משנה שני שעירי יום הכיפורים – שאחד לשם ואחד לעזאזל, מצוותן – לכתחילה, שיהו שווין במראה – בגוון, שניהם שחורים או שניהם לבנים, ובקומה – בגובה, ובדמים – בשווי, ולקיחתן כאחת – שמצווה לקנות אותם בבת אחת**. אף על פי שאינן שווין** – במראה ובקומה ובדמים**, כשירין. לקח אחד היום ואחד למחר** – לאחר זמן, - כשירין. מת אחד מהן – משני השעירים**, אם עד שלא הגריל מת** – אם מת לפני ההגרלה, - יקח זוג לשיני – שעיר אחר לזווגו לשני, ויגריל עליהם**, ואם משהגריל מת** – אם מת לאחר ההגרלה, - יביא שנים – שני שעירים אחרים, ויגריל עליהן כתחילה (מההתחלה), ויאמר, אם של השם מת – יאמר בלשון זה**:** ״זה שעלה עליו הגורל לשם – בהגרלה השנייה, יתקיים תחתיו״ – במקום השעיר של השם שמת**; ואם של** העזאזל מת – יאמר בלשון זה**:** ״זה שעלה עליו הגורל לעזאזל – בהגרלה השנייה, יתקיים תחתיו״ – במקום השעיר של העזאזל שמת**. והשיני** – שבזוג החדש שאינו קרב ואינו משתלח, הואיל והשעיר שנשאר חי מן הזוג הראשון קרב (אם הוא של השם) או משתלח (אם הוא של העזאזל), לפי שאין בעלי חיים נדחים (כך דעת רבי יוחנן בירושלמי להלן), ירעה עד שיסתאב – שייפול בו מום, וימכר ויפלו דמיו לנדבה – לשופר שבמקדש שהקריבו ממנו עולות נדבה**, שאין חטאת ציבור** – כשעירי יום הכיפורים אלה, שהם חטאות ציבור, מתה – אלא רועה עד שתסתאב (אבל חטאת יחיד שאין צורך בה - מתה, שסוגרים אותה ברפת ומונעים ממנה מזון והיא מתה ברעב). רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: תמות – שאף חטאת ציבור שאין צורך בה - מתה, כמו חטאת יחיד**.** ועוד אמר רבי יהודה: נשפך הדם – של השעיר של השם קודם שגמר הכוהן הגדול את כל ההזאות, והוא הדין אם מת השעיר של השם קודם שנשחט, - ימות המשתלח – שרבי יהודה סובר, שבעלי חיים נדחים, וכיוון שצריך לשחוט שעיר אחר כדי להזות מדמו את המתנות, והרי אי אפשר בלי הגרלה, לפיכך יביא שניים ויגריל עליהם כתחילה, והמשתלח הראשון ימות**, מת המשתלח** – קודם שגמר הכוהן הגדול את כל ההזאות מדמו של השעיר שנשחט, - ישפך הדם – יביא שניים ויגריל עליהם כתחילה**.** • • •

תלמוד שניים שווים; נשים פסולות לעדות; עמידת בעלי הדין והעדים במשנה שנינו: "שני שעירי יום הכיפורים מצוותן שיהו שווין במראה ובקומה ובדמים**".** כאן התחלת מקבילות בירושלמי סנהדרין ג,ו ושבועות ד,א. משנה שבועות ד,א: שבועת העדות (פרשת שבועת העדות, שהיא השבועה שהעדים נשבעים לתובע מחברו כסף ואומרים לו: אין אנו יודעים לך עדות, ונמצא שנשבעו לשקר) נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקים ולא בקרובים, בכשרים ולא בפסולים (באנשים הראויים להעיד, אבל לא בנשים ולא בקרובים לבעלי הדין קרבת משפחה שאינם כשרים להעיד, ולא בפסולים לעדות, כגון המלווה בריבית). מביאים מדרשי הלכה: בעבודה ביום הכיפורים נאמר: 'שעירים' - "וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת" (ויקרא טז,ה) - מיעוט שעירים שנים – שהרי "שעירי" הוא לשון רבים, ושניים הוא המספר הקטן ביותר המייצג רבים**. אם כן, למה נאמר "שְׁנֵי"?** (במקבילה בסנהדרין כאן ולהלן: 'מה תלמוד לומר "שני"?') שיהו שוין – שני השעירים במראה (שיהא גוון שניהם שווה), ובקומה (שיהא גובה שניהם שווה), ובדמים (שיהיה מחיר שניהם שווה) (משנה כאן).

בטיהור המצורע נאמר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם" (ויקרא יד,י) - מיעוט כבשים שנים. אם כן, למה נאמר "שְׁנֵי"? שיהו שוין – שני הכבשים במראה, ובקומה, ובדמים (במסירה שלפנינו נשמט משפט זה בשל שוויון סופות, ומגיה השלים כמו שהוא במקבילות).

בטיהור המצורע נאמר: "וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת" (ויקרא יד,ד) - מיעוט צפרים שתים. אם כן, למה נאמר "שְׁתֵּי"? שיהו שוות – שתי הציפורים במראה, ובקומה, ובדמים (משנה נגעים יד,ה. המשנה שם מקבילה למשנה כאן).

בחצוצרות נאמר: "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף" (במדבר י,ב) - מיעוט חצוצרות שתים. אם כן, למה נאמר "שְׁתֵּי"? שיהו שוות – שתי החצוצרות במראה, ובקומה, ובנוי**.**

ספרא "אחרי מות" פרשה ב: "שעירי" - מיעוט שעירים שניים. אם כן, למה נאמר "שני"? שיהו שווים. ספרא "מצורע" פרשה ב: "כבשים" - מיעוט כבשים שניים. אם כן, למה נאמר "שני"? שיהו שווים. ספרא "מצורע" פרשה א: "ציפורים" - מיעוט ציפורים שניים. אם כן, למה נאמר "שתי"? שיהו שוות.

ספרי במדבר פסקה עב: "חצוצרות" - מיעוט חצוצרות שתיים. "שתי חצוצרות" - שיהו שוות במראה ובקומה ובנוי.

בבלי יומא סב,ב: תנו רבנן: "ייקח שני שעירי עיזים" - מיעוט "שעירי" שניים. מה תלמוד לומר "שני"? שיהו שניהם שווים... ותניא נמי גבי כבשי מצורע כי האי גוונא: "כבשים" - מיעוט "כבשים" שניים. מה תלמוד לומר "שני"? שיהו שניהם שווים... ותניא נמי גבי ציפורי מצורע כי האי גוונא: "ציפורים" - מיעוט "ציפורים" שתיים. מה תלמוד לומר "שתי"? - שיהו שתיהן שוות...

ומציעים קושיה כדי לפרוך את הדעה התנאית המופיעה לפני כן: התיב – השיב (הקשה) רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) קומי – לפני רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): והא כתיב: – והרי כתוב (בדיני עדים): "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי י'י" (דברים יט,יז) – העד שמעיד שקר נגד חברו והנאשם (לפי פשוטו של מקרא) / שתי כיתות העדים שיש סתירה בין שתי עדויותיהם (לפי חז"ל, ראה להלן) / שני בעלי הדין (לפי חז"ל, ראה להלן) יעמדו לפני השופטים, ועמידה לפני השופטים היא עמידה לפני ה', כי המשפט לאלוהים הוא והשופטים הם נציגיו של ה'! מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, שבכל עניין שכתוב בו "שני" ולאחריו לשון רבים יש ללמוד שיהיו שניהם שווים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך), 'אֲנָשִׁים' - מיעוט אנשים שנים. אם כן, למה נאמר "שְׁנֵי"? שיהו שוין – היה ללמוד מהכתוב "שני" ששני בעלי הדין חייבים להיות שווים זה לזה במעמדם (לא היה ללמוד שיהיו שווים במראה ובקומה כמו בעניינים שלעיל, שהרי אין שני בני אדם שווים במראה ובקומה). והא כתיב: – והרי כתוב: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם" (דברים כד,יז) – השופט מצווה שלא להטות את משפטם של גר או של יתום [או של אלמנה] על ידי פסיקה בניגוד לצדק לרעתם של הגר והיתום [והאלמנה] ולטובת בעל דינם (בתרגום יונתן: גיורא ויתמא וארמלתא. גם בתרגום השבעים: גר ויתום ואלמנה. וכן בדיבור המתחיל בספרי בקצת כתבי יד: גר יתום ואלמנה. וכך נאמר בדברים כז,יט: "אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה")! והרי מצאנו גר דן עם מי שאינו גר, יתום דן עם מי שאינו יתום, אלמנה דנה עם מי שאינה אלמנה! – הרי הכתוב "לא תטה משפט גר יתום [ואלמנה]" מדבר בגר או יתום [או אלמנה] שמעמדם נחות שבאים להידון עם מי שמעמדם גבוה משלהם ולא עם מי שמעמדם שווה לשלהם! מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהכתוב: "שְׁנֵי"? – שהרי אין ללמוד מהכתוב "שני" שיהיו שני בעלי הדין שווים במעמדם! ומתרצים את הקושיה: אלא (נראה שצריך לומר: א"ל: / א' לֵהּ: (=אמר ליה (רבי יוסה לרבי חגיי:)) מפנייא להקיש לגזירה שוה (צריך לומר כמו במקבילות ובהבאת הירושלמי כאן בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'מופנה להקיש ולדון ממנו גזירה שוה') – המילה "שני" יתירה ונכתבה לשם גזירה שווה (לימוד דין בעניין אחד מעניין שני, על פי מילים דומות הכתובות בתורה בשני העניינים. - יש ארבעה סוגים שונים של "מופנה" שיסודם בייתורים. כאן ה"מופנה" התהווה לרגל מקרא שיש בו מונח שלפי משמעותו אינו מתאים למסגרתו ("מהותו של "מופנה": התפתחויות מתקופת התנאים עד סוף התקופה התלמודית", דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות" י, ג-1, עמוד 47. וראה שם עמודים 50-51)). נאמר כאן: "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים", ונאמר להלן – בעניין בחירת שבעים הזקנים**: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה"** (במדבר יא,כו) – שניים משבעים הזקנים נשארו בתוך המחנה ולא יצאו אל אוהל מועד**. מה "שְׁנֵי" שנאמר להלן - אנשים ולא נשים ולא קטנים** – שהזקנים שנבחרו לדיינים היו אנשים (גברים בלבד ולא נשים) גדולים (בלבד ולא קטנים), אף "שְׁנֵי" שנאמר כאן - אנשים ולא נשים ולא קטנים – העדים העומדים לפני הדיינים הם אנשים גדולים בלבד (לפי לימוד זה, "שני האנשים" הם העדים ולא בעלי הדין, שהרי איש דן עם אישה ואישה דנה עם איש ואישה דנה עם אישה, ראה ספרי דברים). הרי למדנו שאין האשה דנה – אינה כשירה לדון**. מעתה, אין האשה מעידה** – אינה כשירה להעיד (הפסול לדון נלמד ישירות מן הפסוק "ויישארו שני אנשים" המתייחס לדיינים, והפסול להעיד נלמד בגזירה שווה. ולכן שנינו במשנה שבועות ד,א: "שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים". - הנוסח כאן של משפט זה הוא כמו במקבילה בשבועות. הנוסח במקבילה בסנהדרין: 'הרי למדנו שאין האשה דנה ולא מעידה'. במסירה שלפנינו החליף מגיה כאן את סדר המילים 'דנה' ו'מעידה'. - 'מעתה' הוא מונח קושיה, ואינו מתפרש בניחותא. אפשר ש'מעתה' כאן בא באשגרה מלעיל ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 448, הערה 525). - נראה שהנוסח המקורי של משפט זה היה: 'הרי למדנו שאין האישה מעידה', אלא שסופרי הירושלמי טעו וכתבו 'דנה' במקום 'מעידה', ונכתב בשולי הגיליון 'אין האישה מעידה' לתיקון של הנוסח שבפנים, ואחר כך נוסף הנוסח שבשולי הגיליון על הנוסח שבפנים, וכך נוצר הנוסח המורכב שלפנינו. אפשר שהמילה 'מעתה' נוצרה מהמילה 'מעידה' שנכתבה כתיקון חליפי של הנוסח שבפנים).

ספרי דברים פסקה קצ: "שני האנשים" - אין לי אלא בזמן שהם (בעלי הדין) שני אנשים. איש עם אישה, ואישה עם איש, שתי נשים זו עם זו, מניין? תלמוד לומר: "אשר להם הריב" מכל מקום. יכול אף אישה תהא כשירה לעדות? נאמר כאן: "שני", ונאמר להלן: "שני" (במדבר יא,כו). מה "שני" האמור להלן - אנשים ולא נשים, אף "שני" האמור כאן - אנשים ולא נשים.

רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר בשם רב יוסף (גדול אמוראי בבל בדור השלישי) (במקבילה בשבועות ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'רבי יוסי'): נאמר כאן 'שני', ונאמר להלן "שני": "וישארו שני אנשים במחנה". מה "שני" שנאמר להלן - אנשים ולא נשים ולא קטנים, אף 'שני' שנאמר כאן - אנשים ולא נשים ולא קטנים (שני משפטים אלה הם אשגרה מלעיל, וכאן צריך לומר כמו במקבילות: המילה "שני" מיותרת כדי ללמוד ממנה גזירה שווה אחרת: נאמר כאן: "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים" (דברים יט,יז), ונאמר להלן – בדיני עדים**: "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים יָקוּם דָּבָר"** (דברים יט,טו) – על סמך עדות של שני עדים לפחות יתברר העניין בבית דין ויוחלט עליו**. מה להלן על פי שנים עדים, אף כאן על פי שנים עדים** – הרי שהכתוב "ועמדו שני האנשים" מדבר בעדים (הכוונה לשתי כיתות העדים שיש סתירה בין שתי עדויותיהם) ולא בבעלי הדין. - בהבאת הירושלמי כאן בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני", המשפט הראשון הוא כמו בירושלמי כאן, והמשפט השני הוא כמו במקבילות). אם כן, למה נאמר "שני"? (כך גם במקבילה בשבועות. ובמקבילה בסנהדרין: 'אם כן, מה תלמוד לומר "שני"?'. בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" אין מילים אלו. - נראה שמשפט זה הוא אשגרה מלעיל ואין לגרוס אותו. והמשך הדברים שלהלן אינו המשך המימרה האמוראית אלא תחילתה של ברייתא. אך ראה מה שכתבנו להלן)

בבלי שבועות ל,א: "שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים". - מנא הני מילי? - דתנו רבנן: "ועמדו שני האנשים" (דברים יט,יז) - בעדים הכתוב מדבר... נאמר כאן: "שני", ונאמר להלן: "שני" ("על פי שני עדים" (דברים יט,טו)). מה להלן בעדים, אף כאן בעדים.

כיוון שדנו בכתוב "ועמדו שני האנשים", מביאים מקורות תנאיים ואמוראיים שלמדים מהכתוב הזה כמה דינים. ומביאים ברייתא: (צריך להוסיף כמו בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'ומה תלמוד לומר "ועמדו שני"?' – הכתוב מדבר בבעלי הדין העומדים לפני הדיינים. - המילים 'מה תלמוד לומר "שני"?' ישנן במקבילה בסנהדרין בסיומה של המימרה הקודמת, ונראה שבמקורן היה מקומן כאן, אלא שנוסף לפניהן בטעות 'אם כן' כמו בכמה מופעים לעיל, ובשל כך נתחברו מילים אלו למימרה הקודמת. במסירה שלפנינו הגיה מגיה לעיל 'ועמדו שני האנשים' במקום 'שני') שלא יהא אחד – מבעלי הדין, עומד – בזמן הדיון בעניין שבין בעלי הדין, ואחד – בעל הדין השני, יושב – אלא שניהם עומדים**,** ושלא יהא אחד שותק ואחד מדבר – אלא שניהם מדברים (במסירה שלפנינו באו ארבע מילים אלו בהוספת מגיה, ואינן במקבילות), ושלא יהא אחד מדבר כל צורכו ואחד את (אתה) – הדיין, אומר לו: (במקבילות: 'ולאחד אומר לו:') "קצר בדבריך!" – אלא שניהם מדברים כל צורכם, שעל הדיינים לנהוג בשני בעלי הדין במידה שווה**. שלא יהא הדיין מסביר פנים** (מגלה יחס של רצון ואדיבות) כנגד אחד ומעיז פנים (נוהג בחוצפה) כנגד האחד, ושלא יהא מעמיד לזה ומושיב לזה.

משום רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) אמרו: (במקבילות: 'רבי ישמעאל אומר:') אומרים לו – הדיינים לבעל דין עשיר שלבוש בגדים יקרים וחשובים שבא להידון עם עני שלבוש בגדים זולים ופשוטים**:** "לְבוֹש – אתה, כשם שהוא – העני לובש – בגדים זולים, או הלבישו – את העני, כשם שאתה לָבוּש" – בגדים יקרים, ששני בעלי הדין צריכים להיות לבושים בבגדים שווים, כדי שהדיינים יימנעו מעיוות הדין לטובת העני בשל לבושו הזול או לטובת העשיר בשל לבושו היקר (במסירה שלפנינו באה מימרה זו בהשלמת מגיה כמו שהוא במקבילות).

אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי): שמעתי, שאם רצה הדיין להושיב את שניהן – להורות לשני בעלי הדין שיישבו, - מושיב – רשאי הדיין להושיבם, ואינם מצווים לעמוד**. ואי זה האסור?** – איזה דבר אסור לדיין לעשות? שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צורכו וכול' – ואחד אומר לו: קצר בדבריך (כאמור לעיל) (במקבילות מובאים דברי רבי יהודה לפני דברי רבי ישמעאל).

רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני): צריכין העדים להיות עומדין כשהן מעידין עדותן (במקבילות נוסף: 'שנאמר: / מה טעמא? "ועמדו שני האנשים"' – שחלק זה של הכתוב מדבר בעדים). רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אף הנידונין – בעלי הדין, צריכין להיות עומדין בשעה שהן מקבלין עדותן – בשעה שהעדים מעידים בעניינם של בעלי הדין (במקבילות נוסף: 'שנאמר: / מה טעמא? "[ועמדו] אשר להם הריב לפני י'י"' – שחלק זה של הכתוב מדבר בבעלי הדין).

עד כאן המקבילות בירושלמי סנהדרין ושבועות.

נראה שמקומה המקורי של הסוגיה הזו בירושלמי הוא בשבועות ומשם הועברה הסוגיה לסנהדרין וליומא. במקבילות מיד בהמשך דן הירושלמי בהמשך המשנה בשבועות ד,א, ומכאן שבסוגיה הזו ביאר הירושלמי את תחילת המשנה שם "שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים". הסוגיה הזו והסוגיות הבאות הועברו לסנהדרין בגלל שהן עוסקות בעדים וגם המשנה בסנהדרין עוסקת בעדים. הסוגיה הזו הועברה גם ליומא בגלל שבתחילתה נזכרו שני שעירי יום הכיפורים.

תוספתא סנהדרין ו,ב: אין דנים אלא מעומד (בעלי הדין עומדים), ואין מעידים אלא מעומד (העדים עומדים)... ולא יהא מאריך פניו כנגד אחד ולא מעיז כנגד אחד, ולא יהא מעמיד אחד ומושיב אחד, שנאמר: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט,טו). - אמר רבי יהודה: שמעתי / מקובלני, שאם רצו להושיב שניהם כאחד - מושיבים, ואין בכך כלום. ואיזהו אסור? שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. - משם רבי ישמעאל אמרו: אומרים לו: "לבוש כדרך שהוא לבוש או הלבישהו כדרך שאתה לבוש".

ספרא "קדושים" פרשה ב: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט,טו) - שלא יהיה אחד מדבר כל צורכו, ואחד אתה אומר לו: "קצר בדבריך", שלא יהיה אחד עומד ואחד יושב. - אמר רבי יהודה: שמעתי, שאם רצו להושיב את שניהם - מושיבים. ואיזהו אסור? שלא יהיה אחד עומד ואחד יושב.

ספרי דברים פסקה קצ: "ועמדו" (דברים יט,יז) - מצווה בנידונים / בעדים שיעמדו.

בבלי שבועות ל,א: תנו רבנן: "ועמדו שני האנשים" (דברים יט,יז) - מצווה לבעלי דינים שיעמדו. - אמר רבי יהודה: שמעתי, שאם רצו (הדיינים) להושיב את שניהם - מושיבים. איזהו אסור? שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צורכו ואחד אומר לו: "קצר דבריך". תנו רבנן: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט,טו) - שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צורכו ואחד אומר לו: "קצר דבריך". ושם לא,א: תנו רבנן: מניין לשניים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטים ואחד לבוש איצטלית (כסות, מעיל) בת (ששווה) מאה מנה, שאומרים לו (לעשיר): "לבוש כמותו או הלבישהו כמותך"? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג,ז).

דברים רבה ה,ו: אמר רבי יהודה בר אלעאי: שמעתי שאם רצה הדיין להושיב את האנטידיקין (היריבים בתביעה משפטית) - מושיב. ואיזהו אסור? שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. - אמר רבי ישמעאל: היה דיין, והיו שני בני אדם באים אצלו לדין, אחד עני ואחד עשיר, יהא אומר לעשיר: "לבוש כשם שהוא לבוש או הלבישו כשם שאתה לבוש". • • •

שני השעירים מצוותם שיהיו שווים במשנה שנינו: "שני שעירי יום הכיפורים מצוותן שיהו שווין במראה ובקומה ובדמים". שווין בדמים ואין שווין בשבח הדמים – אם נקנו שני שעירי יום הכיפורים במחיר שווה, אבל אין דמי שניהם שווים, שאחד דמיו מרובים ונקנה בפחות מדמיו והשני דמיו מועטים ונקנה ביותר מדמיו, - אין השעירין כמצוותן – מפני שמצוותם שיהיו דמי שניהם שווים**. שוין בשבח הדמין ואין שווין בדמין** – אם דמי שני שעירי יום הכיפורים שווים, אבל לא נקנו במחיר שווה, - השעירים כמצותן.

ומציעים שאלה: משובח בגופו, משובח במראיו - מי קודם? – אם יש שתי אפשרויות להביא בהמה לקורבן: אפשרות אחת להביא בהמה שמעולה בגודל גופה אך אינה מעולה ביפי מראיה, ואפשרות שנייה להביא בהמה שמעולה ביפי מראיה אך אינה מעולה בגודל גופה, מי מהן יש להביא? ופושטים את השאלה: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) סבר מימר: – סובר לומר: נישמעינה מן הדא: – נשמע אותה (נלמד את התשובה לשאלה) מזאת (מהברייתא שלהלן): אביב קצור, יבש לקצור - אביב קצור קודם – מנחת העומר שקרבה למחרת יום טוב הראשון של חג הפסח, והיא באה מן השעורים, ומצווה להביא מן התבואה המחוברת לקרקע שנקצרת לשם העומר, ואם אין מוצאים תבואה שאינה קצורה - מביאים מן הקצור שלא לשם העומר, ומצווה להביא מן התבואה שגרעיניה לחים (-"אביב"), ואם אין מוצאים תבואה לחה - מביאים מן היבש (משנה מנחות י,ט; תוספתא מנחות י,לג), אבל במקרה שיש שתי אפשרויות להביא את מנחת העומר: אפשרות אחת להביא מתבואה שגרעיניה לחים אך היא כבר קצורה, שנקצרה שלא לשם העומר, ואפשרות שנייה להביא מתבואה שגרעיניה יבשים אך היא עדיין מחוברת לקרקע, שאפשר לקוצרה לשם העומר - יש להביא מתבואה שגרעיניה לחים אף שהיא כבר קצורה**.** ומציעים את התשובה לשאלה: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק): משובח בגופו, משובח במראיו (במסירה שלפנינו נשמטו שתי מילים אלו בשל שוויון תחילות, ומגיה השלים) - משובח בגופו קודם – יש להביא בהמה לקורבן שמעולה בגודל גופה אף שאינה מעולה ביפי מראיה. כך יש להסיק מהדין בעניין מנחת העומר, שכן בהמה שמשובחת בגופה דומה לתבואה שגרעיניה לחים, שהיא משובחת בדבר שהוא בגופה, ובהמה שמשובחת במראיה דומה לתבואה שהיא עדיין מחוברת לקרקע, שאפשר לקוצרה לשם העומר, שהיא משובחת בדבר חיצוני ולא בדבר שהוא בגופה**.** • • •

אם משהגריל מת אחד מהם - יביא שניים ויגריל עליהם כתחילה במשנה שנינו: "מת אחד מהן, אם עד שלא הגריל מת - יקח זוג לשיני, ואם משהגריל מת - יביא שנים ויגריל עליהן כתחילה, ויאמר, אם של שם מת: זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו; ואם של עזאזל מת: זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו". מציעים פירוש למשנה: כיני מתניתא: – כך היא המשנה: יביא שנים ויגריל עליהם כתחילה, ויאמר – אם השעיר של השם מת**:** ״זה שעלה עליו הגורל לשם – בהגרלה השנייה, יתקיים תחתיו״ – במקום השעיר של השם שמת. ואם השעיר של העזאזל מת יאמר: ״זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו״. - לפי פירוש זה, המילים במשנה ״אם של שם מת" וכן המילים ״ואם של עזאזל מת״ אינן מאמירתו של הכוהן הגדול שהוא מסתפק מי השעיר שמת, שהרי ידוע מי השעיר שמת כיוון שמשהגריל מת, אלא מילים אלו מתארות באיזה מקרה הכוהן הגדול אומר את הלשון: "זה שעלה עליו הגורל לשם..." ובאיזה מקרה הוא אומר את הלשון: "זה שעלה עליו הגורל לעזאזל...".

ומציעים שאלה: אי זה מהן קרב תחילה? – אם משהגריל מת השעיר של העזאזל, והביא שנים והגריל עליהם כתחילה, ויש עתה שני שעירים שעלה עליהם הגורל לשם, זה שבזוג הראשון וזה שבזוג השני - איזה מהם קרב לחטאת לשם? ומביאים מחלוקת אמוראים בשאלה זו. רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: שיני שבזוג (הסופר במסירה שלפנינו הוסיף י': 'שביזוג') שיני – במקרה זה קרב השעיר של השם שבזוג השני, כיוון שהשעיר של השם שבזוג הראשון נדחה מלהיקרב כשמת השעיר לעזאזל שהוגרל עימו, ואינו חוזר ונעשה ראוי להיקרב כשמוגרל השעיר לעזאזל שבזוג השני**.** רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: שיני שבין זוג (צריך לומר כאן ולהלן: 'שבזוג' (שבזוג > שביזוג > שבי זוג > שבין זוג)) ראשון – במקרה זה קרב השעיר של השם שבזוג הראשון, כיוון שהשעיר של השם שבזוג הראשון, אף שנדחה מלהיקרב כשמת השעיר לעזאזל שהוגרל עימו, חוזר ונעשה ראוי להיקרב כשמוגרל השעיר לעזאזל שבזוג השני**.**

ומציעים את טעמו של אחד מבעלי המחלוקת. אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): טעמא דרבי יוחנן: – הטעם (המקור בכתוב) של רבי יוחנן: נאמר בשעיר לשם: "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה', וְעָשָׂהוּ חַטָּאת" (ויקרא טז,ט) – הכוהן הגדול יקריב את השעיר של השם לשם קורבן חטאת; ויש ללמוד מהמילה היתירה "ועשהו" (שכיוון שכבר אמר "והקריב", לא היה צריך לומר "ועשהו"): - כראשון (נראה שצריך לומר: 'בראשון') – הכתוב מדבר בשעיר של השם שבזוג הראשון שהוגרל בתחילה, שבכל מקרה הכוהן הגדול יקריב אותו, ואף אם מת השעיר לעזאזל שהוגרל עימו והובא זוג שני והגריל עליהם כתחילה. אמר רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): טעמא דרבי יוחנן: – הטעם (המקור בכתוב) של רבי יוחנן: נאמר בשעיר לשם: "וְעָשָׂהוּ חַטָּאת" (ויקרא טז,ט) – יש ללמוד מהמילה היתירה "ועשהו": - קבעו בתלייה (צריך לומר: 'לתלייה' ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 168), כמו במימרה דומה בירושלמי שבועות א,ד) שלא יידחה – הכוהן הגדול קובע את השעיר של השם להיות מוטל בספק עד שיישחט, וכיוון שהשעיר של השם שבזוג הראשון שהוגרל בתחילה לא נקבע לחטאת בוודאות, אינו נדחה מלהיקרב כשמת השעיר לעזאזל שהוגרל עימו, ולכן הוא קרב לאחר שמוגרל השעיר לעזאזל שבזוג השני**.** ומציעים קשר בין דברי אמוראים: ואתיא כהיא דאמר – ובאה (הולכת) [המימרה שאומר רבי לא] כמו [המימרה] ההיא שאומר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בשם רבי זעורה: נאמר בשעיר לשם: "וְעָשָׂהוּ חַטָּאת" (ויקרא טז,ט) – יש ללמוד מהמילה היתירה "ועשהו": - קבעו בתלייה (צריך לומר: 'לתלייה') שיזדווג לו חבירו (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'שלא' ומחק וכתב 'שיזדווג לו חבירו'. ונראה שצריך לומר כמו במימרה הזהה בירושלמי שבועות א,ד: 'שלא ישתנה') – הכוהן הגדול קובע את השעיר של השם להיות מוטל בספק עד שיישחט, וכיוון שהשעיר של השם שבזוג הראשון שהוגרל בתחילה לא נקבע לחטאת בוודאות, אינו משתנה מלהיקרב כשמת השעיר לעזאזל שהוגרל עימו (לעיתים רחוקות 'אתיא' מקשר בין מסורות שהן כמעט זהות (למשל כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 103 והערה 545)).

ומציעים בעיה לפי אחד מבעלי המחלוקת: על דעתיה דרבי יוחנן – על דעתו של רבי יוחנן (שאם מת השעיר של העזאזל - קרב השעיר של השם שבזוג הראשון), מת שיני שבין זוג שיני (צריך לומר: 'ראשון') - שיני שבין זוג ראשון (צריך לומר: 'שני') מהו שיידחה? – אם מת גם השעיר של השם של הזוג הראשון - האם נדחה עכשיו את השעיר של השם של הזוג השני (שהרי כבר נדחה מתחילה), ויביא זוג שלישי ויגריל עליהם כתחילה, או שמא השעיר של השם של הזוג השני (כיוון שמעולם לא היה ראוי ונדחה) יבוא עכשיו תחת השעיר של השם של הזוג הראשון שמת גם הוא? ומציעים מסורת שמכריעה בבעיה שנתעוררה: אתא – בא רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) ואמר בשם רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן: מת שיני שבין זוג שיני (צריך לומר: 'ראשון') - שיני שבין זוג ראשון (צריך לומר: 'שני') כבר נדחה – רבי בא מוסר בשמו של רבי יוחנן, שהשעיר השני של השם כבר נדחה, מכיוון שמבכרים עליו את השעיר של השם של הזוג הראשון, ולכן יש להביא זוג שלישי ולהגריל עליו מחדש**.** ומציעים את דעתו של בעל המחלוקת השני: כל שכן מחלפיה (צריך לומר: 'מחלפה' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 731)) שיטתיה דרב: – כל שכן [ש]מוחלפת שיטתו של רב: מת שני שבזוג ראשון (צריך לומר: 'שני') - שני שבזוג שני (צריך לומר: 'ראשון') כבר נדחה (במסירה שלפנינו נשמט משפט זה בשל שוויון סופות, ומגיה השלים) – לשיטתו של רב, שאם מת השעיר של העזאזל, מקריבים את השעיר של השם השני של הזוג השני, כל שכן שאם מת גם השעיר השני הזה, שיביאו עכשיו זוג שלישי ויגרילו מחדש (ואין מקריבים את השעיר של השם של הזוג הראשון). וטעם הקול וחומר כאן, שאם לשיטת רבי יוחנן שהשעיר של השם של הזוג השני לא היה ראוי מעולם ואף על פי כן הוא נדחה, כל שכן לשיטתו של רב שהשעיר של השם של הזוג הראשון כבר היה ראוי ונדחה עם מיתתו של בן זוגו, שאינו חוזר ונעשה ראוי. - ואולם הלשון "מחלפה שיטתיה דרב" קשה, אדרבה הרי רב הולך כאן לשיטתו, והיה להם לומר: 'כל שכן מחלפה לשיטתיה דרב', כלומר, מחלפה מילתא. ושמא יש כאן אשגרה מן הביטוי "כל שכן מחלפה שיטתיה דר'" הנמצא כמה פעמים בירושלמי**.**

ההגהות בקטע הזה הן כמו שהגיה ב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן. פירוש הקטע הזה הוא כמו שנכתב בהערות ל"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, כרך ב, עמוד 1716. וכן הגיהו ופירשו ב"ספר ניר", ב"נועם ירושלמי" וב"שערי תורת ארץ ישראל".

בבלי יומא סד,א: "ויאמר אם של שם מת: זה שעלה עליו" וכו'. (אם מת השעיר של העזאזל והביא זוג אחר והגריל עליהם כתחילה, איזה שעיר של השם קרב ואיזה ירעה עד שיסתאב?) אמר רב: שני (השעיר של השם) שבזוג ראשון - יקרב, שני שבזוג שני - ירעה עד שיסתאב. ורבי יוחנן אמר: שני שבזוג ראשון - ירעה, שני שבזוג שני - יקרב. במאי קא מיפלגי? - רב סבר: בעלי חיים (שהוקדשו ולא היו ראויים להיקרב זמן מסוים) אינם נדחים (אינם נפסלים לעולם מלהיקרב, אם חזרו ונעשו ראויים להיקרב. ולכן השעיר של השם שבזוג הראשון, אף שלא היה ראוי להיקרב כשמת בן זוגו, חזר ונעשה ראוי להיקרב כשהוגרל שעיר אחר במקום השעיר שמת), ורבי יוחנן סבר: בעלי חיים נדחים (נפסלים לעולם מלהיקרב. ולכן השעיר של השם שבזוג הראשון, כיוון שלא היה ראוי להיקרב כשמת בן זוגו, נפסל לעולם מלהיקרב).

שיטותם של רב ושל רבי יוחנן מוחלפות בשני התלמודים. • • •

הגריל שלושה זוגות - איזה מהם משתלח? מחלוקת האמוראים בסוגיה זו נזכרת בירושלמי לעיל ה,ד. הגריל – הכוהן הגדול, שלשה (צריך להוסיף כמו לעיל: 'זוגות') – של שעירים**, ליתן** (צריך לומר: 'ונתן' ("קורבן העדה")) מאחד על הבדין – היזה בקודש הקודשים מדם שעיר אחד לשם**, מאחד על הפרכות** – היזה על הפרוכת מדם שעיר שני לשם**, מאחד על מזבח הזהב** – נתן על קרנות מזבח הקטורת והיזה על המזבח עצמו מדם שעיר שלישי לשם**, אי זה מהן** (ה)משתלח? – איזה שעיר משלושה השעירים לעזאזל משתלח לעזאזל? רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר: נאמר בשעיר המשתלח: "וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז,י) - את שהוא מכפר בו - חבירו משתלח, את שאינו מכפר בו - אין חבירו משתלח – יש לדרוש את המילים "לכפר עליו" שהכוונה לכפרה בדמו של השעיר לשם, ששילוח השעיר לעזאזל תלוי בכפרת הדם של השעיר לשם (כרבי יהודה בבבלי יומא מ,ב), ולכן השעיר לשם שבדמו נעשית הכפרה קובע שחברו השעיר לעזאזל שהוגרל עימו הוא המשתלח לעזאזל**.** רבי הילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: נאמר בשעיר המשתלח: "לְכַפֵּר עָלָיו" (ויקרא טז,י) - את שהוא גומר בו את כל הכפרה - חבירו משתלח, את שאינו גומר בו את כל הכפרה - אין חבירו משתלח – יש לדרוש את המילים "לכפר עליו" שהכוונה לכפרה בדמו של השעיר לשם, ולכן השעיר לשם שבדמו נגמרת כל הכפרה קובע שחברו השעיר לעזאזל שהוגרל עימו הוא המשתלח לעזאזל**.** ומפרטים את הדין לפי שני בני המחלוקת החל במקרה שהגריל שלושה זוגות של שעירים וכיפר בדמם של שלושה השעירים לשם: על דעתיה דרבי זעורה – על דעתו של רבי זעורה**, שלשתן משתלחין** – מכיוון שהכוהן הגדול כיפר בדמם של שלושה השעירים לשם, לכן שלושה השעירים לעזאזל שהוגרלו עימהם משתלחים לעזאזל**; על דעתיה דרבי הילא** – על דעתו של רבי הילא**, אינו משתלח אלא אחרון בלבד** – מכיוון שהכוהן הגדול גמר את כל הכפרה בדמו של השעיר השלישי לשם, לכן רק השעיר השלישי לעזאזל שהוגרל עימו משתלח לעזאזל**.** • • •

השני ימות לדעת רבי יהודה במשנה שנינו: "שאין חטאת ציבור מתה. רבי יהודה אומר: תמות". מציעים תמיהה מסברה על דבריו של חכם מסוים: וקשיא על דרבי יהודה: – וקשה [הדבר] על [דעתו] של רבי יהודה (שלדעתו, אם מת אחד משני השעירים משהגריל עליהם והביא שני שעירים אחרים והגריל עליהם - השעיר השני שבזוג החדש שאינו קרב ואינו משתלח (כדעת רבי יוחנן לעיל) דינו שימות): ויש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה?! (בתמיהה) – וכי אדם מגריל על שעירים כשהוא יודע מתחילה בשעה שהוא מגריל שאחד השעירים הולך למיתה?! ומתרצים את התמיהה: אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ולא אשכחנן כן על דרבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני)?! (בתמיהה) – ו(כי) לא מצאנו כך על [דעתו] של רבי אליעזר?! דרבי אליעזר אמר: – שרבי אליעזר אומר: ימותו (משנה תמורה ג,ג) – תמורת אשם (שהמיר בהמת חולין בבהמת קורבן אשם ונעשתה תמורה, בין שהתמורה זכר ובין שהיא נקבה), ולד תמורה (שהמיר נקבה באשם וילדה), וּולדם (ולדו של הוולד) וּולד ולדם עד סוף העולם - ימותו (שסוגרים אותם ברפת ומונעים מהם מזון והם מתים ברעב), שלדעת רבי אליעזר דין תמורת אשם וולד תמורת אשם כדין תמורת חטאת וולד תמורת חטאת שדינם הוא מיתה. - הרי שלפי רבי אליעזר, אדם ממיר בהמת חולין בבהמת קורבן אשם כשהוא יודע מתחילה בשעה שהוא ממיר שתמורת האשם הולכת למיתה. ורבי יהודה הולך בדבר זה בשיטתו של רבי אליעזר**.** אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): הן דאת מקשי לה על דרבי יהודה, קשיתה על דמתניתא! – היכן שאתה (כלומר, עד שאתה) מקשה אותה (את הקושיה שלעיל) על [שיטתו] של רבי יהודה, הַקשה אותה על המשנה (שלהלן)! דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה תמורה ד,א): וולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה - ימותו – שהם שלוש מחמש חטאות שאינן ראויות ליקרב על המזבח, ודינן הוא מיתה לדעת הכול**.** - ויש לתמוה על דברי המשנה: ויש אדם מימר למיתה משעה הראשונה?! (בתמיהה) – וכי אדם ממיר בהמת חולין בבהמת קורבן חטאת כשהוא יודע מתחילה בשעה שהוא ממיר שתמורת החטאת הולכת למיתה?! - אלא כמו שאין להקשות קושיה זו על המשנה שם שהיא כדעת הכול, כך אין להקשות קושיה כעין זו על רבי יהודה, ונמצא שאין צורך לומר שרבי יהודה הולך בדבר זה בשיטתו של רבי אליעזר כמו שאמר רבי אבון.

לפי הבבלי יומא סה,א, לשיטת רב, לדעת חכמים (התנא הראשון במשנה) השני שבזוג הראשון יקרב והשני שבזוג השני ירעה, ואילו לדעת רבי יהודה השני שבזוג הראשון ימות והשני שבזוג השני יקרב, אבל לשיטת רבי יוחנן, לדעת חכמים השני שבזוג הראשון ירעה והשני שבזוג השני יקרב, ולדעת רבי יהודה השני שבזוג הראשון ימות והשני שבזוג השני יקרב. נמצא שלפי הבבלי, אין לתמוה על דעת רבי יהודה כמו שתמה הירושלמי, שהרי לדעתו השני שבזוג השני אינו הולך למיתה לשיטת הכול. אבל לפי הירושלמי, שמחליף את שיטות רב ורבי יוחנן, לשיטת רבי יוחנן (רב בבבלי), לדעת רבי יהודה השני שבזוג הראשון יקרב והשני שבזוג השני ימות, ולכן הירושלמי תמה על דעת רבי יהודה: 'ויש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה?!'. • • •

משנה בא לו אצל שעיר המשתלח – לאחר שגמר הכוהן הגדול את מתנות הדם של הפר והשעיר לשם (משנה לעיל ה,ו), בא הכוהן הגדול למקום שעמד השעיר המשתלח (משנה לעיל ד,ב), וסמך שתי ידיו עליו – על השעיר בין קרניו, ונתוודה – על כל ישראל**. וכך היה אומר** – בווידויו**: אנא השם** – הכוהן הגדול היה אומר את השם המפורש ככתבו**, עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל. אנא בשם** (בשני כתבי יד של המשנה: 'השם', ובכתב יד שלישי: 'בשם', וראה ירושלמי לעיל ג,ח), כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים שעוו שפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי י'י תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז,ל). והן – הכוהנים והעם העומדים בעזרה, כששמעו את השם המפורש, עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. • • •

תלמוד הווידוי על השעיר המשתלח במשנה שנינו: "בא לו אצל שעיר המשתלח, וסמך שתי ידיו עליו ונתוודה. וכך היה אומר: אנא השם, עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל...". מציעים ברייתא: תני – שונה בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): 'עוו פשעו חטאו', שלא להזכיר גנויין של ישראל – בר קפרא במשנתו שנה את משנתנו בלשון זה: 'וכך היה אומר: אנא השם, עוו פשעו חטאו לפניך. אנא בשם, כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים שעוו שפשעו ושחטאו לפניך', ולא שנה בשני המשפטים את המילים 'עמך בית ישראל', מפני שהכוהן הגדול בווידויו על השעיר המשתלח לא הזכיר את המילים האלו, כדי שלא להזכיר במפורש את גנותם של ישראל**.** • • •

עד מתי השעיר המשתלח זקוק להיות חי? כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבועות א,ז. מביאים מדרש הלכה: נאמר בשעיר המשתלח: "וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו" (ויקרא טז,י) – השעיר לעזאזל יישאר בחיים ולא יישחט, להתוודות עליו את כל עוונות בני ישראל; ויש ללמוד מהמילים "יעומד חי": - מלמד שהוא עתיד למות – השעיר המשתלח בעודו עומד לפני ה' הוא חי, ומכאן שאחר כך הוא עתיד למות, ששילוחו לעזאזל הוא למיתה (בתורה לא נאמר אלא שהשעיר משתלח במדבר, ולא נאמר שהוא משתלח שם למיתה, והכתוב "יעומד חי" מלמד שהוא משתלח שם למיתה, שהמשלח אותו דוחפו לאחוריו מראש ההר). עד מתי הוא חייה? – עד מתי השעיר המשתלח זקוק להיות חי כדי לכפר עליו? עד "וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ**"** (ויקרא טז,כ) – השעיר המשתלח זקוק להיות חי עד לאחר שיגמור הכוהן הגדול את מתנות הדם של הפר והשעיר לשם בקודש הקודשים ועל הפרוכת ועל המזבח הפנימי. ולכן, אם מת השעיר המשתלח קודם שגמר הכוהן הגדול את מתנות הדם של הפר והשעיר לשם - יביא שני שעירים אחרים ויגריל עליהם כתחילה (כמו שאמר רבי יהודה במשנה לעיל ו,א), אבל אם מת לאחר מתנות הדם - אין צורך בשעיר אחר, ששילוח עצמו אינו מעכב**; דברי רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי). רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: עד שעת הוידוי – השעיר המשתלח זקוק להיות חי עד לאחר שיתוודה עליו הכוהן הגדול, לאחר שיגמור את מתנות הדם של הפר והשעיר לשם. ולכן אם מת השעיר המשתלח קודם שגמר הכוהן הגדול את הווידוי עליו - יביא שעיר אחר בלא הגרלה (כמו שאמר רבי שמעון בברייתא בבבלי יומא מ,א ו-סג,ב), אבל אם מת לאחר הווידוי - אין צורך בשעיר אחר. - רבי יהודה סובר, שכוונת הכתוב "יעומד חי לכפר עליו" היא שהשעיר המשתלח צריך להיות חי עד לאחר הכפרה בדם, ו"לכפר עליו" מוסב על השעיר לשם, ורבי שמעון סובר, שכוונת הכתוב "יעומד חי לכפר עליו" היא שהוא צריך להיות חי עד לאחר הכפרה בדברים, ו"לכפר עליו" מוסב על השעיר המשתלח**.**

תוספתא יומא ג,יב: עד מתי יהא זקוק להיות חי? עד "וכילה מכפר את הקודש" וגו'; דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עד שעת וידוי.

ספרא "אחרי מות" פרשה ב: "יעומד חי לפני ה'" - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "לשלח אותו" - שילוחו למיתה. יכול שילוחו לחיים! תלמוד לומר: "יעומד חי לפני ה'". הא כיצד? עמידתו חי לפני ה', ימיתנו בצוק. עד מתי הוא זקוק להיות חי? "לכפר" - עד שיכפר, שנאמר: "וכילה מכפר את הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח"; דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: "לכפר עליו" - כפרה שהיא בגופו (כפרה באמצעות וידוי דברים על גופו של השעיר עצמו).

בבלי יומא מ,ב: תניא: "יעומד חי לפני ה' לכפר עליו" - עד מתי יהא זקוק להיות חי? עד שעת מתן דמו של חבירו; דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עד שעת וידוי דברים. במאי קא מיפלגי? כדתניא: "לכפר" - בכפרת דמים הכתוב מדבר, וכן הוא אומר: "וכילה מכפר את הקודש" - מה להלן בכפרת דמים, אף כאן בכפרת דמים; דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: "לכפר" - בכפרה שבגופו הכתוב מדבר.

ומציעים נפקות בין שתי הדעות החולקות: על דעתיה דרבי יהודה – על דעתו של רבי יהודה**, הוידוי מעכב** (צריך לומר: 'אין הוידוי מעכב') – הווידויים של הכוהן הגדול ביום הכיפורים אינם מעכבים את העבודה אם לא התוודה, שהרי לדעתו השעיר המשתלח אינו זקוק להיות חי עד לאחר הווידוי עליו**; על דעתיה דרבי שמעון** – על דעתו של רבי שמעון**, אין הוידוי מעכב** (צריך לומר: 'הוידוי מעכב') – הווידויים של הכוהן הגדול ביום הכיפורים אינם מעכבים את העבודה אם לא התוודה, שהרי לדעתו השעיר המשתלח זקוק להיות חי עד לאחר הווידוי עליו**.** ומציעים מקרה נפקות בין שתי הדעות החולקות: מה נפק מן ביניהון? – מה יוצא מביניהם? (מה מקרה הנפקות בין רבי יהודה ורבי שמעון?) שלחו בלא ווידוי – במקרה ששלח הכוהן הגדול את השעיר לעזאזל בלא שהתוודה עליו לפני ששלחו, - על דעתיה דרבי יהודה – על דעתו של רבי יהודה**, צריך להביא שעיר אחר** (צריך לומר: 'אינו צריך להביא שעיר אחר') – שהרי לדעתו אין וידוי מעכב**; על דעתיה דרבי שמעון** – על דעתו של רבי שמעון**, אינו צריך להביא שעיר אחר** (צריך לומר: 'צריך להביא שעיר אחר') – ולהתוודות עליו ואחר כך לשלח אותו, שהרי לדעתו וידוי מעכב**.** ומציעים מקרה נפקות נוסף בין שתי הדעות החולקות: אף בפר כן – דינו של פר יום הכיפורים זהה לדינו של שעיר המשתלח**. שחטו בלא וידוי** – במקרה ששחט הכוהן הגדול את הפר בלא שהתוודה עליו לפני ששחטו, - על דעתיה דרבי יהודה – על דעתו של רבי יהודה**, צריך להביא פר אחר** (צריך לומר: 'אינו צריך להביא פר אחר') – שהרי לדעתו אין וידוי מעכב**; על דעתיה דרבי שמעון** – על דעתו של רבי שמעון**, אינו צריך להביא פר אחר** (צריך לומר: 'צריך להביא פר אחר') – ולהתוודות עליו ואחר כך לשחוט אותו, שהרי לדעתו וידוי מעכב**.**

ההגהות בקטע זה הן כמו שהגיה ב"שיירי קורבן" כאן וב"קורבן העדה" במקבילה וב"נועם ירושלמי".

ומציעים בעיה: נתודה – הכוהן הגדול על פר יום הכיפורים, ושחטו ונשפך הדם - ומציעים את הדין החל במקרה זה: ואת (צריך לומר: 'את', כמו במקבילה) אמר: – אתה אומר: צריך להביא פר אחר – כדי להזות מדמו את המתנות (כמו ששנינו במשנה לעיל ה,ז). - ויש להציע בעיה בעניין זה: צריך להתודות עליו פעם שנייה, או כבר יצא בוידויו של ראשון? – האם הכוהן הגדול צריך להתוודות שוב על הפר השני, שהרי הוא מכפר בדמו של הפר השני, והווידוי תלוי בקורבן שבו הוא מכפר, או שמא אינו צריך להתוודות שוב על הפר השני, כיוון שכבר יצא ידי חובת וידוי בווידוי על הפר הראשון, שאין הווידוי תלוי בקורבן שבו הוא מכפר? ומציעים בעיה נוספת המקבילה לבעיה הקודמת: אף בשעיר המשתלח כן (נראה שצריך לומר: 'אף בשעיר כן') – שחט את השעיר לשם ונשפך דמו, שהדין הוא שצריך להביא שעיר אחר כדי להזות מדמו את המתנות**.** - ויש להציע בעיה בעניין זה: צריך להגריל עליו פעם שנייה, או כבר יצא בהגרילו של ראשון? – האם הכוהן הגדול צריך להביא שני שעירים ולהגריל שוב עליהם, או שמא הוא מביא שעיר אחד במקום השעיר שנשפך דמו, ואינו צריך להביא שני שעירים ולהגריל שוב עליהם, כיוון שכבר יצא ידי חובת הגרלה בהגרלה על השעיר הראשון שנשפך דמו?

אין מובן לבעיה לפי נוסח הירושלמי שלפנינו 'אף בשעיר המשתלח כן', שכן בכל מקרה שמת השעיר המשתלח בעוד הוא זקוק להיות חי, לדעת רבי יהודה יביא שני שעירים אחרים ויגריל עליהם כתחילה, ולדעת רבי שמעון יביא שעיר אחר בלא הגרלה, כמו שכתבנו לעיל. לכן פירשנו שהבעיה היא במקרה שנשפך דמו של השעיר לשם. ואומנם במקרה זה אמר רבי יהודה במשנה לעיל ו,א שימות המשתלח ויביא שני שעירים אחרים ויגריל עליהם כתחילה, אבל הבעיה היא לפי התנא הראשון במשנה שם, שלא אמר אלא שבמקרה שמת השעיר לשם או שמת השעיר המשתלח משהגריל, שיביא שני שעירים אחרים ויגריל עליהם כתחילה, אבל לא אמר במקרה שנשפך דמו של השעיר לשם, האם יביא שני שעירים אחרים ויגריל עליהם כתחילה או שמא יביא שעיר אחר בלא הגרלה.

אין פושטים את שתי הבעיות.

עד כאן המקבילה בירושלמי שבועות. • • •

משנה מסרו – הכוהן הגדול מסר את השעיר המשתלח, לאחר שהתוודה עליו, למי שהוא מוליכו – לעזאזל**. הכל כשרין להוליכו** – ואפילו מי שאינם כוהנים**, אלא שעשו כהנים גדולים** – בני המעמד מבין הכוהנים (כך משמעו של הכינוי ׳כוהנים גדולים' המופיע במספר רב של מקורות מימי הבית), קבע – מנהג קבוע, ולא היו מניחין את ישראל להוליכו – אלא רק כוהן (אפשר שההולכה נחשבה על ידי הכוהנים כעבודה ממש). אמר רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי): מעשה והוליכו ערשלא – שם אדם, מציפורין, וישראל היה (רבי יוסי איש ציפורי מרבה להעיד על מעשים שאירעו בעבר בציפורי ומוסר מסורות רבות על שאירע במקדש). • • •

תלמוד המשלח את השעיר לעזאזל במשנה שנינו: "הכל כשרין להוליכו". מביאים מדרש הלכה: בעבודה ביום הכיפורים נאמר: "וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה**"** (ויקרא טז,כא) – הכוהן הגדול ישלח את השעיר אל המדבר על ידי איש שהוכן לשליחות זו; ויש ללמוד מהמילה "איש": - להכשיר את הזר – אפילו מי שאינו כוהן כשר להוליך את השעיר אל המדבר, ש"איש" הוא שם הכולל כל האנשים**. "עִתִּי" - שיהא עתיד** – על המשלח את השעיר אל המדבר להיות מוכן לשליחות זו מלפני יום הכיפורים**. "עִתִּי" - שיהא מזומן** – על המשלח להיות מוכן לשליחות זו מלפני יום הכיפורים (להלן תבואר כוונת שתי הדרשות הזהות). "עִתִּי" - אף בשבת – יש להוליך את השעיר אל המדבר בעת הראויה לכך, אפילו כשיום הכיפורים חל בשבת, אף על פי ששליחות זו כרוכה בעשיית מלאכות האסורות בשבת**. "עִתִּי" - אף בטומאה** – אפילו נטמא המשלח, מותר לו להיכנס לעזרה כשהוא טמא ולקחת את השעיר**.**

ספרא "אחרי מות" פרשה ד: "ושילח ביד איש עתי" - להכשיר את הזר. "עתי" - שיהא מזומן. "עתי" - אף בשבת. "עתי" - אף בטומאה.

בספרא אין '"עתי" - שיהא עתיד'.

בבלי יומא סו,א-ב: תנו רבנן: "איש" - להכשיר את הזר. "עתי" - שיהא מזומן. "עתי" - אפילו בשבת. "עתי" - אפילו בטומאה. "איש - להכשיר את הזר". - פשיטא! - מהו דתימא: כפרה כתיבא ביה (ואין כפרה אלא על ידי כוהנים), קא משמע לן. "עתי - אפילו בשבת". - למאי הלכתא? - אמר רב ששת: לומר שאם היה (השעיר) חולה - מרכיבו על כתפו. "עתי - אפילו בטומאה". - למאי הלכתא? - אמר רב ששת: לומר שאם נטמא משלחו - נכנס לעזרה ומשלחו.

ותמהים: לא הוא עתיד הוא מזומן?! (בתמיהה) – וכי אין "עתיד" ו"מזומן" זהים?! ומדוע כפל מדרש ההלכה את הדרשות: "עתי" - שיהא עתיד, "עתי" - שיהא מזומן? ומתרצים את התמיהה: אלא שלא ישלחנו ביד שנים (צריך לומר: 'ביד שני' (כך הגיה כאן ולהלן רי"מ גולדשלג)) – כוונת אחת משתי הדרשות היא, שעל המשלח לעשות לבדו את כל השליחות הזו, ולא שימסור המשלח את השעיר לשליח שני שיוליכו אל המדבר**.** ומציעים בעיה: שילחו ביד שנים (צריך לומר: 'ביד שני' (כך הגיה כאן ולהלן ב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, עמוד 587 ועמוד 588)), מהו שיטמא בגדים? – אם השליח שנמסר לו השעיר להוליכו אל המדבר מסר אותו לשליח שני שהוליכו אל המדבר, האם השעיר מטמא את בגדיו של השליח הראשון, כדין כל המשלח את השעיר לעזאזל שהוא מטמא את בגדיו? ופושטים את הבעיה: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה (את פשיטת הבעיה) מזאת (ממדרש ההלכה שלהלן): בעבודה ביום הכיפורים נאמר: "וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם, וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה**"** (ויקרא טז,כו) – המשלח חייב לכבס בגדיו (להטביל אותם במקווה) ולרחוץ במים (במי מקווה) לפני כניסתו למחנה; ויש ללמוד מן הכתוב: - לא המשלח את המשתלח (צריך לומר כמו בספרא: 'לא המשלח את המשלח') – רק המשלח את השעיר לעזאזל, שדוחפו מן ההר - השעיר מטמא את בגדיו, אבל המשלח את המשלח את השעיר לעזאזל, שהשליח שנמסר לו השעיר להוליכו אל המדבר מסר אותו לשליח שני שהוליכו אל המדבר - אין השעיר מטמא את בגדיו של השליח הראשון**.** ומציעים את פשיטת הבעיה: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק): שילחו ביד שנים (צריך לומר: 'ביד שני') - אינו מטמא בגדים – אין השעיר מטמא את בגדיו של השליח הראשון**.**

ספרא "אחרי מות" פרשה ה: "והמשלח" - לא המשלח את המשלח.

בבלי יומא סז,ב: תנו רבנן: המשלח מטמא בגדים, ואין השולח את המשלח מטמא בגדים.

ברח – השעיר מידי המשלח בשעה שהשעיר אמור לטמא את בגדיו (לפי התנא הראשון במשנה להלן ו,ו, משייצא חוץ לחומת ירושלים, ולפי רבי שמעון שם, משעת דחייתו לצוק), דרך הליכה – שברח השעיר לכיוון המדבר שאליו המשלח מוליך אותו, - מטמא בגדים – השעיר מטמא את בגדיו של המשלח, כיוון שבמקרה זה התקיימה מצוות שילוח השעיר אל המדבר**, דרך חזירה** – שברח השעיר בחזרה לכיוון ירושלים, - אינו מטמא בגדים – אין השעיר מטמא את בגדיו של המשלח, כיוון שבמקרה זה לא התקיימה מצוות שילוח השעיר אל המדבר**.**

ומביאים ברייתא: שאלו את רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני): חלה השליח – המשלח את השעיר ואינו יכול לשלחו, האם הכוהן הגדול משלח את השעיר על ידי אדם אחר**? אמר להן: כך תהו בשלום** – כמו שהשליח לא חלה מעולם, כך לא תחלו גם אתם לעולם**.** - ועוד שאלו אותו: ואם חלה המשתלח – השעיר, ואינו יכול להלך כל הדרך אל המדבר, האם המשלח מרכיבו על החמור**? אמר להן: יכול הוא לטעון אתכם ולי** – השעיר יכול לשאת עליו אתכם ואותי, שהשעיר היה בריא ולא חלה מעולם**.** - ועוד שאלו אותו: דחייו – דחה המשלח את השעיר לצוק, ולא מת – האם המשלח יורד אחריו לצוק וממיתו**? אמר להן: כן יהו אויבי השמים** – כמו שהשעיר נדחה ומת תמיד, כך יידחו גם אויבי ה' וימותו תמיד**.** לא שהיה רבי אליעזר מפליגן – לא שהרחיקם מאותם דברים ששאלו אותו לדברים אחרים, מפני שלא ידע להשיב להם**, אלא שלא היה אומר להן דברים שלא שמען מימיו** – שכך היתה דרכו, וכיוון שלא שמע מימיו את הדברים ששאלו אותו, לא השיב להם**.** וחכמים אומרים – החכמים משיבים לשאלות ששאלו את רבי אליעזר**: חלה השליח - משלחו ביד אחר** – הכוהן הגדול משלח את השעיר על ידי אדם אחר**. חלה המשתלח - מרכיבו** – המשלח את השעיר, על החמור. דחייו – דחה המשלח את השעיר לצוק, ולא מת - יורד – המשלח, אחריו – לצוק, וממיתו.

תוספתא יומא ג,יד: שאלו את רבי אליעזר: הרי שחלה שעיר המשתלח, מהו להרכיבו? אמר להם: יכול הוא להרכיב את אחרים. חלה משלחו, מהו לשלחו ביד אחר? אמר להם: כך תהו בשלום ואני. דחאו ולא מת, מהו שיירד אחריו וימיתנו? אמר להם: כך יהיו אויבי המקום. וחכמים אומרים: חלה - מרכיבו. חלה משלחו - משלחו ביד אחר. דחאו ולא מת - יירד אחריו וימיתנו.

תוספתא יבמות ג,א: ...ולא שהיה רבי אליעזר מפליגם, אלא שלא אמר דבר שלא שמע מימיו.

בבלי יומא סו,ב: שאלו את רבי אליעזר: חלה (השעיר), מהו שירכיבו על כתפו? - אמר להם: יכול (השעיר) להרכיב אני ואתם. חלה משלחו, מהו שישלחנו ביד אחר? - אמר להם: אהא בשלום אני ואתם. דחפו ולא מת, מהו שיירד אחריו וימיתנו? - אמר להם: "כן יאבדו כל אויביך ה'". וחכמים אומרים: חלה - מרכיבו על כתפו. חלה משלחו - ישלחנו ביד אחר. דחפו ולא מת - יירד אחריו וימיתנו. ... לא מפני שהפליגם (רבי אליעזר) בדברים, אלא שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. • • •

הסימנים הטובים בימי שמעון הצדיק והסימנים הרעים משמת מביאים ברייתא: כל ימים שהיה שמעון הצדיק – שהיה כוהן גדול בתקופת הבית השני, קיים, לא היה – השעיר המשתלח, מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברין איברין – כשדחף אותו המשלח מראש ההר, והתגלגל וירד במורד הזקוף של ההר**. משמת שמעון הצדיק, היה** – השעיר המשתלח, בורח למדבר והסרקיין – הערביים, יושבי המדבר, אוכלים אותו – בריחת השעיר נחשבה לסימן רע**.** כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים, היה גורל של השם – שהעלה הכוהן הגדול מן הקלפי כשהגריל על שני השעירים, עולה בימין – עליית הגורל של השם בימינו של הכוהן הגדול נחשבה לסימן טוב**. משמת שמעון הצדיק, פעמים בימין פעמים בשמאל** – כשעשו ישראל רצונו של ה' עלה בימין, וכשלא עשו רצונו של ה' עלה בשמאל**.** כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים, היה נר מערבי – של המנורה שבהיכל, דולק – בדרך נס כל הלילה וכל היום, שאף שהיה בו שמן כמידה שהיתה בשאר הנרות, המשיך לדלוק גם כל היום והדליקו ממנו את הנרות בין הערביים**. משמת שמעון הצדיק, פעמים כבה פעמים דלק** – כשעשו ישראל רצונו של ה' דלק כל היום, וכשלא עשו רצונו של ה' דלק בלילה כשאר הנרות וכבה ביום**.** כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים, היה לשון של זהורית – רצועה של צמר צבוע אדום המופק מתולעת השני (נוזל ביציה של כנימה החיה על עצי אלון), שהיה קשור על פתחו של ההיכל, מלבין – כשדחף המשלח את השעיר המשתלח מראש ההר, וזה היה סימן שנתכפרו עוונותיהם של ישראל (ראה משנה להלן ו,ח). משמת שמעון הצדיק, פעמים מלבין פעמים מאדים – כשעשו ישראל רצונו של ה' הלבין, וכשלא עשו רצונו של ה' האדים יותר מצבעו האדום שבו היה צבוע**.** כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים, היה אוּר המערכה – האש שבערה בעצים שערכו כל בוקר על המזבח שבעזרה, מתגבר ועולה – מאליו**, משהיו נותנין שני גיזירי עצים בשחרית** – שחובה להוסיף אותם על המערכה בבוקר, לא היו נותנין כל היום – גיזרי עצים נוספים (אבל בוודאי שהיו נותנים שני גיזרי עצים אף בין הערביים, שאף הם חובה). משמת שמעון הצדיק, תשש כוחה של המערכה ולא היו נמנעין להיות נותנין עצים כל היום – כדי שתבער אש המערכה**.** כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים, היתה ברכה משולחת בשתי הלחם – שתי חלות שקרבות בחג השבועות, והכוהנים בני המשמר העובד במקדש מתחלקים בהן ואוכלים אותן, ובלחם הפנים – שמונח על השולחן שבהיכל, ובכל שבת הכוהנים בני המשמר העובד במקדש מתחלקים בו ואוכלים אותו**, והיה נופל לכל אחד ואחד** – מהכוהנים, עד כזית – שהיה מגיע לכל אחד לכל הפחות כזית משתי הלחם ומלחם הפנים, אף שהיו הכוהנים מרובים**, ויש מהן שהיו אוכלין ושביעין, ויש מהן שהיו אוכלין ומותירין** – אף שחלקו של כל אחד היה רק כזית, אכלו ושבעו ואפילו הותירו, ומכל שכן אם היתה הברכה מרובה יותר והיה מגיע לכל אחד מהם יותר מכזית**. משמת שמעון הצדיק, ניטלה ברכה משתי הלחם ומלחם הפנים, והיה נופל לכל אחד ואחד מהן עד כאפון** – שלא היה נופל לכל אחד ואחד יותר מאפון (גרעין של אפונים), שהוא קטן מזית, אבל לפעמים גם פחות מאפון (אפון - קטנית שגרעיניה משמשים כמאכל אדם וכמספוא לבהמות. גרעין האפון שימש כשיעור גודל), הצנועים (הענווים) היו מושכין את ידיהן – מוותרים על חלקם ולא נוטלים מהלחם, משום שידעו שהחלק שייפול בחלקם אין בו כדי להשביע**, והגרגרנים** (הלהוטים אחרי אכילה גסה) היו פושטין את ידיהן – מושיטים את ידיהם ליטול מהלחם ואינם מוותרים על חלקם, אף שידעו שהחלק שייפול להם אין בו כדי להשביע**.** מעשה בכהן אחד בציפורין – מהעיר ציפורי שבגליל התחתון, שנטל – מהלחם שהתחלק לכוהנים, חלקו וחלק חבירו – שחטף מחברו את חלקו, ולא הסתפק בחלקו**, והוא היה נקרא בן האפון עד היום** – לגנאי לעולם, על שם שגזל את חלקו הזעיר של חברו מהלחם**. הוא** – דבר זה, שנקרא בשם זה משום שגזל מחברו, הוא שדוד אמר: "אֱלֹהַי, פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע, מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ" (תהילים עא,ד) – דוד מבקש מה' שיציל אותו מיד רשע ומיד עושה עוול וחומס (גזלן). - אפון בלשון חכמים (על שם הבליטה שבזרע, שצורתה כעין אף) הוא חמיץ (חימצה) בלשון המקרא (ישעיהו ל,כד) (על שם טעמו החמצמץ של הזרע הצעיר). הראיה מן הכתוב "חומץ" היא לשון נופל על לשון חמיץ- אפון. הרי ש"בן האפון" משמעו: בן החמצן (החמסן).

תוספתא סוטה יג,ז-ח: כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים, היה נר מערבי תדיר. משמת, הלכו ומצאוהו שכבה. מיכן ואילך, פעמים כבה פעמים דולק. כל זמן שהיה שמעון קיים, היתה אש של מערכה תדירה. כיוון שהיו מסדרים אותה שחרית, היתה מתגברת והולכת כל היום כולו, והיו מקריבים עליה תמידים ומוספים ונסכיהם (מנחות הנסכים שבאות עם התמידים והמוספים), ולא היו מוסיפים עליה אלא שני גיזרי עצים עם תמיד של בין הערביים (שהם חובה), כדי לקיים מצוות עצים בלבד, שנאמר: "וביער עליה הכוהן" (ויקרא ו,ה) (למדו מכאן שאין מצוות שני גיזרי עצים מפני קיום אש המערכה, אלא מצווה מיוחדת, ואין הברל בין שני גיזרי עצים של שחרית לבין הגיזרים של בין הערביים). משמת שמעון הצדיק, תשש כוחה של מערכה, ולא היו נמנעים מלהוסיף עליה עצים כל היום כולו. כל זמן שהיה שמעון קיים, היתה ברכה נכנסת בשתי הלחם ובלחם הפנים. שתי הלחם מתחלקות בעצרת לכוהנים, ולחם הפנים מתחלק ברגל לכל המשמרות. יש מהם שאוכלים ושבעים, ויש מהם שאוכלים ומותירים, ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כזית (אפילו בשעה שהיו שתי הלחם ולחם הפנים נחלקים לכל המשמרות, היה מגיע כזית לכל אחד והיו הכוהנים אוכלים ושבעים ומותירים). משמת שמעון הצדיק, נסתלקה הברכה משתי הלחם ומלחם הפנים. הצנועים מושכים את ידיהם, והגרגרנים חולקים, ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כפול. מעשה בכוהן אחד מציפורי שנטל חלקו וחלק חבירו, ואף על פי כן לא עלה בידו אלא כפול, והיו קורים אותו בן החמסן (מפני שחטף פחות משווה פרוטה, שאינו יוצא בדיינים) עד היום.

בבלי יומא לט,א-ב: תנו רבנן: ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק (ככוהן גדול) היה גורל (של השם) עולה בימין, מכאן ואילך פעמים עולה בימין ופעמים עולה בשמאל. והיה לשון של זהורית מלבין, מכאן ואילך פעמים מלבין ופעמים אינו מלבין. והיה נר מערבי דולק (כל היום וכל הלילה), מכאן ואילך פעמים דולק ופעמים כבה (דלק כשאר הנרות). והיה אש של מערכה מתגבר, ולא היו כוהנים צריכים להביא עצים למערכה, חוץ משני גיזרי עצים, כדי לקיים מצוות עצים. מכאן ואילך פעמים מתגבר ופעמים אין מתגבר, ולא היו כוהנים נמנעים מלהביא עצים למערכה כל היום כולו. ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כוהן מגיעו כזית, יש אוכל ושבע ויש אוכל ומותיר. מכאן ואילך נשתלחה מאירה (קללה) בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כוהן מגיעו כפול, הצנועים מושכים את ידיהם והגרגרנים נוטלים ואוכלים. ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו, והיו קורים אותו בן חמצן עד יום מותו. אמר רבה בר שילא: מאי קראה? "אלוהיי, פלטני מיד רשע, מכף מעוול וחומץ" (תהילים עא,ד). - רבא אמר: מהכא: "למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ" (ישעיהו א,יז) - אשרו חמוץ (את הנגזל) ואל תאשרו חומץ (את הגזלן).

ומביאים ברייתא נוספת: (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'תני:') ארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש – בארבעים השנה שלפני חורבן בית המקדש השני**, היה נר מערבי כבה, ולשון של זהורית מאדים, וגורל של** השם עולה בשמאל – כל אלה היו סימנים המבשרים רע**, והיו נועלין דלתות ההיכל מבערב ומשכימין ומוצאין אותן פתוחין** – שנפתחו הדלתות מאליהן, וזה היה סימן שעתידים האויבים להיכנס למקדש ולהחריב אותו**. אמר לו** – להיכל, רבן יוחנן בן זכיי (גדול החכמים בדור הראשון לתנאים): היכל, למה אתה מבהלינו – בסימן החורבן הזה**? יודעין אנו שסופך ליחרב** – ואין לנו צורך בסימן הזה, - (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'שנאמר:') "פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ" (זכריה יא,א) – פסוק זה הוא חלק מנבואת חורבן על הגויים, ויש לדרוש אותו על בית המקדש שמכונה על ידי חכמינו "לבנון".

סביר שהמספר ארבעים כאן הוא סמלי המייצג דור שלם.

בבלי יומא לט,ב: תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל (של השם) עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל, היכל! מפני מה אתה מבעית (מפחיד) את עצמך (כינוי במקום: אותנו)? יודע אני בך שסופך ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עידו: "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך" (זכריה יא,א).

אבות דרבי נתן נוסח ב פרק ז: רבי חנניה סגן הכהנים אומר: קודם לארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש ונשרף ההיכל היו אנשי ירושלים נועלים את הדלתות (של ההיכל) מבערב ומשכימים ומוצאים אותן פתוחים, שנאמר: "פתח לבנון דלתיך" (זכריה יא,א). • • •

קנאת האחים בני שמעון הצדיק והקמת מזבח במצרים מביאים ברייתא: ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה, ובשנה האחרונה אמר להן – למקורביו**: בשנה זו אני מת** – המשך הסיפור מובא בירושלמי לעיל ה,א, וכאן קיצר הירושלמי**.** אמרו לו – לשמעון הצדיק**: למי נמנה** – לכוהן גדול, אחריך? אמר להן: הרי נחוניון בני לפניכם – בכך יעץ להם שמעון הצדיק למנות את נחוניון**.** (צריך להוסיף: 'ולא רצה' / 'ולא קיבל' – נחוניון להתמנות לכוהן גדול. - בבבלי אמרו שלא רצה כי שמעון אחיו היה גדול בשנים ממנו) הלכו ומינו את נחוניון (צריך לומר: 'שמעון') – אחיו של נחוניון**. וקינא בו שמעון** (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. וצריך לומר: 'נחוניון') אחיו – על שמינו את שמעון, והלך – נחוניון, והלבישו – את שמעון, נקלה (מעיל או חלוק תחתון. - במסירה שלפנינו הגיה מגיה על פי הבבלי: 'אונקלה') וחגרו צוצל (חגורה. - במסירה שלפנינו הגיה מגיה כאן ולהלן על פי הבבלי: 'צלצל') – נחוניון הלביש את שמעון בבגדים שאינם מבגדי הכהונה, שיש בהם משום חילול המקדש ועבודתו, כדי להכשילו (אולי בגדים אלה הם בגדי אישה. צוצל כבגד אישה נזכר בירושלמי פסחים י,א ובבראשית רבה יט,ו). אמר להן – נחוניון לכוהנים**: ראו מה נדר** – נשבע שמעון, לאהובתו, אמר לה: לכשאשמש בכהונה גדולה – כשאתמנה לכוהן גדול, אלבש נקלה שליך (שלך) ואחגור בצוצל שליך (שלך) (ההגהות בקטע הזה הן כמו שהגיה ב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן). בדקו את הדברים ולא מצאו (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה בטעות 'אותו') – לא מצאו שנדר שמעון לאהובתו ואמר לה את הדברים האלה, והפריכו את ההאשמה של נחוניון**.** אמרו: משם ברח – נחוניון, כשנתגלתה מזימתו, להר המלך (אזור ההר בארץ יהודה) – כדי למצוא הגנה מפני הרודפים אחריו**. משם ברח לאלכסנדריאה** – שבארץ מצרים**, ועמד ובנה שם מזבח, וקרא עליו את הפסוק הזה** – שבסופה של נבואת חורבן על ארץ מצרים**: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַי'י בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם"** (ישעיהו יט,יט). ויש להסיק מכך מסקנה מוסרית: והרי הדברים קל וחומר: ומה אם זה – נחוניון, שברח מן השררה – שבתחילה סירב להתמנות לכוהן גדול והתרחק מהשררה, - ראו היאך נחזר (חיזר) עליה בסוף – שאחר כך השתדל כדי להשיג את השררה, שהכשיל את שמעון כדי שימנו אותו לכוהן גדול**, מי שהוא נכנס ויוצא** – מי שהוא מתמנה לשררה ואחר כך הוא מודח ממנה, - על אחת כמה וכמה – בוודאי ובוודאי שהוא מחזר עליה כדי שיתמנה שוב לשררה**.**

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: זו דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – הברייתא הקודמת היא לפי שיטת רבי מאיר**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: לא כי – לא כך היה הדבר כמו שאמר רבי מאיר, ששמעון הצדיק יעץ למנות את נחוניון, ונחוניון לא רצה להתמנות ומינו את שמעון**, אלא** – כך היה הדבר: מינו את שמעון – שלא יעץ שמעון הצדיק למנות את נחוניון ומינו את שמעון, או שיעץ שמעון הצדיק למנות את נחוניון אבל מינו את שמעון בניגוד לעצה**. וקינא בו נחוניון אחיו והלך והלבישו** – את שמעון, נקלה וחגרו צוצל. אמר להן – נחוניון**: ראו מה נדר** – שמעון, לאהובתו, (הסופר במסירה שלפנינו או מעתיק קדמון קיצר מכאן עד 'והרי הדברים קל וחומר' להלן, וכתב: 'כול' היך קדמייא' - הכול כמו הראשון. אנו השלמנו את הקיצור כמו שהוא לעיל) [אמר לה: לכשאשמש בכהונה גדולה אלבש נקלה שליך ואחגור בצוצל שליך. בדקו את הדברים ולא מצאו. אמרו: משם ברח – נחוניון, כשנתגלתה מזימתו, להר המלך. משם ברח לאלכסנדריאה, ועמד ובנה שם מזבח (נראה על פי האמור להלן שצריך לומר: 'ובנה שם מזבח לעבודה זרה'. ואין לגרוס 'וקרא עליו את הפסוק הזה...' כמו לעיל, משום שבפסוק הזה נאמר "מזבח לה'").] ויש להסיק מכך מסקנה מוסרית: והרי הדברים קל וחומר: ומה אם מי – נחוניון, שלא נכנס לשררה – שלא מינו אותו לכוהן גדול, - ראו היאך העשיא (הביא לידי עשייה, עורר לעשות) את ישראל לעבודה זרה – שקלקל כיוון שלא מינו אותו, שגרם שהקריבו ישראל לעבודה זרה על המזבח שבנה**, מי שהוא נכנס ויוצא** – מי שהוא מתמנה לשררה ואחר כך הוא מודח ממנה, - על אחת כמה וכמה – בוודאי ובוודאי שהוא מקלקל כשהוא מודח מהשררה**.**

הלשון 'תני: זו דברי רבי מאיר...' נמצא בעוד כמה מקומות בירושלמי.

בבלי מנחות קט,ב: תניא: אותה שנה שמת שמעון הצדיק, אמר להם: שנה זו הוא (כלומר, אני) מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: כל יום הכיפורים (כשנכנסתי לקודש הקודשים) היה מזדמן לי זקן אחד לובש לבנים ומתעטף לבנים ונכנס עימי ויוצא עימי. שנה זו נזדמן לי זקן אחד לובש שחורים ומתעטף שחורים ונכנס עימי ולא יצא עימי. לאחר הרגל (חג הסוכות) חלה שבעת ימים ומת, ונמנעו אחיו הכוהנים מלברך בשם. בשעת פטירתו, אמר להם: חוניו בני ישמש (כוהן גדול) תחתיי. נתקנא בו (בחוניו) שמעי אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה. אמר לו (שמעי לחוניו): בוא ואלמדך סדר עבודה (של הכוהן הגדול). הלבישו (שמעי את חוניו) באונקלי (מעיל) וחגרו בצילצול (חגורה) והעמידו אצל המזבח. אמר (שמעי) להם לאחיו הכוהנים: ראו מה נדר זה (חוניו) וקיים לאהובתו: אותו היום שאשמש בכהונה גדולה אלבש באונקלי שליכי (שלך) ואחגור בצילצול שליכי (שלך). - ביקשו אחיו הכוהנים להורגו (את חוניו על בזיון הכהונה). רץ מפניהם ורצו אחריו. הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו (קורבנות) לשם עבודה זרה. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה זה (חוניו) שלא ירד לה (שלא שימש בכהונה הגדולה) - כך (קלקל, כיוון שנלקחה ממנו הכהונה הגדולה), היורד לה (מי שמשמש בכהונה הגדולה) - על אחת כמה וכמה (שהוא מקלקל, אם נלקחת ממנו הכהונה הגדולה); דברי רבי מאיר. אמר לו (לרבי מאיר) רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא לא קיבל עליו חוניו (את הכהונה הגדולה), שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה, ואף על פי כן נתקנא בו חוניו בשמעי (כשראה אותו משמש בכהונה הגדולה). אמר לו (חוניו לשמעי): בוא ואלמדך סדר עבודה. הלבישו באונקלי וחגרו בצילצול והעמידו אצל המזבח. אמר (חוניו) להם לאחיו הכוהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו: אותו היום שאשמש בכהונה גדולה אלבש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי. - ביקשו אחיו הכוהנים להורגו (את שמעי). סח להם כל המאורע (שהוכשל על ידי חוניו). ביקשו להרוג את חוניו. רץ מפניהם ורצו אחריו, רץ לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר: זה הוא, זה הוא (שידעו מי הוא, ולא היה יכול להימלט שם). הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמיים, שנאמר: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה'" (ישעיהו יט,יט). וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: ומה זה (חוניו) שברח ממנה (מן הכהונה הגדולה, שהרי בתחילה לא רצה בה) - כך (התקנא אחר כך באחיו כשראה אותו משמש בכהונה הגדולה), המבקש לירד לה (מי שמתחילה רוצה להתמנות לכהונה הגדולה) - על אחת כמה וכמה (שהוא מתקנא במי שמשמש בכהונה הגדולה).

הבבלי מביא את סיפור הקמת המזבח באלכסנדריה על המשנה מנחות יג,י העוסקת בבית נחוניון (לפי נוסחי ארץ ישראל) / חוניו. בבבלי: חוניו ושמעי. בירושלמי: נחוניון ושמעון. לפי הירושלמי, שמעון הצדיק נשאל לפני מותו מי ימונה אחריו, והשיב להם תשובה שהשתמע ממנה שייעץ להם למנות את נחוניון. לפי הבבלי, שמעון הצדיק ציווה בשעת פטירתו למנות את חוניו, מבלי שנשאל על כך. הירושלמי אינו מזכיר שנחוניון היה צעיר מאחיו, בניגוד לבבלי. לפי הבבלי, לשיטת רבי מאיר, האיש שנתמנה לכהונה גדולה היה חוניו, והוא נאלץ לברוח למצרים עקב דיבה שהוציא עליו אחיו. לשיטת רבי יהודה, ויתר חוניו בתחילה על הכהונה ולא נתמנה לכוהן גדול, אבל לבסוף קינא והעליל על אחיו, והוא נאלץ לברוח מפני שמזימתו נתגלתה. שיטת רבי מאיר בירושלמי (לפי ההגהות ב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן) היא כשיטת רבי יהודה בבבלי. לפי הבבלי, לשיטת רבי מאיר נבנה המזבח של חוניו לשם עבודה זרה, ואילו לשיטת רבי יהודה המזבח נבנה לשם שמים, בהסתמך על הפסוק מישעיהו שניבא את הקמתו. לפי הירושלמי, לשיטת רבי מאיר נבנה המזבח לשם שמים, ואילו לשיטת רבי יהודה המזבח נבנה לשם עבודה זרה. הקול וחומר המובא בבבלי על שיטת רבי מאיר בא בירושלמי על שיטת רבי יהודה, ולהיפך.

בספר "בין יוספוס לחז"ל", כרך א, עמודים 231-236, מובאת הצעה לשחזורה של גרסת הירושלמי בדברי רבי מאיר ובדברי רבי יהודה הדומה לזו שבבבלי, בשל השמטה מחמת הדומות והכפלה מחמת הדומות ודילוג מכוון לשם קיצור שאירעו בשני שלבים והביאו להתהוות הנוסח שלפנינו. אבל לאור ההגהות ב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, אין צורך בהצעת שחזור זו.

בגרסת הירושלמי של האגדה נאמר שהכוהן ברח תחילה ל'הר המלך'. בבבלי נאמר שהכוהן רץ ל'בית המלך'. יש להניח ש'בית המלך' של הבבלי הוא תיקון מכוון. ייתכן שבית המלך שאליו ברח חוניו הוא ביתו של המלך התלמי פילומטור, שאצלו הוא ביקש מפלט. ואכן לפי יוספוס, ברח חוניו אל המלך תלמי, ורק לאחר הסכמתו הקים את המזבח במצרים. ייתכן שלאור מידע זה, שאולי היה בידי הבבלי, נעשה התיקון ("בין יוספוס לחז"ל", כרך א, עמוד 217).

בית חוניו הידיעות על מקדש חוניו מצויות בעיקרן בחיבורי יוסף בן מתתיהו. יוסף מספר כי חוניו הרביעי, בנו של חוניו הכוהן הגדול, ברח אל תלמי השישי פילומטור לאלכסנדריה, וביקש ממנו רשות לבנות במצרים מקדש במתכונת המקדש בירושלים בשביל יהודי מצרים, וכך תוגשם נבואת ישעיהו: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים". הרשות ניתנה והמקדש נבנה בליאונטופוליס, אשר בפלך הליופוליס מצפון לממפיס. חוניו מינה כוהנים ולוויים ממקורביו לשרת במקדש זה . במקום אחר מייחס יוסף את בניין הבית לחוניו השלישי, בנו של שמעון הכוהן הגדול. ייסוד המקדש נזכר בחיבורי בן מתתיהו בקצרה בעוד מספר מקומות. ישנם שינויים מעטים בין המקורות השונים באשר לתיאור המקדש ונסיבות הקמתו, והבולט שבהם נוגע בשאלת זיהויו של חוניו: האם היה זה חוניו השלישי או הרביעי? בשאלה זו חלוקות הדעות. רוב החוקרים סבורים שיש לקבל את דברי יוסף ב"קדמוניות היהודים", המייחס את בניין הבית לחוניו הרביעי, שבנה את המקדש לאחר שאלקימוס נתמנה לכוהן גדול (בערך 160-162 לפני הספירה). מתוך המקורות הללו לא נתבררה די הצורך מגמתו של חוניו בהקמת הבית: האם רצה לבנות מרכז חדש ליהודי מצרים, כדי לנתקם מן המקדש הירושלמי; או אולי ביקש לספק את צורכי המושבה הצבאית בליאונטופוליס; או שמא רצה לספק שאיפה אישית בלבד? הידיעה האחרונה על מקדש חוניו המצויה אצל יוסף בן מתתיהו מוסרת, כי לופוס, הנציב הרומי באלכסנדריה, קיבל הוראה מאספסיינוס להרוס את המקדש. ואומנם, הבית נסגר בשנת 73 לספירה בערך. העיון במסורת התלמודית הדנה בבית חוניו מלמד, כי מסורת זו מספרת רק על נסיבות ייסודו של הבית, ואין היא יודעת כלל על חורבנו. למעשה אין במסורת זו תוספת של פרטים הסטוריים משמעותיים. הידיעות מצויות בשני התלמודים. לפי מסורות אלו נבנה הבית באלכסנדריה ולא בליאונטופוליס, על רקע הסכסוך שפרץ בין שני בניו של שמעון הצדיק על ירושת הכהונה הגדולה. חוניו נאלץ להימלט למצרים, ושם הוא בנה את המזבח. בונה המזבח היה חוניו השלישי, בנו של שמעון הצדיק ("מקדש חוניו - מציאות והלכה", "יהודים ויהדות בימי בית שני, המשנה והתלמוד", עמודים 107-108).

בית חוניו היה מקדש יהודי שהקים במצרים כוהן ושמו חוניו מבית צדוק סמוך למרד החשמונאים - זמן מה לפניו, במהלכו או מעט אחריו. בית צדוק היה משפחת הכהונה שעימה נמנו כל הכוהנים הגדולים מראשית ימי הבית השני. כוהנים מבית צדוק חדלו לשמש במשרה זו, כאשר מנלאוס קנה בכסף בשנת ‏172 לפני הספירה את הכהונה הגדולה מאת אנטיוכוס אפיפנס. מאורע זה היה לדעת חוקרים רבים אות הפתיחה במאורעות שהובילו למרד החשמונאים. לכאורה היה מקום לצפות שכוהנים מבני צדוק ישובו לשמש בקודש עם שוך המרד והניצחון על הסלווקים, אך הדברים התגלגלו אחרת, ובשנת ‏153 מינה המלך הסלווקי אלכסנדר באלאס את יונתן החשמונאי לכוהן גדול בירושלים, ואחריו, בשנת ‏142, זכה שמעון אחיו להכרת המלך דמטריוס בכהונתו הגדולה, ובשנת ‏140 שבה ואישרה זאת אספת עם יהודית. חוניו קיבל רשות להקים מקדש לאלוהי ישראל מן המלך תלמי השישי פילומטור, שמסר לו לשם כך קרקעות במחוז הליופוליס (עיר השמש). הוא בנה מקדש בעיר לאונטופוליס שבמחוז, וקיים שם מושבה צבאית של יהודים שסייעה לפילומטור, ואף לאשתו קליאופטרה השנייה לאחר מותו, במאבקיהם הצבאיים. גם יוספוס וגם חז"ל עוסקים בהקמת מקדש חוניו, אם כי בהבדלים ניכרים וסתירות. את הקמת המקדש יש לתארך לזמן כלשהו בין ‏172 ל-‏150 לפני הספירה. יוספוס אף מתאר את סגירת המקדש בשנת ‏73 לספירה בידי אספסיינוס, שראה בו מרכז מרי יהודי בשלטון רומא, דוגמת המורדים שנלחם בהם ביהודה ובירושלים, ולאחר מכן אף במצדה. מקדש חוניו התקיים ‏220 שנה לכל הפחות ("בין יוספוס לחז"ל", כרך א, עמוד 202-203). • • •

משנה וכבש – גשר משופע מן העזרה אל חוץ לירושלים, עושין – מערב יום הכיפורים, לו – למשלח את השעיר או לשעיר, והיה המשלח מוליך את השעיר על הכבש, מפני הבבליים שהיו מתלשין בשערו – ליהודים הבבליים לא היתה סבלנות, ותלשו בשערו של המשלח את השעיר או בשערו של השעיר, כדי למהר ככל האפשר בסילוקו של השעיר, ואומרין לו – למשלח או לשעיר**: טול וצא, טול וצא**! – הזדרז וצא מכאן!. יקרי (חשובי) ירושלם מלוין אותו – את המשלח את השעיר, עד סוכה הראשונה. עשר סוכות מירושלם ועד צוק – הסלע שממנו המשלח דוחף את השעיר**, תשעים ריס** (מידת אורך) – מירושלים עד הצוק**, שבעה ומחצה** – ריס, לכל מיל – זה השיעור של ריס ביחס למיל. נמצא שתשעים ריס הם שנים עשר מילין. - מירושלים עד הצוק היו שנים עשר מילין. מירושלים עד הסוכה הראשונה היה מיל, ובין סוכה לסוכה היה מיל, ומהסוכה האחרונה עד הצוק היו שני מילין. בכל סוכה ישבו אנשים מערב יום הכיפורים, והם ליוו את המשלח עד לסוכה הקרובה**.**

מקור המילה 'ריס' בפרסית. המילה 'ריס' מקבילה למילה היוונית 'סטדיון' - אצטדיון וגם אורך מסלול המירוצים. הריס היה כ-200 מטר. מקור המילה 'מיל' בלטינית. מיל רומי הוא מידת אורך כדי אלף צעדים כפולים. צעד כפול הוא המרחק מהרמת כף רגל בצעד אחד ועד הרמת אותה כף רגל שוב בצעד הבא. מדובר במרחק של כמטר וחצי, ולכן המיל הרומאי בן אלף הצעדים היה כ-1,500 מטר. על כל סוכה וסוכה אומרין – יושבי הסוכות, לו – למשלח את השעיר**: הרי מזון והרי מים** – שאם הוא חלש - מותר לו לאכול ולשתות**. ומלוין** – יושבי הסוכות, אותו – את המשלח, מסוכה לסוכה – שהמרחק בין סוכה לסוכה היה מיל אחד, כתחום שבת שמותר ללכת בו ביום הכיפורים**, חוץ מן האחרון שבהן** – היושב בסוכה האחרונה, שמלווה את המשלח**, שאינו מגיע עמו לצוק** – לפי שמהסוכה האחרונה עד לצוק היו שני מילין**, אלא עומד מרחוק** – מלווה את המשלח מיל אחד, ובאמצע הדרך, כמיל לפני הצוק, עומד, ורואה את מעשיו – של המשלח (האמורים במשנה הבאה). • • •

תלמוד כבש עשו לו מפני הבבליים במשנה שנינו: "וכבש עושין לו מפני הבבליים שהיו מתלשין בשערו ואומרין לו: טול וצא, טול וצא". מציעים מקורות תנאיים המוסיפים פרשנות לדברי המשנה: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: כבש גופו (צריך לומר: 'גופה' = גפּה ("תוספתא כפשוטה")) – הכבש האמור במשנה הוא גדר, קיר**. אית תניי תני:** – [ו]יש תנא [ש]שונה: כבש ממש – הכבש האמור במשנה הוא גשר משופע**.**

אמר רבי חייה בר יוסף (אמורא בדור השני): אלכסנדריין היו אומרים: עד מתי אתם תולין את הקלקלה בנו? – יש מסורת (ראה תוספתא ובבלי להלן) שלפיה יהודים מאלכסנדריה היו מתלשים בשערו ואומרים לו: טול וצא, טול וצא. אבל האלכסנדריים דחו את הדבר ואמרו שאין לייחס להם את ההתנהגות הרעה הזאת.

תוספתא יומא ג,יג: כבש עושים לו מפני אלכסנדריים שהיו מתלשים בשערו ואומרים לו: טול וצא, טול וצא.

בבלי יומא סו,ב: אמר רבה בר בר חנה: לא בבליים הם אלא אלכסנדריים הם, ומתוך ששונאים את הבבליים הם קורים אותם על שם בבליים (ייחסו לבבליים את מידותיהם של האלכסנדריים מפני ששנאו את הבבליים). תניא: אמר רבי יהודה: לא בבליים הם אלא אלכסנדריים הם.

הבבלי מגן על הבבליים והירושלמי להפך. • • •

סוכות מירושלים ועד הצוק במשנה שנינו: "יקירי ירושלם היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה. עשר סוכות מירושלם ועד צוק, תשעים ריס, שבעה ומחצה לכל מיל**".** מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: עשר סוכות בתוך שנים עשר מיל – הסוכה הראשונה היתה רחוקה מיל מירושלים, ובין סוכה לסוכה היה מיל, והסוכה האחרונה היתה רחוקה שני מילין מן הצוק. נמצא שהיו יכולים ללוות אותו מירושלים לסוכה הראשונה, שמיל הוא תחום שבת, ומי שקנה שביתה בסוכה יכול היה ללוות אותו עד הסוכה שלאחריה, ומי שהיה בסוכה האחרונה היה מלווה אותו מיל ועומד מרחוק ורואה את מעשיו (כמפורש במשנה הבאה); דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – במשנתנו שנינו כרבי מאיר**.** רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: תשע (כך הגרסה בתוספתא ובכמה מנוסחי הבבלי. במסירה שלפנינו מחק מגיה 'תשע' וכתב 'עשר' כמו בכמה מנוסחי הבבלי) סוכות בתוך עשרה מיל – רבי יהודה סובר שלא היו אלא עשרה מילין בין ירושלים והצוק, והסוכה הראשונה היתה רחוקה מיל מירושלים, ובין סוכה לסוכה היה מיל, והסוכה התשיעית היתה רחוקה מיל מן הצוק. נמצא שמי שהיה בסוכה האחרונה היה מלווה אותו עד לצוק**.** רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: חמש – סוכות בתוך עשרה מיל**, וכולן על ידי עירוב** (מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו בבבלי) – גם רבי יוסי סובר שלא היו אלא עשרה מילין בין ירושלים והצוק, והסוכה הראשונה היתה רחוקה מיל מירושלים, ובין סוכה לסוכה היו שני מילין, והסוכה החמישית היתה רחוקה מיל מן הצוק, ומי שהיו בארבע הסוכות הראשונות היו מערבים עירובי תחומים בסוף מיל בין סוכתם ובין הסוכה הבאה, ולכן יכלו ללוות את המשלח מסוכתם עד לסוכה הבאה, ומי שהיה בסוכה האחרונה היה מלווה אותו עד לצוק בלא עירוב**. וכן אמר לי** – אמר לרבי יוסי, אליעזר (צריך לומר: 'אלעזר') בני: יכול אני לעשותן שתים על ידי עירוב – ואין צורך לעשות חמש סוכות, שהסוכה הראשונה תהיה רחוקה ארבעה מילין מירושלים, ובין הסוכה הראשונה לסוכה השנייה יהיו ארבעה מילין, והסוכה השנייה תהיה רחוקה שני מילין מן הצוק, ויקרי ירושלים יערבו עירובי תחומים בסוף מיל מירושלים ויוכלו ללוות את המשלח שני מילין מירושלים, ובכל סוכה יהיה מי שיערב בסוף מיל מסוכתו לכיוון ירושלים ומי שיערב בסוף מיל מסוכתו לכיוון הצוק, וזה מהסוכה הראשונה שיערב לכיוון ירושלים יוכל ללוות את המשלח שני מילין, מהמקום שיגיעו יקרי ירושלים עד לסוכה הראשונה, וזה שיערב לכיוון הצוק יוכל ללוות אותו שני מילין מהסוכה הראשונה, וזה מהסוכה השנייה שיערב לכיוון ירושלים יוכל ללוות את המשלח שני מילין, מהמקום שיגיע זה מהסוכה הראשונה עד לסוכה השנייה, וזה שיערב לכיוון הצוק יוכל ללוות אותו שני מילין, מהסוכה השנייה עד לצוק**.**

תוספתא יומא ג,יג: יקרי ירושלם מלווים אותו עד סוכה ראשונה, מפני שעשר סוכות בתוך שנים עשר מילין היו; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: תשע סוכות בתוך עשרה מילין היו. רבי יוסה אומר: חמש סוכות בתוך עשרה מילין היו, ומערבים מזו לזו. אמר רבי יוסה ברבי יהודה: יכול אני לעשותן שתי סוכות.

בבלי יומא סז,א: תנו רבנן: עשר סוכות ושנים עשר מילין היו; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: תשע / עשר סוכות ועשרה מילין (לפי הגרסה 'עשר סוכות' היתה הסוכה העשירית בצוק עצמו). רבי יוסי אומר: חמש סוכות ועשרה מילין, וכולן על ידי עירוב. אמר רבי יוסי: סח לי אלעזר בני: אם על ידי עירוב - יכולני לעשות אפילו שתי סוכות ועשרה מילין. כמאן אזלא הא דתניא: מלווים אותו מסוכה לסוכה, חוץ מן האחרון שבהם, שאין מגיע עימו לצוק אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו? - כמאן? כרבי מאיר (שלדעתו האחרון ליווה אותו עד מיל מן הצוק, אבל לדעת רבי יהודה ורבי יוסי האחרון ליווה אותו עד לצוק). • • •

חלשים וילדים אוכלים ושותים ביום הכיפורים במשנה שנינו: "על כל סוכה וסוכה אומרין לו: הרי מזון והרי מים". מנמקים: לייפות את כוחו – יושבי הסוכות אומרים כך למשלח כדי לחזק אותו, שלא ייחלש מחמת רעב וצמא**. למה?** – כיצד האמירה הזו מחזקת את המשלח? שאין יצר הרע תאב (מתאווה, משתוקק) אלא דבר שהוא אסור לו – הנטייה שבלב האדם למעשים רעים גורמת שהאדם מתאווה לדברים אסורים ולא לדברים מותרים, ולכן כשמתירים לאדם לאכול ולשתות ביום הכיפורים כשהוא רעב וצמא, האדם אינו מתאווה עוד לאכול ולשתות. לכן יושבי הסוכות אומרים למשלח: "הרי מזון והרי מים", כי על ידי שהם מתירים לו לאכול ולשתות, אינו מתאווה לאכול ולשתות, וכך הם מחזקים אותו**.**

ומציעים מעשה הממחיש את האמור לפני כן: כהדא: – כמו זאת (המעשה שלהלן): רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) סלק למבקרה לרבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) דהוה תשיש – רבי מנא עלה לבקר את רבי חגיי (ביום הכיפורים), שהיה תשוש (חלש, חולה, כי היה זקן מאוד באותו הזמן). אמר ליה: – אמר לו (רבי חגיי לרבי מנא): צהינא – צמא אני**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי מנא לרבי חגיי): שתה. שבקיה ונחת ליה – עזבו (רבי מנא את רבי חגיי) וירד לו**. בתר שעה סלק לגביה** – אחרי שעה (כעבור זמן) עלה (רבי מנא) אצלו (אצל רבי חגיי). אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי חגיי): מה עבדת ההיא צהיותך? – מה עשתה אותה צמיאתך? (איך היה צמאונך?) אמר ליה: – אמר לו (רבי חגיי לרבי מנא): כד שרית לי, אזלת לה – כאשר התרת לי (לשתות), הלכה לה (נעלם הצימאון. - מעשה זה ממחיש שאין היצר תאב אלא לדבר שהוא אסור לו).

ומספרים: רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה משתעי הדין עובדא – היה מספר את המעשה (סיפור המעשה) הזה**: חד בר נש הוה מהלך בשוקא וברתיה עימיה** – אדם אחד היה מהלך בשוק (לקנות) ובתו עמו**. אמרה ליה ברתיה:** – אמרה לו בתו: אבא, צהייא אנא – אבי, צמאה אני**. אמר לה:** – אמר לה: אורכין ציבחד – המתיני מעט**. אמרה ליה:** – אמרה לו (שנית): אבא, צהייא אנא – אבי, צמאה אני**. אמר לה:** – אמר לה: אורכין ציבחד – המתיני מעט**. ומיתת** – ומתה (מצמא. - ממעשה זה יש ללמוד שיש להשקות מיד ילד צמא ואין להמתין, שלא ימות מצמא).

ומספרים עוד: רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי), כד מפני מוספא הוה אמר קומיהון: – כאשר היה גומר את (תפילת) המוסף (ביום הכיפורים) היה אומר לפניהם (לפני הציבור בבית הכנסת): אחינן, מאן דאית ליה מיינוק ייזיל בגיניה – אחינו, מי שיש לו תינוק (ילד) יילך (לביתו) בשבילו (בשביל הילד להאכיל אותו, כדי שלא יבוא לידי סכנה וימות. - ילדים אינם אסורים לאכול ולשתות ביום הכיפורים, ולכן אמירה שמותר להם לאכול ולשתות לא תייפה את כוחם, אלא יש להאכיל אותם).

ב"תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 889, כתב, שרבי אחא, כשהיה גומר את תפילת המוסף ביום הכיפורים, היה אומר להם שיילכו להאכיל את התינוקות, כי מנהג הגדולים בכל יום שיש בו מוסף היה לאכול ולשתות לאחר תפילת המוסף.

תוספתא יומא ד,ב: רבי עקיבא היה מפטיר (את העם ביום הכיפורים) בבית המדרש בשביל התינוקות שיאכילום אבותיהם (כדי שיילכו ויאכילו אותם).

רבי אחא עשה כרבי עקיבא. • • •

משנה ומה היה עושה – המשלח את השעיר, כשהגיע לצוק**? חלק** – חילק לשני חלקים, לשון של זהורית – רצועה של צמר סרוק וצבוע בצבע שָׁנִי (אדום-כתום) המופק מתולעת השני**, חציו קשר בסלע וחציו קשר בין קרניו, ודוחפו לאחוריו, ומתגלגל ויורד** – השעיר נופל במורד ההר**, ולא היה מגיע למחצית ההר עד שהוא נעשה איברים איברים. בא וישב לו תחת סוכה האחרונה** – לאחר שדחף את השעיר, חזר לסוכה האחרונה וישב בה, עד שתחשך – שהתירו לו לחזור ביום הכיפורים שני מילין, שהם יותר מתחום שבת, עד הסוכה האחרונה, מפני הסכנה לשהות במדבר עד שתחשך**.** מאימתי מטמא – השעיר המשתלח, בגדים – את בגדיו של המשלח (כמו שנאמר בויקרא טז,כו)? משיצא חומת ירושלם – משייצא השעיר חוץ לחומת ירושלים בדרכו למדבר**. רבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: משעת דחייתו לצוק – משעה שיידחף השעיר מראש ההר**.**

יש מחלוקת בין הראשונים האם לשון של זהורית שהיה המוליך את השעיר המשתלח חולק וקושר חציו בסלע וחציו בין שתי קרניו (משנה כאן) היא לשון של זהורית שהיה הכוהן הגדול קושר בראשו של השעיר המשתלח (משנה לעיל ד,ב). • • •

תלמוד לשון של זהורית והלבנת עוונות כשלג וכצמר סוגיה זו באה במסירה שלפנינו בהשלמת מגיה, ומובאת בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" בין קטעים מן הירושלמי יומא. אפשר שכל הסוגיה היא תוספת מאוחרת שלא היתה בירושלמי במקורו. לסוגיה זו יש מקבילה בירושלמי שבת ט,ג.

משנה שבת ט,ג: מניין שקושרים לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח? שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו" (ישעיהו א,יח) (מהכתוב זה יש סמך, שכשהיה הלשון של זהורית מלבין, נתכפרו עוונותיהם של ישראל). מביאים ברייתא: בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) היו קושרין אותו בחלונותיהן – כל אחד היה קושר לשון של זהורית בחלונו ביום הכיפורים**, ויש מהן שהיה מלבין** – היו אנשים שהלשון שקשרו נעשה לבן, לסימן שנתכפרו עוונותיהם, ויש מהן שהיה מאדים – היו אנשים שהלשון שקשרו נעשה אדום יותר מצבעו האדום שבו היה צבוע, לסימן שלא נתכפרו עוונותיהם**, והיו מתביישין אלו** – שלא נתכפרו עוונותיהם, מאלו – שנתכפרו עוונותיהם, שהכול היו רואים את הלשון שכל אחד היה קושר בחלונו**. חזרו** – לאחר זמן, וקשרו אותו – לשון אחד של זהורית, בפתחו של ההיכל – שלא היה נראה לכל אחד**, ויש שנים שהיה מלבין ויש שנים שהיה מאדים** – ובשנים שהיה מאדים היו הרואים אותו עצובים, ועצבות ביום הכיפורים יש בה כדי לפגום בקדושת היום**. חזרו** – לאחר זמן, וקשרו אותו בסלע – כמו ששנינו במשנה כאן: "חלק לשון של זהורית, חציו קשר בסלע וחציו קשר בין קרניו", ולא היה רואה אותו אלא המשלח את השעיר (רק החלק שהיה קשור בסלע הלבין. ואילו החלק שהיה קשור בין קרניו לא הלבין כלל או שהלבין אלא שאי אפשר היה לראותו) - מה שמסופר במשנה כאן הוא הגלגול האחרון של מקום קשירת לשון של זהורית לפי הברייתא הזו**.**

בבלי יומא סז,א: תנו רבנן: בראשונה היו קושרים לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ, הלבין - היו שמחים, לא הלבין - היו עצבים / מתביישים. התקינו שיהו קושרים אותו על פתח האולם מבפנים, ועדיין היו מציצים ורואים, הלבין - היו שמחים, לא הלבין - היו עצבים. התקינו שיהו קושרים אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו.

יש הבדלים בין הברייתא שבבבלי ובין הברייתא שבירושלמי.

כתוב: "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר ה': אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע - כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו א,יח) – אף אם יהיו חטאיכם אדומים כצבע תולעת השני - ילבינו כשלג וכצמר (אם תחדלו להרע). ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים" שבין שמים לארץ – אם יהיו חטאיכם רבים כמספר השנים שאדם מהלך מן הארץ לרקיע, שהם חמש מאות שנה, - "כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ"; אבל יותר מכאן – אם יהיו חטאיכם רבים יותר מכך, - "כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" – שהצמר לבן פחות מהשלג (על ההבדל בין הצבע הלבן של שלג לצבע הלבן של צמר ראה משנה נגעים א,א). רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים" - כשני אבות הראשונים (במקבילה אין מילה זו) – אם יהיו חטאיכם רבים כמספר השנים של שלושת האבות, שהם חמש מאות ושתי שנים, שאברהם חי מאה שבעים וחמש שנים (בראשית כה,ז), יצחק חי מאה ושמונים שנים (שם לה,כח), ויעקב חי מאה ארבעים ושבע שנים (שם מז,כח) (בירושלמי ברכות א,א אמרו, ששני אבות הראשונים הם חמש מאות שנה כמו מן הארץ לרקיע), - "כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ"; אבל יותר מכאן – אם יהיו חטאיכם רבים יותר מכך, - "כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" – שני התנאים דורשים את המילה "כשנים" (במקום 'כַּשָּׁנִי') כריבוי של המילה 'שנה'.

ומביאים דרשות אמוראיות לכתוב. אמר רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ" - בראשון – בימי בית המקדש הראשון, שלא היו עוונותיהם של ישראל מרובים**; "אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע - כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" - בשני** – בימי בית המקדש השני, שהיו עוונותיהם של ישראל מרובים**.** ורבנין אמרין: – והחכמים אומרים: בזמן שעוונותיו (במקבילה: 'אם יהיו חטאיו') של אדם כפי שניו – אם חטאיו של אדם הם לפי גילו (-"אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים"), שיש חטאים שאדם נוטה לחטוא בילדותו ויש חטאים שאדם נוטה לחטוא בבחרותו ויש חטאים שאדם נוטה לחטוא בזקנותו, - ["כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ"; יותר מכאן – אם חטאיו של אדם אינם לפי גילו, - "כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" – שחטאים שאינם לפי גילו של אדם חמורים יותר מחטאים שהם לפי גילו. - גם החכמים דורשים את המילה "כַּשָּׁנִים" כריבוי של המילה 'שנה' (גם היוונים היו מוכנים לסלוח לאדם שחטאיו הם לפי גילו ("פלוטארכוס: חיי אישים - אנשי יוון ורומי", עמוד 185, הערה 4)).

אמר רבי יודן ענתדרייא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי, מיישוב בגליל הלבנוני): בשעה שעוונות קלין - "כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ", בשעה שהן כבידין -] "כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" – נראה שדורש כך, משום שבחלק ראשון של הפסוק נאמר "אם יהיו חטאיכם" ובחלק השני של הפסוק נאמר "אם יאדימו" (המוסגר הושלם כמו במקבילה).

עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.

נראה שמקור הסוגיה הוא ביומא, שהיא מקומו העיקרי של הנושא. והברייתא הובאה לפרש מה ששנינו כאן: "חציו קשר בסלע" (הלכה ו) ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 64). • • •

משנה בא לו – הכוהן הגדול, לאחר שמסר את השעיר המשתלח למשלח, אצל הפר ואצל השעיר הנשרפין – שכבר היזה את דמם בפנים, והם עומדים להישרף**. קרען והוציא את אימוריהן** – החלבים הקרבים על המזבח**, נתנן** – את האימורים, במגס (קערה. מקור המילה מגס ביוונית, ומשמעה: קערה ללישת בצק), והקטירן על גבי המזבח – החיצון**. קלען במקלות** – חיבר את בשר הפר ובשר השעיר במקלות כמין קליעה, כדי שיוכלו לשאת אותם, והוציאן לבית השריפה – מסר אותם להוציא אותם למקום שריפתם מחוץ לירושלים**.** מאימתי מטמאין – הפר והשעיר הנשרפים, בגדים – את בגדיהם של העוסקים בהוצאתם לשריפה (כמו שנאמר בויקרא טז,כח)? משיצאו חומת העזרה. רבי שמעון אומר: משייצת האור – משתאחז האש, ברובן. • • •

תלמוד סדר העבודות לאחר שמסר הכוהן הגדול את השעיר למשלח מציעים את משנתנו כדי להקביל אותה למקור תנאי אחר: אנן תנינן: – אנחנו שָׁנינו (במשנתנו): בא לו אצל הפר ואצל שעיר הנשרפין. קרען והוציא את אימוריהן, נתנן במגס והקטירן על גבי המזבח. קלען במקלות והוציאן לבית השריפה – לפי משנתנו, הכוהן הגדול, לאחר שמסר את השעיר המשתלח למשלח, הקטיר את חלבי הפר והשעיר הנשרפים בבגדי לבן, ומסר את הפר והשעיר להוציא אותם לשריפה, ולאחר שהגיע השעיר המשתלח למדבר, בא לעזרת נשים לקרוא בתורה (משנה להלן ז,א). ומציעים ברייתא עלומת שֵׁם המקבילה למשנתנו: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: בא לו כהן גדול לקרות – לפי התנא של הברייתא, הכוהן הגדול, לאחר שמסר את השעיר המשתלח למשלח, בא לעזרת נשים לקרוא בתורה, ואחר כך שינה מבגדי לבן לבגדי זהב, והקטיר את חלבי הפר והשעיר הנשרפים בבגדי זהב, ומסר את הפר והשעיר להוציא אותם לשריפה**.**

התנא של הברייתא שנה את המשנה ז,א: ״בא לו כוהן גדול לקרות״, במקום המשנה ו,ז: ״בא לו אצל הפר... והקטירן על גבי המזבח״, וחולק על משנתנו ז,ב: ״הרואה כוהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפין... ומלאכת שניהם שווה כאחת״ (קריאת כוהן גדול ושריפת פר ושעיר היו בשעה אחת), שהרי לשיטתו עדיין לא הקטיר את אימוריהם, ואי אפשר לשרוף אותם. ותנא זה סובר כשיטת הברייתות שבבבלי, שהקריבו את חלבי הפר והשעיר בבגדי זהב, ולא שנה כלל את משנה ב בפרק ז, ושנה במשנה ג שם: 'אם בבגדי בוץ קורא... הביאו לו בגדי זהב... בא לו אצל הפר והשעיר הנשרפין, קרען... והקטירן על גבי המזבח... והוציאן לבית השריפה', והשריפה היא אחרי הקטרת האימורים, כדין שריפת פר העלם דבר ופר כוהן משיח ("תוספתא כפשוטה", נשים ב, תיקונים והוספות, עמוד 593).

אמר רבי חנניה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): קרא (צריך לומר: 'קרייא') מסייע למתניתן: – הפסוק מסייע למשנתנו: "וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו" (ויקרא טז,כו). מה כתיב בתריה? – מה כתוב אחריו? "וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם (צואתם)" (ויקרא טז,כז) – בסיום העבודה ביום הכיפורים, לאחר הקטרת חלבי הפר והשעיר שכתובה בויקרא טז,כה: "וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה", כתובה בויקרא טז,כו טומאת המשלח את השעיר לעזאזל, שנטמא הוא ובגדיו כשיוצא חוץ לחומת ירושלים: "וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו...", כי כשגמר הכוהן הגדול להקטיר את החלבים כבר יצא השעיר לעזאזל חוץ לחומת ירושלים וטימא את המשלח ואת בגדיו, ולאחר מכן כתובה בויקרא טז,כז הוצאת הפר והשעיר לשריפה: "וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת...ׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה...", כי אחרי הקטרת החלבים מוציאים את הפר והשעיר לשריפה. הרי שסדר הפסוקים מתאים לסדר העבודות שבמשנתנו, שמיד לאחר שילוח השעיר, נעשות הקטרת האימורים והוצאת הפר והשעיר לשריפה**.**

לשיטתו של התנא של הברייתא קשה סדר הכתובים, שהיה צריך לומר: "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה, ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת... יוציא אל מחוץ למחנה..." ("תוספתא כפשוטה", שם).

אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ואפילו (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. הוא הוסיף אחריה גם 'כהן', אבל מילה זו זהה למילה הבאה 'כאהן') כאהן דתנינן (אין לגרוס מילה זו) תנייא ברייא אתיא היא – ואפילו כמו התנא החיצוני הזה (התנא של הברייתא) היא באה (הולכת), כאנש דסלק מטיבריא לציפורין – כאדם שעולה מטבריה לציפורי (כדי לגור בציפורי), עד דהוא בטיבריא אמרין: – עד שהוא (אף על פי שהוא עדיין) בטבריה אומרים (האנשים): בציפורין הוא יתיב – בציפורי הוא יושב (נחשב בעיניהם שכבר הוא נמצא בציפורי, אף לפני שיצא מטבריה. - וכן בענייננו, כיוון שמיד לאחר שילוח השעיר, נתן הכוהן הגדול את האימורים במגס כדי להקטירם, נחשב שכבר הקטירם, ולכן הפסוק אמר בתחילה ״ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה״ כאילו ההקטרה נעשית לפני שנטמא המשלח, אף שהיא נעשית אחרי כן. כך יש לתרץ את סדר הכתובים לשיטתו של התנא של הברייתא. - רבי מנא, שהביא את מה שאומרים האנשים על מי שעובר מטבריה לציפורי, עבר בעצמו מטבריה לציפורי).

בבלי יומא סז,ב: "והקטירם" סלקא דעתך? (שהרי לא הקטירו עתה את האימורים, אלא לאחר שלבש בגדי זהב ועשה את אילו ואת איל העם) - אלא אימא: להקטירם (אחרי כן) על גבי המזבח.

יש הבדל בין שיטת בני ארץ ישראל לבין הבבלי בהקטרת אימורים של פר ושעיר הנשרפים ביום הכיפורים. בבבלי ע,א ואילך הביאו ברייתות שמפורש בהן שהכוהן הגדול היה מקריב את האימורים בבגדי זהב אחר קריאת הפרשה. וכן בסוגייתנו סז,ב פירשו את משנתנו ו,ז ששנתה: "נתנן במגס והקטירן על גבי המזבח", שכוונתה להקטירן על גבי המזבח, כלומר, להקטירן אחר כך בבגדי זהב על גבי המזבח. והנה לא מצאתי בשום סדר עבודה קדום מפייטני ארץ ישראל זכר להקטרת האימורים של פר ושעיר הנשרפים ביום הכיפורים בבגדי זהב ("תוספתא כפשוטה", שם, עמודים 591-592).

בעניין שריפת האימורים והחלבים אמר יוסי בן יוסי, שהיה הכוהן הגדול מקטירם על המזבח כשהוא לבוש בגדי לבן, קודם שהיו מוציאים את הפר ואת השעיר לבית השריפה. סדר זה של העבודות הוא לפי שיטת הירושלמי, שהקטרת האימורים והחלבים היה עושה הכוהן הגדול בבגדי לבן ("פיוטי יוסי בן יוסי", עמודים 32-33).

שיטת הפייטנים בסדרי עבודה ליום הכיפורים אזכיר גבורות אלוה - יוסי בן יוסי: תיכן איש מועד לשלחו ועלה והקטיר חלבי פר ושעיר, תקפום במוטות חוץ למחנה עיר שרפום כליל עור ובשר ופרש. תאר שעיר לראש המדבר משכוהו לשנן בחוקי עשור...

תיכן – הכין. מועד – מזומן. לשלחו – את השעיר החי. תקפום – אחזום ונשאום. חוץ למחנה עיר – בבית הדשן הגדול חוץ לירושלים. תאר – הלך; או: תֻּאר – כשנודע לו על ידי סימנים. משכוהו – את הכוהן הגדול. לשנן – לקרוא.

אתה כוננת עולם - יוסי בן יוסי: פקדו לשלחו ביד איש עיתי עמוס עוונות אום ופשעיה, פניו שם בפר ושעיר קרעם והוציא חלבם והקטיר. פרחי כהונה יסבלום במוטות וישרפו חוץ לעיר עור ובשר ופרש, פשט שעיר לראש המדבר מניפי צניפות זה לזה יבשרו. ... ציווי סדר יודיע לעדה ויורגל בפה חוק העשור...

פקדו – ציוה. עמוס – השעיר. צניפות – סודרים. סדר – של יום. יורגל בפה – קורא על פה.

אספר גדולות - יוסי בן יוסי: רגיל משלחו לצוק ובא להקטיר חלב חניכיו ישרפו בחוץ עור ובשר ופרש, רץ ושינן כסדר...

רגיל – זריז. ובא – כוהן גדול. חניכיו – הכוהנים.

אז בדעת חקר – מיוחס ליוסי בן יוסי מספק: רגיל ועיתי משכו לשלחו עמוס עוונות עם ופשעיהם, רצון חלבי פר ושעיר הקטיר וישרפו אחרים לחומם במפקד. שילח שעיר לראש המדבר שינן סדר יום במכתב, על פה...

רצון – העולים לרצון. לחומם – בשרם. במפקד – כפי המצווה. במכתב, על פה – גם מן הספר וגם על פה.

תיאור דומה נמצא בסדרי העבודה של שאר פייטני ארץ ישראל.

סדר העבודות לפי יוסי בן יוסי ושאר פייטני ארץ ישראל הוא לפי שיטת הירושלמי כאן, שסדר העבודות הוא הסדר שאנו שונים במשנתנו, שאחר שילוח השעיר הקטיר הכוהן הגדול את החלבים בבגדי לבן, והוציאו את הפר והשעיר לשריפה, ואחר כך, כשהגיע השעיר למדבר, קרא את הפרשה. • • •

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים כל הסוגיה עד סוף ההלכה אין לה שייכות למשנתנו ביומא, שההלכות הנזכרות בכל הסוגיה אינן נוגעות לקורבנות יום הכיפורים, ונזכרו בירושלמי כאן בדרך אגב, לפי שנאמר במשנתנו: "בא לו אצל הפר ואצל השעיר הנשרפין". ולפי דעתי, כל הסוגיה מקורה היה בירושלמי סדר קודשים מסכת זבחים [יב,ה] ומשם הועתקה לכאן ("אהבת ציון וירושלים", יומא, עמוד 72).

משנה זבחים יב,ה: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, בזמן שהם נשרפים כמצוותם (כמצווה האמורה בהם) - נשרפים בבית הדשן ומטמאים בגדים, ואם אינם נשרפים כמצוותם (שנפסלו בלינה או ביציאה, והם טעונים שריפה כשאר קודשים שנפסלו) - נשרפים בבית הבירה ואינם מטמאים בגדים.

מציעים שאלה: רבי זריקן (רבי זריקא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) שאל – הסתפק**: פרים הנשרפין ושעירין הנשרפין** – פר כוהן משיח (שכוהן גדול חייב על שגגת הוראה ומעשה בעבירה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת), ופר העלם דבר של ציבור (שבית דין חייבים על שגגת הוראה בעבירה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, כשעשו הציבור על סמך הוראתם), ופר ושעיר של יום הכיפורים, ושעיר עבודה זרה (שבית דין חייבים על שגגת הוראה בעבודה זרה, כשעשו הציבור על סמך הוראתם), שדמם נזרק בהיכל ואימוריהם קרבים על המזבח החיצון, ובשרם ועורם נשרפים מחוץ לירושלים (מחוץ לשלוש מחנות) בבית הדשן (מקום שמוציאים לשם את הדשן של המזבח החיצון), שניטמאו – שנטמא בשרם**, מהו שישרפו כמצוותן?** – האם הם נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים כדינם של פרים ושעירים פנימיים הנשרפים כמצוותם, או שמא הם נשרפים בבית הבירה (בעזרה או בהר הבית) כדינם של פרים ושעירים פנימיים שנפסלו? ומצמצמים את תחולת השאלה למקרה מסוים: מה צריכה ליה? – מה [הדבר ש]נצרך לו? (מה הוא הדבר שהוא מסופק בו?) - בשניטמאו לפני (צריך לומר: 'אחר') זריקה – במקרה שנטמאו הפרים והשעירים אחרי זריקת דמם, שבמקרה זה יש להסתפק באיזה מקום יש לשרוף אותם**, אבל אם ניטמו אחר** (צריך לומר: 'לפני') זריקה – במקרה שנטמאו הפרים והשעירים לפני זריקת דמם, - קורא אני עליו "בְּמוֹעֲדוֹ" (במדבר ט,ב-ג; כח,ב) אף בשבת, "בְּמוֹעֲדוֹ" אף בטומאה – שבמקרה זה זורקים את דמם בטומאה, כדינם של קורבנות ציבור שקבוע להם זמן, שלמדים מהמילה "במועדו" שנאמרה בקורבן הפסח ובקורבן התמיד שזורקים את דמם ומקריבים אותם אף בשבת ואף בטומאה. וכמו שמותר לזרוק את דמם של הפרים והשעירים בטומאה, כך מותר לשרוף אותם כמצוותם בטומאה. - אבל במקרה שנטמאו הפרים והשעירים אחרי זריקת דמם יש להסתפק, האם הם נשרפים כדינם של פרים ושעירים פנימיים שנפסלו, כיוון שזריקת הדם לא דחתה את הטומאה, או שמא הם נשרפים כדינם של פרים ושעירים פנימיים הנשרפים כמצוותם, כיוון שזריקת הדם היתה בהכשר (כך הגיהו ב"פני משה", ב"נועם ירושלמי", ב"שערי תורת ארץ ישראל" וב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, עמוד 589).

אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): (צריך להוסיף כמו במימרה הבאה: 'בפר משיח' ("שערי תורת ארץ ישראל")) ועדה – פר כוהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, שכתב בו (צריך לומר: 'שלא כתוב בהן' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1337, הערה 161, על פי "שערי תורת ארץ ישראל")) "בְּמוֹעֲדוֹ" – שאין הם קורבנות ציבור שקבוע להם זמן, - לית שמע מינה כלום – אין אתה שומע (לומד) ממנה כלום (במקרה שנטמאו לפני זריקת דמם, אין זורקים את דמם בטומאה, ולכן בפר משיח ועדה שנטמאו יש להסתפק גם במקרה זה באיזה מקום יש לשרוף אותם. - גם בשעיר עבודה זרה שנטמא יש להסתפק גם במקרה זה באיזה מקום יש לשרוף אותם. ורק בפר ושעיר של יום הכיפורים שנטמאו שהם קורבנות ציבור שקבוע להם זמן אין להסתפק במקרה זה) (במסירה שלפנינו מובאת מימרה זו בהשלמת מגיה). אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – רבי מנא מוסר מסורת על רבי יוסי רבו המובהק**: לא מיתמנע רבי יוסי רבי קָיֵים הכא ואמר ליה** (=לה) – לא נמנע רבי יוסי רבי לעמוד (לעסוק) כאן ולומר אותה**, קָיֵים בפר משיח ועדה ואמר ליה** (=לה) – לעמוד (לעסוק) בפר משיח ועדה ולומר אותה (כשרבי יוסי היה עומד ביומא היה אומר הלכה זו, וכשהיה עומד בזבחים סוף פרק יב היה אומר אותה ("גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, עמוד 589)).

מימרת רבי מנא מלמדת על דרך הלימוד בבתי המדרש של האמוראים. להפניות למקומות נוספים בירושלמי המלמדים על כך ראה "ושוב לירושלמי נזיקין", "מחקרי תלמוד" א, עמוד 91, הערה 156.

לפי הבבלי זבחים קד,ב, פרים ושעירים פנימיים שאירע בהם פסול טומאה, שנטמא בשרם, הם בכלל דברי המשנה: "ואם אינם נשרפים כמצוותם - נשרפים בבית הבירה", שלא כמו לפי הירושלמי.

תוספתא יומא ג,טז: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים... מאימתי מטמאים בגדים? משייצאו חומת העזרה; דברי רבי מאיר (כסתם משנתנו ו,ז)... ומציעים קביעה: רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: רבי לעזר (אמורא בדור השני) שאל – חקר ודרש והעלה (כך מלמד ההמשך: 'מילתיה אמרה'): פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שיצא רוב האבר (נראה שצריך לומר: 'שיצא רובו ברוב האבר') – פר (או שעיר) פנימי שיצא ממנו חוץ לעזרה שאיננו רובו של הפר, ויצא עימו רובו של אבר המחובר לגופו של הפר, - (ה)משלים לרוב – האבר שיצא אחרון משלים את מה שיצא כבר מן הפר להיות רובו של הפר, והוא מטמא את המתעסקים בהוצאתו**.** ומציעים היסק מדברי אמורא: מילתיה אמרה: – דבריו (של רבי אלעזר) אומרים: ברובו הדבר תלוי – למדנו מדברי רבי אלעזר שברובו של הפר תלוי הדבר (כלומר, טומאת המוציאים אותו), ואין צורך שייצא כולו כדי לטמא את המוציאים אותו, שרובו ככולו**.** ומציעים מקרה שדינו פשוט ואחריו מציעים מקרה שדינו מסופק: פשיטה הדא מילתא: – פשוט [הוא] הדבר הזה: יצא רובו ואחר כך יצא רוב האבר (נראה שצריך לומר: 'יצא רובו במיעוט האבר', והשאר יש למחוק) – פר פנימי שיצא ממנו חוץ לעזרה שאיננו רובו של הפר, ויצא עימו מיעוטו של אבר המחובר לגופו של הפר, - (ה)משלים לרוב – האיבר שיצא אחרון משלים את מה שיצא כבר מן הפר להיות רובו של הפר, והוא מטמא את המתעסקים בהוצאתו**. לא צורכא דלא** – אין צורך [בלימוד ועיון] (כלומר, אין הספק) אלא: יצא אבר אבר ואחר כך יצא רוב (נראה שצריך לומר: 'ואחר כך יצא מיעוט') האבר - (ה)משלים לרוב? (במסירה שלפנינו מובא המשפט 'לא צורכא דלא...' בהשלמת מגיה) – הבעיה היא, מה יהא הדין אם יצאה הבהמה אבר אבר שנחתכו ממנה, ואחריהם יצא מיעוטו של אבר אחרון שנחתך ממנה שאיתו נשלם רוב הבהמה. והשאלה היא, האם במקרה זה שאין המיעוט הזה מחובר לגוף הבהמה אנו הולכים אחרי רוב האבר שנמצא בפנים ואין כאן רוב בהמה בחוץ, או שמא גם במקרה זה אנו הולכים אחרי רוב הבהמה? (אין פושטים את הבעיה)

פירוש הקטע הזה הוא על פי מה שנכתב בהערות ל"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, כרך ב, עמוד 1718 לפי פירושו של ר"ש ליברמן. הגהותינו בקטע זה תואמות לפירוש זה, וראה מה שכתבנו בזה להלן.

ב"שערי תורת ארץ ישראל" פירש את הבעיה 'לא צורכא דלא...', שיצא רוב האבר האחרון המשלים לרוב (כגרסה שלפנינו: 'ואחר כך יצא רוב האבר'). והשאלה היא, האם הוא משלים לרובו של פר, או שמא כיוון שאינו מחובר לפר אין זה נקרא רובו של פר עד שייצא האבר כולו?

בבלי זבחים קד,ב: בעי רבי אלעזר: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצא רובו במיעוט אבר (שיצא רוב הבהמה עם מיעוטו של אבר אחד המשלים לאותו רוב), מהו? הך מיעוטא דאבר בתר רובא דאבר שדינן ליה, או דלמא בתר רובא דבהמה שדינן ליה? (האם אותו מיעוט האבר המשלים את רוב הבהמה ייחשב על רוב האבר שעודנו בפנים ונמצא שאין כאן רוב בהמה שיצא, או שמא ייחשב על רוב הבהמה ונמצא שיצא רובה?) פשיטא, דלא שבקינן רובא דבהמה ואזלינן בתר רובא דאבר (אלא אותו מיעוט האבר נחשב על רוב הבהמה ונמצא שיצא רובה)...

בהערות ל"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, כרך ב, עמוד 1718, נכתב: הפשיטות הזאת ('פשיטה הדא מילתא: יצא רובו ואחר כך יצא רוב האבר - (ה)משלים לרוב') לפי פירושו של רבנו נתבארה יפה בבבלי זבחים קד,ב (ראה לעיל). ופשטו הבעיה בבבלי כמו בירושלמי. ולכאורה לפי פירוש זה, נמצא שלשון הירושלמי 'ואחר כך יצא רוב האבר' מיותר למעשה, שהרי יש לנו כבר רוב בהמה. ועוד, שהעיקר, כלומר, במיעוט אבר, חסר מן הספר. ונראה שהירושלמי נקט לשון קצרה, והושפע לשונו מן המימרה הקודמת ('שיצא רוב האבר - (ה)משלים לרוב').

ברם לנו נראה שהירושלמי כאן השתבש על ידי הסופר. הסופר כתב: 'פשיטה הדא מילתא: יצא רובו ואחר כך יצא רוב האבר המשלים לרוב', והמגיה השלים: 'לא צורכא דלא יצא אבר אבר ואחר כך יצא רוב האבר המשלים לרוב'. אנו מציעים לתקן את נוסח הירושלמי כאן. הנוסח במקורו היה כך: 'פשיטה הדא מילתא: יצא רובו במיעוט האבר המשלים לרוב. לא צורכא דלא יצא אבר אבר ואחר כך יצא רוב האבר המשלים לרוב'. הסופר דילג על חלקי המשפטים המודגשים (חציו השני של המשפט הראשון וחציו הראשון של המשפט השני), ויצר משפט המורכב מחלקי המשפטים הבלתי מודגשים (חציו הראשון של המשפט הראשון וחציו השני של המשפט השני). המגיה השלים את המשפט השני מבלי לתקן את המשפט הראשון.

ומציעים שאלה: רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: רבי לעזר (אמורא בדור השני) שאל – הסתפק**: פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שיצאו וחזרו** – שהוציאו את בשרם חוץ לעזרה לשריפה והחזירו אותם לעזרה**?** – האם הפרים והשעירים הפנימיים מטמאים את בגדיהם של המתעסקים בהם? (להלן מפרשים את השאלה) ומפרשים את השאלה בהצעת מקרה שדינו פשוט ואחריו מקרה שדינו מסופק: פשיטה: – [הדבר] פשוט: דרך חזירה - אינו מטמא בגדים – הדין הוא פשוט, שבדרך החזרתם לעזרה אין הפרים והשעירים מטמאים את בגדיהם של המתעסקים בהחזרתם לעזרה, שלא התעסקו בהוצאתם חוץ לעזרה**. לא צורכא דלא** – אין צורך [בלימוד] (כלומר, אין הספק) אלא: מכיון שהתחילו – הפרים והשעירים, לצאת – חוץ לעזרה בפעם השנייה, לאחר שיצאו בפעם הראשונה וחזרו**, מהו שיטמו בגדים?** – האם הפרים והשעירים מטמאים את בגדיהם של המתעסקים בהוצאתם השנייה, שלא התעסקו בהוצאתם הראשונה, אפילו קודם שייצאו חוץ לעזרה בפעם השנייה, שהואיל וכבר יצאו הפרים והשעירים בפעם הראשונה הם נחשבים כמי שהם נמצאים חוץ לעזרה אף שחזרו לעזרה, או שמא אינם מטמאים את בגדיהם של המתעסקים בהוצאתם השנייה עד שייצאו חוץ לעזרה בפעם השנייה, שהואיל וחזרו הפרים והשעירים לעזרה הם נחשבים כמי שלא יצאו כלל?

ומציעים קושיה ממשנה כדי לפשוט את השאלה: התיב – השיב (הקשה) רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): והא תנינן: – והרי שנינו (משנה זבחים יב,ו): היו סובלין אותן במוטות – היו נושאים במוטות את הפרים והשעירים הנשרפים כמצוותם אל בית הדשן שמחוץ לירושלים**. יצאו הראשונים** – הנושאים בראשי המוטות הקדמיים, חוץ לחומת העזרה, והאחרונים – הנושאים בקצות המוטות האחוריים, לא יצאו – חוץ לחומת העזרה, - הראשונים – שיצאו כבר חוץ לחומת העזרה, מטמין בגדים, והאחרונים – שלא יצאו עדיין חוץ לחומת העזרה, אינן מטמין בגדים עד שיצאו. יצאו אֵילּוּ ואֵילּוּ – הראשונים והאחרונים חוץ לחומת העזרה, - אֵילּוּ ואֵילּוּ מטמאין בגדים! – כיצד אפשר לשאול את השאלה ולהסתפק, שמא הפרים והשעירים מטמאים את בגדיהם של המתעסקים בהוצאתם השנייה אפילו קודם שייצאו חוץ לעזרה בפעם השנייה, הואיל וכבר יצאו הפרים והשעירים בפעם הראשונה, והרי התשובה לשאלה עולה בבירור מן המשנה הזאת, שאין הפרים והשעירים מטמאים בגדים של האחרונים הנושאים אותם קודם שייצאו האחרונים חוץ לעזרה, אף שהפרים והשעירים עצמם כבר יצאו, ומכאן שאין טומאת המוציאים אותם תלויה ביציאת הפרים והשעירים אלא ביציאת המוציאים אותם, ולכן פרים ושעירים שיצאו וחזרו והתחילו לצאת - אינם מטמאים את בגדיהם של המתעסקים בהוצאתם השנייה עד שייצאו חוץ לעזרה בפעם השנייה! ומתרצים את הקושיה בהצעת הבחנה בין עניינים שונים שהושוו המבוססת על מקור בכתוב: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אבוי ד- – אביו של רבי מתניה: שנייא היא – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר; יש הבדל בין המקרה הנידון ובין המקרה שהושווה לו), דכתיב: – שכתוב (בפר כוהן משיח): "וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן, וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ**"** (ויקרא ד,יב) – יש להוציא את כל שאר הפר מחוץ למחנה (מחוץ לעיר), ולשרוף אותו במקום שבו שופכים את האפר ממזבח העולה; ויש ללמוד מהמילה "והוציא": - עד שיוציא רשות כל המוציא – אין יציאת הפר חוץ לעזרה נחשבת יציאה עד שהמוציא את הפר ייצא חוץ לעזרה. - וזה אמור רק ביציאה הראשונה של הפר, ולכן אין הפרים והשעירים מטמאים בגדים של האחרונים הנושאים אותם קודם שייצאו האחרונים חוץ לעזרה, כמו ששנינו במשנה. אבל פרים ושעירים שיצאו וחזרו והתחילו לצאת - אפשר שהם מטמאים את בגדיהם של המתעסקים בהוצאתם השנייה אפילו קודם שייצאו חוץ לעזרה בפעם השנייה (אין פושטים את השאלה).

בבלי זבחים קה,א: בעי רבי אלעזר: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו, מהו? (האם הם מטמאים את המתעסקים בהם בעזרה?) מי אמרינן: כיוון דנפקו להו איטמו להו, או דילמא כיוון דהדור הדור? אמר רבי אבא בר ממל: תא שמע: היו סובלים אותם במוטות. יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה, והאחרונים לא יצאו - הראשונים מטמאים בגדים, והאחרונים אין מטמאים בגדים עד שייצאו. ואי סלקא דעתך כיוון דנפקו להו איטמו להו, הנך דאיכא גוואי נמי ליטמו! אמר רבא: ותסברא? (וכי סבור אתה שיש מכאן ראיה?) הא בעינא "ואחר יבוא אל המחנה" (ויקרא טז,כא) וליכא!...

שאלת רבי אלעזר דומה בשני התלמודים. בבבלי השאלה היא, האם הפרים והשעירים מטמאים את המתעסקים בהם בעזרה לאחר חזרתם של הפרים והשעירים. ובירושלמי השאלה היא, האם הפרים והשעירים מטמאים את המתעסקים בהם בעזרה כשהתחילו לצאת לאחר חזרתם של הפרים והשעירים. פשיטת השאלה על ידי רבי אבא בר ממל בבבלי היא הפשיטה על ידי רבי אבא בירושלמי. דחיית פשיטת השאלה על ידי רבא בבבלי זהה לדחיית הפשיטה על ידי רבי יודן אבוי דרבי מתניה בירושלמי, אלא שהדחייה מבוססת על כתובים שונים. בבבלי העמידו את שאלת רבי אלעזר במקרה שהמתעסקים בהוצאתם השנייה של הפרים והשעירים שיצאו וחזרו עומדים חוץ לעזרה ובמקלות שבידיהם הם מוציאים אותם שוב לחוץ, ולא פשטו את השאלה, ומשמע שבמקרה של פרים ושעירים שיצאו וחזרו הדין הוא שאינם מטמאים את המתעסקים בהם בעזרה.

ומציעים בעיה: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר: רבי לעזר (אמורא בדור השני) שאל – הסתפק**: פרים הנשרפין ושעירין הנשרפין שניטמו** (אין לגרוס מילה זו ("פני משה" ו"קורבן העדה"), שהרי אם נטמאו - ודאי שנפסלו, ולא ייפסלו עוד משום פסול אחר), מהו שייפסלו משם יוצא? – האם פרים ושעירים פנימיים שהוציאו אותם חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנם לצאת (לפני זריקת דמם) נפסלים משום יציאת קודשים חוץ לעזרה, והם נשרפים בבית הבירה (בעזרה או בהר הבית) כדינם של פרים ושעירים פנימיים שנפסלו, או שמא אינם נפסלים, שהרי סופם לצאת, והם נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים כדינם של פרים ושעירים פנימיים הנשרפים כמצוותם? וקובעים: מה צריכה ליה – מה [ש]נצרך לו (כלומר, הדבר שהוא מסופק בו) - כרבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – לפי שיטת רבי שמעון בן לקיש (הבעיה היא לפי חכם זה), ברם – אבל כרבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) - פשיטא ליה – פשוט לו (לפי רבי יוחנן אין מקום לבעיה).

ומציעים את מחלוקת האמוראים שנזכרה לפני כן: דאיתפלגון: – שנחלקו (רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בפירוש המשנה שלהלן): השוחט תודה בפנים – בעזרה, ולחמה – ארבעים החלות הבאות עם קורבן התודה נמצאות חוץ לחומה - לא קדש הלחם (משנה מנחות ז,ג). - מה פירוש "חוץ לחומה"? - רבי יוחנן אמר: חוץ לחומת ירושלם – שהוא מקום שאסור לאכול את הלחם, ולכן לא קדש הלחם, שאין הלחם מתקדש אלא בשחיטת הזבח, והואיל ובשעת השחיטה היה הלחם במקום שאסור לאוכלו, לפיכך לא התקדש. אבל אם היה הלחם חוץ לחומת העזרה - קדש הלחם, מפני שסופו להיאכל חוץ לחומת העזרה**. רבי שמעון בן לקיש אמר: חוץ לחומת העזרה** – והואיל ובשעת שחיטת הזבח היה הלחם במקום שהזבח נפסל בו, לפיכך לא התקדש**.** ומציינים: רבי שמעון בן לקיש כדעתיה – כדעתו (הוא הולך לשיטתו), דאמר רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי שמעון בן לקיש: בשר שלמים שיצא – חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנו לצאת (לפני זריקת הדם), ואחר כך נכנס – לעזרה, ונזרק עליו מן הדם - כבר נפסל משם יוצא – אף שסופו להיאכל חוץ לעזרה. - הרי שיש קרבה בין דברי רבי שמעון בן לקיש לעיל, שהשוחט תודה בעזרה ולחמה חוץ לעזרה - לא קדש, ובין דבריו כאן, שבשר שלמים שיצא חוץ לעזרה ואחר כך נכנס ונזרק עליו מן הדם - כבר נפסל. - לפי רבי יוחנן, כמו שלחם תודה שיצא חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנו לצאת - קדש, מפני שסופו לצאת חוץ לעזרה, כך פרים ושעירים פנימיים שיצאו חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנם לצאת - אינם נפסלים, שהרי סופם לצאת. אבל לפי רבי שמעון בן לקיש, יש מקום להסתפק, שאפשר שכמו שבשר שלמים שיצא חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנו לצאת - נפסל, כך פרים ושעירים פנימיים שיצאו חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנם לצאת - נפסלים, ואפשר שבשר שלמים שיצא חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנו לצאת - נפסל, כיוון שאין חובה שייצא בסופו, שמותר לאוכלו בעזרה, אבל פרים ושעירים פנימיים שיצאו חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנם לצאת - אינם נפסלים, כיוון שחובה שייצאו בסופם לשריפה בבית הדשן שמחוץ לירושלים**.**

אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ואפילו כרבי יוחנן צריכה ליה – [הדבר] נצרך לו (כלומר, הוא מסופק בו אפילו לפי שיטת רבי יוחנן, שלא כמו שאמרו לעיל). ירושלם, אף על פי שאינה מחיצה לקדשי קדשים, מחיצה היא לקדשים קלים. חוץ לחומת ירושלם אינה מחיצה לא לקדשי קדשים ולא לקדשים קלין – ולכן לפי רבי יוחנן, לחם תודה שיצא חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנו לצאת - קדש, מפני שלא יצא ממחיצתו, כי לחם תודה הוא קודשים קלים, וחומת ירושלים היא מחיצה לאכילת קודשים קלים, ורק לחם תודה שיצא חוץ לחומת ירושלים - לא קדש, מפני שיצא ממחיצתו. אבל בפרים ושעירים פנימיים שיצאו חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנם לצאת יש להסתפק, שאפשר שהם נפסלים, מפני שיצאו ממחיצתם, כי הם קודשי קודשים, וחומת העזרה היא מחיצה לקודשי קודשים**.** אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אינה מחיצה להן – חומת העזרה אינה מחיצה לפרים ושעירים פנימיים, אלא חומת ירושלים היא מחיצתם (כך אומרים להלן), כי הם נשרפים חוץ לחומת ירושלים, ולכן לפי רבי יוחנן, כמו שלחם תודה שיצא חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנו לצאת - קדש, כך פרים ושעירים פנימיים שיצאו חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנם לצאת - אינם נפסלים. - רבי מנא דוחה את דברי רבי יוסה, ולדבריו אין מקום לבעיה לפי רבי יוחנן**.**

בבלי זבחים קד,ב: בעי רבי אלעזר: יציאה (של הבשר חוץ לעזרה קודם זריקת הדם) מהו שתועיל (לפסול) בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים? מאי קא מיבעיא ליה? (והרי מצוותם להישרף חוץ לעזרה!) אמר רב ירמיה בר אבא: אליבא דמאן דאמר: עדיין לא הגיע זמנו לצאת (בשר קודשים קלים שיצא חוץ לעזרה קודם זריקת הדם נפסל, אף שסופו לצאת ולהיאכל, כי עדיין לא הגיע זמנו לצאת), מי אמרינן: הני מילי בשר (קודשים קלים), דאין סופו לצאת חובה (אין חובה להוציאו חוץ לעזרה אפילו אחר זריקה, שהרי רשאי הוא לאוכלו גם בעזרה, ולכן אם יצא קודם זריקה - נפסל), אבל הני (בשר פרים ושעירים הנשרפים) דסופם לצאת (להישרף בבית הדשן) חובה - לא (אין הוצאתם קודם זמנם פוסלתם), או דילמא הני נמי עדיין לא הגיע זמנם לצאת (קודם זריקה, ולכן הוצאתם פוסלתם)?...

בבלי זבחים פט,ב: בשר קודשים קלים שיצא לפני זריקת דמים - רבי יוחנן אמר: כשר; ריש לקיש אמר: פסול. - רבי יוחנן אמר: כשר, הואיל וסופו לצאת; ריש לקיש אמר: פסול, עדיין לא הגיע זמנו לצאת.

בעיית רבי אלעזר זהה בשני התלמודים. בשני התלמודים אמרו שהבעיה היא לפי רבי שמעון בן לקיש שאומר שבשר קודשים קלים שיצא חוץ לעזרה קודם זריקת הדם נפסל.

ומציעים בעיה: רבי לעזר (אמורא בדור השני) שאל – הסתפק**: פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מהו שיטמו** (שיטמאו) בגדים (צריך לומר: 'אוכלין' ("קורבן העדה", "פני משה", "נועם ירושלמי"), כי ודאי שאינם מטמאים בגדים עד שייצאו חוץ לעזרה לשריפה. וב"חידושי הריצ"ד" גרס 'בפנים' כמו בבבלי במקום 'בגדים') בלא הכשר ובלא טומאה מפני שסופן לטמות (לטמאות) טומאה חמורה? – האם פרים ושעירים פנימיים בעודם בעזרה מטמאים אוכלים שנוגעים בהם, שטומאת אוכלים היא טומאה קלה (טומאה שאינה מטמאת אדם וכלים), אפילו ללא שיבואו על הפרים ועל השעירים מים כדי להכשירם לקבל טומאה, וללא שייגע בפרים ובשעירים דבר טמא בדרגת אב הטומאה כדי לטמאם, מפני שסופם של הפרים והשעירים, כשייצאו חוץ לעזרה לשריפה, לטמא טומאה חמורה (טומאה שהיא מטמאת אדם וכלים), שהם מטמאים את המתעסקים בהוצאתם ואת בגדיהם; או שמא פרים ושעירים פנימיים בעודם בעזרה מטמאים אוכלים שנוגעים בהם רק בהכשר ובטומאה ככל אוכלים?

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצאו חוץ לעזרה לשריפה מטמאים אוכלים שנוגעים בהם בלא הכשר ובלא טומאה, כי כשיצאו חוץ לעזרה הם מטמאים טומאה חמורה (ראה תוספתא יומא ג,טז ופרה ז,ח; בבלי זבחים קה,א).

ומציעים קושיה כדי לפשוט את הבעיה של רבי לעזר: התיב – השיב (הקשה) שמואל קפודקיא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מקפדוקיה שבאסיה הקטנה): מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, שאפשר שפרים ושעירים הנשרפים יטמאו אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה), יטמו (יטמאו) את אימוריהן! – היה לנו לומר שהם יטמאו את אימוריהם, ונמצא שלעולם לא יקטירו את אימוריהם, והרי לא ייתכן דבר זה! ולכן, פרים ושעירים הנשרפים לא יטמאו אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה. הרי שיש לפשוט את הבעיה של רבי לעזר! ומתרצים את הקושיה: אלא בשפירשו – הבעיה של רבי לעזר היא רק במקרה שכבר הופרדו האימורים מהפרים ומהשעירים, והם עומדים לשריפה וסופם לטמא טומאה חמורה, ובמקרה זה אי אפשר שיטמאו את אימוריהם, כיוון שאינם נוגעים בהם. אבל במקרה שעדיין לא הופרדו האימורים מהפרים ומהשעירים, אינם מטמאים אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה, מפני שעדיין אינם עומדים לשריפה ועדיין אין סופם לטמא טומאה חמורה, ולכן אינם מטמאים את אימוריהם**.** ומתרצים תירוץ חלופי המנוגד לתירוץ המופיע לפניו: ואפילו תימר: – ואפילו תאמר: לא פירשו – הבעיה של רבי לעזר היא גם במקרה שעדיין לא הופרדו האימורים מהפרים ומהשעירים, ואף אם נאמר שפרים ושעירים הנשרפים יטמאו אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה, לא יטמאו את אימוריהם**,** - ומציעים סיוע לאמור לפני כן: כהדא: – כמו זאת (ההלכה שלהלן): אין מי חטאת מטמין (מטמאין) דבר לחזור וליטמות (ולהיטמאות) ממנו – אף שמי חטאת (מי אפר פרה אדומה המקודשים) מטמאים אדם, אין הם חוזרים ונטמאים מהאדם שהם מטמאים אותו, מפני שאם מי חטאת היו נטמאים מהאדם הנושא אותם שהם מטמאים אותו, נמצא שלעולם לא יטהרו במי חטאת, משום שאינם טהורים, והרי לא ייתכן דבר זה! וכמו כן, אף אם נאמר שפרים ושעירים הנשרפים יטמאו אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה, לא יטמאו את אימוריהם במקרה שלא פירשו**.**

ומציעים קושיה כדי לפשוט את הבעיה של רבי לעזר: התיב – השיב (הקשה) רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי): הרי נבלת עוף הטהור, הרי הוא מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר ובלא טומאה מפני שסופן ליטמות (צריך לומר: 'לטמות' (לטמאות)) טומאה חמורה! – הרי נבלת עוף טהור מטמאת אוכלים, אפילו ללא שיבואו עליה מים כדי להכשירה לקבל טומאה, וללא שייגע בה אב הטומאה כדי לטמאה, מפני שסופה של נבלת עוף טהור, כשהיא בבית הבליעה של אדם, לטמא טומאה חמורה, שהיא מטמאת את האדם האוכל אותה ואת בגדיו! (דינה של נבלת עוף טהור כשהיא בבית הבליעה חמור, שהיא מטמאת את הבולע כזית ממנה ואת בגדיו כאב הטומאה והם נעשים ראשון לטומאה, לפיכך דינה מקודם כדין אוכלים שנגעו באב הטומאה, שהם נעשים ראשון לטומאה, אף על פי שלא הוכשרה לקבל טומאה ולא נגעה באב הטומאה, ואם נגע כשיעור ביצה ממנה באוכלים טהורים - נטמאים ונעשים שני לטומאה (ראה משנה טהרות א,א)) וכמו כן, פרים ושעירים הנשרפים יטמאו אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה, מפני שסופם לטמא טומאה חמורה. הרי שיש לפשוט את הבעיה של רבי לעזר! ומתרצים את הקושיה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): נבלת עוף הטהור אין לה מחיצה – לנבלת עוף טהור אין מחיצה שהיא יוצאת ממנה לפני שהיא מטמאת טומאה חמורה, וכיוון שאינה מחוסרת יציאה ממחיצתה כדי לטמא טומאה חמורה, לכן היא מטמאת אוכלים משום סופה**; אֵילּוּ יש להן מחיצה** – לפרים ושעירים הנשרפים יש מחיצה שהם יוצאים ממנה לפני שהם מטמאת טומאה חמורה, והם מחוסרים יציאה ממחיצתם כדי לטמא טומאה חמורה. הרי שפרים ושעירים הנשרפים אינם כמו נבלת עוף טהור, ולכן יש להסתפק בהם, האם בעודם בעזרה הם מטמאים אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה משום סופם**.** ודוחים את התירוץ לקושיה: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): נבלת העוף הטהור יש לה מחיצה, אדם הוא מחיצתה – גם לנבלת עוף טהור יש מחיצה שהיא יוצאת ממנה לפני שהיא מטמאת טומאה חמורה, והמחיצה של נבלת עוף טהור היא פיו של האדם הבולע אותה, שכן אינה מטמאה טומאה חמורה אלא כשהיא בבית הבליעה של האדם**.** - ויש להציע הוכחה לאמור לפני כן: דאי לא כן – שאם לא כך (אם לא תאמר שאדם הוא מחיצתה של נבלת עוף טהור), אִילּוּ הביא כלב והלבישו בגדים והאכילו נבלת עוף הטהור - שמא אינו (צריך לומר: 'שמא או' (=הוא) ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 31 ועמוד רלא). ב"קורבן העדה" מחק את המילה 'אינו') מטמא בגדים בבית הבליעה?! (בתמיהה) – הרי נבלת עוף טהור מטמאת רק בגדים שלובש אדם הבולע אותה, ואינה מטמאת בגדים שלובש כלב הבולע אותה, ומכאן שאדם הוא מחיצתה של נבלת עוף טהור. - נמצא שאף נבלת עוף טהור יש לה מחיצה כמו שיש לפרים ולשעירים, ואם כן, יש לפשוט את הבעיה של רבי לעזר, כמו שמקשים לעיל! ומתרצים: אמר רבי לעזר דרומיא – הדרומי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מהדרום (מלוד או מסביבתה)): נבלת העוף הטהור מחיצתה בכל מקום; אֵילּוּ מחיצתן חוץ לירושלם – אף שנבלת עוף טהור יש לה מחיצה, אין מחיצתה דומה למחיצה שיש לפרים ולשעירים, כי לנבלת עוף טהור אין מחיצה אחת אלא מחיצתה בכל מקום, שפיו של כל אדם הבולע אותה הוא מחיצתה, אבל לפרים ולשעירים יש מחיצה אחת, והיא חומת ירושלים, שהם נשרפים חוץ לחומת ירושלים. הרי שפרים ושעירים הנשרפים אינם כמו נבלת עוף טהור, ולכן יש להסתפק בהם, האם בעודם בעזרה הם מטמאים אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה משום סופם, כשייצאו חוץ לעזרה לשריפה חוץ לחומת ירושלים**.**

בבלי זבחים קה,א: בעי רבי אלעזר: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים - מהו שיטמאו (אוכלים שנוגעים בהם) בפנים (לפני שייצאו מן העזרה) כבחוץ (כמו שהם מטמאים אוכלים שנוגעים בהם לאחר שייצאו מן העזרה)? מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי (וכיוון שעדיין אין הם מטמאים טומאה חמורה, אין הם מטמאים טומאת אוכלים בלא הכשר) או לא (מחוסר יציאה אינו כמחוסר מעשה, והם מטמאים אוכלים בלא הכשר, מאחר וסופם לטמא טומאה חמורה כשייצאו)? - בתר דבעיא הדר פשטה: מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי (ואינם מטמאים טומאת אוכלים בלא הכשר).

בעיית רבי אלעזר זהה בשני התלמודים. בבבלי פשט רבי אלעזר את הבעיה, ואילו בירושלמי דחו שתי פשיטות של הבעיה.

אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני): פרים הנשרפין ושעירין הנשרפין ששחטן לזרוק את דמן למחר – אם שחטם במחשבה לזרוק את דמם על המזבח הפנימי מחר במקום היום, - פיגל – פסל אותם במחשבת חוץ לזמנם**, להקטיר אימורין למחר** – אם שחטם במחשבה להקטיר את אימוריהם על גבי מזבח החיצון מחר במקום היום, - פיגל – פסל אותם במחשבת חוץ לזמנם**, לשרוף את בשרו** (צריך לומר: 'בשרן') למחר – אם שחטם במחשבה לשרוף את בשרם בבית הדשן חוץ לירושלים מחר במקום היום, - לא פיגל – לא פסל אותם במחשבת חוץ לזמנם**,** מפני שלא חישב לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח – מחשבת פיגול מפגלת את הקורבן רק כשחשב על אכילת אדם (אכילת הבשר לכוהנים או לבעלים) חוץ לזמנה או כשחשב על אכילת מזבח (זריקת הדם או הקטרת האימורים על המזבח) חוץ לזמנה. ולכן אם חשב לשרוף את בשרם למחר - לא פיגל, שלא חשב על אכילת מזבח, שאין אכילה למזבח אלא בהקטרה על גבי המזבח, ולא בשריפה בבית הדשן, ומחשבת פיגול שאינה לאכילת מזבח אינה מפגלת**.**

ומציעים בעיה: רבי שמיי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) בעי – שואל (מסתפק): אבדו האימורין – של הפרים והשעירים הנשרפים, ונשאר מהם בשרם**, מהו לזרוק את הדם על הבשר?** – האם מותר לזרוק את דמם על המזבח הפנימי כדי להתיר את הבשר לשריפה בבית הדשן חוץ לירושלים, כמו במקרה שאבדו האימורים של קורבנות אחרים ונשאר מהם בשרם, שזורקים את דמם כדי להתיר את הבשר לאכילת אדם (בקורבנות שלמים, חטאת ואשם) או לאכילת מזבח (בקורבן עולה)? (הבעיה היא לפי רבי יהושע בתוספתא זבחים ד,א-ג, שאין זורקים את דם הקורבן אלא אם כן נשתייר ממנו בשר או חֵלֶב הראויים לאכילת אדם או לאכילת מזבח) ומציעים קושיה על האמורא שהציע את הבעיה: ולא שמיע דאמר רבי לעזר: – ו(כי) לא שמע (רבי שמיי) שאומר רבי לעזר: שלא חישב לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח?! (בתמיהה) – הרי לפי מימרתו של רבי לעזר לעניין פיגול, אין אכילה למזבח אלא בהקטרה על גבי המזבח, ולא בשריפה בבית הדשן, ומסתבר שהוא הדין לעניין זריקת הדם. ולכן, אם אבדו האימורים של הפרים והשעירים הנשרפים - אין זורקים את דמם, מפני שאין כאן דבר הראוי לאכילת מזבח, ואם כן, מדוע רבי שמיי מסתפק בדבר?

ומציעים ברייתא אמוראית: תנא – שנה רבי זכיי (אמורא בדור השני): זר ששרף - מטמא בגדים – מי שאינו כוהן ששרף את בשרם של פרים ושעירים פנימיים בבית הדשן חוץ לירושלים - בגדיו נטמאים, לפי ששריפת בשרם של פרים ושעירים פנימיים כשירה בזר**.**

ומציעים בעיה: לא צורכה דלא – אין צורך [בלימוד ועיון] (כלומר, אין הספק) אלא: מהו שיהו כשירים בלילה? – יש להסתפק, האם מותר לשרוף את בשרם של פרים ושעירים פנימיים בלילה שלאחר יום הקטרת אימוריהם, או שמא יש לשרוף אותם רק ביום הקטרת אימוריהם? ופושטים את הבעיה: קול וחומר: מה אם הקטר אימורין שאינן כשירין בזר - כשירין בלילה – מותר להקטיר את האימורים של הקורבנות בלילה שלאחר יום הקרבתם**, אֵילּוּ** – שריפת בשרם של פרים ושעירים פנימיים, שהן כשירין בזר - אינו דין שיהו כשירין בלילה?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שמותר לשרוף את בשרם של פרים ושעירים פנימיים בלילה שלאחר יום הקטרת אימוריהם.

ומביאים מדרש הלכה: נאמר בעבודה ביום הכיפורים: "וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו**"** (ויקרא טז,כח) – השורף את בשר הפר ואת בשר השעיר חייב לכבס (להטביל במקווה) את בגדיו שנטמאו; ויש ללמוד מהמילה "והשורף": - לא המצית את האור ולא המסדר את המערכה – רק השורף את הפר ואת השעיר - מטמא בגדים, אבל המסדר את מערכת העצים לשריפת הפר והשעיר והמדליק את מערכת העצים באש לפני שנותנים את איברי הפר והשעיר על המערכה הדולקת - אין מטמאים בגדים**. אי זהו השורף? זהו המסייע בשעת שריפה** – גם המסייע בשעת שריפת הפר והשעיר, כגון המהפך איברים שעל המערכה כדי שימהרו להישרף, או המשליך עצים כדי להוסיף למערכה, או החותה גחלים כדי שתבער האש, נחשב כמו השורף ממש, שהוא המשליך את האיברים לאש**.** ומציעים היסק: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק ממדרש ההלכה): מסייע בשעת שריפה (הסופר במסירה שלפנינו השמיט מ-'בשעת שריפה' לעיל עד 'בשעת שריפה' כאן בשל שוויון סופות, ומגיה השלים) - מטמא בגדים – כמו השורף**.**

ספרא "אחרי מות" פרשה ה: "והשורף" - לא המצית את האור ולא המסדר את המערכה. איזהו השורף? המסייע בשעת שריפה.

תוספתא יומא ג,יז: אחד השורף ואחד המסייע בשעת שריפה - מטמאים בגדים, אבל המסדר את המערכה והמצית את האור באליתא (בשוכת עצים גדולה) - אין מטמאים בגדים.

בבלי יומא סח,ב וזבחים קו,א: תנו רבנן: "והשורף" - השורף מטמא בגדים, ולא המצית את האור, ולא המסדר את המערכה. ואי זהו השורף? זה המסייע בשעת שריפה.

רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי אלעזר (אמורא בדור השני): המהפך בכזית – ההופך בשעת שריפה איבר של הפר ושל השעיר ששיעורו כזית לפחות הנתון על המערכה הדולקת, - מטמא בגדים – אבל המהפך בפחות מכזית - אינו מטמא בגדים**.** ומציעים בעיה המתעוררת בעקבות הקביעה שלפני כן: לא צורכה אלא – אין צורך [בלימוד ועיון] (כלומר, אין הספק) אלא: היה עומד בפנים ובידו קורה ומהפך בכזית – אם היה המהפך בכזית בשעת שריפה עומד תוך חומת ירושלים ובידו קורה המגיעה עד מקום השריפה בבית הדשן חוץ לירושלים והוא מהפך בקורה**, מהו?** – מה הדין? האם הוא מטמא בגדים כדינו של המהפך בכזית שעומד במקום השריפה, או שמא אינו מטמא בגדים כיוון שהוא עומד תוך חומת ירושלים? ופושטים את הבעיה: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה (את פשיטת הבעיה) מזאת (ממדרש ההלכה שלהלן): נאמר בפר כוהן משיח: "וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן, וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ**"** (ויקרא ד,יב) – יש להוציא את כל שאר הפר מחוץ למחנה (מחוץ לעיר), ולשרוף אותו במקום שבו שופכים את האפר ממזבח העולה; ויש להקיש (להשוות) את השורף למוציא שנזכרים באותו הכתוב: - מה המוציא - עד שיוציא לחוץ – כמו שאין המוציא את הפר מטמא בגדים עד שייצא חוץ לעזרה**, אף השורף - עד שישרוף בחוץ** – גם אין השורף את הפר מטמא בגדים עד שישרוף חוץ לירושלים. ומכאן שהמהפך בפנים - אינו מטמא בגדים**.**

ומציעים בעיה: תמן אמר חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא): – שם (בעניין פרה אדומה) אומר חזקיה: "וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (במדבר יט,ח) – השורף את הפרה האדומה חייב לכבס בגדיו (להטביל אותם במקווה) ולרחוץ במים (במי מקווה), והוא טמא עד הערב; ויש לדרוש מהכתוב: - לרבות השורף (צריך לומר כמו בירושלמי בבא מציעא ז,ח: 'השומר' ("תלמודה של קיסרין", עמוד 58; "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן)) – השומר את הפרה האדומה בשעת שריפתה - בגדיו טמאים, שהשומר הוא כעושה מעשה. - ויש להציע בעיה: אוף הכא כן? – [ו]גם כאן כך? (יש להסתפק, האם הדין הבא לפני כן בפרה אדומה חל גם בפרים הנשרפים ובשעירים הנשרפים, שהשומר בשעת שריפת הפר או השעיר מטמא בגדים? - אין פושטים את הבעיה)

ירושלמי בבא מציעא ז,ח: תני רבי חייה...: "וטמא (הכהן) עד הערב" (במדבר יט,ח) - לרבות את השומרים שיהו מטמאים בגדים.

ספרי במדבר פסקה קכד: "והשורף אותה יכבס בגדיו" (במדבר יט,ח) - בא הכתוב ולימד על השורף את הפרה שמטמא בגדים. הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם המשליך את האזוב (שאינו עוסק בגופה של הפרה) - מטמא בגדים, השורף את הפרה - לא יטמא בגדים?! אם זכיתי מן הדין, מה תלמוד לומר "והשורף אותה"? בא הכתוב ולימד על העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף שיהו טעונים תכבוסת בגדים ורחיצת הגוף והערב שמש.

ספרי זוטא יט,ח: "והשורף אותה" - יכול המצית את האור (יהא מטמא בגדים)? תלמוד לומר: "אותה". - "אותה" - כולה (אם מ"אותה", הייתי אומר שרק השורף כולה מטמא בגדים). כשאמר 'השורף' "והשורף" - לרבות כזית (היה לו לומר 'השורף' וכתוב "והשורף", לרבות שאפילו שרף רק כזית מטמא בגדים). • • •

משנה אמרו לו לכהן גדול: הגיע שעיר למדבר – שלא היה רשאי להתחיל בעבודות אחרות (המפורטות בפרק הבא) עד שהגיע השעיר המשתלח לצוק שבמדבר והמשלח דחף אותו מן ההר**. ומניין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר? דידכיות** (מקור המילה 'דידכיות' ביוונית, ומשמעה: משמרות המחליפים משמרות אחרים; או: קבוצות (כמו במירוץ שליחים) המקבלות תפקיד זו מזו) היו עושין, ומניפין בסודרין – מנפנפים במטפחות זה לזה להודיע שהגיע השעיר למדבר, שכשראה העומד סמוך לצוק שהמשלח דחף את השעיר מן ההר, נפנף לחברו, והוא נפנף לחברו, עד שהגיע הסימן לירושלים (מקור המילה 'סודרין' ביוונית ובלטינית, ומשמעה: מגבות, מטפחות), ויודעין שהגיע שעיר למדבר. אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי): והלא סימן גדול היה להן! שלשת מילין מירושלם ועד בית חרורו – הוא מקום בתחילת המדבר, שהוא מרחק שלושה מילין מירושלים, ומשם היה המשלח מוליך את השעיר עד לצוק, שהוא מרחק שנים עשר מילין מירושלים**, הולכין מיל** – המלווים את המשלח הולכים עימו מיל מירושלים עד הסוכה הראשונה (לעיל הלכה ד), וחוזרין מיל – לירושלים**, ושוהין כדי מיל** – כשיעור מהלך מיל**, ויודעין שהגיע שעיר למדבר** – שלדעת רבי יהודה, משהגיע השעיר לתחילת המדבר, אף על פי שעדיין לא הגיע לצוק, נעשתה מצוות שילוחו, ורשאי הכוהן הגדול להמשיך בעבודתו (מקור המילה 'מיל' בלטינית. מיל רומי הוא מידת אורך כדי אלף צעדים כפולים). אמר רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי): והלא סימן גדול אחר היה להן! לשון של זהורית היה קשור על פתחו של ההיכל, וכיון שהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין – וכך ידעו שנעשתה מצוות שילוחו של השעיר**, שנאמר: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ"** (ישעיהו א,יח) (משפט זה אינו מופיע בכמה כתבי יד של המשנה). • • •

תלמוד דידכיות היו עושים במשנה שנינו: "דידכיות היו עושין". שואלים: מהו – מה פירוש: דידכיות? ומשיבים: קבלן (מילה שאינה ברורה). • • •