שיטת רבינו דאף לרע"ק מכרו לרדיא מכור רק הניזק גובה ממנו, דכ"ז דלא עמד בדין הרי הוא של המזיק, דרק גובה ממנו הניזק, ובהקדש שיטתו בהלכות ערכין דהקדש דמים ג"כ מפקיע מידי שעבוד, רק כי פדה הפודה מיד ההקדש תו חוזר הבעל חוב וגובה ממנו וכשהוא פודה פודה ע"מ ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו ונמצא כשהחוב שוה לדמי החפץ א"כ אין ההקדש שוה כלום לפדיה, שכשיפדה יבוא הבעל חוב ויגבה ממנו כל החפץ, ואפ"ה צריך הפודה ליתן דינר מפני שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, ושיטת רבינו דהא דפטור נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר, הוא דוקא בהקדש והפקר דאילו נגח בעודו הקדש או הפקר הוי פטור דלאו בר חיובא הוי, כן כי נגח ואח"כ הוקדש דכיון דאין לו בעלים בר חיובא לא נתחייב בשעת העמדה בדין, לכן אם מכרו לאחר דאילו נגח השתא הוי בר חיובא כן לא נפטר מחיובו הקודם ע"י רשות זה, ודלא כרש"י שפירש בפרק הגוזל עצים (דף צח) שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו מכור ולא יסקל דבעינן מיתה והעמדה בדין שיהא שוין כאחד ע"כ. ובפרק שור שנגח דו"ה פירש רש"י בעצמו באופן אחר, וכיון דלרבינו כן א"ש, דכאן בהקדישו לדמי קדשים קלים דבשעה שהוא הקדש אם נגח הוי ג"כ בר חיובא, לכן תו כי נגח קודם ההקדש מיחשב כמאן דאית ליה בעלים ועדיפא ממכרו דהך בעלים גופיה אית ליה ואף רש"י יודה בזה לכן חוזר וגובה הניזק כדין כל בע"ח דעלמא, משא"כ לעיל דמיפטר הואיל ואם נגח השתא הוי פטור לכן השתא לא הוי העמדה בדין לחייבו ותו לא מצי גבי מן הפודה ודוק. ואולי שגם אם שחטו להשור המוקדש בעזרה כדין גובה מבשרו כל חצי נזק גם נגד אימורין, ולכן לא זכר רבינו שמשלם פחת שחיטה ודוק:

ובהשגות לא בא למעט אלא עדים פסולים אבל ע"פ עצמו חייב בנזק וכופר כו', וזה מבואר בלשון רבינו שלא תאמר כו' אם העידו קטנים כו' סומכין עליהם אין הדבר כן אלא אין מחייבין ממון עפ"י עדים עד שיהיו עדים הכשרים כו'. ופירושו דוקא כשאתה מחייבו עפ"י עדים אינך מחייבם עד שיהיו עדים כשרים הא עפ"י עצמו משלם, וזה מפורש בלשון רבינו ואין צורך לבאר יותר: