משנה יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה – במים, ובסיכה – בשמן, ובנעילת הסנדל – של עור, ובתשמיש המיטה. המלך והכלה ירחצו את פניהם – מותרים לרחוץ את פניהם ביום הכיפורים**, והחיה** – היולדת, תנעול את הסנדל – מותרת לנעול את הסנדל ביום הכיפורים, מפני שהצינה קשה לה**; דברי רבי אליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני). וחכמים אוסרין – למלך ולכלה לרחוץ את פניהם, וליולדת לנעול את הסנדל**.** • • •

תלמוד יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה במשנה שנינו: "יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה" כול'. תמהים על המשנה: ענוש כרת – הדין הוא שהאוכל ושותה ביום הכיפורים נענש בעונש כרת, כמו שכתוב בויקרא כג,כט**, ואת אמר הכין?!** – ואתה אומר כך?! (כיצד המשנה אומרת שאכילה ושתייה אסורות ביום הכיפורים, שמשמעות הדבר שאין כאן עונש אלא איסור מן התורה או מדברי חכמים בלבד, והרי יש כאן גם עונש מן התורה, ועל עונש אין אומרים 'אסור' אלא 'חייב'?) ומתרצים את התמיהה: אמר רבי הילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): לפחות מכשיעורין נצרכה – נצרכה המשנה לומר (ללמד דין זה. - הדין במשנה, שאכילה ושתייה אסורות ביום הכיפורים אך האוכל ושותה אינו ענוש כרת, הוא במקרה שאוכל ושותה פחות מכשיעור האמור להלן הלכה ב).

בבלי יומא עג,ב: "יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה". - אסור?! ענוש כרת הוא! - אמר רבי אילא / אילעא, ואיתימא רבי ירמיה: לא נצרכה אלא לחצי שיעור (ובחצי שיעור אין כרת).

חצי שיעור שייך רק באכילה ובשתייה ולא ברחיצה ובסיכה וכו'. והקושיה מעיקרא היתה רק על אכילה ושתייה, אלא שלא רצו לומר שבגלל רחיצה וסיכה וכו' אמרה המשנה אסור גם באכילה ובשתייה ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד קכה).

ומביאים מדרש הלכה: בפרשת העבודה ביום הכיפורים נאמר: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא טז,כט) - יש לשאול: יכול ישב לו בחמה ובצינה כדי שיצטער! – אולי יעלה על דעתך שהעינוי האמור ביום הכיפורים הוא ציעור הגוף על ידי שישהה בחום או בקור! - ויש להשיב: תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא טז,כט) – הרי שהכתוב ביום הכיפורים מקיש עינוי למלאכה, - מלאכה אסרתי לך במקום אחר, ועינוי אסרתי לך במקום אחר – וכמו שאיסור מלאכה שאמור ביום הכיפורים נלמד מאיסור מלאכה שאמור במקום אחר, כך גם עינוי שאמור ביום הכיפורים נלמד מעינוי שאמור במקום אחר**. מה מלאכה שאסרתי לך במקום אחר - מלאכה שחייבין עליה כרת** – איסור מלאכה שאמור ביום הכיפורים נלמד מאיסור מלאכה שאמור בשבת, והיא מלאכה שחייבים עליה כרת**, אף עינוי שאסרתי לך במקום אחר - עינוי שחייבין עליו כרת** – עינוי שאמור ביום הכיפורים נלמד מעינוי שאמור בפיגול ובנותר, כאמור להלן, והוא עינוי שחייבים עליו כרת, ולכן העינוי האמור ביום הכיפורים הוא איסור אכילת פיגול ונותר, ולא איסור ישיבה בחמה ובצינה, שאינו אסור במקום אחר**. ואֵילוּ הן** – עינויים שאמורים במקום אחר שחייבים עליהם כרת**? אֵילּוּ הפיגולין והנותרין** – שהאוכל פיגול (קורבן שנפסל בשל מחשבה לא רצויה של הכוהן בשעת אחת מעבודותיו) או נותר (בשר קורבן שנשאר לאחר הזמן הקבוע לאכילתו) - חייב כרת**.** ויש לשאול: מניין לרבות את הטבלין? – מאיפה למדים שהעינוי האמור ביום הכיפורים כולל גם איסור אכילת טבל (גידולי קרקע שלא הופרשו מהם התרומות והמעשרות שהם מחוייבים בהם)? והרי האוכל טבל - אינו חייב כרת, ואם כן, איסור אכילת טבל אינו עינוי שאמור במקום אחר שחייבים עליו כרת! - ויש להשיב: תלמוד לומר: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" - ריבה – הכתוב הזה מיותר, כיוון שהתורה ציוותה על עינוי ביום הכיפורים גם במקום אחר, ולכן למדים מהכתוב הזה שהעינוי האמור ביום הכיפורים כולל גם איסור אכילת דברים אחרים**.** ויש לשאול: מרבה אני את הטבלים שהן במיתה – שהאוכל טבל - חייב מיתה בידי שמים**, ולא ארבה את הנבילות שאינן במיתה!** – מאיפה למדים שהעינוי האמור ביום הכיפורים כולל גם איסור אכילת נבילה (בעל חיים שמת)? והרי האוכל נבילה - אינו חייב מיתה, שלא כמו האוכל טבל שחייב מיתה, ולכן יעלה על הדעת שהעינוי האמור ביום הכיפורים אינו כולל איסור אכילת נבילה! - ויש להשיב: תלמוד לומר: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" - ריבה (הסופר במסירה שלפנינו השמיט קטע זה בשל שוויון סופות ומגיה השלים). ויש לשאול: ארבה את הנבילות שהן ב'לא תעשה', ולא ארבה את החולין שאינן ב'לא תעשה'! – מאיפה למדים שהעינוי האמור ביום הכיפורים כולל גם איסור אכילת חולין (אוכלים שאינם של קודש)? והרי האוכל חולין - אינו עובר ב'לא תעשה', שלא כמו האוכל נבילה שעובר ב'לא תעשה', ולכן יעלה על הדעת שהעינוי האמור ביום הכיפורים אינו כולל איסור אכילת חולין! - ויש להשיב: תלמוד לומר: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" - ריבה. ויש לשאול: ארבה את החולין שאינן ב'עמוד ואכול', ולא ארבה את התרומה ומעשר שיני שהן ב'עמוד אכול'! – מאיפה למדים שהעינוי האמור ביום הכיפורים כולל גם איסור אכילת תרומה ומעשר שני? והרי האוכל תרומה ומעשר שני - מקיים מצוות 'עשה', שלא כמו האוכל חולין שאינו מקיים מצוות 'עשה', ולכן יעלה על הדעת שהעינוי האמור ביום הכיפורים אינו כולל איסור אכילת תרומה ומעשר שני! - ויש להשיב: תלמוד לומר: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" - ריבה. ויש לשאול: ארבה את התרומה והמעשר שאינן ב'בל תותיר', ולא ארבה את הקדשים שהן ב'בל תותיר'! – מאיפה למדים שהעינוי האמור ביום הכיפורים כולל גם איסור אכילת קודשים (אוכלים של קודש)? והרי קודשים יש להם זמן קבוע לאכילתם, והמותיר מהם לאחר הזמן הקבוע לאכילתם - עובר ב'לא תעשה', שלא כמו האוכל תרומה ומעשר שני שאין להם זמן קבוע לאכילתם, ולכן יעלה על הדעת שהעינוי האמור ביום הכיפורים אינו כולל איסור אכילת קודשים! - ויש להשיב: תלמוד לומר: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" - ריבה – הרי שלמדנו שהעינוי האמור ביום הכיפורים כולל איסור אכילת כל הדברים**.**

וממשיכים את מדרש ההלכה: דבר אחר (דרשה אחרת): "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא טז,כט) - דבר שהוא עינוי אב בית נפש (צריך לומר: 'עינוי אבבית נפש') – הכתוב "תענו את נפשותיכם" מדבר בדבר שהוא עינוי בבית הנפש - בבית הבליעה (בגרון). ואי זו זו? – איזה הוא עינוי בבית הנפש? זו אכילה ושתייה – אכילה ושתייה, ולא שאר עינויי הגוף (בעניין האוכל נבלת עוף טהור שהיא מטמאת כשהיא בתוך בית הבליעה נאמר בספרא "אחרי מות" פרשה ח: "...תלמוד לומר: "נפש" - אבבית / אבית (=בבית) נפש היא מטמאה, אינה מטמאה לא בתוך המעיים ולא בתוך הפה". - נפש = בית הבליעה, גרון, כגון: "לכן הרחיבה שאול נפשה" (ישעיהו ה,יד), "אשר הרחיב כשאול נפשו" (חבקוק ב,ה), "אל תיתנני בנפש צריי" (תהילים כז,יב - לפי פירוש אחד), וכן בלשונות שמיות אחרות).

וממשיכים את מדרש ההלכה: משם רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) אמרו: נאמר כאן: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא טז,כט), ונאמר להלן: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ" (דברים ח,ג) – ה' עינה את בני ישראל במדבר בחוסר מים והרעיבם בחוסר לחם**. מה עינוי שנאמר להלן - עינוי רעבון** – עינוי על ידי חוסר אוכל**, אף עינוי שנאמר כאן - עינוי רעבון** – העינוי האמור ביום הכיפורים הוא איסור אכילה**.**

ספרא "אחרי מות" פרשה ה: "תענו את נפשותיכם" - יכול יישב לו בחמה ובצינה כדי שיצטער! תלמוד לומר: "וכל מלאכה לא תעשו" - אסרתי לך במקום אחר מלאכה, ואסרתי לך במקום אחר עינוי. מה מלאכה שאסרתי לך במקום אחר - מלאכה שחייבים עליה כרת, אף עינוי שאסרתי לך במקום אחר - עינוי שחייבים עליו כרת. ואילו הם? הנותרים והפיגולים. מניין לרבות את הטבלים? תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. ארבה את הטבלים שהם במיתה, ולא ארבה את הנבילות שאינן במיתה! תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. ארבה את הנבילות שהן בלא תעשה, ולא ארבה את החולין שאינם בלא תעשה! תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. ארבה את החולין שאינם בעמוד ואכול, ולא ארבה את התרומה ומעשר שני שהם בעמוד ואכול! תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. ארבה את התרומה ומעשר שני שאינם בבל תותירו, ולא ארבה את הקודשים שהם בבל תותירו! תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. דבר אחר: "תענו את נפשותיכם" - עינוי שיהא בבית נפשותיכם. ואיזו זו? זו אכילה ושתייה. משום רבי ישמעאל אמרו: נאמר כאן: "תענו את נפשותיכם", ונאמר להלן: "ויענך וירעיבך". מה עינוי האמור להלן - רעבון, אף עינוי האמור כאן - רעבון.

בבלי יומא עד,ב: תניא אידך: "תענו את נפשותיכם" (ויקרא טז,כט) - יכול יישב בחמה ובצינה ויצטער! - תלמוד לומר: "וכל מלאכה לא תעשו" - מה מלאכה - שחייבים עליה כרת במקום אחר, אף עינוי - שחייבים עליו כרת במקום אחר. ואי זה זה? זה פיגול ונותר. מרבה אני פיגול ונותר שהם בכרת, ולא ארבה טבלים שאינם בכרת! - תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. מרבה אני טבלים שהם במיתה, ולא ארבה נבילות שאינן במיתה! - תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. מרבה אני נבילות שהן בלאו, ולא ארבה חולין שאינם בלאו! - תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. מרבה אני חולין שאינם בעמוד ואכול, ולא ארבה תרומה ומעשר שני שהם בעמוד ואכול! - תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. מרבה אני תרומה ומעשר שני שאינם בבל תותירו, ולא ארבה קודשים שהם בבל תותירו! - תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן עינוי ("תענו את נפשותיכם"), ונאמר להלן עינוי ("ויענך וירעיבך" (דברים ח,ג)). מה להלן - עינוי רעבון, אף כאן - עינוי רעבון.

ושואלים: ולמה ששה דברים? – מדוע יום הכיפורים אסור בשישה דברים: אכילה, שתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה? ומשיבים: כנגד ששה עינויין האמורין בפרשה – בעניין יום הכיפורים נאמרה שש פעמים החובה לענות את הנפש ביום הכיפורים**.** ומקשים: והא ליתנון – והרי אינם אלא חמשה! – הרי בפרשת העבודה ביום הכיפורים (ויקרא טז,כט: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"; טז,לא: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם") ובעניין יום הכיפורים בפרשת המועדים (ויקרא כג,כז: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"; כג,כט: "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ"; כג,לב: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם") נאמרה החובה לענות את הנפש ביום הכיפורים רק חמש פעמים, ולא שש פעמים! ומתרצים: אמר רבי תנחומא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): ואחד מוסף (בהבאת הירושלמי ב"ספר הרוקח": 'אחד במוסף') – בעניין מוסף של יום הכיפורים בפרשת התמידים והמוספים (במדבר כט,ז: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם") נאמרה החובה לענות את הנפש ביום הכיפורים פעם נוספת. הרי שישה עינויים**.**

בבלי יומא עו,א: הני חמישה עינויים כנגד מי? - אמר רב חסדא: כנגד חמישה עינויים שבתורה: "ובעשור..." (במדבר כט,ז), "אך בעשור..." (ויקרא כג,כז), "שבת שבתון..." (ויקרא כג,לב), "שבת שבתון..." (ויקרא טז,לא), "והיתה לכם..." ((ויקרא טז,כט). הני חמישה הוו, ואנן שיתא תנן! - שתייה בכלל אכילה היא (והן נחשבות עינוי אחד).

הבבלי אינו כולל את העינוי שבויקרא כג,כט: "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה", לפי שאינו בלשון ציווי. לפי הירושלמי, אכילה ושתייה נחשבות שני עינויים. אבל לפי הבבלי, הן נחשבות כעינוי אחד. • • •

רחיצה בתענית ציבור, בתשעה באב וביום הכיפורים במשנה שנינו: "יום הכיפורים אסור ברחיצה". כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות א,ו. במשנה שם שנינו, שבתעניות השניות ובתעניות האחרונות של גשמים אסורים ברחיצה. רבי (במקבילה אין תואר זה) זעורה בר חמא (בדור השני לאמוראים) אמר בשם רבי יוסי בירבי חנינא (במסירה שלפנינו בא שם זה בהשלמת הסופר. וצריך לומר כמו במקבילה: 'יוסה בריה דרבי יהושע בן לוי' - בנו של רבי יהושע בן לוי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני. שם זה בא בהבאת הירושלמי בכמה מהראשונים) שאמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): בתענית ציבור – בתעניות השניות (ובתעניות האחרונות של גשמים, מרחיץ (רוחץ) פניו ידיו ורגליו כדרכו – אף במים חמים, שבתענית ציבור לא אסרו אלא רחיצת כל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו - מותר**. בתשעה באב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו** – כדי להרטיב את פניו בידיו, ואינו רוחץ פניו כדרכו, שלעניין רחיצה תשעה באב חמור מתענית ציבור**. ביום הכיפורים מרחיץ ידיו ומקנחן** – מנגב את ידיו, במפה (יריעה של אריג. מקור המילה בלטינית) ומעביר את המפה על פניו – כדי ללחלח את פניו, ואינו מעביר את ידיו על פניו, שיום הכיפורים חמור מתשעה באב**.**

בבלי תענית יג,א: כשאמרו (בעניין תענית ציבור) אסור ברחיצה - לא אמרו אלא כל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו - מותר.

ומספרים: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) תרי מרטוטה ויהב לה תותי כדה – רבי יונה שרה (היה נוהג לשרות במים בערב יום הכיפורים) סמרטוט (חתיכת בגד) ונתן אותו תחת הכד (כלי חרס, כדי שייסחטו המים מהסמרטוט מחמת כובד הכד, וביום הכיפורים העביר את הסמרטוט הלח על פניו או על עיניו. אבל חתיכת בגד שרויה במים שלא נסחטה אסור להעביר ביום הכיפורים על פניו או על עיניו משום סחיטה, שאסור לסחוט ביום הכיפורים. - בהבאת הירושלמי בכמה מהראשונים: 'ויהב לה תותי כרה' - תחת הכר (שתחת מראשותיו, כדי ללחלחו)).

בבלי יומא עח,א: זעירא בר חמא אושפיזכניה (בעל אכסניה) דרבי אמי ורבי אסי ורבי יהושע בן לוי ודכולהו רבנן דקיסרי הווה. אמר ליה ליוסף בריה דרבי יהושע בן לוי: בר אוריא (בן תורה), תא אימא (בוא ואומר) לך מילתא מעליתא דהוה עביד אבוך. ערב תשעה באב מביאים לו (לרבי יהושע בן לוי) מטפחת ושורה אותה במים, ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. ערב יום הכיפורים שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים (שהיה סוחטה, והיתה מתנגבת כל הלילה, שלא יבוא לידי איסור סחיטה), ולמחר מעבירה על גבי עיניו.

רבי יונה נהג כפי שנהג רבי יהושע בן לוי לפי הבבלי.

ומציעים קושיה ממקור תנאי על האמור לפני כן: והא תני: – והרי [התנא] שונה: אין בין תשעה באב לתענית ציבור אלא איסור מלאכה במקום שנהגו! – אין הבדל ביניהם אלא בעניין זה, שבמקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושים, שכן בתשעה באב לא נאסרה מלאכה, אלא שיש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה משום אבלות, אבל בתענית ציבור נאסרה מלאכה. - הרי שלכל שאר הדברים תשעה באב ותענית ציבור שווים, ויש לפרוך את דברי רבי יהושע בן לוי לעיל שלעניין רחיצה תשעה באב חמור מתענית ציבור! - אין מתרצים קושיה זו.

בבלי פסחים נד,ב: אמר רבי אלעזר: אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב, כדרך שאסור להושיט ביום הכיפורים. - מיתיבי: אין בין תשעה באב לתענית ציבור אלא שזה (תענית ציבור) אסור בעשיית מלאכה וזה (תשעה באב) מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו (לעשות). הא לכל דבריהם (האחרים) - זה וזה שווים. ואילו גבי תענית ציבור תניא: כשאמרו אסור ברחיצה - לא אמרו אלא כל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו - מותר! (הרי שהחמיר רבי אלעזר בתשעה באב יותר מבתענית ציבור!) - אמר רב פפא: תנא קולי קולי קתני (התנא שנה רק דברים שבהם תשעה באב קל מתענית ציבור, אבל לא שנה דברים שבהם תשעה באב חמור מתענית ציבור) / תנא חומרי חומרי קתני (התנא שנה רק דברים שבהם תענית ציבור חמור מתשעה באב, אבל לא שנה דברים שבהם תענית ציבור קל מתשעה באב).

גם בבבלי הקשו מאותה הברייתא, כמו שהקשו בירושלמי. אלא שבבבלי תירצו את הקושיה ובירושלמי לא תירצו.

מה בין תשעה באב לתענית ציבור? בבלי תענית יג,א: אמר רב חסדא: כל שהוא משום אבל (יום שמתאבלים בו), כגון תשעה באב (שהוא משום אבלות החורבן) ואבל - אסור (ברחיצה) בין בחמים בין בצונים. כל שהוא משום תענוג (יום שאסור רק להתענג בו), כגון תענית ציבור - בחמים אסור (שיש בכך תענוג), בצונים מותר.

בבבלי מבחינים בין תשעה באב לתענית ציבור. איסור הרחיצה בתענית ציבור נועד למנוע תענוג, ואילו איסור הרחיצה בתשעה באב נועד לגרום תחושה של אבלות. משום כך בעניין רחיצה בצונן יש הבדל בין תענית ציבור לתשעה באב (בתשעה באב - אסור, בתענית ציבור - מותר).

איסור המלאכה בתענית ציבור מיועד לאפשר השתתפות מירבית של הציבור במעמד התענית. משום כך גם בעניין מלאכה יש הבדל בין תענית ציבור לתשעה באב (בתשעה באב - מותר, בתענית ציבור - אסור). אבל בעניינים אחרים אין הבדל ביניהם.

ומביאים ברייתא: היה הולך – ביום הכיפורים, אצל רבו – ללמוד תורה, או אצל בתו – לבקרה, ועבר בים או בנהר – ונשטפו רגליו במים, - אינו חושש – אין לו לדאוג שמא עבר על איסור רחיצה, שכן זה מותר, שאין האיסור אלא כשמתכוון להנאה ולתענוג (בהבאת הירושלמי בר"ח: 'היה הולך אצל רבו או מי שגדול ממנו - עובר בים או בנהר ואינו חושש', ובראבי"ה: 'היה הולך אצל רבו או אצל בתו - עובר בים ובנהר ואינו חושש'). ניטנפו (נתלכלכו) רגליו – ביום הכיפורים, - מטבילן במים – כדי לנקותן, ואינו חושש – אין לו לדאוג שמא עבר על איסור רחיצה, שכן זה מותר**.**

הורי – הורה (פסק הלכה למעשה) רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) כהן (=כְּהָהֵן) תנייא – כמו התנא הזה (כמו התנא בברייתא, שאם ניטנפו רגליו - מטבילן במים).

הורי – הורה (הלכה למעשה) רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בבא מן הדרך – ביום הכיפורים, והיו רגליו קיהות (רפות, חלשות) עליו – מטורח הדרך**, שמותר להרחיצם במים** – כדי לחזקן, שאם התירו מפני הטינוף, כל שכן שיש להתיר בשיש קצת צער**.**

רחיצה ביום הכיפורים תוספתא יומא ד,ה (בעניין יום הכיפורים): רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היו ידיו / רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה - מדיחן במים, כדי שלא יטנפו את כליו (בגדיו). היה הולך להקביל פני אביו, פני רבו, פני תלמידו - עובר כדרכו בים ובנהר, אפילו עד צווארו, ואינו חושש.

בבלי יומא עז,ב (בעניין יום הכיפורים): תנו רבנן: אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו, ואם היה מלוכלך / היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה - רוחץ (את המקום המלוכלך) כדרכו ואינו חושש (משום איסור רחיצה ביום הכיפורים, לפי שאינו מתכוון להנאה). תנו רבנן: ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו (וצריך לעבור נהר בדרכו) - עובר עד צווארו במים, ואינו חושש.

הדין של ניטנפו ידיו / רגליו מוסכם בירושלמי ובבבלי, אלא שבברייתא שבירושלמי ובבבלי לא תלו את הטעם בלכלוך כליו (בגדיו), שלא כמו בברייתא שבתוספתא.

היה הולך אצל בתו במשנה עירובין ג,ה מצאנו שאדם הולך אצל רבו בשבת, ושם ח,ה מצאנו שאדם הולך לשבות אצל בתו. ונקטו במשנה שם בתו דוקא ולא בנו (בבלי עירובין פו,א), משום שדיברו בהווה, שדרכו של אדם ללכת אצל בתו יותר מאצל בנו (ראה "מגיד משנה" על רמב"ם עירובין ד,יג), או שדרכה של בת כשנישאת לאיש ללכת אחרי בעלה ולדור בביתו, אבל דרכו של בן אף כשנושא אישה לדור בבית אביו. וגם כאן נקטו בתו ולא בנו משום כך.

כיוון שאמרו שהקלו להולך בדרך בעניין רחיצה, אומרים שהקלו להולך בדרך בעניין נעילת הסנדל. ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אבל – שמתאבל על אחד מקרוביו שמת, ומנודה – שנידוהו חכמים, שהיו מהלכין בדרך – חוץ לעיר, - מותרין בנעילת הסנדל – משום שאינם מתכוונים לתענוג, אלא שלא יינגפו רגליהם מחמת הדרך**,** אבל לכשיבואו בעיר - יחלוצו – יסירו את נעליהם**. וכן** (כך הוא הדבר) בתשעה באב, וכן בתענית ציבור – שכל אדם אסור בהם בנעילת הסנדל**.**

ברייתא זו הובאה גם בירושלמי ברכות ב,ו ומועד קטן ג,ה לעניין אבל, אלא שכשהעתיקו אותה לשם, העתיקו בטעות גם את הקטע שלפניה "הורי רבי בא... הורי רבי אחא...".

תוספתא תעניות א,ו: כל אלו שאמרו (במשנה תעניות א,ו): אסורים בנעילת הסנדל, יצא מן הכרך - נועל, הגיע לכרך - חולץ. וכן אתה אומר במנודה ובאבל.

בבלי תענית יג,א: וכשאמרו (בעניין תענית ציבור): אסור בנעילת הסנדל, לא אמרו אלא בעיר, אבל בדרך - מותר. הא כיצד? יצא לדרך (חוץ לעיר) - נועל (את הסנדל), הגיע לעיר - חולץ. וכן אתה אומר במנודה ובאבל.

וראה בבלי מועד קטן טו,ב.

בירושלמי ובמסכת שמחות ה,יב נאמרה הלכה זו בעיקרה באבל ובמנודה, והוסיפו שכן הוא גם בתשעה באב ובתענית ציבור. ובתוספתא ובבבלי נאמרה הלכה זו לעניין תענית ציבור, והוסיפו שכן הוא גם במנודה ובאבל. • • •

סיכת מעשר שני במשנה שנינו: **"**יום הכיפורים אסור בסיכה". כאן המשך המקבילה בירושלמי תעניות א,ו. במשנה שם שנינו, שבתעניות השניות ובתעניות האחרונות של גשמים אסורים בסיכה. כאן התחלת מקבילות גם בירושלמי מעשר שני ב,א, שבת ט,ד ויומא ח,ג. משנה מעשר שני ב,א: מעשר שני ניתן לאכילה ולשתייה ולסיכה. משנה שבת ט,ד: מניין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכיפורים (שאסור לסוך את הגוף ביום הכיפורים כשם שאסור לשתות בו)? - אף על פי שאין ראיה לדבר, (אבל יש) זכר לדבר, שנאמר: "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (תהילים קט,יח) (הרי שהושוותה סיכת שמן לשתיית מים).

הסוגיה כאן שהועתקה מהירושלמי מעשר שני ב,א היא סופה של סוגיה ערוכה שם, וכך אמרו שם: "מעשר שני ניתן לאכילה" כול'. - ניתן לאכילה - שכתוב בו אכילה ("ואכלת לפני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יד,כג)), לשתייה - שהשתייה בכלל אכילה. מניין שהשתייה בכלל אכילה? ... אית דבעי משמע (יש שרוצה ללמוד שהשתייה בכלל אכילה) מן הדא (מן הכתוב הזה בעניין האוכל מעשר שני מחוץ לחומת ירושלים): "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים יב,יז) - "ותירושך" זה היין (שתייה), "ויצהרך" זו סיכה (של שמן), והתורה קראה אותה (את השתייה) אכילה (שנאמר: "לאכול"). ואינו מחוור (אינו ברור הלימוד מן הכתוב הזה שסיכה כשתייה, שאין סיכה כשתייה מן התורה אלא מדברי חכמים, ואין הלימוד הזה אלא אסמכתא). אין תימר (אם תאמר) מחוור הוא, ילקו עליו חוץ לחומה (הסך שמן של מעשר שני חוץ לחומה של ירושלים ילקה עליו משום "לא תוכל לאכול בשעריך...", כמי שאכל ושתה מעשר שני חוץ לחומה, ומכיון שהסך אינו לוקה, הרי שאינו ברור הלימוד מן הכתוב הזה שסיכה כשתייה) ... מניין שאינו מחוור (שאינו ברור הלימוד מן הכתוב הזה שסיכה כשתייה)? - כהדא דתני:...

בירושלמי אמרו 'מחוור' על דבר שלמדוהו מן הכתוב, ו'אינו מחוור' על דבר שהוא מדברי חכמים שמצאו לו סמך בכתוב.

ומציעים ברייתא כדי להשיב לשאלה: כהדא דתני: – כמו [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: ('כהדא דתני' כאן אינו מתקשר לאמור לפניו. נראה שלפנינו העברה ממעשר שני ב,א ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 263 והערה 91)) בשבת, בין סיכה שהיא של תענוג – להנאה, בין סיכה שאינה של תענוג – אלא שהיא צורך הכרחי, כגון להעביר זוהמה או ריח רע, או לרפואה, - מותר – שבשבת מותר לסוך אפילו לרפואה בדבר שרגילים לסוך בו אפילו בריאים, ואין אסור לסוך אלא בדבר שאין רגילים לסוך בו אלא לרפואה (ראה משנה שבת יד,ד). ביום הכיפורים, בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג - אסור. בתשעה באב ובתענית ציבור, סיכה שהיא של תענוג - אסור, שאינה של תענוג - מותר – שלא החמירו בתשעה באב ובתענית ציבור כמו ביום הכיפורים. - בתשעה באב ובתענית ציבור כל שתייה אסורה, וסיכה יש שמותרת, ומכאן שאין סיכה כשתייה מן התורה, שאילו היתה סיכה כשתייה מן התורה, היו חכמים אוסרים בתשעה באב ובתענית ציבור כל סיכה כמו שהם אוסרים כל שתייה**.**

תוספתא שבת ג,ו (בעניין שבת): סכים כל מיני סיכות (בין סיכה שהיא של תענוג, בין סיכה שאינה של תענוג, ואפילו הן מרפאות). ושם יב,יא-יב: החושש בראשו, וכן מי שעלו בו חטטים - סך הוא את השמן. סך אדם שמן על גבי מכתו.

בבלי יומא עז,ב (בעניין יום הכיפורים): תנו רבנן: אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו, ואם היה חולה או שהיו לו חטטים (כתמים או כעין צלקות בעור הפנים או על עור הראש) בראשו - סך כדרכו ואינו חושש.

לפי הבבלי, אין אסורה סיכה ביום הכיפורים אלא כשמתכוון להנאה ולתענוג, כמו רחיצה, אבל סיכה שאינה של תענוג (כגון לרפואה) מותרת. אבל לפי הירושלמי, כל סיכה אסורה ביום הכיפורים, שלא כמו רחיצה.

ומציעים ברייתא: (והא) (מילה זו אינה במקבילה בשבת ואין לגרוס אותה, והיא באשגרה מלהלן בסמוך. ראה "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 157, הערה 51 על המקבילה בתעניות) תני: – שונה [התנא]: בתרומה שוות (שוותה) סיכה לשתייה - לאיסור ולתשלומין – שאסור לזר (שאינו כוהן) לשתות משקים של תרומה ולסוך שמן של תרומה, וזר ששתה או סך תרומה בשוגג - משלם קרן וחומש (משנה תרומות ו,א), ובמזיד ולא התרו בו - משלם קרן**, אבל לא לעונש** – לא שוותה סיכה לשתייה לעונש, שזר ששתה תרומה במזיד - חייב מיתה בידי שמים, ואם התרו בו למלקות - לוקה, וזר שסך תרומה במזיד - אינו חייב מיתה בידי שמים**. ביום הכיפורים - לאיסור** – שוותה סיכה לשתייה לאיסור, שאסור לשתות ולסוך ביום הכיפורים**, אבל לא לעונש** – לא שוותה סיכה לשתייה לעונש, שהשותה ביום הכיפורים בשוגג - חייב חטאת, ובמזיד - חייב כרת, ואם התרו בו למלקות - לוקה, והסך ביום הכיפורים בשוגג - אינו חייב חטאת, ובמזיד - אינו חייב כרת. מכאן שאין סיכה כשתייה מן התורה, שאילו היתה סיכה כשתייה מן התורה, היתה שווה סיכה לשתייה בתרומה וביום הכיפורים אף לעונש**.**

ומציעים קושיה ממקור תנאי על האמור לפני כן: והא תני: – והרי [התנא] שונה: נאמר בעניין איסור אכילת קודש לזרים: "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל**"** (ויקרא כב,טו) – אסור לכוהנים לחלל את תרומת הקודשים על ידי מסירתה לזרים לאכילה; ויש ללמוד מן הכתוב: - להביא את הסך ואת השותה – הכתוב הזה, המדבר בחילול תרומה על ידי זרים, בא להוסיף את הסך תרומה ואת השותה תרומה, שאסור לזר לשתות ולסוך תרומה כמו שאסור לו לאכול תרומה**!** – הרי שסיכה כשתייה מן התורה, ושוותה סיכה לשתייה אף לעונש, שלא כדברי הברייתא לעיל! ומתרצים את הקושיה: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לית כאן – אין כאן סך – 'סך' אינו צריך להיות כאן (אין לגרוס בברייתא 'סך', ולא בא הכתוב הזה לרבות אלא את השותה, שאין סיכה כשתייה מן התורה). ודוחים את התירוץ: אמר רבי אבמרי (רבי אבא מרי, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): אִין לית כאן – אם אין כאן סך, לית כאן – אין כאן שותה – אם אין לגרוס בברייתא 'סך', אין לגרוס 'שותה' (כמבואר להלן, ואם כן, מה בא הכתוב הזה לרבות לפי הברייתא?). דל כן (צריך לומר: 'דלא כן' / 'דִּלָכֵן' =דאין לא כן) – שאם לא כך (שאם תאמר שיש כאן שותה, ובא הכתוב הזה לרבות רק את השותה), דבר שהוא בא משני לווין (לאוין) מצטרף?! – וכי דברים שנתרבו משני 'לאו'ים מצטרפים להתחייב עליהם?! כגון זר שאכל תרומה כחצי זית ושתה תרומה כחצי זית, שאם למדנו מ"ולא יחללו" את השותה, אין אכילה ושתייה מצטרפים בתרומה, שהאוכל אזהרתו מ"וכל זר לא יאכל קודש" (ויקרא כב,י), והשותה אזהרתו מ"ולא יחללו", והרי דברים שנתרבו משני לאווים אינם מצטרפים. ומכיוון שאכילה ושתייה מצטרפים בתרומה, על כורחנו שהשותה אזהרתו מ"וכל זר לא יאכל קודש", שהשתייה בכלל אכילה, ולא בא הכתוב "ולא יחללו" לרבות אלא את הסך, שלא למדנו מכאן את השותה, והברייתא שהזכירה את השותה נתכוונה לרבות את הסך כשותה. מכאן שסיכה כשתייה מן התורה, ושוותה סיכה לשתייה אף לעונש, שלא כדברי הברייתא לעיל!

הסופר של המסירה שלפנינו או הסופר הקדמון של כתב היד שממנו העתיק הסופר של המסירה שלפנינו קיצר מכאן ועד סוף הדיון בתשמיש המיטה, ומגיה השלים כמו בסוגיה המקבילה בתעניות.

תוספתא תרומות ז,ג (בעניין תרומה): כשם שאכילה בכזית, אף שתייה בכזית (כשיעור אכילה). אכילה ושתייה אין מצטרפים.

הלכות אלו שבתוספתא נשנו גם לעניין חמץ (תוספתא פסחים א,יב), יום הכיפורים (יומא ד,ג) וחלב (כריתות ב,ב). במקומות שנשנו ההלכות הללו אחת מההלכות אינה שייכת אלא למקום אחד ונשנתה באשגרה בשאר המקומות. במקום ששנו: כשם שאכילה בכזית וכו', אין לשנות: אכילה ושתייה אין מצטרפים (שהרי אם שיעורם שווה מצטרפים), ובמקום ששנו: אכילה ושתייה אין מצטרפים, אין לשנות: כשם שאכילה בכזית וכו'. ביום הכיפורים אין לשנות: כשם שאכילה בכזית וכו', שהרי ביום הכיפורים השיעור הוא ככותבת, ושם שנו: אכילה ושתייה אין מצטרפים, מפני שאין שיעורם שווה. לשיטת רבי אבמרי בירושלמי, בתרומה אכילה ושתייה מצטרפים ("תוספתא כפשוטה").

ספרא "אמור" פרשה ו: "ולא יחללו" - להביא את הסך ואת השותה.

בבלי נידה לב,א: תניא: "ולא יחללו את קודשי בני ישראל" (ויקרא כב,טו) - לרבות את הסך ואת השותה. - שותה למה לי קרא (המלמד שהשותה תרומה - חייב)? שתייה בכלל אכילה היא! - אלא: לרבות את הסך כשותה. - ואיבעית אימא מהכא: "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (תהילים קט,יח) (הרי שסיכה כשתייה).

התשובה הראשונה בבבלי היא כדברי רבי אבמרי, שיש כאן בברייתא סך ואין כאן שותה, וסיכה כשתייה מן התורה. והתשובה השנייה בבבלי היא כדברי רבי יוחנן, שאין כאן בברייתא סך, ואין סיכה כשתייה מן התורה, אבל יש זכר לדבר שסיכה כשתייה.

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי מעשר שני ה,יב. משנה מעשר שני ה,יב: "ולא נתתי ממנו למת" (דברים כו,יד) - לא לקחתי ממנו (מדמי מעשר שני) ארון ותכריכים למת. שואלים (בעניין מעשר שני): מניין שהוא מחוור ב'עשה' (נראה שצריך לומר: 'שהוא עובר בעשה', כמו במקבילה במעשר שני ה,יב. המילה 'מחוור' היא אשגרה מהסוגיה שבירושלמי מעשר שני ב,א שלפני המשכה של הסוגיה שהועתק למקבילות, ראה העתקת הסוגיה לעיל)? – מניין למדים שהסך שמן של מעשר שני חוץ לחומת ירושלים עובר ב'עשה', אף שאינו עובר ב'לאו'? (בסוגיה שבירושלמי מעשר שני ב,א שהעתקנו לעיל אמרו, שאינו מחוור (אינו ברור הלימוד מן הכתוב) שסיכה כשתייה, ולכן הסך שמן של מעשר שני חוץ לחומת ירושלים אינו עובר ב'לאו' ואינו לוקה)

ומשיבים: אמר רבי אלעזר (אמורא בדור השני) בשם רבי סימיי (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): נאמר בביעור ווידוי מעשר: "וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת" (דברים כו,יד) – לא השתמשתי במעשר לכל מטרה הקשורה לאדם מת, - מה נן (=אנן) קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את הפסוק? שכן יש לדייק מלשון הכתוב, שמדובר בנתינה שאסורה לאדם מת דווקא, אבל נתינה בדומה לה לאדם חי מותרת) אם להביא לו ארון ותכריכין – אם פירוש הדברים בווידוי המעשר, שהמבער לא קנה מדמי מעשר שני ארון (מיטת מת) ותכריכים (בגדים) לצורך המת, - לחי הוא אסור – הרי דבר זה אסור לצורך אדם חי, שאסור לקנות מדמי מעשר שני בגדים לצורך אדם חי, משום שאסור לקנות מדמי מעשר שני כל מה שאינו לאכילה ולשתייה, ואם אסור לקנות מדמי מעשר שני בגדים לצורך אדם חי**, כל שכן למת** (במקבילות: 'לא כל שכן למת?!') – בוודאי ובוודאי שאסור לקנות מהם ארון ותכריכים לאדם מת, ואין הכתוב צריך להשמיענו זאת**. ואיזהו דבר שמותר לחי ואסור למת? הוי אומר: זו סיכה – פירוש הדברים בווידוי המעשר, שהמבער לא סך שמן של מעשר שני בירושלים על אדם מת, אף שמותר לסוך שמן של מעשר שני בירושלים על אדם חי. ומכאן שאסור לסוך שמן של מעשר שני חוץ לחומת ירושלים, והסך עובר ב'עשה', ש'לאו' הבא מכלל 'עשה' נחשב 'עשה'.**

עד כאן המקבילות בירושלמי מעשר שני ב,א ו-ה,יב, שבת ויומא ח,ג.

הסוגיה בעניין סיכת מעשר שני הועתקה ממעשר שני ב,א לשבת ולתעניות, משום שבשבת נאמר שסיכה כשתייה ביום הכיפורים, ובתעניות נאמר שסיכה כשתייה בתענית ציבור. הסוגיה הזו הועתקה ליומא מתעניות, כחלק מהעתקת כל הסוגיות הדנות באיסורים בתענית ציבור הזהים לאיסורים ביום הכיפורים (איסורי רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה), ולכן קוצרה הסוגיה ביומא על ידי המעתיק. סופה של הסוגיה הועתק גם למעשר שני ה,יב, משום שנזכרו בו דברי המשנה שם.

מקור הסוגיה הוא במעשר שני ב,א. שכן היא פותחת שם: 'מניין שאינו מחוור?', ועל זה באה התשובה: 'כהדא דתני' וכו'. וביתר המקומות הושמטה השאלה: 'מניין שאינו מחוור?'. ועוד, שהמשך הסוגיה: 'והא תני: "ולא יחללו"' וכו', 'מניין שהוא מחוור ב'עשה'?' וכו' שייך בבירור למעשר שני ונשנה בכל המקבילות. מכאן שהמקור הוא במעשר שני, וההמשך הועתק ליתר המקומות כדרך המקבילות. והסוגיה הועתקה לשבת, ליומא ולתעניות מכיוון שכולן דנות בסיכה. באשר לקטע האחרון: 'מניין שהוא מחוור ב'עשה'?' וכו' שנשנה גם במעשר שני ה,יב, נראה שמקורו במעשר שני ב,א, ולא הועבר לפרק ה אלא מחמת הפסוק שמופיע בו ובמשנה שם: "ולא נתתי ממנו למת". ולא עוד אלא שהוא נראה כחולק על אותה משנה, שהרי כאן אמרו: 'אם להביא לו ארון ותכריכין' וכו', והרי כך באמת נדרש הפסוק באותה משנה. על כל פנים, אין שייכות לכל הקטע הזה שם אלא בפרק ב הדן בדין סיכה של מעשר שני ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמודים 64-65).

"ולא נתתי ממנו למת" רבי סימאי אינו דורש את הכתוב "ולא נתתי ממנו למת" כמו שהמשנה מעשר שני ה,יב דורשת אותו. מהמשנה, שדורשת את הכתוב הזה: 'לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת', משמע, שמותר לקנות מדמי מעשר שני בגדים לצורך החי.

ספרי דברים פסקה שג: "ולא נתתי ממנו למת" - לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת; דברי רבי אליעזר. - אמר לו רבי עקיבה: אם לחי אסור - אף למת אסור! / והלא אף לחי אסור! מה תלמוד לומר: "למת"? - שלא החלפתיו אפילו בדבר טהור.

דברי המשנה מעשר שני: "ולא נתתי ממנו למת" - 'לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת' הם כרבי אליעזר. ודברי רבי סימאי בירושלמי: 'לחי הוא אסור, כל שכן למת' הם כרבי עקיבא.

בבלי יבמות עד,א: אמר ריש לקיש משום רבי סימאי: מניין לשמן של מעשר שני שנטמא שמותר לסוכו (לסוך בו)? שנאמר: "ולא נתתי ממנו למת" (דברים כו,יד) - למת הוא דלא נתתי, הא לחי דומיא דמת נתתי. איזהו דבר ששווה בחיים ובמתים? הווי אומר: זו סיכה. מתקיף לה מר זוטרא: ואימא: ליקח (לקנות) לו (בדמיו) ארון ותכריכים (שכיוצא בו בחי לקנות לו בגדים)! - אמר רב הונא בריה דרב יהושע: "ממנו" - מגופו (מן המעשר עצמו, ולא דבר שקונים בדמיו). רב אשי אמר: "לא נתתי" דומיא ד"לא אכלתי", מה להלן (אכילה) - מגופו, אף כאן (נתינה) - מגופו.

דברי רבי סימאי בירושלמי ובבבלי דומים, אלא שבבבלי אמרו בפירוש שמדובר במעשר שני שנטמא, ואילו מהירושלמי משמע שמדובר במעשר שני טהור. • • •

נעילת הסנדל ביום הכיפורים ובתענית ציבור במשנה שנינו: "יום הכיפורים אסור... ובנעילת הסנדל". כאן המשך המקבילה בירושלמי תעניות א,ו. במשנה שם שנינו, שבתעניות השניות ובתעניות האחרונות של גשמים אסורים בנעילת הסנדל. מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: כל אֵילּוּ שאמרו – במשנה תעניות א,ו: אסורין בנעילת הסנדל, יצא לדרך – חוץ לעיר, - נועל – את נעליו, שהוא מותר בנעילת הסנדל כשהוא מהלך בדרך**, הגיע לכרך** – בא לעיר, - חולץ – מסיר את נעליו**. וכן** – כך הוא הדבר, באבל – שמתאבל על אחד מקרוביו שמת**, וכן במנודה** – שנידוהו חכמים, שהאבל בימי אבלו והמנודה בימי נידויו אסורים בנעילת הסנדל (וכבר נאמרו הדברים האלה לעיל).

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי יבמות יב,א. ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: יוצאין – חוץ לבית (ברשות הרבים או בחצר), באמפליא (במקבילה בתעניות כאן ולהלן: 'באנפיליא', ובמקבילה ביבמות כאן ולהלן: 'באמפילייא') – נעל של לבד (בד עבה עשוי צמר מהודק. - מקור המילה אמפיליא / אנפיליא ביוונית ובלטינית), ביום הכיפורים, ואית תניי תני: – ויש תנא [ש]שונה: אין יוצאין באנפיליא ביום הכיפורים**.** ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים באמצעות אוקימתות: אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): מאן דמר: – מי שאומר: יוצאין - באמפליא של בגד – נעל לבד שאינה מחופה עור**, ומאן דמר:** – ומי שאומר: אין יוצאין - באמפליא של עור – נעל לבד המחופה עור כדי להגן על הלבד, שדינה כסנדל של עור שאסרו ביום הכיפורים**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי יבמות.

תוספתא יומא ד,א: יום הכיפורים אסור... ובנעילת הסנדל... אפילו באנפיליא של בגד.

לפי התוספתא, אסור לצאת ברשות הרבים ביום הכיפורים אפילו באנפיליא של בגד (משום מראית העין, מפני שיש לו צורת מנעל). אבל לפי הירושלמי, מותר לצאת ברשות הרבים ביום הכיפורים באנפיליא של בגד.

בבלי יבמות קב,ב: "באנפיליא - חליצתה פסולה". - למימרא דאנפיליא לאו מנעל הוא... ורמינהי: אחד מנעל וסנדל ואנפיליא לא יטייל בהם (ביום הכיפורים) לא מבית לבית ולא ממיטה למיטה! (הרי שאנפיליא נחשבת מנעל!) ...אמר רבא: לא קשיא. כאן - באנפיליא של עור, כאן - באנפיליא של בגד. - הכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי, קשיא יום הכיפורים איום הכיפורים, דתניא: לא יטייל אדם בקורדקיסין (נעליים העשויות מקליפות צמחים, ובעיקר מקליפת האלון ("תוספתא כפשוטה")) בתוך ביתו, אבל מטייל הוא באנפיליא בתוך ביתו! אלא שמע מינה: כאן - באנפיליא של עור, כאן - באנפיליא של בגד. שמע מינה.

גם בבבלי יבמות וגם בירושלמי יבמות וכאן מיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים בעניין חליצה באנפיליא ובעניין נעילת אנפיליא ביום הכיפורים בהבחנה בין אנפיליא של עור ובין אנפיליא של בגד.

מדברי הברייתא בבבלי, שבאנפיליא של בגד התירו לטייל בתוך ביתו, משמע שלא התירו אלא לטייל בתוך ביתו, אבל לצאת חוץ לביתו אסור. אלא שמה שאמרו שם 'בתוך ביתו' לאו דוקא, ואורחא דמילתא נקטו, שאין דרכם של בני אדם לצאת חוץ לביתם באנפיליא. והתוספתא, שכתוב בה: 'אפילו באנפיליא של בגד', שיבוש היא, ויש לגרוס 'אנפיליא' סתם, והפירוש בשל עור (רשב"א ור"מ המאירי יבמות קב,ב).

ומספרים: רבי יצחק בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) סלק לגבי – עלה (בא) אצל רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) בלילי צומא רבא – בליל הצום הגדול (יום הכיפורים, לבקרו). נפק לגביה לבוש (צריך לומר כמו במקבילה: 'לביש') סוליסה (במקבילה כאן ולהלן: 'סולייסיה') – יצא (רבי יהושע בן לוי) אצלו (אצל רבי יצחק בר נחמן) לבוש (נעול) סולייס שלו (סנדל שיש לו סוליה של עור וחלק עליון של בד המוחזקים יחד על ידי רצועות, ואין לו עקב ולא חוטם (העור שבצד האצבעות). - מקור המילה סולייס בלטינית). אמר ליה: – אמר לו (רבי יצחק בר נחמן לרבי יהושע בן לוי): מה הוא דין?! (בתמיהה) – מה הוא זה?! (מה פשר הדבר הזה?! מדוע יצאת בסולייס? - במקבילה כאן ולהלן: 'מהו הכין?!' (בתמיהה) - מהו כך?! מה פשר הדבר התמוה הזה?!) אמר ליה: – אמר לו (רבי יהושע בן לוי לרבי יצחק בר נחמן): איסתניס אנא (במקבילה: 'אני') – אדם חלש אני, ואיני יכול להלך יחף, ולא אסרו נעילת הסנדל לאיסתניס (מקור המילה איסתניס ביוונית).

ומספרים עוד: רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) סלק לגביה (צריך לומר: 'לגבי') – עלה (בא) אצל רבי יהושע בן לוי בלילי תעניתא – בליל התענית (תשעה באב או תענית ציבור). נפק לגביה לבוש (צריך לומר כמו במקבילה: 'לביש') סוליסה – יצא (רבי יהושע בן לוי) אצלו (אצל רבי שמואל בר נחמן) לבוש (נעול) סולייס שלו**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי שמואל בר נחמן לרבי יהושע בן לוי): מה הוא דין?! (בתמיהה) – מה הוא זה?! (מה פשר הדבר הזה?!) אמר ליה: – אמר לו (רבי יהושע בן לוי לרבי שמואל בר נחמן): איסתניס אני.

ומספרים: רבי סמיי (במקבילה: 'רבי שמי' - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) חמוניה נפיק בלילי תעניתא לבוש (צריך לומר כמו במקבילה: 'לביש') סוליסה – ראו אותו (את רבי שמי) יוצא בליל התענית (תשעה באב או תענית ציבור) לבוש סולייס שלו**.**

ומספרים: חד תלמיד מן דרבי מנא (הראשון, אמורא ארץ ישראלי בדור השני) הורי לחד מן קריבויי דנשיא למלבש סוליסה – תלמיד אחד מן (התלמידים) של רבי מנא הורה (פסק הלכה) לאחד מן הקרובים של הנשיא ללבוש סולייס שלו (ביום הכיפורים או בתענית). אמר ליה (אולי צריך לומר: 'אמרון ליה'): – אמרו לו (לתלמיד): אן מן (צריך לומר: 'מן אן' / 'מנן') הדה? – מניין זאת (הפסיקה ללבוש סולייס)? אמר ליה (אולי צריך לומר: 'אמר לון'): – אמר להם (התלמיד): מן (במקבילה: 'מן הדא' - מזאת) דרבי יהושע בן לוי הוא (צריך לומר: 'היא') – משל רבי יהושע בן לוי היא (הפסיקה הזאת היא על סמך המעשה שעשה רבי יהושע בן לוי, שלבש סולייס ביום הכיפורים ובתענית). אמר ליה (אולי צריך לומר: 'אמרון ליה'): – אמרו לו (לתלמיד): רבי יהושע בן לוי איסתניס הוה – רבי יהושע בן לוי איסתניס היה (ואין לפסוק על סמך המעשה שעשה).

בבלי יומא עח,א-ב: ...מהו לצאת בסנדל של שעם (קליפה רכה של אלון השעם) ביום הכיפורים? - עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו ואמר: אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכיפורים. ואמינא ליה: בתענית ציבור מאי? ואמר לי: לא שנא.

המעשה של רבי יהושע בן לוי בירושלמי נזכר בבבלי, אלא שבירושלמי מדובר בסולייס, ובבבלי מדובר בסנדל של שעם. סולייס מותר רק לאיסתניס, מפני שהוא של עור, אבל סנדל של שעם מותר אף למי שאינו איסתניס, מפני שאין לו שם מנעל. לפי המסופר כאן, לבש רבי יהושע בן לוי סולייס בביתו. וביתו לאו דווקא, אלא שאין דרכם של בני אדם לצאת חוץ לביתם בסולייס, כמו שאין דרכם של בני אדם לצאת חוץ לביתם באנפיליא, כאמור לעיל. והדבר היה בלילה, מפני שבלילה דרכם של בני אדם להיות בביתם.

צומא רבא ותעניתא בירושלמי ובמדרשי האגדה יום הכיפורים נקרא "צומא רבא" - הצום הגדול. נראה שהוסיפו לו את הכינוי "הגדול", כדי להבחין בינו לבין צומות אחרים שנקראו אף הם בכינוי הסתמי "צום". בבבלי ראש השנה כא,א מצאנו שיום הכיפורים נקרא בארץ ישראל "יומא רבה". בירושלמי ראש השנה ג,ד מצאנו שתשעה באב נקרא "תעניתא". • • •

טבילת בעל קרי ביום הכיפורים במשנה שנינו: "יום הכיפורים אסור... ובתשמיש המיטה". כאן המשך המקבילה בירושלמי תעניות א,ו. במשנה שם שנינו, שבתעניות השניות ובתעניות האחרונות של גשמים אסורים בתשמיש המיטה. מציעים תמיהה על דברי המשנה: אתי חמי (צריך לומר כמו במקבילה: 'איתא חמי'): – בוא [ו]ראה: ברחיצה הוא אסור – יום הכיפורים אסור ברחיצה**, בתשמיש המיטה לא כל שכן?!** (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שהוא אסור בתשמיש המיטה, ומדוע היה צורך לשנות במשנה שהוא אסור בתשמיש המיטה? שכן כל המשמש מיטתו טובל כל גופו במים, מפני שתיקן עזרא שבעל קרי (אדם שיצא ממנו זרע, בין מרצונו ובין שלא מרצונו) טובל כדי לעסוק בתורה ולהתפלל, ומכיוון שיום הכיפורים אסור ברחיצה, אינו משמש מיטתו ביום הכיפורים, שאם ישמש מיטתו לא יהא רשאי לטבול, ואם לא יטבול לא יהיה רשאי להתפלל, והרי יום הכיפורים הוא יום שמוקדש לתפילה. ומתרצים את התמיהה בהצעת שתי אפשרויות פרשניות למשנה: תפתר – תתפרש (המשנה), במקום שאין טובלין – במקום שאין נוהגים שהמשמש מיטתו טובל, וביחס למקום זה היה צורך לשנות במשנה שיום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה**, או קודם שהתקין** (במקבילה סגנון ירושלמי מקורי: 'קודם עד שלא התקין') עזרא טבילה לבעלי קריין – בזמן שלפני שתיקן עזרא שבעל קרי טובל לא היה המשמש מיטתו טובל, וביחס לזמן זה היה צורך לשנות במשנה שיום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה**.**

תמיהת הירושלמי קשה, שהרי אמרו להלן שבעלי קריים טובלים כדרכם ביום הכיפורים, ואם כן, מצד איסור רחיצה היה רשאי לשמש מיטתו ביום הכיפורים ולטבול, ולכן היה צורך לשנות במשנה שהוא אסור בתשמיש המיטה. וכבר כתב החיד"א בשו"ת "יוסף אומץ" סימן נה על כמה קושיות על תמיהת הירושלמי: "ומכוח כל זה צריך לומר, דהתרצן לא רצה להאריך, רק על פי שיטתו (של המקשן) השיבו. ואין הכי נמי דיכול להשיב לו דקושייתו אינה כלום מכמה אנפי. ולא חש להשיבו וקדם וסילקו על פי מידותיו, וכי האי גוונא רגילי רבוואתא קמאי למימר כידוע".

התמיהה ותירוצה הן אף על דברי המשנה בתעניות, שהרי גם תענית ציבור היא יום שמוקדש לתפילה.

מן התורה מותר לבעל קרי לעסוק בתורה בעודו בטומאתו כדין כל הטמאים, אבל עזרא ובית דינו הוציאוהו מכלל שאר הטמאים ותיקנו שלא יקרא בעל קרי בדברי תורה עד שיטבול. תקנת עזרא היתה בין לדברי תורה ובין לתפילה ולברכות.

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי ברכות ג,ד. רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי ייסא (גם במקבילה בברכות: 'רבי יסא'. אבל במקבילה בתעניות: 'רבי אימי') שאמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אין קרי (פליטת זרע מקרית) אלא מתשמיש המיטה – אין בעל קרי טעון טבילה לדברי תורה מתקנת עזרא אלא אם כן ראה קרי מחמת תשמיש, שרק המשמש עם אישה שראה קרי - צריך לטבול, אבל אם ראה קרי שלא מחמת תשמיש (שראה קרי מאונס) - אינו צריך לטבול**.** רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: אפילו ראה עצמו ניאות (נהנה) תוך חלום (במקבילות: 'ניאות בחלום') – אף אם ראה קרי מחמת שראה את עצמו בחלום שהוא משמש - צריך לטבול, שלא כדברי רבי יהושע בן לוי שרק אם ראה קרי מחמת תשמיש - צריך לטבול**.** ומציעים קביעה עלומת שם שנדחית בהמשך: הוון בעיין מימר: – היו רוצים לומר: ובלבד האשה (צריך לומר כמו במקבילות: 'מאשה') – כשראה קרי מחמת שראה את עצמו בחלום שהוא משמש - צריך לטבול לדברי רב הונא רק אם ראה בחלום שהוא משמש עם אישה, אבל אם ראה בחלום שהוא משמש עם דבר אחר (ראה להלן) - אינו צריך לטבול**.** ודוחים את הקביעה על ידי הצעת דעה חולקת: רבי יונה ורבי יוסא (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) תרוויהון (צריך לומר: 'תריהון') אמרין – שניהם אומרים**: אפילו מדבר אחר** – כשראה קרי מחמת שראה את עצמו בחלום שהוא משמש - צריך לטבול לדברי רב חונא אף אם ראה בחלום שהוא משמש עם דבר אחר (כינוי בלשון נקייה למשכב זכר או למשכב בהמה), שלא כדברי מי שהיו רוצים לומר: ובלבד מאישה**.**

ומציעים קושיה ממקור תנאי: והא תנינן: – והרי שנינו (משנה יומא ח,א): (במקבילות: 'תמן תנינן:') יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה! ומציעים ברייתא המוסבת על המשנה ומצמצמת את תחולתה: ותני עלה: – ושונה [התנא] עליה (על המשנה): בעלי קריין טובלין כדרכן (כפי שהם רגילים לנהוג) בצנעה (בסתר, בחשאי) ביום הכיפורים – אף על פי שיום הכיפורים אסור ברחיצה, התירו לבעלי קרי לטבול את כל הגוף במקווה ביום הכיפורים, הואיל ואינם מתכוונים לתענוג אלא לשם טהרה, כדי שיוכלו לעסוק בתורה ולהתפלל**.** - ומציעים קושיה מהברייתא על מקור אמוראי: לית הדא פליגא – ו(כי) אין זאת (הברייתא) חלוקה (חולקת) אדרבי (צריך לומר כמו במקבילות: 'על רבי') יהושע בן לוי, דרבי יהושע בן לוי אמר: אין קרי אלא מתשמיש המיטה?! (בתמיהה) – שלדברי רבי יהושע בן לוי, רק אם ראה קרי מחמת תשמיש המיטה - צריך לטבול, ומכיוון שיום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה, אין בעל קרי שראה קרי ביום הכיפורים טובל ביום הכיפורים, שכן אם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה - אינו צריך לטבול. והרי לפי הברייתא, בעל קרי טובל ביום הכיפורים, ומכיוון שיום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה, מדובר שראה קרי ביום הכיפורים שלא מחמת תשמיש המיטה, ומכאן שאם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה - צריך לטבול, שלא כדברי רבי יהושע בן לוי! ומתרצים את הקושיה על ידי מתן פרשנות למקור שממנו הקשו: פתר לה – פותר אותה (רבי יהושע בן לוי מפרש את הברייתא): בששימש מיטתו מבעוד יום ושכח ולא טבל – הברייתא מדברת במקרה ששימש מיטתו בערב יום הכיפורים כשעדיין יום, ושכח ששימש מיטתו, ולא טבל קודם יום הכיפורים, והוא זה שטובל ביום הכיפורים, כדי שיוכל לעסוק בתורה ולהתפלל (אבל אם לא שכח ששימש מיטתו, ולא טבל קודם יום הכיפורים, אסור לטבול ביום הכיפורים). ומציעים תמיהה ממקור תנאי על הפרשנות שהוצעה לפני כן: והא תני: – והרי [התנא] שונה: מעשה ברבי יוסי בר חלפתא (תנא בדור הרביעי) שראו אותו טובל בצנעה ביום הכיפורים – מחמת קרי שראה**!** ויש לתמוה: אית לך למימר (במקבילות: 'אית לך מימר') – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר) באותו (במקבילות: 'על אותו') הגוף הקדוש בשוכח?! (בתמיהה) – וכי אפשר לומר על רבי יוסי שטבל ביום הכיפורים מחמת קרי שראה, ששימש מיטתו מבעוד יום ושכח ששימש מיטתו ולא טבל קודם יום הכיפורים?! והרי רבי יוסי שתואר בכינוי "הגוף הקדוש" היה זהיר וזריז בטבילת קרי, וכשהיה רואה קרי היה טובל מיד! ולכן אי אפשר לפרש את הברייתא כפי שהוצע לפני כן, אלא הברייתא מדברת במקרה שראה קרי ביום הכיפורים שלא מחמת תשמיש המיטה, ומכאן שאם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה - צריך לטבול, שלא כדברי רבי יהושע בן לוי! - אין מתרצים קושיה זו.

רבי יוסי נקרא "הגוף הקדוש" משום רוב צניעותו, שלא נסתכל במילה שלו ולא ראו קורות ביתו אמרי חלוקו ובעל דרך סדין.

תוספתא יומא ד,ה: בעלי קריים טובלים כדרכם ביום הכיפורים.

הברייתא שבירושלמי היא הברייתא שבתוספתא, אלא שהירושלמי הוסיף כפירוש את המילה "בצנעה", על פי המעשה ברבי יוסי שמביא אחר כך ("תוספתא כפשוטה").

בבלי יומא פח,א: תניא: כל חייבי טבילות טובלים כדרכם ביום הכיפורים... בעל קרי טובל... תנו רבנן: הרואה קרי ביום הכיפורים - יורד וטובל...

עד כאן המקבילות בירושלמי תעניות וברכות.

ניתן להתלבט מהו מקורה של הסוגיה הזהה בירושלמי תעניות ויומא, שכן משניות תעניות ויומא דומות (שתיהן מונות את אותם הדברים האסורים בתענית ציבור וביום הכיפורים) והסוגיה יכלה להתפתח בכל אחת משתי המקבילות ("תופעת הגרשים בתלמוד הירושלמי"). • • •

המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל במשנה שנינו: "המלך". מציעים פסוק המשמש כמקור להלכה: על שם "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" (ישעיהו לג,יז) – מלך מותר לרחוץ את פניו ביום הכיפורים מפני שראוי למלך להיראות נאה תמיד**.**

במשנה שנינו: "הכלה". מציעים נימוק להלכה: מפני איבה – כלה מותרת לרחוץ את פניה ביום הכיפורים מפני שיש לחשוש לרגשי שנאה של בעלה כלפיה אם לא תיראה נאה בתחילת נישואיהם**.**

חכמים אוסרים במשנה שנינו: "המלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה תנעול את הסנדל; דברי רבי אליעזר. וחכמים אוסרין". מציעים קביעה שנדחית בהמשך: הוינן סברין מימר על סופה – היינו סוברים לומר על סופה [של המשנה] (החכמים שאוסרים חולקים רק על חיה (יולדת), שבסוף דברי רבי אליעזר, אך אינם חולקים על מלך וכלה שבתחילת דברי רבי אליעזר, וגם הם מודים שמותר למלך ולכלה לרחוץ את פניהם). - ושוללים את הקביעה: אשכח תני על כולהון – נמצא [תנא ש]שונה על כולם (על כל האישים שנזכרו במשנה. - החכמים שאוסרים חולקים גם על מלך וכלה שבתחילת דברי רבי אליעזר, ולפי דברי החכמים אסור למלך ולכלה לרחוץ את פניהם, שכן שנו בברייתא, שהחכמים אוסרים למלך ולכלה לרחוץ את פניהם ולחיה לנעול את הסנדל).

בבלי יומא עח,ב: תניא: המלך והכלה לא ירחצו את פניהם. רבי חנניא בן תרדיון אומר משום רבי אליעזר: המלך והכלה ירחצו את פניהם. מלך מאי טעמא? - אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: "מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיהו לג,יז). כלה מאי טעמא? - כדי שלא תתגנה על בעלה. תניא: החיה לא תנעול את הסנדל. רבי חנניא בן תרדיון אומר משום רבי אליעזר: החיה תנעול את הסנדל. מאי טעמא? - משום צינה (שמא תצטנן אם תהלך יחפה). • • •

משנה האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה – כשיעורה של תמרה גדולה ממין משובח הנקרא כותבת**, כמוה וכגלעינתה** – שאינו חייב כרת משום אכילה ביום הכיפורים אלא אם כן אכל מאכל כשיעור תמרה עם גלעינה**, והשותה כמלוא לוגמיו** – כמות של משקה שהיא מעט פחות משיעור הנוזלים שיכול אדם למלא בפיו ולגומעם בבת אחת (לוגם - חלל הפה), - חייב – במזיד כרת ובשוגג קורבן חטאת (בשאר איסורי אכילה ושתייה של מאכלות אסורים אדם חייב אם אכל כזית מן האיסור או שתה רביעית ממנו. ביום הכיפורים הקלו בשיעור האכילה יותר מבשאר איסורים, כי שיעור ככותבת הגסה גדול משיעור כזית). כל האוכלין מצטרפין לככותבת – אם אכל ממאכל אחד פחות מככותבת וממאכל אחר פחות מככותבת, אבל בשניהם יחד היה ככותבת - הריהו חייב**, וכל המשקין מצטרפין לכמלוא לוגמיו. האוכל והשותה** – אכל כחצי כותבת ושתה כחציו של מלוא לוגמיו, - אינן מצטרפין. • • •

תלמוד האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה במשנה שנינו: "האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה, כמוה וכגלעינתה - חייב". מציעים היסק מן האמור במשנה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): זאת אומרת, שו (=שהוא) צריך (במסירה שלפנינו מחק מגיה 'שו' בשל אי הבנת מבטא הירושלמי והגיה 'שצריך') למעך את חללו – בשרה של הכותבת הגסה אינו דבוק בגלעינתה אלא יש חלל בין הבשר ובין הגלעין, וצריך למעך את החלל כדי שידבק בשרה של הכותבת בגלעינתה ולא יישאר בה חלל, שאין משערים שיעור אכילה של יום הכיפורים אלא בה ובגלעינתה, והחלל אינו בכלל השיעור**.** - ומציעים הוכחה להיסק בדרך השלילה: דל כן (צריך לומר: 'דלא כן' / 'דִּלָכֵן' =דאין לא כן) – שאם לא כך (שאם לא תאמר כפי שנאמר לעיל, שהוא צריך למעך את חללו), יש להקשות: ניתני – נשְׁנה (במשנה): כמוה וכגלעינתה ומחללה! (צריך לומר: 'וכחללה', כמו שהוא בהבאת הירושלמי בראשונים) – המשנה היתה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר ולהזכיר גם את חללה של הכותבת, שהחלל הוא בכלל השיעור!

ומציעים ברייתא: תני – שונה רבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי): ככותבת נמרית – משערים שיעור אכילה של יום הכיפורים בכותבת ממקום ששמו בית נמרין (מקום בעמק הירדן המזרחי שהיה מפורסם בתמריו. מקום זה נזכר ביהושע יג,כז בשם בית נמרה. - רבי שמעון בן אלעזר מקל ומגדיל את השיעור, שהכותבות שבנמרין גדולות הן מהכותבות שבארץ ישראל).

תוספתא יומא ד,ג: האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה, כמוה וכגלעינתה, שבארץ ישראל - חייב. רבי שמעון בן לעזר אומר: ככותבת נימרין. • • •

השותה ביום הכיפורים כמלוא לוגמיו במשנה שנינו: "והשותה כמלוא לוגמיו - חייב". מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: השותה ביום הכיפורים מלא לוגמיו - חייב**.** ומקשים: מה?! ופליג?! – הוא חלוק?! (האם הברייתא הקובעת שיעור של מלוא לוגמיו חולקת על משנתנו הקובעת שיעור של כמלוא לוגמיו?) ומשיבים: מלוא לוגמיו שהוא ניתן ללוגמא אחת – הברייתא אינה חולקת על משנתנו, שהשיעור של מלוא לוגמיו שבברייתא אין פירושו מלוא פיו ממש (שיעור הנוזלים שיכול אדם למלא בפיו ולגומעם בבת אחת), אלא פירושו מלוא צד אחד של פיו (שיעור הנוזלים שיכול אדם למלא בצידו האחד של פיו ולגומעם בבת אחת), שנראה כמלוא לוגמיו, שאם יסלק את המשקה שבפיו לצד אחד, יהיה אותו הצד בולט ונראה כאילו כל פיו מלא**.**

ומציעים ברייתא: תני – שונה [התנא] משם בית שמי: מלוא לוגמיו (אין לגרוס שתי מילים אלו ("שערי תורת ארץ ישראל"; "מבוא לנוסח המשנה", עמוד 140)) ברביעית – השותה ביום הכיפורים בשיעור של רביעית הלוג - חייב (בית שמי סברו ששיעור השתייה שחייבים עליו ביום הכיפורים הוא רביעית כבשאר איסורי שתייה).

ומציעים קושיה: רבי חייה בר אדא (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ולמה לא תנינתה – ולמה לא שנינו אותה מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל? – למה לא שנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין שיעור השתייה שחייבים עליו ביום הכיפורים במשנה עדויות פרק ד עם הדברים שהם מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל שנמנו שם? שלכאורה ראוי היה להזכיר שם מחלוקת זו שבה בית שמי מקלים ובית הלל מחמירים, שכן בית שמי אומרים ששיעור השתייה שחייבים עליו ביום הכיפורים הוא רביעית, ובית הלל אומרים ששיעור השתייה שחייבים עליו ביום הכיפורים הוא כמלוא לוגמיו (יש להניח שמשנתנו היא דעת בית הלל), וההנחה היא שאצל האדם הממוצע כמלוא לוגמיו קטן מרביעית, ונמצא שבמחלוקת זו בית הלל מחמירים יותר מבית שמי. ומתרצים את הקושיה: אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי חייה בר אדא): מפני לוגמו של בן אבטיח – אדם שהיו לוגמו גדול (הוא נזכר במשנה כלים יז,יב כאדם שהיה אגרופו גדול), שהיה מחזיק יותר מרביעית – ואצל אדם זה רביעית קטנה מכמלוא לוגמיו. הרי שלא אצל כל אדם בית הלל מחמירים יותר מבית שמי, ולכן לא שנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין שיעור השתייה שחייבים עליו ביום הכיפורים במשנה עדויות פרק ד עם הדברים שהם מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל שנמנו שם**.**

לדעת בית הלל, שיעור השתייה שחייבים עליו ביום הכיפורים הוא לפי גודל לוגמיו של השותה, שלא כמו לדעת בית שמי ששיעור השתייה שחייבים עליו הוא קבוע לכל אדם.

תוספתא יומא ד,ג: רבי ליעזר אומר: השותה מלוא לוגמיו - חייב.

בבלי יומא פ,א-ב: "והשותה מלוא לוגמיו". - אמר רב יהודה אמר שמואל: לא מלוא לוגמיו ממש (מלוא שני צדדי פיו), אלא כל שאילו מסלקם (את המשקים) לצד אחד (של פיו) וייראה כמלוא לוגמיו. - והא אנן מלוא לוגמיו תנן! - אימא: כמלוא לוגמיו (כשיעור הנראה מלוא לוגמיו). מיתיבי: כמה ישתה (ביום הכיפורים) ויהא חייב? בית שמאי אומרים: כדי רביעית, ובית הלל אומרים: מלוא לוגמיו. רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: כמלוא לוגמיו...! - מי אלימא ממתניתין, דקתני מלוא לוגמיו ואוקימנא כמלוא לוגמיו, הכא נמי כמלוא לוגמיו. - אי הכי, היינו רבי יהודה משום רבי אליעזר (האומר כמלוא לוגמיו)! - איכא בינייהו מלוא לוגמיו דחוק (לבית הלל חייב רק על כמלוא לוגמיו ברווח, ולרבי אליעזר חייב אפילו על כמלוא לוגמיו דחוק). מתקיף לה רב הושעיא: אם כן (שלבית הלל השיעור אינו מלוא לוגמיו ממש אלא כמלוא לוגמיו), הווה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל (ששיעור רביעית גדול מכמלוא לוגמיו), וליתנייה (במסכת עדויות) גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל! - אמר ליה רבה: כי איתשיל, בעוג מלך הבשן איתשיל (השאלה נשאלה לגבי אדם גדול מן הרגיל, ואצל אדם זה שיעור רביעית קטן מכמלוא לוגמיו), דהווה ליה בית שמאי לחומרא.

הגרסה במשנה שבבבלי: "מלוא לוגמיו", והגרסה במשנה שבירושלמי: "כמלוא לוגמיו".

רבי אליעזר שבתוספתא ("רבי ליעזר אומר: השותה מלוא לוגמיו - חייב") חולק על משנתנו ששנתה כמלוא לוגמיו, ורבי אליעזר סובר מלוא לוגמיו ממש. ובברייתא שבבבלי נמסר שרבי יהודה אומר משום רבי אליעזר כמלוא לוגמיו, וחולק על סתם התוספתא שלנו. ובירושלמי ("תני: מלוא לוגמיו") הכוונה כנראה לברייתא סתמית אחרת שנשנית בהקבלה למשנתנו ולא חלקה עליה ("תוספתא כפשוטה").

גם בירושלמי מקשה רבי חייה בר אדא קושיה זו שהקשה רב הושעיא, ורבי מנא מתרץ לו מעין תירוצו של רבה בבבלי. אלא שבירושלמי קושייתו מבוססת על הגרסה במשנה "כמלוא לוגמיו" שהניח שהיא דעת בית הלל ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד קלו). • • •

משנה אכל ושתה בעלם (בהעלם) אחד – שנעלם ממנו שהוא יום הכיפורים, או שלא ידע שאסור לאכול ולשתות ביום הכיפורים, ולאחר שאכל ושתה נודע לו, - אינו חייב אלא חטאת אחת – קורבן חטאת אחד, לפי שאכילה ושתייה איסור אחד הם שלא התענה. אבל אם נודע לו בין אכילה לשתייה או בין אכילה לאכילה וחזר ושכח - הרי אלו שני העלמות וחייב שתי חטאות**. אכל ועשה מלאכה** – אפילו בהעלם אחד, - חייב שתי חטאות – שני קורבנות חטאת, לפי ששני איסורים הם**. אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה,** או ששתה משקין שאינן ראויין לשתייה, או ששתה ציר – מוהל היוצא מדגים הנמלחים, או מורייס – ציר של דגים כבושים (מקור המילה מורייס בלטינית). וטובלים בהם מאכלים אחרים, אבל אין שותים אותם בפני עצמם, - פטור. התינוקות (ילדים) אין מענין אותן ביום הכיפורים, אבל מחנכין אותן קודם שנה וקודם שתים – מרגילים אותם להתענות שנה ושנתיים קודם שהגיעו לגיל החיוב להתענות מן התורה, שהוא שנת השתים עשרה בבת ושנת השלוש עשרה בבן**, בשביל שיהו רגילין למצוות.** • • •

תלמוד שתייה בכלל אכילה במשנה שנינו: "אכל ושתה בעלם אחד - אינו חייב אלא חטאת אחת". שואלים: למה? – מדוע אכל ושתה בהעלם אחד - אינו חייב אלא חטאת אחת? ומשיבים: שתייה בכלל אכילה – ההלכה היא ששתייה כלולה בתוך אכילה, כמו שלמדים להלן מכמה מקורות**. אין אכילה בכלל שתייה.**

המילים "אין אכילה בכלל שתיה" יתירות, ונראה שהן הועברו מהמשך הסוגיה, ששם אמרו: "ניחא כמאן דאמר: שבועה שלא אוכל, ושתה. ברם כמאן דאמר: שבועה שלא אשתה, ואכל - שתייה בכלל אכילה, אין אכילה בכלל שתייה".

ב"גליונות הירושלמי" (עמוד 595) כתב ר"ש ליברמן: "למה? - שתייה בכלל אכילה. אין אכילה בכלל שתייה" - זהו סיום מסוף הסוגיה. וכנראה היה כתוב כאן (אחרי "למה"): גרש (המילה 'גרש' מורה שהסוגיה שהעתיק הסופר מקוצרת כאן והמשכה נמצא במקום אחר) עד "ברם כמאן דאמר: שבועה שלא אשתה, ואכל? - שתייה בכלל אכילה, אין אכילה בכלל שתייה", ואחר כך השלים הסופר את כל הסוגיה (ולא מחק כאן את המילים "אין אכילה בכלל שתייה").

כאן התחלת מקבילות בירושלמי מעשר שני ב,א ושבועות ג,א. משנה מעשר שני ב,א: מעשר שני ניתן לאכילה ולשתייה ולסיכה. ירושלמי מעשר שני ב,א: "ניתן לאכילה" - שכתוב בו אכילה ("וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ**"** (דברים יד,כג)). - "לשתייה" - שהשתייה בכלל אכילה (וכיוון שמעשר שני ניתן לאכילה, הוא ניתן גם לשתייה). - מניין שהשתייה בכלל אכילה? - רבי יונה שמע לה... שואלים: מניין שהשתייה בכלל אכילה? – מהיכן למדים הלכה זו? (להלן מוצעים מספר מקורות להלכה זו)

ומשיבים בהצעת מקור (פסוק עם דרשה): רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) שמע לה מן הדא: – רבי יונה שומע (לומד) אותה (את ההלכה שהשתייה בכלל אכילה) מזאת (מהדרשה הזאת): באיסור אכילת דם נאמר: "עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם" (ויקרא יז,יב). - ויש לשאול: מה נן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את הפסוק המדבר באכילת דם?) - ויש להציע אפשרות שנדחית: אם בדם שקרש – אם המקרה שבו מדובר הוא בדם שקרש ואוכלים אותו, - יש להקשות ממקור תנאי על האפשרות המוצעת: הא תני: (צריך לומר: 'והא תני:') – והרי [התנא] שונה: דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה! – ומשמע ממקור זה שאין אסור לאכול דם שקרש, ולכן המקרה שבו מדובר אינו דם שקרש. - ויש להציע את האפשרות הנכונה: אלא כי ('כן') נן קיימין – [ב]כך אנחנו עומדים (עוסקים), כמות שהוא – המקרה שבו מדובר הוא בדם שהוא נוזל ושותים אותו**, והתורה קראת** (קראה) אותו אכילה – אף על פי כן, הכתוב אומר "תֹאכַל", ומכאן שהשתייה בכלל אכילה**.** ומציעים קושיה ממקור תנאי על האמור לפני כן: והתני: – והרי [התנא] שונה: המחה (שרה המיס) את החֵלֶב וגמייו (במקבילות: 'וגמעו' - שתה ובלע אותו), או שהקפה (הקריש) את הדם ואכלו, אם יש בו כזית (ארבע מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא במקבילה בשבועות, אך אינן במקבילה במעשר שני) - חייב! – הרי שאסור לאכול דם שקרש! ואם כן, יש להעמיד את הפסוק המדבר באכילת דם בדם שקרש. ונמצא שנדחה המקור שהציע רבי יונה להלכה שהשתייה בכלל אכילה. ושואלים: מה עבד לה – מה עושה אותה רבי יונה? – כיצד יפרש רבי יונה את המקור לעיל בעניין דם שקרש, שהיה משמע לו ממנו שאין אסור לאכול דם שקרש? והרי אסור לאכול דם שקרש! ומתרצים את השאלה בהצעת פרשנות חדשה למקור לעיל: אינו אוכל לטמאו (במקבילה במעשר שני: 'לטמא', ובמקבילה בשבועות: 'ליטמא') טומאת אוכלין – דם שקרש אינו נחשב אוכל ואינו מקבל טומאה כדין אוכלים שנטמאו**, ולא משקה לטמאו** (במקבילה במעשר שני: 'לטמא', ובמקבילה בשבועות: 'ליטמא') טומאת משקה (במקבילות: 'משקין') – דם שקרש אינו נחשב משקה ואינו מקבל טומאה כדין משקים שנטמאו**.**

תוספתא טהרות ב,ה: הדם שקרש - לא אוכל ולא משקה. חשב עליו לאוכלים - מטמא טומאת אוכלים, ולמשקים - בטלה דעתו.

בתוספתא מפורש, שהדם שקרש אינו לא אוכל לטמא טומאת אוכלים ולא משקה לטמא טומאת משקים, כמו שפירשו בירושלמי.

תוספתא כריתות ב,יט: המחה את החלב וגמאו, הקפה את הדם ואכלו, אם יש בו כזית - חייב.

ומציעים מקור אחר (פסוק עם דרשה): חזר רבי יונה שמע לה מן הדא: – חזר רבי יונה (מהמקור שהציע לפני כן בגלל הקושיה לעיל) [ו]שמע (למד) אותה (את ההלכה שהשתייה בכלל אכילה) מן [הדרשה] הזאת: בעניין מעשר שני נאמר: "וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ, וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ**"** (דברים יד,כו) – מותר לך לקנות בכסף שבו תחליף את המעשר השני בשר ויין ושכר וכל סוג אוכל שתרצה, אבל עליך לאכול את מה שקנית רק במקום הנבחר**.** - ויש לשאול: מה נן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את הפסוק המדבר באכילת יין שנקנה בכסף מעשר שני?) - ויש להציע אפשרות שנדחית: אם בטועם (במקבילה במעשר שני: 'בנותן') טעם יין לתוך התבשיל (במקבילה במעשר שני: 'בתבשיל', ובמקבילה בשבועות: 'לתבשיל') – אם המקרה שבו מדובר הוא ביין שהוא נותן לתבשיל ואוכלים את התבשיל שיש בו טעם יין, ויש כאן אכילה ממש, - יש להקשות על האפשרות המוצעת: והלא טעם יין (במקבילות 'הטעם') לפגם הוא! – הרי הוא פוגם את טעם היין כשהוא נותן אותו לתבשיל, ואסור לעשות כך ביין שנקנה בכסף מעשר שני, ולכן המקרה שבו מדובר אינו ביין שהוא נותן לתבשיל. - ויש להציע את האפשרות הנכונה: אלא כי ('כן') נן קיימין – [ב]כך אנחנו עומדים (עוסקים), כמות שהוא (במקבילה בשבועות: 'כל שהוא') – המקרה שבו מדובר הוא ביין שהוא נוזל ושותים אותו**, והתורה קראת אותו אכילה** – אף על פי כן, הכתוב אומר "וְאָכַלְתָּ", ומכאן שהשתייה בכלל אכילה (המשפט 'אלא כי נן קיימין...' נוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא במקבילה בשבועות, אך הוא חסר במקבילה במעשר שני).

ומציעים פרשנות למקור האחר כדי לדחות את דברי רבי יונה: רבנין דקיסרין אמרין**:** – חכמי קיסריה אומרים: תיפתר – תתפרש (הפסוק המדבר באכילת יין שנקנה בכסף מעשר שני יתפרש), באילין אורזנייא וגומננייא (צריך לומר כמו במקבילה במעשר שני: 'וגמזוזינייה') – בתבשילי אורז ובתבשילי גמזיות (גמזיות הם פירות החרוב והשקמה הגדלים על הגזעים עצמם ולא רק על הענפים כבשאר עצי הפרי ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 361), ואולי הם פירות התאנה) האלה. כל הטפל לאכילה כאכילה היא – המקרה שבו מדובר הוא ביין ששותים אחרי שאוכלים מעדני אורז, ושתיית היין טפלה לאכילת האורז, מפני שעיקר השתייה בא כדי לבטל את מתיקות האורז ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 64); או שהמקרה שבו מדובר הוא ביין ששותים אחרי שאוכלים מעדני גמזיות. וכיוון שהשתייה טפלה לאכילה, השתייה נחשבת כאכילה, ולכן הכתוב אומר "וְאָכַלְתָּ", ולא משום שהשתייה בכלל אכילה. ונמצא שיש לדחות את המקור האחר שהציע רבי יונה להלכה שהשתייה בכלל אכילה**.**

ומציעים מקור אחר (מקור תנאי): רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) שמע לה מן הדא: – רבי יוסה שומע (לומד) אותה (את ההלכה שהשתייה בכלל אכילה) מזאת (מהמשנה שבועות ג,א): האומר: "שבועה שלא אוכל", ואכל ושתה – בהעלם אחד, - אינו חייב אלא אחת – חייב חטאת אחת אם הוא שוגג, ופעם אחת מלקות אם הוא מזיד, משום שלא עבר אלא על שבועה אחת, שכן שתייה בכלל אכילה היא, והנשבע שלא יאכל אסור אף בשתייה. מכאן שהשתייה בכלל אכילה**.** אמרון חברייא קומי רבי יוסה: – אמרו החברים (תלמידי חבורתו) לפני רבי יוסה: אמור דבתרה: – אֱמוֹר את שאחריה (את הסיפא של המשנה שבועות ג,א): האומר: "שבועה שלא אוכל ושלא אשתה" – שפירט בשבועתו גם שתייה**, ואכל ושתה** – אפילו בהעלם אחד, - חייב שתים – חייב שתי חטאות אם הוא שוגג, ושתי פעמים מלקות אם הוא מזיד, משום שעבר על שתי שבועות**!** – ואם שתייה בכלל אכילה היא, לא יהיה חייב אלא אחת, כמו מי שנשבע שלא יאכל, ואכל וחזר ואכל בהעלם אחד. אלא מכאן שאין שתייה בכלל אכילה! אמר לון – אמר להם (לחברים) רבי יוסי: אִילּוּ מי שהיו לפניו שני ככרים, ואמר: שבועה שלא אוכל ככר זה, וחזר [ואמר: שבועה שלא אוכל ככר זו, (נראה שיש כאן השמטה מחמת הדומות, והושלם כמו במקבילות)] ואכלן שניהן כאחת (המילה 'שניהן' נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. ובמקבילה בשבועות: 'ואכל שתיהן') - שמא אינו חייב שתים?! (בתמיהה) – וכמו שבמקרה זה שנשבע שלא יאכל כיכר אחת וחזר ונשבע שלא יאכל כיכר שנייה, ואכל שתי הכיכרות - חייב שתיים, משום שעבר על כל שבועה בפני עצמה, כך גם במקרה שנשבע שלא יאכל ושלא ישתה, ואכל ושתה - חייב שתיים, משום שעבר על שתי שבועות, שכיוון שנשבע במפורש גם על השתייה, אף על פי ששתייה בכלל אכילה היא, גילה דעתו שכשנשבע על האכילה לא התכוון אלא לאכילה. כך השיב רבי יוסי לחברים.

ומציעים מקור אחר (מקור תנאי): רבי חנניה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בשם רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שמע לה מן הדא: – רבי פינחס שומע (לומד) אותה (את ההלכה שהשתייה בכלל אכילה) מזאת (מהמשנה שבועות ג,ד): האומר: "שבועה שלא אוכל", ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה, ושתה – או שתה, משקין שאינן ראויין לשתייה - פטור – משום שלא עבר על שבועתו, לפי שלא התכוון אלא למאכלים הראויים לאכילה ולמשקים הראויים לשתייה (עד כאן המשנה). - ויש להציע דיוק פרשני למקור התנאי כדי להוכיח ממנו את ההלכה: מפני ששתה משקין שאינן ראויין לשתייה – לכן הנשבע פטור**, אבל אם** (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'אכל אוכלין שהן ראויין לאכילה' על פי המקבילה בשבועות, אך מילים אלו אינן במקבילה במעשר שני והן מיותרות) שתה משקין שהן ראויין לשתייה - חייב. לא "שבועה שלא אוכל" אמר?! (בתמיהה) – הרי הוא נשבע שלא לאכול, ואף על פי כן, הוא חייב אם שתה משקים הראויים לשתייה, ומכאן שהשתייה בכלל אכילה. ומעירים: ניחא כמתניתן – [הדבר] נוח כמשנתנו (משנה שבועות ג,ד), דאנן אמרין – שאנחנו אומרים**:** "שבועה שלא אוכל" – ההוכחה ממשנה זו שהשתייה בכלל אכילה מובנת על פי הנוסח במשנתנו שהוא נשבע שלא לאכול בלבד, ואף על פי כן, הוא חייב אם שתה משקים הראויים לשתייה**.** [ברם] – אבל כרבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – כברייתא דבי רבי ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 72) דו אמר – שהוא אומר**: שבועה שלא אוכל ושלא אשתה?** – על פי הנוסח בברייתא שהוא נשבע שלא לאכול או שלא לשתות, אי אפשר להוכיח שהשתייה בכלל אכילה מן הדין שהוא חייב אם שתה משקים הראויים לשתייה, שכן הוא נשבע בפירוש שלא לשתות.

ברייתא דבי רבי היא אוסף ברייתות מבית מדרשו של רבי שכללו גרסאות אחרות לנאמר במשנתנו. בברייתא דבי רבי שנו: "'שבועה שלא אוכל', ואכל אוכלין שאין ראויין לאכילה; 'שבועה שלא אשתה', ושתה משקין שאין ראויין לשתייה - פטור".

ומציעים מקור אחר (מקור תנאי): רבי חיננה (רבי חנינה דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) שמע לה מן הדא: (במסירה שלפנינו נשמט מ'שמע לה מן הדא' כאן עד 'שמע לה מן הדא' במימרה הבאה, ומגיה השלים כמו במקבילה במעשר שני) – רבי חיננה שומע (לומד) אותה (את ההלכה שהשתייה בכלל אכילה) מזאת (מהמשנה יומא ח,ג): האוכל ושותה (צריך לומר: 'אכל ושתה') בהעלם אחת - אינו חייב אלא אחת – לפי שהשתייה בכלל אכילה**.**

ומציעים מקור אחר (פסוק): רבי אבא מרי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) שמע לה מן הדא: – רבי אבא מרי שומע (לומד) אותה (את ההלכה שהשתייה בכלל אכילה) מזאת (מהפסוק הזה): בביעור ווידוי מעשר נאמר: "לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ**"** (דברים כו, יד) – לא אכלתי מן המעשר בהיותי אונן, כשהיה קרובי המת מוטל לפניי**, אלא שתיתי?!** (בתמיהה) – וכי לא אכל מן המעשר באנינותו, אבל שתה ממנו באנינותו?! והרי אסור גם לשתות ממנו באנינות! ואף על פי כן, הכתוב אומר "לא אָכַלְתִּי", ומכאן שהשתייה בכלל אכילה.

ומציעים שאלה: ניחא כמאן דאמר: (צריך לומר כמו במקבילה בשבועות: 'עד כדון בשאמר:') – עד כאן בשאמר: "שבועה שלא אוכל", ושתה – הדין במקרה שנשבע שלא לאכול ושתה ידוע, שהוא חייב, לפי שהשתייה בכלל אכילה, כאמור לעיל**. ברם כמאן דאמר:** (צריך לומר כמו במקבילה בשבועות: 'אמר:') – אבל אמר: "שבועה שלא אשתה", ואכל? – מה הדין במקרה שנשבע שלא לשתות ואכל? האם הדין גם במקרה זה שהוא חייב? (הגרסה כאן ובמעשר שני אינה מובנת, ונראה שהיא שובשה על פי האמור לעיל: "ניחא כמתניתן דאנן אמרין... ברם כרבי דו אמר...". ההגהה היא כמו ב"קורבן העדה" וב"פני משה", וכן הגיה ב"אוצר לשונות ירושלמיים" עמוד 1137 במקבילה במעשר שני) ופושטים את השאלה: שתייה בכלל אכילה, אבל אין אכילה בכלל שתייה – ולכן הדין במקרה שנשבע שלא לשתות ואכל שהוא פטור**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי שבועות.

ומציעים מקור אחר (פסוק): ואית דבעי מישמעינה מן הדא: – ויש [מי] שרוצה לשמוע (ללמוד) אותה (את ההלכה שהשתייה בכלל אכילה) מזאת (מהפסוק הזה): בעניין מצוות הקשורות למקדש ולקודשיו נאמר: "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ**"** (דברים יב,יז) – אסור לך לאכול מעשר שני בעריך (אלא רק בירושלים). "תִירֹשְׁךָ" - זה היין – שתיית יין**, "יִצְהָרֶךָ" - זו סיכה** – סיכת הגוף בשמן**, והתורה קראת אותו אכילה** – אף על פי שהכתוב מדבר בשתיית יין, הוא אומר "לֶאֱכֹל", ומכאן שהשתייה בכלל אכילה**.**

אפשר לדחות את המקור שהציע רבי אבא מרי ואת המקור האחרון שהוצע, כמו שדחו חכמי קיסריה לעיל את המקור שהציע רבי יונה. וכבר הקשה כך ב"ספר ניר".

נראה שמקור הסוגיה שבירושלמי הוא במעשר שני, שכן המשך הסוגיה עוסק בסיכת מעשר שני, שאינה עניין לא ליומא ולא לשבועות. המשניות ביומא ובשבועות מובאות בתוך הסוגיה כמקורות למושג "שתייה בכלל אכילה", ולכן הועברה הסוגיה למסכתות הללו, ועובדה זו מעידה שהסוגיה משנית היא ביומא ובשבועות. לעומת זאת, מן המשנה במעשר שני עצמה אין להסיק בהכרח שהשתייה בכלל אכילה, ולכן הירושלמי במעשר שני אומר שמעשר שני ניתן לשתייה משום ש"שתייה בכלל אכילה", ובהקשר זה מן הראוי להביא הוכחות לכלל "שתייה בכלל אכילה" ("פרק שבועות שתים בתרא - בבלי שבועות פרק שלישי", עמודים 174-175).

על הסוגיה המקבילה בבבלי שבועות כב,ב-כג,א והשוואת הסוגיות בבבלי ובירושלמי, ראה "פרק שבועות שתים בתרא - בבלי שבועות פרק שלישי", עמודים 169-183. • • •

סיכת מעשר שני כאן המשך המקבילה בירושלמי מעשר שני ב,א. קובעים: ואינו מחוור – אינו ברור הלימוד מן הכתוב בדברים יב,יז שהובא לעיל שסיכה כשתייה, שאין סיכה כשתייה מן התורה אלא מדברי חכמים, ואין הלימוד הזה אלא אסמכתא**.** - ומוכיחים את הטיעון בדרך השלילה: אין תימר: – אם תאמר: מחוור הוא - ילקו עליו חוץ לחומה! – הסך שמן של מעשר שני חוץ לחומה של ירושלים ילקה עליו משום "לא תוכל לאכול בשעריך...", כמי שאכל ושתה מעשר שני חוץ לחומה, ומכיון שהסך אינו לוקה, הרי שאינו ברור הלימוד מן הכתוב הזה שסיכה כשתייה.

בירושלמי אמרו 'מחוור' על דבר שלמדוהו מן הכתוב, ו'אינו מחוור' על דבר שהוא מדברי חכמים שמצאו לו סמך בכתוב.

אמר רבי יוסה בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): אין לוקין חוץ לחומה אלא על מעשר שיני טהור שנכנס לירושלם ויצא – האוכל מעשר שני חוץ לחומה אינו לוקה אלא אם כן אכל ממנו לאחר שנכנס המעשר לירושלים ויצא חוץ לחומה, אבל האוכל מעשר שני חוץ לחומה לפני שנכנס המעשר לירושלים אינו לוקה עליו, שכך דרשו החכמים מהכתובים בעניין מעשר שני**.**

ושואלים: ומניין שאינו מחוור – שאינו ברור הלימוד מן הכתוב הזה שסיכה כשתייה**?** כאן התחלת מקבילות גם בירושלמי שבת ט,ד, יומא ח,א ותעניות א,ו. ומשיבים בהצעת ברייתא: כהדא דתני: – כמו [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: בשבת, בין סיכה שהיא של תענוג – להנאה, (הסופר של המסירה שלפנינו או הסופר הקדמון של כתב היד שממנו העתיק הסופר של המסירה שלפנינו קיצר כאן את הסוגיה שהובאה לעיל בהלכה א וכתב: 'גרש בהילכתא קדמייתא', ואנו השלמנו את הסוגיה משם) [בין סיכה שאינה של תענוג – אלא שהיא צורך הכרחי, כגון להעביר זוהמה או ריח רע, או לרפואה, - מותר – שבשבת מותר לסוך אפילו לרפואה בדבר שרגילים לסוך בו אפילו בריאים, ואין אסור לסוך אלא בדבר שאין רגילים לסוך בו אלא לרפואה (ראה משנה שבת יד,ד). ביום הכיפורים, בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג - אסור. בתשעה באב ובתענית ציבור, סיכה שהיא של תענוג - אסור, שאינה של תענוג - מותר – שלא החמירו בתשעה באב ובתענית ציבור כמו ביום הכיפורים. - בתשעה באב ובתענית ציבור כל שתייה אסורה, וסיכה יש שמותרת, ומכאן שאין סיכה כשתייה מן התורה, שאילו היתה סיכה כשתייה מן התורה, היו חכמים אוסרים בתשעה באב ובתענית ציבור כל סיכה כמו שהם אוסרים כל שתייה**.**

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: בתרומה שוות (שוותה) סיכה לשתייה - לאיסור ולתשלומין – שאסור לזר (שאינו כוהן) לשתות משקים של תרומה ולסוך שמן של תרומה, וזר ששתה או סך תרומה בשוגג - משלם קרן וחומש (משנה תרומות ו,א), ובמזיד ולא התרו בו - משלם קרן**, אבל לא לעונש** – לא שוותה סיכה לשתייה לעונש, שזר ששתה תרומה במזיד - חייב מיתה בידי שמים, ואם התרו בו למלקות - לוקה, וזר שסך תרומה במזיד - אינו חייב מיתה בידי שמים**. ביום הכיפורים - לאיסור** – שוותה סיכה לשתייה לאיסור, שאסור לשתות ולסוך ביום הכיפורים**, אבל לא לעונש** – לא שוותה סיכה לשתייה לעונש, שהשותה ביום הכיפורים בשוגג - חייב חטאת, ובמזיד - חייב כרת, ואם התרו בו למלקות - לוקה, והסך ביום הכיפורים בשוגג - אינו חייב חטאת, ובמזיד - אינו חייב כרת. מכאן שאין סיכה כשתייה מן התורה, שאילו היתה סיכה כשתייה מן התורה, היתה שווה סיכה לשתייה בתרומה וביום הכיפורים אף לעונש**.**

ומציעים קושיה ממקור תנאי על האמור לפני כן: והא תני: – והרי [התנא] שונה: נאמר בעניין איסור אכילת קודש לזרים: "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל**"** (ויקרא כב,טו) – אסור לכוהנים לחלל את תרומת הקודשים על ידי מסירתה לזרים לאכילה; ויש ללמוד מן הכתוב: - להביא את הסך ואת השותה – הכתוב הזה, המדבר בחילול תרומה על ידי זרים, בא להוסיף את הסך תרומה ואת השותה תרומה, שאסור לזר לשתות ולסוך תרומה כמו שאסור לו לאכול תרומה**!** – הרי שסיכה כשתייה מן התורה, ושוותה סיכה לשתייה אף לעונש, שלא כדברי הברייתא לעיל! ומתרצים את הקושיה: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לית כאן – אין כאן סך – 'סך' אינו צריך להיות כאן (אין לגרוס בברייתא 'סך', ולא בא הכתוב הזה לרבות אלא את השותה, שאין סיכה כשתייה מן התורה). ודוחים את התירוץ: אמר רבי אבמרי (רבי אבא מרי, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): אִין לית כאן – אם אין כאן סך, לית כאן – אין כאן שותה – אם אין לגרוס בברייתא 'סך', אין לגרוס 'שותה' (כמבואר להלן, ואם כן, מה בא הכתוב הזה לרבות לפי הברייתא?). דל כן (צריך לומר: 'דלא כן' / 'דִּלָכֵן' =דאין לא כן) – שאם לא כך (שאם תאמר שיש כאן שותה, ובא הכתוב הזה לרבות רק את השותה), דבר שהוא בא משני לווין (לאוין) מצטרף?! – וכי דברים שנתרבו משני 'לאו'ים מצטרפים להתחייב עליהם?! כגון זר שאכל תרומה כחצי זית ושתה תרומה כחצי זית, שאם למדנו מ"ולא יחללו" את השותה, אין אכילה ושתייה מצטרפים בתרומה, שהאוכל אזהרתו מ"וכל זר לא יאכל קודש" (ויקרא כב,י), והשותה אזהרתו מ"ולא יחללו". ומכיון שאכילה ושתייה מצטרפים בתרומה, על כורחנו שהשותה אזהרתו מ"וכל זר לא יאכל קודש", שהשתייה בכלל אכילה, ולא בא הכתוב "ולא יחללו" לרבות אלא את הסך, שלא למדנו מכאן את השותה, והברייתא שהזכירה את השותה נתכוונה לרבות את הסך כשותה. מכאן שסיכה כשתייה מן התורה, ושוותה סיכה לשתייה אף לעונש, שלא כדברי הברייתא לעיל!]

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי מעשר שני ה,יב. משנה מעשר שני ה,יב: "ולא נתתי ממנו למת" (דברים כו,יד) - לא לקחתי ממנו (מדמי מעשר שני) ארון ותכריכים למת. שואלים (בעניין מעשר שני): מניין שהיא מחוור ב'עשה' (נראה שצריך לומר: 'שהוא עובר בעשה', כמו במקבילה במעשר שני ה,יב. המילה 'מחוור' היא אשגרה מהסוגיה לעיל)? – מניין למדים שהסך שמן של מעשר שני חוץ לחומת ירושלים עובר ב'עשה', אף שאינו עובר ב'לאו'? (בסוגיה שלעיל אמרו, שאינו מחוור (אינו ברור הלימוד מן הכתוב) שסיכה כשתייה, ולכן הסך שמן של מעשר שני חוץ לחומת ירושלים אינו עובר ב'לאו' ואינו לוקה)

ומשיבים: רבי לעזר (אמורא בדור השני) בשם רבי סימיי (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): נאמר בביעור ווידוי מעשר: "וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת" (דברים כו,יד) – לא השתמשתי במעשר לכל מטרה הקשורה לאדם מת, - מה נן (=אנן) קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את הפסוק? שכן יש לדייק מלשון הכתוב, שמדובר בנתינה שאסורה לאדם מת דווקא, אבל נתינה בדומה לה לאדם חי מותרת) אם להביא לו ארון ותכריכין – אם פירוש הדברים בווידוי המעשר, שהמבער לא קנה מדמי מעשר שני ארון (מיטת מת) ותכריכים (בגדים) לצורך המת**, דבר שהוא אסור לחי** – דבר זה אסור לצורך אדם חי, שאסור לקנות מדמי מעשר שני בגדים לצורך אדם חי, משום שאסור לקנות מדמי מעשר שני כל מה שאינו לאכילה ולשתייה, - לחי הוא אסור – אם אסור לקנות מדמי מעשר שני בגדים לצורך אדם חי**, לא כל שכן למת?!** (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאסור לקנות מהם ארון ותכריכים לאדם מת, ואין הכתוב צריך להשמיענו זאת**. אי זהו דבר שהוא מותר לחי ואסור למת? הוי אומר: זה סיכה** – פירוש הדברים בווידוי המעשר, שהמבער לא סך שמן של מעשר שני בירושלים על אדם מת, אף שמותר לסוך שמן של מעשר שני בירושלים על אדם חי. ומכאן שאסור לסוך שמן של מעשר שני חוץ לחומת ירושלים, והסך עובר ב'עשה', ש'לאו' הבא מכלל 'עשה' נחשב 'עשה'.

עד כאן המקבילות בירושלמי מעשר שני ב,א ו-ה,יב, שבת, יומא ח,א ותעניות. • • •

איסור מלאכה וחובת עינוי ביום הכיפורים אזהרה (מצוות התורה שלא לעשות דבר האסור) למלאכת היום - "וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (ויקרא כג,כח) – בעיצומו של יום הכיפורים אסור לעשות מלאכה. וזו אזהרה למלאכת היום, כי נאמר בה "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" שמשמעו: במשך היום בלבד**.** עונש למלאכת היום - "וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ" (ויקרא כג,ל) – אדם העושה מלאכה במזיד בעיצומו של יום הכיפורים ייענש בעונש כרת (בידי שמים). וזה עונש למלאכת היום, כי נאמר בו "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". אזהרה לעינוי היום - "כי כל הנפש אשר לא תעונה". עונש - "ונכרתה הנפש ההיא" (במקום המילים 'אזהרה לעינוי היום' והמילה 'עונש', נראה שצריך לומר: עונש לעינוי היום - "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ" (ויקרא כג,כט) – אדם שלא מתענה בעיצומו של יום הכיפורים ייענש בעונש כרת. וזה עונש לעינוי היום, כי נאמר בו "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". - אבל אזהרה לעינוי היום לא כתובה. - הלשון "ונכרתה הנפש ההיא" לא נאמרה ביום הכיפורים. - ב"ספר ניר" הגיה כהגהתנו).

ספרא "אמור" פרשה יא: "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה" - הרי זו אזהרה למלאכה. "וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא" - הרי זה עונש מלאכה. "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה" - הרי זה עונש עינוי.

מהספרא מוכח כהגהתנו בירושלמי שרק עונש לעינוי היום כתוב אבל אזהרה לעינוי לא כתובה, וכמו שאמרו בירושלמי להלן.

אזהרה למלאכת הלילה - לית כאן – אין כאן, כי באזהרה למלאכה נאמר "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" שמשמעו: במשך היום בלבד**.** עונש למלאכת הלילה - לית כאן – אין כאן, כי בעונש למלאכה נאמר "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". אזהרה ועונש לעינוי הלילה - לית כתיב (נראה שצריך לומר: אזהרה לעינוי - לית כתיב – אזהרה, הן לעינוי היום והן לעינוי הלילה - לא כתובה; עונש לעינוי הלילה - לית כאן – אין כאן, כי בעונש לעינוי נאמר "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". - ר"ח קנייבסקי הגיה משפט זה באופן דומה).

ב"גליונות הירושלמי" הציע ר"ש ליברמן שתי הגהות למשפט זה: "אזהרה ועונש לעינוי הלילה - לית [כאן. לא 'אשר לא תעונה'] כתיב?!" (עמוד 595), או: "אזהרה ועונש לעינוי הלילה - לית [כאן. והא 'לא תעונה'] כתיב" (עמוד 1722), ואין זה ("לא תעונה") לשון אזהרה.

רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בעי – שואל (מקשה): מה הוה ליה למימר ביה? – מה היה לו (לַכָּתוּב) לומר בו (בעניין אזהרה לעינוי ביום הכיפורים)? "לֹא תְעֻנֶּה"?! – וכי היה לו לַכָּתוּב לומר: "לא תעונה"?! ודאי שלא היה לו לומר כך, שהרי "לא תעונה" משמע שאסור להתענות ביום הכיפורים! אלא 'לא תאכל'? – שמא היה לו לַכָּתוּב לומר: "לא תאכל"? כל אכילות שבתורה כזית, וכאן ככותבת! – גם לא היה לו לומר כך, שכן כל איסורי אכילה שבתורה שנאמרו בלשון זה הם בשיעור כזית, ואילו איסור אכילה ביום הכיפורים הוא בשיעור ככותבת! - ולכן לא נאמרה בתורה אזהרה לעינוי. אמר רב הושעיה (אמורא בדור השלישי): 'הִשָּׁמֶר פֶּן (ו)לֹא תְעֻנֶּה'! – היה לו לַכָּתוּב לומר כך, שלשון זה משמעו שיש להיזהר שלא תהיה בלתי מעונה, שהלשון "הישמר פן" הוא אזהרה שלא לעשות, והוא מצוות 'לא תעשה'. ומקשים על דברי רב הושעיה: הא תלת אזהרן! – הרי שלוש אזהרות! (הלשון "הישמר" בפני עצמו הוא אזהרה שלא לעשות, וכן הלשון "פן", וכן הלשון "לא", ונמצא שאם היה הכתוב אומר 'הישמר פן לא תעונה', היו כאן שלוש אזהרות ולא אזהרה אחת!) אמר רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): השמר באותה האמירה שאמרתי לך: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם**"** (דברים כד,ח)! – היה לו לַכָּתוּב לומר בסגנון 'הישמר באותה האמירה שאמרתי לך בעניין עינוי ביום הכיפורים', שהוא אזהרה לאדם שיהיה נזהר בעינוי, כעין מה שהכתוב אומר בעניין נגע הצרעת, שהוא אזהרה למי שבו נגע צרעת שיהיה נזהר בנגע, שלא יתלוש סימניו, אלא יראנו לכוהן! (אין דוחים את דברי רבי חונה)

בבלי יומא פא,א: אמר ריש לקיש: מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי? - משום דלא אפשר. היכי נכתוב? נכתוב: 'לא תעונה'! - קום אכול הוא. נכתוב: 'לא תאכל'! - אכילה בכזית. מתקיף לה רב הושעיא: ונכתוב: 'הישמר פן לא תעונה'! - אם כן, נפישי להו לאווי. מתקיף לה רב ביבי בר אביי: ונכתוב: 'הישמר בעינוי'! - 'הישמר' דלאו - לאו, 'הישמר' דעשה - עשה ('הישמר בעינוי' הוא 'הישמר' דעשה, ואינו אזהרה). מתקיף לה רב אשי: ונכתוב: 'לא תסור מן העינוי'! - קשיא.

דברי ריש לקיש ודברי רב אושעיא שווים בשני התלמודים. דברי רב ביבי בר אביי בבבלי הם דברי רבי חונה בירושלמי. בבבלי נדחו דברי רב ביבי בר אביי, אך בירושלמי לא נדחו דברי רבי חונה.

ומציעים ברייתא: תני – שונה רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): לא יאמר – הכתוב, עונש במלאכה שאינו צריך, הייתי למד – עונש במלאכה, מן העינוי – בדרך של קול וחומר**. מה אם העינוי הקל** – שאינו נוהג בימים טובים ובשבתות, אלא רק ביום הכיפורים, - חייבין עליו כרת – אם אינו מתענה**, מלאכה החמורה** – שהיא נוהגת גם בימים טובים ובשבתות, - אינו דין שיהו חייבין עליה כרת?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שיהיו חייבים עליה כרת אם הוא עושה מלאכה! ואם כן, אין צורך שיאמר הכתוב עונש במלאכה. הא לא נאמר עונש במלאכה אלא ליתן אזהרה לפניו (צריך לומר בדומה לספרא: 'אלא ללמד אזהרה לעינוי', וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") – נאמר עונש במלאכה כדי ללמוד אזהרה בעינוי מן המלאכה**. מה עונש שנאמר במלאכה - אזהרה לפניו** – נאמרה אזהרה לפני העונש, שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר שלא לעשות את הדבר שהעניש עליו**, אף עונש שנאמר בעינוי - אזהרה לפניו** – הרי זה כמו שנאמרה אזהרה לפני העונש. מכאן למדים אזהרה בעינוי, שאינה כתובה בו**.**

ספרא "אמור" פרשה יא: ...אבל אזהרה לעינוי ליום עצמו לא שמענו. כשהוא אומר עונש מלאכה, שאין תלמוד לומר, שכבר קול וחומר הוא: ומה אם עינוי שאינו נוהג בימים טובים ובשבתות - הרי הוא ענוש עליו, מלאכה שהיא נוהגת בימים טובים ובשבתות - אינו דין שיהא ענוש עליה?! אם כן, למה נאמר עונש מלאכה? נלמד ממנו אזהרה לעינוי. מה עונש מלאכה - לאחר אזהרה, אף עונש עינוי - לאחר אזהרה.

בבלי יומא פא,א: ותנא מייתי לה מהכא: ...אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו, ומניין? לא יאמר עונש במלאכה, שהרי בא מקול וחומר מעינוי: ומה עינוי שאינו נוהג בשבתות ובימים טובים - ענש, מלאכה שנוהגת בשבתות ובימים טובים - אינו דין שענש?! אם כן, למה נאמר עונש במלאכה? מופנה להקיש ולדון ממנו גזירה שווה: נאמר עונש בעינוי, ונאמר עונש במלאכה. מה מלאכה - לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף עינוי - לא ענש אלא אם כן הזהיר.

במסירה שלפנינו מוצעת הברייתא של דברי רבי אליעזר בן יעקב אחרי דברי רבי זעורה ורבי יודן להלן, אך דבריהם מוסבים על הברייתא, ולכן הועברה הברייתא לכאן. וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל". ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי אליעזר בן יעקב (השני, תנא בדור הרביעי) אומר: נאמר "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" במלאכה – "וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ" (ויקרא כג,ל), ונאמר "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (ויקרא כג,כט) בעינוי – "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ" (ויקרא כג,כט). מה "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" שנאמר במלאכה - לא חלקתה בו בין יום ללילה – שהמלאכה אסורה הן ביום והן בלילה, מפני שבמלאכה נאמרו כמה אזהרות, ורק באחת מהן נאמר "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" שמשמעו: במשך היום בלבד, בין עונש לאזהרה – שבמלאכה נאמרו הן עונש והן אזהרה**, אף "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" שנאמר בעינוי - לא נחלוק בו בין יום ללילה בין עונש לאזהרה** – הרי שלמדים מגזירה שווה אזהרה בעינוי, שאינה כתובה בו**.**

ומציעים היסק מן האמור לפני כן: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): הדא אמרה: – זאת אומרת: למידין מגזירה שוה אפילו מופנה מצד אחד – שהרי "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" שנאמר בעונש במלאכה אינו צריך לגופו, משום שנאמר "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" באזהרה במלאכה והוא מופנה לגזירה שווה (אבל "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" שנאמר בעונש בעינוי צריך לגופו, משום שלא נאמרה אזהרה בעינוי, ואין צורך בהפניה משני צדדים. ופירוש "למידין" - למדים ואין משיבים. - גזירה שווה מופנה משני צדדים היא גזירה שווה ששני הפסוקים שדורשים אותה מהם, הפסוק המלמד והפסוק הנלמד, פנויים לדרשה זו ואינם נדרשים לאף עניין אחר. גזירה שווה מופנה מצד אחד היא גזירה שווה שרק פסוק אחד שדורשים אותה ממנו פנוי לדרשה זו בעוד שהפסוק השני כבר נדרש לעניין מסוים). אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ולא דרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) היא, דרבי עקיבה אמר: למידין מגזירה שוה אף על פי שאינה מופנה?! (בתמיהה) – הרי רבי אליעזר בן יעקב הוא מתלמידיו של רבי עקיבה, ומן הסתם הוא הולך בכללי המדרש של רבו, והרי רבי עקיבה אומר שדורשים גזירה שווה אף אם אינה מופנה כל עיקר! נמצא שאין המסקנה של רבי זעורה כלום (רבי יודן משיג על הדיוק היוצא מדברי רבי זעורה, שמכלל דבריו יוצא שבשאינה מופנה כלל אין למדים ממנה, והרי זה בניגוד לשיטת רבי עקיבה).

כסגנון זה של דברי רבי זעורה ורבי יודן נמצא בירושלמי סנהדרין ז,ד בסוגיית הבא על האם והבא על אשת אב.

בבלי יומא פא,א: אמר רבינא: תנא "עצם" "עצם" ("עצם היום הזה" שנאמר הן בעינוי והן במלאכה) גמר. מופנה, דאי לא מופנה - איכא למיפרך כדפרכינן, לאיי אפנויי מפני. - מאי מפני? - חמישה קראי כתיבי במלאכה: חד לעונש דיממא, וחד לעונש דליליא, וחד לאזהרה דיממא, וחד לאזהרה דליליא, וחד לאפנויי לאקושי עינוי למלאכה (ללמד בגזירה שווה אזהרת עינוי מאזהרת מלאכה בגזירה שווה) בין דיממא בין דליליא.

דברי רבינא בבבלי הם הברייתא ששונה רבי אליעזר בן יעקב. בבבלי לא שמעו על שיטת רבי עקיבא הדורש גזירה שווה אף על פי שאינה מופנה, וסברו שאין דורשים גזירה שווה שאינה מופנה לדעת הכול. ראה בבלי נידה כב,ב.

ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, כרבי עקיבה – מקורו של הדבר, שיש אזהרה בעינוי, ידוע לפי רבי עקיבה (רבי אליעזר בן יעקב, שלמד אזהרה בעינוי מגזירה שווה, הוא מתלמידיו של רבי עקיבה, ומן הסתם הוא הולך בכללי המדרש של רבו).

כרבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי)? – כיצד אפשר ללמוד מקורו של הדבר, שיש אזהרה בעינוי, לפי רבי ישמעאל, שגישתו שונה מגישת רבי עקיבה? (בין שני החכמים האלה ישנם הבדלים יסודיים בדרכי מדרש ההלכה של כל אחד ואחד. רבי עקיבה לומד גזירה שווה אף על פי שאינה מופנה משום צד, אבל רבי ישמעאל אינו לומד גזירה שווה אלא אם כן היא מופנה מצד אחד ("מבואות לספרות התנאים", עמודים 522-523)) ומשיבים בהצעת ברייתא המיוחסת לרבי ישמעאל: תני – שונה רבי ישמעאל: "והיתה לכם לחוקת עולם בחדש השביעי" (ויקרא כג,כט) - הקיש (הִשווה) מלאכה לעינוי (צריך לומר: 'הקיש עינוי למלאכה'). מה מלאכה שאסרתי לך - מלאכה שחייבין עליה כרת (לשון זה הוא אשגרה מלעיל הלכה א ("גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן). ונראה שצריך לומר: 'מה מלאכה שחייבין עליה כרת - מוזהרין עליה') – כמו שמלאכה שחייבים עליה כרת יש בה אזהרה**, אף עינוי שאסרתי לך - עינוי שחייבין עליו כרת** (לשון זה הוא אשגרה מלעיל הלכה א ("גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן). ונראה שצריך לומר: 'אף עינוי שחייבין עליו כרת - מוזהרין עליו') – כך גם עינוי שחייבים עליו כרת יש בו אזהרה. הרי שלמדים מגזירה שווה אזהרה בעינוי, שאינה כתובה בו (אין מובן לגרסה שלפנינו, כי אין צריך היקש ללמד עונש בעינוי, שהרי כתוב עונש בעינוי, אבל צריך היקש ללמד אזהרה בעינוי, שהרי לא כתובה אזהרה בעינוי. - ההיקש שאמר רבי ישמעאל לפי הגהתנו קרוב להיקש שאמר רבי ישמעאל בבבלי, אף שהמלמדים שונים בירושלמי ובבבלי. - הגהתנו דומה להגהה ב"שערי תורת ארץ ישראל").

