Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot Section 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כי כל אלו ההבחנות שאנו מבחינים בעולמות הם נובעים ויוצאים מעולם האצילות ולמטה דהיינו מהעולם, שכבר נגלה בו עשר ספירות ותיקון קוים, בסוד חסד דין ורחמים. אמנם למעלה מעולם האצילות, דהיינו מטרם שנגלו עשר ספירות, אין לנו שם עוד אחיזה, עד כדי להבחין שם איזה דמיון ושינוי צורה בין ספירה אחת לחברתה, משום שתחילת ההשגה מתחיל מן התלבשות היוד הספירות ביוד כלים, דהיינו מעולם האצילות ולמטה. וז"ש הרב, שאין בנו כח לעסוק קודם אצילות יוד ספירות, ולא לדמות שום דמיון וצורה כלל ח"ו, כי טרם אצילות יוד ספירות, אשר נגלו בעולם אצילות, נחשבו עשר הספירות כאור בלי כלי הראוי לו, ונודע אשר אין לנו השגה באור בלי כלי.
פירוש כי מעולם האצילות ולמטה, יתכן לנו, לרמז על ההבחנות שבשרשים העליונים הרוחניים, אשר למעלה, בדרך משל ודמיון, הנלקחים מהמציאות או מן הנהגות שבעוה"ז כי כל פרטי הבריות ואופני הנהגתם המצוים בעוה"ז, המה משתלשלים ונמשכים מעולמות העליונים, ממש כמו יחס החותם עם הנחתם הימנו, אשר כל הפרטים הנמצאים בהחותם נעתקים ועוברים על הנחתם ממנו, אף משהו לא יחסר. וז"ש חז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה, שאין מלאך ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו ומכה אותו, ואומר לו גדל, עכ"ל. (ב"ר פרשה י' זוהר השמטות לח"א ס"א) יורנו בזה שאין לך פרט קטן בעוה"ז, שאין לו שורש בעולם העליון, אשר השורש הזה פועל עליו בכל צורתו וכל נטיותיו בכל מה שהוא עושה כאן לעינינו בעולם הזה. ולפיכך מצאו להם החכמים שפה מיוחדת למסור השגתם מעולמות עליונים בכתב ובעל פה מדור לדור, דהיינו, שלוקחים הענפים שבעוה"ז, ומבארים עמהם את המציאות שבעולמות העליונים, המיוחסים לענפים הללו. ומתוך, שיחסי שורש וענף האמורים, מתחילים רק מעולם האצילות ולמטה, דהיינו מעת גילוי גמר העשר הספירות, ולא כלל מקודם לכן, מובן מעצמו אשר לא יתכן כלל לרמז על המציאות של העליונים הללו בעזרת הענפים הגשמים, שהרי אין לענפים האלו יחס ישר אליהם אשר יהיו מוכשרים לבאר המושגים שלהם. וז"ש הרב שמה שמדבר גם כאן בדרך משל ודמיון, אינו אלא כדי לשכך האזן. כלומר, ליתן לנו אחיזה באפס מה, כדי שיוכל להראות לנו השרשים של עולם האצילות. באופן שמתחילה יש להבין את הענף, ביחסו לשרשו שבאצילות, ואח"כ, אפשר ליחס את השורש הזה לשורשו המוקדם, אשר בעולמות הקודמים לאצילות.
שהם ענין התפשטות הרוחניות, הנקראים נרנח"י, וענין כלים ואברים, הנקראים: כח"ב, חג"ת, נהי"ם. או ה"פ: א"א, ואו"א, וזו"ן. אשר הנרנח"י מתלבשים בהם. וכל ענין מאלו הוא לימוד מיוחד בפ"ע, כלומר שדרכי השתלשלותו וגילויו הוא משונה משל חבירו, ולא עוד אלא הם הפכים זה לזה מקצה אל הקצה, כי בכלים, נמצאים הכלים העליונים מתגלים מתחילה, שמתחילה נגלה הכתר ואח"כ החכמה ולבסוף המלכות, והיפוכו הוא באורות, שבהם התחתונים מתגלים בתחילה, שמתחילה נגלה הנפש ואח"כ הרוח ולבסוף היחידה. וכן הם הפכים זה לזה בכל הופעותיהם ובחינותיהם. ולפיכך, אם לא נדע היטב טעמי הדברים משורשם לא ימלט שלא נתבלבל בחכמה זו. וז"ש הרב, ולכן צריכים אנו לדבר בסדר המדרגות מראש עד סוף. כלומר, כי אז נבין היטב הטעמים של כל ענין וענין משורשו, ויהיה לנו אפשרות להבין ולהבדיל בכל מדרגה, את האופנים והסדרים שבהכלים כראוי להם, ואת האופנים והסדרים, אשר באורות כראוי להם, ולא יתחלפו לנו המושגים של זה בזה.
הם שמות של ג' העולמות הראשונים שנשתלשלו זמ"ז עד שנאצלו עשר ספירות כהלכתן, דהיינו עשרה אורות הנקראים: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. המלובשים בעשרה כלים הנקראים: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, ת"ת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. ומתחילה לא נתאצל אלא כלי אחד, שהוא הנקרא כלי מלכות, אשר כל העשרה האורות היו מלובשים ונקשרים רק בכלי האחד ההוא, ומטעם זה נקרא עולם הראשון ההוא בשם עולם העקודים, מלשון עקוד וקשור, כמ"ש ענין זה לפנינו. ונקרא ג"כ קו אחד או עולם אדם קדמון, קו אחד נקרא משום, שהאור מלובש רק בכלי אחד, ואין בו עוד ג' הקוין של ההנהגה, הנקראים: חסד, דין, רחמים. כי כלי זה מכונה מדת הדין שהוא כלי מלכות. אמנם אחר כך נעשה שיתוף עם מדת הרחמים, כלומר, שמלכות המכונה מדת הדין נתכללה ונשתתפה עם כל ספירה וספירה מט' ספירות הקודמות אליה המכונות מדות הרחמים, שעל ידי שיתוף הזה נעשה כלי בכל ספירה וספירה, שאז נגמרות עשר הספירות כהלכתן, ואז נעשים בעה"ס ג' הקוין של הנהגה, הנקראים: חסד, דין, רחמים. וז"ש חז"ל בתחלה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים, ושתפה למדת הדין (ב"ר ספי"ב) שלכאורה המאמר הזה קשה להולמו וכי חלילה מחשבותיו יתברך כמו מחשבת בשר ודם, שרוצה מתחילה לעשות כך אלא שמתחרט משום איזה טעם ועושה אחרת. אמנם כבר ביארנו, (עי' חלק א' בפירוש המלות טרם ואח"כ) שענין "תחילה ואח"כ" הנאמר ברוחניות, פירושו, סבה ומסובב, אשר הסבה נקראה קודם, והמסובב הנמשך ממנו, מכונה בשם אח"כ. וזה שהשמיעו לנו חז"ל, אשר הסבה ראשונה של העולמות הנק' עולם הראשון, נאצל ויצא בבחינת כלי מלכות לבד, המכונה מדת הדין, אלא "ראה, שאין העולם מתקיים", כלומר, שאין בזה אותו שלימות הנרצה מבריאת העולם ע"כ "עמד ושתפה במדת הרחמים", כלומר, לכן נעשה זה לגורם, שיסובב ממנו ענין שיתוף של מדת הרחמים בדין, שמחמת זה יצאו ונאצלו עשר ספירות אורות וכלים, כנ"ל, בשלשת הקוין חד"ר ואותו הענין רמזו חז"ל ג"כ במקום אחר בשינוי לשון (אבות רפ"ה) בעשרה מאמרות נברא העולם, והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מהרשעים, שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים, שמקימים העולם שנברא בעשרה מאמרות, עכ"ל. עשרה מאמרות, פירושם עשר ספירות כנודע, ושואלים, מאחר שהעולם הקדמון נברא בסוד מאמר אחד, דהיינו בסוד כלי אחד בלבד, בכלי מלכות, כנ"ל, א"כ למה נשתלשלו ויצאו ממנה עשר ספירות, וע"ז תרצו "להפרע מהרשעים" וכו' "וליתן שכר טוב לצדיקים" כלומר, כי מחשבתו של הבריאה, שהיא כדי להנות לנבראיו, אינה מתקימת בדרך אחר, אלא בהנהגת שכר ועונש, דהיינו ע"ס, שה"ס הנהגת ג' הקוין: חסד, דין, רחמים. וע"כ עולם הקדמון, שלא היה שם אלא כלי מלכות בלבד, הוכרח להשתלשל ממצב למצב עד שנאצלו עשר הספירות, שה"ס שיתף מדה"ר בדין כנ"ל. המגלה להנהגת שכר ועונש, המביאה לאותה ההטבה הכלולה בסוד מחשבת הבריאה, כמבואר. והנה תחילת השתתפות האמורה, נעשה בעולם העקודים גופו, על ידי הזדככות העביות שבהמסך שמפאת זה, יצאו ונשתלשלו שם ג' פרצופין המכונים: גלגלתא ע"ב ס"ג. אשר אע"פ שכולם עוד בחינת עקודים המה, מ"מ מתהוה בהם ענין השיתוף בהדרגה. כמ"ש לקמן. ואח"כ יצא פרצוף ב"ן דא"ק הנק' עולם הנקודים, אשר שם נאצלו ג' הקוין חד"ר בעה"ס של ג' ראשונות: כח"ב, המכונה ראש, אבל בז"ת, עדיין לא יצאו ע"ס אלא רק בקו אחד. ובעולם ההוא היה ענין שבירת הכלים. ושביה"כ האלו נעשו סבה, שיגמר ענין שיתוף מדת הרחמים בדין בבחינת ג' קוין חד"ר ועשרה כלים גמורים, גם בז' ספירות התחתוניות חג"ת נהי"מ, אשר בעולם שלאחריו, הנקרא עולם הברודים. ועולם התיקון, מטעם כי תיקון העולם כפי שהיתה מחשבת הבריאה, מתחיל מזה העולם דוקא ולא מקודם לכן. ונתבאר ההפרש מג' עולמות הנזכרים בדברי הרב: כי עולם עקודים פירושו, שעשרה האורות היו עקודים וקשורים רק בכלי אחד. אכן עולם הנקודים, הנה בבחינת ג' ראשונות שלו כח"ב, כבר נעשה בו השתתפות דמה"ר בדין. ורק בעולם הברודים הנקרא עולם האצילות, שמה התתקן, ונגמר בו לגמרי דבר השיתוף דמדת הרחמים, גם בז' ספירות התחתוניות, באופן, שיש כאן התלבשות של יוד אורות בתוך יוד כלים. ומעולם ההוא, מתחיל ענין ההבחן של עשר ספירות בפועל ממש.
כבר ידעת, אשר הפה, ה"ס המלכות של ראש דא"ק, שבה נתקן מסך של בחי"ד, אשר מעכב על אור העליון מלהתפשט ולהתלבש בבחינתה הד'. כי אור העליון, דרכו לבוא ולהתפשט גם בבחי"ד, ולמלא כל המציאות כמו מטרם הצמצום, אלא, שהמסך המתוקן בהפה, מעכב עליו ואינה מקבלו שזה נקרא זווג הכאה, כנודע. ואז, כל שיעור של אור העליון הראוי לבא ולהתלבש בבחי"ד, והיא אינה מקבלתו, כאמור, הנה אור העליון הזה, חוזר לאחוריו למקורו, ונעשה למלבוש על הט' ספירות הראשונות של אור ישר, (ועי' לעיל ח"ג פי"ב ובאו"פ שם) ונמצא שכל האורות העתידים לבא בעולמות אחר גמר תיקונם, המכונים אורות מקיפים, הנה המה כלולים באור חוזר זה, המלביש לט"ס ראשונות דאור ישר של ראש דא"ק, כי זהו האור העליון שאינו מקובל בבחי"ד, וע"כ, אינו ממלא כל המציאות כמו שהיה מטרם הצמצום. אמנם על ידי כל הזווגים והאו"ח, העתידים להגלות בעולמות, ע"י העלאת מ"ן ממעשים של הצדיקים, נמצאת הבחי"ד מתוקנת, עד שתהיה ראויה לקבלת האור כמות שהיתה בא"ס ב"ה מטרם הצמצום. כמ"ש בזוהר, א"ס לא נחית יחודיה עליה, עד דיהבינן ליה בת זוגיה: שהוא סוד תיקון הבחיה"ד כמבואר. (ועי' בשער הכונות בעלינו לשבח). והנה נתבאר, שכל האורות המקיפין, כלולים במסך ובאו"ח שבפה דראש א"ק ביחד עם האורות הפנימים, שהם הט"ס דאור ישר הקשורים בה, וז"ש הרב, האו"פ עם האורות מקיפים מחוברים תוך הפה, דהיינו המלכות, בכח המסך דבחי"ד המתוקן שם, כמבואר.
שהן האו"פ והן האו"מ קשורים שניהם בבחי"ד: כי הט"ס ראשונות דאו"י, קשורות ומלובשות, באו"ח שלה, שהן הנק' או"פ. אבל האורות העתידים לבא עד גמר התיקון, הנק' או"מ, גם הם כלולים באו"ח זה, כי הם עצם האו"ח כנ"ל, שהם עתידים מחמת זה להגלות לאט לאט במשך שתא אלפי שני ולאחריהם עד גמר התיקון, כבדיבור הסמוך.
כי כששני האורות יורדים ומתפשטים מהפה ולמטה לתוך הגוף דא"ק, הנה האו"מ אינם יכולים להתלבש בתוך הגוף, מחמת כח המסך אשר שם המעכב על האור ההוא, כנ"ל. (ועי' בחלק ב' תשובה ד') ומתוך שהמה קשורים ונכללים שם, רוצים גם הם להתפשט בפנימיות הפרצוף, ולפיכך המה מזככים בזה את העביות שבמסך, דהיינו, לאותו כח העיכוב, שאינו נותן להם להתלבש שם. אמנם מכח ביטושם זה בהעביות דמסך, שהמסך הולך ומזדכך מחמתם, הנה גורם זה, להסתלקות האורות הפנימים מהגוף: כי כשמזדכך לעביות דבחי"ג, נתקצר האו"ח, ואינו מלביש רק לקומת חכמה, ונעלם אור הכתר מהגוף. וכשנזדככה גם בחי"ג לעביות דבחי"ב, נתקצר האו"ח לקומת בינה, וגם אור החכמה נעלם וכו' עד שנזדכך כל העביות, ואין שם עוד זווג דהכאה, ונעלם כל האו"פ מהפרצוף. וז"ש הרב "שהם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה" פי' שהאחד דוחה את חבירו: כי כל גדלו של או"פ הוא בגודל עביות שבמסך, כנ"ל, וע"כ הוא מתחזק בעביות הגדול יותר. ולהיפך, כל עיכובם של האו"מ, שאינם יכולים להתלבש, הוא רק, מכח העביות והגבול שבמסך, וע"כ הולך ומזכך את העביות. ולפיכך מבטשים זב"ז עד ששניהם מסתלקים, כמבואר. (ועי' בפתיחה כוללת בספרי על הע"ח).
עקודים, הם בחי' ע"ס של תוך דפרצוף ראשון שבמציאות שאחר הצמצום הראשון, המכונה אדם קדמון, שמקודם לכן, לא היה כלל בחינת ראש תוך סוף באור העליון אלא שהאור העליון היה ממלא כל המציאות. (כמ"ש היטב בחלק א'). וז"ש הרב "קודם מציאות העקודים", דהיינו בעשר הספירות שבראש דאדם קדמון, הקודמים לעשר הספירות דתוך דאדם קדמון, הנקראים עקודים, "לא היה האור העליון יכול להתלבש בשום כלי". וזה מבואר היטב בחלק ג', אשר אין שום בחינת כלי בע"ס של ראש, אלא רק שרשים לכלים בלבד.
כי האו"ח העולה מהמלכות ולמעלה אין הוא נחשב לכלי קבלה על אור העליון, אלא רק לשורש לכלי קבלה, ולפיכך, כל כמה שאין מלכות של ראש מתפשטת ומתרחבת לע"ס מינה ובה, על ידי האו"ח המתהפך ויורד ממעלה למטה, הנה אין שם כלים כלל (ועיין לעיל חלק ג' פרק ב' אור פנימי אות ג') שהרי האור החוזר עולה שם ממטה למעלה, וכל הלבשה שממטה למעלה מורה בחינת הסתלקות מקבלה. ומה שאנו מכנים זה להלבשה, הוא מטעם שעה"ס מתקשרות שם, ונעשות שורש להלבשה. וז"ש הרב, שלא היה יכולת בכלים לסובלו. והבן זה.
עד שהמלכות והאו"ח שעמה ממשיכים ע"ס של ראש אל תוך ממעלה למטה כנ"ל, ואז נעשה בחינת כלי אחד, דהיינו כלי מלכות, שהתפשטה והתרחבה וקיבלה לתוכה כל כמות האור, שהאו"ח שלה הלביש את ע"ס של ראש (ועי' ח"ג פ"ב או"פ אות ג'). וע"ס הללו, היורדות מהראש ולמטה ומתלבשות בכלי מלכות שהתרחבה, הן הן הנקראות עשר ספירות דעקודים או עולם העקודים.
כי מלכות שבסוף הכלי ההוא, אשר נבחנת למלכות דכלי המלכות, היא המגבלת את אור העליון על דרכו שלא יתפשט ממנה ולמטה, וכח ההגבלה הזאת, מכונה בשם טבור או חזה.
כלומר אע"פ שמלכות של ראש ג"כ מגבלת את אור העליון, כי ע"כ נעשה שם זווג דהכאה, והעלאת אור חוזר (כנ"ל חלק ג' פרק א' אור פנימי סעיף ע'). אמנם הגבלה זו ואור חוזר זה של מלכות של ראש, אינה נחשבת להגבלה בפועל ממש, אלא רק לבחינת הגבלה בכח, כמ"ש הרב בע"ח שער מ"ב, שהכתר הוא דוגמת החומר הנקרא היולי, שיש בו שורש כל הד' היסודות, בכח ולא בפועל, וכו'. וע"כ אפשר לקראו, א"ס ומאציל, עש"ה. וכוונתו לע"ס של ראש הנקרא כתר כנודע. אכן דברי הרב הללו עמוקים מכל עמוק, וצריכים אמנם להבינם להיותם עסוקים בשורש החכמה ובתחילתה. כי צריכים להבין מאד ההפרש שבין, "כח" ל"פועל", שאומר הרב לחלק בין עה"ס של ראש המלובשים באו"ח שממטה למעלה, ובין עה"ס דגוף המלובשים באו"ח שממעלה למטה עד שע"ס של ראש, נקראים בשביל זה לפעמים, א"ס ומאציל, לע"ס של הגוף. והענין, כי יש הפרש ומרחק גדול מאד, בין האו"ח העולה מהמסך שבמלכות ולמעלה המלביש לע"ס של ראש, לבין האו"ח היורד עם האו"י מהעה"ס של ראש למטה לגוף, עד שנדמה, כי הם הפכים זה לזה כי האו"ח העולה ממטה למעלה, לא לבד, שאינו נבחן לכלי קבלה על האו"י שמלביש, אלא עוד, שיש בו התנגדות לקבלה: כי כל ממטה למעלה פירושו שהאור פונה למאציל ולא למקבלים, אמנם עכ"ז נעשה האו"ח העולה, למלבוש על האור העליון, כלומר, שנעשה שורש להתקשרות אור העליון בנאצל, משום כי כלי מלכות של ראש, שהעלתה את אור חוזר ההוא, נמצאת מתפשטת ומתרחבת על ידו מינה ובה, ונעשית לכלי קבלה המכונה גוף הפרצוף (כנ"ל ח"ג פ"ב או"פ אות ג'), להיות עשר ספירות של ראש יורדות ממעלה למטה ומתפשטות ומתלבשות בתוכה. והנך רואה, שאע"פ שע"ס דראש מצד תכונתן עצמן הן מסתלקות מלבא לכלי קבלה כי כן פירושו של האו"ח העולה ממטה למעלה, דהיינו למאציל ולא לנאצלים, כמ"ש לעיל, עכ"ז כל האור המקובל בגוף בפועל אינו, אלא מע"ס של ראש המתפשטות בו ממעלה למטה, כמבואר בסעיף ל'. ולפיכך נבחנות ע"ס של ראש, שיש בהן ע"ס "בכח ולא בפועל" כלומר שענין הלבשת האור בכלים בפועל, אינו נמצא בראש כלל ועיקר, אלא רק בחינת הכח והשורש שיהיה נמשך הימנו דבר ההתלבשות ההוא, ולפיכך נקרא הראש בשם א"ס או כתר. והבן זה מאד. וז"ש הרב "ואז" דהיינו אחר שנתפשט האור בגוף הפרצוף, הנקרא עקודים "התחיל האצילות להיות בו איזה מציאות הגבלת האור, מה שלא יכול להיות הדבר עד עתה". כלומר שבטרם העקודים דהיינו במלכות של ראש, לא יכול להיות שם איזה מציאות הגבלה, כי מה שמלכות מגבילה ומעלה או"ח בע"ס דראש, הנה הגבלה זו היא השפעה ממש, שהרי כל שההגבלה גדולה יותר, הרי מדת ההשפעה גדולה בזו יותר: כי הגבלה דבחינה ד' ממשיכה קומת כתר והגבלה קטנה ממנה דהיינו בחי"ג ממשיכה רק קומת חכמה. וע"כ אינו נבחן שום הגבלה בראש ולא כלום.
דהיינו רק אחר, שנגלו ויצאו ב' הפרצופין: ע"ב, וס"ג דא"ק, אשר האור נכנס ויצא עשרה פעמים מן הכלי, שע"י כניסות ויציאות האלו נעשה הכר של יוד אורות מובדלים זה מזה. כמ"ש לקמן.
בטרם שנתפשטו לעקודים, דהיינו בע"ס של ראש, אשר שם נבחנות עה"ס שהן רק בכח ולא בפועל (כנ"ל פרק זה סעיף ל').
והגבלה זאת מתחלת להגלות רק על ידי זווג דהכאה ועליות או"ח ממטה למעלה, דהסתכלות השניה הבאה אחר התלבשות האור בנאצל, דהיינו אחר עקודים, כמ"ש לפנינו, משא"כ על ידי הסתכלות הראשון שבמלכות של ראש, אין האור נגבל, כמ"ש לעיל, וזכור זה.
ואפילו בהתפשטות שמראש ולמטה גם כן אינו ניכר שהן יוד אורות, רק שיוד האורות נחשבים כמו אור אחד, והוא משום שכל ההבחן שבאורות הוא רק מבחינת הכלים שהם מתלבשים בהם, וכיון שאין כאן עוד אלא כלי אחד, נחשבו ג"כ עשר האורות לאור אחד.
מלכות של ראש מכונה פה, ומלכות של גוף מכונה, טבור, והט' ספירות הראשונות דגוף מתחילות להתפשט מהפה, דהיינו ממלכות של ראש, ומסתיימות בטבור שהוא מלכות דגוף. וכל המקום שמטבור ולמטה עד סיום הגוף, נבחן לספירת המלכות בלבד. ואע"פ שמטבור ולמטה נבחנות ג"כ עשר ספירות אמנם הן בחינת אור חוזר, ואור נקבה, ונבחנות למקבלות שלא יוכלו להשפיע. ולפיכך נבחן, התפשטות האור ישר מהפה ולמטה, רק עד הטבור ושם נפסק, מחמת המסך הנמצא שם בטבור.
והיינו בסוד הסתכלות ב'. כמ"ש לעיל בדברי הרב (ח"ג פרק י"ב) ע"ש, הבא אחר שנמשך האור בכלי, ולא מקודם לכן, כמ"ש לעיל (באו"פ פ"ז סעיף ס').
היא מלכות של ראש, המכונה פה, והיא נחשבת למקור ושורש, של כל האור המתפשט בגוף המדרגה, כי היא שהמשיכה אותו ע"י הסתכלות ראשונה (ח"ג פרק י"ב) הנעשה בה.
כי עיקר כלי נעשה ע"י הרשימו הנשארת אחר הסתלקות האור, כמבואר כאן בדברי הרב, ואם כן שניהם שוין בעשית הכלי. ולפיכך צריכים כאן ב' זווגים, הנקראים: הסתכלות א' והסת"ב, כי הסת"א היא להתפשטות האור, והסתכלות ב' היא להסתלקות האור, שעל ידי שתי בחינות זווגים הללו, נשלמות כלי קבלה של המדרגה, וזסו"ה כאשר שש ה' להטיב אתכם כן ישיש ה' וגו'. כי שש וישיש פירושם זווג, ויש זווג עליון להאביד שפירושו הסתלקות האור, כמו שיש זווג עליון להיטיב שפירושו התפשטות האור, כנ"ל, ולפיכך מכונים שניהם ששון.
ואע"פ שנעשים שם זווגים דהכאה בדרך הסתלקות האור, ויוצאות משום זה, ד' קומות של ע"ס זו למעלה מזו, כמ"ש לפנינו, עם כל זה נחשב להסתלקות אחת ברגע אחד, משום שאור העליון מזדווג עם המסך בדרך הזדככותו והעלמתו, וע"כ אין הזווגים הללו נבחנים להתפשטות.
ותבין זה ממ"ש בחלק א' (באו"פ דף ד' סעיף נ'), אשר באור העליון גופו נבחנות ד' הבחינות: חו"ב תו"מ, עוד בטרם שמתפשט לזווג דהכאה, עש"ה. והנה משום זה, נתרשם גם הכלי האחד מאותן ד' בחינות חו"ב תו"מ שבאור. ולפיכך נבחנות עשר הספירות באותו כלי אחד ג"כ, דהיינו לפי התרחקות ד' הבחינות ההן מקצתן אל קצתן. אמנם לפי שאין כאן אלא כלי אחד, שהוא מלכות כנ"ל, משום זה נחשב גם האור לאור אחד, בלי הכר של יו"ד ספירות, מטעם שאין לנו תפיסה באור אם לא מערכי התלבשותו בכלים, ומתוך שהכלי הוא אחד, נמצא לנו שהאור הוא ג"כ אחד.
כי בשעת הסתלקות אור הכתר, שהוא מסבת עלית מלכות לז"א לבחינה ג', הנה נעשה אז הזווג דאור העליון במסך דבחי"ג, ונמשכות ע"ס דאו"י ואו"ח בקומת חכמה כנודע, ועד"ז נעשו זווגים בכל המדרגות, שבדרך עלית המסך לזיכוכו, כמ"ש לעיל, (בהסתכלות פנימית ח"ב בד"ה ולפיכך עש"ה כל ההמשך). וז"ש הרב "כי אע"פ שהם עולים ומסתלקים, הנה הם ממשיכים ממעלה למטה מהמאציל בחינת אור הנקרא או"ח. כי כל זווג דהכאה ממשיך או"ח מאור העליון, כי אותו חלק האור הנדחה ממלכות נקרא או"ח.
הרשימה דומה לחותם, כי כמו החותם, אחר שמסתלק ממקום שהיה דבוק בו פעם, נמצא מניח שמה כל צורתו אף משהו לא יחסר, כן דרך אור העליון, אם נתפשט לאיזה מקום, אע"פ שחזר ונסתלק משם, הוא מניח שמה כל צורתו אף רושם קטן לא יחסר, וסופו לחזור ולהגלות בכל אותו השיעור כבראשונה.
וזה נוהג הן באור הן בכלי והן בכללות והן בפרטות. כי מן הרשימות, אשר נכללות בטבור של התפשטות הראשונה של אדם קדמון אשר עלה לפה שלו, נולד ויצא, רת"ס דהתפ"ב דא"ק, המכונה פרצוף ע"ב דא"ק, כמבואר לעיל (חלק ג' בלוח התשובות אות ר"י עש"ה). וכן בפרטות, כי רשימה הנשארת בכלי דכתר דהתפשטות א', נעשית לזכר בכלי דכתר דהתפ"ב. ומהרשימה הנשארת בכלי דחכמה דהתפ"א, נעשה לכלי דזכר בכלי דחכמה דהתפ"ב. ומזווגם יצאו הזכרים בשאר הספירות, כמו שכתב הרב, בע"ח (בשער מטי ולא מטי פרק ג' וד'). וכן מהרשימות הנשארות מד' הקומות, שיצאו בזמן הסתלקות א', הנקראות ניצוצין או אותיות, כמ"ש לקמן, הנה מהן נעשות הנקבות של התפ"ב: כי מן הניצוצין שנפלו מקומת הבחי"ג, שהוא ז"א, לכלי מלכות, שהיא בחי"ד, נעשית התכללות מלכות בז"א, אשר אח"כ בהתפ"ב שאור המלכות נתלבש בכלי דז"א, הנה מצא שם את הכלי של מלכות השייכת לו. וכן מכח ניצוצין שנפלו מאו"ח של קומה דבחי"ב שהיא בינה, גרם להתכללות ז"א בכלי דבינה, שאח"כ בהתפ"ב, שאור ז"א בא ונתלבש בכלי דבינה, הנה מצא שם כלי שלו, וכו' עד"ז. כמ"ש לקמן (באו"פ בביאור דברי הרב בפ"ג אות פ'), הרי שכל הבחינות שבפרצוף התחתון, נמשכות רק מהרשימות, שהניח פרצוף העליון ממנו. וז"ש הרב, "כי האורות העליונים הם לאורות התחתונים בבחינת אב אל בנים", כלומר, שפרצוף תחתון נמשך מפרצוף עליון כמו בן מאב. דהיינו, שמשתלשל מעצמות האורות שבפרצוף העליון ממנו, והיינו ע"י הרשימות הנשארות בכלים דפרצוף העליון מהאורות שלו, כמ"ש לעיל, וזה שכתב הרב "כי העליונים מניחים במקום הראשון קצת הארה הנקראת רשימו, כדי שמשם יומשך הארה לתחתונים" כמבואר. וזכור את זה לכל המקומות, כי הוא המפתח להשתלשלות המדרגות, בדרך סבה ומסובב, מראש הקו עד סוף עשיה.
ואין להקשות, הרי אומר לעיל באות ז' שמן הרשימה נעשה מציאות הכלי, וכאן אומר, שכבר יש כלי עוד מקודם הרשימה וקודם הסתלקות האור. והענין שיש ב' מיני כלים בכל פרצוף, שהם: כלים הנמשכים מהסתכלות ראשונה שבמלכות של ראש, אשר המלכות ההיא מתרחבת, בכח האור חוזר שבה שהעלתה ממטה למעלה, ומתפשטת מינה ובה, לע"ס ממעלה למטה, שהן נבחנות לכלי קבלה אל ההתפשטות הראשונה. ועוד יש בחינת כלים בפרצוף, הנמשכים על ידי הסתכלות שניה במלכות דגוף של הפרצוף הגורם הסתלקות וחזרת האור ההוא למאציל, שהרשימות הנשארות אחר הסתלקות ההיא, נעשו לכלים גמורים. כמ"ש הרב (לעיל בחלק ג' פרק י"ב באו"פ). והנה כל הרשימות הללו דהסת"ב, ממשיכות לכל הבחינות: לפרצוף התחתון שלו, כמ"ש בדיבור הסמוך. וזה אמרו: "כי האורות עליונים הם לאורות התחתונים בבחי' אב אל בנים" כלומר, שפרצוף התחתון נמשך מפרצוף העליון כמו בן מאב, דהיינו על ידי הרשימות הנשארות תוך הכלים דהפרצוף העליון מהאורות שלו, כנ"ל בדיבור הסמוך. וז"ש הרב "כי העליונים מניחין במקום הראשון קצת הארה הנקרא רשימו, כדי שמשם יומשך הארה לתחתונים", כמבואר. וזכור זה מאד כי הוא המפתח להשתלשלות המדרגות בדרך סבה ומסובב, מראש הקו עד סוף עשיה. אשר כל תחתון מסובב על ידי הרשימות דפרצוף העליון שלו.
כי אח"כ כשעלתה המלכות אל בחי"ג שיוצאות שם ע"ס בקומת חכמה, הנה אי אפשר שיתחיל האור הזה בספירת החכמה, שהרי כל התפשטות של אור מוכרח להתחיל מהכתר, ולפיכך להארת רשימה דכתר צריכה, שעל ידי זה האור דבוק וקשור בהשורש. וכן כשמלכות עלתה לבינה ויוצאות ע"ס בקומת בינה, נשאר שם בהכרח הארת רשימות דכתר וחכמה, וכו' עד"ז מטעם האמור. ותזכור זה לכל המקומות, כי אי אפשר כלל לשום מדרגה שתהיה חסרה בה ספירות העליונות לגמרי, אלא בשעה שספירות עליונות הן בבחינת הארת רשימה בלבד, אז אנו מכנים אותן, שהן חסרות שמה, להיותן שם בלתי מאירות.
כי הוא אור נקבה, שמקבלת לעצמה ואינה משפעת, אשר מטעם זה נמצאו ע"ס שלה מסיימות את המדרגה, כי הוא סוד או"ח בלבד, כנודע, ולכן אינה מנחת רשימה, משום שאין רשימה אלא השירים מהתפשטות אור ישר הנשאר שם, כדברי הרב לעיל. וגם אין כאן הפסק באור העליון, כנ"ל בדיבור הסמוך, כי התחתון מוכרח לעליון אבל העליון אינו צריך אל התחתון.
משום שהם באים בצורה מחודשת של עביות, לכן אין לה דביקות עמהם, כי דבקות פירושו השתוות הצורה, והבדל ופירוד פירושו שינוי הצורה, כנודע. (עי' בח"ג תשובה ר"י).
כבר כתב הרב הטעם שמלכות נקראת דלא נהרא, שהוא משום שבהתפשטות ב' נמשכו ע"ס רק בקומת חכמה, ואור הכתר נשאר נעלם בפה. וע"כ נמצא שאור חכמה בא בכלי דכתר, ואור בינה בכלי דחכמה, ואור ז"א בכלי דבינה, ואור מלכות בכלי דז"א, והרי נשאר כלי מלכות בלי אור. וע"כ נקראת אספקלריא דלא נהרא. (עי' ע"ח ש"ו פ"ה). והנה כאן מוסיף עוד טעם ב' דהיינו מטעם שמלכות לא השאירה אחריה רשימה בהתפשטות א'. ואין להקשות, אם אור הכתר נעלם מן התפ"ב, היה לו להשאר שמה כלי דכתר בלי אור, ולמה נתחלפו האורות, שיבא אור החכמה בכלי של כתר עד שנשאר כלי מלכות בלי אור. אמנם זה כבר נתבאר בהסתכלות פנימית (חלק ב' פרק ח'), שהוא משום שהאורות דרכם להתלבש רק בכלים הזכים יותר שנמצאים בפרצוף ואם אפילו אין שם אלא אור נפש לבד, היא מתלבשת רק בכלי העליונה דהיינו בכתר. והט"ת נשארו בלי אור עש"ה.
כי התפשטות הראשונה, הנמשכת על ידי התרחבות המלכות מינה ובה לע"ס עד למלכות דגוף, שהיא נמשכת ממעלה למטה דהיינו לבחינת התלבשות, היא הנקראת אור ישר רחמים. וכן כל הרשימות הנשארות מע"ס ההן אחר שנסתלק האור הזה, הוא ג"כ אור ישר רחמים, אלא בבחינת הארה מועטת, המכונה רשימה. אמנם אותן הקומות היוצאות על ידי זווג דהכאה, שבדרך עליות המלכות והזדככותה מן מדרגה למדרגה ממטה למעלה עד שנעלם כל האור, כל אלו הקומות נקראות אור חוזר דין, להיות הקומות מתמעטות והולכות עד הסתלקות גמורה.
כלומר, כשהאור מתפשט ממלכות של ראש למטה לגוף, הרי אור זה כלול מאור ישר ואור חוזר, דהיינו כמו שהמה מלבישים זה את זה בראש. והנה האור ישר, מכונה בשם "אור הזך" ואור חוזר, מכונה בשם "אור העב", משום שהוא נמשך מכח העביות והצמצום שבמסך מלכות של ראש. ואע"פ שלמעלה בראש אין בו שום הכר של עביות, להיותו עולה ומלביש את הט"ס ראשונות, שממסך ולמעלה, ואין כח עביות יכול לפעול למעלה ממקום גילויו ומציאותו אפילו משהו. אמנם אח"כ כשהאור חוזר הזה מתפשט ויורד עם האור ישר שבו, ממלכות של ראש ולמטה, נמצא ודאי שעביות שבמסך כבר שורה בו, אלא שאינו נבחן לגרעון כלל, שהרי בעביות קשור כל שבחו, כי בלעדה לא היה שום אור בפרצוף אכן לבסוף, אחר שנסתלק האור מהפרצוף, והעביות נתרוקנה מאור ישר ההוא המלובש בה, הנה אז נתגלתה מדת העביות ההיא בכל גרעונה וכל שפלותה לעומת האור ישר. וז"ש הרב "והוא נשאר למטה" כלומר, אחר שנתרוקן האור הזך מאור העב, דהיינו אחר שהאו"י נסתלק ונשלף מן האור חוזר שהלבישו, נשאר אור העב למטה, כלומר, שנתגלה הפחיתות שבאו"ח כלפי האו"י וזה אמרו, אשר אור העב הזה, שנשאר למטה אחר חזרת אור הזך למעלה "הוא בחינת הכלים עצמם" כלומר, שהאו"ח הזה, שנתרוקן מאו"י אחר התפשטותו הא', הנה הוא כל החומר שבכלים שבפרצוף הזה שנק' התפ"א דא"ק או פרצוף גלגלתא דא"ק, ובתוכו נתלבשו הרשימה והניצוצין של האו"ח היורד. ויתבאר לפנינו, אשר הרשימה וניצוצי או"ח אלו נעשו ונתקנו לכלים לפרצוף שלאחריו, הנקרא התפ"ב או ע"ב.
היינו האור חוזר הנשאר אחר הסתלקות או"י מתוכו, כנ"ל בדיבור הסמוך. וצריכים אמנם להבין מאד ענין עלית האורות האמור, ולדעת בדיוק: מה עלה ומה נזדכך, ומה נשאר למטה שנעשה לבחינת כלים. וכבר ידעת ענין המסך שפירושו, "כח עיכוב על אור העליון, שלא יתפשט לתוך ד' בחינות העביות, שישנן בבחינה ד' הנקרא מלכות". כמ"ש זה היטב (בחלק ב' בהסת"פ פרק ב'). וענין עלית מלכות לז"א שבדברי הרב לקמן, תדע שסובב על המסך ואו"ח שבה לבד, אשר שנים אלו מכונים בדברי הרב בשם אור המלכות ונקראים בשם אור, משום שאור אחר אין במלכות מעת הצמצום ואילך. אבל כלי מלכות עצמה אינה יכולה לעלות לז"א, שהרי עליה, פירושו הזדככות כנודע, וזה יתכן רק במסך אבל לא בכלים, כי אין ענין הזדככות זו נוהגת בכלים כל עיקר, רק אותו שיעור עביות, שישנו בבחינת הכלים שבכל פרצוף ופרצוף, נשאר קבוע וקיים לתמיד כן, עד שיקבלו תיקונם. וזה כבר נתבאר (בח"ב תשובה מ"ג עש"ה). ודבר הזדככות המסך מבחינה ד' לבחי"ג, פירושו, שמחמת הביטוש דאו"פ ואו"מ במסך נעלמה ונאבדה ממנו בחינה אחרונה של העביות הכלולה בכח העיכוב שלו. ונמצא מעתה שהוא מעכב על אור העליון מלהתפשט רק לבחינה ג' של העביות הנשארת בו, כי בחינה ד' שבבחינה ד' כבר אינה כלולה בו עתה, ונמצא שאינו מעכב ואינו מחזיר את אור העליון רק מג' בחינות עביות שנשארו כלולות בו מבחי"ד אשר האו"ח המוחזר מג' בחינות אלו, אינו מספיק להלביש את האו"י רק עד חכמה, ואינו מגיע בהלבשתו עד כתר, והנה נמצא מאליו, שאור כתר נעלם מהפרצוף, משום שאין אור נתפש בפרצוף בלי לבוש וכלי. כמ"ש זה היטב בהסתכלות פנימית (ח"ב פ"ז ד"ה וטעם). ונתבאר היטב, שענין העליה והזדככות, הוא מקרה המסך, ואינו שייך לכלים כלל. וענין הכלים, שנשארו במקומם לאחר ההסתלקות דאור ישר, המכונה בדברי הרב, אור העב, הן ד' בחינות עביות הכלולות באותו או"ח שכבר בא לכלל הלבשה, שהלבישו ע"ס דגוף, שנתרוקנו עתה מאורותיהן. כמ"ש לעיל בדיבור הסמוך.
כבר נתבאר כי מלכות דעקודים נקרא טבור, והמאציל שלה, ה"ס מלכות של ראש, הנקרא פה. וכשמסך שבמלכות דגוף, נזדכך מכל העביות הכלול בו, ונשאר זך בהשואה גמורה אל מלכות של ראש, שהוא המאציל שלו, כנודע, נקרא זה, שמלכות חזרה ועלתה אל המאציל, כי בהיותם שניהם שוים במדת הזכות, המה נמצאים אז שדבוקים וכלולים זה בזה כמו בחינה אחת. כנודע, שהשתנות הצורה הוא שיעור הבדל ופירוד ברוחניים, והשתוות הצורה היא הדבקות והיחוד שברוחניים. ולפיכך בשעה שמלכות דגוף ומלכות דראש נמצאו שוות במדת הזכות, הן נבחנות אז שדבוקות זו בזו ונכללות לבחינה אחת, כמ"ש בחלקים הקודמים. וזה אמרו "ואותו הרשימו אינה מסתלק משם לעולם, אפילו כאשר המלכות חוזרת ועולה להמאציל". ומשמיענו בזה, שאפילו בשעה שנזדכך המסך מכל עביתו לגמרי עד שנשאר שוה לזכותו של המאציל, עם כל זה, עדיין המסך כלול מהרשימות שבע"ס דגוף. חוץ מרשימה דבחי"ד_כי בחינה אחרונה אינה מנחת רשימה מטעם שנתבאר לעיל, כי הרשימות האלו הן של אור ישר, ובחינה אחרונה אינה מקבלת לתוכה אור ישר, ואין בה אלא אור חוזר לבד, כנודע. ותדע, שענין הרשימות הללו, שנשארו כלולות במלכות גם בשעת היותה כלולה במאציל, הנה הן כל הגרעין להולדת פרצוף שני, כי מהרשימות הללו נמשכות כל האורות והכלים אל פרצוף השני. כמ"ש זה לעיל (ובהסתכלות פנימית כאן אות נ"ב). שהוא משום שמסך של מלכות דראש אינו מזדכך לעולם, והזווג דהכאה שבמסך דבחינה ד' אשר שם, הוא בבחינת זווג דלא פסיק, הנה נמצא שבעלות שמה המלכות דגוף ונכללה במסך של ראש, הנה נכללת גם היא בזווג דראש, וזה גורם להתעוררות העביות הכלולה בהרשימות שבה, כי מקבלת מבחינת עביות שממטה למעלה הכלולה שם במסך של ראש, אמנם תכף כאשר הרשימות שבה חוזרות לעביותן, נמצא שמתהפך בהן לעביות שממעלה למטה, משום שהן באות מע"ס דגוף, שכבר היו שם בבחינת התלבשות ממעלה למטה, ומתוך זה חזרה ונגלה שם בחינת הגוף שבמסך שעלה, שהיא עביות שממעלה למטה, שהוא גוף ולא ראש, ונבחן גילוי זה לבחינת ירידה ופירוד מן מלכות של ראש, כי חזר לקדמותו למלכות דבחינת הגוף, אלא לא לבחינה ד' שנקרא טבור, רק לבחינה ג' שנקרא חזה. ושם נעשה הזווג דהכאה מחדש המוציא ע"ס בקומת חכמה ברת"ס. והוא נקרא פרצוף ע"ב וכבר נתבאר ענין זה (בח"ג תשובה ר"י). ומשם תדרשנו.
מהתפ"א, שהיא מתפשטת מפה עד הטבור דא"ק, והנה היא כלולה מאו"י ואו"ח מלובשים זה בזה, שאו"י מכונה אור זך, ואו"ח מכונה אור עב (כמ"ש באו"פ פ"ב סעיף י'), אשר השיריים הנשארים מאור הזך אחר הסתלקותו מכונה בשם "רשימה" והיא רחמים להיותה שארית מאור ישר הנמשך ממעלה למטה, לבחינת התלבשות בהפרצוף, והאו"ח שנתרוקן מהאו"י אחר הסתלקותו, נבחן לבחינת הכלים שבתוכם נתלבשו הרשימות שנשארו מהאו"י. כדברי הרב לעיל אות י'.
פירוש, אור הבא ונמשך מהמאציל מסבת זווג דהכאה הנעשה על המסך תוך דרגות זיכוכו, שאז הקומות מתמעטות והולכות עד שהאור נעלם לגמרי וחוזר לשורשו למעלה למלכות של ראש. והקומות הללו מכונות או"ח דין על שם שמופיעות בזמן של ההסתלקות.
אין כאן ח"ו שום תנועה ולא עורף ולא עיפוי. אלא כמו שנתבאר בחלקים הקודמים, שכל חידוש צורה כל שהוא מכונה בשם תנועה הרוחנית (עי' הסת"פ ח"א אות ל"ג). ותדע שבחינת השפעה בערכי האורות או בחינת המשכה שבערכי הכלים, מכונה בשם "פנים". ונודע שכל המשפיע הוא משפיע בדבר העב יותר, וכל שהמסך עב יותר מושפעת שם קומת ע"ס גבוה יותר. ולפיכך נבחנים כאן האורות של רחמים שמושפעים בבחינת התלבשות בהפרצוף, שהם פניהם למטה, שמלת פנים, פירושו השפעה. למטה, פירושו עביות הגדולה יותר. "ופניהם למטה" פירושו שההשפעה נאחזת בבחינת העביות הגדולה יותר שבמדרגה.
כבר נתבאר שבחינת השפעה מכונה פנים, וממנה מובן אשר בחינת ההסתלקות מהשפעה, מכונה אחורים. גם נתבאר, אשר "למטה" פירושו, בחינה העבה יותר אשר שם. "ואחוריהם למטה" פירושו, שהאורות מסתלקים ופורשים עצמם מהעביות, באופן, שבהבחינה שהעביות גדולה יותר תהיה שם הסתלקות גדולה יותר.
זה כלל גדול בהחכמה, אשר האור העליון הולך ושופע תמיד בלי הפסק או שינוי כל שהוא. בסוד הכתוב אני הויה לא שניתי וגו'. כמו שהארכנו בזה בחלק א' (באו"פ פרק ב' אות ב'). ולפיכך גם בעת הסתלקות, דהיינו בזמן שהמסך הולך ומזדכך, אע"פ שהסתלקות זו היתה בבת אחת וברגע אחת, עכ"ז, כיון שההזדככות עולה בהכרח בסדר המדרגות שבד' בחינות עביות, כי בהכרח שמזדכך מתחילה לבחי"ג ואח"כ לבחי"ב ואח"כ לבחי"א ואח"כ לבחינת הכתר, לפיכך נבחן לנו שאור המאציל שאינו נפסק מתפשט אליו ומזדווג עמו, בשעת עליתו וביאתו מבחינה לבחינה, שבכל בחינה מוציא קומה חדשה של ע"ס לפי ערך העביות שבו: שבביאתו לבחינה ג' מוציא קומת חכמה, ובביאתו לבחי"ב מוציא קומת בינה, וכו' עד שנזדכך כולו, ונפסק אור העליון מחמת חוסר או"ח להלבישו, כי אין גילוי לאור בלי כלי ולבוש.
כלומר שאור יורד מהמאציל אל הבחינות התחתונות שנעשו בכל ספירה וספירה בדרך עלית המסך והזדככותו, שבכל מקום שהמסך שבמלכות עלה לשם, נעשה המקום ההוא לבחינה תחתונה, שפירושו הוא, שמפסקת על אור המאציל ומעכבתו מלהתפשט ממנה ולמטה, ונמצא אור המאציל מסתיים במקום ההוא, ועל כן אנו מכנים את המקום שהמסך בא שם בשם בחינה תחתונה. וזה שמדייק הרב, "אל התחתונים על ידם ובאמצעיתם". להשמיענו שהאור נמשך מהמאציל רק על ידם של בחינות התחתונות ובאמצעיתם של בחינות התחתונות, דהיינו באמצעות המסך המעלה או"ח, בדרך עליתו וביאתו בדרגות זיכוכו, שבביאתו לבחי"ג שהוא ז"א, הרי בחי"ג נעשה לבחינה תחתונה המכה באור העליון ומעכבו להתפשט ממנו ולמטה. ונמצא, כל שיעורו של האור שהיה ראוי להתקבל בו, נדחה בחזרה לאחוריו בסוד או"ח, וממשיך ע"ס בקומת חכמה כנ"ל וכו' עד"ז. והנך מוצא שהמשכת האור בא תמיד, מבחי' תחתונה שנתחדשה, שהאור שלא קבלה נעשה לאור חוזר כנ"ל.
דהיינו, בסבת הזדככות המסך מבחי"ד לבחי"ג, שהאו"ח העולה מבחי"ג, אינו מגיע להלביש את אור הכתר, וע"כ חזר ועלה לשורשו, שאין גילוי אור בלי לבוש, כנודע. והסתלקות הזה דאור הכתר, מכונה בשם "אחורים של הכתר". כי פנים, פירושו, השפעה והתפשטות, ואחורים, פירושו הסתלקות מהשפעה.
אחורים, פירושו, הסתלקות. כנ"ל. והנה בהתפ"א יצאו כל הספירות בקומת כתר, ונמצא שכל הספירות קבלו מבחינת הפנים של הכתר, להיותן שוים עמו בקומה משא"כ בשעת הזדככות, כי בשעה שנזדכך לבחינה ג' ויצא קומת חכמה, ואור כתר נשאר נעלם בפה, הנה נמצא עתה, שחכמה מקבלת מאחורים של כתר, כלומר, שסובלת ומרגשת את החסרון הגדול מהעלמת אור הכתר, וזה אומרו "שהחכמה מקבלת מאחורי הכתר" דהיינו בחינת דין מחסרון של הארתו שמרגשת כאמור, ועד"ז שאר הספירות.
כי זה הכלל שכל הכחות שבעליון נמצאים תמיד בהתחתון ממנו, שמקבל בהכרח כל האחורים שבעליון שלו שבשעה שנזדכך לבחי"ג ויצא קומת חכמה, וקבלה בחינת הדין שמתגלה בה מחסרון הארתו של אור כתר כנ"ל, הנה אז גם הספירות שלמטה מן חכמה מקבלים ג"כ אותו האחורים, שהרי גם הם קבלו מן הפנים של הכתר בהתפ"א, כמו חכמה, כי כולם היו שם בקומה שוה עד הכתר, ועתה בקומה דבחינה ג' נמצאים חסרים מאור הכתר, ואין להם, אלא מאור הפנים של חכמה. ועד"ז, כשנזדכך מבחי"ג לבחי"ב, ויצא קומת בינה, שעתה נמצאת בינה סובלת גם מהסתלקות אור חכמה, ונמצאת מקבלת לתוכה ב' בחינת אחורים, שהן: אחורי כתר שכבר קבלה בשעת היותה בקומה דבחינה ג', ואחורי חכמה שמקבלת עתה, הרי גם הספירות שלמטה מבינה סובלים ג"כ מאותו האחורים דחכמה, בנוסף על אחורים דכתר שקבלו בעת הופעת קומה דבחי"ג. וכו' עד"ז, עד בשעה שנזדכך לבחינת הכתר, שלא יצא שם רק קומת מלכות לבד, וחסרו שמה כל הט"ר ונמצאת המלכות שמקבלת מט' אחורים, כי בשעת היותה בקומה דבחי"ג קבלה אחורים דכתר, ובשעת היותה בבחי"ב קבלה אחורים דחכמה, ובשעת היותה בבחי"א קבלה אחורים דבינה, ועתה, שאין לה אלא אור עצמה לבדה, מקבלת גם מאחורים דז"א, שהן, שש הספירות: חג"ת נה"י, הרי שמלכות קבלה ט' בחינות אחורים.
היינו התפשטות הראשונה, שיצא הזווג דהכאה על בחי"ד, שנקרא פה, שהוא בחינת מלכות של ראש, אשר אחר כך נתרחבה המלכות הזאת, לע"ס מינה ובה עד אל מלכות שלה, שע"ס אלו נקראות גוף, ומלכות דגוף נקרא טבור, (כנ"ל) ועשר ספירות של ראש וגוף זה היו בקומת כתר, (כנ"ל).
עי' בדברי הרב לעיל (פ"ב אות י') שכתב שב' אורות נשארו אחר הסתלקות דהתפ"א, שהם: א' הוא האור הנשאר מאור ישר, וב', הוא אור עב, שפירושו, אור חוזר שנתרוקן מאור ישר שהלביש בעת התפ"א ונשאר למטה, ונתגלה העביות שבו, ואור העב זה ה"ס הכלים, ואור הזך הנשאר מאו"י נקרא רשימה, ורשימה זו נשארה מלובשת בתוך אור העב. (עש"ה ובאו"פ שם).
"עולים" פירושו, הזדככות מן העביות, כדי לבא בהשואת הצורה עם העליון שלו דהיינו המאציל. "חוזרים" פירושו, הסתלקות האור אחר התפשטותו, שנבחן שחוזר לשרשו. וזה אמרו "אור הנמשך מן המאציל אל הספירה ונמשך בזמן שהיו האורות עולים וחוזרים". פי' אור העליון הנמשך על ידי זווג דהכאה בזמן הזדככות המסך וביאתו בהמדרגות שבדרך זיכוכו, שאז הקומות מתמעטות והולכות עד שמזדכך לגמרי ומשווה צורתו אל המאציל, דהיינו אל מלכות של ראש, (כנ"ל) וענין זה מכונה תמיד "עליות האורות אל המאציל". וזכור זה.
המדרגות נבחנות זו אל זו בבחינת אב אל בנים (כנ"ל בדברי הרב פ"ב אות ג'.) ולפיכך בעת עליות האורות למאציל, בעת שנזדכך המסך דבחי"ד לבחי"ג, שנעשה אז הזווג בבחי"ג, והבחינה הד' נשארה ריקנית מאורה, הנה אז משפיע בחי"ג לבחי"ד מהארת הזווג שלה. וכן אחר זה, כשמזדככת הבחינה הג' לבחינה ב', שהזווג בבחי"ב, שאז גם בחי"ג נשארה ריקנית מאור, הנה אז בחי"ב משפיעה לבחי"ג מהארת הזווג שלה. וכו' עד"ז. ואע"פ שמצד המשכת האורות נחשבת בחי"ד לכתר ובחי"ג לחכמה. אמנם בערך הכלים לעצמם הוא בהיפך, אשר בחי"ג נחשבת לז"א ובחי"ד למלכות. וכיון שהבחי"ד ריקנית מאור, ע"כ אין להבחין כאן רק בערך כלים לפי עצמם. וכן כולם עד"ז. וזה אמרו "בהיות אור הג' הנקרא או"ח נמשך ויורד למטה להאיר בספירה". אור הג' פירושו, האור של הקומות היוצאות בדרך זיכוכו כנ"ל, והנה האור ההוא נמשך ויורד גם למטה ממקום הזווג להאיר אל הספירה אשר מתחתיה, (דהיינו כנ"ל), אשר בעת שהזווג היא בבחי"ב הנה נמשך הארת הזווג להספירה שלמטה ממנה שהיא בחי"ג הריקנית מאור, ונודע, שהאורות השאירו רשימות בהספירות אחר הסתלקותם משם, וע"כ בשעה שנמשך הארת הזווג דבחי"ב לבחי"ג, פוגע שם באור הרשימה שלה. וזה אמרו "ואז פוגע באור הב' הנקרא רשימו, אשר נשאר למטה". דהיינו כמבואר, שאור הזווג שבבחינה העליונה, נמשך ויורד לבחינה התחתונה הריקנית מאור שלה, והוא פוגע שם ברשימו. ולהלן מכנה הרב לאותו האור היורד מהארת הזווג ולמטה בשם "או"ח היורד".
פירוש, כי הרשימה היא מאו"י הנשארת מן התפשטות הראשונה, אשר קומתה עד הכתר, בהיות שהזווג דהכאה נעשה שם במסך דבחי"ד, והנה משום זה נחשב אצלו העביות דבחי"ד לבחינת פנים שלו, שהרי ממנה נמשך לו כל גובה קומתו, ועביות מבחי"ג ולמעלה נחשב לו לאחורים של הכלי שלו, ואינה מאירה אצלו. והיפוכו הוא האו"ח היורד אליו מהארת הזווג דבחינה העליונה, למשל, כשיורד הארת הזווג דבחי"ב לספירה דבחי"ג שנתרוקנה מאורה, כנ"ל, הנה האו"ח היורד ההוא בא מזווג דהכאה שנעשה במסך דעביות דבחי"ב, שקומתו עד הבינה, ונחשב אצלו העביות דבחי"ב לבחינת הפנים שלו, דהיינו לתכלית גובה קומתו, והוא משאיר העביות דבחי' ג' ובחינה ד' לבחינת אחורים, דהיינו לשפלות וגרעון, כי מתוך שאינן מאירות אצלו, נמצא שמוריד ומשפיל אותן למטה, כלומר, ששינוי הצורה שבהן, נעשה למפריד על האור, דהיינו, להיפך מהרשימה שבה הבחינה הד' העבה יותר ממשכת ומתחברת עם האור הגדול יותר, כנ"ל. וזה אמרו "והנה הם חלוקים בטבעם, כי זה אור ישר ורחמים, וזה אור חוזר ודין". כי הרשימות הנשארות בכל הספירות הן באות מאו"י ורחמים, דהיינו מהתפשטות הראשונה שיצא הזווג על מסך דבחי"ד, שבו כל העב יותר הוא משובח יותר, שהוא כולו רחמים, אבל האו"ח היורד מהארת הזווגים היוצאים בשעת ההזדככות, הנה כל הקומות הללו נחשבות לאו"ח ודין, להיותן מסתלקות מן העביות, ומורידות ומשפילות את העביות לבחינת אחורים כנ"ל, וע"כ אור היורד מהן הוא בסתירה אל הרשימות, אשר בהן העב יותר חשוב יותר, כמבואר. ונמצא כי מה שנחשב לבחינת פנים כלפי הרשימה נחשב לבחינת אחורים כלפי האו"ח היורד, ומה שנחשב לבחינת פנים כלפי האו"ח היורד, נחשב לבחינת אחורים כלפי הרשימה. וע"כ הם מכים ומבטשים זה בזה.
כי להיותה חלק הנשאר מהתפ"א, שכבר נסתלקה ונעלמה למקורה, נמצא החשק והחפץ הזה טבוע גם בהרשימה, וז"א "ואע"פ שאינו בפועל כי הרשימו נשאר קיים לעולם למטה ועכ"ז חשקו ותאותו לעלות". כלומר ואע"פ שהרשימה מיוחדת להשאר בהכלי, והיא לא תעלה למקורה לעולם עכ"ז, יש בה החפץ לעלות משום שכח כללות האור נשאר טבוע בה בהכרח.
פי' שהוא בא ונמשך מהמאציל ע"י זווג מחדש, ויורד למטה להתלבשות בתוך הגוף, כי כל אלו הזווגים היוצאים במדרגות זיכוכו, הנה הם נעשים בראש ומשם נמשכים ממעלה למטה אל הגוף, אלא מטעם שיוצאים בשעת הזדככות ואינו עומד להתקיים הוא נבחן לאו"ח ודין כנ"ל. וז"א "אבל האו"ח הוא יורד למטה" כלומר, אם להתחשב רק עם זמן של הזווג, הרי הוא נמצא שמתפשט ויורד לשעתו להתלבשות בגוף, משא"כ הרשימה, שיש בה החפץ להסתלק מהגוף ולעלות למקורה, כנ"ל. ותדע, שמטעם זה נמצא האו"ח היורד מהארת הזווג נמצא מתגבר על אור הרשימה בשעת הכאתם וביטושם זה בזה, וע"כ נפרשו ניצוצים מן או"ח הזה, ומתלבשים בתוך הכלי הריקנית מאור, ונמצא אור הרשימה נדחה מתוכיותה ועלה ממעל לאותו הכלי בסוד תגין על האותיות. כמו שכתב הרב (לקמן פ"ד אות ד') כי אין שניהם יכולים להיות בכלי אחד להיותם הפכים זה לזה, (כנ"ל), ודע שהכאה וביטוש האמור, הוא נעשה ממעל להכלי הריקנית, כי הרשימה מכה באו"ח ואינו מניחו להתפשט, והאו"ח היורד מכה ברשימה כדי להתלבש ולהאיר בכלי, עד שנפרשו ניצוצין מהאו"ח ויורדין ובאין לתוך הכלי.
שבהם חזר ונתפשט האור אח"כ התפשטות שניה בקומת חכמה, אשר כתר נשאר נעלם בפה, ואור חכמה התלבש בכלי דכתר ואור בינה בכלי דחכמה וכו' עד שמלכות נשארה בלי אור, כמ"ש לקמן. ותדע שאלו הניצוצות הוכנו לכלים לאורות הללו כמ"ש לעיל באו"פ פרק ב' אות ג'.
כן כתב הרב בהדיא לעיל פ"ב אות י'. אשר אור העב הנשאר אחר הסתלקות האור דהתפ"א, הם בחינות הכלים עצמם של הפרצוף, שבהם באו ב' האורות הנ"ל, הנקראים: אור ב' רשימה ואור ד' ניצוצות הנופלים הנק' אותיות. וז"א. "שכבר מתחילה היו בהם בחינת כלים אלא שאלו הניצוצות נתערבו ונתחברו בהם". פירוש, כי ב' בחינות כלים צריכים להיות מוכנים להתפשטות השניה, כי יש שם בכל ספירה דכר ונוקבא, כמ"ש הרב בע"ח (בשער ז' פ"ג) וע"כ מאותן בחינות הכלים שהיו בהם מתחילה דהיינו מאור העב הנ"ל, הנה נעשו מהם הכלים לאורות של הזכרים של התפ"ב. ומן הניצוצות שנפלו בהם ונתערבו עמהם, נעשו הכלים לאורות של הנקבות דהתפשטות הזו. ואמרו "ונתערבו" הוא להשמיענו שהבחינות אינן שוות זו לזו, כי ניצוצין דבחי"ג באו בבחי"ד, וכן ניצוצין דבחי"ב לכלי דבחי"ג, וניצוצין דבחי"א בכלי דבחי"ב וכו'. וע"כ נבחן החיבור הזה לעירוב. והבן זה.
דבר גדול משמיענו בזה, כי נודע, שבחינת הרפ"ח ניצוצין, שנשארו בהכלים אחר שנשברו ומתו, היו הגורמים להחיות את הכלים, משום שהניצוצין האלו היו בסוד שיתוף רחמים בדין, כמ"ש במקומם. הנה כן הניצוצין שבכאן שנפלו מאו"ח היורד, גם המה הם מסוד שיתוף מדת הרחמים בדין אלא בסוד ההתחלה, כי כל בחינה עליונה, נחשבת למדת הרחמים כלפי בחינה שלמטה הימנה, וכיון שניצוצין דבחינה עליונה נפלו ונתערבו ונתחברו עם בחינה התחתונה, כנ"ל בדיבור הסמוך עש"ה, הרי זה נחשב לעירוב מדת הרחמים בדין, בשוה לרפ"ח ניצוצין הנ"ל. ותדע שזה כל שבחה של הסתלקות דהתפ"א כי בסבתה ירדו ניצוצין הנז' ונעשה השורש לשיתוף מדת הרחמים בדין, וזה שמציין הרב לקמן על הסתלקות זו, שהיא בחינת קלקול על מנת לתקן, והיינו בדומה לשבירת הכלים אשר ג"כ היה על מנת להחיות. והיינו השיתוף של מדת הרחמים בדין שממנו התחיה וממנו כל תיקון העולם. והבן זה. ויתבאר עוד במקומו.
היינו בהתפשטות ב', שיצא הזווג רק בקומת חכמה, וע"כ נתחלפו האורות שבא אור החכמה בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה וכו', ואור המלכות, בכלי דיסוד ונשאר כלי המלכות בלי אור. כנ"ל. (באו"פ ח"ד פ"ב אות ח').
כבר נתבאר, שכל הקומות היוצאות בדרך ההזדככות, הן נבחנות לאו"ח ודין, ואע"פ שיש בהן גם או"י, אלא כיון שנמשכות דרך אחורים, דהיינו בדרך הזדככות העביות שנקרא פנים כנ"ל, ע"כ גם האו"י נבחן לבחי' דין. וזה אמרו, "היסוד מאיר בכלי של המלכות דרך אחורים של היסוד" אשר כל הע"ס האלו האו"י והאו"ח יחד הן בחינת אחורים ודין. אמנם מלבד זה יש להבין, אשר כל האור היורד מהיסוד לכלי מלכות, הוא כולו או"ח ואין בו מאו"י כלום, כי בהיות מקום הזווג והמסך בכלי היסוד דהיינו בבחי"ג, הרי המסך הזה מעכב על האו"י, שלא יתפשט ממנו כלום מבחי"ג ולמטה, ונמצא שכל מה שיורד מהיסוד לכלי המלכות הוא רק או"ח ולא או"י, וזה שמוסיף הרב ומדייק "בסוד או"ח" כאמור.
שאור זה הוא בקומת כתר, שהוא מחשיב את העביות הגדולה יותר לבחינת פנים, ואו"ח היורד משפיל העביות הגדולה דבחי"ד, ומעדיף לבחי"ג הזך ממנה שהוא בסתירה לאור המלכות העולה, וע"כ מבטשים זה בזה כנ"ל (ח"ד פ"ג אות ט' ע"ש) ויתבאר עוד בהסתכלות פנימית כאן.
ונקראו ניצוצין משום הדמיון אל הניצוצין היוצאים מתחת הפטיש דאתנהרו ואתדעכו לאלתר. כמ"ש בזוהר אמנם אין המשל דומה לנמשל לגמרי, כי הניצוצין היוצאין תחת הפטיש מאירים כרגע ונאבדים תכף ולא נודע מקומם איה, משא"כ אלו ניצוצין שבכאן וכן הרפ"ח ניצוצין אע"פ, שנכבו תכף, מחמת הסתלקות הזווג לבחינה יותר עליונה, שהיא הבחי"ב, עכ"ז לא נאבדו משם, כי אין העדר ברוחני כנודע, ועצמותן וממשיותן נשארו שמה, אשר אח"כ חזרו לאיתנם בעת שהגיע לשם התפ"ב כמ"ש במקומו.
הוא אור העב הנשאר למטה אחר ההסתלקות דהתפ"א, שהוא עצם הכלים השייכים להתפ"א דעקודים, אשר שמה הניחו האורות את הרשימות שלהם, ושמה נפלו הניצוצין מהאו"ח היורד. כמ"ש הרב לעיל (ח"ד פ"ב אות י' ע"ש ובאו"פ).
היינו להתפשטות ב', הבאה לאחר מכן שנקראת פרצוף ע"ב דא"ק, אבל כלי היסוד של העקודים שבכאן, הוא נעשה מאור העב הנשאר למטה אחר ההסתלקות דהתפ"א, כנ"ל בדיבור הסמוך.
עי' היטב לעיל בדברי הרב ח"ד פ"ג אות ט' ובאור פנימי אות פ' שנתבאר זה באורך. ודע כי אחר שנפסק הזווג בכלי העליון ועלה ממעל לו, אשר אז נפסק ג"כ הארת הזווג מכלי התחתון בהכרח, הנה אז נמצאים גם הניצוצין שירדו לשם שמתכבין, וע"כ יכולה שוב הרשימה, שהיתה ממעל לכלי, לחזור ולהתלבש בכלי כבתחילה (עי' לעיל באו"פ פ"ג אות פ'). ועכ"ז אותה הארה מרחוק שנקראת תגין, לא פסקה מכלי גם לאחר זה, משום שאין העדר ברוחני כנודע, בסוד מעולם לא זזה שכינה וכו'.
פירוש, שאותה הרשימה נעשתה לבחינת כלי של הזכר דאור החכמה, בכתר דהתפ"ב, הנקרא ע"ב דא"ק. וז"ש הרב, "מכתר שהניח הרשימו לצורך החכמה אבל לא עשה בחינת כלי". כלומר, שלא עשה בחינת כלי לצורך הנקבה של אור החכמה בכלי דכתר של התפשטות ב', כמ"ש בסמוך.
כבר כתב הרב לעיל (פ"ב אות י') שעצם בחינת הכלים דעקודים נעשו מאור העב הנשאר מאור הסתלקות גופו, ע"ש. ומזה תבין שאין כאן המדובר מכלי דכתר גופו אלא הכוונה היא על הכלים דהתפ"ב, הבאה לאחר הסתלקות של עתה, אשר יש שם בכלי דכתר בחינת זכר ובחינת נקבה. וכן בכלי דחכמה ובינה ויסוד ומלכות, כמ"ש הרב לקמן (אות ו' ובע"ח בשער מול"מ פ"ג). והנה הכלים של הזכרים משם, נעשו מן הרשימות הנשארות בכלים דעקודים. והכלים של הנקבות, נעשו מהניצוצין הנופלים מאו"ח היורד לתוך הכלים דעקודים שבכאן כמ"ש שם בדברי הרב. וזה אמרו, "אשר הכתר הניח רשימו לצורך החכמה" דהיינו הכלי של הזכר דאור החכמה שבכלי דכתר דהתפ"ב. "אבל לא עשה בחינת כלי" פי' לצורך הנקבה אשר שם, כמ"ש לקמן בדיבור הסמוך.
כלומר על ידי זווג דהכאה בבחינה אשר למעלה מהכלי שנתרוקן מהאור, נמשך ויורד או"ח לכלי שנתרוקן, דהיינו אחר שנסתלק האור מכלי מלכות, שהוא משום שנזדכך המסך דבחינה ד' לבחי"ג שהיא יסוד, ונעשה הזווג בכלי של יסוד הנה אז יורד או"ח מהארת הזווג הזו, אל המלכות שנתרוקנה מהאור. וזה אמרו "על ידי הכאה במה שלמעלה מהם" נמשך האו"ח לכלי.
הרשימה שנשארה בכלי שנתרוקן, מכה באור חוזר היורד לכלי שלו, משום שהוא הופכי לאור חוזר היורד כנאמר לעיל, וע"י הכאה זו נולדו ונפרשו ניצוצין מאו"ח היורד ונופלים לתוך הכלי שנתרוקן, ומניצוצין הללו נעשו הכלים.
היינו הכלים, לצורך הכלים של התפ"ב, אבל הכלים דעקודים דהתפ"א נעשו מאור העב, כנ"ל בדברי הרב פ"ב אות י' (ועי' באור פנימי פרק ב' אות ק').
כי בהגיע המסך להזדככות הגמורה כבחינת המאציל, הנה אז כבר פסק כחו, ואין בו עוד שום זווג דהכאה, שיוריד או"ח בכלי דכתר אחר שנתרוקן מהאור, "לכן לא נגמר עדיין בחינת הכלי שלו" כי אין שם ניצוצין מאו"ח היורד, כמבואר.
וצריכים להבין מאד ענין קבלה זו, שקיבלו הספירות מהמאציל אחר עליתן אליו, שאומר הרב כאן. והענין תבין אחר שתדע ענין הסתלקות הע"ס דגופא ועליתן למאציל על בוריו. ודע שכל זה נמשך וקשור רק באור המלכות, שפירושו המסך והאו"ח שבמלכות, שהרי אור אחר אין במלכות, כי אינה מקבלת שום אור ישר לעולם, כנודע. ולפיכך כל האור שבה, הוא רק האו"ח, הנמשך ע"י זווג דהכאה בהמסך שבה. באופן, שעביות דבחי"ד היא הכלי של המלכות, והמסך המעכב על אור העליון מלהתפשט לעביות דבחי"ד, עם האו"ח העולה בסבתו נחשבים להאור של המלכות. ולפי זה תבין, אשר עיקר ענין עליות האורות להמאציל, הוא קשור בעלית המלכות בלבד. כי עולה, פירושו, מזדכך ומשוה צורתו להעליון שהשוואת הצורה להעליון, מביאו ומחברו בעליון, כנודע. והנה אין ענין הזדככות העביות נוהגת, אלא במלכות שיש בה עביות, משא"כ בט"ס ראשונות שאין בהן עוד בחינת כלי כלל, ונחשבות כאן רק לאור גמור (כנ"ל בדברי הרב ח"ד פ"א אות י"א), איך יתכן לומר בהן ענין הזדככות העביות. אלא ודאי שענין העליה וההזדככות נאמר רק במלכות בלבד. ואין הכוונה, על הכלי של המלכות, כי הכלים, אינם מזדככים לעולם מן עביותם (כמ"ש בח"ב תשובה מ"ג), אלא הכוונה היא, על המסך המתוקן בכלי המלכות, (כמ"ש לעיל באו"פ פ"ב אות י' עש"ה). וכבר ידעת ענין ד' הקומות, היוצאות ע"י זווג דהכאה על המסך, מתחילת הזדככותו, עד שנזדכך לבחינת המאציל. ותדע, שהקומות הללו ההולכות ומתמעטות, הן הן הספירות, שאומר הרב כאן שעלו אל המאציל ואע"פ שיש ע"ס בכל קומה וקומה, עכ"ז הן נבחנות רק בשם ספירה העליונה שבקומתן: כי הקומה דבחי"ג, אע"פ, שיש בה ע"ס עד קומת חכמה, היא נקראת כולה רק בשם אור החכמה לבד, דהיינו על שם ספירה העליונה שבהקומה. וכן הע"ס של הקומה מבחינה ב', שהיא עד הבינה, נקראת בינה בלבד. ודבחי"א בשם ז"א. ודבחינת כתר ושורש בשם מלכות. גם תדע, שכל אלו הרשימות, שהאורות של העקודים הניחו בכלים שלהם אחר הסתלקותם, הנה כל אלו נשארו רק בכלי המלכות, שהרי היא הכלי המיוחדת, לכל הע"ס דעקודים (כנ"ל), וזהו האור העב, שמביא הרב לעיל (פ"ב אות י'), שהוא בחינת הכלים עצמם דעקודים, אשר שם הניחו האורות את הרשימות שלהם. הנה בהכרח, שהוא בחינת המלכות לבדה, שהרי בט"ר אין שם שום עביות, כנ"ל. ונתבאר באו"פ שם, אשר אור העב הזה ה"ס או"ח שבהמלכות, שנתרחבה עמו מינה ובה, להלביש הע"ס דאו"י ממעלה למטה שנקרא גוף, (עש"ה). הרי מבואר, שהרשימות כולן שנשארו מהתפשטות הראשונה אחר הסתלקותה הן נשארו בהכרח רק במלכות לבד. ונתבאר שהמלכות כלולה מהרשימות כולן שנשארו מהתפ"א, ועל כן אחר שעלה המסך להמלכות של ראש, שפירושו, שנזדכך המסך מכל עביותו ובא בהשוואת הצורה למלכות של ראש, הנה נבחן, שגם המסך שעלה כלול מכל הרשימות שנשארו במלכות, חוץ מרשימו דבחי"ד, משום שבחינה אחרונה אינה מנחת רשימו, (כדברי הרב בח"ד פ"ג אות א' ע"ש באו"פ). עתה תבין דברי הרב כאן, שאומר "אחר קבלת אלו הספירות מן המאציל, חזרו למקומם, חוץ מן הכתר". כלומר אחר שהמסך דמלכות של הגוף עלה למלכות של ראש, שנקראת בחינת מאציל אל הגוף כנודע, והוא מכח השוואת הצורה אליו, כנ"ל, ונמצא משום זה, שנתחבר ונכלל עם המסך שבמלכות של ראש, כמו בחינה אחת, ומתוך שהמסך שבמלכות של ראש, נמצא שם בתמידיות בזווג דהכאה, כי אין הזדככות בראש, כנודע, הרי גם המסך דגוף שעלה ונכלל עמו, נמצא שמשמש עמו יחד, לזווג דהכאה ולהעלאת או"ח ממטה למעלה הנוהג בראש, כי נכלל באותו בחינת עביות שישנו בהמסך שבמלכות של ראש. וכבר ידעת, שאלו הרשימות, שנשארו בהמלכות של הגוף, הנה הן כלולות בהמסך שעלה לראש, שהן רק עד עביות דבחי"ג, כי מעביות דבחי"ד לא נשארה רשימה כנ"ל, ולפיכך אחר שהמסך דגוף, נכלל ובא בבחינת הזווג של המסך של ראש, וקיבל ממנו את עביות שממטה למעלה הכלולה בו, הנה אז חזרו ונתעוררו אותן הרשימות הכלולות בו ממלכות דגוף, ושבו לעביותן כבתחילה, דהיינו עביות שממעלה למטה כנוהג בגוף. באופן, שמתחילה נכלל המסך בהמלכות של ראש, ונתעבה בעביות שממטה למעלה הנוהגת בראש, ואח"כ נתעוררו הרשימות הכלולות בהמסך ונתעבו גם הן, שבהן נתהפך העביות ונעשתה לבחינת ממעלה למטה. וצריך שתדע, ההפרש הגדול בין עביות שממטה למעלה, לבין עביות שממעלה למטה. כי ממטה למעלה, פירושו, כבחינת התנגדות אל התלבשות, ועכ"פ אין שם יחס של הלבשה ולא כלום, וע"כ היא בחינת ראש, שנקראת כתר או א"ס. והפוכו הוא, בחינת עביות שממעלה למטה, שפירושו, בחינת הלבשה גמורה להאו"י, וע"כ נקרא גוף או נאצל, ולעולם אינו נקרא בשם א"ס או מאציל. והבחן זה, נוהג בראש וגוף שבכל הפרצופין שבעולמות. ולפיכך בעת שנזדכך המסך מכל עביותו לגמרי, שהשווה צורתו אל בחינת מלכות של ראש, שהוא נקי לגמרי, מבחינת עביות שממעלה למטה, כנ"ל, מובן מאליו, שהרשימות הכלולות בו היו שקטות לגמרי, ונחשבות כמו שאינן במציאות כלל. ואז נכלל המסך דגוף בהמסך של ראש, בעביות שממטה למעלה. אמנם כיון שנתעבה המסך, אע"פ, שהיא רק עביות שממטה למעלה מ"מ, אותן הרשימות השקטות והנחות הכלולות בהמסך, נתעוררו משום זה וקמו לתחיה, דהיינו שנתעבו גם הן, אמנם כיון שהרשימות הללו באו מגוף, שכבר היו ביחס הלבשה, נמצא מאליו שעביות הזו נתהפכה אצלן לבחינת ממעלה למטה, לבחינת גוף. והמסך קנה מחמת זה שינוי צורה רחוקה מאוד מהראש, דהיינו, כשיעור ההפרש מן בחינת ראש לבחינת גוף. ונמצא, אשר באותו רגע, שהעביות שממעלה למטה נתגלה בהמסך שהוא בחינת גוף, נבחן, שהמסך חזר ויצא מהראש וירד לגוף, אלא לא לבחינה ד' של גוף המכונה טבור, אלא רק לבחינה ג' של גוף שנקרא חזה, שהוא מטעם, שהמסך לא היה יכול להתעבות רק עד בחינה ג', כי בחי"ד לא השאירה רשימו בהמסך כנ"ל. והנך מוצא, שהמסך שעלה למאציל, השיג שם ב' בחינות של עביות, דהיינו עביות שממטה למעלה, מכח התכללותו מתחילה במלכות של ראש. ועביות שממעלה למטה, שנתעורר וחזר להרשימות הכלולות בו. ולפיכך בצאת המסך, ממלכות של ראש אל מקום החזה שבגוף, כנ"ל, הוציא מתחילה בחינת זווג דהכאה דבחינת ע"ס של ראש מהחזה ולמעלה מכח העביות שממטה למעלה הכלולה בו, והיינו רק בקומת חכמה, כי אין בו רק עביות דבחי"ג. ואח"כ, נתפשט מחזה ולמטה לבחינת ע"ס דגוף, מכח העביות שממעלה למטה הכלולה בו. והוא הנקרא התפ"ב. וזה אמרו "אחר קבלת אלו הספירות מן המאציל" כלומר, אחר שהמסך דגוף נזדכך לגמרי, המכונה שעלה אל המאציל, שהוא מלכות של ראש כנ"ל, הנה קבל שם שוב כח לחזור ולהתפשט להתלבשות ע"ס כבתחילה, שהיינו שחזרה ונתעוררה עביות, שבהרשימות שבו, עד לבחי"ג, אשר אז חזר למקומו למלכות דגוף כבתחילה, כנ"ל, ואז יצא עליו התפשטות ב' בע"ס של ראש וגוף כבתחילה כנ"ל. וז"א "חזרו למקומם" דהיינו למקום מלכות דגופא. כמו שנתבאר.
והוא משום שהמסך לא נתעבה יותר בהתכללותו במלכות דראש, אלא עד בחי"ג, כי בחי"ד לא השאירה רשימה, כבדיבור הסמוך, והתפשטות היוצאת על מסך דבחי"ג, הוא רק עד קומת חכמה, וחסר אור הכתר. וז"א "שכולם חזרו למקומם, חוץ מן הכתר". ונמצא שאור החכמה מתלבש בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, ואור הז"א בכלי דבינה, ואור המלכות בכלי דז"א, ונשארה המלכות בלי אור.
היינו כלי דנוקבא דכתר, שהיא אור החכמה המתלבש בכלי דכתר, החסרה כאן מטעם שנתבאר לעיל (פרק זה אות ד' ועי' באו"פ שם).
האור דקומת חכמה, שבא להתלבש בכלי דכתר הוא דומה לטבע אור חוזר היורד, (הנ"ל בדברי הרב) (בפרק ג' אות ט' ובאו"פ שם) שהוא בסתירה אל אור הרשימה, ומכים זב"ז.
כי הרשימה הנשארת מהתפ"א, מתוך שהיא עליונה מן החכמה, כי קומתה עד הכתר, ע"כ היא נמצאת בסתירה לאור החכמה הבא עתה, שקומתה רק עד החכמה, (כבאו"פ לעיל פ"ג אות ס' עש"ה). וכן יש מעלה לאור החכמה בהיותו בא עתה מלמעלה למטה, כדי להתלבש בהכלים, משא"כ הרשימה שטבוע בה החפץ להסתלק מבחינת התלבשות אע"פ שאינה עולה ממש, (כנ"ל בדברי הרב פ"ג אות ט' ובאו"פ שם אות ע' עש"ה).
פירוש, שאור העב, שנפל מהרשימה מחמת הכאתו של אור החכמה בו, נעשה לכלי לאור הרשימה, שהוא בחינת הזכר של הכלי דכתר. ומהניצוצין שנפלו מאור החכמה מחמת הכאתו של אור הרשימה בו, נעשה הכלי לאור החכמה שבכלי דכתר, שהוא בחינת הנקבה של הכלי דכתר. ואע"פ שיש כבר כלי לזכר דכלי דכתר כנ"ל. מ"מ ע"י הכאתו דאור החכמה, הוא נגמר ונתחדש (כמ"ש זה באורך בחלק ה' בע"ה).
הוא בע"ח שער מטי ולא מטי פרק ג'.
כי אלו ואלו היו על ידי עליות האורות להמאציל, שפירושו, הזדככות המסך. ולפיכך גם הדרכים שוים זה לזה. כמ"ש זה באורך בספרי פנים מאירות ומסבירות על העץ חיים בעניני שבירת הכלים.
כי ע"י ההזדככות שבמסך, היו הקומות מתמעטות והולכות, ומכל בחינה עליונה נפלו ניצוצין אל בחינה התחתונה הימנה, שהיא ההתחלה של שיתוף מדת הרחמים בדין, כי הניצוצין דבחינה עליונה נחשבים למדת הרחמים כלפי התחתונה. ונודע ששיתוף מדה"ר בדין הוא היסוד לקיום העולם, כנ"ל (או"פ פ"א אות ד' ד"ה וזה). וז"ש "שבעקודים היה קלקול ע"מ לתקן וסותר ע"מ לבנות" שזה דומה לשביה"כ שנפלו הניצוצין. ע"מ להחיותם במדה"ר. וכל ההפרש שיש ביניהם הוא, שכאן היה רק קלקול, ושם "היה ביטול ומיתה ממש". (כמ"ש באורך בביאורי פמ"א ופמ"ס בענין שביה"כ).
ואין להקשות שהוא בסתירה למ"ש לקמן (פ"ו אות י"ח), אשר לא יצאו מפה דא"ק רק ה"פ וב' מקיפים. כי שם מדבר ממקיפים כוללים, אבל בפרטיות אין לך אור שלא יהיה בו פנימי ומקיף. כמ"ש במקומו.
פירוש, כי ב' בחינות אורות מבחינים בפרצוף שלם: הא' נקרא אור החכמה. והב' נקרא אור החסדים. וכנגדם אנו מבחינים בכל פרצוף ב' הארות: ימין ושמאל. פנים ואחור. ימין ושמאל מיוחס להארת האור החסדים, פנים ואחור מיוחס להארת אור החכמה. ונודע, שהצמצום א' היה בעיקר על אור החכמה שלא יופיע בבחי"ד, וע"כ נחלקו הפרצופים לפנים ואחור, שהבחינות שלמעלה מבחי"ד המקבלות אור החכמה, נקראות פנים. ואותן הנכללות מבחי"ד, שלא יוכלו לקבל אור החכמה, נקראות אחור. והן בפנים והן באחור, יש ימין ושמאל: שהבחינות המקבלות אור החסדים בהרוחה נקראות ימין, ואותן הבחינות שאינן מקבלות אור החסדים בהרוחה נקראות שמאל. גם תדע שעיקר השמות פנים ואחור נבחן על הטבור, שמטבור ולמעלה נקרא פנים, ומטבור ולמטה נקרא אחור, כי המלכות דגוף נקראת טבור כנודע. וזה אמרו "ונמשכים מנגד הפנים עד נגד הטבור" כלומר, שהתפשטות הע"ס האלו מהפה דא"ק ולמטה, נמשכת ומאירה בעיקר בבחינת הפנים של הפרצוף, שהיא למעלה מבחי"ד שנקראת טבור, אבל מטבור ולמטה אינו מאיר מחמת הצמצום הרוכב על הבחי"ד כנ"ל. ועכ"ז משמיענו "וזה עיקר האור אבל ג"כ מאיר דרך צדדים לכל סביבות הפרצוף, דהיינו גם לבחינת האחור שבו, אלא שמגיע אליו דרך צדדים, דהיינו, מבחינת צד ימין וצד שמאל, כי ע"י האו"ח שבחי"ד מביאה בפרצוף, שהוא אור החסדים, נמצאת מקבלת גם הארת חכמה, אלא מבחינת אור נקבה, שפירושו, רק לקבל ולא להשפיע.
דע כי ב' בחינות בהכרח בכל כלי שהן בחינת המשכה ובחינת קבלה (כמבואר בחלק ג' בלוח התשובות אות קנ"ז וקנ"ח) כי הבחי' העבה יותר, היא משובחת יותר לבחינת המשכת האור, והיפוכו הוא לענין הקבלה והתלבשות האור, כי בו, הזך יותר הוא משובח יותר, להיותו מחויב בהשואת הצורה עם האור המקובל בו. והנה ב' בחינות אלו, פעמים נקראות עליון ותחתון, ופעמים נק' פנימיות וחיצוניות, וצריכים לידע ההפרש שביניהם. והענין הוא, כי בשעה שאנו מדברים מקומה שלימה, שיש בה בחינת המשכה ובחינת התלבשות, הנה הן נבחנות בשם עליון ותחתון, כי כל שפנימיות שלו דהיינו כלי המשכה הוא עב יותר, נמצא שממשיך קומה גבוה יותר, למשל אם הפנימיות שלו היא בחי"ד, נמצא שמלביש עד קומת כתר, הנה נמצא, שמבחינת ההמשכה הוא למטה יותר, שפירושו עב יותר. ומתוך שאור הכתר מחויב לכלי הזך יותר שיוכל להתלבש בו, הרי, שמבחי' התלבשות הוא עליון יותר, שפירושו, שהוא זך יותר, כלומר שיש לו כלי הזך יותר, שאין דוגמתו, עד שראוי להלביש אור הכתר. ולפיכך כשאנו מדברים מקומה שלימה, נבחנות הד' בחינות לזו למעלה מזו, דהיינו שכל הזך יותר הוא עליון יותר. אמנם בשעה שאנו מדברים מבחינת כלי המשכה בלבד, נבחנות לנו הד' בחינות, כמו דופן כלי, שיש לו ד' קליפות זו על זו בעוביו, שהשפע שבתוכו, מקובל ונמדד רק בקליפתו הפנימיות, ובג' הקליפות החיצוניות אינו נוגע כלל, והן משמשות בהכלי רק לחזק את הקליפה הפנימיות שבהדופן בלבד. כמו כן בכלי ההמשכה, אנו מבחינים שם את הד' בחינות שהן מלבישות זו על זו, וכל העב יותר הוא פנימי יותר והבחי"ד שהיא עיקר הממשיכה את אור העליון ע"י זווג דהכאה, שאור העליון נמדד בדיוק בקומת האו"ח שהיא מעלית, נבחנת לפנימיות הכלי. ושאר ג' הבחינות, נחשבות לחיצוניות הכלי, כלומר שאינן נוגעות כלל בהאור ואינן משמשות אותו, אלא שהן סבות לסבב את הבחי"ד, שלא תוכל להתגלות זולתן. וזה אמרו "מן אור אזן שמאל נעשה חיצוניות הכלי" שהוא בחי"ב. "ומן נקב חוטם שמאל נעשה פנימיות הכלי" שהוא בחי"ג, דהיינו שכל העב יותר הוא פנימי יותר, כמבואר.
הוא מקשה ב' קושיות. א' כיון שאו"מ גדול מאו"פ, היה צריך להיות שחיצוניות הכלי, תהיה יותר חשובה מפנימיות הכלי, להיותה משמשת לאור הגדול. אבל במציאות אנו רואים ההיפך, כי פנימיות הכלי הוא כל החשיבות שבהמדרגה, שכל שיעור קומתה וחיותה תלוי בו. משא"כ החיצוניות שבכלי אין לה חשיבות כל כך. וקושיא ב' הוא, אם באמת פנימיות הכלי חשובה הרבה יותר מחיצוניות הכלי, הריהי צריכה להיות נמשכת משורש חשוב יותר, דהיינו מבחינה ב' של ראש שנקראת אזן, וחיצוניות הכלי משורש נמוך יותר דהיינו מבחי"ג, ולמה היה בהיפך.
כלומר שאין הבחן להאור מצד עצמו רק מבחי' הכלי.
פי' ששיעור ההארה מוגבל ותלוי במדותיו של הכלי לא פחות ולא יותר, שהרי עביות דבחי"ד ממשיכה קומת כתר, ודבחי"ג רק חכמה, ודבחי"ב רק בינה, וכו'.
זה הכלל, כל המקובל בהפרצוף נקרא אור פנימי. וכל שעדיין אינו מקובל אלא שהוא עתיד לבא לתוך הפרצוף, נקרא אור מקיף. וא"ס ב"ה ה"ס האו"מ הראשון, המקיף רק לא"ק, כי הזווג דהכאה, הנעשה על המסך דבחי"ד בפה דא"ק, ועלה שם או"ח הגדול והלביש את הע"ס של ראש א"ק עד הכתר הסמוך ודבוק בא"ס ב"ה, הנה האו"ח הזה כולל את או"מ דא"ס ב"ה. כי פירושו של או"ח, הוא כל שיעור האור הנדחה בכח המסך מן המלכות. ומתוך ששיעור האור הנדחה ההוא, הוא כל ההפרש, מא"ס שהיה ממלא כל המציאות, אל א"ק, הנבחן בערך א"ס ב"ה לקו דק אחד, הרי כל אור א"ס ב"ה הגדול הזה, נבחן לאו"מ לא"ק. והבן זה. וכן כל ראש נבחן לאו"מ, לע"ס של הגוף שלו, כי הזווג דהכאה, שבהמסך העומד בפה של ראש דאותו פרצוף, ומעכב על אור העליון, שלא יתפשט להמלכות של פרצוף ההוא, הרי כל האור שאינו נכנס בכלי מלכות נעשה לאו"ח, המלביש לע"ס של ראש הפרצוף, כנודע. הרי, שהאו"ח הזה העומד בראש, כלול מכל אותו האור שאינו יכול לכנוס בהפרצוף הנקרא או"מ.
כבר נתבאר זה לעיל שד' הבחי' שבפה דראש, שהוא מבחינת כלי המשכה, נבחנות שם בפנימיות וחיצוניות, בדומה לדופן כלי שיש בו ד' קליפות זו על זו, שרק הקליפה הפנימית, היא הנוגעת ומקבלת השפע שבה. וכן הדבר במלכות של ראש, שנקראת פה, שבחינה העבה יותר אשר שם, היא נחשבת לפנימיות, כלומר, לממשיכה את האור העליון. והזכות ממנה נבחנות לחיצוניות, כלומר, שאין להן שום חיבור ישר באותו האור המקובל שם. אלא שהן משמשות לאו"מ בלבד. ונמצא שאו"פ קשור ומאיר רק מצד פנימיות הכלי ואינו נוגע כלל בחיצוניות הכלי, ואור המקיף הולך ומתגלה רק ע"י חיצוניות הכלי, ואין לו שום נגיעה בפנימיות הכלי. ולא עוד, אלא שפנימיות הכלי, היא המונע את האור מקיף שלא יכנס תוך הכלי, להיותו העביות שהמסך מעכב עליו כנ"ל וכן חיצוניות הכלי היא בחינת אחורים לאור פנימי, להיותה מקטין קומתו.
כי אין האור מתלבש בכלי, אלא אם כן, שיש ביניהם יחס של השואת צורה, וכל זמן שיש צורה ניכרת בכלי כלפי האור, הרי שינוי צורה זאת דוחה ומפריש את האור, ואינו מניחו לעבור בתוכו להיות נבלע בהכלי. וז"א "כי יש הרחק והפרש גדול ביניהם" כלומר, ששינוי הצורה הוא המבדיל והמרחיק בין הרוחנים, כמ"ש לעיל.
כי כל גדלו ושבחו של האו"פ, הוא בעביות הגדולה יותר והגרוע יותר ונמצא על כן שפנימיות הכלי, שהיא עבה יותר וגרועה יותר היא משתוה ממש לגדלו של אור פנימי, הגרוע מאו"מ.
כי הוא נשלל לגמרי מבחינת עביות הכלי, הנצרך להמשכת האור, שאינו נוהג באו"מ, וע"כ אין לו יחס, רק עם בחינה הזכה יותר שבכלי, בשביל שתהיה לו עמה יחס של השואת צורה, דהיינו הנצרך להתלבשות האור, כנ"ל.
כלומר, שחושק להתלבש בפנימיות הכלי, ולהאיר ביחד עם האו"פ עד כמה שאפשר לו, והוא מפני שסופו הוא להתלבש לגמרי בכלי, כמ"ש לעיל, שאו"פ פירושו, מה שכבר מלובש בכלי, ואו"מ פירושו, העתיד להתלבש בכלי לאחר מכאן, דהיינו בהמשך זמן עד גמר התיקון.
הוא מוסיף בזה לדייק, שאם לא היה לו החיצוניות הזך יותר המותאם לאו"מ, אז לא היו המקיפים יכולים לעולם להתלבש בפרצוף אפילו משהו, "כי לא היה עובר בו אור המקיף והיה האו"פ חסר מלקבל בו אור המקיף". וטעם הדבר, כי האוה"פ נמשך תמיד ממעלה למטה לגוף, רק מהבחינה שכנגדה שבראש. למשל, האו"פ דמלכות דגוף נמשך ממלכות דראש, שהיא בחינה ד' כמותה. והאו"פ דכלי דז"א דגוף, נמשך מבחינת החוטם של ראש, שהיא בחינה ג' כמותו. והאו"פ, דכלי הבינה דגוף, נמשך מאזן דראש, שהיא בחינה ב' כמותה. וכו' עד"ז. אמנם האו"מ, נמשך תמיד מהספירה שלמעלה מהבחינה שכנגדה. כי האו"מ דמלכות דגוף, נמשך מן החוטם, שהיא בחי"ג. והאו"מ דז"א נמשך מאזן, שהיא בחי"ב. וכו' עד"ז. וזהו בהתפ"א דעקודים, שהמסך שבמלכות הוא בחי"ד. ובהתפ"ב שהמסך שבמלכות הוא בחינה ג', נמשך האו"פ למלכות ההיא, מן החוטם שהיא גם כן בחי"ג כמותה, והאו"מ להמלכות ההיא, נמשך מלמעלה מן הבחינה שכנגדה, דהיינו מן האזן שהיא בחינה ב'. וכו' עד"ז. ומובן עתה היטב, אשר המלכות אינה יכולה לקבל האו"מ זולת אם תהיה לה בחינת כלי ג"כ מלמעלה מהבחינה שכנגדה שבראש, שקנתה זאת, ע"י עליתה לז"א, כמ"ש לפנינו. וז"א, מן אור אזן שמאל וכו' כלומר בפרצוף ע"ב, שהמלכות שלו היא בחי"ג, נמצאת פנימיות הפה מחוטם, שהיא בחי"ג, וחיצוניות הפה, היא למעלה מבחינתה, דהיינו מבחינה ב' שהיא האזן.
מקשה, סוף סוף, אנו מוצאים את חיצוניות הכלים, שהם חשובים פחות מפנימיות הכלים, ואינם מאירים כמותם, ואם חיצוניות הכלים הם מקבלים מאו"מ, שהוא אור גדול מאו"פ, היה צריך להיות להיפך.
כלומר, להיות קומת האור מדוד ומוגבל, בעביות הגדולה יותר שבכלי, באופן שאם עביותו היתה פחותה, היה שיעור אורו פחות, לפיכך נמצאת העביות שבכלי מקבלת הארה שלמה, שהרי העביות אינה מחשכת כלל על האור, אלא אדרבה היא מגדלת אותו, וע"כ פנימיות הכלי זכה מאד, אע"פ שהאור הוא קטן.
כלומר, כיון שאין שם כלי המשכה, להמשיך את אור הזה מבחינת זווג דהכאה, כי על כן אין האור מתלבש בפנימיותו, כנ"ל. ולפיכך אין האור ההוא דבוק עם הכלי, משום שהעביות הקטנה הנמצאת בהכרח גם בחיצוניות הכלי, יש בה משום שינוי צורה כלפי האור הזך לגמרי, באופן ששיעור העביות הנמצא בחיצוניות הכלי, מקטנת את האור, ואם היה זך יותר, היה מקבל או"מ גדול יותר, לפיכך כל כלי חיצון אינו זך כל כך, כי העביות שבו ניכרת לגרעון גדול הנפרד מהאור ואינו מתחבר עמו. ועל כן אע"פ שאורה גדול אינו מאיר כ"כ בחיצוניות הכלי, כמו שמאיר או"פ בפנימיות הכלי.
שהם מתמעטים והולכים מפאת הזדככות המסך, כי בפרצוף ב' של א"ק, שלא היה שם במסך רק עביות דבחי"ג, נתמעט מאור הכתר ולא הגיע קומתו רק עד החכמה. והפרצוף הג', שהיה שם רק עביות דבחי"ב, נתמעט ג"כ מאור החכמה, וקומתו רק עד הבינה. וכו' עד"ז. וכן הוא גם בעולמות, כמ"ש באורך לעיל בחלק ג'. עש"ה.
היינו דוקא בראשים של הפרצופים, ממלכות של ראש ולמעלה. אמנם ממלכות של ראש ולמטה אפילו בפרצוף א' של א"ק, לא היו יותר מה"פ וב' מקיפים. כדברי הרב לקמן פרק ו' אות י"ח.
כלומר, אפילו בראשים של הפרצופים, שאחר עולם הנקודים לא נמצא יותר מה"פ וב"מ. והוא מטעם עלית ה' תתאה לעינים, שה"ס השיתוף דמדה"ר בדין הנעשה שם. ומתוך שמקום הזווג נעשה בחכמה של ראש, שהיא העינים, נמצאו משום זה שבינה וז"א ומלכות של ראש, יצאו לבר מראש, דהיינו לבחינת ממעלה למטה שהוא בחינת גוף. ולפיכך לא נשאר בבחינת ראש, אלא כתר וחכמה בלבד, כמו שנתבאר זה באורך בביאורי פמ"א ופמ"ס על הע"ח.
כלומר, שב' המקיפים יחידה חיה, מקיפים גם לג' אורות התחתונים נר"ן, אבל לא מבחינות נר"ן, אלא מבחינות יחידה חיה. ודע שכל זה אמור במקיפים הכוללים, אמנם בהמקיפים הפרטיים, יש תמיד ה"פ וה"מ. כי אין לך אור שלא יהיה בו פנימי ומקיף, כמ"ש במקומו.
כמ"ש לפנינו, שהוא מטעם כי רק המלכות קיבלה ה"פ נרנח"י בשלמות, אבל שאר הט"ס ראשונות היו חסרות, שז"א היה חסר כתר, ובינה היתה חסרה גם חכמה, וחכמה היתה חסרה גם נשמה, וכתר היה חסר גם רוח. וכלים חיצונים לאורות מקיפים היו חסרים שם לגמרי. כמ"ש לפנינו.
כי האורות המקיפים ואורות פנימים היו מבטשים זה בזה כמ"ש לעיל (ח"ד פ"א או"פ אות ז' עש"ה), שעי"ז נזדככו ועלו לשורשם לפה, ואז קיבלו תשלומיהם. כמ"ש לפנינו.
סובב על ע"ס דראש, שהאו"ח מלביש שם ממטה למעלה, שאין זה אלא בחינת התלבשות ב"כח" אבל לא התלבשות בפועל ממש, כמ"ש זה באו"פ (ח"ד פ"א אות ל') ועש"ה.
פירוש, כי בחינת האו"ח המלביש ומקבל לע"ס של הראש ממטה למעלה, הוא הנבחן לבחינת הכלים ב"כח" אשר שם, כנ"ל, והוא מכונה כלפי ע"ס דאו"י בשם אור עב וגס, והוא מטעם היותו בחינת אור הסתלקות, דהיינו אור שאינו מקובל במלכות מכח המסך המעכב עליו, כנודע. והנה או"ח זה מרחיב את כלי מלכות של ראש, לע"ס מינה ובה, ומתפשט עמה מפה ולמטה להתלבשות בפועל ממש שנקראת גוף. שאחר הסתלקותו של התפשטות זו מתוך האו"ח המלבישה, נשאר או"ח זה למטה בבחינת אור עב ממש.
כי או"ח שבראש מחובר בעצם או"י והוא זך כמוהו בלי שינוי כל שהוא, ואע"פ, שהוא אור הסתלקות, שהוא בחינת דין, מ"מ אין זה מגולה אלא כלפי כלי הקבלה, משא"כ שם בראש, שאין שם מבחינת התלבשות ולא כלום, כנ"ל (באו"פ ח"ד פ"א אות ל') אין זה נבחן לבחינת דין כלל, ואדרבה, שנבחן לכל המקור של הרחמים, שהרי הוא הממשיך והמקשר לע"ס דאו"י עד שמביאן ממעלה למטה לתוך הגוף (כנ"ל בדיבור הסמוך,) וע"כ הוא מחובר בעצם או"י שאין משום מה להבחין ביניהם.
כלומר, אפילו אח"כ, כשהאו"ח יצא מחוץ לראש, ונתפשט עם האו"י מלמעלה למטה, להתלבשות תוך הגוף, מ"מ עדיין אין כאן הפרש ניכר, בין האור ישר להאו"ח המלבישו, שהוא הכלי, אלא שהם כמו מעורבים יחד. והטעם הוא משום שהעביות המתגלה באו"ח בהתפשטותו מלמעלה למטה, אין בה משום שפלות וגרעון כלל, ואינה כהה כלל כלפי האור ישר המתלבש בתוכה, שהרי העביות היא כל שבחו וגובה קומתו, שאם היה נחסר מעט מעביותו, היה חסר לו מקומת האור שלו, ולפיכך שוים הם בבחינת חשיבותם ונבחנים כמעורבים יחד.
כלומר שניכר עביותו לגרעון ושפלות, וניכר בחינת הדין הכלול בו בעודנו בראש, דהיינו מה שהוא בחינת אור הסתלקות ודין כנ"ל, כי עד כאן לא היה ניכר זה משום החשיבות של המשכה והלבשה, שהאו"ח עושה, כנ"ל, אבל עתה כשנסתלק ונתפשט האור ישר ממנו, הנה נגלה בחינת הדין שבו.
כדי להכלל באו"ח של ראש, כמו האור ישר. והטעם הוא, מפני שזה האו"ח, שנתפשט וירד מלמעלה למטה, הוא נמצא בהפכיות גמורה לאו"ח של ראש העומד שם ממטה למעלה, שפירושו, שהוא מסתלק מהתלבשות, כמ"ש היטב לעיל (באו"פ ח"ד פ"א אות ל' ועש"ה) ולפיכך המה רחוקים זה מזה מקצה אל הקצה, והוא נשאר למטה.
כלומר, מלבד העביות הכלולה בו מתחילת התהוותו, דהיינו שהוא אור הסתלקות ודין, כנ"ל, הנה נתוספה בו עביות יתרה, מפאת שנשאר למטה בלי אור שהחושך הזה הוא בחינת עביות חדשה, שלא היה כלול הימנו בטרם שנתפשט ממעלה למטה. ותדע, שעביות חדשה זו נקראת לעיל (בדברי הרב פ"ג אות ו') בשם אחורים.
כי אחר שהאור ישר חזר והתפשט בו ונגבל בתוך עביותו כבראשונה, אשר נמצא גודל העביות ממשיך אור גדול יותר, ושוב אין כאן שום הכר פחיתות בעביות, כי האור והכלי מעורבים יחד כנ"ל. וא"כ מאין יצא לנו אח"כ איזה הכר בין אור לכלי.
ונמצא אשר כל ספירה חסרה ממילוי הארתה הראוי לה. שהרי אור החכמה אינו ממלא הכלי דכתר, ואור הבינה אינו ממלא הכלי של חכמה, וכו', באופן שנשאר בכל כלי שיעור עביות מבלי להלביש את האור, שעוד לא פסק משם אותה העביות היתרה, שהשיג בעת ההסתלקות הא' הנ"ל, וזהו שנשאר הכר גדול לצורך הכלי כלפי האור.
יש כאן לדעת ג' הקדמות: א) שסדר ביאת האורות הוא שהתחתונים באים תחילה. שמתחילה באה נפש בכלי דכתר, וכשבא אור רוח בכלי דכתר יורדת נפש לכלי דחכמה, והרוח מתלבש בכלי הכתר. וכשבא אור הנשמה בכלי דכתר יורד הרוח לכלי דחכמה, והנפש בכלי דבינה וכו' עד"ז עד שבאה יחידה בכלי דכתר ונפש בכלי מלכות. ב) אשר גדלות האור תלויה במספר כלים שיש לאור. אם יש לו כלי אחד אין לו אלא נפש. ואם יש לו ב' כלים יש לו ב' אורות נפש רוח. עד שיש לו ה' כלים אז יש לו נרנח"י. ג) שכל תחתון העובר דרך העליון מניח שם שורשו. לפיכך כל אור הבא לכתר, הוא רק נפש של אותו האור. למשל אם בא נפש לכלי דכתר היא רק נפש דנפש, ואם בא רוח לכתר הוא רק נפש דרוח. וכן נפש דנשמה וכו'. והוא מטעם שאין לו אז אלא כלי אחד, המקבל נפש בלבד. ואם רוח בא לכתר ונפש יורדת לחכמה, נמצא שהניחה שורשה בכתר והוא מאיר לה בחינת רוח דנפש. ואז יש לה לנפש ב' כלים שהם כתר חכמה, ויש לה נפש רוח דנפש. ועד"ז כשהגיע אור הנשמה לכלי דכתר, הוא נפש דנשמה משום שהוא כלי אחד. והנפש יורדת לבינה, והרוח עם שורש הנפש שהוא רוח דנפש יורד לכלי דחכמה. ושורש הנפש שלא נעדר מהכתר מתגדל לנשמה דנפש, ויש לו עתה לנפש נר"נ. וג' כלים. ולרוח ב' כלים שורשו שבכתר הוא רוח דרוח, ובחכמה הוא נפש דרוח. ולנשמה כלי אחד ונפש דנשמה ועד"ז כל השאר עד שהנפש באה למלכות, אז קנתה ה' כלים, ויש לה נרנח"י דנפש, נפש ממקומה עצמה, ויחנ"ר מאותם הכלים שעברה דרכם. ועד"ז אור הרוח כשבא לכתר הוא רק נפש דרוח, אלא כשבא למקומו יש לו נפש במקומו, ויח"נ מג' כלים שעבר דרכם וכו' עד"ז, הרי שכל ה' אורות נרנח"י כשהם במקומם עצמם הם נבחנים רק לנפש בלבד ושאר האורות הם מקבלים מהכלים שעברו דרכם והניחו שם שורשם.
פי' כי בעולם הנקודים הכלים קדמו לאורות, כי מתחילה יצאו הכלים כח"ב ז"א ומלכות מן הרשימות דפרצוף ס"ג, ואח"כ באו האורות כולם לכתר והוא נתן לחכמה ט' אורות, וחכמה נתנה לבינה ח' אורות וכו', עד שמלכות קיבלה את האור שלה לאחרונה. אבל בעקודים נעשו הכלים ע"י הזדככות בסוד הסתכלות ב' שמתחילה נזדככה בחי"ד ונעשתה כלי מלכות. ואח"כ נזדככה בחי"ג ונעשתה לכלי ז"א וכו'. הרי שכלי מלכות יצא תחילה.
ואע"פ שאור היסוד הוא רוח, מ"מ אין בו אלא חלק של נפש דרוח, כי כל בחינה כשבאה לכתר, אין בה אלא נפש כנ"ל. וכן כל בחינה במקומה עצמה אין בה אלא נפש של בחינתה והשאר היא מקבלת מכלים שעברה דרכם כנ"ל.
כי כשנמשך רוח למדרגה הוא נמשך בכלי דכתר, ואז יורדת נפש לכלי חכמה ושורשה שהניחה בכתר נעשה לה לרוח דנפש. ומתוך שרוח שה"ס ז"א יש לו ששה קצוות, ע"כ גם הרוח נחלק לשש מדרגות חג"ת נה"י כמ"ש והולך. וכשהגיע היסוד מן ו"ק דרוח לכלי דכתר משגת הנפש כללות של רוח דנפש. וזה אמרו, כשיצא אור היסוד לגוף, "נתוסף הארה בהמלכות שנתגלה בה בחינת רוח". וכן אח"כ, בביאת אור הבינה לגוף, נמצא מלכות מקבלת ממנו אור הנשמה, וז"א מקבל ממנו רק רוח, כנ"ל.
כי ז"א, היא רק בחינה אחת מן ד' בחינות הנודעות, שהיא בחי"ג כנודע, אמנם יש בו ששה קצוות, הנקראים: חג"ת נה"י. וע"כ אין אור הרוח נשלם אלא אחר התלבשותו בששה כלים הללו. וזה אמרו שהארת רוח שמלכות מקבלת מז"א אינו נשלם, מטרם שיתגלו כל הו"ק שלו, כי אז נשלם ז"א.
יש כאן הבנה מקורית, שצריכים להבינה היטב. כי באמת אין יותר בכל ע"ס רק ה' בחינות, שהן: השורש שנקרא כתר, וד' הבחינות שנקראות חכמה בינה ז"א ומלכות. וה' בחינות הללו הן נבחנות עוד באור ישר עצמו. כמ"ש זה בחלק א'. ומה שאנו מבחינים בבחי"ג שש ספירות חג"ת נה"י, הנה אין כאן שום הוספה על ה' הבחינות, אלא שהם הבחן מיוחד של ה' הבחינות ההן, מבחינת התכללותן בז"א. באופן, שג' ספירות: כח"ב המקובלים בז"א, מתמעטים אצלו לבחינת ג' ספירות חג"ת, וספירת נצח שבו, הוא בחינתו עצמו, וספירת הוד שבו, היא התכללות המלכות שבז"א. ודבר החיוב להבחן כפול של ה' הבחינות אצל ז"א ביחוד, יש בזה ענין רב. כי כללות כל האור המקובל בפרצופין נבחן לב' בחינות שהן: אור החכמה, ואור החסדים, שהמרחק ביניהן רב מאד, וכבר מובא זה בחלק א' (באו"פ פרק א' אות ה') ע"ש. והן מכונות ג"כ בשם אור ג"ר, ואור ו"ק. משום כי אור החכמה נבחן, רק בג"ס הראשונות: כתר חכמה בינה, שהם: יחידה חיה ונשמה. אבל ברוח ונפש, שהם: ז"א ומלכות, יש בהם רק אור החסדים, ואפילו בג"ר שלהם. כמ"ש בזוהר (משפטים אות תק"כ) רישא דמלכא אתתקן בחסד ובגבורה. ומתוך, שגם הג"ס הראשונות דז"א כח"ב, הן רק בחינת אור החסדים, הנה יצא לנו הבחן מיוחד של ג' הבחינות הראשונות, מבחינת היותן רק אור החסדים. ונמצא ע"כ, ב' מינים של ג' בחינות ראשונות, או מאור חכמה, או מאור החסדים. שג' בחינות הראשונות בהיותן בחינת אור החכמה, הן נבחנות בשמות: כתר חכמה בינה. ומצד היותן מבחינת אור החסדים, הן נבחנות בשמות: חסד גבורה תפארת, דהיינו אצל ז"א, כמבואר. ולפיכך, פעם אנו מכנים לה' הבחינות: כח"ב ז"א ומלכות, והיינו בשעה שגה"ר הן אור החכמה. ופעם אנו מכנים אותם חג"ת נ"ה, או ה' חסדים והיינו בשעה שגה"ר הן מבחינת אור דחסדים לבד. ותזכור זה לכל המקומות. ועם כל זה, אותם ה' החסדים: חג"ת נ"ה, אינם נבחנים, לה' בחינות של עביות, כמו ה' הבחינות הכוללות, כי אור דחסדים גופו אינו אלא רק בחי"ג בלבד, והוא נקרא אור רוח. באופן, שאין שום הבחן בערכי העביות בין שש הספירות חג"ת נה"י.
שהרי אין כאן יותר מה' בחינות, כמ"ש בדיבור הסמוך. אכן ספירת היסוד, היא הבחן ג' מה' הבחינות הכוללות, והיינו מבחינת ההתכללות והשתוף של מדת הרחמים בדין, המובא לעיל (באו"פ ח"ד פ"א אות ד'), באופן, שה' הבחינות: חג"ת נ"ה, הם הרחמים והדין כל אחד בפני עצמו, שמצד הרחמים הם נקראים ה"ח, ומצד הדין הם נקראים ה' גבורות. ובספירת היסוד שמה מקום השיתוף דמה"ר בדין, ושמה נכללים ה' חסדים וה' הגבורות אלו באלו ונמתקים יחד, ומכאן מושפעים למלכות. וזה אמרו "אך היסוד, אינו לוקח חסד פרטי לעצמו, רק נכללים כל הה' קצוות בו" כמבואר.
כי להיות היסוד, רק בחינת התכללות של הה' קצוות, על כן הוא מחויב להיות מושפע על ידיהם, ולפיכך בביאת כל קצה וקצה הוא מתמלא ומשתלם. מה שאין כן ה' הקצוות עצמם, שהם ה' בחינות נבדלות זו מזו כמו ה' הבחינות הכוללות, לכן אין האחד מוסיף כלום לחברו כי כל אחד ואחד מתגדר בבחינת עצמו.
כי כשבאה לכתר אין לה אלא כלי אחד שאינו יכול לקבל אלא נפש כנ"ל. ואז יורד רוח לכלי חכמה ושורשו שנשאר בכתר נעשה רוח לז"א, ועמו יורד ג"כ רוח דנפש לכלי חכמה. ושורש הנפש שנשאר בכתר הנה מטעם אין העדר ברוחני נעשה לנשמה דנפש. הרי שיש עתה נר"נ לנפש, ונ"ר לרוח, ונפש לנשמה. וכן כשיצאה חכמה ובאה בכלי דכתר, אין לה שם אלא נפש דחיה, ואז יורדת נפש דנשמה לכלי דחכמה עם הנשמה דנפש ועם הרוח דרוח. ושורש דנפש שנשאר בכתר נעשה עתה לחיה דנפש, ושורש דרוח שנשאר בכתר נעשה עתה לנשמה דרוח, ושורש הנשמה שנשאר בכתר נעשה עתה לרוח דנשמה. ונמצא עתה במדרגה נפש דחיה. ונ"ר דנשמה. ונר"נ דרוח. ונרנ"ח דנפש. וכן כשיצא אור היחידה בכלי דכתר, אין בה אלא נפש שלה, כי אין לה אלא כלי א'. ואז יורדת חיה לכלי דחכמה, ועמה הרוח דנשמה עם הנשמה דרוח, ועם חיה דנפש. ושורש החיה שנשאר בכתר נעשה לרוח דחיה ושורש נשמה שנשאר בכתר נעשה לנשמה דנשמה וכו' עד"ז. ואין להקשות הרי (בחלק ג' פרק י"ב אות ז') אומר הרב שאוה"ח העולה בעקודים ומלביש את אור הישר משוה כל הכלים בקומה שוה, וכל אחד ואחד קומתו שוה עד הכתר (כמ"ש בהת"פ שם פרק ג' אות ד'). הענין הוא כי יוצאים כאן כח"ב תו"מ באורך וכח"ב תו"מ בעובי, דהיינו ה' פעמים כח"ב תו"מ אלו על אלו בעובי, שאין ביניהם שינוי כלל. אבל בכח"ב דאורך יש ודאי שינויים שבכתר שבו אין שם אלא נפש דכתר. ובחכמה רק נ"ר דחכמה. ובבינה רק נר"נ דנשמה, וכו'.
כי קומת כתר, אינה נמשכת אלא ע"י בחי"ד (כנ"ל), והנה הבחי"ד לא נתחדשה עוד בזווג דהכאה אחר שנזדככה בהסתלקות דהתפ"א דעקודים מטעם שבחי"ד לא הניחה אחריה רשימה (כנ"ל בדברי הרב). ולפיכך נעלם אור הגדול הזה מכאן ואילך מכל הפרצופים והעולמות.
כבר נתבאר זה לעיל, שהוא משום שבהזדככות הראשונה מבחי"ד אל בחי"ג, תיכף נעלמת קומת כתר מהגוף, כי הזווג דהכאה הנעשה על בחי"ג, כבר אינו מוציא אלא ע"ס בקומת חכמה. ואור הכתר נעלם למקורו, כנ"ל.
כי היא נעלמה, רק אחר שנזדכך המסך מכל עביותו והשוה צורתו למאציל, כנ"ל.
כמ"ש לעיל, אשר עלית המלכות במקום היסוד, פירושו, שהמסך דבחי"ד, שהוא בחינת כלי המלכות, עלה ונזדכך לבחי"ג, שהיא בחינת כלי היסוד, ואז אור העליון, שאינו פוסק, נזדווג במסך דבחי"ג ויצאו ע"ס בקומת חכמה. "והכתר נתעלם למקורו, ועלה אור החכמה במקום הכתר, ובינה במקום חכמה וכן עד"ז כולם", כמ"ש כבר באורך.
כי עתה השיגה מלכות כלי ששי מקומת בחי"ג ע"י עליתה ביסוד, הנבחן לכלי חיצון כלפי בחי"ד. ומתלבש בה או"מ דחיה בכלי חיצון זה.
כי עתה הרויח כלי חמישי, וכיון שיש לו ה' כלים, מתפשטים בהם ה' אורות נרנח"י בשלימות.
כי השיגה כלי ד' ויש לה מקום לאור החיה.
כי השיגה כלי ג', ויש לה מקום להתלבשות אור הנשמה דחיה.
כלומר, שגם המסך דבחי"ג נזדכך לבחי"ב ויצאו הע"ס בקומת בינה, ונעלם גם אור החכמה ועלה למקורו למאציל. ואז נבחן, שהמלכות עלתה לבינה, ששם מקום הזווג במלכות. והז"א במקום חכמה. והבינה במקום כתר.
כי השיגה כלי חמישי, ויש לה מקום להתלבשות היחידה.
היינו בעת מציאת הזווג דבחי"ב שיצאה קומת בינה, שבינה באה בכתר, וז"א בחכמה, ואז השיג ז"א כלי לאו"מ דחיה מקומת בינה. ומלכות השיגה מקומה זו דבחי"ב מקיף דיחידה.
כלומר, שהמסך דבחינה ב' נזדכך לבחי"א, שנקרא שמלכות עלתה לחכמה, אשר אז נתמעטו הע"ס לקומת ז"א, ונעלם אור הבינה מהפרצוף ועלתה למקורו למאציל, כנ"ל. וזה אמרו "עלה החסד במקום כתר" דהיינו ז"א במקום כתר, ומלכות במקום חכמה, כנ"ל.
דהיינו שיצאה קומת בחי"א, שהיא קומת ז"א שבא בכלי דכתר, ומלכות בכלי חכמה, אז קנה ז"א מקיף דיחידה, מהכלי החדש הזה. ויש לדעת שאור המקיף חושק תמיד להאיר לפרצוף, כי כל הזדככות נעשית מסבה זו. אלא לכלי הוא צריך, וע"כ כיון שמשיגים כלי ששי וכלי שביעי, מאירים תיכף מקיפי חיה יחידה בהם.
והטעם הוא, כי הזווג דהכאה הנעשה בבחי"א של ראש, שנקרא עינים, או"ח שלו קטן מאד, מטעם שעביות המסך ההוא קלושה היא, ומכונה ע"כ הסתכלות דק. ועי' בדברי הרב לעיל (בחלק ג' פי"א אות ו'), שאומר שהבל העינים אינו מתפשט למטה אלא שנשאר במקומו בראש (ועי' שם באו"פ אות ד'), שפירושו של "הבל" הוא או"ח היוצא ע"י זווג דהכאה, (כמ"ש שם). ולפיכך, רק הז"א העומד עתה בכתר, יכול לקבל מהארת הזווג של העינים, ואע"פ, שהארתו אינה מגיעה למטה מהראש, מכל מקום כיון שהמלכות של ראש, נעשה כתר לגוף, על כן נמצא הז"א קרוב לבחינת ראש, ויכול לקבל מהעינים. משא"כ המלכות העומדת עתה בחכמה, כבר נמצאת לגמרי למטה מהראש, ואינה יכולה להרויח כלום מהזווג דבחי"א, כי אינה יכולה לקבל שום או"מ מהארת העינים כמבואר. ואח"כ כשעלתה המלכות לכתר ונעלם גם קומת הז"א למאציל, הנה אז פסק הזווג דהכאה לגמרי. כי המסך המזדכך לבחינת כתר, אין בו עוד עביות המספיקה להכאה, ואינו מעלה או"ח, וע"כ הארת המלכות שמקבלת שם, היא מועטת מאד, ואינה נחשבת לבחינת אור מקיף, למלכות. וזה אמרו ש"ז"א ומלכות לא הרויחו יותר, ולא נתוסף בהם עוד תוספות אור", שהוא מטעם המבואר, שהמלכות אינה יכולה לקבל אפילו מהעינים, מטעם שאינם מאירים למטה מהראש. והז"א, אחר שקיבל המקיף הב', כבר נמצא במקורו במאציל. וע"כ, אין להם יותר מה' פנימים וב' מקיפים. (נ"ב מכת"י רבינו זיע"א הפירוש הזה מיותר, כי הטעם הוא מפני שאין יותר מה"פ וב' מקיפים, כמ"ש הרב להלן אות י"ט)
וזה פשוט מאד, כי אין כאן יותר מה' בחינות, שעליהן יוצאות ה' קומות, שנקראות: כח"ב זעיר אנפין ומלכות, או ה' פרצופין: א"א או"א וזו"ן, אלא שבחינת ז"א, דהיינו בחיה"ג, יש לה שש ספירות: חג"ת נה"י, ואין ביניהן שום הפרש בקומה, כי לכולן בחינה אחת של עביות. וע"כ אין יותר מה' אורות פנימים, וכן ה' אורות מקיפים.
כלומר בע"ס של ראש א"ק, שאו"ח עולה שם ממלכות של ראש ולמעלה, ומלביש ט' הספירות הראשונות כנ"ל. ומלכות של ראש נקראת פה, ששם עומד מסך דבחי"ד, וז"א של ראש נקרא חוטם, שמשם מתחיל או"י של ראש.
כלומר בע"ס של גוף הנמשכות ממעלה למטה להתלבשות בכלים, הנה אין שם יותר מב' מקיפים עליונים, שהם חיה ויחידה. והטעם הוא, מפני חסרון הכלים החיצונים הצריכים לאורות המקיפים דנר"ן. כי חיצוניות הכלים לקבלת אורות מקיפים יוצאים ע"י הזווגים דהכאה הנעשים בשעת הזדככות המסך, ועליתו למאציל (כמ"ש לעיל פרק זה אות א' ובאו"פ שם) ומתוך שזווג דהכאה אינו נוהג מבחי"א ולמעלה ע"כ לא יכלו לצאת יותר מב' כלים חיצונים: א' ליחידה וא' לחיה, (כמ"ש לעיל).
כי אחר שנזדככה הבחי"ד, ובטרם ביאת המסך לזווג דבחי"ג, נמצא אז הפרצוף בלי שום הארה כלל, כי הקומה דבחי"ד, שהיא אור הכתר, נסתלקה. והקומה דבחי"ג עדיין לא באה.
ואין להקשות שזה בסתירה למ"ש לעיל, אשר המלכות לא השאירה רשימה אחריה. כי שם מדבר בדיוק מרשימות דאור ישר הנכללות במסך בעת ביאתו למאציל שעליהן יוצא הזווג להתפ"ב, שנקרא ע"ב, (כמ"ש לעיל באו"פ). משא"כ כאן הוא מדבר מהרשימה המיוחסת לאור המלכות שהיא בחינת או"ח.
כמו שנתבאר לעיל, שמלכות פירושה, המסך שבה. וסיום עליתה ליסוד, פירושו, שגם מלכות של ראש עלתה לחוטם, ויצא שם זווג דהכאה בקומת חכמה. שזה נבחן שסיימה העליה.
כמו שמבאר והולך, כי אחר שעלתה ביסוד, שפירושו, שנזדכך המסך וקיבל לעביות דבחי"ג, שאז גם המסך שבפה דראש עלה לחוטם, שהוא בחי"ג של ראש, ויצא שם הזווג דהכאה בקומת חכמה, ונמשך משם למטה לגוף כנ"ל. נמצא עתה שהיא "מדרגה אחת קרובה יותר אל המאציל", כלומר שהיא מקבלת עתה מלמעלה מהבחינה שכנגדה שבראש, כי עתה היא מקבלת מהזווג שבחוטם, וחזר להאיר בה המאציל בחינת היחידה שבה, אלא בקומת חכמה, שהיא בחינת חיה דיחידה, וחיה דיחידה זו נעשה בה לבחינת אור מקיף דחיה, כמו שנתבאר לעיל. וזה אמרו "והיתה מקבלת עתה ממנו, מה שהיתה מקבלת מקודם מן הכתר". כלומר, שמקבלת עתה מן החוטם דרך כתר דז"א, כמו שהיתה מקבלת מקודם דרך הכתר של עצמה.
כלומר, אחר שנזדככה הבחי"ד והתחיל הכתר להתעלם, הנה כל כמה שעוד לא היה הזווג בבחי"ג, נמצא העלמת הכתר עושה הפסק הארה בפרצוף, כי בבחי"ד אין זווג, ובחי"ג עדיין אינה מאירה לה.
כשהתחיל הכתר לעלות למאציל נמשכו ועלו אחריו כל עה"ס שבקומה, וכאו"א התחילה לעלות לבחינה שממעל לה, וכשסיים הכתר לעלות, שפירושו, שהגיע הזווג בבחי"ג, אז סיימו כולם עליתם. וחכמה באה לכתר, והבינה לחכמה וכו'.