Ohr Sameach on Mishneh Torah, Creditor and Debtor Chapter 13
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בשו"ע סימן ע"ב סעיף י"ד לוה שאמר למלוה על המשכון פרעתיך כו"כ, והמלוה אומר אמת פרעתני אבל איני יודע כמה כו', ואם עד אחד מעיד שלא כדברי הלוה נשבע הלוה נגד העד ונוטל המשכון כו' ופי' בש"ך דהוי נשבע ונוטל ואינו נשבע רק שבועת המשנה יעו"ש, ותמהו התומים והגר"א כיון שזה אומר חייב אתה לי מנה עפ"י העד והלוה משיב איני חייב לך ה"ה שבועת עד אחד דאורייתא רק דיש כאן ענין מקריי שמונח אצלו משכונו אטו מש"ה הוא נשבע ונוטל יעו"ש, ולדעתי ראיה לזה מדברי רש"י ב"מ (דף לה) בהא דאמרינן פעמים הבעלים משלמין כמה פרות לשוכר ופירש רש"י ז"ל דהשוכר ישבע שמתה כדרכה והשואל דאיהו הבעלים משלם לשוכר יעו"ש [ועיין במהר"ם שי"ף דמיירי שאין השואל היינו הבעלים יודע וכ"כ הרא"ש ריש פ"ק דב"מ דהך מתניתין מיירי דהשואל לא ידע, דאל"ה הוי עד המסייע ופטור השוכר משבועה, או דמיירי דהשואל מכחישו. אך לפ"ז יהא מוכרח דשבועת שומרין איכא אפילו בטענת ברי ודלא כהש"ך דדוקא בטענת שמא יעו"ש] אלמא דאם לא נשבע השוכר אמרינן דל חיובא דשואל דהא השוכר ג"כ חייב לבעלים [וכפי השיטה דאם אין לשומר שני חייב הראשון לשלם וא"כ השוכר חייב אם נגנבה] ונמצא דהשואל משלם לעצמו דאיהו בעלים, והשתא דנשבע חייב השואל לשלם לו, וא"כ הא הוי נשבע ונוטל, וע"כ כיון דעיקר השבועה הוא להסיר מעצמו חיוב של השמירה המוטלת עליו ולאתויי פטורא אנפשיה הוי נשבע ונפטר, קו"ח בנידון השו"ע דבאמת הוא לאפטורי אנפשיה דאידך לא טעין על גוף החפץ, וזה ברור. ומוכח שיטת רש"י דאם אין לשומר שני חייב הראשון לשלם דאלת"ה א"כ השומר השני חייב לבעלים והראשון לגמרי פטור א"כ הוי נשבע ונוטל ודוק: ויש לדון בגוונא דהבעלים משלמין לשוכר, אף אם מתה מחמת מלאכה צריך הבעלים להתחייב, דהא לפי שיטת הרמב"ן דטעמא דמתה מחמת מלאכה פטור משום דהבעלים פשע בה שלא היה לו להשאיל אותה למלאכה, כיון דידע דאינה ראויה למלאכה והכא הרי לא פשע בה השוכר דהשואל עצמו דאיהו הבעלים השכירה לו לעשות מלאכה בבהמתו א"כ תו הוי כמתה כדרכה וחייב לשלם לשוכר. ועיין בש"ך סימן ש"מ גבי מי ששאל מחבירו בהמה לדרך ידוע ובאו אנסים ונטלוה דלטעם הרמב"ן בזה דלשניהם לא הוי מסקו אדעתייהו חייב השואל יעו"ש. אמנם בכחש מחמת מלאכה הטעם פשוט דהמשאיל ידע דא"א בלא כחש כלל והוי כמו דהתנה בהדיה דמשאיל שתכחיש ויפטר, פוק חזי לרבינו דסובר דמתה בשעת מלאכה בעינן הא שלא בשעת מלאכה לא גרע מאונסין וחייב, ובכחש מחמת מלאכה כתב סתמא דפטור דהוי כהתנה בפירוש דמידע ידע דא"א בלא כחש, ולכן המשאיל ספר לחבירו ונתקלקל מחמת מלאכה פטור לכו"ע כמ"ש רגמ"ה הובא בשמ"ק פרק איזהו נשך בהך דלא ידור בחצירו. אמנם מה שחדש המחנה אפרים הלכות שאלה סימן ד' דמשו"ה פטור במתה מחמת מלאכה משום דסתם שואל בהמה למלאכה, הראויה למלאכה בעי והילכך כשמתה מסיבת המלאכה איגלאי מילתא דלא היתה ראויה למלאכה זו והוי כמו שאלה בטעות דאילו ידע דאינה ראויה למלאכה לא היה שואל אותה, וא"ש לפי"ז דברי הירושלמי פרק הכותב תני ר"ח אין השואל רשאי להשאיל כו' וכולן ששינו את שמירותיהן שלא מדעת הבעלים חייבין והשואל אפילו לא שינה חייב, ומשני בגין דתנינן מתנה כו' ופירוש דבהתנה להיות כשו"ח מיירי יעו"ש והוא תמוה דהא שואל פטור במתה מחמת מלאכה ואם שינה חייב ויעוין בחידושי הריטב"א ובק"ע. ולפ"ז א"ש למאי דמבואר בתוספות ובקדמונים וכן מפורש בשאילתות פ' ויצא שאילתא כ' דטעמי' דמאן דמחייב בשומר שמסר לשומר משום דתחלתו בפשיעה וסופו באונס דתחלתו בפשיעה במה ששינה מדעת הבעלים ונהי דקיי"ל דלא כר"מ במעביר ע"ד בעה"ב דאינו גזלן אבל פושע מיהו הוי וסופו באונס לכן חייב, ומבואר פרק הכונס דנתן לה טבעת של זהב ואמר של כסף הוא דאם פשעה בו פטורה, חזינן דפשיעה אינו חיוב רק מדין שמירה אבל אחר שאינו שומר פטר אם פשע כיון שלא הזיק יעו"ש, וא"כ במתה מ"מ הא חזינן דעל דעת זה לא שאל בהמה זו שאינה ראויה למלאכה. וכיון דשאלה בטעות הוי תו מעיקרא אינו שואל כלל ופטור משמירה ותו אינו חייב על מה שפשע תחלה במסרו אותה לאחר דכמו אחר הוא, ואחר דלאו שומר פטור על פשיעה נמי ומשו"ה לא מוקי הירושלמי במתה מחמת מלאכה ודוק. וזה ע"ד החדוד אבל לדין יש תשובה:
נ"ב לקמן הלכות טוען פרק ח' הלכה ו' למד זה רבינו ממשנה ערוכה:
כל ההלכה משנתנו היא, ויש לעיין באומר סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני וסלע היה שוה אמאי פטור ליהימן המלוה במיגו דאי בעי אמר נאנסו ואז היה נשבע ושקיל כל הסלע מיד הלוה, ליהמניה השתא בשבועה ליטול השקל מיד הלוה, ויש לומר דמיגו להוציא לא אמרינן. אך זה ניחא לדידן דקיי"ל דמיגו להוציא לא אמרינן וכמו דפסקינן בפרק חזקת הבתים גבי ההוא שטרא זייפא כו' מיהו שטרא אחרינא הוי לי ואירכס דהיכי דקיימי זוזי קיימי וכמש"כ רבינו בפי' המשנה פ' בתרא דשבועות, אבל לרבה דסבר תמן דאמרינן מיגו להוציא ממון איך יוקים משנתנו. אך יש לומר דהוא אזיל לטעמיה בפרק המפקיד דמוקי משנתנו כגון שיש עדים שנאבדה כו' דתו ליכא מיגו דנאנסו כיון דאיכא עדים שנאבד ואיך נאבד אם בפשיעה או באונסין. אך בסיפא דרישא לדידן דהלוה אמר סלע הלויתני ושלשה דינרים היה שוה דחייב משום מודה במקצת, ורבנן אפכוהו על המלוה דישבע ויטול ליכא למפטריה בלא שבועה, דכיון דאם הוי טעין נאנסו ג"כ לא מהימן בלא שבועה: אולם נתבונן בסיפא באמר לו הלוה סלע הלויתני ושתים היה שוה והוא אומר חמשה דינרים היה שוה דנשבע המלוה ונפטר, דשלא בשבועה ליכא למפטריה דאם הוי טעין נאנסו ג"כ הוי צריך לשבע שבועת התורה דנאנסו. אך בחשוד דהדין דשכנגדו נשבע ונוטל רק כאן דאם הלוה צריך לישבע לא הניחוהו חכמים שמא ישבע זה ויוציא הלה הפקדון, כש"כ כאן לשבע וליטול ודאי לא נאמינהו שמא יוציא זה את הפקדון. אך יש לחלק דכשהלוה נשבע ונפטר שפיר חיישינן שמא יוציא זה אחר כך הפקדון, אבל שכנגדו נשבע ונוטל לא חיישינן שמא יש תחת ידו הפקדון, דא"כ לא הוי מוקים אנפשיה ליתן מעות ביד ב"ד ולהמתין שישבע הלוה, אע"ג דלרב יוסף בהמפקיד וכן לאביי שם חיישינן לחששות רחוקות שמא טרח ומייתי לה וכן שמא ישבע לשקר ויאמר אח"כ שאחר כך מצא אותה, מ"מ אנן לא קיי"ל כוותייהו, ולמסקנא דקיי"ל כרב אשי דוקא לשבע תחלה תקנו מחמת שמא יוציא המלוה הפקדון, הא לעשות משום זה שכנגדו ישבע ויטול לא עשו חכמים להפסידו ממון ושלא להניחו לשבע ולפטר. הן דיש מקום לומר, התם דמה"ת נפטר בשבועה לא עשו חכמים תקנתא להפוך השבועה שכנגדו ישבע ויטול משום חשש דשמא יוציא הפקדון, לכן כי איכא עדים שנאבדה לא חששו דילמא טרח ומייתי לה, אבל כאן דמן הדין חשוד מתוך שאינו יכול לשבע משלם רק משום תקנתא דחשוד תקנו דשכנגדו ישבע וכמש"כ התוס' פ"ק דב"מ (דף ה), לכן כאן שיש חשש דשמא יוציא הפקדון הניחו על דין תורה ואמרו דהלוה נוטל שלא בשבועה. אך סתימתן של ראשונים עדיפא מסברתין, ובודאי לא נפיק מכל דין חשוד דשכנגדו נשבע ונוטל: אולם יש לצדד לפי מה שפסק רבינו בהלכות טוען פרק ב' הלכה ד' היה החשוד שומר וטען שאבד הפקדון כו' שכנגדו אינו יכול להשבע וליטול שהרי אינו טוענו ודאי שאכלו, א"כ כאן הלא מהימן המלוה במיגו דהוי טעין נאנסו, ואם הוי טעין המלוה החשוד נאנסו היה מהימן אף ליטול המעות שהלוהו מיד הלוה, דהא הוי כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם וכמו שנפסק בשו"ע סי' ע"ב סעיף י"ד, ואף דתמן לאו בחשוד ונשבע, הך שבועה אינו רק שבועת השומרין, ובחשוד דפטור על השמירה בלא שבועה תו חייב הלוה דהוי כאינו יודע אם פרעתיך, אבל צ"ע מי אמרינן מיגו בהאי גוונא, דשמא הא דטעין חמשה דינרים היה שוה היינו משום דאשתמוטי הוא דקא משתמיט ואינו רוצה לגזול הימנו מעות שלא כדין. אך ז"א, דהמפרשים הקשו על רבה למה ליה טעמא דאין אדם מעיז, לימא טעמא דהאי בכולי בעי דלודי ליה והאי דלא אודי אשתמוטי וכו' והנך זוזי אית ליה וסגי בהאי טעמא לחוד, ומוכרח לומר דאם משום זה הוי ליה להודות חוץ לב"ד, ובב"ד לכפור הכל, כן הכא ג"כ הוה ליה למיטען בב"ד נאנסו ולהודות חוץ לב"ד, וליכא כאן טעמא דאין אדם מעיז, דאדרבא בנאנסו לא ידע דליכחיש ליה והשתא בשווי המשכון קא מכחיש ליה לוה, לכן מהימן המלוה החשוד במיגו ומיפטר מלשלם לו יותר מהחמשה דינרים לשיטת רבינו בשומר חשוד, ונכון: