמר לו (רב): כד תיחמי שימשא בריש דיקלי – כשתראה את השמש בראש הדקלים (לפני שקיעת החמה), את יהב לי (במקבילה בברכות: תיהב) גולתי – אתה נותן לי את גלימתי**, דניצלי נעילת שערים** – שאתפלל נעילת שערים (תפילת נעילה).

ותמהים: מחלפה שיטתיה דרב! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רב (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: תמן (שם, במקום אחר, לעיל) הוא אמר: תחילת זמן תפילת נעילה היא בנעילת שערי שמים – שהוא בשקיעת החמה**, וכא** (וכאן) הוא אמר: תחילת זמן תפילת נעילה היא בנעילת שערי היכל! – שלפי המסופר כאן, רב התפלל תפילת נעילה לפני שקיעת החמה, ומכאן שרב סבר, שתחילת זמן תפילת נעילה היא בנעילת שערי היכל, שלא כדעתו לעיל. ומיישבים את הסתירה: אמר רבי מתניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי-השישי): על ידי דהוה מאריך רב בצלותיה סגין – מכיון שהיה מאריך רב בתפילתו הרבה**, הוה מגיע סמוך לנעילת** (במקבילה בברכות: הוה מגיע לנעילת) שערי שמים – היה מגיע לנעילת שערי שמים. רב האריך בבקשות ובתחנונים קודם שהגיע לתפילה עצמה, ואמר תחנוניו קודם התפילה מבעוד יום לפני שקיעת החמה, וכשגמרם כבר שקעה חמה, והתפלל נעילה לאחר שקיעת החמה, כדעתו, שתחילת זמן תפילת נעילה היא בנעילת שערי שמים ("פירושים וחידושים בירושלמי").

נעילת שערים בבבלי יומא פז,ב אמרו: תנן התם: בשלשה פרקים בשנה כוהנים נושאים את כפיהם ארבע פעמים ביום, בשחרית במוסף במנחה ובנעילת שערים... מאי נעילת שערים? - רב אמר: תפילה יתרה (מתפלל שבע כשאר התפילות), ושמואל אמר: "מה אנו מה חיינו" (אומר נוסח וידוי בלבד, ואינו מתפלל שבע).

לפי הירושלמי, הן לרב והן לרבי יוחנן, נעילה היא תפילה יתרה (נוספת).

צומא רבא ליום הכיפורים הוסיפו את הכינוי "הגדול", כדי להבחין בינו לבין צומות אחרים שנקראו בכינוי הסתמי "צום". • • •

ועוד שואלים בענין תפילת נעילה: נעילה מהו שתפטור את של ערב? – האם תפילת נעילה תפטור את תפילת הערב (תפילת ערבית), שאם התפלל נעילה, אינו מתפלל לאחריה ערבית?

להלן אמר רבי יוחנן, שאין אדם יכול להתפלל ערבית מבעוד יום, ולכן לדעת רבי יוחנן אין לשאול: "נעילה מהו שתפטור את של ערב?", שכן לדעתו זמן תפילת נעילה הוא לפני שקיעת החמה, ועדיין לא הגיע זמן תפילת ערבית, ולכן אין נעילה יכולה לפטור את של ערב. בבבלי ברכות אמר רב, שאדם יכול להתפלל ערבית מבעוד יום, ולכן לדעת רב יש לשאול: "נעילה מהו שתפטור את של ערב?", שכן לדעתו זמן תפילת נעילה הוא לאחר שקיעת החמה, וכבר הגיע זמן תפילת ערבית, ולכן נעילה יכולה לפטור את של ערב. ואכן השיבו לשאלה זו בשמו של רב.

ומשיבים: אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בבלי בדור השלישי, עלה לארץ ישראל) בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב: נעילה פוטרת תפילה של ערב – שאם התפלל נעילה, אינו מתפלל לאחריה ערבית**.**

להלן אמרו, שמי שאומר שתפילת ערבית רשות, סבור שתפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית, ומי שאומר שתפילת ערבית חובה, סבור שאין תפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית. רב סבור שתפילת ערבית רשות, ולכן אמר שתפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית.

ושואלים על דברי רב: אמר רבי בא לרב חונה – שאל רבי בא את רב הונא רבו, שמסר את דברי רב**: ואיכן** (והיכן) הוא מזכיר של אבדלה (הבדלה)? – שבמוצאי יום הכיפורים יש להזכיר בתפילת ערבית הבדלה בברכה הרביעית (ברכת הדעה), שחתימתה "חונן הדעת", ואם תפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית, היכן יזכיר בתפילת נעילה הבדלה? שהרי בתפילת נעילה אין ברכת הדעה.

ועוד שואלים על דברי רב: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) לרבי בא – שאל רבי יונה את רבי אבא, שמסר את דברי רב**: והיאך יהו שבע** ברכות פוטרות שמונה עשרה ברכות**? –** שבתפילת נעילה של יום הכיפורים שבע ברכות, ובתפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים שמונה עשרה ברכות של ימי החול, ואיך תפילת נעילה פוטרת את תפילת ערבית, שאין ברכותיהן שוות? אמר ליה – אמר לו (רבי אבא לרבי יונה): ולא כבר איתתבת?! – וכי לא כבר הושבה (הוקשתה, הופרכה) ההלכה שאמר רב? ומדוע הקשית עוד על דברי רב?! שהרי כבר שאלתי על דברי רב: והיכן הוא מזכיר של הבדלה? אמר ליה – אמר לו (רבי יונה לרבי אבא): ובגין דאיתתבת תיבטל?! – וכי מכיון שהושבה (הוקשתה, הופרכה) ההלכה שאמר רב, תתבטל ההלכה הזו, ושוב אין להקשות עליה?! והרי ייתכן שישיבו על מה ששאלת, וירצו לקיים את ההלכה שאמר רב, אלא אם כן יקשו עליה את מה ששאלתי.

ומעירים: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי): מה דקשי רבי בא קשי יאות – מה שהקשה רבי אבא (על דברי רב) הקשה יפה (כראוי, כהוגן), אבל מה דקשי רבי יונה לא קשי יאות – מה שהקשה רבי יונה (על דברי רב) לא הקשה יפה, משום שיש להשיב על מה ששאל רבי יונה כך: קל הקילו עליו מפני תעניתו שיהו שבע פוטרות שמונה עשרה – חכמים הקילו על אדם זה המתפלל נעילה ביום הכיפורים, שלא יתפלל לאחריה ערבית, מפני תעניתו שהתענה ביום זה, שלא יצטרך להאריך בתעניתו ולהתעכב מלאכול עד שיתפלל ערבית, ולכן, אף על פי שבתפילת נעילה שבע ברכות, ובתפילת ערבית שמונה עשרה ברכות, תפילת נעילה פוטרת את תפילת ערבית**.** • • • מביאים דעות החלוקות על רב: רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) אמר לחברייא (לקבוצת החכמים בבית המדרש (חכמי טבריה)): מריי – רבותי**, מן כולכון שמעית –** מכולכם שמעתי, שאין נעילה פוטרת תפילה של ערב – שלא כדברי רב**.** וכן אמר רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) בשם רבי לוי (הגרסה במקבילה בברכות: בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)): אין נעילה פוטרת תפילה של ערב. אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ותני רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) כן – ושונה רבי חייא (ברייתא) כך (שאין נעילה פוטרת של ערב): בכל יום אדם מתפלל תפילה של שמונה עשרה ברכות שלמות, ולא מעין שמונה עשרה (תפילה מקוצרת בדומה לשמונה עשרה הברכות שבתפילה), וגם במוצאי שבת – בערבית במוצאי שבת מתפלל שמונה עשרה, ואינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק (כגון שצריך לצאת לדרך במוצאי שבת מיד), מפני שצריך להזכיר הבדלה בברכה הרביעית (ברכת הדעה), שחתימתה "חונן הדעת", וכשמתפלל מעין שמונה עשרה אינו יכול להזכיר הבדלה, ובמוצאי יום הכיפורים – בערבית במוצאי יום הכיפורים מתפלל שמונה עשרה, ואינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק (כגון מפני טורח התענית), מפני שצריך להזכיר הבדלה בברכה הרביעית, ובמוצאי תענית ציבור – המילה "במוצאי" שנאמרה לגבי תענית ציבור היא אשגרה מהמילה "במוצאי" שנאמרה לגבי שבת ויום הכיפורים (שכן ערבית במוצאי תענית ציבור היא כמו ערבית בכל יום, שיכול להתפלל מעין שמונה עשרה בשעת הדחק), והכוונה: ובתענית ציבור ("יפה עיניים", "פירושים וחידושים בירושלמי"), שבתפילות בתענית ציבור אינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק, מפני שצריך לומר הזכרה של תענית. הרי שבמוצאי יום הכיפורים מתפלל בערבית שמונה עשרה, ואין נעילה פוטרת של ערב**.**

נעילה פוטרת של ערב בבבלי יומא פז,ב אמרו: אמר רב: תפילת נעילה פוטרת את של ערבית. רב לטעמיה, דאמר תפילה יתרה היא, וכיון דצלי לה - תו לא צריך (ר"ח: להתפלל תפילת ערבית). מיתיבי (רש"י: קתני נעילה וקתני ערבית): אור (רש"י: ליל כניסתו) יום הכיפורים מתפלל שבע ומתוודה, בשחרית מתפלל שבע ומתוודה, במוסף מתפלל שבע ומתוודה, במנחה מתפלל שבע ומתוודה, בנעילה מתפלל שבע ומתוודה, בערבית מתפלל שבע מעין שמונה עשרה (רש"י: מפני טורח התענית). רבי חנינא בן גמליאל אומר משום אביו: מתפלל שמונה עשרה שלמות, מפני שצריך לומר הבדלה ב"חונן הדעת". - תנאי היא (רש"י: אי פטרה נעילה את של ערבית, אי לא)...

בבבלי כמו בירושלמי כאן הביאו ברייתא, שאין נעילה פוטרת את של ערב, שלא כדברי רב. דברי רבי חנינא בן גמליאל בשם אביו, רבן גמליאל, הם כדברי הברייתא ששנה רבי חייא שהובאה בירושלמי כאן. גם בירושלמי להלן כמו בבבלי אמרו שנחלקו תנאים האם נעילה פוטרת את של ערב או לא.

בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה במשנה ברכות ד,ג שנינו: רבן גמליאל אומר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה (שאין לשנות ממטבע של שמונה עשרה). רבי יהושע אומר: מעין (בדומה ל)שמונה עשרה (אין אדם חייב להתפלל בכל יום כל שמונה עשרה ברכות, אלא מותר לו להתפלל גם מעין שמונה עשרה).

הברייתא ששנה רבי חייא שהובאה בירושלמי כאן היא דברי רבן גמליאל, שאמר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. לדעת רבן גמליאל, בשעת הדחק מותר לו להתפלל מעין שמונה עשרה, חוץ מבמוצאי שבת ובמוצאי יום הכיפורים ובתענית ציבור, שאינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק, כדברי הברייתא כאן. ולדעת רבי יהושע, אף שלא בשעת הדחק מותר לו להתפלל מעין שמונה עשרה. • • • כיון שדיברו בענין תפילת נעילה, מביאים שתי הלכות בענין זה, ואגב כך מביאים שתי הלכות דומות בענין תפילת מוסף. ההלכות וסדרן הם על פי הגרסה במקבילה בירושלמי ברכות ד,א, ולא על פי הגרסה כאן.

אמר רבי יצחק בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): יום הכיפורים שחל להיות בשבת, אף על פי שאין תפילת נעילה בשבת – שמתפללים תפילת נעילה משום יום הכיפורים ולא משום השבת**, מזכיר של שבת בנעילה** – המתפלל תפילת נעילה מזכיר את השבת בתפילה (בברכת קדושת היום).

בבבלי שבת כד,ב אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: יום הכיפורים שחל להיות בשבת, המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת (רש"י: לומר: "ותיתן לנו את יום השבת הזה ואת יום הכיפורים הזה", וחותם: "מקדש השבת ויום הכיפורים", ואף על פי שאין תפילת נעילה בשבת), יום הוא שנתחייב בארבע תפילות (רש"י: אין תפילת הלילה בכלל, אלא תפילות היום: שחרית, מוסף, מנחה ונעילה).

ברכת קדושת היום ביום הכיפורים בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: [(לשבת:) "יום ענוגה (עונג)"...] (פתיחה לשבת לפני נוסח הברכה) "אתה בחרת בישראל עמך"... "ותיתן לנו ה' אלוהינו באהבה [(לשבת:) שבתות למנוחה,] מועדים לשמחה, [(לשבת:) את יום המנוח הזה,] את יום מקרא קודש הזה, את יום צום הכיפורים הזה, את יום מחילת העוון הזה, [(לשבת:) לאות ולברית,] למחילה ולסליחה ולשבת שבתון ולמקרא קודש, ככתוב בתורתך [(לשבת:) 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת ויינפש' (שמות לא,יז),] ונאמר 'וידבר ה' אל משה לאמור אך בעשור לחודש...'" (ויקרא כג,כו-לב)... "אלוהינו ואלוהי אבותינו גלה כבוד מלכותך"... "אנא אלוהינו יעלה ויבוא"... "והשיאנו ה' אלוהינו את ברכת [(לשבת:) שבתותיך ו]מועדיך לשלום, כאשר אמרת ורצית כן תברכנו סלה, כי בישראל עמך בחרת ואותנו קידשת מכל העמים, ו[(לשבת:) יום המנוח הזה,] יום מקרא קודש הזה, יום צום הכיפורים הזה, יום מחילת העוון הזה, באהבה ובשמחה הנחלתנו [(לשבת:) וכתוב 'ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם' (שמות לא,טז)]. ברוך אתה ה' מקדש ישראל [(לשבת:) והשבת] ויום צום הכיפורים ומועדי שמחה והזמנים ומקראי קודש".

ברכה זו כוללת פסוקים מענין יום הכיפורים אחרי "אנא אלוהינו יעלה ויבוא" ולפני "והשיאנו" (ויקרא טז,ל; מיכה ז,יח-כ; ועוד). הברכה כוללת גם קטעים מפויטים לשבת וליום הכיפורים.

אוספון עלה – הוסיפו (הלכה דומה) עליה (על ההלכה הקודמת): ראש חודש שחל להיות בתענית ציבור – שאם התחילו כבר להתענות בתעניות שגזרו בית דין על הציבור, וחלה תענית בראש חודש, מתענים (משנה תענית ב,י), אף על פי שאין נעילה בראש חודש – שמתפללים תפילת נעילה משום התענית ולא משום ראש חודש**, מזכיר של ראש חודש בנעילה** – המתפלל תפילת נעילה מזכיר את ראש חודש בתפילה, שאומר מעין המאורע של ראש חודש ("יעלה ויבוא") בברכת העבודה. הלכה זו נלמדת מההלכה הקודמת שמסרו בשם רבי יהושע בן לוי**.**

הזכרה של ראש חודש בברכת העבודה בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "אלוהינו ואלוהי אבותינו, יעלה ויבוא, יגיע, ייראה, יירצה, יישמע, ייזכר, ייפקד זכרוננו ופקדוננו וזכרון עמך בית ישראל לפניך לטובה ולרחמים ביום ראש החודש הזה. רחם עלינו בו והושיענו והרווח לנו מצרותינו, כי אליך עינינו, כי אל חנון ורחום אתה לבדך נקראת". • • • אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: שבת שחלה להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה – שמתפללים תפילת מוסף משום שבת ולא משום חנוכה**, מזכיר של חנוכה במוסף** – המתפלל תפילת מוסף מזכיר את חנוכה בתפילה, שאומר מעין המאורע של חנוכה ("על הניסים") בברכת ההודאה**.**

אוספון עלה – הוסיפו (הלכה דומה) עליה (על ההלכה הקודמת): ראש חודש טבת שחל להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה – שמתפללים תפילת מוסף משום ראש חודש ולא משום חנוכה**, מזכיר של חנוכה במוסף** – המתפלל תפילת מוסף מזכיר את חנוכה בתפילה, שאומר מעין המאורע של חנוכה ("על הניסים") בברכת ההודאה. הלכה זו נלמדת מההלכה הקודמת שמסרו בשם רבי יהושע בן לוי**.**

בבבלי שבת כד,א אמרו: איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה במוספים? (רש"י: בתפילת המוספים של שבת וראש חודש שבימי חנוכה, מהו להזכיר "על הניסים" בהודאה?) כיון דלית ביה מוסף בדידיה - לא מדכרינן, או דילמא: יום הוא שחייב בארבע תפילות? (רש"י: ערבית, שחרית, מוסף ומנחה, וכיון שתפילת מוסף חובת היום, אינה פחותה משאר תפילות היום) - רב הונא ורב יהודה דאמרי תרוייהו: אינו מזכיר, רב נחמן ורבי יוחנן דאמרי תרוייהו: מזכיר... ולית הלכתא ככל הני שמעתתא (רש"י: רב הונא ורב יהודה), אלא (רש"י: כתפילה אחת כך חברתה לכל דבר היום, ומזכיר) כי הא דאמר רבי יהושע בן לוי: יום הכיפורים שחל להיות בשבת, המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת, יום הוא שנתחייב בארבע תפילות.

בבבלי למדו, שיש להזכיר של חנוכה במוסף של שבת שחלה בחנוכה על פי הקש מדברי רבי יהושע בן לוי, שפסק שיש להזכיר של שבת בנעילה של יום הכיפורים שחל בשבת. אולם בירושלמי מסרו, שרבי יהושע בן לוי פסק כן במפורש גם במקרה זה.

ובפסיקתא רבתי פרשה ד נאמר: ילמדנו רבנו, ראש חודש שחל להיות בחנוכה, הואיל שאין תפילות המוספים בחנוכה, מי שהוא מתפלל תפילת המוספים, מהו שיהא צריך להזכיר של חנוכה? - לימדונו רבותינו: אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: ראש חודש שחל להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה אלא בראש חודש, צריך להזכיר של חנוכה בתפילת המוספים. שבת שחלה להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה אלא בשבת, צריך להזכיר של חנוכה בתפילת המוספים. והיכן הוא מזכיר? - בהודאה. • • • כיון שהביאו לעיל הלכה בענין ראש חודש שחל להיות בתענית ציבור, ממשיכים כאן לדון באותו ענין.

שואלים: ראש חודש ותענית (במקבילה בברכות: ראש חודש שחל להיות בתענית), איכן (היכן) הוא מזכיר של ראש חודש? – בתעניות ציבור מתפללים ארבע תפילות ביום, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה. בראש חודש שחל להיות בתענית, בשחרית, במנחה ובנעילה מתפלל תפילה של שמונה עשרה ברכות, ומזכיר את המאורע של תענית כמו בכל תענית ציבור, ומזכיר את המאורע של ראש חודש בברכת העבודה (הברכה הראשונה משלוש הברכות האחרונות שבתפילה) או לדעת רבי אליעזר בברכת ההודאה (הברכה השנייה משלוש הברכות האחרונות שבתפילה) כמו בכל ראש חודש (תוספתא ברכות ג,י), אבל במוסף, היכן הוא מזכיר את המאורע של ראש חודש? - שהרי בכל ראש חודש, במוסף מתפלל תפילה של שבע ברכות ואומר את ברכת קדושת היום (ברכה מעניינו של היום) של ראש חודש ברכה רביעית, אבל בראש חודש שחל להיות בתענית, במוסף מתפלל כמו שמתפללים בתעניות משום התענית (שליח ציבור מתפלל עשרים וארבע ברכות, ויחיד מתפלל שמונה עשרה ברכות), והיכן הוא מזכיר את המאורע של ראש חודש?

ומשיבים שלוש תשובות: רבי זעורה אמר (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי): בהודייה – המתפלל תפילת מוסף בראש חודש שחל בתענית מזכיר את המאורע של ראש חודש בברכת ההודאה, ואינו אומר את ברכת קדושת היום של ראש חודש ברכה בפני עצמה, משום שאין להוסיף על מספר הברכות שתיקנו חכמים (נראה שרבי זעורא פסק שהלכה כרבי אליעזר, שבתפילה מזכיר את המאורע של ראש חודש בברכת ההודאה).

רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) אמר: בעבודה – המתפלל תפילת מוסף בראש חודש שחל בתענית מזכיר את המאורע של ראש חודש בברכת העבודה, ואינו אומר את ברכת קדושת היום של ראש חודש ברכה בפני עצמה**.**

רבי אבונה (רבי אבינא, אמורא בבלי בדור השלישי, עלה לארץ ישראל) אמר: אומרה ברכה רביעית – המתפלל תפילת מוסף בראש חודש שחל בתענית אומר את ברכת קדושת היום של ראש חודש ברכה רביעית בפני עצמה כמו בכל ראש חודש, ולאחריה חוזר לסדר הברכות של תענית**.**

אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בבלי בדור השלישי, עלה לארץ ישראל): מה מצאנו בכל מקום אומרה ברכה רביעית – כשם שמצאנו בשבתות (בכל התפילות), בראשי חודשים (בתפילת מוסף) ובימים טובים (בכל התפילות), שהמתפלל אומר את ברכת קדושת היום ברכה רביעית, אף כאן ברכה רביעית – כך גם בראש חודש שחל להיות בתענית המתפלל תפילת מוסף אומר את ברכת קדושת היום של ראש חודש ברכה רביעית, כדברי רבי אבונה (רבי בא אמר אותה לשון שאמר רבי בעניין ברכת קדושת היום בתפילת מוסף של ראש השנה (תוספתא ראש השנה ב,יא; ירושלמי ראש השנה ד,ו)). ונפק (במקבילה בברכות: וכן נפק) עובדא כהדא דרבי בא – וכך יצא המעשה (כלומר, פסק ההלכה) כמו (הדיעה) הזאת של רבי בא (שבא מעשה, שחל ראש חודש להיות בתענית, ויצאה הוראה למעשה, שהמתפלל תפילת מוסף אומר את ברכת קדושת היום ברכה רביעית בפני עצמה).

כשהוא מזכיר את המאורע של ראש חודש בברכת העבודה, הוא אומר "יעלה ויבוא", שכל דבר שהוא בקשה להבא אומרו בברכת העבודה. ולדעת רבי אליעזר, כשהוא מזכיר את המאורע של ראש חודש בברכת ההודאה, הוא אומר נוסח אחר המתקשר עם ברכת ההודאה, שמודה לה' על ראש חודש שנתן לנו, שכל דבר שהוא הודאה לשעבר אומרו בברכת ההודאה (כגון "על הניסים") (כך כתבו ב"פירושים וחידושים בירושלמי" ברכות ד,ג וב"תוספתא כפשוטה" ברכות ג,יא). • • • הקטע הבא "במה קורין" וכו' הועתק לכאן מלעיל ב,טו בענין ראש חודש שחל להיות בתענית. אפשר שהמעתיקים העתיקו משם לכאן גם את המילים "נפק עובדא כהדא דרבי בא", שבאות לפני הקטע הבא, והן שייכות לעיל בסיומו של הקטע הקודם שם "כמה היא התחלה", ואינן שייכות לכאן בסיומו של הקטע הקודם כאן "איכן הוא מזכיר של ראש חודש". או חילוף הדברים. הקטע הבא "במה קורין" וכו' הועתק לעיל מכאן. אפשר שהמעתיקים העתיקו מכאן לשם גם את המילים "נפק עובדא כהדא דרבי בא", ששייכות לכאן בסיומו של הקטע הקודם, ואינן שייכות לעיל. בכמה סוגיות בירושלמי שהועתקו מצאנו שמעתיקי הסוגיות התחילו את העתקת הסוגיה לפני תחילתה. • • •

ועוד שואלים: ראש חודש שחל להיות בתענית, במה קורין? – האם קוראים בתורה קריאה של ראש חודש או קריאה של תענית? ומשיבים: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) אומר: קורין ברכות וקללות – קוראים בתורה קריאה של תענית. - בתעניות קוראים ברכות וקללות (משנה מגילה ג,ו) שבתורת כוהנים (ויקרא כו,ג ואילך). אמר לון (צריך לומר כמו במקבילות: ליה) – אמר לו רבי מנא (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) לרבי יוסי**: בגין מודעתון די** (=דהיא) תעניתא?! – בשביל להודיע להם שהיא תענית?! (וכי יש צורך שיהיו קוראים קריאה של תענית כדי להודיע לציבור שהיום הוא תענית, אף על פי שהוא ראש חודש?!) רביעין על מעיהון ולא ידעין די (=דהיא) תעניתא?! – שוכבים על מעיהם (על בטנם) ואין יודעים שהיא תענית?! (הלא הם יודעים שהיום הוא תענית בלי קריאה זו, שהרי הם משתחווים על הארץ (משתטחים בפישוט ידיים ורגליים), והשתחוויה זו היתה סימן היכר של יום התענית, כיון שאין נוהגים בה אלא בתענית ציבור בלבד, ולכן אין צורך שיהיו קוראים קריאה של תענית כדי להודיע להם שהיום הוא תענית!) אמר ליה – אמר לו (רבי יוסי לרבי מנא): להודיעך (נראה שצריך לומר: 'להודיע') שקורין ברכות וקללות – בראש חודש שחל בתענית קוראים בתורה קריאה של תענית כדי להודיע להם דבר זה עצמו, כלומר, קוראים קריאה זו מפני שהיא עניינו של היום, ולא כדי להודיע להם שהיא תענית (וכן פירש ב"פירושים וחידושים בירושלמי" ברכות ד,א. ונקט רבי יוסי בלשון 'להודיע', משום שרבי מנא בתמיהתו נקט בלשון זו, שאמר 'בגין מודעתון').

ומספרים (בענין הקריאה בתורה בראש חודש שחל להיות בתענית): רבי יודן קפודקייא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי-השישי, מאזור באסיה הקטנה) אמר קומי – אמר לפני רבי יוסה בשם רבי יודה בר פזי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, בנו של רבי שמעון בן פזי. משפחת בן פזי מקומה בלוד): קורין בראש חודש – בראש חודש שחל בתענית קוראים בתורה קריאה של ראש חודש, שלא כדעת רבי יוסי שקוראים קריאה של תענית. - בראשי חודשים קוראים "ובראשי חודשיכם" (משנה מגילה ג,ו) - פרשת הקורבנות בראש חודש (במדבר כח,יא-טו). קם רבי יוסה עם רבי יודה בר פפי (צריך לומר: פזי) – עמד רבי יוסי עם רבי יהודה בר פזי (ניגש אליו כדי להעלות בפניו תמיהה על מה שאמר לפניו רבי יודן קפודקיא. 'קם עם' בארמית שומרונית מתפרש כמו 'נאבק עם'), אמר ליה – אמר לו (רבי יוסי לרבי יהודה בר פזי): את(ה) שמעת מן אבוך הדא מילתא? – (האם) אתה שמעת מאביך את הדבר הזה (שקוראים קריאה של ראש חודש, כפי שאמר בשמך רבי יודן קפודקייא)? אמר ליה – אמר לו (רבי יהודה בר פזי לרבי יוסי): אבא לא אמר כן – אבי לא אמר כך (לא שמעתי מאבי את הדבר הזה). אלא בעייני טב (יישוב ביהודה, בסביבות לוד, בצידה הדרומי, שבו היו יושבים בית דין שהיו מקבלים את העדים שראו את הירח החדש ומקדשים את החודש, וממנו היו מודיעים על כך לכל ישראל), על ידי דאינון ידעין דהוא ריש ירחא – על ידי (מכיון, מפני) שהם יודעים שהוא ראש חודש (שבעין טב היו מקדשים את החודש), - קורין בראש חודש – קוראים שם בראש חודש שחל בתענית קריאה של ראש חודש ולא קריאה של תענית (רבי יודה בן פזי ידע זאת בשל קרבתו לאותו מקום. וזה המקור למה שאמר בשמו רבי יודן קפודקיא); ושאר כל המקומות - קורין ברכות וקללות – אבל בשאר כל המקומות, מכיון שאין הם יודעים שהיום הוא ודאי ראש חודש, שעדיין לא הודיעו בית דין לכל המקומות שביום הזה נתקדש החודש, קוראים קריאה של תענית, מפני שאין קריאת ראש חודש שהיא ספק דוחה קריאת תענית שהיא ודאי (בכך קיבל רבי יוסי אישור לדעתו שקוראים ברכות וקללות).

כאן מסתיימת המקבילה לעיל. • • • הקטעים הבאים בענין הקריאה בתורה בראש חודש הועתקו לכאן מירושלמי מגילה ג,ה. הם מובאים כאן, כיון שדיברו לעיל בענין הקריאה בתורה בראש חודש שחל להיות בתענית.

שתי שיטות היו בחלוקת התורה לקריאות השוטפות של השבתות. לפי האחת, נחלקה התורה לחמישים וכמה פרשות, שקריאתן נסתיימה מדי שנה ביום טוב של שמיני עצרת. לפי השנייה, נחלקה התורה ליותר ממאה וחמישים סדרים, שקריאתם נסתיימה אחת לשלוש שנים ומחצה לערך במועד לא קבוע. השיטה הראשונה נתקבעה בבבל, והשיטה השנייה נתייחדה לארץ ישראל.

אומרים בענין הקריאה בתורה בראש חודש: ירמיה ספרא – הסופר (המלמד מקרא לילדים בבית הספר) שאיל – שאל לרב (צריך לומר: לרבי) ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ראש חודש שחל להיות בשבת, במה קורין? – האם קוראים בתורה שבעה קרואים קריאה של שבת (הסדר של אותה שבת על פי חלוקת התורה לסדרים) או קריאה של ראש חודש? - אמר ליה – אמר לו (רבי ירמיה): קורין בראש חודש – קוראים בתורה שבעה קרואים קריאה של ראש חודש**.**

ומביאים ראיה: אמר רבי חלבו (אמורא בבלי בדור השלישי, עלה לארץ ישראל) קומי (לפני) רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מתניתא אמרה כן – המשנה (מגילה ג,ד) אמרה כך (המשנה מסייעת לרבי ירמיה): לכל מפסיקין – בכל המועדים שחלו בשבת או בימי שני וחמישי מפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים וקוראים קריאה מיוחדת בענין המועד**: לראשי חדשים, לחנוכה ולפורים**, לתעניות ולמעמדות וליום הכיפורים – שאם חלו בשבת או בימי שני וחמישי, מפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים וקוראים קריאה מיוחדת מענין היום. הרי שכשחל ראש חודש להיות בשבת, קוראים קריאה של ראש חודש**.**

בבבלי מגילה ל,ב נחלקו רבי אמי ורבי ירמיה בפירוש המשנה הזו. לפי רבי אמי, בראשי חודשים שחלו בשבת מפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים וקוראים שבעה בשל ראש חודש, וזה כדברי רבי חלבו בירושלמי כאן. ולפי רבי ירמיה, בראשי חודשים שחלו בשבת קוראים שישה או שבעה בסדר של אותה שבת ואחד קורא בשל ראש חודש (ראה בבלי מגילה כט,ב ומסכת סופרים יז,ב) ומפסיקים את הקריאה הרגילה של ההפטרות ומפטירים הפטרה מיוחדת מענין היום, וזה שלא כדבריו בירושלמי כאן.

ואומרים בענין הקריאה בתורה בראש חודש שחל בחנוכה: יצחק סחורה – הסוחר, שאל לרבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי): ראש חודש שחל להיות בחנוכה (ראש חודש טבת), במה קורין? – מה הקריאה שקוראים בתורה ביום זה? וכמה קוראים ביום זה? שכן בראש חודש קוראים ארבעה קרואים (משנה מגילה ד,ב), ובחנוכה קוראים שלושה קרואים, שאין קריאה בפחות משלושה. - אמר ליה – אמר לו (רבי יצחק): קורין שלשה בראש חודש ואחד בחנוכה – קוראים בתורה ארבעה קרואים משום ראש חודש, שלושה קרואים ראשונים קוראים קריאה של ראש חודש, וקרוא רביעי קורא קריאה של חנוכה, מפני שקריאת ראש חודש שהיא תדירה קודמת לקריאת חנוכה שאינה תדירה. - בשמונת ימי חנוכה קוראים בפרשת הנשיאים (משנה מגילה ג,ו) - הקורבנות שהביאו נשיאי השבטים בחנוכת המזבח שבמשכן (במדבר פרק ז).

ומביאים דיעה של אמוראים אחרים: אמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי), ורבי אבא בר זמינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) מטי בה – הגיע בה (במימרה זו עד שם המוסר הקדום ביותר שלה ואמר אותה) בשם רבי אבודמא דחיפה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי, מושבו היה בחיפה): קורין שלשה בחנוכה ואחד בראש חודש – קוראים בתורה ארבעה קרואים משום ראש חודש, שלושה קרואים ראשונים קוראים קריאה של חנוכה, כמו בשאר ימי החנוכה, וקרוא רביעי קורא קריאה של ראש חודש**, להודיעך** (נראה שצריך לומר: 'להודיע') שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש – כדי להודיע לציבור שהקרוא הרביעי לא בא משום חנוכה אלא בא משום ראש חודש, שהרי בחנוכה קוראים שלושה קרואים ובראש חודש ארבעה, ולכן הרביעי קורא בשל ראש חודש**.**

ומציעים קושיה על הדיעה השנייה בענין הקריאה בתורה בראש חודש שחל בחנוכה: בר שלמיא ספרא – הסופר, שאל – הקשה לרבי מנא: הגע עצמך (שער בנפשך) שחל ראש חודש של חנוכה (ראש חודש טבת) להיות בשבת, ולא שבעה קרויין אינון?! – וכי אין הם שבעה קרואים?! (ביום זה קוראים שבעה משום שבת, והקריאה של ראש חודש והקריאה של חנוכה שתיהן דוחות את הקריאה של שבת (הסדר של אותה שבת על פי חלוקת התורה לסדרים)) אית לך מימר שלא בא הרביעי (נראה שצריך לומר: השביעי, וכן הוא בראבי"ה) אלא מחמת ראש חודש?! – וכי יש לך (אפשר לך) לומר, שהשביעי בא משום ראש חודש?! שלפי הדעה השנייה, שבראש חודש שחל להיות בחנוכה, קוראים שלושה בחנוכה ואחד בראש חודש, הרי כשחל ראש חודש של חנוכה להיות בשבת, יש לקרוא שישה בחנוכה ואחד בראש חודש, אך במקרה זה אין אתה יכול לומר: להודיע שלא בא השביעי אלא מחמת ראש חודש, כמו שאמרו במקרה הקודם, שכן השביעי לא בא משום ראש חודש אלא משום שבת. וכשם שכשחל ראש חודש של חנוכה להיות בשבת, אין אומרים: להודיע שלא בא השביעי אלא מחמת ראש חודש, כך בראש חודש שחל להיות בחנוכה, אין אומרים: להודיע שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש, כיון שראוי שיהיה סדר אחד לקריאה בענינים של ראש חודש ושל חנוכה בשני המקרים האלה. כך הקשה בר שלמיא על הדעה השנייה. אמר ליה – אמר לו (רבי מנא לבר שלמיא הסופר): והדא שאילתיה דספר! – וזאת שאלתו של סופר! (זאת שאלה שיש לשאול סופר! רבי מנא השיב לבר שלמיא ספרא בדרך הלצה, שלא היה צריך לשאול שאלה זו לחכם, אלא היה יכול לשאול אותה לסופר (חכם עדיף מסופר, והסופרים היו ממוצעים בין החכמים ובין התלמידים), כיוון שאין זו שאלה כלל, מפני שאינו דומה ראש חודש של חנוכה שחל בחול לראש חודש של חנוכה שחל בשבת, שבראש חודש של חנוכה שחל בחול, שהרביעי בא משום ראש חודש, קוראים שלושה בחנוכה והרביעי בראש חודש, אבל בראש חודש של חנוכה שחל בשבת, שהשבעה באים משום שבת, קוראים שישה בראש חודש והשביעי בחנוכה, כיוון שתדיר קודם, ואין למדים אפשר משאי אפשר (וכן פירש ב"פירושים וחידושים בירושלמי" ברכות ד,א)

עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.

אפשר שתשובת רבי מנא היא שלא חילקו חכמים בין חול לשבת, וכיוון שבחול קורא בשל חנוכה בראשונה והאחרון בשל ראש חודש, גם בשבת ראש חודש וחנוכה הסדר כן, שקורא בשל חנוכה בראשונה והאחרון בשל ראש חודש, ואף שטעמו של סדר זה בחול אין לו מקום בשבת, לא ראו חכמים לשנות את הסדר בשבת ממה שהוא בחול ("פירושים וחידושים בירושלמי" שם).

ראש חודש שחל להיות בחנוכה בתוספתא מגילה ג,ט שנינו: בראש חודש של חנוכה קורים "ובראשי חודשיכם".

לפי התוספתא בראש חודש של חנוכה קורים בראש חודש בלבד, ואין משגיחים בחנוכה כל עיקר. אבל בירושלמי תפסו כדבר פשוט שקורים בשניהם, אלא שנחלקו האם קורים שלושה בחנוכה ואחד בראש חודש או להיפך. ושמא דיברו בירושלמי במקומות שבארץ ישראל שנהגו כמנהג הבבליים ("תוספתא כפשוטה").

כך הנוסח בכתב יד אחד של התוספתא. אבל הנוסח בשני כתבי יד אחרים של התוספתא: בראש חודש קורים "ובראשי חודשיכם". ונראה שהוא הנוסח הנכון.

בבבלי מגילה כט,ב אמרו: איתמר: ראש חודש טבת שחל להיות בחול - רבי יצחק נפחא אמר: קרו תלתא בדראש חודש וחד קרי בדחנוכה. ורבי אבדימי דמן חיפה אמר: קרו תלתא בדחנוכה וחד קרי בדראש חודש. - אמר רבי מני: כוותיה דרבי יצחק נפחא מסתברא, תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם (וכיוון שראש חודש תדיר מחנוכה, הקריאה היא בעניינו). - אמר רבי אבין: כוותיה דרבי אבדימי דמן חיפה מסתברא, מי גרם לרביעי שיבוא (מי גרם שיקראו בתורה ארבעה אנשים) - ראש חודש (שבחנוכה קוראים רק שלושה), הלכך רביעי קרי בדראש חודש (להדגיש שתוספת הרביעי מפני ראש חודש היא). מאי הוי עלה? - רב יוסף אמר: אין משגיחים בראש חודש. רבה אמר: אין משגיחים בחנוכה.

בבבלי נחלקו רבי יצחק (נפחא) ורבי אבדימא (אבדימי) דמן חיפה כפי שנחלקו בירושלמי. בירושלמי אין הנימוק של רבי מנא לדברי רבי יצחק. הנימוק שנתן רבי אבין לדברי רבי אבדימא בבבלי הוא זה שנתן רבי אבדימא עצמו לדבריו בירושלמי. בבבלי הכריע רבי מנא כרבי יצחק, ואילו בירושלמי נשאל רבי מנא על דברי רבי אבדימא ודחה את השאלה. לעומת דעת חכמי ארץ ישראל, פסקו אמוראי בבל שאחת הקריאות נדחית לגמרי, אלא שנחלקו רבה ורב יוסף איזו קריאה נדחית.

לפי דעת הגאונים והראשונים, רב יוסף כרבי אבדימא ורבה כרבי יצחק, אולם לפי זה הלשון "משגיחים" ו"אין משגיחים" קשה ליישבה, שהרי לכל הדיעות קוראים בין בשל ראש חודש ובין בשל חנוכה, ואם כן משגיחים בשניהם. וכבר היה הלשון הזאת קשה לרש"י ולתוספות ופירשו: אין משגיחים לעשות עיקר (לעשות עניין זה עיקר הקריאה, אלא העניין האחר עיקר וקוראים בו שלושה). אלא שלפי זה לא השוו שני התלמודים מידתם, שלדעת הירושלמי אין קוראים בשני עניינים לא בשבת ראש חודש, לא בשבת חנוכה ולא בארבע פרשיות, בניגוד לדעת הבבלי שבכל אלה הימים הנזכרים קוראים בשני עניינים, ואילו בראש חודש טבת - לפי הירושלמי הכל מודים שקוראים בשל ראש חודש ובשל חנוכה, ולא נחלקו אלא באיזה עניין קורא ראשונה, ולפי הבבלי כל אמוראי בבל מודים שאין קורא אלא בעניין אחד, אלא שנחלקו אם קורא בשל ראש חודש או בשל חנוכה (פירושים וחידושים בירושלמי" שם).

ראש חודש של חנוכה שחל להיות בשבת בבבלי מגילה כט,ב אמרו: אמר רבי יצחק נפחא: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת - מביאים (מחדר הסמוך לבית הכנסת) שלוש תורות וקורים אחד בעניינו של יום (בפרשת השבוע) ואחד בשל ראש חודש ואחד בשל חנוכה.

רבי יצחק הלך לשיטתו, שכל התדיר מחברו קודם לחברו. הוראה זאת בבבלי היא לפי מי שסבור, שאין מפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים לקריאת פרשות של ימים מיוחדים שחלו בשבת. אבל בירושלמי סבורים, שמפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים לקריאת פרשות של ימים מיוחדים שחלו בשבת, כפי שהיה מקובל בארץ ישראל. לכן דומה שיש בהוראה זאת עיבוד בבלי של מימרת רבי יצחק המקורית.

לא בלבד שלא מצינו בירושלמי קריאה של שלושה עניינים, אלא אפילו בשני עניינים לא קראו אלא בראש חודש טבת בין שחל בחול בין שחל בשבת, אולם בשבת ראש חודש וארבע פרשיות לא קראו בעניינו של יום, בניגוד למנהג בבל שקראו בשבת ראש חודש גם בפרשת השבוע, וכן בארבע פרשיות היה המנהג הרגיל שם שלא להפסיק בסדר פרשיות. ומהמשא והמתן בסוגיה שלפנינו על ראש חודש שחל בתענית מוכח שקריאה בשני עניינים לא היתה נוחה בעיני חכמי ארץ ישראל, ולכן יש מי שאומר שקורא בשל תענית ויש מי שאומר שקורא בשל ראש חודש, אולם הכל מודים שאינו קורא בשניהם. ורק בחנוכה וראש חודש לא נמנעו מלשנות מנהגם שלא לקרוא בשני עניינים, משום שיש פנים לכאן ולכאן, שיש לומר שאין משגיחים בחנוכה, שכן ראש חודש מקודש והוא יום שיש בו מוסף, ויש לומר שאין משגיחים בראש חודש, שכן "פרסומי ניסא עדיף", ולכן שינו את המנהג הקבוע וקראו בשני עניינים (פירושים וחידושים בירושלמי" שם). • • • כיון שנחלקו לעיל אמוראים האם נעילה פוטרת תפילת ערבית או לא, מביאים כאן דעות תנאים ואמוראים שנחלקו האם תפילת ערבית רשות או חובה. שתי המחלוקות הללו תלויות זו בזו, כאמור להלן.

האם מתפללים תפילת ערבית מבעוד יום? - מספרים: רבי (רבי יהודה הנשיא, בדור החמישי לתנאים) מפקד לאבא דו (צריך לומר כמו להלן ובמקבילה בברכות: לאבדן) אמוריה – רבי (כשהיה יושב ודורש) ציוה את אבדן (אבא יודן) האמורא שלו (המתורגמן, שהיה משמיע בקול רם ומתרגם מעברית לארמית את דרשת הרב לציבור): אכריז קומיהון (במקבילה ובמסירה מהגניזה: קומי ציבורא) – הכרז לפניהם (הודע בקול רם לפני הציבור בבית המדרש את ההכרזה דלהלן), מאן דמצלי יצלי דרמשא עד דיומא קאים – מי שמתפלל (מי שרוצה להתפלל), יתפלל (רשאי אפילו לכתחילה להתפלל בכל יום) של ערב (תפילת ערבית) בעוד היום קיים (מבעוד יום, לפני שקיעת החמה, מפני שלדעת רבי תפילת ערבית רשות, ולכן אין מדקדקים בזמנה). וכן רבי חייה בר בא (רבי חייא בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מפקיד לאמוריה: אכריז קומיהון (קומי ציבורא), מאן דמצלי יצלי דרמשא עד דיומא קיים.

אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): משכני – משך אותי, הוליכני רבי ישמעאל בירבי יוסי (תנא בדור החמישי) אצל פונדקי (בעל אכסניה (במקבילה: פונדק)) אחד ואמר לי, כאן נתפלל אבא של לילי שבת בערב שבת – במקום הזה התפלל אבי (רבי יוסי בן חלפתא) תפילת ערבית של ליל שבת בערב שבת מבעוד יום. מכאן שמתפללים ערבית מבעוד יום ("לילי" הוא צורת יחיד נסמך (ולא צורת רבים) והושפע מן הארמית).

אמר רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) פליג – רבי יוחנן חלוק על המימרה הזו של רבי חנינא, שהקשה רבי יוחנן על מה שסיפר רבי חנינא: איך התפלל רבי יוסי של לילי שבת בערב שבת?, שרבי יוחנן סבור שאין להתפלל תפילת ערבית מבעוד יום, מפני שלדעתו תפילת ערבית חובה**, ולא הוה צריך מתפלגה –** ולא היה צריך רבי יוחנן לחלוק על המימרה הזו של רבי חנינא, כפי שפירש רבי אמי: למה? – מדוע לא היה צריך רבי יוחנן לחלוק? שכן מוסיפין מחול על קודש – מפני שיש להקדים מעט את זמן תחילת השבת ולאחר את זמן סיומה. הרי שהשבת מתחילה מבעוד יום, ולכן רשאים להקדים ולהתפלל של לילי שבת בערב שבת**, ועוד, דסלקון חמרייא מן ערב** (יישוב בגליל התחתון, מקומו של רבי חנינא בן דוסא) לציפורין (עיר בגליל התחתון) ואמרון – שעלו (בערב שבת) החמרים (נוהגי חמורים) מערב לציפורי ואמרו (כשבאו לציפורי): כבר שבת רבי חנינה בן דוסא (תנא בדור הראשון) בעירו – בעיר ערב. רבי חנינה בן דוסא קיבל עליו שבת זמן רב לפני השבת, בעוד היום גדול, כשיצאו החמרים מן ערב ללכת לציפורי. הרי שאפשר להקדים את השבת לפני זמנה, ולכן רשאים להקדים ולהתפלל של לילי שבת בערב שבת. - ולכן, משני הטעמים האלה, לא היה צריך רבי יוחנן לחלוק על כך, כיון שמתפללים ערבית של ליל שבת בערב שבת**.** והמשיך רבי אמי ואמר: והיידא אמר (במקבילה בברכות ובבראשית רבה: והיידא אמרה דא)? – ואיזו אומרת זאת? על איזו מימרה היה צריך רבי יוחנן לחלוק? דאמר – שאמר רבי חנינא: משכני רבי ישמעאל בירבי יוסי אצל פונדקי אחד ואמר לי, כאן נתפלל אבא של מוצאי שבת בשבת – רבי חנינא אמר עוד, שרבי יוסי התפלל תפילת ערבית של מוצאי שבת בשבת. והיה צריך רבי יוחנן לחלוק על המימרה הזו של רבי חנינא, כיון שאין להתפלל של מוצאי שבת בשבת, משום שאין עושים את השבת חול**.**

ואומרים (במקבילה בבראשית רבה: אמר רבי אסי): ואפילו עלה לא הוה צריך מתפלגה – ואפילו עליה (על המימרה השנייה של רבי חנינא) לא היה צריך רבי יוחנן לחלוק, כפי שמפרשים: דרבי מפקד לאבדן אמוריה – שהרי רבי (כשהיה יושב ודורש) ציוה את אבדן האמורא שלו**: אכריז קומיהון** (קומי ציבורא) – הכרז לפניהם (לפני הציבור), מאן דיצלי יצלי עד יומא קיים – מי שמתפלל יתפלל (רשאי להתפלל בכל יום) של ערב (תפילת ערבית) מבעוד יום (ואפילו של מוצאי שבת בשבת); ועוד, רבי חייה ברבי בא מפקד לאמוריה: אכריז קומיהון (קומי ציבורא), מאן דמצלי יצלי דרמשא עד דיומא קיים – לכן לא היה צריך רבי יוחנן לחלוק אף על כך, שמתפללים ערבית של מוצאי שבת בשבת**.**

נראה שבימי רבי עוד לא נהגו להתפלל תפילת הערב בציבור, ולכן בהכרזתו דקדק לומר: "מאן דמצלי יצלי", שכל יחיד ויחיד שרוצה להתפלל יתפלל. בדורות האמוראים יש שלא התפללו תפילת ערבית כלל, וכמו שמוכח מדברי רבי ודברי רבי חייא בר ווה: "מאן דמצלי יצלי", כלומר, מי שרוצה להתפלל יתפלל, מכאן שיש שלא התפללו כלל ("פירושים וחידושים בירושלמי" ברכות ד,א).

דעת רבי יוחנן היא שאין תפילת הערב מבעוד יום, אולם תלמידו רבי אמי, אף שמסכים לדעת רבו, מחלק בין תפילת ערבית בימי חול לתפילת ערבית של שבת, שכיון שמצווה להוסיף מחול על הקודש, כשמקבל שבת עליו אנו רואים את אותה השעה כחלק של ליל שבת, ולכן מתפלל בה תפילת ליל שבת ("פירושים וחידושים בירושלמי" שם).

המונח 'ויידא אמרה דא' כאן מציע את המקור שעליו נחלק-הקשה רבי יוחנן, ולא מקור המסייע לשלב אחר בדיון, כמובנו הרגיל של המונח. לפנינו הוראה חריגה של המונח, אך דומה שהוראתו כאן אינה אלא הרחבה של משמעותו הרגילה, כיוון שסוגייתנו מקיימת מבנה דומה למבנים המקובלים בסוגיות 'ויידא': הצעה, דחיית ההצעה, 'ויידא' והצעה חלופית במקום הדברים שנדחו ("עטרה לחיים", עמודים 138-139).

תפילת ערבית מבעוד יום במשנה ברכות ד,א שנו: תפילת המנחה עד הערב (עד שקיעת החמה). רבי יהודה אומר: עד פלג המנחה (אחת עשרה שעות חסר רביע).

ובבבלי ברכות כז,א אמרו: אמר רב חסדא: נחזי אנן, מדרב מצלי של שבת בערב שבת מבעוד יום (רש"י: שקיבל עליו שבת מבעוד יום) - שמע מינה: הלכה כרבי יהודה (רש"י: כרבי יהודה סבירא ליה, דאמר מפלג המנחה אזיל ליה זמן תפלת המנחה ועייל ליה זמן תפלת ערבית). אדרבה, מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלו עד אורתא, שמע מינה: אין הלכה כרבי יהודה! השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר (שעשה כרבי יהודה והתפלל בזמן זה תפילת הערב) - עבד, ודעבד כמר (שעשה כרבנן והתפלל בזמן זה תפילת המנחה) - עבד. ושם אמרו עוד: רב אקלע לבי גניבא וצלי של שבת בערב שבת. שמע מינה: מתפלל אדם של שבת בערב שבת. ושם כז,ב אמרו עוד: אמר אבדן (האמורא של רבי): פעם אחת התפלל רבי של שבת בערב שבת... אמר אבדן: פעם אחת נתקשרו שמים בעבים, כסבורים העם לומר חשכה הוא, ונכנסו לבית הכנסת והתפללו של מוצאי שבת בשבת, ונתפזרו העבים וזרחה החמה, ובאו ושאלו את רבי, ואמר: הואיל והתפללו - התפללו (רש"י: ולא הצריכם להתפלל משתחשך, אלמא: תפילה היא, ואף על פי שלא הותרו במלאכה). אמר רבי חייא בר אבין: רב צלי של שבת בערב שבת, רבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת. אמר רבי זירא אמר רבי אסי אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא אמר רב: בצד עמוד זה התפלל רבי ישמעאל ברבי יוסי של שבת בערב שבת. כי אתא עולא, אמר: בצד תמרה הוה ולא בצד עמוד הוה, ולא רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה אלא רבי אלעזר ברבי יוסי הוה, ולא של שבת בערב שבת הוה אלא של מוצאי שבת בשבת הוה.

הגאונים פירשו, שכל החכמים שהעידו עליהם שהתפללו של שבת בערב שבת ושל מוצאי שבת בשבת, התפללו תפילת ערבית בכל יום מפלג המנחה ולמעלה, מפני שהם סוברים כרבי יהודה, ומשנגמר זמן מנחה מתחיל זמנה של ערבית ("תוספתא כפשוטה").

לפי הבבלי, לרבי יהודה שתפילת המנחה עד פלג המנחה, תפילת הערב מפלג ולמעלה, ולרבנן שתפילת המנחה עד הערב, תפילת הערב משחשיכה. ואולם לפי הירושלמי, אין עניין זמנה של תפילת הערב אצל מחלוקת רבי יהודה וחכמים, אלא תלוי במחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע האם תפילת הערב חובה או רשות, שלמי שאומר חובה - תפילת הערב משחשיכה גם לרבי יהודה, ולמי שאומר רשות - תפילת הערב מבעוד יום גם לחכמים דרבי יהודה, שקולה היא שהקלו בה להתפלל אותה ואפילו בזמן תפילת מנחה. ולפי שתי השיטות האלה, גם המעשיות שסיפרו בשני התלמודים על רבי שונות הן בתוכנן. בבבלי מסופר שפעם אחת טעה רבי וחשב שבא השמש והתפלל ערבית, אולם כתלמידו של רבי יהודה סמך על דעת רבו ולא חזר להתפלל משחשיכה, ואף שלרבנן חייב לחזור ולהתפלל. אבל לפי הירושלמי כך היה המעשה, שרבי ציווה לציבור להתפלל לכתחילה מבעוד יום, ולא משום שהלך בשיטת רבי יהודה, אלא שחשש שמא כשילכו לביתם לסעודתם יאכלו וישתו ונמצאה שינה חוטפתם ולא יתפללו כלל, ולכן ציווה עליהם להתפלל מיד כשסיים את דרשתו, ואף מבעוד יום, שתפילת ערבית רשות ואין מדקדקים בזמנה. בירושלמי לא פירשו מאיזה זמן ולמעלה מבעוד יום יכול להתפלל תפילת הערב בערב שבת, אולם לדעת הבבלי ברור הוא שמתפלל רק מפלג המנחה בהסכם לדעתו של רבי יהודה ("פירושים וחידושים בירושלמי" שם).

לפי הבבלי, רב סבור, שמתפללים תפילת ערבית מפלג המנחה (שעה ורבע קודם הלילה) ולמעלה, הואיל וזמן תפילת המנחה לרבי יהודה הוא עד פלג המנחה, ומכאן ואילך הוא זמן תפילת ערבית. אבל בירושלמי ברכות ד,א אמרו, שרב לא התפלל מנחה בשקיעת החמה אלא הקדים להתפלל, כדי לצאת ידי הכל ולהוציא עצמו מן המחלוקת (רבי יהודה וחכמים שנחלקו בתפילת המנחה). בירושלמי שם, שלא כמו בבבלי, לא אמרו שרב סבור כרבי יהודה. המעשים שמסופרים בירושלמי על רבי יוסי, מסופרים בבבלי על בניו, ונחלקו שם בפרטי המעשים.

משכני רבי ישמעאל ברבי יוסי... אמר לי: כאן נתפלל אבא... בתוספתא ברכות ג,ב שנו: תפילת הערב אין לה קבע. רבי לעזר ברבי יוסי אומר: עם נעילת שערים (עם נעילת שערי היכל, מבעוד יום). אמר רבי לעזר ברבי יוסי: אבא (רבי יוסי) היה מתפלל אותה (תפילת הערב) עם נעילת שערים.

דבריו של רבי אלעזר ברבי יוסי בתוספתא, שהעיד על אביו שהתפלל תפילת ערבית עם נעילת שערים, ודבריו של רבי ישמעאל ברבי יוסי בירושלמי, שהעיד על אביו שהתפלל תפילת ערבית של ערב שבת ושל מוצאי שבת מבעוד יום, מכוונים. לפי זה, נעילת שערים האמורה בתוספתא היא נעילת שערי היכל, שהיא מבעוד יום.

לרבי יוסי תפילת ערבית היא מבעוד יום, וכמו שאמרו בתוספתא: "אמר רבי לעזר ברבי יוסי: אבא היה מתפלל אותה עם נעילת שערים", ולא משום שתפילת הערב רשות, אלא שתפילה זו יסודה בתפילת באי המקדש שהיו מתפללים עם נעילת שערי היכל ("פירושים וחידושים בירושלמי" שם).

בבראשית רבה י,ח נאמר: "ויכל אלוהים ביום השביעי" וגו' - אמר רבי חנינא: משכני רבי ישמעאל ברבי יוסי אצל פונדקי אחד, אמר: כאן התפלל אבה של שבת בערב שבת. רבי ירמיה רבי אמי: רבי יוחנן מקשי: כאן נתפלל אבה שלשבת בערב שבת - אתמהא! (הדבר תמוה!) ולא הוה צריך מקשי (לא היה צריך להקשות), דהא חמרייה הוו סלקין מן ערב לציפרין ואמרין: כבר שבת רבי חנינא בן דוסא בעירו. ואין בעית מקשייה, על הדה אקשי (ואם תרצה להקשות, על זאת הקשה), דאמר רבי חנינא: משכני רבי ישמעאל ברבי יוסי אצל פונדקי אחד, אמר: כאן נתפלל אבה שלאחר שבת בשבת. אמר רבי אסי: אף על דא לא הוה צריך מקשי (אף על זאת לא היה צריך להקשות), דהא רבי הוה יתיב דרש והוה אמר לאבדן אמוריה: אכריז קמי ציבורא: יצלון דחולא עד יומא קאים (יתפללו תפילת חול של מוצאי שבת מבעוד יום של שבת); ועוד, רבי חייא בר בא הוה יתיב דרש אמר לאמוריה: אכריז קומי ציבורא: יצלון דחולא עד יומא קאים. ובפסיקתא רבתי פסקה כג נאמר: אמר רבי חנינא: פעם אחת משכני רבי ישמעאל אצל פונדקי אחד ואמר לי: כאן התפלל אבא של לילי שבת בערב שבת. - אמר רבי אחא: רבי יוחנן פליג, ולא הוה צריך למתפלגה, שכן מוסיפים מחול על הקודש, ועוד, דסלקין מערב לציפורי ואמרו: כבר התפלל רבי חנינא בן דוסא בעירו. - והידא אמרה הדא? - (חסר כאן) דרבי מפקד לאמוריה לאבדן: אכריז קמי ציבורא: כל דמצלי יצלי דרמשא עד דיומא קיים.

מוסיפין מחול על קודש בספרא 'אמור' פרשה יא נאמר: "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה" - יכול יתחיל ויתענה בתשעה! תלמוד לומר: "בערב". אי "בערב", יכול משתחשך! תלמוד לומר: "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה". הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, שכן מוסיפים מחול על הקודש. אין לי אלא מלפניו, מלאחריו מניין? תלמוד לומר: "מערב ועד ערב". אין לי אלא יום הכיפורים, שבת בראשית מניין? תלמוד לומר: "תשבתו". ימים טובים מניין? תלמוד לומר: "שבתכם". הא כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף לה בין מלפניה בין מלאחריה. ובמכילתא דרבי ישמעאל 'יתרו' מסכתא ד"בחודש" פרשה ז נאמר: "זכור" ו"שמור" - "זכור" מלפניו ו"שמור" מלאחריו. מכאן אמרו: מוסיפים מחול על הקודש. אבל בירושלמי שביעית א,א אמרו: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" - ערב שבת בראשית את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה.

בבראשית רבה י,ט נאמר: "ויכל אלוהים ביום השביעי..." - אמר רבי שמעון בן יוחאי: בשר ודם שאינו יודע לא רגעיו ולא עיתיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול לקודש, אבל הקב"ה שיודע רגעיו ועיתיו ושעותיו נכנס בו כחוט הסערה (ונראה כאילו כילה מלאכתו ביום השביעי). ובבראשית רבה ט,יד ובפסיקתא רבתי פסקה כג נאמר: אמר רבי יודן: זו שעה יתירה שמוסיפים מחול על הקודש, שבה נגמרה מלאכתו של עולם.

לפי רבי יודן בבראשית רבה ובפסיקתא רבתי, התוספת מחול על הקודש היא שעה.

בימי התנאים נאמרו דברים על תוספת שבת. אך ברור מסדרת עדויות ארוכה שבימי התנאים ואף בימי האמוראים עבדו עד חשיכה. מתוך הספק באבחנה בין יום למשנהו החמירו והתחילו את השבת לפני בין השמשות. היו חסידים, כמו רבי חנינא בן דוסא, שהחמירו על עצמם והוסיפו מחול על הקודש ("משנת ארץ ישראל", מסכת שבת, עמודים 31-36).

תפילת ערבית רשות או חובה להלן נחלקו תנאים בתפילת ערבית, יש אומר שהיא תפילת חובה, ויש אומר שהיא תפילת רשות. נראה שמי שאומר שמתפלל אדם של ערב מבעוד יום, סבור שתפילת ערבית רשות, ולכן הקלו בה חכמים להתפלל מבעוד יום, ומי שאומר שאין מתפלל אדם של ערב מבעוד יום, סבור שתפילת ערבית חובה, ולכן לא הקלו בה חכמים להתפלל מבעוד יום. רבי ורבי חייא בר אבא שאמרו כאן שמתפלל אדם של ערב מבעוד יום, סבורים שתפילת ערבית רשות, ולכן אמרו: "מאן דמצלי" (מי שרוצה להתפלל). רבי יוחנן שאמר כאן שאין מתפלל אדם של ערב מבעוד יום, סבור שתפילת ערבית חובה (בעלי התוספות בבבלי ברכות ד,ב אמרו, שרבי יוחנן סבור שתפילת ערבית חובה). לדעת רב בבבלי (ברכות כז,א), מתפלל אדם של ערב מבעוד יום, הרי שרב סבור שתפילת ערבית רשות. ואכן, בירושלמי להלן אמרו, שמי שאמר שתפילת ערבית רשות, סבור שתפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית, כדברי רב לעיל, ומכאן שרב סבור שתפילת ערבית רשות. גם בבבלי (ברכות כז,ב; יומא פז,ב) אמרו, שרב סבור שתפילת ערבית רשות.

סלקון חמרייא לציפורין מוצאם של החמרים היה מציפורי, העיר המרכזית של הגליל, והם היו חוזרים אליה לקראת השבת. • • • דבית רבי ינאי אמרין – חכמי בית מדרשו של רבי ינאי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון, ייסד בית מדרש שהתקיים כמה דורות אחריו) אמרו**: עלה אדם למיטתו, אין מטריחין עליו שירד –** אם עלה אדם על מיטתו בלילה, ועדיין לא התפלל ערבית, אין מכבידים עליו שירד ממיטתו להתפלל ערבית, אלא כיון שלא התפלל - אל יתפלל, משום שתפילת ערבית היא תפילת רשות, ולכן הקלו בה. אבל אם לא עלה על מיטתו - הוא צריך להתפלל**.** אמר רבי זעורה: כל זמן דהוינא עבד כן, הוינא מתפחד בלילייא – כל פעם שהייתי עושה כך, שהייתי עולה על מיטתי, ועדיין לא התפללתי ערבית, אף על פי שההלכה היא, שאין מטריחים על האדם שירד ויתפלל, הייתי מפחד בלילה מן המזיקים שיפגעו בי, משום שלא התפללתי ערבית**.** (הגרסה במקבילה בפסיקתא רבתי פרשה כג: אמר רבי זעירא: אנא כד לית אנא מצלי רומשא, אני מתחביל – אני כשאין אני מתפלל תפילה של ערב, אני ניזוק. אמרין ליה – אמרו לו (לרבי זירא)): לית לך אלא כהדא – אין לך אלא כזאת (כמו הפקודה של רבי ושל רבי חייה בר בא), דרבי מפקד לאבדן אמוריה: אכריז קומיהון, מאן דמצלי יצלי דרמשא עד דיומא קיים; רבי חייה בר בא מפקד לאמוריה: אכריז קומיהון, מאן דמצלי יצלי דרמשא עד דיומא קיים – אתה יכול לכתחילה להתפלל תפילת ערבית מבעוד יום, כמו שציוו רבי ורבי חייה בר ווה להכריז לפני הציבור, ואם תעשה כך, תעלה על מיטתך בלילה וכבר התפללת תפילת ערבית, ולא תפחד בלילה (הגרסה במסירה מהגניזה: לית לך אלא כהדא דרבי ודרבי חייא בר בא).

עלה אדם למיטתו בבבלי שבת ט,ב אמרו: אמר זעירי: הני חברין בבלאי (אותם תלמידי חכמים בבליים), למאן דאמר תפילת ערבית רשות, כיון דשרא ליה המייניה (שהתיר חגורתו להתחיל לאכול סעודה, שבבבל נהגו להתיר חגורה קודם התחלת אכילה) - לא מטרחינן ליה (להפסיק, אלא יגמור ואחר כך יתפלל ערבית). ולמאן דאמר חובה - מטרחינן ליה...

בפסיקתא רבתי פסקה כג נאמר: דבי רבי ינאי אמרין: עלה על מיטתו - אין מטריחים עליו עד שירד. - אמר רבי זעירא: אנא, כד לית אנא מצלי דרומשא, אנא מתחביל (אני ניזוק). אמרין ליה (לרבי זירא): לית לך אלא מן הדא, דרבי הוה מפקד... (אתה יכול להתפלל תפילת ערבית מבעוד יום).

נראה שבירושלמי לא כיוונו לומר שאם עלה על מיטתו - לא יתפלל כלל, אלא שיתפלל כשהוא שוכב על מיטתו, שבתפילת הערב לא הקפידו על העמידה. נוסח דברי רבי זעורא בירושלמי: "כל זמן דהוינא עבד כן", ופירושו, שהיה מתפלל כשהיה שוכב על מיטתו, אולם הלשון במקבילה בפסיקתא רבתי: "כד לית אנא מצלי דרומשא", מה שאי אפשר לפרש אלא שלפעמים לא היה מתפלל כלל ("פירושים וחידושים בירושלמי" ברכות ד,א).

רבי זעורה בירושלמי ברכות א,א אמרו: מה טעם אמרו: אדם צריך לקרות שמע בביתו בערב? - בשביל להבריח את המזיקים (מן הבית). ובבבלי ברכות ה,א אמרו: כל הקורא קריאת שמע על מיטתו (אין הכוונה על מיטתו ממש, אלא סמוך לשכיבתו במיטתו) - מזיקים בדלים הימנו.

כדי שלא יפגעו בו המזיקים, אדם צריך לקרוא קריאת שמע בביתו בערב, אבל אין הוא צריך להתפלל ערבית (שמונה עשרה ברכות) בביתו בערב. רבי זעורה חשש יותר מן המזיקים, וסבר, שכדי שלא יפגעו בו המזיקים, הוא צריך גם להתפלל ערבית (שמונה עשרה ברכות). • • • גם תנאים ראשונים נחלקו אם תפילת ערבית היא חובה או רשות.

אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי): ותניי (במקבילה בברכות: תניי) תמן – שונים (ברייתא) שם (בבבל): תפילת הערב מהו? – האם היא תפילת חובה או תפילת רשות? - רבן גמליאל (של יבנה, תנא בדור השני, נשיא) אומר: תפילת ערבית חובה, רבי יהושע (בן חנניה, מראשי התנאים בדור השני) אומר: תפילת ערבית רשות. אמר רבי חיננא: אתיין אילין פלוגוותא כהינין פלוגוותא – באות המחלוקות (בעלי המחלוקת) האלה (התנאים שנחלקו כאן: תפילת הערב מהו?) כמחלוקות (בעלי המחלוקת) ההן (האמוראים שנחלקו לעיל: נעילה מהו שתפטור את של ערב?): מאן דאמר חובה, אין נעילה פוטרת של ערב – מי שאמר שתפילת ערבית חובה, סבור שאין תפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית**, מאן דאמר רשות, נעילה פוטרת של ערב –** מי שאמר שתפילת ערבית רשות, סבור שתפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית, שהקילו חכמים, מפני התענית שהתענו, שלא יתפללו ערבית**.**

תניי תמן סגנון זה מיוחד לברייתא בבלית שמובאת בירושלמי.

תפילת הערב מהו? בבבלי ברכות כז,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: תפילת ערבית - רבן גמליאל אומר: חובה, רבי יהושע אומר: רשות.

רבי יעקב בר אחא בירושלמי כאן התייחס לברייתא שאמר רב יהודה בשם שמואל בבבלי שם.

בבבלי ברכות כז,ב אמרו: אמר רב: הלכה כדברי האומר רשות. ובבבלי יומא פז,ב אמרו: אמר רב: תפילת נעילה פוטרת את של ערבית. ומי אמר רב הכי? והאמר רב: הלכה כדברי האומר תפילת ערבית רשות (רש"י: ומאי פוטרת דקאמר)! - לדברי האומר חובה קאמר (דזו פוטרתה).

התלמודים נחלקו בפירוש דברי האומר: נעילה פוטרת של ערב. לפי הירושלמי, מי שאמר כן דעתו שתפילת הערב רשות, ולכן נעילה פוטרת אותה, אולם בבבלי דייקו להיפך ואמרו ש"פוטרת" אין לו מובן אחר אלא שפוטרת אדם מהחובה שעליו, ולכן האומר כן דעתו שתפילת הערב חובה. ולולא שקשה לשבש הגרסה, הייתי אומר שאין שום מחלוקת בין התלמודים בפירושו של "פוטרת", שלפי דברי שניהם נאמר על דעת האומר תפילת הערב חובה. ודברי רבי חנינא "אתיין אילין פלגוותא כאינין פלגוותא" הם המשך העניין שבו אנו עומדים, ופירושם, שהאמוראים שנחלקו האם מתפלל אדם של ערב מבעוד יום נחלקו במחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע, שלרבי יהושע האומר תפילת הערב רשות אין להקפיד אם מתפלל מבעוד יום, ולרבן גמליאל תפילה זו בזמן הקבוע לה, בערב ולא ביום. ובספרים שלנו נכנס מעל הגיליון לפנים הפירוש "מאן דמר חובה...", שמפרש אחד חשב שב"פלגוותא" כאן כיוונו למחלוקת האמוראים בתפילת הערב של מוצאי יום הכיפורים. ופירוש זה קשה לקבלו, שאם כן, דברי רבי חנינא שלא במקומם הם, ומקומם הראוי להם הוא למעלה בסוף הסוגיה על תפילת נעילה, אבל לפי פירושנו דברי רבי חנינא במקומם הראוי להם ("פירושים וחידושים בירושלמי" ברכות ד,א).

כשאמרו תפילת ערבית רשות ונעילה פוטרת של ערב, לא אמרו אלא לענין תפילה (שמונה עשרה ברכות) בלבד, אבל לא לענין קריאת שמע, שקריאת שמע של ערב היא חובה, ויש לקרוא אותה בזמנה. • • •

מביאים את סיפור הדחתו של רבן גמליאל בידי החכמים ומינויו של רבי אלעזר בן עזריה תחתיו. מעשה בתלמיד אחד, שבא ושאל את רבי יהושע: תפילת הערב מה היא? – האם תפילת ערבית רשות או חובה? - אמר לו (רבי יהושע): תפילת ערבית רשות. ובא (אותו תלמיד) ושאל את רבן גמליאל: תפילת הערב מה היא? - אמר לו (רבן גמליאל): חובה. - אמר לו (אותו תלמיד לרבן גמליאל): והלא רבי יהושע אמר לי רשות! - אמר לו (רבן גמליאל): למחר כשאכנס לבית הוועד (לבית המדרש), עמוד ושאל – בפני חכמי בית המדרש, את ההלכה הזאת – בענין תפילת ערבית, האם היא רשות או חובה (בירושלמי נדרים י,ח אמרו, שהשואל הלכות או אגדות עומד). ועמד אותו התלמיד למחר ושאל את רבן גמליאל: תפילת הערב מה היא? - אמר לו (רבן גמליאל): חובה. - אמר לו (אותו תלמיד): והא (והרי) רבי יהושע אומר (אמר לי) רשות! - אמר לו רבן גמליאל לרבי יהושע: את (אתה) הוא שאומר רשות? - אמר לו (רבי יהושע): לאו! – לא אני הוא שאומר שתפילת ערבית רשות (שלא רצה רבי יהושע לחלוק ברבים על רבן גמליאל, משום כבודו של רבן גמליאל). - בבבלי ברכות כז,ב הוסיפו: אמר לו (רבן גמליאל לרבי יהושע): והלא משמך אמרו רשות! - אמר לו (רבן גמליאל לרבי יהושע): עמוד על רגליך ויעידוך! – אותו תלמיד יעיד בך, שאתה הוא שאומר שתפילת ערבית רשות, שלא כדבריך שלא אמרת כך. - בבבלי שם הוסיפו תוספת שבה רבי יהושע חזר בו מהכחשתו והודה בדעתו החולקת: עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: אלמלי אני חי והוא (התלמיד) מת - יכול החי להכחיש את המת (והייתי יכול לומר שלא כך אמרתי), עכשיו שאני חי והוא חי - היאך יכול החי להכחיש את החי? (ובעל כורחי עליי להודות שכך אמרתי). - והיה רבן גמליאל יושב ודורש, ורבי יהושע עומד על רגליו – שלא נתן רבן גמליאל לרבי יהושע רשות לשבת (ירושלמי ביכורים ג,ג: כשהנשיא נכנס, כל העם עומדים מפניו, ואין רשות לאחד מהם לישב, עד שיאמר להם שבו). - לפי הירושלמי, אפשר לפרש את תגובתו של רבן גמליאל כמכוונת נגד הכחשתו של רבי יהושע, ולא כלפי עצם דעתו החולקת. העמדתו של רבי יהושע על רגליו אינה עונש על שהעז לחלוק על רבן גמליאל. היא נועדה לגרום לו להודות ולהביא את דעתו השונה לדיון ולהכרעה בבית המדרש. ואולם, ספק אם ניתן לפרש כך את הבבלי, שהרי לפיו נאלץ רבי יהושע לעמוד על רגליו גם לאחר שהודה. בבבלי נראית העמדתו של רבי יהושע על רגליו כעונש, בשל דעתו החולקת, והיא מבטאת ניסיון של רבן גמליאל להגביל את חופש ההוראה ("ציון" סד, עמודים 25-26), עד שריננו בו כל העם – החכמים השמיעו דברים בגנותו של רבן גמליאל, משום שהיה מזלזל ברבים בכבודו של רבי יהושע**.** אמרו (החכמים) לרבי חוצפית התורגמן (מתורגמנו של רבן גמליאל): הפטר את העם! – שלח את החכמים (החכמים פנו אליו לסיים את הישיבה במחאה כלפי רבן גמליאל)! אמרו (החכמים) לרבי זינון החזן – השמש, המשגיח (מקור המילה באכדית): אמור! – אמור פסוק של ברכה לסיום הישיבה! התחילו ואמרו (צריך לומר: התחיל ואמר) – התחיל זינון החזן לומר פסוק לסיום הישיבה**. התחילו ועמדו כל העם** – התחילו כל החכמים לעמוד על רגליהם. אמרו לו (החכמים לרבן גמליאל): "כי על מי לא עברה רעתך תמיד?!" (נחום ג,יט) – שאלה מליצית, וענינה: הרי אין אפילו אחד שלא עברה רעתך עליו תמיד, כלומר, שלא פגעה בו כל הזמן הרעה שעשית (הפסוק במקורו מתאר את שמחת העמים על מפלת נינוה, בירת ממלכת אשור). העם כיוון בפסוק זה לרבן גמליאל, שפגע כמה פעמים בכבודו של רבי יהושע וגם בכבודם של חכמים אחרים. הפסוק מבטא ביתר חריפות את המחאה כלפי רבן גמליאל. - בבבלי נזכרת פנייה של העם לחוצפית התורגמן בלבד, ואין ציטוט של פסוק.

בקטע הסיפור הזה מתואר המאבק האישי שהתפתח בבית הוועד בין רבן גמליאל לרבי יהושע שנחלקו בשאלה האם תפילת הערב רשות או חובה. הקטע הזה חושף עימות הלכתי בין רבי יהושע לרבן גמליאל, וכן מאבק על מרותו וסמכותו של רבן גמליאל בבית הוועד. בקטע הזה אין רבן גמליאל נזכר בתואר נשיא ואף אין נזכרת הדחתו. קטע הסיפור הזה מביא תמונה חיה של אחד הדיונים המרכזיים והסוערים על קביעת נוסח התפילה בתקופת יבנה בהנהגתו של רבן גמליאל. לא היתה זו המחלוקת היחידה בין רבן גמליאל לרבי יהושע. מחלוקת חריפה אחרת ביניהם נגעה לסמכויות ראש בית הדין בקביעת הלוח (משנה ראש השנה ב,ח-ט). רבן גמליאל, אביו (רבן שמעון בן גמליאל) וסבו (רבן גמליאל הזקן, בנו של הלל) לא כונו נשיאים. ואולם, אבותיו של רבן גמליאל עמדו בראש בית הוועד הפרושי שבירושלים ומילאו תפקידי הנהגה מרכזיים. רבן גמליאל דיבנה שאב את מקור סמכותו ממקומם של אבותיו בהנהגה, ובית הוועד שביבנה ירש את מסורת בתי הוועד הפרושיים שהתקיימו בפני הבית ("ציון" סו).

המחאה של החכמים נגד התנהגותו של רבן גמליאל מתפרשת בסיפור כהדחה של רבן גמליאל מתפקידו.

בבבלי שם הוסיפו: אמרו: עד כמה יהא זה הולך ומצערו (מביישו)? בראש השנה (במסכת ראש השנה) אשתקד (בשנה שקדמה) ציערו, בבכורות (במסכת בכורות) במעשה של רבי צדוק ציערו, ואף עכשיו ציערו. בואו ונעבירנו (ממשרתו)! את מי נעמיד (במקומו)? נעמיד את רבי יהושע? בעל המעשה הוא (שבשבילו התרעמו על רבן גמליאל). נעמיד את רבי עקיבא? שמא יעניש (רבן גמליאל) אותו (שאין לו זכות אבות שתגן עליו). אלא נעמיד את רבי אלעזר בן עזריה, שהוא חכם (שאם יקשה לו איש קושיה, יתרץ לו) והוא עשיר (שאם יש לו לעבוד בבית הקיסר, אף הוא ילך ויעבוד) והוא עשירי לעזרא (שיש לו זכות אבות ולא יוכל להעניש אותו). באו ואמרו לו: נוח לו לאדוני שיהא ראש ישיבה? אמר להם: אלך ואתייעץ בבני ביתי. הלך ונועץ באשתו. אמרה לו: שמא יעבירוך (יורידוך מראשות הישיבה בשביל אחר)? אמר לה: הבריות אומרים: ישתמש אדם בכוס יקרה (של זכוכית) יום אחד, ולמחר תישבר.

הדחת רבן גמליאל אינה נזכרת בירושלמי במפורש ויש ללמוד עליה מכלל הדברים. לעומת זאת, בבבלי היא מפורשת. המספר בבבלי מתאר את השיקולים שהביאו להחלטה להדיח את רבן גמליאל. גם מינויו של רבי אלעזר בן עזריה מתואר באופן מפורט ("ציון" סד, עמוד 30).

רשות או חובה עוד בימי הבית השני היו מנהגים מתחלפים בישראל, שהיו שהתפללו שתי פעמים ביום (תפילת ערבית - רשות), והיו שהתפללו שלוש (תפילת ערבית - חובה). רבן גמליאל ורבי יהושע לא נחלקו אלא כיצד להכריע בין המנהגים הקדומים.

בית המדרש ובית הוועד המונח השגור בלשונם של התנאים הוא 'בית מדרש', ואילו 'בית הוועד' משמש במשמעות של בית מדרש רק בלשונם של אמוראי ארץ ישראל. בתלמודים אנו מוצאים לעיתים חילוף בין המונחים, כשהבבלי משתמש במונח 'בית מדרש', ואילו הירושלמי משתמש ב'בית ועד'. לדוגמה, המחלוקת של רבי יהושע ורבן גמליאל התקיימה לפי הבבלי בבית המדרש, ואילו לפי הירושלמי בבית הוועד.

זינון החזן החזן ניהל את עבודת בית הכנסת, והסדיר את הקריאה והתפילה. זינון היה פעיל גם בענייני הציבור הקשורים לביתו של הנשיא.

מיד – כשהעבירו את רבן גמליאל ממשרת הנשיאות, הלכו – החכמים, ומינו את רבי אלעזר בן עזריה (תנא בדור השלישי) בישיבה – מינו אותו לחכם והושיבו אותו בבית המדרש או בבית הוועד**.**

מינויו של רבי אלעזר בן עזריה מתפרש בסיפור כמינויו לנשיא במקום רבן גמליאל.

בן שש עשרה שנה היה – רבי אלעזר בן עזריה, כשמינוהו לנשיא, ונמלא (ונתמלא) כל ראשו שיבות (שערות לבנות) – שנעשה לו נס והפך שער ראשו ללבן**.**

בבבלי ברכות כח,א אמרו: אותו היום בן שמונה עשרה שנה היה, נעשה לו נס והקיפוהו (את זקנו) שמונה עשרה שורות לבנות (של שערות לבנות).

והיה רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) יושב ומצטער – על שלא מינו אותו לנשיא, ואומר: לא מינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא משום שהוא בן תורה (למדן, תלמיד חכם) יותר ממני – שאני (רבי עקיבה) בן תורה גדול יותר ממנו**, אלא** מינוהו משום שהוא בן גדולים (מיוחס, איש ממשפחה חשובה) יותר ממני. אשרי (מאושר הוא) אדם שזכו לו אבותיו! – אבל אני (רבי עקיבה) לא זכו לי אבותיי. אשרי אדם שיש לו יתד (בהשאלה: יסוד) להיתלות בה (להסתמך עליה)! – שהוא נתלה (נסמך) בזכות אבותיו, ואינו נתלה בזכות עצמו בלבד. כך אמר רבי עקיבא על רבי אלעזר בן עזריה**.** ושואלים: ומה היתה יתידתו (בהשאלה: יסוד לגדולה ולחשיבות) של רבי אלעזר בן עזריה? - ומשיבים: שהוא (במקבילה בברכות: שהיה דור) עשירי לעזרא (הכוהן הסופר) – ויש לו זכות אבות, שעומדת לו ומסייעתו, אבל רבי עקיבא מבני בניהם של גרים היה, ואין לו זכות אבות**.**

"דור עשירי" לאו דווקא, ולשון זו היתה שגורה בפיהם מן המקרא (דברים כג,ג-ד), ולא נמנעו מלהשתמש בה גם כשלא כיוונו למספר זה בדיוק ("פירושים וחידושים בירושלמי" ברכות ד,א).

השם עזריה נזכר פעמיים בשושלת היוחסין של עזרא והוא שם סבו, וגם השם אלעזר (בן אהרן הכוהן) נזכר בה (עזרא ז,א-ה). השמות אלעזר, עזריה ועזרא הם מאותו שורש, וזה משום הקשר המשפחתי שביניהם.

הסיפור בירושלמי מבליט שהייחוס הוא הסיבה היחידה שבגללה נבחר רבי אלעזר בן עזריה. ואילו הבבלי (ראה לעיל) מנמק את הבחירה: "הוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא". יש הבדל גם באופן שבו הבין המספר בבבלי את תפקידו של הייחוס. בבבלי מתפרש הייחוס כהגנה מפני פגיעה אפשרית ('שמא יעניש אותו'), ולא כנימוק המצדיק באופן ישיר את הבחירה ברבי אלעזר בן עזריה. ההסבר להמעטת תפקידו של הייחוס בבבלי מובן היטב על רקע המציאות בישיבות בבל בתקופת התלמוד שבהן לא היתה מוכרת כלל התופעה של הורשת משרות. בירושלמי המשרה העומדת במוקד העימות היא הנשיאות, אך הבבלי רואה את הנשיא כראש ישיבה (הדבר מפורש בהצעת המשרה לרבי אלעזר בן עזריה: "נוח לו לאדוני שיהא ראש ישיבה?"). לשיחה של רבי אלעזר בן עזריה עם אשתו (ראה הבבלי לעיל) אין מקבילה בירושלמי ("ציון" סד, עמודים 30-31).

בבבלי ברכות כח,א אמרו: אותו היום (יום הדחתו של רבן גמליאל) סילקוהו לשומר הפתח וניתנה רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו אל ייכנס לבית המדרש. אותו היום ניתוספו כמה ספסלים (בבית המדרש).

הדמות של שומר הפתח בבית המדרש היא רעיון בבלי ואינו נמצא במקורות ארץ ישראליים. הרעיון של הגבלת הכניסה לבית המדרש או ההוצאה ממנו מאפיין את המקורות הבבליים ("ציון" סד, עמוד 36).

ושואלים: כמה ספסלים (מושבים (מקור המילה בלטינית)) היו שם? – כמה ספסלים היו בבית המדרש באותה שעה? (כלומר, כמה חכמים נכחו באותו מעמד?) - ומשיבים: רבי יעקב בר סוסיי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: שמונים ספסלים של תלמידי חכמים היו שם, חוץ מן העומדים מאחורי הגדר – שהיו תלמידי חכמים שהיו יושבים על ספסלים בבית המדרש (הספסלים היו לחכמים שנסמכו), והיו שהיו עומדים מאחורי הגדר שהקיפה את מקום בית המדרש שבאו כדי לשמוע את דבריהם של היושבים בפנים**. אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): שלש מאות ספסלין של תלמידי חכמים היו שם, חוץ מן העומדים מאחורי הגדר.

בבבלי שם אמרו: אמר רבי יוחנן: חלוקים בה רבי יוסי בר דוסתאי ורבנן, אחד אמר: ניתוספו ארבע מאות ספסלים; ואחד אמר: שבע מאות ספסלים.

בבבלי נחלקו בשאלה כמה ספסלים נוספו, ואילו בירושלמי נחלקו בשאלה כמה ספסלים היו. המספרים שמונים, שלוש מאות, ארבע מאות ושבע מאות בספרות חכמים הם לשון גוזמה ובאו להורות על ריבוי.

ומציעים סיוע (למה שאמרו לעיל, שמינו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה): כהיא דתנינן תמן – (מה שאמרו לעיל הוא) כאותה (משנה) ששנינו שם (במסכת אחרת): ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה – ביום שמינו אותו לחכם. - במשנה זבחים א,ג וידיים ד,ב שנינו: "אמר שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי שבעים ושניים זקן ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, שכל הזבחים הנאכלים שנזבחו שלא לשמן, כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת". בו ביום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה ראש הישיבה ביבנה, נתחדשו בבית המדרש הרבה הלכות, ולא היתה הלכה שהיתה תלויה (בספק) בבית המדרש שלא פירשוה, והעיד שמעון בן עזאי שבאותו יום הורו שבעים ושניים זקן (כאיש אחד) הלכה זו בענין זבחים. וכן במשנה ידיים ג,ה שנינו: "אמר שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי שבעים ושניים זקן ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, ששיר השירים וקוהלת מטמאים את הידיים".

ומציעים משנה: תמן תנינן – שם (במסכת אחרת) שנינו**: זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה –** במשנה כתובות ד,ו שנינו: "זה מדרש (המובא להלן) דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה: הבנים יירשו והבנות ייזונו - מה הבנים אינם יורשים אלא לאחר מיתת האב, אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן". ומפרשים את המשנה: וכי כרם היה שם? – מדוע נקרא בית המדרש שביבנה בשם כרם? - אלא אלו תלמידי חכמים שהיו עשויים שורות שורות ככרם – שהיו החכמים יושבים שם שורות שורות, כמו כרם שנטועים בו גפנים שורות שורות, ועל שם זה נקרא בית המדרש בשם כרם**.**

תפקידם של שני הקטעים הללו מן המשנה להעיד על מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא.

כדי לציין את מינויו של אדם לחכם מן המניין השתמשו בתקופת התנאים בלשון "הושיבו בישיבה" ובלשון "סמיכה", ואילו בתקופת האמוראים השתמשו בארץ ישראל במונח "מינוי", ובבבל המשיכו להשתמש בלשון "סמיכה". אף אחד מהביטויים אינו כולל את המובן של הושבה בראש הישיבה או מינוי לנשיא. כשמדובר במינוי לנשיא צוין הדבר במפורש. הביטוי "מינו בישיבה" מופיע רק בסיפורנו ("ציון" סד, עמוד 9).

מיד – כשמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא במקומו של רבן גמליאל, הלך לו רבן גמליאל אצל כל אחד ואחד – מהחכמים, שפגע בהם בכבודם, בתוך ביתו – של כל אחד ואחד מהם, כדי לפייסו (לשכך רוגזו, לבקש סליחה ממנו) – כי בפיוס מותנית חזרתו של רבן גמליאל לתפקידו**. אתא** (במקבילה בברכות: אזל) גבי רבי יהושע, ואשכחיה דהוה עביד מחטין – בא (הלך רבן גמליאל) אצל רבי יהושע (בביתו לפייסו), ומצאו (את רבי יהושע) שהיה עושה מחטים (שזו היתה מלאכתו שהתפרנס ממנה). אמר ליה (רבן גמליאל לרבי יהושע): מן אילין את חיי?! – וכי מאלה (המחטים) אתה חי (מתפרנס)?! - אמר ליה (רבי יהושע לרבן גמליאל): ועד כדון את בעי מידע?! – ועד עכשיו (ורק עכשיו) אתה מבקש לדעת (על פרנסתי)?! אִי (אוי (מילת קריאה לצער)) לו לדור שאת (שאתה) פרנסו (מנהיגו)! – שאין אתה יודע בצערם של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים (בבלי ברכות כח,א). - אמר לו (רבן גמליאל לרבי יהושע): נעניתי לך – אני נכנע לך, אני מבקש את סליחתך (על שפגעתי בכבודך).

הסיפור מתאר בפירוט את הפיוס בין רבן גמליאל ובין רבי יהושע, שכן הפגיעה ברבי יהושע בבית הוועד היתה העילה להדחתו של רבן גמליאל. לאחר שנתפייס רבי יהושע, אין עוד מקום להדחתו של רבן גמליאל.

בבבלי שם אמרו: אמר רבן גמליאל: הואיל וכך היה, אלך ואפייס את רבי יהושע. כשהגיע לביתו, ראה את כותלי ביתו שהם שחורים. אמר לו (רבן גמליאל): מכותלי ביתך ניכר שפחמי (נפח) אתה. - אמר לו (רבי יהושע): אוי לו לדור שאתה פרנסו! שאין אתה יודע בצערם של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים. - אמר לו (רבן גמליאל לרבי יהושע): נעניתי לך, מחול לי! - לא השגיח בו (רבי יהושע ברבן גמליאל). - (אמר לו רבן גמליאל לרבי יהושע:) עשה בשביל כבוד בית אבא! - אמר לו (רבי יהושע לרבן גמליאל): מחול לך (ונתפייס רבי יהושע).

הסיפור בבבלי נבדל מהסיפור בירושלמי בדרך השגת הפיוס בין רבן גמליאל לרבי יהושע. לפי הבבלי, רבי יהושע סירב להתפייס ורבן גמליאל נאלץ להתחנן ולבקש פעם נוספת ("ציון" סד, עמוד 31).

שלחון גבי רבי לעזר בן עזריה חד קצר – שלחו (החכמים) אצל רבי אלעזר בן עזריה כובס אחד (כדי שילך ויודיע לרבי אלעזר בן עזריה שהחכמים החליטו להחזיר את רבן גמליאל לתפקידו, וכיוון שהיה קשה להם להודיע את החלטתם זו לרבי אלעזר בן עזריה פנים אל פנים, שלחו לו שליח), ואית דאמרין – ויש האומרים**: רבי עקיבה הוה –** רבי עקיבא היה (השליח ששלחו אצל רבי אלעזר בן עזריה. - רבי עקיבא מילא שליחויות מסובכות ומורכבות גם בנסיבות אחרות, כגון בעימות על קידוש החודש (משנה ראש השנה ב,ח-ט); בנידויו של רבי אליעזר (ירושלמי מועד קטן ג,א; בבלי בבא מציעא נט,א-ב)), אמר ליה – אמר לו (השליח לרבי אלעזר בן עזריה בדרך משל, לרמוז לו על מה שהחליטו החכמים): מי שהוא מזה (במקבילה בברכות: מי שהוא מזה בן מזה) – מי שהוא זורק את מי החטאת (מי אפר הפרה האדומה, ששימשו לטיהור טמאים) בן זורק (כינוי לכוהן בן כוהן, כלומר, כוהן מיוחס), - יזה. מי שאינו לא מזה ולא בן מזה – מי שאינו לא כוהן ולא בן כוהן, - יאמר למזה בן מזה – יאמר לכוהן בן כוהן**: "מימיך מימי מערה** (מי גשמים שנקוו במערות, להבדיל מן מי מעין)" – מים שאינם מטהרים, ולא מים נובעים, "ואפרך אפר מקלה (אפר שריפה)" – אפר שאינו מטהר, ולא אפר פרה אדומה**?! –** העימות בין רבן גמליאל לרבי אלעזר בן עזריה על תפקיד הנשיאות נמשל לעימות בין שני אנשים המתחרים על תפקיד הכוהן המזה את אפר הפרה. האחד, שאינו לא מזה ולא בן מזה, טוען כלפי חברו: מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה, כלומר, הזאתך פסולה. האחר, מזה בן מזה, טוען לעומתו, שרק הוא, בנו של כוהן רשאי להזות. הכהונה היא המשל, והנשיאות היא הנמשל. רק רבן גמליאל המיוחס ראוי לשמש נשיא, ולא רבי אלעזר בן עזריה שאינו מיוחס בייחוס הראוי ("ציון" סד, עמוד 17). אמר להן (רבי אלעזר בן עזריה לחכמים): נתרציתם? – האם התפייסתם (לרבן גמליאל)? אם כן, אני ואתם נשכים לפתחו של רבן גמליאל – נבוא אליו בשעה מוקדמת. - משמעות דברים אלה היא הודאה בנשיאותו של רבן גמליאל**.**

אבל בבבלי שם מסופר כך: אמרו (רבן גמליאל ורבי יהושע): מי ילך ויאמר לחכמים (שהיו בבית המדרש, שהתפייס רבי יהושע לרבן גמליאל)? אמר להם אותו כובס: אני אלך. שלח רבי יהושע לבית המדרש (על ידי הכובס): מי שלבוש מדים (בגדי כהונה, כלומר, הרגיל להיות נשיא) - ילבש מדים; ומי שאינו לבוש מדים יאמר למי שלבש מדים: "פשוט מדיך ואני אלבשם"?! אמר להם רבי עקיבא לחכמים: הגיפו (סגרו) הדלתות! שלא יבואו עבדיו של רבן גמליאל ויצערו את החכמים. אמר רבי יהושע: מוטב שאעמוד אני ואלך אליהם. בא רבי יהושע ונקש על הדלת, ואמר להם: מזה בן מזה - יזה; ושאינו לא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה: "מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה"?! אמר לו רבי עקיבא: רבי יהושע, נתפייסת? כלום עשינו אלא בשביל כבודך! למחר אני ואתה נשכים לפתחו (של רבן גמליאל).

החכמים השתמשו במשלים העוסקים בכוהנים, לבישת מדים (בגדי כהונה) והזאת מים, משום שרבי אלעזר בן עזריה, שהמשלים מוסבים עליו, היה כוהן. במשלים אלה באו החכמים לומר, שכשם שאין הכהונה מסורה אלא לזרעו של אהרן הכוהן (רבי אלעזר בן עזריה), כך אין הנשיאות מסורה אלא לזרעו של דוד המלך (רבן גמליאל), ומי שהוא כוהן אינו ראוי להיות נשיא. במשל של לבישת מדים באו החכמים לומר, שכשם שמדים עשויים כמידתו של מי שלובשם, כך הנשיאות עשויה כמידתו של רבן גמליאל.

המשנה פרה יב,י קובעת שהכל כשרים להזות את מי החטאת. ואולם, נראה שתפקיד זה הוחזק בידי הכוהנים, והוא היה עובר מאב לבן ("מזה בן מזה"). המשנה בכורות ד,ו היא המקור ללשון "מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה".

הביטוי "נשכים לפתחו" משקף את המנהג הרומאי לבקר ביקור של כבוד ולדרוש בשלומו של המלך. נוהג רומאי זה היה מקובל בחצרו של הנשיא בתקופת האמוראים (ירושלמי שבת יב,ג והוריות ג,ט) ("ציון" סד, עמוד 18).

החזרת רבן גמליאל לתפקידו מתוארת בבבלי באופן מסובך יותר מאשר בירושלמי. בשלב הראשון שלח רבי יהושע מסר באמצעות שליח. החכמים לא קיבלו את המסר הראשון וראו בו מזימה של רבן גמליאל. רבי עקיבא קרא לחכמים לטרוק את הדלתות ולהתבצר בבית המדרש מפני רבן גמליאל, 'שלא יבואו עבדיו של רבן גמליאל ויצערו את החכמים'. החשש מפני רדיפת החכמים בידי עבדי הנשיא משקף ככל הנראה את מערכת היחסים בין ראש הגולה לחכמים. מאחר שדבריו לא נתקבלו נאלץ רבי יהושע לשלוח מסר נוסף ("ציון" סד, עמודים 31-32).

בסיפור על רבן יוחנן בן זכאי (אבות דרבי נתן הוספה ב לנוסח א פרק ה, בבלי סוכה כח,א ובבא בתרא קלד,א) נזכר הביטוי "משלות כובסים", והם משלים שיש בהם חוכמה שהיו הכובסים אומרים, שהכובסים היו ידועים בחריפות לשונם. אף כאן הכובס אמר בדרך משל: "מי שהוא מזה בן מזה - יזה...".

אף על פי כן – אף על פי שהחזירו את רבן גמליאל למשרת הנשיאות**, לא הורידו אותו מגדולתו –** לא הפסיד רבי אלעזר בן עזריה את מעמדו הרם**, אלא מינו אותו אב בית דין –** הגדול שבסנהדרין, השני במעלה אחרי הנשיא**.**

רבן גמליאל חזר לתפקידו, ורבי אלעזר בן עזריה שוויתר על הנשיאות מונה למשרת אב בית דין.

בבבלי שם אמרו, שלא העבירו את רבי אלעזר בן עזריה, משום שמעלים בקודש ואין מורידים, והיה רבן גמליאל דורש שתי שבתות ורבי אלעזר בן עזריה שבת אחת. ועוד אמרו, שאותו תלמיד ששאל תפילת ערבית רשות או חובה - רבי שמעון בן יוחאי היה.

הבדל בולט בין הבבלי לירושלמי הוא טיבו של ההסדר שנקבע לבסוף בין רבן גמליאל לרבי אלעזר בן עזריה. בירושלמי מונה רבי אלעזר בן עזריה לאב בית דין, המשרה השנייה בחשיבותה לאחר הנשיא, ואילו לפי הבבלי הוסדרה חלוקה חודשית של הדרשה בשבתות, שהיא תפקידו העיקרי של ראש הישיבה. טיב ההסדר בין שני האישים מבטא היטב את הרקע השונה של שני המקורות. עלינו לראות את ההסדר הנזכר בסיפור בבבלי כביטוי לנוהגים בבליים הקשורים בישיבה ובדרשה ("ציון" סד, עמודים 32-33).

עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות. נראה שחלקה הראשון של המקבילה, המדבר בתפילת נעילה, הועתק מתעניות לברכות, שכן במשנה כאן נזכרה תפילת נעילה, ואילו חלקה השני של המקבילה, המדבר בתפילת הערב, הועתק מברכות לתעניות, שכן במשנה שם נזכרה תפילת הערב. תחילה העתיקו מכאן לשם את חלקה הראשון של המקבילה, משום שלפני התחלת המקבילה שם סיפרו בענין תפילת מנחה על מה שאמר רב למי שהיה מקפל טליתו, שהוא מעין מה שסיפרו בענין תפילת נעילה על מה שאמר רב למי שהיה מקפל טליתו. אחר כך העתיקו משם לכאן את חלקה השני של המקבילה, אף על פי שאין לה כל שייכות לכאן.

סיפור הדחת רבן גמליאל הסיפור על הדחת רבן גמליאל ומינוי רבי אלעזר בן עזריה במקומו נארג ממקורות תנאיים. הקטע הראשון (מ"מעשה בתלמיד אחד" עד "על מי לא עברה רעתך תמיד") מתאר את ההתנגשות בין רבן גמליאל לרבי יהושע, שהיתה העילה להדחתו של רבן גמליאל. קטע זה, שהוא מקור תנאי, היה במקורו סיפור עצמאי, והוא משמש פרק ראשון בסיפור ההדחה. הפסקת הישיבה, שהיתה בסיפור המקורי מעשה של מחאה נגד התנהגותו של רבן גמליאל, מתפרשת כהדחה של רבן גמליאל מתפקידו. בקטע השני (מ"הלכו ומינו" עד "שהיה דור עשירי לעזרא") המספר מתאר את מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. המספר עושה שימוש בלשון המשנה על מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לחכם, כדי לספר על מינויו לנשיא. רבי אלעזר בן עזריה נתמנה לנשיא לא בזכות גילו ולא בזכות חוכמתו, אלא אך ורק בשל ייחוסו. אין המספר מסתפק בייחוסו ככוהן ומייחס אותו גם לעזרא. ייחוסו של רבי אלעזר בן עזריה לעזרא מבוסס ככל הנראה על שמו. בקטע הרביעי (מ"כיי דתנינן תמן" עד "שהיו עשויין שורות שורות ככרם") מצוטטים שני קטעים מן המשנה, שתפקידם להעיד על מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. המקור הראשון הם דבריו של בן עזאי. פירושו של הביטוי "להושיב בישיבה" הוא לסמוך, למנות אדם לדרגת חכם, ואין הוא מורה על מינוי לנשיא. כמו כן, אין ללמוד מעצם אזכורו של המאורע שמדובר במאורע יוצא דופן, כגון הדחת הנשיא. בן עזאי הזכיר את היום שבו הושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, כדי לציין את הכינוס שבו נקבעו ההלכות המסוימות שהוא שונה, ולא כדי לשמר את זכרו של מאורע יוצא דופן. דברי בן עזאי בהקשרם המקורי לא באו לציין את מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא או לראש ישיבה, אלא את מינויו לחכם בלבד. המקור השני הוא משנה המוסרת שרבי אלעזר בן עזריה הציע לפני החכמים, בעודם יושבים בכרם (כמשמעו, כרם של ממש) ביבנה, מדרש המוכיח שאין האב חייב במזונות בתו. השימוש במשנה זו כהוכחה למינויו של רבי אלעזר בן עזריה לראשות הישיבה הוא תוצאה של פרשנות דרשנית של הירושלמי למונחים המופיעים במשנה. אם המשנה מספרת שרבי אלעזר בן עזריה הציע הלכה בפני החכמים, הרי הירושלמי מתאר מוסד לימודי שבו נושא רבי אלעזר בן עזריה דרשה בפני התלמידים. אף אחד מן המקורות התנאיים בקטע הראשון ובקטע הרביעי אינו מזכיר את הדחת רבן גמליאל או את מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. מעשה הדחתו של רבן גמליאל נוצר בידי מספר אמוראי, שצירף את המסורת על העימות בבית הוועד למסורת על הושבתו של רבי אלעזר בן עזריה בישיבה. המסורות שצורפו נתפרשו מחדש. המאורע שהתרחש בבית הוועד התפרש כמעשה של הדחה, והושבתו של רבי אלעזר בן עזריה בישיבה התפרשה כמינוי לנשיא במקומו של רבן גמליאל ("ציון" סד, עמודים 12-15). • • •

משנה משנתנו באה לבאר את ענין המעמדות, שנזכרו במשנה הקודמת.

אילו הן המעמדות? – מה הן המעמדות? ומה טעם הותקנו? - לפי שנאמר (בפרשת קורבנות התמיד): "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו**"** (במדבר כח,ב) – ומכאן שכל ישראל מצווים על הקרבת קורבן התמיד כל יום**, וכי היאך קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו? –** מצוה על כל מי שמביא קורבן לעמוד בעזרה בשעת הקרבת קורבנו, משום שכתוב "את קורבני... תשמרו", אבל בקורבן ציבור, כקורבן תמיד, הרי אי אפשר שיהיו כל ישראל עומדים בעזרה בשעת הקרבתו? - אלא שהתקינו הנביאים הראשונים (שמואל ודויד) עשרים וארבעה משמרות – שחילקו את הכוהנים ואת הלויים לעשרים וארבעה משמרות כהונה ולעשרים וארבעה משמרות לוייה, ועל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים ושל לוים ושל ישראל – שיעורו של משפט זה הוא: ועל כל משמר ומשמר של כהנים ושל לוים היה מעמד בירושלים של ישראל – לאחר שקבעו משמרות של כוהנים ושל לויים, קבעו עשרים וארבעה מעמדות של ישראלים כנגד עשרים וארבעה משמרות של כוהנים ושל לויים, וכל שבוע היה משמר אחר של כוהנים ושל לויים עובד בבית המקדש, וכן היה מעמד אחר של ישראלים עומד בעזרה כשליחי כל ישראל בשעת הקרבת קורבנות הציבור**. הגיע זמן המשמר –** לעלות לירושלים**, כהניו ולוייו –** הכוהנים והלויים של אותו משמר, עולין לירושלים – כוהנים לעבודה, ולויים לשיר ולזמר על הדוכן**. וישראל שבאותו המשמר –** של אותו שבוע, שלא עלו לירושלים למעמד, שכן המעמד של ישראלים לא היו עולים כולם לירושלים אלא מקצתם, והנשארים היו מתכנסין בעריהן – היו מתאספים בעריהם ומתפללים ארבע תפילות ביום (לעיל הלכה א), וקוראין – בתורה בכל תפילה ותפילה בכל יום, במעשה בראשית (המילה "בראשית" במקרא היא תואר הפועל, ובלשון חכמים היא משמשת כשם עצם שעניינו קדמות העולם, מעשה הבריאה).

בתוספתא תעניות ג,ב-ג שנו: שמונה משמרות תיקן משה לכהונה, ושמונה ללוייה. משעמד דויד ושמואל הרואה, עשאום עשרים וארבעה משמרות כהונה ועשרים וארבעה משמרות לוייה, שנאמר: "המה ייסד דויד ושמואל הרואה באמונתם" (דברי הימים א ט,כב), אלו משמרות כהונה ולוייה. עמדו נביאים שבירושלים וקבעו שם עשרים וארבעה עמודים (מעמדות, שעומדים בירושלים על הקורבנות) כנגד עשרים וארבעה משמרות כהונה ולוייה, שנאמר: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קורבני לחמי" (במדבר כח,ב), אי אפשר לומר כל ישראל, אלא מלמד ששלוחו של אדם כמותו. הגיע זמן המשמר, כוהניו ולוייו עולים לירושלים, וישראל שבאותו משמר, שאין יכולים לעלות לירושלים, מתכנסים לעריהם וקורים מעשה בראשית, ובטלים מן המלאכה כל אותה שבת (שדינם כאילו קורבנם קרב, שהרי הם במקום כל ישראל, ולפיכך אסורים במלאכה, כדין מי שקורבנו קרב בו ביום).

המשנה קיצרה בלשונה ואמרה: "ועל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים...", ולא האריכה כלשונה של התוספתא, אך כוונת לשונה של המשנה מתבארת מלשונה של התוספתא.

תלמוד שואלים: לא צורכא די לא (דֶלָּא=דְאֶלָּא) – אין צורך אלא (לא היתה צריכה המשנה לומר אלא): אילו הן המעמדות - מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית! – מדוע האריך התנא של המשנה לבאר את ענין המעמדות? והרי לא היה צריך אלא לשנות, שהתקינו מעמדות שהיו מתכנסים בעריהם! שכן כל עיקרה של המשנה לא בא אלא לומר, שהמעמדות, שנזכרו במשנה א, הם אלה שמתכנסים בעריהם ומתפללים ארבע תפילות ביום וקוראים בתורה. ומשיבים: בא להתחיל מתחילת הפרשה – התנא של המשנה בא להתחיל מתחילת ענין המעמדות, שרצה התנא לבאר את כל ענין המעמדות, מה הן המעמדות ומה טעם הותקנו**.**

בבבלי תענית כז,א: אמרו: אילו הן מעמדות? לפי שנאמר: "צו את בני ישראל" וכו'. מאי קאמר? - הכי קאמר: אלו הן מעמדות ומה טעם תיקנו מעמדות? - לפי שנאמר: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קורבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו", היאך קורבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו? התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות...

לפי הבבלי, התנא של המשנה שואל שתי שאלות, אילו הן מעמדות ומה טעם הותקנו, ומשיב תחילה על השאלה מה טעם הותקנו - לפי שנאמר: "צו את בני ישראל" וכו', ואחר כך משיב על השאלה אילו הן מעמדות - התקינו מעמדות וכו'.

אילו הן מעמדות? המעמדות, שנזכרו במשניות שבפרקנו, הם אלה שמתכנסים בעריהם ומתפללים ארבע תפילות ביום וקוראים בתורה. אבל אלה שעומדים בירושלים על קורבנות הציבור אינם מתפללים ארבע תפילות ביום ואינם קוראים בתורה, כמו שאמרו בבבלי זבחים יט,א: כוהנים בעבודתם ולויים בדוכנם (לשיר) וישראל במעמדם (רש"י: בירושלים, שבאים ועומדים בעזרה בשעת התמיד, והם שלוחי כל ישראל לעמוד על קורבנם) - פטורים מן התפילה ומן התפילין (רש"י: דקיימא לן: העוסק במצוה פטור מן המצוה).

"את קורבני... תשמרו" מהכתוב "את קורבני... תשמרו" (במדבר כח,ב) למדים, שכל מי שמקריבים את קורבנו, חייב לעמוד בעזרה על גבי קורבנו בשעת הקרבתו (כשומר העומד על משמרתו). מהכתוב "את קורבני... תשמרו" למדים עוד, שכל מי שמקריבים את קורבנו, בטל ממלאכה ביום הקרבת קורבנו (שמירה היא אי עשיית מלאכה, כשמירה האמורה בשבת).

בירושלמי פסחים ד,א אמרו, שמי שקורבנו קרב, אסור בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה בו ביום, שיום זה יום טוב הוא לו. והוא הדין אנשי משמר ואנשי מעמד (הן מי שהיו עומדים במקדש על קורבנות הציבור והן מי שהיו מתכנסים בעריהם), שאסורים בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה בשבוע של משמרם ומעמדם, ששבוע זה יום טוב הוא להם. • • • כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ד,א.

מה טעם הותקנו המעמדות? - אמר רבי יונה (רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) הוסיף על הטעם האמור במשנה): אילין תמידין קרבנותיהן של כל ישראל אינון – אלה קורבנות התמיד, שמקריבים כל יום, קורבנותיהם של כל ישראל הם, כיון שקונים את התמידים בשקלים שנותנים כל ישראל. ובכן יש לשאול שאלה כפולה: אם יהיו כל ישראל עולין לירושלים – ועומדים בעזרה כל יום על גבי קורבנותיהם, כדין כל מי שמקריבים את קורבנו, שעומד בעזרה על גבי קורבנו בשעת הקרבתו**,** והרי לית כתיב אלא – אין כתוב אלא: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך" (שמות כג,יז; לד,כג; דברים טז,טז)? – שחייבים כל ישראל לעלות לירושלים שלוש פעמים בשנה בלבד, ולא כל יום. אם יהו (יהיו) כל ישראל יושבין ובטילין – שלא יהיו עולים לירושלים כל יום, אלא שלוחיהם יעמדו על גבי קורבנותיהם, אבל יהיו יושבים בבתיהם ובטלים ממלאכה כל יום, כדין כל מי שמקריבים את קורבנו, שבטל ממלאכה ביום הקרבת קורבנו**, והא כתיב –** והרי כתוב: "ואספת דגנך" (דברים יא,יד)! ואם יהיו בטלים ממלאכה כל יום, מי אוסף להם את הדגן? אלא שהתקינו הנביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות, ועל כל משמר ומשמר היה עמוד (מעמד) בירושלים של כהנים ושל לוים ושל ישראל – כמו ששנינו במשנה, ועל ידי תקנה זו, לא יהיו כל ישראל עולים לירושלים ולא יהיו יושבים ובטלים, אלא ישראל של אותו מעמד, מהם עולים לירושלים ועומדים בעזרה על גבי קורבנות הציבור, ומהם מתכנסים בעריהם ובטלים ממלאכה כל אותו שבוע, שהם במקום כל ישראל**.** • • • בספר דברי הימים מסופר, שדויד המלך חילק את הכוהנים ואת הלויים ואת ישראל למחלקות (משמרות). על עשרים וארבע מחלקות הכוהנים מסופר בדברי הימים א פרק כד. על עשרים וארבע מחלקות הלויים מסופר בדברי הימים א פרק כג, פרק כה (עשרים וארבע מחלקות המשוררים) ופרק כו (עשרים וארבע מחלקות השוערים). על מחלקות ישראל מסופר בדברי הימים א פרק כז: "ובני ישראל למספרם ראשי האבות ושרי האלפים והמאות ושוטריהם המשרתים את המלך לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חודש בחודש לכל חודשי השנה, המחלוקת האחת עשרים וארבעה אלף" (שם פסוק א). דויד חילק את ישראל למחלקות, כשכל אחת מהן משרתת את המלך ומסייעת לו במלחמותיו ובעבודותיו חודש אחד בשנה. המחלקות גוייסו מכל שבטי ישראל, ופקדו עליהן בחירי גיבורי דויד. כיון שדנים כאן במעמדות של ישראל לעבודת המקדש, מביאים ברייתא המדברת במחלקות של ישראל שייסד דויד לעבודת המלך. אפשר שאחד מתפקידי המחלקות של ישראל שייסד דויד לעבודת המלך היה לעמוד על הקורבנות במקדש.

בבמדבר רבה יא,ג ובשיר השירים רבה ג פסוק ז נאמר: "הנה מיטתו" וגו' - רבי שמלאי פתר קרייה (פירש את המקרא) במשמרות: "הנה מיטתו" - הנה מטותיו ושבטיו, "שלשלמה" - של מלך (הקב"ה) שהשלום שלו, "שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל" - אלו עשרים וארבעה משמרות כהונה ועשרים וארבעה משמרות לוייה ושתים עשרה מחלקות (של ישראל הכתובות בדברי הימים א פרק כז), שהיו עומדים בירושלים. ובשיר השירים רבה ד פסוק ד נאמר: "שיניך כעדר הקצובות" - מילין קצובין, עשרים וארבעה משמרות כהונה ועשרים וארבעה משמרות לוייה ושתים עשרה מחלקות.

מדרשים אלה מלמדים על הקשר בין משמרות הכהונה ומשמרות הלוייה ובין מחלקות ישראל. אפשר שתחילה ייסדו שתים עשרה מחלקות, שכל אחת מהן שימשה חודש בשנה, ולאחר מכן קבעו עשרים וארבעה מעמדות, שכל אחד מהם שימש שבוע.

במדרש תנחומא פרשת 'וילך' סימן א נאמר: בדברי הימים נכתב דויד מלא, שהוא בגימטרייה ארבעה ועשרים, כנגד ארבעה ועשרים משמרות שהעמיד דויד.

תני – שנוי (שנו ברייתא): נאמר: "המחלוקת האחת עשרים וארבעה אלף" (דברי הימים א כז,א) – כל מחלקה ומחלקה מהמחלקות של ישראל שייסד דויד לעבודת המלך הכילה עשרים וארבעה אלף איש, ומכאן יש ללמוד למעמדות של ישראל לעבודת המקדש, - עמוד מירושלים (אולי צריך לומר: בירושלים) וחצי עמוד מיריחו (אולי צריך לומר: ביריחו) – מעמד של ישראלים היה בירושלים, והם עמדו על הקורבנות במקדש, וחצי מעמד של ישראלים היה ביריחו, שבכל מעמד ומעמד היו בירושלים עשרים וארבעה אלף איש, וביריחו היו שנים עשר אלף איש**. אף יריחו היתה יכולה להוציא עמוד שלם –** גם יריחו היתה יכולה שיהיו בה מעמד שלם של ישראלים, כמו שהיו בירושלים, שבכל מעמד ומעמד יהיו ביריחו עשרים וארבעה אלף איש**, אלא בשביל לחלוק כבוד לירושלים –** בשל מעלתה וקדושתה של ירושלים**, היתה מוציאה חצי עמוד –** היה ביריחו חצי מעמד של ישראלים, ולא היה בה מעמד שלם של ישראלים (הלשון 'להוציא' ו'מוציאה' היא על פי הכתוב: "העיר היוצאת" (עמוס ה,ג), שכוונתו: העיר שמספר תושביה).

בבבלי תענית כז,א אמרו: תנו רבנן: עשרים וארבעה משמרות היו בארץ ישראל, ושנים עשר ביריחו. שנים עשר ביריחו? נפישו להו טובא! - אלא אימא: ושנים עשר מהם ביריחו. הגיע זמן המשמר לעלות, חצי המשמר עולה לירושלים, וחצי המשמר עולה ליריחו כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם (רש"י: כיצד היו שנים עשר ביריחו? כשהגיע זמן המשמר לעלות לירושלים בשבת, מתחלקים אנשי המשמר, חציים הולכים לירושלים לעבודה, וחציים הולכים ליריחו הסמוכה לירושלים, ומתקנים שם מים ומזון לאחיהם, וכך עושים כל העשרים וארבעה משמרות, נמצא שנים עשר ביריחו).

הברייתא בבבלי היא מעין הברייתא בירושלמי, אלא שלפי הבבלי, חצי משמר היה עולה לירושלים, וחצי משמר היה עולה ליריחו, שלא חששו לחלוק כבוד לירושלים, ואילו לפי הירושלמי, משמר שלם היה עולה לירושלים, וחצי משמר היה עולה ליריחו, בשביל לחלוק כבוד לירושלים. אפשר שהברייתא בבבלי והברייתא בירושלמי אמרו דבר אחד, שעמוד בירושלים ועוד חצי עמוד ביריחו לכל משמר הם בין הכל עשרים וארבעה בירושלים ועוד שנים עשר ביריחו, אלא שהבבלי לא הבין את כוונת הברייתא ותיקן את לשונה.

כיון שהברייתא בבבלי ובירושלמי היא ברייתא אחת, אפשר שיש לגרוס כאן: תני: עשרים וארבעה - עמוד בירושלים וחצי עמוד ביריחו (עשרים וארבעה משמרות / מעמדות הם, ובכל משמר / מעמד - עמוד בירושלים וחצי עמוד ביריחו). ויש למחוק את המילה 'אלף', ובדפוס קושטא אין המילה הזו ("אהבת ציון וירושלים"). • • • במשנה שנינו, שעל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כוהנים ושל לויים ושל ישראל (על כל משמר ומשמר של כוהנים ושל לויים היה מעמד בירושלים של ישראל). ומסבירים: הכהנים לעבודה – הכוהנים של כל משמר ומשמר שימשו לעבודה**, והלוים לדוכן –** והלויים של כל משמר ומשמר שימשו לשיר ולזמר על הדוכן**, וישראל מוכיחין על עצמן –** והישראלים של כל מעמד ומעמד, מכיון שהם עומדים על הקורבן, מוכח וניכר ממעשיהם, שהן שלוחיהן של כל ישראל.

תני – שנוי (שנו בתוספתא): רבי שמעון (במקבילות בירושלמי: רבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי)) אומר**: הכהנים –** המשמר של כוהנים שהקריבו את הקורבן (קורבן תמיד וקורבן מוסף), וגם תקעו בחצוצרות, כשניסכו את נסכי היין של הקורבן, והלוים – המשמר של לויים ששרו וזימרו, כשניסכו את נסכי היין של הקורבן, וישראל – המעמד של ישראלים שעמדו על הקורבן, ושיר – כלי השיר ששרו בהם הלויים, וכן החצוצרות שתקעו בהם הכוהנים, מעכבין את הקרבן – שאם חסר אחד מכל אלה, הקורבן פסול. רבי שמעון בן אלעזר סבור שעיקר שירה בכלי, ולכן כלי השיר מעכבים את הקורבן**.**

בתוספתא תעניות ג,ג שנו: רבי שמעון בן לעזר אומר: כוהנים ולויים וכלי שיר והעם מעכבים את העבודה. ובתוספתא מנחות ו,יב שנו: רבי שמעון בן אלעזר אומר: כוהנים ולויים וישראל מעכבים את הקורבן. ובבבלי תענית כז,א אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: כוהנים ולויים וישראל מעכבים את הקורבן. במתניתא תנא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: כוהנים ולויים וישראל וכלי שיר מעכבים את הקורבן. במאי קמיפלגי? מר (שמואל) סבר: עיקר שירה בפה (רש"י: וכלי לבסומי קלא בעלמא, וכיון דאיכא לויים, לא מעכב משום כלי שיר), ומר (רבי שמעון בן אלעזר) סבר: עיקר שירה בכלי.

לומדים ממקראות את ההלכה הזאת, שמשמרות של כוהנים ושל לויים ושל ישראל וכלי שיר מעכבים את קורבנות הציבור: אמר רבי אבון (רבין, אמורא בדור השלישי-הרביעי) בשם רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): טעמא דרבי שמעון (במקבילה בירושלמי פסחים: דרבי שמעון בן אלעזר) – הטעם של רבי שמעון בן אלעזר, שכל אלה מעכבים את הקורבן, שכתוב במעשה השבת העבודה כתקנה וכסדרה בימי חזקיהו המלך: "ויעמדו הלויים בכלי דויד והכוהנים בחצוצרות. ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח, ובעת החל העולה החל שיר ה' והחצוצרות ועל ידי כלי דויד מלך ישראל. וכל הקהל משתחוים והשיר משורר והחצוצרות מחצצרים, הכל עד לכלות העולה" (דברי הימים ב כט,כו-כח), וכך למדים מהכתוב: "כל הקהל משתחוים" - אלו ישראל – המעמד של ישראלים, שעומדים בעזרה על הקורבנות**, "והשיר משורר" - אלו הלוים –** המשמר של לויים, ששרים בכלי שיר**, "והחצוצרות מחצצרים" - אלו הכהנים –** המשמר של כוהנים, שתוקעים בחצוצרות**, "הכל עד לכלות העולה" –** כל אלה היו עד לגמר העלאת אברי העולה, ומכאן: הכל מעכבין את הקרבן – כל אלה מעכבים את הקורבן, שנאמר: 'הכל'. גם כלי השיר כלולים בפסוק זה ('השיר'; 'החצוצרות').

רבי תנחומא אמר בשם רבי לעזר שהוא שמע לה מן הדא – למד אותה (את ההלכה הזאת) מן (המקרא) הזה (במדבר ח,יט): "ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל" - אלו הלוים – המשמר של לויים ששרו וזימרו**, "לעבוד את עבודת בני ישראל** באוהל מועד**" - אלו הכהנים –** המשמר של כוהנים שהקריבו (פירוש המילים "לעבוד..." הוא, שהלויים יעזרו לכוהנים בהכנת הקורבנות ובהקרבתם), "ולכפר על בני ישראל" - זה השיר – כלי השיר ששרו בהם הלויים (מכיון שהלויים ששרו וזימרו נדרשו כבר מהפסוק הזה, לכן השיר הנדרש כאן הוא כלי השיר), "ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש" - אלו ישראל – המעמד של ישראלים שעמדו על הקורבנות (שהם הניגשים אל הקודש. פירוש המילים "ולא יהיה..." הוא, שהלויים ישמרו שזרים לא יתקרבו אל המקדש, כדי שלא ימותו). ומכאן, שכל אלה מעכבים את הקורבן. גם דרשה זו היא לדעת רבי שמעון בן אלעזר, שסבור שעיקר שירה בכלי**.**

בילקוט שמעוני פרשת 'בהעלותך' תשיט גרסו: רבי תנחומא שמע לה מן הדא: "ואתנה את הלויים" - אלו הלויים, "נתונים לאהרן ולבניו" - אלו הכוהנים, "לכפר על בני ישראל" - זה השיר.

"ולכפר" זה השיר התורה הטילה על הלויים שלושה תפקידים במקדש: עזרה לכוהנים בעבודתם, שירה, ושמירת המקדש. שלושת התפקידים הללו נזכרים בפסוק הזה. המילים "לעבוד..." מוסבות על העזרה לכוהנים בעבודתם. המילים "ולא יהיה..." מוסבות על שמירת המקדש. לכן המילים "ולכפר..." מוסבות על השירה, כפי שדרשו כאן, שהרי אין ללויים עבודה אחרת במקדש.

אמוראים אחרים דורשים גם כן את הכתוב "ולכפר על בני ישראל" בענין השיר. מניין שהשיר קרוי כפרה? - אמר חיננה אבוי דבר נטה (במקבילה בירושלמי פסחים: אבוי דרב ינטה. וב"שרידי הירושלמי" שם: אבוי דברנטי) בשם רבי בניה (בדור המעבר בין התנאים לאמוראים): "ולכפר על בני ישראל" - זה השיר – הכפרה האמורה בכתוב הזה מוסבת על כלי השיר ששרו בהם הלויים, כמו שדרשו לעיל, ומכאן שהשיר נקרא כפרה**.** מניין שהשיר מעכב את הקורבן**? -** אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) בשם רבי שמעון בולווטה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני, היה איש מועצת העיר) שאמר בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): "ולכפר על בני ישראל" - זה השיר – הכפרה האמורה בכתוב הזה מוסבת על כלי השיר ששרו בהם הלויים, כמו שדרשו לעיל, ומכיון שקרא הכתוב לשיר בלשון כפרה, יש ללמוד מכאן, שכשם שכפרה (מתן דמים) מעכבת את הקורבן, כך השיר מעכב את הקורבן, ואם חסר השיר, הקורבן פסול**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.

בבבלי ערכין יא,א אמרו: תנו רבנן: השיר מעכב את הקורבן, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אינו מעכב. מאי טעמא דרבי מאיר? - אמר רבי אלעזר: דאמר קרא: "ואתנה את הלויים (רש"י: ולויים משוררים הם) נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל... ולכפר על בני ישראל" (במדבר ח), מה כפרה מעכבת, אף שיר מעכב. ורבנן? - לכדאידך דרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: מה כפרה ביום, אף שיר ביום. • • •

במשנה שנינו, שהתקינו הנביאים הראשונים (שמואל ודויד) עשרים וארבעה משמרות כהונה. מתארים את השתלשלות תקנת משמרות הכהונה: אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): שמונה משמרות כהונה העמיד משה, ארבעה משמרות משל אלעזר וארבעה משמרות משל איתמר – שני בניו הכוהנים של אהרן**, עד שעמד דוד ושמואל הרואה** (הנביא) והוסיפו עליהם עוד שמונה משמרות**, ארבעה משמרות משל אלעזר וארבעה משמרות משל איתמר – ועשו אותם שישה עשר משמרות, שמונה משמרות משל אלעזר ושמונה משמרות משל איתמר. וביקשו** דויד ושמואל להוסיף עוד שמונה משמרות, ארבעה משמרות משל אלעזר וארבעה משמרות משל איתמר, ולעשותן עשרים וארבעה משמרות**, ומצאו משל אלעזר ולא מצאו משל איתמר** – ולכן חילקו את שמונה המשמרות של אלעזר לשניים, ועשאום שש עשרה משמרות, ושמונה המשמרות של איתמר נשארו כשהיו**, הדא הוא דכתיב** – זה הוא שכתוב (בענין חלוקת הכוהנים לעשרים וארבעה מחלקות (משמרות) שחילק דויד): "וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מן בני איתמר ויחלקום, לבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר ולבני איתמר לבית אבותם שמונה**"** (דברי הימים א כד,ד) – לאחר שנערך מפקד, נמצאו בני אלעזר מרובים במספרם מבני איתמר, וחילקו את הכוהנים, כששש עשרה מחלקות היו מבני אלעזר ושמונה מחלקות מבני איתמר**.**

לפני החלוקה המחודשת של הכוהנים למשמרות, שישה עשר משל אלעזר ושמונה משל איתמר, היו שמונה משמרות משל אלעזר ושמונה משמרות משל איתמר. לומדים דבר זה מן הכתוב: אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי חונה רבה דציפורין (רבי הונא הגדול מהעיר ציפורי בגליל, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן: כתוב (באותו ענין): "בית אב אחד אחוז לאלעזר ואחוז אחוז לאיתמר" (דברי הימים א כד,ו), ופירושו של הכתוב: "בית אב אחד (בית אב אחד (מילים אלו מיותרות)) אחוז לאלעזר" - שנתוסף לו בתי אבות אחרים – נוספו לאלעזר משמרות אחרים על המשמרות שהיו בידו מתחילה, שתפס משמר אחד (-'בית אב אחד אחוז') בנוסף לכל משמר שהיה בידו מתחילה**, "ואחוז אחוז לאיתמר" - מה שתפס תפס** – המשמרות שהיו בידו של איתמר מתחילה נשארו בידו, שלא נוספו לאיתמר משמרות אחרים ('אחוז' - לשון תפיסה). נמצא שלפני החלוקה המחודשת של הכוהנים למשמרות, היו שמונה משמרות משל אלעזר ושמונה משמרות משל איתמר**.**

אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי, נולד בבבל, עלה לארץ ישראל) בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): כתוב (באותו ענין בסדר המחלקות): "לחזיר שבעה עשר" (דברי הימים א כד,טו) – המשמר השבעה עשר היה משמרו של חזיר (המשמרות נקראו על שם ראשי בתי האבות), ודרשו את השם 'חזיר' - שחזר המחזור לאלעזר – כשהוסיפו שמונה משמרות לאלעזר וקבעו על פי גורלות את סדר עשרים וארבעה המשמרות, העלו בגורל תחילה שמונה משמרות מאלעזר ושמונה מאיתמר, ואחר העלו בגורל עוד שמונה משמרות מאלעזר, ונמצא שבמשמר השבעה עשר חזר מחזור (סדר) המשמרות לאלעזר, ועל שם חזרה זו נקרא משמר זה בשם 'חזיר'.

אפשר שהסדר הזה של העלאה בגורל היה מכוון, שנתנו בקלפי תחילה שמונה שמות משמרות מאלעזר ושמונה מאיתמר והעלום בגורל, ואחר כך נתנו בקלפי שמונה שמות משמרות הנותרים מאלעזר והעלום בגורל; ואפשר שנתנו בקלפי את כל שמות המשמרות, ובדרך נס העלו בגורל תחילה שמונה מאלעזר ושמונה מאיתמר ואחר כך העלו בגורל שמונה הנותרים מאלעזר. אפשר שבדרך נס עלה הגורל השבעה עשר לחזיר (זה היה שמם מתחילה), לסימן שבמשמר השבעה עשר חזר מחזור המשמרות לאלעזר. הטעם לסדר הזה של העלאה בגורל הוא, שמכיון ששמונה המשמרות מאיתמר היו נמנים בשישה עשר המשמרות הראשונים, שוב אין לדחות אותם ממקומם, שכבר זכו בו על פי המשפט.

משמרות כהונה ולוייה בתוספתא תעניות ג,ב שנו: שמונה משמרות תיקן משה לכהונה, ושמונה ללוייה. משעמד דויד ושמואל הרואה, עשאום עשרים וארבעה משמרות כהונה ועשרים וארבעה משמרות לוייה, שנאמר: "המה ייסד דויד ושמואל הרואה באמונתם (ששניהם העמידום על עשרים וארבעה)" (דברי הימים א ט,כב) - אלו משמרות כהונה ולוייה.

ובבבלי תענית כז,א אמרו: אמר רב חסדא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות, ארבעה מאלעזר (רש"י: מבניו של אלעזר, שעשה מהן ארבעה משמרות, וגמרא גמר לה) וארבעה מאיתמר. בא שמואל והעמידם על שישה עשר, בא דוד והעמידם על עשרים וארבעה, שנאמר: "המה ייסד דויד ושמואל הרואה באמונתם" (דברי הימים א ט). מיתיבי: משה תיקן להם לישראל שישה עשר משמרות, שמונה מאלעזר ושמונה מאיתמר, וכשרבו בני אלעזר על בני איתמר, חילקום לעשרים וארבעה, שנאמר: "ויימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מן בני איתמר (רש"י: ראשי הגברים של בני אלעזר היו רבים מאיתמר, והאי "ויימצאו" משמע דקודם לכן היו קבועים, ועכשיו הוסיפו עליהם) ויחלקום לבני אלעזר ראשים לבית אבות שישה עשר ולבני איתמר לבית אבותם שמונה" (דברי הימים א כד), ואומר: "בית אב אחד אחוז לאלעזר ואחוז אחוז לאיתמר (רש"י: מה שהיה אחוז מתחילה לאיתמר אחוז עתה כבתחילה, שלא הרבו עליהם שום בית אב)" (שם)... תיובתא דרב חסדא! - אמר לך רב חסדא: תנאי היא, ואנא דאמרי כי האי תנא.

משה תיקן משמרות בבמדבר רבה ג,י אמרו: "ואלה שמות בני גרשון למשפחותם לבני ושמעי" (במדבר ג), וכן "ובני קהת למשפחותם עמרם ויצהר חברון ועזיאל" (שם), וכן "ובני מררי למשפחותם מחלי ומושי" (שם. הרי שמונה משפחות) - אמרו רבותינו: אלו שמונה משמרות (ללוייה) שהתקין משה מפי הקב"ה, עד שעמד דויד ועשה אותם עשרים וארבעה לכהונה וללוייה.

בירושלמי ובבבלי לא נזכר שמשה תיקן משמרות ללוייה. בויקרא רבה א,ג דרש רבי יהושע ברבי נחמיה את הכתוב בדברי הימים א כד,ו על משה, וסבור דרשן זה שמשה תיקן עשרים וארבעה משמרות כהונה (וכן הוא בתרגום לכתוב שם).

חלוקת הכוהנים למשמרות בימי משה רמוזה בכתוב (בענין סדר עבודת הכוהנים בבית ה'): "חלק כחלק יאכלו, לבד ממכריו על האבות" (דברים יח,ח) - חוץ מן הקורבנות המגיעים לכוהני המשמר העובד במקדש מכוח הממכר של אבותיהם שמכרו זה לזה, רוצה לומר, שחילקו משה ואבות הלויים את הכוהנים למשמרות, והכוהנים שאין משמרם היום מכרו חלקם למשמר המשרת היום, ולשבוע האחר כשהתחלפו המשמרות חזרו הכוהנים שכבר שירתו ומכרו חלקם למשמר שנכנס לשרת. • • • מקורו של הקטע להלן בירושלמי סוכה ה,ח, וכאן הובא רק סופה של הסוגיה שם.

במשנה שם שנינו: הנכנסים (הכוהנים של המשמר הנכנס) חולקים (ביניהם את לחם הפנים שקיבלו) בצפון (של העזרה), והיוצאים (והכוהנים של המשמר היוצא) בדרום (חולקים ביניהם את לחם הפנים בדרום העזרה). בלגה (משמר ששמו בלגה) לעולם חולקת בדרום (אפילו כשהוא נכנס לעבודה, חולק את לחם הפנים בדרום העזרה, ולא בצפונה ככל המשמרות הנכנסים).

ובירושלמי שם אמרו: בלגה לעולם חולקת בדרום - מפני מרים בת בלגה (אחת מבנות הכוהנים של אותו משמר) שנשתמדה, והלכה ונישאת לסרדיוט אחד משל מלכות בית יון, ובאה וטפחה על גגו של מזבח (כשנכנסו היוונים להיכל בימי החשמונאים), אמרה לו: לוקוס ('לוגוס' ביוונית מקביל ל'מימרא' בארמית, שהוא התרגום של שם ה'), לוקוס, אתה החרבת נכסיהם של ישראל ולא עמדת להם בשעת דוחקם (וכשגברה יד החשמונאים וטיהרו את המקדש והחזירו את העבודה למקומה, קנסו חכמים את אותו משמר משום מעשה זה). ויש אומרים: על ידי שהגיע זמנה לעלות (לבוא לעבודתם) ולא עלתה, ונכנס ישבאב (המשמר המשמש לפני המשמר של בלגה) ושימש תחתיה בכהונה גדולה (בכהונה חשובה), לפיכך בלגה לעולם ביוצא (חולקת בדרום) וישבאב בנכנס (תוספתא סוכה ד,כח). ויעקרו אותה ממקומה! (שיקנסו את המשמר של בלגה שישמש אחרי המשמר המשמש אחריו בסדר המשמרות) - לית יכיל (אין אתה יכול לשנות את סדר המשמרות ולהקדים את המשמר המאוחר ולאחר את המשמר המוקדם), דאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: קשה לפני המקום לעקור שלשלת יוחסין ממקומה. ויעשו אותם עשרים ושלושה (משמרות במקום עשרים וארבעה, שיבטלו את המשמר של בלגה לגמרי)! - לית יכיל, דכתיב: "המה ייסד דויד ושמואל הרואה באמונתם"...

לעשותן עשרים ושלשה – משמרות במקום עשרים וארבעה, שיבטלו את המשמר של בלגה לגמרי, אין את (אתה) יכול – אין אתה רשאי לעשות את המשמרות עשרים ושלושה, אלא יש להשאירם עשרים וארבעה**,** משום דכתיב – שכתוב (בענין משמרות הלויים השוערים, והוא אמור גם לענין חלוקת הכהונה והלוייה למחלקות בימי דויד): "המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם" (דברי הימים א ט,כב) - באומנותם – את המשמרות התקינו דויד ושמואל הנביא במעשה אומנות (דרשו את המילה 'באמונתם' - לשון 'אמונה' כאילו נכתב 'באומנותם' - לשון 'אומנות'). אומנות גדולה היתה שם – מלאכת מחשבת גדולה (חישוב חשבונות רבים) היתה שם כשהעמידו דויד ושמואל את מספר המשמרות על עשרים וארבעה**, שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו** – שאם הקדיש אדם את שדה אחוזתו (שדהו שבאה לו בירושה) וגאלה (פדה את השדה מיד ההקדש) איש אחר, השדה יוצאת מידי הפודה ביובל ומתחלקת לכוהנים שבמשמר העובד בראש השנה (תוספתא מנחות יג,יז, או ביום הכיפורים) של שנת היובל, שהיובל נכנס בתוך משמרם, וכן אם לא נגאלה השדה מידי ההקדש לא על ידי הבעלים ולא על ידי אחר, השדה יוצאת מידי ההקדש ביובל לכוהנים. וכשהתקינו דויד ושמואל את משמרות הכהונה, חישבו על פי חשבון מולדות הלבנה ותקופות החמה את השנים הרגילות והמעוברות שיבואו, וחישבו על פי מספר המשמרות את סדר המשמרות שישמשו כל שבוע במקדש באותן שנים שיבואו, ומצאו שאם יחלקו את משמרות הכוהנים לעשרים וארבעה (ולא לכל מספר אחר), הרי שבכל אחד מראשי השנים של היובלות שיבואו ישמש משמר כהונה אחר מעשרים וארבעה המשמרות, ונמצא שבכל יובל ייטול משמר כהונה אחר את שדות האחוזה שיוקדשו ויצאו ביובל לכוהנים, ולא יהא משמר אחד נוטל פעם אחת שדות אחוזה שיצאו ביובל אחד וחוזר ונוטל פעם שנייה שדות אחוזה שיצאו ביובל אחר, עד שייטלו כל שאר המשמרות שדות אחוזה שיצאו ביובלות. ולכן אין לעשות את המשמרות מספר אחר, משום שבאופן זה יהא משמר נוטל פעם אחת שדה אחוזה וחוזר ונוטל פעם שנייה שדה אחוזה לפני שמשמר חברו נוטל פעם אחת שדה אחוזה**.** וכן אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): חישבתים שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו.

אומנות גדולה היתה שם לפי הירושלמי, מועדי עבודתם של המשמרות נשתנו משנה לשנה, כך שבמשך הזמן כל משמר היה עובר את כל חודשי השנה ואת כל המועדים.

במשנה שקלים ה,ה שנינו, שעל החותמות במקדש, ששימשו סימן לקבלת תשלום בעד נסכים, היה כתוב היום שבו ניתן החותם, מפני הרמאים. ובירושלמי שם אמרו, שהיה כתוב על החותם היום, השבת, החודש, וכן שם המשמר של אותו שבוע, שמא יוציאו הרמאים את החותם לשנה הבאה באותו יום. על החותם היו כתובים פרטים כה מרובים, עד שלא ייתכן שיזדמן שוב צירוף כל הפרטים יחד באותו יום אלא לאחר שנים רבות או בכלל לא. אילו בכל שנה עבד המשמר באותו שבוע ובאותו חודש, הרי שהפרטים שעל החותם היו מתאימים באותו תאריך מדי שנה בשנה, ולא כעבור שנים רבות.

בויקרא רבה כח,ב ובקהלת רבה פרשה א ובפסיקתא דרב כהנא ח,א ובפסיקתא רבתי פרשה יח נאמר: תני רבי חייא: כתיב: "שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג,טו) - ואימתי הן תמימות? - בזמן שאין משמרות ישוע ושכניה באות בהן.

כך נראה לפרש ברייתא זו: שבעת השבועות של ספירת העומר הם תמימים, כשחל יום טוב הראשון של פסח בשבת, שכן ספירת העומר מתחילה למחרתו ביום ראשון ונשלמת בשבת בערב העצרת, ונמצאו השבועות של הספירה שלמים משבוע לשבוע. אבל כשחל יום טוב הראשון של פסח באמצע השבוע, שבעת השבועות של ספירת העומר אין הם תמימים (בבלי מנחות סה,ב). משמרות ישוע ושכניה הם סימן לדבר זה. כיצד? - משמרות ישוע ושכניה הם המשמרות התשיעי והעשירי מעשרים וארבעה משמרות הכהונה המשרתים במקדש. המשמר הראשון יהויריב מתחיל לשרת במקדש בראש חודש ניסן. אם חל ראש חודש ניסן בשבת, חל יום טוב הראשון של פסח בשבת, ושבת ערב העצרת שבה נשלמת ספירת העומר היא השבת העשירית מראש חודש ניסן, ובה יוצא ישוע ונכנס שכניה, ונמצא שלא שירת שכניה קודם שנשלמה הספירה, וזה סימן ששבעת השבועות של הספירה הם תמימים. אבל אם חל ראש חודש ניסן ביום חול, הרי יהויריב נכנס בשבת שלפני ראש חודש ניסן, והשבת שבה יוצא ישוע ונכנס שכניה היא בשבת שלפני העצרת, ונמצא ששירת שכניה גם הוא קודם שנשלמה הספירה, וזה סימן ששבעת השבועות של הספירה אין הם תמימים.

לפי ברייתא זו שבמדרשים, שבכל שנה המשמר הראשון יהויריב מתחיל לשרת במקדש בראש חודש ניסן, נמצא שבכל שנה המשמרות משרתים בשבתות קבועות, ונמצא שבכל יובל ייטול אותו משמר כהונה את שדות האחוזה שיצאו ביובל לכוהנים. הרי שברייתא זו חלוקה על דברי הירושלמי.

בירושלמי להלן ד,ח אמרו, שיום תשעה באב שחרב בו הבית היה משמרתו של יהויריב. אם נאמר שבכל שנה החל משמר יהויריב את עבודתו במקדש בראש חודש ניסן, כיצד ייתכן שתורו של משמר זה יגיע שוב בתשעה באב, שהרי עד יום זה טרם סיימו כל עשרים וארבעה המשמרות את המחזור שלהם.

דויד חישב במדרש תהילים עח,כא נאמר: "וירעם כתום לבבו ובתבונות כפיו ינחם" - רבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר: ישב (דוד) וחישב לו שלא יהיה משמר נוטל עם חברו בשדה אחוזה ('בתבונות כפיו' פירושו: בחשבונות שחישב דויד באצבעות ידיו. המילה 'תבונות' רומזת, שהיה דויד בקי בחישוב תקופות החמה ומולדות הלבנה והיה יודע לקבוע ולעבר שנים וחודשים, כמו שדרשו חכמינו את המילים "כי היא חכמתכם ובינתכם" ואת המילים "יודעי בינה לעיתים").

לפי המדרש, אמר רבי אבהו, שדויד חישב. ולפי זה, יש להגיה בדברי רבי אבהו שבירושלמי: חישב (דויד), ואין לגרוס: חישבתים.

ובמדרש תהילים מט,ג נאמר: "פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות" - כמה שנאמר: "כי היא חכמתכם ובינתכם" (דברים ד,ו). "אפתח בכינור חידתי" - במשמרות של בית המקדש (דויד פתר את חידת קביעת משמרות הכהונה בחכמות ובתבונות שהיו לו). • • •

מביאים ברייתא בתוספתא תעניות ב,א בענין משמרות הכהונה שהתקינו בראשית ימי הבית השני: ארבעה משמרות (של כוהנים) עלו מן הגולה – מבבל לארץ ישראל בבית שני. ברשימת העולים הראשונים שעלו עם זרובבל (עזרא ב,לו-לט; נחמיה ז,לט-מב) נמנו ארבע משפחות (בתי אבות) כוהנים, והם: ידעיה – המשמר השני**, חרים** – המשמר השלישי**, פשחור** – פשחור לא נזכר ברשימת עשרים וארבעה משמרות כהונה שנתפרשו בדברי הימים א כד, אבל מזהים אותו עם יקים המשמר השנים עשר (למשמרות היה מלבד השם העצמי גם שם שני או כינוי), ואמר – המשמר השישה עשר (הסדר בכתובים: ידעיה, אימר, פשחור וחרים. הברייתא מנתה את ארבע המשמרות לפי הסדר בדברי הימים, והכתובים מנאום לפי סדר חשיבותם). ושאר המשמרות לא היו מהעולים הראשונים שעלו מהגולה**. (והתנו עמהן הנביאים שביניהן, שאפילו יהויריב עולה מן הגולה, שלא ידחה את המשמר שלפניו, אלא ייעשה טפילה לו.** (משפט זה הועתק לכאן מלהלן, ויש למוחקו מכאן)) ועמדו הנביאים שביניהן (חגי וזכריה ועוד נביאים. הגרסה בתוספתא: נביאים שבירושלים) ועשו עשרים וארבעה גורלות (הגרסה בתוספתא: ועשאום עשרים וארבעה משמרות) – שחילקו כל אחד מארבעה המשמרות שעלו מהגולה לשש משמרות, שהם בין הכל עשרים וארבעה משמרות, ורשמו על עשרים וארבעה גורלות (פתקים) מספרים סידוריים מאחת עד עשרים וארבע, כדי לקבוע את סדר המשמרות החדש, והטילום בקלפי (הגרסה בתוספתא: ובללום והטילום לתוך קלפי (כלי או תיבה ששמים בה גורלות)), ובא ידעיה ונטל חמשה והוא, הרי ששה**, ובא חרים ונטל חמשה והוא, הרי ששה, ובא פשחור ונטל חמשה והוא, הרי ששה, ובא אימר ונטל חמשה והוא, הרי ששה – כל אחד מארבעה ראשי המשמרות שעלו מהגולה נטל מהקלפי שישה גורלות, גורל אחד עבור המשמר שנקרא בשם המשמר שעלה מהגולה, וחמישה גורלות עבור המשמרות שהיו מאותו המשמר לפני שחילקו אותו. והתנו** (קבעו חוק בל יעבור) עמהן הנביאים שביניהן, שאפילו יהויריב – שהיה הראשון למשמרות בבית הראשון, עולה מן הגולה, שלא ידחה את המשמר שלפניו (הגרסה בתוספתא: לא יהא אחד מהן נדחה מפניו) – שלא ידחה המשמר של יהויריב ממקומו את אחד מהמשמרות שעלו מהגולה לפניו**, אלא ייעשה טפילה** (תוספת) לו – שכוהני המשמר של יהויריב יהיו נוספים ונלווים לאחד מהמשמרות שעלו מהגולה לפניו, הואיל ולא היו מהעולים הראשונים שעלו מהגולה (והוא הדין אם עולים מהגולה עוד משמרות). ואין עושים את המשמרות עשרים וחמישה, שיעשו את של יהויריב משמר לעצמו, משום שאין עושים אלא עשרים וארבעה משמרות, כאמור לעיל**. ועמדו ראשי משמרות ועשו עצמן בתי אבות** – ראשי המשמרות שנקבעו חילקו את המשמרות לבתי אבות, שכן כל משמר היה מחולק לבתי אבות והיה משמש במקדש בימי השבוע של משמרו לפי בתי אבותיו, כמבואר בברייתא להלן.

ברייתא זו הובאה גם בבבלי תענית כז,א וערכין יב,ב.

המשמרות שעלו מן הגולה העלייה הראשונה מבבל עם ששבצר היתה בימי כורש, והיו בה כוהנים. העלייה השנייה מבבל עם זרובבל וישוע הכוהן הגדול היתה בימי דריוש, ובאו בה יותר מארבעת אלפים כוהנים. הכתובים בנחמיה יב,א-ז פירשו את שמות עשרים ושניים בתי אבות (משמרות) הכוהנים בימי זרובבל וישוע הכוהן הגדול. הכתובים שם יב,יב-כא פירשו את שמות בתי האבות (המשמרות) ואת שמות ראשיהם בימי יויקים בן ישוע הכוהן הגדול.

בשתי הרשימות האלו נזכר השם ידעיה פעמיים, ובזה רמוזה חלוקת המשמר של ידעיה. כן נזכרים בהן השמות חרים (הוא רחום) ואימר (הוא אמריה). ברשימה השנייה חסר בית אב אחד, ושני בתי אבות נמנים כבית אב אחד. ולפי זה, נמנו בה עשרים בתי אב לעומת עשרים ושניים בתי אב ברשימה הראשונה. נראה שמשתי הרשימות נשמטו כמה בתי אבות, שכן מספרם היה עשרים וארבעה (רש"י: לא דקדק המקרא למנות כל עשרים וארבעה המשמרות).

לפי הכתובים האלה, לאחר עלייתם מהגולה היו הכוהנים מחולקים רק למשמרות ולא לבתי אבות, והמשמר היה נקרא גם בית אב, וראש המשמר ראש בית אב. רק לאחר זמן, כשרבו הכוהנים, חילקו את המשמרות לבתי אבות, כפי שאמרו כאן בברייתא.

בני יהויריב עלו ארצה לאחר העולים הראשונים, שכן השם יהויריב נזכר בשתי הרשימות האלו. יהויריב לא נמנה שם הראשון, משום שנעקר ממקומו. היותו של יהויריב טפל (מחובר) לאחד מהמשמרות רמוזה בוי"ו החיבור הבאה רק בראש השם יויריב בנחמיה יב,ו ושם יב,יט.

על האמנה בימי נחמיה היו חתומים עשרים ואחד ראשי משפחות (בתי אבות) הכוהנים (נחמיה י,ג-ט). רוב השמות ברשימה הראשונה מימי זרובבל וישוע חוזרים באמנה, חלקם בשינויים. שלושה שמות (פשחור, דניאל וברוך) נזכרו רק באמנה. אם נוסיף שלושה בתי אבות אלה לעשרים ואחד בתי אבות ברשימה הראשונה (יהויריב אינו נחשב כבית אב לעצמו), נמצא בין הכל עשרים וארבע בתי אבות (משמרות).

הנביאים חגי וזכריה עלו כנראה עם זרובבל, והתנבאו בימי זרובבל וישוע הכוהן הגדול ועוררו את העם לבנין המקדש. הם נזכרים בעזרא ה,א; ו,יד. ייתכן שזכריה הוא זה הנמנה ברשימת ראשי הכוהנים שבנחמיה יב,טז. בבבלי (מגילה טו,א) אמרו, שמלאכי זה מרדכי, או שמלאכי זה עזרא (הסופר), או שמלאכי שמו. מרדכי נזכר כאחד מראשי העולים עם זרובבל. ובסדר עולם רבה פרק כ נאמר: ברוך בן נריה ושריה בן מחסיה ודניאל איש חמודות ומרדכי היהודי וחגי וזכריה ומלאכי כולם נתנבאו בשנת שתיים לדריוש. כל אלה היו הנביאים שביניהם.

בחתימת ספרו אמר נחמיה (יג,ל), שהוא העמיד משמרות של כוהנים ולויים. גם נחמיה נזכר כאחד מראשי העולים עם זרובבל.

כמה משמות המשמרות ברשימות האלו הוא כשמותם בדברי הימים. כידוע, שמות המשמרות וסדרם, כפי שנמנו בדברי הימים, נשמרו בימי הבית השני ואף שנים רבות לאחר חורבנו. אפשר שלאחר זמן חזרו כל המשמרות בבית השני לקרוא לעצמם בשמות הקדומים של המשמרות. ואפשר שלאחר שעלו כל המשמרות מהגולה, ביטלו את התנאי שהתנו, והסכימו להחזיר את המשמרות לסדרם שהיה בבית הראשון. • • • מביאים ברייתא בתוספתא תעניות ב,ב בענין חלוקת המשמרות לבתי אבות ושימושם במקדש. כל משמר היה מחולק לבתי אבות והיה משמש במקדש בימי השבוע של משמרו לפי בתי אבותיו (הברייתא הזאת היא המשכה של הברייתא לעיל): ויש משמר שהיה בו חמשה בתי אבות**,** ויש משמר שהיו בו ששה בתי אבות**,** ויש משמר שהיו בו שבעה בתי אבות**,** ויש משמר שהיו בו שמונה בתי אבות**,** ויש משמר שהיו בו תשעה בתי אבות (וכן יש משמר שהיו בו פחות מחמישה בתי אבות או יותר מתשעה בתי אבות). משמר שהיה בו חמשה בתי אבות - שלשה בתי אבות מקריבין שלשה ימים – כל בית אב מהם משמש יום אחד**, ושנים מקריבין ארבעה ימים –** כל בית אב מהם משמש שני ימים**.** משמר שהיה בו ששה בתי אבות - חמשה בתי אבות מקריבין חמשה ימים – כל בית אב מהם משמש יום אחד**, ובית אב אחד מקריב שני ימים. משמר שהיה בו שבעה בתי אבות - כל אחד ואחד מקריב את (המילה 'את' מיותרת) יומו – כל בית אב מהם משמש יום אחד.** משמר שהיה בו שמונה בתי אבות - ששה בתי אבות מקריבין ששה ימים – כל בית אב מהם משמש יום אחד**, ושנים מקריבין יום אחד –** משמשים יחד יום אחד**.** משמר שהיו בו תשעה בתי אבות - חמשה בתי אבות מקריבין חמשה ימים – כל בית אב מהם משמש יום אחד**, וארבעה** בתי אבות מקריבין שני ימים – כל שני בתי אבות מהם משמשים יחד יום אחד (וכן משמר שהיו בו פחות מחמישה בתי אבות או יותר מתשעה בתי אבות, בתי האבות משמשים על זה הדרך).

ויש מהן שקבעו עצמן לעולם – יש בתי אבות שקבעו את עצמם לשמש במקדש לעולם בימים ידועים בשבוע של משמרתם, שכשחילקו את המשמרות לבתי אבות, קבעו בתי האבות של המשמר על פי גורל את הימים בשבוע של משמרם שיהיו משמשים תמיד בכל פעם שהמשמר משמש**,** כגון משמר שיש בו שבעה בתי אבות, משמר שהיה בשבת – בית אב של המשמר שנקבע על פי גורל שישמש ביום השבת, היה בשבת לעולם – היה משמש ביום השבת בשבוע של משמרם תמיד**, במוצאי שבת –** בית אב שנקבע על פי גורל שישמש לאחר יום השבת (ביום ראשון), היה במוצאי שבת לעולם – היה משמש לאחר יום השבת (ביום ראשון) בשבוע של משמרם תמיד. וכן בית אב שנקבע על פי גורל שישמש באחד משאר ימי השבוע, היה משמש באותו יום בשבוע של משמרם תמיד**.** ויש מהן שהיו מקריבין (הגרסה בתוספתא: מגרילין) על כל משמר ומשמר – ואולם יש בתי אבות שלא קבעו את עצמם לשמש במקדש לעולם בימים ידועים בשבוע של משמרתם, אלא שהיו קובעים על פי גורל את הימים בשבוע של משמרתם שהיו משמשים, והימים שהיו משמשים היו משתנים מדי פעם. יש בתי אבות (מאותם שלא קבעו עצמם לעולם) שבכל שבוע ימים של משמרם היו קובעים על פי גורל את הימים בשבוע של משמרתם שהיו משמשים, שכל פעם שהגיע זמנו של המשמר לשמש במקדש, היו עושים גורל לקבוע את הימים שישמשו בתי האבות של המשמר באותו שבוע ימים של משמרם**, ויש מהן שהיו מגרילין על כל שבוע ושבוע –** ויש בתי אבות (מאותם שלא קבעו עצמם לעולם) שבכל שבע שנים היו קובעים על פי גורל את הימים בשבוע של משמרתם שהיו משמשים, שפעם בשבע שנים היו עושים גורל לקבוע את הימים שישמשו בתי האבות של המשמר בשבוע הימים של משמרם באותן שבע שנים**.**

בתוספתא תעניות ב,ב שנו: משמר יש בו ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה. משמר שיש בו ארבעה - שלושה מקריבים שני שני ימים, ואחד מקריב אחד. משמר שיש בו חמישה - שלושה מקריבים שני שני ימים, ושניים מקריבים יום אחד. משמר שיש בו שישה - חמישה מקריבים חמישה ימים, ואחד מקריב שני ימים. משמר שיש בו שבעה - כל אחד ואחד מקריב יומו. משמר שיש בו שמונה - שישה מקריבים שישה ימים, ושניים מקריבים יום אחד. משמר שיש בו תשעה - חמישה מקריבים חמישה ימים, וארבעה מקריבים שני ימים.

בתוספתא הוסיפו משמר שיש בו ארבעה, וקבעו חלוקה שונה למשמר שיש בו חמישה. על חלוקה זו קשה, למה יעבדו שלושה בתי אבות שני ימים כל אחד ואחד, ואילו שני בתי אבות יעבדו בין שניהם רק יום אחד?

בברייתא נאמר: "משמר שהיה בשבת... משמר שהיה במוצאי שבת...", משום שהמשמרות התחלפו בשבת, ובית האב הראשון של המשמר שימש בשבת, ובית האב השני שימש ביום ראשון. כל בית אב שימש ביומו מתחילת היום, ועבד כל אותו היום ובלילה שלאחריו. וצריך לומר שבית האב הראשון שהתחיל בשבת באמצע היום השלים את יומו בשבת הבאה עד שנכנס המשמר החדש.

בתוספתא גרסה אחרת בהמשכה של הברייתא: יש מהם שקבעו עצמם לעולם - הבא בשבת, בא בשבת לעולם, לאחר שבת, לאחר שבת לעולם. יש מהם שמגדילים פעם אחת בחודש, יש מהם שמגדילים פעם אחת בשנה, יש מהם שמגדילים פעם אחת בשבוע, ויש מהם שמגדילים בכל משמר ומשמר. הגרסה בתוספתא 'מגדילים' ("תוספתא כפשוטה": מגרילים על ידי הוצאת אגודל), במקום 'מגרילים'. המשפט בתוספתא '...פעם אחת בחודש' אינו מובן (שהרי אין משמר משמש ושונה בחודש אחד), ובכתב יד אחד הוא חסר. אפשר להוסיף בלשון הברייתא שבירושלמי על פי התוספתא: ויש מהן שהיו מגרילין על כל שנה ושנה. • • • כיון שדנו במינויים של בתי אבות הכוהנים ובסדר קדימויות המינויים (ידעיה קודם ליהויריב), דנים להלן במינויים ובסדר קדימויות מינויים.

מספרים: רבי הוה ממני תרין מינויין – רבי (רבי יהודה הנשיא, בדור החמישי לתנאים) היה ממנה (בכל שנה) שני מינויים (מינויי חכמים). אין הוון כדיי, היו (הוון) מתקיימין – אם היו (הממונים) ראויים, היו (הממונים) מתקיימים (חיים), ואין לא, הוון מסתלקין – ואם לא (היו הממונים ראויים), היו (הממונים) מסתלקים (מתים). מדדמך – כשנפטר (רבי), פקיד לבריה ואמר – ציוה (רבי) את בנו (הבכור, רבן גמליאל השלישי, נשיא ישראל, בדור המעבר בין התנאים לאמוראים) ואמר**: לא תעביד כן** – אל תעשה כך (למנות בכל שנה שני מינויים), אלא מני כולהון כחדא – אלא מנה את כולם (כל מינויי החכמים) יחד**, ומני לרבי חמא בר חנינה** (צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: לרבי חנינא בר חמא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, עלה מבבל, דר בציפורי שבגליל)) בראשה – ומנה את רבי חנינא בר חמא בראשונה (קודם המינויים האחרים).

במקבילה בקהלת רבה פרשה ז פסוק ז נאמר: רבי הוה ממני תרין מנאין (מינויים) בכל שנה. אין הוון כדי, הוון מתקיימין, ואין לא, הוון דמכין (מתים). מן דאתא רבי למדמך (למות), אמר לבריה: לא תעביד כן, אלא הוי ממני כולהון כחדא, ומני לך רבי חנינא (בר חמא) קדמאי (בראשונה).

בימיו של רבי היתה סמכות המינויים בידיו, והוא זה שהיה ממנה חכמים (על ידי מתן סמיכה). הענקת סמיכה לחכם הכשירה אותו לתפקידי שיפוט (דיין בבית דין מרכזי או בבית דין מקומי), הוראת ההלכה, התרת נדרים ועוד. החכמים היו יושבים בישיבה (בבית המדרש) ומשתתפים בדיונים שם. רבי הגביל את מספר המתמנים לשניים בשנה (כמסופר כאן ובקהלת רבה). רבי מנע לפעמים את המינוי מאנשים שפגעו בו (בירושלמי מועד קטן ג,א מסופר על בר קפרא ולהלן מסופר על רבי חנינא בר חמא, שרבי סירב למנותם כדיינים). רבי הקפיד על מי שפגע בכבודו ברבים, משום שסבר, שנשיא שמחל על כבודו, אין כבודו מחול.

בבבלי כתובות קג,א-ב אמרו: תנו רבנן: בשעת פטירתו של רבי, אמר: שמעון בני - חכם, גמליאל בני - נשיא, חנינא בר חמא ישב בראש (הישיבה).

על פי הבבלי, יש שפירשו את לשון הירושלמי: 'ומני לרבי חנינא בר חמא בראשה' – ומנה את רבי חנינא בר חמא בראש הישיבה. אבל לפי הגרסה בקהלת רבה: 'ומני לך רבי חנינא קדמאי', יש לפרש את לשון הירושלמי: 'ומני לרבי חנינא בר חמא בראשה' – ומנה את רבי חנינא בר חמא בראשונה. רבי חנינא בר חמא מונה לראש הישיבה (בית המדרש), או שהיה הראשון בתור למינוי, משום שהיה החכם הבכיר והותיק מכל החכמים (ראה ירושלמי ראש השנה ב,ו וסנהדרין א,ב).

בשבע עשרה שנותיו האחרונות של רבי הוא דר בציפורי, ובית המדרש המרכזי היה בעיר זו בימי רבי וגם לאחר פטירתו.

נראה שחשש רבי שלא תהיה סמכות המינויים בידיו של בנו כפי שהיתה בידיו, ולכן ציוה את בנו למנות לאחר פטירתו את כל המינויים.

ושואלים (על הציווי של רבי לבנו למנות את רבי חנינא בר חמא): ולמה לא מניתיה הוא? – ולמה לא מינהו הוא? (למה לא מינה רבי עצמו את רבי חנינא בר חמא?) ומשיבים: אמר רבי דרוסא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): בגין דצווחין עלויי בציפורין (מילה זו יתרה, ואינה במסירה מהגניזה) ציפוראיי – לפי שצווחו עליו (על רבי חנינא בר חמא) בני ציפורי (בני ציפורי היו צועקים וקובלים עליו, שאין ראוי שימנה אותו, ולא רצה רבי להכניס עצמו במחלוקת). ותמהים (על תשובה זו): ובגין צווחה עבדין?! – וכי בשביל צווחה עושים (מעשה)?! (כלומר, למה היה לו לרבי להשגיח עליהם?). ואולי יש לגרוס: ובגין צווחה עברין?! – וכי בשביל צווחה מעבירים (מן המועמדות למינוי)?! אלא משיבים (על השאלה: למה לא מינה רבי עצמו את רבי חנינא בר חמא?): אמר רבי לעזר בירבי יוסה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): על שהשיבו טעם ברבים – בגלל שהשיב רבי חנינא בר חמא את רבי על דבריו והכלימו ברבים, כמסופר להלן, לפיכך לא מינה אותו, ולא היה אפילו מועמד למינוי (המילה 'טעם' כאן פירושה: ניקוד וקריאה נכונה). (במסירה מהגניזה נוסף: ומה טעם השיבו? -) ומספרים: רבי הוה יתיב מתני – רבי היה יושב ומַשְׁנֶה (מלמד מקרא ברבים, או שהיה מלמד מדרש שמובא בו מקרא זה (כגון המדרש במכילתא דרבי ישמעאל פרשת 'בשלח' מסכתא ד'ויהי בשלח' פרשה ה)): "וזכרו פליטיהם אותי" (יחזקאל ו,ט); "ופלטו פליטיהם והיו אל ההרים כיוני הגיאיות כולם הומיות" (שם ז,טז) – (במסירה שלפנינו גרסו בטעות את תחילת הפסוק הראשון, משום הדמיון לתחילת הפסוק השני, ויש למחוק את תחילת הפסוק הראשון ולגרוס את תחילת הפסוק השני, כמו במסירה מהגניזה). - אמר ליה – אמר לו (רבי חנינא בר חמא לרבי): צריכים לומר: "הומות" (בלא י'). - אמר ליה – אמר לו (רבי לרבי חנינא בר חמא): הן קריתה? – היכן קרית (לפני מי למדת לקרוא)? - אמר ליה – אמר לו (רבי חנינא בר חמא לרבי): קדם רב המנונא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים בבבל) דבבל – לפני רב המנונא מבבל**. - אמר ליה** – אמר לו (רבי לרבי חנינא בר חמא בדרך לעג): כד תיחות לתמן, אמור ליה דמנייתך חכים – כאשר תרד לשם (לבבל), אמור לו (לרב המנונא) שמיניתי אותך חכם**. - וידע דלא מיתמני ביומוי** – וידע (הבין רבי חנינא בר חמא מדבריו של רבי) שאינו מתמנה (כחכם על ידי רבי) בימיו (של רבי).

במקבילה בקהלת רבה פרשה ז פסוק ז נאמר: והוא למה לא מנייה? - רבי יוסי בר זביד אמר: על דצווחין ציפוריא עליה. - ומן צווחא עבדין?! הא כדון צווחין טבאות (הרי עכשיו הם צווחים היטב), אם אנן שמעין בהדא (ואם אנו שומעים להם בזו), אוף בההיא צריכין שמוע להון (אף בזו אנו צריכים לשמוע להם)! [...] אמר ליה: קדם מן קרייתא? - אמר ליה: קדם רב המנונא ספרא דבבל (הסופר שבבבל). - אמר ליה: כד תיזל לתמן, אמור ליה שמיניתיך זקן. - וידע דלא מתמני ביומיה.

במדרש חסר קטע מהסיפור.

צווחו עליו ציפוריים על יחסם של אנשי ציפורי לרבי חנינא בר חמא ראה ירושלמי לעיל ג,ד. לפי המסופר שם, אנשי ציפורי היה להם מה לצווח עליו, כי הוא הוכיחם קשות ואמר שיש ביניהם כמה זמרי, וש"ליבם קשה ושומעים דברי תורה ולא מתכנעים".

ובגין צווחה עברין?! בירושלמי ראש השנה ב,ו וסנהדרין א,ב אמרו: "ובכתב בית ישראל לא ייכתבו" (יחזקאל יג,ט) - זה המינוי.

בירושלמי פיאה ח,ז אמרו: רבי יוסי עבר (העביר) חד מן תרין אחין. עאל ואמר קומיהון: לא נמצא לאיש פלוני דבר עבירה, אלא שאין מעמידים שני אחים פרנסים.

המועמדים למינוי היו נכתבים ברשימה. מי שלא היה ראוי להתמנות, היו מעבירים ומוחקים אותו מהרשימה של המועמדים למינוי.

"הומות" במקרא נאמר במקום אחד "הומות" (יחזקאל ז,טז) ובמקום אחד "הומיות" (משלי א,כא). אפשר שהיה חילוק מסורה בין ארץ ישראל לבבל בקרי ובכתיב של המילה "הומות" (יחזקאל ז,טז). • • • ממשיכים ומספרים: מן דדמך – לאחר שנפטר (רבי), בעא בריה ממניתיה – ביקש בנו (של רבי) למנותו (את רבי חנינא בר חמא), ולא קביל עליה מתמנייא – ולא קיבל עליו (רבי חנינא בר חמא) להתמנות**. אמר** (רבי חנינא בר חמא): לית אנא מקבל עלי מתמנייא עד זמן דתמני רבי פס דרומא קמיי – אין אני מקבל עלי להתמנות אלא עד שתמנה את רבי אפס הדרומי (אמורא ארץ ישראלי, מראשוני הדור הראשון) לפניי**.** והוה תמן חד סב – והיה שם זקן אחד**, אמר** (אותו זקן): אין רבי חנינה קדמיי – אם רבי חנינא בר חמא ראשון (מתמנה לפניי), אנא תיניין – אני שני (מתמנה אחריו), אין רבי פס דרומיא קדמיי – ואם רבי אפס הדרומי ראשון**, אנא תיניין** – אני שני (שבין כך ובין כך לא אהיה שלישי). - וקביל עלוי רבי חנינה מיתמנייא תליתאי – וקיבל עליו רבי חנינא בר חמא להתמנות שלישי (אחרי רבי אפס ואותו זקן, שמכיון שראוי אותו זקן להתמנות שני, שוב אין לדחות אותו ממקומו, שכבר זכה בו על פי המשפט).

בבבלי כתובות קג,ב אמרו: לא קיבל רבי חנינא (לשבת בראש), שהיה רבי אפס גדול ממנו שתי שנים ומחצה. ישב רבי אפס בראש, וישב רבי חנינא בחוץ (רש"י: חוץ לבית המדרש, שלא היה נכפף לרבי אפס). מת רבי אפס וישב רבי חנינא בראש.

לפי הבבלי, אחרי רבי אפס נתמנה רבי חנינא. ואילו לפי הירושלמי, נתמנה זקן אחד אחרי רבי אפס ולפני רבי חנינא.

אמר רבי חנינה (בר חמא): זכית מארכה יומין – זכיתי להאריך ימים (שנים רבות). ואמר, שאינו יודע במה זכה להאריך ימים – אין בגין הדא מילתא – אם בגלל הדבר הזה (שקיבלתי עלי להתמנות שלישי, על כן זכיתי להאריך שנים רבות), לית אנא ידע – אין אני יודע**,** ואין בגין דהויית סליק מן טיבריא לציפורין – ואם בגלל שהייתי עולה מטבריה לציפורי, והוינא עקים איסרטין (במסירה מהגניזה: אסטרטי) מיעול מישאול בשלמיה דרבי שמעון בן חלפותא (תנא בדור החמישי) בעין תינה (עין תאנה, יישוב בגליל בחוף הכינרת, בגבול בקעת גינוסר) – והייתי מעקם (מאריך) את דרך הרבים (כדי) להיכנס לשאול בשלומו של רבי שמעון בן חלפתא בעין תאנה (על כן זכיתי להאריך שנים רבות), לית אנא ידע – אין אני יודע**.**

המילים "לית אנא ידע" הוכפלו בכל אחד מאופני הספק, כמו שדרך הירושלמי לכפול את המילים "לא ידעין" בכל אחד מאופני הספק.

במקבילה בקהלת רבה פרשה ז פסוק ז נאמר: כיון דדמך, בעא בריה דימניניה, ולא קביל עליה. אמר: לית אנא מקבל אלא קדם רבי אפס דרומא. הוה תמן חד סב, אמר: אם רבי חנינא קדמי, אנא תניין, ואם רבי אפס קדמי, אנא תניין. קביל עלוי רבי חנינא למתמני תליתוי. וזכה למארכה סגין שנין (וזכה להאריך שנים רבות). אמר: לית אנא ידע מן בגין מה זכיתי מארכה שנין סגין (אין אני יודע מפני מה זכיתי להאריך שנים רבות), אם מן בגין הדא מילתא, ואם מן בגין דהוינא סליק מן טבריה לציפורין והוינא עקים איסטרטיא שאיל בשלמה דרבי שמעון בן חלפתא, באידין מתניין לית אנא ידע (באיזה מהשניים אין אני יודע).

במדרש גרסו בטעות: 'באידין מתניין', במקום: 'בעין תינה'.

בשתי העובדות הללו כיבד רבי חנינא אדם זקן (רבי שמעון בן חלפתא היה כבר זקן בימי רבי חנינא), ומי שמכבד אדם זקן, זוכה לאריכות ימים.

מישאול בשלמיה רבי שמעון בן חלפותא בויקרא רבה יח,א נאמר: רבי שמעון בן חלפותא הוה יליף סליק שאיל בשלמיה דרבי בכל ריש ירח וירח (היה למוד (רגיל) לעלות לשאול בשלומו של רבי בכל ראש חודש). כיון דסב, יתיב ליה ולא יכיל למיסק (כיון שהזקין, ישב לו ולא יכל לעלות). מה שעשה רבי שמעון בן חלפתא לרבי, עשה רבי חנינא לרבי שמעון בן חלפתא.

רבי שמעון בן חלפותא בעין תאנה בקהלת רבה פרשה ג פסוק ב נאמר: מעשה באחד מגדולי ציפורי שבאתה לו מילה, ועלו אנשי עין תאנה לכבדו, ועלה עימהם רבי שמעון בן חלפתא... הרי שישב רבי שמעון בן חלפתא בעין תאנה. • • • מכיון שסיפרו על סדר קדימויות בהתמנות, כשמי שזכאי להתמנות ראשון מוותר על זכותו לטובת אחר, ויש מי שזכאי להתמנות שני, מספרים על סדר קדימויות בישיבה, כשמי שזכאי לשבת ראשון מוותר על זכותו לטובת אחר, ויש מי שזכאי לשבת שני (המעשה הזה היה בבבל):

שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) ואילין דבית שילא – ואותם (החכמים) של בית (המדרש של רבי) שילא (אמורא בבלי בדור הראשון) הוון (במסירה מהגניזה נוסף: עלין ו)שאלין בשלמיה דנשייא בכל יום – היו (נכנסים ו)שואלים בשלומו של הנשיא (ראש הגולה שבבבל) בכל יום**, והוון אילין דבית שילה עלין קדמיי ויתבין קדמיי** – והיו אותם (החכמים) של בית שילא נכנסים (לבית הנשיא) ראשונים ויושבים ראשונים**. פלגון איקר לשמואל ואייתיבוניה קדמיי** – חלקו (החכמים של בית שילא) כבוד לשמואל והושיבו אותו ראשון (והם ישבו אחריו). עאל רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) לתמן – נכנס רב לשם (לבית הנשיא), או: בא רב לשם (לבבל מארץ ישראל), ופלג ליה שמואל איקר ואותביניה קדמיי – וחלק לו שמואל (לרב) כבוד והושיב אותו ראשון**. אמרין אילין דבית שילה** – אמרו אותם (החכמים) של בית שילא**: אנן תיניינין אנן** – אנו שניים אנו (לכניסה ולישיבה בבית הנשיא). - וקבל עלויי שמואל מיתב תליתאי – וקיבל עליו שמואל לשבת שלישי (אחרי רב ואלה של בית שילא, שמכיון שהיו אלה של בית שילא יושבים שניים, שוב אין לדחות אותם ממקומם, שכבר זכו בו על פי המשפט).

המנהג הרומאי היה לבקר ביקור של כבוד ולדרוש בשלומו של המלך. נוהג רומאי זה היה מקובל בחצרו של הנשיא בארץ ישראל בתקופת האמוראים (ירושלמי שבת יב,ג והוריות ג,ט). ואולם, בירושלמי כאן מתוארת מציאות בבלית והנשיא הנזכר אינו אלא ראש הגולה. • • •

מכיון שסיפרו לעיל על חילוק מסורה בכתיב ובקרי, מספרים על חילוקי מסורה בכתיב ובקרי שנמצאו בזמן שבית המקדש היה קיים:

(במקבילה במסכת סופרים ו,ד: אמר רבי שמעון בן לקיש:) שלשה ספרים (ספרי תורה) מצאו בעזרה (שבמקדש) – ובכל אחד מהספרים היה חילוק מסורה בדבר אחד שבו היה חלוק על שני הספרים האחרים, וקראו לכל אחד מהספרים על שם הדבר שבו היה חלוק על שני הספרים האחרים**, ספר 'מעוני'** (הגרסה במסכת סופרים: ספר 'מעון') וספר 'זעטוטי' וספר 'היא'. באחד (בספר 'מעון') מצאו כתוב: "מעון אלהי קדם", ובשנים (בספרים האחרים) מצאו כתוב: "מעונה (בה"א בסוף התיבה) אלהי קדם" (דברים לג,כז), וקיימו השנים וביטלו האחד – קיימו את המסורה של הכתוב בשני הספרים וביטלו את המסורה של הכתוב בספר האחד, והגיהו את הספר האחד על פי שני הספרים, שהלכו אחר הרוב**.** באחד (בספר 'זעטוטי') מצאו כתוב: "וישלח את זעטוטי בני ישראל", ובשנים (בספרים האחרים) מצאו כתוב: "וישלח את נערי בני ישראל" (שמות כד,ה), וקיימו השנים וביטלו האחד. באחד (בספר 'היא') מצאו כתוב תשע פעמים "היא", ובשנים (בספרים האחרים) מצאו כתוב אחת עשרה פעמים "היא" – שבכל התורה, אף שהקרי 'היא', הכתיב 'הוא', חוץ ממספר מקומות, שבהם הכתיב 'היא' כמו הקרי, ובזה היו חלוקים הספרים שמצאו**, וקיימו** השנים וביטלו האחד.

במקבילה במסכת סופרים ו,ד נאמר: באחד מצאו כתוב אחת עשרה 'הוא', ובשניים מצאו כתוב אחת עשרה 'היא'.

אין ידוע הזמן שבו מצאו ספרים אלה. בספרי התורה שבעזרה היו קוראים בעזרה הכוהן הגדול ביום הכיפורים והמלך ב'הקהל'. על פי ספרי התורה שבעזרה היו מגיהים את כל ספרי התורה. המסורה שבידינו מתאימה למסורה שקיימו: 'מענה', 'נערי', אחת עשרה 'היא'.

בספרי דברים פסקה שנו נאמר, שבספר 'זעטוטי' מצאו כתוב גם כן: "ואל זעטוטי בני ישראל", ובשניים כתוב: "ואל אצילי בני ישראל" (שמות כד,יא).

בתורה שכתבו הזקנים ביוונית לתלמי המלך (תרגום השבעים), הם שינו וכתבו "זעטוטי" במקום "נערי" ובמקום "אצילי" (בבלי מגילה ט,א ועוד, אבל בירושלמי מגילה א,יא לא נזכר שינוי זה), כמו שמצאו כתוב בספר 'זעטוטי'. מילת "זאטוט=זעטוט" מתועדת בעברית (באחת ממגילות ים המלח) ובארמית במשמעות "קטן". מילה זאת כנראה גזורה מן המילה הארמית "זוטא". קשה לדעת מה היה אופיו של ספר 'זעטוטי' והאם היה לו קשר כלשהו עם תרגום השבעים. • • • מכיון שסיפרו על ספרים שמצאו בעזרה, מספרים על מגילה שמצאו בירושלים:

תני – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא ברכות ה,ה): סדר הסב – כיצד סדר הסבה בסעודה? - בזמן שהן שתי מיטות – בזמן שיש שתי מיטות להסב שני מסובים**, הגדול שבהן עולה** ומיסב בראש העליונה (אולי צריך לומר: על העליונה) – החשוב שבהם נכנס ומסב ראשון על המיטה העליונה**, והשני לו למטה ממנו** – הקטן ממנו מסב אחריו במיטה שלצד מרגלותיו של הגדול, שאם יצטרך הגדול לדבר עם הקטן, לא יצטרך הגדול להזדקף על מיטתו, משום שפניו של הגדול כלפי הקטן ממנו**.** בזמן שהן שלש מיטות – בזמן שיש שלוש מיטות להסב שלושה מסובים**, הגדול שבהן עולה ומיסב בראש האמצעית** (אולי צריך לומר: על האמצעית) – החשוב שבהם נכנס ומסב ראשון על המיטה האמצעית**, והשני לו למעלה ממנו** – הקטן ממנו מסב אחריו על המיטה שלצד מראשותיו של הגדול**, והשלישי לו למטה הימנו** (ממנו) – הקטן שבהם מסב אחריהם על המיטה שלצד מרגלותיו של הגדול, שאם יצטרך הגדול לדבר עם הקטן שבהם (השלישי), לא יצטרך הגדול להזדקף על מיטתו, משום שפניו של הגדול כלפי הקטן שבהם, ואם יצטרך הגדול לדבר עם הקטן ממנו (השני), יצטרך הגדול להזדקף על מיטתו, משום שאין פניו של הגדול כלפי הקטן ממנו, אך כך יכבד הגדול את הקטן ממנו לעומת הקטן שבהם, מה שאין כן אם היה השני למטה מן הראשון והשלישי למעלה מן הראשון**.** וכן מסדירין והולכין – בזמן שיש מיטות להסב ארבעה או יותר מסובים, סדר הסבתם בסעודה הוא על הדרך הזאת שאמרו כאן. אם היו ארבעה, הגדול מסב באמצעית, והשני לו בעליונה, והשלישי למטה מן השני על יד הגדול, והרביעי למטה מן הגדול. וכשהיו חמישה, הגדול באמצע ושניים מכאן ושניים מכאן, לפי אותו סדר**.**

בתוספתא ברכות ה,ה נאמר: כיצד סדר הסב? - בזמן שהן שתי מיטות, גדול מסב בראשה של ראשונה (אולי צריך לומר: בראש על הראשונה), שני לו למטה ממנו. בזמן שהן שלש מיטות, גדול מסב בראשה של אמצעית (אולי צריך לומר: בראש על האמצעית), שני לו למעלה ממנו, שלישי לו למטה ממנו. כך היו מסדירים והולכים.

ובבבלי ברכות מו,ב אמרו: תניא, כיצד סדר הסבה: בזמן שהן שתי מיטות, גדול מסב בראש (רש"י: מסב תחילה על מיטתו) ושני לו למטה הימנו (רש"י: מיטת השני לצד מרגלותיו של גדול, שאם הוצרך גדול לספר עימו, לא יהא צריך לזקוף). בזמן שהן שלוש מיטות, גדול מסב בראש, שני לו למעלה הימנו (רש"י: לצד מראשותיו), שלישי לו למטה הימנו (רש"י: ואם בא גדול לספר, מספר עם השלישי לו, ואם בא לספר עם השני לו, טוב הוא שיזקוף, ואל ישפיל את השני לו לפני קטן ממנו, שיהא הוא למטה וקטן ממנו למעלה הימנו).

אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): אבות - דרך הסב הן קבורין – שלושת האבות קבורים במערת המכפלה שבחברון באותו סדר ששלושה מסובים בסעודה – אברהם באמצע, יצחק למעלה מאברהם, ויעקב למטה מאברהם**.** • • •

לקטעים הבאים מקבילה בירושלמי מגילה ג,ז.

במשנה שנינו, שאנשי המעמד היו קוראים במעשה בראשית. ואומרים: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): לעולם אין העולם עומד אלא על הקרבנות – העולם מתקיים רק בזכות הקרבת הקורבנות, ומכיון שתקנת המעמדות קשורה להקרבת הקורבנות, לפיכך אנשי המעמד היו קוראים במעשה בראשית, כדי ללמדנו שכל מעשה בראשית אינו מתקיים אלא בזכות הקורבנות**.**

בבבלי תענית כז,ב הובא מאמר מעין זה בשם אותם אמוראים על מה ששנינו במשנה: "וישראל שבאותו המשמר מתכנסים בעריהם וקורים במעשה בראשית", וכך אמרו שם: מנהני מילי (שקוראים במעמדות במעשה בראשית)? - אמר רב יעקב בר אחא אמר רב אסי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ... (רש"י: אלמלא עסקי קורבנות שישראל עושים, הם היו כלים בחטאם, ומשהם כלים - שמים וארץ העומדים בזכותם אין מתקיימים, והואיל ועל עסקי קורבנות העולם עומד, לכך קורים אנשי מעמד בעריהם במעשה בראשית)

בירושלמי מגילה ג,ז הובא מאמר זה על מה ששנו במשנה שם, שבמועדים קוראים בקורבנות המועדים, וכך אמרו שם: רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא: ללמדך שאין העולם עומד אלא על הקורבנות.

מביאים משנה שנאמר בה, שהעולם עומד על הקורבנות: תמן תנינן – שם (במשנה אבות א,ב) שנינו**: שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה** – אחרון החכמים מאנשי כנסת הגדולה, שהיתה מועצת נביאים וחכמים בתחילת ימי הבית השני**. הוא היה אומר** – היה רגיל לומר כך**: על שלשה דברים העולם עומד** – בזכות שלושה דברים אלה העולם (היקום) מתקיים: על התורה – בזכות לימוד התורה, ועל העבודה – בזכות עבודת הקורבנות, ועל גמילות חסדים – בזכות גמילות חסדים**.** ואומרים: ושלשתן בפסוק אחד – שלושה דברים אלה רמוזים באותו פסוק: "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמור לציון עמי אתה" (ישעיהו נא,טז), ודרשו**: "ואשים דברי בפיך" - זו תורה** – שישראל לומדים ומשננים את דברי ה', התורה**, "ובצל ידי כסיתיך" - זו גמילות חסדים** – משום שמי שעסוק בגמילות חסדים, ה' מכסה אותו בצל ידיו, שומר ומגן עליו, כדלהלן**,** ומוסיפים במאמר מוסגר: ללמדך – הכתוב בא ללמד לך**, שכל מי שהוא עסוק** (הגרסה במקבילה: עוסק) בתורה ובגמילות חסדים, זכה (הגרסה במקבילה: זוכה) לישב בצילו של הקב"ה, הדא היא דכתיב – זה הוא שכתוב**: "מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון"** (תהילים לו,ח) – עשיית חסד יקרה בעיני ה', ומי שעסוק בה, זוכה לחסות בצל כנפיו של ה', ששומר עליהם**,** וחוזרים למאמר העיקרי: "לנטוע שמים וליסוד ארץ" - אלו הקרבנות – משום שבזכות הקורבנות העולם מתקיים. הרי שנרמזו בפסוק זה שלושת הדברים האלה (התורה, זכות עבודת הקורבנות וזכות גמילות חסדים).

"ולאמר לציון עמי אתה" - אלו ישראל – 'ציון' שבפסוק זה אלו ישראל, כאמור להלן, שבזכות שלושת הדברים האלה שישראל עושים, הם נקראים עמו של ה'. אמר רבי חיננה בר פפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): חיזרנו (סבבנו) על כל המקרא ולא מצאנו מקום שנקראו ישראל ציון אלא זה: "ולאמור לציון עמי אתה" – שבכל המקרא בשם 'ציון' נקראת העיר ירושלים, ורק בפסוק זה בשם 'ציון' נקראים עם ישראל (הגרסה במקבילה: "ולאמור לציון עמי אתה" – אמר רבי חיננא וכו').

מביאים משנה שלשונה דומה למשנה לעיל: תמן תנינן – שם (במשנה אבות א,יח) שנינו**: רבן שמעון בן גמליאל** (הנשיא, תנא בדור הרביעי) אומר: על שלשה דברים העולם עומד – בגלל שלושה דברים אלה העולם (האנושות) מתקיים: על הדין – שהדיינים מזכים את הזכאי ומחייבים את החייב, ומצילים עשוק מיד עושקו, ועל האמת – שאין משקרים איש בעמיתו, ועל השלום – בין אדם לחברו**.** (במסירה שלפנינו נוסף כאן: ושלשתן בפסוק אחד: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". משפט זה חוזר להלן, ולכן נמחק על ידי מגיה, אך במקבילה בפסיקתא דרב כהנא הוא נאמר כאן. גם במשנה נאמר פסוק זה) ואומרים: ושלשתן דבר אחד הן – אין אלה שלושה דברים נפרדים, אלא כל דבר גורר את חברו, שתוצאת הדבר הראשון היא הדבר השני, ותוצאת הדבר השני היא הדבר השלישי, כפי שממשיכים ואומרים**, נעשה הדין - נעשה אמת** – כשעשו דין, גרמו שנעשתה אמת**, נעשה אמת - נעשה שלום** – כשעשו אמת, גרמו שנעשה שלום**. אמר רבי מנא: ושלשתן בפסוק אחד** – שלושה דברים אלה אמורים באותו פסוק**: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם"** (זכריה ח,טז) – 'משפט' הוא דין (במשנה הובא פסוק זה בדברי רבן שמעון בן גמליאל). המילים 'אמת ומשפט' נסמכות למילה 'שלום', והכוונה שאמת ומשפט מביאים שלום. הרי שגם נלמד מפסוק זה, ששלושתם דבר אחד הם**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.

בפסיקתא דרב כהנא יט,ו נאמר: "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך" וגו' (ישעיהו נא,טז). - תמן תנינן: שמעון הצדיק היה משיירי וכו'. רבי הונא בשם רבי אחא: עוברי הים (ים סוף) פירשו אותו: "נחית בחסדך עם זו גאלת" (שמות טו,יג) - זו גמילות חסדים; "נהלת בעוזך" (שם) - זו תורה, "י"י עוז לעמו ייתן" (תהילים כט,יא); ועדיין העולם מתמוטט, ואימתי נתבסס העולם? משבאו "אל נוה קודשך" (לעבודת בית המקדש) (שמות טו,יג). תמן תנינן: רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם קיים, ושלושתם בפסוק אחד: "אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח,טז), ושלושתם דבר אחד, נעשה הדין, נעשה אמת, נעשה שלום. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: "ואשים דברי בפיך" (ישעיהו נא,טז) - אלו דברי תורה; "ובצל ידי כיסיתיך" (שם) - זו גמילות חסדים, ללמדך שכל מי שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לחסות בצילו של הקב"ה, הדא היא דכתיב: "מה יקר חסדך ובני אדם בצל כנפיך" וגו' (תהילים לו,ח); "לנטוע שמים וליסוד ארץ" (ישעיהו נא,טז) - אלו הקורבנות. "ולאמור לציון עמי אתה" (שם) - אמר רבי חנינא בר פפא: חיזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום שנקראו ישראל ציון, ואיכן מצינו? כאן: "ולאמור לציון עמי אתה" (שם).

מי שהוא עוסק בגמילות חסדים, זוכה לחסות בצילו של הקב"ה ברות רבה ה,ד נאמר: בוא וראה כמה גדול כוחם של גומלי חסדים, שאין חוסים אלא בצילו של הקב"ה, הדא הוא דכתיב: "מה יקר חסדך אלוהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון" (תהילים לו,ח). • • •

משנה המשנה באה ללמד, כיצד היו אנשי המעמד, שהיו מתכנסים בעריהם, קוראים כל יום במעשה בראשית.

ביום הראשון קוראין "בראשית" "יהי רקיע" – שתי הפרשיות הראשונות, פרק א מפסוק א עד ח, שלפי שאין בפרשת היום הראשון ("בראשית") פסוקים כדי קריאת שלושה קרואים, קוראים גם את פרשת היום השני ("יהי רקיע"), וכן בשאר הימים קוראים פרשת היום ופרשת היום שלאחריו**.** בשני – ביום השני – "יהי רקיע" "יקוו המים" – שחוזרים על הפרשה השנייה ומוסיפים לקרוא את הפרשה השלישית, מפסוק ו עד יג**.** בשלישי – "יקוו המים" "יהי מאורות" – מפסוק ט עד יט**.** ברביעי – "יהי מאורות" "ישרצו המים" – מפסוק יד עד כג**.** בחמישי – "ישרצו המים" "תוצא הארץ" – מפסוק כ עד לא**.** בשישי – "תוצא הארץ" – מפסוק כד עד לא, "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" – פרק ב מפסוק א עד ג**.** • • • משנה המשנה ממשיכה ללמד בענין אנשי המעמד שהיו מתכנסים בעריהם וקוראים בתורה.

פרשה גדולה – הפרשה הגדולה משתי הפרשיות שהיו קוראים בכל יום, שפסוקיה מרובים משל חברתה, קורין אותה בשנים – בשני אנשים**, וקטנה** – הפרשה הקטנה משתי הפרשיות שהיו קוראים בכל יום, שפסוקיה מועטים משל חברתה, קוראים אותה ביחיד – באיש אחד, ששלושה אנשים קוראים בתורה בכל יום את שתי הפרשות**. בשחרית ובמוסף** – היו קוראים בתורה בתפילת שחרית וכן בתפילת מוסף, שכן במעמדות היו מתפללים ארבע תפילות ביום, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה**, ובמנחה** – אבל בתפילת מנחה אין קוראים מתוך ספר תורה, מפני טורח התענית, אלא נכנסין – לבתי כנסיות, וקורין על פיהן – וקוראים את קריאת היום בעל פה, כקורין את שמע – כדרך שקוראים את פרשת "שמע", ששלוח הציבור פותח תחילה והציבור עונים אחריו וקוראים כולם יחד. גם בנעילה היו נכנסים וקוראים, כפי שמוכח מן המשנה הבאה, אלא שלא נתבאר כיצד היו עושים בנעילה, ומסתבר שאף בנעילה קראו על פה כמו במנחה**. ערב שבת במנחה לא היו נכנסין** – לבתי כנסיות לקרוא, אפילו בעל פה**, מפני כבוד השבת** – כדי שיוכלו לעסוק בהכנת צורכי שבת, אלא היו מתפללים מנחה ועוסקים בצורכי שבת**.**

בתוספתא תעניות ג,ד שנו: פרשה גדולה קורים אותה בשניים, וקטנה ביחיד. בשחרית ובמוסף נכנסים לבתי כנסיות וקורים, ובמנחה קורים על פה. רבי יהודה אומר: אין היחיד קורא על פה, אלא נכנסים לבתי כנסיות וקורים כקורים את שמע.

מלשון המשנה והתוספתא, שהיו נכנסים לבתי כנסיות לקרוא בתורה, משמע שלא היו אנשי המעמד נכנסים לבתי כנסיות להתפלל, שבמעמדות לא היו מתפללים בבתי כנסיות אלא ברחובה של עיר, והיו אנשי המעמד נכנסים לבתי כנסיות לקרוא בתורה, מפני שבמעמדות לא היו מוציאים לרחובה של עיר את התיבה עם ספר התורה ששמים עליה (אבל בתעניות היו מוציאים לרחובה של עיר את התיבה עם ספר התורה ששמים עליה, ומתפללים וקוראים בתורה ברחובה של עיר). במעמדות היו מתפללים ברחובה של עיר, משום שלאנשי המעמד הצטרפו מהעם שבעיר ושבסביבותיה והשתתפו בתפילתם (וכן אמרו בבבלי מגילה כו,א בענין רחובה של עיר: "העם מתפללים בו בתעניות ובמעמדות"). • • • משנה המשנה ממשיכה ללמד בענין אנשי המעמד שהיו מתכנסים בעריהם וקוראים בתורה.

כל יום שיש בו הלל – שקוראים בו הלל, ואין בו קורבן מוסף, כגון חנוכה**, אין בו מעמד שחרית –** אין בו קריאת התורה של מעמדות בתפילת שחרית, שקריאת ההלל, שהיא בתפילת שחרית, דוחה את המעמד של שחרית**. קרבן מוסף –** יום שיש בו קורבן מוסף, כגון ראש חודש, - אין בו מנחה – אין בו קריאת התורה של מעמדות בתפילת מנחה**. וקרבן עצים –** יום שיש בו קורבן עצים, ואין בו קורבן מוסף, שהיו משפחות בישראל שהיו מנדבות עצים למערכה (להקריב על העצים את הקורבנות) בימים מסוימים בשנה, כמפורט במשנה הבאה, ועושות להן אותו יום יום טוב, וביום שיש בו קורבן עצים, - אין בו נעילה – אין בו קריאת התורה של מעמדות בתפילת נעילה**, דברי רבי עקיבה.** אמר לו בן עזאי (לרבי עקיבא): כך היה רבי יהושע שונה: קרבן מוסף – יום שיש בו קורבן מוסף, - אין בו נעילה – אין בו מעמד בתפילת נעילה**. וקרבן עצים –** יום שיש בו קורבן עצים, - אין בו מנחה – אין בו מעמד בתפילת מנחה**.** חזר רבי עקיבה להיות שונה כדברי בן עזאי – חזר רבי עקיבא מדעתו וקיבל את דברי בן עזאי**.**

הגרסה הזו בדברי רבי עקיבא ובדברי בן עזאי היא הנכונה, ויש שהחליפו דברי זה בדברי זה, וראה להלן בגמרא.

"אין בו מעמד" פירושו: אין בו קריאת התורה של מעמדות בלבד, אבל אין משמיטים את תפילת המעמד, וראה להלן בגמרא.

בראש חודש אין קוראים את ההלל, ולכן בראש חודש יש בו מעמד שחרית (ראה בבלי ערכין י,ב ותענית כח,ב. בבבל נהגו בראש חודש לקרוא הלל בדילוג, אבל בארץ ישראל לא נהגו לקרוא את ההלל בראש חודש).

יום שיש בו קורבן עצים אין בו מעמד, כדי לעשות הכר ליום זה ולחלוק כבוד למשפחה שמביאה עצים ביום זה (הגאונים). • • •

תלמוד לקטעים הבאים מקבילה בירושלמי מגילה ד,ב, ובמסכת סופרים כא,ו.

רב חונה אמר: שלשה קרויות (קרואים) שבתורה לא יפחתו מעשרה פסוקים – כשקוראים בתורה שלושה קרואים, כגון בשני ובחמישי ובשבת במנחה (משנה מגילה ד,א), לא יקראו בין שלושתם פחות מעשרה פסוקים. עשרה פסוקים אלה שניים קוראים שלושה שלושה פסוקים ואחד קורא ארבעה, וכל אחד מהם יכול להיות זה שקורא ארבעה**.** מה טעם הדבר, שלא יפחתו מעשרה פסוקים? - חזקיה אמר (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): כנגד עשרת הדיברות – עשרה הפסוקים הללו הם כנגד עשרת הדיברות (הטעם העליון של עשרת הדיברות מחלק אותם לעשרה פסוקים).

בבבלי מגילה כא,ב אמרו: תני רב שימי: אין פוחתים מעשרה פסוקים בבית הכנסת. הני עשרה כנגד מי? - אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד עשרה בטלנים שבבית הכנסת. רב יוסף אמר: כנגד עשרת הדיברות שנאמרו למשה בסיני. רבי לוי אמר: כנגד עשרה הילולים שאמר דוד בספר תהילים. ורבי יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם.

ושואלים (על רב הונא, שאמר ששלושה קרואים לא יפחתו מעשרה פסוקים): והא תנינן – והרי שנינו (במשנתנו בענין אנשי המעמד הקוראים בתורה): ביום הראשון – "בראשית" – פרק א מפסוק א עד ה, ו"יהי רקיע" – מפסוק ו עד ח**! והא לית בהון אלא תמנייא!** – והרי אין בשתי הפרשות האלו שקוראים שלושה קרואים (כמו שנאמר במשנה הבאה) אלא שמונה פסוקים! נמצא שפוחתים מעשרה פסוקים. ומשיבים: רבי אידי (אמורא בדור השלישי-הרביעי, עלה לארץ ישראל) אמר: איתפלגון כהנא ואסא – נחלקו (באופן קריאת הפרשות במעמדות) רב כהנא (אמורא בבלי בדור הראשון) ורב אסי (אמורא בבלי בדור הראשון). חד אמר – (האמורא) האחד אמר**: חוזר** – חוזרים על פסוקים שכבר קראו, וכך אין פוחתים מעשרה פסוקים**, וחורנה אמר** – (האמורא) האחר אמר**: חותך** – פוסקים פסוקים לשניים, וכך אין פוחתים מעשרה פסוקים, כפי שממשיכים ואומרים**. מאן דאמר** – מי שאמר**: חוזר - חוזר שני פסוקים** – הקרוא השני חוזר וקורא שני פסוקים שקרא הקרוא הראשון, ונמצא שקוראים עשרה פסוקים, שהראשון קורא מפסוק א עד ד, והשני מפסוק ג עד ה, והשלישי מפסוק ו עד ח**,** ומאן דאמר – ומי שאמר**: חותך – "ויהי ערב ויהי בקר" פסוק בפני עצמו** הוא – הקרוא השני פוסק את פסוק ה לשניים, שחלקו השני של פסוק זה, שנאמר בו: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", נחשב פסוק בפני עצמו, וכן הקרוא השלישי פוסק את פסוק ח לשניים, שחלקו השני של פסוק זה, שנאמר בו: "ויהי ערב ויהי בוקר יום שני", נחשב פסוק בפני עצמו, ונמצא שקוראים עשרה פסוקים, שהראשון קורא מפסוק א עד ג, והשני מפסוק ד עד ה (פסוק ה נחשב שני פסוקים, הרי שלושה פסוקים), והשלישי מפסוק ו עד ח (פסוק ח נחשב שני פסוקים, הרי ארבעה פסוקים). רק המילים "ויהי ערב ויהי בוקר..." נחשבות פסוק בפני עצמו, משום שבמעשה בראשית הן באו שלוש פעמים כפסוק בפני עצמו (פסוקים יג; יט; כג), אבל פסוקים אחרים אין לחתוך אותם**.**

ושואלים עוד (על רב הונא): והתנינן – והרי שנינו (במשנתנו): בשני – "יהי רקיע" – מפסוק ו עד ח, "יקוו המים" – מפסוק ט עד יג, והרי אין בשתי הפרשות האלו שקוראים שלושה קרואים אלא שמונה פסוקים**!** ומשיבים: נחלקו (באופן קריאת הפרשות במעמדות) רב כהנא ורב אסי. חד אמר – האחד אמר**: חוזר, וחורנה אמר** – האחר אמר**: חותך** (במקבילות לא חזרו על מילים אלו). וכך אין פוחתים מעשרה פסוקים, כפי שממשיכים ואומרים. מאן דאמר – מי שאמר**: חוזר - חוזר שני פסוקין** – הקרוא השלישי חוזר וקורא שני פסוקים שקרא הקרוא השני, ונמצא שקוראים עשרה פסוקים, שהראשון קורא מפסוק ו עד ח, והשני מפסוק ט עד יא, והשלישי מפסוק י עד יג**,** ומאן דאמר – ומי שאמר**: חותך - אפילו חותך לית ביה** – אף אם הקרוא הראשון פוסק את פסוק ח לשניים, שחלקו השני של פסוק זה, שנאמר בו: "ויהי ערב ויהי בוקר יום שני", נחשב פסוק בפני עצמו, נמצא שקוראים תשעה פסוקים ופוחתים מעשרה (משום שפסוק יג, שנאמר בו: "ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי", הוא פסוק בפני עצמו בחלוקת הפסוקים, ואין כאן כדי לחתוך), שהראשון קורא מפסוק ו עד אמצע ח (הרי שלושה פסוקים), והשני מאמצע פסוק ח עד י (הרי שלושה פסוקים), והשלישי מפסוק יא עד יג. אלא שאין לחשוש שיפחתו מעשרה פסוקים, כיון שאי אפשר (כמו שאומרים להלן בענין פרשת עמלק).

בשאר הימים אין פוחתים מעשרה פסוקים, משום שיש בפרשות שקוראים בהם עשרה פסוקים ויותר, ואין צריך לא לחזור ולא לחתוך.

ושואלים עוד (על רב הונא): התיב (השיב, הקשה) רבי פליפה בר פריטה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי-החמישי) קומי (לפני) רבי זעורה (במקבילות: קומי רבי יונה): והרי פרשת עמלק! – במשנה מגילה ג,ו שנינו, שבפורים קוראים בתורה "ויבוא עמלק" (שמות יז,ח-טז), והרי אין בפרשה הזו שקוראים שלושה קרואים אלא תשעה פסוקים! נמצא שפוחתים מעשרה פסוקים. ומשיבים: אמר ליה – אמר לו (רבי זירא / רבי יונה): שנייה היא – שונה היא (הלכה זו), שהוא (שהיא) סדרו של יום – פרשה זו היא מענינו של יום זה (פורים), ואין להוסיף עליה ולקרוא פרשה עוד שאינה מענינו של היום, ולכן אין לחשוש שיפחתו מעשרה פסוקים, כיון שאי אפשר**.**

ושואלים עוד (על רב הונא): התיב (השיב, הקשה) רבי לעזר בר מרום (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי-השישי) קומי (לפני) רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראלי בדור הרביעי-החמישי): והא תני – והרי שנוי (שנו ברייתא): המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים! – התקינו לקרוא הפטרה בנביאים עשרים ואחד פסוקים כנגד שבעה קרואים שקראו בתורה (בשבת קוראים שבעה (משנה מגילה ד,ב)), שכל אחד מהם צריך לקרוא לכל הפחות שלושה פסוקים (משנה מגילה ד,ד). במקבילה בירושלמי מגילה ד,ב נוסף כאן: "ויהיו עשרים ושלושה, תלתא - עשרה, ותלתא - עשרה, וחד - שלושה?" – מדוע אמרו שהמפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים, ולא אמרו שלא יפחות מעשרים ושלושה פסוקים? שהרי לפי רב הונא, שאמר ששלושה קרואים שבתורה לא יפחתו מעשרה פסוקים, יש לקרוא הפטרה עשרה פסוקים כנגד שלושה קרואים, ועוד עשרה פסוקים כנגד עוד שלושה קרואים, ועוד שלושה פסוקים כנגד עוד קרוא (השביעי), שהם בין הכל עשרים ושלושה פסוקים. ואם שנו ברייתא, שהמפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים, הרי שלכל קרוא שבתורה לא יפחתו משלושה פסוקים, ולשלושה קרואים שבתורה לא יפחתו מתשעה פסוקים, שלא כרב הונא! אין משיבים על שאלה זו.

עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה ובמסכת סופרים.

אפשר להשיב על השאלה האחרונה כך: לא אמרו דין זה, ששלושה קרואים לא יפחתו מעשרה פסוקים, אלא כשהם שלושה קרואים, אבל כשהם ארבעה או יותר קרואים, שכל אחד מהם אינו פוחת משלושה פסוקים, לא אמרו דין זה, שהרי הם קוראים בין כולם יותר מעשרה פסוקים.

בבבלי תענית כז,ב אמרו: "ביום הראשון 'בראשית' ו'יהי רקיע'". תנא: 'בראשית' - בשניים, 'יהי רקיע' - באחד. בשלמא 'יהי רקיע' באחד - תלתא פסוקי הוו (רש"י: ודי בהם לאיש אחד). אלא 'בראשית' בשניים - חמישה פסוקי הוו, ותנן: הקורא בתורה אל יפחות משלושה פסוקים! - הא איתמר עלה: רב אמר: דולג (רש"י: הראשון קורא שלושה פסוקים, והשני מתחיל בפסוק שסיים בו הראשון, והשניים עימו - הרי שלושה, ומשום אין משיירים בפרשה פחות משלושה פסוקים ליכא, משום דלא אפשר), ושמואל אמר: פוסק (רש"י: מפסיק הפסוק לשניים, ראשון קורא שני פסוקים וחצי, והשני משלים חצי אותו הפסוק שקרא הראשון עם שניים הנותרים). רב אמר דולג, מאי טעמא לא אמר פוסק? - קסבר: כל פסוקא דלא פסקיה משה - אנן לא פסקינן ליה. ושמואל סבר: פסקינן ליה... ושמואל אמר פוסק, מאי טעמא לא אמר דולג? - גזרה משום הנכנסים, וגזרה משום היוצאים (אם השני דולג ומתחיל בפסוק שסיים בו הראשון, בני אדם הנכנסים לאחר שסיים הראשון קריאתו סבורים שלא קרא הראשון אלא שני פסוקים, ותצא מזה תקלה. ואם הראשון קורא שלושה פסוקים ואינו משייר אלא שניים, היוצאים לאחר שסיים הראשון סבורים שלא יקרא השני אלא שני פסוקים).

מי שאמר בירושלמי 'חוזר' סבור כרב בבבלי שאמר 'דולג', ומי שאמר בירושלמי 'חותך' סבור כשמואל בבבלי שאמר 'פוסק'. בבבלי אמרו לפי שמואל שאמר 'פוסק', שפוסקים כל פסוק, אף שלא פסקו משה, משום שלא אפשר. אבל בירושלמי אמרו לפי מי שאמר 'חותך', שאין פוסקים אלא את הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר...". ולכן בבבלי לא דיברו בקריאה ביום השני של מעמדות, משום שאופן קריאתה שווה לאופן הקריאה ביום הראשון, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אבל בירושלמי דיברו בקריאה ביום השני, משום שלמאן דאמר 'חותך' אין אופן קריאתה שווה לאופן הקריאה ביום הראשון.

בבבלי שאלו על הקריאה במעמדות ממה שאמרו במשנה מגילה ד,ד: הקורא בתורה לא יפחות משלושה פסוקים. ואילו בירושלמי שאלו על הקריאה במעמדות ממה שאמר רב הונא: שלושה קרואים שבתורה לא יפחתו מעשרה פסוקים. ולכן בירושלמי שאלו על הקריאה בפורים שיש בה תשעה פסוקים, אבל בבבלי לא שאלו על הקריאה בפורים שיש בה שלושה פסוקים לכל אחד מהקרואים. • • •

תלמוד מביאים ברייתא המלמדת בענין אנשי המשמר: תני – שנוי (שנו ברייתא): אנשי משמר (הכוהנים שהיו עובדים במקדש בשבוע של משמרם) היו מתענים בכל יום – ארבעה ימים רצופים בשבוע, מיום שני ועד יום חמישי, והיו מתענים בכל יום מהם על דבר שהוא מעין המעשה של אותו יום בשבעת ימי בראשית, כפי שממשיכים ואומרים**. בשני היו מתענין על מפרשי ימים** – על יורדי הים, שיגיעו למחוז חפצם, משום שנאמר במעשה היום השני: "ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים" (בראשית א,ו) – שביום הזה עשה ה' את הימים**. בשלישי היו מתענין על יוצאי דרכים** – על היוצאים ממקומם ומהלכים בדרכים, שיינצלו מסכנת דרכים, משום שנאמר במעשה היום השלישי: "ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים" (בראשית א,ט) – שביום הזה עשה ה' את היבשה, שהם הולכים עליה**. ברביעי היו מתענין על התינוקות שלא תעלה אסכרה** (מחלת גרון קשה ומידבקת, שהילדים חולים בה בייחוד) לתוך פיהם (אסכרה מתחילה במעיים וגומרת בפה ובגרון (בבלי שבת לג,ב), וכשעולה מהמעיים לפה, גורמת מיתה), שנאמר במעשה היום הרביעי: "ויאמר אלהים יהי מאורות" (בראשית א,יד) – שביום הזה עשה ה' את המאורות**, 'מארת' כתיב** – 'מארת' כתוב (בלא וי"וים), והוא לשון מארה (קללת מיתה ואבדון), שביום זה באה מארה לעולם, ולכן היו מתענים ביום זה שלא תבוא מארה על התינוקות וימותו**. בחמישי היו מתענין על המעוברות** (נשים הרות) שלא יפילו ועל המיניקות (נשים המזינות את ילדיהן מחלבן) שלא ימותו בניהן, שנאמר במעשה היום החמישי: "ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה" (בראשית א,כ) – שביום הזה עשה ה' את הדגים ואת העופות, שיש בהם חיוּת, ולכן היו מתענים ביום זה שתהיה חיוּת בעוברים ובתינוקות**.**

תני – שנוי (שנו ברייתא): אנשי משמר לא היו מתענין לא בערב שבת – ביום שישי, ולא במוצאי שבת (ב"שרידי הירושלמי": באחד בשבת) – ביום ראשון**, מפני כבוד** השבת – בערב שבת לא היו מתענים, כדי שיוכלו לעסוק בערב שבת בהכנת צורכי שבת. וביום ראשון לא היו מתענים, כדי שלא יבואו בשבת לידי חילול שבת, שאם היו מתענים ביום ראשון, יש לחשוש שמא יעשו בשבת מלאכה שלא יוכלו לעשותה לאחר השבת מחמת התענית. וכל שכן שלא היו מתענים בשבת עצמה**.**

בבבלי תענית כז,ב אמרו: תנו רבנן: אנשי משמר מתפללים על קורבן אחיהם (רש"י: תמיד שבכל יום) שיתקבל ברצון (ר"ג: כוהנים של משמר נחלקים לשבעה בתי אבות, וכל יום בית אב אחד עובד, ושאר שישה בתי אבות מתפללים על קורבן שמקריבים אחיהם בית אב שעובד שיתקבל ברצון). ואנשי מעמד (שמתכנסים בעריהם) נכנסים לבית הכנסת (וקוראים בתורה), ויושבים ארבע תעניות בשבת: בשני - על יורדי הים, בשלישי - על הולכי מדברות, ברביעי - על אסכרא שלא תיפול בתינוקות, בחמישי - על עוברות ומיניקות, עוברות - שלא יפילו, מיניקות - שיגדלו את בניהם. בערב שבת לא היו מתענים מפני כבוד השבת, וכל שכן בשבת עצמה. באחד בשבת מאי טעמא לא? - ...רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני שהוא שלישי ליצירה (רש"י: שאדם נברא ביום שישי, ובכל יום שלישי הוא חלש). ריש לקיש אמר: מפני נשמה יתרה (רש"י: שנוטלים אותה מן האדם במוצאי שבת, והוא חלש).

ובמסכת סופרים יז,ד נאמר: אנשי משמר היו מתענים בכל יום... בערב שבת ובמוצאי שבת לא היו מתענים, מפני כבוד השבת. ויש אומרים: מפני נשמה יתרה, שבערב שבת בין השמשות ניתוספת נשמה יתרה בישראל, ולאחר השבת נוטלים אותה הימנו.

ובמשנה תעניות ד,ג הוסיפו בנוסח שבדפוסים: ואנשי המעמד היו מתענים ארבעה ימים בשבוע, מיום שני ועד יום חמישי. ולא היו מתענים ערב שבת, מפני כבוד השבת; ולא באחד בשבת, כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית וימותו.

היו מתענים בכל יום בבבלי אמרו, שאנשי מעמד (שהיו מתכנסים בעריהם) היו מתענים, ובירושלמי אמרו, שאנשי משמר היו מתענים. ולא נחלק הירושלמי על הבבלי בענין זה, שכן אמרו בירושלמי בראש פרקנו, שיש ללמוד מן המשנה שמתענים במעמדות, והרי המשנה מדברת באנשי המעמד שהיו מתכנסים בעריהם ומתפללים ארבע תפילות ביום וקוראים בתורה, ואם כן, מן המשנה למדנו שאנשי המעמד היו מתענים, ומן הברייתא שהביאו בירושלמי למדנו שאף אנשי המשמר היו מתענים, אף על פי שלא היו מתפללים ארבע תפילות ביום ולא היו קוראים בתורה.

נראה שאף הלויים שהיו עובדים במקדש בשבוע של משמרם, וכן הישראלים שהיו עומדים במקדש על קורבנות הציבור בשבוע של מעמדם, היו מתענים עם אנשי משמר הכוהנים.

אנשי משמר ואנשי מעמד (הן מי שהיו עומדים במקדש על קורבנות הציבור והן מי שהיו מתכנסים בעריהם) אסורים בתענית בשבוע של משמרם ומעמדם (ראה לעיל ב,יב). חכמים החמירו על אנשי משמר ועל אנשי מעמד שיהיו מתענים במעמדות, כשם שהחמירו עליהם בתעניות גשמים.

במדרש תהילים כב,ה נאמר: "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום" (אסתר ד,טז) - יכול יהיו צמים לילה ויום שלושה ימים ושלשה לילות ולא היו מתים? - אלא היו מפסיקים מבעוד יום.

גם אנשי משמר ואנשי מעמד, שהיו מתענים ארבעה ימים רצופים לילה ויום, היו מפסיקים את התענית מבעוד יום. ואפשר שהיו מתענים בימים אבל לא בלילות.

לא היו מתענים לא בערב שבת ולא במוצאי שבת בירושלמי לעיל ב,יג אמרו: בשבתות מתענים לפניהם ולאחריהם.

אנשי משמר לא היו מתענים לא בערב שבת ולא ביום ראשון, אף על פי שמותר להתענות בערב שבת וביום ראשון, שמכיון שהיו מתענים בכל יום, אם היו מתענים גם בערב שבת, לא היו יכולים לעסוק בהכנת צורכי שבת, וכמו כן, מכיון שהיו מתענים בכל יום, אם היו מתענים גם ביום ראשון, היו באים לידי חילול שבת.

לא במוצאי שבת מפני כבוד השבת בירושלמי כתובות א,א אמרו: אינה נישאת לא בערב שבת ולא במוצאי שבת (ביום ראשון). לא בערב שבת - מפני כבוד שבת; ולא במוצאי שבת - חברייא אומרים: מפני הטורח, רבי יוסי אומר: מפני כבוד שבת (כדי שלא יבוא החתן בשבת לידי חילול שבת, שאם נישאת ביום ראשון, יש לחשוש שמא יעסוק בשבת בהכנת צורכי סעודת הנישואין).

הטעם שאמרו בירושלמי כאן הוא הטעם שאמר רבי יוסי בירושלמי שם.

תני – שנוי (שנו ברייתא): סנהדרין גדולה היתה מתענה עמהן (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: בכל יום) – חכמי הסנהדרין הגדולה, שישבו בלשכת הגזית שבמקדש, היו מתענים בכל יום עם אנשי המשמר**.** ושואלים: וסנהדרין יכולה להתענות בכל יום? – וכי חכמי הסנהדרין יכולים להתענות בכל יום בכל שבוע? שהרי חכמי הסנהדרין לא היו מתחלפים בכל שבוע כאנשי המשמר. - ומשיבים: מחלקין היו עצמן על בתי אבות – חכמי הסנהדרין היו מחלקים את עצמם לפי בתי האבות של הכוהנים שהיו עובדים במקדש בשבוע של משמרם, ובכל יום היו מתענים החכמים שהיו לחלקו של בית האב שעבד במקדש באותו יום**.** • • • שנינו לעיל, שבחמישי היו מתענים על המעוברות ועל המיניקות. ותמהים: ואין (=והא אין) מתענין על שני דברים כאחת – והרי אין מתענים על שני דברים יחד, אלא על דבר אחד בלבד?! שכל תענית צריכה להיות מכוונת כלפי ענין אחד בלבד. וכיצד היו מתענים על שני דברים יחד?

טעם הדבר הוא, שהם צריכים לכוון ליבם בתעניתם לדבר שהם מתענים עליו, ואין אדם יכול לכוון ליבו לשני דברים יחד, אלא לדבר אחד בלבד.

ומניין שאין מתענים על שני דברים יחד? - ואומרים: מן הדא – מן זה (מהכתוב הזה למדים זאת): שנאמר: "ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת" (עזרא ח,כג) – עזרא והעולים עימו מבבל צמו והתפללו לה', שיצילם מאויבים ואורבים בדרך ויגיעו לירושלים בשלום. ולמדים מהמילים 'על זאת' שאין מתענים אלא על זאת (על דבר אחד, ולא על שני דברים), שהמילה 'זאת' באה למעט: זאת ולא אחרת**. אמר רבי תנחומה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השישי): לא מן הדא – לא מן זה (לא מהכתוב הזה למדים זאת), אלא מן הדא – אלא מן זה (מהכתוב הזה למדים זאת): שנאמר: "ורחמין למבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנה" (ורחמים לבקש מלפני אלוהי השמים על רז זה) (דניאל ב,יח) – דניאל ביקש את חבריו, חנניה, מישאל ועזריה, שאף הם יתפללו לה', שיגלה לו ה' את חלום נבוכדנצר וסוד משמעותו, כדי שלא יאבידו את דניאל וחבריו עם שאר חכמי בבל. ולמדים מהמילים 'על רזא דנא' שאין מתענים אלא על זה (על דבר אחד, ולא על שני דברים).

ואומרים (בתשובה לתמיהה לעיל): אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי): שאם היו שני דברים, כגון עצירת גשמים וגוביי (ארבה), מתריעין עליהן – יש ללמוד, ממה ששנינו לעיל, שבחמישי היו אנשי המשמר מתענים על המעוברות ועל המיניקות, אף על פי שאין מתענים על שני דברים יחד, שאם שני הדברים הם כדבר אחד, מתענים עליהם, ומעוברות ומיניקות כדבר אחד הם, שמבקשים שלא ימותו התינוקות. ולכן, אם היו שני דברים, שבאו עליהם שתי צרות, כגון עצירת גשמים ומכת ארבה, מתענים ומתפללים על שתי הצרות האלו יחד, שכדבר אחד הן, ששתיהן מזיקות את התבואה**.**

המימרה של רבי חגי בשם רבי זעורה הובאה לעיל א,ז מפי רבי חייא בר אבא. ואמרו שם, שבאלה שני הדברים, עצירת גשמים וגובאי, השערים (המחירים) עולים, שעצירת גשמים וגובאי הבאים יחד מרבים את היוקר. הרי שתוצאת שני הדברים היא אחת, עליית המחירים, וזו הצרה שמתענים עליה.

ומספרים: רבי חגיי, כד דהוה (ב"שרידי הירושלמי": כדהוה) נפק לתעניתא הוה אמר קומיהון – כשהיה יוצא (לרחובה של עיר) לתענית, היה אומר לפניהם (לפני הציבור): אחינן, אף על גב דאית בליבינן עקין סגין, אלא להן דאתינן – אחינו, אף על פי שיש בליבנו צרות רבות (להתענות ולהתפלל עליהן, אין לנו להתענות ולהתפלל) אלא על זה (הדבר) שבאנו (לכאן להתענות עליו), משום שאין מתענים על שני דברים יחד, אלא על דבר אחד בלבד (אלא אם כן שני הדברים הם כדבר אחד, כפי שאמר רבי חגי לעיל).

רבי חגי דאג שכוונותיו ותפילותיו של הציבור יהיו אך ורק כלפי הצרה הנוכחית. התענית וסדריה באים על צרת הכלל, ואינם מיועדים לכל מצוקותיו של הפרט.

באיכה רבה א,נא נאמר: וכי מה היו משמרות (אנשי המשמר) עושות? ומה הנאה יש לעולם מהמשמרות? - בשני היו מתענים על מפרשי ימים, בשלישי היו מתענים על הולכי דרכים, ברביעי היו מתענים על התינוקות שלא יעלה אסכרה בפיהם וימותו, בחמישי היו מתענים על המעוברות שלא יפילו ועל המיניקות שלא ימותו בניהם. והלא אין מתענים על שני דברים כאחד, כדכתיב: "ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת" (עזרא ח,כג), וכתוב אחד אומר בדניאל: "ורחמין למבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנה" (דניאל ב,יח), ולא על תרין. אלא כההיא דאמר רבי חייא בר אבא: על עצירת גשמים וגלות (הלשון 'עצירת גשמים וגלות' הוא אשגרה ממדרשי הלכה, וצריך לומר: עצירת גשמים וגובאי) מתענים עליהם בבת אחת. אבל אין מתענים לא בערב שבת ולא במוצאי שבת מפני כבוד השבת.

ובבבלי תענית ח,ב אמרו: בימי רבי שמואל בר נחמני היה רעב ודבר. אמרו: מה נעשה? על שניים אין מבקשים רחמים. אלא נבקש רחמים על הדבר, ורעב נסבול. אמר להם רבי שמואל בר נחמני: נבקש רחמים על הרעב, שכשנותן הקב"ה שובע, בשביל החיים הוא נותן (רש"י: לחיים ולא למתים, שאינו מביא שובע כדי להמית בני אדם, אלא כדי שיחיו), שנאמר: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהילים קמה). ומנלן דלא בעינן רחמי אתרתי? דכתיב: "ונצומה ונבקשה מאלוהינו על זאת" (עזרא ח), מכלל דאיכא אחריתי (רש"י: 'על זאת' - על אחת משמע). במערבא אמרי משמיה דרבי חגי / זירא מהכא: "ורחמין למבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנה" (דניאל ב), מכלל דאיכא אחריתי.

לפי הבבלי, במערבא אמרו, שרבי חגי / זירא למד מהכתוב בדניאל שאין מתפללים על שני דברים יחד. ואילו לפי הירושלמי, רבי תנחומא למד הלכה זאת מהכתוב בדניאל, אבל רבי חגי אמר הלכה זאת לפני הציבור כשיצא לתענית, ורבי חגי בשם רבי זירא אמר הלכה הנוגעת לענין זה. • • •

תלמוד בתוספתא תעניות ג,ד שנו: ...בשחרית ובמוסף, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שיש בו קורבן מוסף, קורים בו מוסף, וכל שאין בו (קורבן) מוסף, אין קורים בו מוסף.

לפי רבי מאיר, אנשי המעמד, שהיו מתפללים כל יום מוסף, היו קוראים בתורה כל יום במוסף. ולפי חכמים, ביום שיש בו קורבן מוסף היו קוראים בתורה, אבל ביום שאין בו קורבן מוסף לא היו קוראים בתורה, אף על פי שהיו מתפללים מוסף (תפילה נוספת). במשנה לא נזכרה מחלוקת זו.

במשנה בהלכה ד שנינו: ...בשחרית ובמוסף (היו קוראים בתורה כל יום בתפילת שחרית ובתפילת מוסף). ואומרים: מתניתא דרבי מאיר – המשנה של רבי מאיר (כדעתו), דרבי מאיר אמר: מתפללין וקורין, מתפללין וקורין – שרבי מאיר אמר (כאמור בתוספתא), שאנשי המעמד מתפללים תפילת שחרית וקוראים בתורה בתפילה זו, ומתפללים תפילת מוסף וקוראים בתורה גם בתפילה זו**. ברם כרבנן** – אבל כחכמים (כדעתם), מתפללין וקורין, מתפללין והולכין להן – אנשי המעמד מתפללים תפילת שחרית וקוראים בתורה בתפילה זו, ומתפללים תפילת מוסף והולכים להם מבית הכנסת ואין קוראים בתורה בתפילה זו. כך אמרו חכמים (כאמור בתוספתא), ולכן המשנה כדעת רבי מאיר ולא כדעת חכמים**.**

במשנה בהלכה ה שנינו: כל יום שיש בו הלל (ואין בו קורבן מוסף), אין בו מעמד שחרית (אין בו קריאת התורה של מעמדות בתפילת שחרית). ומדייקים: הא מוסף יש בו – אבל מעמד של מוסף יש בו, שביום שיש בו הלל, ואין בו קורבן מוסף, יש בו מעמד מוסף (יש בו קריאת התורה של מעמדות בתפילת מוסף). ואומרים: מתניתא דרבי מאיר – המשנה של רבי מאיר (כדעתו), דרבי מאיר אמר: מתפללין וקורין (יש להשלים כאן כמו שנאמר לעיל: ...מתפללין וקורין. ברם כרבנן, מתפללין וקורין, מתפללין והולכין להן) – שרבי מאיר אמר (כאמור בתוספתא), שאנשי המעמד מתפללים תפילת שחרית וקוראים בתורה בתפילה זו, ומתפללים תפילת מוסף וקוראים בתורה גם בתפילה זו. אבל כדעתם של חכמים, אין קוראים בתורה ביום זה בתפילת מוסף, מפני שאין בו קורבן מוסף. ולכן המשנה כדעת רבי מאיר ולא כדעת חכמים**.**

מכאן יש ללמוד, ש"מעמד" פירושו קריאה בתורה (במעשה בראשית) של מעמדות, שהרי לא נחלקו רבי מאיר וחכמים אלא אם קוראים במוסף ביום שאין בו קורבן מוסף, אבל על התפילה לא נחלקו, ולשניהם מתפללים במוסף תפילה יתרה אפילו ביום שאין בו קורבן מוסף. • • • במשנה שנינו: קורבן מוסף - אין בו מנחה. וקורבן עצים - אין בו נעילה, דברי רבי עקיבה. אמר לו בן עזאי: כך היה רבי יהושע שונה: קורבן מוסף - אין בו נעילה. וקורבן עצים - אין בו מנחה. ואומרים: אית תניי תני ומחלף – יש תנא השונה ומחליף (שונה את המשנה בגרסה הפוכה), וכך הוא שונה: קורבן מוסף - אין בו נעילה. וקורבן עצים - אין בו מנחה, דברי רבי עקיבה. אמר לו בן עזאי: כך היה רבי יהושע שונה: קורבן מוסף - אין בו מנחה. וקורבן עצים - אין בו נעילה**.** אמר רבי אחא (על פי מקבילות דומות בירושלמי יש לגרוס כמו בראבי"ה: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי)) בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כמתניתן – כמשנתנו (יש לשנות את המשנה בגרסה שבמשנתנו, ואין לחוש למי ששונה ומחליף). אמר רבי: סימון (על פי מקבילות דומות בירושלמי יש לגרוס: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי): סימנא) סוכרא דקיסא טרד – סימן: בריח של עץ נועל (סוגר את הדלת). פירוש סימן זה הוא, שבשעה שיש עצים ('בריח של עץ') יש נעילה ('נועל'). רבי יודן נתן סימן זה, כדי שלא לטעות בגרסה שבמשנתנו, ולזכור שבדברי בן עזאי, שחזר רבי עקיבא להיות שונה כדבריו, יש לגרוס: 'קורבן עצים - אין בו מנחה', אבל נעילה יש בו, וממילא יש לגרוס בדברי רבי עקיבא: 'קורבן מוסף - אין בו מנחה. וקורבן עצים - אין בו נעילה', ובדברי בן עזאי יש לגרוס: 'קורבן מוסף - אין בו נעילה...'.

יש שתי מקבילות דומות לאמור כאן. בירושלמי כלאים ו,ד נאמר: ...אית תניי תני מחלף. רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא כמתניתן. אמר רבי יודן: סימנא... ובירושלמי פסחים ג,ח נאמר: אית תניי תני ומחלף. רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסי כמתניתן. אמר רבי יודן: סימנא...

לפי דברי בן עזאי, שחזר רבי עקיבא להיות שונה כדבריו, יום שיש בו קורבן מוסף, כגון ראש חודש, אין בו נעילה (אין בו קריאת התורה של מעמדות בתפילת נעילה). מה טעם הדבר? - ואומרים טעם אחד: אמר רבי מנא (על פי האמור להלן יש לגרוס כמו בראבי"ה: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)): מפני סעודות ראש חודש – שהיו נוהגים לעשות סעודות ביום ראש חודש (ביום השלושים לחודש היוצא) בבית הכנסת, כדי לפרסם את ראש החודש, והיו נכנסים לסעודה מבעוד יום לפני שקיעת החמה (כפי שציוה רבי יוחנן, כמסופר להלן), ומכיון שתפילת נעילה היא מבעוד יום לפני שקיעת החמה (בנעילת שערי היכל, לרבי יוחנן (לעיל ד,א)), לא היו קוראים בתורה בתפילת נעילה, כדי שיוכלו להיכנס לסעודה מבעוד יום**.** ואומרים טעם שני: אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): על שם כל התדיר (נעשה לעיתים קרובות) מחבירו קודם את חבירו – יום שיש בו קורבן מוסף אין בו מעמד בנעילה, אבל יש בו מעמד במנחה, שהמעמד של נעילה נדחה ביום זה ולא המעמד של מנחה, משום שמנחה תדירה (תפילת מנחה היא בכל יום) ונעילה אינה תדירה (תפילת נעילה אינה אלא בתעניות, במעמדות וביום הכיפורים), ותדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם, ולכן התדיר אינו נדחה, ושאינו תדיר נדחה**.**

אבל, לפי רבי אלעזר, ביום שיש בו קורבן עצים, שהוא מדרבנן, נדחה התדיר, מפני שהחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, ולכן ביום זה אין בו מעמד במנחה, אבל יש בו מעמד בנעילה (ר"ח בבבלי תענית כח,א).

תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם כלל לגבי סדרי קדימויות, שמשמעו, שיש לעשות את הדבר התדיר קודם הדבר שאינו תדיר. אבל כאן משמעו, שהדבר התדיר אינו נדחה, והדבר שאינו תדיר נדחה, ויש לעשות את הדבר התדיר, ואין לעשות את הדבר שאינו תדיר. בירושלמי נזיר ז,א מצאנו כלל דומה במשמע דומה למשמעו של הכלל כאן, וכך אמרו שם: אתיא דרבי אליעזר כבית שמאי, דבית שמאי אומרים: תדיר ומקודש - מקודש קודם, כן רבי אליעזר אומר: תדיר ומקודש - מקודש קודם (כך יש לגרוס כמו בירושלמי יומא ז,ב). במשנה נזיר ז,א שנינו, שאם היו כוהן גדול ונזיר מהלכים בדרך ומצאו מת מצוה, לפי רבי אליעזר, ייטמא למת מצוה כוהן גדול, ואל ייטמא לו נזיר. נזיר מקודש יותר, מפני שהוא מביא קורבן על טומאתו, וכוהן גדול תדיר יותר, מפני שקדושתו קדושת עולם. רבי אליעזר סבור, שתדיר ומקודש - מקודש קודם, ולכן הנזיר אינו נדחה, והכוהן הגדול נדחה.

כדי לפרסמו שהוא ראש חודש בירושלמי שקלים ח,ו וסוכה ה,ו אמר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן, ששירו של ראש חודש קודם לשירו של שבת, כדי לפרסמו ולהודיע שהוא ראש חודש, אף על פי שכל התדיר מחברו קודם את חברו (ומשום כך מוספי שבת קודמים למוספי ראש חודש). הרי שלפי רבי יוחנן, הטעם של פרסום ראש חודש עדיף מהטעם של כל התדיר מחברו קודם את חברו. ולכן, לא אמר רבי יוחנן כאן "על שם כל התדיר מחברו קודם את חברו", אלא אמר "מפני סעודות ראש חודש", שעושים כדי לפרסמו ולהודיע שהוא ראש חודש.

ואומרים: קרייא מסייע לרבי יוחנן – המקרא מסייע לרבי יוחנן, שנאמר**: "ויהי ממחרת החודש השני** וייפקד מקום דוד**"** (שמואל א כ,כז) – ביום החודש (ראש חודש) השני נחסר מקומו של דוד בסעודה שעשה שאול המלך (לאחר שנחסר מקומו של דוד בסעודה שעשה שאול ביום החודש הראשון). ומפרשים את המילים "החודש השני": אין תימר תרין ירחין הוון – אם תאמר: שני חודשים היו, שהסעודה האחת היתה ביום החודש של חודש אחד, והסעודה שאחריה, שהכתוב הזה מדבר בה, היתה ביום החודש של חודש שני**, והא כתיב** – והרי כתוב (בכתוב הזה): "ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם" (שם)! – הרי שהסעודה האחת היתה ביום ראשון של ראש חודש (-'תמול', היום השלושים לחודש היוצא), והסעודה שאחריה היתה ביום שני של ראש חודש (-'היום', היום השלושים ואחד לחודש היוצא), שעשו שני ימים ראש חודש, ולכן אל תאמר: שני חודשים היו. יש ללמוד מכאן, שבימי שאול ודוד היו עושים שני ימים ראש חודש, והיו עושים סעודות מיוחדות לכבוד ראש חודש, ויש בזה כדי לסייע לרבי יוחנן, שדיבר להלן בשני הימים שהיו עושים ראש חודש, ודיבר לעיל בסעודות שהיו עושים בראש חודש.

ומספרים: אמר רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): רבי יוחנן מפקד לכנישתא (הגרסה במקבילה בירושלמי ראש השנה ד,ד: מפקד לאילין דכנישתא) דכופרא – רבי יוחנן ציוה את אלה (האנשים) של (בית) הכנסת של כופרא (פרבר של טבריה): סבון (יש לגרוס: סכון) מיעול עד דו איממא – ראו (הביטו, התבוננו, שימו לב) להיכנס (לבית הכנסת לסעודת ראש חודש) בעוד שהוא יום (מבעוד יום), כדי שיראו אותם בני אדם כשהם נכנסים, ויתפרסם שהוא ראש חודש**, ואתון אמרין 'זמנו' ו'עיבורו'** – ואתם אומרים (בברכת קידוש ירחים לאחר סעודת ראש חודש): "מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו". במקומות הרחוקים מבית הדין שקידשו את החודש, שלא ידעו באיזה יום נקבע ראש חודש, היו עושים ראש חודש שני ימים (היום השלושים והיום השלושים ואחד לחודש היוצא) בכל ראשי החודשים, והיו נוהגים שני הימים קודש. ולכן היו אומרים בברכת קידוש ירחים: 'מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו' - החודש מקודש הן בזמנו (היום השלושים) והן בעיבורו (היום השלושים ואחד), ששני הימים קודש הם**.**

יום השלושים נקרא 'זמנו', משום שיום זה הוא זמנו של ראש חודש, כי חודשה של לבנה (הזמן שבין מולד למולד) הוא עשרים ותשעה ימים ומחצה. יום השלושים ואחד נקרא 'עיבורו', משום שהעבירו את ראש חודש מזמנו ליום זה ("תוספתא כפשוטה" ראש השנה).

מאמר זה של רבי חייא בר אבא מובא בירושלמי ראש השנה ד,ד על המשנה שם, שאם לא באו עדים ביום השלושים, היו נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש, שהיו עושים שני ימים של ראש חודש, כמו שהיו עושים במקומות הרחוקים מבית הדין.

סעודות ראש חודש וקידוש ירחים אם באו עדי החודש, שראו את הלבנה בחידושה, ביום השלושים לחודש היוצא, וקידשו בית דין (בית הוועד) את החודש ביום זה, ראש חודש הוא ביום השלושים (בזמנו), והחודש היוצא חסר (עשרים ותשעה ימים). ואם לא באו עדי החודש ביום השלושים לחודש היוצא, ראש חודש הוא ביום השלושים ואחד (בעיבורו), והחודש היוצא מלא (שלושים יום). כיון שהיו מצפים כל יום השלושים לביאת העדים, היו נוהגים בו קדושת ראש חודש מספק. אם לא באו עדים ביום השלושים, היו נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש (משנה ראש השנה ד,ד), שהיו עושים שני ימים של ראש חודש. במקומות הרחוקים מבית הדין, שלא ידעו באיזה יום נקבע ראש חודש, היו עושים ראש חודש שני ימים (היום השלושים והיום השלושים ואחד לחודש היוצא) בכל ראשי החודשים, והיו נוהגים שני הימים קודש.

נהגו לעשות סעודות חגיגיות בכל ראש חודש, כדי לפרסם את ראש החודש. הסעודות נערכו בבתי הכנסת ובבתי המדרש בליל שלושים ואחד. נכנסו לסעודה מבעוד יום, והמשיכו את הסעודה בלילה. בסיום הסעודה, אחרי ברכת המזון, בירכו על היין, ובירכו ברכה מיוחדת מעין קידוש הנקראת 'קידוש ירחים'.

בתוספתא מגילה ג,טו שנו: אימתי מסבים (מסובים) על החודש? - לאור עיבורו (אור ליום שלושים ואחד, הלילה שלפניו). כיצד? - חל (ראש חודש) להיות ערב שבת ושבת, מסבים עליו למוצאי שבת (אם חל יום שני של ראש חודש בשבת, לא היו נכנסים לסעודה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, כמו בראש חודש שחל להיות בחול, אלא מאחרים את הסעודה למוצאי שבת, שסעודת ראש חודש מאחרים (ירושלמי מגילה א,ו)).

גם בבבלי סנהדרין ע,ב אמרו: תנו רבנן: אין עולים בעיבור החודש... אלא לאור עיבורו.

במסכת סופרים יט,ז נאמר: בראש חודש ישבו החבורות של זקנים ושל בולווטים (חברי מועצת העיר) ושל תלמידים מן המנחה ולמעלה עד (לפני) שתשקע החמה. וצריך בברכת היין לומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן", "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר בעגולה גידל דורשים, הורם ולימדם זמני חודשים, טיכס ירח, כילל לבנה, מינה נבונים סודרי עיתים, פילס צורנו קנצי רגעים, שבם תיקן אותות חודשים ומועדים, דכתיב 'עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו' (תהילים קד,יט), ואומר 'כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאום ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם' (ישעיהו סו,כב)", וחותם: "ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חודשים". ואומר: "הודו לה' כי טוב; כהיום הזה בירושלים ששים ושמחים בבנין בית המקדש; אליהו הנביא במהרה יבוא אלינו, המלך המשיח יצמח בימינו; ירבו שמחות", ויענו העם ויאמרו: "אמן". "ירבו בשורות טובות בישראל, ירבו ימים טובים בישראל, ירבו תלמידי תורה בישראל; מקודש החודש, מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו; מקודש כתורה, מקודש כהלכה; מקודש בתחתונים, מקודש בעליונים; מקודש בציון, מקודש בירושלים, מקודש בארץ ישראל, מקודש בכל מקומות ישראל; מקודש בפי רבותינו, מקודש בבית הוועד; 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו' (תהילים קיח,א ו-כט), וכולכם ברוכים". בעגולה – בסנהדרין, שהיו יושבים בכחצי גורן עגולה לקבוע מועד לקידוש החודשים. גידל – פיאר. דורשים – חכמים. טיכס – סידר. כילל – ייפה. פילס – שקל, קבע בדיוק. תחתונים – בית דין שהכריזו על קידוש החודש. עליונים – בית דין של מעלה.

ושם יט,ח נאמר: ואף על פי שאמר "יעלה ויבוא" ב"בונה ירושלים" (בברכת המזון), וגמר על הכוס ברכת הזימון, מביאים לו כוס אחר, ומברך "בורא פרי הגפן" ואחריו "אשר בעגולה גידל דורשים".

הקטע "אשר בעגולה" הוא קטע פיוטי קדום, שהוא חלק מנוסח הברכה. לאחריו באה שרשרת פסוקים הקשורים לענין קידוש החודש. שרשרת הפסוקים נחתמת במטבע הברכה: "ברוך... מקדש ישראל וראשי חודשים", ולאחריו באים קטעי ברכות ואיחולים שונים. האיחול "וכולכם ברוכים" הוא מטבע סיום של ברכות מזון קדומות.

בבבלי סנהדרין ע,ב אמרו (בענין סעודת עיבור החודש): אמר רבי חייא בר אבא לבניו: הקדימו ועלו (בעוד יום לפני שקיעת החמה), הקדימו וצאו (למחר קודם הנץ החמה), כדי שישמעו בכם בני אדם (ויתפרסם ראש החודש).

רבי חייא בר אבא, שאמר לבניו שיקדימו ויעלו, הלך לשיטתו, שאמר בירושלמי כאן, שציוה רבי יוחנן לעלות לסעודה בעוד יום.

סעודת ראש חודש נזכרת במשנה סנהדרין ח,ב ("עיבור החודש") ובירושלמי מגילה א,ו, וכן בירושלמי ברכות ו,א ("אברייתא") ושם ו,ד ("ריש ירחא").

ובירושלמי מועד קטן ב,ג וסנהדרין ח,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: לווים בריבית לחבורת מצוה (חבורת מסובים לסעודת מצוה. ראה תוספתא מגילה ג,טו) ולקידוש החודש (לעיבור החודש). רבי יוחנן היה נכנס לבית הכנסת בבוקר (לאחר שאכלו שם בלילה לקידוש החודש) ומלקט פירורים (שנשארו ממה שאכלו שם) ואוכל, ואומר: יהא חלקי עם אלה שאכלו כאן בערב (הגרסה בסנהדרין: יהא חלקי עם מי שקידש את החודש כאן בערב).

הרי שלרבי יוחנן, סעודת ראש חודש סעודת מצוה היא.

ובירושלמי פסחים א,א אמרו: רבי ירמיה בעי: בתי כנסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכים בדיקה? - מה צריכה ליה? שכן מכניסים לשם באבריות בראשי חודשים (ר"מ המאירי: בעיבורים שבראשי חודשים - אבריות מלשון 'עיבור' (בחילוף א ו-ע), או בסעודות שבראשי חודשים - אבריות מלשון 'הבראה' (האכלה)).

אברייתא (בארמית) = אבריות (בעברית) = סעודות עיבור החודש. סעודות ראש חודש נקראו כך, משום שאכלו אותן בראש חודש ביום העיבור ("תוספתא כפשוטה" מגילה). 'סעודת ראש חודש', '(סעודת) עיבור החודש' ו'(סעודת) קידוש החודש' כולם דבר אחד הם.

הסעודות היו נעשות בבית הכנסת, כפי שמוכח מהירושלמי כאן: 'רבי יוחנן מפקד לאילין דכנישתא' וכו', וכפי שמוכח מהירושלמי פסחים ומועד קטן שהבאנו לעיל.

מלבד הסעודות הציבוריות שהיו עושים בבית הכנסת, היה כל אדם עושה סעודה בביתו בראש חודש, ועל סעודה זו נאמר בויקרא רבה ל,א ובפסיקתא דרב כהנא כז,א: תני: מראש השנה נקצצים מזונותיו של אדם, חוץ ממה שהוא מוציא בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים ובחולו של מועד. • • •

משנה המשנה באה לפרט, שתשעה זמנים קבועים היו בשנה לשמונה משפחות להביא בהם עצים למערכה. המשפחות שנזכרות במשנה נמנו בעזרא ב ובנחמיה ז עם העולים מהגולה עם זרובבל וישוע הכוהן הגדול.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים ד,א ומגילה א,ו.

שנו ברייתא (תוספתא תעניות ג,ה): מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות? – מה ראו חכמים למנות את יום חמישה עשר באב (זמן עצי הכוהנים והעם), שהוא זמנם של בני זתוא, עם הימים הטובים הכתובים במגילת תענית, שהם ימים טובים לכל ישראל? והרי כל מי שמביא עצים למערכה יום טוב הוא לו (ירושלמי פסחים ד,א והגמרא למגילת תענית פרק ה), ואינו יום טוב לאחרים! - אלא בשעה שעלו ישראל מן הגולה (מבבל), לא מצאו עצים בלישכה – בלשכת העצים שבמקדש, שהיו מונחים בה עצי המערכה**, ועמדו אלו –** בני זתוא, ונתנדבו עצים משל עצמן, ומסרום לציבור – נתנו את העצים במתנה גמורה לשם כל הציבור**, וקרבו מהן קרבנות ציבור –** הקריבו על אותם עצים את קורבנות הציבור, ובזכות זו של בני זתוא קבעו את יום חמישה עשר באב, שהוא זמנם של בני זתוא להביא בו עצים, יום טוב לכל העם, ועל כן נמנה יום זה במגילת תענית**, והתנו** (קבעו חוק בל יעבור) עמהן הנביאים שביניהן – חגי וזכריה ועוד נביאים**, שאפילו לשכה –** לשכת העצים, מליאה עצים, (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה: שיהיו מביאין מעצמן (מילים אלו אינן במקבילות, והן גרסה אחרת לאמור להלן)) ועמדו אלו – בני זתוא, ונתנדבו עצים משל עצמן, שלא יהא קרבן מתקרב (נקרב) אלא משלהן תחילה – התנו, שיקריבו את קורבנות הציבור על העצים של בני זתוא תחילה, שהעצים שלהם יהיו קודמים לעצים שבלשכה. - הרי שלפי הברייתא הזו, יחידים שהביאו עצים ומסרו אותם לציבור קרבים מהם קורבנות ציבור**.**

בתוספתא תעניות ג,ה שנו: מה ראו זמן עצי כוהנים והעם לימנות? - שכשעלו בני הגולה, לא מצאו עצים בלשכה, עמדו אלו והתנדבו עצים משל עצמם, ומסרום לציבור, וכך התנו עימהם נביאים, שאפילו לשכה מלאה עצים, ואפילו עצים משל ציבור, יהו אלו מתנדבים עצים בזמן הזה בכל שעה שירצו (להביא).

ובגמרא למגילת תענית (לפי כתב היד הקרוב לנוסח ארץ ישראל) פרק ה אמרו: בני זתוא בן יהודה למה נכתבו (במגילת תענית)? - שכשעלו בני הגולה לא היה להם עצים בלשכה. התנדבו בני זתוא עצים ומסרום לציבור. התקינו שאף על פי שהלשכה מלאה עצים, יתנדבו עצים למערכה כל זמן [שירצו].

השאלה בגמרא למגילת תענית "בני זתוא בן יהודה למה נכתבו?" היא השאלה בברייתא שבירושלמי ובתוספתא "מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות?". אנו רואים מהמקורות האלה, שהחג בחמישה עשר באב נקבע בזכות בני זתוא, שהתנדבו עצים משל עצמם, כשעלו בני הגולה ולא מצאו עצים בלשכה. • • • במשנה שקלים ד,א שנו: שומרי ספיחים בשביעית נוטלים שכרם מתרומת הלשכה (בשנת השמיטה, שפירותיה הפקר, היו בית דין שוכרים שומרים לשמור בקצת מקומות על הספיחים שעלו מאליהם, כדי להביא מהם את העומר בפסח ואת שתי הלחם בעצרת, ואותם השומרים מקבלים שכרם מהשקלים שתרמו מן הלשכה, שבה היו מניחים הציבור את שקליהם, שמהם היו קונים את קורבנות הציבור). רבי יוסי אומר: אף הרוצה מתנדב שומר חינם (יכול אדם להתנדב לשמור בחינם על הספיחים הללו). אמרו לו (חכמים לרבי יוסי): אף אתה אומר שאינם באים אלא משל ציבור (הרי אתה מודה, שאין קורבנות הציבור באים אלא משל ציבור, ואם התנדב אדם לשמור על הספיחים בחינם, הרי זכה בהם, שקנה אותם מן ההפקר, ונמצא שאין העומר ושתי הלחם באים משל ציבור, ואף על פי שמסרם לשם כל הציבור, מכל מקום חכמים סוברים, שאין הציבור יוצאים בהם ידי חובתם, לפי שאין קורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור, אבל רבי יוסי סובר, שאם הביאם לשם כל הציבור, מותר להקריבם, והציבור יוצאים בהם ידי חובתם, לפי שקורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור).

לפי הברייתא לעיל בענין זמן עצי הכוהנים והעם, יחידים שהביאו עצים ומסרו אותם לציבור קרבים מהם קורבנות ציבור. ואומרים: אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): דרבי יוסה היא – של רבי יוסי היא (הברייתא כדעתו של רבי יוסי במשנה בשקלים היא), דרבי יוסי (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי) אמר: אף הרוצה מתנדב שומר חנם – רבי יוסי סובר, שיחיד שהביא קורבן ומסרו לציבור, הציבור יוצאים בו ידי חובתם, ולכן הברייתא, שנאמר בה, שיחידים שהביאו עצים ומסרו אותם לציבור קרבים מהם קורבנות ציבור, כדעת רבי יוסי היא, שלדעת חכמים, אף אם ימסרו את העצים לציבור, לא יקרבו מהם קורבנות ציבור**.** אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) בשם רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): דברי הכל היא – הברייתא כדעתם של הכל (רבי יוסי וחכמים במשנה בשקלים) היא (ולא כדעת רבי יוסי בלבד היא), שגם לדעת חכמים, אם ימסרו את העצים לציבור, יקרבו מהם קורבנות ציבור**. מה פליגין? –** במה חלוקים (רבי יוסי וחכמים)? בגופו של קרבן – בדבר שהוא עצמו קרב קורבן, כגון העומר ושתי הלחם, שלדעת חכמים, אין קורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור, ולדעת רבי יוסי, קורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור**, אבל במכשירי קרבן –** בדבר המסייע ונחוץ להקרבת קורבן, כגון עצים למערכה, - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים (רבי יוסי וחכמים) שנחלקו) מודים (מסכימים), שהוא משתנה מן קרבן יחיד לקרבן ציבור – אם ימסור היחיד דבר זה לציבור, יצאו בו הציבור ידי חובתם, לפי שקורבן יחיד זה משתנה לקורבן ציבור**.**

לפי רבי אחא, אף במכשירי קורבן חכמים חולקים, שחוששים שמא לא ימסור היחיד יפה יפה לציבור. רבנו משולם (בירושלמי שקלים) אומר, שלפי רבי אחא, חכמים מודים, שבשעה שעלו ישראל מן הגולה ולא מצאו עצים בלשכה, התנדבו עצים משל עצמם ומסרום לציבור וקרבו מהם קורבנות ציבור, שמפני שהיתה זו שעת הדחק, מסרו את העצים יפה יפה לציבור, אבל לאחר מכן לא התנדבו עצים משל עצמם.

מביאים ענין דומה: תני – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא יומא א,כג): אשה שעשת (שעשתה) כתונת לִבְנָהּ – הכוהן, שישמש בה במקדש לעבודה, צריכה למסור לציבור – צריכה לתת את הכתונת במתנה גמורה לשם כל הציבור, שבגדי הכוהנים שהם משמשים בהם במקדש באים משל ציבור (מתרומת הלשכה), ואם מסרה אותה לציבור, משמש בה בנה הכוהן**.** ואומרים: אמר רבי אחא: דרבי יוסי היא – של רבי יוסי היא (הברייתא כדעתו של רבי יוסי במשנה בשקלים היא), דרבי יוסי אמר: אף הרוצה מתנדב שומר חנם – רבי יוסי סובר, שיחיד שהביא קורבן ומסרו לציבור, הציבור יוצאים בו ידי חובתם, ולכן הברייתא, שנאמר בה, שהאישה צריכה למסור את הכתונת לציבור, כדעת רבי יוסי היא, שלדעת חכמים, אף אם תמסור את הכתונת לציבור, לא ישמש בה כוהן גדול**.** אמר רבי יסא (רבי יוסי) בשם רבי אילא: דברי הכל היא – הברייתא כדעתם של הכל (רבי יוסי וחכמים במשנה בשקלים) היא, שגם לדעת חכמים, אם תמסור את הכתונת לציבור, ישמש בה כוהן גדול**. מה פליגין?** – במה חלוקים (רבי יוסי וחכמים)? בגופו של קרבן, אבל במכשירי קרבן – כגון בגדי הכוהנים, - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים (רבי יוסי וחכמים) שנחלקו) מודים (מסכימים), שהוא משתנה מקרבן יחיד לקרבן ציבור. • • • רבי יוסי בשם רבי אילא אמר, שהברייתא לעיל בענין זמן עצי הכוהנים והעם דברי הכל היא. ואומרים: מתניתא פליגא על רבי יוסי – הברייתא (להלן) חלוקה על רבי יוסי (האמורא), שיש להוכיח ממנה שלא כדבריו, ששנו**: אותן הימים** – הימים הקבועים לכמה משפחות להבאת עצים, שנמנו במשנתנו, נוהגין בהן (המילה 'בהן' יתרה, ואינה במקבילות) – לענין איסור הספד ותענית בהם, בשעת קרבן – בזמן שבית המקדש קיים ומקריבים קורבנות, ושלא בשעת קרבן – וגם בזמן שאין בית המקדש קיים ואין מקריבים קורבנות**. רבי יוסה** (התנא) אומר: אינן נוהגין אלא בשעת קרבן – בזמן שבית המקדש קיים. לפי חכמים (תנא קמא בברייתא זו), בני המשפחות שנמנו במשנתנו לא הביאו בימים הללו בכל שנה ושנה עצים משלהם (אלא משל ציבור לזכר בלבד), אלא חגגו את הימים הללו כימי זיכרון לנדבתם ולהקרבתם את קורבן העצים בראשית ימי הבית השני, משום שאין מקבלים עצים למערכה מיחיד, אף על פי שהם מכשירי קורבן, ולכן הימים הללו נוהגים אפילו משחרב הבית, שהרי אף בזמן הבית לא חגגו אותם אלא כימי זיכרון בלבד. אבל לפי רבי יוסי, הסובר שיחיד מתנדב קורבן ציבור, בני המשפחות שנמנו במשנתנו הביאו בימים הללו בכל שנה ושנה עצים משלהם, ומי שמביא עצים יום זה יום טוב הוא לו, כדין כל המקריב קורבן שנוהג יום טוב בו ביום, ולכן משחרב הבית אין הימים הללו נוהגים, שהרי אינם יכולים להביא עצים (כך פירש רבנו משולם בירושלמי שקלים). מכאן שהברייתא לעיל בענין זמן עצי הכוהנים והעם, שנאמר בה, שהתנו שבני זתוא יביאו בזמן הזה בכל שנה ושנה עצים משלהם, כרבי יוסי היא ולא כחכמים, וזה כדברי רבי אחא (שאמר, שהברייתא רבי יוסי היא), ולא כדברי רבי יוסי (האמורא) בשם רבי אילא (שאמר, שהברייתא דברי הכל היא).

ועוד מן הדא – ועוד (יש להוכיח שלא כדברי רבי יוסי האמורא) מן זו (הברייתא להלן), דתני – ששנוי (שנו ברייתא): אמר רבי לעזר בירבי יוסי (צריך לומר: בירבי צדוק (הראשון, תנא בדור השני), כמו במקבילות): אנו היינו מבני סנאה בן בנימין – אחת מהמשפחות שנמנו במשנתנו, שקורבן עצים שלהם הוא בעשרה באב**, וחל** – פעם אחת לאחר שחרב הבית, תשעה באב להיות בשבת, ודחינו (נראה שצריך לומר: ודחו) אותו למוצאי שבת – סנהדרין דחו את התענית של תשעה באב ליום ראשון, שהוא עשרה באב, ולא התענו בשבת, שאין התענית דוחה את השבת (משנה מגילה א,ג), והיו (צריך לומר: והיינו, כמו במקבילות) מתענין ולא משלימין – בני משפחה זו התענו ביום זה, אבל לא השלימו את התענית עד הערב, אלא אכלו ושתו ושמחו, מפני שיום זה יום טוב שלהם היה, שאותם הימים שנמנו במשנתנו נוהגים אף אחר החורבן, כדעת חכמים לעיל, ואין להתענות בהם. הרי שרבי אלעזר בירבי צדוק סובר כחכמים לעיל, שימים אלה נוהגים בין בזמן הבית ובין שלא בזמן הבית, מפני שאף בזמן הבית לא היו אלא ימי זיכרון בלבד. מכאן שהברייתא לעיל בענין זמן עצי הכוהנים והעם, שנאמר בה, שהתנו שבני זתוא יביאו בזמן הזה בכל שנה ושנה עצים משלהם, לא כרבי אליעזר בירבי צדוק היא, וזה שלא כדברי רבי יוסי (האמורא) בשם רבי אילא (שאמר, שהברייתא דברי הכל היא).

עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים ומגילה.

בתוספתא תעניות ג,ו שנו: אותם ימים (זמנים של קורבן עצים) אסורים בהספד ובתענית, בין משחרב הבית ובין עד שלא חרב הבית. רבי יוסה אומר: משחרב הבית מותרים, מפני שאבל הוא להם. אמר רבי לעזר בירבי צדוק: אני הייתי מבני סנאה בן בנימין, וחל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר שבת, והיינו מתענים ולא משלימים.

ברייתא זו שבתוספתא הובאה בירושלמי כאן. דברי רבי אלעזר בירבי צדוק הובאו כראיה לדברי תנא קמא, שאותם הימים נוהגים גם לאחר שחרב הבית.

לפי הגמרא כאן, תנא קמא, החלוק על רבי יוסי במשנה מסכת שקלים, ותנא קמא, החלוק על רבי יוסי בתוספתא מסכת תעניות, בשיטה אחת הם. לפי מסקנת הגמרא, הלכה ה בתוספתא היא כרבי יוסי בהלכה ו בתוספתא, ולא דברי הכל (גם תנא קמא ורבי אלעזר בירבי צדוק) היא.

לפי תנא קמא, החלוק על רבי יוסי בתוספתא מסכת תעניות, הימים של קורבן עצים היו כמו הימים הטובים הכתובים במגילת תענית, שהיו ימי זיכרון למאורעות חד פעמיים שאירעו. ואילו לפי רבי יוסי, הימים של קורבן עצים לא היו כמו הימים הטובים הכתובים במגילת תענית, משום שלפי רבי יוסי, הימים של קורבן עצים לא היו ימי זיכרון. לפי תנא קמא, הימים הטובים הכתובים במגילת תענית נוהגים גם לאחר שחרב הבית. ואף לפי רבי יוסי, רק הימים של קורבן עצים אינם נוהגים לאחר שחרב הבית מהטעם שנתבאר לעיל, אבל הימים הטובים הכתובים במגילת תענית נוהגים גם לאחר שחרב הבית. כך לפי הירושלמי. אבל בבבלי ראש השנה יט,ב הביאו ברייתא דומה לברייתא שבתוספתא בענין הימים הטובים הכתובים במגילת תענית, שנחלקו בה רבי מאיר ורבי יוסי, ולפי רבי מאיר, הימים הטובים הכתובים במגילת תענית נוהגים גם לאחר שחרב הבית, שלא בטלה מגילת תענית, ולפי רבי יוסי, הימים הטובים הכתובים במגילת תענית אינם נוהגים לאחר שחרב הבית, שבטלה מגילת תענית ("תוספתא כפשוטה").

רבי אלעזר בירבי צדוק הראשון רגיל לספר פרטים ממאורעותיו וממה שראה בירושלים לפני החורבן ואחריו, וכן הוא מוסר על כמה ממנהגיהם של אנשי ירושלים. • • • בגמרא למגילת תענית פרק ה נאמר: ומה הוא זמן אעי כהניא? - זהו שאתה אומר: בחמישה עשר בו בני זתוא בן יהודה, ועימהם כוהנים ולויים וישראלים וגרים ועבדים ונתינים וממזרים, וכל מי שטעה בשבטו, ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות ובני סלמי הנטופתי.

במשנה ובמגילת תענית נזכרו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות. מביאים ברייתא בתוספתא תעניות ג,ז: מהו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות – שנזכרו במשנה ובמגילת תענית**? - אלא בשעה שהושיב ירבעם בן נבט** (מלך ישראל) פרסדאות (משמרות חיילים) על הדרכים – ההולכות לירושלים**, לא היו מניחין את ישראל לעלות לירושלים** – שאסר ירבעם על העלייה, כמו שנאמר: "ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלים" (מלכים א יב,כח), והושיב משמרות למנוע את העם מהעלייה, ולא היה אדם מעשרת השבטים יכול לעלות לירושלים**. כל מי שהיה כשר וירא חט** (חטא) באותו הדור, היה מביא את בכוריו – הפרות שהבשילו ראשונה, ומצוה להביאם לבית המקדש וליתנם לכוהנים, ונותנן לתוך הסל, ומחפה אותן קציעות – כיסה את הפרות מלמעלה בתאנים יבשות להסתיר אותם**, ונוטל את העלי** (עץ שכותשים בו במכתשת), ונותן את הסל על כתיפו, ונוטל את העלי בידו – ועולה לירושלים**. וכיון שהיה מגיע באותו** (צריך לומר: לאותו) המשמר, היו (צריך לומר: היה (המשמר)) אומר לו: לאיכן (להיכן) אתה הולך? לירושלים אתה עולה? והוא אומר לו (למשמר): איני הולך אלא לעשות מעט קציעות הללו כפות (גוש) אחת של דבילה (כיכר עגול של תאנים כתושות ודבוקות ביחד) במכתשת הזו שלפני (הנמצאת במקום הסמוך) בעלי הזה שבידי. וכיון שהיה עובר את אותו המשמר, היה מעטרן (את הביכורים) – הניח את הפרות היפים והמשובחים למעלה לשם עיטור ונוי, ומעלה אותן לירושלים – ועל שם מעשיהם נקראו "בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות", שהיו גונבים את דעתם של השומרים על ידי העלי והקציעות**.**

בתוספתא תעניות ג,ז שנו: מהו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות? - שבשעה שהושיבו מלכי יוון פרסדיאות על הדרכים שלא לעלות לירושלם, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט, כל מי שהיה כשר וירא חטא באותו הדור מה היה עושה? היה מביא את בכוריו ונותנם לתוך הסל, ומחפה אותם קציעות, ונוטל את הסל ואת העלי על כתפו. וכיון שהגיע לאותו המשמר, היו אומרים לו: להיכן אתה הולך? אומר להם: לעשות קציעות הללו שני כפים (גושים) של דבלה במכתש (במכתשת) הלז בעלי הזה שעל כתפי. וכיון שעבר את אותו המשמר, היה מעטרם ומעלם לירושלם.

הברייתא שבתוספתא הובאה גם בבבלי תענית כח,א, אלא שגרסו שם: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה (מלכות רומי) שמד על ישראל שלא יביאו ביכורים לירושלים וכו'.

לפי הגרסה בירושלמי, בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות היו בבית ראשון (בימי ירבעם), ובניהם שהיו בבית שני התנדבו להביא עצים, כשעלו ישראל מהגולה ולא מצאו עצים. אבל לפי התוספתא ומגילת תענית, בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות היו בבית שני (בימי מלכי יוון), וכן לפי הגרסה הבבלי, הם היו בבית שני (בימי מלכות רומי), ואבותיהם התנדבו להביא עצים, כשעלו ישראל מהגולה ולא מצאו עצים.

אפשר שבנוסח הברייתא שבירושלמי חסר מן "שהושיבו מלכי יוון..." עד "שהושיב ירבעם", כמו שהוא בתוספתא, ונשמט על ידי דמיון המילים. • • • במגילת תענית נזכרו גם בני סלמי הנטופתי. מביאים ברייתא בתוספתא תעניות ג,ח: מהו אומר (צריך לומר: מהו) בני סלמיי הנתיצתי (צריך לומר: הנטופתי) – שנזכרו במגילת תענית**? - אלא** (בשעה שהושיב ירבעם בן נבט פרסדאות על הדרכים, לא היו מניחים את ישראל לעלות לירושלים, ולא היה אדם מעשרת השבטים יכול לעלות לירושלים.) כל מי שהיה (כשר וירא חטא באותו הדור, והיה) מתנדב עצים וגיזרים (גזרי עצים) למערכה (של עצים הבוערים על המזבח) – עצים למזבח, והם עצים שקרבים כקורבן יחיד, וגזרים למערכה, והם נמסרים לציבור (ירושלמי פסחים ד,א ובמקבילות ובגמרא של מגילת תענית פרק ה), היה מביא עצים וגזרים**, ועושה אותן** (את גזרי העצים) כמין שלבין (מדרגות בסולם, חווקים), ועושה אותן (את העצים) כמין סולם, ונותנן (מניח אותם) על כתיפיו – ועולה לירושלים**. וכיון שהיה מגיע לאותו המשמר, היה** (המשמר) אומר לו: לאיכן (להיכן) אתה הולך? לירושלים אתה עולה? והוא אומר לו (למשמר): איני הולך אלא להביא שני גוזלות (יונים רכות) הללו מן השובך (קן יונים) הזה שלפני (הנמצא במקום הסמוך) בסולם הזה שעל כתיפי – שעולים אל השובך בסולם**. וכיון שהיה עובר את אותו המשמר, היה מפרקן** (את השלבים ואת הסולם) – להיות עצים למערכה, ומעלה אותן לירושלים – ועל שם מעשיהם נקראו "בני סלמיי", שהיו גונבים את דעתם של השומרים על ידי הסולם**. על ידי שנתנו את נפשם למצות** – לפי שבני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות ובני סלמיי מסרו את נפשם על קיום המצוות**, זכו לקנות שם טוב** (פרסום לשבח) בעולם (אולי צריך לומר: לעולם), ועליהם הוא (הכתוב) אומר: "זכר צדיק לברכה" (משלי י,ז) – שעל ידי מעשיהם הם נזכרים לשבח ולברכה לדורות**.**

בתוספתא תעניות ג,ח שנו: מהו אומר בני סלמאי הנטופתי? - שבשעה שהושיבו מלכי יוון פרסדיאות על הדרכים שלא לעלות לירושלם, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט, כל מי שהיה כשר וירא חטא באותו הדור מה היה עושה? היה מביא שני גזרי עצים, ועושה אותם כמין סולם, ומניחו על כתיפו. כיון שהגיע לאותו משמר, היו אומרים לו: לאן אתה הולך? אומר להם: ליטול שני גוזלות מן השובך הלז שלפני בסולם הזה שעל כתפי. וכיון שעבר את אותו המשמר, היה מפרקם ומעלם לירושלם. לפי שמסרו עצמם על התורה ועל המצוות, לפיכך נמצא להם שם טוב וזכר טוב בעולם, ועליהם הוא אומר: "זכר צדיק לברכה" (משלי י,ז), ועל ירבעם בן נבט וחבריו הוא אומר: "ושם רשעים ירקב" (שם).

ובגמרא למגילת תענית פרק ה נאמר: ...ולפי שמסרו עצמם על המצוות, לכך נכתב להם שם טוב במגילה הזאת וזכר טוב לדורות, ועליהם ועל כיוצא בהם נאמר: "זכר צדיק לברכה"...

הברייתא שבתוספתא הובאה גם בבבלי תענית כח,א, אלא שגרסו שם: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה (מלכות רומי) שמד על ישראל שלא יביאו עצים למערכה וכו'.

לפי הירושלמי, נראה שבני סלמאי היו בבית ראשון (בימי ירבעם), כמו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות. אבל לפי התוספתא ומגילת תענית, בני סלמאי היו בבית שני (בימי מלכי יוון), וכן לפי הבבלי, הם היו בבית שני (בימי מלכות רומי).

בנוסח הברייתא שבירושלמי חסר בראשה של הברייתא מן "בשעה שהושיב" עד "כל מי שהיה". ונראה שהשמיטו מן הברייתא, משום שסמכו על הברייתא הקודמת.

בדברי הימים א ב,נד (ייחוסי בני כלב) נאמר: "בני שֹלמא בית לחם ונטופתי...". ובתרגום שם נאמר: בניו של שֹלמא שמן בית לחם, צדיקים ששמם טוב כנטופה (נטף - שרף ריחני), שביטלו (בניו של שֹלמא את) השומרים שהושיב ירבעם בדרכים שלא יעלו ביכורים לירושלים, והיו בניו של שֹלמא מעטרים פרות ביכורים בסלים ומוליכים בצנעה לירושלים, ומבקעים עצים ועושים סולמות ומעלים לירושלים לסדר את המערכה לקורבנות.

וברות ד,כ (שלשלת היחס של דויד) נאמר: "ונחשון הוליד את שֹלמה". ובתרגום שם נאמר: שֹלמה הצדיק הוא שֹלמה מן בית לחם ונטופה, שביטלו בניו את השומרים שהושיב ירבעם הרשע על הדרכים, והיו מעשי האב והבנים יפים כנטופה.

לפי התרגום, סלמאי הוא שֹלמא (שֹלמה). בברייתא שבתוספתא דרשו את השם 'סלמאי', ובתרגום דרש גם את השם 'נטופתי'. לפי התרגום, המייחס להם גם הבאת ביכורים וגם הבאת עצים, בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות הם הם (הם עצמם) בני סלמאי הנטופתי, ונקראו בכמה שמות על פי המעשים שעשו. לפי התרגום, הם היו בבית ראשון (בימי ירבעם).

אנשי בית לחם ונטופה נמנו בעזרא ב,כא-כב ובנחמיה ז,כו עם המשפחות שנזכרות במשנה בענין הבאת עצים.

משנה המשנה באה ללמד על הפורענויות שאירעו בשבעה עשר בתמוז ובתשעה באב.

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה דברים בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות – על ידי משה, מחמת חטא העגל**, ובטל התמיד** – בימי המצור על ירושלים בטל קורבן התמיד, לפי שלא היו להם כבשים להקריב**, והובקעה העיר** – נפרצה חומת ירושלים על ידי הצרים עליה**, ושרף אפוסטומוס את התורה, והעמיד צלם** (פסל של עבודה זרה) בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ – מחמת חטא המרגלים**, וחרב הבית** (בית המקדש) בראשונה ובשנייה, ונלכדה (נתפסה, נכבשה) ביתתר (ביתר, עיר דרומית מערבית לירושלים) – בימי מלחמת בר כוכבא, שעמד בראש המרד ברומאים**, ונחרשה העיר** – ירושלים, שחרשו אותה הרומאים לאחר דיכוי מרד בר כוכבא**.**

בירושלמי נזכרת 'ביתר' בכתיב: ביתתר (בית תר). • • •

תלמוד במשנה שנינו, שבשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות. מניין שאירע הדבר ביום הזה? - ואומרים: כתיב – כתוב (בענין עלייתו של משה להר למשך ארבעים יום): "וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים" – ששת הימים היו מראש חודש סיון עד שישה בסיון, שבו ניתנו עשרת הדיברות, "ויקרא (ה') אל משה ביום השביעי" (שמות כד,טז), "ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה**"** (שמות כד,יח) - יום שביעי שהוא לאחר עשרת הדיברות ותחילה לארבעים יום – היום השביעי, שבו עלה משה להר לקבל את הלוחות, היה שבעה בסיון, לאחר שניתנו עשרת הדיברות, ובו התחילו ארבעים היום שהיה משה בהר**. אמר להן משה** (לישראל): ארבעין יומין אנא מיעבד בטורא – ארבעים ימים אני עושה (שוהה) בהר. משה היה בהר משבעה בסיון עד שבעה עשר בתמוז, שהם ארבעים יום, ולא אמר להם משה, באיזו שעה ביום הוא יורד**.** כיון שהגיע יום ארבעים – תחילת היום של שבעה עשר בתמוז, ולא בא (משה), המתין העם למשה ביום הארבעים עד חצות היום**, מיד: "וירא העם כי בושש** (איחר) משה לרדת מן ההר" (שמות לב,א), וכיון שהגיע שש שעות – חצות היום של שבעה עשר בתמוז, ולא בא (משה), לא רצה העם להמתין עוד**, מיד: "ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו" וגו'** (שם) – ואהרן עשה עגל, והעם חטא בו**, "וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך" וגו'** (שמות לב,ז) – ומשה ירד מן ההר, והלוחות בידו**.**

בבבלי תענית כח,ב אמרו: חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וכו'. נשתברו הלוחות מנלן? - דתניא: בשישה בחודש ניתנו עשרת הדיברות לישראל, רבי יוסי אומר: בשבעה בו. מאן דאמר: בשישה - בששה ניתנו, ובשבעה עלה (משה), מאן דאמר בשבעה - בשבעה ניתנו, ובשבעה עלה (משה). וכתיב: "ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות כד,יח), וכתיב: "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" (שמות לב,יט).

"ששת ימים", "ביום השביעי" במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (שמות יט,ט) נאמר: רבי יוסי הגלילי אומר: "ויכסהו הענן ששת ימים" - זה היה אחר הדיברות, והוא תחילת ארבעים יום. רבי עקיבה אומר: "ויכסהו הענן ששת ימים" - מראש חודש (זה היה קודם הדיברות, וששת ימים הללו הם מראש חודש עד שישה בחודש, שבו ניתנו הדיברות), "ויקרא אל משה ביום השביעי" - זה היה אחר הדיברות (והיום השביעי הוא שבעה בחודש), והוא תחילת ארבעים יום.

הירושלמי כאן הביא את דעת רבי עקיבא, שסבור, שבשישה בחודש ניתנו הדיברות, והיום השביעי היה אחר הדיברות.

אבל בבבלי יומא ד,ב אמרו: במאי קא מיפלגי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא? - בפלוגתא דהני תנאי. דתניא: בשישה בחודש ניתנה תורה (עשרת הדיברות) לישראל, רבי יוסי אומר: בשבעה בו. רבי יוסי הגלילי סבר לה כתנא קמא, דאמר: בשישה בחודש ניתנה תורה, הלכך, זה היה אחר עשרת הדיברות (ששת ימים הללו היו משבעה בחודש עד שנים עשר בו, והיום השביעי היה שלושה עשר בו)... ורבי עקיבא סבר לה כרבי יוסי, דאמר: בשבעה בחודש ניתנה תורה (ששת ימים הללו היו מראש חודש עד שישה בחודש, והיום השביעי היה שבעה בו)...

"בושש משה" בשמות רבה מא,ז נאמר: "וירא העם כי בושש משה", מהו "בושש"? - באו שש שעות ולא ירד משה (דרש נוטריקון: 'בושש' - באו שש), לפי שהתנה משה עימהם ואמר להם: לאחר ארבעים יום אני מביא לכם את התורה. כיון שבאו שש שעות ולא ירד משה, מיד: "וייקהל העם על אהרן". • • • "וישמע יהושע את קול העם ברעה ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה" (שמות לב,יז) – יהושע המתין למשה מחוץ למחנה עד שירד משה מן ההר, ובדרכם למחנה שמע יהושע את קול התרועות של העם המצחקים, וחשש שקולות התרועה העולים מהמחנה הם קולות תרועת מלחמה - אמר משה (על יהושע בתמיהה): אדם שהוא עתיד להנהיג שררה (לשלוט, למשול) על ששים ריבוא בני אדם (מספר בני ישראל במדבר), אינו יודע להבחין (להבדיל) בין קול לקול?! – שאדם כמוהו ראוי שיהיה לו כשרון להבחין בין קולות ולדעת שאין הם קולות מלחמה. "ויאמר (משה) אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה" – איני שומע קול של צהלת גבורה של המנצחים במלחמה, ואף איני שומע קול של זעקת חולשה של הנופלים במלחמה, ועל כן אין הקול הזה סימן למלחמה במחנה, אלא "קול ענות אנכי שומע" (שמות לב,יח) - אמר רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): יש לפרש את דברי משה כך: קול קילוס (שבח) לעבודה זרה אנכי שומע – שעובדי העגל שרו וערכו מחולות וריקודים סביבו. המילה 'ענות' פירושה: הרמת קול בשירה וניגון. אפשר שכולם ענו כאחת, ואפשר שאחד קרא וכולם ענו אחריו**.** אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) בשם רבי יסא: יש לדרוש את דברי משה כך: אין כל דור ודור שאין בו אונקי אחת (אונקיא - משקל מועט, כל שהוא) מחטיו (מחטאו) של עגל – בכל דור ודור, כשיבקש ה' לענוש את עם ישראל על חטאיהם, יביא עליהם עונש גם על מעט מהחטא של העגל, שבכל דור ודור נפרע מעט מאותו חטא. המילה 'ענות' נדרשת מלשון 'עינוניתא', שהיא מידה קטנה (אונקיא), ולפי זה: "קול ענות אנוכי שומע" - קול (צעקת הענושים) על מידה קטנה (מחטא העגל) אנוכי שומע. גם אפשר שהמילה 'ענות' רומזת ללשון 'עינוי' (ייסורים), ששמע משה את קול המעונים בייסורים על חטא העגל**.**

בקהלת רבה ט,יא נאמר: "קול ענות אנוכי שומע" - אמר רבי אסי: קול קילוס של עבודה זרה אנוכי שומע. רבי יודן בשם רבי אסי אמר: אין לך כל דור ודור שלא נטל אונקי אחת של עגל. ובאיכה רבה א,כח נאמר: "קול ענות אנוכי שומע" - אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): קול קילוס עבודה זרה אנוכי שומע. רבי יהודה בשם רבי יוסי אומר: אין לך דור ודור שאינו נוטל מחטאו של עגל.

בבבלי סנהדרין קב,א אמרו: אמר רבי יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא (רש"י: לאו דווקא, אלא דבר מועט מאוד כמה שכף המשקל נוטה לצד זה יותר מצד זה) של עגל הראשון, שנאמר: "וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות לב,לד).

ליטרא היא מנה, שהוא משקל עשרים וחמישה סלעים. הכרע הוא אחד ממאה בלח, ואחד ממאתיים או אחד מארבע מאות ביבש (בבלי בבא בתרא פח,ב). נמצא שהכרע ליטרא הוא משקל דינר בלח, ומשקל חצי דינר או רבע דינר ביבש. לפי זה, אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא הוא משקל איסר, או משקל חצי איסר, או משקל רבע איסר (שתי פרוטות). אונקיא היא משקל שני סלעים. הרי שמידת הפורענות מחטא העגל לפי הירושלמי גדולה פי כמה ממידתה לפי הבבלי.

"ענות" - אונקי אחת בבראשית רבה כט,א נאמר: "ונח מצא חן בעיני ה'" - כתיב: "יימלט אי נקי ונמלט בבור כפיך" (איוב כב), אמר רבי חנינא: אינוניתא (מידה קטנה), אונקיא אחת היתה ביד נח, אם כן למה נמלט? אלא בבור כפיך.

רבי חנינא דרש את המילה 'חן' מלשון 'אינוניתא' בחילוף אותיות ח ו-א, ודרש את המילים 'אי נקי' מלשון 'אונקיא', שלא היה נח ראוי להינצל מהמבול, כי היתה לו מידה קטנה של זכות בלבד, ולא הציל ה' את נח אלא בגלל נקיות כפיו של ה' בדין, שריחם עליו. בבבלי חולין מז,א נזכרת המילה 'עינוניתא', ופירש רש"י: עינוניתא - כמו: אינוניתא, אונה קטנה. • • • "ויהי כאשר קרב (משה) אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר**"** (שמות לב,יט), אבל קודם לכן לא שיבר את הלוחות, - אמר רבי חלקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מיכן – יש ללמוד מכאן, שלא יהא אדם דן עומדות (אומדות (המגיה תיקן 'א' במקום 'ע', ובמקורות מצוי "עמד" במקום "אמד")) – שלא ידון אדם על פי אומדן והשערה, שהרי לא שיבר משה את הלוחות כששמע קול קילוס לעבודה זרה ושיער שעבד העם לעבודה זרה, אלא שיברם כשקרב למחנה וראה בעיניו את העגל ואת המחולות הנערכים לפניו**.**

ומדוע שיבר משה את הלוחות? - מביאים שתי דעות: דרש משה מקל וחומר (למד בדרך של קל וחומר (הסקת מסקנה מהדבר הקל על החמור ממנו)), מה אם הפסח שהיא (שהוא) מצוה יחידית (אחת מכל המצוות), נאמר בו: "כל ערל לא יאכל בו" (שמות יב,מח) (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב,מג)) – שאין לתת מבשר קורבן פסח לישראל מומר שעובד עבודה זרה**, התורה שכל המצוות כלולות בה, על אחת כמה וכמה** – בוודאי ובוודאי שאין לתת את התורה (הלוחות) לישראל שעובדים עבודה זרה, ולכן שיבר משה את הלוחות מדעתו. הרי דעה אחת**.**

"ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" (שמות לב,יט) – תני – שנה (ברייתא) רבי ישמעאל: הקב"ה אמר לו (למשה) שישברם – ה' ציוה את משה ואמר לו לשבר את הלוחות, ולא שיברם משה מדעתו (כפי שמשתמע מהכתוב הזה), ומניין למדים זאת? - שנאמר (בענין הלוחות השניים אמר ה' למשה): "ואכתב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שיברת" (דברים י,ב) - אמר לו (הקב"ה למשה): יפה עשית ששיברת – המילים "אשר שיברת" מיותרות, ובאו ללמד, ששיבח הקב"ה את משה על שעשה את ציוויו ושיבר את הלוחות, אף על פי שהיה קשה בעיניו של משה לשבר את הלוחות (המילה "אשר" נדרשת במשמע המילה הארמית 'אישר' (מהשורש שרר), שהיא צורה מקוצרת של הביטוי 'אישר חילך' - יישר כוחך. המילה "אשר" נדרשת כך, משום שהיא מיותרת, שהרי לא דרשו כך אלא כאן). הרי דעה שנייה**.**

"וירא את העגל" בשמות רבה מו,א נאמר: בשעה שאמר לו הקב"ה: "לך רד כי שחת עמך", היה תופס בלוחות ולא היה מאמין שחטאו ישראל, אמר: אם איני רואה, איני מאמין, שנאמר: "ויהי כאשר קרב אל המחנה" וגו', שלא שיברם עד שראה בעיניו. אי (אוי) להם לבני אדם שהם מעידים מה שאינם רואים. אפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שאמר לו: "כי שיחת עמך"?! אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל, שאפילו יהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן, אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו, אם אינו רואה.

דרש משה בשמות רבה מו,ג נאמר: דרש משה ואמר: ומה הפסח שהוא קדשים קלים, נאמר: "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב), לוחות מעשה אלוהים יהיו עובדי עבודה זרה משתמשים בהם?! לכך שיברם.

ובבבלי שבת פז,א ויבמות סב,א אמרו: תניא: שלושה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום (הסכים הקב"ה עימו): ...שיבר את הלוחות - מאי דרש? - אמר: ומה פסח שהוא אחד משש מאות ושלוש עשרה מצוות, אמרה תורה: "כל בן נכר (מומר, שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים) לא יאכל בו" (שמות יב), התורה כולה וישראל מומרים, על אחת כמה וכמה (שאינם כדאי לה). והסכימה דעתו לדעת המקום (הסכים הקב"ה עימו), דכתיב: "אשר שיברת" (שמות לד), ואמר ריש לקיש: אמר לו הקב"ה למשה: יישר כוחך ששיברת (רש"י: 'אשר' - לשון 'אישור', שאישרו ושיבחו על שבירתם). ובדברים רבה ה,יג נאמר: אמר רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: כל מה שגזר משה הסכים הקב"ה עימו, כיצד? לא אמר לו הקב"ה לשבור את הלוחות, הלך משה ושיברן מעצמו, ומניין שהסכים הקב"ה עימו? דכתיב "אשר שיברת" (שמות לד) - יישר כוחך ששיברת...

הקב"ה אמר לו שישברם במסכת אבות דרבי נתן נוסחה א פרק ב נאמר: רבי יהודה בן בתירא אומר: לא שיבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר: "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב,ח), פה אל פה אמרתי לו שבר את הלוחות. ויש אומרים: לא שיבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר: "וארא והנה חטאתם לה' אלוקיכם" (דברים ט,טז), אינו אומר "וארא" אלא שראה שפרח כתב מעליהם. אחרים אומרים: לא שיבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר: "ויהיו שם כאשר ציוני ה'" (דברים י,ה), אינו אומר "ציוני" אלא שנצטוה ושיברם. רבי אלעזר בן עזריה אומר: לא שיבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר: "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים לד,יב), מה להלן נצטוה ועשה, אף כאן נצטוה ועשה. רבי עקיבא אומר: לא שיבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר: "ואתפוש בשני הלוחות" (דברים ט,יז), במה אדם תופס? במה שיכול לבוראו. רבי מאיר אומר: לא שיבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר: "אשר שיברת" (דברים י,ב), יישר כוחך ששיברת.

במדרש תנחומא פרשת 'כי תישא' סימן ל נאמר: ולמה שיברם? - אמר רבי ישמעאל: דרש משה קל וחומר, אמר: ומה פסח, שהיא מצוה אחת, לא ניתנה לעובדי עבודה זרה, שכן כתיב: "וכל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב,מג), כל התורה כולה על אחת כמה וכמה, אינו דין שלא תינתן לעובדי עבודה זרה?! לכך שיברם. רבי עקיבא אומר: הקב"ה אמר לו לשברם.

לפי הירושלמי כאן, רבי ישמעאל סבור, שהקב"ה אמר לו לשבר את הלוחות, ואילו לפי מדרש תנחומא, רבי ישמעאל סבור, שמשה שיברם מדעתו. • • • וכיצד נשברו הלוחות? - מביאים כמה דעות: אמר רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הלוחות היו (היה) אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה טפחים**, והיה משה תפוש** (אוחז, מחזיק) בטפחיים (בשני טפחים באורכם של הלוחות) והקב"ה תפוש בטפחיים וטפחיים ריוח (מקום פנוי) באמצע (באורכם של הלוחות בין ידו של משה לידו של הקב"ה). כיון שעשו ישראל אותו מעשה (מעשה העגל), ביקש הקב"ה לחוטפן (את הלוחות) מידו של משה – שלא ישברם משה**, וגברה ידו של משה וחטפן ממנו** (מן הקב"ה) – ושיברם**. הוא** (זה הדבר) שהכתוב משבחו (את משה על גבורת ידו) בסוף (בסוף ימיו, כשמת) ואומר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה...", "ולכל היד החזקה" (דברים לד,יב) - ייא שלמא על ידא דגברת עלי מינא (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": על ימינא) – יהא שלום על היד (של משה) שגברה על הימין (יד ימינו של הקב"ה) - שלא ייפגע משה על ששיבר את הלוחות, שלא לרצונו של הקב"ה. התורה ניתנה למשה מימינו של הקב"ה, שנאמר: "מימינו אש דת למו" (דברים לג,ב).

בבבלי בבא בתרא יד,א אמרו: הלוחות - אורכם שישה ורוחבם שישה ועוביים שלושה. ובירושלמי שקלים ו,א וסוטה ח,ג אמרו: הלוחות היו כל אחד ואחד אורכו שישה טפחים ורוחבו שלושה.

לפי סוגית הבבלי, כל אחד מהלוחות היה רוחבו שישה טפחים. אבל לפי סוגית הירושלמי, כל אחד מהלוחות היה רוחבו שלושה טפחים, ושני הלוחות יחד היה רוחבם שישה טפחים.

בשמות רבה כח,א ומז,ו נאמר: אמר רבי ברכיה: הלוחות היו אורכם שישה טפחים ורוחבם שישה טפחים, והיה משה אוחז בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיים רווח באמצע. ובמדרש תנחומא פרשת 'כי תישא' נאמר: אמר רבי ברכיה / רבי שמואל בר נחמן: הלוחות אורכם שישה טפחים ורוחבם שלושה טפחים, והיה משה מחזיק בשני טפחים והקב"ה בשני טפחים וטפחיים רווח באמצע. ובמדרש תנחומא פרשת 'עקב' סימן יא נאמר: אמר רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) משום רבי שמואל בר נחמן: הלוחות אורכם היה שישה טפחים ורוחבם שלושה, והיה משה מחזיק בשניים והקב"ה בשניים ושני טפחים רווח באמצע, וגברו ידיו של משה ואחז בלוחות ושיברם, שנאמר: "וישלך מידיו" (שמות לב,יט), לפיכך אמר לו הקב"ה: "אשר שיברת" ('יישר כוחך ששיברת'). ובשמות רבה מו,ג נאמר: ראה שבחו של משה. אהרן ושבעים זקנים אחוזים בידיו של משה ולא יכלו לו (לעכבו שלא ישברם), ולא אלו בלבד, אלא אף רצונו של הקב"ה היה שלא ישברם, שנאמר: "לכל האותות והמופתים" (דברים לד), אמר לו הקב"ה: יהא שלום באותו היד, שנאמר: "ולכל היד החזקה" (שם).

אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בשם רבי יוסה בר אביי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הלוחות היו מבקשין לפרוח (לעוף מידיו של משה), והיה משה תופשן – שלא יפרחו**, דכתיב** – שכתוב**: "ואתפוש בשני הלוחות"** (דברים ט,יז). תני – שנוי (שנו ברייתא) בשם רבי נחמיה (תנא בדור הרביעי): הכתב (האותיות שהיו חקוקות בלוחות) עצמו פרח – מן הלוחות, כשראה משה את ישראל שעבדו את העגל. וכשהסתכל משה בלוחות וראה שפרח הכתב מהלוחות ואין בהם ממש, תפשם כדי לשברם, ושיברם. פירוש אחר: הלוחות נשברו, אבל האותיות עצמן שהיו בלוחות פרחו וחזרו למקומן הראשון (ראה בבלי פסחים פז,ב, שלמדו זאת מהכתוב "ואשברם לעיניכם" (דברים ט,יז)). אמר רבי עזרה (רבי עזריה, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בשם רבי יהודה בירבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי): הלוחות היו משאוי (משא) ארבעים סאה והכתב היה סובלן (נושא את הלוחות) – בדרך נס, ומשה לא נשאם, אלא שהיו על שתי ידיו**. כיון שפרח הכתב** מהם (מהלוחות), כבדו (הלוחות) על ידיו של משה – ותפשם משה כדי שלא ייפלו מידיו, אלא שלא היה יכול לשאתם מחמת כובדם, ונפלו מידיו ונשתברו – ולא שיברם משה מרצונו**.**

הכתב פרח מהלוחות ושיברם משה במסכת אבות דרבי נתן נוסחה א פרק ב נאמר: נסתכל (משה) בהם (בלוחות) וראה שפרח הכתב מעליהם. אמר: היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות שאין בהם ממש? אלא אאחוז ואשברם, שנאמר: "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם" (דברים ט,יז). ובשמות רבה מו,א נאמר: פרחו הכתובים מן הלוחות, לכך שיברם, שנאמר: "וארא והנה חטאתם לה' אלוהיכם... ואתפוש בשני הלוחות... ואשברם" (דברים ט), ראה משה שחטאו, ושיבר את הלוחות. ובמדרש תנחומא פרשת 'עקב' סימן יא נאמר: על מה שיברם? - על שפרח הכתב מעליהם, ולפיכך שיברם, שנאמר: "וארא והנה חטאתם לה' אלוהיכם". מה ראה? - ראה האותיות שפרחו ושיברם, שנאמר: "אשר שיברת". אמר לו הקב"ה: אתה שיברת, לפיכך אתה צריך לשלם, לכך נאמר: "פסול לך".

הכתב פרח מהלוחות וכבדו על ידיו של משה במדרש תנחומא פרשת 'כי תישא' סימן כו נאמר: בשעה שנתן לו הקב"ה את הלוחות, היו סובלים את עצמם. כיון שירד וקרב אל המחנה וראה את העגל, פרח אות הכתב מעליהם, ונמצאו כבדים על ידיו של משה. ובמדרש תנחומא פרשת 'כי תישא' סימן ל נאמר: כל ימים שהיה הכתב על הלוחות, לא היה משה מרגיש בהם. כיון שפרח הכתב, נמצאו כבדים על ידיו והשליכם ונשתברו. • • •

במשנה שנינו, שבשבעה עשר בתמוז... ובטל התמיד. ומספרים: אמר רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): בימי מלכות יוון – כשצרו אויבים על ירושלים בימי בית שני, וכלו הכבשים מן העיר, היו משלשלין להם שתי קופות של זהב – אלה שמפנים לחומה היו כל יום מורידים בחבל מהחומה לאלה שמחוץ לחומה שני סלים, ובהם דינרי זהב מתרומת הלשכה לקנות מהם כבשים לצורך קורבן התמיד**, והיו מעלין** להם שני כבשים – אלה שמחוץ לחומה היו כל יום מעלים לאלה שמפנים לחומה שני כבשים לצורך קורבן התמיד, שהיו כל יום מקריבים כבש בבוקר וכבש בין הערביים**. פעם אחת שילשלו להם שתי קופות של זהב, והעלו להן שני גדיים** – במקום שני כבשים, ואין גדיים ראויים לקורבן התמיד, אלא כבשים בלבד**. באותה השעה האיר הקב"ה את עיניהם** (גרם להם לראות מה שלא ראו קודם) ומצאו שני טלאים (כבשים) בלישכת הטלאים – שבמקדש, שהיו שומרים בה כבשים מבוקרים (בדוקים ממומים) לקורבן התמיד, והקריבו אותם, ולא בטל התמיד באותו יום**. על אותה השעה העיד רבי יהודה בן אבא** (בר בבא, תנא בדור השלישי) על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות – על תמיד של שחר של אותו יום העיד רבי יהודה בן בבא, שהקריבו אותו בארבע שעות אחרי התחלת היום, שבכל יום היו מקדימים להקריב את התמיד, ובאותו היום איחרו להקריב, כיון שלא היו להם כבשים קודם לכן. עדות זו שנויה במשנה מסכת עדויות ו,א, והיא באה ללמדנו, שעד ארבע שעות בוקר הוא**.**

אבל בויקרא רבה יב,ה שנו עדות זו על מעשה אחר, שנאמר שם: אמר רבי יודן: כל אותן שבע שנים שבנה שלמה בית המקדש לא שתה בהן יין. כיון שבנה בית המקדש ונשא את בת פרעה, אותו הלילה שתה יין... והיה שלמה ישן עד ארבע שעות ביום, ומפתחות בית המקדש נתונים תחת ראשו. הדא היא דתנן: על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות.

ומספרים עוד: ואמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אף בימי מלכות הרשעה הזאת – בימי מלכות רומי (המלכות השלטת בעת שאמר רבי לוי את דבריו), כשצרו על ירושלים, היו משלשלין להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להן שני גדיים (צריך לומר: כבשים (כמו במקבילה בירושלמי ברכות ד,א)). ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב, והעלו להם שני חזירים. לא הספיקו להגיע למחצית החומה, עד שנעץ (תחב, תקע) החזיר (את ציפורניו) בחומה וקפץ (נתכווץ, נצטמצם) מארץ ישראל ארבעים פרסה. באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית – שמיום זה ואילך לא הקריבו עוד את קורבן התמיד. מעשה זה שבטל התמיד אירע באחד מימי שבעה עשר בתמוז שלפני החורבן**.**

שני הסיפורים הללו דומים זה לזה, והביאו כאן את הסיפור הראשון אגב הסיפור השני המספר על ביטול התמיד. שני הסיפורים הללו מובאים בירושלמי ברכות ד,א, והביאו שם את הסיפור השני אגב הסיפור הראשון המספר על הקרבת תמיד של שחר בארבע שעות.

בבבלי תענית כח,ב אמרו: בטל התמיד - גמרא (קיבלנו מסורת מאבותינו, שאירע דבר זה בשבעה עשר בתמוז).

בבבלי סוטה מט,ב, בבא קמא פב,ב ומנחות סד,ב מספרים: תנו רבנן: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה (הורקנוס ואריסטובלוס היו אחים מבית חשמונאי, ורבו על המלוכה, ובאו חיל עם זר לעזור להורקנוס וצרו על ירושלים), היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, ובכל יום ויום היו משלשלים להם דינרים בקופה, והיו מעלים להם תמידים. היה שם זקן אחד (יהודי), שהיה מכיר בחכמת יוונית (וידע לדבר עם הגויים), לעז (דיבר בלשון זרה) להם (לאותם שבחוץ) בחכמת יוונית, אמר להם: כל זמן שעוסקים בעבודה (בעבודת בית המקדש), אין נמסרים בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה, והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה, נעץ ציפורניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד את בנו חכמת יוונית.

בבבלי סיפרו על ביטול התמיד בסוף תקופת החשמונאים. ייתכן שאותו אירוע קרה בשבעה עשר בתמוז, ולזה מתכוונת המשנה. נראה שבבבלי הרכיבו את שני הסיפורים שהובאו בירושלמי, ועשו מהם סיפור אחד. • • •

תני רבי שמעון בן יוחי: עקיבה רבי היה דורש: "כה אמר יי' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית ישראל לששון ולשמחה" – "צום הרביעי" זה שבעה עשר בתמוז, יום שנשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל; "צום החמישי" זה תשעה באב, שבו חרב הבית בראשונה ובשנייה; "צום השביעי" זה שלשה בתשרי, שנהרג בו גדליה בן אחיקם; "צום העשירי" זה עשרה בטבת, יום שסמך מלך בבל על ירושלם. (קטע זה הועתק לכאן מלהלן, ויש למוחקו מכאן) • • •

במשנה שנינו, שבשבעה עשר בתמוז... והובקעה העיר. ותמהים: כתיב – כתוב (בענין כיבוש ירושלים על ידי בבל): "בעשתי עשרה שנה לצדקיהו בחודש הרביעי (תמוז) בתשעה לחודש הובקעה העיר" (ירמיהו לט,ב) – הרי שבחורבן הראשון הובקעה העיר בתשעה בתמוז (גם מהכתוב במלכים ב כה,ג-ד ובירמיהו נב,ו-ז עולה שהובקעה העיר בתשעה בתמוז, אלא שבכתוב שהובא כאן הדבר אמור במפורש), ואת אמר הכין? – ואתה אומר כך (שבחורבן הראשון הובקעה העיר בשבעה עשר בתמוז)? ומשיבים: אמר רבי תנחום בר חנילאי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): קילקול חשבונות יש כאן – חישובי התאריכים השתבשו בזמן החורבן מחמת רוב הצרות שבאו עליהם, ותשעה בתמוז שחל להיות בחשבונם היה שבעה עשר בתמוז, שטעו וסברו שהוא תשעה בתמוז, והתאריך הכתוב במקרא זה הוא לפי חשבונם שהתקלקל, והמשנה נקטה את התאריך לפי החשבון האמיתי**.**

ומביאים ראיה (שקלקול חשבונות יש כאן): הדא היא דכתיב – זה הוא שכתוב (בנבואה על נפילתה של צור (העיר הגדולה והחשובה ביותר בגליל הלבנוני)): "ויהי בעשתי עשרה שנה (לגלות יהויכין, שהיא עשתי עשרה שנה לצדקיהו) באחד לחודש היה דבר יי' אלי לאמר, בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלם האח" (יחזקאל כו,א-ב) – הנבואה נאמרה ביום שבו שמחה צור על שחרבה ירושלים, אך חסר שם החודש, - מהו "האח"? – מה פירוש המילה "האח"? - וח (צריך לומר: וָה. במסירה שלפנינו נמחקה מילה זו בידי מגיה) – לשון קריאה של שמחה**.** ויש לשאול: מתי (באיזה חודש) שמחה צור על שחרבה ירושלים? - אין תימר באחד באב – אם תאמר, שהיה זה באחד לחודש אב, - אדיין (עדיין) לא נשרף – הרי עדיין (באחד באב) לא נשרף הבית ולא חרבה ירושלים, ולא היה לצור להקדים ולשמוח באחד באב על חורבן ירושלים שהיה בתשעה באב, כמה ימים אחרי כן**; אין תימר באחד באלול –** אם תאמר, שהיה זה באחד לחודש אלול, - ביום ולילה נפק בלדרה מן ירושלם ואתי לצור – הרי בתוך יום ולילה (מזמן החורבן) יוצא בלדר (רץ, שליח מהיר) מירושלים ובא לצור, לבשר לה על חורבן ירושלים, ולא היה לה לצור לאחר ולשמוח באחד באלול על חורבן ירושלים שהיה בתשעה באב, עשרים וכמה ימים לפני כן**; אלא קילקול חשבונות יש כאן –** אלא יש לך לומר, שחישובי התאריכים השתבשו בזמן החורבן, והתאריך הכתוב במקרא זה הוא לפי חשבונם שהתקלקל, ואחד באב שחל להיות בחשבונם היה תשעה באב, שבו חרב הבית, שטעו וסברו שהוא אחד באב, ושמחה צור על שחרבה ירושלים ביום שבו חרב הבית, כי השמועה על החורבן באה לצור בו ביום (על ידי בלדר). ומכאן ראיה, שגם התאריך הכתוב במקרא לעיל הוא לפי חשבונם שהתקלקל, שנקטו הכתובים המדברים בחורבן את התאריכים לפי חשבונם שהתקלקל ולא לפי החשבון האמיתי. ההבדל בין חשבונם שהתקלקל ובין החשבון האמיתי הוא שמונה ימים, שטעו בשמונה ימים לפנים הן לגבי היום שבו הובקעה העיר והן לגבי היום שבו חרב הבית. ונקטו הכתובים המדברים בחורבן את התאריכים לפי חשבונם שהתקלקל, כי צרות החורבן גרמו את קלקול החשבונות. לדעת רבי תנחום בר חנילאי, בחורבן הראשון הובקעה העיר בשבעה עשר בתמוז, וחרב הבית בתשעה באב (המונח "אין תימר" מציע אפשרות כדי לדחותה. בהוראה זו המונח בא לבסס את האמור לפניו באמצעות הוכחה בדרך השלילה. במקומות מספר המונח בהוראה זו בא פעמיים בזה אחר זה, כמו כאן).

וה! להלן כמה מקומות שהמילה "וה" משמשת לשון קריאה של שמחה.

בירושלמי שבת ג,ד אמרו: רבי אבהו, חורנין מזלפין, ונפל עלוי, והוא אמר: וה! (אחרים היו מזלפים על עצמם בבית המרחץ בשבת, והמים נפלו על רבי אבהו, והוא אמר: וה! ("ירושלמי כפשוטו")).

ובאסתר רבה פתיחתא ו נאמר: רבי יצחק פתח: "ברבות צדיקים ישמח העם ובמשול רשעים יאנח עם" (משלי כט) - בשעה שהצדיקים נוטלים גדולה, חדוה ושמחה בעולם, וה וה בעולם, "והמלך דוד" - וה שמלך דוד (וה לשון שמחה הוא, ומילת "והמלך" דרש כשתי תיבות - וה מלך דוד), "והמלך שלמה" - וה שמלך שלמה, "והמלך אסא" - וה שמלך אסא, אלו במלכי ישראל, במלכי אומות העולם מניין, שנאמר: "והמלך כורש" - וה שמלך כורש. ובשעה שהרשעים נוטלים גדולה, ווי ואנחה וחרון אף בעולם, "וימלוך אחאב בן עמרי" - ווי שמלך אחאב בן עמרי, "וימלוך הושע בן אלה" - ווי שמלך הושע בן אלה, "וימלוך מלך צדקיהו בן יאשיהו" - ווי שמלך צדקיהו בן יאשיהו, במלכי אומות העולם מניין, שנאמר: "ויהי בימי אחשורוש" - ווי שמלך אחשורוש.

ובאיכה רבה א,לא ובקהלת רבה ז [פסוק יא] נאמר: שלושה עשירים היו בירושלים, בן ציצית הכסת, ובן כלבא שבוע, ונקדימון בן גוריון, והיה כל אחד מהם יכול לפרנס המדינה עשר שנים. והיה שם בן בטיח, בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, והיה ממונה על האוצרות, ועמד ושרף כל האוצרות. שמע רבן יוחנן בן זכאי ואמר: ווי. אזלין ואמרון לבן בטיח: חביבך אמר ווי. שלח ואייתיתיה, אמר לו: למה אמרת ווי? - אמר ליה: לא אמרית ווי אלא וה. - אמר ליה: ולמה אמרת וה? - אמר ליה: דאמרית, דכל יומייא דאוצרייא קיימין, לא הוו בני מדינתא יהבין גרמיהון למעבד קרבא, ברם כד אוצרייא יקידין, עבדין קרבא. - בין 'ווי' ל'וה' נמלט (ניצול) רבן יוחנן בן זכאי. • • • כיון שאמרו שחישובי התאריכים התקלקלו בזמן החורבן, מביאים משלים שמסופר בהם על חישובי תאריכים שהתקלקלו בזמן אסון.

ואומרים: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש – שניהם אמרו משלים, - רבי יוחנן אמר: משל למלך שהיה יושב ומחשב חשבונות – מונה מניני שנים על פי תאריך מאורע חשוב שאירע לו (דבר זה היה בכך וכך שנים לאותו מאורע, דבר אחר היה בכך וכך שנים לאותו מאורע). באו ואמרו לו (למלך): "נשבה בנך", ונתקלקלו חשבונותיו (של המלך) – טעה המלך בחישוב מניני השנים, מרוב צערו על שנשבה בנו**. אמר** (להם המלך): יֵעשה זה ראש לחשבונות – המאורע הזה (של שביית בנו) יהיה תחילתם של מניני שנים (שיתחילו למנות מניני שנים על פי תאריך שביית בנו, כדי לזכור את האסון שקרה לו). רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: משל למלך שהיה יושב ומחשב חשבונותיו. באו ואמרו לו (למלך): "נשבה בנך" ונתקדש – נראה שצריך לומר: "נשבה בנך, נשרף ביתך", ונתקלקלו חשבונותיו (כמו במקבילה בילקוט שמעוני מלכים ב רמט. ללא השלמת שתי המילים "נשרף ביתך" הנוסח מוקשה, כי דברי רבי שמעון בן לקיש הם הם דברי רבי יוחנן. מסתבר שבדברי רבי שמעון בן לקיש המקוריים נכתב רק 'נשרף ביתך' בלי 'נשבה בנך'. בירושלמי שלפנינו ייתכן שנשמט 'נשרף ביתך' מפני הדומות. המילה 'ונתקדש' היא שיבוש שנוצר מצירוף של שתי מילים מקוצרות: ונתק' חש' (=ונתקלקלו חשבונותיו). במסירה שלפנינו יש נקודה על הקו"ף, ונראה שבספר שממנו העתיק הסופר היו כתובות שתי המילים מקוצרות בתוספת נקודות על הקו"ף ועל השי"ן). אמר (להם המלך): ייעשה זה ראש לחשבונות. והנמשל: מלך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה, הבן אלו ישראל, 'נשבה בנך' – גלו ישראל, 'נשרף ביתך' – חרב הבית, 'נתקלקלו חשבונותיו' – 'קלקול חשבונות יש כאן'.

ייעשה זה ראש לחשבונות בירושלמי ראש השנה א,א ובמכילתא דרבי ישמעאל 'יתרו' מסכתא ד"בחודש" פרשה א ובספרי 'במדבר' פסקה סד נאמר: ..."בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים" (במדבר א,א) [- מכאן שמונים שנים ליציאת מצרים]... משנבנה הבית, התחילו מונים לבנינו, שנאמר: "ויהי מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה... את בית ה'" (מלכים א ט,י). לא זכו למנות לבנינו (משחרב הבית), התחילו מונים לחורבנו, שנאמר: "בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר" (יחזקאל מ,א). ובפסיקתא דרב כהנא ה,יא ובפסיקתא רבתי פרשה טו נאמר: אמר רבי יהושע בן לוי: למלך שנשבה בנו, ולבש נקמה המלך והלך ופדה את בנו, ואמר: היו מונים איפטיה (מנין השנים המלכותי) לפדיון בני. כך אמר הקב"ה: היו מונים איפטיה ליציאת מצרים (היא פדיון ישראל, בנו של הקב"ה). ובפסיקתא דרב כהנא יב,יא נאמר: רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא: למלך שהוא משיא את בתו, ואמר: היו מונים אפטיא לנישואי בתי. כך אמר הקב"ה: היו מונים אפטיא למתן תורה (המשול לנישואי ישראל, בתו של הקב"ה).

משליהם של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בירושלמי כאן הם מעין משליהם של האמוראים במדרשים האלה. לפי רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, כשם שלאחר האסון שאירע למלך, אמר המלך שיתחילו למנות שנים על פי תאריך האסון שאירע לו, כך לאחר שחרב הבית, התחילו ישראל למנות שנים לחורבן הבית. משליהם של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הובאו כאן רק משום הלשון הדומה ('קלקול חשבונות') שיש לעיל ובמשלים האלה.

בשטרות בארץ ישראל ובמקומות אחרים במזרח נהוג היה לציין את המניין לפי שנות שלטונו של הקיסר הרומי. האמוראים במדרשים האלה הכירו אף את הנוהג שבעולם הקדמון לציין אירוע חשוב על ידי צו מלכותי המורה למנות דווקא ממנו. בדברי רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש אין לשון איפטייה, אבל הם משקפים נוהג דומה של קביעת מניין חדש על פי אירוע מיוחד ("תעודה - יא"). • • • ואומרים: רבי מנא בעי – רבי מנא שאל (על דעת רבי תנחום בר חנילאי, שבשני הכתובים לעיל נתקלקלו החשבונות): ניחא (נוח) נתקלקלו לשעבר – מובן שבכתוב ביחזקאל נתקלקל החשבון, שהרי יחזקאל היה בגולה, והיות וכבר עברו על ישראל שבגולה צרות הגלות, אפשר לך לומר שנתקלקלו חשבונותיהם, ולכן התאריך שנקט הכתוב ביחזקאל הוא לפי חשבונם שהתקלקל**; דילמא** (שמא) להבא?! – האם בכתוב בירמיהו נתקלקל החשבון?! שהרי הבקעת העיר המתוארת בכתוב בירמיהו היתה לפני החורבן, והיות ועוד לא באו על ישראל שבירושלים צרות החורבן, אי אפשר לך לומר שנתקלקלו חשבונותיהם, ולכן התאריך שנקט הכתוב בירמיהו הוא לפי החשבון האמיתי. לדעת רבי מנא, בחורבן הראשון הובקעה העיר בתשעה בתמוז**.**

ואומרים: בין כמאן דאמר – בין כמי שאמר (גם לדעת רבי מנא שאמר): בתשעה לחודש – בתשעה בתמוז הובקעה העיר**, בין כמאן דאמר –** ובין כמי שאמר (וגם לדעת רבי תנחום בר חנילאי שאמר): בשבעה עשר – בשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר (לפי החשבון האמיתי), - עשרים ואחד יום מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב בית המקדש – שני האמוראים שווים, שיש עשרים ואחד יום מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית, כמבואר להלן**.** ואומרים: אמר רבי אבונה (רבי אבינא, אמורא בדור השלישי): סימנא – סימן (למנין של עשרים ואחד יום): "מקל שקד אני רואה" (ירמיהו א,יא) – כשמינה ה' את ירמיהו לנביא לנבא על החורבן, הראה לו ה' ענף של עץ שקד, - מה הלוז (עץ שקד) הזה משהוא מוציא את ניצו (פרחיו) ועד שהוא גומר (מבשיל) את פירותיו עשרים ואחד יום – הכוונה כנראה לשקדים מרים הנאכלים עם קליפתם בעודם ירוקים, והזמן משהוא מוציא את ניצני הפרחים (הנצה) עד שהוא נאכל עם קליפתו הירוקה הוא עשרים ואחד יום**, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית עשרים ואחד יום.** וחוזרים לבאר את מה שאמרו, ששני האמוראים שווים, שיש עשרים ואחד יום מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית: מאן דאמר – מי שאמר (רבי מנא): בתשעה לחודש – בתשעה בתמוז הובקעה העיר, - באחד באב חרב הבית, מאן דאמר – מי שאמר (רבי תנחום בר חנילאי): בשבעה עשר – בשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר, - בתשעה באב חרב הבית (לפי החשבון האמיתי).

נמצא שלפי רבי מנא, גם התאריך שנקט הכתוב ביחזקאל הוא לפי החשבון האמיתי, כמו התאריך שנקט הכתוב בירמיהו, שאף לשעבר לא נתקלקלו. לפי רבי מנא, בחורבן הראשון הובקעה העיר בתשעה בתמוז ולא בשבעה עשר בו, והמשנה שאמרה שבשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר, דיברה בחורבן השני. ולפי רבי תנחום בר חנילאי, בחורבן הראשון הובקעה העיר בשבעה עשר בתמוז, והמשנה שאמרה שבשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר, דיברה אף בחורבן הראשון. רבי מנא חלוק על המשנה שאמרה שבתשעה באב חרב הבית בראשונה. לפי רבי מנא, אין מתענים בתשעה בתמוז ובאחד באב, משום שבימי בית שני בטלו הצומות האלה, ולאחר החורבן השני קבעו צומות בימים שבהם הובקעה העיר וחרב הבית בשנייה.

בתוספתא תעניות ג,י שנו: בתשעה בחודש הובקעה העיר בראשונה, ובשנייה בשבעה עשר בו. ובבבלי תענית כח,ב אמרו: הובקעה העיר - בשבעה עשר בתמוז הוה? והכתיב: "בחודש הרביעי בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר", וכתיב בתריה: "ותיבקע העיר" (ירמיהו נב)! - אמר רבא: לא קשיא, כאן - בראשונה, כאן - בשנייה, דתניא: בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, ובשנייה בשבעה עשר בו.

לפי התוספתא והבבלי, בחורבן הראשון הובקעה העיר בתשעה בתמוז, וחרב הבית בתשעה באב, ומיום זה ועד יום זה שלושים יום, שלא כרבי מנא ולא כרבי תנחום בר חנילאי. לפי זה, יש לומר ששמחה צור על חורבן ירושלים באחד באב לפני החורבן, מפני שידעה שזמן החורבן קרוב, או שיש לפרש את לשון עבר שבכתוב ביחזקאל ("אמרה צור") כעתיד ('תאמר צור'), שנאמר ברוח הנבואה בעבר.

בין כמאן דאמר... בין כמאן דאמר... בכתב היד שלפנינו נוסף כאן בידי מגיה: מה ביניהון. ואין לגרוס מילים אלו, מכיון שכאן (שלא כמו במקומות אחרים) לא באו לומר במה נחלקו שני האמוראים, אלא במה שוו שני האמוראים (כמו בירושלמי פסחים ד,ה). • • •

ואומרים: תני – שנה (ברייתא בתוספתא סוטה ו,י-יא) רבי שמעון בן יוחי (מגדולי התנאים בדור הרביעי, מתלמידיו של רבי עקיבא): עקיבה רבי היה דורש (את הכתוב): "כה אמר יי' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה**" וגו'** (זכריה ח,יט) – שבזמן שבית המקדש קיים אין מתענים בצומות שהנהיגו לבכי ולמספד על חורבן ירושלים בידי מלך בבל. אחרי חורבן הבית השני התחדשו ארבעה הצומות, ולכן נזכרו בברייתא זו (לפי נוסח הירושלמי) הדברים שאירעו בהם בחורבן הראשון ובחורבן השני. והצומות הם: "צום הרביעי" זה שבעה עשר בתמוז (החודש הרביעי (מנין החודשים הוא מניסן)), שנשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל; "צום החמישי" זה תשעה באב (החודש החמישי), שבו חרב הבית בראשונה ובשנייה; "צום השביעי" זה שלשה בתשרי (החודש השביעי), יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם – גדליה היה מושל בארץ מטעם מלך בבל לאחר החורבן. במקרא (מלכים ב כה,כה; ירמיהו מא,א-ב) נאמר, שגדליה נהרג בחודש השביעי, אבל אין מפורשים במקרא היום בחודש והשנה. אפשר שגדליה נהרג בראש השנה, ונדחה הצום לשלושה בתשרי מחמת שני ימים טובים של ראש השנה, ואפשר שנהרג בשלושה בתשרי (כמו שמשמע מלשון הברייתא). כמו כן, אפשר שגדליה נהרג בשנת החורבן, ואפשר שנהרג בשנה שלאחריה. בסדר עולם רבה פרק כו נאמר: בשלושה בתשרי אחר חורבן הבית חמישים ושניים (כחשבון אותיות השם 'גדליה') יום נהרג גדליה בן אחיקם**;** "צום העשירי" זה עשרה בטבת (החודש העשירי), שבו סמך מלך בבל על ירושלים – בו באה ירושלים במצור**, הדא היא דכתיב –** זה הוא שכתוב (בנבואה על התחלת המצור על ירושלים): "ויהי דבר יי' אלי בשנה התשיעית (למלך צדקיהו) בחודש העשירי בעשור לחודש (הוא עשרה בטבת) לאמר, בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים (הקריב את צבאו אל חומת ירושלים)" (יחזקאל כד,א. התאריך של התחלת המצור צוין גם במלכים ב כה,א וכן בירמיהו לט,א; נב,ד).

ואני (רבי שמעון בן יוחאי) אומר: "צום העשירי" זה חמשה בטבת (החודש העשירי), יום שבאת שמועה לגולה – ביום הזה הגיעה הבשורה על חורבן ירושלים לגלות יהויכין, שגלו לבבל אחת עשרה שנה לפני החורבן**, הדא היא דכתיב –** זה הוא שכתוב**: "ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמישה לחודש לגלותנו** (לגלות יהויכין, שיחזקאל גלה עימו) בא אלי הפליט מירושלם לאמר הוכתה העיר" (יחזקאל לג,כא), אלא שביהודה מתענין על המעשה ובגליות (צריך לומר: ובגולה) על השמועה – בארץ יהודה, שבה אירע המעשה של החורבן, היו מתענים על חורבן הבית בכל שנה בתשעה באב, שהוא יום החורבן, ובגולת בבל, שאליה באה השמועה על החורבן, היו מתענים על חורבן הבית בכל שנה גם בחמישה בטבת, שהוא יום השמועה, שנהגו אבלות על החורבן ביום השמועה כביום החורבן (בגולת בבל היו מתענים על החורבן בכל שנה בתשעה באב כמו שכתוב בזכריה ז,ג-ה). נמצא שביהודה היו מתענים שלוש תעניות ובגולה ארבע תעניות**.** רבי עקיבה דורש ראשון אחרון ואחרון ראשון – רבי עקיבא לא דרש את סדר הצומות שבכתוב כסדר שבו אירעו הפורענויות בחורבן הראשון, שבתחילה התחיל המצור על ירושלים, ואחר כך בשנה השנייה שלאחריה הובקעה העיר, ואחר כך חרב הבית, ואחר כך באותה שנה נהרג גדליה, משום שלפי דרשתו, הצום הראשון שבכתוב ("צום הרביעי" שבו הובקעה העיר) אינו הראשון לפורענויות (-דורש ראשון אחרון (לא אחרון ממש, אלא שני, שהוא אחרון לגבי הראשון)), והצום האחרון שבכתוב ("צום העשירי" שבו התחיל המצור על ירושלים) הוא הראשון לפורענויות (-...ואחרון ראשון), ואני דורש ראשון ראשון ואחרון אחרון – רבי שמעון בן יוחאי דרש את סדר הצומות שבכתוב כסדר שבו אירעו הפורענויות בחורבן הראשון, שבתחילה הובקעה העיר, ואחר כך חרב הבית, ואחר כך באותה שנה נהרג גדליה, ואחר כך בשנה שלאחריה באה השמועה, משום שלפי דרשתו, הצום הראשון שבכתוב ("צום הרביעי" שבו הובקעה העיר) הוא הראשון לפורענויות, והצום האחרון שבכתוב ("צום העשירי" שבו באה השמועה לגולה) הוא האחרון לפורענויות**. ואני רואה את דבריי מדברי רבי עקיבה –** לרבי שמעון בן יוחאי נראים דבריו יותר מדברי רבי עקיבא, משום שלפי רבי שמעון בן יוחאי מנה הכתוב את הצומות לפי סדר הפורענויות וגם לפי סדר חודשי השנה, ואילו לפי רבי עקיבא מנה הכתוב את הצומות לפי סדר חודשי השנה בלבד, ולכן לא דרש רבי שמעון בן יוחאי את "צום העשירי" שבכתוב כרבי עקיבא**.**

הכתוב בזכריה שדרשו רבי עקיבא ורבי שמעון בן יוחאי הוא תשובת הנביא על שאלת המשלחת מבבל, שבאה לירושלים לשאול אם יש להמשיך במנהגי האבל בחודש החמישי (חודש אב) על חורבן בית המקדש (זכריה ז,ב-ג). הנביא השיב מפי ה', שהצומות על החורבן אינם נוהגים בזמן שבית המקדש קיים.

בתוספתא סוטה ו,ו-יא שנו: אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ודברי נראים מדבריו... דרש רבי עקיבא: הרי הוא אומר: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" וגו'. "צום הרביעי" זה שבעה עשר בתמוז, שבו הובקעה העיר, ולמה נקרא שמו רביעי? שהוא רביעי לחודשים. "צום החמישי" זה תשעה באב, יום שנשרף בו בית המקדש, ולמה נקרא שמו חמישי? שהוא חודש חמישי. "צום השביעי" זה שלושה בתשרי, יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, שהרגו ישמעאל בן נתניה, ללמדך שקשה מיתתם של צדיקים לפני המקום כחורבן בית המקדש, ולמה נקרא שמו שביעי? שהוא חודש שביעי. "צום העשירי" זה עשרה בטבת, יום שבו סמך מלך בבל את ידו על ירושלם, שנאמר: "ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי" וגו' "בן אדם כתוב לך" וגו'. ואני אומר: "צום העשירי" זה חמישה בטבת, שבו באתה שמועה לבני גולה, שנאמר: "ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמישה לחודש לגלותנו בא אלי הפליט" וגו', ושמעו ועשו יום שמועה כיום שרפה. והלא זה ראוי ליכתב ראשונה (רבי שמעון בן יוחאי חוזר לדברי רבי עקיבא שהופסקו באמצע בדברי רבי שמעון בן יוחאי, ולשיטת רבי עקיבא שצום העשירי בטבת הוא יום שסמך מלך בבל על ירושלים, הרי הוא הצום הראשון לפי סדר המאורעות, והיו צריכים לחשוב אותו ראשון), למה נכתב באחרונה? - להסדיר חודשים כסדרם. ורואה אני את דברי מדברי רבי עקיבא, שרבי עקיבא אומר על ראשון אחרון ועל אחרון ראשון, ואני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

ברייתא זו מובאת בבבלי ראש השנה יח,ב. • • •

במשנה שנינו, שבשבעה עשר בתמוז... ושרף אפוסטומוס את התורה. ושואלים: איכן שרפה? – היכן שרף אפוסטומוס את התורה? - ומשיבים: רבי אחא אמר: במעברתא דלוד – במעבר (מעבר במי נהר, גשר) של (שליד) העיר לוד**. ורבנן אמרי** – וחכמים (אמוראים) אומרים**: במעברתא דטרלוסה** – במעבר (מעבר על היבשה בין רכסי הרים) של היישוב טרלוסה (אולי בהרי שומרון המזרחיים). מעשה זה ששרף אפוסטומוס את התורה אירע בשבעה עשר בתמוז**.**

בבבלי תענית כח,ב אמרו: שרף אפוסטומוס את התורה - גמרא (קיבלנו מסורת מאבותינו שאירע דבר זה בשבעה עשר בתמוז). • • • במשנה שנינו, שבשבעה עשר בתמוז... והעמיד צלם בהיכל. ואומרים: אית תניי תני – יש תנא השונה (גורס במשנה): הועמד (במקום 'העמיד'). [אית תניי תני – ויש תנא השונה (גורס במשנה): העמיד (מילים אלו נוספו על פי "שרידי הירושלמי").] ומבארים (את שתי הגרסות): מאן דאמר – מי שאמר (גרס במשנה): הועמד - צלמו של מנשה – מנשה מלך יהודה העמיד צלם בהיכל בימי בית ראשון (מלכים ב כא,ז; דברי הימים ב לג,ז). 'הועמד' אינו מוסב על אפוסטומוס שנזכר לפני כן**. מאן דאמר** – מי שאמר (גרס במשנה): העמיד - צלמו של אפוסטומוס – אפוסטומוס, ששרף את התורה, הוא שגם העמיד צלם בהיכל. 'העמיד' מוסב על אפוסטומוס שנזכר לפני כן. מעשה זה אירע בשבעה עשר בתמוז**.**

בבבלי תענית כח,ב אמרו: העמיד צלם בהיכל - מנלן? - דכתיב: "ומעת הוסר התמיד ולתת שיקוץ שומם" (רש"י: בעת שהוסר ונתבטל התמיד, באותו היום ניתן שיקוץ שומם, דהיינו הועמד צלם בהיכל).

אפוסטומוס אפוסטומוס זה, ששרף את התורה והעמיד צלם בהיכל, הוא פוסטומיוס, פרוקורטור ומשנה לנציב של סוריה. מעשים אלו אירעו בימי נציבותו של לוסיוס קוויטוס (קיטוס) בארץ ישראל (117 למנינם). טריינוס קיסר רומי מינה את המצביא קיטוס לנציב בארץ ישראל, כדי לדכא את המרידה של היהודים בארץ ישראל. הצלם הועמד במקומו של ההיכל, שכן באותה שעה היה ההיכל חרב. • • • בשבעה עשר בתמוז, שלא כמו בתשעה באב, אין התענית חובה אלא רשות.

ושואלים: מפני מה לא קבעו אותו תענית? – מפני מה לא קבעו חכמים את שבעה עשר בתמוז תענית ציבור חמורה שהיא חובה, כמו שקבעו את תשעה באב? והרי חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמישה דברים בתשעה באב, ואם כן, היה להם לחכמים להשוות את שבעה עשר בתמוז לתשעה באב!

ומשיבים (שלוש תשובות): אמר חיננא אבוי דבר ינטה בשם רבי בנייה: מפני שלא קיבלו רוב ציבור עליהם – חכמים ביקשו לקבוע את שבעה עשר בתמוז תענית, אבל לא קבעו אותו תענית, מפני שרוב הציבור לא קיבלו עליהם את התענית בשבעה עשר בתמוז, וגזרה שבית דין גוזרים ואין רוב ציבור מקבלים עליהם אינה גזרה (ירושלמי שבת א,ד). אמר רבי יהושע בן לוי: כל מה שנעשה בזה חזר, וכל מה שנעשה בזה לא חזר – מפני שהפורענויות שאירעו בשבעה עשר בתמוז חזרו לתקנן: נשתברו הלוחות - ניתנו לוחות שניים, שרף אפוסטומוס את התורה - התורה קיימת, העמיד צלם בהיכל - הוסר הצלם ('כל מה שנעשה' משמעו: רוב). אבל הפורענויות שאירעו בתשעה באב לא חזרו לתקנן: חרב הבית - הבית עוד לא נבנה, נחרשה העיר - העיר נתונה ביד זרים. ולכן לא קבעו את שבעה עשר בתמוז תענית כמו שקבעו את תשעה באב**.** אמר רבי לוי: כתיב: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה), ואין מאור עיניו של אדם חוזר אלא לאחר ארבעים יום – מפני שאדם שמתענה, הרעב מחשיך את מאור עיניו, ואין מאור עיניו של אדם שמתענה חוזר לתקנו אלא לאחר ארבעים יום משהתענה, והיות ואין משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב ארבעים יום, אם יתענה אדם בשבעה עשר בתמוז ויחזור ויתענה בתשעה באב, יש בזה משום סכנת נפשות, והתורה אמרה: "וחי בהם", ולא שימות בהם, שאם יש בקיום מצוה משום סכנה לחיים, יש לעבור על אותה מצוה, ולא למות בגללה, ומכאן שפיקוח נפש דוחה את כל התורה, ולכן לא קבעו את שבעה עשר בתמוז תענית**.**

בבבלי ראש השנה יח,א-ב אמרו: על שישה חודשים שלוחים יוצאים... על אב מפני התענית... - וליפקו נמי אתמוז ואטבת (רש"י: דכולהו ימי תענית נינהו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ומתניתין בזמן הזה קא מיירי, מדקתני וכשהמקדש קיים כו'), דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: מאי דכתיב: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה" (זכריה ח), קרי להו צום, וקרי להו ששון ושמחה, אלא לאו הכי קאמר: בזמן שיש שלום (רש"י: שאין יד הגויים תקיפה על ישראל. רמב"ן: בזמן שבית המקדש קיים) - יהיו לששון ולשמחה (רש"י: ליאסר בהספד ובתענית), אין שלום (רמב"ן: בזמן חורבן) - צום. - אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, אין שלום ויש שמד - צום (רש"י: חובה להתענות בהם), אין שלום ואין שמד, רצו (רמב"ן: רוב ציבור להתענות) - מתענים, לא רצו - אין מתענים (רש"י: וכיון דרשות הוא, לא מטרחינן שלוחים עלייהו). - אי הכי, תשעה באב נמי (רמב"ן: אלמה שלוחים יוצאים על אב מפני התענית)! - אמר רב פפא: שאני תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.

ובעלי התוספות שם אמרו: הואיל והוכפלו בו צרות - ביום שבעה עשר בתמוז נמי אירעו חמישה דברים, כדתנן בפרק בתרא דתענית, אבל חורבן בית המקדש תקיפא טובא, ועוד, לא דמי לתשעה באב דצרה אחת הוכפלה בו.

לפי הבבלי, התענית בשבעה עשר בתמוז רשות היא (באין שלום ואין שמד), וזהו מה ששאלו בירושלמי כאן: מפני מה לא קבעו את שבעה עשר בתמוז חובה? ובבבלי שאלו: מפני מה קבעו את תשעה באב חובה? התשובות שהשיבו בירושלמי יש בהן כדי להשיב לשאלה זו. • • •

במשנה שנינו, שבתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ. מניין שאירע דבר זה בתשעה באב? - ואומרים: הדא היא דכתיב – זה הוא שכתוב (בענין סדר מסע הדגלים): "ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש" וגו' "ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני" (במדבר י,יא) – הרי שנסעו בעשרים באייר בשנה השנייה לצאתם ממצרים**, וכתיב** (בענין המסע): "ויסעו מהר יי' דרך שלשת ימים" (במדבר י,לג) – הרי שנסעו שלושה ימים, עשרים, עשרים ואחד ועשרים ושניים באייר, - אמר רבי זכריה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) חתניה דרבי לוי – חתנו של רבי לוי**:** משל לאילין טלייא דמיתפניי מן [בית (מילה זו נוספה על פי "שרידי הירושלמי")] סיפרא ונפקון (ונפקין) לון פריי (כך צריך לומר, כמו בירושלמי ביצה ה,ב, והגרסה 'בכפריי' היא שיבוש של מגיה) – לאלה הילדים המשתחררים מבית הספר ויוצאים להם רצים (כבורחים מבית הספר). כך היו ישראל בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלמדו הרבה תורה בסיני. ואמר כך, משום שלא אמר הכתוב שנסעו מהר סיני למקום פלוני, כדרך הכתובים, אלא אמר שנסעו מהר ה', ומשמע שהיתה כוונתם לנסוע מהר ה' ולהתרחק משם. או שאמר כך, משום שדרש את המילה 'מֵהַר' כאילו כתוב 'מַהֵר', שנסעו במהירות משם**. בו ביום נתאוו תאוה** – באותו יום, בעשרים ושניים באייר, התאוו בני ישראל תאווה לאכול בשר (במדבר יא,ד), וכתוב (בענין אכילת הבשר): "עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם" (במדבר יא,כ) – שנתן להם ה' בשר לאכול חודש ימים (שלושים יום (ירושלמי מועד קטן ג,א)), הרי שאכלו בשר מעשרים ושניים באייר עד עשרים ושניים בסיון (שמונה ימים מאייר, שהוא חסר, ועשרים ושניים ימים מסיון הם שלושים יום), ו(ב)שבעת ימי מרים – אחר כך בעשרים ושניים בסיון נסע העם לחצרות, והיה מעשה מרים, שדיברה נגד משה ונענשה והצטרעה במשך שבעת ימים, שכתוב: "ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים**"** (במדבר יב,טו) – הרי שהוסגרה מרים מעשרים ושניים בסיון עד עשרים ושמונה בסיון**, ו**(ב)ארבעים יום של מרגלים – אחר כך בעשרים ושמונה בסיון נסע העם למדבר פארן, והיה מעשה המרגלים, שנשלחו בעשרים ותשעה בסיון ותרו את הארץ במשך ארבעים יום, שכתוב: "וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום" (במדבר יג,כה) – הרי שחזרו המרגלים בתשעה באב, ובאותו יום נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ**.**

בבבלי תענית כט,א אמרו: בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ. מנלן? - דכתיב: "ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש נעלה הענן מעל משכן העדות" (במדבר י), וכתיב: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" (במדבר י), ואמר רבי חמא בר חנינא: אותו היום סרו מאחרי ה' (רש"י: התאוו האספסוף תאוה, כדי למרוד בהקב"ה), וכתיב: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל" וגו' (במדבר יא), וכתיב: "עד חודש ימים" וגו' (במדבר יא), וכתיב: "ותיסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים" (במדבר יב), וכתיב: "שלח לך אנשים" (במדבר יג), ותניא: בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים, וכתיב: "וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום" (במדבר יג). - ארבעים נכי חד הוו! (שניים מסיון ועשרים ותשעה מתמוז ושמונה מאב) - אמר אביי: תמוז דההיא שתא מלויי מליוה.

רבי חמא בר חנינא דרש: "מהר ה'" - מאחר ה' (חילוף אותיות ה ו-ח). לפי הבבלי, חזרו המרגלים בשמונה באב (חודש תמוז של אותה שנה היה מלא).

בסדר עולם רבה פרק ח נאמר: "ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש נעלה הענן" (במדבר י,יא), נמצאו עושים במדבר סיני שנים עשר חודש חסר עשרה ימים. נסעו ממדבר סיני ובאו להם לקברות התאוה, ועשו שם שלושים יום, שנאמר: "לא יום אחד תאכלון" וגו', "עד חודש ימים" וגו' (במדבר יא,יט-כ). נסעו מקברות התאוה ובאו לחצרות, ועשו שם שבעה ימים, שנאמר: "ותיסגר מרים" וגו' "שבעת ימים" (במדבר יב,טו). נסעו מחצרות ובאו להם למדבר פארן בעשרים ושמונה בסיון, ובעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים, שנאמר: "והימים ימי ביכורי ענבים" (במדבר יג,כ), "וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום" (במדבר יג,כה), ותשעה באב היה, שתימצא אומר: בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ.

לפי סדר עולם רבה והירושלמי, חזרו המרגלים בתשעה באב (חודש תמוז של אותה שנה היה חסר).

"ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" בילקוט שמעוני פרשת 'בהעלותך' תשכט נאמר: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" - לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו על פי עצמם מהלך שלושה ימים בורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות אחד עשר יום (שבראש חודש סיון באו למדבר סיני ונסעו משם בעשרים באייר), והיה נותן להם מצוות בכל יום, וכשאמר משה ליסע משם מסע יום אחד, הלכו מהלך שלושה ימים ולילה אחד, כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. • • • "וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל**" וגו'** "וישיבו אותם דבר ואת כל העדה" (במדבר יג,כו) – מהו הדבר שהשיבו אותם המרגלים? - אתון אשכחינון עסיקין בהילכות חלה וערלה – באו (המרגלים) ומצאום (את בני ישראל) עוסקים בהלכות חלה ועורלה. חלה ועורלה שונות משאר כל המצוות התלויות בארץ, שבכולן לא התחייבו ישראל אלא לאחר ירושה וישיבה (כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים), ואילו בחלה ובעורלה התחייבו מיד משנכנסו לארץ. מכיון שעמדו ישראל להיכנס לארץ, היו עסוקים באותה השעה בהלכות חלה ועורלה, כדי לקיים אותן מיד בכניסתם לארץ**. אמרו להן** (המרגלים לבני ישראל): לארץ אין אתם נכנסין, ואתם עסוקין בהילכות חלה וערלה?! – וזהו שאמר הכתוב: "וישיבו אותם דבר", שאין זו פתיחה לסיפורם של המרגלים, האמור בפסוקים מכאן ואילך, אלא שהשיבו להם 'דבר' זה: לארץ אין אתם נכנסים וכו'. מיד: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד,א) – בני ישראל בכו, כששמעו את דברי המרגלים**. אמר להן** (ב"שרידי הירושלמי": אמר הקב"ה (לבני ישראל)): אתם בכיתם לפני בכייה של תפלות (שטות, הבל), חיי (אולי צריך לומר: חייכם (לשון שבועה)), עתידין אתם לבכות בכייה של ממש, שנאמר (בקינה על החורבן): "בכה תבכה בלילה" (איכה א,ב) – ישראל יבכו בכייה של ממש על חורבן בית המקדש ('בכה תבכה'), בגלל הלילה ההוא ('בלילה' – בגלל הלילה) ובאותו הלילה ההוא ('בלילה' – בשעת הלילה), שבו בכו בכייה של תפלות**.** תני – שנה (ברייתא) רבי שמעון בן יוחי: כתיב – כתוב (בענין המתאווים תאוה): "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" וגו' (במדבר יא,י) - על שש עריות שאסר להן משה – העם בכה, בגלל שנאסרו עליהם שש עריות (קרובות משפחה) שהיו מותרות להם, ודרש את המילה "למשפחותיו" - על עסקי משפחותיו (בבלי יומא עה,א). שש העריות האלו הן: אחותו, אחות אביו, אחות אימו, אחות אשתו, אשת אחיו ואשת אחי אביו. העריות האלו אין בהן מיתת בית דין, אבל יש בהן עונש כרת, ואין בן נח מוזהר עליהן (ירושלמי יבמות יא,ב. אין למנות בעריות האלו נידה, אף על פי שנידה שווה בדינה לעריות האלו, משום שנידה אינה אסורה משום קרבת משפחה). קודם מתן תורה נחשבו ישראל כבני נח, והיו העריות האלו מותרות להם, ולאחר מתן תורה נאסרו עליהם. כשם שהיתה הבכייה על דברי המרגלים, שבכה העם בתשעה באב, בכייה של תפלות, כך היתה בכייה זו על שש עריות, שבכה העם בעשרים ושניים באייר, בכייה של תפלות, ולכן הוזכרה כאן בכייה זו**.**

בבבלי תענית כט,א אמרו: ...וכתיב: "ותישא כל העדה וייתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד), ואמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו הלילה (של הבכי) ליל תשעה באב היה (הגרסה בכתבי היד: אותו היום תשעה באב היה). אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות (על שני החורבנות).

ובבבלי סנהדרין קד,ב אמרו: "בכה תבכה בלילה" (איכה א)... "בלילה" - על עסקי לילה (רש"י: לפי שבכו אותו לילה בכיית חינם), שנאמר: "ותישא כל העדה וייתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד). אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות.

בכייה של תפלות בספרי 'במדבר' פסקה צ ובספרי זוטא פסקה יא נאמר: "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" - היה רבי נהוראי אומר: מלמד, שהיו ישראל בוכים בשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות, שהיה כל אחד מהם נושא את אחותו ואת אחות אביו ואת אחות אימו, וכיון שאמר להם משה לפרוש מן העריות היו מתרעמים.

באיכה רבה א,כג נאמר: "בכה תבכה" - תני רבי שמעון בן יוחאי: אמר הקב"ה לישראל: חייכם, אתם בכיתם לפני בכייה של תפלות, סופכם לבכות בכייה של ממש. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: בשני מקומות בכו ישראל בכייה של תפלות על מנת לבכות בכייה של ממש. והיכן בכו ישראל בכייה של תפלות? - כתיב: "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" (במדבר יא,י), והדין: "ותישא כל העדה וייתנו את קולם" (במדבר יד,א). • • •

אמר לון – אמר להם (משה למרגלים): אפילו כן מה חמיתון? – אף על פי כן (אף על פי שאמרתם, שאין ישראל נכנסים לארץ), מה ראיתם? שעדיין לא סיפרתם מה שראיתם בארץ, וכבר אמרתם, שאין ישראל נכנסים לארץ. ועוד, שיש לכם לספר מה שראיתם בארץ, ואין לכם להסיק מסקנה, שאין ישראל נכנסים לארץ. - אמרון ליה – אמרו לו (המרגלים למשה): "ארץ אוכלת יושביה היא" (במדבר יג,לב) - כל קירווא דהוינן עלין תמן, הוינן משכחין מתין – כל עיר שהיינו באים שם, היינו מוצאים מתים (שמתו אנשים בעיר). אמר להן הקב"ה (למרגלים): בטובה שעשיתי לכם אמרתם: "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא" – על הטובה שעשיתי לכם אמרתם שהיא רעה. ומהי הטובה שעשה ה' להם? - כל קירייה דהוון עלין בה, הוה טב קרתא מיית – כל עיר שהיו (המרגלים) באים בה, היה טוב העיר (האיש החשוב בעיר, ראש העיר) מת**. עד דהוון מיטפלין ביה, הוון מייללין** (צריך לומר: מאללין) קרתא, ונפקין לון, ובר נש לא ידע בהון – בעוד שהיו (אנשי העיר) מטפלים בו (עסוקים בקבורת האיש שמת), היו (המרגלים) מרגלים את העיר, ויוצאים להם (מן העיר), ואיש (מאנשי העיר) לא ידע (הכיר, ראה) בהם (את המרגלים). ולא עוד, אלא דאמרתון – ולא זו בלבד, אלא שגם אמרתם**: "ושם ראינו את הנפילים (ענקים)... ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג,לג). [אמר להם הקב"ה: ניחא אמרתון: "ונהי בעינינו כחגבים"; אלא "וכן היינו בעיניהם"** (מילים אלו נוספו על פי מסירה אחרת) – נוח (מובן) מה שאמרתם: "ונהי בעינינו כחגבים", שדימיתם את עצמכם כחגבים לעומת הנפילים; אלא מה שאמרתם: "וכן היינו בעיניהם", שהנחתם שכך הייתם גם בעיניהם,] - ידעין הויתון מה דהוינא עבד לכון באפיהון?! – וכי יודעים הייתם מה שהייתי עושה אתכם בפניהם (מה שהייתם בעיניהם)?! שאין אתם יודעים מה שהייתם בעיניהם.

בבבלי סוטה לה,א אמרו: "ארץ אוכלת יושביה היא" (במדבר יג) - דרש רבא: אמר הקב"ה: אני חשבתיה לטובה (רש"י: שהראיתיה להם כאוכלת יושביה, שמתים בה תדיר) והם חשבוה לרעה, אני חשבתיה לטובה - דכל היכא דמטו, מית חשיבא דידהו, כי היכי דלטרדו ולא לשאלו אבתרייהו, ויש אומרים: איוב מת (רש"י: שלא תגן זכותו עליהם), והיו הכל מתעסקים בהספדו, והם חשבוה לרעה - "ארץ אוכלת יושביה היא". "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג) - אמר רב משרשיא: מרגלים שקרנים היו, בשלמא (זה ניחא, אין פלא בדבר) "ונהי בעינינו כחגבים" - לחיי (טוב ונכון), אלא "וכן היינו בעיניהם" - מהיכן היו יודעים? - ולא היא (אין תמיהה), כשהיו (בני המקום) מברים את האבלים (מאכילים אותם סעודה הבראה), היו מברים אותם תחת הארזים, וכשראו אותם (המרגלים), עלו לאילנות, שמעו שהם אומרים: רואים אנו באילנות בני אדם דומים לחגבים.

בבבלי תירצו את דברי המרגלים, ולכן לא היה להחזיק אותם שקרנים, והיו כל דבריהם אמת, ואילו בירושלמי לא תירצו את דבריהם.

במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'שלח' סימן י נאמר: אמר הקב"ה: בוא וראה טובות שעשיתי להם כשהלכו לתור את הארץ, כל מקום שהיו נכנסים הייתי עושה לראש העיר למות, וכיון שהיו נכנסים, מוצאים כל בני העיר מטפלים עם ראש העיר, ולא היו נותנים דעתם להם. ובטובה שעשיתי להם הוציאו שם רע, מה אמרו למשה, "ארץ אוכלת יושביה היא" (במדבר יג,לב), ואחר כל הטובה הזאת שעשיתי עימהם, שלא יתנכרו בהם שהם מרגלים ויתפשו אותם, אמרו לשון הרע.

ובמדרש תנחומא פרשת 'שלח' סימן ז נאמר: כשהיו נכנסים לעיר, הדבר נוגף את הגדולים, ומתעסקים בני העיר בקבורתם, והיו נכנסים וברייה לא היתה רואה אותם. לכך אמרו: "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא". בנס שהיה עושה להם הקב"ה, בו הוציאו דיבה.

בבמדבר רבה טז,יא ובמדרש תנחומא פרשת 'שלח' סימן ז נאמר: אמרו: "ונהי בעינינו כחגבים" - אמר הקב"ה: ויתרתי (מחלתי), אלא "וכן היינו בעיניהם" - מקפיד (מתרעם) אני, וכי יודעים הייתם מה עשיתי אתכם בעיניהם?! מי יאמר לכם, שלא הייתם בעיניהם כמלאכים? • • • אמר רבי שמעון בן לקיש: דיברו דברים כלפי למעלן (מעלה): – המרגלים דיברו דברים קשים כנגד הקב"ה, שאמרו: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג,לא) – אמרו (המרגלים): כביכול – כאילו יכול להיות כך (כאילו אפשר לומר כך כלפי הקב"ה), אפילו לא יכיל להון – אפילו הקב"ה אינו יכול להם (ליושבי הארץ). ודרש את המילה "ממנו" כאילו מוסבת על הקב"ה ('ממנו' - מאיתו), שהעם בכנען חזק יותר מן הקב"ה. אבל לפי פשוטו של מקרא, המילה "ממנו" מוסבת על בני ישראל ('ממנו' - מאיתנו), שהעם בכנען חזק יותר מבני ישראל**.** אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי חמא בר חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): "לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו**"** (ירמיהו יא,טז) - לקול המילה (כך הוא גם ב"שרידי הירושלמי", והגרסה 'המולה' היא שיבוש של מגיה) הגדולה שאמרתם (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: "כי חזק הוא ממנו") – בגלל שדיברתם מילים קשות כלפי הקב"ה, שאמרתם: "כי חזק הוא ממנו" (דרש 'המולה' כמו 'המילה', משום שהאות ו במילה זו יתרה, שכן האות ל דגושה), "הצית אש עליה ורעו דליותיו" – גרמתם לעצמכם שהעניש ה' אתכם, שמתו העדה במדבר, ובניהם רעו (נעו ונדו) במדבר ארבעים שנה. ועוד יש במשמע, שגרמו פורענויות לדורות ביום הזה, שהוצת בית המקדש באש, וישראל גלו**.**

בבבלי סוטה לה,א אמרו: אמר רבי חנינא בר פפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): דבר גדול דיברו מרגלים באותה שעה, "כי חזק הוא ממנו (מן הקב"ה)" (במדבר יג) - אל תקרי 'ממנו' אלא 'ממנו' (רש"י: לא גרס, שאין הפרש קריאה בין 'ממנו' הנאמר על יחיד שמדברים עליו ל'ממנו' של רבים שאומרים על עצמם), אמרו: כביכול, אפילו בעל הבית (רש"י: אדון העולם) אינו יכול להוציא כליו משם (רש"י: אם הפקידם שם).

ובבבלי מנחות נג,ב אמרו: "לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו" (ירמיהו יא) - אמר רבי חנינא בר פפא: לקול מיליהם של מרגלים נתרועעו דליותיהם של ישראל, דאמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דיברו מרגלים באותה שעה, "כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג) - אל תיקרי 'ממנו' אלא 'ממנו', אמרו: כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם. מתקיף לה רבי אחא בר חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) / רב אחא בר פפא (אמורא בדור השלישי) / רבי חייא בר פפא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): האי 'לקול המלה', 'לקול מלה' (בלא האות ה) מיבעי ליה! - אלא...

ובבמדבר רבה טז,יא ובמדרש תנחומא פרשת 'שלח' סימן ז נאמר: אמרו: "כי חזק הוא ממנו" - אמר ריש לקיש: הטיחו דברים כלפי מעלה, ובאותו עוון נגזר עליהם גזרות קשות. מה הקב"ה אומר לירמיה, לך אמור להם: אין אתם יודעים מה הוצאתם מפיכם, שנאמר: "לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו" (ירמיהו יא,טז), 'לקול המולה גדולה' שאמרתם, מה גרמתם לעצמכם, 'הצית אש עליה', "יום לשנה יום לשנה תשאו את עוונותיכם". • • •

במשנה שנינו, שבתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשנייה. ואומרים: תני – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא תעניות ג,ט): רבי יוסי (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: יום שחרב הבית (בית המקדש הראשון) היה מוצאי שבת (יום ראשון) ומוצאי שמיטה (שנה ראשונה לאחר שנת השמיטה) ומשמרתו של יהויריב (המשמר הראשון מעשרים וארבעה משמרות הכוהנים) בתשעה (צריך לומר: ותשעה, וכן הוא ב"שרידי הירושלמי") באב, וכן בשני – גם יום שחרב הבית השני היה יום ראשון ומוצאי שמיטה ומשמרתו של יהויריב ותשעה באב**. בזה ובזה –** ביום הזה שחרב הבית הראשון וביום הזה שחרב הבית השני, היו הלוים עומדין על הדוכן ואומרין: "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם יצמיתם יי' אלהינו" (תהילים צד,כג) – הלויים אמרו במקדש ביום הזה את השיר הזה. וכיוונו בפסוק הזה, שישלם ה' לאויבים את גמול רשעתם במידה כנגד מידה, וישמידם בגלל רעתם (הפסוק הזה הוא האחרון בשיר של יום רביעי).

בתוספתא תעניות ג,ט שנו: רבי יוסה אומר: מגלגלים זכות ליום זכאי, וחובה ליום חייב. כשחרב בית המקדש בראשונה מוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה (אותה השנה), ומשמרתו של יהויריב היתה (אותה השבת), ותשעה באב היה. וכן בשנייה. והלויים עומדים על דוכנם ואומרים: "וישב עליהם את אונם" וגו' (תהילים צד,כג).

ובסדר עולם רבה פרק ל נאמר: היה רבי יוסי אומר: מגלגלים זכות ליום זכות, וחובה ליום חובה, שנמצאת אומר, כשחרב הבית בראשונה, אותו היום מוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתו של יהויריב היתה, ותשעה באב היה, וכן שנייה, ובזה ובזה הלויים עומדים על דוכנם ואומרים שירה, ומה שירה אמרו, "וישב עליהם את אונם" וגו' (תהילים צד,כג).

ובבבלי תענית כט,א אמרו: חרב הבית... ובשניה - מנלן? - דתניא: רבי יוסי אומר: מגלגלים זכות ליום זכות וחובה ליום חובה (רש"י: היינו תשעה באב, שרגילות להיות בו רעות). אמרו: כשחרב הבית בראשונה, אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת (רש"י: יום ראשון) היה, ומוצאי שביעית (רש"י: שמינית) היתה, ומשמרתו של יהויריב היתה, והלויים עומדים על דוכנם. ומה שירה היו אומרים? - "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם" (תהילים צד). ולא הספיקו לומר "יצמיתם ה' אלוהינו", עד שבאו גויים וכבשום. וכן בשנייה.

בבבלי ערכין יג,א אמרו, שיום שחרב הבית השני לא היה משמרתו של יהויריב, משום שבראשית ימי הבית השני עלו מן הגולה ארבעה משמרות כוהנים בלבד, וחילקום לעשרים וארבעה משמרות, וקבעו שהמשמרות שיעלו מן הגולה לאחר מכן, ובהם משמרתו של יהויריב, לא יהיו משמרות בפני עצמם, ואם כן, לא היה בבית שני משמרתו של יהויריב. ומה שאמרו בברייתא: "וכן בשנייה" מוסב על השאר: מוצאי שבת ומוצאי שמיטה ותשעה באב. וראה מה שכתבנו לעיל ד,ב בענין המשמרות שעלו מן הגולה. • • • הלויים היו אומרים שיר במקדש בכל יום בשעת ניסוך היין של הקורבנות.

ואומרים: רבי שמעון בן לקיש בעא קומי רבי יוחנן – רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש) שאל לפני רבי יוחנן**: מהו לומר שיר בלא נסכים? –** האם יכולים הלויים לומר שיר במקדש שלא בשעת ניסוך היין? - אמר ליה – אמר לו (רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש): נישמעינה מן הדא דתני – נלמד אותה (את ההלכה הזאת ששאלת) מן זאת (הברייתא לעיל) ששנוי**: בזה ובזה היו הלוים עומדין על הדוכן ואומרים: "וישב עליהם את אונם" וגו' –** הלויים אמרו במקדש ביום שחרב הבית את השיר הזה, והיה זה שלא בשעת ניסוך היין, כמו שאמר להלן רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש, ומכאן שיכולים הלויים לומר שיר במקדש שלא בשעת ניסוך היין**.**

ואומרים: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש – נחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש (בהלכה הזאת). רבי יוחנן אמר: אומרים שיר בלא נסכים – הלויים יכולים לומר שיר במקדש שלא בשעת ניסוך היין**. רבי שמעון בן לקיש אמר: אין אומרים שיר בלא נסכים –** אין הלויים יכולים לומר שיר במקדש שלא בשעת ניסוך היין**. התיב רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש –** השיב (הקשה) רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש**: והתני –** והרי שנוי**: בזה ובזה היו הלוים עומדים על הדוכן ואומרים: "וישב עליהם את אונם"! –** ומכאן שיכולים הלויים לומר שיר במקדש שלא בשעת ניסוך היין, כאמור לעיל, שלא כדעת רבי שמעון בן לקיש**. - אמר ליה רבי שמעון בן לקיש** (לרבי יוחנן): מה את שמע מינה? – מה אתה למד ממנה (מן הברייתא)? שאין לך ללמוד מכאן שיכולים הלויים לומר שיר במקדש שלא בשעת ניסוך היין, כמבואר להלן לדעת רבי שמעון בן לקיש. - אמר ליה (רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש): מאחר שאִילו נסכים היו, זמנו של שיר היה – מאחר (מכיון) שאִילו השיר שהיו הלויים אומרים במקדש ביום שחרב הבית היה בשעת ניסוך היין, היתה שעה זו זמנו של שיר של יום זה, כמבואר להלן לדעת רבי יוחנן, והוא שיר של יום ראשון (תהילים כד), אבל מכיון שלא אמרו שיר של יום זה, אלא אמרו שיר של יום רביעי (תהילים צד), הרי שהשיר שאמרו הלויים ביום שחרב הבית לא היה בשעת ניסוך היין, ואם כן, אתה למד מכאן שיכולים הלויים לומר שיר במקדש שלא בשעת ניסוך היין, שלא כדעת רבי שמעון בן לקיש**.**

כשהקריבו קורבנות אתמול (ולפני זמן) ומביאים את נסכיהם היום, איזה שיר הלויים אומרים במקדש בשעת ניסוך היין? - נחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בהלכה הזאת. רבי יוחנן אמר: שירו של יום – הלויים אומרים בשעת ניסוך היין שיר של יום שמביאים בו את הנסכים**. רבי שמעון בן לקיש אמר: שירו של אתמול –** הלויים אומרים בשעת ניסוך היין שיר של אתמול שהקריבו בו את הקורבנות, ואין אומרים שיר של יום שמביאים בו את הנסכים**.**

לדעת רבי שמעון בן לקיש, כשהקריבו קורבנות אתמול (ולפני זמן) ומביאים את נסכיהם היום, הלויים אומרים בשעת ניסוך היין שיר של אתמול שהקריבו בו את הקורבנות. לפי זה, הלויים אמרו ביום שחרב הבית שיר של יום רביעי, משום שהביאו ביום ראשון זה את נסכיהם של קורבנות שהקריבו ביום רביעי (לפני זמן), ואמרו שיר זה בשעת ניסוך היין, ולכן אין ללמוד מכאן שיכולים הלויים לומר שיר במקדש שלא בשעת ניסוך היין.

אבל לדעת רבי יוחנן, כשהקריבו קורבנות אתמול (ולפני זמן) ומביאים את נסכיהם היום, הלויים אומרים בשעת ניסוך היין שיר של יום שמביאים בו את הנסכים. לפי זה, הלויים אמרו ביום שחרב הבית שיר של יום רביעי, לא משום שהביאו ביום ראשון זה את נסכיהם של קורבנות שהקריבו ביום רביעי (לפני זמן), שאם כן, היה עליהם לומר בשעת ניסוך היין שיר של יום ראשון, אלא הלויים אמרו ביום שחרב הבית שיר של יום רביעי, משום שאמרו שיר זה שלא בשעת ניסוך היין, וכשהלויים אומרים שיר שלא בשעת ניסוך היין, אומרים איזה שיר שירצו, ולכן יש ללמוד מכאן שיכולים הלויים לומר שיר במקדש שלא בשעת ניסוך היין.

משום כך, רבי יוחנן אמר: 'נשמעינה מן הדא', ורבי שמעון בן לקיש אמר: 'מה את שמע מינה?'.

במסכת סופרים יח,ב נאמר: למה אמרו שיאמרו מזמורים בכל חודש וחודש? ("נחלת יעקב": למה אמרו שיאמרו שיר בכל ראש חודש, כמו שמפרש לקמן שבכל ראש חודש ובכל המועדות אומרים שיר מעין המאורע, ולמה אומרים? בשלמא בזמן שבית המקדש קיים היו אומרים שיר על הקורבן, אבל עכשיו שאין קורבן, למה יאמרו שיר? - ועל זה משיב:) כרבי שמעון בן לקיש (שמזה מוכח שאומרים שיר בלא קורבן), דבעא קמיה רבי יוחנן: מהו לומר שיר בלא נסכים? - אמר ליה: נשמעינה מן הדא, בזה ובזה היו הלויים עומדים על הדוכן ואומרים, "וישב עליהם את אונם" (היינו לשון הירושלמי, אלא שכאן קיצר בלשון, ומוכח מהברייתא שמותר לומר שיר בלא קורבן, ואם כן, כיון שאומרים שיר בלא קורבן, לכן עכשיו נמי אומרים שיר, אף על גב שאין קורבן). לפיכך נהגו העם לומר מזמורים בעונתם (אף על פי שעכשיו אין לנו קורבן, אפילו הכי אומרים שיר בכל יום), דתנינן תמן, שיר שהלויים היו אומרים בבית המקדש...

בבבלי ערכין יב,א אמרו: איבעיא להו: נסכים הבאים בפני עצמם (רש"י: כגון שהביאו היום קורבן ציבור ולא הביאו נסכים עימו והביאום למחר, דאמר מר (מנחות מד,ב): 'מנחתם ונסכיהם' בלילה, 'מנחתם ונסכיהם' אפילו למחר), טעונים שירה או אין טעונים שירה?

• תא שמע, רבי יוסי אומר: מגלגלים זכות ליום זכאי (רש"י: בניסן נגאלו, בניסן עתידים להיגאל), וחובה ליום חייב. אמרו: כשחרב הבית בראשונה, אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת (אחד בשבת) היה, ומוצאי שביעית (שמינית) היה, ומשמרתו של יהויריב היה, והיו לויים עומדים על דוכנם ואומרים שירה, ומה שירה אמרו? "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם" (תהילים צד), ולא הספיקו לומר "יצמיתם ה' אלוהינו", עד שבאו אויבים וכבשום. וכן בשנייה. האי שירה מאי עבידתיה? אילימא דעולת חובה, מי הואי? הא בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד (שלא היו להם כבשים, מחמת שהיו צרים על ירושלים ואין יוצא ואין בא)! ואלא דעולת נדבה, והא תני רב מרי בריה דרב כהנא דלא צריכא (דאין עולת נדבה טעונה שיר, שהרי אין זמנה קבוע)! אלא לאו דנסכים (הבאים בפני עצמם).
• אמר רבא, ואיתימא רב אשי: ותסברא (רש"י: דשירה גמורה הואי ההיא שירה)? שירה דיומיה (דאחד בשבת) "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כד), "וישב עליהם את אונם" (תהילים צד) בשירה דרביעי בשבת הוא! (בעלי התוספות: ואי נמי נסכים הבאים בפני עצמם טעונים שירה, היינו שיר של יום שמביאים אותם, ולא שיר שהיה ראוי ביום הבאת קורבן) אלא אילייא (קינה) בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו (נזדמנה בפיהם).
• והא עומדים על דוכנם קתני! (דמשמע, שהלכו שם לומר שירה)
• כדריש לקיש, דאמר: אומרים שירה שלא על הקורבן.
• אי הכי (כיון דאי בעי מצי למימר שירה שלא על הקורבן), בנסכים (הבאים בפני עצמם) נמי לימא!
• נפיק מיניה חורבא (רש"י: דאתי למימר, כי היכי דנסכים הבאים בפני עצמם רשות, נסכים הבאים עם הקורבן נמי רשות).

סוגית הבבלי היא כרבי יוחנן בירושלמי, שכשהקריבו קורבנות אתמול (ולפני זמן) ומביאים את נסכיהם היום, היו הלויים אומרים בשעת ניסוך היין שיר של יום שמביאים בו את הנסכים (אם נסכים הבאים בפני עצמם טעונים שירה), וביום שחרב הבית אמרו הלויים שיר של יום רביעי, משום שאמרו שיר זה שלא בשעת ניסוך היין, שהלויים אומרים שיר שלא בשעת ניסוך היין. מסקנת הבבלי היא, שנסכים הבאים בפני עצמם אינם טעונים שירה, שלא כרבי יוחנן וכריש לקיש בירושלמי, שסבורים שנסכים הבאים בפני עצמם טעונים שירה.

מה ששאלו בסוגית הבבלי: "ותסברא" וכו' (על מה שאמרו: "אלא לאו דנסכים"), ומה שאמרו: "כדריש לקיש, דאמר: אומרים שירה שלא על הקורבן", הם הם דברי רבי יוחנן בירושלמי: "מאחר שאִילו נסכים היו, זמנו של שיר היה".

ומה שאמרו בבבלי: "כדריש לקיש" וכו', לא כיוונו למה שאמר ריש לקיש עצמו, שהרי הוא עצמו אמר, שאין אומרים שיר בלא קורבן ונסכים, אלא כיוונו למה ששאל ריש לקיש את רבי יוחנן: מהו לומר שיר בלא נסכים? ואמר לו רבי יוחנן: נשמעינה מן הדא וכו', שפשט לו מהברייתא, שאומרים שיר בלא קורבן ונסכים. דברי הבבלי: "כדריש לקיש" וכו' הם כדברי מסכת סופרים: "כרבי שמעון בן לקיש" וכו', וקיצרו הבבלי ומסכת סופרים בלשונם (ובעל "יפה עיניים" החליף את דברי רבי יוחנן ודברי ריש לקיש בירושלמי זה בזה, כדי להתאים את דברי ריש לקיש בירושלמי למה שאמרו בשמו בבבלי. אלא שבחינם החליף את הדברים). • • • בברייתא לעיל שנינו, שביום שחרב הבית בראשונה ובשנייה היה משמרתו של יהויריב.

בימי הבית השני ישבו רוב משמרות הכהונה באזור יהודה. לאחר מרד בר כוכבא עברו הכוהנים מיהודה לגליל, והתיישבו בו על פי משמרותיהם. רשימה מלאה של משמרות הכהונה למקומותיהם בגליל לאחר מלחמת בר כוכבא נשתמרה בפיוטים קדומים ובכתובות מבתי כנסת. נהגו להזכיר בכל שבת ושבת בתוך פיוטים את שמות המשמרות ולהתפלל על שיבתם למקומם. חלקה הראשון של רשימה זו נשתמר בדרשות של רבי לוי ורבי ברכיה המובאות כאן, שדרשו לגנאי את שמות המשמרות, כינוייהם ומקומותיהם. הדרשות הן בדרך של לשון נופל על לשון.

בחלקה הראשון של רשימת משמרות הכהונה בגליל לאחר מלחמת בר כוכבא (המכונה 'ברייתא של ארבעה ועשרים משמרות') נאמר: משמרת ראשונה - יהויריב (שם המשמרת), מסרביי (כינוי המשמרת), מירון (מקום המשמרת). משמרת שנייה - ידעיה (שם המשמרת), עמוק (כינוי המשמרת), ציפורים (מקום המשמרת).

ואומרים: אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): יהויריב – גברה – אדם (ששמו כך), מירון – קרתה – עיר (בגליל העליון ששמה כך), מסרביי - מסר ביי – מסר בית - מסר בייתא לשנאייא – מסר הבית לשונאים (יהויריב מסר את בית המקדש ביד האויבים, שהמשמר של יהויריב שירת בבית המקדש ביום שהאויב החריב אותו). אמר רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): יהויריב מירון מסרביי – יה (ה') הריב (רב) עם בניו על שמרו (מרדו) וסרבו (מרדו, מיאנו) בו – כך דרש את השמות: יהויריב - יה הריב, מירון - מרו, מסרביי - סירבו**. ידעיה עמוק ציפורים - ידע יה עיצה עמוקה שבליבם והגלם לציפורין** – ה' ידע את העצה העמוקה להרע שהיתה בליבם (של כוהני המשמרת הזו), והגלה אותם ממקומם לעיר ציפורי (בגליל התחתון). כך דרש את השמות: ידעיה - ידע יה, עמוק - (עצה) עמוקה, ציפורים - (הגלם ל)ציפורין. הגרסה ב"שרידי הירושלמי": והגלם כציפורין – גלו ונדדו ממקומם כציפורים הנודדות מן קינן**.**

הפייטן אלעזר הקלירי חיבר קינה לתשעה באב על עשרים וארבע משמרות הכהונה. על משמרת יהויריב נאמר בקינה: "...נמסר הבית במסרבי מרון". ועל משמרת ידעיה נאמר בקינה: "...ונדו כציפורים כוהני ציפורים". דברים אלה בנויים על האמור בירושלמי כאן.

מסר ביי במסירה שלפנינו נמחקו מילים אלו בידי המגיה. 'ביי' הוא צורה ארץ ישראלית ל'בית'. צורה זו נעלמה מן הירושלמי ותוקנה ל'בייתא' בידי המגיהים. 'ביי' נמצאת בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה עג. בירושלמי חלה א,ה נשתבשה 'ביי' ל'מיי', ובירושלמי סנהדרין ז,יט נשתבשה 'ביי' ל'כיי' ("תוספתא כפשוטה" פסחים פרק ב הביאור הארוך בהערה).

ידעיה - ציפורים בקהלת רבה פרשה ז פסוק יא נאמר: רבי הוה דמיך בציפורין, ואמרין ציפוראי: כל דאתא ואמר דמך רבי, אנן קטלין ליה. אזל בר קפרא ועלל בכוותא (בא לחלון) ואדיק ליה (הציץ לו משם), רישיה מיכרך (ראשו עטוף כאבל) ומניה בזיעין (בגדיו קרועים), אמר: אחינו בני ידעיה (תושבי ציפורי), שמעוני, שמעוני, אראלים (מלאכים) ומצוקים (צדיקים מצוקי ארץ) אחזו ידם בלוחות הברית, גברה ידם של אראלים וחטפו את הלוחות. - אמרין ליה: דמך רבי? - אמר להו: אתון אמריתון, אנא לא אמינא.

עמוק יש מפרש את הכינוי "עמוק" כציון מקום, שמשמרת ידעיה ישבה בחלק העמוק (הנמוך) של ציפורי. • • •

במשנה שנינו, שבתשעה באב... ונלכדה ביתתר.

בבבלי תענית כט,א אמרו: נלכדה ביתר. גמרא (קיבלנו מסורת מאבותינו, שאירע דבר זה בתשעה באב).

ומספרים: רבי (יהודה הנשיא, בדור החמישי לתנאים) הוה דרש עשרין וארבעה עובדין ב"בילע יי' ולא חמל את כל נאות יעקב**"** (איכה ב,ב) – רבי היה דורש עשרים וארבעה מעשים (מאורעות קשים מימי החורבן) שנרמזים בפסוק זה שבקינה על החורבן**, ורבי יוחנן** (בדור השני לאמוראי ארץ ישראל) דרש אשיתין – ורבי יוחנן היה דורש שישים מעשים (מאורעות קשים מימי החורבן) שנרמזים בפסוק זה**.**

ושואלים: ורבי יוחנן יתיר על רבי?! – וכי רבי יוחנן יתר על רבי?! הייתכן שידע רבי יוחנן לדרוש בענין החורבן יותר מרבי? והרי רבי היה שנים רבות לפני רבי יוחנן! ומשיבים: אלא על ידי דרבי הוה סמיך לחרבן בית מוקדשא, הוה תמן סבין נהירין, והוה דרש ואינון בכיי ומשתתקין וקיימין לון – אלא מכיון שרבי היה סמוך (קרוב בזמן) לחורבן בית המקדש (יותר מרבי יוחנן), היו שם (בבית המדרש) זקנים שהיו זוכרים (את המאורעות מימי החורבן), והיה (רבי) דורש והם (הזקנים) בוכים (מרוב צער) ומשתתקים ועומדים להם (פוסקים מלבכות). וכשהיו הזקנים בוכים, היה רבי פוסק מלדרוש, וכשהיו פוסקים מלבכות, היה חוזר ודורש, ולכן לא היה דורש אלא עשרים וארבעה מעשים. אבל רבי יוחנן, מכיון שלא היה סמוך לחורבן בית המקדש, לא היו שם זקנים שהיו זוכרים, והיה רבי יוחנן דורש והולך, ולא היה פוסק מלדרוש, ולכן היה דורש שישים מעשים**.**

במקבילה באיכה רבה ב,ד נאמר: רבי יוחנן הוה דרש שיתין אפין (אופנים) ב"בילע ה' ולא חמל", ורבי הוה דריש עשרים וארבעה אפין, ולא דרבי יוחנן יתיר על רבי, אלא רבי על ידי שהיה סמוך לחורבן הבית, היה נזכר, והיה דורש ובוכה ומתנחם. ובמקבילה באיכה רבה (בובר) פרשה ב נאמר: רבי היה דורש "בילע ה'" עשרין וארבע אפין, ורבי יוחנן הוה דריש אשיתין אפין. לאו רבי יוחנן רבא מן דרבי, אלא רבי על ידי שהיה סמוך לחורבן בית המקדש, היה נזכר, והיה דורש ובוכה ומתנחם וחוזר ובוכה ומתנחם ופוסק, ורבי יוחנן על ידי שלא היה סמוך לחורבן בית המקדש, היה דורש והולך ולא פוסק.

לפי הירושלמי היו הזקנים בוכים, ולפי המדרש היה רבי עצמו בוכה.

סיפור זה על רבי ורבי יוחנן שדרשו בענין חורבן בית המקדש, המובא בירושלמי כאן, מובא במקבילה באיכה רבה בסיומם של דברים על חורבן בית המקדש, ולפני תחילתם של דברים על חורבן ביתר, המובאים בירושלמי להלן. אפשר שכשהעתיקו לפסקה כאן, שכותרתה "ונלכדה ביתר", את הדברים על חורבן ביתר, העתיקו עימם גם את הסיפור הזה שאינו שייך לכאן. אלא שקשה לקבל מה שאמרו שרבי היה סמוך לחורבן הבית ושהיו זקנים בימי רבי שהיו זוכרים את המאורעות מימי חורבן הבית, שהרי המסופר בזה על רבי היה יותר ממאה שנה לאחר חורבן הבית. ולכן נראה שיש לגרוס בירושלמי כאן שרבי היה סמוך ל"חורבן ביתר" במקום "חורבן הבית", וסיפור זה על רבי ורבי יוחנן שדרשו בענין חורבן ביתר הוא פתיחה לדברים על חורבן ביתר המובאים להלן בירושלמי ובמקבילה באיכה רבה, שתחילתם דרשותיהם של רבי ורבי יוחנן על "הקול קול יעקב". • • • תני – שנוי (שנו ברייתא): אמר רבי יהודה בירבי אלעאי (תנא בדור הרביעי, מתלמידיו של רבי עקיבא): ברוך (מילה זו מיותרת. - אפשר שמילה זו היא פתיחתה של תפילה לציון תחילתם של דברי דרשה ופרשנות לתורה. ראה י' היינימן, "התפילה בתקופת התנאים והאמוראים: טיבה ודפוסיה", עמודים 160-161) רבי (רבי עקיבא) היה דורש (את הכתוב שאמר יצחק ליעקב): "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית כז,כב) - קולו של יעקב צווח (צועק) ממה שעשו לו ידיו של עשו בביתתר – כך נתנבא יצחק על יעקב, כשראה בנבואה את נפילת ביתר. לפי חכמינו, הרומאים, שלכדו את ביתר, הם מזרעו של עשיו, ומלכות רומי נקראת בפי חכמינו 'אדום' (הוא עשיו).

בבראשית רבה סה,כא נאמר: ...ומה הם אומרים? - ברוך... אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: רבי היה דורש: "הקול קול יעקב" - קולו של יעקב מצווח ממה שעשו לו הידיים ידי עשיו. אמר רבי יוחנן: ("הקול קול יעקב" -) קולו של (יעקב צווח ממה שעשו לו ידיו של) אדריינוס קיסר (של רומי), שהרג בביתר שמונים אלף ריבוא בני אדם (מישראל).

מקור הברייתא בירושלמי כאן הוא בבראשית רבה.

ובמקבילה באיכה רבה (בובר) פרשה ב נאמר: רבי היה דורש: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" (בראשית כז,כב), קולו של יעקב צווח ממה שעשו ידי עשיו בביתר. ורבי יוחנן היה דורש: קול אדריינוס קיסר שהרג בביתר שמונים אלף ריבוא בני אדם. ובמדרש שכל טוב בראשית פרק כח נאמר: רבי יהודה בר אלעאי בשם רבי היה דורש: קולו של יעקב צווח ממה שעשו לו הידיים ידי עשיו, שהרג את חסידיו, והחריב את מקדשו.

לפי הירושלמי, יעקב צווח ממה שעשה עשיו בביתר, ולפי מדרש שכל טוב, יעקב צווח ממה שעשה עשיו בחורבן הבית.

בירושלמי מובאת דרשת רבי יוחנן להלן. אפשר ש'רבי' שהיה דורש הוא רבי יהודה הנשיא, והובאו דרשותיהם של רבי ורבי יוחנן על "הקול קול יעקב", לאחר שסופר על דרשותיהם ב"בילע ה' ולא חמל". אבל רבי יהודה הנשיא היה תלמידו של רבי יהודה ברבי אלעאי, ולכן אין לומר, שאמר רבי יהודה בר אלעאי בשם רבי יהודה הנשיא.

אפשר שהמילה "ברוך" הכתובה בנוסח הירושלמי נשתבשה מהמילה "בשם", כמו בנוסח מדרש שכל טוב. ואפשר שהמילה הזאת נשתרבבה מדרשה קודמת, שהובאה בבראשית רבה בסמוך לפני הדרשה שהובאה כאן.

בבבלי גיטין נז,ב אמרו: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" (בראשית כז) - "הקול" זה אדריינוס (צריך לומר: טריינוס) קיסר שהרג באלכסנדריא של מצרים שישים ריבוא על שישים ריבוא כפליים כיוצאי מצרים; "קול יעקב" - זה אספסיינוס (צריך לומר: אדריינוס) קיסר שהרג בכרך ביתר ארבע מאות ריבוא, ואמרי לה: ארבעת אלפים ריבוא; "והידיים ידי עשו" זו מלכות הרשעה שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. • • •

תני – שנה (ברייתא) רבי שמעון בן יוחי (מגדולי התנאים בדור הרביעי, מתלמידיו של רבי עקיבא): עקיבה רבי היה דורש (את הכתוב): "דרך כוכב מיעקב" (במדבר כד,יז) - דרך כוזבא מיעקב – אל תקרא 'כוכב' (בארמית 'כוכבא') אלא 'כוזב' ('כוזבא'). כך נתנבא בלעם על ישראל, לפי דרשתו של רבי עקיבא, שיעמוד מהם בר כוזבא (שנקרא על פי דרשה זו בשם 'בר כוכבא') ויילחם ברומאים וינצח אותם (ככתוב שם: "והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו, וישראל עושה חיל" (במדבר כד,יח), ואדום היא רומי). רבי עקיבא החשיב את בר כוזבא המלך המשיח, כמסופר להלן, ולכן דרש עליו כתוב זה, שנאמר על המלך המשיח**.**

ומספרים: רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה, הוה אמר – רבי עקיבא כשהיה רואה את בר כוזבא, היה אומר (עליו): דין הוא מלכא משיחא! – זה הוא המלך המשיח! - אמר ליה (לרבי עקיבא) רבי יוחנן בן תורתא (תנא בדור השלישי): עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ואדיין (ועדיין) בן דוד לא יבא (במקבילה באיכה רבה: אינו בא) – אפילו תהיה קבור באדמה כשתמות ויצמחו מן האדמה עשבים בלחייך, עדיין לא יבוא משיח בן דויד, שיעברו ימים רבים עד שיבוא המשיח, ולכן אין לך להחשיב את בר כוזבא המלך המשיח**.**

רבי עקיבא החשיב את בר כוזבא המלך המשיח, משום שכבש את ירושלים מידי הרומאים והקים בה שלטון במשך שנתיים שלוש.

בדברים רבה א,כ נאמר: אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, עד מתי משועבדים אנו בידו (של עשיו)? - אמר להם: עד שיבוא אותו היום שכתוב בו: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" וגו' "והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל" (במדבר כד), כשיצא כוכב (של אש) מיעקב וישרוף קשו של עשיו. מניין? - שנאמר: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה" וגו' (עובדיה א), אמר הקב"ה: אותה שעה אני מופיע מלכותי ואמלוך עליכם, שנאמר: "ועלו מושיעים בהר ציון" וגו' "והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א).

ובמדרש תנחומא (בובר) הוספה לפרשת דברים סימן ו נאמר: "אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל" (דברים ב,ה) - רבי שמואל (בר נחמן) אומר: עד שיבוא אותו שכתוב בו "דרך כוכב מיעקב" (במדבר כד,יז), זה מלך המשיח.

רבי יוחנן בן תורתא הוא שאמר, שבית המקדש השני חרב מפני שהיו שונאים איש את רעהו (תוספתא מנחות יג,כב; ירושלמי יומא א,א; בבלי יומא ט,א-ב). כיון שעדיין לא עשו תשובה ועדיין שונאים אלו לאלו שנאת חינם, לכן אמר רבי יוחנן בן תורתא לרבי עקיבא שעדיין בן דוד אינו בא. • • • אמר רבי יוחנן – רבי יוחנן היה דורש (את הכתוב שאמר יצחק ליעקב): "הקול קול יעקב והידים ידי עשיו" (בראשית כז,כב): קול אדריינוס קיסר הורג בביתתר שמונים אלף ריבוא – קולו של יעקב צווח ממה שעשו לו ידיו של אדריינוס קיסר של רומי, שהרג בביתר שמונים אלף ריבוא בני אדם מישראל. כך נתנבא יצחק על יעקב, כשראה בנבואה את נפילת ביתר**.**

ומספרים על בן כוזבה: אמר רבי יוחנן: שמונים אלף זוג (זוגות) של תוקעי קרנות (מפקדי יחידות הצבא הרומאי היו להם חצוצרות לתקוע בהן, כדי להורות לחייליהם את מהלך הקרב) היו מקיפין את ביתתר (במקבילה באיכה רבה: צרים על ביתר) – כדי לכובשה**, וכל אחד ואחד** (מהם) היה ממונה על כמה חיילות. והיה שם בן כוזבה, והיה (והיו) לו מאתים אלף מטיפי אצבע – חיילים שנתנו את אצבעם באש עד שהטיפה (טפטפה) שלוש טיפות של דם בתוך האש (אוצר המדרשים עמוד תסא), ובמקבילה באיכה רבה: מקוטעי אצבע – חיילים שהראו את גבורתם ואומץ ליבם על ידי שקטעו (קצצו) בעצמם אחת מאצבעותיהם. בן כוזבה קיבל לצבאו רק חיילים כאלה**. שלחו חכמים ואמרו לו** (לבן כוזבה): עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין? - אמר להן (בן כוזבה לחכמים): וכי היאך איפשר לבודקן – כיצד אבחן את הבאים לצבא, אם גיבורים ואמיצי לב הם**? - אמרו לו** (חכמים לבן כוזבה): כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון – מי שאינו עוקר מן האדמה עץ ארז תוך כדי רכיבה מהירה**, לא יהיה נכתב** (נמנה) באיסרטיא (הגרסה במקבילה באיכה רבה: באיסטרטיא - בצבא) שלך. עשה כך, והיו לו מאתים אלף כך (מטיפי / מקוטעי אצבעות) ומאתים אלף כך (עוקרי ארזים). וכד דהוה נפק לקרבא – וכשהיה (בן כוזבה) יוצא לקרב (להילחם ברומאים), הוה אמר – היה אומר**: ריבוניה דעלמא** – ריבונו של עולם (האלוהים), לא תסעוד – אל תעזור (לנו לנצח בקרב), ולא תכסוף – ואל תבייש (אותנו ליפול בקרב); והגרסה במקבילה באיכה רבה: ולא תסכיף – לא תרפה את ידינו, או: לא תסגף ותצער אותנו; כלומר, אל תתערב כלל במלחמתנו, ותושיע לנו ידנו**,** וזהו שאמר הכתוב: "הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו" (תהילים ס,יב) – תעזבנו ואל תעזור לנו כנגד אויבינו, ואין אנו צריכים שתצא בצבאותינו, שאין לנו צורך בעזרתך, שהיה בן כוזבה סומך על כוחו וגבורתו (בפסוק שלפניו כתוב: "מי יובילני עיר מצור, מי נחני עד אדום", הרי שמדובר במלחמה באדום, שהיא רומי).

במקבילה באיכה רבה נאמר: מה היה כוחו של בן כוזבא? - אמרו: בשעה שיוצא למלחמה, היה מקבל אבני בליסטרא (אבני קלע שזרקו עליו האויבים) באחת מארכובותיו (ברכיו), והיו ניתזות (נזרקות למרחק) ממנו והולכות והורגות כמה אנשים.

בבבלי גיטין נז,א סיפרו: אמרו לו לקיסר: מרדו בך היהודים! עלה עליהם (הקיסר). היה ביניהם (בין היהודים) אדם אחד בר דרומא, שהיה קופץ מיל והורג בהם (ברומאים). נטל הקיסר את כתרו והניחו על גבי קרקע, אמר: ריבונו של עולם, אם נוח לך, אל תמסרני, אותי ואת מלכותי, בידו של אדם אחד. הכשילו פיו לבר דרומא, ואמר: "הלא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא אלוהים בצבאותינו" (תהילים ס). - דויד נמי אמר הכי! - דויד אתמוהי קא מתמה. נכנס לבית הכיסא, בא דרקון (נחש) ושמט את כרכשתו (המעי התחתון שלו) ומת. אמר (הקיסר): הואיל ונעשה לי נס, אניחם פעם זו. הניחם והלך. קפצו ואכלו ושתו והדליקו נרות (לשמוח), עד שנראה (לחיילים הרומאים) חותם הטבעת בריחוק מיל (רש"י: מי שהיתה לו צורה בטבעתו היה מכירה בריחוק מיל מן העיר לאור הנרות). אמר (הקיסר): שמחים בי היהודים. חזר ובא עליהם...

אפשר שבר דרומא הוא כינוי לבן כוזבא, שהיה בן הדרום של ארץ ישראל. גם גבורתו ופרשת מותו על ידי נחש דומים לסיפור בן כוזבא.

בבבלי שאלו 'דויד נמי אמר הכי!', משום שפירשו, שאמר דויד מזמור זה כשהיה יוצא לקרב. אבל בירושלמי לא שאלו כך, משום שלפי מדרש תהילים ס,ג, אמר דויד מזמור זה בנבואה על המלחמות בימות המשיח, שיעמדו ישראל בצרה גדולה, ויאמרו "הלא אתה אלוהים זנחתנו" (כמו שאמר בן כוזבא).

בבבלי שם אמרו: אמר רבי יוחנן: שמונים אלף קרני מלחמה (תוקעי קרנות) נכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה, והרגו בה אנשים ונשים וטף, עד שהלך דמם ונפל לים הגדול. • • • ומספרים עוד על בן כוזבא: שלש שנים ומחצה עשה (שהה) אדריינוס מקיף (צר) על ביתתר – ולא היה יכול להחריבה (תקופת הזמן המוזכרת היא של כל תקופת המרד, ואילו המצור על ביתר היה רק בשנה האחרונה למלחמה), והוה (והיה שם) רבי אלעזר המודעי (תנא בדור השני-השלישי) יושב (בתענית) על השק ועל האפר ומתפלל בכל יום ואומר: רבון העולמים (האלוהים), אל תשב בדין היום! אל תשב בדין היום! – אל תדון אותנו, שבשעה שישראל יוצאים למלחמה בית דין של מעלה יושבים עליהם אם לנצח אם להינצח (להיות מנוצח) (ירושלמי שבת ב,ו), ואם ישב האלוהים בדין עליהם, שמא ידון אותם שינוצחו במלחמה ותיפול העיר ביד האויב. או הפירוש: אל תשב בדין עם בן כוזבא, על שהיה בן כוזבא יוצא למלחמה ואומר: "הלא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא אלוהים בצבאותינו" (אוצר המדרשים). בעא אדריינוס מיזל ליה – ביקש אדריינוס לחזור לו (לארצו), כיון שלא היה יכול לכבוש אותה**. אמר ליה חד כותיי** – אמר לו (לאדריינוס) כותי (שומרוני) אחד**: לא תיזיל לך** – לא תחזור לך**, דאנא חמי מה מיעבד ומשלים לך מדינתא** – שאני אראה מה לעשות ולמסור בידך את העיר (ביתר). עאל ליה מן ביבא דמדינתא – נכנס לו (הכותי לתוך העיר) מן הביב של העיר (כדי שלא יראוהו שומרי העיר). עאל ואשכח רבי אלעזר המודעי קאים מצלי – נכנס (לבית המדרש) ומצא את רבי אלעזר המודעי שהיה עומד ומתפלל (וידע הכותי, שכל זמן שרבי אלעזר המודעי מתפלל, אין אדריינוס כובש את העיר). עבד נפשיה לחיש ליה בגו אודניה – עשה עצמו (הכותי כאילו) לוחש לו (לרבי אלעזר המודעי) בתוך אוזנו (ולא הרגיש בו רבי אלעזר). חמוניה בני מדינתא ואייתוניה גבי בן כוזבא – ראוהו (את הכותי) בני העיר והביאוהו אצל בן כוזבא**. אמרון ליה** – אמרו לו (בני העיר לבן כוזבא): חמינן ההן סבא (צריך לומר כמו באוצר המדרשים עמוד רמז: כותיי (במקום 'סבא'. באוצר המדרשים עמוד תסא 'סבא' הוא כינוי לרבי אלעזר המודעי)) משתעי לחביבך – ראינו את זה הכותי מדבר אל דודך (רבי אלעזר המודעי). אמר ליה – אמר לו (בן כוזבא לכותי): מה אמרת ליה ומה אמר לך? – מה אמרת לו (לרבי אלעזר) ומה אמר (רבי אלעזר) לך? - אמר ליה – אמר לו (הכותי לבן כוזבא): [אין (מילה זו נוספה על פי מסירה אחרת)] אנא אמר לך, מלכא קטל לי – אם אני אומר לך (מה אמרתי לרבי אלעזר ומה אמר רבי אלעזר לי), המלך (אדריינוס קיסר) יהרוג אותי**, ואי לא אנא אמר לך, את קטל יתי** – ואם אין אני אומר לך, אתה (בן כוזבא) תהרוג אותי**. טב לי מלכא קטל יתי ולא את** – מוטב לי שהמלך יהרוג אותי ולא אתה תהרוג אותי (ולכן אני אומר לך). - אמר ליה – אמר לו (הכותי לבן כוזבא): אמר לי דאנא משלים מדינתא – אמר לי (רבי אלעזר) שאני (רבי אלעזר) אמסור את העיר (ביד אדריינוס). אתא גבי רבי אלעזר המודעי – בא (בן כוזבא) אצל רבי אלעזר המודעי**, אמר ליה** – אמר לו (בן כוזבא לרבי אלעזר): מה אמר לך הדין כותייא? – מה אמר לך הכותי הזה? - אמר ליה – אמר לו (רבי אלעזר לבן כוזבא): לא כלום – לא אמר לי דבר**. -** אמר לו (בן כוזבא לרבי אלעזר): מה אמרת ליה? – מה אמרת לו (לכותי)? - אמר ליה – אמר לו (רבי אלעזר לבן כוזבא): לא כלום – לא אמרתי לו דבר**. יהב ליה חד בעוט וקטליה** – נתן לו (בן כוזבא לרבי אלעזר) בעיטה אחת (ברגלו, שבעט בו) והרגו (שלא האמין לרבי אלעזר, והיה סבור שביקש רבי אלעזר למסור את העיר, ונתמלא כעסו עליו). מיד יצאת בת קול (קול מן השמים) ואמרה: "הוי רועי האליל עוזבי הצאן, חרב על זרועו ועל עין ימינו, זרועו יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה" (זכריה יא,יז) – "רועי האליל" זה הוא בן כוזבא (אוצר המדרשים), "חרב על זרועו ועל עין ימינו" – הרגת את רבי אלעזר המודעי זרוען של כל ישראל ועין ימינם – שהיה רבי אלעזר מגן על כל ישראל בכוח תפילתו, והיה מאיר את עיניהם באור תורתו**, לפיכך זרועו של אותו האיש** (של בן כוזבא) יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה – שייענש בן כוזבא מידה כנגד מידה, כפי שנרמז בכתוב הזה**. מיד נלכדה ביתתר ונהרג בן כוזבה** – באוצר המדרשים נאמר: באותה שעה זימן הקב"ה לבן כוזבא צפעוני (נחש ארסי) אחד שהמית אותו, מיד ניתנה המדינה (העיר) ביד אדריינוס והרג בה**.**

במקבילה באיכה רבה גרסו: ...הלכו ואמרו לו לבן כוזבא: דודך רבי אלעזר מבקש למסור את העיר לאדריינוס. שלח והביאו אצלו אותו כותי. אמר לו: מה אמרת לו (לרבי אלעזר)? - אמר לו: אם אומר לך, יהרגני המלך, ואם לא אומר לך, אתה תהרגני, מוטב שתהרגני משיהרגני המלך ולא יתפרסמו מסתורין (סודות) של המלך. היה בן כוזבא סבור בדעתו שביקש (רבי אלעזר המודעי) למסור את העיר. כיון שסיים רבי אלעזר את תפילתו, שלח והביאוהו אצלו. אמר לו: מה אמר לך אותו כותי? - אמר לו: איני יודע מה לחש לי באוזני, ולא שמעתי כלום, שהייתי עומד בתפילתי, ואיני יודע מה אמר (ויש שגרסו: אמר לו: לא ראיתי את האיש הזה)...

וממשיכים ומספרים על בן כוזבא: אתון טעינין רישיה גבי אדריינוס – באו טעונים (נושאים) ראשו (של בן כוזבא) אצל אדריינוס**. אמר לון** – אמר להם (אדריינוס): מאן קטל הדין? – מי הרג אותו (את בן כוזבא)? (מי הצליח להרוג גיבור שכמותו?) - אמר ליה חד כותייא – אמר לו כותי אחד (לאדריינוס): אנא קטלתיה – אני הרגתי אותו**. - אמר ליה** – אמר לו (אדריינוס לכותי): חמי לי פטומיה – הראה לי את גופתו (של בן כוזבא, כדי לבדוק אותו, שלא האמין לו). חמי ליה פטומיה – הראה לו (הכותי) את גופתו**. אשכח חכינה כריכה עלוי** – מצא (אדריינוס) שהיה נחש כרוך (מפותל) עליו (על גופתו, והבין שהנחש הרגו). אמר (אדריינוס): אילולי אלהא דקטליה, מאן הוה יכיל קטליה – אם לא אלוהים שהרג אותו (על ידי הנחש ששלח ה' להורגו), מי היה יכול להורגו (שלא נהרג בידי אדם), וקרא עלוי – וקרא (אדריינוס) עליו (על בן כוזבא) את הכתוב (בשירת 'האזינו'): "אם לא כי צורם מכרם ויי' הסגירם" (דברים לב,ל) – כך אומרים הגויים שניצחו את ישראל, שלא היה הדבר מתארע כך, אילו לא מסר ה' את ישראל והסגירם ביד הגויים**.**

במקבילה באיכה רבה גרסו: ...אמר ליה חד גונתאי (בן עם הגותים): אנא קטלתיה לדין. אמר ליה: זיל ואייתיה לי. אזל ואייתיה, ואשכח עכנא (נחש) כריכא על צואריה. ובמקבילה באיכה רבה (בובר) גרסו: ...אמרין: חד גונתיי (בן עם הגותים) קטליה. לא האמין להון, אמר להון: אזלון אייתון לי פטומיה. אזלון ואייתון ליה פטומיה, ואשכח חכינא כריכא על ארכובתיה.

ומספרים על לכידת ביתר: והיו (חייליו של אדריינוס) הורגין בהם (בבני העיר ביתר) והולכין, עד ששקע הסוס בדם (של הרוגי ביתר) עד חוטמו (אפו). והיה הדם מגלגל (סוחף) סלעים משאוי (משא של) ארבעים סאה, עד שהלך הדם בים (התפשט הדם בתוך הים) ארבעת (ארבעה) מיל. אם תאמר: שהיא (ביתר) קרובה לים, - והלא רחוקה מן הים ארבעים מיל! – ואף על פי כן, הגיע הדם של הרוגי ביתר עד הים**.** אמרו: שלש מאות מוחי תינוקות מצאו (בביתר) על אבן אחת – שרוצצו את ראשיהם על האבן**, ומצאו** (בביתר) שלש קופות (סלים) של קצוצי תפילין (בתים של תפילין, שמונחות בהם הפרשיות) של תשע תשע סאין – תשע סאים בכל סל**, ויש אומרים:** מצאו תשע קופות של קצוצי תפילין של שלש שלש סאין – שלוש סאים בכל סל**.**

במקבילה באיכה רבה (בובר) גרסו: ומצאו שלוש מאות קופות של קצוצי תפילין, וכל קופה מחזקת שלוש סאין, הרי תשע מאות סאין. ובאליהו רבה פרשה כח נאמר: שלוש מאות קופות של תפילין מצאו בביתתר, כל אחת ואחת מחזקת שלוש סאין. כשאתה בא לידי חשבון, את מוצא תשע מאות סאין של תפילין.

לפי זה, נראה שיש לגרוס בירושלמי כאן: ומצאו שלוש מאות קופות של קצוצי תפילין של תשע תשע סאין, ויש אומרים: תשע מאות של שלוש שלוש סאין.

ובבבלי גיטין נח,א-ב אמרו: אמר רבי יוחנן: ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר. רבי ינאי ברבי ישמעאל אמר: שלוש קופות של ארבעים ארבעים סאה. במתניתא תנא: ארבעים קופות של שלוש שלוש סאין. אמר רבי אסי: ארבעה קבין מוח של תינוקות נמצאו על אבן אחת (רש"י: בחורבן בית ראשון). עולא אמר: תשעה קבין. אמר רב כהנא, ואיתימא שילא בר מרי: מאי קראה? "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך" וגו', "אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע" (תהילים קלז,ח-ט).

במדרש תהילים קכא,ג נאמר: "בת בבל השדודה" וגו' (תהילים קלז,ח), למה קרא את אדום בת בבל (בפסוק שלפניו נאמר: "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים, האומרים ערו ערו עד היסוד בה")? - בבל החריבה הבית, ואדום החריבה הבית, מה שעשתה זו עשתה זו, לכך נאמר: "בת בבל". ובירושלמי יבמות ט,ז ובמדרש תהילים קלז,יא נאמר: "בת בבל השדודה" - וכי בת בבל היתה? - אלא שעשתה כמעשה בבל.

לפי זה, אין הפסוקים בתהילים קלז מדברים בחורבן בית ראשון אלא בחורבן ביתר, שלא כרש"י בגיטין (ואולי נפל שיבוש ברש"י והוחלף 'ביתר' ב'בית ראשון'). • • • ומספרים על ביתר: תני – שנוי (שנו ברייתא): רבן שמעון בן גמליאל (הנשיא, תנא בדור הרביעי) אומר: חמש מאות בתי סופרים (בתי ספר, שבהם היו מלמדים קריאה לילדים) היו בביתתר, והקטן שבהן (שבבתי הספר) אין (לא היה) פחות מחמש מאות תינוקות (ילדים תלמידים), והיו (התינוקות) אומרים: אם באו (יבואו) השונאים עלינו, במכתובים (מכתבים – קנים מחודדים לכתיבה על השעוה של הלוח או הפנקס) הללו אנו יוצאין עליהן ומנקרים (דוקרים, מעוורים) את עיניהם. וכיון שגרמו העונות (ובאו השונאים עליהם), היו (השונאים) כורכים (עוטפים) כל אחד ואחד (מהתינוקות) בספרו ושורפין אותו, ומכולם לא נשתייר אלא אני (רבן שמעון בן גמליאל, המספר סיפור זה). וקרא על גרמיה – וקרא (רבן שמעון בן גמליאל) על עצמו (את הכתוב בקינה על החורבן): "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" (איכה ג,נא) – שהיו עיניו בוכות בדמעה (-'עיני עוללה'), מפני שנשאר לבדו (-'לנפשי') מכל בני עירו**.**

במקבילה באיכה רבה (בובר) גרסו: ... אמר רבי שמעון בן גמליאל: אני הייתי הקטן שבהם, ולא נשתייר מהם אלא אני...

בבבלי גיטין נח,א אמרו: אמרו משום רבן שמעון בן גמליאל: מאי דכתיב: "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" (איכה ג)? - ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר, ובכל אחד ואחד היו בו ארבע מאות מלמדי תינוקות, וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבם, וכשהיה אויב נכנס לשם, היו דוקרים אותו בחוטריהם (מקלות דקים, שמראים בהם לתינוקות את האותיות בספרים בשעת קריאה), וכשגבר אויב ולכדום, כרכום בספריהם והציתום באש. • • • ומספרים על הרוגי ביתר: כרם גדול היה לאדריינוס הרשע, מהלך שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמן טיבריא לציפורי (כמרחק שיש בין הערים הללו), והקיפו (את הכרם סביב) גדר מהרוגי ביתתר מלא קומה ופישוט ידיים – הגדר היתה גבוהה מלוא גובהו של איש, כשידיו פשוטות כלפי מעלה**. ולא גזר עליהם שיקברו** (נתן צו שלא ייקברו), עד שעמד מלך אחר (אנטונינוס) וגזר עליהם שיקברו.

אמר רב חונה: משניתנו הרוגי ביתתר לקבורה, נקבעה (קבעו חכמים בברכת המזון) הטוב והמטיב, הטוב - שלא נסרחו (שלא הסריחו, אף על פי שלא נקברו), והמטיב - שניתנו לקבורה.

בתוספתא ברכות ו,א שנו: ברכת הזימון מן התורה, שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת" - זו ברכת הזימון, "את ה' אלוהיך" - זו ברכה ראשונה, "על הארץ" - זו ברכת הארץ, "הטובה" - זו ירושלים, שנאמר: "ההר הטוב הזה והלבנון", "אשר נתן לך" זו - 'הטוב והמטיב'. ובבבלי ברכות מח,ב אמרו: תנו רבנן: מניין לברכת המזון מן התורה? - שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח) - זו ברכת הזן, "את ה' אלוהיך" - זו ברכת הזימון, "על הארץ" - זו ברכת הארץ, "הטובה" - זו 'בונה ירושלים', וכן הוא אומר: "ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג), "אשר נתן לך" - זו 'הטוב והמטיב'. רבי אומר: "ואכלת ושבעת וברכת" - זו ברכת הזן, אבל ברכת הזימון - מ"גדלו לה' איתי" (תהילים לד) נפקא, "על הארץ" - זו ברכת הארץ, "הטובה" - זו 'בונה ירושלים', וכן הוא אומר: "ההר הטוב הזה והלבנון", 'הטוב והמטיב' - ביבנה תיקנוה. ובירושלמי ברכות ז,א אמרו, שרבי ישמעאל אמר, ש'הטוב והמטיב' מן התורה.

הרי שנחלקו תנאים בברכת הטוב והמטיב, אם היא מן התורה או שחכמים תיקנוה.

ובבמדבר רבה כג,ז ובמדרש תנחומא פרשת 'מסעי' סימן ו נאמר: ילמדנו רבנו, עד שלא נכנסו ישראל לארץ, כיצד היו מברכים על המזון? - כך שנו רבותינו: עד שלא נכנסו ישראל לארץ, היו מברכים ברכה אחת 'הזן את הכל'. משנכנסו לארץ, היו מברכים 'על הארץ ועל המזון'. משחרבה ירושלים, הוסיפו 'בונה ירושלים'. משנקברו הרוגי ביתר, הוסיפו 'הטוב והמטיב', 'הטוב' - שלא הסריחו, 'והמטיב' - שניתנו לקבורה.

שמונה עשר מיל, כמן טיבריא לציפורי לפי מה שאמרו ירושלמי סנהדרין ג,ב, יש מן טיבריא לציפורי דרך היישוב משכנא שישה עשר מיל. הסיבה לקביעות השונות של המרחק בין שתי הערים היא התפצלותה של הדרך באמצעיתה. זרוע אחת פנתה לטיבריא דרך משכנא, ומשם אורך הדרך שישה עשר מיל, והשנייה דרך מקום אחר, ומשם אורך הדרך שמונה עשר מיל. • • • ומספרים על ביתר: תני – שנוי (שנו ברייתא): רבי יוסי אומר: חמשים ושתים שנה עשת (עשתה, שהתה) ביתתר לאחר חרבן בית המקדש – שלא חרבה כשחרב הבית**.** ולמה חרבה (ביתר)? - על שהדליקה נירות לאחר (במקבילה באיכה רבה: על) חורבן בית המקדש – משום ששמחה ביתר לאידה של ירושלים**.** ולמה הדליקה נירות (על חורבן בית המקדש)? - שהיו בולווטי (חברי מועצת העיר של) ירושלים יושבים באמצע המדינה (העיר ירושלים), וכדו דהוון חמיי בר נש סליק לירושלם – וכאשר היו רואים אדם (מאנשי ביתר) עולה (לרגל) לירושלים (להתפלל), הוון אמרין ליה – היו אומרים לו (אנשי מועצת העיר לאדם העולה): בגין דשמעינן עלך דאת בעי מתעבדה ארכונטס ובולבוטס – מפני ששמענו עליך שאתה מבקש להיעשות (להתמנות בעירך) מושל (ראש הנהגת העיר) או יועץ (חבר הנהגת העיר, לכן פנינו אליך, כדי לסייע לך להתמנות. והיתה כוונתם לרעה ליטול ממנו ממון על כך (ראה בראשית רבה עו,ו)). והוא אמר לון – והוא היה אומר להם**: לית בדעתי** – אין בדעתי (להיעשות מושל או יועץ). במקבילה באיכה רבה: אמרין ליה – היו אומרים לו (אנשי מועצת העיר לאדם העולה): בדיל דשמעינן עלך דאת בעי מזבנה אוסייא דילך – מפני ששמענו עליך שאתה מבקש למכור את האחוזה (נחלה) שלך (לכן פנינו אליך, כדי לסייע לך למכור, והיתה כוונתם לרעה ליטול ממנו ממון על כך). והוא אמר לון – והוא היה אומר להם**: לית בדעתי** – אין בדעתי (למכור את הנחלה שלי). והוה חבריה אמר ליה – והיה חברו (של חבר מועצת העיר) אומר לו (לחבר מועצת העיר): מה את בעי מן דין – מה אתה מבקש מזה (מהאדם העולה, שימכור את הנחלה שלו), כתוב ואנא חתם – כתוב (שטר מכירה מזויף, שמכר לך האדם העולה את הנחלה שלו) ואני אחתום (על השטר כעד). והוה כתיב וחבריה חתם – והיה (חבר מועצת העיר) כותב (שטר מכירה) וחברו חותם**, והוון משלחין אוניתא לבר בייתה** – והיו (אנשי מועצת העיר) שולחים את שטר המכירה לבן ביתו (בן משק ביתו, הממונה על ביתו של האדם העולה), ואמרון ליה – ואומרים לו (לבן ביתו של האדם העולה): אין אתא פלניא מיעול לאוסייא דידיה – אם יבוא פלוני (האדם העולה) להיכנס לנחלה שלו**, לא תשבקיניה, דהיא זבינה גבן** – אל תניחוהו (להיכנס לנחלה), משום שהיא (הנחלה) מכורה לנו (שפלוני מכרה לנו בעדים). וכיון דהוה שמע מינהון כן – וכיון שהיה (האדם העולה) שומע מהם כך (מה שעוללו לו), הוה אמר – היה אומר (על עצמו בלשון נקייה): הלוואי איתבר ריגליה דההוא גברא, ולא סלק לירושלם – הלוואי נשברה רגלו של אותו איש (שלי), ולא עלה (עליתי) לירושלים (שאם לא הייתי עולה, לא אירע לי כך). הדא הוא דכתיב – זה הוא שכתוב (בקינה על החורבן): "צדו צעדינו מלכת ברחובותינו, קרב קיצנו מלאו ימינו**"** (איכה ד,יח), - אנשי ביתר היו קוראים על ירושלים את הפסוק הזה לאחר שחרב בית המקדש: "צדו צעדינו" - אצדי אורחתיה דההוא בייתא – שממו (חרבו) דרכיו של אותו בית (המקדש, שלא הלכו אנשים שם), "קרב קצינו" - קרב קיציה דההוא ביתא – קרב קיצו (סופו) של אותו בית**, "מלאו ימינו" - מלא יומוי דההוא בייתא** – מלאו ימיו (נשלם זמנו) של אותו בית**. אוף אינון לא נפקון טבאות** – אף הם (אנשי ביתר, ששמחו לאידה של ירושלים שחרבה) לא יצאו היטב (אלא נענשו), משום שנאמר: "שמח לאיד לא ינקה" (משלי יז,ה) – מי ששמח לאסון שבא על חברו, לא יינקה מן העונש (לא יצא נקי מבלי להיענש). ולכן חרבה ביתר**.**

במקבילות באיכה רבה ב,ד ו-ד,כא ובאיכה רבה (בובר) פרשה ב ובאוצר המדרשים עמוד רמז הובא הסיפור הזה בכמה שינויים.

יש ללמוד מסיפור זה, שירושלים חרבה בגלל המציאות החברתית של ימי מלחמת החורבן, כשגדולי המדינה עשו שימוש לרעה במעמדם בהנהגת הציבור לשם עושק וחמס.

חמישים ושתיים שנה לאחר חורבן הבית מקור דבריו של רבי יוסי שאמר, שביתר חרבה חמישים ושתיים (נ"ב) שנה לאחר חורבן הבית, הוא בברייתא של סדר עולם, ששנה רבי יוסי.

בסדר עולם רבה פרק ל נאמר: רבי יוסי אומר... מפולמוס (מלחמה) של אספסיינוס (מרד החורבן) עד פולמוס של קיטוס (המרד בימי טריינוס) כ"ד, ומפולמוס של קיטוס עד מלחמת בן כוזיבא (מרד בר כוכבא) י"ו שנה, ומלחמת בן כוזיבא ב' שנים ומחצה, נ"ב שנה אחר חורבן הבית.

המספרים שנזכרו בסדר עולם אינם מכוונים, שכן כ"ד ו-י"ו ו-ב' אינם עולים נ"ב.

בילקוט שמעוני דניאל תתרסו נאמר: מפולמוס של אספסיינוס עד פולמוס של קיטוס חמישים ושתיים שנה, מפולמוס של קיטוס עד מלחמת בן כוזיבא י"ז שנה, מלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה.

לפי גרסת הילקוט בסדר עולם, המנין של חמישים ושתיים שנה אינו מחורבן הבית עד חורבן ביתר, אלא מפולמוס של אספסיינוס עד פולמוס של קיטוס. בילקוט לא נזכר מנין השנים שחרבה ביתר לאחר חורבן הבית.

במשנה סוטה ט,יד שנו: בפולמוס של אספסיינוס (במלחמת אספסיינוס על ירושלים, לפני חורבן הבית השני) גזרו (חכמים) על עטרות חתנים ועל האירוס. בפולמוס של קיטוס (שר צבאו של טריינוס, שנלחם ביהודים שמרדו בו. רש"י: ובין זה לזה היו חמישים ושתיים שנה, כדאמר בסדר עולם) גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו יוונית. בפולמוס האחרון (במלחמת אדריינוס על ביתר בימי בר כוכבא) גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר.

גם לפי רש"י בסוטה, הגרסה בסדר עולם היא: מפולמוס של אספסיינוס עד פולמוס של קיטוס חמישים ושתיים שנה, כגרסת הילקוט. רש"י בסנהדרין צז,ב אומר: ומצינו בסדר עולם: מפולמוס של אספסיאנוס עד פולמוס של קיטוס - י"ב שנה, ומפולמוס של קיטוס עד מלכות בן כוזיבא - י"ז שנים, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה. לפי גרסת הילקוט בסדר עולם ורש"י בסוטה, יש לתקן בדברי רש"י בסנהדרין: מפולמוס של אספסיאנוס עד פולמוס של קיטוס - נ"ב (ולא: י"ב) שנה.

ברוב הספרים החליפו קיטוס בטיטוס, והשם הנכון הוא קיטוס.

הגרסה הנכונה בסדר עולם היא: מפולמוס של אספסיינוס עד פולמוס של קיטוס נ"ב שנה, מפולמוס של קיטוס עד מלחמת בן כוזיבא ט"ז (ולא: י"ז) שנה, מלכות בן כוזיבא שלוש (ולא: שתי) שנים ומחצה. המנין של שלוש שנים ומחצה למלכות בן כוזיבא נזכר בירושלמי לעיל: שלוש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתתר.

פולמוס של אספסיינוס (ג'תתכ"ו - ג'תת"ל, 66-70 למנינם) - המרד הגדול שבו חרב בית המקדש השני. המלחמה נקראת על שמו של אספסיינוס, משום שעמד בראש הצבא הרומי בזמן המלחמה מתחילתה. בסופה של המלחמה, שבו נכבשה ירושלים וחרב הבית, אספסיינוס נעשה קיסר, וטיטוס עמד בראש הצבא הרומי.

פולמוס של קיטוס (ג'תתע"ז, 117 למנינם) - על שם לוסיוס קוויטוס (קיטוס), שהיה שר צבאו של טריינוס קיסר רומי, ודיכא ביד חזקה את מרידת היהודים בין הנהרות (מסופוטמיה) וערך בהם טבח (116-117 למנינם), ואחר כך נתמנה על ידי טריינוס לנציב בארץ ישראל כדי לדכא את מרידת היהודים בארץ ישראל. מרידה זו היתה בעת מרד היהודים בתפוצות בימי טריינוס (115-117 למנינם). המאורעות שהתרחשו בארץ ישראל בעת נציבותו של קיטוס (דיכוי המרידה בארץ ישראל והרדיפות וגזרות הדת והעונשים שבאו עם הדיכוי) הם 'פולמוס של קיטוס'.

הפולמוס האחרון (ג'תתצ"ב - ג'תתצ"ה, 132-135 למנינם) - מלחמת בר כוכבא, שהיתה המלחמה הגדולה האחרונה בזמן המשנה. מרד בר כוכבא פרץ בגלל בנין ירושלים כעיר נוכרית והקמת מקדש אלילי בתוכה. המרד התחולל בעיקר ביהודה.

נמצא שביתר חרבה שישים וחמש שנים לאחר חורבן הבית (ולא: חמישים ושתיים שנה).

הדליקה נרות בספרי זוטא פסקה יב נאמר: כיון שנתמנו הזקנים, הדליקו כל ישראל נרות ועשו שמחה, בשביל שעלו שבעים זקנים לשררה. ובבראשית רבה לה,ג נאמר: אותם שבעת ימים (של חנוכת המזבח שעשו בימי שלמה המלך) היו ישראל אוכלים ושותים ושמחים ומדליקים נרות. ובירושלמי סוכה ה,א מסופר: טריינוס הרשע, נולד לו בן בתשעה באב והיו (היהודים) מתענים, מתה בתו בחנוכה והדליקו נרות. שלחה אשתו ואמרה לו: עד שאת מכבש את הברבריים, בוא וכבוש את היהודים שמרדו בך (שכשנולד הבן היו היהודים אבלים, וכשמתה הבת היו שמחים).

הרי שמדליקים נרות כששמחים.

בולווטי ירושלים המועצה העירונית של ירושלים מילאה תפקידים ציבוריים כלל-לאומיים. היתה לה השפעה מכרעת במינויים של המנהיגות הציבורית בערי המדינה. סיפור זה מעלה את התמרמרותם של בני הערים כלפי בולווטי ירושלים שניצלו את זכותם למינויים כדי לרכוש רכוש ברחבי המדינה. • • •

מספרים על שני אחים גיבורים (לפי המקבילה באיכה רבה, הם נלחמו בגדודי צבאו של אדריינוס, וזה היה בימי מרד בר כוכבא): שני אחים הוון – היו בכפר חריבה (כפר חרובה, אולי בסביבות לוד), והוון רומיים אזלין עליהון ומקטלין לון – והיו הרומאים (גדודי צבאו של אדריינוס ששלח עליהם) הולכים עליהם (להרוג אותם), (והיו האחים יוצאים על הרומאים) והורגים אותם**. ואמרין –** ואמרו (הרומאים): כל סמא דמילתא ניתי כלילא על רישיהון (הגרסה במקבילה: נלבשינן כלילין ונעבדינן מלכין) – כל התקנה של הדבר (אין תקנה לדבר אלא) שנביא עטרה (וניתן אותה) בראשיהם (של האחים, ונעשה אותם מלכים, שניכנע להם). אמרין – אמרו (הרומאים): מבדקינן אוף חד זמן – נבדוק (נבחן וננסה את האחים אם יהרגו אותנו) עוד פעם אחת. הגרסה במקבילה באיכה רבה (בובר): כיון שגרמו העוונות אמרו נדבוק אף אחר (יש לגרוס: נבדוק אוף חד) זמן, שלח גייסות עליהון (שלח אדריינוס גדודי צבא עליהם). והגרסה במקבילה בילקוט שמעוני פרשת 'האזינו' רמז תתקמו: כיון שגרמו העוונות אמרו נבדוק חד זמן, שלח עליהון גייסות**. מנפקין** (הגרסה במקבילה: מן דנפקין) – כשיצאו (האחים על גדודי הצבא), פגע ביה (הגרסה במקבילה: בהון) חד סב – פגש בהם (באחים) זקן אחד**, אמר לון –** אמר להם (לאחים): ברייכון סעודינכון (הגרסה במקבילה: אלהכון יסעדינכון) – בוראכם (אלוהיכם) יעזור אתכם**. אמר** (הגרסה במקבילה: אמרו (לו האחים)): לא יסעוד – אל יעזור (לנו אלוהים), ולא יסמוך – אל יעזור (לנו אלוהים); והגרסה במסירה אחרת: ולא יכסוף; והגרסה במקבילה: ולא יסכיף – אל ירפה את ידינו, או: אל יסגף ויצער אותנו; כלומר, אל יתערב כלל במלחמתנו, ותושיע לנו ידנו, וזהו שאמר הכתוב: "הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלוהים בצבאותינו**"** (תהילים ס,יב) – שהכשילם פיהם**.**

במקבילה באיכה רבה סיימו: מיד גרמו העוונות ויצאו ונהרגו. הלכו והביאו את ראשיהם (של האחים) אצל אדריינוס. אמר: מי הרג את אלה? - אמר לו גונתאי (בן עם הגותים) אחד: אני הרגתי אותם. - אמר לו (אדריינוס): לך והבא לי את גופותיהם. הלך והביא, ומצא (אדריינוס) נחש כרוך על צואריהם. אמר (אדריינוס): אילולי אלוהיהם של אלה שהרגם, מי היה יכול להרוג אותם? וקרא (אדריינוס) עליהם: "אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם" (דברים לב,ל).

הסיפור על שני האחים שהובא כאן דומה לסיפור על בן כוזבא שהובא לעיל. הסיפור הזה נשמט במסירה שלפנינו (דילוג מחמת דמיון תחילות: "שני אחים" - "שני ארזים"), ונוסף בידי מגיה. • • •

ועוד מספרים: שני ארזים היו בהר המשחה (הר הזיתים בירושלים). בתחת אחד מהן היו מוכרין ארבע חנויות טהורות (הגרסה במקבילה באיכה רבה: ותחת אחד מהם היו ארבעים חנויות של מוכרי טהרות) – שמכרו בהן מאכלים טהורים**, והאחד** (הארז האחר) היו מוציאין ממנו ארבעים סאה גוזלות (יונים רכות) בכל חדש וחדש – שהיו מקננים בענפי הארז יונים**, ומהן היו מספיקין** (נותנים לפי הצורך) קינים (זוגות של תורים ובני יונה) לכל ישראל – לכל מי שצריך להביא קורבנות עוף**.**

בירושלים מקום המקדש היו הרבה אוכלי תרומה וקודשים, והיו צריכים להקפיד על טהרה, ולכן היו בה חנויות של מוכרי טהרות. • • • טור שמעון הוה מפיק תלת מאוון דגרבין דמרקוע לקייטא כל ערובת שובא – הר (מבצר) שמעון (אזור במערב הרי ירושלים, שהיתה בו מצודה שנבנתה על ידי שמעון החשמונאי) היה מוציא (מנפיק) שלוש מאות גרבים (חביות של חרס) של מרקועים (חתיכות דקות ושטוחות של דגים) לקייצים (קוצצי תאנים, מייבשי תאנים) כל ערב שבת**.** ולמה חרב (הר שמעון)? - יש אומרים: מפני הזנות. ויש אומרים: מפני שהיו משחקין בכדור.

במקבילה באיכה רבה גרסו: ולמה חרב? - אי תימא: משום זנות, והלא לא היתה (שם) אלא ריבה (נערה) אחת והוציאוה משם. ולמה חרב? - אמר רב הונא: משום שהיו משחקים בכדור בשבת.

במשנה שבת יא,ג שנו: הזורק בארץ ארבע אמות, חייב. זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות, פטור. חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות, חייב. ובתוספתא שבת י,י שנו: כגון אלו שמשחקים בכדור ברשות הרבים, ויצאה כדור מתחת ידו של אחד מהם חוץ לארבע אמות, חייב.

דברי התוספתא מוסבים על דברי המשנה: חוץ לארבע אמות, כגון ששיחק בכדור ברשות הרבים, ויצאה כדור מתחת ידו של אחד מהם חוץ לארבע אמות, ונתגלגל לתוך ארבע אמות, חייב. הרי שהמשחק בכדור בשבת, יש חייב, ויש פטור ואסור.

אבל בספר "הרוקח" נכתב, שטור שמעון חרב מפני שהיו משחקים בכדור בשבת ובטלים מן התורה (שלא עסקו בתורה בשבת, כמו שאמרו בירושלמי שבת טו,ג: רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה).

בעיית משחקי הכדור בשבת קשורה כנראה לחיי היישוב היהודי בימי המרידות ברומאים. מחבר המסורת בירושלמי כאן ובאיכה רבה ראה במשחקי הכדור פסול בשל החיקוי של מנהגי האויב, הרומאים, בימי המרד, בשעה שהיהודים המורדים מצווים היו להתרחק מתרבות האויב ומסמליה.

טור שמעון הוא מבצר במערב הרי ירושלים שנבנה על ידי שמעון החשמונאי או יוחנן הורקנוס לכבוד אביו שמעון על גבעה המתנשאת מעל נחל שורק, והפך למקום יישוב בהמשך תקופת הבית השני ואולי בתקופה שבין המרידות נגד הרומאים, ושמר על שמו הקדום ובשם זה נזכר במקורות התלמודיים ("קתדרה" 112).

בבבלי ברכות מד,א אמרו: כשבא רב דימי, אמר: עיר אחת היתה לו לינאי המלך בהר המלך, שהיו מוציאים ממנה שישים ריבוא ספלים טרית (דגים קטנים חתוכים) לקוצצי תאנים (למאכל פועלים שקוצצים תאנים) מערב שבת לערב שבת. כשבא רבין, אמר: אילן אחד היה לו לינאי המלך בהר המלך, שהיו מורידים ממנו ארבעים סאה גוזלות משלוש בריכות (מחזורים של הטלת ביצים) בחודש. • • • עשרת אלפים עיירות היו בהר המלך (אזור ההר בארץ יהודה), ולרבי אלעזר בן חרסום (כוהן גדול ועשיר גדול) היו אלף עיירות מכולם (מהן), וכנגדן (כנגד (בהשוואה ובהתאמה אל) אלף העיירות) היו לו אלף ספינות בים, וכולהם (וכולם, כל העיירות בהר המלך) חרבו.

בתוספתא שביעית ז,י שנו: אי זהו הר שלה (של ארץ יהודה)? - זה הר המלך. • • • שלש עיירות היה קטמוס (הגרסה במקבילה באיכה רבה: הטימס – המס (או התרומות לבית המקדש). ויש גורסים: הטומוס / הטימוס – רשימה (של שמות התושבים, או של התרומות לבית המקדש)) שלהן עולה לירושלים בעגלה – שהיו בהן תושבים רבים מאוד, והיו צריכים להעלות את המס או את הרשימה בעגלה, והעיירות הן: כבול (במערב הגליל התחתון), ושיחין (בגליל קרוב לציפורי), ומגדל צבעייא (מגדל הצובעים, על שם תושביה שעסקו בצביעה, אולי היא מגדל, סמוך לחוף הכינרת בסביבות טבריה), ושלשתן חרבו. ולמה חרבו? - כבול חרבה מפני המחלוקת. שיחין חרבה מפני כשפים. ומגדל צבעייא חרבה מפני הזנות.

במקבילה באיכה רבה (בובר) גרסו: שלוש עיירות במשמרות (של הכוהנים) היו, כבול, ושיחין, ומגדלה, ושלושתן חרבו, כבול מפני המחלוקת, שיחין מפני כשפים, מגדלה מפני הזנות.

העיירות האלו חרבו כנראה במרד הגדול (מרד החורבן) ולא במרד בר כוכבא.

המילה "במשמרות" אינה מופיעה בחלק מכתבי היד של איכה רבה, וכן אינה מופיעה בירושלמי כאן, ולכן ייתכן שהמילה "במשמרות" היא תוספת מעתיק בלבד. ואם כן, לא נמצאו משמרות כוהנים בשלוש העיירות שנזכרו כאן לפני החורבן.

בימי הבית השני ישבו רובם של הכוהנים בירושלים ובארץ יהודה, בסמוך למקום עבודתם בבית המקדש. הם נשארו יושבים ביהודה עד לאחר מרד בר כוכבא. אומנם נמצאו כוהנים בציפורי ובגליל לאחר חורבן הבית, אך הם לא התיישבו על פי משמרות. המעבר המוגבר של כוהנים מיהודה לגליל אירע לאחר מרד בר כוכבא. בתקופה זו עבר המרכז היהודי לגליל, והוא כלל גם כוהנים רבים שנדדו לגליל.

ברשימת משמרות הכהונה בגליל לאחר מלחמת בר כוכבא נאמר: משמרת עשירית - שכניה (שם המשמרת), כבול (מקום המשמרת). משמרת ארבע עשרה - ישבאב (שם המשמרת), שיחין (מקום המשמרת). משמרת עשרים - יחזקאל (שם המשמרת), מגדל נוניא (מקום המשמרת, אולי היא מגדל הסמוכה לטבריה).

הרי ששלוש העיירות הללו היו מקומם של משמרות הכוהנים לאחר מרד בר כוכבא. רשימה זו מעידה על התיישבות ניכרת של כוהנים ביישובי הגליל השונים והתיישבותם על פי משמרות. • • • שלשה כפרים (במקבילה באיכה רבה: שלוש עיירות היו בדרום) כל אחד ואחד היה מוציא (היו בו, היה מספר תושביו) כפליים (פי שניים) כיוצאי מצרים (שישים ריבוא), והכפרים הם: כפר ביש (יישוב בשפלת יהודה, מזרחית לבית גוברין), וכפר שיחלייא וכפר דיכריא (יישובים בשפלת יהודה, מערבית לבית גוברין). ומסבירים את פשר שמות הכפרים: ולמה הוא קרי לון כפר ביש? – ולמה קוראים אותו כפר ביש (כפר רע)? - דלא הוון מקבלין לעבורא – מפני שלא היו מקבלים עוברים (עוברי דרכים, אורחים). ובמקבילה באיכה רבה (בובר): דהוו בישין לאכסנאין (שהיו רעים לאורחים). ולמה הוא קרי לון כפר שיחליא? – ולמה קוראים אותו כפר שיחליא (כפר שחליים)? - דהוון מרביין ביניהון (במקבילה: בניהון) כאילין תחלוסייא – שהיו מרבים (מגדילים את המספר) בניהם כאלה השחליים (מין צמח מאכל). ולמה הוא קרי לון כפר דיכריא? – ולמה קוראים אותו כפר דיכריא (כפר זכרים)? - דהוון כל נשיהון ילדן דיכרין – שהיו כל נשיהם יולדות זכרים (בנים), אי לא הוות חדא מינהין נפקא מן תמן – ואם לא היתה אחת מהן (מהנשים) יוצאת משם**, לא הוות ילדה נוקבה** – לא היתה יולדת נקבה (בת), שכל אחת מהן שהיתה מבקשת ללדת נקבה, היתה יוצאת חוץ למקום, ושם יולדת נקבה**.**

ובמקבילה באיכה רבה סיימו: וכל אישה אחרת חוץ למקום, שהיתה מבקשת ללדת זכר, היתה באה לשם ויולדת זכר. וכעת אם נועצים קנים [ויש שגרסו: שישים ריבוא קנים] (במקומם של הכפרים), לא נושא אותם (אין המקום יכול להחזיק את הקנים). אמר רבי חנינא: קפצה (נתכווצה) לה ארץ ישראל (בעת החורבן, ולכן אין המקום יכול להחזיק את הקנים).

ובבבלי גיטין נז,א אמרו: "בילע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב" (איכה ב) - אמר רבי יוחנן: אלו שישים ריבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים, חוץ משלוש שהיו בהן כפליים כיוצאי מצרים, אלו הן: כפר ביש, כפר שיחליים, כפר דכריא. כפר ביש - דלא יהבי ביתא לאושפיזא; כפר שיחליים - שהיתה פרנסתם מן שחליים; כפר דכריא - אמר רבי יוחנן: שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחילה, ויולדות נקבות באחרונה ופוסקות. אמר עולא: אני ראיתי אותו מקום (הר המלך), ואפילו שישים ריבוא קנים אינו מחזיק. אמר מין אחד לרבי חנינא: משקרים אתם! (רש"י: שאומרים אתם, שישים ריבוא עיירות היו בהר המלך, והוא אינו מחזיק אפילו שישים ריבוא קנים) - אמר לו (רבי חנינא): "ארץ צבי" (ירמיהו ג) נאמר בה, מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו (לאחר הפשטה עור הצבי מצטמק ומתכווץ), אף ארץ ישראל, בזמן שיושבים עליה - רווחה (רחבה), ובזמן שאין יושבים עליה - גמודה (צמוקה ומכווצת).

כפליים כיוצאי מצרים המספר 'כפליים כיוצאי מצרים' הוא מספר לדוגמה ואינו מנין מדויק, וכיוונו לומר שהיו שם אנשים רבים מאוד. • • • אמר רבי יוחנן: שמונים זוגים אחים כהנים נישאו לשמונים זוגות אחיות כהנות בלילה אחד בהדא גופנא – בזאת (העיר ששמה) גופנא (בהרי שומרון הדרומיים), חוץ מאחים בלא אחיות – להוציא מכלל זה אחים כוהנים שנישאו לכוהנות שאינן אחיות באותו הלילה**,** חוץ מאחיות בלא אחים – ולהוציא מכלל זה אחיות כוהנות שנישאו לכוהנים שאינם אחים באותו הלילה**, חוץ מלוים** – ולהוציא מכלל זה לויים שנישאו באותו הלילה**, חוץ מישראל** – ולהוציא מכלל זה ישראלים שנישאו באותו הלילה. הרי שהיו בעיר הזאת תושבים רבים מאוד**.**

בבבלי ברכות מד,א אמרו: כשבא רבי יצחק, אמר: עיר אחת היתה בארץ ישראל וגופנית שמה, שהיו בה שמונים זוגות אחים כוהנים נשואים לשמונים זוגות אחיות כוהנות.

כוהנים נישאו לכוהנות בבבלי פסחים מט,א אמרו: תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל סעודה שאינה של מצוה - אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה. כגון מאי? - אמר רבי יוחנן: כגון בת כוהן לישראל (רש"י: בת כוהן צריכה להינשא לכוהנים, ולא לפגום משפחתה ולהינשא לישראל), ובת תלמיד חכם לעם הארץ. דאמר רבי יוחנן: בת כוהן לישראל ובת תלמיד חכם לעם הארץ - אין זיווגם עולה יפה... תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם, משל לענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל. ולא יישא בת עם הארץ, משל לענבי הגפן בענבי הסנה, דבר מכוער ואינו מתקבל.

לפי רבי יוחנן, בת כוהן לכוהן - משל לענבי הגפן בענבי הגפן. הרי שרבי יוחנן, שאמר כאן שבנות כוהנים נישאו לכוהנים בגופנא הוא לשיטתו, והמשל לענבי הגפן בענבי הגפן נאה להיאמר על הנישואין הללו בגופנא (בארמית: גפן). • • • אמר רבי יוחנן: שמונים חנויות של אורגי פלגס (מין בגד) היו במגדל צבעייא (אולי היא מגדל, סמוך לחוף הכינרת בסביבות טבריה). אמר רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): שמונים חנויות של מוכרי טהרות (מאכלים טהורים) היו בכפר אימרא (כפר נמרה, בגליל התחתון בסביבות טבריה).

במקבילה באיכה רבה גרסו: שלוש מאות חנויות של מוכרי טהרות היו במגדלא דצבעייא, ושלוש מאות חנויות של אורגי פרוכות היו בכפר נמרה. • • • אמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בשם רבי חייה בר בא: שמונים שידות (עגלות ומרכבות מיוחדות, דומות לארגז) של מתכת (הגרסה במקבילה באיכה רבה (בובר): שמונים חנויות של מוכרי שידה של מתכת) היו בשיחין (בגליל קרוב לציפורי). אמר רבי יניי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): שידה לא היתה בימינו – אין למצוא ולראות שידה כזו בימינו. ללמדך על גדולתה של שיחין בעבר ועל ירידתה בימי רבי ינאי**.**

בבבלי גיטין סח,א אמרו: "שידה ושידות" (קוהלת ב) - בבבל תרגמו: שידה ושידתין (רש"י: שד זכר ושדה נקבה), בארץ ישראל אמרו: שידתא (רש"י: שידה - עגלה למרכב נשים ושרים). אמר רבי יוחנן: שלש מאות מיני שידים היו בשיחין, ושידה עצמה איני יודע מה היא. • • • רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי) בשם רב חונא (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): אימר היא היתה קטנה שבמשמרות (של הכוהנים), והיא היתה מוציאה (היו בה) שמונים וחמשה אלף פירחי כהונה (כוהנים צעירים, המתחילים ומתאמנים בתפקידם) – ומכאן אתה למד לשאר המשמרות**.**

במקבילה באיכה רבה (בובר) גרסו: אמר רבי יוחנן: אימר היתה קטנה שבמשמרות, והיתה מוציאה שמונים אלף פרחי כהונה.

ברשימת משמרות הכהונה בגליל לאחר מלחמת בר כוכבא נאמר: משמרת שש עשרה - אימר (שם המשמרת), כפר נמרה (מקום המשמרת).

מכיון שכפר אימרא (כפר נמרה) היה מקומה של משמרת הכוהנים אימר (מקומם נקרא על שמם), היו בו חנויות של מוכרי טהרות, שכן הכוהנים הקפידו על טהרה, מפני שהם אוכלי תרומה. • • • כיון שסיפרו על שמונים אלף פרחי כהונה, מספרים עוד כאן ולהלן על שמונים אלף פרחי כהונה.

מספרים על מה שאירע בחורבן בית ראשון: אמר רבי יוחנן: שמונים אלף פירחי כהונה נהרגו (על ידי נבוזראדן, כמסופר להלן) על דמו של זכריה (בן יהוידע, כוהן ונביא בימי יואש מלך יהודה, שנהרג במצות המלך בחצר בית ה' (דברי הימים ב כד,כ-כב)). רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) שאל לרבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): איכן (היכן) הרגו (ישראל) את זכריה, בעזרת הנשים או בעזרת ישראל? - אמר לו: לא בעזרת ישראל ולא בעזרת הנשים, אלא בעזרת הכהנים – במקום המזבח, שלא חששו לקדושת המקום**. ולא נהגו בדמו** (של זכריה) לא כדם האיל ולא כדם הצבי (במקבילה בפסיקתא דרב כהנא טו,ז נוסף: ולא כדם הציפור), תמן כתיב – שם (בדם האייל ובדם הצבי) כתוב (במצות כיסוי הדם): "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר ייאכל, ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז,יג) – השוחט חיה (או עוף) צריך לכסות את הדם בעפר, ברם הכא – אבל כאן (בדמו של זכריה כתוב בנבואה על חורבן ירושלים, המכונה 'עיר הדמים'): "כי דמה בתוכה היה, על צחיח סלע שמתהו, לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר**"** (יחזקאל כד,ז) – דמו של זכריה היה מושלך על האבנים, ולא כיסו את הדם בעפר, שלא טרחו לנהוג בו אפילו כפי שמצווים לעשות בדם חיה ועוף לאחר שחיטתם**. כל כך למה?** – למה נשאר דמו של זכריה על הסלע כל כך הרבה שנים, עד שעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים (כמסופר להלן), ולא נבלע הדם בקרקע במקומו? - "להעלות חמה לנקום נקם נתתי את דמה על צחיח סלע, לבלתי הכסות" (יחזקאל כד,ח) – כדי שיהיה המעשה הזה לפני תמיד ואנקום את הדם השפוך, גרמתי שיישאר הדם על הסלע ולא יכוסה. כך אמר ה'.

במדרש תנחומא פרשת 'ויקרא' סימן ו ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת ויקרא סימן ח נאמר: "אם ייהרג במקדש ה' כוהן ונביא" (איכה ב,כ) - הרי דמו של זכריה מושלך על האבנים, שנאמר: "כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו" (יחזקאל כד,ז).

ואומרים: שבע עבירות עברו ישראל באותו היום (שבו הרגו את זכריה) – שהיה החטא של הריגת זכריה כבד מאוד**: הרגו כהן ונביא ודיין, ושפכו דם נקי** (דמו של חף מפשע), (במקבילה בפסיקתא דרב כהנא נוסף: וחיללו את השם (שעשו את הדבר ברבים)) וטימאו (בטומאת מת) את העזרה (שבמקדש), ושבת ויום הכיפורים (יום הכיפורים שחל להיות בשבת) היה – ועברו על אב מלאכה**.**

במקבילות באיכה רבה פתיחתא כג, ב,ד ו-ד,טז ובאיכה רבה (בובר) פתיחתא כג נאמר: שבע עבירות עברו ישראל באותו היום: הרגו כוהן ונביא ודיין, ושפכו דם נקי, וחיללו את השם, וטימאו את העזרה, ויום שבת ויום הכיפורים היה.

ובמקבילות באיכה רבה (בובר) פרשה ד פסוק יג ובקוהלת רבה פרשה ג פסוק טז ופרשה י פסוק ד נאמר: שבע עבירות עשו ישראל באותו היום: הרגו כוהן ונביא ודיין, ושפכו דם נקי, וטימאו את העזרה, והיה יום הכיפורים ושבת.

מי שלא מנה 'חיללו את השם', החשיב את שבת ויום הכיפורים שתי עבירות. ומי שמנה 'חיללו את השם', החשיב שניים מהדברים שנמנו עבירה אחת.

במדרש זוטא איכה פרשה א נאמר: "אם ייהרג במקדש ה' כוהן ונביא" (איכה ב) - זה זכריה בן יהוידע. אמרו: ביום שהרגו את זכריה בן יהוידע, עברו שבע עבירות: הרגו כוהן ונביא, וחיללו שבת ויום הכיפורים, ועבדו עבודה זרה, וטימאו את המקדש, וביטלו את התמיד.

בתרגום לספר דברי הימים נאמר: ורוח נבואה מה' שרתה על זכריה בן יהוידע הכוהן, כשראה את חטא המלך והעם, שמעלים קטורת לפסל בבית המקדש על המזבח ביום הכיפורים, ומבטלים את כוהני ה' מלעשות עולות וזבחים וקורבן היום ומוספים כמו שכתוב בספר תורת משה, ועמד מעל העם ואמר להם, כה אמר ה', למה אתם עוברים את מצוות ה' ולא תצליחו, כי עזבתם את עבודת ה' ויעזוב אתכם.

ומספרים על דמו של זכריה: וכיון שעלה נבוזראדן (רב טבחים של נבוכדנאצר מלך בבל) לכאן (לארץ ישראל להחריב את ירושלים), ראה את הדם (של זכריה) תוסס (רותח, מבעבע) – שביקש זכריה מה' לנקום נקמת דמיו הנקיים, כמו שכתוב בספר דברי הימים ב כד,כב: "וכמותו אמר (זכריה) ירא ה' וידרוש". וכשעלה נבוזראדן, רמז הקב"ה לדם של זכריה והתחיל תוסס**.**

במקבילה באיכה רבה (בובר) פרשה ד פסוק יג נאמר: וכשעלה נבוזראדן לירושלים להחריבה, רמז הקב"ה לאותו דם והתחיל תוסס. אמר לו: זה הזמן שתגבה דינך. ובמקבילה בקוהלת רבה פרשה ג פסוק טז נאמר: את מוצא, בשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים, רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה, (לאחר) מאתיים חמישים ושתיים שנה, מן יואש עד צדקיה. מה עשו? - גרפו עליו כל עפר ועשו כל ערמה, ולא נח (שבדרך נס לא הועיל הכיסוי בעפר), והיה הדם תוסס ומרתיח. אמר הקב"ה לדם: זה הזמן שתגבה דייתיקי (צוואה) שלך. ושם פרשה י פסוק ד נאמר: את מוצא, כשעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים, רמז הקב"ה לדם והתחיל תוסס. אמר לו: זה הזמן שתגבה דייתיקי שלך.

אמר להן (נבוזראדן): מה טיבו (מהותו) של דם זה שתוסס**? - אמרו לו: דם פרים וכבשים ואילים שהיינו** שוחטים ומקריבין על גבי המזבח (ונשפך הדם על רצפת העזרה). מיד הביא פרים ואילים וכבשים ושחטן עליו (על דמו של זכריה), ואדיין (ועדיין) הדם (של זכריה) תוסס (לא נח). וכיון שלא הודו לו (לנבוזראדן מה טיבו של הדם הזה), נטלן ותליין בגרדון (תלה אותם בגרדום, מקום הריגת הנידונים למוות, כדי שיודו בפשעם). במקבילות באיכה רבה ובקוהלת רבה נוסף כאן: אמר לון: אין אמריתו לי - מוטב, ואי לא - סריקנא לבשרייהו דהנהו אינשי במסרקי דפרזלא – אמר להם (נבוזראדן): אם תאמרו לי - מוטב, ואם לא - אני מסרק את בשרם של אותם אנשים (אתכם) במסרקות של ברזל. אמרו לו (לנבוזראדן): הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו (של זכריה) מידינו. אמרו לו: דם כהן ונביא ודיין הוא, שהיה מתנבא עלינו כל מה (כל הדברים) שאתה עושה לנו, (ולא היינו מאמינים לו) ועמדנו עליו והרגנוהו (על שהיה מוכיח אותנו) – יש לגרוס כאן כמו במקבילה באיכה רבה (בובר) פרשה ד פסוק יג: אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידינו, אנו אומרים לך, כוהן ונביא ודיין היה לנו, והיה מתנבא לנו.... מיד הביא שמונים אלף פירחי כהונה – כמו שאמר רבי יוחנן לעיל, ושחטן (והרגם) עליו (על דמו של זכריה. במקבילה באיכה רבה (בובר) פרשה ד פסוק יג נוסף: ולא עמד, והיה הדם מבצבץ והולך, עד שהגיע דמם לדמו של זכריה. ובמקבילה בפסיקתא דרב כהנא נוסף: עד שהגיע דמם לדמו של זכריה, ומה טעמא? - "פרצו ודמים בדמים נגעו" (הושע ד,ב)), ואדיין (ועדיין) הדם (של זכריה) תוסס. במקבילות נאמר: הביא סנהדרי גדולה, שחט (הרג) עליו ולא נח (ועדיין היה הדם תוסס). הביא סנהדרי קטנה, שחט עליו ולא נח. הביא פרחי כהונה, שחט עליו ולא נח. הביא בחורים ובתולות, שחט עליו ולא נח. הביא תינוקות של בית רבן, שחט עליו ולא נח. בההיא שעתא נזף ביה – באותה שעה גער (נבוזראדן) בו (בדם), אמר ליה – אמר לו (לדם): מה את בעי? – מה אתה מבקש (רוצה)? נובד כל אומתך עלך? – וכי נאבד את כל אומתך עליך (בגללך)? מיד נתמלא הקב"ה רחמים (על ישראל), ואמר: מה אם זה (נבוזראדן) שהוא בשר ודם (אדם) ואכזרי (במקבילה בפסיקתא דרב כהנא נוסף: היום עודנו ומחר איננו) - נתמלא רחמים על בניי, אני (הקב"ה) שכתוב בי: "כי אל רחום יי' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך" (דברים ד,לא) - על אחת כמה וכמה – בוודאי ובוודאי (שארחם על ישראל). מיד רמז הקב"ה לדם (של זכריה) ונבלע במקומו.

על דמו של זכריה מסופר גם בבבלי גיטין נז,ב וסנהדרין צו,ב. • • •

ועוד מספרים על מה שאירע בחורבן בית ראשון: אמר רבי יוחנן: שמונים אלף פירחי כהונה ברחו להם לתוך קלתותים (תאים) של בית המקדש – להתחבא שם**, וכולהם** (וכולם) נשרפו שם**, ומכולם לא נשתייר אלא יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול** (יהושע היה הכוהן הגדול הראשון בבית המקדש השני), שנאמר (במראה על יהושע הכוהן הגדול): "הלא זה אוד מוצל מאש" (זכריה ג,ב) – יהושע הוא שייר מגזע שלא אוכל באש כשחרב הבית הראשון**.**

ומספרים על ייסורי הגולים בחורבן בית ראשון: אמר רבי יוחנן: שמונים אלף פירחי כהונה בקעו לתוך חיילותיו של נבוכדנצר (הגרסה במקבילה באיכה רבה: שמונים אלף פרחי כהונה, ובידם שמונים אלף מגיני זהב, בקעו בחיילותיו של נבוכדנצר) – פרצו לעצמם דרך בין החילות ונמלטו מידם**, והלכו להן אצל ישמעאלים** – שחשבו שירחמו עליהם, שהם בני דודיהם**. אמרון לון** – אמרו להם (לישמעאלים): הבו לן נישתי, דאנן צהיי – תנו לנו לשתות (השקונו מים), שאנו צמאים**. הביאו לפניהן מיני מלוחין** (מאכלים מלוחים) ונודות (שקים של עור) נפוחות (ממולאים אויר וריקים ממים). אמרון לון – אמרו להם (הישמעאלים): אכלון ואתון שתיי – אכלו ואתם שותים (אכלו תחילה, ואחר כך אתם שותים). וכיון דהוה חד מינהון שרי זיקא ויהיב ליה גו פומיה – וכיון שהיה (כל) אחד מהם מתיר את הנוד ונותן אותו לתוך פיו (לשתות, לאחר שאכל מהמאכלים המלוחים, שהיה סבור שהנוד מלא מים), הוה רוחא נפק והוה חנק ליה – היה הרוח (האויר) יוצא (מהנוד ונכנס לתוך מעיו) והיה חונק אותו (ומת).

ואומרים על מעשה זה: הדא הוא דכתיב – זה (המעשה) הוא שכתוב (הוא שהנביא מתנבא עליהם ואומר): "משא בערב, ביער בערב תלינו אורחות דדנים. לקראת צמא התיו מים, יושבי ארץ תימא בלחמו קידמו נודד. כי מפני חרבות נדדו, מפני חרב נטושה ומפני קשת דרוכה ומפני כובד מלחמה" (ישעיהו כא,יג-טו), וכך נדרש הכתוב: "משא בערב" - מטול רב בערבייא – משא גדול בארץ ערב (משא קשה של דברי תוכחה לבני ערב); "ביער בערב תלינו" - מי נתונים ביער הלבנון "בערב תלינו" – מה לכם בני ערב ביער? הלא מקום לינתכם הוא בארץ ערב! (אולי יש לגרוס: מי (?) נתונים (?) ביער? הלא "בערב תלינו"! (היה כתוב: "ביער הל'", והמעתיק חשב ש"הל'" הוא קיצור של "הלבנון", משום שבית המקדש נקרא יער הלבנון)) - אלא מפני "אורחות דדנים" - כן אורחהון דבני דודייא עבדין – אלא מפני שכך דרכם של בני דודים (דרשו את המילה "דְדנים" כאילו כתוב 'דודנים') להיות עושים (לבני דודיהם), שיוצאים לקראתם ומביאים להם מים לשתות ולחם לאכול. אבל אתם בני ערב, בני דודיהם של ישראל, יצאתם לקראתם מערב ליער, שבו עברו הגולים, ולא הבאתם להם מים ולחם. לכן נאמרה תוכחה לבני ערב**.** ישמעאל שצמא – כשתעה ישמעאל אביכם במדבר והיה צמא למים, - לא "לקראת צמא התיו מים"?! – וכי לא הביא לו ה' מים לשתות?! שנאמר: "ויפקח אלהים את עיניה (של הגר) ותרא באר מים ותלך ותמלא את החמת מים ותשק את הנער**"** (בראשית כא,יט), הרי שפתח לו ה' באר מים. וגם אתם בני ערב (מצאצאי ישמעאל) הייתם צריכים להביא לגולים הצמאים מים. "יושבי ארץ תימא (מחוז בארץ ערב) בלחמו קידמו נודד" – אתם בני ערב הייתם צריכים לתת לגולים הנודדים לחם. אבל אתם בני ערב לא עשיתם כך, אלא הבאתם להם מיני מלוחים ונודות נפוחים**.** לא מן טיבותכון (צריך לומר כמו במקבילה באיכה רבה: טיבותהון) אתון לגביכון – לא בטובתם (לא מרצונם) באו (הגולים) אצלכם, "כי מפני חרבות נדדו" – אלא מפני חרבו של נבוכדנצר נדדו (גלו) אצלכם, ולכן היה לכם לרחם עליהם**;** ומדוע גלו ישראל מארצם? - "מפני חרב נטושה" - שלא רצו לשמר את שמיטיהם – מפני שלא היו נוטשים את השדות בשנות השמיטה**, כמה דאת אמר** – כמו שאתה אומר (שנאמר בענין שמיטה): "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג,יא) – בשנה השביעית תשמוט את ארצך (תוציא אותה מתחת ידך ולא תזרענה) ותנטוש אותה (תפקירנה ולא תאסוף את תבואתה), שהמילה 'נטושה' רומזת ל'ונטשתה', ודרשו 'מפני חרב נטושה' - מפני חרב שבאה על אי נטישת השדות**; "ומפני קשת דרוכה" - שלא רצו לשמר שבתותיהם** – מפני שהיו דורכים את הגיתות (לעשות יין) בשבתות**, כמה דאת אמר** – כמו שאתה אומר (שנאמר בענין תקנות נחמיה): "בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת" (נחמיה יג,טו) – שהמילה 'דרוכה' רומזת ל'דורכים גיתות', ודרשו 'מפני קשת דרוכה' - מפני קשת שבאה על דריכת הגיתות**; "ומפני כובד מלחמה" - שלא רצו להלחם במלחמתה של תורה** – שלא רצו לשאת ולתת בתורה, שהמילה 'מלחמה' רומזת למלחמתה של תורה, ודרשו 'מפני כובד מלחמה' - מפני שכבדה עליהם מלחמתה של תורה**, כמה דאת אמר** – כמו שאתה אומר (שנאמר): "על כן יאמר בספר מלחמות יי'" (במדבר כא,יד) – ודרשו חכמים, ש'ספר מלחמות ה'' הוא התורה, שהעיסוק בה הוא בדרך של מלחמה, שלומדי התורה נושאים ונותנים זה עם זה, ומתווכחים ומתנצחים זה עם זה, בדומה לאנשי מלחמה הנלחמים זה עם זה**.** • • •

אמר רבי יוחנן: מגבת (בגבולה הדרומי של ארץ יהודה) ועד אנטיפריס (אנטיפטריס, בגבולה הצפוני של ארץ יהודה) ששים ריבוא עיירות היו, והקטנה שבהן היא היתה בית שמש (בארץ יהודה), דכתיב (במקבילה בירושלמי מגילה א,א: מה כתיב) בה – מה כתוב בה (בבית שמש, כשבא ארון ה' לבית שמש): "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון יי' ויך בעם שבעים איש חמישים אלף איש**" וגו'** (שמואל א ו,יט), ואלו מרוח אחת היו – כל ההרוגים האלה (חמישים אלף ושבעים) היו מצד אחד של בית שמש (רק מי שראו בארון ה'), ומכאן אתה למד, שמקומה של בית שמש היה גדול מאוד, שהרי היו בה תושבים רבים מאוד**.** (במקבילה: וכדון) אין את מבצע (לפי הגרסה במקבילה, צריך לומר: מנצע [נ ~ ב] / מנעץ) לה קניי, לא נסייה (במקבילה: נסבה) – ואילו כעת (אחר החורבן) אם אתה נועץ בה (במקומה של בית שמש) קנים, לא נושאת (אותם, אין המקום יכול להחזיק את הקנים). אמר רבי חנינה: קפצה (נתכווצה, נצטמצמה) לה ארץ ישראל – בעת החורבן, ולכן כעת אין המקום יכול להחזיק את הקנים**.**

במקבילה באיכה רבה גרסו: אמר רבי יוחנן: מגבת ועד אנטיפרס שישים ריבוא עיירות היו, וקטנה שבהן זו בית שמש, הדא הוא דכתיב: "ויך באנשי בית שמש" וגו' (שמואל א ו), וכדון אפילו מאה קני לית בה. ובשיר השירים רבה פרשה א פסוק טז גרסו: אמר רבי יוחנן: מגבת ועד אנטיפרס שישים ריבוא עיירות היו, והיו מוציאות כפליים כיוצאי מצרים, וכדון אפילו את מצנעה (צריך לומר: מנצע / מנעץ) יתהון שישים ריבוא דקני, לא מסחנא להון (אינה נושאת אותם) ולא נסבא יתהון.

שישים ריבוא עיירות המספר 'שישים ריבוא עיירות' הוא מספר לדוגמה ואינו מנין מדויק, וכיוונו לומר שהיו שם עיירות רבות מאוד.

"ויך באנשי בית שמש... שבעים איש חמישים אלף איש" בירושלמי סנהדרין ב,ד אמרו: כתיב: "ויך באנשי בית שמש" וגו' - רבי חנינה ורבי מנא, חד אמר: "ויך בעם שבעים איש" - זו סנהדרין, ו"חמישים אלף" - שהיו שקולים כנגד חמישים אלף, וחד אמר: "ויך בעם שבעים איש" - זו סנהדרין, ו"חמישים אלף" - מעם הארץ.

יש להוכיח מדברי רבי חנינא כאן בענין בית שמש, שהוא מי שאמר שם: "חמישים אלף" - מעם הארץ, שאילו לפי מי שאמר שם: "חמישים אלף" - שהיו שקולים כנגד חמישים אלף, לא היו בבית שמש תושבים רבים, ולא היה מקומה גדול, ולא קפצה לה ארץ ישראל. • • • לקטעים הבאים מקבילות באיכה רבה פתיחתא לד ובפסיקתא דרב כהנא יג,י. במקבילות נאמר: אמר רבי יודן / תני בשם רבי יהודה: שבע שנים (לאחר חורבן בית ראשון) נתקיים בה (בארץ ישראל): "גופרית ומלח שרפה כל ארצה" (דברים כט,כב), על שם: "והגביר ברית לרבים שבוע אחד" (דניאל ט,כז). כותים (שומרונים) שבה (שהיו בארץ ישראל לאחר החורבן) מה היו עושים (באותן שבע שנים שהיתה ארץ ישראל בוערת באש)? - מטליות מטליות (חתיכות חתיכות) היתה נשרפת (שלא נשרפה כולה בבת אחת), זורעים כאן והיא נשרפת, זורעים כאן והיא נשרפת.

במקבילות מובא המאמר הזה לפני המאמר הבא של רבי זעירה. בירושלמי כאן חסר המאמר הזה, ונשמט בשגגת מעתיק (המאמר הזה הובא בירושלמי כלאים ט,ד וכתובות יב,ג).

אמר רבי זעירה: בוא וראה מה (במקבילות: כמה) חציפה (חצופה, עזת פנים וקשה) היא ארץ ישראל שהיא עדיין עושה פירות – אף על פי שלאחר חורבן בית ראשון היתה כל הארץ גופרית ומלח והיתה בוערת, ועדיין עפרה בוער, כמסופר להלן**.** ושואלים: מפני מה היא (ארץ ישראל) עדיין עושה פירות? - ומשיבים: תרין אמורין – שני אמוראים (חלוקים בדבר, ולפי המקבילה באיכה רבה פתיחתא לד הם רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי), חד אמר – (אמורא) אחד אמר**: מפני שמזבלין אותה** – מפני שמזבלים את הארץ (מטייבים את הקרקע בזבל), והיא עושה פירות על ידי הזבל**, וחורנה אמר** – ו(אמורא) אחר אמר**: מפני שהופכין את עפרה** – מפני שמהפכים את עפרה של הארץ, העפר שלמעלה יורד למטה, והעפר שלמטה עולה למעלה, והיא עושה פירות על ידי העפר שהיה למטה שאינו בוער. במקבילה בפסיקתא דרב כהנא נוסף כאן: כהדין דמערי סאתא, מה דלעיל נחית לרע, ומה דלרע סליק לעיל – כזה שמערה את הסאה, מה שלמעלה יורד למטה, ומה שלמטה עולה למעלה**.**

הופכים את עפרה בירושלמי שביעית ד,ט אמרו: רבי חנניה (חנינא) מתקל גושייא (מסקל רגבי העפר של ארץ ישראל), לקיים מה שנאמר: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (תהילים קב,טו). ובבבלי כתובות קיב,א אמרו: רבי חנינא מתקן (ויש גורסים: מתקל) מתקלא (מתקן / מסקל את המכשולים בדרכים של ארץ ישראל)... שנאמר: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

מהמסופר על רבי חנינא, שסיקל והפך את עפרה של הארץ, מוכח, שהוא שאמר: מפני שמהפכים את עפרה.

עובדא הוה בחד דהוה קאים זרע (במקבילות באיכה רבה ובפסיקתא דרב כהנא: קאים רדי) בהדא בקעת ארבל (באיכה רבה: בבקעת בית ערבא) – מעשה היה באדם אחד שהיה עומד וזורע / וחורש בבקעת ארבל זו (בגליל התחתון המזרחי, בקרבת טבריה וחוף הכינרת), וכבש ידיה ונפק עפרה יקידא ואוקיד זרעא (במקבילות: ותקף ידיה אסיכתיה / ועמיק סיכתיה, וסליק / ונפיק עפרא יקידא, ואוקיד זרעא) – ולחץ בידו על היתד (של ברזל) שלו (של המחרשה, והעמיק את היתד באדמה) ויצא / ועלה עפר בוער (מן האדמה) ושרף את הזרע (שזרע באדמה). הרי שעדיין עפרה של הארץ בוער, אף לאחר אותן שבע שנים שהיתה ארץ ישראל בוערת באש. אדם זה לא זיבל ולא היפך את העפר, ולכן נשרף הזרע**.**

נראה שהמחרשה פגעה בקרקע מלוחה ששרפה את הזרעים. • • •

תני – שנוי (שנו ברייתא): רבי יוסי אומר: חמשים ושתים שנה (לאחר חורבן בית ראשון) לא נראה עוף טס (עף) בארץ ישראל. ושואלים: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור במקרא?) - ומשיבים: שנאמר (בנבואה על החורבן): "מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו" (ירמיהו ט,ט) – 'בהמה' בגימטרייה חמישים ושתיים, ודרש את הכתוב, שלאחר החורבן לא היו עופות בארץ ישראל, עד שמלאו חמישים ושתיים שנה לחורבן (-'ועד בהמה'), שכל אותן השנים לא היו ישראל בארץ ישראל, שגלו לבבל, ואף העופות לא היו בארץ ישראל, שגלו עם ישראל לבבל, כאמור להלן. ולאחר חמישים ושתיים שנה, עם הכרזת כורש ועליית בני הגולה לבנות את בית ה' בירושלים, חזרו העופות עם ישראל לארץ ישראל**.**

פשוטו של מקרא זה, שכל בעלי החיים, כל העופות וכל הבהמות, גלו. הדרש הוציא את המקרא מידי פשוטו, משום שנאמר (בנבואה אחרת על החורבן): "וכל עוף השמים נדדו" (ירמיהו ד,כה), ואילו 'בהמה' לא נאמרה שם, ואף כאן היה לו לומר כך, ולכן 'בהמה' האמורה כאן יתרה ובאה לדרשה. ועוד, שכבר נזכרה בהמה במקרא זה: "...כי ניצתו מבלי איש עובר ולא שמעו קול מקנה (בהמה)..." (ירמיהו ט,ט), ולכן 'בהמה' האמורה בסופו של המקרא יתרה ובאה לדרשה.

חמישים ושתיים שנה מקור דבריו של רבי יוסי הוא בברייתא של סדר עולם, ששנה רבי יוסי.

בסדר עולם רבה פרק כז נאמר: רבי יוסי אומר: חמישים ושתיים שנה לא עבר איש ביהודה, שנאמר: "על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה, כי ניצתו מבלי איש עובר ולא שמעו קול מקנה, מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו" (ירמיהו ט,ט). רבי יוסי אומר: שבע שנים נתקיים המקרא הזה בארץ ישראל: "גופרית ומלח שרפה כל ארצה" וגו' (דברים כט,כב). ושם פרק כט נאמר: חמישים ושתיים שנה לאחר חורבן הבית עשו ישראל במלכות כשדים (עשרים ושבע שנה של נבוכדנצר לאחר החורבן, עשרים ושלוש של אויל מרודך, ושתיים של בלשצר) ונפקדו ועלו.

ובבבלי שבת קמה,ב ויומא נד,א אמרו: תניא, רבי יהודה אומר: חמישים ושתיים שנה לא עבר איש ביהודה (רש"י: חמישים ושתיים שנה היו מחורבות ירושלים בגלות צדקיהו עד פקידת כורש, שעלו לבנות הבית, שהרי לסוף שבעים שנה לכיבוש יהויקים היתה הפקידה, כמו ששנינו במגילה (יא,ב), ושמונה עשרה שנה היה מכיבוש יהויקים עד חורבות ירושלים, דאמר מר: גלו בשבע גלו בשמונה גלו בשמונה עשרה גלו בתשע עשרה, ופירושו: גלו יכניה וגלותו בשבע לכיבוש יהויקים, שהוא שמונה לנבוכדנצר, גלו צדקיהו וגלותו בחורבות ירושלים בשמונה עשרה לכיבוש יהויקים, שהוא תשע עשרה לנבוכדנצר), שנאמר: "על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה, כי ניצתו מבלי איש עובר ולא שמעו קול מקנה, מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו" (ירמיהו ט). 'בהמה' בגימטרייא חמישים ושתיים. • • • אמר רבי חנינה: קודם לארבעים שנה עד שלא גלו ישראל לבבל נטעו תמרים בבבל – ארבעים שנה לפני חורבן בית ראשון נטעו הבבלים עצי תמרים בבבל**, על ידי שיהו** (ב"שרידי הירושלמי": שהיו. ובמקבילה בפסיקתא דרב כהנא יג,י: לפי שהיו ישראל) להוטים אחר מתיקה – מפני שהיו ישראל משתוקקים מאוד לאכול דברים מתוקים**, שהיא** (המתיקה) מרגלת (מרגילה) את הלשון לתורה – מפני שאכילת דברים מתוקים גורמת שהלשון רגילה לדבר בדברי תורה, לפי שדברי תורה מתוקים כדבש הם, ולכן, כשיהיו ישראל גולים לבבל, מתוך שהתמרים מצויים שם, יאכלו תמרים, שהם פירות מתוקים, ויעסקו בתורה**.**

נאמר לעיל, שישראל גלו, משום שלא רצו להילחם במלחמתה של תורה (-'מפני כובד מלחמה'), ובזאת יכופר עוונם, שיעסקו בתורה בהיותם בגלות.

מפני מה גלו ישראל לבבל? בבבלי פסחים פז,ב אמרו: רבי חנינא אמר: לא הגלה הקב"ה את ישראל לבבל אלא מפני שקרוב לשונם ללשון תורה (רש"י: ולא תשתכח תורה מהם מהר). רבי יוחנן אמר: מפני ששיגרם לבית אימם (רש"י: אברהם מאור כשדים יצא). משל לאדם שכעס על אשתו, להיכן משגרה? - לבית אימה. עולא אמר: כדי שיאכלו תמרים (רש"י: יש בבבל הרבה) ויעסקו בתורה.

דברי רבי חנינא בירושלמי הם כדברי עולא בבבלי ושלא כדברי רבי חנינא בבבלי.

תמרים בבבל בבבלי תענית כט,ב אמרו: "לתת לכם (לגולי בבל) אחרית ותקוה" (ירמיהו כט,יא), אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אלו דקלים (רש"י: להתפרנס מהם, שיש מהם בבבל הרבה) וכלי פשתן (ללבוש).

הכתוב בירמיהו, שנכתב באיגרתו של ירמיהו לגולי בבל, הוא המקור לדברי רבי חנינא, שלפני שגלו ישראל לבבל נטעו תמרים בבבל, כי ה' חשב עליהם לטובה לתת להם אחרית ותקוה.

גם כלי פשתן יש מהם בבבל הרבה, ולכן אמרו בבבלי בבא בתרא צא,א: תנו רבנן: מתריעים על פרקמטיא שהוזלה (משום דאיכא הפסד לבעלי בתים, ואין כאן הפסד לעניים אם יוקירו, ודווקא בסחורה שרוב משא ומתן של אנשי אותה העיר בה (ר"ג, רש"י ור"מ המאירי)). אמר רבי יוחנן: כגון כלי פשתן בבבל, ויין ושמן בארץ ישראל.

אפשר שדרשו את הכתוב בירמיהו כך: 'אחרית' מלשון 'חרות' או 'חריה' (ענף של דקל) - דקלים, ו'תקוה' במשמעות 'חוט' (שממנו עושים בגדים) - כלי פשתן.

מתיקה ותורה בבמדבר רבה יח,כב ובמדרש תנחומא פרשת 'חוקת' סימן א נאמר: מפני מה מי הפה (הרוק) מתוקים? - פעמים שאדם אוכל אכילה ואינה מתקבלת בליבו ומקיאה, ואם אין מי הפה מתוקים, אין נפשו חוזרת עליו (מתיקות הפה מעכבתו שלא יקיא), ועוד, לפי שהוא קורא בתורה, שכתוב בה: "ומתוקים מדבש ונופת צופים" (תהילים יט,יא), לפיכך מי הפה מתוקים (כמו שאמרו חכמינו, שמתיקה מרגילה את הלשון לתורה).

קודם לארבעים שנה בבבלי יומא לט,ב אמרו: תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית (השני) לא היה גורל עולה בימין (הגורל של השעיר לה', הקרב ביום כיפור), ולא היה לשון של זהורית (חבילת צמר אדום, שהיו קושרים בפתח האולם ביום כיפור כשליוו את השעיר לעזאזל) מלבין, ולא היה נר מערבי (של המנורה, שדרכו להיות דולק תדיר) דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן (וכל אלו הסימנים באו לרמז ולאות, שהחורבן קרוב לבוא). וכן אמרו בירושלמי יומא ו,ג: תני: ארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש היה נר מערבי כבה, ולשון של זהורית מאדים, וגורל של שם עולה בשמאל, והיו נועלים דלתות ההיכל מבערב ומשכימים ומוצאים אותם פתוחים.

ובבבלי שבת טו,א אמרו: ארבעים שנה עד שלא חרב הבית (השני) גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות (רש"י: מקום בהר הבית). למאי הילכתא? - שלא דנו דיני נפשות. וכן אמרו בירושלמי סנהדרין א,א: תני: קודם לארבעים שנה עד שלא חרב הבית ניטלו דיני נפשות.

אף נטיעת התמרים בבבל ארבעים שנה קודם חורבן הבית הראשון היתה רמז ואות, שהחורבן קרוב לבוא. • • • אמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי): שבע מאות מיני דגים טהורים (מותרים באכילה), ושמונה מאות מיני חגבים טהורים, ולעוף (עופות טהורים) אין מספר (רבים מאוד), כולהם (כולם) גלו עם ישראל לבבל (מארץ ישראל בחורבן בית ראשון) – לטובתם של ישראל, שיהיו מצויים לישראל בבבל לאכול מהם**, וכשחזרו** (ישראל) כולהם (כולם) חזרו עמהן (מבבל לארץ ישראל) – שיהיו מצויים לישראל שוב בארץ ישראל לאכול מהם**, חוץ מן הדג הנקרא שיבוטא** – שלא חזר הדג הזה עם ישראל לארץ ישראל**.**

ושואלים: ודגים היאך גלו? – שהרי אין ים או נהר מארץ ישראל לבבל. - ומשיבים: רבי חונה בר יוסף (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילות באיכה רבה פתיחתא לד ובפסיקתא דרב כהנא יג,י: רבי חונה (רב הונא, אמורא בדור השלישי-הרביעי) בשם רב יוסף (מגדולי אמוראי בבל בדור השלישי)) אמר: דרך התהום (המים שמתחת לקרקע) גלו, ודרך התהום חזרו.

בבבלי חולין סג,ב אמרו: תני אבימי בריה דרבי אבהו: שבע מאות מיני דגים, ושמונה מאות מיני חגבים, ולעופות אין מספר. - עופות, עשרים וארבעה (עופות טמאים) הוו! - אלא: ולעופות טהורים אין מספר.

לפי הירושלמי, בדגים ובחגבים הזכיר בנו של רבי אבהו בפירוש "טהורים", ומכאן גם לעופות.

בבבלי שבת קמה,ב אמרו: אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: כולם (רש"י: הבהמות והעופות ואף הדגים) חזרו (רש"י: דהא 'עד בהמה' כתיב ('בהמה' בגימטרייא חמישים ושתיים), ומכלל דמכאן ואילך חזרו), חוץ מקולייס האיספנין. דאמר רב: הני מדרי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם (רש"י: מדרונות שבבבל מחזירים מים הנשפכים בהם לעין עיטם, שהוא מקום גבוה שבארץ ישראל, והיאך מחזירים? - שיש בפרת סולמות למטה מן הקרקע, ודרך אותם סולמות חוזרים המים לארץ ישראל, וחוזרים ונובעים במעיינות, והדגים חזרו דרך אותם סולמות, שנוחים להעלותם יותר מדרך פרת עצמו), והאי (קולייס האיספנין), כיון דלא שריר שדריה (אין קשה שדרה שלו), לא מצי סליק. • • •

אמר רבי יוחנן: אשרי (מאושר, טוב ל-) מי שהוא רואה במפלתה של תדמור (עיר גדולה בסוריה), שהיא היתה שותפת בחרבן הבית הראשון ובחרבן הבית השני – שהיתה עוזרת לשונאיהם של ישראל בשני החורבנות. בני תדמור הצטרפו לצבאות הבבלים והרומאים והשתתפו במצור על ירושלים**. בחרבן הראשון העמידה** (היו לה) שמונים אלף קשטים (קשתים, יורים בקשתות), ובחרבן השני העמידה שמונת אלפים קשטים.

במקבילה באיכה רבה ב,ד נאמר: אמר רבי יוחנן: אשרי מי שראה במפלתה של תרמוד. למה? - שהיתה שותפת בשתי חורבנות. רבי יודן אמר: בחורבן ראשון העמידה שמונים אלף קשתים, ובשני העמידה ארבעים אלף קשתים, רבי הונא אמר: בחורבן אחרון הם כראשון. ובמקבילה באיכה רבה (בובר) פרשה ד נאמר: דבר אחר: "מפני קשת דרוכה" - אשרי אדם שזוכה לראות במפלתה של תרמוד. למה? - שהעמידה קשטים לחורבן בית המקדש. וכמה קשטים העמידה? - רבי יודן ורבי חונא. רבי יודן אמר: שמונים אלף קשטים העמידה לחורבן בית ראשון, ושמונים אלף קשטים לחורבן בית שני, רבי חונא אמר: ארבעים אלף לחורבן בית ראשון, וארבעים אלף לחורבן בית שני. ובבראשית רבה נו,יא נאמר: "ויירש זרעך את שער אויביו" - רבי אמר: זה תדמור. אשריו מי שרואה במפלתה של תדמור, שהיתה שותפה בשני חורבנות. רבי יודן ורבי חונא, חד מנהון אמר: חורבן הראשון העמידה שמונים אלף קשטים, וחורבן שני העמידה שמונת אלפים קשטים.

ובבבלי יבמות טז,ב אמרו: חד אמר: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי קשתויי (רש"י: מושכי קשת), וחד אמר: תריסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי קשתויי, בשעה שנכנסו גויים להיכל, הכל נפנו על כסף וזהב, והם (בני תדמור) נפנו על בנות ירושלים, שנאמר: "נשים בציון עינו, בתולות בערי יהודה" (איכה ה).

תדמור שלמה המלך בנה וביצר את העיר תדמור שישבה בנוה מדבר (מלכים א ט,יח: 'תמר'; דברי הימים ב ח,ד: 'תדמור'). נקראה על שם התמרים שגדלו בנוה שלה. מרדה ברומאים ונחרבה על ידם בסוף ימיו של רבי יוחנן. הרי שזכה רבי יוחנן וראה במפלתה של תדמור. בחורבות תדמור נמצאה כתובת בארמית תדמורית על מצבת קבורה של אחד שהיה 'תדמוריא קשטא' (תדמורי קשת).

שמונים / שמונים אלף בירושלמי כאן ובמקבילה באיכה רבה נאמרו כמה מאמרים על החורבן, רובם של רבי יוחנן, שבהם נזכר המספר שמונים או שמונים אלף. ואלה המאמרים: אדריינוס קיסר הרג בביתר שמונים אלף ריבוא. שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפים את ביתר. שמונים זוגים אחים כוהנים נישאו לשמונים זוגות אחיות כוהנות בלילה אחד בהדא גופנא. שמונים חנויות של אורגי פלגס היו במגדל צבעייא. שמונים חנויות של מוכרי טהרות היו בכפר אימרא. שמונים שידות של מתכת היו בשיחין. אימר היא היתה קטנה שבמשמרות והיא היתה מוציאה שמונים אלף פרחי כהונה. שמונים אלף פרחי כהונה נהרגו על דמו של זכריה. שמונים אלף פרחי כהונה ברחו להם לתוך קלתותים של בית המקדש וכולם נשרפו. שמונים אלף פרחי כהונה ובידם שמונים אלף מגיני זהב בקעו בחילותיו של נבוכד נצר והלכו להם אצל ישמעאלים. תדמור בחורבן הראשון העמידה שמונים אלף קשטים ובחורבן השני העמידה שמונת אלפים קשטים. • • •

במשנה שנינו, שבתשעה באב... ונחרשה העיר. ואומרים: חרש רופוס שחיק עצמות (יישחקו עצמותיו (קללה שגורה בפי חכמים על רשעי אומות העולם)) את ההיכל – חרישת העיר שנאמרה במשנה היא חרישת מקומו של ההיכל על ידי רופוס**.**

באיכה רבה א,מא נאמר: תניא: חרש רופוס את ההיכל. ובבבלי תענית כט,א אמרו: נחרשה העיר. גמרא (קיבלנו מסורת מאבותינו, שאירע דבר זה בתשעה באב). תניא: כשחרש טורנוס רופוס הרשע את האולם, נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה...

רופוס טורנוס (טיניוס) רופוס היה הנציב הרומי שמשל ביהודה לפני מרד בר כוכבא. אדריינוס קיסר ציוה לחרוש את הר הבית, כדי לבנות במקומו מקדש אלילי. לכן מרדו בו היהודים. בראש המורדים עמד בר כוכבא. הם כבשו את ירושלים, והשתלטו על ארץ יהודה ועל אזורים נוספים. אדריינוס קיסר גייס צבא גדול לדכא את המרד. הצבא הרומאי כבש בחזרה את ארץ יהודה. בר כוכבא ואנשיו עברו מירושלים לביתר, שהיתה מבוצרת יותר מירושלים. לאחר מצור ממושך פרצו הרומאים לביתר, וערכו טבח איום בתושבים. נפילת ביתר מסמלת את קיצו של מרד בר כוכבא. לאחר המרד נבנה במקומו של הר הבית מקדש אלילי, ועל חורבות ירושלים הוקמה עיר אלילית.

חרישת העיר היתה לאחר לכידת ביתר, ולכן נזכרה במשנה חרישת העיר לאחר לכידת ביתר, שכן המשנה מונה את הדברים שאירעו לפי סדר המאורעות. • • •

משנה המשנה באה ללמד כיצד נוהגים מהתחלת חודש אב ובשבוע שחל בו תשעה באב.

משנכנס אב – מראש חודש אב עד לאחר תשעה באב, ממעטין בשמחה – מפני הפורענויות הקשות שאירעו בתשעה באב**. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה –** השבוע שחל בו תשעה באב, אסורין מלספר – את שערות הראש והזקן, ומלכבס – את הבגדים**, ובחמישי מותרין –** אם חל תשעה באב להיות בערב שבת (בזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראייה), מותרים לספר ולכבס לצורך השבת ביום חמישי שלפני תשעה באב, מפני כבוד השבת – שלאחר תשעה באב, הואיל ואין אחר תשעה באב פנאי לספר ולכבס**.** • • • משנה המשנה באה ללמד כיצד נוהגים בערב תשעה באב ובתשעה באב.

ערב תשעה באב – לאחר חצי היום, בסעודה המפסקת (כמבואר בגמרא), לא יאכל אדם שני תבשילין – כגון ביצים ודגים**, לא יאכל בשר** – אפילו תבשיל אחד, ולא ישתה יין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ישנה – מותר לאכול בשר ולשתות יין, אלא שישנה ממנהגו**. רבי יהודה מחייב בכפיית המיטה** – לכפות (להפוך) את המיטה בתשעה באב על פניה, כמו באבלות**, ולא הודו לו חכמים** – לא הסכימו לדעתו**.** • • •

תלמוד לקטע הבא מקבילה לעיל א,ח.

במשנה שנינו: משנכנס אב ממעטים בשמחה. ובבבלי יבמות מג,ב הביאו ברייתא המפרשת את המשנה, שממעטים בבנין ובאירוסין. ואומרים: אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הדא דאת אמר – זו (ההלכה) שאתה אומר (שממעטים בבנין), בבניין של שמחה – שלא אסרו חכמים לבנות אלא בנין של שמחה, כגון בית חתנות (בית שעושים בו חופה, ובני הזוג דרים בו לאחר החתונה), וזהו שאמרה המשנה: ממעטים בשמחה, אבל בנין שאינו של שמחה התירו חכמים לבנותו**, אבל אם היה כותלו** (של אדם) גוהה (גוחה, נטוי) – אם היה הכותל בבנין של שמחה נטוי**, סותרו** – הורס את הכותל הנטוי, מפני סכנת נפשות, שמא ייפול עליו הכותל, ובונהו – שבכגון זה התירו לו חכמים לבנות אפילו בנין של שמחה, שאם לא יתירו לו לבנות, לא יסתור, ויבוא לידי סכנה, אבל בנין שאינו של שמחה התירו חכמים לבנותו אפילו לא היה הכותל נטוי**.** אמר שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): בכותלא דגניי ביה – בכותל שישן בו, שישן בבנין שבו הכותל נטוי, שרק בכגון זה התירו לו חכמים לבנות אפילו בנין של שמחה. אבל אם אינו ישן בבנין שבו הכותל נטוי, לא התירו לו חכמים לבנות בנין של שמחה, שאף אם לא יסתור, לא יבוא לידי סכנה, שהרי אינו ישן שם**.**

בתוספתא מועד קטן א,ז שנו: מי שהיה כותלו גוהה לרשות הרבים, סותרו ובונה אותו (בחול המועד), מפני סכנת נפשות. ובירושלמי מועד קטן א,ד ו-ב,ד אמרו: אם היה כותלו גוהה, סותרו ובונהו (בחול המועד). ויסתור ולא יבנה? - רבי חנניה בשם רבי יוחנן: התירו סופו מפני תחילתו, שאם אומר את לו שלא יבנה, אף הוא אינו סותרו ונמצא בא לידי סכנה. • • • לקטע הבא מקבילות בירושלמי ביצה ה,ב; לעיל א,ח; וכתובות א,א.

רבי בא בר כהן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר קומי – לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראלי בדור הרביעי-החמישי) בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יעקב בר אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי): אסור לארס (לקדש) אשה בערב שבת (ביום שישי). ואומרים: הדא דאת אמר – זו (ההלכה) שאתה אומר (שאסור לארס בערב שבת), שלא לעשות סעודת אירוסין – שלא אסרו חכמים אלא לעשות סעודת אירוסין בערב שבת, משום שאין קובעים סעודה בערב שבת, מפני כבוד השבת (ירושלמי כתובות א,א), כדי שיוכלו לעסוק בהכנת צורכי השבת, או כדי שייכנסו לשבת כשהם תאווים לאכול**, הא לארס** – אבל לארס אישה בלא לעשות סעודת אירוסין**, יארס** – מותר לארס בערב שבת**.**

שמואל אמר: אפילו בתשעה באב יארס – כשאמרו חכמים, שמשנכנס אב ממעטים באירוסין, לא אמרו אלא שלא לעשות סעודת אירוסין, אבל מותר לארס אישה, אפילו בתשעה באב**, שלא יקדמנו אחר** – מחשש שמא יקדים אותו אדם אחר ויארס אישה זו**.**

ושואלים: מחלפה שיטתיה דשמואל! – הפוכה שיטתו של שמואל (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר). תמן הוא אמר – שם (במקום אחר) הוא אמר**: "אלהים מושיב יחידים ביתה"** (תהילים סח,ז), "במאזנים לעלות המה מהבל יחד" (תהילים סב,י) – חכמים דרשו מהכתובים הללו, שזיווג של אישה לאיש נקבע בגזרתו של הקב"ה (ואף שמואל אמר כן, כמובא להלן מהבבלי), ואינו תלוי בידי אדם**, והכא הוא אמר הכין!** – וכאן הוא (שמואל) אמר כך: 'שמא יקדמנו אחר', הרי שאין הזיווג נקבע בגזרתו של הקב"ה, אלא תלוי בידי אדם, וכל הזריז ומקדים זוכה בזיווג! ומשיבים: אלא שלא יקדמנו אחר בתפילה – הזיווג נקבע בגזרתו של הקב"ה, אלא, שאף לאחר שזיווג הקב"ה אישה לאיש, אם יתפלל אדם אחר אל הקב"ה שיזווג לו אישה זו, אפשר שישמע ה' לתפילתו ויבטל את גזרתו ויזווג אישה זו לאדם האחר, ושמואל שאמר: 'שמא יקדמנו אחר', לא אמר אלא: 'שמא יקדמנו אחר' בתפילה, שתפילה עשויה לבטל את גזרתו של הקב"ה**.** ואומרים: אפילו כן לא קיימה – אף על פי כן אינה עומדת (לו התפילה), שאף אם יזווג ה' אישה זו לאדם האחר, לא תתקיים התפילה לאדם האחר ולא יתקיים הזיווג הזה, שהאדם האחר ימות קודם זמנו, או שאישה זו תמות קודם זמנה, או שהאדם האחר יגרש אישה זו, משום שאין התפילה מבטלת את גזרתו של הקב"ה לגמרי, וה' יזווג שוב אישה זו לאיש הראשון**.**

הסוגיה כאן זהה לסוגיה לעיל א,ח. במשנה שם שנינו: עברו אלו (שבע התעניות האחרונות על עצירת גשמים שגזרו בית דין על הציבור) ולא נענו (מן השמים, ולא ירדו גשמים), ממעטים במשא ומתן, בבנין ובנטיעה, באירוסין ובנישואין, ובשאילת שלום בין אדם לחברו.

ובבבלי תענית יד,ב אמרו: עברו אלו ולא נענו, ממעטים במשא ומתן בבנין ובנטיעה. תנא: בבנין - בנין של שמחה (רש"י: בנין דקתני מתניתין לא בנין הצריך לו, אלא בנין הצריך לשמחה, דבדבר שמחה ממעטינן), נטיעה - נטיעה של שמחה. אי זה הוא בנין של שמחה? - זה הבונה בית חתנות לבנו (בית שעושה בו חופה לבנו, או בית שדר בו בנו לאחר חתונתו), אי זו היא נטיעה של שמחה? - זה הנוטע אכורנקי של מלכים (אילן גדול לנוח ולטייל תחתיו).

ובבבלי יבמות מג,א אמרו: תנן: שבת שחל תשעה באב בתוכה - אסורים לספר ולכבס, ובחמישי מותרים, מפני כבוד השבת; ותניא: קודם הזמן הזה (קודם תשעה באב, מראש חודש ועד התענית), ממעטים בעסקיהם מלישא ומליתן, מלבנות ומלנטוע, ומארסים (רש"י: דלאו שמחה היא, ומצוה קעביד (שמארס אישה לפרות ולרבות)) אבל לא כונסים, ואין עושים סעודת אירוסין. ושם מג,ב אמרו: תניא: מראש חודש ועד התענית - ממעטים בעסקיהם מלישא ומליתן, מלבנות ומלנטוע, ומלארס (למעבד סעודת אירוסין הוא דאסור, הא לארס שפיר דמי. אירוסין בלא סעודה מי איכא שמחה?) ומלישא.

שלא יקדמנו אחר בבבלי מועד קטן יח,ב אמרו: אמר שמואל: מותר לארס אישה בחולו של מועד, שמא יקדמנו אחר. ...תא שמע, דתנא דבי שמואל: מארסים אבל לא כונסים, ואין עושים סעודת אירוסין, ולא מייבמים, מפני ששמחה היא לו (ואין מערבים בשמחת המועד שמחה אחרת, או מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו). שמע מינה. ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר? והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני! (רש"י: אלמא אין אדם יכול לקדמו לזה, דבת קול אינה בטלה) - אלא אימא: שמא יקדמנו אחר ברחמים (רש"י: שיתפלל ומבטלה). כי הא דרבא שמע לאדם אחד שביקש רחמים (על אישה) ואמר: תזדמן לי פלונית. אמר לו (רבא): לא תבקש רחמים (לא תתפלל) כך. אם ראויה לך - לא תלך ממך, ואם לא - כפרת בה (ואם אינה ראויה לך ותישאנה על ידי ריבוי תפילה, לסוף כפרת בה - תמאס בה). אחר כך (לאחר שנשא את האישה שביקש) שמע שאמר: או הוא ימות לפניה (קודם זמנו, שהיתה אישה רעה והתחרט על שנשאה) או היא תמות לפניו. אמר לו: לא אמרתי לך שלא תבקש רחמים כך?

הרי שמה שאמר שמואל בבבלי לענין חולו של מועד הוא מה שאמר בירושלמי לענין תשעה באב. ואף בבבלי שאלו כמו בירושלמי: מוחלפת שיטתו של שמואל, והשיבו: שמא יקדמנו אחר בתפילה, וסיפרו מעשה ללמדנו, ש'אפילו כן לא קיימה'. מכיון שטעם אחד לחול המועד ולתשעה באב, הירושלמי מודה למה שאמר שמואל בענין חול המועד, והבבלי מודה למה שאמר בענין תשעה באב.

"טורי זהב" (שולחן ערוך "אורח חיים" תקנא,(ג)) שואל: מדברי שמואל משמע, שבלא החשש שמא יקדמנו אחר בתפילה לא התירו לארס, והרי באירוסין בלא סעודה אין שמחה, ואם כן, מדוע הוצרכו לטעם 'שמא יקדמנו אחר בתפילה' כדי להתיר לארס, ולא התירו משום שאין כאן שמחה? שאלה זו יש לשאול הן לענין תשעה באב, שאסורה בו כל שמחה משום אבלות, והן לענין חול המועד, שאסורה בו שמחה שאינה שמחת המועד, וגם בזה וגם בזה התירו לארס מהטעם 'שמא יקדמנו אחר בתפילה'. "טורי זהב" משיב: באירוסין בלא סעודה אין שמחה גדולה, אך מכל מקום יש קצת שמחה, והיה לנו לאסור לארס בתשעה באב ובחול המועד, משום שיש קצת שמחה, ולכן הוצרכו לטעם 'שמא יקדמנו אחר בתפילה' כדי להתיר לארס, אף על פי שיש קצת שמחה. אבל בנישואין אפילו בלא סעודה יש שמחה גדולה.

ריטב"א (מועד קטן יח,ב) אומר: מותר לארס בחולו של מועד - ואף על גב דהוי כעין מיקח וממכר שלא לצורך המועד, שהרי אינו יכול לישא אותה במועד, אפילו הכי לא אסרו, שמא יקדמנו אחר ויהיה זה כדבר האבד. ואי משום שאין מערבים שמחה בשמחה, ליכא שמחה באירוסין בלבד כל זמן שאינו עושה סעודת אירוסין, אבל בנישואין אפילו בלא סעודה איכא שמחה.

בדברי ריטב"א אלה יש תשובה אחרת לשאלת "טורי זהב". על פי דבריו, היה לנו לאסור לארס בתשעה באב כמו שהיה לנו לאסור בחול המועד, ואף על פי כן לא אסרו, שמא יקדמנו אחר ויהיה זה כדבר האבד, והרי מלאכת דבר האבד מותרת בתשעה באב כדרך שאמרו בחול המועד (שולחן ערוך "אורח חיים" תקנד,כג). ריטב"א לא השיב כ"טורי זהב", ומכאן שהוא סבור, שבאירוסין אין שמחה כלל. לפי ריטב"א, הוצרכו לטעם 'שמא יקדמנו אחר בתפילה' כדי להתיר לארס בחול המועד ובתשעה באב, אבל אין צריכים לטעם זה כדי להתיר לארס משנכנס אב, משום שבאירוסין אין שמחה כלל. ואילו לפי "טורי זהב", צריכים לטעם 'שמא יקדמנו אחר בתפילה' כדי להתיר לארס גם משנכנס אב, אף על פי שבאירוסין יש קצת שמחה.

רש"י ביבמות מג,א אומר, שמשנכנס אב מארסים, משום דלאו שמחה היא, ומצוה קעביד. מדברי רש"י משמע, שבלא הטעם ש'מצוה קעביד' לא התירו לארס, והרי באירוסין בלא סעודה אין שמחה, ואם כן, מדוע הוצרכו לטעם ש'מצוה קעביד' כדי להתיר לארס, ולא התירו משום שאין כאן שמחה? ויש להשיב (מעין תשובתו של "טורי זהב"), שבאירוסין בלא סעודה אין שמחה גדולה, אך מכל מקום יש קצת שמחה, והיה לנו לאסור לארס משנכנס אב, משום שיש קצת שמחה, ולכן הוצרכו לטעם ש'מצוה קעביד' כדי להתיר לארס, אף על פי שיש קצת שמחה. לפי רש"י, מותר לארס, אם לא קיים מצות פריה ורביה, משום שהוא עושה מצוה כשמארס, אבל אם קיים מצות פריה ורביה, אסור לארס, משום שאינו עושה מצוה כשמארס.

הקב"ה יושב ומזווג זיווגים במסכת כלה רבתי ה,ג נאמר: בכל יום ויום כרוז יוצא ואומר: בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני, ויש אומרים: אף בית של פלוני לפלוני. מנא הני מילי? - דכתיב: "אך הבל בני אדם כזב בני איש, במאזנים לעלות המה מהבל יחד", "הבל בני אדם" - שאומר: בתו של פלוני לפלוני, "כזב בני איש" - שאומר: אשתו של פלוני לפלוני, "במאזנים לעלות" - שאומר: ממונו של פלוני לפלוני.

ובבראשית רבה סח,ד ועוד נאמר: רבי יודן ברבי סימון פתח: "אלוהים מושיב יחידים ביתה" וגו' (תהלים סח,ז) - מטרונה (גברת מכובדת) שאלה את רבי יוסי בר חלפתא: לכמה (במשך כמה) ימים ברא הקב"ה את עולמו? - אמר לה: לשישה (במשך שישה) ימים. - אמרה לו: מאותה שעה מה הוא עושה? - אמר לה: יושב ומזווג זיווגים, איש לאישה ואישה לאיש. - אמרה לו: אף אני יכולה לעשות כן. כמה עבדים וכמה שפחות יש לי, ולשעה (ובמשך שעה) קלה אני מזווגתם. - אמר לה: אם הדבר קל בעיניך, קשה הוא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף, מה טעם? - "אלוהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות" (תהילים סח,ז)...

ובויקרא רבה כט,ח נאמר: רבי חייא בר מריא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי-השישי) בשם רבי לוי פתח: "אך הבל בני אדם כזב בני איש, במאזנים לעלות המה מהבל יחד" (תהילים סב,י) - בנוהג שבעולם הבריות אומרות: 'פלוני נושא פלונית', - "אך הבל בני אדם" (הבל הוא מה שאומרים בני אדם, שאין בדבריהם ממש). 'פלונית נישאת לפלוני', - "כזב בני איש". "במאזנים לעלות המה מהבל יחד" - אמר רבי חייא בר מריא: אמר הקב"ה: עד שהם עשויים הבל במעי אימם, ייחדתים וזיווגתים זה לזה (הקב"ה מעלה ושוקל במאזניים ומזווגם יחד, בעוד שהם הבל (טיפה סרוחה) במעי אימם). • • •

במשנה שנינו: שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורים מלספר ומלכבס, ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת. ואומרים: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי): הדא דאת אמר – זו (ההלכה) שאתה אומר (שאסורים מלכבס בשבוע שחל בו תשעה באב), - מרוח ומלבוש – להחליק (לכבס את הבגדים) וללבוש, שלא אסרו חכמים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב אלא על מנת ללבוש באותו שבוע שחל בו תשעה באב**, ברם מרוח ומתקנה** – אבל להחליק (לכבס את הבגדים) ולהכין על מנת ללבוש לאחר אותו שבוע שחל בו תשעה באב, - כן אנן אמרין – וכי כך אנו אומרים**: הדין קצרא אסיר ליה מיעבד עיבידתיה?!** – זה הכובס אסור לו לעשות מלאכתו (לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב)?! (בתמיהה) והלא לצורך פרנסתו ומחיתו הוא עושה! אלא כשם שהכובס מותר לו לכבס ולהכין לאחרים על מנת ללבוש לאחר אותו שבוע שחל בו תשעה באב, כך מותר לכל אדם לכבס ולהכין לעצמו על מנת ללבוש לאחר אותו שבוע שחל בו תשעה באב.

ושואלים (על רבי יונה): מתניתא פליגא על רבי יונה – המשנה חלוקה על רבי יונה (דבריו עומדים בסתירה לדברי המשנה): שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין מלספר ומלכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת – דברי המשנה: 'בחמישי מותרים (לספר ולכבס) מפני כבוד השבת' מלמדים, שלא התירו לכבס ולהכין, אלא אם כן חל תשעה באב להיות בערב שבת, שמותרים לכבס ולהכין לצורך השבת בחמישי בלבד, מפני כבוד השבת, שאילו התירו לכבס ולהכין, היינו צריכים לשנות את ההלכה הזו בפירוש**.** ומשיבים: אמר רבי יונה בשם רב המנונא (אמורא בבלי בדור השלישי): לתספורת (כך תיקן מגיה במסירה שלפנינו, וכן הוא באו"ז) הושבה – דברי המשנה: 'בחמישי מותרים מפני כבוד השבת' שבים (חוזרים) לענין תספורת בלבד ולא לענין כיבוס, שלא התירו לספר בשבוע שחל בו תשעה באב, אלא אם כן חל תשעה באב להיות בערב שבת, שמותרים לספר בחמישי, מפני כבוד השבת, אבל התירו לכבס ולהכין על מנת ללבוש לאחר אותו שבוע שחל בו תשעה באב, משום שבתספורת אין לחלק בין המספר על מנת שלא להיראות מנוול (מכוער, מאוס) באותו שבוע שחל בו תשעה באב ובין המספר על מנת שלא להיראות מנוול לאחר אותו שבוע שחל בו תשעה באב, שהרי מכל מקום אינו נראה מנוול אף באותו שבוע שחל בו תשעה באב, אבל בכיבוס יש לחלק בין המכבס על מנת ללבוש באותו שבוע שחל בו תשעה באב ובין המכבס על מנת ללבוש לאחר אותו שבוע שחל בו תשעה באב, כדברי רבי יונה**.**

דברי רבי יונה הוסברו בשיטת רבי יוחנן להלן, שאף לאחר תשעה באב אסור לכבס, שאסרו מלכבס כל אותו שבוע שחל תשעה באב להיות בתוכו.

בבבלי תענית כט,ב אמרו: שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורים לספר ולכבס. אמר רב נחמן: לא שנו (רש"י: במתניתין שכל השבוע אסור לכבס) אלא לכבס וללבוש, אבל לכבס ולהניח - מותר, ורב ששת אמר: אפילו לכבס ולהניח (רש"י: כדי שילבוש לאחר זמן לאחר תשעה באב) - אסור (רש"י: דנראה כמסיח דעתו, שעוסק בכיבוס בגדים). אמר רב ששת: תדע (רש"י: דאפילו לכבס ולהניח אסור), דבטלי קצרי (רש"י: כובסים. שמעתי אומרים על שם שמקצרים בגדי צמר כשדורסים אותם ברגליהם במים) דבי רב. מתיב רב המנונא: בחמישי מותרים מפני כבוד השבת. למאי? אילימא לכבס וללבוש (רש"י: מיד בחמישי) - מאי כבוד שבת איכא? אלא לאו לכבס ולהניח (רש"י: עד השבת). וטעמא דבחמישי מותרים מפני כבוד השבת, אבל בשאר יומי - לא! - לעולם לכבס וללבוש (רש"י: מיד בחמישי), ובמי שאין לו אלא חלוק אחד (רש"י: דאין לו להחליף, ומאי מפני כבוד השבת, דאי לא מכבס השתא בחמישי, תו לא מצי לכבס ליה). וכי הא דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: מי שאין לו אלא חלוק אחד - מותר לכבסו בחולו של מועד (רש"י: דלא סגיא דלא מכבס מפני הכנימה, ואפילו כיבס לפני המועד, מותר לכבסו במועד). איתמר נמי, אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: לא שנו אלא לכבס וללבוש, אבל לכבס ולהניח - מותר. מיתיבי: אסור לכבס לפני תשעה באב ואפילו להניח לאחר תשעה באב! - תיובתא.

רבי יונה בירושלמי סבור כרב נחמן בבבלי. בבבלי הביאו ראיה מהכובסים, שאפילו לכבס ולהניח אסור, ואילו בירושלמי הביאו ראיה מהכובסים, שלכבס ולהניח מותר. בבבלי שאל רב המנונא מהמשנה על דברי מי שאמר, שלכבס ולהניח מותר, ואילו בירושלמי השיב רב המנונא לשאלה זו. ומה שהשיבו בירושלמי אינו מה שהשיבו בבבלי.

בבבלי תענית כט,ב אמרו: אסור לכבס לפני תשעה באב ואפילו להניח לאחר תשעה באב, וגיהוץ שלנו (של בני בבל) ככיבוס שלהם (של בני ארץ ישראל) (רש"י: גיהוץ שלנו אינו יפה אלא ככיבוס שלהם, ואסור לגהץ לפני תשעה באב ואפילו להניח לאחר תשעה באב, אבל כיבוס שלנו - מותר).

בירושלמי כאן נקטו 'מורח' (למרח ולהחליק), משום שכיבוס של בני ארץ ישראל הוא כגיהוץ של בני בבל, שמחליק את הבגדים. הגיהוץ הוא החלקת הבגד אחר הכיבוס, והוא על ידי מכבש (כלי העשוי שני לוחות, ונותנים ביניהם את הבגדים, כדי ליישר אותם), וכיבוס של ארץ ישראל אינו צריך גיהוץ זה. • • • ואומרים: רבי בא בר כהן אמר קומי – לפני רבי יוסה בשם רבי אחא שאמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): תשעה באב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרות – אם חל תשעה באב להיות בשבת, שדוחים את התענית לאחר השבת, מותרים לספר ולכבס (וללבוש) גם בשבוע שחל בו תשעה באב וגם בשבוע שלאחריו**.**

ואומרים: לאחריו מהו? – שבוע שחל תשעה באב להיות בתוכו, האם אסורים מלספר ומלכבס אף לאחר תשעה באב, או שמא אין אסורים מלספר ומלכבס אלא לפניו אבל לאחריו מותרים? ומביאים מחלוקת בדבר: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: לאחריו אסור – שאסרו מלספר ומלכבס כל אותו שבוע**. רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: לאחריו מותר – שלא אסרו מלספר ומלכבס אלא עד לאחר תשעה באב**.**

ומספרים: דרשה רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) לציפוראיי, ולא קבלון עליהון – דרש אותה (את ההלכה, שלאחריו אסור, כדברי רבי יוחנן) רבי חייא בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, תלמידו של רבי יוחנן) לבני העיר ציפורי, ולא קיבלו עליהם (את ההלכה הזו, שנהגו כדברי רבי שמעון בן לקיש, שלאחריו מותר).

אמר רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) לרבי יסי (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ואין בן אחוי ("בשרידי הירושלמי": אחיו) של רבי חייה הגדול (אמורא ארץ ישראלי בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים, דודו של רב) חלוק עליו? – וכי אין בן אחיו של רבי חייא הגדול, הוא רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים), חלוק עליו (על רבי יוחנן, וסבור, שלאחריו מותר, כמובא להלן מהבבלי)? רבי אמי היה סבור, שלא היו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש חלוקים במפורש, אלא שמתוך מה שדרש רבי חייא בר אבא יש להסיק, שרבי יוחנן, רבו של רבי חייא בר אבא, סבור, שלאחריו אסור, ולכן שאל, שאיך ייתכן להסיק כך, והרי רב אמר, שלאחריו מותר. אמר ליה – אמר לו (רבי אסי לרבי אמי): בפירוש פליגין – במפורש חלוקים (רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש), רבי יוחנן אמר: לאחריו אסור, רבי שמעון בן לקיש אמר: לאחריו מותר – הרי שאמר רבי יוחנן במפורש, שלאחריו אסור, שהיה חלוק על רב**.**

בתוספתא תעניות ג,יב שנו: עבר תשעה באב, מותרים בכולם. ובפסיקתא רבתי פרשה לא נאמר: ילמדנו רבנו, כיון שיצא תשעה באב, מהו שיהא מותר בכל? - כך שנה רבי חייא הגדול: כיון שיצא תשעה באב מותר אדם בכל. למה? - מפני שהוא כמתו של אדם מוטל לפניו והוא אסור לאכול בשר ולשתות יין, וכיון שנקבר המת האבל מותר בהם, אף זה תשעה באב אבל הוא, כיון שיצא תשעה באב מותר אדם בכל.

רב שאמר, שלאחריו מותר, סבר כרבי חייא הגדול דודו, ולכן כינו בירושלמי כאן את רב 'בן אחיו של רבי חייא הגדול', לומר, שלא למד רב הלכה זו אלא מרבי חייא.

ושואלים (על רבי שמעון בן לקיש): מה עבד לה רבי שמעון בן לקיש? – מה עושה לה (למשנה, כיצד מפרש אותה) רבי שמעון בן לקיש? שדברי המשנה "שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורים מלספר ומלכבס" מלמדים, שאסרו מלספר ומלכבס כל אותו שבוע בין לפני תשעה באב ובין לאחריו, שאילו התירו לספר ולכבס לאחריו, היינו צריכים לשנות את ההלכה הזו בפירוש. ומשיבים: פתר לה תשעה באב שחל להיות בשבת, ולית שמע מינה כלום – פירש אותה (הסביר רבי שמעון בן לקיש את המשנה) בתשעה באב שחל להיות בשבת, ואין אתה שומע ממנה (למד מהמשנה) כלום, שדברי המשנה מתייחסים לתשעה באב שחל להיות בשבת, שכל אותו שבוע הוא לפני תשעה באב, ולכן אסרו מלספר ומלכבס כל אותו שבוע, ואם כן, אין ללמוד מדברי המשנה, שאסרו מלספר ומלכבס אף אחרי תשעה באב**.**

לפי זה, רבי שמעון בן לקיש שאמר: לאחריו מותר, חלוק על רבי אבהו שאמר לעיל: תשעה באב שחל להיות בשבת - שתי שבתות מותרות. ואם כן, רבי אבהו סבור כרבי יוחנן, שאמר: לאחריו אסור. נמצא, שלרבי שמעון בן לקיש קולו (לאחריו מותר) חומרו (תשעה באב שחל להיות בשבת - כל השבוע שלפניו אסור).

בבבלי תענית כט,ב אמרו: אמר רב: לא שנו אלא לפניו (רש"י: בימים שלפני תשעה באב), אבל לאחריו - מותר. ושמואל אמר: אפילו לאחריו נמי אסור. מיתיבי: שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורים לספר ולכבס. כיצד? - חל להיות באחד בשבת - מותר לכבס כל השבת כולה (רש"י: דהיינו לאחריו). חל להיות בשני או בשלישי או ברביעי או בחמישי, לפניו - אסור, לאחריו - מותר. חל להיות בערב שבת - מותר לכבס בחמישי, מפני כבוד השבת. ואם לא כיבס בחמישי - מותר לכבס בערב שבת מן המנחה ולמעלה. תיובתא דשמואל! - אמר לך שמואל: תנאי היא, דתניא: אסור לספר ולכבס מראש חודש ועד התענית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל החודש כולו אסור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין אסור אלא אותה שבת בלבד (רש"י: אלמא דסבירא ליה לרבי מאיר לפניו אסור לאחריו מותר, ורבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל סבירא להו דאפילו לאחריו נמי אסור).

רבי יוחנן בירושלמי סבור כשמואל בבבלי, ורבי שמעון בן לקיש בירושלמי סבור כרב בבבלי. בבבלי שאלו על שמואל מברייתא המפרשת את המשנה, ואילו בירושלמי שאלו על רבי שמעון בן לקיש מהמשנה. • • • ומספרים: רבי יצחק בן אלעזר, מן דהוה תשעה באב נפק – לאחר שהיה תשעה באב יוצא (עובר), הוה מכריז – היה מכריז**: יפתחון ספרייא** – יפתחו הספרים (הגוזזים שערות, את חנויותיהם), ומאן דבעי יספדא יספד (צריך לומר: יספרא יספר) – ומי שמבקש לספר (את שערותיו) יספר, שכיון שיצא תשעה באב, מותר לספר, שלא אסרו מלספר אלא עד לאחר תשעה באב**.**

ואומרים: כתיב – כתוב (בנבואה על העונש של בני ישראל): "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה" (הושע ב,יג) - דרומאי נהגין "חגה" – בני הדרום (ארץ יהודה) נוהגים "חגה", שנהגו שלא לספר ושלא לכבס שבעה ימים לפני תשעה באב, משניים באב ועד שמונה בו (וכל שכן בתשעה באב עצמו), אבל בראש חודש אב לא נהגו איסור, מפני כבוד ראש חודש, וזהו 'והשבתי חגה' – ישבתו מלספר ומלכבס שבעה ימים, כמנין ימי החג שהם שבעה**, צפוראיי נהגין "חדשה"** – בני ציפורי נוהגים גם "חודשה", שנהגו שלא לספר ושלא לכבס גם בראש חודש אב וכן שבעה ימים לפני תשעה באב (וכל שכן בתשעה באב עצמו), וזהו 'והשבתי חודשה' – ישבתו מלספר ומלכבס ב'חודשה', הוא ראש חודש (אב) שנקרא 'חודש', טיבריאי נהגין "שבתה" – בני טבריה נוהגים "שבתה", שנהגו שלא לספר ושלא לכבס כל אותה שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה (כרבי יוחנן, שאף לאחריו אסור), וזהו 'והשבתי שבתה' – ישבתו מלספר ומלכבס ב'שבתה', הוא שבוע (שחל בו תשעה באב) שנקרא 'שבת'. הדרומיים נהגו 'חגה' בלבד, הציפוריים נהגו 'חגה' ו'חודשה', והטברינים נהגו 'שבתה'. וסופו של הכתוב: 'וכל מועדה' - ישבתו מלספר ומלכבס בתשעה באב עצמו שנקרא 'מועד'. חזרין רבנן דטיבריא למינהוג כרבנן דציפורין – חזרו החכמים של טבריה לנהוג כחכמים של ציפורי, שמתחילה נהגו בטבריה שלא לספר ושלא לכבס כל אותה שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה (ואף לאחריו), שהקלו בימים שלפני השבת שחל תשעה באב להיות בתוכה והחמירו בימים שלאחר תשעה באב, ואחר כך חזרו ונהגו שלא לספר ושלא לכבס מראש חודש אב ועד אחר תשעה באב (לפניו, ולא לאחריו), שהחמירו בימים שלפני השבת שחל תשעה באב להיות בתוכה והקלו בימים שלאחר תשעה באב**.**

"חגה" בירושלמי מועד קטן ג,ה אמרו: "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח,י) - מה ימי החג שבעה, אף ימי האבל שבעה. אמר רבי אמי לרבי חייה בר בא: או מה ימי החג שמונה, אף ימי האבל שמונה! - אמר ליה: שמיני רגל בפני עצמו הוא. - או מה העצרת יום אחד, אף האבל יום אחד! - אמר ליה: מיכן לשמועה רחוקה (שאינה נוהגת אלא יום אחד, אבל שמועה קרובה נוהגת שבעה).

מכאן, שלענין אבל, 'חג' הוא שבעה ימים (שלא כר"ג להלן), ותשעה באב אבל הוא.

"מועדה" תשעה באב נקרא 'מועד' על שום: "קרא עלי מועד" (איכה א,טו). אומנם חכמים למדו מפסוק זה, שראש חודש נקרא 'מועד' (בבלי פסחים עז,א), אך יש להביא מפסוק זה סמך, שתשעה באב נקרא 'מועד'.

"והשבתי... חגה חודשה ושבתה" בבבלי תענית כט,ב-ל,א אמרו: תניא: אסור לספר ולכבס מראש חודש ועד התענית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל החודש כולו אסור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין אסור אלא אותה שבת בלבד. ותניא אידך: ונוהג אבל מראש חודש ועד התענית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל החודש כולו אסור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין אסור אלא אותה שבת בלבד. אמר רבי יוחנן: ושלושתם מקרא אחד דרשו, דכתיב: "והשבתי כל משושה חגה חודשה ושבתה וכל מועדה" (הושע ב). מאן דאמר מראש חודש ועד התענית - מ"חגה" (ר"ג: מה "חגה" שמונה ימים (היינו חג הסוכות, וגם יום השמיני נכלל בחג הסוכות), אף מיעוט שמחה שמונה ימים. רש"י: יליף טעמא מן "חגה" דהיינו ראש חודש שנקרא חג, כדאמרינן לעיל (כט,א) "קרא עלי מועד"), מאן דאמר כל החודש כולו אסור - מ"חודשה", ומאן דאמר אין אסור אלא אותה שבת בלבד - מ"שבתה".

אין לפרש בירושלמי על פי הבבלי, שבני ציפורי נהגו איסור כל החודש כולו, שהרי סופר לעיל, שדרש רבי חייא בר אבא לבני ציפורי שלאחר תשעה באב אסור ולא קיבלו עליהם. • • • כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה א,ו.

במשנה לעיל שנינו, שבתשעה באב חרב הבית בראשונה. ואומרים: אמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בשם רבי חייה בר בא: בדין היה (היה צריך להיות) שיהו (שיהיו) מתענין בעשירי (באב, ולא בתשיעי בו), שבו נשרף בית אלהינו (בית המקדש הראשון), ולמה מתענים בתשיעי (באב)? - שבו התחילה הפורענות – שבתשיעי הציתו הגויים בו את האש והתחילה שרפת בית המקדש**.** ומביאים ראיה (לדברי רבי חייא בר אבא): ותני כן – ושנוי (שנו ברייתא) כך**: בשביעי** (באב) נכנסו (הגויים) לתוכו (להיכל שבבית המקדש), בשמיני היו מקרקרין (מכרכרים, רוקדים; או: קוראים בקול, צועקים, צורחים; או: הורסים, שוברים, מנפצים, מנתצים) בו, בתשיעי הציתו (הדליקו, הבעירו) בו את האור (האש), ובעשירי נשרף.

ומספרים: רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ציים – צם תשיעי ועשירי – שני ימים לילה ויום בלי הפסק, בתשיעי משום שבו התחילה הפורענות, ובעשירי משום שבו נשרף הבית**. רבי אבון** (רבין, אמורא בדור השלישי-הרביעי) ציים – צם תשיעי ועשירי (במקבילה אין המעשה של רבי אבון). רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ציים – צם תשיעי ולילי עשירי – במסירה שלפנינו: רבי לוי ציים תשיעי ועשירי (וכן הוא ברמב"ן), ונוסף על ידי הסופר: לילי. גם ב"שרידי הירושלמי" נכתב "ציים תשיעי ועשירי", ונוספה המילה "ליל" בין המילים "תשיעי ועשירי". ובמקבילה: ציים תשיעי ולילי עשירי**.**

בתוספתא תעניות ג,י שנו: אם נאמר: "בשבעה לחודש" (מלכים ב כה,ח), למה נאמר: "בעשור לחודש" (ירמיהו נב,יב), ואם נאמר: "בעשור לחודש", למה נאמר: "בשבעה לחודש"? - אלא בשבעה לחודש כיבשו גויים את ההיכל ונטלו את העמודים ואת הים ואת המכונות, והיו מקרקרים בו שביעי, שמיני ותשיעי עד שפנה יום, וכן הוא אומר: "אוי לנו כי פנה היום כי יינטו צללי ערב" (ירמיהו ו,ד), לעיתותי ערב הציתו בו את האור, ונשרף עם שקיעת החמה בעשור לחודש.

ובבבלי תענית כט,א אמרו: חרב הבית בראשונה. מנא לן? - דכתיב: "ובחודש החמישי בשבעה לחודש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם" וכתיב: "וישרוף את בית ה'" וגו' (מלכים ב כה), וכתיב: "ובחודש החמישי בעשור לחודש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם" וכתיב: "וישרוף את בית ה'" וגו' (ירמיהו נב). ותניא: אי אפשר לומר "בשבעה", שכבר נאמר "בעשור", ואי אפשר לומר "בעשור", שכבר נאמר "בשבעה". הא כיצד? - בשבעה בו נכנסו גויים להיכל, ואכלו ושתו וקרקרו בו שמיני ותשיעי עד שפנה יום, שנאמר: "אוי לנו כי פנה היום כי יינטו צללי ערב" (ירמיהו ו,ד), לעיתותי ערב הציתו בו את האור, ונשרף עם שקיעת החמה בעשור לחודש. והיינו דאמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הייתי באותו הדור, לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עיקר.

אפשר שאמוראים צמו תשיעי ועשירי – בתשיעי משום שבו חרב בית המקדש השני, ובעשירי משום שבו נשרף בית המקדש הראשון. • • • ואומרים: אמר רבי בא בר זבדא (אמורא בדור השני-השלישי) בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): ביקש רבי (יהודה הנשיא) לעקור (לבטל) תשעה באב ולא הניחו (הרשו, התירו) לו חכמים**. - אמר לו** (לרבי אבא בר זבדא) רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): עמך הייתי – כשאמר רבי חנינא דבר זה, ולא איתאמרת הכי – ולא נאמרה (המימרה של רבי חנינא) כך**, אלא** (נאמרה כך): ביקש רבי לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת ולא הניחו לו חכמים**, אמר** (רבי): הואיל ונדחה ידחה – מכיון שכבר בטל הצום מזמנו, מפני השבת, ייבטל הצום לגמרי באותה שנה**, אמרו לו** (חכמים): ידחה למחר – יועבר הצום למחרת השבת, אבל לא ייבטל הצום לגמרי באותה שנה. לפי מה שאמר רבי אבא בר זבדא, רצה רבי לבטל תשעה באב לגמרי, ולפי מה שאמר רבי אלעזר, לא רצה רבי לבטל תשעה באב לגמרי אלא באותה שנה בלבד שחל תשעה באב להיות בשבת. אפשר שחכמים אמרו, שיידחה למחר (עשירי באב), משום שבעשירי נשרף הבית, וראוי לצום ביום זה**.** וגזי ליה ההיא דתנינן תמן – ופרע לו (רבי אבא בר זבדא שילם לרבי אלעזר טובה כפועלו) אותה (משנה) ששנינו שם (יבמות ו,ו): האיש מצווה על פרייה ורבייה, אבל לא האישה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: על שניהן (האיש והאישה) הוא (הכתוב) אומר (בענין מצות ה' לאדם בבריאתו): "ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו" וגו' (בראשית א,כח) – ומכאן שאף האישה מצווה על פרייה ורבייה**.** אמר רבי לעזר בשם רבי חנינה: הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. - אמר ליה – אמר לו (לרבי אלעזר) רבי בא בר זבדא: עמך הייתי (כשאמר רבי חנינא דבר זה) ולא אתאמרת – ולא נאמרה (המימרה של רבי חנינא) כך**, אלא** (נאמרה כך): אם היתה תובעת להינשא, הדין עמה – אם תבעה אישה, שאין לה ילדים, מבעלה לגרשה, כדי להינשא לאחר ותלד ממנו ילדים, הדין עימה (היא צודקת), שכופים את בעלה שיוציא אותה וייתן לה כתובה, משום שהיא מצווה על פרייה ורבייה, שהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. לפי מה שאמר רבי אלעזר, הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה לגמרי, ואף אם לא היתה תובעת להינשא, כופים אותו להוציא וליתן כתובה, ולפי מה שאמר רבי אבא בר זבדא, אין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה לגמרי, ורק אם היתה תובעת להינשא, כופים אותו להוציא וליתן כתובה**. וקרא עליהון** – וקרא (רבי אבא בר זבדא או רבי אלעזר) עליהם (על עצמם את הכתוב): "טובים השנים מן האחד" (קהלת ד,ט) – והמשכו של הכתוב: "כי אם ייפולו, האחד יקים את חברו" (קהלת ד,י), ויעזרו זה לזה, שכתוב זה מוסב אף לענין הלימוד, שאם לא דקדק האחד במה ששמע מפי רבו, בא חברו ומעמידו על האמת. בשמועה הראשונה לא דקדק רבי אבא בר זבדא במה ששמע מפי רבי חנינא רבו, ובא רבי אלעזר חברו והעמידו על האמת, ובשמועה השנייה לא דקדק רבי אלעזר במה ששמע מפי רבי חנינא רבו, ובא רבי אבא בר זבדא חברו והעמידו על האמת, ובכך שילם לו רבי אבא בר זבדא לרבי אלעזר טובה מידה כנגד מידה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.

ביקש רבי לעקור תשעה באב בבבלי מגילה ה,א-ב אמרו: אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: רבי ...רחץ בקרונה (במעין) של ציפורי בשבעה עשר בתמוז, וביקש לעקור תשעה באב, ולא הודו לו חכמים (רש"י: בתשעה באב). אמר לפניו (רש"י: לפני רבי אלעזר) רבי אבא בר זבדא: רבי, לא כך היה מעשה (רש"י: לא ביקש לעקור לגמרי, אלא אותה שנה בלבד). אלא: תשעה באב שחל להיות בשבת הוה, ודחינוהו לאחר השבת, ואמר רבי: הואיל ונדחה - יידחה, ולא הודו לו חכמים. קרי עליה רבי אלעזר: "טובים השניים מן האחד" (קהלת ד) (רש"י: אילו לא שמעתי ממך, הייתי טועה בדבר, עכשיו טוב לי, שלימדתני האמת).

בבבלי הפכו את דבריהם של רבי אבא בר זבדא ושל רבי אלעזר זה בזה.

הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה במקבילה בירושלמי יבמות ו,ו אמרו: רבי ירמיה רבי אבהו רבי יצחק בר מריון בשם רבי חנינה: הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. רבי יעקב בר אחא ורבי יעקב בר אידי רבי יצחק בר חקולה בשם רבי יודן נשייא: אם תובעת להינשא הדין עימה.

"טובים השניים מן האחד" במסכת אבות דרבי נתן פרק ח נאמר: שניים שיושבים ועוסקים בתורה, וטעה אחד מהם הלכה או ראש הפרק, או שאמר על טמא טהור ועל טהור טמא ועל אסור מותר ועל מותר אסור, חברו מחזירו. ומניין שכשחברו מחזירו וקורא עמו יש להם שכר טוב בעמלם? - שנאמר: "טובים השניים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם" (קהלת ד,ט).

רבי רחץ בשבעה עשר בתמוז רבי יהודה הנשיא רחץ בגלוי וברבים בשבעה עשר בתמוז (בתענית זו נהגו בכל חומרות תענית ציבור האסורה גם ברחיצה), ועקר בידיים תענית זו (השוה תוספתא תעניות ב,ה). כמו כן, ביקש רבי לעקור את תשעה באב, אך לא עקר בידיים תענית זו. בבבלי ראש השנה יח,ב אמרו, שכשאין שמד, רצו - מתענים בתעניות הללו, לא רצו - אין מתענים. ושם אמרו עוד, שהתענית בתשעה באב היא חובה, ואינה רשות כמו התעניות הללו. בימי רבי חל שינוי לטובה ביחסים שבין השלטון הרומי ובין היהודים, והשלטון הרומי העמיק את הכרתו בהנהגה העצמית היהודית. לכן ניסה רבי לבטל את התעניות הללו, כי אם לא רצו - אין מתענים. רבי עשה מעשה לבטל את שבעה עשר בתמוז, אך לא עשה מעשה לבטל את תשעה באב אלא ביקש לבטלו, משום שתשעה באב חמור משבעה עשר בתמוז. אבל חכמי דורו לא הסכימו עימו. • • •

תלמוד במשנה שנינו: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילים, לא יאכל בשר ולא ישתה יין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ישנה. ושואלים: מהו ישנה? – מהו הלשון שאמר רבן שמעון בו גמליאל: 'ישנה'? כיצד משנה בשני תבשילים, בבשר וביין? ומשיבים: בשני תבשילים - יחלף ("בשרידי הירושלמי": יחליף) – ישנה ויהפוך בערב תשעה באב את סדר אכילת התבשילים**.** בבשר - אין הוה יליף אכיל ליטרא דקופד, ייכול פלגא – אם היה למוד (רגיל) לאכול ליטרא (יחידת משקל) של בשר, יאכל (בערב תשעה באב) חצי (ליטרא של בשר). ביין - אין הוה יליף שתי קסט דחמר, ישתה פלגא – אם היה למוד (רגיל) לשתות קסט (מידה) של יין, ישתה (בערב תשעה באב) חצי (קסט של יין).

בבבלי תענית ל,א אמרו: תניא: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילים, לא יאכל בשר ולא ישתה יין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ישנה. אמר רבי יהודה: כיצד משנה? - אם היה רגיל לאכול שני תבשילים - אוכל אחד, היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם (בחברתם) - סועד בחמישה, היה רגיל לשתות (יין) בעשרה כוסות - שותה בחמישה. תניא אידך: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילים, לא יאכל בשר ולא ישתה יין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: ישנה (רש"י: אשני תבשילים קאי), בבשר וביין ימעט, כיצד ממעט (בבשר וביין)? - אם היה רגיל לאכול ליטרא בשר - אוכל חצי ליטרא, היה רגיל לשתות לוג יין - שותה חצי לוג, ואם אינו רגיל כל עיקר - אסור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה רגיל לאכול אחר סעודתו צנון או מליח (רש"י: דג או בשר מליח, דאין בו טעם בשר כל כך אחר ששהה שלושה ימים במלח) - הרשות בידו.

במשנה שנינו: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילים, לא יאכל בשר ולא ישתה יין. ואומרים: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): ובלבד עיקר סעודת תשעה באב – הלכה זו נאמרה בסעודת תשעה באב העיקרית בלבד (בסעודה שלפני תשעה באב, שאדם מפסיק בה מלאכול, ואינו עתיד לסעוד סעודה אחרת), אבל בסעודות אחרות בערב תשעה באב מותר לאכול שני תבשילים ולאכול בשר ולשתות יין**.** אמר רב הושעיה (אמורא בבלי בדור השלישי-הרביעי, תלמידו של רב יהודה, כשעלה לארץ ישראל היה תלמידו של רבי יוחנן): ובלבד משש שעות ולמעלן – הלכה זו נאמרה בסעודה בערב תשעה באב לאחר חצי היום בלבד, אבל בסעודה קודם חצי היום מותר לאכול שני תבשילים ולאכול בשר ולשתות יין**.** אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי): תרתיהון לקולא – שתיהן (שתי המימרות) לקולה, שיש לנקוט כצד הקל שבשתיהן, שאין אסור לאכול שני תבשילים ולאכול בשר ולשתות יין אלא בסעודת תשעה באב העיקרית (בסעודה המפסקת) לאחר חצי היום בלבד. אבל בסעודות אחרות בערב תשעה באב אפילו לאחר חצי היום, או קודם חצי היום אפילו בסעודת תשעה באב העיקרית (בסעודה המפסקת), מותר לאכול שני תבשילים ולאכול בשר ולשתות יין**.** ולכן, אם אכל סעודת תשעה באב (סעודה המפסקת) משש שעות ולמטן (קודם חצי היום), אפילו עולה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו (בשעת מלכותו, כמפורש במלכים א ה,ב-ג), מותר (לאכול ולשתות כל צורכו). וכן, אם אכל סעודתו (סעודה שאוכל כל יום, שאינה סעודה המפסקת) משש שעות ולמעלן (לאחר חצי היום), אפילו עולה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו, מותר (לאכול ולשתות כל צורכו).

גם בבבלי תענית ל,א אמרו כך: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילים כו'. אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו אלא משש שעות ולמעלה, אבל משש שעות ולמטה (רש"י: כלפי השחר) - מותר. ואמר רב יהודה אמר רב: לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה (רש"י: דשוב אינו אוכל עוד מאותה סעודה ואילך), אבל בסעודה שאינו מפסיק בה - מותר. ותרוייהו לקולא.

רב אושעיא למד את דבריו מרב יהודה רבו או מרבי יוחנן רבו. • • • תני – שנוי (שנו ברייתא): תשעה באב שחל להיות ערב שבת (צריך לומר: שחל להיות בשבת (כמו בתוספתא להלן)) – ונדחה הצום לאחר השבת**, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת, אפילו עולה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו, מותר** (לאכול ולשתות כל צורכו) – אפילו בסעודה שמפסיק בה**.**

ומספרים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים), מן דהוה אכל כל צורכיה – לאחר שהיה אוכל (בערב תשעה באב) כל צורכו**, הוה צבע פיסתיה בקיטמא ואמר** – היה טובל פרוסתו (פיתו) באפר (ואוכלה), ואומר**: זו היא עיקר סעודת תשעה באב** (אבל מה שאכל רב קודם לכן לא היה עיקר סעודת תשעה באב, ולכן אכל כל צורכו, כאמור לעיל), לקיים (כדי לעשות) מה שנאמר (בקינה על החורבן): "ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר" (איכה ג,טז) – כבש (חילוף אותיות פ ו-ב) אותי באפר, ודרש 'כבש' במשמעות: השרה מזון במי מלח, בחומץ וכדומה, ומכאן סמך למנהג לטבול את הפת באפר בסעודה המפסקת בערב תשעה באב**.**

במשנה שנינו: רבי יהודה מחייב בכפיית המיטה, ולא הודו לו חכמים. ושואלים: יאות אמר רבי יהודה – יפה (כראוי, כהוגן) אמר רבי יהודה (שחייב בכפיית המיטה בתשעה באב), אבל מה טעמון דרבנן? – מה טעמם של חכמים (שפטרו מכפיית המיטה)? ומשיבים: עשו אותו כמי שמתו מוטל לפניו – חכמים עשו את האדם לענין כפיית המיטה בתשעה באב כמי שמת לו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליו, ועדיין לא קברוהו, שאדם זה, שהוא אונן, אינו – אינו עושה את הדברים האמורים, לא כופה (הופך) את מיטתו ולא ישן על גבי מיטה כפויה (הפוכה) – אלא ישן על הארץ. אבל לא עשו חכמים את האדם לענין כפיית המיטה בתשעה באב כמי שמתו אינו מוטל לפניו, שכבר קברוהו, שאדם זה, שהוא אבל, כופה את מיטתו וישן על גבי מיטה כפויה. אונן פטור מכפיית המיטה, שמכיון שאינו ישן על גבי מיטה כפויה אלא ישן על הארץ, למה לו לכפות את מיטתו. חכמים פטרו מכפיית המיטה בתשעה באב, שעשו את האדם לענין כפיית המיטה בתשעה באב כאונן, שישן על הארץ, ואילו רבי יהודה מחייב בכפיית המיטה בתשעה באב, שלא עשה את האדם לענין כפיית המיטה בתשעה באב כאונן אלא כאבל, שישן על גבי מיטה כפויה**.**

תשעה באב שחל להיות בשבת בתוספתא תעניות ג,יג שנו: תשעה באב שחל להיות בשבת, אוכל אדם כל צורכו, ושותה כל צורכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו, ואין מונע מעצמו כלום. ובבבלי תענית כט,ב אמרו: תניא: תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת - אוכל ושותה כל צורכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו (רש"י: ואינו מפסיק סעודתו (אינו אוכל סעודה המפסקת), ואינו ממעט בתבשילים).

"ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר" באיכה רבה ג,ו נאמר: רב, מן דהוה אכיל כל מאכלו, נסיב חד פת פחית (גרועה) ויהב עליה קטם (ונתן עליו אפר) ואמר: זו היא סעודת תשעה באב, לקיים מה שנאמר: "ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר".

באיכה רבה א,כב נאמר: כיון שגלו, היה אחד מהם מבקש ללוש עיסתו, ולא היה יודע במה ללוש, והיה חופר גומא בארץ ולש עיסתו בתוכה, והיו צרורות (אבנים קטנות) מידבקים בה, וכיון שהיה נותנה בתוך פיו ולועס, היו שיניו קהות, לקיים מה שנאמר: "ויגרס בחצץ שיני" (איכה ג,טז).

אפשר שהפת הגרועה שאכל רב היתה פת שהיו בה צרורות, וקיים רב גם את תחילתו של הפסוק: "ויגרס בחצץ שיני".

כמי שמתו מוטל לפניו בבבלי תענית ל,א אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אלעאי: ערב תשעה באב מביאים לו פת חרבה במלח, ויושב בין תנור לכיריים (רש"י: מקום מנוול שבבית) ואוכלה ושותה עליה קיתון (כוס גדולה) של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו.

רב, שאכל פת גרועה באפר, נהג מעין מנהגו של רבי יהודה ברבי אלעאי, שאכל פת חרבה במלח.

רבי יהודה ברבי אלעאי הוא רבי יהודה סתם שבמשנה, שמחייב בכפיית המיטה בתשעה באב. לרבי יהודה, ערב תשעה באב, כשהיה אוכל סעודה המפסקת, היה דומה כמי שמתו מוטל לפניו (כאונן), אבל לא עשה רבי יהודה את האדם לענין כפיית המיטה בתשעה באב כאונן אלא כאבל. ואילו חכמים עשו את האדם לענין כפיית המיטה בתשעה באב כאונן.

במסכת סופרים יח,ט נאמר: קורעים ומספידים (בתשעה באב) כאדם שמתו מוטל לפניו.

במסכת שמחות יא,טז נאמר: אבל - כל זמן שמתו מוטל לפניו, אינו ישן לא על גבי מיטה זקופה, ולא על גבי מיטה כפויה (אלא ישן על הארץ). • • •

משנה המשנה שלפנינו באה לסיים את מסכתנו בדברי טובה ונחמה.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים – בגמרא אומרים טעמים אחדים לימים טובים אלה, שהיו נוהגים בהם שמחה יותר משאר הימים הטובים**, שבהן בני ירושלים** (בחורי ישראל ובחורות ישראל שהיו בירושלים) יוצאין בכלי לבן שאולים – אפילו מי שהיו להם בגדי בד (פשתן) לבנים משלהם, היו שואלים איש מחברו ואישה מחברתה ולובשים**, שלא לבייש את מי שאין לו** – את מי שאין להם בגדי לבן משלהם**. כל הכלים** – הבגדים שמשאילים איש לחברו ואישה לחברתה, טעונין טבילה – צריך המשאיל לטבול אותם במקוה של ארבעים סאה לפני שישאילם, שמא טמאים הם, שלבשם המשאיל כשהיה טמא**. ובנות ירושלים** (בחורות ישראל שהיו בירושלים) יוצאות וחולות (יוצאות במחולות, רוקדות) בכרמים – מרוב שמחה**. ומה היו אומרות** – בנות ירושלים לבחורים שבאו לשם**? - בחור, שא נא עיניך** (הבט) וראה, מה אתה בורר (בוחר) לך – לאישה**. אל תתן עיניך** (תסתכל) בנוי – ביופי של האישה**, תן עיניך במשפחה** – בייחוס של המשפחה שלה (שהמשפחה מיוחסת, שאין בה פסול). וכן הוא (הכתוב) אומר – כיון שנזכר שהיו בני ירושלים יוצאים ורואים בבנות ירושלים, התנא מביא פסוק שבו הזמנה וזירוז לבנות ירושלים לצאת ולראות במלך שלמה**: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה** (לפי מה שדרשו: זה הקב"ה, המלך שהשלום שלו) בעטרה שעיטרה לו אימו (לפי מה שדרשו: זו אומתו, כנסת ישראל) ביום חתונתו וביום שמחת ליבו**" וגו'** (שיר השירים ג,יא); ודרשו: "ביום חתונתו" - זו מתן תורה – זה היום שבו ניתנה התורה לישראל בהר סיני**, "וביום שמחת לבו" - זה בניין בית המקדש** – זה היום שבו נתחנך בית המקדש בימי שלמה המלך, שהיה יום של שמחה**;** וכיון שנזכר בית המקדש, המשנה מסיימת בתפילה: שייבנה (בית המקדש) במהרה בימינו.

כיון שנזכר בפרק זה, שבזמן הזה משנכנס אב ממעטים בשמחה, הפרק מסיים בחמישה עשר באב, שבזמן שבית המקדש היה קיים היה יום שבו מרבים בשמחה.

הנוסח במקבילה באיכה רבה פתיחתא לג: בנות ישראל יוצאות (ולא: בני ירושלים יוצאין) בכלי לבן... בנות ישראל (ולא: בנות ירושלים) יוצאות וחולות בכרמים. ואף בירושלמי להלן הביאו פסקה מהמשנה בנוסח זה: בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים.

"ביום חתונתו וביום שמחת ליבו" בסדר עולם רבה פרק טו נאמר: "צאינה וראינה בנות ציון" וגו'" (שיר השירים ג,יא); "ביום חתונתו" - ביום שמיני שלאחר שבעת ימי המילואים, "וביום שמחת ליבו" - ביום גמר בית העולמים (בית המקדש). ובשמות רבה נב,ה נאמר: "ביום חתונתו" - בסיני, "וביום שמחת ליבו" - בירושלים. דבר אחר: "ביום חתונתו" - על הים, "וביום שמחת ליבו" - באוהל מועד. דבר אחר: "ביום חתונתו" - במשכן, "וביום שמחת ליבו" - בבית המקדש. ובויקרא רבה כ,י נאמר: "ביום חתונתו וביום שמחת ליבו"; "ביום חתונתו" - זה הר סיני, "וביום שמחת ליבו" - זה אוהל מועד. ובבמדבר רבה יב,ח נאמר: "ביום חתונתו" - זה סיני, "וביום שמחת ליבו" - זה מתן תורה. דבר אחר: "ביום חתונתו" - זה אוהל מועד, "וביום שמחת ליבו" - זה בית העולמים. ובמדרש זוטא שיר השירים פרשה ג פסוק יא נאמר: "ביום חתונתו" - זו עמידת הר סיני, "וביום שמחת ליבו" - אלו ימי המילואים. דבר אחר: "ביום חתונתו" - כשירדה שכינה לבית המקדש (בימי שלמה), "וביום שמחת ליבו" - יום שחנך שלמה את הבית.

מתן תורה נקרא "יום חתונתו", משום שנתינת התורה לישראל דומה למלך שהשיא את בתו (המלך זה הקב"ה, והבת זו התורה), כמו שנאמר בויקרא רבה כ,י. השראת השכינה באוהל מועד ובבית המקדש נקראת "יום שמחת ליבו", משום ששמחה גדולה היתה לפני הקב"ה שהשרה שכינתו בישראל.

כיון שנזכרו בפרק זה שבעה עשר בתמוז, יום שבו נשתברו הלוחות שניתנו לאחר מתן תורה, ותשעה באב, יום שבו חרב בית המקדש, הפרק מסיים בכתוב, שדרשו אותו על יום מתן תורה ועל יום חנוכת בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו. • • •

תלמוד במשנה שנינו, שחמישה עשר באב ויום הכיפורים היו ימים טובים. ואומרים: ניחא (ב)יום הכיפורים – נוח (מובן) יום הכיפורים**, שהוא כפרה על ישראל** – שיום זה הוא יום שבו מכפר ה' על כל חטאיהם של ישראל, ולכן הוא יום טוב**.** ושואלים: אבל (ב)חמשה עשר באב למה? – מדוע חמישה עשר באב הוא יום טוב?

גם בבבלי תענית ל,ב שאלו כך: בשלמא יום הכיפורים - יום סליחה ומחילה ויום שניתנו בו לוחות האחרונות (רש"י: שבעשרה בתשרי ירד משה מן ההר, ואותו היום נקבע ליום כיפורים, להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, ועל כן נקבע יום הכיפורים בעשרה בתשרי). אלא חמישה עשר באב מאי היא?

יום הכיפורים הוא יום כפרה משום שהוא יום שניתנו בו הלוחות האחרונים, ולכן לא הזכירו בירושלמי אלא שיום זה הוא כפרה.

ומשיבים (טעם אחד): אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): שבו זמן קיצה (במקבילה באיכה רבה פתיחתא לג: קציצה) יפה לעצים – שחמישה עשר באב הוא זמן שבו הכריתה טובה לעצים בשביל המערכה שעל גבי המזבח במקדש**, שכל עצים שהן נקצצין בו** (בחמישה עשר באב) אינן עושין מאכולות (תולעים) – אינם מתליעים, מפני שבו כוחה של החמה חזק ומייבש את העצים הנקצצים**, כהיא דתנינן תמן** – כאותה (משנה) ששנינו שם (מידות ב,ה): כל עץ שנמצא בו תולעת, פסול מעל גבי המזבח – שהתולעת דבר משוקץ, ואינו ראוי להישרף על גבי המזבח. ולכן יום זה הוא יום טוב**.**

בבבלי תענית לא,א אמרו: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שהיו פוסקים בו מלכרות עצים למערכה (רש"י: לפי שהם לחים, ומאותו הזמן אין כוח בחמה לייבשם, וחיישינן מפני התולעת, לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה, כדאמרינן משנה מידות ב,ה). דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמישה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתים עצים למערכה, לפי שאינם יבשים. אמר רב מנשיא: וקרו ליה (רש"י: ליום חמישה עשר באב) יום תבר מגל (רש"י: שבירת הגרזן, שפסקו מלכרות עוד עצים).

לפי הבבלי, היו כורתים עצים למערכה עד חמישה עשר באב, וביום זה פסקו מלכרות עצים למערכה, משום שעצים הנכרתים מיום זה ואילך אינם מתייבשים היטב. עצים שאינם יבשים לבסוף הם נתלעים, כפי שפירש רבי יסא בירושלמי, ברם ייתכן שהעצים צריכים להיות יבשים, משום שעצים יבשים מתבערים יפה. לפי הירושלמי, היו כורתים עצים למערכה בחמישה עשר באב בלבד ('שבו זמן קיצה יפה לעצים'). ואפשר שלפי הירושלמי, היו כורתים עצים למערכה עד חמישה עשר באב, וגם ביום זה היו כורתים עצים למערכה.

עשו את חמישה עשר באב יום טוב, משום שבאותו יום נשלמה המצוה של כריתת העצים.

חמישה עשר באב קשור לעצים למערכה גם משום שיום זה הוא זמן עצי הכוהנים והעם (לעיל הלכה ו). • • • ומשיבים עוד (טעם שני): רב חייה בר אשי (אמורא בבלי בדור השני) בשם רב אמר**: שבו** (בחמישה עשר באב) התיר (ביטל) הושע בן אלה (מלך ישראל האחרון) פרוסדיות (משמרות חיילים) שהושיב ירבעם בן נבט (מלך ישראל) על הדרכים – כדי שלא יעלו ישראל לרגל לבית המקדש בירושלים, ומיום זה ואילך שוב יכלו ישראל לעלות לרגל, ולכן יום זה, שבו בטלו המשמרות, ושמחו בו ישראל שמחה גדולה, הוא יום טוב**.**

ואומרים: כהנא (רב כהנא, אמורא בבלי בדור הראשון) שאל לרב: כל הדא טיבותא רבתא עבד – כל זאת הטובה הגדולה עשה (הושע בן אלה), כמו שכתוב בו: "ויעש הרע בעיני ה', רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו" (מלכים ב יז,ג), שכל מלכי ישראל אסרו על העלייה לרגל, ואילו הושע בן אלה התיר להם לעלות**, וכתיב ביה –** וכתוב בו (בהושע בן אלה): "עליו (על הושע בן אלה) עלה (למלחמה) שלמנאסר מלך אשור" (מלכים ב יז,ג) – וכבש את שומרון והגלה את ישראל**?! –** הכתוב "עליו עלה" משמעו: בגללו (בגלל הושע בן אלה, שביטל את המשמרות) עלה, ויש לתמוה: מדוע נענש הושע בן אלה על שביטל את המשמרות? והרי עשה בזה טובה גדולה לישראל! אמר ליה (השיב רב לרב כהנא): על ידי (מפני) ששמט (השליך, הפיל) את הקולר (שלשלת ברזל) מצוארו ותלייו (ותלאו, ונתנו) בצואר הרבים – שעד שלא ביטל הושע בן אלה את המשמרות, לא היו ישראל אשמים שלא עלו לרגל, אלא היו מלכי ישראל אשמים (הקולר היה תלוי בצוארם), שמנעו מישראל לעלות לרגל, ולכן עד ימי הושע בן אלה לא היה יכול ה' להעניש את ישראל על שלא עלו לרגל, אבל משביטל הושע בן אלה את המשמרות (שמט את הקולר מצוארו), וניתנה להם הרשות לעלות לרגל, ואף על פי כן לא עלו לרגל, היו ישראל אשמים שלא עלו לרגל (הקולר נתלה בצוארם), ולכן בימי הושע בן אלה היה יכול ה' להעניש את ישראל על שלא עלו לרגל**; לא אמר** (הושע בן אלה): כל עמא יסקון – כל העם יעלו (לרגל), אלא אמר: כל מאן דבעי מיסוק יסוק – כל מי שמבקש לעלות (לרגל) יעלה. הושע בן אלה התחיל במצוה, שביטל את המשמרות, ולא גמר את המצוה, שלא אמר: הכל יעלו לירושלים, אלא אמר: כל מי שרוצה לעלות לירושלים יעלה, שאילו אמר: הכל יעלו לירושלים, היו כל ישראל נשמעים לו ועולים, ועכשיו שלא אמר כך, לא עלו ישראל. נמצא שמפני שביטל הושע בן אלה את המשמרות, היה יכול ה' להעניש את ישראל על שלא עלו, ולכן נענש הושע בן אלה על כך, וזהו שאמר הכתוב: "עליו עלה".

במקבילה באיכה רבה פתיחתא לג נאמר: רבי אבא בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ורבי אסי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) משום דעולא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) בשם רבי (?) אמרי: שבו ביטל הושע בן אלה פרוזדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים. רב כהנא שאל מן קדם רב, אמר ליה: אפשר דכל דא טיבותא עבד, וכתיב ביה: "עליו עלה שלמנאסר מלך אשור" וגו' (מלכים ב יז,ג)? - אלא על שהעביר קולר מצוארו ונתנו בצואר הרבים, לא אמר: כל עמא יסקון ויצלון (יעלו ויתפללו), אלא אמר: כל מאן דבעי למיסק יסק.

ובבבלי תענית ל,ב אמרו: עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל. ובבבלי גיטין פח,א אמרו: אמרו ליה רב כהנא ורב אסי (אמורא בבלי בדור הראשון) לרב: כתיב ביה בהושע בן אלה: "ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל" (מלכים ב יז), וכתיב: "עליו עלה שלמנאסר" וגו'! (רש"י: מפני שלא הרשיע כשאר המלכים, באה הפורענות בימיו?! בתמיהה) - אמר להו: אותן פרוסדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, כדי שלא יעלו ישראל לרגל, בא הושע בן אלה וביטלן, ואף על פי כן לא עלו ישראל לרגל, אמר הקב"ה: אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל ילכו בשבי (רש"י: הואיל ואין מוחה בידם והם לא עלו, יגלו וילכו בשבי).

ובסדר עולם רבה פרק כב נאמר: כיון שראה הושע בן אלה שגלו עגלי הזהב, עמד והעביר פרוסדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא לעלות ישראל לירושלים, שבכל מלכי ישראל הוא אומר: "וילך בדרך ירבעם ובחטאתו" (מלכים א טו,לד), ובהושע בן אלה הוא אומר: "רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו" (מלכים ב יז,ב). אלא מפני מה נתחתם גזר דינם של ישראל לגלות בימיו? - מפני שהיו ישראל תולים (עד עתה בימי הושע בן אלה) את הקלקלה במלכיהם (שהיו מעכבים אותם מלעלות לרגל, אבל עתה בימי הושע בן אלה אין להם לתלות את הקלקלה במלך אלא בהם, לפיכך גלו).

ובאליהו זוטא פרשה ט נאמר: בימי הושע בן אלה מלך ישראל נלכדה הארץ וגלו עשרת השבטים בימיו. וכי מה נשתנה הושע בן אלה מכל מלכי ישראל שהיו לפניו, שנלכדה הארץ וגלו עשרת השבטים בימיו? - אלא משעמד ירבעם בן נבט ועד שבא הושע בן אלה היתה עבירה קשורה ביחיד (במלך), וקשה לפני אב הרחמים (הקב"ה) להגלות את הציבור בעוון יחיד, ומשבא הושע בן אלה עמד וביטל כל המשמרות כולם, והיה מכריז ואומר, כל מי שהוא רוצה לעלות לירושלים יעלה, ועליו הוא אומר: "ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו", "עליו עלה שלמנאסר מלך אשור" וגו' (מלכים ב יז,ב-ג), ששמט קולר מצוארו ותלאו בצואר הרבים, מכאן אמרו: כל העושה (המתחיל ב)מצוה ואינו גומרה (שלא אמר: הכל יעלו לירושלים, אלא אמר: כל מי שרוצה לעלות לירושלים יעלה), הרי זה מתחייב בנפשו, וקובר אשתו ושני בניו.

בדברי הימים ב פרק ל מסופר, שחזקיהו מלך יהודה, שמלך בימי הושע בן אלה מלך ישראל, הזמין את כל שבטי ישראל לעלות לירושלים לעשות את הפסח, אך רובם לא רצו לעלות.

בענין המתחיל במצוה ואינו גומרה ראה בבלי סוטה יג,ב; בראשית רבה פה,ג; דברים רבה ח,ד; ומדרש תנחומא פרשת 'עקב' סימן ו. כל המתחיל במצוה ואינו גומרה - נענש, משום שאין המצוה חשובה בעיניו, שהרי הפסיק בעשייתה ולא גמרה.

חמישה עשר באב קשור לביטול המשמרות שהושיב ירבעם גם משום שיום זה הוא זמן קורבן העצים של בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות, שהערימו על המשמרות שהושיב ירבעם ועלו לירושלים (לעיל הלכה ז). • • • ומשיבים עוד (טעם שלישי): רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) אמר**, ואמרין לה** (ויש אומרים את המימרה) בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי): שבו (בחמישה עשר באב) הותרו שבטים לבוא (להינשא) זה בזה – כשנכנסו ישראל לארץ וחילקו אותה, נצטוו שני דברים: בת יורשת נחלה (שמת אביה בלא בנים והיא יורשת את אביה) משבט אחד נאסרה להינשא לבן שבט אחר, כדי שלא תעבור נחלה משבט אחד לשבט אחר, שבעלה או בנה יורשים אותה במותה; ואם בת משבט אחד נישאה לבן שבט אחר, ולאחר מכן באה אליה נחלה מאביה, נאסר להעביר את הנחלה משבט אחד לשבט אחר, ולא יירשו את הבת בעלה או בניה, אלא יירשו אותה קרוביה (ראה רמב"ן במדבר לו,ז). אך האיסורים האלה היו לשעה ולא לדורות, ובחמישה עשר באב התירו לבת יורשת נחלה משבט אחד להינשא לבן שבט אחר, ואם בת משבט אחד נישאה לבן שבט אחר ובאה אליה נחלה, הותר להעביר את הנחלה משבט אחד לשבט אחר, ולכן יום זה, שבו היתה לישראל שמחה גדולה, שהותרו השבטים להינשא זה לזה, הוא יום טוב**, דכתיב –** שכתוב (בענין נישואי בת יורשת נחלה): "ולא תסוב נחלה מבני ישראל ממטה למטה אחר כי איש בנחלת אבותיו ידבקו בני ישראל" (פסוק זה הוא צירוף שני פסוקים דומים בבמדבר לו,ז;ט) – פסוק זה אוסר להעביר נחלה משבט אחד לשבט אחר, אם בת משבט אחד נישאה לבן שבט אחר ובאה אליה נחלה, ומכאן שנאסרו השבטים להינשא זה לזה**, וכתיב –** וכתוב (באותו ענין): "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל" וגו' (במדבר לו,ח). ויש לשאול (על הפסוק הזה): וכי איפשר (אפשר) לבת לירש שני מטות? – שהרי כתוב: 'יורשת נחלה ממטות', ומשמע: משני מטות**,** - ויש להשיב: תיפתר – תתפרש (פסוק זה יוסבר), שהיה אביה משבט אחד ואמה (שהיא בת יורשת נחלה, שמת אביה בלא בנים וירשה את אביה) משבט אחד (אחר) – ולא היו לאב ולאם בנים אלא בת זו, ומתו האב והאם וירשה הבת אותם, שגם היא בת יורשת נחלה, נמצאת יורשת שני מטות (נחלה משבט אביה ונחלה משבט אימה), ומכאן שהותרו השבטים להינשא זה לזה, שכן פירשת את הפסוק הזה, שהיה אביה משבט אחד ואימה משבט אחר, וירשה הבת שני מטות, שעברה הנחלה משבט אימה לשבט אביה. הרי שהפסוקים הללו סותרים זה את זה (כמובא להלן, ששניהם בדיבור אחד נאמרו). אלא יש לומר, שהפסוק שאסר ('ולא תיסוב') נאמר לשעה, והפסוק שהתיר ('וכל בת יורשת נחלה') נאמר לדורות (למעשה בא הפסוק 'וכל בת יורשת נחלה' לאסור על השבטים להינשא זה לזה, אלא שמצאו בו סמך להתיר על פי מה שפירשו בו בדרך הדרש).

במקבילה באיכה רבה פתיחתא לג נאמר: רבי שמואל בר נחמני, ואמרי לה משמיה דרבי שמואל בר יצחק: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, שנאמר: "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל" וגו' (במדבר לו,ח), וכתיב: "ולא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר" וגו' (במדבר לו,ט), וכי אפשר לבת שתירש שני מטות? אלא אמור מעתה, אביה משבט אחד ואימה משבט אחר.

ובבבלי תענית ל,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה (רש"י: דרחמנא אמר: "וכל בת יורשת נחלה" וגו' (במדבר לו,ח), וכתיב: "ולא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל" (במדבר לו,ט), ועמדו והתירו דבר זה בחמישה עשר באב). מאי דרוש? - "זה הדבר (רש"י: "זה" מיעוט הוא) אשר ציוה ה' לבנות צלפחד" וגו' (במדבר לו) - דבר זה (רש"י: של הסבת נחלה) לא יהא נוהג אלא בדור זה (רש"י: של בנות צלפחד).

"ולא תיסוב נחלה", "וכל בת יורשת נחלה" בירושלמי נדרים ג,ב ושבועות ג,י אמרו: "מחלליה מות יומת", "וביום השבת שני כבשים" - שניהם בדיבור אחד נאמרו. "ערות אשת אחיך לא תגלה", "יבמה יבוא עליה" - שניהם בדיבור אחד נאמרו. "ולא תיסוב נחלה", "וכל בת יורשת נחלה" - שניהם בדיבור אחד נאמרו. "לא תלבש שעטנז", "גדילים תעשה לך" - שניהם בדיבור אחד נאמרו.

רד"ק (שופטים יא,א) מביא תרגום שאומר: זה הוא חוק, היה בישראל מלפנים, שלא תיסוב נחלה משבט לשבט, ולכן לא היה יכול איש לקחת אישה שלא משבטו, וכאשר היתה אישה שאהבה איש שלא משבטה, היתה יוצאת מבית אביה בלא נחלה, והיו אנשים קוראים לה זונה שאוהבת איש שלא משבטה. ורלב"ג (שם) מבאר: לפי שלא נישאת לאחד מבני שבטה, קראה זונה, להיותה נוטה ממה שראוי להינשא לאחד ממשפחתה כדי שלא תיסוב נחלה ממטה למטה. וכן רבנו בחיי (במדבר לו,ח) אומר: היה המנהג בישראל בבת יורשת נחלה, כשתעבור על זה ותרצה להינשא לשבט אחר, שהיו קורים אותה זונה, והיתה מפסדת נחלת בית אביה, וזהו שכתוב: "ויפתח הגלעדי היה גיבור חיל והוא בן אישה זונה" (שופטים יא), כי אימו של יפתח היתה בת יורשת נחלה ונישאת לשבט אחר, כי אין הכוונה זונה ממש, וכן תרגם יונתן.

תיפתר "תיפתר", שנאמר כרגיל ביחס לשמועה (משנה, ברייתא או מימרה) שהיא לשון נקבה, אמור כאן ביחס לכתוב שהוא לשון זכר, אלא שהושגר המונח לכאן (אשגרת מינוח). • • • ומשיבים עוד (טעם רביעי): ורבנן אמרי – וחכמים אומרים**: שבו** (בחמישה עשר באב) הותר שבטו של בנימין לבוא בקהל (לשאת נשים מישראל), דכתיב – שכתוב (בפרשת פילגש בגבעה): "ויאמרו זקני העדה: מה נעשה לנותרים לנשים כי נשמדה מבנימין אשה. ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו כי נשבעו בני ישראל לאמר ארור נותן אשה לבנימין" – בתחילה נשבעו בני ישראל שלא ייתנו את בנותיהם לנשים לבני בנימין, ובסוף, לאחר המלחמה של בני ישראל בבני בנימין, שלא היו נשים מבנימין, התירו זקני ישראל לנותרים מבני בנימין לשאת נשים מבני ישראל, כדי שלא יימחה שבט בנימין מישראל. ומכיון שבחמישה עשר באב הותר שבט בנימין לבוא בקהל (לשאת נשים משאר השבטים), והיתה בו לישראל שמחה גדולה, לכן יום זה הוא יום טוב**. מקרא קראו וקירבוהו, מקרא קראו וריחקוהו –** קראו בתורה פסוק אחד וקירבו את שבט בנימין, וקראו בתורה פסוק אחר וריחקו את שבט בנימין. בסוף, כשהותר שבט בנימין לבוא בקהל, סמכו ישראל על פסוק אחד לקרב את שבט בנימין, שיימנה כשבט בפני עצמו, ובתחילה, כשנאסר שבט בנימין מלבוא בקהל, סמכו ישראל על פסוק אחר לרחק את שבט בנימין, שלא יימנה כשבט בפני עצמו**. מקרא קראו וקירבוהו - "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". מקרא קראו וריחקוהו - "גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו", ואדיין** (ועדיין) לא נולד בנימן – הגרסה הנכונה כמו במקבילה באיכה רבה: מקרא קראו וקירבוהו - "גוי וקהל גויים יהיה ממך" (בראשית לה,יא), ואדיין לא נולד בנימין. מקרא קראו וריחקוהו - "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מח,ה) – לפני מותו אמר יעקב ליוסף: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", שבני יוסף, אפרים ומנשה, יהיו שני שבטים במנין השבטים, במקום שבט אחד (במקום יוסף), ומכיון שמספר שבטי ישראל הוא שנים עשר, ולא יותר, אין למנות את בנימין במנין השבטים, ועל מקרא זה סמכו, כשריחקו את בנימין בתחילה. ה' אמר ליעקב בבואו מפדן ארם: "גוי וקהל גויים יהיה ממך", שמי שעתיד לצאת ממנו יהיה שבט (שבט קרוי 'קהל'), ומכיון שבאותה שעה כבר נולדו כל שאר השבטים ועדיין לא נולד בנימין, הרי שזה מכוון לבנימין, ומכאן שבנימין נמנה במנין השבטים, ועל מקרא זה סמכו, כשקירבו את בנימין בסוף**.**

במקבילה באיכה רבה פתיחתא לג נאמר: רבנן אמרי: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, דכתיב: "ארור נותן אשה לבנימין" (שופטים כא,יח). אמר רבי יוחנן: מקרא קראו וקירבוהו, מקרא קראו וריחקוהו. מקרא קראו וקירבוהו - "גוי וקהל גויים יהיה ממך" (בראשית לה,יא). מקרא קראו וריחקוהו - "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מח,ה), שאינם נחשבים עם אחיהם.

ובבבלי תענית ל,ב אמרו: רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל (רש"י: לישא נשים, לפי שנשבעו ישראל שלא ליתן בנותיהם לשבט בנימין משום פילגש בגבעה), שנאמר: "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמור איש ממנו לא ייתן בתו לבנימין לאישה" (שופטים כא). מאי דרוש? - "ממנו", ולא מבנינו (רש"י: "ממנו" מיעוט הוא, שלא נשבעו שלא ליתן להם איש בתו אלא מהם, אבל מבניהם לא נשבעו).

מקרא קראו וקירבוהו, מקרא קראו וריחקוהו בבראשית רבה פב,ד נאמר: מה ראו לקרב ולרחק בפילגש בגבעה? - אלא מקרא קראו וקירבו, מקרא קראו וריחקו. מקרא קראו וקירבו - "גוי וקהל גויים יהיה ממך" (בראשית לה,יא), מקרא קראו וריחקו - "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מח,ה).

ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וישלח' סימן כט נאמר: "ומלכים מחלציך יצאו" (בראשית לה,יא), אמרו חכמים, מכאן דרש אבנר והמליך את איש בושת בן שאול, שבנימין עתיד להעמיד שני מלכים, שאמר לו: "ומלכים מחלציך יצאו", ועד עכשיו לא עמד אלא שאול, לפיכך המליך את איש בושת בן שאול. אמר רבי שמואל בר נחמן: מכאן קירבו אותו (את בנימין בימי פילגש בגבעה), בשעה שחלקו עליו ואמרו: "איש ממנו לא ייתן בתו לבנימין לאישה" (שופטים כא,א), שנידו אותו, ואחר כך חזרו וקיבלו אותו, אמרו, אלמלא היה עולה מן השבטים, לא היה הקב"ה אומר ליעקב אבינו, כשבא מחוצה לארץ: "ומלכים מחלציך יצאו", הרי מכאן קירבו אותו.

"גוי וקהל גויים יהיה ממך" בבבלי הוריות ה,ב אמרו: שבט אחד דאיקרי קהל מנא להו? ...אמר רב אחא בר יעקב, דכתיב: "ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים" וגו' (בראשית מח) (רש"י: והיכא אמר ליה הכי? - דכתיב: "ויירא אלוהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם" וגו', וכתיב: "ויאמר לו אלוהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גויים יהיה ממך" וגו'), מאן אתיליד ליה ההיא שעתא? (רש"י: כלומר, מאן הוה עתיד למילד ההיא שעתא?) בנימין, שמע מינה דהכי קאמר ליה רחמנא: השתא מתיליד לך קהל אחרינא (רש"י: אלמא שבט בנימין לבדו איקרי קהל).

ובירושלמי פסחים ז,ו והוריות א,ו אמרו: רבי אבון בשם רבי בנימין בר לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): קרייא מסייע למאן דאמר כל שבט ושבט קרוי קהל - "גוי וקהל גוים יהיה ממך", ואדיין לא נולד בנימין.

רבי בנימין בר לוי אמר כמה מימרות על שבט בנימין. הרי שמימרותיו יאות לשמו.

כשקראו מקרא וריחקוהו - "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", אמרו, שהמקרא: "גוי וקהל גויים יהיה ממך", שמי שעתידים לצאת מיעקב יהיו שבטים (שבט קרוי 'קהל'), אינו מכוון לבנימין, שאף על פי שעדיין הוא במעי אימו ולא נולד, מכל מקום כבר יצא מחלציו של יעקב, אלא מכוון לאפרים ולמנשה, שעדיין לא נולדו ליוסף, בנו של יעקב, שהם יימנו במנין השבטים. גם המשכו של המקרא: "ומלכים מחלציך יצאו", שממי שעתידים לצאת מיעקב יהיו מלכים, מכוון לאפרים ולמנשה, שעדיין לא נולדו ליוסף, שיצאו מהם מלכים, כגון ירבעם מאפרים ויהוא ממנשה.

וכשקראו מקרא וקירבוהו - "גוי וקהל גויים יהיה ממך", אמרו, שגם המשכו של המקרא: "ומלכים מחלציך יצאו" מכוון לבנימין, שעדיין לא נולד, שיצאו ממנו מלכים, שאול ואיש בושת (בן שאול, שהמליכו אבנר בן נר. ראה בראשית רבה פב,ד). ואילו המקרא: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מח,ה) נאמר לענין נחלה בלבד, שלנחלה הושוו אפרים ומנשה לשאר השבטים, שיהיו נוטלים בנחלת הארץ כשני שבטים, והם נמנים כשני שבטים במנין שנים עשר השבטים, שנאמר: "על שם אחיהם ייקראו בנחלתם" (בראשית מח,ו), אבל לדברים אחרים לא הושוו אפרים ומנשה לשאר השבטים, ואין הם נמנים כשני שבטים במנין שנים עשר השבטים (בבלי הוריות ו,ב). כשלוי נמנה עימהם, אין אפרים ומנשה נמנים עימהם, וכשאין לוי נמנה עימהם (שאינו נוטל בנחלת הארץ), אפרים ומנשה נמנים עימהם, כי מנין שבטי ישראל שנים עשר, לא פחות ולא יותר. • • • ומשיבים עוד (טעם חמישי): רבי אבון (רבין, אמורא בדור השלישי-הרביעי) אמר: שבו (בחמישה עשר באב) בטל החפר – פסקה חפירת הקברות, כמסופר בסמוך, שכן נגזרה גזרה על יוצאי מצרים למות במדבר מחמת חטא המרגלים. ולכן יום זה, שבו היתה לישראל שמחה גדולה, הוא יום טוב**.** ואמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בכל ערב תשעה באב (כל אותן השנים שהיו ישראל במדבר) היה משה מוציא כָּרוֹז (שליח שמכריז בפני הציבור בקול) בכל המחנה ואומר: צאו (אל מחוץ למחנה) לחפר (לחפור לכם קברים), צאו לחפר. והיו יוצאין וחופרין להן קברות וישינים – היה כל אחד יוצא וחופר לעצמו קבר, שמא ימות קודם שיחפור, והיה שוכב בקברו בליל תשעה באב**, ובשחר** (למחר) היו עומדין – כל מי שהיה חי היה קם ויוצא מקברו, ומוצאין עצמן חסירים חמשה עשר אלף ופרוטרוט (ועוד מספר מועט) – בכל תשעה באב בכל שנה ושנה משלושים ותשע השנים, שמן השנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים (השנה שחטאו בחטא המרגלים) ועד השנה הארבעים (השנה האחרונה שהיו במדבר), מתו חלק אחד משלושים ותשעה של שש מאות אלף אנשים שיצאו ממצרים. נמצא שמתו בכל שנה יותר מחמישה עשר אלף אנשים**. ובשנה האחרונה** (בשנת הארבעים) עשו כן (חפרו להם קברים וישנו בהם), ועמדו (בשחר) ומצאו עצמן שלימים (כולם חיים, שלא מתו). אמרו: דילמא דטעינן בחושבנא – שמא טעינו בחשבון (קביעת ראש חודש, ועדיין לא הגיע תשעה באב). וכן בעשרה ובאחד עשר ובשנים עשר ובשלשה עשר ובארבעה עשר ובחמשה עשר – שחזרו בליל עשירי באב ושכבו כל אחד בקברו, ולמחר עמדו כולם, וחזרו עוד בליל אחד עשר, וכן בשנים עשר, וכן בשלושה עשר, וכן בארבעה עשר, וכן בחמישה עשר באב (במקבילה לא גרסו: ובחמישה עשר). כיון דאשלם זיהרא – כיון שהתמלא הירח (בחמישה עשר באב, ולא מת אחד מהם, ידעו שלא טעו בחשבון החודש), אמרו: דומה (כמדומה) שביטל הקב"ה אותה הגזירה הקשה (של מיתה במדבר) מעלינו – שויתר להם ה', ולא מתו אותם חמישה עשר אלף ופרוטרוט שהיו אמורים למות בשנה האחרונה**. ועמדו** (אותו הדור) ועשו אותו (את יום תשעה באב) יום טוב – שיום תשעה באב היה להם יום אבל בכל שנה, מאותו תשעה באב הראשון שבו יצאה הגזרה ועד לשנה האחרונה, לפי שכל מי שהיו עתידים למות באותה שנה, כולם מתו ביום אחד בתשעה באב. וכשבטלה הגזרה מעליהם, חזרו מלעשות את תשעה באב יום אבל, ועשו אותו יום טוב (ראה במקבילה להלן). וגם יום חמישה עשר באב הוא יום טוב, לפי שבאותו יום נודע להם שבטלה הגזרה מעליהם, והיתה להם בו שמחה (ואולי תשעה באב וחמישה עשר באב אינם שני מועדים שונים אלא מועד אחד בן שבעה ימים המתחיל בתשעה באב ונגמר בחמישה עשר באב).

במקבילה באיכה רבה פתיחתא לג נאמר: רבי זעירא פתח: "ויהי לאבל כינורי ועוגבי לקול בוכים" (איוב ל,לא). תמן תנינן: אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים... בשלמא יום הכיפורים... אלא חמישה עשר באב מאי היא? ... רבי אבין ורבי יוחנן אמרי: יום שבטל החפר מן מתי מדבר. אמר רבי לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור. והיו יוצאים וחופרים קברות וישנים בהם. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים. והיו עומדים ומוצאים עצמם חסרים חמישה עשר אלף ופרוטרוט משש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרונה עשו כן, ומצאו עצמם שלמים. אמרו: דומה שטעינו בחשבון. וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ובשלושה עשר ובארבעה עשר. כיון דאיתמלא סיהרא, אמרו: דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו. וחזרו ועשאוהו (את תשעה באב) יום טוב. וגרמו עוונותיהם ונעשה (תשעה באב) אבל בעולם הזה בחורבן הבית פעמיים, הדא הוא דכתיב: "ויהי לאבל כינורי ועוגבי לקול בוכים" (איוב ל,לא); "ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד,א). וכיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיהו מקונן עליהם: "איכה ישבה בדד".

הפתיחתא באיכה רבה והסוגיה בירושלמי כאן מקבילים זה לזה בסדר ובתוכן. בתחילת הפתיחתא מופיע פסוק פותח, ובסופה באה חתימה, כדרכה של פתיחתא. בסוגיה בירושלמי כאן לא הובאו הפסוק הפותח והחתימה, שאינם מענינה של הסוגיה המוסבת על המשנה. בפתיחתא הוכנסו קטעים, שהועתקו מהסוגיה בבבלי, שאינם בסוגיה בירושלמי כאן. קטעים אלה נוספו על ידי מעתיקים, ואינם מעיקר המדרש המקורי. נראה שהפתיחתא היתה דרשה שנאמרה כפתיחה לקריאת מגילת 'איכה' בבית הכנסת.

ובבבלי תענית ל,ב אמרו: רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר, לא היה דיבור עם משה (רש"י: בייחוד ובחיבה), שנאמר: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות" וגו' (דברים ב,טז), וכתיב: "וידבר ה' אלי לאמור" (דברים ב,יז), אלי היה בדיבור (רש"י: אלי נתייחד הדיבור. לפיכך יום טוב הוא).

הנימוק של הבבלי ('יום שכלו בו מתי מדבר') והנימוק של הירושלמי ('שבו בטל החפר') זהים, ורק הסגנון מפריד ביניהם. מימרת רבי לוי בירושלמי, המובאת מיד אחרי דברי רבי אבון, מסבירה את הרקע של 'בטל החפר', ולפיה, סיבת קביעת חמישה עשר באב כחג היתה, שבאותו יום נודע להם שבטלה גזרת מיתת יוצאי מצרים במדבר. בבבלי, שלא כמו בירושלמי, לא הוסבר הרקע לקביעת יום טוב, אבל הוסיפו את הקטע "אמר מר", ולפי הוספה זו, סיבת קביעת חמישה עשר באב כחג היתה חזרת הדיבור אל משה.

ובמדרש שמואל פרשה לב נאמר: ערב תשעה באב, כל אותן השנים שהיו ישראל במדבר, היה כרוז יוצא מלפני משה ומכריז: הכל לחפור. והלך כל אחד ואחד וחפר קבר לעצמו והיה לן בו. למחר היה הכרוז יוצא ומכריז: ייבדלו החיים מן המתים, ועמדו כולם. כיון שראו שעמדו כולם, נתיראו ואמרו: שמא טעינו בחשבון החודש. חזרו בליל עשירי ולנו כל אחד ואחד בקברו, למחר עמדו כולם. עוד חזרו בליל אחד עשר, וכן בשנים עשר, וכן בשלושה עשר, וכן בארבעה עשר, וכן בחמישה עשר באב. וכיון שראו שאין אחד מהם מת, ידעו שבטלה הגזרה ועשאוהו יום טוב.

חמישה עשר אלף ופרוטרוט במדרש תהילים כג,ג נאמר: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היה מלאך המות מכתת בהם חמישה עשר אלף ופרוטרוט, וכמה הוא פרוטרוט? - תפ"ט (קשה לעמוד על החשבון. ואולי צריך לומר: שפ"ד, או: שפ"ה).

מספר יוצאי מצרים היה 600,000. בכל שנה מתו 1/39 מ- 600,000, שהם 15,384 או 15,385. הרי שהפרוטרוט הוא 384 או 385.

יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה בבבלי תענית לא,א אמרו עוד טעם לחמישה עשר באב: רב מתנה אמר: יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. דאמר רב מתנה: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה.

הירושלמי לא הזכיר טעם זה, משום שחמישה עשר באב ויום הכיפורים היו ימים טובים בזמן שבית המקדש היה קיים בלבד, וכשחרב הבית בטלו ימים טובים אלה. אבל לפי הבבלי, יש לעשות אף בזמן הזה קצת שמחה בחמישה עשר באב, משום שבו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה.

חמישה עשר באב ויום הכיפורים התרגום (איכה א,ד) אומר: "בתולותיה נוגות" – בתולותיה אבלות, על שפסקו לצאת בחמישה עשר באב וביום הכיפורים, שהוא בעשרה בתשרי, לחול במחולות.

בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, מחמת חטא העגל, וביום הכיפורים, שהוא בעשרה בתשרי, מחל ה' לישראל את חטא העגל וניתנו הלוחות האחרונים. הרי שיום הכיפורים הוא תיקונו של שבעה עשר בתמוז. כמו כן, בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, מחמת חטא המרגלים, ובחמישה עשר באב ביטל ה' מעל ישראל את הגזרה. הרי שחמישה עשר באב הוא תיקונו של תשעה באב. כיון שנזכרו בפרק זה שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, שהם ימי פורענויות, הפרק מסיים בחמישה עשר באב וביום הכיפורים, שהיו ימים טובים. כיון ששני הימים הללו הם ימי כפרה ומחילה, לכן הם ימי שמחה, ויוצאים בהם בבגדי לבן, שהלובן סמל לטהרה מטומאה ומחטא.

בתשעה באב נלכדה ביתר, ובחמישה עשר באב, לפי הבבלי, ניתנו הרוגי ביתר לקבורה. הרי שחמישה עשר באב הוא תיקונו של תשעה באב גם לדבר זה.

חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמישה דברים בתשעה באב. וכמו כן, חמישה דברים (לפי הירושלמי) אירעו את אבותינו בחמישה עשר באב.

בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים בחטא העגל חטאו האנשים ולא הנשים, ובני ישראל (ולא בנות ישראל) יצאו במחולות. לכן ביום הכיפורים, שהוא תיקונו של חטא העגל, היו בנות ישראל (ולא בני ישראל) יוצאות במחולות.

ביום הכיפורים במנחה קוראים בתורה בפרשת העריות. ייתכן שהטעם לקריאה זו הוא שבנות ישראל יצאו ביום הכיפורים במחולות.

רבנו בחיי (שמות לב,יט) אומר: "וירא את העגל ומחולות" - החכמים עשו במדרשם (לא מצאתי מדרש זה) מחולות מלשון מחילה (סליחה), וביאור הענין, כי מכל מיני זמר שהיו בידם לא נזדמן לו למשה שיראה מהם כי אם מחולות, והוא אות וסימן למחילה, שהיה עתיד הקב"ה למחול להם אותו עוון, וכמו שאמרו רבותינו: סימנא מילתא היא. לפי זה, יצאו בנות ישראל בחמישה עשר באב וביום הכיפורים במחולות כסימן למחילה בימים הללו.

בשופטים כא,יט-כא נאמר: "ויאמרו הנה חג ה' בשילו מימים ימימה... ויצוו את בני בנימין לאמור, לכו וארבתם בכרמים. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות, ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו, והלכתם ארץ בנימין".

כשהותר שבטו של בנימין לבוא בקהל, נצטוו בני בנימין לבחור להם נשים מבנות שילו שיצאו במחולות בכרמים ביום חג ה'. חג זה היה בחמישה עשר באב, שבו הותר שבטו של בנימין לבוא בקהל. שילו היתה מקומו של המשכן באותם ימים. מכאן סמך ליום טוב שהיה בחמישה עשר באב, שבו היו בנות ירושלים, מקומו של המקדש, יוצאות במחולות בכרמים.

יום זה היה חג "מימים ימימה" (בכל שנה ושנה), משום שכבר עשו יום זה יום טוב כשבטלה גזרת המיתה במדבר. המחולות ביום זה, שהיו לצורך נישואין, נוסדו כשהותרו השבטים לבוא זה בזה. שבט בנימין הותר לבוא בקהל לאחר שכבר הותרו השבטים לבוא זה בזה.

המחולות היו לצורך נישואין. שניים מהטעמים ליום טוב בחמישה עשר באב, 'הותרו השבטים לבוא זה בזה' ו'הותר שבט בנימין לבוא בקהל', קשורים לנישואין. המחולות היו בירושלים, ששם עלו ישראל לרגל. אחד מהטעמים ליום טוב בחמישה עשר באב, 'בטלו המשמרות שלא יעלו ישראל לרגל', קשור לירושלים. • • •

במשנה שנינו: כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ישראל (זו הגרסה במשנה לפי הירושלמי) יוצאות וחולות בכרמים. ואומרים: רבי ינאי בירבי ישמעאל (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: ואפילו נתונים בתיבה – אפילו הבגדים מונחים בארגז (בארון), צריך המשאיל לטבול אותם. וזהו שנקטה המשנה: 'כל הכלים' - לרבות הנתונים בתיבה**.**

ותמהים: נתונים בתיבה, ואת אמר הכן?! – ואתה אומר כך (שטעונים טבילה)?! והרי אם הבגדים נתונים בתיבה, הוא נמנע מלהשאיל אותם, משום שהניחם שם כדי להצניע ולשמור אותם, ומדוע אתה אומר, שצריך המשאיל לטבול אותם? ומשיבים: מתוך שאת (ב"שרידי הירושלמי": שהוא) עושה כן, אף הוא משאילן – מפני שהמשאיל עושה כך (טובל אפילו את הבגדים הנתונים בתיבה), הלא הוא משאילם, שכיון שהוא מוציא אותם מן התיבה כדי לטבול אותם (שמא טמאים הם, שלבשם המשאיל כשהיה טמא, ונתנם בתיבה ולא הטבילם), שוב אין הוא נמנע מלהשאיל אותם, ולכן אמרו, שכל הבגדים טעונים טבילה, כדי שישאילו אף את הבגדים הנתונים בתיבה**.**

גם בבבלי תענית לא,א אמרו: וכל הכלים טעונים טבילה. אמר רבי זריקא אמר רבי אלעזר: אפילו מקופלים ומונחים בקופסא (בארגז). • • •

במשנה שנינו: יוצאים בכלי לבן שאולים. ובנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? - שא נא עיניך (הבט), בחור, וראה, מה את בורר (אתה בוחר) לך. אל תתן עיניך (תסתכל) בנואי (בנוי), תן עיניך במשפחה, כול'. ואומרים: היתה בתו של מלך שואלת (בגדי לבן) מבתו של כהן גדול. ובתו של כהן גדול שואלת (בגדי לבן) מבתו של מלך. הכאורות (המכוערות, רעות המראה) היו אומרות (לבחור): אל תתן עיניך בנואי (בנוי) – ביופי של האישה, כדי שלא יימנע מלבחור לו אחת מהן מפני הכיעור שלה**. והנאות** (היפות) היו אומרות (לבחור): תן עיניך במשפחה – בייחוס של המשפחה שלה (שהמשפחה מיוחסת, שאין בה פסול), כדי שיבחר לו אחת מהן מפני הייחוס שלה ולא מפני היופי שלה. הרי שלא היו כולן אומרות: "אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה", כפי שמשתמע מהמשנה, אלא יש מהן אומרות: "אל תיתן עיניך בנוי", ויש מהן אומרות: "תן עיניך במשפחה" (אבל הגרסה ב"שרידי הירושלמי": הנאות היו אומרות: תן עיניך בנוי).

בבבלי תענית לא,א אמרו: שבהם בני ירושלים וכו'. תנו רבנן: בת מלך (רש"י: אף על פי שהיה לה, שואלת מבת כהן גדול, שלא לבייש את השואלת מתוך שאין לה) שואלת מבת כוהן גדול (רש"י: שהוא קרוב וסמוך למלכות), בת כוהן גדול שואלת מבת סגן (רש"י: הממונה תחת כוהן גדול לשמש תחתיו ביום הכיפורים, אם יארע בו פסול), בת סגן שואלת מבת משוח מלחמה (רש"י יומא עב,ב: כוהן שמשחוהו למלחמה לדבר דברי מערכי המלחמה), בת משוח מלחמה שואלת מבת כוהן הדיוט, וכל ישראל שואלים זה מזה, כדי שלא לבייש את מי שאין לו.

ובבבלי שם אמרו עוד: ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. תנא: מי שאין לו אישה נפנה לשם. וכך היו אומרות בחור וכו'. תנו רבנן: יפיפיות שבהן אומרות: תנו עיניכם ביופי, שאין אישה אלא ליופי. מיוחסות שבהן אומרות: תנו עיניכם במשפחה, שאין אישה אלא לבנים (ללדת. רש"י: אם בניך יהיו מיוחסים, הכל קופצים עליהם, בין זכרים ובין נקבות). מכוערות שבהן אומרות: קחו מיקחכם לשום שמים, בשביל שתתעטרו בזהובים (שכשייקחו מיקחם לשם שמים, ייטיב להם ה', וכשיתעשרו, יקשטו אותן ויעשו אותן יפות, כמו שאמר רבי ישמעאל: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן (מכערת אותן) (משנה נדרים ט,י)).

בסופה של המשנה שנינו: וכן הוא אומר: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו"; "ביום חתונתו" – זו (זה) מתן תורה, "וביום שמחת לבו" - זה בניין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו. • • •