בבלי יומא פא,א: דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן (ביום הכיפורים) עינוי, ונאמר להלן (באונס נערה המאורסה) עינוי ("על דבר אשר עינה את אשת רעהו" (דברים כב,כד)). מה להלן - לא ענש אלא אם כן הזהיר (באזהרת לאו), אף כאן - לא ענש אלא אם כן הזהיר. • • •

הכוסס חיטים של תרומה והגומע חומץ של תרומה רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): האוכל ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 185; "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן: צריך לומר: 'הכוסס (מכרסם, לועס) חיטי', כגרסה במשפט במקבילה בשבת שנמחק, ראה להלן) כלאי הכרם – הכוסס גרגרי חיטה, ללא בישול, שאסורים בהנאה משום שהם של כלאי הכרם (מכיוון שהגרגרים קשים, אין הדרך לאכול אותם אלא לכסוס אותם), כיוון שזו דרך אכילתם של גרגרי חיטה, - לוקה.

כאן התחלת מקבילות בירושלמי תרומות ו,א ושבת יד,ד. רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן: (במקבילה בשבת הוסיף מגיה במסירה שלפנינו: 'הכוסס חטי כלאי הכרם - לוקה', ומחק) הכוסס (מכרסם, לועס) חיטי תרומה – זר (שאינו כוהן) הכוסס גרגרי חיטה שאסורים לזרים באכילה משום שהם של תרומה, כיוון שזו דרך אכילתם של גרגרי חיטה, - לוקה – אם כסס במזיד והתרו בו**.**

רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן: המגמא חומץ של תרומה – זר (שאינו כוהן) המגמא יין שהחמיץ שאסור לזרים בשתייה משום שהוא של תרומה (אין הדרך לשתות חומץ אלא לגמא אותו - למלא פיו ולבלוע), כיוון שזו דרך שתייתו של חומץ, - לוקה – אם גמא במזיד והתרו בו**.**

ומביאים ברייתא: המגמע חומץ של תרומה – בשוגג, - משלם את הקרן ואינו משלם את החומש – שלדעת החכמים אין זו דרך שתייה, ואינו משלם חומש אלא אם שתה תרומה כדרך שתייה (במקבילה בתרומות אין משפט זה). (במקבילה בתרומות נוסף 'תני:') הכוסס חיטי תרומה – בשוגג, - משלם את הקרן ואינו משלם את החומש – שלדעת החכמים אין זו דרך אכילה, ואינו משלם חומש אלא אם אכל תרומה כדרך אכילה**. רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: אומר אני שהוא משלם קרן וחומש – שלדעת רבי זו דרך שתייתו של חומץ וזו דרך אכילתם של גרגרי חיטה, ולכן הוא משלם גם חומש. - דעת רבי יוחנן לעיל כרבי**.**

רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מודין חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה לאחר טיבלו (צריך לומר כמו במקבילה בשבת: 'טיבולו') – לאחר שטיבל את פיתו בחומץ ואכל מפיתו, (צריך להוסיף כמו במקבילות: 'שהוא') משלם קרן וחומש, שהחומץ משיב (צריך לומר כמו במקבילות: 'מיישב') את הנפש – מרגיע, ובמקרה זה כשגמע חומץ הרי זו דרך שתייה**.**

עד כאן המקבילות בירושלמי תרומות ושבת.

מקורה של הסוגיה הוא בתרומות, שכן המשנה דנה שם בדין אוכל תרומה שהוא עניינה של הסוגיה. והועתקה הסוגיה ליומא, ללמדנו שחומץ הוא משקה הראוי לשתייה וחייבים עליו ביום הכיפורים ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 77).

בבלי יומא פ,ב-פא,א: אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: זר שכסס שעורים של תרומה - משלם את הקרן ואינו משלם את החומש / פטור מן החומש. - מאי טעמא? "ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו" (ויקרא כב,יד) - פרט למזיק (ואכילת שעורים אינה קרויה אכילה).

רק הכוסס שעורים של תרומה אינו משלם חומש, שכיוון שהשעורים אינם מאכל אדם אלא מאכל בהמה, אין האוכל שעורים שלא תוקנו נחשב כאוכל. אבל הכוסס חיטים נחשב דרך אכילה, ואם היו של תרומה - משלם חומש לדעת רבי יוחנן. • • •

התינוקות ביום הכיפורים במשנה שנינו: "תינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים, אבל מחנכין אותן קודם שנה וקודם שתים**".** מביאים מחלוקת אמוראים בנוגע לפרשנותה של המשנה. רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) פתר מתניתא – פותר (מפרש) את המשנה**: תינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים** – כלל**, ולא מחנכין אותן** – לא מרגילים אותם להתענות**. קודם לשנה קודם לשנתים מחנכין** – שנה ושנתיים קודם שהגיעו לגיל החיוב להתענות מרגילים אותם להתענות כמה שעות**.** [ו]רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) פתר מתניתא – פותר (מפרש) את המשנה**: תינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים, אבל מחנכין** – מרגילים אותם להתענות כמה שעות**. קודם לשנה קודם לשתים משלימין** – שנה ושנתיים קודם שהגיעו לגיל החיוב להתענות מרגילים אותם להתענות יום שלם (רבי יוחנן אינו מגיה את משנתנו, אלא הוא מפרש "מחנכין" שבמשנתנו - משלימים, ו"אין מענין אותן" פירושו שאין מחנכים אותם בהשלמה, והוסיף מעצמו: "אבל מחנכין" אותם לשעות, אבל קודם שנה קודם שתים מחנכים אותם חינוך גמור ומשלימים ("תוספתא כפשוטה")). ושואלים: עד איכן? – באיזה גיל מחנכים את התינוקות להתענות כמה שעות לפי רבי יוחנן? ומשיבים: רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי חיננה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יעקב בר אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם רבי שמעון בן חלפתא (תנא בדור החמישי): כבן תשע וכבן עשר – מחנכים את התינוקות להתענות כמה שעות בגיל תשע שנים בבת ובגיל עשר שנים בבן, שהוא שלוש שנים קודם שהגיעו לגיל החיוב להתענות מן התורה**.** תוספתא יומא ד,ב: תינוקות סמוך לפרקם מחנכים אותם לפני שנה ולפני שתיים, בשביל שיהו רגילים במצוות. בבלי יומא פב,א: אמר רב הונא: בן שמונה ובן תשע מחנכים אותם לשעות, בן עשר ובן אחת עשרה משלימים מדרבנן, בן שתים עשרה משלימים מדאורייתא, ובתינוקת (מדובר בבת שמגיעה לגיל החיוב להתענות מן התורה כשהיא בת שתים עשרה שנה). ורב נחמן אמר: בן תשע בן עשר מחנכים אותם לשעות, בן אחת עשרה ובן שתים עשרה - משלימים מדרבנן, בן שלש עשרה משלימים מדאורייתא, ובתינוק (מדובר בבן שמגיע לגיל החיוב להתענות מן התורה כשהוא בן שלוש עשרה שנה). ורבי יוחנן אמר: השלמה מדרבנן ליכא. בן עשר ובן אחת עשרה מחנכים אותם לשעות, בן שתים עשרה - משלימים מדאורייתא, ובתינוקת. בן אחת עשרה ובן שתים עשרה מחנכים אותם לשעות, בן שלוש עשרה משלימים מדאורייתא, ובתינוק. אי אפשר להתאים את המחלוקת בבבלי לירושלמי ("תוספתא כפשוטה"). • • •

משנה עברה – אישה מעוברת, שהריחה – ריח מאכל ביום הכיפורים והתאוותה לאכול ממנו ועלולה להסתכן אם לא ייתנו לה, - מאכילין אותה עד שתשוב נפשה – עד שתירגע**.** חולה - מאכילין אותו על פי בקיין (בקיאים) – מומחים, רופאים האומרים שיסתכן החולה אם יצום**, אם אין שם בקיין - מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר: דַּיִּי** – מספיק לי**.** • • •

תלמוד מעוברת ביום הכיפורים במשנה שנינו: "עברה שהריחה - מאכילין אותה עד שתשוב נפשה". מביאים ברייתא: כתחילה תוחבה (צריך לומר כמו בהבאת הירושלמי ברבנו חננאל: 'תוחבין לה') ברוטב – אישה מעוברת שהריחה ריח של מאכל בשר אסור בכל ימי השנה והתאוותה לאכול ממנו - בהתחלה מכניסים לה קנה בתוך הרוטב שנתבשל בו הבשר האסור, והקנה תופס רק משהו מהרוטב, והיא טועמת ממנו, מפני שאין איסורו של הרוטב חמור כאיסורו של הבשר**. אם שבה נפשה** – אם נרגעה בטעימה זו, - הרי יפה, ואם לאו – אם לא נרגעה בטעימה מהרוטב, - נותנין לה מגופו של איסור – מאכילים אותה מהבשר האסור עצמו**.**

בבלי יומא פב,א: תנו רבנן: עברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר (והתאוותה לאכול ממנו) - תוחבים לה כוש (קנה, יתד) ברוטב (של אותו בשר). אם נתיישבה דעתה - מוטב, ואם לאו - מאכילים אותה / מביאים לה רוטב עצמו. אם נתיישבה דעתה - מוטב, ואם לאו - מאכילים אותה / מביאים לה שומן עצמו, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

ומספרים: שתי עוברות – נשים מעוברות, שנתאוו לאכול ביום הכיפורים, באו לפני רבי טרפון (תנא בדור השני). שלח לגבון תרין תלמידים – שלח אצלן שני תלמידים**. אמר לון:** – אמר להם (רבי טרפון לתלמידים): אזלון ואמרון לון: – לכו ואמרו להם (לעוברים, שהעובר הוא שמשתוקק לאכול, ולא אימו שהיא רק המספקת לו): (בהבאת הירושלמי ברבנו חננאל נוסף 'יומא דין') צומא רבה הוא – (היום הזה) הצום הגדול (יום הכיפורים) הוא**. אמרין לקדמייא ושדך** – אמרו (התלמידים כך) ל(עובר) הראשון ושקט (מתאוותו), וקרוי (צריך לומר: 'וקרון') עלוי – וקראו עליו (על העובר הראשון את הפסוק): "מִבֶּטֶן אִמִּי אֵלִי אָתָּה" (תהילים כב,יא) – עוד ממעי אימי אתה אלוהיי. - רבי טרפון קרא עליו את הפסוק הזה לרמז שהעובר הזה ניכר הוא בעודו ברחם אימו שעתיד הוא להיות צדיק**. אמרין לתיניינא ולא שדך** – אמרו (התלמידים כך) ל(עובר) השני ולא שקט (מתאוותו), וקרון עלוי – וקראו עליו (על העובר השני את הפסוק): "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם, תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב" (תהילים נח,ד) – עוד מרחם אימם סרו הרשעים מדרך הישר, עוד מבטן אימם תעו הרמאים מהדרך הטובה. - רבי טרפון קרא עליו את הפסוק הזה לרמז שהעובר הזה ניכר הוא בעודו ברחם אימו שעתיד הוא להיות רשע**.**

בבלי יומא פב,ב (תרגום): מעוברת הריחה (ריח מאכל ביום הכיפורים). באו לפני רבי. אמר להם: לחשו לו (לעובר) שיום הכיפורים הוא. לחשו לו ונלחש (הועילה הלחישה). קרא עליו (רבי על העובר): "בטרם אצורך בבטן ידעתיך" וגו' (ירמיהו א,ה). יצא ממנה רבי יוחנן. מעוברת הריחה. באו לפני רבי חנינא. אמר להם: לחשו לו, ולא נלחש. קרא עליו: "זורו רשעים מרחם" (תהילים נח,ד), יצא ממנה שבתאי אוצר פירות (קונה פירות בעונתם בזול ואוגר אותם ומוכר אותם לאחר עונתם ביוקר ומרוויח על חשבון הציבור בדרך רמייה). • • •

חולה ביום הכיפורים במשנה שנינו: "חולה - מאכילין אותו על פי בקיין". מביאים ברייתא: חולה אומר: יכול אני – לצום כל יום הכיפורים**, ורופא אומר: אינו יכול** – החולה לצום, וצריך הוא לאכול, משום שיש סכנת נפשות אם לא יאכל, - שומעין לרופא – ומאכילים את החולה**. רופא אומר: יכול הוא** – החולה לצום**, וחולה אומר: אינו** (צריך לומר: 'איני') יכול – לצום, וצריך אני לאכול, - שומעין לחולה – ומאכילים את החולה**.**

ומציעים בעיה המתעוררת בעקבות הקביעה של הברייתא: לא צורכא דלא – אין צורך [בלימוד ועיון] אלא (כלומר, אין הספק אלא) חולה אומר: יכול אני – לצום**, ורופא אומר: איני יודע** – שהרופא מסתפק האם החולה יכול לצום**?** – האם הדין במקרה זה הוא שמאכילים את החולה, כמו במקרה שהרופא אומר שהחולה אינו יכול לצום, או שמא הדין במקרה זה ששומעים לחולה ואין מאכילים אותו, כיוון שהרופא מסתפק ואינו אומר בוודאי שהחולה אינו יכול לצום? ופושטים את הבעיה: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): נעשה כספק נפשות – הדבר דומה לעניין ההלכה כמו ספק סכנת נפשות בשבת**, וכל ספק נפשות דוחה את השבת** (משנה להלן ח,ו) – מחללים את השבת אפילו על ספק סכנת נפשות, שמקלים בספק. - ואם בשבת החמורה, שעונשה במזיד סקילה, מקלים בספק סכנת נפשות, בוודאי שביום הכיפורים הקל, שעונשו במזיד כרת, מקלים בספק סכנת נפשות. ולכן הדין במקרה זה, שהרופא מסתפק האם יש סכנת נפשות אם לא יאכל, שמאכילים את החולה, כמו במקרה שהרופא אומר שהחולה אינו יכול לצום, מפני שספק סכנת נפשות הוא כסכנה וודאית**.**

בבלי יומא פג,א: אמר רבי ינאי: חולה אומר: צריך (לאכול), ורופא אומר: אינו צריך - שומעים לחולה. רופא אומר: צריך, וחולה אומר: אינו צריך - שומעים לרופא.

דברי רבי ינאי בבבלי מקבילים לדברי הברייתא בירושלמי. "צריך" בבבלי מקביל ל"אינו יכול" בירושלמי. • • •

משנה מי שאחזו בולמוס (רעב חזק ביותר ובלתי נשלט. מקור המילה בולמוס ביוונית) – ויש סכנת נפשות למי שאחזו, - מאכילין אותו – אפילו ביום הכיפורים, אפילו דברים טמאים – דברים אסורים, כגון נבילות וטריפות ושרצים, אם אין שם דברים מותרים, עד שיאורו עיניו. מי שנשכו כלב שוטה (כלב שלקה במחלת הכלבת) – ויש סכנת נפשות למי שנשכו, - אין מאכילין אותו – בכל ימות השנה, ולאו דווקא ביום הכיפורים, מחצר הכבד שלו – מיותרת הכבד של הכלב הנושך, לפי שאין משום רפואה באכילה זו, אלא שהעם נוהגים בה**. רבי מתיה בן חרש** (תנא בדור השלישי והרביעי) מתיר – להאכילו מחצר הכבד של הכלב, שהוא סובר שרפואה גמורה היא, לפיכך מותר להאכילו גם דבר טמא; או שהוא סובר שאפילו אינה רפואה מותר להאכילו מספק**.** ועוד אמר רבי מתיה בן חרש: החושש בפיו - מטילין בתוכו סם – של רפואה, בשבת, מפני שהוא ספק נפשות – ספק סכנת נפשות**, וכל ספק נפשות דוחה את השבת.** מי שנפלה עליו מפולת – בשבת וביום הכיפורים**, ספק הוא שם ספק אינו שם** – שאין ידוע האם הוא נמצא תחת המפולת או שיצא ממנה**, ספק חי ספק מת** – שאף אם הוא נמצא תחת המפולת, אין ידוע האם הוא עדיין חי או שכבר מת**, ספק נכרי ספק ישראל** – שאין ידוע האם מי שנמצא תחת המפולת הוא גוי או יהודי, - מפקחין עליו – חופרים ומחפשים אחר האדם שנפלה עליו המפולת עד שימצאו אותו**. מצאוהו חי - מפקחין עליו** – מטפלים בו ומשגיחים עליו**, ואם מת - יניחוהו.** • • •

תלמוד מי שאחזו בולמוס במשנה שנינו: "מי שאחזו בולמוס - מאכילין אותו אפילו דברים טמאים, עד שיאורו עיניו". שואלים: מניין שמאכילין אותו – את מי שאחזו בולמוס, דבילה וצימוקין של תרומה – אפילו יש שם דברים אחרים של חולין**?** ומשיבים: מן הדא: – מזאת (מהפסוק הזה): נאמר במלחמת דוד בעמלקי: "וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים וַיֹּאכַל, וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו, כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת**"** (שמואל א ל,יב) – דוד ואנשיו נתנו לנער מצרי שמצאו חתיכת עיגול תאנים כבושות ושני אשכולות צימוקים, ולאחר שאכל עבר ממנו בולמוס הרעב ושבה רוחו אליו. - מכאן שמאכילים דבילה וצימוקים למי שאחזו בולמוס, מפני שמיני מתיקה משיבים את רוחו של אדם רעב. וטוב יותר להאכיל אותו מיני מתיקה, מפני שמיני מתיקה משיבים את רוחו של אדם רעב באכילת כמות מועטה, מה שאין כן מזון אחר, שאינו משיב את רוחו אלא באכילת כמות מרובה, ורצוי להשיב את רוחו בזמן קצר ככל האפשר, כדי שלא יבוא לידי סכנה**.**

תוספתא שבת ח,ל: מניין למי שאחזו בולמוס שמאכילים אותו דבילה? שנאמר: "וייתנו לו פלח דבילה" וגו' (שמואל א ל,יב).

רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: עשרים וארבעה עשרונות שאכל דוד ברעבון אכלן – אחימלך הכוהן בנוב נתן לדוד את לחם הפנים שסולק מן השולחן באוהל מועד כדי לתת במקומו לחם חדש (שמואל א כא,ז), ואף על פי שלחם הפנים מותר באכילה רק לכוהנים, ראה אחימלך במצבו של דוד מקרה של פיקוח נפש, כי אחזו בולמוס של רעב. לחם הפנים היה שתים עשרה חלות, וכל חלה היתה אפויה משני עשרונים (עשיריות האיפה) סולת (ויקרא כד,ה), הרי שכל החלות היו נאפות מעשרים וארבעה עשרונים**.**

ומספרים: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) מטתיה כן ואכל מה דאשכח קדמוי – הגיעו כך (אירע לו שאחזו בולמוס) ואכל את מה שמצא לפניו (אף שהיה דבר האסור באכילה), וקרון עלוי – וקראו עליו (על רבי יוחנן את הפסוק): "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" (קוהלת ז,יב) – החוכמה יכולה להציל את חיי החכמים. - חוכמתו של רבי יוחנן, שידע שמי שאחזו בולמוס מאכילים אותו אפילו דברים אסורים, הצילה את חייו ממוות ברעב**.**

בבלי יומא פג,ב: אמר רבי יוחנן: פעם אחת אחזני בולמוס, ורצתי למזרחה של תאינה ואכלתי (אין התאינים מבשילות כולן בבת אחת, ובצד שבו זורחת השמש תחילה שם הן מבשילות תחילה, ולכן רץ לחלק המזרחי של עץ התאינה ששם מצויות תאנים בשלות יותר מבחלקיו האחרים), וקיימתי בעצמי: "החוכמה תחיה בעליה" (קוהלת ז,יב).

קוהלת רבה ז [יב] א: מעשה ברבי יוחנן שאחזו בולמוס והלך לאמאוס (חמת של טבריה), וישב לו למזרחה של תאנה ונתרפא. אמרון ליה: הדא מנא לך? אמר לון: מן דוד, דכתיב "וייתנו לו פלח דבילה ושני צימוקים ויאכל ותשוב רוחו אליו" (שמואל א ל,יב). וקרון עליה: "החוכמה תחיה בעליה" (קוהלת ז,יב).

לפי הבבלי וקוהלת רבה, רבי יוחנן אכל דבילה. ולפי הירושלמי, הוא אכל דבר כל שהוא.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: מאכילין אותו – את מי שאחזו בולמוס, את הכל בקל (צריך לומר כמו בתוספתא ובבבלי: 'את הקל הקל') – אם אין מאכלים מותרים להאכיל אותו וצריכים להאכיל אותו מאכלים אסורים - מקדימים להאכיל אותו מדברים שאיסורם קל יותר, שמא תשוב רוחו בכך**. נבילה ותרומה** – אם יש נבילה או תרומה בלבד להאכיל אותו, - מאכילין אותו מתרומה – שתרומה חמורה פחות מנבילה, מפני שתרומה אסורה רק מדברי חכמים בזמן הזה, כמוסבר להלן**; טבל ושביעית** – אם יש טבל (גידולי קרקע שלא הופרשו מהם תרומה ומעשרות) או שביעית בלבד להאכיל אותו, - מאכילין אותו שביעית – מקדימים להאכיל אותו שביעית, שהרי טבל יש בו מיתה בידי שמים ושביעית הוא ב'לא תעשה' בלבד**.**

ומציינים: חלה וערלה – אם יש חלה (התרומה שמפרישים מן העיסה או מן הלחם) או עורלה (פירות עצי הפרי בשלוש השנים הראשונות לנטיעתם) בלבד להאכיל אותו, - צריכה – [הדבר] נצרך (הדבר צריך לימוד ועיון, הדבר מסופק) – הדין במקרה הזה מסופק, שהרי יש חומרה בזה שאין בזה, שחלה יש בה מיתה בידי שמים לזר האוכל אותה, מה שאין כן עורלה, ועורלה אסורה אף בהנאה, מה שאין כן חלה**.**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי תרומות יא,ח. אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): קשיתה קומי – הקשיתי אותה (את הקושיה) לפני רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): תרומה בעון מיתה – זר האוכל תרומה חייב מיתה בידי שמים**, ונבילה ב'לא תעשה'** – האוכל נבילה עובר ב'לא תעשה' בלבד**, ואת אמר הכין?!** – ואתה אומר כך?! (הרי תרומה חמורה מנבילה, ולמה אם יש נבילה או תרומה בלבד להאכיל את מי שאחזו בולמוס - מקדימים להאכיל אותו תרומה?) (צריך להוסיף כמו במקבילה: 'אמר ליה:' - אמר לו (רבי בא):) כמאן דאמר: – כמי שאומר: מאיליהן קיבלו עליהן את המעשרות – כשחזרו ישראל לארץ בימי עזרא קיבלו עליהם בעצמם הפרשת תרומה ומעשרות, ולכן אינם נוהגים בארץ בזמן הזה אלא מדברי חכמים ולא מן התורה, אבל נבילה היא איסור מן התורה. ולכן אם יש נבילה או תרומה בלבד להאכיל את מי שאחזו בולמוס - מקדימים להאכיל אותו תרומה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי תרומות.

נראה שזה (קטע זה ביומא) לקוח מתרומות, ומפני שאותה השאלה (של רבי יוסה) שייכת גם ביומא סידרו זה גם שם (ביומא) ("על הירושלמי", עמוד 34 בהערה).

תוספתא יומא ד,ד: מי שאחזו בולמוס - מאכילים אותו הקל הקל. כיצד? היו לפניו טבל ושביעית - מאכילים אותו שביעית; נבילה ותרומה - מאכילים אותו תרומה.

בבלי יומא פג,א: תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס - מאכילים אותו הקל הקל. טבל ושביעית - מאכילים אותו שביעית. • • •

כלב שוטה במשנה שנינו: "מי שנשכו כלב שוטה - אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו". מביאים ברייתא: סימני כלב שוטה: פיו פתוח(ה) (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'סתום', ומגיה מחק וכתב 'פתוחה' כמו בבבלי, והוא הנכון. נראה שהלשון 'פיו סתום' הוא אשגרה מסימני ולד השרוי במעי אימו האמורים בכמה מקומות), רירו יורד – מפיו**, אזניו סרוחות** (מדולדלות ונופלות כלפי מטה), זנבו נתון בין שתי יריכותיו – בין רגליו**, מהלך לצדדין** – ואינו מהלך ישר**, והכלבים נובחין בו. ויש אומרים: אף הוא נובח ואין קולו הולך** – אין נביחתו נשמעת בשל שיתוק במיתרי הקול (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'הולך', ומגיה מחק וכתב 'נשמע' כמו בבבלי, והמובן אחד הוא. הלשון 'קולו הולך' מצוי בעיקר במקורות ארץ ישראליים, והלשון 'קולו נשמע' מצוי בעיקר במקורות בבליים או במקורות שהושפעו מהם).

ושואלים: מה עיסקיה דהדין כלב שוטה? – מה עיסקו (טיבו) של הכלב השוטה הזה? (מה גורם לכלב להיות שוטה?) ומשיבים בהבאת מחלוקת אמוראים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – נחלקו שני החכמים**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: רוח תזזית (טירוף הדעת, שיגעון) עולה עליו – ולכן נעשה שוטה**. וחורנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: אשה עושה כשפים ובודקת בו – אישה מנסה בו את כשפיה, ולכן נעשה שוטה (נקט אישה משום שלפי המצוי רוב הנשים היו עוסקות בכשפים).

בבלי יומא פג,ב: תנו רבנן: חמישה דברים (סימנים) נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח, ורירו נוטף, ואוזניו סרוחות, וזנבו מונח לו בין ירכותיו, ומהלך על צידי דרכים. ויש אומרים: אף נובח ואין קולו נשמע. ממאי הווי? (ממה נהיה הכלב שוטה?) - רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו. ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו.

בבבלי מפורש מה אמר רב ומה אמר שמואל, מה שאין כן בירושלמי.

ומספרים: גרמני עבדיה דרבי יודן נשייא – גרמני (על שם מוצאו) עבדו של רבי יודן הנשיא (הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים) נשכו כלב שוטה והאכילו (בהבאת הירושלמי ב"ספר האשכול" וברי"ץ גיאת: 'והאכילוהו') – את העבד, מחצר כבד שלו – מיותרת הכבד של הכלב הנושך**, ולא נתרפא מימיו** – מכאן שהכבד אינו מועיל לריפוי מחלת הכלבת שלקה בה אדם שנשכו כלב שוטה**.**

אל יאמר לך אדם שנשכו כלב שוטה וחיה (נשאר בחיים) – שאדם שננשך על ידי כלב נגוע בכלבת אינו ניתן לריפוי (כך היה בזמנם), ואל יאמר לך אדם שעקצו (דקר אותו) חוורבר (חברבר - מין לטאה מנומרת וארסית / נחש ארסי) וחיה, ואל יאמר לך אדם שבעטתו פרדה וחיה, ובלבד פרדה לבנה – רק מי שבעטה בו פרדה לבנה אינו חי (משפט זה מובא בירושלמי ברכות ח,ה. כאן הזכירו כלב שוטה תחילה משום שדיברו כאן בכלב שוטה, ובברכות הזכירו חברבר תחילה משום שדיברו שם בחברבר). • • •

ספק נפשות דוחה את השבת במשנה שנינו: "וכל ספק נפשות דוחה את השבת". שואלים: מניין שספק נפשות דוחה את השבת? – מאיפה למדים הלכה זו? ומשיבים: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): נאמר בעניין שמירת השבת: "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (שמות לא,יג) - מיעוט – המילה "אך" באה למעט (להוציא מן הכלל), שאין עליכם חובה לשמור את כל השבתות. ומכאן למדים שבשבת שיש בה ספק סכנת נפשות מחללים את השבת**.** ומציעים דעה חלופית עלומת שֵׁם: אית דבעי מימר: – יש [מי] שרוצה לומר: אמרה תורה: חלל עליו – על מי שהוא בספק סכנת נפשות, שבת – להצילו מן הסכנה**, והוא יושב ומשמר שבתות הרבה** – בעתיד, כיוון שיינצל. - במכילתא דרבי ישמעאל ובבבלי (ראה להלן) למדו דבר זה ממה שאמרה התורה: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם" (שמות לא,טז) - אתם חייבים לשמור את השבת כך שתהיו יכולים לעשות ולקיים את השבת גם בעתיד, אבל לא שתדחה השבת פיקוח נפש ועל ידי כך לא תהיו יכולים לעשות את השבת בעתיד. ומכאן למדים שבשבת שיש בה ספק סכנת נפשות מחללים את השבת, שהרי על ידי שמחללים שבת זו על מי שהוא בסכנה, יהיה יכול לעשות הרבה שבתות בעתיד**.** מסתבר שברוב המקומות המונח 'אית דבעי מימר' מציע מסורות אמוראיות, מכיוון שהוא מציע חלופות לדעות אמוראיות או סתמיות, אולם כאן הוא מציע דעה שהיא תנאית ביסודה. השווה מכילתא דרבי ישמעאל "כי תישא" מסכתא דשבתא פרשה א (ראה להלן). המסורת שהוצעה על ידי המונח כאן מובאת כחלופה לדעה המיוחסת לרבי אבהו בשם רבי יוחנן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 59 והערה 218).

מכילתא דרבי ישמעאל "כי תישא" מסכתא דשבתא פרשה א: מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת? ...רבי יוסי הגלילי אומר: כשהוא אומר: "אך את שבתותיי תשמורו" (שמות לא,יג), "אך" - חלק, יש שבתות שאתה דוחה, ויש שבתות שאתה שובת. - רבי נתן אומר: הרי הוא אומר: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם" (שמות לא,טז) - חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה. "ושמרו בני ישראל את השבת" (שמות לא,טז) - זה הוא שהיה רבי נתן אומר: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.

בבלי יומא פה,א-ב: מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת? ...רבי יוסי הגלילי אומר: "את שבתותיי תשמורו" (שמות לא,יג) - יכול לכול! תלמוד לומר: "אך" - חלק. - רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם" (שמות לא,טז) - אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.

דעת רבי אבהו בשם רבי יוחנן בירושלמי היא מעין דעת רבי יוסי הגלילי במכילתא ובבבלי, והדעה החלופית בירושלמי היא דעת רבי נתן במכילתא ודעת רבי שמעון בן מנסיא בבבלי. • • •

מי שנפלה עליו מפולת במשנה שנינו: "מי שנפלה עליו מפולת... מפקחין עליו". רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי חייה (רבי חייא בר בא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מבוי (רחוב צר) שכולו גוים, וישראל (יהודי) אחד דר בתוכו, ונפלה בו מפולת – על אחד מהדרים במבוי, ואין אנו יודעים על מי מהם נפלה המפולת, - מפקחין עליו – חופרים ומחפשים בשבת וביום הכיפורים אחר האדם שנפלה עליו המפולת, בשביל ישראל של שם (בירושלמי כתובות א,י ששם מובאת מימרה זו: 'ישראל ששם') – לפי שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, ואנו חוששים שנפלה המפולת על היהודי**.**

בבלי יומא פד,ב: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב (אלא גם במקום שיש רוב גויים ומיעוט יהודים, ואין ידוע אם האדם שצריך להצילו הוא גוי או יהודי, מחללים עליו את השבת). אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: תשעה גויים וישראל אחד (ונפלה מפולת על אחד מהם בשבת), באותה חצר (אם נפלה המפולת באותה חצר שהם דרים בה) - מפקחים, בחצר אחרת (אם נפלה המפולת בחצר אחרת ואין אנו יודעים מי מבני החצר האחת שהה בחצר האחרת בזמן נפילת המפולת) - אין מפקחים.

ושואלים: עד איכן? – עד איזה איבר בגופו של מי שנפלה עליו מפולת יש להגיע בשעת החפירה בשבת וביום הכיפורים כדי לבדוק האם הוא חי או מת? ומשיבים בהבאת מחלוקת חכמים שזהותם אינה ידועה: תרין אמורין – שני אמוראים (נחלקו בדבר זה). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: עד חוטמו – יש להגיע עד חוטמו של מי שנפלה עליו מפולת כדי לבדוק האם הוא נושם, ואם אינו נושם - אין להמשיך ולחפור בשבת וביום הכיפורים**, וחורנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: עד טיבורו – יש להגיע עד טבורו של מי שנפלה עליו מפולת כדי לבדוק האם הוא נושם, ואם אינו נושם - אין להמשיך ולחפור בשבת וביום הכיפורים**.** ומיישבים את המחלוקת בין האמוראים באמצעות אוקימתות: מאן דאמר: – מי שאומר: עד חוטמו - בהוא דהוה קיים – באותו (אדם) שהיה עומד (שמי שנפלה עליו מפולת נמצא כשהוא עומד וניתן להגיע עד חוטמו תחילה), ומאן דאמר: – ומי שאומר: עד טיבורו - בהוא דהוה רבין (צריך לומר: 'רכין') – באותו (אדם) שהיה רכון (שמי שנפלה עליו מפולת נמצא כשהוא כפוף ונטוי כלפי מטה וניתן להגיע עד טבורו תחילה).

בבלי יומא פה,א: תנו רבנן: עד היכן הוא בודק (את מי שנפלה עליו מפולת האם הוא עדיין חי)? - עד חוטמו (כדי לברר האם הוא נושם) / עד טיבורו, ויש אומרים: עד ליבו (כדי לברר האם ליבו פועם) / עד חוטמו.

בבבלי מחלוקת תנאים, ובירושלמי "תרין אמורין".

"תרין אמורין" נאמר בירושלמי כמה פעמים גם על תנאים, כלומר, שני שונים של משניות וברייתות ("מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות" ב, עמוד 394). הוזכר שם הירושלמי כאן.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: הזריז – להציל בשבת את מי שנמצא בסכנה ואינו מתמהמה בחילול השבת, הרי זה משובח (מעולה, מובחר), והנשאל – החכם הנשאל בשבת על ידי אדם האם הוא מותר להציל את מי שנמצא בסכנה, הרי זה מגונה (מכוער) – שהחכם היה לו לדרוש ברבים שיידעו כולם שמותר להציל בשבת את מי שנמצא בסכנה, ולא יצטרכו לשאול אותו בשעת מעשה**, והשואל** – אדם השואל בשבת את החכם האם הוא מותר להציל את מי שנמצא בסכנה, ואינו מזדרז להצילו, הרי זה שופך דמים (רוצח) – שבעוד שהוא שואל, עלול מי שנמצא בסכנה למות**.**

תוספתא שבת טו,יא: מפקחים על ספק נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח.

בבלי יומא פד,ב: תנו רבנן: מפקחים פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח.

כאן התחלת מקבילות בירושלמי שבת טז,ו ונדרים ד,ז. ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: כל דבר שהוא של סכנה - אין אומרים: יֵעָשו דברים – שיש בהם חילול השבת, לצורך הצלה מן הסכנה, בגוים ובקטנים – על ידי גויים או על ידי יהודים קטנים בשנים. והטעם שאין אומרים כך, שלא תהא השבת קלה בעיני בני אדם, ויבואו להתיר מלאכה בשבת על ידי גוי וקטן אפילו במקום שאין בה צורך**, אלא אפילו בגדולים אפילו בישראל** – הדברים ייעשו על ידי יהדים גדולים בשנים**.**

תוספתא שבת טו,טו: אין אומרים: ייעשו דברים בגויים ובקטנים, אלא בגדולים שבישראל.

בבלי יומא פד,ב: תניא: ...אין אומרים: ייעשו דברים הללו על ידי גויים על ידי קטנים, אלא אפילו בגדולים (אנשים מבוגרים) / אלא על ידי גדולי ישראל (חכמים).

בבבלי יש חילופי גרסאות ופירושים.

גוי שבא לכבות דליקה ומביאים ברייתא: מעשה שנפלה דליקה – בשבת, בחצירו של יוסי בן סימאי בשיחין (יישוב בגליל התחתון קרוב לציפורי), וירדו בני קצרה (טירה, מצודה. מקור המילה במילה הלטינית קסטרא) של ציפורין (עיר בגליל התחתון) – החיילים הרומאים שהיו מוצבים שם, לכבותו – את הדליקה, ולא הניח להן – לכבות, שהחמיר על עצמו**. אמר** – יוסי בן סימאי לחיילים**: הניחו לגבאי שיגבה את חובו** – תנו לה' להיפרע ממני על חטאי, שהשריפה היא עונש על חטא. בכך הצדיק עליו את הדין של ה' על הדליקה שנפלה בחצירו בשבת דווקא, ולכן לא רצה שיכבו אותה**. מיד קשר עליו הענן** – כיסה הענן עליו את השמים, וכיבהו – את הדליקה, שירד גשם מן הענן**. ובמוצאי שבת שלח** – יוסי בן סימאי, לכל אחד ואחד מהן – מהחיילים, סלע (מטבע שערכו ארבעה דינרים), ולאיפרכוס שלהן – המפקד של החיילים (מקור המילה איפרכוס ביוונית, ומשמעה: מושל מחוז), חמשים דינר – הוא שילם להם כדי לעודד אותם לכבות להבא דליקות בציפורי בשבת; וגם כי לא רצה להשתכר מן הנס שנעשה לו, שהרי אילו היה מתיר להם לכבות, בוודאי היו מצליחים בזה, ובוודאי היה משלם להם**.** - אמרו חכמים: לא היה צריך לעשות כן – לא היה יוסי בן סימאי צריך למנוע מהגויים מלכבות את האש, שהרי שנינו במשנה שבת טז,ו: 'נוכרי שבא לכבות - אין אומרים לו: "כבה", "אל תכבה"' (אין חייבים למחות בגוי ולומר לו שלא יכבה. אבל אם כיבה מעצמו, היהודי רשאי ליהנות ממעשיו בשבת).

תוספתא שבת יג,ט: נוכרי שבא לכבות - אין אומרים לו: "כבה" ו"אל תכבה" (פסקה מהמשנה שבת טז,ו). - מעשה שנפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי משיחין, ובאו אנשי קצטרה של ציפורי לכבותה ולא הניחם, וירד ענן וכיבה. אמרו חכמים: לא היה צריך. אף על פי כן, למוצאי שבת שלח להם סלע לכל אחד ואחד, ולהיפרכוס שבהם שלח חמישים דינרים.

בבלי שבת קכא,א: תנו רבנן: מעשה שנפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין, ובאו אנשי קסטרא של ציפורי לכבותה, מפני שאפוטרופוס של מלך היה (ממונה ומפקח על נכסי המלך אגריפס השני), ולא הניחם, מפני כבוד השבת, ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבוה, ולערב שיגר (שלח) לכל אחד מהם שני סלעים, ולאפרכוס שבהם חמישים. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: לא היה צריך לכך, שהרי שנינו: נוכרי שבא לכבות, אין אומרים לו: "כבה" ו"אל תכבה".

דברים רבה (ליברמן) פרשת "ואתחנן": מעשה ביוסי בן סימאי דמן שיחין שנפלה דליקה בחצירו בשבת ויצא וירד קסדור של ציפורין לכבותה, ולא הניח להם. אמר: היאך אני מקיים ("ואהבת את ה' אלוהיך") בכל ממונך?

טעמים שונים נאמרו בירושלמי, בבבלי ובדברים רבה מדוע לא הניח יוסי בן סימאי לכבות את הדליקה.

ומספרים: חד נפתיי הוה מגיריה דרבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – נבטי אחד היה שכנו של רבי יונה (הנבטים היו שבטים שמקורם בחצי האי ערב, שחיו בארץ אדום ובדרום הנגב והתפשטו צפונה אל החורן והבשן עד סוריה). נפלת דליקתא במגירותיה דרבי יונה – נפלה דליקה (בשבת) בשכונתו של רבי יונה**. אזל ההוא נפתייא בעי מטפתה** (צריך לומר כמו במקבילה בשבת: 'מטפייתה') – הלך אותו הנבטי ורצה לכבות אותה (את הדליקה), ולא שבקיה רבי יונה – ולא הניח לו רבי יונה (לכבות). אמר ליה: – אמר לו (הנבטי לרבי יונה): בגדך מדלי – במזלך רכושי (רכושי תלוי במזלך). אמר ליה: – אמר לו (רבי יונה לנבטי): אין – כן (אני מקבל עליי אחריות לנזק שייגרם לרכושך מהשריפה). - ואישתיזיב כולה – וניצל כולה (כל השכונה של רבי יונה מן האש, שכבתה האש בזכותו של רבי יונה).

ומספרים עוד: רבי יודן דכפר אמי – של כפר אימי (יש מזהים את מקומו עם כפר ימה, היא יבנאל (ירושלמי מגילה א,א), במזרח הגליל התחתון), פרס גולתיה על גדישא דנורא ערקה (צריך לומר כמו במקבילות: 'ונורא ערקת') מיניה – פרס גלימתו על הגדיש (הערימה של התבואה בשבת, לפני שהגיעה האש לשם) והאש ברחה ממנו (מהגדיש ולא נשרף).

עד כאן המקבילות בירושלמי שבת ונדרים.

בשלושת הסיפורים האלה כבתה האש בשבת בדרך נס.

סוגיה זו עוסקת במעשים שונים בדליקה בשבת. ושם מקורה, על הפסקה שם: "נוכרי שבא לכבות" וכו'. ליומא הועתקה הסוגיה על הפסקה כאן: "שכל ספק נפשות דוחה את השבת". והשמיטו את תחילת הסוגיה ופתחו ב"תני". וכיוון שהתחילו להעתיק ברייתא זו משם, המשיכו להעתיק מה שבא אחריה שם ממעשים בדליקות שאין להם כל מקום כאן. הסוגיה הועתקה ליומא משבת או מנדרים, ואין להכריע ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמודים 81-82). • • •

משנה חטאת – קורבן חטאת שמביא העובר בשוגג על מצוות 'לא תעשה' שיש בה מעשה שחייבים עליה כרת, ואשם ודאי – קורבן שמביא הכופר בתביעת ממון שנשבע לשקר והודה, או שמביא המועל בהקדש, מכפרין – על החטאים שהם באים עליהם**. מיתה ויום הכיפורים** – או יום הכיפורים, מכפרין עם התשובה – כשיש עימהם תשובה, שהוא שב בתשובה ומתחרט על חטאיו לפני מיתתו או ביום הכיפורים**. התשובה** – לבדה, מכפרת על עבירות הקלות, על 'עשה' ועל 'לא תעשה', ועל החמורות היא תולה – התשובה מגינה עליו מפני עונש מן השמים, אבל אינה מכפרת כפרה גמורה, עד שיבוא יום הכיפורים ויכפר. • • •

תלמוד כפרת יום הכיפורים ושעירי יום הכיפורים מציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה שבועות א,ו): ועל זדון [טומאת] מקדש וקדשיו – על הטמא שנכנס למקדש במזיד או שאכל קודש במזיד, ולא התרו בו, - שעיר הנעשה בפנים ביום הכיפורים מכפר – שעיר של יום הכיפורים שהכוהן הגדול זורק את דמו בקודש הקודשים ובהיכל מכפר על הטמא (מגיה הגיה במסירה שלפנינו: 'ויום הכיפורים'. בשני כתבי יד של המשנה: 'ויום הכיפורים', ובכתב יד שלישי: 'יום הכיפורים' ללא ו'. נראה שהגרסה המקורית במשנה היתה: 'שעיר הנעשה בפנים מכפר'. המילים 'יום הכיפורים' לא היו בנוסח המקורי של המשנה המייצגת את עולם המקדש שלפני החורבן שבו השעירים כיפרו על העוונות. רק לאחר חורבן הבית הוסיפו אותן כדי ללמד שהיום מכפר. בגרסה 'ביום הכיפורים' יש משום פרשנות, והיא הולמת את כוונת המשנה). ועל שאר עבירות שבתורה – מי שעבר על שאר עבירות שבתורה**:** הקלות והחמורות – בין על עבירות קלות ובין על עבירות חמורות**,** הזדונות והשגגות – בין שעשאן במזיד ולא התרו בו ובין שעשאן בשוגג**, הודע ולא הודע** – בין שנודע לו שעבר על ספק עבירה ובין שלא נודע לו שעבר על ספק עבירה**, 'עשה' ו'לא תעשה'** – בין שעבר על מצוות 'עשה' ובין שעבר על מצוות 'לא תעשה', כריתות ומיתות בית דין – בין שעבר עבירה שחייבים עליה כרת ובין שעבר עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין, - שעיר המשתלח – שעיר של יום הכיפורים שהכוהן הגדול מתוודה עליו את כל העוונות והוא משתלח לעזאזל, מכפר – על מי שעבר עבירות אלו**.**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבועות א,ו. ותמהים על המשנה: לא היא (במקבילה: 'לא הן') קלות 'עשה' ו'לא תעשה'?! (בתמיהה) – וכי עבירות קלות אינן עבירות על מצוות 'עשה' ועל מצוות 'לא תעשה'?! הרי עבירות קלות הן עבירות אלו, ומדוע שנינו במשנה גם "הקלות" וגם "'עשה' ו'לא תעשה'"? לא היא (במקבילה: 'לא הן') חמורות כריתות ומיתות בית דין?! (בתמיהה) – וכי עבירות חמורות אינן עבירות שחייבים עליהן כריתות ומיתות בית דין?! הרי עבירות חמורות הן עבירות אלו, ומדוע שנינו במשנה גם "החמורות" וגם "כריתות ומיתות בית דין"? ומתרצים את התמיהה בהצעת פירוש למשנה: רבי יודה אומר (צריך לומר כמו במקבילה: 'אמר רב יהודה' - מגדולי אמוראי בבל בדור השני): כיני מתניתא: – כך היא המשנה: "הקלות והחמורות" - אותן הקלות (צריך להוסיף: 'והחמורות' ("פני משה"; "גליון הש"ס")) – שהזכירה המשנה, בין שעשאן בזדון בין שלא עשאן בזדון (במקום ארבע המילים האחרונות, צריך לומר כמו במקבילה: 'בין שעשאן בשגגה') – בין שעשה את העבירות הקלות והחמורות במזיד ולא התרו בו ובין שעשאן בשוגג ("הזדונות והשגגות" שהזכירה המשנה מוסב על "הקלות והחמורות"), אותן החמורות (צריך לומר: 'אותן השגגות' ("פני משה"; "גליון הש"ס"), בדומה לאמור בבבלי) – שהזכירה המשנה, בין שנתוודע לו בהן בין שלא נתוודע לו בהן – ספק עבירות בשוגג, בין שנודע לו הספק קודם יום הכיפורים ובין שלא נודע לו הספק אלא לאחר יום הכיפורים (כך מפרש רבי בון בר חייה להלן את דברי המשנה האלה. "הודע ולא הודע" שהזכירה המשנה מוסב על "השגגות"). אֵילוּ הן הקלות? 'עשה' ו'לא תעשה' – עבירות קלות הן עבירות על מצוות 'עשה' ועל מצוות 'לא תעשה' ("'עשה' ו'לא תעשה'" שהזכירה המשנה מפרש את "הקלות"). אֵילוּ הן החמורות? כריתות ומיתות בית דין – עבירות חמורות הן עבירות שחייבים עליהן כריתות ומיתות בית דין ("כריתות ומיתות בית דין" שהזכירה המשנה מפרש את "החמורות"). בבלי שבועות יב,ב: "ועל שאר עבירות שבתורה: הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות" כו'. היינו קלות, היינו 'עשה' ו'לא תעשה'! היינו חמורות, היינו כריתות ומיתות בית דין! היינו זדונות, היינו הודע! היינו שגגות, היינו לא הודע! (ומדוע חזרה המשנה וכפלה אותם עניינים עצמם?) אמר רב יהודה: הכי קאמר: על שאר עבירות שבתורה: הקלות והחמורות, בין שעשאן במזיד בין שעשאן בשוגג, ואותן שעשאן בשוגג בין שנודע לו ספיקן (שנודע לו לפני יום הכיפורים שעבר על ספק עבירה והוא חייב להביא קורבן אשם תלוי, אלא שלא הביא עד יום הכיפורים) בין שלא נודע לו ספיקן (שלא נודע לו לפני יום הכיפורים שעבר על ספק עבירה). ואלו הן הקלות? 'עשה' ו'לא תעשה'. ואלו הן החמורות? כריתות ומיתות בית דין. התמיהה ותירוצו של רב יהודה שווים בשני התלמודים. הבבלי סבר בקושייתו ש"זדונות" הוא "הודע" ו"שגגות" הוא "לא הודע", ולכן הקשה: "היינו זדונות, היינו הודע! היינו שגגות, היינו לא הודע!". אבל הירושלמי פירש "הודע ולא הודע" כמו שאנו מפרשים בכל מקום, ולכן לא הקשה כך. רב יהודה פירש ״הקלות והחמורות״ על פי המשנה יומא ח,ח: "התשובה מכפרת על עבירות הקלות, על 'עשה' ועל 'לא תעשה', ועל החמורות היא תולה...", והברייתא שם (יומא פה,ב ושבועות לט,א ותוספתא יומא ד,ה): "ואלו הן קלות: 'עשה' ו'לא תעשה'. ואלו הן חמורות: כריתות ומיתות בית דין" ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 337). כשם שהשעיר הנעשה בפנים מכפר על הזדונות – מכפר על זדון טומאת מקדש וקודשיו (משנה שבועות א,ו, ראה לעיל), ותולה על השגגות בדבר שיש בו חיוב קרבן (במקבילה אין חמש המילים האחרונות) – מגן מפני עונש מן השמים על שגגת טומאת מקדש וקודשיו שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף, שידע שנטמא קודם שאכל את הקודש או קודם שנכנס למקדש, ולא נזכר בטומאתו לאחר שאכל את הקודש או לאחר שנכנס למקדש, עד שייוודע לו שאכל את הקודש או שנכנס למקדש בטומאה ויביא קורבן עולה ויורד לכפר על שגגתו (משנה שבועות א,ב), אף שעיר המשתלח מכפר (צריך לומר כמו במקבילה: 'אף שעיר המשתלח כן' ("גליון אפרים"; "אוצר לשונות ירושלמיים"). - הסופר במסירה שלפנינו כתב 'כן מכפר' ונמחק 'כן') – גם שעיר המשתלח, ששנינו במשנה שבועות א,ו שהוא מכפר על הזדונות והשגגות, הוא כמו השעיר הנעשה בפנים, שהוא מכפר על הזדונות ותולה על השגגות בדבר שיש בו חיוב קורבן אך אינו מכפר על השגגות, שמגן מפני עונש כשלא ידע שחטא בשוגג, אבל כשייוודע לו שחטא בשוגג - הוא חייב להביא קורבן לכפר על שגגתו**.**

ומציעים קושיה על המשנה שבועות א,ו: ניחא – [הדבר] נוח, לא הודע – דינו של המקרה של לא הודע מובן (דברי המשנה, שיום הכיפורים מכפר על חטא שלא נודע לו שעשהו בשוגג, מובנים). הודע – דינו של המקרה של הודע אינו מובן (דברי המשנה, שיום הכיפורים מכפר על חטא שנודע לו שעשהו בשוגג, אינם מובנים), - לא כן תנינן: – [ו]לא כך שנינו (משנה כריתות ו,ד): חייבי חטאות ואשמות וודאין שעבר עליהן יום הכיפורים – שעשו עבירות שהתחייבו עליהן חטאות או אשמות ודאים, ולא הביאו את קורבנותיהם עד יום הכיפורים, - חייבין [להביא לאחר יום הכיפורים] – את קורבנותיהם, שאין יום הכיפורים מכפר עליהם**, וחייבי אשמות תלויין** – שעשו עבירות שהתחייבו עליהן אשמות תלויים, ולא הביאו את קורבנותיהם עד יום הכיפורים (אשם תלוי הוא קורבן שחייב להביא מי שספק עבר בשוגג על חטא, שעל ודאו חייבים קורבן חטאת), - פטורין – מלהביא לאחר יום הכיפורים את קורבנותיהם, שיום הכיפורים מכפר עליהם**?!** (בתמיהה) – הרי שיום הכיפורים מכפר על חטא שלא נודע לו שעשהו בשוגג, אבל על חטא שנודע לו שעשהו בשוגג אין יום הכיפורים מכפר! ומתרצים את הקושיה: אמר רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בין שנתודע לו בהן בין שלא נתוודע לו בהן – כך הוא פירוש דברי המשנה "הודע ולא הודע", שאם היה לו ספק האם חטא, יום הכיפורים מכפר בין שנודע לו הספק קודם יום הכיפורים ובין שלא נודע לו הספק אלא לאחר יום הכיפורים. - אבל אם נודע לו שחטא בוודאי - אין יום הכיפורים מכפר**.**

יש להעביר את שני המשפטים האלה ולגרוס אותם להלן ("קורבן העדה"; "פני משה"). (ולמה לא אמר: בשלא נתוודע לו בהן? מילתיה אמרה: ואפילו לא נתודע לו בהן, יום הכיפורים מכפר.)

ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה כריתות א,ב): על אֵילּוּ – על העבירות שנמנו במשנה כריתות א,א, חייבין על זדונן כרת – העובר על אחת מהן במזיד בלא התראה חייב כרת, ועל שגגתן חטאת – העובר על אחת מהן בשוגג חייב קורבן חטאת, ועל לא הודע שלהם אשם תלוי – אם היה לו ספק האם חטא באחת מהן - חייב להביא קורבן אשם תלוי**.**

ותמהים על המשנה כריתות א,ב: ולא כבר כיפר יום הכיפורים?! (בתמיהה) – מדוע, כשהיה לו ספק האם חטא, הוא חייב להביא קורבן אשם תלוי לאחר יום הכיפורים, והרי כבר כיפר עליו יום הכיפורים, כמו ששנינו במשנה כריתות ו,ד שחייבי אשמות תלויים שעבר עליהם יום הכיפורים - פטורים מלהביא לאחר יום הכיפורים את קורבנותיהם? ומתרצים את התמיהה בהצעת אוקימתא למשנה: רבי שמעון (צריך להוסיף: 'בן לקיש', שהוא אמר בכמה מקומות בשם האמורא שלהלן ("מבוא הירושלמי")) (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר בשם רבי לוי סובייה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): במורד ביום הכיפורים היא מתניתה – היא המשנה (יש להעמיד את המשנה במקרה שאותו אדם, שהיה לו ספק האם חטא, אינו מאמין שיום הכיפורים מכפר, שבמקרה זה אין יום הכיפורים מכפר עליו, ולכן הוא חייב להביא קורבן אשם תלוי).

בבלי כריתות ז,א: "על אלו חייבים על זדונם כרת... חוץ ממטמא מקדש וקודשיו". ממאי קא מפיק ליה? (מאיזה דין התנא מוציא את מטמא מקדש וקודשיו מן הכלל של חייבי כריתות, והרי גם הוא חייב כרת?) - הכי קתני: חוץ ממטמא מקדש וקודשיו שאין מביא אשם תלוי (כשיש לו ספק האם חטא). וליתני: חוץ משעבר עליו יום הכיפורים (שאין מביא אשם תלוי כשיש לו ספק האם חטא, כיוון שכיפר עליו יום הכיפורים)! אמר ריש לקיש: כי קתני (כשהוא שונה במשנה את מי שפטור מאשם תלוי) מידי דאיתיה לחטאיה ורחמנא פטריה (דבר שספק חטאו צריך כפרה, ואף על פי כן הוא פטור מאשם תלוי, ויש בזה חידוש שהוא פטור מאשם תלוי, ולכן הוא שונה אותו, כגון מטמא מקדש וקודשיו, שהוא פטור מאשם תלוי משום שאשם תלוי בא רק אם חייב להביא חטאת קבועה כשוודאי חטא ואילו מטמא מקדש וקודשיו חייב להביא קורבן עולה ויורד כשוודאי חטא), אבל עבר עליו יום הכיפורים ליתיה לחטאיה (אין ספק חטאו צריך כפרה), דהא כיפר ליה יום הכיפורים (ואין בזה חידוש שהוא פטור מאשם תלוי, ולכן אינו שונה אותו). רבי יוחנן אמר: במבעט (בכפרת יום הכיפורים), דלא מכפר עליה יום הכיפורים, דאי הדר ביה בתר יום הכיפורים, מחייב לאתויי אשם תלוי. וריש לקיש (שלא העמיד את המשנה במבעט) סבר: כי מבעט נמי מכפר עליה יום הכיפורים.

בבבלי שמו את דברי ריש לקיש שבירושלמי ("במורד") בפי רבי יוחנן ("במבעט"), ולא עוד אלא שהקדימו בבבלי את דברי ריש לקיש לדברי רבי יוחנן שלא כרגיל. כדעת ריש לקיש בבבלי, שיום הכיפורים מכפר גם על המבעט, יש בירושלמי להלן: "האומר: אין יום הכיפורים מכפר - [יום הכיפורים מכפר עליו]".

כאן צריכים לגרוס את שני המשפטים שלעיל, וכן הוא במקבילה. [ושואלים: ולמה לא אמר – החכם**: בשלא נתוודע לו בהן?** – מדוע לא תירץ רבי שמעון בן לקיש את התמיהה על המשנה כריתות א,ב, שיש להעמיד את המשנה במקרה שאותו אדם, שהיה לו ספק האם חטא, לא נודע לו הספק אלא לאחר יום הכיפורים, שבמקרה זה אין יום הכיפורים מכפר עליו, ולכן הוא חייב להביא קורבן אשם תלוי? ומשיבים בהצעת היסק: מילתיה אמרה: – דבריו אומרים (יש להסיק מהמימרה של רבי שמעון בן לקיש): ואפילו לא נתודע לו בהן (במקבילה נוסף 'ביום הכיפורים'), יום הכיפורים מכפר – אם היה לו ספק האם חטא, יום הכיפורים מכפר אפילו לא נודע לו הספק אלא לאחר יום הכיפורים**.**]

במשנה שבועות א,ו שנינו, ששעיר המשתלח מכפר על 'עשה' ועל 'לא תעשה'. "'עשה'" - אף על פי שלא עשה תשובה – שעיר המשתלח מכפר על מי שעבר על מצוות 'עשה' אף שלא עשה תשובה לפני יום הכיפורים**.** "'לא תעשה'" - רבי שמואל (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): והוא שעשה תשובה – שעיר המשתלח מכפר על מי שעבר על מצוות 'לא תעשה' רק אם עשה תשובה לפני יום הכיפורים, שהתשובה ושעיר המשתלח מכפרים עליו**.**

בבלי שבועות יב,ב-יג,א: האי 'עשה' היכי דמי? אי דלא עבד תשובה (לפני יום הכיפורים) - "זבח רשעים תועבה" (משלי כא,כז)! (וכיוון שהוא עצמו אינו יכול להביא קורבן ולהתכפר, כיצד יכפר עליו שעיר המשתלח?) ואי דעבד תשובה - והתניא: עבר על מצוות 'עשה' ועשה תשובה - לא זז משם עד שמוחלים לו! (הרי שאין לו צורך שיכפר עליו שעיר המשתלח!) אמר רבי זירא: בעומד במרדו (שלא עשה תשובה, ואף על פי כן שעיר המשתלח מכפר עליו), ורבי היא (שאומר שיום הכיפורים מכפר על כל עבירות שבתורה אף אם לא עשה תשובה).

מדברי רבי זירא בבבלי הנסמכים על דעת רבי משמע, ששעיר המשתלח מכפר אף שלא עשה תשובה לא רק על 'עשה' אלא גם על 'לא תעשה'. אבל לפי רבי זירא בירושלמי, שעיר המשתלח מכפר על 'לא תעשה' רק אם עשה תשובה.

מקור חלק זה של המקבילה הוא בשבועות על המשנה שם א,ו המדברת על כפרת יום הכיפורים ושעירי יום הכיפורים. משבועות הועתק חלק זה של המקבילה ליומא, משום שהמשנה כאן ח,ח אומרת שמיתה ויום הכיפורים מכפרים עם התשובה. נראה שהקטע בחלק זה של המקבילה העוסק במשנה כריתות א,ב מקורו בכריתות על המשנה שם (כנראה היה ירושלמי על סדר קודשים אלא שאבד), ומשם הועתק לשבועות. • • •

משנה האומר: "אחטא ואשוב, אחטא ואשוב" - אין מספיקין בידו לעשות תשובה – אין נותנים לו מן השמים יכולת לשוב בתשובה**;** האומר: "אחטא ויום הכיפורים מכפר" - אין יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם למקום - יום הכיפורים מכפר, ושבינו לבין חבירו - אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה (יפייס) את חבירו. את זו דרש רבי לעזר בן עזריה (תנא בדור השלישי): "מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז,ל) – דורש: מחטאים שביניכם לבין ה' תטהרו, אבל מחטאים שביניכם לבין החבר לא תטהרו, - עבירות שבין אדם למקום - יום הכיפורים מכפר, ושבינו לבין חבירו - אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו. אמר רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים): אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין? ומי מטהר אתכם – לעתיד לבוא**? אביכם שבשמים** (תואר של אלוהים), שנאמר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" וגו' (יחזקאל לו,כה); ואומר – הפסוק**: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל י'י"** (ירמיהו יז,יג) – דורש "מקווה" (תקווה) כמו מקווה מים, - מה המקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר – לעתיד לבוא, את ישראל. • • •

תלמוד כפרת עולה ויום הכיפורים ומיתה במשנה שנינו: "האומר: אחטא ויום הכיפורים מכפר - אין יום הכיפורים מכפר". כאן המשך המקבילה בירושלמי שבועות א,ו.

ספרא דיבורא דנדבה פרשה ג: "ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א,ד) - מלמד שהמקום רוצה לו. ועל מה המקום רוצה לו?... על מצוות 'עשה' ועל מצוות 'לא תעשה' שיש בה 'קום ועשה'. תוספתא מנחות י,יב: ...על מה עולה מכפרת? על מצוות 'עשה' ועל מצוות 'לא תעשה' שיש בה 'קום עשה'. בבלי יומא לו,א: ...אין עולה באה אלא על 'עשה' ועל 'לא תעשה' שניתק ל'עשה' (מצוות 'לא תעשה', שאם עבר אדם עליה, הוא יכול לתקן את העבירה על ידי קיום מצוות 'עשה').

בניגוד לחטאת ולאשם שמכפרים רק על אותה עבירה שהופרשו בשבילה ורק על עבירה אחת, הרי עולה שהביאה בנדר או בנדבה מכפרת על מצוות 'עשה' אף על פי שלא הופרשה בשבילה ואפילו על כמה מצוות 'עשה'. טעמו של דבר הוא, שעולה אינה קורבן חובה, שאף אם עבר אדם על מצוות "עשה" אינו חייב להביא עולה, אלא שעולה היא דורון שאדם מביא מרצונו לה', ועל ידי הבאתו הוא מתרצה לה', וממילא מתכפר לו כל 'עשה' שביטל.

האומר: "אין עולה מכפרת" – מי שביטל מצוות 'עשה' ומקריב קורבן עולת נדבה שמכפר על ביטול מצוות 'עשה', ואומר שאין ביכולת הקורבן לכפר על חטאו, - אין עולה מכפרת עליו. האומר: "מכפרת היא, אי איפשי שתכפר לי" – מי שביטל מצוות 'עשה' ומקריב קורבן עולת נדבה, ואומר שיש ביכולת הקורבן לכפר על חטאו, אך אין רצונו שהקורבן יכפר עליו, - אינה מכפרת לו על כרחו – שאין העולה מכפרת אלא לרצונו של המקריב**.** (במקבילה נוסף 'האומר:') "אין יום הכיפורים מכפר" - [צריך להוסיף: 'יום הכיפורים מכפר [עליו]']. האומר: "מכפרת היא (צריך לומר: 'מכפר הוא'), אי איפשי שיכפר לי" - מכפר הוא לו על כורחו – הטעם מבואר להלן (הגרסה של קטע זה במקבילה משובשת. - הדעה כאן מנוגדת לדעת רבי שמעון בן לקיש לעיל, שאדם שמבעט ביום הכיפורים, שאינו מאמין שיום הכיפורים מכפר, אין יום הכיפורים מכפר עליו).

אמר רבי חנניה בריה דרבי הלל (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): לא כולא מן הדין בר נשא מימור למלכא: – לא הכול מן האדם הזה (אין זה בכוחו של אדם ואין זה תלוי בו) לומר למלך: לית את מלך – אין אתה מלך (אין אדם יכול לומר למלך שאינו מלך, כי המלך מולך עליו בעל כורחו. - זה משל למי שאומר: "אין יום הכיפורים מכפר" או למי שאומר: "אי אפשי שיכפר לי יום הכיפורים", שמכפר הוא לו על כורחו, כיוון שכפרת יום הכיפורים היא בידי ה' שהוא מלך, ואין אדם יכול להתנגד לדבר שהוא בידי מלך).

(ו)העולה מכפרת על הירהור הלב – קורבן עולה מכפר על מחשבת עבירה, שמי שהרהר בליבו לעשות עבירה ומקריב קורבן עולה, הקורבן מכפר עליו**.** ומציעים מקור לקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה" (יחזקאל כ,לב) – הדבר שאתם חושבים לא יהיה**. - אמר רבי לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): "והעולה על רוחכם היו לא תהיה" (אין לגרוס שוב את הכתוב, ויש לגרוס כמו במקבילה: 'העולה מכפרת על רוחכם') – יש לדרוש את המילים "והעולה על רוחכם", שקורבן העולה מכפר על המחשבה שבלב**. וכן איוב אומר: "וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם**, כִּי אָמַר אִיּוֹב: אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם**"** (איוב א,ה) – כשגמרו בני איוב את תקופת ימי המשתה, הקריב איוב קורבנות עולה לפי מספר כולם, שמא חטאו בימי המשתה וקיללו את ה' בהרהורי לבבם**.** - ויש להציע היסק: הדא אמרה – זאת אומרת**, שהעולה מכפרת על הרהור הלב** (משפט זה נוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו במקבילה).

ויקרא רבה ז,ג: תני רבי שמעון בן יוחי: אין העולה באה אלא על הרהור הלב. - רבי לוי אמר: מקרא מלא הוא: "והעולה על רוחכם" (יחזקאל כ,לב). ממי את למד (שהעולה באה על הרהור הלב)? מבניו של איוב: "וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ..." (איוב א,ד), "וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה... וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, כִּי אָמַר אִיּוֹב: אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם" (איוב א,ה). הדא אמרה: אין העולה באה אלא על הרהור הלב.

בירושלמי הובא המאמר, שהעולה מכפרת על הרהור הלב, בסתם, שלא כמו בויקרא רבה. הדעה שבמקורות שהבאנו לעיל שהעולה מכפרת על מצוות 'עשה' היא של רבי עקיבא, והדעה שאין העולה מכפרת אלא על הרהור הלב היא של רבי שמעון בן יוחי.

ומביאים ברייתא: רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: על כל עבירות שבתורה - יום הכיפורים מכפר, חוץ מן הפורק עול – שאינו מקבל עליו את עול המצוות, והמיפר ברית – שאינו מקיים את מצוות ברית המילה, ואינו מל את עצמו (בירושלמי פאה א,א וסנהדרין י,א פירשו, שהמפר ברית הוא המושך לו עורלה כדי שלא יהיה ניכר שהוא נימול וייראה כגוי), והמגלה פנים בתורה – שהוא מביע דעות של כפירה בעיקרי התורה או שהוא מזלזל בהם (ראה בירושלמי פאה א,א וסנהדרין י,א מה שפירשו בזה), אם (במקבילה: 'שאם') עשה תשובה – על שלוש העבירות החמורות האלו, - מתכפר לו – יום הכיפורים מכפר עליו עם התשובה**, ואם לאו** – אם לא עשה תשובה, - אינו מתכפר לו.

ומציעים תמיהה על דברי רבי: רבי זבידא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מקשי – מקשה**: מיסבור סבר** – סָבוֹר סובר רבי שיום הכיפורים מכפר בלא תשובה?! (בתמיהה) – האם יעלה על הדעת שרבי יסבור שעל כל עבירות שבתורה, חוץ משלוש העבירות החמורות שנזכרו, יום הכיפורים מכפר בלי תשובה?! (במקבילה נוסף 'אתא') רבי אשיין (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) שאמר בשם רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מודה רבי שאין יום הכיפורים מכפר אלא בתשובה, הא – אבל מיתה מכפרת בלא תשובה – רבי מסכים שיום הכיפורים אינו מכפר לבדו בלא תשובה, אבל הוא סובר שמיתה מכפרת בלא תשובה, שאף כשאינו שב בתשובה לפני מיתתו, המיתה מכפרת עליו. וחל שיבוש בדברי רבי בברייתא לעיל (הנוסח במקבילה שונה: 'יום הכיפורים מכפר בלא תשובה, ומיתה ממרקת בלא תשובה' - רבי סובר שיום הכיפורים מכפר לבדו בלא תשובה, וכן מיתה).

ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: תני (צריך לומר כמו במקבילה: 'ותני כֵן'): – ושונה [התנא] כך: יום מיתה כיום תשובה (צריך לומר כמו במקבילה: 'יום מיתה כתשובה') – מיתה מכפרת כמו תשובה, ואף כשאינו שב בתשובה ביום מיתתו, המיתה מכפרת עליו**.** ושואלים: מאן תנינתה (צריך לומר כמו במקבילה: 'מאן תניתה')? – מי שנה אותה (את הברייתא)? ומשיבים: רבי – שהוא סובר שמיתה מכפרת בלא תשובה**.** ומציעים מסקנה: הווי: – הוֹוֶה (כלומר, נמצא): (במקבילה אין מילה זו) הדא היא דתנינן (צריך לומר: 'הדא דתנינן' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 175, הערה 188)): – [המשנה] הזאת ששנינו (משנה יומא ח,ח): מיתה ויום הכיפורים – או יום הכיפורים, מכפרין עם התשובה – כשיש עימהם תשובה, שהוא שב בתשובה ומתחרט על חטאיו ביום מיתתו או ביום הכיפורים, - דלא כרבי – הדעה במשנה חולקת על דעתו של רבי, שרבי סובר שמיתה מכפרת בלא תשובה (במקבילה: 'הדא היא דתנינן תמן', וגם שם צריך לומר: 'הדא דתנינן תמן' או 'ההיא דתנינן תמן'. - מופע דומה יש בירושלמי יבמות יג,ז: "הוי: ההיא דתנינן תמן:... דלא כרבן גמליאל").

תוספתא יומא ד,ט: חטאת ואשם ומיתה ויום הכיפורים כולם אין מכפרים אלא עם התשובה... רבי יהודה אומר: מיתה ויום הכיפורים מכפרים עם התשובה (לשון המשנה יומא ח,ח), תשובה מכפרת עם המיתה (אם מת לפני יום הכיפורים), ויום המיתה הוא כתשובה (יום המיתה מכפר על כל העבירות המתכפרות בתשובה בלבד, והכוונה ל'עשה' ו'לאו' שאין בו מעשה, ועליהם מיתה מכפרת בלי תשובה).

לפי מסורת ארץ ישראל, רבי הוא שעומד בשיטת רבי יהודה שבתוספתא. וכן אמרו במכילתא דרבי ישמעאל "יתרו" מסכתא דבחודש פרשה ז: "רבי אומר: ...הא למדת שיום המיתה מכפר". וכן בירושלמי כאן (ומקבילה בשבועות): "רבי אומר: על כל עבירות שבתורה יום הכיפורים מכפר... רבי אשיין, רבי יונה, רבי בא, רבי חייה בשם רבי יוחנן: מודה רבי שאין יום הכיפורים מכפר אלא בתשובה (וכן צריך לומר בירושלמי שבועות: "...רבי חייה בשם רבי יוחנן: [מודה רבי שאין] יום הכיפורים" וכו׳, ונשמט שם המוסגר בטעות סופר). הא מיתה מכפרת בלא תשובה. ...הווי: הדא היא דתנינן: מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה - דלא כרבי". והכוונה להמשך המשנה: "התשובה מכפרת על 'עשה' ועל 'לא תעשה'" (אבל מן הרישא אין ראיה, ואפשר לפרשה שמיתה ויום הכיפורים מכפרים על הכול, ואפילו על החמורות ביותר), ומשמע מתוך דבריה שאם לא עשה תשובה אינו מתכפר לו (שמיתה לבדה אינה מכפרת בשום מקום), אבל לשיטת רבי מתכפר לו במיתתו אפילו לא עשה תשובה. והוא בניגוד לשיטת הבבלי, שרבי מדבר ביום הכיפורים בלא תשובה. ובבבל שנו בדברי רבי "יום הכיפורים", במקום "מיתה" (ולפי שיטת הירושלמי אין מי שסובר שיום הכיפורים מכפר בלא תשובה) ("תוספתא כפשוטה").

בבלי יומא פה,ב: "מיתה ויום הכיפורים מכפרים עם התשובה". עם התשובה - אין, בפני עצמם (בלא תשובה) - לא. נימא דלא כרבי. דתניא: רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכיפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומיפר ברית בשר (ברית מילה), שאם עשה תשובה - יום הכיפורים מכפר, ואם לא עשה תשובה - אין יום הכיפורים מכפר! אפילו תימא רבי, תשובה בעיא יום הכיפורים (כדי לגמור את הכפרה), יום הכיפורים לא בעי תשובה (אלא מכפר אפילו בלא תשובה).

מקור חלק זה של המקבילה הוא ביומא. תחילתו של חלק זה העוסק בכפרת עולה ויום הכיפורים, שפותח בהאומר אין עולה מכפרת ואין יום הכיפורים מכפר, מתקשר למשנה כאן ח,ט המדברת בהאומר אחטא ויום הכיפורים מכפר. סופו של חלק זה העוסק בדברי רבי על כפרת יום הכיפורים בלא תשובה וכפרת מיתה בלא תשובה מובאים בהקשר למשנה כאן ח,ח האומרת שמיתה ויום הכיפורים מכפרים עם התשובה שחלוקה על רבי. מיומא הועתק חלק זה של המקבילה לשבועות, כהמשך לחלק הקודם של המקבילה שלעיל. • • •

חילוקי כפרה וכפרת שעיר המשתלח כאן המשך המקבילה בירושלמי שבועות א,ו והתחלת מקבילה גם בירושלמי סנהדרין י,א. מביאים ברייתא: שאל רבי מתיה בן חרש (תנא בדור השלישי והרביעי) את רבי אלעזר בן עזריה (תנא בדור השלישי) בישיבה (במקבילה בשבועות אין מילה זו, ואינה גם במקורות המקבילים האחרים. אפשר שהוא אשגרה מהלשון 'ביום שהושיבו / הלכו ומינו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה' המופיע כמה פעמים בירושלמי), אמר לו – רבי מתיה בן חרש (במקבילה בשבועות אין שתי מילים אלו): שמעת ארבעה חלוקי כפרה – דרגות בכפרה על חטאים, שהיה רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) דורש – מן הכתובים**?** אמר לו – רבי אלעזר בן עזריה**: שלשה הם** – ולא ארבעה הם, חוץ מן התשובה – מלבד התשובה שהיא נצרכת עם כל אחד ואחד מהשלושה**. כתוב אחד אומר: "שׁוּבוּ, בָּנִים שׁוֹבָבִים**, אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם**"** (ירמיהו ג,כב) – ה' קורא לישראל המרבים לחטוא שיחזרו בתשובה, והוא מבטיח להם שיסלח לעוונותיהם; הרי שתשובה מכפרת**, וכתוב אחר אומר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם** לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ**"** (ויקרא טז,ל) – ביום הכיפורים יכפר הכוהן הגדול (בעבודתו לפני ה' במקדש) על חטאיכם, ותיחשבו לפני ה' טהורים מכל חטאיכם; הרי שיום הכיפורים מכפר**, וכתוב אחר אומר: "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם** וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם**"** (תהילים פט,לג) – ה' יעניש אותם במכת מקל (בייסורים) בגלל פשעם ויביא עליהם חוליים בגלל עוונם; הרי שייסורים מכפרים**, וכתוב אחר אומר: "אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן**, אָמַר אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת**"** (ישעיהו כב,יד) – ה' נשבע שלא יכופר לכם עוונכם החמור כי אם בעונש מיתה; הרי שמיתה מכפרת**. הא כיצד?** – כיצד יתקיימו ארבעה הכתובים הללו? - עבר (במקבילה בסנהדרין וכן בקטע סבונה בשבועות: 'העובר') על מצות 'עשה' ושב – בתשובה, מיד - אינו זז ממקומו – שעשה תשובה, עד שימחול (במקבילה בשבועות: 'שיימחל') לו (במקבילה בסנהדרין נוסף 'הקב"ה'). עליו הכתוב אומר: "שׁוּבוּ, בָּנִים שׁוֹבָבִים, אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם**"** (ירמיהו ג,כב). העובר (במקבילה בשבועות כאן ולהלן: 'עבר') על מצוה ב'לא תעשה' ושב מיד - התשובה – שעשה, תולה – שלא ייענש, ויום הכיפורים מכפר – שכיוון שעבירה על מצוות 'לא תעשה' חמורה יותר מעבירה על מצוות 'עשה', אין בכוח התשובה לבדה לכפר**. עליו הכתוב אומר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם"** (ויקרא טז,ל). העובר על כריתות ומיתות בית דין במזיד – העובר במזיד על עבירות שיש בהן עונש כרת או מיתת בית דין, - התשובה – שעשה, ויום הכיפורים מכפרין מחצה – שמפני חומר העבירה אין בכוח התשובה ויום הכיפורים לכפר הכול**, והייסורין** – שבאו עליו, בשאר ימות השנה (במקבילות אין שלוש מילים אלו, אבל ישנן בקטע גניזה ובקטע סבונה בשבועות) מכפרין מחצה – אבל העינויים של יום הכיפורים אינם נחשבים לייסורים ("תוספתא כפשוטה"). עליו הכתוב אומר: "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם" (תהילים פט,לג) – אבל העובר על כריתות ומיתות בית דין בשוגג - התשובה תולה ויום הכיפורים מכפר**.** אבל מי שנתחלל בו (במקבילה בשבועות במסירה שלפנינו: 'על ידו') שם שמים – שעבר עבירה שהיה בה חילול ה', בין שעשה את העבירה בשוגג, ובין שעשאה במזיד (משנה אבות ד,ד: "אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם". - וראה "תוספתא כפשוטה", מועד, עמוד 824), - אין כח לא בתשובה – שעשה, לתלות ולא ביום הכיפורים לכפר ולא בייסורין – שבאו עליו, למרק (לכפר, להסיר חטא) – מפני שחטא חילול ה' הוא חמור מאוד**, אלא** התשובה ויום הכיפורים מכפרין שליש, והייסורין מכפרין שליש, והמיתה ממרקת בייסורין (במקבילה בסנהדרין: 'ומיתה ממרקת שליש'. ובמקבילה בשבועות: 'אלא תשובה ויום הכיפורים תולין ומיתה ממרקת עם הייסורין'). עליו הכתוב אומר: "אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן" (ישעיהו כב,יד). הא – הרי למדנו (בקטע סבונה בשבועות: 'למדת') – מהכתוב הזה, שהמיתה ממרקת – את העוון לגמרי, מה שאין בכוח התשובה ויום הכיפורים והייסורים לעשות. - כך דרש רבי ישמעאל את ארבעה הכתובים ולמד מהם את חילוקי הכפרה. רבי ישמעאל דירג את החטאים ודרכי הכפרה עליהם מן הקל אל החמור (שלושה חילוקי כפרה הם ולא ארבעה, כיוון שהתשובה נצרכת עם כולם, ולכן העובר על מצוות 'עשה' שאין לו כפרה אלא דיו בתשובה אינו נמנה בין השלושה).

חילוקי הכפרה שדרש וחידש רבי ישמעאל הם דרכי הכפרה שנתחדשו לאחר החורבן כשבטלו הקורבנות והכפרה הועברה מסדרי המקדש למעשי התשובה של היחיד.

תוספתא יומא ד,ו-ח: רבי ישמעאל אומר: ארבעה חילוקי כפרה הם: עבר על מצוות 'עשה' ועשה תשובה - אין זז ממקומו עד שמוחלים לו, שנאמר: "שובו, בנים שובבים, ארפא משובתם" (ירמיהו ג,כב). עבר על מצוות 'לא תעשה' ועשה תשובה - תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" וגו' (ויקרא טז,ל). עבר על כריתות ומיתות בית דין (בכתב יד אחד של התוספתא נוסף 'במזיד') ועשה תשובה - תשובה ויום הכיפורים תולים וייסורים שבשאר ימות השנה (בשני כתבי של התוספתא אין שלוש מילים אלו) ממרקים (אבל העינויים של יום הכיפורים אינם נחשבים לייסורים), שנאמר: "ופקדתי בשבט פשעם" וגו' (תהילים פט,לג). אבל מי שנתחלל בו שם שמים מזיד (בשני כתבי של התוספתא אין מילה זו) ועשה תשובה - אין כוח לא בתשובה לתלות, ולא ביום הכיפורים לכפר, אלא תשובה ויום הכיפורים מכפרים שליש, וייסורים שבשאר ימות השנה מכפרים שליש, ומיתה ממרקת עם הייסורים, ועל זה נאמר: "אם יכופר העוון הזה" וגו' (ישעיהו כב,יד). מלמד שיום מיתה ממרק.

מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא ד"בחודש" פרשה ז: הלך רבי מתיא בן חרש אצל רבי אלעזר הקפר (תנא בדור החמישי) ללודקיא, אמר לו: רבי, שמעת בארבע חילוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר לו: כתוב אחד אומר: "שובו, בנים שובבים" (ירמיהו ג,כב), הא למדת שתשובה מכפרת. וכתוב אחד אומר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז,ל), הא למדת שיום הכיפורים מכפר. וכתוב אחד אומר: "אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון" (ישעיהו כב,יד), הא למדת שמיתה מכפרת. וכתוב אחד אומר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם" (תהילים פט,לג), הא למדת שייסורים מכפרים. כיצד יתקיימו ארבעה כתובים אלו? העובר על מצוות 'עשה' ועשה תשובה - אינו זז משם עד שמוחלים לו, ועל זה נאמר: "שובו, בנים שובבים". והעובר על מצוות 'לא תעשה' ועשה תשובה - אין כוח בתשובה לכפר, אלא התשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, ועל זה נאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם". והמזיד על כריתות ועל מיתות בית דין ועשה תשובה - אין כוח בתשובה לתלות ולא ביום הכיפורים לכפר, אלא תשובה ויום הכיפורים מכפרים מחצה וייסורים ממרקים ומכפרים מחצה, ועל זה נאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם". מי שמחלל שם שמים ועשה תשובה - אין כוח בתשובה לתלות ולא ביום הכיפורים לכפר ולא ייסורים בלבד ממרקים, אלא התשובה ויום הכיפורים תולים ויום המיתה וייסורים ממרקים, ועל זה נאמר: "אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון".

בבלי יומא פו,א: שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי: שמעת ארבעה חילוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר: שלושה הם, ותשובה עם כל אחד ואחד. עבר על מצוות 'עשה' ושב - אינו זז משם עד שמוחלים לו, שנאמר: "שובו, בנים שובבים" (ירמיהו ג,כב). עבר על מצוות 'לא תעשה' ועשה תשובה - תשובה תולה, ויום הכיפורים מכפר, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאותיכם" (ויקרא טז,ל). עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה - תשובה ויום הכיפורים תולים, וייסורים ממרקים, שנאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם" (תהילים פט,לג). אבל מי שיש חילול השם בידו - אין כוח לא בתשובה לתלות, ולא ביום הכיפורים לכפר, ולא בייסורים למרק, אלא כולם תולים, ומיתה ממרקת, שנאמר: "ונגלה באוזניי, ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" (ישעיהו כב,יד).

חילופי גברי ושינויי מקומות יש כאן בין המקורות. בחטיבות דברי תנאים (מכילתא ואבות דרבי נתן נוסח א פרק כט) רבי אלעזר הקפר נשאל בלודקיא (לודקיא היתה מרכז גדול באסיה הקטנה) על ידי רבי מתיא בן חרש, ואילו בתלמודים רבי אלעזר בן עזריה הוא שנשאל על ידו ב"ישיבה" או ב"רומי". חילוף שמות האישים ושמות המקומות הוא תופעה ידועה, וכרגיל חטיבות התנאים מייצגות את הנוסח המקורי. כנראה התחלף השם "רבי אלעזר הקפר" בשם השכיח יותר "רבי אלעזר בן עזריה". "בישיבה" שבירושלמי בוודאי נזקף לאשגרת הלשון הנובעת מאזכורי רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, כבירושלמי ברכות ד, א = תענית ד,א: "ומינו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה". אף בחילוף שמות הערים, השמות השכיחים באים כרגיל במקום המוכרים פחות, וכאן "רומי" מוזכרת על פי הידוע שהיא מקומו של רבי מתיא בן חרש ("מחקרי לשון ומינוח בספרות התלמודית", עמוד 385). רבי מתיא שייך לדור הרביעי או לדור החמישי (של התנאים). רבי אלעזר ישב בלודקיא, ורבי מתיא, שישב אולי ברומא באותה תקופה, הלך אליו לבקש את תורת רבי ישמעאל (שם, עמוד 412).

חילוף דומה (לחילוף בין המקבילות בירושלמי במי שנתחלל בו שם שמים) מצוי בין שאר הנוסחים של הברייתא: התוספתא גורסת 'תשובה ויום הכיפורים מכפרים שליש' כמו הירושלמי יומא וסנהדרין, בעוד שהמכילתא, אבות דרבי נתן (נוסח א פרק כט) והבבלי גורסים 'תשובה ויום הכיפורים תולים' כמו הירושלמי שבועות. עם זאת, שום נוסח של הברייתא בירושלמי אינו זהה לנוסחי הברייתא שבשאר המקורות, ונראה שאין לתלות את חילופי הגרסאות בירושלמי בהשפעה ספרותית ישירה של המקורות האחרים ("סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 530-531).

ומציעים קביעה הלכתית: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): זו דברי רבי לעזר בן עזריה ורבי ישמעאל ורבי עקיבה (שתי המילים האחרונות הן אשגרה מהירושלמי שבת ט,ג, ששם אמר רבי יוחנן כסגנון זה והזכיר שלושה תנאים אלה ("שערי תורת ארץ ישראל")) – הדעה שכפרת יום הכיפורים תלויה בתשובה היא דעתם של רבי אלעזר בן עזריה שנזכרה במשנה יומא ח,ט ושל רבי ישמעאל שנזכרה בברייתא לעיל (לדעת רבי ישמעאל, אין יום הכיפורים מכפר על כל העבירות, ועל העבירות שהוא מכפר כפרתו תלויה בתשובה. ולדעת רבי אלעזר בן עזריה, יום הכיפורים מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, ועל עבירות שבין אדם לחבירו כפרת יום הכיפורים תלויה בריצוי חבירו שהיא תשובה. - רבי עקיבה נזכר במשנה יומא ח,ט, אך לא התייחס לכפרת יום הכיפורים ולתשובה), אבל דברי חכמים: – אבל פסיקת ההלכה היא: שעיר המשתלח – לעזאזל ביום הכיפורים, מכפר – על כל העבירות שנזכרו בברייתא, ואף על עבירה שהיה בה חילול ה'. אם אין שעיר – המשתלח ביום הכיפורים, - היום מכפר – יום הכיפורים לבדו מכפר על כל העבירות. ואין כפרת יום הכיפורים תלויה בתשובה (במקבילה בשבועות: 'יום הכיפורים מכפר'. ובמקבילה בסנהדרין אין חמש מילים אלו).

על הסוגיה כאן ראה "יום הכיפורים והתשובה: על משמעותו המתפתחת של יום הכיפורים", "והנה רבקה יוצאת: עיונים במדעי היהדות לכבוד רבקה דגן", עמודים 202-207.

ושואלים: כיצד הוא – יום הכיפורים, מכפר – על כל העבירות**?** ומשיבים בהבאת מחלוקת אמוראים: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר: כל שהוא (צריך לומר כמו במקבילות: 'כל שהוא כל שהוא', והוא הסגנון הרגיל בירושלמי) – יום הכיפורים מכפר במשך היום על כל העבירות מעט מעט, בהדרגה, לא בבת אחת**.** רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) א(ו)מר: בסוף – יום הכיפורים מכפר בסופו של היום על כל העבירות**.** ומציעים מקרי נפקות בין שתי הדעות האמוראיות: מה מפקא מביניהון? – מה יוצא מביניהם? (מה מקרי הנפקות בין הדעות השונות?) מת, מרד (כך גם בקטע סבונה בשבועות. - גם בקטע גניזה בשבועות היה הנוסח בגוף הקטע 'מרד' ("רשימת תיקונים ב'גנזי הירושלמי'"). - ובמקבילות במסירה שלפנינו: 'מת מיד') – אדם שמת ביום הכיפורים או שמרד ביום הכיפורים (שאמר שאין יום הכיפורים מכפר). על דעתיה דרבי זעורה – על דעתו של רבי זעורה**, כבר כיפר** – יום הכיפורים כיפר על מקצת מהעבירות שעבר אותו אדם, שכן יום הכיפורים מכפר מתחילת היום ועד סופו, ובמקרה זה כיפר עד שמת או עד שמרד**. על דעתיה דרבי חנניה** – על דעתו של רבי חנינה**, לא כיפר** – יום הכיפורים לא כיפר כלל על העבירות שעבר אותו אדם, שכן יום הכיפורים מכפר בסופו, ובמקרה זה כבר מת או מרד לפני סופו של היום, ואין כפרה לאחר מיתה ולאחר מרידה (כסגנון כאן שמוצעות שתי נפקותות דומות יחד יש בירושלמי שבועות ג,ז, ושם ו' החיבור מחברת ביניהן ומשמעה 'או'. - אין לגרוס 'מת מיד', כי משמעו שמת מיד בתחילת יום הכיפורים, ובמקרה זה לא כיפר יום הכיפורים כלל אף על דעתו של רבי זעורה).

לפי הבבלי כריתות ז,א ו-יח,ב, יום הכיפורים מכפר כל שעה שבו (יכול לכפר בכל רגע שבו, שלא כשתי דעות האמוראים בירושלמי), ורק יומו של יום הכיפורים מכפר ולא לילו.

ומציעים מקור תנאי המסייע לדברי אחד מהאמוראים שלפני כן: אמר רבי זעורה: מתניתא מסייעא – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) מסייעת לרבי חנניה: חומר בשעיר מה שאין ביום הכיפורים – יש חומרה (מעלה) בשעיר המשתלח שאינה ביום הכיפורים**, וביום הכיפורים מה שאין בשעיר** – יש חומרה ביום הכיפורים שאין בשעיר המשתלח**, שיום הכיפורים מכפר בלא שעיר, והשעיר אינו מכפר אלא ביום הכיפורים** (כך גם בקטע גניזה בשבועות. ובמקבילות במסירה שלפנינו: 'אינו מכפר בלא יום הכיפורים') – זה חומר ביום הכיפורים שאין בשעיר**. חומר בשעיר** – שאין ביום הכיפורים**, שהשעיר מכפר מיד** – כשנעשתה מצוות שילוחו של השעיר, כשהגיע למדבר או כשנדחף ונזרק לצוק**, ויום הכיפורים מכפר משתחשך** – אם אין שעיר המשתלח. מכאן סיוע לדעת רבי חנניה שיום הכיפורים מכפר בסופו**.**

תוספתא יומא ד,טז-יז: רבי לעזר ברבי יוסי / שמעון אומר: חומר בשעיר שאין ביום הכיפורים, וביום הכיפורים שאין בשעיר, שיום הכיפורים מכפר בלא שעיר, ושעיר אין מכפר אלא עם יום הכיפורים. חומר בשעיר, שהשעיר מכפר מיד, ויום הכיפורים עם חשיכה.

אמר רבי חונה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): איתתבת קומי – הושבה (הוקשתה קושיה) לפני רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) – הקשו לפניו על דעת רבי זעורה מהברייתא לעיל שאומרת שיום הכיפורים מכפר בסופו, ואמר – רבי ירמיה הציע פרשנות לברייתא המבוססת על אוקימתא כדי לתרץ את הקושיה שהקשו לפניו**: תיפתר** – תתפרש (הברייתא), שהיה בדעתן להביא שעיר אחר ולא הביאו – קרה בזמן המקדש שאבד השעיר המשתלח והיה בדעת הציבור להביא שעיר אחר במקום השעיר שאבד, ולא הביאו עד שתחשך, שלא מצאו שעיר אחר, שבמקרה זה יום הכיפורים מכפר בסופו של היום, כשאי אפשר להביא עוד שעיר, ואין יום הכיפורים מכפר קודם לכן, שכיוון שהיה בדעתם להביא שעיר אחר, השעיר היה ראוי לכפר. אבל בזמן הזה שאין שעיר כלל, יום הכיפורים מכפר כל שהוא כל שהוא ולא בסופו של היום (ובזה אמרו לעיל: "אם אין שעיר - יום הכיפורים מכפר", שלדעת רבי זעורה הוא מכפר כל שהוא כל שהוא). ומקשים על האוקימתא שהציע רבי ירמיה: רבי יוסי בירבי בון בעי – שואל (מקשה) (במקבילה בסנהדרין: 'אמר רבי יוסה בן יוסה:', ובמקבילה בשבועות: 'אמר רבי יוסי:'): ואֵין הקב"ה רואה את הנולד?! (בתמיהה) – וכי אין הקב"ה יודע את העתיד?! ויכפר מיד! – כיוון שהוא יודע את העתיד, הוא יודע שלא יביאו שעיר אחר עד שתחשך, ומדוע במקרה זה אין יום הכיפורים מכפר מיד בתחילתו? ולכן יש לדחות את האוקימתא שהציע רבי ירמיה כדי לתרץ את הקושיה שהקשו לפניו על דעת רבי זעורה! (אין מתרצים קושיה זו)

עד כאן המקבילות בירושלמי שבועות וסנהדרין.

מקור חלק זה של המקבילה הוא ביומא. חלק זה העוסק בחילוקי הכפרה ומדבר על התשובה ויום הכיפורים והייסורים והמיתה, מובא בהקשר למשנה כאן ח,ח האומרת שמיתה ויום הכיפורים מכפרים עם התשובה. מיומא הועתק חלק זה של המקבילה לשבועות, כהמשך לחלקים הקודמים של המקבילה שלעיל, משום שסופו של חלק זה עוסק בכפרת שעיר המשתלח ויום הכיפורים, שבה עוסקת המשנה בשבועות א,ו. במקבילות בשבועות וביומא אמרו: "רבי אומר: על כל עבירות שבתורה יום הכיפורים מכפר, חוץ מן הפורק עול והמיפר ברית והמגלה פנים בתורה, שאם עשה תשובה - מתכפר לו, ואם לאו - אין מתכפר לו", ובהמשך מובאת הסוגיה של חילוקי הכפרה. מכיוון שבירושלמי סנהדרין שם לעיל מובאת ברייתא "הוסיפו עליהן (על אלו שנמנו במשנה שם י,א שאין להם חלק לעולם הבא): הפורק עול והמיפר ברית והמגלה פנים בתורה - אין להן חלק לעולם הבא", הועתקה הסוגיה של חילוקי הכפרה לסנהדרין. • • •

עבירות שבין אדם לחברו - ירצה את חברו במשנה שנינו: "עבירות שבין אדם למקום - יום הכיפורים מכפר, ושבינו לבין חבירו - אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו". שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: ההן דחטא על חבריה צריך מימר ליה: – זה שחטא לחבירו צריך לומר לו: "סרחית עלך" – סרחתי עליך (חטאתי לך). ואין קבליה – ואם קיבלו (אם קיבל חבירו את ריצויו), - הא טבאות – הרי מוטב**, ואִין לא** – ואם לא, - מייתי בני נש ומפייס ליה קומיהון – מביא בני אדם ומפייס אותו (את חבירו) לפניהם (שכיוון שמפייס אותו ברבים חובה עליו למחול לו). ומציעים מקור לדבר זה: הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב: – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב במענה של אליהוא לאיוב): "יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים" (איוב לג,כז) – ישיר (יכריז, יצהיר) בפני אנשים; ויש לדרוש את הכתוב: - יעשה שורה של אנשים – דורש "ישור" לשון שורה**, "וַיֹּאמֶר: חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא שָׁוָה לִי"** (איוב לג,כז) – יאמר בווידויו על חטאו בפני האנשים, שחטא ועיוות את הישר ולא היה כדאי לו שחטא**, אם עשה כן** – אף אם חבירו לא קיבל את ריצויו לפני אנשים**, עליו הכתוב אומר: "פָּדָה נַפְשׁוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁחַת וְחַיָּתוֹ בָּאוֹר תִּרְאֶה"** (איוב לג,כח) – ה' הציל אותו ממוות, ונפשו ראתה אור (האור הוא סמל החיים וניגודו של המוות. פשוטם של הכתובים הוא וידויו של החולה שנתרפא על חטאיו ורפואתו מחוליו). מית – מת (חבירו ולא ריצה אותו לפני שמת), צריך מפייסתיה על קיבריה ומימר: "סרחית עלך" – צריך לפייס אותו על קברו ולומר: סרחתי עליך (חטאתי לך).

ירושלמי בבא קמא ח,ז: רב אמר: אדם שסרח על חבירו תחילה, והלך וביקש ממנו [פעם ראשונה ושנייה ושלישית] ולא קיבלו, [מה יעשה?] יעשה שורה של בני אדם / אנשים ויפייסנו [לפניהם], [הדא היא] דכתיב: "יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים" [- יעשה שורה של אנשים,] "וַיֹּאמֶר: חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא שָׁוָה לִי". ואם עשה כן, מה כתיב תמן? " פָּדָה נַפְשׁוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁחַת וְחַיָּתוֹ בָּאוֹר תִּרְאֶה". אמר רבי יוסה / רבי יוסה בן יוסה: הדא דתמר - באותו שלא הוציא עליו שם רע, אבל באותו שהוציא עליו שם רע - אין לו מחילה עולמית.

הגרסה בירושלמי בבא קמא במסירה שלפנינו ובכתב יד ספרדי לקויה בחסרונות, והשלמנו על פי הבאת הירושלמי ב"אור זרוע", בתשובות הגאונים ("שערי תשובה" סימן סט), ב"מנורת המאור", ב"ערכי תנאים ואמוראים" ובפסקי רי"ד.

הדין (שהוא צריך לפייס את חבירו) הוא דווקא כשהוא סרח על חבירו תחילה, אבל אם חבירו התחיל - אינו חייב לפייסו אם שילם לו כגמולו ("ירושלמי נזיקין", עמוד 123).

בבלי יומא פז,א: אמר רבי יצחק: כל המקניט (מרגיז) את חבירו אפילו בדברים - צריך לפייסו... אמר רב חסדא: וצריך לפייסו בשלוש שורות של שלושה שלושה בני אדם, שנאמר: "ישור על אנשים ויאמר: חטאתי וישר העוויתי ולא שווה לי" (איוב לג,כז). אמר רבי יוסי בר חנינא: כל המבקש מטו (סליחה) מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלוש פעמים... ואם מת - אמר רבי אבהו: מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ואומר: חטאתי לה' אלוהי ישראל ולפלוני שחבלתי בו.

לפי הבבלי, צריך לפייסו בשלוש שורות של בני אדם. ולפי הירושלמי, מפייסו בשורה אחת. לפי הבבלי, אם מת, מפייסו על קברו בעשרה בני אדם. ומהירושלמי משמע, שאם מת, מפייסו על קברו בעצמו. בבבלי הובאו דברי אמוראים ארץ ישראלים, ובירושלמי הובאו דברי אמוראים בבליים (שמואל ביומא ורב בבבא קמא). • • •

וידוי ביום הכיפורים מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: עבירות שנתודה עליהן ביום הכיפורים שעבר אינו צריך להתודות עליהן יום הכיפורים הבא – שכבר נמחלו לו העבירות**. אם עשה כן** – אם חזר ונתוודה עליהן, - עליו הכתוב אומר: "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (משלי כו,יא) – כמו כלב השב אל מה שהקיא כדי לאוכלו, כך הכסיל חוזר על איוולתו שוב ושוב. - וגם מי שחוזר ומתוודה על העבירות שכבר נמחלו לו הוא כמו כלב השב על קיאו, שמאחר שכבר נמחלו לו העבירות הרי הוא כמי שהקיא מתוכו דבר מאוס, וכשהוא חוזר ומתוודה על העבירות שכבר נמחלו לו הרי הוא כמי ששב אל קיאו**.**

ומציעים ברייתא נוספת: תני: – שונה [התנא]: רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: הרי זה – שחוזר ומתוודה על העבירות שנמחלו לו, זריז ונשכר – חרוץ ומקבל שכר על זריזותו**.**

ומציעים מקור לדברי רבי אליעזר: מה טעמא דרבי ליעזר? – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי אליעזר? - כתוב בווידוי שאמר דוד על החטא שחטא בבת שבע: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים נא,ה) – תמיד אני זוכר את חטאי ומתחרט עליו. מכאן יש ללמוד שאדם צריך להתוודות תמיד על חטאיו, אף שכבר התוודה עליהם**.** ושואלים: מה מקיים רבי ליעזר טעמון דרבנין: – מה מקיים רבי אליעזר את טעמם של החכמים: "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (משלי כו,יא)? – כיצד רבי אליעזר מתמודד עם הכתוב הזה המסייע לחכמים החולקים עליו (הדעה הסתמית בברייתא הראשונה)? ומשיבים: בשונה באותה העבירה – הכתוב הזה אומר כך על מי שחוזר ועושה את אותה העבירה שכבר עשה, ולא על מי שחוזר ומתוודה על העבירות שכבר נמחלו לו**.** ושואלים: מה מקיימין רבנין טעמא דרבי ליעזר: – מה מקיימים החכמים את הטעם של רבי אליעזר: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים נא,ה)? – כיצד החכמים החולקים על רבי אליעזר מתמודדים עם הכתוב הזה המסייע לרבי אליעזר? ומשיבים: שלא יהו בעיניו כאִילּוּ לא עשאן, אלא כ(ש)עשאן ונמחל לו – מהכתוב הזה יש ללמוד שאדם שהתוודה על חטאיו לא יחשוב כאילו לא עשה אותם כלל, אלא יחשוב שעשה אותם ונמחלו לו, ועל ידי כך ייזהר ולא יעשה אותם שוב**.**

תוספתא יומא ד,טו: דברים שהתוודה עליהם ביום הכיפורים שעבר - אין צריך להתוודות עליהם ליום הכיפורים הבא אלא אם כן עבר עליהם. עבר עליהם - צריך שיתוודה עליהם. לא עבר עליהם והתוודה עליהם - על זה נאמר: "ככלב שב על קיאו" (משלי כו,יא). רבי אליעזר בן יעקב / רבי אליעזר אומר: הרי זה משובח, שנאמר: "כי פשעיי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" (תהילים נא,ה).

לפני הירושלמי לא היה הטעם של רבי אליעזר בגוף הברייתא.

בבלי יומא פו,ב: תנו רבנן: עבירות שהתוודה עליהן יום הכיפורים זה - אין צריך להתוודות עליהן יום הכיפורים אחר, ואם שנה בהן - צריך להתוודות יום הכיפורים אחר, ואם לא שנה בהן וחזר והתוודה עליהן - עליו הכתוב אומר: "ככלב שב על קיאו כסיל שונה באיוולתו" (משלי כו,יא). רבי אליעזר בן יעקב / רבי אליעזר אומר: כל שכן שהוא משובח, שנאמר: "כי פשעיי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" (תהילים נא,ה). אלא מה אני מקיים "ככלב שב על קיאו"? זה שעבר עבירה ושנה בה.

בבבלי גם מה שרבי אליעזר מקיים את הכתוב המסייע לדעה החולקת עליו הוא בגוף הברייתא.

ומביאים ברייתא: מצות הוידוי ערב יום הכיפורים עם חשיכה – סמוך לחשיכה, בשעת כניסת יום הכיפורים, בתפילת ערבית**, עד שלא נשתקע במאכל ובמשתה** (נראה שיש כאן חיסרון, וצריך לומר כמו בתוספתא ובבבלי: 'אבל אמרו חכמים: צריך להתודות עד שלא נשתקע במאכל ובמשתה' - צריך להתוודות בערב יום הכיפורים לפני הסעודה, מחשש שאדם לא יוכל לומר את הווידוי עם חשיכה). אף על פי שנתודה בערבית, צריך להתודות בשחרית; אף על פי שנתודה בשחרית, צריך להתודות במוסף; אף על פי שנתודה במוסף, צריך להתודות במנחה; אף על פי שנתודה במנחה, צריך להתודות בנעילה – תפילה נוספת שמתפללים בזמן נעילת שערים**, שכל היום כשר לוידוי** – ולכן צריך להתוודות בכל תפילות היום**.**

משנה מגילה ב,ה: "כל היום כשר... לווידוי יום הכיפורים" - הכוונה לווידויו של הכוהן הגדול שאינו כשר אלא ביום. חובת היחיד להתוודות ביום הכיפורים נובעת מעצם מהותו של יום הכיפורים - אין כפרה בלא וידוי, ולכן חייב כל אחד ואחד להתוודות. אפשר שיסוד החיוב הוא אחרי החורבן, בזמן שלא היה כוהן גדול מתוודה בשמם של כל ישראל, ולכן הרגישו חובה שכל אחד ואחד יתוודה בעצמו ("מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 285).

תוספתא יומא ד,יד: מצוות וידוי ערב יום הכיפורים עם חשיכה. אבל אמרו חכמים: מתוודה אדם קודם שיאכל וישתה, שמא תיטרף דעתו באכילה ובשתייה (ולא יוכל להתוודות מבערב). ואף על פי שהתוודה קודם שיאכל וישתה, צריך שיתוודה לאחר אכילה ושתייה, שמא אירע בו דבר קלקלה בסעודה; ואף על פי שהתוודה לאחר אכילה ושתייה, צריך שיתוודה ערבית; ואף על פי שהתוודה ערבית, צריך שיתוודה שחרית; ואף על פי שהתוודה שחרית, צריך שיתוודה במוסף, ואף על פי שהתוודה במוסף, צריך שיתוודה במנחה; ואף על פי שהתוודה במנחה, צריך שיתוודה בנעילה, שמא אירע בו דבר קלקלה כל היום כולו.

בבלי יומא פז,ב: תנו רבנן: מצוות וידוי ערב יום הכיפורים עם חשיכה. אבל אמרו חכמים: יתוודה קודם שיאכל וישתה, שמא תיטרף דעתו בסעודה (מפני רוב אכילה ושתייה). ואף על פי שהתוודה קודם שאכל ושתה, מתוודה לאחר שיאכל וישתה, שמא אירע דבר קלקלה (חטא) בסעודה; ואף על פי שהתוודה ערבית, יתוודה שחרית; שחרית, יתוודה במוסף; במוסף, יתוודה במנחה; במנחה, יתוודה בנעילה.

ושואלים: כיצד הוא מתודה? – מהו נוסח הווידוי שאדם אומר ביום הכיפורים? ומשיבים: רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי בא בר בינה (רבי אבא בר אבינא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני): רבוני (קריאת פנייה אל אלוהים), חטאתי ומורע (רוע) עשיתי – עשיתי מעשים רעים**, ובדעת רעה הייתי עומד** – הייתי נמצא במחשבה רעה**, ובדרך רחוקה הייתי מהלך** – הייתי נוהג בהתנהגות דחויה ופסולה**, וכשם שעשיתי איני עושה** – לא אעשה עוד כמו המעשים הרעים שעשיתי (בווידוי זה יש חרטה על העבר וקבלה על העתיד). יהי רצון מלפניך, י'י אלהיי, שתמחול לי על כל עונותיי, ותסלח לי על כל חטאותיי (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף 'שתכפר לי על כל פשעי').

ויקרא רבה ג,ג: אמר רבי בא בר אבינא: כיצד צריך אדם להתוודות ערב יום הכיפורים? צריך אדם לומר: מודע (יהא ידוע וגלוי ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 254, הערה 11)) כל מה שעשיתי, ובדעת רעה הייתי עומד, ובדרך רחוקה הייתי מהלך, כמות שעשיתי עוד איני עושה. יהי רצון מלפניך, י"י אלוהיי, שתמחול לי על כל עוונותיי ותסלח לי על כל פשעיי ותכפר לי על כל חטאיי.

בירושלמי: "מורע עשיתי". ובויקרא רבה: "מודע כל מה שעשיתי".

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: צריך לפרוט את מעשיו – אדם צריך לפרט בווידויו את חטאיו שעשה**; דברי רבי יהודה בן בתירה** (תנא בדור השלישי). רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: אינו צריך לפרוט את מעשיו – ורשאי הוא להסתפק בווידוי כללי על חטאיו (ברייתא זו מובאת בירושלמי נדרים ה,ד).

נוסח הווידוי שהוצע לעיל על ידי רבי ברכיה בשם רבי בא בר בינה הוא על פי שיטת רבי עקיבא.

ומציעים מקור לדברי רבי יהודה בן בתירה: מה טעמא דרבי יהודה? – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי יהודה בן בתירה? - כתוב בחטא העגל: "אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב" (שמות לב,לא) – משה בתפילתו לה' בעד העם פתח בדברי וידוי ופירט את החטא שחטא העם: "ויעשו להם אלוהי זהב". מכאן שאדם צריך לפרט בווידויו את חטאיו שעשה**.** ושואלים: מה עבד לה רבי עקיבה? – מה עושה אותה רבי עקיבה? (כיצד רבי עקיבה מתמודד עם הכתוב המסייע לרבי יהודה בן בתירה החולק עליו)? ומשיבים: מי גרם להם – לישראל שחטאו ועשו עגל זהב**? אני** – ה', שהרביתי להם כסף וזהב – כשיצאו ממצרים (לשון זה הוא על פי הכתוב בהושע ב,י על חטאם של ישראל: "וְכֶסֶף (ש)הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ (מסכה) לַבָּעַל"). למה? – מדוע גרם ריבוי הזהב שחטאו ישראל? ויש להשיב בדרך משל: שאין חמור נוקק (נוער. - מגיה במסירה שלפנינו הגיה 'נוהק' - נוער) (בדפוסי הירושלמי נוספה כאן בטעות המילה 'אלא', וכך מצוטט המשל הזה בטעות בהרבה מקומות) מתוך כפיפה (סל קטן הקלוע) של חרובין (יש להשלים כאן על פי דברים רבה: 'אלא מתוך אבוס של שעורין') – אין החמור נוער כשהוא אוכל מעט חרובים והוא נשאר רעב, אלא הוא נוער כשהוא אוכל הרבה שעורים והוא נעשה שבע. חרובים הם מאכל בהמה (ירושלמי מעשרות ג,א), אלא שאין נותנים מהם לבהמות אלא מעט כתוספת למזונן. נראה שבעל חמור היה לו כפיפה של חרובים ואבוס של שעורים, והיה מערב למאכל חמורו מעט חרובים שבכפיפה בהרבה שעורים שבאבוס, אבל אין החמור נעשה שבע מאכילת מעט חרובים אלא מאכילת הרבה שעורים. - והנמשל הוא, שאין אדם חוטא אלא מרוב טובה. ואף ישראל לא חטאו אלא מרוב זהב שהיה להם (דברי ה' בעניין העגל שעשו ישראל נאמרו על סמך הכתוב בהושע ב,י שהוא דברי ה'. ולפי זה יש לומר, שמשה בדבריו "ויעשו להם אלוהי זהב" לימד זכות על ישראל, שהזהב שה' הרבה להם גרם להם שעשו עגל זהב, ולכן ראוי שה' ימחל לישראל על חטא העגל).

תוספתא יומא ד,יד: וצריך לפרוט את החטא; דברי רבי יהודה בן פתירא, שנאמר: "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלוהי זהב" (שמות לב,לא). - רבי עקיבא אומר: אין צריך. אם כן, למה נאמר "ויעשו להם אלוהי זהב"? אלא כך אמר המקום: מי גרם להם שיעשו אלוהי זהב? אני, שהרביתי להם זהב.

לפני הירושלמי לא היה הטעם של רבי יהודה בן בתירה בגוף הברייתא.

בבלי יומא פו,ב: וצריך לפרוט / לפרש את החטא, שנאמר: "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלוהי זהב" (שמות לב,לא); דברי רבי יהודה בן בבא / בן בתירא. - רבי עקיבא אומר: אינו צריך, שנאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהילים לב,א). אלא מהו שאמר משה / מה אני מקיים: "ויעשו להם אלוהי זהב"? - כדרבי ינאי. דאמר רבי ינאי: אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כסף וזהב, שהרבית להם לישראל עד שאמרו: "דיי", גרם להם שיעשו אלוהי זהב (הרי ש"ויעשו להם אלוהי זהב" אינו פירוט החטא אלא לימוד זכות על ישראל).

בתוספתא ובירושלמי לא נתפרש טעמו של רבי עקיבא.

דברים רבה (ליברמן) פרשת "דברים": אמר רבי ברכיה: "ויעשו להם אלוהי זהב" (שמות לב,לא) - מי גרם להם לעשות אלוהי זהב? הזהב שהוציאו בידם (ממצרים). - אמר רבי יהושע בן לוי: לית חמור נוהק מגו כפישין דחרובין אלא מיגו אורי דשערין (אין חמור נוהק מתוך כפישות (סלים) של חרובים אלא מתוך אבוס של שעורים ("דברים רבה" (ליברמן), עמוד 7)).

"נקק" הוא קולו של החמור רק בכתיבת הסופר בירושלמי כאן. ייתכן ש"נקק" הוא צורה ארמית של מילה אכדית.

"נהק" הוא קולו של החמור על פי הפסוק "הֲיִנְהַק פֶּרֶא עֲלֵי דֶשֶׁא?!" (איוב ו,ה) - שאלה מליצית. לפי פסוק זה, אין הפרא (חמור הבר) נוער מרעב כאשר יש לו דשא למאכלו והוא שבע ממאכלו. בירושלמי כאן מצוי פתגם הפוך, שאין החמור נוער אלא כשיש לו מזון בשפע.

מצינו שבעלי חיים משמיעים מיני קולות בשעת שובעם ובשעת רעבונם. איוב מציין בפועל נהק את זעקת הרעב. השווה תיאור הרעבים: "בֵּין שִׂיחִים יִנְהָקוּ" (איוב ל,ז). נהקת הפראים (חמורי הבר) הרעבים נשמעת למרחקים. וכן מתאר ירמיהו את נעירת הפראים בשעת הבצורת (יד,ו) ("דעת מקרא" איוב ו,ה).

בבלי ברכות לב,א: "ודי זהב" (דברים א,א) - מאי "ודי זהב"? - אמרי דבי רבי ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כסף וזהב, שהשפעת להם לישראל עד שאמרו: "דיי", גרם להם שעשו את העגל. משל: אין ארי נוהם מתוך קופה (סל) של תבן (שאינו יכול ליהנות ממנה) אלא מתוך קופה של בשר (שלאחר ששבע הוא נוהם).

המשל בבבלי "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר" מקביל למשל בירושלמי ובדברים רבה "אין חמור נוהק מתוך כפיפה של חרובים אלא מתוך אבוס של שעורים". • • •

הקב"ה עתיד לטהר את ישראל כתוב: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל י'י" וגו' (ירמיהו יז,יג) – דורש "מקווה" (תקווה) כמו מקווה מים, - מה המקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר – לעתיד לבוא, את ישראל. וכן הוא – הפסוק, אומר – בנבואה על גאולת ישראל, טהרתו ויישובו בארץ**: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם"** (יחזקאל לו,כה) – דרך משל: אחרי שאחזיר אתכם לאדמתכם, אטהר אתכם. טיהור עם ישראל מחטאיו על ידי ה' מתואר כאן בצורה סמלית. - כוונת דרשה זו, שבעולם הזה הכוהן הגדול מכפר ומטהר את ישראל מכל חטאותיהם ביום הכיפורים, אבל לעתיד לבוא הקב"ה מטהר את ישראל. וזה סיום נאה למסכת זו שעוסקת ברובה בעבודת הכפרה והטהרה של הכוהן הגדול ביום הכיפורים**.**

ויקרא רבה טו,ט: לפי שבעולם הזה הכוהן רואה את הנגעים, אבל לעתיד לבוא אמר הקב"ה: אני מטהר אתכם, הדא היא דכתיב: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (יחזקאל לו,כה). פסיקתא דרב כהנא ד,י ופסיקתא רבתי פסקה יד: לפי שבעולם הזה מטמאים ומטהרים מפי כוהן (טומאת נגעים וטהרת אפר פרה אדומה (ההזאה במי אפר הפרה אינה צריכה כוהן, וכשרה בזר, אבל הכוהנים היו רגילים בהזאה)), אבל לעתיד לבוא אינו כן, אלא הקב"ה עתיד לטהרם, דכתיב: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם" (יחזקאל לו,כה).

סופה של המסכת בירושלמי מופיע לפנינו בסופה של המסכת במשנה. נראה מהירושלמי כאן שסופה של המסכת במשנה ("אמר רבי עקיבא...") הוא הוספה למשנה (וכן כתב ב"מבוא לנוסח המשנה", עמודים 974-975 ועמוד 1307). • • •