וכן פדיון הבן לזכרי כהונה שכן נאמר בו ונתת הכסף לאהרן ולבניו. הנה רבוותא בתוס' סוף פרק אלו עוברין כתבו דרב כהנא לא היה כהן רק מה דשקל סודרא בפדיון הבן היה לוקח בשביל אשתו, ולכאורה ראיה מפורשת לדברי רבינו מהא דבריש יש בכור שקיל וטרי אם פטור פטר רחם של לויה שילדה מישראל. ופריך איך מפרשת מתניתין וילדה היא וכהנת היא ולויה כו' אילימא דאיעבר מכהן ולוי אי הכי מאי אריא כהנת כו' אפילו בת ישראל נמי כו' ומוקי לה בדאיעבר מישראל, ומאי מקשה דילמא בכהנת הניסת לישראל וכיון דמאחריני שקיל עבור אשתו כש"כ הולד הנולד לו ממנה זוכה בהפדיון עבור אשתו, ורק אם מתה אשתו טרם שנעשה בן שלשים חייב בפדיון דאכתי לא זכתה בהפדיון דלא הגיע החיוב, וכבר עמד ע"ז בשו"ת רעק"א סימן ר"ג, אמנם ז"א ראיה כלל, דנתבונן מאי קמ"ל המשנה דהוא בכור לכהן ואינו בכור לנחלה פשיטא דהוא בכור לכהן דבכל מקום שהוא הלא ילדה אשתו בכור פטר רחם ואמאי יפטר, וצ"ל דסד"א כקושיית תוס' על הא דדרשינן בקדושין פ"ק תפדה תפדה כל שאחרים מצווין לפדותו הוא מצווה לפדות עצמו וכל שאין אחרים מצווים לפדותו אינו מצווה לפדות עצמו, והקשו בתוס' מכהן שמת תוך ל' והניח בן חלל שחייב לפדות עצמו, אבל על המשנה לא הקשו דנאמר להיפך הואיל ואינו מצווה לפדות את עצמו אין אחרים מחוייבים לפדותו דהך היקשא לא נזכר בקדושין אולם מסתברא דאין היקש למחצה ועיין פרק שני נזירים גבי הקפה כזה. ואולם יש לאמר הואיל ואינו פטור לפדות עצמו רק מספק, אך ג"ז אינו דאשכחן בכמה דוכתי גם על הספק היקשא כזו ועיין ב"ב (דף פ"א) לענין הבאה דבכורים גבי אינו ראוי לבילה מצד דאינו ראוי לקריאה מספק ובכ"ד. אמנם באמת גם קושיית תוס' ל"ק דהפירוש בגמ' דמצד שהיא נקיבה תו לא רמי רחמנא עליה דאב לפדותו תו גם היא פטורה מלפדות את עצמה, אבל היכי שהאב אינו מחוייב לפדות בנו מצד שהאב כהן ומסיבת קדושתו פטריה רחמנא למיתב לכהנים דאיהו בעצמו זכי בדנפשיה מאי שייך זה לפטור להבן לפדות את עצמו ופשוט. כש"כ בגוונא דמשנתינו דהבן אינו פטור לפדות את עצמו מסיבת קדושתו רק שנתערב עם אחרים ודאי דאביו מצווה לפדותו, ומצאנו בירושלמי יבמות פי"א דהגר שהורתו שלא בקדושה פטור על קללת אמו משום שאינו חייב על אביו ומודה רע"ק בשתוקי כיון דרק מצד ספק פטור על אביו יעו"ש, יהי' איך שיהי' זה ברור רבותא דהמשנה, וא"כ זה ניחא באופנים דחוקים דאיעבר מנכרי בלויה או דאיעבר מישראל למאן דפטר ליה, אבל אם נאמר דאביו מחוייב לפדות פטר רחם מכהנת ולויה רק אם אשתו חיה והיא שלו אז עד אחר שלשים יום זוכה בפדיון עבור אשתו, א"כ הבן אף בן הכהנת מצווה לפדות את עצמו היכי דמתה האם או נתגרשה תוך שלשים יום, וא"כ איך סד"א למיפטר אביו לפדותו הואיל והוא בעצמו אינו מצווה לפדות עצמו מצד הספק כיון דאף ולד שנסתפק לנו בו ג"כ מצווה לפדות עצמו היכי דלא זכה האב בפדיון, וזה פשוט. ובירושלמי פ"ג דסוטה אמר דמשו"ה גבי מנחת כהן ממעט כהנת משום דכתיב המשיח תחתיו מבניו וא"כ אין ראיה לפדיון הבן, והא שכתב הרא"ש דאיתקוש בכור אדם לבכור בהמה כן הוא לענין הנתינה לכהן איתקוש בקרא דבאדם ובבהמה בספרי יעו"ש דיכול ליתן לכהן בכל מקום שירצה ודוק, ועיין מש"כ בהלכות איסורי ביאה פי"ח ה"א:

ולפי חשבון זה חשב כו'. נ"ב, פרק הזרוע (דף קל"ג):