Ohr Sameach on Mishneh Torah, Circumcision Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אבל עו"ג לא ימול כלל. נסתפקתי במילה בזמנה ויש כשר גם פסול שהפסול יכול למול [כמו עו"ג או מומר לערלות] והכשר אינו יכול למול רק גמר המילה יכול גם הכשר, מי אמרינן שהפסול יתחיל והכשר יגמור או דילמא דבעינן שיתקיים מצות מילה בכללה, ולכן לא נימול אותו עד שיבוא כשר, שיכול למול לבדו, וה"ה שלא בזמנו מספקא לי' דחזינא דכל זמן שנשארו ציצין המעכבים חוזר בשבת אף אם פירש א"כ חזינא דעיקרא דמילתא תלוי בגמר המילה, וכן מצאנו להרשב"א הובא בשו"ע סימן רס"ד בנימול תוך ח' יגמור ישראל לח' עיי"ש ובודאי דדוחה שבת. אולם איכא לומר, דגמר מילה הוי מצוה כשנימול כבר כדינו, הא אם לא נימול תחילת מילתו כדין, תו אין בגמרה מצוה כ"כ וכמו שחיטה שאם תחילתה היה ע"י עו"ג או אחר מי שאינו בר זביחה, תו אין גמר השחיטה מועיל להתירה. אולם זה אינו תמן דכבר נעשית טריפה במה שנעשה שחוטה ע"י עו"ג, לכן אין הגמר מועיל לא כן הכא דבנימול כדין ועדיין יש ציצין המעכבין הוי כערל, לכן אף אם ההתחלה היה שלא כדין מ"מ גמר המצוה הוי כדין כל מילה דצריכה להיות לח' ודוחה שבת, אולם אפשר דהיכי שכבר אין כאן עור הערלה [ע"י חתוך גוי וכי"ב] אז הוי מחיוב בגמר מילה והיא דוחה שבת, אבל כאן שאכתי לא נימול כלל, וא"כ על גמר המילה כמו על עור הפריעה, תו כיון שעדיין איכא כל הערלה עליו לא חל חיובא של עור הפריעה כלל, לכן ימתינו עד שיזדמן כשר וימול כולו כדינו, וכסברא זו תמצא בפסחים דף ס"ט, אבל הכא דגברא הוא דלא חזי לא רמי חיובא עליו יעו"ש. אולם מצאנו גמרא ערוכה בעבודה זרה דף כ"ז ומי איכא למ"ד אשה לא והכתיב ותקח צפורה צור ותכרות כו' ואב"א אתיא איהי ואתחלא ואתא משה ואגמרה הרי אף דהתחלת המילה הוי ע"י אשה דפסולה אליבא דרב מ"מ הוי הגמר מצוה גמורה, וכן מצאנו שנוח למול מתחילה ע"י פסול והגמר יהיה ע"י כשר, מלהמתין שתהא כל המילה ע"י כשר וז"ב. אולם יש להסתפק בחל שמיני בשבת, ואיכא כאן אשה למאן דפסיל אשה למול, האם אמרינן דהאשה תתחיל במילתו והאיש יגמור (אם אינו יכול לימול כולו) ואע"ג דמילתה אין כאן מצוה כלל, מ"מ בלא התחלתה לא יוכל לבוא לידי מילה ולא הוי מצי למיעבד קודם השבת אע"ג דבכה"ג הוי אפשר קודם השבת, היינו לימול בתוך ח' מ"מ בתוך ח' לא הוי אפשר להתחיל למולו משום שמצוה להמתין עד יום השמיני, ולכאורה מצאנו בירושלמי פ"ק דראש השנה הלכה ח' רשב"ל בעי קצירת העומר מהו שתדחה השבת ביום פירוש דהשתא שנקצר שלא כמצוותו תו היה יכול למעבדיה מאתמול היינו קודם השבת ומסיק דדוחה וע"כ משום דמקמי שבתא לא היה אפשר בקצירה דהוי מצוה לקצור בזמנה, תו אע"ג דעל אופן שהשתא נקצר ביום הוי מצי לקוצרו מאתמול בכ"ז דוחה שבת, וכן הכא דקמי שמיני לא רשאי להתחיל למולו כלל דמצוה להמתין עד יום שמיני אע"ג דהשתא לא עביד מצוה כלל בהתחלתו במילה דוחה השבת. אך לא נהירא, דתמן מצוה איכא בקצירה רק דהוי מצוה שאפשר לעשותה מע"ש, ע"ז אמרינן כמוש"ב, אבל כאן השתא הא לא עביד מצוה כלל בהתחלת מילה ע"י פסול והוי רק כמכשירין שאפשר לעשותן מבעו"י דהא חזינן אף ע"ג דנשבר האיזמל בשבת ג"כ לא דחי שבת דהא הוי יכול להתקיים מאתמול, רק דברים שאין באפשרי לעשותן בשום אופן מערב שבת דחי דע"ז כוונה רחמנא, והכא אימת תחילת מילה מתעבדא בשבת בזמן שהיא בעצמה מצוה שנעשית ע"י כשר ולא ע"י פסול שאינה רק בגדר מכשירין ודו"ק. (ובשו"ת מהר"י ברונא סימן מ"ג נשאל באיזמל שנשבר בשבת יעו"ש ובמחכ"ת אישתמיטתיה דברי הירושלמי הרי מזבח שנפל משבת מין מזבח ראוי הוא מאתמול כו', מין הזייה ראויה היא להזות מאתמול ודו"ק) שוב הראו לי בפתחי תשובה בשם ספר בית יעקב קרוב לדברי, והס' ב"י אינו בידי. ובזה אפשר ליישב הך דמל ולא פרע כאילו לא מל, היינו שהמילה תהיה ע"י פסול (אם אין כאן כשר) והפריעה ע"י כשר, אע"ג דקראי דואתה את בריתי תשמור או המל ימול כתיבי אצל אברהם שעדיין לא נתנה פריעה בכ"ז השתא שנתנה הוי מעצם המילה וכמאן דלא מל דמי ואכמ"ל ודו"ק.
ואפילו מבוי שאינו מעורב אין מביאין אותו מחצר לחצר, ואין עירוב מדבריהם נדחה מפני הבאת הסכין הואיל ואפשר להביאו מע"ש. הנה פשטיות דברי רבינו מורה דסתם לנו כדברי רבינו חננאל בפירושו שאף אם שבת בחצר גם כן אסור להוציאו לחצר אחרת, אף במידי דרשות קיי"ל כרבי שמעון דכל החצירות רשות אחת הן לכלים ששבתו בחצר וכמו שהאריך בזה הר"ח, דפשט השמועה הוא כפר"ח דברצון ר"ש שרי אף כלים ששבתו בבית להוציאן מחצר לחצר, משום דלא מינכר הך היתרא דשבות דמאן מפיס דהך איזמל לא שבת בחצר וכיון דלא מינכר עקירת השבות תו לר"ש נדחית מפני מצות מילה, ולכן א"ש דאמר שכחו דאילו הוי דכירי הוי מיתי ליה מערב שבת כי היכי דלא לדחות שבות דהא שבת בבית ולפ"ז אם נאמר דהך דאמר בפסחים איזמל דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך כו' כך אין מביאין אותו דרך גגין כו' הוא דלא כר"ש דלדידיה אפילו כלי ששבת בבית ולהביאו בבית מותר וכן כתב המהרש"א, ובאמת נוכל לומר דרבא לא מיתי רק דהעמידו דבריהם במקום כרת אבל לדידן דקיי"ל כר"ש אין מביאין דרך כרמלית דכל כי האי דמוכח מילתא גם לדידן לא שרי דלא שנא מדרך חצירות דלרבנן כיון דליכא היתרא אסור ונדחה גם מילה אם כן לדידן בכרמלית ודאי אסור להביאו או דרך קרפף יותר מסאתים שלא הוקף לדירה אמנם הר"ח כתב דבאיזמל דמילה גרע מדבר הרשות וחיזק זה מן הירושלמי, ורבינו אזיל בשיטתו והדבר תמוה כמו שתמה הרי"ף ז"ל. והנראה דאולי טעמי דר"ח דסבר כיון דסכין של מילה הוי מוקצה מחמת חסרון כיס דלא גרע מסכינא דאשכבתא ורק למצותו מותר לטלטלו והנה בין השמשות דעיולי יומא הוי אסור לטלטלו משום דהוי מוקצה ואין זמן מצוה דספק לילה הוי, ואין זמנה כשר בלילה, וכיון דכי עייל יומא דשבתא לא חזי לטלטול כלל לא שייך לאחשובי אותו כמו ששבת בחצר דניהוי כל החצירות וקרפיפות כולן רשות אחד, דכיון דלאו בר טלטול הוי כלל, ותו כי הגיע זמנו לטלטול מצוה ביום השבת אסור לאפוקי יתיה מחצר לקרפף והוי כאלו השתא הובא דרך מלבוש לחצר דאסור להוציא לחצר אחרת, ולפי זה אין האיסור משום דשבת בבית, רק הסיבה דשבת בחצר לא בבית אוקים יתיה ברשות חצירות והוי כמו ששבת בכל החצירות כיון דהוא בחצר ולאפוקי עומד מחצר לחצר דכולהו לאו בת דירה הוי, אבל כאן דביה"ש לאו לטלטול חזי לא הוי כמו ששבת ברשות חצירות כן נראה לאמר בטעם רבינו חננאל ודו"ק. ויתכן דר' יצחק דמפרש הך עובדא דשלא ברצון ר' אליעזר הוא, נראה דסבר דמוקצה מחמת חסרון כיס גם כן פליג ע"ז ר"ש ומשנה דכל הכלים לא אתיא כמותו, ולכן מפרש דלר"ש שרי, אבל לדידן דמוקצה משום חסרון כיס מודי נראה דכיון דלאו לאפוקי קאי מחצר לחצר תו לא הוי שביתתו בחצר מועיל להוציאו מחצר לחצר דהוי כמאן דהובא דרך מלבוש לחצר (ולא הוי האיסור משום ששובת בבית והוי כיוצא חוץ לרשותו וחוץ לתחום רק דאימתי חצירות וקרפיפות וגגות רשות אחד הן בזמן ששובת בחצר ולאפוקי מחצר עומד) ולדידן הוא ברצון ר"א דלכן התירו לטלטל מחצר לגג דהוי מדבריהם, והא דלא הביאוהו דרך רשות הרבים משום דסתם תינוקת דיינינן להו בספיקא מדרבנן וכרשב"ג ואימו הוי בן שמונה וכמו דפסק רב יהודא א"ש כרשב"ג, ואם כן אסור לחלל שבת במכשירין דמילה עצמה שריא מטעם ממה נפשך דאם בן שמנה הוי הלא מחתך בשר בעלמא הוי ודו"ק. ולפי זה הוא מוכרח לרב אשי אליבא דר' יצחק, דר' שמעון שרי אפילו מוקצה מחמת חסרון כיס ולכן מועיל שביתת סכין של מילה להיות גגין חצירות וקרפיפות רשות אחד הן, ולפ"ז א"ש מה דבפרק כירה אליבא דר"י דסבר דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל דקא משני רב אשי הך דפורסין מחצלת על כוורת של דבורים כו' ובלבד שלא יתכוון לצוד אי ר"ש לית ליה מוקצה אע"ג דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס כי היכי דלה נפסוד הכוורת של דבורים בכל זה הא פליג ר"ש לר"י ועיין בתוספות ישנים מה שכתבו בזה ודו"ק היטב בכ"ז.
ואם לא שחק כמון מערב שבת לועס בשניו ונותן. נראה מדברי רבינו, דאם לא שחק כמון ונודע שחסר כמון לפני המילה אם אי אפשר ללעוס בשיניו נדחית המילה, וכן מוכרח לשון תשובתו, שאם נשפכו חמין שצריך אחר המילה, קודם המילה, נדחית המילה כמו שהעיר הכסף משנה, ובזה נחלקו קדמאי, והנה הרשב"א הוכיח כן ממשנה דריש ביצה דאם לא היה עפר מוכן מבעוד יום אין שוחטין את העוף ביום טוב ונאמר דשחיטה מותר ביו"ט משום שמחת יו"ט, ולבתר כן כי נשחט הכל מודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ומדחינן מצות שמחת יו"ט משום דיהא צריך לחפור בדקר אח"כ, הוא הדין כאן אסור למול משום דיהא צריך לדחות אח"כ שבת ע"י חמין. ולענ"ד נראה דלאו ראיה מידי, דהא חזינא דאם שחט מערב יו"ט אין כסוי דוחה על ידי חפירת דקר ביום טוב, ואימת מותר לחפור בדקר ביום טוב דוקא כי נשחט ביום טוב, וברור דלבית שמאי גם כן אעפ"י דמתירין לשחוט לכתחילה גם כן אם שחט לכתחילה מערב יום טוב אסור לכסות ביום טוב, ואם כן כל ההיתר הוא מצד שכיון שלא היה אפשר לכסות מבעוד יום והדחוי באה ביום טוב עצמו, לכן הותר לכסותו ביום טוב, ולכן סברי ב"ה דאסור לשחוט אם לא היה עפר מוכן מבעו"י כיון דכי ישחוט ויכסה מטעם מה יכסה משום שבא החיוב של הכסוי ביום טוב, ולכן הותר לכסות, אם כן במה שעושה השחיטה ומביא חיוב הכסוי ביום טוב הוי כמדחה יום טוב בידים על ידי השחיטה, אבל כאן הלא חמין שלאחר מילה שרי מטעם שסכנה הוא לו, ואם נימול מערב שבת והוא צריך לחמין אחר המילה משום סכנה הלא יהא מותר ואין נפ"מ בין אם היה יכול להכין מבעוד יום או לא, וכיון דשדחיית המילה הוא כדין, ואחר המילה החמין הוא משום סכנה ואין נפ"מ אם הסכנה באה קודם שבת או בשבת בזה צריך למול כדין, ואחר זה אם יהי' מסוכן יהא שרי להחם חמין כדין פקוח נפש מפני הסכנה, דמאי שייך הא שלא הזמין חמין מערב שבת לדחות המילה הלא בערב שבת אין כל כך החיוב עליו להזמין חמין למחר לצורך שלאחר מילה דלוא יהא דהיה בידו להזמין חמין האם בשביל זה אין מצוה אח"כ לחלל שבת, אבל בעפר מוכן הלא מבעוד יום חזינא דמוכרח להזמין עפר לצורך כסוי דכל כמה דיכול להזמין עפר לא מחללין יו"ט בחפירת דקר, דהוי כאילו נשחט מערב יום טוב, דהיה בידו לכסות מבעוד יום, דאז אין כסוי דוחה יו"ט, דשם הוי כאילו היה החפירת דקר צריך להדחות קודם שחיטה דאז הלא נדחית השחיטה והכא לא הוי כאילו היו נצרכים הסממנים קודם מילה או החמין כיון דהפקוח נפש לעצמו דוחה אף בהיה יכול להזמין מבעו"י וזה ברור ודו"ק.
מכשירי מילה אפילו בזמנה אינן דוחין את יום טוב הואיל ואפשר לעשותן מערב יו"ט כו'. דא מילתא בעיא עיונא, דזה יצא לרבינו מהא דתניא בברייתא דברים שאין עושין למילה בשבת עושין ביו"ט שוחקין לה כמון כו' דברים הראוים לקדירה דוקא וכדמפרש אביי ולכאורה לפום מה שהובא פירוש רבינו נסים גאון על הא דאמר ולא מילה שלא בזמנה דאתיא מקו"ח דזה הקו"ח מאוכל נפש שכן צורך יו"ט ולא נכרתו עליה בריתות דדוחין יום טוב, רק דהקשו ע"ז רבנן קדמאי מה לאוכל נפש שכן מצוה עוברת וזה לא שייך במכשירי מילה בזמנה ואם כן איפוא קו"ח מה אוכל נפש שלא דחי שבת בכ"ז דחו מכשיריו כמו שפוד שנרצף ביום טוב דחי את יום טוב, כ"ש למילה בזמנה שדחיא שבת קו"ח שידחו מכשיריה יום טוב היכי דלא היו יכולים לעשותן מערב יום טוב אע"ג דמין מכשירים אפשר לעשותן מבעו"י, ולכן באמת לא דחו שבת, אבל כ"ז לגבי יום טוב לא שייך, שאנו רואין במכשירי אוכל נפש היכי שאי אפשר לעשותן מבעו"י אף ע"ג דמינן אפשר לעשותן מבעו"י כמו שפוד שנרצף ביום טוב, והך ברייתא נוקמה שפיר כרבנן דאסרי מכשירי אוכל נפש ביו"ט ולדידהו ליכא קו"ח, אבל לרבי יהודא דקיי"ל כותיה דשרי מכשירי אוכל נפש ביום טוב אפשר דהוה"ד כאן במכשירי מילה שרי והא דמכשירי מילה לא דחיין אע"ג דאי אפשר לעשותן מבעו"י כיון דמינן אפשר להיות מבעו"י זה א"צ לפנים, והזאת טמא שחל ז' בשבת יוכיח, וכן מפורש בירושלמי פרק אלו דברים הגע עצמך שנפל בו יבלת בשבת או שנפל מזבח בשבת מינן ראוי להיות מבעו"י, אבל דא קשה. אמנם ע"ז א"צ להשיב דנאמר דהך ברייתא דלא כרבי יהודה דשרי מכשירי אוכל נפש, ופוק חזי בירושלמי מסכת ראש השנה פרק ב' הלכה ג' גבי עדי החודש שתקן ר"ג הזקן שיהיו מהלכין אלפים אמה לכל רוח, תני עלה אף בא למול את הקטן מתניתא דר' אליעזר דתנינן תמן ועוד אר"א כורתין עצים לעשותן פחמין כו' פירוש דאל"כ לא משכחת שיבוא למול הקטן בהיתר מחוץ לתחום, ואם נאמר דלר' יהודא שריא מכשירי מילה ביום טוב, א"כ מתניתא מצי אתיא כר' יהודה דלדידיה מכשירי מילה בזמנה דוחין יו"ט ומצי לבוא בהיתר למול התינוק ביום טוב וע"ז הוא בכלל תקנת ר"ג שיהא מהלך אלפים לכל רוח, ודברי ר"י הובאו בירושלמי ביצה פ"ק הלכה י' ובפרק משילין לחדד ראשו של שפוד ביניהון וע"כ דלכולי עלמא אסור מכשירי מילה בזמנה לעשותן ביו"ט כמו שאסורין בשבת, ועוד ראיה עצומה דחזינן דהירושלמי פריך הרי מזבח שנפל בשבת, ומאי פריך ע"כ דכמו דעבודה דחי שבת כן צ"ל שגם מכשירי עבודה ידחו השבת ורק משום דמינן אפשר להיות מערב שבת לכן לא דחו שבת, לכן מייתי זה על הך דרע"ק דכל שאי אפשר לעשות מע"ש דוחה שבת, ואם כן לר' יהודה איכא קו"ח דמכשירי תמיד ידחו יו"ט, ותנן מפורש בפרק לולב וערבה מעשה בצדוקי אחד שניסך מים ע"ג רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם ואותו היום נפגמה קרן המזבח כו' לא מפני שהוכשר לעבודה כו' הרי שלא תקנוהו למזבח מפני שאינו דוחה יום טוב, אע"ג דנפגמה ביום טוב והוי כשפוד שנרצף ביום טוב דמותר לתקנו לצורך אוכל נפש, אע"ג דהיה קודם תמיד בין הערבים דניסוך המים הוא בתמיד של שחרית, וזה דחוק לאמר דהיה בשבת ביום ראשון שלולב ניטל במקדש ודו"ק. אך יש לחקור עוד, אם זה מדרבנן דלא דחי יו"ט או מן התורה נמי לא דחי יום טוב, וכפי הנראה דהוא דבר תורה, ממשנתינו מסכת מנחות פרק שתי הלחם, שאין אפיית שתי הלחם דוחה יום טוב, והלא גם בזה איכא קו"ח מאוכל נפש שמכשיריה דחו יום טוב, וא"כ כ"ש דמכשירי שתי הלחם ידחו יום טוב, וכאן ליכא למימר דהוי מדברי סופרים דהא אמר רבינא דמזה מוכח דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט דבר תורה דהא הכא ליכא למיגזר שמא ישהה כו' הרי כאן ע"כ מן התורה אפייתן לא דחי יום טוב, ואטו אנן דקיי"ל כר' יהודה פלגינן על הך סתמא, אמנם לכאורה זה בדותא, דכאן ליכא קו"ח מאוכל נפש, שהרי שתי הלחם אין בהן דחייה לשבת שאין בהן מלאכה, ושאני אוכל נפש שהותרה מלאכה לה הותרה גם למכשיריה, וכה"ג תמצא לרבנן בתוספות בשבת דף קל"א סד"ה לא לכל כו' דאיך מצינן למילף ציצית ומזוזה ממילה, שאני מילה שכן יש במלאכתה דחייה. אולם מאפיית לחם הפנים שאינו דוחה יום טוב מצינן למילף, ועוד למ"ד דלחם מעכב את הכבשים וכן פסק רבינו, א"כ הוי מכשירי כבשים שיש במלאכתן דחייה לשבת, וא"כ הוי מכשירי כבשים והוי אפיית שתי הלחם כחדוד השפוד מכשירין לעשיית הכבשים. ואפ"ה אינן דוחין את היום טוב, וזה ראיה עצומה, דמן התורה אינו דוחה, ובפרט אפיית לחם הפנים דאיכא סידור בזיכין שהקטרתן דוחה שבת, סוף דבר הדבר ברור דמן התורה לא דחי מכשירי מילה בזמנה ליום טוב לכולי עלמא ודוקא. ונראה טעמה דמילתא, דאוכל נפש דדחי, הוא מצוה השייך לקדושת יום טוב לשמוח בו ולהתענג בו, ולכן אף מכשיריו דוחין את היו"ט, והוא דוחה שביתה דיו"ט עבור שמחת יו"ט, ולכן לא דחי אוכל נפש את השבת משום דשמחה אינו שייך לקדושת שבת, דאין מצוה בשמחת שבת ולא דחינן השביתה של שבת עבור שמחת שבת, [דבעונג שבת מצוה מדברי קבלה ולא שמחה], אבל מילה שאין המצוה חלק מעניני יום טוב ולא שייך לגבי יו"ט כלל, ויחוסה אצל שבת כאצל יום טוב וכמו דמכשירי מילה לא דחו את השבת כן לא דחו היו"ט. ונמצא דכד תיזול בתר טעמא ליכא קו"ח כלל, דלעולם מילה חמורה מאוכל נפש דיום טוב, ומכשירי מילה שאינן יכולין להיות מערב שבת לא דחו שבת ולא יום טוב, ואוכל נפש דדוחה הוא וגם מכשיריו יו"ט היינו שאינו בגדר דחייה דגם זה קיום חלק מקדושת היו"ט היינו שנדחה שביתתו של יו"ט עבור שמחתו, וזה מושכל נכון דהתורה דחתה מלאכת יום טוב עבור שמחת יום טוב ולא שתדחה תורה מלאכת יום טוב עבור שיקוים אחר זה מצות מילה אף שמצות מילה גדולה משמחת יום טוב, שכן בעצמה דוחה שבת, ודוגמא לזה בפרק התכלת עמוד חטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרינן עמוד חטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרינן אע"ג דעולה דהקטרה עדיפא מחטאת וכמו דתנן בפרק כל התדיר איברי עולה קודמין לאימורי חטאת שכן הוא כליל, בכ"ז כיון דהוא דבר אחר לא נדחה זה הדבר מפני שיזכה בו כן הכא אף ע"ג דמילה חמורה מ"מ נדחה יום טוב מפני אוכל נפש גם מפני מכשיריו ולא מפני מכשירי מילה שאוכל נפש דיו"ט הוא עצם מקדושת היום ומשמחתו וזה אמת. והנה לפירוש רבינו נסים דיליף מילה שלא בזמנה מקו"ח דאוכל נפש, לכן צריך קרא דלבדו למעט מילה שלא בזמנה, אם כן זה שייך דוקא למ"ד שמחת יום טוב מצוה, אבל למ"ד שמחת יום טוב לאו מצוה והוי רשות גמור א"כ חזינן דהתירא דמלאכה של אוכל נפש, אינו מטעם המצוה דידיה דדחי, רק התירא הוא מרצון השי"ת לגבי אוכל נפש, אם כן כמו דלא מצית למילף מן אוכל נפש שהותר לגבי שאר מילי דהוי רשות, כן לא תוכל למילף לעניני מצוה, כיון דחזינא דהתירא דאוכל נפש רשות הוי ועל כרחין התירו הוא חוק דתי ומאן יהיב לך מתקלי לשקול מעלת המצוה של מילה שלא בזמנה שיהיה כפי הסיבה שהתירה אוכל נפש הרשותיי, וכיוצא בזה השיב ר"א ריש פרק אלו דברים מה ענין רשות למצוה ועיין שאגת אריה סימן ק"ב. ולפ"ז לר' אליעזר דסבר דשמחת יום טוב רשות פרק אלו דברים לא צריך קרא דלבדו לדחות מילה שלא בזמנה ליו"ט, דהא מקו"ח לא אתי, ומשום עשה דוחה ל"ת הא יום טוב הוי עשה ול"ת, ואפשר דסובר ר"א דהוא ולא מכשיריו לבדו ולא מכשיריו ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ומסולק קושיית תוספות לקמן ריש תולין דלר' אליעזר דסובר דמכשירי אוכל נפש אף שאפשר לעשותן מבעו"י גם כן דוחין יום טוב, אם כן קרא דהוא למה לי ולפ"ז אתי שפיר טובא דיליף מזה גופיה וכדפרישית דלטעמיה אזיל דשמחת יום טוב רשות ודו"ק. אולם בלא"ה לק"מ דכבר פירשו הקדמונים הרמב"ן ורשב"א דהא דתניא לעיל דף צ"ה הרודה חלות דבש כו' ביום טוב סופג הארבעים דברי ר"א דאף ע"ג דאיהו מתיר באוכל נפש אף במכשיריו שאפשר לעשותן מעיו"ט, בכ"ז מודה בקצירה וטחינה והרקדה דכמו דדריש בירושלמי ממיעוטי אך הוא לבדו שלשה מעוטים שלא יקצור שלא יטחון שלא ירקד משום שעדיין אין המאכל ברשותו [ועיין תוספות ריש ביצה] ואם כן לא מייתרי קראי לדידיה. אולם התוספות הוכיחו דר' אליעזר מודה במלאכה גמורה של מכשירי אוכל נפש דלא דחו יו"ט מהא דאמר פרק אלו דברים יו"ט יוכיח כו' ואסור בו משום שבות ופרש"י ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום ולאוכלו הואיל והוי אפשר לעשותו מאתמול, הרי דלר"א מה דהוה מצי לעשותו מבעו"י לא דחי יו"ט אף במילי דשבות, ותירצו דדוקא דבר שאינו דומה כלל למלאכה התירו לר"א כמו תליית משמרת, וכבר הקשה הרשב"א אם כן מנא להו דר"א דפליג על ר' יהודה. אולם רבינו בפירוש המשנה פירש שאעפ"י ששמחת יו"ט מצוה, כשהיה באותו שמחה שבות אינו דוחה יום טוב כגון החליל שאינו דוחה יו"ט, וכן מסתברא דקאי על מה דשנינו במשנה פרק החליל שאינו דוחה יום טוב ואתי שפיר שאין זה ממכשירי אוכל נפש ולכך לא דחי גם לרבי אליעזר. וסעד חזק ואמיץ לפירושו של רבינו מהא דאמר בירושלמי א"ר יוסי הכין הוי צריך למתבדה לר' יושע הרי חגיגת יו"ט בשיטתך יוכיח שהתירו בה משום מלאכה ואסרו בה משום כו' ופירושו דר' אליעזר שמותי וסבר שחגיגת יו"ט מביאין שלמים ואין סומכין אע"ג דסמיכה אינו אלא שבות, והוי תמיה לי טובא, הא התם אם לא יסמוך לא יבטל מהקרבתו של חגיגה אבל כאן אם יבטל הרכבתו או הבאתו וחתיכת יבלתו תו יבטל שחיטתו ויהיה נדחה מעשיית פסחו, לכן סבר ר"א דקו"ח אם דוחה מלאכה גמורה כ"ש שבות, אבל התם אם לא יסמוך לא יבטל מעשיית חגיגתו וצע"ג לכאורה, אולם לפירוש רבינו ז"ל דמותיב ליה רבי יהושע מהחליל שאינו דוחה יו"ט הרי התם אף אם תבטלו מעשיית החליל לא יבטל מאוכל נפש. ובכ"ז מייתי ליה להראות דשמחת יו"ט דוחה באוכל נפש ולא דחיא שבות, כן הכא חגיגה שמצות הקרבן דוחה מלאכה ולא שבות שסמיכה ממצות הקרבן. אבל לפירוש רש"י הרי אם לא יביאו מאכל מחוץ לתחום יבטל האוכל נפש שהותר בו המלאכה, ודו"ק. אף שגם לפי' רבינו יש לפקפק קצת דסמיכה אם כי היא מהקרבן כ"ז לא דמיא לעצם הקרבתו דאינה שוה בכל שסמיכה אינה בנשים, ולכן אף כי הקרבת החגיגה דחיא מלאכה הואיל ושוה בכל שכן נשים גם כן חייבין בה, תאמר לסמיכה שאינה דוחה אף שבות מפני שאינה בקרבן נשים ודו"ק. ובהך דהשיב ר"א מה זה ראיה רשות למצוה יש לירושלמי מובן אחר בזה ואכמ"ל. ודע, דאפשר לרע"ק דסבר דאפילו לנפש בהמה הותרה אוכל נפש, בכ"ז מכשירין ודאי אסור אף לר' אליעזר רק לכם ולא לכלבים, וזה חדש וצ"ע. ודו"ק בכל מה שהעליתי בס"ד. הגר"א ז"ל בביאורו סימן רס"ו העיר על ראיית הרמ"א ז"ל דרשאין שני מוהלים למול בשבת כמו קרבנות דהותר בכמה כהנים, דאפשר דוקא במילה דדחויה היא כמו פקוח נפש, לכן אסור בשני מוהלין משא"כ בקרבנות דשבת הותרה בהן אצל עבודה אך דחה זה מהא דאמרינן מאן תנא אם פירוש אינו חוזר אר"י ריב"ב של ר' יוחנן בן ברוקה כו' מפשיט הפסח עד החזה כו' וכן הא דקאמר הגמרא אמר רב יהודא אמר רב הלכה כרע"ק כו' וצריכה דאי אשמעינן מילה כו' נימא הו"א דוקא מילה דדחוי' היא אבל פסח דהותרה הו"א דדוחה שבת עכ"ל ואפשר לדחות אע"ג דפסח דוחה שבת הוא רק דחוי כיון דקרבן יחיד הוא אע"ג דזמנו קבוע וכמו דאמרינן ביומא לגבי טומאה בפ"ק בפרו של אהרן עיי"ש בתוספות היטב, ועוד דעיקר מצוותו באכילה שהוא בערב לכן לא הוי רק דחוי בשבת, ולכן מדמה הגמרא פסח למילה, אבל מ"מ הראיה נכונה שמצאנו בפסח שבא בשבת שכמה כהנים עסוקים בו אע"ג דהוי דחוי ה"ה גבי מילה ועיין ש"א ודו"ק. אולם הך דמילה דחויה לא מכרע כלל, דהרשב"א ז"ל ריש פרק ר' אליעזר דמילה תירץ על שהקשו אמאי התירו להביא האיזמל לרשות הרבים לתינוק, יביאו התינוק או כלאחר יד, משום דמילה היתירא הוא וגם מכשירין לר"א היתירא היא. והכריח זה מהך דקאמר בדף ק"ל שלא ברצון ר"א דשרי אפילו בר"ה הא כיון דיכול דרך גגות כו' אסור דרך רה"ר גם לר"א אלא על כרחין דהיתירא הוא. והנה הסוגיא דהירושלמי דקאמר מתניתין אמרה כן שאסור לעשות חולה, דתנינן ר"א אם לא הביאו כלי מע"ש כו' אף הוא אינו מוצא לעשות חולה כו' ומשמע דאם אפשר לעשות ע"י היתר במכשירין עבדינן ודלא כמו שהוכיח הרשב"א, ונראה דהירושלמי לטעמיה שסובר דטעם ר' אליעזר מסברא דכמו דהמצוה דוחה שבת כן דוחין מכשיריה לכן לא הוי רק דחוי, וכמה דאפשר לעשות בהיתירא עבדינן, אבל לפום גמרא דילן דטעמו מקראי דוביום השמיני ימול דאתא למכשירין א"כ התירה התורה בפירוש לכן היתירא הוא. ולכן קאמר בעירובין דף ק"ג דסבר ר"א במכשירי פסח דמצי לשנויי משנינן משום דלא מפיק תמן מקרא מפורש רק מסברא ולפום גמרא דילן אפשר דר' אליעזר סובר דמקלקל בחבורה פטור ואע"ג דצריך לכלבו ותיקון של מצוה לא חשיב תיקון ולמילה לא צריך קרא וכי אתא קרא אתא למכשירין ומתורץ קושיית תוספות דף קל"א סד"ה לא לכל ותימה כו' דמילה דין כו' שהיא עצמה דוחה שבת ולפ"ז לק"מ ודו"ק היטב. והארי החי יצא לאסור שני מוהלין משום דאמרו כ"ז שלא פירש אף בציצין שאינן מעכבין אה"מ גומר, וחידש בטעמו דלא מיחשב חילול כלל וכי פורש וחוזר הוי חילול חדש, ואם כן אסור לגרום חילול חדש, מלבד דלא שמענו שיהיו הכהנים העוסקים בעבודת הקרבנות בשבת ויוהכ"פ שלא יהיו רשאים להפסיק ואחר יגמור, ואדרבא מצאנו מירק אחר שחטה ע"י עוד אין זה מושכל לחשוב דבר הצריך לעשות לחילול חדש, אמנם כבר בארנו על קושית המחברים שהקשו על דברי תוס' בפ"ב דיבמות דאמר הגמ' גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דהוה"ד דהוו מצו לאמר גזירה העראה אטו גמר ביאה, ואמאי, יהא כהא דאמרו אם לא פירש גומר אף בציצין שאינן מעכבין, לכן נראה לי כמו שכתבתי בחדושי דהמעיין יראה דהך דינא כ"ז דלא פירש גומר היא בבלי שבת פרק ר"א דמילה וירושלמי סוכה גבי מוציא לולב לר"ה כל זה בשבת וטעמו דמתעסק פטור דמלאכת מחשבת כתיבא ואם כן הכוונה הוא העושה זה לאיסור ודעת כמה מהחכמים דאמרי דמתעסק לא הויא עבירה כלל לכן כיון שנתנה שבת לדחות והתחיל במצוה ומה שאינו פורש הוא מחמת שרצונו לקיים המצוה בשלימותה הוי כחסר הכונה ונשלל מהמעשה תואר מלאכת מחשבת רק הוי כמתעסק, אבל בחלבים ועריות שמתעסק חייב דהא נהנה תו אין נפ"מ אם התחיל במצוה וגם אז לא ידחה הל"ת ודו"ק וכיון שמצוה למול ולפרוע אז אין נפ"מ בין אם פירש אם לא אם אחד אם שנים דמצוה לגמור ולכוון לגמור וברור ואח"ז ראיתי בזה בתשובת חמדת שלמה יור"ד סי' י"ב מש"כ על הש"א, והטעם שכתבתי נכון יותר והמעיין יבחן.
אבל שוחקין לה סמנין ביו"ט הואיל וראוי לקדרה כו'. והנה בירושלמי פ"ק דמגילה ה"ו דפריך דאיכא כמה דברים עוד מן הדה שוחקין עצי בשמים למילה ביו"ט אבל לא בשבת, א"ר יוסי והוא שמל, הרי דמפרש דאחרי המילה דוקא יכול לשחק לא קודם והפוסקים לא זכרו זה. והנראה דבתלמודין מפרש משום דחזי לקדירה משום דאוכל נפש מותר לעשותו לכן הותר שחיקת עצי בשמים הואיל וחזי לקדירה, ולפי זה הוא בכלל מה דתני אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש, ועיין ש"ך שם. והנראה דלירושלמי לא ניחא לאמר הואיל וחזי לקדירה משום דלטעמיה קאי בפרק קמא דביצה הלכה יו"ד הבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל וביום טוב סופג הארבעים כו' והא תנינן של בית ר"ג היו שוחקים פלפלים בריחיים שלהן מותר לטחון ואסור לבור [פירוש בתמיה] כו' לא הותרה טחינה כדרכה דהטחינה בריחיים שלהן לר"ג לא הוי טחינה כדרכה רשב"א כו' אלא ר' יוסה בשם ר"ל אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם עד ושמרתם את המצות, וה"ק אותן מלאכות שמלישה ואילך דמעידן שימור הם מותרת לאוכל נפש הא דקודם לא עיי"ש, וא"כ הא ר' יוסי סבר דאסור לטחון, אם כן איך שוחקין עצי בשמים הא לקדירה נמי אסור טחינה ואם נימא דשלא כדרכה דבכה"ג הותר לשחוק פלפלין זה לא ניחא לירושלמי, דשוחקין עצי בשמים משמע כדרכן בחול, ועל כרחן דמשום דעשה דוחה ל"ת דיום טוב הוי ל"ת לחוד לשיטת ירושלמי בכ"מ. אולם הא אמר בפ"ק דביצה הלכה ג' על משנה דומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, חברייא אמרין שמצות עשה דוחה ל"ת על דעתיה דר' יונא דו אמר מ"ע דוחה למצוה בל"ת אע"פ שאינה כתובה בצידה ניחא ע"ד דר' יוסי דו אמר הואיל ואין מ"ע דוחה למצוה ל"ת אלא אם כן כתובה היתה בצידה [כמו כלאים בציצית דסמיך העשה דציצית עם הל"ת דכלאים] ומשני מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק, א"כ כאן גם כן לר' יוסי הא אינה כתובה בצידה ועיין בירושלמי פרק לולב הגזול על משנה דר"י אומר יו"ט הראשון כו' שחל להיות בשבת שכח והוציא הלולב לר"ה פטור חברייא אמרין דברי ר' יוסי שמצות עשה דוחה למצוה בל"ת אמר לון ר' יוסי לא מן הדה כו' פירוש דלטעמיה אזיל דסבר אין דוחה אלא אם כן כתובה בצידה וז"ב. וא"כ צריך לומר גבי שוחקין עצי בשמים משום מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק וזה דוקא כשמל דכבר התחיל במצוה. אבל שיטת בבלי דלא אמרינן מכיון שהתחיל במצוה אומרין לו מרק במידי דאפשר היה לעשותן מערב יו"ט וכדמוקי הא דפ"ק דביצה בעפר תחוח והוי חופר גומא וא"צ רק לעפרה ובדקר נעוץ מבעו"י, וכי קא מפרש אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק ופריך ספק מ"ט לא כו' אלא משום דעביד כתישה כו' ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת כו' יו"ט עשה ול"ת, ומאי פריך הא בודאי מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק משא"כ בספק שפיר גזרינן משום עפר דלאו תחוח ועביד כתישה וע"כ דפליג תלמודין על הך סברא ועוד דסתמא דגמרא סבר דכל מלאכת אוכל נפש מן התורה מותר וכמו"ש רבינו בפ"א מהלכות יו"ט, שרק חכמים אסרו ברירת וטחינת חטים, ולכך תבלין נדוכין כדרכן והקדמונים האריכו בזה, לכן אין נפ"מ בין שמל או לא הכל מותר משום דחזי לקדירה, ולכך לא זכרוהו הפוסקים, ובר"ה פ"ק הלכה ה' בעי מכשירין מהו שידחו השבת בלילה הו' והתנינן קצרוהו ונתנוהו בקופות הביאוהו לעזרה והיו מהבהבין אותו כו' אמר ר' יוסי מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק, וזה דר"י לטעמיה דמוכח כן מהא דאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ודו"ק.