מצא שדה מצויינת ואין יודע מה טיבה כו'. הנה פירוש רש"י בגמרא דחוק, והאמת כפירוש רבינו, וכן כתב הר"ש דשדה שאבד בה קבר אסור ליטע ומותר לזרוע, כל מיני זרע ושדה שנחרש בה קבר מותר ליטע שהשרשים מעמיקין יותר מג' טפחים ואסור לזרוע דבר הנעקר ביד ולכך אם יש בה אילנות ע"כ הוה שדה שנחרש בה קבר והוא שיש זקן או ת"ח שיודע הדין באיזה שדה מותר ליטע, והנה להראב"ד קשה ליה א"כ אמאי אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר ומקילינן אנן דמותר לזרוע בה הא אין ראיה לכאן ולכאן, ומש"ה פירש דחזינן דנקצצו בה אילנות וקמ"ל דאם אבד בה קבר שמטמאה באוהל צריך לקצוץ כל אילני מאכל שלא להרגיל רגל ב"א לשם וזה כוונתו והכסף משנה לא פירש: אולם לדידי צע"ג על הראב"ד דלפי המסקנא א"ש בפשיטות, דשדה שנחרש בה קבר כיון שאינה מטמאה באוהל לא בעי ציון ואסור לציין, וע"כ דהואי קודם שדה שאבד בה קבר ואח"כ נחרשה ומש"ה ציין כשעדיין לא נחרשה וא"כ אם אין בה אילנות ומדמצויינה ע"כ דהואי שדה שאבד בה קבר ומה"ת לומר דנחרשה אחר כך וצ"ע. ועל התוספות ל"ק דהמה אזלו לפום ס"ד דגמרא דעל שדה שנחרש בה קבר מציינין, ובאמת תנן דאם נחרש שדה שאבד בה קבר אינה מטמאה כלל, ולפ"ז הכא ע"כ דהואי קודם שדה שאבד בה קבר ואח"כ נחרשה טהורה לגמרי. אולם מדברי הר"ש הבנתי דאם חרש כל השדה עושה בה"פ דנחרש בודאי הקבר ג"כ רק אם נחרשה מקצת אז אינה נעשית בה"פ. וכן משמע דרק על קרקע חדשה קאי. אמנם המעיין בדברי רבינו בפירושו ובדבריו כאן דפירש דאם חרש כל השדה אינה מטמאה כלל ובזה מיושב היטב מה דקשה לרבותינו בעלי התוס' על רש"י לקמן (דף ו') ד"ה אמר רב פפא נהי דטהור מטומאת אוהל טהור לא הוי דהוי כמו שדה שנחרש בה קבר, ולפ"ז ניחא דתמן דתחת האבנים טמא ובין האבנים ג"כ טמא ומדציינה ע"כ דהוה קודם שדה שאבד בה קבר דאילו שדה שנחרש לא בעי ציון וא"כ הוה שדה שאבד בה קבר שנחרש מקצתה דטהורה לגמרי וכמו שנתבאר. אולם בירושלמי מבואר דאבן אחת מצויינת תחתיו טמא ועשה שלא כדין דאין מציינין ע"ג מקום טומאה [ודלא כפרש"י דסלע שאני משום שנראה מרחוק] ובשני אבנים תחתיהן טהור וביניהן טמא דאמרינן דמקום האבנים לאו מקום טומאה הוא דלא ציין ע"ג מקום טומאה וכדין עשה וכן משמע מרבינו ז"ל ודוק בכ"ז: