Ohr Sameach on Mishneh Torah, Creditor and Debtor Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
עיין ההמ"ג, ונראה דבאמת נתקשו בתוספות דכי העמיד אצל ישראל אמאי לא זכי להישראל מהעו"ג והא אינו צריך לשליחות רק מתורת זכיה שזוכה להישראל, ומזה הוכיחו התוס' דצריך שיהא שלוחו של בעל הממון, ובלא כח שליחותו לא מצי לזכות עבור ישראל חבירו, והריטב"א הובא בשיטה נחלק עליהם וכתב דכאן מיירי שהעו"ג אינו נותן לישראל רק בתורת שליחות שישראל שלחו לעו"ג למיהב לישראל חבריה, וכיון דאין שליחות לעו"ג תו לא נפטר הלוה ומעותיו הן, והטור הולך בשיטת ריטב"א ומשו"ה אמר אף לר"ת אם ישראל השני אומר שמקבלו בשליחות הראשון אסור. ועיין בבית יוסף שלהטור אף אם לא עשהו הראשון להשני שליח לזכות לו המעות מיד העו"ג, מ"מ מצי לזכות שלא מדעתו ועיין ש"ך בשם ב"ח. והנה לשיטת רבינו נראה, דבאמת היכי שעשה הראשון שליח לשני לזכות לו במעותיו שפיר מצי למשויה שליח, אבל כיון שלא עשאו בפירוש אמרינן דאין זה זכות להמלוה דנימא דזכין לאדם שלא בפניו כיון דכשהוא ביד העו"ג מצי לקבל ריבית ואפילו כי לוה ישראל מיניה, אבל כי זכה המלוה במעות שוב כי שקיל הלוה מיד ישראל קא שקיל ואסור למיהב ריבית, והכא חזינא דדעתו אריבית, וא"כ לא הוי כאן זכיה כלל, אבל כיון שאסרו חכמים ואמרו יש שליחות לחומרא ואסור לקבל הריבית מיד ישראל הלוה א"כ על הריבית אינו נפ"מ שבל"ז אינו רשאי ליקח, ועל הקרן שפיר אמרינן דזוכה לו שלא מדעתו, ושוב כיון שזכה במעות תו אמרינן דמעות ישראל קא שקיל ועבורם יהיב ריבית לעו"ג א"כ הוי ריבית קצוצה ולכן שפיר פסק רבינו דריבית קצוצה הוי ובזה א"ש כל מה שהקשו עליו ודוק: והנה בגמרא תמן סבר רב אשי למימר דכי אמרינן אין שליחות לעו"ג הנ"מ בתרומה, פירושו לדעתי לאו דוקא בתרומה לבד רק בכל עניני הדת והמצות משום שהעו"ג אינו בן דת ובר מצוה לכן אין שליחות לעו"ג, אבל בזכיית מעות שזה עסק ומשא ומתן דהא בני אדם נינהו וישנם בדינים ובקנינין הוי שליח, ופריך דכל עיקר מה דמועיל מעשה השליחות ילפינן גם בממון מתרומה ולפ"ז צ"ל כמו בתרומה דעו"ג לאו בני שליחות נינהו, אבל למה דמסיק דשליחות מדרבנן למיסר לחומרא כדפי' רש"י, ודאי דוקא רק במילי דממון ומשא ומתן וקנינים החמירו חכמים משום שליחות, אבל במידי דמצוה ודת כמו לחסום ע"י עו"ג או לעשות מלאכה בשבת או להקיף ע"י עו"ג ודאי דאין שליח דבמידי דמצות ואיסורים לא שייך שיחשבו חכמים אותן לשליח רק משום אמירה שבות דאיסור זה על קרקפתא דישראל רמיא בשבת ובעי גם בשאר איסורים בפרק הפועלים ופשוט, ומיושב בזה מה שנתקשה בזה בשו"ת פני יהושע חלק יו"ד סימן ג' יעו"ש ודוק:
ראה מש"כ ההמ"ג בשם הרשב"א והוא בשו"ת המיוחסות סי' רכ"ד. והנה מבואר מדבריו לשיטת רש"י דערב סתם כיון דהוא תובע הלוה תחלה ואם אין ללוה אזיל בתר ערבא, הוי כאילו פורע חוב של הלוה וגובה אח"ז הקרן והריבית מן הלוה עבור שפרע בשבילו ולא שייך דשקיל אגר נטר דלוה לא אתחייב ליה מידי ולא יזיף מיניה רק דמה שפרע בשבילו הוא נוטל, לכן בעו"ג מותר כה"ג שקיבל בדיני ישראל, אבל בקבלן כיון דממי שירצה יפרע א"כ תובע את הקבלן עבור חיוב עצמו דהוי כמו שלוה בעצמו ויהיב אגר נטר עבור מה שהלוהו, וכי שקיל אחרי זה ריבית מן הלוה הוי כאילו הלוה הוא ללוה ואיהו שקיל ריביתא, וזה דוקא אם נפרע מן הקבלן אבל כי נפרע מן הלוה הלא גובה עבור חוב הלוה עצמו, ואשתכח דקבלן אינו עובר רק משום בל תשימון וכן כתב רבינו, שכיון שבדיניהם שתובע הערב תחלה נמצא הערב תובע את ישראל בריבית שהערב חייב בה לעו"ג, הרי דעל התביעה פירש, אבל אם יתבע העו"ג להלוה ויגבה ממנו הקרן עם הריבית, תו אשתכח דקא תבע ללוה מחמת חיוב עצמו דהא ממי שירצה יפרע ושניהן שוין בחיוב ולא שייך לומר דאיהו פרע עבור חוב של הערב אם לא בערב דשלוף ודוץ דאף אם גובה מן הלוה ג"כ חזינא דפרע ריבית לערב, דבשעת הלואה הוי כמאן דהערב מלוה מהעו"ג ואיהו מלוה לישראל לחוד, ומטעם זה השיג בשו"ת רמב"ן על שיטה זו דקבלן אסור, דאם כן איך אמר איהו נהי דקא מוזיף ליה בריביתא, הו"ל לומר איהו דשקיל כו' דבעת הפרעון הוי ההלואה דאז חזינא כאילו איהו פרע עבור חיובו ואיהו הוא שהלוה להלוה, וזה לפי גירסתו שמה: ולפ"ז הא דפירשו רבנן בתוספות דף ס"ב ד"ה לא מאי קום עשה כו' וי"ל כו' אבל הכא שהערב קיבל ריבית מן הלוה ונתנו למלוה לכך חייב גם משום בל תקח ודאי אינו בערב סתם כמש"ב, א"כ קשה הא עובר משום בל תשיך דהוי כאילו הוא הלוה ונתן למלוה הריבית וא"כ הא לוקה דהוי כלוה שנתן ריבית וכן הקשה רמב"ן שם. עוד צריך דקדוק לשון תוספות שהערב קיבל ריבית כו' לימא שהמלוה גבה הקרן והריבית מן הערב והערב מן הלוה וכבר עמדו בזה. והנראה דמשו"ה לא פירשו כן, דא"כ קשה הא עובר משום בל תשיך כמו לוה, ולכן פירשו שלקח ריבית מיד הלוה ונתן למלוה בתורת שליחות והקרן גבה מן הערב וחזר הערב וגבה מן הלוה, דבכה"ג אשתכח דהמלוה גבה מן הערב, הרי דחזינא דהלוה הקרן את הערב ואיהו חייב ליתן ריביתא אגר נטר ומאן יהיב בשבילו פלוני [הוא הלוה בשמו], אבל לגבי ריבית שקיבל הערב יהא כאחר הלא כבר פירשו בתוספות (דף נ"ז) ד"ה לספק סלתות דאם נתן מאה זוזי לאדם שיתן לפלוני הקרן והריבית אסור, א"כ הוי כאילו הלוה הערב להלוה ואמר אליו דיתן ריבית לפלוני דהוי ריבית גמור ועבר משום אל תקח מאתו נשך דהוי ממש מלוה מנה לאדם שיתן ריבית לפלוני והוי כאילו מקבל המלוה בעצמו, אבל משום מה דאיהו לוה מן המלוה ופלוני הוא הלוה בשמו נותן עבורו ריבית למלוה דאיהו הערב לא הוי רק שליח ומעשה קוף עביד, זה שרי, דלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה וכמו דאמר בדף ס"ט שרי כו' הילך ד' זוזי ואוזפן לפלוני זוזו כו', ואין לחוש דהוי כאומר הלוני מנה ופלוני יתן מה שמגיע ממנו אלי, יתן אליך, דרק בתורת שליחות גובה הריבית ממנו וכי נותן הריבית הלוה להמלוה יהיב עבור מה שהתחייב בשעת ההלואה ליתן למלוה ריבית דממי שירצה יגבה, א"כ איהו נתחייב בעת ההלואה ריבית אף אם יגבה הקרן מן הערב ואשתכח דנתחייב לשלם ריבית עבור מה שמלוה לערב, [דע"י גביה חזינא כאילו לוה הערב מן המלוה והדר איהו אוזיף לדידיה], אבל לא מצית לחשוב דהוי כאילו נתחייב לערב ריבית כיון דממי שירצה יפרע בין הקרן והריבית בין הריבית לחוד אשתכח דהוי כאילו נתחייב ליתן ריבית עבור מה שהלוה לערב, לכן פירשו דרק דמשום דהוי כמו שהלוה להלוה דאיהו קא מלוה ליה השתא דפרע קרנא להמלוה ואישתכח שהוא היה הלוה, וא"כ הוי כאומר אלוך מנה ותתן לפלוני ריבית דזה הוי ריבית גמור, דאף שנתחייב לתת לפלוני לבדו אשתכח דהוי כאילו אתי ליד מלוה, וכיון דאיהו שקיל בידים ריביתא וגלי אדעתיה במעשה דיליה דניחא ליה דהלוה יתן ריבית לפלוני עבור הקרן שהלוה הערב להלוה הוי לאו דאל תקח במעשה ולקי על זה כמו שפירשו תוספות בע"ז (דף סד) ד"ה רע"ק דזה מיקרי לאו שיש בו מעשה, ועיין תוס' שבועות (דף ד) ד"ה אבל אוכל כו' דזרקו לים, וזו כוונה עמוקה בדברי תוספות הקצרים ביותר:
הנה הרא"ש פסק דאף ע"פ שהוא נגד דבר תורה שגובה הריבית שעלה אחר שנתגייר דרבנן עקרו דברי תורה, ורבינו סובר לקמן דכל שלא קצץ בעת נתינה הוי דרבנן כמו שפסק בשם רבותיו בפרק ו' הלכה ג', ואפ"ה פסק דאינו גובה הריבית שעלה אחר שנתגייר. ובאמת יש להבין איך שייך להתיר ליקח הריבית שעולה אחר שנתגייר דאיך יאמרו דבשביל הריבית נתגייר, הלא כיון דנפסוק דאסור ליקח ריבית הלא יכול לתבוע ממנו המעות ולומר דלא הלויתי לך המעות רק באופן שתתן לי ריבית, אבל עתה שאסור אתה ליתן ריבית תו החזר לי מעותי דעל אופן זה לא הלויתי לך, ודוגמתו כתב רבינו לקמן פרק ח' או יחזיר ממכרו שכיון שאינו נותן ק"כ יכול לבטל המכר יעוין בלח"מ, ואיך יאמרו דבשביל הריבית נתגייר כיון דרשאי המלוה לחזור ולתבע מעותיו, ולכן אפשר דאעפ"י דהקציצה היתה בעודו עו"ג ולשיטת רבינו הוי דרבנן כל שאינו בשעת ההלואה אין להתיר ליקח הריבית דלא שייך שמא יאמרו, ולשיטת הרא"ש מוכרח לומר דאין ה"נ דרשאי ליתבע מעותיו והעו"ג רוצה להחזיר המעות ולא ליתן הריבית, ואלו לא נתגייר לא היה יכול העו"ג להחזיר המעות קודם שהגיע זמן הפרעון כיון שישראל לוקח ריבית, הרי הזמן גם לטובת המלוה ויכול למחות מלקבל קודם הזמן כמו שפסק בזה בשו"ע סימן ע"ד סעיף ג' בחוב דמשכונא דאכיל פירות ובהלואות לזמן כו' יעו"ש, וא"כ יאמרו שכדי להפטר מן הריבית נתגייר ודוק היטב: