האורות אינם עומדים בסוד העיבור רק ז' חדשים: ואע"פ שנת"ל דף תתקמ"ז אות קנ"ב. שבג' חדשים הראשונים הוא תיקון הכלים בבחינת מדור התחתון, שהוא יסוד התבונה. ובג' חדשים השניים הוא תיקון הניצוצין, בבחינת מדור אמצעי שהוא מקום החתך. ובג' חדשים האחרונים הוא תיקון האורות בבחינת מדור העליון, שהוא יסוד דבינה עלאה. ע"ש. אין הכוונה, שכל תיקון הכלים נגמר במדור התחתון, או שתחלת תיקון הניצוצין מתחיל רק בג' חדשים האמצעים במדור האמצעי. אלא באמת כולם מתחילים להתקן תכף במדור התחתון, וכולם עולים יחד גם למדור העליון בג' חדשים האחרונים, אלא שהמדובר הוא מאיזו בחינת מסך שהמה מקבלים תיקונם, שכל הזווגים דאו"א לצורך הכלים בפרט, המה מבחי' יסוד התבונה. וכל הזווגים לצורך הניצוצין, הם מבחינת מקום החתך. ולצורך האורות, הם מיסוד דבינה עלאה. כמ"ש שם. ומלבד זה, הנה יש בהם בחינת התלבשות של זה בזה. שהם מקבלים תיקון זה מזה, אשר מטרם שהאורות נגמרים כל צרכם, הנה ודאי שגם הכלים אינם עוד בשלימות. ולא עוד, אלא אפילו אחר הגמרם של האורות, עדיין הכלים אינם מוכנים להלבישם אלא עד אחר י"ב חודש. כמ"ש כאן בדברי הרב. וע"כ כשמתחיל תיקון של הניצוצין, בזווגם הפרטי במדור אמצעי, יש עליה גם להכלים למדור האמצעי. וכן כשמתחיל תיקון האורות בזווגן הפרטי ביסוד דבינה, דהיינו בג' חדשים האחרונים, עולים גם הכלים למדור העליון למקום האורות. ומבחי' אחרת נבחן ג"כ שכל התיקונים שהגיעו אל האורות ואל הניצוצין בג' חדשים הראשונים במדור התחתון, הם רק בחי' העשיה שלהם, הנבחן בערכם כמו בחי' כלים, וכן התיקונים שהגיעו לאורות בג' חדשים האמצעים, הם רק בחינת היצירה שלהם, שהם בערכי האורות רק בחי' ניצוצין דאורות, ולא אורות ממש, כי השם של אורות הוא מיוחד בעיקר לבחינת ג"ר של כל מדרגה, אמכם בחינת עשיה ויצירה, שהם נפש רוח, נבחנים רק להארת כלים. כנודע וכיון שבחינת ג"ר דאורות אינם באים רק במדור העליון, ע"כ נבחן שם למקום תיקון של האורות. אמנם ודאי, שבחינת הנפש של האורות באים יחד עם תיקון הכלים במרור התחתון. ובחינת הרוח שלהם במדור אמצעי עם הניצוצין, ועד"ז גם בניצוצין. כמו שמבאר הרב לפנינו.

ואבא מכסה ומלביש צד ימין וכו': עי' לעיל דף תתקל"ט אות קל"ח.

התיקון הוא כדי לחברם עד שיהיו בבחינת קוין מאירים זה בזה והבן מאד ענין קוין מה ענינם: עי' לעיל דף תתס"ו ד"ה קשר. ובדף תתס"ח אות ז' ובאו"פ ד"ה עיבור.

ביום א' של הקליטה נתחברו יחד אותם החצאים שהיו בתוך אבא וכו' ונתקשרו בבחינת קוין: כבר נתבאר זה לעיל (דף אלף ז' ד"ה גורם ז'. ע"ש). כי אבא נותן הלובן שבהולד, שה"ס הבירור הראשון של ז"א, כי ז"א ה"ס ז"ת דנקודים שעלו מבי"ע ע"י העלאת נה"י דא"א לחג"ת, כמ"ש שם, ואז נבחנים ז"ת אלו בבחינת ש"ך ניצוצין בלתי נקיים, כי המה מעורבים בבחינת ה"ת דמדת הדין שהיא היתה גרם השבירה, כמ"ש כאן הרב, שכל פגם השבירה והמיתה היתה, משום שיצאו זה על גבי זה שלא בדרך קוין. כי זה התיקון קוין שנעשה בצמצום ב', הספיק רק לג"ר דנקודים, ולא לז"ת, שהם יצאו מבחינת אור חדש דבקע לפרסא, שפירושו שביטל לצמצום ב', כנ"ל בחלק י'. וכיון שה"ת זו דמרת הדין היתה שם בלי מסך, ע"כ לא יכלו האורות להתלבש בכלים, ונשברו ונפלו לבי"ע כנודע. ולכן תיקונם הראשון הוא, ע"י ל"ב נתיבות החכמה דאבא, המחלק את ז' המלכים לל"ב, שבכל אחד מהם יש קומה של ע"ס, אשר אז הוא מאיר רק לט"ס הראשונות של כל קומה, וכיון שאינו מאיר כלום אל המלכיות של כל קומה, נמצאים ל"ב מלכיות אלו מתפרשות ויורדות משם בסוד פסולת, באופן שמתבררים מז"ת דז"א אלו רק ל"ב פעמים ט"ס ראשונות, שהם נקראים רפ"ח ניצוצין. ועתה נבחנים רפ"ח אלו, שהם נקיים לגמרי מבחינת עביות, כי הארת אבא ליבן אותם מכל בחינת עביות, שהן המלכיות, ולא השאיר בהם אלא בחינת ה"ת דהתלבשות לבד. וע"ז רמזו ז"ל שהאב נותן הלובן שבולד, שהוא כללות כל הקומה, מלבד האודם שבו, דהיינו הבשר והגידין והדם. והנה עתה אע"פ שז"א כבר נקי מכל סיגים, מ"מ עדיין אינו ראוי שיתהוה ממנו איזה בנין, שהרי הוא חסר בחינת ל"ב מלכיות, שהם בחי' העביות, שעליהם נעשה הזווג דהכאה ויציאת הקומה, כנודע. שהם דומים כמו השאור שבעיסה, שממנו כל הבנין. ולפיכך אין הולד יוצא רק בשיתוף אמא ג"כ, כי הוא מקבל ממנה בחינת ל"ב מלכיות חדשות, מבחינת שיתוף מדת הרחמים בדין, ע"י הארת ה"ג שבה מחמת שמעוררת בחינת המסך של הקטנות שבה, מבחינת ה"ת בעינים, וכיון שרפ"ח ניצוצין שלו, שה"ת דהתלבשות כלולה בהם, כנ"ל, באים ונכללים בזווג דקטנות הזה דאמא, מתחדשת בהם בחינת עביות דקטנות אמא, המשותפת במדת הרחמים דאמא. ואז קונה ז"א ל"ב מלכיות חדשות וחזר מספר ניצוציו לש"ך כמקודם, אלא שהם עתה ממותקים במדת הרחמים, שהם בחינת תיקון הקוין, כנ"ל בחלק י'. ע"ש. וזהו האודם דאמא. וזה אמרו "שביום א' של הקליטה נתחברו יחד אותן החצאים שהיו תוך אבא וכו', וביום ב' של הקליטה נתאחזו ונתקשרו החצאים שבתוך אמא זה בזה בבחינת קוין. וביום ג' נתקשרו יחד אותן שבתוך אבא עם אותם שבתוך אמא. ואז נותן אבא לאמא המחצית שהיו בו" דהיינו כנ"ל, שהמחצית דאבא, ה"ס הלובן שבו, דהיינו הרפ"ח ניצוצין, כנ"ל. שעל ידי הזווג עם אמא, המה נתקנו בסוד קו וחצי הימניים. כי עצמות הכלים והספירות, הם תמיד בחי' קו הימין, כנודע. וזה נבחן ליום א' של ג' ימי קליטה. ואח"כ נבחן בחי' זווג שלהם על בחינת האודם דאמא, דהיינו בחי' הל"ב החדשות הממותקות במרת הרחמים המשלימה בחינת המלכיות דז"א, כנ"ל שהיא נבחנת כמו שאור שבעיסה, שאין שום בנין זולתן. ונודע שהתכללות העביות והדין בספירת נבחנת תמיד לבחינת השמאל שבספירה, וע"כ נבחנת לקו וחצי השמאליים של אמא, ועדיין חסרים מקו אמצעי, שה"ס הכרעה המייחד ב' הקוין, ועושה אותם בסוד רה"י, כנודע, וזה נעשה ביום ג', כי אז אחר שכבר נשלמו המלכיות והעביות דז"א, הנה המה נכללים בזווג או"א, ומקבלים עליהם הזווג דאור העליון, והקומה היוצאת על העביות דמדת הרחמים המשותף בדין, שה"ס האודם שקנה מאמא, היא נבחנת לקו אמצעי, המיחד לכל ספירה וספירה דז"א, ועושה אותם בסוד רשות היחיד. כנ"ל. ותיקון זה נבחן ליום הג' של ימי הקליטה. הרי שג' ימי הקליטה ה"ס תיקון שלשת הקוין, כי עצם הכלים והניצוצין דז"א, ה"ס הימין שבו מכל ע"ס, שהם הרפ"ח שנתלבנו בטפת הארה דאבא. ובחינת העביות דשיתוף מדת הרחמים בדין שקנה בכל ע"ס שלו, ה"ס אודם שבו, שהם מכח הארת ה"ג דאמא, כנ"ל. וקומת הזווג שיוצאת על האודם הזה שהשיג מאמא, ה"ס קו אמצעי. המייחד לכל ע"ס שלו, ועושה אותם לאחר.

אורות חסד ת"ת ויסוד וכו' הם בקו אמצעי שהוא רחמים ולכן נתקנו תחלה עם החסד: כבר ידעת, שעיקר הזווג הוא בבחינת קו האמצעי, כנ"ל, בדיבור הסמוך. וזה הכלל, שבחינת כלים הישנים והניצוצין העולים לתיקון בעיבור, נבחנים לב' קוין ימין ושמאל, שהימין נתקן ע"י הלובן מאבא, והשמאל ע"י האודם שבאמא, אמנם דבר הזווג בעצמו, הנעשה על העביות שהעלו הניצוצין המתוקנים באודם דאמא, נבחן לקו אמצעי שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, כי עתה השיג העביות הזו, שהיה מתחלה בבחינת שמאל, מעלה ושבח גדול כמו עצם הספירות שבצד ימין, כי כל שעביותו מרובה יותר, מגלה קומת ע"ס גדולה יותר, כנודע, וריבוי עביות נעשה עתה בזווג, לריבוי השבח והמעלה. לכן נבחן העביות בעת הזווג לבחי' קו אמצעי. והוא מתקן בקומת הזווג שלו לכל הכלים וניצוצין דז"א, שהם ב' הקוין ימין ושמאל, וזה אמרו שתחלת התיקון מגיע לקו אמצעי, שהם ת"ת ויסוד, ואח"כ המה מתקנים ג"כ את ב' הקוין שבקצוות, אכן קו ימין שהם עצם הרפ"ח, הנבררים בסוד הלובן דאבא, כיון שהוא אינו צריך תיקון מצד עצמותו, כי כולו נקי וטהור מכל סיג, עוד מטרם שנעשה הזווג על העביות, ע"כ נבחן כמו שנתקן עוד קודם מקו אמצעי. אכן זהו רק מבחי' הדינין והסיגים, אבל מבחינת השגת קומת הזווג, הוא מתחיל בעיקר מקו האמצעי, כנ"ל. וזכור זה. וענין הרפ"ח בסוד ד' שמות ע"ב, שבע"ב ס"ג מ"ה וב"ן דזו"ן, שנפלו לבי"ע עם השבירה, הוא ענין ארוך מאד, וכבר ביארתי אותם היטב בספרי פנים מאירות ופנים מסבירות על עץ החיים, מדף קפ"ת עד דף ר"ז. ע"ש.

המילוי שלהם נכנסים תחלה, שהם מדרגות השפלות מן השמות עצמן: כי האותיות של השם, הם הכלים והספירות של הפרצוף. ומילוי שלהם, הם בחי' המסך ועביות שעליהם נעשה הזווג עם אור העליון, ובהם תלוי שיעור הקומה של הפרצוף: שקומת ע"ב צריך לבחי"ג, וקומת ס"ג לבחי"ב. וכו', שהקומה היוצאת על העביות שה"ס המילוי, היא כל השבח והמעלה שבאותיות השם. כי אם המילוי הוא דבחינת עביות דשורש, אין בהוי"ה ההיא רק קומת נפש. ואם המילוי הוא דבחי"א, יש שם קומת רוח וכו'. ועם זה תבין שמצד אחד נבחנים המילואים שהם שפלים מן השמות עצמם, שהם הכלים והאותיות של השם הוי"ה, כי המילואים אינם אלא בחי' עביות בעלמא, והשמות הם עצם הכלים שיש בפרצוף. ומצד אחר יש לומר שהעביות חשובה יותר מהשם כי בשעה שהשם הוא בלבדו בלי אותיות המילוי, דהיינו בלי עביות ומסך הראוי לזווג עם אור העליון, הרי אז אין בהכלים אלו שום אור כלל. הרי שכל שבחם של השמות הוא בהמילואים שלהם כמבואר. וזה אמרו "מה שנכנס תחלה באלו הכלים להחיותן אינם הג' שמות עצמן רק המילוי שלהן" פירוש, כי עתה בעת העיבור, נבחן הז"א שהוא נכלל בהזווגים של או"א, והוא ירך אמו, ואין לו עוד שם בפני עצמו, כנודע. ולפיכך אין לנו עתה להתחשב עם עצם הספירות דז"א בכל אלו הזווגים של הנרנח"י שהוא מקבל שם בעיבור ע"י הזווגים דאו"א, אלא רק בהמילואים לבד, כי המילואים הם בחינת העביות והמ"ן הנכללים בהרשימות והניצוצין העומדים בבטן אמא, שמ"ן הללו נכללים במ"ן דקטנות דאמא עצמה, ואו"א עומדים עליהם הזווג. ונמצא שעתה בעת העיבור רק המילואים נכנסים תחלה, ואין עור שם הגילוי אל השמות עצמם דז"א רק אחר הלידה.

תחלה יהיה מילוי י"ט, ואח"כ של ל"ז ואח"כ של מ"ו, כי כך הוא מעלות המדרגות: וצריך שתדע כי אין העובר נשלם אלא א"כ שיהיה לו ה' מדרגות של הנפש בשלימותן, הנקראות נרנח"י, או עסמ"ב, או אבי"ע, כי כל אלו יש להם משמעות אחת, כנודע. והנה הזווג נעשה על מ"ן דז"א הנכללים במ"ן דקטנות שכנגדו באמא כנ"ל. ונודע שבכניסת האורות הסדר הוא, שהתחתונים נכנסים מתחילה, וע"כ נמצא, שמתחילה נעשה הזווג דבחינת נפש דנפש, ואז נכנסים בהזווג רק בחינת המילוי של מ"ה, שהם י"ט ניצוצין וכשמ"ן אלו של י"ט ניצוצין מתחילין ליכנס, מקבל זעיר אנפין בחינת נפש דנפש, ומה שנקרא מ"ה ולא ב"ן, הוא משום שאין כאן המדובר ביחס השמות דז"א ממה שמקבלים מקומת הזווג, כי ידעת שבבחינת הזווגים דעיבור, אין הזווגים נעשים על שמות דז"א, אלא בשמות דאמא, כי ז"א אינו עולה בשם, כנ"ל בדיבור הסמוך. ולפיכך אנו מחשבים רק המילואים דמ"ה הנכללים בשמות דאמא, וע"כ באמת עדיין אין כאן מבחינת המילוי דמ"ה, רק בחינת נפש דנפש של המילוי הזה. אלא שהוא מבחינת ז"א שנקרא מ"ה, ולא מבחינת הנוקבא שנקראת ב"ן. ובגמר ג' ימי קליטה, שנכנס בו ניצוץ הי"ט, אז הוא משיג רוח דנפש, דהיינו תשלום מילוי מ"ה, הנמשך עד גמר הארבעים יום. ובהמשך הזה דמ' ימים, מתחילים ליכנס בו המילוי דס"ג, שהם ל"ז ניצוצין, ואחר שנכנסו בו תשלום כל הל"ז ניצוצין, שהוא בסוף המ' יום, אז נכנס בו בחינת נשמה דנפש, ואז הולד מתחיל להצטייר, כי הארת אמא שה"ס נשמה היא מציירתו, וע"כ העובר קונה אז קצת חיות. וזה נמשך עד תשלום ג' חדשים. אכן תכף לאחר מ' יום ליצירה, מתחילים ליכנס בו ניצוצין דע"ב, שהם מ"ו ניצוצין, וכשנשלמים ליכנס בו, שהוא בסוף ג' החדשים, אז בכנסת בחינת חיה דנפש, שז"ס שהוכר העובר לחוץ. וביום א' לאח"ז, נכנס בו בחינת יחידה דנפש. הרי לך ד' זמנים בג' חדשים הראשונים, שהם: ג' ימי קליטה, שבהם קונה נפש דנפש, ורוח דנפש. ומ' יום, שבהם קונה נשמה דנפש. וג' חדשים שבהם קונה חיה דנפש. ואח"ז עם יציאת הג' חדשים, אז קונה יחידה דנפש. ואע"פ שיש כאן באלו ג' חדשים ג' מיני תיקונים, שהם: נרנח"י דאורות, ונרנח"י דניצוצין, ונרנח"י דכלים, כנ"ל, מ"מ כולם נחשבים רק לבחינת כלים בלבד, שפירושם בחינת נפש ועשיה דכל ג' הבחינות: אורות, ניצוצין, וכלים. שהם מתתקנים במדור הא' שהוא יסוד דתבונה, כנ"ל. ואותם ד' הזמנים שנתבארו בג' חדשים הראשונים דמדור הא', ישנם ג"כ במדור האמצעי, בג' חדשים השניים, שהם כניסת הנרנח"י דבחי' הניצוצין, שה"ס הרוח של העובר, המתתקן בזווגם דמקום החתך, שהוא ג"כ אינו נשלם זולת בנרנח"י שלימים, כנ"ל אצל הנפש דעובר דמדור התחתון. וע"כ בהכרח שיש ג"כ בו אותם ד' זמנים: ג' ימי קליטה, לנפש רוח דרוח, ומ' יום, לנשמה דרוח, וג' חדשים, לחיה דרוח, ויציאת ג' החדשים ליחידה דרוח. ונרנח"י דרוח אלו, באים בין בכלים, בין בניצוצין, ובין באורות, אלא שכולם נחשבים על בחיבת הניצוצין שהוא בחיבת הרוח של כל האנ"כ. כי שם של אורות, נופל רק על ג"ר בלבד. כנ"ל, ולא על אורות דנרנח"י דנפש ונרנח"י דרוח. ועד"ז נוהגים ד' זמנים אלו, גם בג' חדשים האחרונים, שהם כניסת נרנח"י דבחינת האורות, שהם בחינת ג"ר דעובר. שבבחינת ג' יעי קליטה. נכנסים הנפש רוח של ג"ר דעובר. ובמ' יום, נכנסים בחינת נשמה דג"ר שלו. ובג' חדשים, נכנסת בחינת חיה של הג"ר. ועם יציאת ג' החדשים, נכנס בו בחינת יחידה של הג"ר. וכבר ידעת, שכללות העובר אינו אלא בחינת נפש בלבד, ונמצא שיש כאן בעובר כ"ה בחינות של נפש, שהם: נרנח"י דנפש הנפש, ונרנח"י דרוח הנפש, ונרנח"י דנשמה דנפש, ונרנח"י דחיה דנפש, ונרנח"י דיחידה דנפש. שנרנח"י דנפש הנפש קונה בג' חדשים הראשונים במדור התחתון. ונרנח"י דרוח דנפש קונה בג' השניים במדור האמצעי. ונרנח"י דנשמה חיה יחידה, קונה בג' החדשים האחרונים במדור העליון. ועל פי הדברים האלו תבין כל דברי הרב שלפנינו.

ב' קבין הם: א' טוב וה"ס ג' מילוים ע"ב ס"ג מ"ה וכו', והוא מבחינת פנים שמקבלת בעת הזווג פב"פ: כבר נתבאר בדיבור הסמוך, שג' מילוים אלו, שהם: ע"ב, ס"ג, מ"ה, הם שלימות דכל הנרנח"י. כי מילוי דמ"ה, הוא עביות דבחי"א, והוא בחינת נפש רוח. ועביות דס"ג, שהוא בחינת הל"ז ניצוצין, הם בחינת נשמה. ועביות דע"ב, שהם מ"ו ניצוצין, הוא בחינת חיה ויחידה. וכיון שכל אלו באו בסוד תיקון קוין, שפירושו עלית ה"ת לעינים והתכללות המלכות בכל ספירה וספירה בסוד קו שמאל, שע"י הזווג קונים קו אמצעי כנ"ל, ע"כ נתקנו בזה בסוד ק"ב טוב בלי שום סיגים, כנ"ל, כי אבא הוריד ל"ב המלכיות דה"ת דמדת הדין, והשאיר שם רפ"ח ניצוצין נקיים לגמרי בסוד קו ימין, ועביות שבו דהיינו המילואים דהוי"ה שעליהם נעשה הזווג, נתקנו בסוד האודם של אמא, שפירושו הארת ה"ג שלה, לבחינת קו שמאל, שבאופן זה הם מוכשרים להוציא ג"ר בעת הזווג, שכולו טוב בלי שום סיגים כלל. וז"ש שקב הא' הוא טוב, והוא בחינת פנים, שהנוקבא מקבלת בעת הזווג דהיינו כמבואר, שע"י תיקון הקוין דאבא ואמא, נתקנו ג' מילויים דז"א, שיוכשרו להוציא ג"ר בעת הזוג בסוד פנים בפנים, בעת הגדלות של זו"ן.

הקב שהאשה רוצה בה מט' ופרישות וכו', במלכות הנקרא חלה: צריך שתזכור כאן, כל המתבאר לעיל בנשמת אדם הראשון, שנקרא חלתו של עולם. (בדף תרפ"ג אות צ"ג ובאו"פ שם בכל ההמשך.) שנתבאר שם, שכל ה"פ אצילות, הם בערך ה"פ נקודים, רק בחי' התפשטות, של נרנח"י דכתרים, בחוסר ט"ס תחתונות, דהיינו רק בחינת נפש ע"ש. הרי שערך ה"פ אצילות הוא חלק עשירי כלפי הנקודים, כי חסר כאן ט"ס התחתונות. וז"ס קב אחד שהאשה רוצה בה יותר מתשעה קבין של הנקודים. כי בט' קבין דנקודים לא היתה יכולה לעמוד בהם, והאורות נסתלקו מהכלים, משום שלא היה בהם תיקון קוין בסוד השיתוף של מדת הרחמים בדין. וע"כ נקראו תשעה קבין ופרישות, כי האורות נפרשו ממנה, מחמת הגילוי דה"ת דמדת הדין דצמצום א'. כנ"ל. אבל בקב האחד הטוב שנתקן באצילות בשיתוף דמרת הרחמים בדין עם תיקון קוין, יש בה בחינות תפלות שפירושה דבקות, כי האורות ראוים להתקיים בהם, והבן.

חרובין שזה היה מיתה וחורבן של המלכים וכו' לפי שהוא מבחי' אחורים: כי כל המילוים דע"ב ס"ג מ"ה וב"ן ששמשו בנקודים בבחינת הגדלות דז"ת, נחרבו ונפלו לבי"ע, ממדרגה ז' ואילך של בחינת ע"ב של הנקודים. כמ"ש הרב בשער י"ח פ"ב. וכיון שעיקר החשבון של עשרה קבין הנ"ל, הם על פי ערך הגדלות העליון של הנקודים, שכלפי הגדלות הזה נבחנים כל ה"פ אצילות לנרנח"י של התפשטות כתר, וחסרים ט"ת כנ"ל, לכן חושב הרב כאן, רק בחינת החורבן של בחי' ע"ב דנקודים שהם ממדרגה ז' ואילך שנפלו לבי"ע. והנה אלו הבחינות שנפלו לבי"ע, אינן נחשבות לבחינת ק"ב חרובין, אלא רק בחינות הרשימות שנשארו באצילות, אשר הקליפות מתאחזין בבחינת חסרונם של האורות שנעלמו מהם, ומחסרון הזה הוא כל פרנסתם וזכות קיומם של הקליפות כלומר, כל זמן שאין החסרון ההוא חוזר ומשתלם, כמו שהיה מטרם שביה"כ נמצאים הקליפות אוחזין הניצוצין והכלים שלהם שירדו לחלקם לבי"ע. ובשעה שיתעלו בחזרה כל אלו הכלים והניצוצין שנפלו לבי"ע, שאז הרשימות האלו חזרו ולקחו כל חלקם שהיה להם בעת הנקודים, הנה אז בלע המות לנצח, והקליפות מתבטלים ומתבערים מן העולם כלא היו לגמרי, והביט על מקומם ואינם. הרי שכל זכות קיומם וכלכלתם של הקליפות, הוא מבחינת החסרונות של הקדושה, שהם הרשימות של המדרגות הגדולות שנשארו באצילות אחר שביה"כ. ואלו הרשימוה הן בחי' האחורים של ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן דזמן הגדלות דע"ס דקומת ע"ב, ששימש בשעתו בנקודים, הנקרא הסתכלות עיינין דאו"א, שהיה מתפשט עד סיום רגלי א"ק, כנ"ל. ואלו האחורים הם מדרגה הששית, של הויות דע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, שהם ק"ב אותיות, שרשימותיהן נשארו בחסרונן הגדול באצילות, והם הנקראים ק"ב חרובין, כי כל החורבן הגדול ניכר באותן הרשימות, אשר מהן ואילך כבר נפלו כולם לבי"ע כנ"ל.

קב הא' של חרובין ונוסף עליו קב הב' הטהור הרי נתחייב בחלה, אבל ב"ש סברי כיון שיש בו קב אחד כבר יש בו רמז אל קב הטהור ודי בזה: פירוש, כי אלו הקב חרובין, שהם כוללים כל ז"ת של הנקודים והם בחינות ז"א שעתה בעיבור הגיע התיקון שלו בסוד קב אחד לבד, שהוא בחינת נפש, והוא בערך הקב חרובין רק אחד ממאה. כי כל נרנח"י דאצילות הם קב אחד מן עשרה כנ"ל, ועתה שאין לו אלא חלק הנפש בלבד, נמצא שהוא אחד ממאה, שה"ס חלה, כמ"ש הרב באדה"ר שהוא חלתו של עולם ע"ש. וכן ז"א בעיבור נבחן ג"כ לבחינת חלה מטעם הזה, כמ"ש הרב במבו"ש ש"ה ח"א פ"י. וע"כ סברי ב"ה שצריכים לרמז על שניהם, דהיינו על קב חרובין המקבל תיקון זה דחלה, ועל הקב הטהור שהוא החלה עצמה. שהרי העיסה רומזת על קב חרובין, שאחד ממאה ממנה הוא החלה שמפרישים. וע"כ סברי מקביים לחלה. וב"ש סברי שאין צריכים לרמז על קב חרובין כלל, אלא רק על קב הטהור לבד שנתקן בעיבורו דז"א, וע"כ הם אומרים, מקב לחלה.

מזונם והשפעתן אינם רק בסוד קב, שהוא בחינת מילוי הנעלם בשם ע"ב ס"ג מ"ה: פירושו, שכל מזונם וקיומם של הקליפות, הוא מפאת מילוי דעסמ"ב הנעלם, כי הרשימות שלהם נשארו חרובין ויבשים מחמת האורות שנסתלקו מהם, ומחמת הכלים והניצוצין שמהם ואילך, שנפלו לבי"ע בתוך הקליפות ונתלבשו בהם. ומכאן כל מזונותם והשפעתם המגיעה לקליפות, כנ"ל. ויש בזה הבחן גדול בין חול לשבת, כמ"ש להלן.

כשהשם לבדו בלתי מילוי, אז הוא יותר גרוע מהמילוי עצמו שהוא לבדו, אמנם בהיות שניהם וכו', בפשוטו הוא יותר חשוב: כבר נתבאר זה לעיל, אשר המילוי של הוי"ה הוא בחינת העביות שעליהם נעשה הזווג עם אור העליון. ולפי"ז יש לתמוה לכאורה, איך אפשר שהשם בשעה שהוא בלי המילוי, יהיה גרוע מן המילוי, אף בהיותו לבדו בלי השם. ועוד איך יצויר שיהיה המילוי בפני עצמו לבדו בלי השם, כי אין ענין המילוי אלא רק בעת שהעביות עם המסך מתוקנים בכלי המלכות ומזדווגים עם אור העליון, ומוציאים קומת הע"ס הממלאים האורות של המדרגה כנודע. ומטרם עליותם בסוד הזווג הרי הם בשפלות דבי"ע בין הקליפות, וא"כ מתי יצוייר אשר המילואים יהיו נמצאים לבדם. וכדי להבין הדברים האלו והמשך דברי הרב שלפנינו, צריכים לחדור ולהתעמק יותר, להבין היטב ענין השמות והמילואים שהרב עוסק בהם. וצריכים כאן לדעת היטב כל ענין הדרוש של רפ"ח הניצוצין, שנתבאר בספרי פמ"א ופמ"ס מדף קפ"ח עד דף ר"ז. אכן נבא בקצרה, והוא: כי ד' המדרגות הראשונות דהוי"ה דע"ב, הם בחינת כתר דע"ב, שהוא בחינת ממטה למעלה, ועיקר ע"ב מתחיל ממדרגה הה' ואילך, דהיינו מעת שאורות מתלבשים בכלים. שבחינת הפנים שלו היא מדרגה הה', ובחינת אחורים שלו היא מדרגה הו'. וההבחן של פנים ואחורים אלו, הם כמו מטעמים אל נקודות, שקומה הראשונה שנתפשטה ממעלה למטה נקרא פנים. ומעת שהאורות התחילו להסתלק, שמוציאים בדרך הסתלקותם ד' קומות זו למטה מזו, הנה כל אלו הם נקראים אחורים. כמ"ש בחלק ד'. והנה אחר שביה"כ ירדו אח"פ של כל מדרגה, אל מדרגה שלמטה ממנה. וע"כ נבחן שבמדרגה הה', נשארו הרשימות דגו"ע לבד, ואח"פ שלה ירדו למדרגה הו', שהיא בבחינת אחורים, באופן, שכל המדרגות דאחורים נבחנות לבחינת אח"פ כלפי מדרגה הה' שהיא הפנים. ונודע שלא נתקנו באצילות אלא בחינת הפנים, של המדרגות, שהם בחינת גו"ע שבהם, ובדיוק יותר לא נתקנו אלא בחינת הכתרים שלהם, וכל ט"ס התחתונות שהם בחינת אח"פ, לא נתקנו באצילות בקביעות, אלא בבחינת עליה לבד בשבתות וימים טובים. ונמצא שכל התיקונים מגיעים רק למדרגה הה' שהוא בחינת הפנים, ולא למדרגה הו' שהיא בחינת אחורים. וע"כ מכונים אלו אחורים בבחינת קב חרובין, כנ"ל. והנה ידעת שבעת שז"א משיג המוחין דע"ב ס"ג, הנה אז יורדת ה"ת מעינים והאחורים שהם אח"פ מוחזרים אל הפרצוף. והבה לפי זה נמצא, שיש ג"כ תיקון שלם אל מדרגה הו' שהם האחורים ובחיבת אח"פ אל המדרגה הה'. אמנם אינו כן, כי טפת הזווג דע"ב ס"ג אע"פ שהיא מבטלת הפרסא לשעתו, שמספיק להוריד הה"ת מעינים ולהעלות האח"פ לאצילות, עם כ"ז, הפרסאות אינם מתבטלים. ואין האח"פ הללו מתתקנים במקומם בבי"ע, כמות שהיו מטרם שביה"כ, אלא שהם מתעלים למעלה מפרסא, וע"כ בערך המדרגה שמקודם שביה"כ, נבחן זה, כמו שנקטעו רגליו ונתעלו למעלה. וע"כ אין המדרגה הו' יכולה לקבל תיקונה מחמת החזרת האח"פ אל המדרגה, כל זמן שאח"פ אינם מתתקנים במקומם בבי"ע, בסוד דמטי רגלין ברגלין. ויש כאן הבחן חשוב, כי מצד אחד נמצאים האח"פ, שעלו אל המדרגה ונתחברו אליה כמלפנים, ע"י המילוים דע"ב ס"ג. ומצד ב', דהיינו בהתחשב עם בחינתם מעת הנקודים, הנה הם כמו שלא עלו כלל, שהרי אינם מתפשטים בבי"ע, כמו שהיו מתפשטים בעת המלכים, ונמצא שעדיין אין בהם אלא בחינת גו"ע, שהם הפנים, ואח"פ הצריכים להתפשט בבי"ע המה חסרים עוד. וזה שרמז הרב, שהמילוי כשהוא בלי השם הוא יותר חשוב מהשם. כי המילוים דע"ב ס"ג המעלים את אח"פ לאצילות הם משמשים עתה במדרגה הה', ואינם משמשים כלום לאחורים דמדרגה ו' כנ"ל, כי אם היו מתפשטים לבי"ע והפרסא היתה מתבטלת, היו המילואים דע"ב ס"ג מתחברים עם השם שלהם, שהוא מדרגה הו', כי אז היו מקבלים תיקונם משלם, כמות שהיו מקודם שבירת הכלים. אבל עתה שהפרסא מתחת האצילות עומדת במקומה, והרשימות דאחורים שהם השמות, אינם נהנים מן המילוים שהמשיכו האח"פ, ונשארים בבחינת קב חרובין כמקודם, הרי שהם גרועים מן המילוי שלהם. כי המילוי שלהם משמש במדרגה הה', וממשיך שם קומה שלימה של ג"ר, והם עצמם אינם יכולים להנות משם. וזה אמרו "מילוי גי' אלקים, לרמז על המלכים הנ"ל שנקראים אלקים בסוד דינין, ולכן אינן מתפרנסין אלא מהמילוי, שהוא גי' אלקים, והוא עולה בגי' ק"ב כי אלו המלכים הם בחינת הקב חרובין דמדרגה הו', שמהם נפלו ובאו לבי"ע לתוך הקליפות, דהיינו ממדרגה הז' ואילך, שהם כוללים כל הש"ך ניצוצין, כי פרצוף העליון כולל כל מה שמתחתיו, וכאן המדובר הוא במלך הדעת, שהוא הקומה הראשונה שיצאה מהסתכלות עיינין דאו"א כנ"ל, שה"ס מדרגה הראשונה של הז"ת שנקראת ע"ב, כנ"ל. ולפיכך נבחן שמדרגה הו' הם שמות אלו המלכים כולם, שנשארו באצילות ולא נפלו. אמנם המלכים אינם יכולים להתפרנס מהשמות שלהם, שהם מדרגה הו' שנשארה באצילות, משום שהמה חסרי המילוי, ואין בהם זווג, כי כל המילוים העולים בהזווגים משמשים רק לבחינת הפנים שהם מדרגה הה' כנ"ל. שבחינה זו הה' אינה שייכת לאלו המלכים, שהם מבחינת אח"פ ואחורים, כי רק בחינת האחורים לבד נשארו בהמלכים למטה בקליפות, אבל בחיבת הפנים הובררו מהם עוד בתחלת תיקון ה"פ אצילות, כנודע. וע"כ אין להם יחס אלא למדרגה הו' בלבד, ולא למדרגה הה'. וע"כ המה מוכרחים להתפרנס מהמילוים לבד העומדים במדרגה הה', דהיינו מאותם בחינת אח"פ ואחורים שהם מעלים מבי"ע, ע"י זווג דע"ב ס"ג. וכיון שהמה בחינת אח"פ ואחורים שהם בחי' דינין כמותן, המה יכולים להתפרנס מהם. אכן מהשמות עצמם דמדרגה ה' אינם יכולים לקבל, להיותם בחיבת פנים שאין להם יחס להמלכים. ועם זה תבין מ"ש הרב לעיל (דף תשכ אות י') שלא כל הז' מלכין נתקנו באצילות אלא חלק מכל מלך ומלך נתתקן, וחלק מכל מלך ומלך נשאר בקליפות ולא נתתקן, אשר בכל יום ויום המה מתבררים ע"י תפלתינו ועולים למעלה בסוד מ"ן עד ימות המשיח. ע"ש גם באות ט"ו, וי"ט, וכ"א. ובאמור תבין זה היטב, כי לא נתברר מהמלכים רק בחינת הפנים שלהם, המיוחסים למדרגה הה' שהם בחי' גו"ע דז' מלכין, שהם בחינת חג"ת של כל מלך, אבל מבחינת אחורים שלהם, דהיינו אח"פ, שהם בחיבת נה"י דכל מלך, לא נתקן כלום באצילות, כי כל בחינת הגדלות דאצילות, שהם מחזירים האח"פ הנפולים אל המדרגה, שקונים נה"י דכלים וג"ר דאורות, כיון שזה נעשה רק ע"י עלית נה"י לחג"ת, בסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, ע"כ אפילו הנה"י שקונים, ע"י הורדת ה"ת מעינים, אין זה כלל אותם בחינת הנה"י שהיה לכל מלך ומלך בעת הנקודים, כי הנה"י שלהם היה מבחינת צמצום א', והם אינם משותפים במדת הרחמים, ולפיכך אין הנה"י שלהם מסתייעים כלום מכל אותם הנה"י החדשים היוצאים בכלהו בחינות הגדלות דאצילות. ועם זה תבין ג"כ, שכל המ"ן שאנו מעלים מהמלכים ההם דלא אתבסמו, הוא רק מבחינת בינה דנה"י שלהם ולמעלה, הנבחנת לפנימיות של אלו המלכים שבתוך הקליפות, ולא מבחינת מבינה ולמטה שלהם, הנבחנת לבחינת חיצוניות של אלו המלכים, כי מבינה דנה"י ולמטה, הוא בחינת מדת הדין דצמצום א' ממש, שאין לה שום הארה באצילות, ואפילו בחינת התכללות של החיצוניות הזו העולה מבינה ולמעלה עם עלית המ"ן, הנה הם באים בסוד הבירור דאבא, המוריד אותם בחזרה לבי"ע בסוד פסולת, הנקרא ל"ב האבן כנודע. ואין להקשות לפי"ז איך אומר הרב שאלו המלכים דלא אתבסמו שנשארו בקליפות, הם מתפרנסין מהמילוים דקב טהור שנתעלו באצילות, ורק מן השמות עצמם אינם יכולים לקבל, כנ"ל ולפי המתבאר לא היו צריכים לקבל אך משהו מהארת האצילות, להיותם בחינת הנה"י של כל מלך ומלך שלא נתמתקו במרת הרחמים. ואין להם שום יחס עם הנה"י הממותקים במדת הרחמים ואיך המה מקבלים מהם. הענין הוא, כי הרב מדבר כאן רק מבחינת יום השבת, שאז מגיע לז"א דאצילות תיקון השלם, כמו שהיה בזמן הנקודים במלך הדעת, שהרי הוא עולה ומלביש עד א"א, ונמצא קומתו שוה עם ז"א דנקודים שהוא מלך הדעת, ונמצא שכבר הגיע לתכלית גובהו כמו שהיה מטרם שביה"כ, שזה נבחן שכבר הגיע לגמר התיקון, וכל התיקונים של שביה"כ כבר נגמרו. אלא שכל זה הוא מבחינת האורות בלבד, ולא מבחי' הכלים, והוא מפני שהזווגים נעשו רק בקב טהור שהם המילוים דע"ב ס"ג מ"ה דכלים דפנים המיוחסים למדרגה ה', כנ"ל, שאין התיקון הזה עולה לבחינת נה"י דמדרגה הו' שהם בחינת נה"י בלתי ממותקים במדת הרחמים. וע"כ עדיין ז"א דאצילות מחוסר נה"י בערך ז"א דנקודים, דהיינו נה"י הנקראים קב חרובין, ומבחינה זו נקרא ז"א דאצילות בשם קיטע, דהיינו שנקטעו רגליו דקב חרובין, שהם ממדת הדין בלי מיתוק, כנ"ל. ואין לו אלא בחינת נה"י של הקב טהור, שהם המילוים דעס"מ שהם י"ט ל"ז ומ"ו, שעולים ק"ב, כנ"ל, שבערך ז"א דנקודים הם רק בחינת חג"ת לבד. וחסרי נה"י. ולפיכך יש כאן להבחין ביום השבת, ב' מיני הבחנות: א' הוא, כי כל שלימותו של ז"א ביום השבת בבחינות האורות שלו, המגיעים לגבהו של מלך הדעת לפני שביה"כ, אין זה מאיר רק באצילות לבד, דהיינו למעלה מפרסא שבין אצילות, לבריאה, אבל מפרסא ולמטה לא יוכלו האורות האלו להתפשט. ומצד ב' יש להבחין, כי כל הבחינות של הנפילה לבי"ע מחמת שביה"כ, הכל נתקן כבר לגמרי, כמ"ש בזוהר, דכל דינין מתעברין מינה ולית שולטנא אחרא בכלהו עלמין בר מינה וכו'. והוא כי כל אחיזתן של הקליפות והדינים הם רק במקום החסרון של הקרושה, מבחינת האורות החסרים להם, כנ"ל (דף תצ"ב ד"ה דמנהון) עש"ה. ונמצא עתה אשר מצד האורות יש כאן שלימות גמורה כמו שהיה מטרם המציאות דכל הקלקולים, דהיינו מטרם שביה"כ, א"כ כל דינין מתעברין מן המלכות, ואין עוד יותר שום מקום אל הקליפות שיינקו ממנה, וכל הבנין של שליטת ג' עלמין בי"ע דס"א מתבטל כלא היו. והבן זה היטב. ונודע, שכל בחינות של בי"ע נבחנים לפרצוף אחד, הן בקדושה והן בס"א, בסוד זה לעומת זה עשה אלקים. גם נתבאר לעיל, שכל בחינת המ"ן העולים מהמלכים שבתוך הקליפות הוא רק מבחינת בינה ולמעלה, הנחשב לפנימיות שלהם, ולא מבחינת בינה שלהם ולמטה ששם שליטת מדת הדין הגמורה דצמצום א'. גם ידעת שכל פרצוף עד החזה נבחן לבחי' פנימיות, משום שת"ת הוא בחינת בינה דחסדים עד החזה שלו, כנודע. ולפי"ז נמצא שכל בחינת המ"ן שעלו מבי"ע לאצילות שעל ידי זווג ז"א עליהם, הגיע קומתו לא"א, אינו, אלא מבחינת מחזה ולמעלה דאדם דבי"ע. ולא כלום מחזה ולמטה. וע"כ נבחן זה החלק של האדם הזה, שהוא נתקן לגמרי ביום השבת, אלא לא במקומו, רק ע"י עליה לאצילות. אבל החלק שמחזה שלו ולמטה, אינו יכול לקבל תיקון שלם לגמרי אפילו ביום השבת, כי הוא לא העלה שום מ"ן לגדלות הז"א, כנ"ל. וע"כ נבחן כל המקום הזה שמחזה ולמעלה דפרצוף אדם דבי"ע, לבחינת חלל ריקן לגמרי, כלומר, שאין שם לא בחינת האורות השלמים דיום השבת, משום הפרסא דאצילות המעכבת ואינה נותנת אותם לעבור משם ולמטה, כנ"ל. אמנם גם לאדם בליעל דס"א אין לו עוד שום מקום אחיזה לעמוד שם, כי הגם שהאורות שמחזה ולמעלה דאדם דבי"ע של הקדושה אינם מתפשטים למטה מפרסא, מ"מ אין זה גורע אותו כלום משלימותו, כי סוף סוף אין לו לאדם דס"א שום מקום חסרון לינק ממנו, אחר שכבר חזרו כל אורותיו כמו מטרם שביה"כ, ונבחן ע"כ שהמקום הזה נעשה לחלל ריקן, ואין שם לא אורות הקדושה ולא הכחות דס"א. ואפילו מחזה ולמטה דאדם דבי"ע שמשם אין אפשרות לשום עליה, כנ"ל, מ"מ, כיון שהאורות בכלל באו על גמר תיקונם, הנה משום זה מגיע גם לבחי' המלכים ההם תיקון גדול, והוא, שעתה נעשו לבחינת נשמה אל הקליפות, כלומר, שבימות החול המה שבוים תחת ידי הקליפות, והקליפות שולטים בהם, אבל עתה בשבת, מקבלים הארה במקומם מפאת השלימות שיש באצילות, בשיעור כזה. שהמה שולטים על הקליפות, והמה נעשו לבחינת נשמה להם, כמ"ש הרב כאן באות ל"ו ע"ש. והנה הארה זו שהמלכים דמחזה ולמטה מקבלים, עד שנעשים בבחינת נשמה, נקרא הארת המילוים בלי השמות עצמם, כי אם היו מעלים מ"ן אל הזווגים האלו, הנה אז היו הם עצמם נכללים בהמילוים דקב טהור, ואז היו עולים לאצילות, כמו חלק הפרצוף שמחזה ולמעלה, ואז היו מקבלים גם מן השמות, והיתה מגיעה להם הארת אצילות בכל השלימות דגמר התיקון. אמנם, כיון שהם עצמם לא עלו בכללות המ"ן הזה דקב הטהור, כנ"ל, ע"כ המה מקבלים רק מן בחינת הקב טהור לבד, שיש להם יחס דומה לבחינתם, כי גם הם עלו מבי"ע, אלא מחזה דאדם דבי"ע ולמעלה, וכיון שהם בחי' העליון של אלו המלכים, ע"כ המה יכולים לקבל מהם. אבל מהשמות עצמם אשר המה עתה בגמר תיקונם, ודאי שאינם יכולים לקבל אף משהו, שאין להם שום יחס עמהם, כנ"ל. וע"ז רומז הרב, שמילוי בגי' אלקים, כלומר, שאינו מספיק להארה שלימה, ואין להם שום עליה, אלא נשארים במקומם מחזה ולמטה כמו שהיו בחול, אלא שיוצאים מבחינת השביה של הקליפות, ונעשו בבחינת נשמה אליהם, אבל גם הקליפות אינם מתעברים מן אותו המקום. וזה אמרו (באות ל"ג) "והנה ביום השבת אסור לטלטל ברשות הרבים, שהוא רשות אלו המלכים הנ"ל, והנה הוא מוכרח שיתפרנסו ויוציאו להם מזון מרשות היחיד, שהוא ז"א אחר התיקון" פירוש: כי ע"כ הופרס פרסא בין אצילות לבריאה, ואינה נותנת אל האורות לצאת מאצילות שהוא סוד ז"א לאחר תיקונו בסוד רה"י, לרשות הרבים, שהוא מקום בי"ע. והמטלטל בשבת מרה"י לרשות הרבים גורם למעלה מיחס נשמתו, שיעברו אורות מרה"י שהוא אצילות, למקום בי"ע שהוא רשות הרבים. ואע"פ שאורות דג"ר אינם עוברים מעצמם למטה מפרסא, ואין שום קלקול של התחתונים יכולים לפגום אותם, מ"מ המה גורמים לאורות החסדים שיעברו מאצילות לבריאה, כי אור החסדים אינו מוגבל מכח הפרסא, כנודע, וע"כ המה פוגמים אותם, ומפרישים אותם מהארת חכמה שבהם, כי אותם החסדים אינם יכולים לקבל אתם משהו מהארת חכמה, כי כח הפרסא מונע אותם מלעבור ממנה ולמטה, ונמצאו החסדים נפרשים מחכמה שזה מכונה כמו מיתה, כי הארת חכמה נקראת חיים, כנודע שאור חכמה נקרא אור חיה. וע"כ המטלטל מרה"י לרשות הרבים, ענשו גדול. ואומר הרב "והנה הוא מוכרח שיתפרנסו ויוציאו להם מזון מרה"י וכו' " פי: כי אפילו בחול נוטלים המלכים והקליפות את מזונותם מאצילות, בסוד נהירו דקיק כנודע, אלא בחול נעשה זה, ע"י עוונות התחתונים, שגורמים תמיד לאורות החסדים שיפרשו מהארת חכמה, וירדו לקליפות לפרנסתם, וגם ח"ו עור יותר מההכרח להם, מה שא"כ בשבת, שהוא זמן השלימות, יש דרך מתוקן ביותר, דהיינו שהמלכים מקבלים הארתם מן המילוים דקב טהור, כנ"ל, שהארה זו מגעת רק להמלכים בלבד, ולא אל הקליפות, מטעם היותה מבחינת השלימות, שאין בה חסרון שהקליפות אינם יכולים להתאהז שם, כנ"ל, ואדרבא, שהם נשחתים ומתבטלים ע"י הארות של שלמות. ולכן לא יוכלו הקליפות לפגום בהארת המילוים המגיעה אל המלכים שבתוכם ביום השבת, וע"כ אין איסור ביציאות אותם ההארות מן רה"י לרה"ר, כי הם מתקבלים רק במלכים לבד, שמתוך זה מגיע להם תיקון גדול, שנעשו נשמה להם, והקליפות נכנעים. וגם זה רק בבחינת הארה המוכרחת לקיום הקליפות, באופן שלא יתבטלו לגמרי, עד גמר התיקון של שתא אלפי שני, שאז מגיע היום שכלו שבת כנודע. וזה אמרו (באות ל"ג) "ור"מ סבר שהז"א בהיותו בבחינת קטוע בלבד, אז יוצא בקב שלו שם ברה"ר לפרנסן" דהיינו כנ"ל, שהמלכים ראוים לקבל מהאצילות בחינת המילואים של השמות שהם בחינת האחורים שעלו מחזה ולמעלה דאדם דבי"ע, שהם נתחברו בהמ"ן בבחינת ק"ב טהור, וכיון שאין מקבלים מן השמות עצמם, אין בזה הפסד, אלא אדרבא שיש מעלה כי בזה קונים המלכים שליטה גדולה על הקליפות, ונעשו נשמה להם. ומה שר"מ מכנה את הז"א כאן בשם קטוע, הוא להורות, שהכוונה היא על השבתות דשתא אלפי שני, כי רק אז מכונה הז"א בשם הזה. דהיינו כל עוד שהנה"י דקב חרובין לא קבלו את תיקונם, שנמצא בשביל זה חסר הרגלים, שהם נה"י אלו, בערך ז"א דנקודים כנ"ל. אבל ביום שכולו שבת, דהיינו לאחר שתא אלפי שני, הנה אז כבר נגמרים כל הבירורים, עד דמטי רגלין ברגלין, ובי"ע מתתקנים במקומם, וחוזרים להיות אצילות ממש, ואז קונה הז"א הרגלים שלו מזמן הנקודים, ואינו עוד קטוע. וכדי שלא לטעות בדבריו ע"כ מכנה אותו בשם קטוע, כדי להבין שהמדובר הוא על השבתות דשתא אלפי שני, והבן. וזה אמרו (באות ל"ג) "לכן נקרא גם כן קיטע, כי השם עצמו נקטע ועלה למעלה, אבל הק"ב שלו בלבד שהוא מילואו, הוא היוצא לפרנס ברה"ר" פי': הוא מוסיף טעם ב' על מה שקורא את הז"א בשם קטוע, והוא, מחמת קבלת המלכים עצמם, שהם אינם יכולים לקבל מהשם, אלא מהמילוים שהם הק"ב, נמצא קבלה זו מחלק המילוי שהוא בחינת אחורים ונה"י, מן השם עצמו הנשאר למעלה, ואינו מתחבר עם אותה ההארה, ע"כ נבחן בשם קיטע. וכמו שממשיך, אשר קטע הוא בגי' ע"ב ס"ג מ"ה עם הכולל, דהיינו השמות עצמם הנשארים למעלה. ובחינת המילוים שלהם לבד, שהם י"ט ל"ז ומ"ו, הם שנקטעו ומאירים למטה אל המלכים. וזה אמרו (באות ל"ה) "כל אחיזת הקליפות ביום השבת הם בנה"י שהם רגלין דז"א, אשר הם מתעלין ביום השבת למעלה ממקומם, ואז נשאר מקום פנוי וחלל, בסוד מחלליה מות יומת, ולכן נקרא הז"א קיטע בסוד אלו הרגלים שנקטעו, ועלו למעלה ממקומן ולא ירד אלא הק"ב" כלומר, כל בחינת השיור שנשאר לקליפות לבחינת קיום ביום השבת, שאז ז"א חוזר לקומתו דז"א דנקודים מטרם השבירה, אינו יותר, אלא בסבת התעלות נה"י דזעיר אנפין ממקומם בבי"ע, למעלה מפרסא, למקום אצילות. כי בשעה שהוא מלביש עד א"א. הנה הכרח הוא שכבר השיג כל בחינת אחורים שנפלו בזמן שביה"כ, כמו, שהיה לז"א דנקודים, שהוא מלך הדעת כנ"ל, וא"כ כלהו אח"פ שהיו בבי"ע, חוזרים ומתחברים ונעשו אצילות, כמו שהיה לפני שביה"כ, שזה נבחן שנתקנו הרגלין שלו שהיו בבי"ע וא"כ היו צריכים הקליפות להתבטל ולעבור מן העולם, כמו שיהיה בגמר התיקון. ועל זה אומר, כי מתוך שלא נתקנו הרגלים דז"א במקומם בבי"ע, אלא שנתעלו ובאו למעלה מפרסא למקום אצילות נמצא מזה, שנשאר מקום פנוי וחלל בסוד מחלליה מות יומת, כלומר, שאפילו מחזה ולמעלה דאדם דבי"ע, אין לו שום התפשטות למקומו, אלא שהס"א עוברת ממקום הזה, מחמת שלימותו של אותו החלק שנעשה לגמרי בבחינת אצילות כמו בגמר התיקון, ואין עוד שום בחינת זה לעומת זה לאדם הבליעל להתאחז ולהיות באותו המקום. אמנם גם הארת אצילות אין בהמקום, כי אינה עוברת למטה מפרסא, כנ"ל. וע"כ נבחן המקום לחלל ריק לגמרי. וזהו אמנם כל אחיזת הס"א שיתכן להיות ביום השבת, כי בשעה שהאדם מטלטל מרה"י לרה"ר, גורם לאורות החסדים שיתפשטו מאצילות למקום בי"ע, והם מוכרחים להתפשט בלי הארת חכמה, והמה מתים בשביל זה, כנ"ל. הרי שגם ביום השבת נשאר אחיזה לקליפות מחמת מקום החלל שנעשה, שמתוך כך יש ענין מחלליה מות יומת, כי מחמת שהם גורמים יציאת האורות מרשות האצילות, שיפרשו מהארת חכמה וימותו, כן העונש עליהם שימותו, שז"ס מחלליה מות יומת. וזה אמרו (באות ל"ו) "ואלו הם הז' מלכים וכו', וירדו למטה והובררו שם, והם עומדים שם בבחינת רוחניות ונשמה אל הקליפות" כלומר, אין זה הק"ב טהור, שנתחבר ועלה לאצילות למעלה, אלא בחינת הארת הקב טהור המגיע אל המלכים ביום השבת, שעי"ז המה מתבררים שם במקומם בתוך הקליפות ונעשו נשמה להם כנ"ל. ועתה מובן היטב ההפרש מקב טהור עצמו אל בחינת הקב טהור המתקן להקב חרובין, בסוד הקיטע יוצא בקב שלו. כי קב טהור פירושו, אותם ג' המילוים די"ט ל"ז ומ"ו, העולים למ"ן באצילות, ומתבררים ע"י אבא, ומקבלים מיתוק דמדת הרחמים ע"י הארת ה"ג דאמא, ומוציאים שם מתחלה קומת הקטנות. ואח"כ ע"י הורדת ה"ת מעינים יוצא הגדלות שלהם, עד שז"א משיג קומת א"א ביום השבת, כנ"ל. אמנם קב חרובין המקבלים תיקונם מן הקב טהור הנ"ל, הם באופן אחר לגמרי, כי הבירור שלהם נעשה במקומם עצמם, שהוא ע"י הארת המילואים לבד בלתי השמות, שמתוך שלמות המילויים עצמן במקומם באצילות, המה מאירים מבחי' זו, גם אל המלכים שמחזה ולמטה שאינן יכולים לעלות לאצילות, להיותם בחי' מדת הדין דצמצום א', כנ"ל. והם בחינת הקב, שעליו אמרו הקיטע יוצא בקב שלו. וע"כ המה דינין גם לאחר הבירור, ולאחר שנעשו בחינת נשמה ורוחניות. וזה אמרו (באות ל"ז) "יש בג"ע התחתון מקום, אשר שם הוא נקודת בינה, ושם קרוב אליה עומדים אותם המלכים אשר מלכו בארץ אדום, ואותם נשמות הצדיקים אשר שם, כולם הם מבחינת בעלי קבין" פירוש: כי ידעת שעיקר בחינת המלכים שלא נתבררו, הם מבחינת בינה ולמטה דנה"י הכוללים, שבכללות כל האדם דבי"ע הוא המקום שמחזה ולמטה, שהם תנה"י דיצירה וי"ס דעשיה. וזהו שמרמז כאן הרב, אשר גם בג"ע דתחתון, עיקר התיקון הוא, רק מבחי' בינה ולמעלה אבל מבינה ולמטה שם עמידת ז' המלכים בחלקם, שלא יכלו להתברר, לסבת היותם מבחינת מדת הדין של צמצום א' כנ"ל. וזה אמרו "אשר שם הוא נקודת בינה" כי זהו בחי' ג"ע התחתון. וז"ש "ושם קרוב אליה עומדים אותם המלכים" דהיינו למטה ממקום בינה. וז"ש שאותם נשמות הצדיקים אשר שם כולם הם מבחינת בעלי קבין. ורומז בזה על אותם הנשמות שקבלו בירורם למטה בהיותם במקום הקליפות, ע"י הארת הקב טהור ביום השבת כנ"ל. והבן. וזה שמפרש, כי הם מזה סוד הק"ב הנ"ל לכן צריכין להתלבש באותם הקבין. דהיינו שהמה קבלו תיקונם מבחינת הקיטע יוצא בהקב שלו, ונמצאים סמוכים על הארת הקבין אלו, שנעשו להם בחי' נה"י הגורם לג"ר דנשמה, כי בלי נה"י אין בחי' ג"ר כנודע. וע"כ נבחן שרגליהם הם בחינת קבין, ולא מבחינת עצמותם, והבן. ועי' במבו"ש שער ג' ח"ב פי"ד. ובשער מאמרי רז"ל בראשית רבה דף מ"ה ט"ב ד"ה אמנם.

המלכות נוק' דז"א לוקחת פרק תחתון דהוד דאריך: כבר ידעת, שסוד ה"ת וה"ג כוללים כל הז"ת, וכל ע"ס דחסדים: כי חג"ת הם מבחינת כח"ב בחסדים, ונו"ה הם בחינות זו"ן דחסדים, הרי שהנוקבא, היא בחינת הוד. וז"ש, שהנוקבא דז"א לוקחת פרק תחתון דהוד דאריך. להיותה הבחינה שכנגדה ממש. ומה שאינה לוקחת כל ההוד אלא פרק תחתון לבד, יתבאר לפנינו.

הז"א לוקח ג' ספירות לבד, ונוקבא לוקחת ספירה אחת, והיא רביעית אליו, בסוד רביעית ההין. וצריכים לידע, שענין הנוקבא דז"א המדובר כאן, אין זאת בחינת נוקבא הנפרדת דז"א, אלא בחינת הנוקבא שבגופו דז"א, דהיינו מלכות שלו ששם נתקן בחינת המסך ועביות, אשר בגדלות מזדווג בה אור העליון, שע"י זה יוצאים כל האורות שלו. אשר נוקבא זו יש בהכרח בכל פרצוף, שעל ידה יוצאים ומתפשטים כל הבחינות דראש תוך סוף של הפרצוף, כנודע. אמנם בחינת נוקבא הנפרדת דז"א, מתחיל העיבור שלה אחר כל הגדלות דז"א, דהיינו אחר שנעשה ז"א בחי' י"ג שנים ויום אחד. כמבואר לעיל בדברי הרב (דף תשע"ב אות ס' ע"ש). עוד צריכים לדעת, שבחינות הספירות דז"א בימי העובר, עדיין אין להם שם בפני עצמם, שיהיה אפשר לעסוק בהם מבחינת עצמותו של הז"א, כי פירושו של עיבור הוא ענין התכללות הז"א בהספירות והזווגים של העליון שלו, שהם א"א ואו"א, הנעשים לשורשים אליו, שעל פיהם מתפשטים כל הענינים שבבנין פרצופו לאחר לידתו. וכאן הרב מבאר השורשים של הז"א ממה שנוטל מהספירות של א"א, שממנו נוטל עיקר בנין פרצופו, ולהלן יתבאר גם מה שנוטל מאו"א. וכבר ידעת שאין בז"א אלא ששה כלים, שהם חג"ת נה"י, והם עצמם ע"ס שלו, כי בחינות כח"ב נקראים בו חג"ת, ובחינתו עצמו היא נצח, והמלכות שבו נקראת הוד. וערכם של חג"ת נ"ה אלו, הם כמו כח"ב זו"ן הנבחנים בפרצופים העליונים בג"ר דאצילות ובא"ק. וזהו בחיבת שורש א' דז"א מיחס האו"י, ומשורש זה נמשכים בחינת הכלים שלו. וכן יש לו שורש ב', הנמשך מהתלבשות האורות בכלים, ששורשו א' הוא בע"ב דא"ק, דהיינו התפשטות ב' דא"ק, שהיה שם עשר יציאות ועשר הכנסות, ושם קבלו הספירות כולן בחינות ציור של התפשטות העצמות בכלים. ונודע ששם היה התחלפות האורות, דהיינו משום שאור דכתר לא נתלבש בהתפשטות ב' זו דא"ק, ע"כ נתלבש אור חכמה בכלי דכתר, ואור בינה בכלי דחכמה, ואור ז"א, שהוא חסד נתלבש בכלי דבינה וכו', עד שאור המלכות נתלבש בכלי דיסוד. שמצד זה היה נשאר כלי מלכות בלי אור, אלא היה שם בחינת זווג של זכר ונקבה שבכלי דבינה, והולידו בחי' ה' חדשה, שנחלקה לד' ו', דהיינו ג"כ לזכר ונקבה, אשר הו' שהוא הזכר ירד אל היסוד, והד' שהיא הנקבה, ירדה להמלכות. כמ"ש כל זה באורך בחלק ה' דף שכ"ד ד"ה ב' מרחקים עש"ה. והנה משורש זה דע"ב דא"ק, נמשכים כל הספירות דז"א מיחס בחי' התלבשות האורות בכלים שלו. וע"כ נבחן, שעלה ז"א מבחינת נצח, ונעשה לבחינת ת"ת, דהיינו מטעם התחלפות האורות. ונמצא הת"ת מיחס דאו"י הוא בחינת בינה דחסדים. ומיחס של התלבשות האורות בו, הוא ז"א עצמו. וכמו שבג"ר דע"ב, עלה אור החסד של הז"ת, ונתלבש בכלי דבינה, כן בז"ת עצמן, שהן חג"ת נ"ה, עלה ג"כ אור הנצח והתלבש בכלי דת"ת. וע"כ עיקר ז"א הוא ת"ת, והוא כולל כל הז"ת, להיותו בחינת עיקר נקודתו, דהיינו ז"א דז"א, ושאר הבחינות שבו הוא מאחרים. כמו הכתר שעיקר בחינתו הוא כתר דכתר, וט"ת שבו, הוא מהתכללות של שאר הספירות, וכמו חכמה שעיקר בחינתה היא חכמה דחכמה וכו', כן ז"א עיקר בחינתו הוא ז"א דז"א, ויתר הספירות הוא מהתכללות שלוקח מהעליונים והתחתונים. ויש אמנם לזכור בזה ב' בחינות, כי מיחס שורש האו"י, שהוא פרצוף הכתר דא"ק, מטרם שנתחלפו האורות, הוא ספירת הנצח, והנצח נבחן לכולל כל הו"ק דז"א, מטעם היותו בחינת ז"א דז"א. ומיחס שורש ההתלבשות, שהוא התחיל רק בפרצוף ע"ב דא"ק, הוא ספירת הת"ת, והת"ת נבחן לכולל כל הספירות, שהוא משום שאור הנצח נתעלה לכלי דת"ת. וזכור זאת. גם ידעת ששורש הז"א נמשך מבחי' ו' ונקודה שהשפיע היסוד דפרצוף הכתר דא"ק לאו"א דנקודים, כי אחר עלית ה"ת בנקבי עינים בצמצום ב', שהוציאה לכלהו אח"פ דרת"ס לבר מן המדרגה, שאח"פ דראש יצאו לתוך, ואח"פ דתוך יצאו לבחינת סוף, ואח"פ דסוף, יצאו לבי"ע, שהם ב"ש תחתונים דנה"י דא"ק, כנודע, הנה אז עלו נה"י דא"ק למ"ן לע"ב ס"ג העליונים, שע"י זווגם יצא אור חדש שבקע לפרסא, דהיינו שביטל לצמצום ב' ועי"ז החזיר את ב"ש תתאין דנו"ה שלו מבי"ע אל אצילות כמ"ש בחלקים הקודמים. והם בחי' ו' ונקודה, שו' היא שליש תחתון דנצח, ונקודה היא שליש תחתון דהוד, ואחר שיסוד דא"ק השפיע אותם לפה דראש דאו"א, ונתכללו בזווגם יצאו עליהם כל הגדלות של הז"ת דנקודים, כנודע. והנה לאחר שביה"כ, חזרו ז"ת כולם לבי"ע, כמו שהיו מטרם שהעלה אותם אור החדש דבקע לפרסא, וביחס א"ק הם נבחנים כולם, רק לבחינת ב"ש תתאין דנה"י שלו, הנקראים ו' ונקודה, באופן שאלו ב"ש תחתונים דנו"ה דא"ק, שנפלו עתה לאחר שביה"כ פעם שנית לבי"ע, הנה הם עיקר שורש זו"ן, שעליהם סובבים התיקונים שבאצילות. ועתה נבאר דברי הרב שבכאן. וכבר נתבאר בחלק הקודם, שגם כאן הקדים הזווג דע"ב ס"ג שבקע לפרסא שמתחת אצילות, וב"ש תחתונים דעתיק, שהם כוללים כל הז"ת דנקודים עלו עמהם לאצילות, ועתיק וא"א נעשו לפרצוף אחד, וע"כ נתעלו נה"י דא"א לבחינת נה"י דעתיק, העומדים במקום חג"ת שלו, ואז השפיע יסוד דא"א את הו' ונקודה שהעלה מבי"ע, דהיינו ב"ש התחתונים דנו"ה דפרצוף הכתר דא"ק, אשר עתיק דאצילות מלביש אותו מטבור ולמטה ונוטל מקומו, כמ"ש בחלק הקודם. וזה אמרו "המלכות נוקבא דז"א לוקחת פרק תחתון דהוד דאריך, וכו', ונמצא כל מה שנשאר לז"א אינם רק ג' ספירות, שהם שליש ת"ת ונצח ויסוד" פירוש: כי עקרו של ז"א, מבחינת פרצוף הכתר דא"ק, וכן מבחי' הכתר דאצילות, הוא הנצח, והוא כולל כל ו"ק שלו, להיותו עיקר נקודתו דהיינו ז"א דז"א. הרי שנצח מספיק לכל ו"ק שלו. ומלכות דז"א, היא בחינת שליש תחתון דהוד, שה"ס הנקודה, כי ש"ת דנצח הוא הו', ושליש דהוד היא הנקודה, הרי שבחינת מלכות דז"א, אינה רק שליש תחתון של הוד דפרצוף הכתר דאצילות. והנה כל זה הוא בחינות של ז"א עצמו ממה שנשרש בנו"ה דא"א. אמנם המדובר הוא כאן, מבחינת התיקון גם כן, ממה שקבל מא"א בג' ימי קליטה, בסוד הזווג דיסוד ועטרה שלו, בתוך היסודות דאו"א. וע"כ יש לחשוב כאן, גם מה שמקבל מקו האמצעי דא"א, שהוא עיקר כל תיקונו מבחינת הזווג דא"א על הו' ונקודה המתקן אותם. והוא בחי' למטה מטבור שלו, שהם ת"ת ויסוד. כמ"ש להלן. וע"כ נבחן שז"א לוקח ג' ספירות, ב' מבחינת הזווג, שהם ת"ת ויסוד. וא' נקודתו עצמו, שהיא שליש תחתון דנצח. והנוקבא דגופו, היא רביעית אליו, שנוטלת שליש תחתון דהוד, כמבואר. וזהו תיקון הא' שהז"א מקבל בימי עיבורו, הנקרא ג' ימי קליטה, שהוא בחינת נפש דנפש בלבד, או בחינת העשיה דעובר.

תרין פרקין עלאין דנו"ה דאריך שם במקום החזה דאו"א, במקום הדדים שלה לעשות שם בחינת דדים: צריכים לזכור כאן, כל המתבאר לעיל בענין עליות המדרגות דא"א ואו"א לצורך הזווג דזו"ן, (עי' בדף תתקכ"ד ד"ה וזה אמרו וכל ההמשך) ונתבאר שם, שנה"י דא"א נתעלו לבחינת חג"ת, וחג"ת עלו למעלה לבחינת ג"ר שלו, אשר גם או"א עלו עם החג"ת דא"א והשיגו בחי' ג"ר דא"א שמקודם לכן. עש"ה. ואין להאריך כאן. ונמצא עתה ע"י עליה הנ"ל, אשר ששת הספירות דא"א, שהם חג"ת נה"י נעשו עתה בעת הזווג לצורך זו"ן, אל עשר ספירות שלימות. ברת"ס, אמנם כלים לא נתוספו כאן, רק החג"ת נה"י עצמן, נתפשטו ונעשו לע"ס. וענין התפשטות זו כבר ביאר הרב בז"א לעת גדלותו, אשר ב' פרקין העליונים והאמצעים דכל אחד מחג"ת, עולים ונעשים לבחי' ראש. ופרק התחתון דכל אחד מהחג"ת מתחברים עם הפרקים העליונים של כל אחד מן הנה"י, ונעשים עתה לחג"ת, וב' פרקין האמצעים ותחתונים, של כל אחד מן הנה"י, נשארים לבחינת נה"י. וזה אמרו "תכף בשעת העיבור בתחלתו, נפסק דם הוסת של האשה מן היסוד שלה ועולה למעלה במקום הדדים שלה, כדי להתהפך לחלב, והוא לסבה שעולים תרין פרקין עלאין דנו"ה דאריך שם במקום החזה דאו"א" דהיינו כמבואר, כי בתחלת העיבור דז"א, מוקדם לו ענין עליות המדרגות דנה"י לחג"ת וחג"ת לג"ר, והמה מתפשטים לראש תוך סוף, כנ"ל אצל הו"ק דז"א דגדלות, ונמצא שפרקין עילאין דנצח והוד דא"א, עלו ונתחברו עם הפרקין תתאין דחסד וגבורה, אשר מכולם יחד נעשו בחינת החג"ת דא"א. ומתוך שכל עליה זו אינה נוגע רק לאו"א לבד, כי א"א עצמו יש לו גם מקודם לכן בחינת הראש שלו, אשר עתה עלה לבחינת ראש דעתיק, ועתיק יותר למעלה כמ"ש שם. לפיכך אנו מבחינים עליה זו על שם או"א, כי עלית ב"ש דכל אחד מחג"ת לראש, גרם זה לאו"א לקנות ראש מא"א, וכן יתר עליות. וע"כ אותם ב"ש דנו"ה עלאין שנתחברו להיות חג"ת חדשים במקום חג"ת הישנים דאו"א, המה הם בחינת הדדים של או"א, ומהם באים המוחין דיניקה של הז"א. והנה האורות דנה"י הם בחינת דינים, ומכונים דם, כנודע. ונמצא אחר שעלו שלישים עליונים דנו"ה, ונעשו באו"א לבחינת חג"ת, הנה נעשו לבחי' חסדים, ומכונים חלב. ונבחן שעולה בחינת הדם מן היסוד של אמא שהם דינין, ונפסק בחינת הוסת שלה, כי עתה נהפכו ונעשו לחג"ת, שהם בחינת חלב. וטעם התחלקות כל ספירה לשלישים וכן ענין התחברותם באופן הנזכר יתבאר להלן.

ד' פרקין דנו"ה ושליש הת"ת וכל היסוד וכו' והמלכות בסוף פרק תחתון של ההוד שביעי אליו: כי כאן מתחיל בחינת היניקה דז"א, שאוכל דרך טבורו, ונורע שענין היניקה מגלה בחינת החג"ת דז"א, ולכן נגלה כאן ענין התכללות של נה"י בחג"ת הנמשך מכח עליות המדרגות הנ"ל, וע"כ יונק עתה הז"א מבחינת ו"ק שנשארו בנה"י אחר עליית ב' הפרקין לחג"ת. וז"ש שנשארו ד' פרקין של נו"ה, שפרקין האמצעים הם בחינת חג"ת דז"א, ופרקין תתאין הם בחינת נה"י דז"א, אלא שיש לחשוב עמהם גם בחינת קו האמצעי של נה"י דא"א, שהם שליש תחתון דת"ת, וכל היסוד. כי משם באים כל ההארות. כנ"ל. ומבחינה זו של יניקה נבחנת המלכות בסוד שביעי. אמנם הפרקין דנו"ה העליונים דא"א שעלו ונעשו לחג"ת, אין הז"א מקבל מהם עתה כלום, כי הם נבחנים לבחינת ג"ר דנה"י דא"א, שאינו מקבל אותם אלא לעת גדלות. אלא שלאחר לידתו יונק מהם באמצעות או"א בסוד הדדים, אבל בגדלותו מקבל אותם עצמם, בלי התלבשות באו"א כמ"ש במקומו.

פרק אמצעי דנצח דאריך נכפלו ונעשו לב' מדות שלימות שהם חסד ונצח קו ימין שלו, ומפרק אמצעי דהוד, נעשו גבורה והוד, ומפרק תחתון דנצח, נעשו ת"ת ויסוד, ומש"ת דת"ת חכמה, ומיסוד נעשה בינה: ויש להבין היטב דברים אלו, כי הם משורשי החכמה. והנה יש כאן בדברי הרב שמועות שונות, ולכן צריכים להבין הדברים במקוריותם. תחלה צריכים להבין, למה מתחלקים כל ספירה לג' שלישים, מי הוא הגורם להתחלקות זו. וכן ענין התחלקותם לשנים שנים בעת גדלות, ואשר מחג"ת לחב"ד מתעלים הפרקין העליונים עם הפרקין אמצעים, ומנה"י לחג"ת אינם מתעלים רק הפרקין עלאין לבד. וכן למה מתעלים רק ב' פרקין דנו"ה דא"א לחג"ת, ולא גם היסוד. וכן מה ענין ת"ת דא"א להיות חכמה דז"א, ויסוד דא"א להיות בינה דז"א. והנה ענין התחלקות הו"ק לששה שלישים, הוא; מסבת הורדת ה"ת מעינים והחזרת האח"פ הנפולים אל המדרגה. אשר אז עולים הנה"י לחג"ת, והחג"ת לחב"ד. כי בעת שאין שם אלא חג"ת נה"י, שחג"ת הם בחינת גלגלתא, ונה"י בחינת עינים, הוא מטעם שיש שם בחינת ה"ת בעינים, המוציאה את אח"פ לחוץ. כנודע. וע"כ יש שם קומת ז"א, שהם גוף בלי ראש, ונמצא אשר הרוח מלובש בחג"ת, והנפש בנה"י. אבל בעת שקונה נה"י חדשים כי הה"ת ירדה מעינים מכח אור חדש המגיע שם, ע"י הזווג דע"ב ס"ג. הבוקע לפרסא לשעתו, הנה אז יורד אור הנשמה ובחינת ראש, ונודע אשר בביאת אור הנשמה, הוא מתלבש בכלי היותר עליון שהוא הכלי דחג"ת והאור שהיה מקודם בחג"ת, יורד עתה לנה"י שהוא אור הרוח. והאור הנפש שהיה בנה"י יורד לנה"י החדשים. הרי שהחג"ת נעשו לראש, שפירושו כלי דנשמה, והנה"י נעשו לחג"ת, שפירושו כלי דרוח. אמנם אי אפשר שכל החג"ת יתהפכו לבחינת כלי דנשמה וראש, כי זה הכלל כל ראש צריך להיות למעלה מכל מסך, אלא שמסך משמש בו ממטה למעלה, כנודע. ולפיכך השלישים תחתונים דחג"ת, שהם כבר נמצאים למטה ממסך, אינם יכולים לעלות ולהיות ראש. וטעם הדבר הוא, כי בעת עלית ה"ת בעינים, שהמלכות נתכללה בכל ספירה וספירה, ונעשית שם לבחינת קו שמאל כנודע, הנה אז נתחלקה ג"כ כל ספירה וספירה לג"ש רת"ס. כי כל ספירה כלולה מע"ס, וא"כ נבחן ג"כ שעלה הה"ת לבחינת עינים שבע"ס ההם, והוציא האח"פ מחוץ להמדרגה, כלומר מבחינת המסך דאותה המדרגה ולמטה. וכבר ידעת שענין אח"פ בדיוק, אינו אלא בחינת מחזה ולמטה, שהוא נה"י דע"ס של אותה הספירה, נמצא א"כ, אשר חב"ד חג"ת דאותה הספירה הם למעלה ממסך דה"ת שעלה לעינים שמה, והתנה"י דאותה הספירה כבר נמצא ממסך ולמטה. ומכאן באו כל ההבחנות שיש בכל ספירה על ג' שלישים שבו. שב' שלישים העליונים של כל ספירה שהם חב"ד חג"ת הפרטים הנכללים שם, נבחנים שנקיים ממסך. ורק שליש תחתון שבו שהם תנה"י כבר הם מצומצמים במסך. וזכור זה. אמנם יש כאן הבחן בין הספירות דחג"ת אל הספירות דנה"י, כי בנה"י נמצא עלית ה"ת לתחת השלישים עליונים שבהם. והוא מטעם שבע"ס דנקודים הנבחנים כולם לפרצוף נה"י דא"ק, נסתיים המסך שם בסיום הת"ת, שהוא פה דאו"א דנקודים, מטעם שנתבאר שם. ונמצאים כבר גם החג"ת דנה"י אלו, שהם גם כן למטה ממסך. ואין שם רק ג' פרקין עלאין שנקיים ממסך. ובזה תבין, אשר מחג"ת לחב"ד יכלו להתעלות ב' שלישים מכל ספירה, שהם העליונים והאמצעים, כי המסך עומד מתחת השלישים האמצעים, ורק ג' השלישים התחתונים דחג"ת לא יכלו להתעלות לראש, מפני שהמסך נמצא ממעל להם. וע"כ נשארו בהכרח בדרגת החג"ת למשכן לאור הרוח. אמנם מנה"י לחג"ת לא יכלו להתעלות לבחינת כלי לאור הרוח, רק השלישים העליונים לבד, להיותם ממעלה למסך דסיום וסוף, וע"כ ראויים עוד לחג"ת ולכלי דרוח. משא"כ השלישים האמצעים עם השלישים תחתונים, הגם שגם הם היו צריכים להתעלות, מחמת ירידת הרוח להכלים שלהם, אמנם לא יכלו לעלות כי המסך דסיום רוכב עליהם ועומד בסיום הת"ת. וע"כ נשארו למטה עם הנה"י חדשים, להלבשת אור הנפש לבד שהוא בחינת האור דסיום. והנה נתבאר היטב הגורם להתחלקות כל ספירה על ג' שלישים, שהוא ג"כ עלית ה"ת בעינים, וכמו שעשתה קו שמאל בכל ספירה כן עשתה התחלקות בהע"ס הפרטיים דכל ספירה, לבחינת גו"ע ואח"פ, שהם חב"ד חג"ת ונה"י. גם נתבאר הגורם להתחלקות הו"ק לשנים שנים, בעת הגדלות, שהוא בחי' המסך דה"ת העומד למעלה משלישים תתאין דחג"ת, ואינם ראויים עוד לבחי' ראש, כי אפילו אחר ירידת ה"ת מעינים נשאר שם בחינת רושם, כנודע. וע"כ לא יכלו לעלות רק ב' שלישים מחג"ת להיות ראש. וכן מבחי' נה"י לא יכלו לעלות רק השלישים העליונים לבד, שהם נתחברו עם השלישים התחתונים שנשארו מחג"ת ונעשו לחג"ת. הרי שא"א להיות גם בחג"ת יותר מב' שלישים. וכן לא יכלו ב"ש אמצעיים דנה"י לעלות לחג"ת מטעם מסך דסיום שממעל להם, הרי שמוכרח להשאר בנה"י ג"כ ב"ש. ועדיין צריכים לבאר למה לא נתעלו בא"א רק ב"ש עליונים דנו"ה לבדם, ולא כלל מבחינת יסוד דא"א. כמ"ש שהמסך מסתיים בסיום הת"ת, אמנם בז"א, אומר תמיד, אשר ג"ש עליונים דנה"י שלהם מתעלים ונעשים לחג"ת, שהוא חושב גם היסוד. אכן צריך שתזכור המתבאר בחלק הקודם, בענין ההפרש בין פרצופי מ"ה, לפרצופי ב"ן, אשר פרצופי הנוקבין אין להם תיקון קוים רק בג"ר דנה"י, להיותם בחינת הכלים ישנים דנקודים לבד, שסיום קו אמצעי היה שם בסיום הת"ת דא"ק. אבל פרצופי מ"ה, יש להם תיקון קוים גם בג"ש אמצעים דנה"י, שה"ס היסוד, הנקרא מ"ה החדש. (עי' דף תתק"צ בתשובות פ"ח פ"ט צ' וצ"ב) וע"כ מסתיים הקו אמצעי דפרצופי מ"ה עם סיום היסוד. גם ידעת, שענין תיקון קוים מתחיל רק מס"ג דא"ק, ששם נעשה צמצום ב', שעלתה ה"ת לעינים, ונעשה קו שמאל בכל הספירות, ואח"כ ע"י הזווג עם אור העליון נמשך קו אמצעי מכריע ביניהם, שז"ס תיקון הקוים כנודע. ולפיכך אין תיקון קוים בראש דא"א, להיותו בחינת כתר וע"ב, שבהם עוד לא נרשם שום התחלה לתקון קוים, וע"כ כח"ב דא"א זה למטה מזה, ובינה יצאה לחוץ מראש, כנודע. אמנם מבינה דא"א ולמטה, כבר יש תיקון קוים מבחינת הראש דאו"א, המלביש אותו, שהמה בקומת ס"ג, וע"כ כבר נוהג בהם תיקון קוים. אמנם בנה"י דא"א יש שם תיקון קוים בג"ר של אלו הנה"י, והוא מטעם שכן נתקנו שם תיקון הקוים בג"ר דנה"י דא"ק מכח הלבשתם של הע"ס דנקודים. (כנ"ל תתק"צ בתשובה פ"ח) גם מכח העיבור של עצמו, שהיה גם בו התכללות נה"י בחג"ת, שהוציא גם בו בחינת תיקון קוים בשלישים אמצעים דנה"י שלו, כנודע. ולפיכך יש בנה"י דא"א ב' בחינות סיומים: א' יש שם סיום קו אמצעי מבחינת הנקודים, שהוא בסיום הת"ת. וב' יש שם סיום קו האמצעי מבחינת המ"ה החדש, שהוא בסיום היסוד. והוא הטעם שהיסוד שלו אינו מצטרף עם ב' ש"ע דנו"ה שלו לעלות ולהתחבר עם החג"ת, משום הסיום דקו אמצעי אשר בסוף הת"ת שלו מכח הנקודים. כנ"ל. משא"כ בז"א, שעיקרו הוא ממ"ה החדש, כי בעת הנקודים לא היה בו שום הארה מתיקון קוים כי ע"כ נשברו הז"ת פנים ואחור. כנודע. וא"כ מתחיל תיקון הקוים שלו, רק באצילות, מבחינת מ"ה החדש, ואין לו חלק כלל בתיקון קוין דב"ן, ולפיכך אין שום סיום של קו אמצעי ניכר בבחינת הת"ת שלו, וע"כ גם היסוד שלו יכול לעלות לחג"ת כמו הנו"ה בלי שום שינוי. וזה אמרו (כאן באות נ') "משליש תחתון דת"ת דאריך נעשית חכמה דז"א ומיסוד אריך נעשית בינה דז"א ואמנם דעת אין בו" פי': כי אין ראש אלא מבחינת חג"ת, כי חג"ת נחשבים לז"א לבחינת ראש, כמ"ש בזוהר, כח"ב ג' רישין דעתיקא, וחג"ת ג' רישין דז"א. וכן בדברי הרב. אמנם מנה"י שהם ע"ס דסיום, אין בהם מבחינת ראש לז"א כל עיקר. ומה שאומר הרב אשר ג"ש עליונים דנה"י דא"א נעשו בו לג"ר בעת גדלות, אין הכונה אלא בעת שהם מתחברים ועולים לחג"ת, כנ"ל, שבעת הזווג לצורך זו"ן, עולים ב"פ עליונים ואמצעים דחג"ת, ונעשים לראש, ואז עולים גם השלישים העליונים מנה"י, ומצטרפים עם השלישים התחתונים שנעשו, מחג"ת, ונעשו שניהם יחד לבחינת חג"ת ממש. וע"כ אחר שג"ש עליונים דנה"י עלו ונעשו לחג"ת, אז ראוים להעשות לבחינת ראש לז"א, להיותם למעלה ממסך דסיום העומד במקום החזה, אבל מטרם שהג"ש דנה"י עולים ונעשים לחג"ת, אינם ראוים כלל להעשות לבחינת ראש. שאז הם למטה ממסך דחזה, והם נחשבים כבר לבחינת ע"ס דסיומא. וזכור זה. וטעם הדבר הוא, כי יש ב' בחי' ראשים: א' מבחינת עצמות חכמה, והוא בחינת ג' רישין דא"א עצמו. וב', הוא מבחינת ג"ר דבינה, שאע"פ שכבר היא למטה ממסך דראש, מ"מ נחשבת לבחינת ג"ר, להיותה דוחה חכמה בלאו הכי, מסוד כי חפץ חסד הוא. כנודע. וע"כ זה הרושם דמסך של ראש, אינו שולט עליה כל עיקר. כנ"ל בחלקים הקודמים. וז"ש בזוהר דחג"ת ג' רישין דז"א, כי חג"ת דא"א למעלה מחזה, הוא בחינת ג"ר דבינה, כנודע. וע"כ הם נעשין לג' רישין: חב"ד של הז"א. כי גם הז"א עיקרו הוא רק אור דחסדים, אלא בהארת חכמה, שזהו מבחינת הראש הב' שהוא מג"ר דבינה, ע"י הזווג דע"ב ס"ג, כנודע, ואין לז"א שום שייכות לראש דעצמות חכמה. וכבר נתבאר זה באורך. ולפי זה תבין היטב, כי רק הת"ת דא"א, אחר שעולה למעלה מטבור, שפירושו, שמצטרף עם השלישים תחתונים שנשארו מחג"ת, ונעשה גם הוא בחינת חג"ת שלמעלה ממסך דחזה וטבור שלו נעשה ראוי להעשות לראש אל הז"א. ולכן בחינת היסוד דעתיק המלובש בו עתה בהיותו בחינת למעלה מחזה, ששם עומד יסוד דעתיק, הוא שם נעשה לבחינת כתר דז"א, וש"ת דת"ת לבחינת חכמה דז"א. ומכאן יש לז"א ב' רישין דכתר וחכמה. אבל בינה אין לו, ומכ"ש דעת, כי אין שם עוד שום זווג בראש דז"א בעיבור, אלא בימי גדלותו, לאחר י"ג שנים ויום א'. ועתה אינו נחשב כלל לראש, אלא הוא כולו בחינת נה"י בסוד ראשו בין ברכיו. ומשום זה אין בו אלא מעצמות א"א בחינת כלים לבד. וכיון שיסוד דא"א, אינו עולה ונעשה לבחינת חג"ת, להיותו למטה ממסך דסיום העומד בת"ת דא"א, מכח שורשו שבנקודים כנ"ל. וע"כ חסר שם קו אמצעי לגמרי, ואין עתה בראש ז"א אלא ב' קוים שהם כתר וחכמה, אבל קו אמצעי הבא מיסוד אין לו. וע"כ נבחן כאן בעיבור, שבינה דז"א יצאה מראשו כבינה מראש דא"א, כי כמו הבינה דא"א שהוא הגרון, יצאה מראשו, מחמת ה"ת שעלתה בעינים, שהוא חכמה דראש, והחכמה דא"א נתקנה בדכר ונוקבא, והוציאה אל הבינה חוץ מראש, מחמת המסך דקטנות שהשאיר הרושם שלו ממעל לבינה, ואינה ראויה עוד להיות ראש. כן הדבר גם ביסוד דא"א, כי מחמת המסך דסיום שבסוף הת"ת העומד ממעל ליסוד, ע"כ אין היסוד ראוי להעשות לבחי' חג"ת, מחמת המצאו מתחת המסך דסיום של קו אמצעי דנה"י. אמנם אלו הכתר וחכמה, שז"א מקבל משליש תחתון דת"ת דא"א, ומיסוד דעתיק שבתוכו, נעשו בו בגדלות לחכמה ובינה. ואותה בחינת הבינה שמקבל מיסוד דא"א שיצאה לבר מסיום דנה"י, נעשה בו אז לדעת. וטעם הדבר, כי כבר נתבאר שיש לז"א ב' שרשים: א' מפרצוף הכתר דא"ק, שמשם החג"ת שלו נחשבים לכח"ב, ונצח נחשב לעיקר נקודתו עצמו, והוד נחשב למלכות שלו. כנ"ל. והנה משורש זה באים הכלים והקטנות דז"א שמקבל ג"כ מפרצוף הכתר דאצילות. וע"כ נחשב בעיבור, אשר יסוד דעתיק הוא הכתר שבו, ושליש ת"ת תחתון דא"א הוא חכמה שבו, ויסוד שיצא לבר מת"ת, הוא הבינה שבו. אבל בגדלות, שהוא מקבל מע"ב ס"ג, דהיינו או"א, הנה אז מקבל משורש השני שהוא ע"ב דא"ק, שמשם באים לו התלבשות העצמות בכלים, כנ"ל, אשר שם ירדו המדרגות, כי חכמה נתלבשה בכלי דכתר, ובינה בכלי דחכמה, וחסד בכלי דבינה, כנ"ל ע"ש וע"כ נחשבים בו עתה הכח"ב של הקטנות שנעשו לבחינת חב"ד. והנה נתבאר היטב, אשר בחי' הראש דז"א בעת עיבורו, נעשה רק משליש תחתון דת"ת דא"א, ומחלק יסוד עתיק המלובש בתוכו, מעת עלית נה"י אל החג"ת. גם נתבאר היטב שהם רק בחי' כתר וחכמה. וכן נתבאר היטב הטעם, שיסוד באמת היה צריך גם הוא להכלל בחג"ת ולהעשות בחינת בינה דז"א, אלא משום המסך דסיום שבת"ת, העומד ממעל ליסוד, ע"כ נדחה מלעלות לחג"ת להעשות בחינת ראש. והוא נשאר בנה"י דא"א. ונמצא הבינה דז"א בעיבור, שהיא לבר מראש. גם נתבאר היטב הטעם למה כח"ב דז"א נעשים לחב"ד, לעת גדלות, שהוא משום שהתלבשות העצמות בכלים נמשך מע"ב דא"ק, ולא מכתר דא"ק. וכמו בע"ב דא"ק נתלבשה החכמה בכלי דכתר, ונעשה הכתר בחינת חכמה, וכן הבינה בכלי דחכמה, ונעשה החכמה לביבה. וכן החסד בכלי דבינה, ונעשה הבינה לדעת. כן הוא גם בז"א, וע"כ הכח"ב דעובר נעשו לחב"ד בעת גדלות. ומה שאומר פעם ששליש תחתון דת"ת נעשה ראש לז"א, ופעם אומר, שמחצית הת"ת דא"א עלה ונכלל במחצית ת"ת העליון דא"א. (עי' לעיל תתקי"ד אות פ"ד) תדע שהוא מטעם ב' הסיומים שיש בפרצוף החג"ת דא"א שלמעלה מפרסא. כמ"ש (לעיל דף תתקט"ז ד"ה וזכור) שמצד קו האמצעי, הוא מסתיים בנקודת החזה, ומצד ב' הקצוות הוא מסתיים בטבור, וע"כ בעת העליה של הפרצוף שלמטה מפרסא למעלה מפרסא, יש הבחן אחר בהקצוות, והבחן אחר בקו האמצעי, וכדי שלא להאריך בזה, אומר סתם, שמחציתו התחתון עולה ונכלל במחציתו העליון, דהיינו הקו אמצעי כדרכו, והקצוות כדרכם. כי זה הכלל, שבחי' גו"ע של הפרצוף היא מחציתו העליון של כל פרצוף, ובחינת אח"פ של הפרצוף, היא מחציתו התחתון. כנ"ל בחלק הקודם. ובשעה שמדבר בדיוק מהחלק של הזו"ן, הוא אומר שהוא שליש תחתון, שהרי הזו"ן אין לו חלק בלמעלה מטבור אפילו מצד הכלים, כי שם מקום ישסו"ת, כנודע. כי ידעת שבחינות החג"ת דז"א באים רק מתוך התכללות הנה"י דא"א בחג"ת שלו. כנ"ל. כי עיקרו של ז"א אינו אלא בחינת הנצח דא"א, ורק משליש תחתון שלו, כנ"ל, והנוקבא דז"א, היא משליש תחתון דהוד דא"א, כנ"ל. שהם בחיבות ו' ונקודה. אלא מתוך עלית הנה"י לחג"ת, הרויח הז"א כח"ב חג"ת, כי משליש תחתון של ת"ת דא"א, הרויח בחינות כתר חכמה, ומיסוד דא"א, הבינה שלו, וד' שלישים דנו"ה, הגם שנשארו למטה ולא נתחברו למדרגת חג"ת, מ"מ מחמת עלית הנה"י דא"א לחג"ת, מכה שנעשו לאחד עם הנה"י דעתיק בעת הזווג כנ"ל. לכן הגם שלא נתחברו לגמרי עם מדרגת חג"ת, מ"מ הרויחו בתוכם בחינת התכללות מהחג"ת, באופן שהם נתכפלו, שכל שליש מהם נעשה לב' שלישים: א' מחג"ת וא' של עצמם מנה"י. באופן, ששליש תחתון דנצח נכפל לב"ש: ת"ת, ויסוד. דהיינו שבחינת קו אמצעי דז"א, שהוא עיקר הז"א הבא מנצח כנ"ל. והקו אמצעי דנה"י הוא היסוד, וא"כ לולא ההתכפלות לא היה בוטל מש"ת דנצח, אלא בחינת היסוד שבו. אבל עתה שנכפל ע"י ההתכללות בחג"ת, יש שם גם בחינת שליש מהחג"ת, שהוא ת"ת. וכן מש"ת דהוד דא"א, לולא ההתכפלות לא היה לו ליטול ממנו אלא מלכות, דהיינו הנוקבא שלו, ועתה שנכפל נעשה לו משם ב' בחינות נוקבין לאה ורחל, דהיינו נוק' דבחינת חג"ת, ונוקבא דבחי' נה"י. ועד"ז משליש אמצעי של הנצח, לולא ההתכפלות לא היה נוטל משם רק בחינת הנצח שלו לבד, ועתה נוטל משם גם בחינת ימין דחג"ת, שהוא חסד. ועד"ז משליש אמצעי דהוד, לולא ההתכפלות לא היה נוטל משם אלא בחינת הוד שלו לבר, ועתה נוטל משם גם בחינת השמאל דחג"ת, שהוא גבורה. והנה נתבאר לך היטב איך שד' הפרקים התחתונים שנשארו בנה"י דא"א נכפלו ונעשו לחג"ת נהי"מ דז"א ע"ד שבאר הרב כאן באות נ' ע"ש. אשר עם החכמה שנטל מת"ת דא"א, והבינה שנטל מיסוד דא"א, הם ט' בחינות. גם נתבאר היטב מה שאומר כאן באות נ"א, שחצי יסוד דעתיק יומין תוך חצי התחתון דא"א נעשה לבחינה כתר דז"א. ואין להקשות ממה שיסוד דעתיק מסתיים בחצי העליון בחזה דא"א. ואינו מתלבש כלל בחצי הת"ת התחתון, כי הכוונה היא על שעת הזווג שאז הנה"י דא"א עלו לחג"ת למעלה מחזה, ונמצא היסוד דעתיק מלובש ג"כ בחצי ת"ת התחתון דא"א. כנ"ל. ומה שאומר שהוא רק בכח ולא בפועל, הוא, כי עתה הז"א הוא כולו רק בקומת נה"י, ואין לו הכר אפילו בהחג"ת הנכללים בו, מכ"ש בכתר חכמה בינה. וזה שאומר שענין ההתכללות דכח"ב, פירושו בכח, דהיינו שאחר לידתו וגדולתו יתגלה בו הע"ס האלו שאמרו כאן. ואין להקשות, למה אינו חושב ב' פרקין עלאין דנו"ה דא"א, אלא הש"ת דת"ת דא"א לבד. והוא כי כל זמן שאין זווג בראש, אין בו תיקון קוין, וע"כ אין לחשוב אלא ש"ע דקו אמצעי לבד, שהוא ש"ת דת"ת דא"א, ולא הנו"ה שהם הקצוות. כי הם מתגלים בז"א רק בעת גדלותו, כמו שיתבאר להלן. המתבאר מכל האמור, הוא, שעיקרו של ז"א הוא שליש תחתון דנצח א"א, והמלכות שלו היא ש"ת דהוד א"א, והם בחינות נה"י דז"א. ושאר הספירות: חג"ת, כח"ב, באות לו ע"י ב' מיני התכללות: א', היא ההתכללות נה"י בחג"ת, שנעשה בא"א ע"י התיחדותו עם עתיק לפרצוף אחד. ונמצאים הנה"י דא"א במקום נה"י דעתיק, שהם בחינת חג"ת דא"א. ומהתכללות זו מתכפלים השלישים התחתונים והאמצעים דנה"י דא"א מב' בחינות, מחג"ת ונה"י, כנ"ל. ומכאן מרויח הז"א את החג"ת שלו. ומההתכללות דמין הב' דהיינו ממה שג' השלישים עלאין דנה"י דא"א, מצטרפין עם הג"ש תתאין דחג"ת דא"א ונעשים לבחינת חג"ת לצורך גדלות דאו"א, הנה הז"א נוטל מהם בחינת הכח"ב שלו, כנ"ל. אלא בימי עיבורו, כל עוד שאין לו בחינת זווג בראש, אינו נוטל מהקצוות שהם נו"ה, אלא מת"ת לבד, ואפילו מיסוד אינו בוטל, כי גם שהוא שליש אמצעי כמו שליש תחתון דת"ת, מ"מ כיון שהוא בא"א למטה ממסך דסיום המסתיים בת"ת שלו, ע"כ אינו ראוי לעלות ולהעשות לחג"ת כנ"ל. ותדע שהתכללות זו דמין הב', נקרא בדברי הרב התכללות מיניה וביה כאן באות נ"ה. גם נתבאר, ב' השורשים שיש לז"ת הנקראים ז"א: א' הוא מצד הכתר דא"ק שמשם נבחנים החג"ת נ"ה לבחינת כח"ב זו"ן. וב' מצד הע"ב דא"ק, ששם ירדו המדרגות, ונבחנים החג"ת נ"ה לחב"ד זו"ן. והבחן א' מצד פרצוף הכתר דא"ק, הוא בעיקר ביחס הכלים דז"א לבד. והבחן ב' הוא בשעה שמתחשבים בהאורות, דהיינו מבחינת התלבשות האורות, בכלים. כנ"ל (דף אלף מ' ד"ה וע"כ נבחן) עש"ה. ועם זה תבין היטב ג' השמועות המובאות כאן בדברי הרב, שלכאורה נראות כסותרות זו את זו, א' היא המובא לעיל באות נ"א, שיסוד דעתיק וש"ת דת"ת דא"א ויסוד שלו, נעשים לכח"ב דז"א. ומפרק אמצעי דנצח, נעשה לו חסד נצח. ומפרק תחתון דנצח נעשה לו ת"ת ויסוד. ומפרק אמצעי דהוד נעשה לו גבורה והוד. ומפרק תחתון דהוד נעשה הנוקבא דז"א. ואלו ט' הבחינות כבר נתבארו היטב שהם ביחס הכלים דז"א, ששורשם נמשך מפרצוף הכתר דא"ק. שמועה ב' היא כאן באות נ"ג. שמשליש תחתון דת"ת דאריך, נעשה לז"א בחינת חב"ד. ומב' פרקין תתאין דנצח דא"א, נעשו לו חסד נצח. ומב' פרקין תתאין דהוד, נעשו לו גבורה והוד. ומיסוד דאריך נעשו לו ת"ת ויסוד. ע"כ. והנך רואה שכאן אינו חושב בז"א כח"ב, אלא חב"ד. וגם הם כולם רק בש"ת דת"ת. והענין הוא כי כאן מדבר מבחי' התלבשות האורות בכלים. שאז יורדים המדרגות, ואין לז"א אלא מחכמה ולמטה, כי כתר יורד לבחינת חכמה. וכו', כנ"ל. ואע"פ שאין בעובר בחינת זווג ותיקון קוין בראש, גם אין לו משום זה בחי' דעת, כנ"ל. אמנם הכוונה היא מבחינת כח לבד, ולא מבחי' פועל, דהיינו מה שעתיד לצאת בו מאותם השרשים בעת גדלות. ונודע שבעת גדלות נעשים ג' שלישים עלאין דנה"י דא"א לחב"ד דז"א, וש"ת דת"ת דא"א הם בחינת גלגלתא לחב"ד דז"א. וע"כ יש גם עתה בעיבור הארת כל החב"ד העתידים לצאת בו בגדלות, בבחינות רשימות בכח. ונמצא עתה ששליש תחתון דת"ת כולל בתוכו את נו"ה העליונים גם שליש עליון דיסוד, בבחינת כח לבד. וכן נצח כולל בתוכו חסד נצח של הגדלות. וכן הוד כולל בתוכה גבורה והוד של הגדלות, וכן יסוד כולל בתוכו ת"ת ויסוד דגדלות, דהיינו מלבד השליש עליון דיסוד שנעשה בגדלות לבחינת דעת, כנודע. באופן שכל המדובר כאן בשמועה הב' הוא מבחינת ההתלבשות העצמות בכלים דגדלות שהם כלולים עתה בהעובר מבחינת כח, ולא בפועל. וע"כ מצייר אותם כמו שהם עתידים להיות בעת גדלות. והשמועה הג' היא כאן באות ס', גם כאן המדובר הוא מבחינת האורות כמו בשמועה הב'. אלא שמבאר כאן יותר בפרטות, וע"כ אומר שמש"ת דת"ת נעשה גלגלתא דז"א. ומנה"י עצמו תלת מוחין. ומיסוד נתפשט כל שאר גופא דז"א כולו. עכ"ל. כי לעיל בשמועה הב' אומר סתם שמשליש תחתון דת"ת נעשו בז"א תלת מוחין חב"ד. וכאן מבאר יותר, אשר התלת מוחין נעשו מנה"י דא"א, כלומר מג' שלישין עלאין המתחברים עם הג"ש תתאין דחג"ת, ונעשים בחינת חג"ת דגדלות דאו"א, כנ"ל. כי אחר שנעשו לבחינת חג"ת המה ראוים להעשות לג' מוחין לזעיר אנפין. (כנ"ל דף אלף מ"ג דיבור המתחיל המתבאר עש"ה) ואע"פ שאין הב"ש עלאין דנו"ה מאירים בו עתה, וכ"ש השליש עליון דיסוד כנ"ל. מ"מ המדובר הוא רק מבחי' בכח ולא בפועל. וע"כ אומר ג"כ, כי מיסוד נתפשט שאר גופא דז"א כולו. כי אין שום התפשטות אורות אלא מקו אמצעי, שהוא היסוד דא"א, שהוא מזדווג עם עטרה שלו ומוציא כל האורות ממנו ולמעלה בשביל המוחין דז"א, וממנו ולמטה בשביל כל הגוף דז"א. כנודע. הרי שכל המדובר כאן הוא מבחינת האורות אבל מבחינת הכלים כבר ביאר היטב בשמועה הא'. והבן. ומה שמחלק באות נ"ד ונ"ה בין הת"ת דא"א לנו"ה שלו, שע"כ בעשה מש"ת דת"ת ג' מוחין, משום שעלה ונכלל בב"ש עלאין דת"ת שלו מניה וביה, וע"כ הוא ראוי למוחין, משא"כ הנו"ה לא נכללו לגמרי בחו"ג, אלא שנטלו הארתם מאחרים, ע"כ לא נעשו מהם אלא חג"ת נה"י. הנה זה כבר נתבאר לעיל שיש ב' מינים של התכללות: א' היא בחינת עלית ג"ש עליונים דנה"י והתחברותם עם ג"ש תתאין דחג"ת, שנעשו שם לבחינת חג"ת, וזה נקרא התכללות מיניה וביה, כלומר שנתעצמו עם החג"ת ונעשו לחג"ת, וע"כ ראוים למוחין, כי חג"ת דא"א נעשים מוחין לז"א. אבל ההתכללות דמין הב', שהיא עם עלית א"א לחג"ת מפאת התיחדותו עם עתיק לפרצוף אחד, אשר הגם שכל הנה"י נכללים שמה, מ"מ נחשב זה שהם מקבלים הארתם מהחג"ת מחמת עליה הזו, אבל אין הם עצמם נכללים שם להעשות חג"ת, אלא שהם נשארים בבחינתם. והוא מחמת המסך של סיום הת"ת העומד ממעל להם. (כנ"ל אלף ל"ז ד"ה וטעם) וע"כ אלו הפרקין אמצעין ותתאין דנו"ה, אינם יכולים להעשות חג"ת דא"א גם בשעת עליתם, וע"כ הם נעשים רק לו"ק דז"א ולא למוחין. וכן מה שאומר כאן באות נ"ח, שת"ת דא"א הוא סוד ו', שמחצית הו' משמשת לחג"ת דאו"א, ומחצית הו' משמשת לג' מוחין דז"א. תבין זה ג"כ, עם המתבאר לעיל, אשר ג"ש עלאין דנה"י עולים בעת גדלות ומתחברים עם הג"ש תתאין דחג"ת דא"א, ונעשים שניהם לבחינת, חג"ת דאו"א. ככ"ל (דף א' ל"ט ד"ה וזה) ונמצא שהת"ת דא"א המשמש עתה לת"ת דאו"א, יש בו ב' בחינות: א' הם ג"ש תתאין דחג"ת שנשארו שם. ב' הם ג"ש עלאין דנה"י דא"א שעלו להם ונתחברו עמהם לחג"ת, הרי שיש שם שש בחינות. והם סוד ו'. כי כולם כלולים בת"ת. וזה שאומר, שמחציתו העליון, שהם בחינת ג"ש תתאין דת"ת הכולל בתוכו חו"ב הם משמשים רק לאו"א. ושלישים עלאין דנה"י דשם, שנעשו גם הם לחג"ת, הם שנעשו לג' מוחין לז"א. כי זה הכלל שג"ר דז"א נעשים רק מג"ש עלאין דנה"י דא"א, אלא אחר שנעשו לחג"ת. כנ"ל. וזהו שמדייק כאן הרב, שאין הת"ת נעשה למוחין לז"א, אלא אחר שחציו התחתון נכלל בחציו העליון. אכן כל זה הוא בבחינת בכח ולא בפועל, כנ"ל. וזה אמרו "בצאתו מבטן אמו ונולד עדיין הוא כמו בתחלה בזמן העיבור כי צריך עדיין להגדיל אבריו וכו' שיגדיל ויתקן כבבחינה הג' של זמן העיבור" כי כל מה שהיה בזמן העיבור בכח, צריך להתגלות ביניקה ובגדלות בפועל. וע"כ אותם ט' בחי' שנמנו בבחינה הג' מתגלים בפועל בזמן היניקה, שהם בחינות הכלים הבאים מפרצוף הכתר דא"ק, וכן מפרצוף הכתר דאצילות, שהוא א"א. שמשם נבחן עיקר הז"א מנצח, ולא מת"ת, ובחינת החג"ת נבחן לו לכח"ב, כנ"ל. ומכאן תראה בעליל, ששמועה הב' והג' הנ"ל, הכוונה היא לבחינת בכח, על ימי הגדלות, כי בפירוש נאמר כאן להלן בדברי הרב, אשר בחינה זו נמשכת עד תשלום תשע שנים. הרי שמ"ש בשמועה הב' ובשמועה הג' אינו מתגלה רק בזמן גדלות, אחר ט' שנים ויום אחד, שאז מתחיל להגלות ענין התפשטות האורות והתלבשותם בכלים דז"א שנגמרו בו בעת היניקה. וזכור תמיד ההבחן הזה, שמצד הכלים נבחן ז"א שנמשך בעיקר מא"א, שהוא פרצוף הכתר דאצילות, המקבל מהבחי' שכנגדה מפרצוף הכתר דא"ק ומבחינת התפשטות האורות בתוכו, נבחן שנמשך מפרצוף או"א דאצילות, המקבל מהבחינה שכנגדה מפרצוף ע"ב דא"ק. וזה אמרו "ובזה תבין מ"ש בתיקונים דאיהו בנצח ואיהי בהוד" דהיינו כנ"ל, כי בעת שז"א מקבל רק מבחי' א"א, נבחן בו עיקר נקודתו שהוא בחינת נצח, ולא ת"ת וע"כ בחול בשחרית, יורד הז"א בנצח, והנוקבא בהוד. כמבואר לעיל בבחינה הג'. ובמתבאר נבין מ"ש (באות ס"ב) ונמצא הרחק בין היסוד לב"פ עליונים דנו"ה, וכו', ואותו מקום היסוד נשאר חלל, וכו', משם נתהווה הגרון של הז"א" דהיינו כמ"ש לעיל (אלף ל"ח ד"ה אמנם) שבהתעלות ג"ש של נה"י דא"א להתחבר לג"ש תחתונים של חג"ת, להעשות כלי דחג"ת לצורך הגדלות דאו"א, לא היה יכול יסוד דא"א לעלות עם נו"ה, משום המסך דסיום העומד בסיום ת"ת דא"א ממעל ליסוד, וע"כ נשאר יסוד למטה בבחינת נה"י ולא נצטרף לחג"ת כמו ב"ש העליונים דנו"ה, ע"ש וע"כ נבחן בחינת יסוד, שחסרה שם בין הנו"ה כלומר, כיון שצריך להיות שם, לדעתו הכללות של הנו"ה, ואינו שם, ע"כ נבחן בהכרח מקומו שם ביניהם לבחינת רשימו ממנו וזו הרשימו נבחנת לבחינת חלל. ועל כן אפילו בהיות היסוד למטה בנה"י, מכל מקום הוא יונק מן החלל שלו, הנשאר שם בחג"ת בין הנו"ה. ומשום היניקה הזו, אין היסוד נחשב לבחינת נה"י גמורה, אלא כמו בינה דא"א שיצאה לבר מראש דא"א, שבערך א"א נחשב שיצאה מראש שלו, אמנם בערך הגוף דא"א, נחשבת לראש. כנודע, כי ע"כ נעשה הגרון הזה לכתר לאו"א. כן הדבר גם בז"א, כי אע"פ שיסוד דא"א נשאר למטה בנה"י, וע"כ אינו ראוי להיות ראש, כי אין ראש אלא מבחינת חג"ת, כנ"ל, מ"מ הוא נבחן לבחינת גרון דז"א, הנחשב לראש לבחינת גוף של ז"א, כמו הגרון דא"א שהוא בחי' ראש לגוף שלו. וזה אמרו "ודע כי מן הגרון הזה הוא תחלת עשיית מציאות הז"א, בבחי' תלת כלילן בתלת" כי הוא נבחן לבחינת ראש וכתר לכל הגוף דז"א, כנ"ל. וע"כ בעיבור שעדיין אין לו שום אורות דראש, אלא תלת כלילן בתלת, דהיינו גוף וו"ק, הרי הגרון משמש לו לבחינת ראש ושורש ונמצא שבעת הזאת נבחן הגרון לתחלת מציאות התהוות כל הז"א. כלומר לבחינת כתר שפירושו שורש. כמו שמסיים "באותה בחינה דיסוד דאריך, שם הוא בחינת השופר, ומשם יצא הז"א בסוד קול, כלול בג': מים, ואש, ורוח, בסוד קול דנפיק מגו שופר" דהיינו כמבואר, שהחלל הנשאר למעלה בין ב"פ העליונים דנו"ה שנעשו לחג"ת, מאיר ביסוד דא"א שנשאר למטה, והוא נעשה לבחי' כתר ושורש לכל ו"ק דז"א. וזה אמרו "ונמצא כי היסוד הזה הוא פורח באויר ואין לו על מה לסמוך, כי מקום סמיכתו ואחיזתו הוא למעלה בין תרין פרקין קדמאין דנצח והוד, והרי הוא נפל למטה בבינה דז"א". (כאן באות ע"ג) פירוש: כי סוף סוף הוא נחשב לבחינת ראש, כמו הגרון דא"א, והוא מטעם היותו מבחי' שלישים עליונים דנה"י דא"א, ומטעם נו"ה שכלול בהם, שכבר עלו ונעשו לבחינת חג"ת וראש. אמנם כיון שאינו עמהם במקום אחד, כי הם בחג"ת והוא בנה"י, ע"כ אינו יכול לסמוך עליהם שיהיה נחשב למכריע ביביהם. וז"ש "והיותו נקרא פורח באויר ואינו נקרא נופל, הוא, כי מן הראוי היה שיפול למטה במקום שעומדים ד' פרקין תחתונים דנו"ה דא"א, שהוא במקום ו"ק דז"א, אבל ההארה הנמשכת לו מלמעלה, מאותם ב"פ קדמאין שנשארו באבא ואמא, הם המעמידים אותו בבינה דז"א" דהיינו כמבואר כי כח הסיום שבמסך דסיומא העומד במקום סוף הת"ת, היה צריך להפיל לבחינת יסוד לגמרי מבחי' ראש, שהרי השפיל אותו לבחי' נה"י, ואין בחי' נה"י יכולה להיות ראש כנ"ל. אלא מחמת ההארה הנמשכת לו מהחלל שבין נו"ה, שעלו ונעשו לחג"ת, דהיינו מרשימו שלו הנמצאת שמה. כנ"ל, הרי נצח והוד אלו מעמידים אותו בבחינת ראש, ונעשה בחינת בינה דז"א שתכונתה כמו בינה דא"א שביחס הגוף נחשבת לראש, וביחס הראש נחשבת שיצאה לבר מהראש. כנ"ל. וזה שממשיך, "ושם אינו לא למעלה במקומו הראוי לו ולא למטה עם שאר פרקין" כי אינו נחשב שהוא עומד במקומו הראוי לו, דהיינו שיתחבר ויהיה לבחינת חג"ת ממש, כמו הנו"ה העלאין, וגם אינו נחשב שנפל למטה לבחי' ד' פרקים תחתונים דנו"ה, שהם ו"ק גמורים. מטעם הנ"ל. וזהו שמסיים "ובחינת אותו אור עליון הנקרא בחינת אויר, הנמשך לו מהם, נשאר תלוי ופורח באויר". כי אור הנמשך מב' פרקים עליונים דנו"ה מכונה בשם אויר, כלומר אור הרוח, להיותם עתה בבחינת חג"ת דא"א, כנ"ל. והם מעמידים אותו בבחינת פורח, שפירושו, שאינו לא למטה ולא למעלה. כנ"ל. וז"ש היסוד והבינה שניהם נקראים בשם זה" דהיינו כמבואר, כי כל קריאת היסוד בשם פורח, שפירושו שאין לחשבו כראש, ואין לחשבו לו"ק הוא להיותו בחינת בינה וגרון, כי בינה דא"א היא השורש לבחינת פורח, כי כן היא נמצאת בגרון דא"א.

צלם המוחין אלו נכללים בינה ותבונה ועד"ז אבא וישראל סבא: פירוש, כי כבר ידעת, שנה"י דעליון מתלבשים במוחין דתחתון, ונעשו לו לבחינת מוחין. והם נקראים ג"כ צלם, שפירושו לבושי מוחין, אכן רק צ' דצלם נעשה ללבושי מוחין, אבל הל' והם' שהם חב"ד וחג"ת נעשו למקיפים. ולהבין הדברים האלה, צריך שתזכור כל המתבאר לעיל בענין נה"י אלו, (בדף תרל"ז ד"ה עתה. ובדף תשט"ז תשובה ק"ב) ונתבאר שם, כי התחתון אע"פ שהוא יוצא ע"י הזווג של ראש העליון, מ"מ אינו יוצא מפנימיות של העליון, דהיינו מאותה בחינת מסך ועביות המשמשת בעליון, אלא ממדרגה נמוכה הימנה הנקראת אחורים דעליון. שאם העליון הוא בחי"ד, נעשה שם הזווג לצורך התחתון על בחי"ג, שהוא אחורים שלו. ואם העליון הוא בחי"ג, נעשה בו הזווג לצורך התחתון על בחי"ב. וכו' עד"ז. עי' לעיל (דף תתצ"ז ד"ה ועתה. ודף תתצ"ח ד"ה וצריך). גם ידעת, שבכל זווג יש או"י ואו"ח, כי אור העליון מכה על המסך בבחינת אור ישר, וע"י הכאתו של אור העליון בהמסך. הוא מעלה או"ח ומלביש את האו"י, לפי שיעור תוקפו של ההכאה, כנודע. הרי שבכל זווג נבחן אור ולבושו עמו, כי האו"ח הוא המלביש את האור העליון שנקרא אור ישר. ועם זה תבין, אשר אותו האו"ח שהעלה המסך בעת הזווג לצורך התחתון, אין הוא נצרך כלל אל העליון גופיה, כי אין לו שייכות עמו, כי הוא יצא מבחינת עביות שהיא למטה מבחינתו עצמו, כנ"ל, והוא בחינת אחורים שאינו נצרך כלל במקומו (כנ"ל דף תתק"י אות ע"ו בדברי הרב ע"ש) לפיכך בשעה שהקומה יורדת למקום התחתון, הרי היא נוטלת לבושה עמה. ואע"פ שבחינת הלבוש הזו יצאה מן בחינת המסך ועביות של הגוף דעליון, כנ"ל. מ"מ כיון שהוא מבחינת אחורים שלו, ואינו שייך לו כלל, ע"כ יכול לירד עם האו"י שבו למטה בהתחתון, כמו שהיו מלבישים זה לזה, בראש של העליון. והבן היטב. וזה אמרו "בעת זווגם דאו"א להוציא צלם המוחין אלו, נכללין בינה ותבונה לפרצוף אחד, ועד"ז אבא ויש"ס" דהיינו כמבואר, שהצלם הזה, ה"ס האו"ח שעולה מהמסך בעת הזווג של או"א, שעשו בהתכללות המ"ן של הזו"ן, אשר אז צריכים או"א וישסו"ת להיות פרצוף אחד (כנ"ל דף תתקמ"ג אות קמ"ו וקמ"ז) ואז הם מולידים הקומה של הזו"ן, היוצאת על המ"ן דזו"ן הנכללים במסך שלהם עצמם, מבחינת אחורים שלהם, ונמצא קומת ע"ס של הזו"ן מלובשת בלבוש דאחורים של או"א. שמטעם זה היא ראויה לקבל עמה את הלבוש הזה גם בשעה שזו"ן נולד ויורד למקומו. וזכור שהלבוש הזה הנ"ל, נקרא בשם צלם. וזה אמרו "ובהיותן פרצוף אחד שניהם, יהיה היסוד של כללות הפרצוף כמעט בפי התבונה וכו', ובבא זמן לידה יצאו מוחין אלו מיסוד הזה של הכללות" דהיינו כמ"ש הרב לעיל (דף תתקמ"ד אות קמ"ז. ועי"ש באו"פ), כי אין הזו"ן נולד אלא מישסו"ת, שהם בחינת העליון שלו, ועל זה מדייק להשמיענו, שהוא נכלל ויוצא מבחינת פה דראש התבונה, שהיא מלבשת לשליש תחתון דת"ת דאו"א בכללות הישסו"ת, ששם בחינת הבטן דכללות. באופן שמצד או"א בכללות ישסו"ת נבחן שנכלל ויוצא מבחינת היסוד שלהם. ומצד הישסו"ת, שהם העליון שלו, נבחן שבכלל ויוצא מבחינת פה דראש, כמו כל תחתון שיוצא מעליון שלו. וזה אמרו "והנה בינה צריכה לעשות ב' פעולות: א' להזדווג עם אבא וכו'. ב', שהיא מוכרחת להיות רובצת על האפרוחים. וב' פעולות אלו, הן מתנגדות, ולכן היא צריכה להתחלק לב' פרצופין בינה ותבונה" פירוש: כי בעת הזווג לצורך הזו"ן, הארתם גדולה מאד, כי אז נמצאים או"א פב"פ, וג"ר דאו"א הם במקום ג"ר דא"א, כנ"ל (דף תתק"כ אות פ"ז) וכבר ידעת, שעכ"ז אין או"א מזדווגים לצורך ז"א מבחינת גדלותם הזו, אלא מבחינת חיצוניותם, וגם מבחי' קומת נפש בלבד, (כמ"ש בדברי הרב לקמן) ע"ש. אמנם כיון שאו"א גופייהו הם בתכלית הגדלות, ע"כ הם משפיעים בנפש הזה קומה שלימה של נרנח"י דנפש, כנ"ל בחלק י'. אבל לעת לידת הזו"ן לאויר העולם נתבאר שם (בדף תתנ"ז אות קמ"ט). שאחר שז"א נשלם בכל הבחינות דעיבור, הוא מתעורר לקבל אורותיו ממעלה למטה, ואז נד הדלת דגדלות ממקומו, ונפתחות הדלתות, כי ה"ת חוזרת בעינים. עש"ה כי אין להאריך כאן. ותדע שהלידה בעצמה גורמת התחלקות או"א וישסו"ת לב', פרצופים כי אחר שחזרה הה"ת בעינים, והדלת וציר דקטנות שביסוד אמא הכללי, חזר לשליטתו, כמ"ש שם, הנה אז פגע זה רק בישסו"ת, להיותם מבחינת הארת חכמה, והם מתצמצמים מחמת הה"ת שחזרה לעינים. אבל באו"א עלאין, אין זה פוגם כל עיקר, מפאת שהם מבחינת ג"ר דבינה, שאינה סובלת שום צמצום מחמת הה"ת, מכח כי חפץ חסד הוא, כנודע. אמנם בהכרח שעתה או"א וישסו"ת מתחלקים שוב לב' פרצופים כמו שהיו קודם הזווג, אשר או"א עולים למעלה מחזה דא"א, וישסו"ת יורדים לבחינת למטה מחזה דא"א, לבחינת ו"ק, שזה מכונה בהם בחינת רובצת על הבנים, כנודע. כי מבחינה זו משפיעים מוחין דיניקה אל זו"ן שנקראים בנים. הרי שיש כאן מחמת הלידה ב' פעולות מתנגדות זו לזו: א' היא שישסו"ת מוכרחים לחזור לקטנותם, להיות בסוד רובצת על הבנים, כנ"ל. שהוא בחינת ו"ק וקטנות. וב' היא, כי או"א עלאין מוכרחים לחזור אל בחינת ג"ר דבינה, כמו שהיו מטרם התכללותם עם ישסו"ת לפרצוף אחד. וז"ש, כיון שב' פעולות אלו הם מתנגדות זו לזו, ע"כ היא צריכה להתחלק לב' פרצופים, שאו"א עלאין חוזרים לקדמותם לבחינת ג"ר, וישסו"ת נעשים לבחינת רובצת. כנ"ל. וזה אמרו "ואז מנה"י של בינה עליונה, נעשית כל הפרצוף דתבונה שלימה בי"ס, כי ג"פ עלאין דנה"י נעשו בה ג"ר: כח"ב דתבונה. וג"פ אמצעים נעשין לחג"ת שלה. וג"ת נעשה לנה"י דתבונה" פירוש, ע"ד שנתבאר לעיל, אשר הראש דתבונה מלבשת לשליש תחתון דת"ת דאו"א של הכללות, שנמצא היסוד כמעט בפה של הראש דתבונה. והנה עתה אחר שנתחלקו, חזרו כל אלו הש"ת דת"ת ונה"י של הכללות שניהם, לבחינת פרצוף שלם של ראש תוך סוף, לבחינת התבונה לבד. והם נחלקים כל אחד לג"פ, אשר ג"פ עלאין דנה"י עם הת"ת, הם בחי' כחב"ד של התבונה. כי הש"ת דת"ת של הכללות, נעשה עתה לגלגלתא דתבונה, וג"ש עליונים דנה"י נעשו לחב"ד. וכן הג"ש אמצעים דנה"י דכללות נעשו לחג"ת דתבונה, ושלישים התחתונים נעשו לנה"י שלה. וזה אמרו "שהחיצוניות דנה"י הוא נכנס תוך ז"א, אמנם פנימיות נשארו למעלה, ואותו החיות והפנימית מגדיל ונותן כח הגדלה בכלים העליונים כדי שיגדלו דוגמת הגדלת הקטן ויעשו לה נה"י חדשים" פירוש: כי בעת לידה מתרוקנים כל האורות של הנה"י דתבונה, ועולים למעלה אל הת"ת שלה, הדוחקים את העובר ומוציאים אותו משם לאויר העולם. כמ"ש בע"ח שכ"ג פ"א. בסו"ה אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ע"ש. אשר הנה"י האלו הם מתלבשים בז"א בבחי' צלם. כמ"ש שם. אמנם יש להבין כאן בנה"י אלו דתבונה, בחינת חיצוניות שבהם, דהיינו בחינות נה"י היוצאים על התכללות המ"ן דזו"ן בעת עיבורו. שהם רק חיצוניות נה"י, דהיינו מן דרגא נמוכה מבחינת נה"י דתבונה עצמה, כנ"ל, שאין התחתון יוצא אלא מבחינת חצוניות שבעליון, וגם יש להבין בנה"י דתבונה, שיש בהם בהכרח מבחינת פנימיות הנה"י גם כן, שהם אינם שייכים כלל למדרגת זו"ן, אלא אל התבונה עצמה כנ"ל. ולפיכך בעת לידת הזו"ן אשר חזר הדלת וציר דקטנות למקומו, וחזרה ה"ת בעינים, שמשום זה נתרוקנו כל האורות דגדלות שהיו בנה"י, ועלו לשליש תחתון דת"ת, וגרמו ליציאת ולידת העובר, כנ"ל. הנה אז יש להבין כי כל זה נעשה רק מבחינת החיצוניות ותבונה, הנוגע רק לז"א עצמו. אבל יחד עם זה לא נאבדה מתבונה עצמה בחינת ג"ר שלה, אלא שנבחן, כי אחר שז"א נולד ויצא לאויר העולם נעשה זווג חדש בת"ת דאו"א, ע"י המ"ן דה"ת בעינים דחיצוניות הנה"י שנכללו גם בפנימית הנה"י, ואז ירד האור העליון והוריד שוב הה"ת מעינים שלה מבחינת הפנימית ואז קנתה התבונה אח"פ שלה בחזרה. בדומה לכל קטן העולה לעיבור ב' להאצילות הגדלות שלו, שע"י טפת הזווג דעליון, הוא מוריד הה"ת מעינים שלו, ומחזיר האח"פ למדרגתו, שהם נקראים נה"י חדשים, שאז קונה ג"ר. כן היה ממש בתבונה זו, אחר שחזרה לקטנותה בסבת לידת הזו"ן, כנ"ל, נעשה שם תכף הזווג על הה"ת שעלתה לעינים בבחינת הפנימיות של התבונה כנ"ל ומבחינת הפנימיות נתקנה תכף וחזרה והעלתה האח"פ שלה שנפלו בעת הלידה, שהם כמו נה"י חדשים. וזה שמדייק הרב "שאינם חדשים ממש" כי כבר היו לה כל הגדלות מטרם הלידה, כנ"ל. אלא מתוך שחזרו ונפלו בעת הלידה, ועתה ע"י זווג הוחזרו, ע"כ קורא אותם נה"י חרשים. וזה שמדייק "כדי שיוגדלו דוגמת הקטן" דהיינו דוגמת הקטן העולה לעיבור ב', כנ"ל, אבל אינה דומה ממש לקטן, כי התבונה כאן, כבר היא גדולה ולא קטנה, אלא כנ"ל. כיון שנפלו בעת לידה, ועתה חזרו ונתעלו, נחשבים משום זה לנה"י חדשים. וזה אמרו "מה שנכנס בהז"א מן הבינה היו ד' מדות ושליש וכו', וזה שחסר מהבינה, צריך שיוכפלו כנגדן ממש לעילא וכו' ואלו הוכפלו והגדילו והוציאו ד' מדות ושליש אחרים החסרים, ובזה נשלמה בינה עליונה לי"ס" פירוש: כי עתה נבחן שהתבונה בעצמה, מתחלקת ג"כ לב' פרצופים: בינה ותבונה. אשר מפאת הזווג שחזר ותיקן את הבינה בנה"י דכלים וג"ר דאורות כנ"ל, נחלקה בעצמה, מפרצוף החיצוניות דבינה, שנעשה בסוד רובצת ובחינת ו"ק, כדי לתקן את הבנים במוחין דקטנות של יניקה. והתחלקות זו דומה לגמרי לבחינת התחלקות או"א וישסו"ת הכוללים של אצילות. אשר בחינת ג"ר דבינה נעשים בבחינת או"א עלאין, בזווג דלא פסיק, והם עתה בחינת י"ה דהוי"ה דס"ג. וחיצוניות שלה נשארה בבחינת רובצת, שפירושה ו"ק בחסרון ג"ר. וזה שמדייק "צריך שיוכפלו כנגדן ממש לעילא" כלומר לעילא מן התבונה דחיצוניות, שנעשית עתה בסוד רובצת. ואלו הנה"י חדשים קורא עתה הרב, הגדלה והכפלה של הדעת וחג"ת, כי בעת ששבו נה"י חדשים אל המדרגה, נכפלים החג"ת, כי ג"ש עלאין דנה"י עולים אליהם ונעשים כל אחד מהחג"ת לד' שלישים. ואז החג"ת מתחלקים, לב': שחציים נעשה לראש ולחב"ד, וחציים נעשה לחג"ת. הרי שמה שהיו לפנים רק מדרגה אחת דחג"ת, נכפלו עתה ונעשו לב' מדרגות: לחג"ת ולחב"ד. וע"כ מכנה אותם הרב בשם הכפלה והגדלה. והבן היטב. וזה אמרו "והנה הבינה עליונה מזדווגת תדיר עם אבא, ועליה כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ואז התבונה שהיא תחתונה היא רובצת על האפרוחים ואין לה זווג" ובכונה מדייק כאן הרב לכנות את העליונה בשם בינה, ולא בשם אמא עלאה, כדי להורות, שאין הכוונה על או"א עלאין שנתחברו עם הישסו"ת לפרצוף אחד כדי להאציל את הזו"ן בעיבור, כנ"ל. אלא הכוונה היא על פרצוף ישסו"ת בעצמו, שהיו מלבישים מקודם לכן לשליש תחתון דת"ת דאו"א דכללות שניהם, שאחר הלידה נעשה הזווג על בחינת הפנימיות דנה"י דתבונה זו, ואז קבלה התבונה בחזרה את הג"ר שלה, ואז גם התבונה בעצמה נתחלקה לבינה ותבונה, שהם בערך או"א עלאין הכוללים עם ישסו"ת הכוללים. אשר ע"ז אומר שהבינה עליונה מזדווגת תדיר עם אבא, ועליה כתיב ונהר יוצא וכו'. דהיינו בדומה ממש לאמא עלאה, שה"ס הנהר היוצא מעדן, שה"ס ח"ס, כנ"ל בדברי הרב (תתפ"ב אות ל"ב) כי כשישסו"ת בעצמו מתחלק לבינה ותבונה נבחנת הבינה לכל פרטיה שהיא דומה לאמא עלאה. כנ"ל בדברי הרב (דף תתק"י באות ע"ח וע"ט). עש"ה.

צלם המוחין תלוים באויר חוץ מן היסוד, בין ב' פרקין קדמאין דנו"ה של הכללות אשר שם עתה הוא ג"ר של תבונה זאת: לכאורה יש כאן כעין סתירה, שהוא אומר שהצלם תלוי באויר למטה מיסוד ובין הפרקין קדמאין דנצח והוד, שהם ראשי ירכים הדבוקים בת"ת כנודע. והרי לחוץ מן היסוד הוא כבר הפרקים האמצעים. אכן בכוונה כתב כן, כדי לרמז בזה דבר חשוב מאד, כי אחר שביאר ענין הקטנות שקרה בהלידה, שמכחו שוב נחלקו או"א וישסו"ת לב' פרצופים. גם אחר שביאר שישסו"ת חזר תכף לגדלותו, מכח הזווג שנעשה על המסך ועביות דפנימיות עצמו, שהחזיר הגדלות שלהם. הנה הוא חוזך כאן ללידת הז"א, שגרם הקטנות שם בעת לידתו. אשר אז נמצא שבחינת הראש דישסו"ת, שמלביש אל המקום של שליש תחתון דת"ת וב"פ קדמאין דנו"ה, ירד עתה מבחינת ג"ר וראש לבחינת חג"ת ורוח. וז"ש שנמצאו צלם המוחין תלוים באויר חוץ מהיסוד" דהיינו שנעלם מהם עתה בחינת האור, שפירושו ג"ר, וירדו לבחינת אויר שפירושו אור ו"ק, הנקרא רוח ואויר. ונבחן בזה שיצא מן היסוד דכללות או"א וישסו"ת, ששם הוא בחינת אור ולא אויר. ויציאה זו לחוץ, מכונה בשם לירה. אמנם כאן המדובר הוא בעת שהצלם נמצא בג"ש עלאין דנה"י דכללות, וע"כ אינו קורא אותן בלשון לידה ממש, אלא בשם לחוץ מן היסוד, שכוונתו אחר שנתבטל ממנו הערך של היסוד דכללות שהיה בו בחינת ג"ר. כי משמעות הלידה, היא כשיצא למקומו עצמו, המכונה אויר העולם, שפירושו מקום ו"ק ממש, כי ו"ק מכונים תמיד בשם עולם. וכיון שהוא נמצא עוד במקום בינה, אין זה נקרא לידה, כי אין שם אויר העולם. וע"כ הרב מדייק ואומר "חוץ מהיסוד בין ב"פ קדמאין דנו"ה דכללות" דהיינו להורות, שהכונה היא מטרם ירידתו מהיסוד אלא שהקטנות עלה שם, והיסוד נעשה לחיצוניות ולבחינת אויר. וזה שמרמז "ונמצאו צלם המוחין עומדים תלוים באויר" להשמיענו, שאור הג"ר כבר נסתלקו מהג"ש עלאין אלו דנה"י' דכללות, ולא נשאר שם אלא אור הרוח, שה"ס אויר. ולהלן מבאר שהמקום הזה נעשה שורש למגדל הפורח באויר. פי': כי זה הראש דתבונה שירדה בחזרה לבחינת קטנות, היא רק בחינת החיצוניות שלהם, כי אין הזווג דתחתון נעשה על הפנימיות דעליון אלא על חיצוניותו. ולכן נעשה תכף הזווג על בחי' הפנימיות והחזיר הג"ר דישסו"ת למקומם. כנ"ל ואז ירדו החיצוניות שנעשה בעת הלידה, ונעשו לתבונה ג' בסוד והאם רובצת על הבנים, ונמצא עתה שגם התבונה נחלקה לג"ר וו"ק, כנ"ל. שהג"ר הם ישסו"ת שחזרו לקדמותן. מפאת שהם פנימיות ואין להם שום חיבור עם המ"ן דז"א. אבל בחינת החיצוניות שלהם, שהמ"ן דז"א נכלל שם, לא יכולה לחזור לקדמותו מטרם שז"א עצמו חוזר לעלות למ"ן ומקבל טפת הזווג המורידה ה"ת מעינים שלו ומחזיר אח"פ שלו למדרגתו. והוא מטעם, שתבונה הזו הג', היא אחת עם מדרגת הז"א, ששניהם הם מבחינת החיצוניות דישסו"ת הא'. כנ"ל. והנה נתבאר היטב, איך שהרב מדבר כאן מג' בחינות של או"א. כי מה שקורא בשם יסוד דכללות, ששם היה הז"א בעת עיבורו, הריהו מדבר גם מאו"א עלאין הכוללים, כי אז או"א אלו מחוברים עם, הישסו"ת הכוללים, ומה שאומר שצלם המוחין תלוים באויר חוץ מן היסוד. הכוונה היא על בחינת הקטנות שחזרה שם בעת לידת המוחין דז"א, שה"ת עלתה שוב בעינים ואח"פ יצאו לחוץ, ולא נשאר שם אלא ב' כלים שהם גלגלתא ועינים, אשר הרוח מלובש בכלי דגלגלתא, שנקרא משום זה בשם חג"ת. והנפש מלובשת בכלי דעינים, הנקרא משום זה בשם נה"י. כנודע. ואלו חג"ת נה"י הם בחינת חיצוניות דישסו"ת דכללות, והם שירדו לחוץ לבחינת תבונה הג' לסוד רובצת, ולהתלבשות בז"א למדוד לו מוחין דיניקה. אמנם הישסו"ת הכוללים עצמם, שהם נקראים תבונה הב' לאמא עלאה, דהיינו בחינת הפנימיות דישסו"ת הכוללים, המה חזרו לקדמותם בסוד ג"ר כמקודם לכן. כי אין להם עסק עם כל המיעוט שנעשה בבחינת ז"א, כי ז"א לא נכלל בפנימיות נה"י דישסו"ת, אלא בחיצוניות נה"י שלהם, ואלו ג' הבחינות נקראות פעם בשם ג' בחינות או"א. או או"א וב' תבונות. ונקראים ישסו"ת הכוללים בשם תבונה א', וישסו"ת שירדו בסוד רובצת נקראים תבונה הב'. ולפעמים, נקראים ישסו"ת הכוללים בשם תבונה ב', להיותם הב' לאו"א, וישסו"ת דרובצת נקראים תבונה ג', להיותם הג' לאו"א. וזכור היטב אלו ג' הבחינות בטעמם ונימוקם, ואז לא תתבלבל כלום משינוי השמות. וזה אמרו "והנה התבונה ג' שהיא הב' בה נתלבשו כל מוחין וצלם של ז"א" דהיינו התבונה שירדה למטה בסוד רובצת, שהיא התבונה ג' לאו"א ומבחינת ישסו"ת היא התבונה ב'. כי הישסו"ת הא' הם בחינת פנימיות של התנה"י דכללות ב' פרצופים או"א וישסו"ת, והם חזרו לקדמותם בבחינת ג"ר כנ"ל. וישסו"ת הב' שהם בחינת החיצוניות של אותם הנה"י, דהיינו שהם בהתאם אל המ"ן דזו"ן שנתכללו בהם הנה הם הישסו"ת הב'. והם יורדים ועולים ביחד עם הזו"ן, כנ"ל. ותדע, שלזו התבונה הג' קורא הרב בשם תבונה התחתונה, המתלבשת תוך ז"א. לעיל דף תתק"ד אות ס"ד ע"ש. וכן כאן בדף א' ס' אות ק"ז. שאומר שש"ת דת"ת ונה"י דבינה הם נכנסים תוך ז"א, כוונתו היא על תבונה הג' כולה, שהיא בחינת ש"ת דת"ת ונה"י של התבונה הב', דהיינו בחינת אח"פ דתבונה הא' היורדים ממדרגתה ונעשים לבחינת תבונה ג', דהיינו בבחינת רובצת, כנ"ל. שהמה נחסרו מתבונה הא', וע"כ נעשה זווג חדש להעלות האח"פ דפנימיות בחזרה ולהשלים התבונה א' בג"ר דאורות ותנה"י דכלים כנ"ל (דף א' נ"ד ד"ה וזה אמרו שחיצוניות). ואע"פ, שלא כל התבונה הג' היא מתלבשת בז"א, שהרי היא מתחלקת על ג' בחינות דצל"ם, ורק הצ' שלה מתלבשת, כנ"ל. מ"מ כיון שגם הם' והל' נעשים ג"כ למקיפים בשביל ז"א, ע"כ נחשבת כולה כמו שמתלבשת בז"א. כמ"ש לפנינו. וזה אמרו "ם' דצלם הוא התלבשות המוחין בד"ר דתבונה" אין יכוונה על הד"ר של תבונה הב'. כי היא אינה מתלבשת כלל בז"א, כי אין לה יחס עמו, להיותה מבחינת פנימיות, ולא מאותה בחינה של הז"א, כנ"ל. אלא הכוונה היא על תבונה הג' שהיא התבונה שירדה לבחי' רובצת, לבחי' ו"ק, כנ"ל. ואע"פ שעדיין אין לה ג"ר, מ"מ המדובר הוא מבחינת מקיפים בלבד, דהיינו שעתידים להיות ג"ר, אחר שז"א יעלה מ"ן דגדלות. אשר יחזרו חג"ת דתבונה ג' להיות כחב"ד, ותשפיע המוחין דג"ר אל הז"א. וכיון שז"א נכלל בה בעת הזווג הזה, הרי שהמוחין דז"א עתידים להתלבש בחג"ת דתבונה זו, דהיינו בעת שתשוב לבחינת ראש. והיא נקראת משום זה בחינת ם' דצלם, שהיא ע"ש ההתכללות העתידה הנמצאת בחג"ת אלו. וזה אמרו "ל' הוא ירידה שניה של המוחין, בהתלבשותו בחג"ת דתבונה" יש הבנה גדולה בענין הל' דצלם הזו. כי כבר נתבאר, אשר החג"ת של התבונה הג', נקראת ם' דצלם שהוא משום שכלולים בה הכחב"ד שהיא בחי' ראש המוציא הזווג דגדלות לצורך הז"א, בעת שעולה לעיבוד ב'. כנ"ל בדיבור הסמוך. אשר אז יוחזרו החג"ת האלו להיות כחב"ד וראש. ולפי"ז צריכים להבין היטב ענין ל' הזו, שהיא בחינת החג"ת העתיד לצאת בתבונה הג'. כי בעת הגדלות שה"ת יורדת מעינים ומעלה האח"פ בחזרה, נמצאים הב"ש עילאין של כל אחד מהחג"ת שנעשו לראש, וג"ש נה"י עולים ומתחברים עם הג"ש תחתונים שנשארו מחג"ת, ונעשים ביחד לחג"ת. כנודע. ותדע שאלו הג"ש עלאין של הנה"י שעלו ונתהוו לחג"ת, הם הנקראים ל' דצלם, והבן היטב, כי בחג"ת בעת הגדלות יש שם ב' בחינות: א' הם ג"ש תחתונים שנשארו מהחג"ת. וב' הם ג"ש עלאין שנתעלו מנה"י, כנ"ל. ותבין, אשר ג"ש התחתונים שנשארו שם מחג"ת, המה אינם נקראים ל' דצלם, אלא אותם ג"ש העליונים שעלו שמה מן הנה"י, המה הנקראים ל' דצלם. וזה אמרו "ול' דצלם הוא ירידה שניה של המוחין בהתלבשותם בחג"ת דתבונה" כי אחר שיצאו המוחין על הזווג שנעשה בראש התבונה, כנ"ל, הנה הם יורדים ומתלבשים בג"ש של הנה"י דתבונה שעלו ונעשו לחג"ת, כנ"ל. ובזה נעשו המוחין ראוים לירד ולהתלבש בז"א. כי אין ז"א יכול לקבל רק מבחינת נה"י דתבונה, ולא מבחינת חג"ת דתבונה, כמ"ש לעיל (בדף א' ל"ט ד"ה וזה אמרו) ע"ש כי חב"ד דז"א מלובשים בג"ר דנה"י דתבונה, דהיינו באותם הג"ר שחזרו ונעשו לחג"ת, אבל לא בחג"ת דתבונה עצמם. וזה שמדייק הרב לכנותו בשם ירידה שניה דהיינו שירדו ממקום חב"ד חג"ת דתבונה, ששם עדיין אין שום התלבשות בכלים לצורך ז"א. ועתה שירדו לבחינת הל' שהוא ג"ש עלאין דנה"י שנעשו לחג"ת, הנה כבר באו המוחין לבחינת התלבשות לצורך הז"א. וזה אמרו "ועם היות כי אינם רק ב' ספירות וחצי, עכ"ז נקרא ל'. והענין, כי חצי ספירה דת"ת דתבונה אינה מכלל ל' דצלם, כי היא הכתר דצ' דצלם" וצריך שתדע, שכתר דז"א אינו שייך כלל אל הז"א, אלא הוא כולו הן האור והן הכלי, מיוחד לפנימיות הבינה, שהם בחינת אח"פ של מדרגתה עצמה, כמ"ש להלן. וע"כ הש"ת דת"ת, אינו מצטרף כלל עם הג"ש של נה"י שעלו ונעשו לחג"ת. ונמצא שחסר מהם חצי ספירה. ע"ז אומר שמ"מ הם נקראים ל' כמ"ש עוד לפנינו. וענין טעם הב' דציור, שאומר כשתשפיל זרוע א' וכו', יתבאר במקומו.

בזה הבחינה המתלבשת בו"ס ראשונות של התבונה הג', יש בה כללות כל הבחינות: כי בחינה זו, דהיינו הם' דצלם עיקרה היא מבחי' הזווג הנעשה בראש שהוא חב"ד, אלא גם בחי' חג"ת הוא בכללה, מחמת שאין שם התלבשות לצורך ז"א, כי אם בג"ש עלאין אשר עלו ונתחברו אל החג"ת כנ"ל בדיבור הסמוך. וז"ש שיש בזה הבחינה דו"ס הראשונות כל הבחינות של הל' והצ' דצלם, כי עיקר יציאת המוחין הם בהראש ממטה למעלה, והוא הנקרא ם' דצלם, והממעלה למטה של הקומה שיצאה בראש באה בל' והצ'. הרי שיש בהם' כל כללות הל' והצ'. וז"ש "ונמצא היות בחינת ם' זו כמו או"מ ממקומו אל כל הז"א עד רגליו" דהיינו כמבואר, אשר הממעלה למטה של בחינת הם' מתפשטת בהל' וגם בהצ' שהיא כל ט"ס דז"א עד רגליו. וז"ש "אמנם אינו יורד ממש שם, אמנם נשאר שם למעלה בבחינת או"מ לכל הז"א" דהיינו כמבואר, שאין שום בחי' התלבשות למוחין דז"א מן חב"ד חג"ת של התבונה, כי אם מג"ש עלאין דנה"י דתבונה ששבו לחג"ת, שבהם נעשה ההתלבשות הא' לצורך הז"א, והתלבשות זו נקראת ל' דצלם, ושם בעודה בבחינת חג"ת דתבונה היא נחשבת ג"כ לאו"מ, כמ"ש לפנינו, אלא רק כשמתפשטת משם למקום הז"א, אז נחשב להתלבשות גמורה שתהיה נקרא בבחינת או"פ, והוא נקרא צ' דצלם כמ"ש לפנינו.

כל או"מ הוא אהיה דיודין, לכן צלם בגי' אהי"ה: כי השם אהי"ה, פירושו, דזמין אנא לאולדא, כמ"ש בזוהר (ח"ג סה:) וע"כ כל או"מ, ענינו, אשר הבחינה שבו עתידה להראות גילויה בעתיד, כנודע, לפיכך הוא אהי"ה דיודין, שכללות העתיד טבוע בה וזה דומה לעובר במעי אמו. שאין לו אז שום גילוי, אבל גלוי וידוע לכל. שפרצוף שלם עתיד להתגלות ממנו. וז"ש דזמין אנא לאולדא.

ואמנם עיקר זו הטפה של הצלם נוצר מן חכמה בינה העליונים בהיותם מלובשים ונכללים בחכמה ותבונה הב' שהיא תבונה הא': כי לצורך זווג בשביל אצילות מציאות זו"ן, מחויבים חו"ב וישסו"ת להעשות פרצוף אחד. והטעם הוא, כי או"א עלאין ה"ס ג"ר דבינה, שהם תמיד בחסדים מכוסים. וישסו"ת הם בחינת נה"י דבינה, שהם בחסדים מגולים, להיותם שורשי זו"ן אשר בבינה. וכבר ידעת, שכל ההפרש בין זו"ן לבינה, הוא ההארת חכמה שיש בחסדים דזו"ן, שה"ס התפשטות הז"א דאו"י, מבינה דאו"י, וכל עוד שאין שם הארת חכמה בחסדים הוא בכלל בינה. ולפיכך גם ישסו"ת שהם שורשי זו"ן כנ"ל, גם המה בהכרח חסדים מגולים בהארת חכמה משא"כ או"א עלאין שהם בחי' ג"ר דבינה, שהם חב"ד חג"ת שבבינה עד החזה, הם בסוד כי חפץ חסד הוא. ולפיכך כדי להאציל אל הזו"ן צריכים ב' חלקי הבינה הנ"ל להעשות פרצוף אחד, שפירושו, שגם או"א יתהפכו להיות בבחינת חסדים מגולים כמו ישסו"ת, ואז יכולים או"א להשפיע הארת חכמה בחסדים הצריכים אל המ"ן דזו"ן כדי שיוכלו להתגלות בבחינתם ולהלביש לנה"י דא"א. וכבר ידעת אשר הגורם לזה, הוא עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, שאז עולים חג"ת דא"א לג"ר שלו, ונמצאים או"א הדבוקים באלו חג"ת דא"א, שגם המה עולים לבחינת ג"ר דא"א, שהוא קומת חכמה בדומה לח"ס דא"א, וכבר אינם בבחי' כי חפץ חסד הוא, ואז חלף עבר ההפרש בין או"א, לישסו"ת, וע"כ נעשים אז לפרצוף אחד, וע"כ הם מזדווגים על המ"ן דזו"ן שעלה ונכלל בהם, ומאירים הארת חכמה בחסדים, שהוא קומת הזו"ן כנ"ל. וזה אמרו עיקר זו הטפה של הצלם נוצר מן חו"ב העליונים בהיותם מלובשים ונכללים בחכמה ותבונה הב': דהיינו כמבואר שחכמה ותבונה הב', נעשו אחד עם חו"ב העליונים. ואז יוצאת קומה של ז"א על המ"ן שלו, אשר בחינת האו"ח המלביש על האו"י, של אותה הקומה, ה"ס הצלם של הז"א, והאו"י עצמו הם המוחין. כנודע. הרי שעיקר טפת הצלם יצאה באו"א העליונים. אמנם כאן במקום יציאת המוחין, עדיין אין הבחן לבחי' הצלם כלל, "כי עיקר ההבחן של ג' האותיות צלם, הוא בבחינת התחלקות או"א וישסו"ת לב' פרצופים, העתיד להיות אחר לידת המוחין, אשר ם' דצלם, היא או"א עילאין החוזרים לבחינת חסדים מכוסים כמו שהיו לפני הזווג ההוא, ול' דצלם היא בחינת ישסו"ת שהם חסדים מגולים, כמ"ש לפנינו. אבל במקום לידת המוחין והצלם של הז"א, שהוא בחו"ב העליונים, בהיותם מלובשים ונכללים עם ישסו"ת בפרצוף אחד, שפירושו, שגם או"א עלאין הם בחסדים מגולים, כנ"ל, הרי אין שם עוד שום גילוי במשהו לבחינת צל"ם, ואדרבא, ששמה הוא בהיפך מבחינת הצלם, כנ"ל. וז"ש הרב "עיקר טפה זו של הצלם" כלומר, שמשם יצא ונתגלה עיקר הויתו אמנם לא בההבחן של ג' האותיות צל"ם, הנבחן על שם התחלקות של או"א וישסו"ת, המתהוה לאחר לידת הזו"ן. וזה אמרו "ובעת הלידה יוצא צלם זו מהרחם שלה ומתלבש תוך תבונה הב' שהוא הג', ושם נקראת צלם דז"א" דהיינו כמבואר, שרק אחר הלידה, ששוב נתחלקו או"א וישסו"ת לב' פרצופים, וגם ישסו"ת בעצמו נחלק ג"כ לב' פרצופים כמבואר לעיל. אז מתלבש הצלם הזה בישסו"ת הג' אשר גם הוא נחלק לעת גדלותו לב' פרצופים שמחזה ולמעלה, דהיינו חב"ד חג"ת שלו ה"ס או"א עלאין, שהם בבחינת חסדים מכוסים. ותנה"י שבו נעשו לפרצוף ישסו"ת, שהם בחסדים מגולים כנ"ל. ואו"א שבו הם בחי' ם' וישסו"ת שבו הם בחי' ל'. וזהו ממדייק "ושם נקראת צלם דז"א. והבן.

התרין כתפין דא"א ומשם נמשכו אל ב' המטרות היסודות דאו"א שהם גבורות דאו"א ומשם נמשכו להיות תרין עטרין בדעת דז"א: כבר ידעת ההפרש הגדול מב"פ עלאין דחג"ת אל הפרקין תתאין דחג"ת, אשר ב"פ עלאין שלהם הם נקיים ממסך להיותם למעלה מהמסך שבכל אחד מהם, הנמצא בטבור של כל אחד ואחד. אבל הפרקין תתאין שהם מטבור ולמטה דכל אחד, כבר המה מצומצמים במסך, והמה בחינת גבורות כנ"ל (דף א' ל"ח ד"ה והנה) ע"ש כי ע"כ רק הפרקין עלאין דחג"ת עולים ונעשים לחב"ד, ולא הפרקין תתאין הנמצאים למטה ממסך. ובזה תבין, שגם הב' ידין דא"א שהם חסד וגבורה שלו, נחלקים ג"כ לראש תוך סוף, הנקראים ג' פרקין: שב' פרקין עלאין שבהם, שהם חב"ד חג"ת דכל אחד, שהם למעלה ממסך, עולים ונעשים לראש ולבחינת או"א עלאין. אבל הפרקין תתאין שבהם, שהם בחינת נה"י דכל אחד מהם, אינם ראוים לבחינת ראש לאו"א עלאין, להיותם כבר למטה ממסך. והנה סדר רת"ס של הידים דא"א, הוא, שהיד המחובר אל האצבעות היא פרק העליון, והזרוע היא פרק האמצעי, והכתפין הם פרקין תתאין דידים, שהם מחוברים אל הגוף. באופן, שהיד והזרוע הם חב"ד חג"ת, והכתפים הם נה"י. ונודע, שאו"א מלבישים לחג"ת דא"א אלו, שהם קומת בינה. ונחלקים לג"ר ולז"ת: שג"ר דבינה שהם חב"ד חג"ת הם או"א עלאין, בבחינת חסדים מכוסים, ונה"י דבינה הם בבחינת חסדים מגולים. וצריך שתדע שבכל מקום שמופיעים קומת חו"ב, הן באו"א עצמם, הן בישסו"ת, והן במוחין של זו"ן, המה נחלקים תמיד, לג"ר וז"ת, ע"ד הנ"ל, שו"ס הראשונות הן בחינת ג"ר, והן בחינת או"א,שהם בחסדים מכוסים, והם בזווג דלא פסיק, וז"ת שבהם, שהם למטה ממציאת המסך, שהם בעיקר בחינת תנה"י, הם בחסדים מגולים, וזווגם פסיק. והם ישסו"ת. ולפיכך כשזו"ן מקבלים מוחין מא"א ואו"א, הנה גם הם מתחלקים לג"ר וז"ת, שג"ר של המוחין נקראים חו"ב, שהם בזווג דלא פסיק בחסדים מכוסים וז"ת של המוחין נקראים דעת, שהם בחי' ישסו"ת, דהיינו בחסדים מגולים. וזה אמרו "חו"ב נמשכים ממוחין דאו"א עצמם וכו', אמנם הדעת הנקרא חו"ג, ב' חצאי הדעת, הם היו תחלה התרין כתפין דא"א ומשם נמשכו אל ב' עטרות היסודות דאו"א וכו"' דהיינו כמבואר, שמוחין דחו"ב דז"א שהם בחינת ג"ר דמוחין דז"א, הם בחינת או"א עלאין דמוחין, כי הם נמשכין ממוחין דאו"א עצמן, שהם היו תחלה ב' פרקין עלאין של הידים דא"א, ואח"כ עלו ונעשו לבחינת ראש ומוחין דאו"א. וע"כ נחשבים בז"א ג"כ לבחינת או"א עלאין, בחסדים מכוסים וזווג דלא פסיק. אבל מוח הדעת של הז"א, שהוא בחינת ז"ת דמוחין, המה נמשכים מז"ת דאו"א, הנמצאים למטה ממסך, שהם בחינת ישסו"ת, והם בחסדים מגולים וזווגם פסיק. שהם היו תחלה התרין כתפין דא"א, דהיינו בחינת הפרקין תתאין, שהם נה"י שבהם, כנ"ל, שאינם ראוים לעלות ולהעשות לבחינת ראש וחב"ד, ונשארו בבחינת חג"ת וישסו"ת בערך או"א, וע"כ נמשכים מהם ב' חצאי הדעת דז"א, דהיינו בחינת ז"ת דמוחין שלו, שהם בבחינת חסדים מגולים כנ"ל, הנקראים ב' עטרין. ונודע, שבחינת המסך היא מלכות ונקבה. ונמצא ההפרש בין המוחין דחכמה ובינה, אל המוחין דב' עיטרין, כמו ההפרש מזכר לנקבה, או מט"ס ראשונות אל המלכות. כי ב' העטרין שהם בחינת שלישין תתאין דחו"ג, הם נמצאים ממסך ולמטה, שהיא בחינת גבורות ונקבה. וזה אמרו, "ב' מוחין הנקראים חו"ב דז"א, הם בב' היסודות דאו"א, שבחי' היסוד הם לעולם זכרים בין באבא ובין באמא, וב' עטרין דדעת הם בב' העטרות של היסודות שלהם ששתיהם נקבות" דהיינו כמבואר, כי המוחין דחו"ב הנמשכים מב"פ עלאין דחסד וגבורה דא"א שממעלה למסך שבהם, הם נבחנים לזכרים, אבל ב' העטרין שהם נמשכים ממסך ולמטה דכל אחד מהחו"ג דא"א, דהיינו מב"פ תתאין דחו"ג, הנקראים ב' כתפין, נבחנים משום זה לבחינת נקבות, כי כח המסך עליהם שהוא מלכות ונקבה. כנ"ל.

ד' מוחין אלו שבזה הצלם ה"ס ד' יודין שיש בשם הוי"ה במילוי יודין דאבא, כי משם נמשכו: כבר ידעת, שפירושה של המילוי, אשר באותיות של השמות, היא בחינת המסך והעביות שעליהם יוצאת הקומה דע"ס שבשם ההוא. גם נודע, ההפרש של מילוי יודין, אל מילוי אלפין, הוא, כי מילוי אלפין פירושו, בחי' עביות דצמצום ב' דה"ת בעינים. ומילוי יודין פירושו, בחינת עביות שמטרם צמצום ב', דהיינו מטרם שעלתה הה"ת בעינים. גם ידעת שכל פרצוף מהג"ר מחציו ולמעלה, נבחן לצמצום א', כלומר שעדיין לא נשרש בו כלום מבחינת צמצום ב', והוא מקבל מן הבחינה שכנגדו בא"ק מחציו ולמעלה, בסוד שם מ"ב דפשוט ומילוי ומילוי המילוי. ולפיכך, אלו החג"ת דתבונה ג', שה"ס ם' דצלם, כנ"ל, משום שהם עתידים להעשות בגדלות לחב"ד חג"ת, הם חצי העליון של הפרצוף, מחזה ולמעלה. וזה אמרו "ד' מוחין אלו שבזה הצלם ה"ס ד' יודין שיש בשם הוי"ה דע"ב. שהוא אבא". דהיינו כיון שחג"ת הללו הם בחינת פרצוף דישסו"ת הג' מחציו ולמעלה, ע"כ הם בחינת השם מ"ב, והם בחינת עביות דמילוי יודין, שאין בהם משורשם מבחינת ה"ת בעינים ולא כלום. והוא משמיענו בזה, כי אע"פ שבסבת לידת הז"א נתערבה ה"ת בעינים גם בהם, כנ"ל, מ"מ אין זה פוגם אותם כלום, לאחר כך בעת גדלות, כי אז אחר שתרד הה"ת מעינים, אגלאי מלתא למפרע, שהם מבחינת השם דמ"ב, שאין להם אפילו התחלה ושורש לעלית ת"ת זו. וע"כ מתגלה בהם הוי"ה דע"ב וחכמה. ולפיכך גם עתה בעת קטנות, שעדיין הם בבחינת חג"ת בלי ראש, והה"ת נתחברה בעינים שלהם, מ"מ מבחינת או"מ, אינם נבחנים לאלפין, אלא למילוי יודין. והבן היטב.

הם' של צל"ם אשר נקרא צלם גמור, לפי שגם בחינות התחתונים נכללין בה, הנה בחינה זו נקרא אויר: "כבר ידעת אשר אויר פירושו אור הרוח. ולפי שהמדובר הוא בעת הקטנות דתבונה ג', שהיא בחינת חג"ת נה"י באורות דנפש רוח, ע"כ הם' דצלם מכונה בשם אויר. אמנם דבר גדול משמיענו הרב בשם הזה דאויר. כי יש לו הוראה מיוחדת כמ"ש לפנינו בדברי הרב.

חו"ב וחסד כל אחד כולל ע"ב והגבורות כולל כולם שהם רי"ו, והטעם כי הגבורה הוא לצורך המלכות ה' אחרונה של השם: וצריך שתדע, שהמוחין הם ד': חכמה, בינה, חסד, וגבורה. והם בחינת ע"ס, כי חכמה בינה חסד, הם הט"ס הראשונות. וגבורה, היא המלכות שבהם. וכן נקראים חכמה בינה דעת, שג"ר שבהם הם חו"ב, וז"ת שבהם הם דעת, כי הדעת כולל חסד וגבורה, שחסד הוא ו"ק, וגבורה היא מלכות. ולפיכך, יש הפרש גדול בין חו"ב וחסד שבמוחין דע"ב, אל בחי' הגבורה שבהם, כי ט"ר להיותן מבחינת ע"ב, שאין בו שום התחלה ושורש לה"ת בעינים, ע"כ נבחנות כמו בעקודים שבפרצופי א"ק, שאין שם אלא כלי אחד, שהוא המלכות, אבל הט"ר הן נקיות לגמרי מבחינת כלי ומסך. אבל בחינת הגבורה שבהם, הם בחינת הכלי והמסך עצמה. וזה אמרו "חו"ב וחסד, כל אחד כולל ע"ב" כי בגדלות אחר שתרד משם ה"ת מעינים, הנה אז תתגלה בחינת הע"ב בכל הט"ס ראשונות שבהמוחין, אלא שהם ג' בחינות מיוחדות, כי חו"ב, הם ג"ר דמוחין, וחסד, הוא ז"א שבמוחין, כנודע. אבל כולם נקיים מבחינת עביות ומסך לגמרי. כנ"ל. וזה אמרו "והגבורה כולל כולם שהם רי"ו, והטעם כי הגבורה הוא לצורך המלכות ה"ת של השם" כי היא בחינת העביות והמסך שעליהם נעשה הזווג עם אור העליון כנ"ל, שהיא בחי' ה"ת דהוי"ה. וע"כ היא כוללת כולם, להיותה מעלה האו"ח שעליו נמדד כל הקומה, ואין גילוי כלל אל הקומה זולת על ידי או"ח העולה מהזווג הנעשה עליה. הרי שהיא כוללת כל הקומה דהיינו החכמה בינה חסד, כנ"ל. וע"כ הגבורה לבדה הגימטריא שלה כנגד כולם, דהיינו רי"ו, כנגד ג"פ ע"ב, שבחכמה בינה וחסד.

בחינה זו היא י' ראשונה של הוי"ה הכוללת כל התפשטות המוחין ונקרא חכמה ום' דצלם, והוא אויר, והוא ו"ס ראשונות דתבונה הג', ונקראת צלם: כמ"ש לעיל, שבחינה זו דצלם נוצר ברחם דתבונה א' (כנ"ל באות קי"ו) כלומר, בראש דתבונה א' המלביש על שליש תחתון דת"ת דכללות או"א וישסו"ת, הנקרא רחם. אלא בעת הלידה, שחזרה בחינת הקטנות אל הרחם, לבחינת ו"ק, כי אז חזרה ה"ת לעינים כנ"ל (דף אלף נ"ד ד"ה וזה אמרו שהחיצוניות) ירדה קטנות זו לבחי' ישסו"ת ב', שהם ג' לאו"א, כי ישסו"ת הא' חזרו תכף, לגדלותם, כמ"ש שם. והנה חיצוניות הרחם דתבונה א', אשר היה מטרם הלידה בבחינת חב"ד וראש, ואחר הלידה ירד לבחינת חג"ת הנקרא תבונה הב' שהיא הג', היא הבחי' הא' של הצלם הנקראת ם' דצלם. והיא נבחנת לו"ס הראשונות: חב"ד חג"ת דתבונה ג', כי אע"פ שלא נשאר בה אחר הלידה רק בחינת חג"ת, כנ"ל, אמנם כיון שלעת הגדלות תרד הה"ת מעינים שלה וחג"ת ישובו להיות חב"ד ע"כ נחשבת גם בעת קטנות שהיא כוללת בה גם חב"ד. וע"כ היא כוללת כל התפשטות המוחין, כי הה"ת היורדת מעינים מחזרת האח"פ שנפלו, וג"ר דאורות שהם המוחין מתפשטים אז אל הפרצוף, כנודע. הרי שבבחינת הם' דצלם דהיינו בחג"ת דתבונה ג', נכללים כל התפשטות המוחין. והיא הנקראת אויר, שפירושו: אור דחסדים הנקרא רוח. כי מחמת הה"ת שעלתה בעינים בשעת הלידה, ירדו בחינת חב"ד שבה ונעשו לחג"ת, כנ"ל, ולא נשאר בה אלא אור הרוח. אמנם גם בגדלות, אחר שנעשו לחב"ד, נקראים ג"כ בשם אויר, אע"פ שכבר יש בה אור הנשמה, וזהו מטעם אחר, כי גם במוחין אלו נבחן ענין התחלקות או"א וישסו"ת לב' פרצופים כנ"ל (דף א' ס"ח) ד"ה ונודע) אשר או"א עלאין הם בחסדים מכוסים, וישסו"ת הם בחסדים מגולים. ע"ש כל ההמשך. ועל פי זה מתחלקים ג"כ הם' והל' דצלם, שם' נבחנת לאו"א עלאין, ול' לישסו"ת כמ"ש לפנינו. ולפיכך נקראת ם' דצלם בשם אויר אפילו בגדלות, משום שאין בחינת גילוי אל הארת חכמה בחסדים שבה, והם מכוסים ונעלמים מהארת חכמה, בדומה לאור חסדים דו"ק, אלא מטעם כי חפץ חסד הוא נחשבים אלו החסדים לג"ר ממש, כנודע. הרי שאין שום שינוי נעשה באור דחסדים שבם' דצלם, גם לאחר גדלותם, וע"כ היא נקראת בשם אויר גם בגדלות. והיא הנקראת חכמה, ויוד ראשונה של הוי"ה. כנ"ל, שהם' נעשה בגדלות לבחינת או"א עלאין, שהם נקראים שניהם בשם חכמה, כנודע. כי אבא הוא י' דהוי"ה, ואמא היא בחיבת המילוי של י' שהוא ו"ד. משום שאמא נעלמת וטמירא גוי אבא, ורק בחי' אבא נגלית כאן. כנ"ל (דף תת"צ אות מ"ב) ע"ש באו"פ. הרי שבחי' ם' דצלם, נקראת חכמה, שהיא אבא, והיא בחינת יו"ד של הוי"ה. כי הם בחינת או"א עלאין.

ירידה ב' והתפשטות ב' ומתלבשים בנה"י דתבונה הג' כ"א כלול מיוד הם ל' דצלם: נודע, שאין ז"א מתיחס לאו"א, אלא לישסו"ת, כי או"א המה בחינת ג"ר דבינה, ששם החסדים מכוסים, אלא הישסו"ת שהם שורשי הזו"ן, דהיינו הז"ת דבינה, המה בחסדים מגולים, שהם כל עיקר מציאותו של הז"א, כנודע. ולפיכך אין ם' דצלם נחשבת לזעיר אנפין, אלא בחינת מקיף לבד, ואינה מתפשטת בו אלא לבחינת ל' דצלם לבד, שהוא בחינת למטה מחזה של הם' דצלם, הנקרא ישסו"ת, דהיינו על דרך התחלקות של או"א וישסו"ת הכוללים, שע"ס שבהם מתחלקות בסוד ס' ום', שו"ס הראשונות שבהם, נקראות או"א, שהם עד החזה שבהם, ונקראות ס'. ומחזה ולמטה, שהם תנה"י, נקרא ישסו"ת, ונקרא ם' סתומה. כנ"ל בחלק יו"ד ועד"ז מתחלקות ג"כ ע"ס דתבונה ג', שו"ס הראשונות שבהם, שהם חב"ד חג"ת שהם בחינת ס' הם בחינת או"א עלאין, בבחינת חסדים מכוסים, דהיינו בהיפך מבחינת ז"א, שהוא בחי' חסדים מגולים. ומחזה ולמטה, הוא בחי' הם' סתומה, שנקרא ישסו"ת, דהיינו הנה"י דתבונה הג', שבהם החסדים מגולים, כנ"ל. וע"כ צריכים המוחין לירד ירידה ב' והתפשטות ב' למקום הנה"י דתבונה הג', דהיינו לבחי' ישסו"ת שבה, ואז ראוים המוחין להתפשט לז"א בהארת חכמה כמו שצריך. והתפשטות המוחין הזו לבחי' ישסו"ת, נקראת ל' דצלם.

תחלה היו ד' מוחין עצמן ניכרין לכן נקרא ם' דצלם, אך פה נעלם מציאותן וכו', ובחינת המוחין נעלם ומכוסה תוך ל' הזו: כי כאן הם נעשים לג' מוחין בלבד, הנקרא חכמה בינה דעת, אבל בבחינת הם' דצלם, שהיא בחינת או"א עלאין, אינם נקראים כן, אלא: חכמה, בינה, חסד, וגבורה. כי זה הזווג דחסד וגבורה בסוד הדעת, המכה בחכמה ובינה ומוציא מהם הארותיהם להתגלות בחוץ, אין לו שם עוד שום גילוי, אלא שמזדווגים שם בבחינת דעת הנעלם כמ"ש במקומו, וע"כ עדיין לא נגמר שם הזווג של החסד וגבורה על סופו, עד שיהיו שניהם למוח אחד, והם נבחנים משום זה לב' מוחין חסד וגבורה. ולכן הם שם ד' מוחין. וכבר ידעת טעם הדבר, שהוא מסבת היותם בסוד חסדים מכוסים בסוד כי חפץ חסד הוא, ואין הדעת יכולה להתגלות שם ולהוציא הארת חכמה לחוץ. אכן בנה"י דתבונה הג', שהיא בחינת ישסו"ת שבה, ששם החסדים יכולים להתגלות, כנ"ל, נעשה שם זווג הזה דחסד וגבורה, המעלים או"ח עד חכמה בינה, ומוציאים הארת החכמה לחוץ, שזווג זה מיחד את חסד וגבורה למוח אחד, בשם מוח הדעת. ויש כאן הבנה רבה. כי עצם מציאות המוחין הם מאו"א עלאין דהיינו מם' דצלם, והנה בהם אין מקום גילוי להארת חכמה, אלא שהם בחינת חסדים בלי הארת חכמה, כנ"ל. ובשעה שיורדין בהתפשטות ב' אל הל' דצלם, הנה נעלם השליטה העזה שהיה בהם ממקורם בהם' לכסות החכמה, והמה מקבלים בחינת השליטה של המלבישים החדשים שהם ישסו"ת, והחו"ג מתיחדים, ומגלים הארת החכמה כטבע הישסו"ת. וזה אמרו "אך פה נעלם מציאותם ואינם ניכרים רק המלבישים, שהם נה"י דתבונה ונקראים ל' דצלם, ובחינת המוחין נעלם ומכוסה תוך ל' זו" דהיינו כמבואר, שאע"פ שטבע המוחין האלו ממקורם, הם בחפץ טבוע לכסות החכמה בסוד כי חפץ חסד הוא, הנה בבואם, למקום נה"י דתבונה הג', שהוא בחי' ישסו"ת, ומתלבשים בהם, הנה כח הכיסוי שיש בהמוחין נעלמים בהמלבושים, שהם ישסו"ת, והמלבושים מתגברים עליהם ומוציאים ומגלים ההארת חכמה בחסדים. כנ"ל.

אהי"ה דיודי"ן הוא בבינה העליונה כי תבונה נקרא שם ס"ג, ולכן צל זה עם ב' אותיותיו גימטריא מילוי דאהיה דאלפין: כי יוד דהוי"ה היא או"א עלאין, הנקראים הוי"ה אהי"ה. וה' דהוי"ה היא ישסו"ת, שהם בחינת הוי"ה דס"ג. כנודע. ונמצא שבינה עלאה היא השם אהי"ה, ותבונה היא הוי"ה דס"ג. אמנם גם בינה עלאה נחלקת בעצמה לה"פ, שהם: אהי"ה פשוטה, וד' מילוים דאהי"ה: שי"ה שבה, הם ב' אהי"ה במילוי יודין, שהם ג"ר שבה. וו' שבה, שהיא ז"א דבינה עלאה, היא אהי"ה במילוי אלפין: אלף הא יוד הא. וה"ת שבה, שהיא נוקבא היא אהיה במילוי ההין: אלף הה, יוד הה. וטעם הדבר, כבר ידעת, כי מילוי יודין הם מבחינת צמצום א', כלומר מטרם שנתהוה ענין עלית ה"ת בעינים שנקרא צמצום ב'. ובחינת מילוי של אלפין, רומזים על צמצום ב': שה"ס צורת הא', שמחמת עלית ה"ת לעינים, נחלקו המדרגות לב' בחינות: לגו"ע הנבחנים למים עליונים, ולאח"פ הנבחנים למים תחתונים. והפרסא, שהיא הו' שבאמצע א', מבדילה ביביהם כנודע. וזה אמרו ולכן צל זה עם ב' אותיותיו גימטריא, מילוי דאהי"ה דאלפין, וגימטריא בצל שד"י, וחסר ממנו אהי"ה עצמו, ולא נשאר בו רק מילואו" כי הגימטריא של מילוי אלפין, הרומז על בחי' המסך דצמצום ב', כבר שולט כאן בל' דצלם, מתוך שהיא בחינת מחזה ולמטה של הפרצוף, כנ"ל, וע"כ היא דומה כמו המחזה ולמטה דאמא עלאה, שנקראת משום אותו הטעם, בשם אהי"ה דאלפין. אמנם אהי"ה עצמה אין בה, כי השם אהי"ה הוא בחינת אמא עלאה ולא בחינת התבונה. כמו שמפרש בעצמו.

שרשו אינו רק ל' לבדו של צלם שהוא רומז על הס"ג תבונה וכו', ג' ספירות נה"י דתבונה כי הם הנגלין לא המוחין עצמן: כמ"ש לעיל שם' היא בחינת או"א עלאין של התבונה הג' עד החזה שלה. ול' היא בחינת ישסו"ת דתבונה ג', שמחזה ולמטה שלה. שהם ג' ספירות נה"י דתבונה הג'. וע"כ בחינת הם' היא ד' יודין דהויה דע"ב, ואמא היא אהי"ה דיודין, כמו או"א הכוללים. אבל נה"י דתבונה זו, שהיא ל' דצלם, היא הויה דס"ג, כמו ישסו"ת הכוללים. וההבחן שביניהם הוא, שבאו"א עלאין החסדים מכוסים, וחו"ג שבהם אינם מתיחדים לעלות ולהכות בחו"ב שבהם, ולהוציא ההארת חכמה לחוץ, וע"כ הם ד' מוחין אבל בנה"י דתבונה, שהם ישסו"ת החסדים מתגלים בהארת חכמה, וחו"ג שבהם, מכים בחו"ב, ומגלים הארותיהם בתיך החסדים, וע"כ נחשבים החו"ג למוח אחד, שנקרא דעת. וזה אמרו "כי הם הנגלין ולא המוחין עצמם" שאע"פ שהמוחין עצמם הם ד', כי החסד וגבורה שבהם אינם נעשים לאחד, מתוך שבאים מאו"א עלאין, מ"מ לאחר שיורדים לנה"י דתבונה שהם ישסו"ת, נעלם כח הכיסוי שבהם, ונה"י של התבונה שולטים, והמה מיחדים את החו"ג לגלות הארת חכמה בחסדים, ונעשים שניהם מוח אחד.

אור, כי הראשונה נקראת אויר, ועתה חסר מאנה י' דאויר, כי בחי' הראשונה היא יוד דהוי"ה ם' דצלם, וזהו הב' נקרא ה', והוא אור דאשתאר מאויר: סובב על מ"ש בזוהר בראשית דף ט"ו ע"ב, וז"ל דהא א"ס בקע מאוירא דיליה וגלי האי נקודה י', כיון דהאי י' אתפשט, מה דאשתאר אשתכח אור, ע"ש, פירוש: כי ע"י עלית ה"ת בעינים, ירדה המדרגה מבחינת אור של ג"ר לבחינת אויר שה"ס רוח, הנקרא ו"ק, שז"ס הקטנות דכל הפרצופים, כנודע, ולעת הגדלות, הפרצוף עולה למ"ן, ומעורר הזווג דע"ב ס"ג העליונים, וממשיכים אור חדש מא"ס ב"ה, הבוקע לפרסא ומעלה אח"פ שנפלו, בחזרה למדרגתם כבתחילה, ואז מתגלים הג"ר של הפרצוף, כנודע, וזה אמרם "דהא א"ס בקע מאוירא דיליה וגלי להאי נקודה י"' כלומר שאור הזווג בוקע ומבטל להפרסא דצמצום ב', וחוזר ומתגלה נקודת הי' שפירושה, בחינת המסך דצמצום א' לבד, שה"ס קומת ע"ב, הנקראת י' ראשונה דהוי"ה, שאור הזה מוריד הה"ת למקומה, ומחדש אור הג"ר בפרצוף. כנודע. והנה הגילוי הזו דהארת ג"ר וחכמה, נוהגת רק בישסו"ת, אבל לא באו"א עלאין, כי או"א עלאין נשארין בבחינת אויר דהיינו באור דחסדים, אפילו לאחר שהשיגו גדלותם כנ"ל (דף א' ע"א ד"ה והיא הנקרא אויר) כי זה כל ההבחן בין י' דהוי"ה, לבין ה"ר דהוי"ה, כי י' דהוי"ה, שה"ס או"א עלאין, נשארים תמיד בחסדים מכוסים, אפילו בגדלותם. וה"ר דהוי"ה, שהיא ישסו"ת, מתגלה בהם חכמה בעת הגדלות. וזה אמרו "כי הראשונה נקרא אויר, ועתה חסר ממנה י' דאויר וכו' והוא אור דאשתאר מאויר" כלומר, אותו יוד היורדת מאויר לעת גדלות, ונעשה אור, הנה היא ניכרת רק בבחינה השניה, שהיא ל' דצלם, כי עי"ז חוזרת להיות בחינת אור חכמה. אבל בראשונה, שהיא ם' דצלם, אין היוד נחסרת מאויר לעולם כי היא או"א עלאין, ונשארת בבחינת אויר גם בעת גדלות. וזה שמסיים "וזהו הב' נקראת ה', והוא אור דאשתאר מאויר" דהיינו כמבואר, שענין יציאת הי' מאויר וחזרתה לבחינת אור, נגלה רק בבחינה השניה שהיא ה"ר דהוי"ה ובחינת ישסו"ת, אבל לא בראשונה, שהיא ם' ואו"א.

מגדל הפורח באויר והוא בחינת הל' בעצמו והנה הוא תלוי ונאחז בבחינה הראשונה הנקרא אויר: כי ם' דצלם, שהיא או"א, היא עצמות האור ול' שהיא ישסו"ת, אינם אלא בחי' מלבושים לתנה"י דאו"א כנ"ל, וז"ש של' תלויה ונאחזת בבחינה הראשונה שנקראת אויר, וע"כ נקרא מגדל הפורח באויר. כי מגדל, פירושו אור הגדלות והארת חכמה, ועכ"ז הוא תלוי ונמשך מאור דחסדים דאו"א. והבן. ועי' בזוהר יתרו דף צ"א ע"א.

התפשטות ג' וניכנסו תוך ז"א עצמו בסוד מוחין פנימים ולא מקיפין: כי עד כאן היתה התפשטות מבחינת התבונה בעצמה, ונודע שאין התחתון יוצא מבחי' פנימיות העליון עצמו, אלא מחיצוניות של העליון. ולכן, ב' ההתפשטויות הראשונות הם' והל' שהיו מבחינת פנימיותה דתבונה ג', אינן ראויות להתלבשות תוך הז"א כי אינן בהתאם לבחינתו, אלא בחינת החיצוניות היורדת מהל' דצלם, שהיא בהתאם למדרגת ז"א, היא הראויה להתלבש בתוכו. וז"ש "בחינת צ' של צלם לבדה, שהיא בחינה ג' של צלם דז"א, שנתפשטו המוחין התפשטות ג', ונכנסו תוך ז"א עצמו בסוד מוחין פנימים ולא מקיפים" דהיינו כמבואר כי רק בחינה הג' שהיא צ', שהיא בחי' החיצוניות של הל', היא לבדה ראויה להתלבש בפנימיות ז"א, להיותה בהתאם למדרגת ז"א, אבל ב' הבחינות הראשונות, שהן מבחינת הפנימיות דתבונה נחשבות למקיפים כי אינן ממדרגת ז"א.

ג' מוחין תוך גלגלתא דז"א בסוד חב"ד וכו', תחלה באה החכמה, ואחר כך הדעת, ואח"כ הבינה, שהם ג' אותיות שבצלם הזכר: אין לטעות כאן, שהכוונה היא על ג' אותיות דצלם הבאות בג' התפשטויות הנ"ל בתבונה הג', כי בהם ודאי שמקודם שנתפשטו בבינה, שה"ס הל' דצלם, אי אפשר שיתפשטו אל הדעת שהיא צ' דצלם. אלא הכוונה היא, רק על ג' מוחין חב"ד המתפשטים בגלגלתא דז"א, דהיינו בבחינת הצ' לבדה. שגם ג' המוחין חב"ד דז"א, נקראים בשם ג' אותיות צל"ם, שמוח החכמה הוא ם', ומוח הבינה הוא ל', ומוח הדעת הוא צ'. ועל אלו ג' המוחין אומר, שתחלה באה החכמה, ואח"כ הדעת, ואח"כ הבינה. וע"כ מדייק "שהם ג' אותיות שבצלם הזכר" דהיינו הז"א, ולא ג' האותיות צל"ם דתבונה הג' שהיא נקבה. ופירוש הדברים הוא: כי הארת חכמה, אינה באה אל הבינה, רק ע"י הדעת, שהוא מתתא לעילא, כי אור העליון שהוא בחינת חכמה, מתפשט בתחלה עד לסוף הדעת, דהיינו לבחינת יסוד ומלכות שבדעת, שהיא עטרא דגבורה, ואז עולה או"ח ממטה למעלה עד החכמה, ומוציא הארת חכמה לחוץ ומשפיעה אל הבינה. באופן שמתחלה נמשך אור החכמה אל מוח הדעת, ונעשה הזווג בדעת, וע"י הדעת מושפעת הארת החכמה אל הבינה. כי כן ביאר הרב בהרבה מקומות. ועי' במבו"ש שער ה' ח"א פ"ט. ובשער מאמרי רשב"י תרומה דף קס"ז. ובעוד הרבה מקומות.

צלם זה הוא כלול מב', והוא צלם א' דמוחין מצד אמא, וצלם ב' דמוחין מצד אבא: כי המוחין האלו באים ע"י זווג זכר ונקבה, שהם: או"א, וישסו"ת, הכלולים בפרצוף אחד, כנ"ל. וע"כ יש בהכרח ב' מיני מוחין, וב' מיני לבושים, הנקראים צלמי מוחין, שיש מוחין וצלם מצד אמא, ומוחין וצלם מצד אבא.

ותחלה נכנסים פנימים דצלם דאמא, ואח"כ המקיפים. ואחר כך פנימים דצלם דאבא: כי אמא שהיא בינה, נחשבת לבחינת עליון דז"א, הסמוך לו במדרגה, וע"כ היא מתלבשת בו תחלה, בפנימים ומקיפים, ואחריה מתלבש בו אבא בפנימים ומקיפים.

הל' תוך חג"ת של התבונה, והצ' תוך נה"י של התבונה הג': אין זה סותר מ"ש לעיל דף א' ע"א ששש ספירות ראשונות חב"ד חג"ת דתבונה הג' הן ם' דצלם. ולמ"ש בדף א' ע"ה שג"ס נה"י דתבונה ג', נקראים ל' דצלם. כי שם עוסק הרב בענין השתלשלות המוחין והצלם דז"א בעת הקטנות של התבונה הג' דהיינו בעוד שהיא בבחינת רובצת, כמ"ש שם בתחלת הדרוש, באות קי"ט, ובאות ק"ד. כי הולך ומסדר המוחין וצלם מעת הלידה, עד כניסתם אל הז"א, עש"ה. והנה בעת הקטנות אין לתבונה הג' אלא ב' בחינות: נפש ורוח לבד, שהם חג"ת עד החזה, ונה"י, והיא חסרה חב"ד, כנודע. אלא שחג"ת שלה כוללים אז גם חב"ד, משום שבעת גדלותה, נעשים ב"ס עליונים דחג"ת שלה, לבחינת ראש וחב"ד, כנודע. ונה"י שלה כוללים חג"ת נה"י, כי הפרקין עלאין דנה"י דקטנות, מתחברים עם הפרקין תתאין דחג"ת דקטנות ונעשים לחג"ת בעת הגדלות, כנודע. ולפיכך חושב שם את חג"ת עד החזה שלה, לבחינת חב"ד חג"ת, שהוא לפי מה שיוכפלו לעת הגדלות, שב"פ עלאין דכל אחד מחג"ת יהיו אז לחב"ד, והפרקין תחתונים דכל אחד מהם יהיו אז לחג"ת, שכל אלו הם בחינת ם' דצלם ודאי, כי עיקר הפירוש של ם' דצלם, הוא בחינת התפשטות א' של המוחין דז"א, הנעשה במקום הרחם דכללות או"א וישסו"ת, שהוא בחינת הראש דתבונה א' שהיא הב'. כמ"ש הרב (באות קי"ט. ובאות קי"ד) אשר שמה יצאו המוחין ע"י זווג או"א בכללות עם ישסו"ת לפרצוף אחד, והרחם היה אז בבחינת ג"ר וראש דישסו"ת, אלא בעת הלידה, ירדה בחינת הרחם הזו לבחינת חג"ת דתבונה ג', ונתערבה היוד באור הג"ר של הרחם, ונעשה לבחינת אויר, כמ"ש (באות ק"ח) אשר בעת הלידה "נמצאו צל"ם המוחין עומדים תלוים באויר, חוץ מהיסוד בין ב"פ קדמאין דנו"ה דכללות, ששם עתה הוא ג"ר דתבונה זאת, והרי בחי' זו נקראת ם' של צלם" עש"ה. וע"ש גם באו"פ, שירידת מקום הרחם לחוץ מג"ר דתבונה, לבחינת אויר שהוא אור הרוח, אינה פוגעת כלום בתבונה הב' שהוא הא', להיותה בחינת הפנימיות דישסו"ת עצמם, שאינם משותפים עם הצלם דזו"ן, שזווגו נכלל רק בבחי' החיצוניות דישסו"ת. וע"כ נבחן ירידה זו דרחם לבחינת חג"ת, בשם ישסו"ת הג', שהם חיצוניות לישסו"ת הב' שהם הא'. והנה אמנם בחינה זו דוקא, דהיינו בחינת הרחם, ששם נעשה הזווג הראשון והעיקרי על, המ"ן דז"א הנכלל באו"א, הנה הוא ביחוד נקרא בשם ם' דצלם, המורה על שורש הראשון של המוחין וצלם, כמו שדייק הרב באות ק"ח. אלא שנבחן, לא מזמן הזווג שהיה אז בבחינת ג"ר, אלא מזמן של אחר הלידה, שאז ירד ונעשה לבחינת חג"ת של תבונה ג'. והנך רואה, איך טרח לנו הרב להשמיענו בדיוק נמרץ בחינת ם' דצלם שהיא בחינת מקום ג"ר דתבונה שירדה ונעשה לחג"ת דתבונה ג', מחמת הי', שה"ס העביות ומקום הזווג, שעלה אז בעינים, והפיל אח"פ לחוץ, ואור דג"ר נעשה לאויר. אשר על פי זה נמצא, כי לעת גדלות שז"א עולה שוב למ"ן, ומעורר לזווג ע"ב ס"ג, והי' יורדת מאויר. ואח"פ חוזרים למדרגתם, הנה אז חוזר כל המקום הזה דבחינת הרחם, למעלתו הקדומה, והאויר נעשה לאור, וחג"ת נעשים שוב לג"ר ולחב"ד. ואלה הם דברי הרב שבכאן, כי הם' של צלם, היא מתלבשת בחב"ד דתבונה ג', כי עתה המדובר הוא בעת הגדלות, שהחג"ת האלו שוב נעשים לחב"ד. כי הי' ירדה מאויר ואשתאר אור, אמנם פעולה זו אינה ניכרת עוד בם' של צלם זו, להיותה עתה בחינת או"א עלאין, כנ"ל באורך, ע"ש. אלא היא מתגלית בעיקר בל' דצלם שהיא בחינת ישסו"ת דתבונה הג'. וזה אמרו "והל' תוך חג"ת של התבונה" כי אחר שחג"ת עולים ונעשים לחב"ד, שאז נתעלה הם' דצלם ונתלבשה בחב"ד, כנ"ל, נמצא ג"כ שנה"י דתבונה, שהיו מקודם למטה, מחזה, נתעלו ג"כ והיו לחג"ת. ונמצא שגם הל' דצלם שהיתה בעת הקטנות למטה מחזה, נתעלה עתה לבחינת חג"ת. הרי שהל' מתלבשת עתה בחג"ת דתבונה הג' ולא בנה"י כמקודם לכן. וז"ש והצ' תוך נה"י של התבונה הג"' דהיינו מבחינת חיצוניות נה"י שלה, ולא מפנימיותה. כי זה הכלל, שאין התחתון יוצא מפנימיות דעליון אלא רק מחיצוניותו. כנודע. כמ"ש בחלק י' באורך.

כלים החיצונים שלהם עם בחינת הנפש שלהם הפנימי והמקיף: מבאר בזה ענין הגורם לשינוים של המוחין וצלמי המוחין בין עיבור ליניקה, וגדלות, וכן לגדלות ב' ויחידה. כי מאחר שלכלהו זווגים דזו"ן, מחויבים או"א וישסו"ת לחזור ולהעשות פרצוף אחד, עד שגם או"א יאירו בהארת חכמה כמו ישסו"ת, כנ"ל בחלק י' באורך, וא"כ במה תלוים הבדלי המדרגות של הז"א. ועל זה מתרץ, כי הבדל המדרגות הוא תלוי במרת המ"ן של הז"א, כי או"א מזדווגים תמיד בהתאם אל המ"ן של זו"ן שעלו ונכללו בהם, ואם המ"ן דז"א הוא בבחינת העיבור, אז מזדווגים או"א בבחינת כלים החיצונים שלהם, שהם מבחינת הנפש שבהם, כי מתעורר בהם בחינת הקטנות דנפש והמה מודדים קומת ע"ס דז"א דעיבור על פי קטנותם הזו דנפש. וכן אם המ"ן הוא דרוח, מזדווגים או"א מבחינת כלים החיצונים שלהם דבחינת הרוח. ועד"ז בנשמה המה מזדווגים מבחינת כלים הפנימים שלהם בהתאם להמ"ן דנשמה דז"א הנכלל בהם וכו' עד"ז. וטעם הדבר כבר נתבאר היטב בחלקים הקודמים.

וגילוי המוחין באדם הוא ע"י הדעת והוא הנותן בו ידיעה ולכן העובר אין בו דעת כלל וכו': כי הדעת היא בחינת הזווג הנעשה בראש, בחו"ג אשר בו, ואור העליון נמשך ע"י החכמה וחסדים, ומכה בעטרא דגבורה שבו, ועולה או"ח עד החכמה, ומוציא הארת חכמה לחוץ, ומושפעת אל הבינה, שז"ס שהדעת מזווג לחו"ב ממטה למעלה. ואח"כ יורדת הקומה הזו בכל אותו השיעור שממטה למעלה, ומתפשטת גם ממעלה למטה לתוך הגוף, והחסדים מתגלים בהארת חכמה, מחזה ולמטה דגוף. כנודע. והנה כל זה הוא בעת גדלות, אבל בקטנותם ומכ"ש בעובר, שאין לו אז אלא בחי' עביות דאור הנפש, דהיינו רק מקומת מלכות ואינו ראוי לשום זווג, אלא שאוכל מה שאמא אוכלת, כלומר ע"י הזווגים שאמא עושה, אבל מעצמו אין לו שום כח של זווג, ולכן נבחן שאין בו דעת, וממילא שאין המוחין יכולים להתגלות בו, כי אין מה שיזווג אותם וע"כ המה דוממים, וכמו שאין לו מוחין, הוא דומה.

הראש של עובר מה ענינו וכו': ענין זה יתבאר להלן בחלק י"ב בביאור המוחין דיניקה בע"ה.