Ohr Sameach on Mishneh Torah, Defilement of Foods Chapter 10
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הדם המנוי מן המשקין הוא הדם כו'. בסוגיא דבכורות (דף י') הכא במאי עסקינן כגון ששחטו להתלמד בו כו', המעיין היטב במשנה ובתוספתא יראה דהא דתנן במשנה פ"ו מ"ז דר' אליעזר אומר דדם שחיטה בבהמה וחיה ועופות טמאין מכשירין ות"ק סבר דאינן מכשירין וכל רואה יבין דר"א לטעמיה אמר בתוספתא דם שחיטה לעולם מכשיר פירוש אף מכל הטמאין אם שחטן, דם שחיטה דידהו מכשיר, ולכן הנראה לי ברור דט"ס נפל בתלמודין דהוי ס"ד דנימוס ור"א פליגי אם לגופיה בעי מחשבה ואמר המתרץ ע"ז ממאי דילמא טעמא דנימוס התם הואיל ויש בו סימני טהרה, פירוש דלגבי עצמו סבר כולהו או דבעי מחשבה או לא וכאן פליגי אם הדם הוא משקה להכשיר אם נפל על הפירות, ונימוס סובר דדם שחיטת טמאים אינו מכשיר רק בעורב לפי שיש בו סימני טהרה סובר דדמו חשיב משקה להכשיר האוכלין לטומאה, ומנלן דסימני טהרה מילתא היא דקתני עלה דההיא אר"ש מ"ט הואיל ויש בהן סימני טהרה וכמו דסבר ר"ש לענין מחשבת אוכלין דסימני טהרה מילתא הוי כן סבר נימוס דסימני טהרה מועלין להחשיב את דמו למשקה להכשר אוכלין וזה הלשון מילתא היא ר"ל דחשוב לענין מה, וכ"ת אי משום סימני טהרה מאי אריא להתלמד אפילו להתעסק נמי אין ה"נ ומשום [רבי אליעזר] כצ"ל. ונתחלפו התיבות שבמקום שכתוב טעמא דר"א צ"ל טעמא דנימוס ובמקום שכתוב ומשום נימוס צ"ל ומשום רבי אליעזר, ופירוש דר"א סובר דם שחיטה לעולם אף בטמאים שאין בהם סימני טהרה מכשיר דדמן חשיב משקה ואימתי כגון ששחטן להתלמד ועשה בהן כעין שחיטת טהורים מכשירים דדם שחיטת טהורים מכשיר מקרא דתשפכנו על הארץ כמים, וזה דוקא היכי דהוי כעין שחיטה בטהורים אבל במתעסק דלא הוי רק נחירה בעלמא לא מכשירין גם לר"א, אבל לנימוס דמשום סימני טהרה לא שנא בין להתלמד בין להתעסק וכי פליגי רק לענין הכשר. וז"ב אצלי מאוד בגירסת ופירוש הגמרא ונקיט עורב דשאר עופות יש להן ג' סימני טומאה ורובן כטמאים וכפי' הר"מ בן יוסף ובעי דיהיה חצי סימני טהרה כמו גמל כו' ודוק:
השוחט וניתז דם על האוכלין ונתקנח הדם בין סימן לסימן ה"ז ספק לפיכך תולין עליו לא אוכלין ולא שורפין. חולין (דף ל"ו) רב אשי אמר תולין לעולם משמע ונתקנח כו' ספוקי מספקא ליה ומאי תולין לא אוכלין ולא שורפין ומאי בואו ונסמוך על דברי ר"ש לר"ש לא מכשיר ולר"ח ספיקא לענין שריפה מיהא שוה להדדי מר לא שרפיה ומר לא שרפיה כו' ואין דבריו של אחד במקום שנים והכי קאמר כגון זאת תולין לא אוכלין ולא שורפין, והנה על הלשון והכי קאמר כתב רש"י דגירסא שאינה צריכה היא. אמנם במאור פירש דדלעת הוי תרומתה מדברי סופרים וספק דברי סופרים להקל והיה מותרת לאכילה מספיקא, רק כגון זאת היינו כגון דלעת והוא מילי אוחרי דתרומתן הוי דאורייתא תולין. אולם לרבינו דסובר דתרומת כל פירות האילן הוי דבר תורה א"כ לא יתכן לפרש כך דתרומת דלועין הוי דבר תורה. אך נראה דדלועין מין ירק הוי ובנודר מן הירק אסור בדלועין דמין ירק הוא ואמר בירושלמי תמן דבדלעת יוונית כו"ע מודו דמין ירק הוי ותרומת דלועין דהוי מין ירק הלא כתב רבינו בפ"ב מהלכות תרומות דתרומת ירק הוי דרבנן שדוקא דגן תירוש ויצהר והדומה לאלו אבל תרומת הירק מדבריהם כמעשר. ובאמת הוא גמרא ערוכה בפרק כל הזבחים (דף ע"ו) בתרומת ירק דרבנן ודברי רבינו שכתב יראה לי בזה צריך ביאור אכ"מ, ולכן אפשר דייק רבינו ונתז דם על האוכלין ושינה לשון הגמרא משום שבירקות הוי ספק דדבריהם ולהקל. אך דחיקא לן מלתא טובא לומר בזה דספק דבריהם להקל כיון דרבנן חייבוהו בתרומה תו מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון ובפרט הכא שהספק אם הוכשר או לא. ונפק"מ אם נגעה בו בהדלעת טומאה מי נטמא הדלעת ותו מטמא אוכלין אחרים דתרומה וקודש, וא"כ הספק גם על דברי תורה מי הוי הדלעת מוכשר או לא וכיון דבמילי דהוי דבר תורה אתה מחמיר כן תחמיר גם במילי דהוי דברי סופרים: ולכך נ"ל מובן אחר בדברי הגמרא דבסוף פ"ק דפסחים ריב"ח רמי תרומה אפסחא ומשני מי א"ר יהושע שתיהן כאחת ורמינהו חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה כו' ר' יהושע אומר יניחנה במקום התורפה גרמא אין בידים לא ומשני הא ר"י אליבא דר"י הא ר"ש אליבא דר' יהושע, אלמא דלר"ש מותר לטמאותה ביד א"כ רשאי לשורפה והא דקרי לה תלויה פירוש לפי שאין מצוה לשורפה דבטמאה מצוה לשורפה כמו שפירשו תוס' שם, א"כ נוכל לומר להיפוך דלר"ש מותר לשרוף כל התרומות המסופקות ולרבי הלא הוכשר הדלעת של תרומה ונטמאת ונשרפת א"כ סברי תרווייהו דרשאי לשורפה, ע"ז אמר דזה לא אמרינן דכגון זאת תולין לא אוכלין ולא שורפין פירוש שאסור לשרוף וכמו בכל תלויה דעלמא אליבא דרבי דאסור לשרוף כן הכא אסור לשרוף התרומה, ומאין שורפין דרישא הו"א שאין מצוה לשרוף לכן מסיק דאסור לשרוף וכמו בכל תלויה דעלמא, וז"ב ודו"ק:
המשקין שיוצאין מאותן הטמאים כו' ודם הנדה כו'. נדה (דף י"ט) אלא הכי קאמר להו להוי כמשקין להכשיר את הזרעים. פירושו דר"מ אמר אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה, פירוש היכי דהואי נדה מעיקרא יטמא הדם כמשקין היוצאין מן הטמא וכחלב הנדה שמטמאה ומכשרת, כן נראה פשטא דגמרא. ובהך דתנן דזובו של זב וש"ז מכשירין פירש בפירוש המשנה דה"ה שכבת זרע של בריא וטהור מטמא ומכשיר, ובחיבורו לא הזכיר זה. ואפשר דרק ש"ז דזב שהוא הוי כזובו ורוקו דמקום מעין מטמא ומכשיר כדמשמע בכריתות (דף י"ג) לרבא דכל מידי דהוי מעין חשיב משקה לענין הכשר, לכן נראה דהא זובו אעפ"י שאין מתעגל ויוצא בכ"ז חשיב כמעין ומטמא במשא בראיה ראשונה של מצורע כמבואר בנדה (דף ל"ד) בתוספות שם דהוי כמעין הואיל ובזב אית ליה טומאה חמורה איתרבי כמעין לכן מכשיר. ולפ"ז ר"א לטעמו בב"ק (דף כ"ה) דשכבת זרעו של זב אינו מטמא במשא וא"כ ש"ז לא הוי כמעין ולכן לא חשיב משקה להכשיר את הזרעים, ואולי טעמא דראב"ע דסובר דדם הנדה אינה מכשרת אע"ג דמטמאה טומאה חמורה, ובמצורעת דם טוהר איתרבי כמעין יעו"ש, דסובר דהך טומאה לא מיחשב לה להיות משקה כיון דדם נדה מטמאה לח ויבש ואפילו יבש מעיקרו א"כ אין זה מחשיבה למשקה דאפילו יבש מעיקרו מטמאה ודוקא מעיינות הזב דמטמאין נחין לחודיה מיחשב להיות משקה, אמנם מדחזינא דם טוהר של מצורעת חשובה כמעין הלא הוי משקה אמנם בזה פליגי תנאי אם אמרי ב"ש וב"ה כן ואכמ"ל. אך עיין בתוספתא שבת דיליף דדם נדה הוי משקה יעו"ש ובתוספות נדה (דף י"ט) ודוק: והנה בתוספתא נדה פ"ה דם הנכרית ודם טוהר של מצורעת בש"א הרי הן כדם מגפתה דם היולדת כו' דברי ר' מאיר. ונפלא הדבר דמשנתינו הוא דברי ר' יהודה במשנה עדיות דמונה זה בין הדברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ולשונו ממש, וזה דם הנכרית ודם טוהר של מצורעת שהן טהורין לגמרי שאינן משקין להיות נקראין משקין היוצא מן הטמא, דכי ילפינן דדם נדה קרוי משקה ומכשיר זרעים דוקא דם נדה דטמא ולא דם טוהר שאינו משקה כלל ואינו מכשיר זרעים, אבל בתוספתא מחדש ר' מאיר דהוי כדם מגפתה דהוי ממשקין טמאים ומטמאין ברביעית כמבואר שם (דף נ"ה) דלטעמיה אזיל דאמר בדם ירוק דהוי משקה להכשר זרעים יעו"ש והוי ממשקין טמאין, לכן העתיק בתוספתא רק דברי ב"ש שבזה חדש ר' מאיר שהוי כדם מגפתה ודוק:
כיצד שתה מים טמאים והקיאן הרי אלו טמאין מפני שלא טהרו ביציאתן. ראה בהשגות. ונראה שמפרש שכשהן בתוך הגוף הן טהורין רק שנטמאו ביציאתן בנגיעתן בו, וכן משמע הלשון בתוספתא דתניא שתה מים טמאין והקיאן טמאין מפני שנטמאו בו ביציאתן, הרי דבגוף האדם נטהרו רק ביציאתן נטמאו. אמנם מהא דמחלקת דבבהמה ששתה מים טמאים והקיאתן טמאים מוכח דבגוף לא נטהרו דאם נטהרו מאי שנא בין אדם לבהמה ועל כרחך דבגוף נשארו בטומאתן רק כי טבל האדם לטומאתו שנטמא בהן וסלקא טהרה לגוף האדם נטהרו גם המים, אבל בבהמה דלאו בת טבילה נשארו בטומאתן. ולכאורה אזלי לטעמייהו דבגוף הוי אח"כ כשהקיאן כמשקה סרוח משתיית אדם לכן אח"כ תו אינן מקבלין טומאה כפסק רבינו לעיל פ"ב, ויעוין השגות שם דסובר דמקבלין טומאה כ"ז שראויים לשתיית בהמה ודוק. ובפסחים (דף י"ח) בטלו במעיה משום דהו"ל משקה סרוח צ"ע ואכמ"ל:
שטבל ואח"כ הקיאן טמאין כו'. ואינם מטמאים אותו בבית בליעתו כיון דשוינהו רבנן כנבלת עוף טהור לטמא באכילה ושם גלי קרא דאינו מטמא בהקאה יעוי' לעיל פ"ג אבה"ט הלכה ו' והיא מתורת כהנים.
פרת קדשים שהעבירה בנהר כו' לפיכך אם נמצאת מחט טמאה בבשרה הרי הבשר טמא. רבינו בפירושו לעדיות האריך הרבה בזה. ולפי שיטתו ושיטת רש"י ותוס' מיירי שהכיר שהיא המחט שנאבדה ובכ"ז האנשים והכלים טהורין דהוי ספק טומאה ברה"ר וטהור. ולפי פירושם צ"ע טובא הא דפריך בפסחים הא ברה"י ספיקו טמא מכדי האי מחט דבר שאין בו דעת לישאל הוא כו' והא האדם הוא דבר שיש בו דעת לשאול וא"כ אמאי האדם טהור הלא הוי ספק שמא נגע במחט טמא מת וכן תמהו רבנן בתוס', וכן הא דאמר האי מחט דבר שאין בו דעת לישאל אינו מדוייק דהא המחט הוא טמא בודאי רק על מה שנגע במחט קשה דהוי דבר שאין בו דעת לישאל ועיין רש"י ותוספות. אולם לדעתי נראה לפי מה שהאיר עינינו הרמב"ן בחדושיו לחולין בהא דאמר בריש מסכת במוקדשין כו' ואם אמר ברי לי והא עזרה הוי רה"ר ואמאי בעי ברי הא אפילו בספק נמי טהור ותירץ דהא דספק טומאה ברה"ר טהור הוא לא במוקדשין דמשמרת בודאי ליכא בהו כיון שלא שמרן מספק טומאה, א"כ א"ש דכאן מיירי שאבדה לו מחט טמא מת שלא ידע היכן הלך המחט ומצא אח"כ בבשר, והא דאמר והכירה פירוש על המחט שנמצאת שהכירה בבשר אבל לא שהכיר מה שאבד, וא"כ מספקא ליה אם זהו המחט שנאבד או לא [ואין כאן מקום להך דפליגי אם אמרינן זהו שאבד זהו שנמצא דמחט מידי דלא מרגשי בה אינשי וגם שם יש מהפוסקים דסברי דהוי ספיקא בעלמא ובדרבנן אזלינן לקולא] וא"כ הבשר טמא דלגבי מוקדשין הא ספיקן אף ברה"ר טמאות אבל האדם והכלים טהורות דלדידהו הוי ספק טומאה ברה"ר וטהור. וא"ש מה דאמר האי מחט דבר שאין בו דעת לישאל דספק לן אם זה המחט שתחוב בהבשר אם היה טמא מת או לא והוי דבר שאין בו דעת לישאל ולכך הוא טהור מלטמא אדם וכלים, וזה נכון: וזה ברור דמחט שספק טומאה הוא ברה"ר וקיי"ל דטהור אם נגעו אח"כ בו מוקדשין פשיטא דהן טהורין דהא בדבר טהור נגעו ומשמרת קרינן בהו, וכן מפורש שם בסוטה והבשר אשר יגע בכל טמא הא בספק יאכל ובקדשים מיירי, אבל כאן דעכשיו שנמצא תחוב בהבשר מספקא לן אם זה הוא המחט שנאבד ובכ"ז נתחב בבשר טרם שנולד עליו הספק וא"כ לא נשמרו הבשר המוקדשין מן המחט הטמא וא"כ נטמאו דלא הוי משמרת תרומתי וכמוש"כ הרמב"ן בספק אם נגע הטמא במוקדשין והבן זה: