ואינה נוהגת אלא בארץ כו'. לעיל במתנות כהונה פסק דנוהגים בכל מקום יעו"ש, וכן אזלא סתמא דגמרא דכולהו אמוראי טובא דבבבל יהבי מתנתא וקנסי אטמא וגלימא ומשמתי לטבחי דלא יהבי, ועיין רבינו נסים. והנראה דסבר בטעמא דמנהגא דנהוג כר"א ולא מטעמו דאיהו יליף נתינה נתינה ואנן נתינה נתינה לא ילפי רק ראשית ראשית מחלה גמרי (נ"ב. וכמו דאמר בגמ' דסד"א דילפין ראשית חלה מרה"ג כו' ועיי' מנחות דף ס"ז יעו"ש) וטעמא דראשית מיותר דכתיב ראשית דגנך כו' וראשית גז צאנך כו' לא נכתוב רק חד ראשית, וע"כ דראשית מראשית עריסותיכם יליף, ועיין בתוס' ריש ראשית הגז בד"ה ורבנן לא ליכתוב לא ו' ולא ראשית וא"ת לרבנן נמי תקשה לא לכתוב צאנך ולא ראשית כו' וי"ל דלדבריו דר' אלעאי אמרי ולדידן א"ש דראשית ראשית מחלה ילפינן, ואין להקשות נילף ראשית ראשית מתרומה דא"כ לא ניכתוב ראשית כלל ואיתקוש תרומה ורה"ג בחד קרא ול"ל למיכתב ראשית ולהפסיק הענין וע"כ דראשית מחלה ילפינן. ובזה א"ש כולי הלכתא, דלכן צאנו לגזוז חייב אע"ג דגדל בפטור ובתרומה בכה"ג פטור לחכמים, היינו משום דמחלה ילפינן ובחלה הא אמרינן דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה מן התורה, עיין לעיל פ"א מתרומות הכ"ב אע"ג דהמה גדלי בפטור ובתרומע"ש לא הוי רק מדבריהם יעו"ש. וכן לענין להפריש ממין על שאינו מינו או מן החדש על הישן אם מצטרפות בגז צאן דהצירוף מחמש צאן והוי בכללם גז צאנך דמיא לבולל ולעושה עיסה אחת מחמש מינים דחייבת בחלה וז"פ, (נ"ב. ולכן באומר כל גיזותי' ראשית דבריו קיימין משום דמראשית לא שייך למילף דהא גבי בכורים דכתיב ראשית עושה את פירותיו כול' בכורים כדתנן שם ויעוי' טעמו בירושלמי ודו"ק.) ולכן מתנות נוהגים בחו"ל דבהו לא כתיב גז"ש ונתינה נתינה לא ילפינן ואיתנהו לכל הני כללי דרבא לענין שותפות, וא"כ צאנך לשון יחיד מורה למעט שותפות דאם למעט שותפות עו"ג הלא ידענא בגז"ש דראשית ראשית מחלה וע"כ דלמעט שותפות ישראל אתי ובחלה חייבת עיסת השותפות דכתיב עריסותיכם, וכמו דאיתמעיט עיסת שותפות עו"ג בחלה דוקא כי אין בחלק ישראל שיעור להתחייב בחלה כמבואר פ"ו ה"ט כן כי איתמעיט בראשית הגז שותפות דישראל דוקא כי אין שיעור חיוב לכל אחד, וזה שכתב רבינו הי"ד, ובתרומה חייב אף של שותפות עו"ג משום דאיכא שיעור חיוב לחלק ישראל ודמיא לחלה וא"כ שפיר איתקוש ראשית לתרומה דבכה"ג חייב גם בראשית הגז ודוק:

ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי ובטריפה. ראה בכס"מ מה שהביא דברי רבינו נסים שפקפק מדוע לא פסק רבינו כר"ש דטריפה פטור מראשית הגז דרבינא מוקי למשנתינו כוותיה דאמר הא מני ר"ש היא, ופירש לדעת רבינו דלא מוקי משנתינו כר"ש רק התנא לא נחית למתני דינים דתלי בפלוגתא, ומיהו רבינא מוקי כר"ש דמוקי הך דכל שחייב ברה"ג חייב במתנות כר"ש ולרבנן הלא אינו דטריפה פטור ממתנות וחייב ברה"ג ואנן סברי דכל מין אמר ודבריו נעימים. אמנם יש לאמר עוד בזה, דנתבונן דהגמרא לא מדכיר הך גז"ש רק לענין טריפה אבל לא לענין מילי אוחרי כמו בחו"ל ובשל שותפים דאינו חייב במעשר בהמה וכיו"ב, וכמו דמפלפל הגמ' ריש פירקא בגז"ש דנתינה נתינה והיינו דגז"ש דר"ש יליף צאן צאן הוא לענין איכות הצאן מה הוא אם הוא טריפה וגם קושיית התוס' לענין יתום לק"מ דאינו לענין איכות צאן שאין זה שינוי גופיה במהות הצאן רק ענין מקרי, אבל דא קשיא דאיך תני בתוספתא ראשית הגז נוהג בכלאים לילף זה גז"ש ממעשר דאינו נוהג בכלאים דזה באיכות הצאן יותר מטריפה שזה שינוי בתולדה, ואין לומר דאין ה"נ דלר"ש פטור כלאים מראשית הגז, דא"כ ליתני במשנתינו דחומר בזרוע והלחיים והקבה מראשית הגז שנוהג בכלאים משא"כ ברה"ג. אך יש לומר דלא יליף גז"ש דצאן צאן רק לענין טריפה שכתיבא בגופיה כל אשר יעבור כו' משא"כ בכלאים דילפינן בגז"ש מקדשים א"כ הוי למד מן הלמד ואין למידין בקדשים, אך ז"א דגז"ש מלמד בגז"ש כדפשיט בפרק איזהו מקומן (דף נ"א) עיי"ש. אולם רבוותא כתבו בתוס' דצאן צאן אינו גז"ש דמוכרח הוא לכתוב ואינו מופנה רק הוא כמו גילוי מילתא ולא ידענא אם שייך בזה למד מן הלמד ועיין תוס' שם, ואפילו אם תימא דהוי כמו בנין אב דדבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בבנין אב א"כ תלוי בפלוגתא דאם בתר למד אזלינן והכא הלמד חול או בתר מלמד אזלינן והמלמד קודש, ולפ"ז דרבינא סובר בזבחים שם גבי הא דפשיט ר"פ על דבר הלמד בגז"ש מהו שילמד בהיקש דבתר למד אזלינן עיי"ש וכאן הלא הלמד חול ולמה לא ילפינן דאינו נוהג רה"ג בכלאים, וע"כ דלאו דמשנתינו אתיא כר"ש, דא"כ הו"ל למיתני חומר במתנות שנוהגים בכלאים משא"כ ברה"ג רק דלא נחית התנא עצמו בפלוגתא וז"ב:

הלוקח חייב להפריש. הרמ"א כתב אם שייר המוכר קצת גיזה לעצמו כו' הלוקח חייב ליתן ואם פירש לו אני מוכר לך הכל שניהם פטורים. ותמה הר"מ רבקש, דאם בתלוש שמכר לו לאחר הגיזה הלא כבר נתחייב המוכר ואיך יפטר, והרב בש"ך הוסיף על דברי הרמ"א ז"ל אם אחר הגיזה מכרה המוכר חייב דהא משעת גזיזה חייב ליתן כו' והלוקח פטור דלאו גז צאנך הוא ואם בעודו מחובר מכרה לו ופירש הכל אני מוכר לך שניהם פטורים המוכר פטור דבעודו מחובר לא חל עליו רה"ג ובשעת גזיזה לאו גז צאנך הוא דגיזה לאו שלו וכן הלוקח פטור דלאו גז צאנך דצאן אינו שלו כו' עכ"ל, [וראיתי שכל זה לקח מדברי הלבוש יעו"ש] ונתבונן נא דאיך נוכל לאמר דהמוכר גז צאנו במחובר פטור המוכר דגיזה אינו שלו דא"כ מה נעשה בהך דלעיל ריש פירקא דמשני רבא במקדיש גיזה עצמה סד"א ליגזוז וליפרוק וליתב ליה הלא במוכר כה"ג הגיזה במחובר שניהם פטורים וקרא למה לן וצ"ע. ושוב התבוננתי דאפשר ליישב דבריו עפ"י מה שמצאנו גבי בכורים דאם מכר פירות שדהו אינו מביא הלוקח בכורים דליכא אדמתך והמוכר אינו מביא ובכ"ז כי חזר המוכר ולקח הפירות מביא כמבואר בירושלמי דבכורים וברבינו, א"כ אפשר דה"ה הכא להש"ך אם יחזור המוכר ויקנה הגיזה מיד הלוקח חייב בראשית הגז וע"ז שפיר ממעט אם גזז ופדה מיד הקדש דפטור, וה"ה אפשר דאם לקח ג"כ פטור דמחוסר לקיחה ודוק, כ"ז טרחתי לחיבת פה קדוש הש"ך וככהנא מסייע לכהנא, אבל לא דמי לבכורים דתמן פסק רבינו פ"ב הי"ד דהלוקח פירות תלושין עם הקרקע חייב בבכורים, וכגוונא דא בראשית הגז אם לקח הגז והצאן ודאי פטור לשיטת רש"י דלוקח גז במחובר פטור ודוק: ודעת רש"י ז"ל נראה דמיירי משנתינו במוכר במחובר והלוקח פטור דלאו צאנו הוא רק המוכר אינו רשאי למכור הגיזה לפטור אותם, ופירש שאינו יכול למוכרן מצידו כיון דשל כהן הוא כשיגוזו דהוא חייב ליתן ראשית הגז ואם פירש הכל אני מוכר לך [ולא שייר המוכר מידי] א"כ החיוב של המצוה רמי על בעל הצאן הוא המוכר ליתן ראשית הגז רק מדמכרן הוה כמזיק מת"כ כיון דלא שייר מידי ובזה הואיל ומשתרשי ליה חייב לשלם לכהן, אבל הלוקח פטור דאין כאן דבר מצויין דנאמר דנטל של כהן ולא הוה כמו זרוע ולחיים כו' דהמה דבר המצויין ומופרש לעצמו ועליהם המצוה ליטול והתם ג"כ החיוב מצד המוכר [ששחט ובשעת שחיטה בא החיוב הזה] דנוטלן מיד הלוקח והלוקח מנכה לו הדמים, אבל הכא אין כאן דבר מצויין לכן הלוקח פטור לגמרי, והמוכר תליא בפלוגתא דהפוסקים המה התוס' דסברי דמוכר מתנות כהונה חייב דקא משתרשי ליה ה"נ חייב לשלם, ולרבינו ור"ן פטור לשלם דהם מדמי מוכר מתנות כהונה למזיק, ודוקא זרוע כו' דאיתנהו בעינייהו, אבל ראשית הגז כיון דלוקח פטור מצידו והכל נמכר לו מצד המוכר ליתנהו בעין דאינם מצויינים, כן נראה ברור כוונתו, א"כ תבין ותשכיל דגם בתלוש אם לא שייר מידי הוה כמזיק מת"כ ופטור לשלם ודלא כהש"ך והר"מ רבקש שחלקו בין תלוש למחובר ובשניהן החיוב רמי על המוכר והלוקח פטור, רק בלא שייר חייב דמסתמא המוכר לא מכר מתנות כהן והדמים שנטל נטל עבור הצמר שנשאר לבד הניתן לכהן, והדין כמו בזרוע כו' דאינו מנכה לו מן הדמים עיין ותשכח. והנה הסברא שכתבנו דהוה כמזיק מת"כ במוכר בפירוש הכל ומיקרי ליתנהו בעינא נראה נכון ומצאתי שכוון לזה המעדני יו"ט אות מ', אולם מדברי רבינו אשר נראה שהבין בפירוש רש"י דאם מכר בתלוש אין בידו למכור חלקו של כהן וא"כ הוה כמו דאיתנהו בעינייהו דנוטל הכהן מן הלוקח והלוקח מנכה למוכר מן הדמים, אבל במחובר הלא מכר בשעה שעדיין לא זכה הכהן ואף דבשעת הגיזה מתחייב המוכר מ"מ כיון דהמה נמכרים ללוקח הוה כמזיק מת"כ ופטור ואינו נוטל מן הלוקח כלום דלא חשיב כאיתנייהו בעינייהו וזה ממש כדברי הר"מ רבקש, אבל מה שהבין הש"ך דליכא חיוב מצוה על המוכר אינו וכמוש"כ בס"ד: והנה שיטת רבינו דלוקח גז צאנו של עו"ג במחובר חייב, א"כ ה"נ בלקח הלא הלוקח חייב להפריש ובכ"ז כי שייר חייב המוכר דחזקה אין אדם מוכר מתנות כהונה אע"ג דאיהו אינו חייב [וכמו דאמר בירושלמי גבי פאה אעפ"י שלא התחיל לקצור] ואם לא שייר הרי הלוקח חייב להפריש כדינו, ולפי פירושו הך דא"ל מוכר מתנה דכהן לא זבני לך אכ"מ כלל והוא סותר הכוונה, ובודאי שלא היה בגירסת רבינו, והדמיון קשה לפ"ז, דתמן שפיר לא מזבין מתנות כהן דכיון דכבר נתחייב א"כ מסתמא מכר לו לבד המתנות [היכי שלא שקלו במשקל] אבל הכא שלא נתחייב עדיין מנא לן [וה"ה לרש"י לשיטת הש"ך דאין על המוכר חיוב כלום ג"כ לא דמי דתמן כבר נתחייב בנתינתן ומש"ה לא מכר לו מסתמא] ואולי מיירי במוכר בתלוש רק ששייר במחובר ומ"מ הדין אמת ג"כ במחובר ולפי דבריו אם מכר במחובר ופירש אני מוכר הכל מ"מ חייב הלוקח ופשוט מאוד: והנה לשיטתו צ"ע הך קושיא שהקשיתי לעיל מהך דרבא דאין לומר דמשום דהקדש מחייבי כמו כל לוקח דעלמא צריך קרא לפטור, דזה ליתא דהא אמר הגמ' לעיל דאם הוה צאן וגיזה של הקדש [למ"ד דבקדשי בה"ב א"צ העמדה והערכה] פטור ג"כ מקרא דצאנך דרשות גבוה פטור ממת"כ וא"כ דחוק טובא דרבא יסבור דרשות הקדש בר חיובא וככל לוקח דעלמא וצ"ע. ונראה דהגמ' בב"ק (דף ע"ו) קאמר ודקא אמרת מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה התם כו' הכא אכתי תורא דראובן מקרי ותניא בברייתא (בדף ע"ט) גנב והקדיש חייב בד' וה', והנה התוס' חלקו דהקדש בה"ב הוה כמכירה עיי"ש אולם רבינו לא חילק ודעתו דהברייתא דחויה מן המשנה דתמן, ועיין מלחמות להרמב"ן שהביא מירושלמי דתמן ז"ל ר' יוסטא בר ר' מתון שאל הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתיטבל למעשר [פירוש דמקח קובע] מתיב ר"ל והתנינין גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר [פירוש דאינו חייב ד' וה' על הקדש עצמו] ודכוותיה הפודה אינו כלוקח ומסיק מילתיה דר"ל אמרה מכירה כפדיון, [פירוש הא לא דמי מכירה לפדיון ודלא כריש לקיש] וטעמא דאינו חייב על ההקדש משום דראוי הוא לפדותו ולאכלו, ופירושו ע"ד דאמרו בפ"ק דמעשרות הפקר יצא מידי בעלים הקדש לא יצא מידי בעלים שמאחר שאומרים לו פדה ראשון [פירוש דהוא מוסיף חומש] ולכך הוה עדיין ברשותו, וא"כ מוכח כרבינו דאפילו מקדיש לבדק הבית אינו חייב בד' וה' ועיין גהש"ס שם והבן. וא"כ השתא ניחא שפיר דסד"א דהמקדיש חייב למיפרק ולמיתן ראשית הגז דלא דמי למוכר ובפרט דהכא עומד ליפדות ולא קאי למיהוי ברשות הקדש והמקדיש אומרין לו פדה ראשון ולכך ברשות המקדיש קאי וזה נכון, אבל שיטת הש"ך א"א לפרש כן דהוא כתב אליבא דהרא"ש והוא סובר דהמקדיש חייב דו"ה וכמכר דמי ודוק: אולם עדיין אינו מובן לי איך סובר רבינו דלוקח גז צאנו של עו"ג חייב איך יפרש הך ברייתא בחולין (דף קל"ג) עו"ג וכהן שמסרו צאנן לישראל לגזוז פטור [וה"ה בזרוע ולחיים אם נתנו לשחוט] הלוקח גז צאנו של נכרי פטור מראשית הגז וזה חומר בזרוע ולחיים כו' יותר מראשית הגז כו' וערש"י שם, דמפורש דאפילו לוקח במחובר פטור דומיא דלוקח בזרוע כו' דמיירי קודם שחיטה דבכה"ג חייב ליתן אותם לכהן. וראיתי להמפרש תנא תוספאה על תוספתא זו דאיתא בתוספתא דילן רק נלקה בחסר ויתר וכן לשונה, כהן ועו"ג שנתנו בהמתן לישראל פטור מראשית הגז כו' ופירוש דאתיא כר' אלעאי דסובר דאם גדלו בפטור פטור וכמו בתרומה דאם גדל יותר משליש בפטור תו פטור ה"נ פטור וכמו דמסיק בתלמודין קל"ו עיי"ש, ומיירי שנתנו או מכרו הבהמה וגיזה שעליה כולה לישראל, אבל מה אעשה דנעלם ממנו סוגיא דלעיל דקא פשיט הך דראש שלך וכו' גבי מתנות. ואם נאמר דגרסינן בגמרא וכהתוספתא דילן ובכ"ז משמע לגמרא דמיירי בלא מכרו הבהמה עם הגיזה רק הגיזה לבדה מכרו ומ"מ פטור הישראל כיון דגדל בפטור וכר' אלעאי, ומ"מ פשוט דבזרוע ולחיים אם לוקח הראש קודם שחיטה חייב וצ"ע: והנה זה פשוט לשיטת רבינו דלוקח גז צאנו של עו"ג במחובר חייב ואמאי גבי הקדש כי שייר לעצמו גיזה פטור, דלא דמי כלל, דתנן מכר לו העו"ג שיגוז הצאן מבהמתו ושעבד לו הבהמה שיגזוז אותה ישראל ומש"ה חייב הלוקח, אבל הכא הוא שייר לעצמו ולא שעבדו הקדש את הצאן שיגוז אותם דהקדש לא שייך ששעבד ומש"ה פטור שאין הצאן שלו ופשוט. ובזה ניחא מה דמייתי הגמ' מזה ראיה למכר אחת [דמפרש שמכר הגיזה] דהכא כשגזז האחת שוב אותה אינה משועבדת לו כלל וכי גזז השנית הראשונה אינה שלו, וכן מדוקדק בלשונו, דז"ל לקח הצאן לגיזתן חייב כו' ואעפ"י שחוזרין הצאן לעו"ג אחר גזיזה כו', ודוק בכ"ז:

או גיזת זכרים כו'. כבר תמהו על דבריו דזה נגד הסוגיא דזכרים ונקבות חד מינא הוי ורק עצה טובה קמ"ל. אמנם סברת רבינו ברורה \דלפום מה דמסקינן בסוף פירקא בטעמא דמשנתינו דמש"ה המוכר חייב להפריש מן המשוייר על הכל הוא משום דחזקה דאין אדם מוכר מתנות כהונה ומסתמא שיירן אצלו אבל בלא זה הלוקח חייב להפריש מן הדין ולשיטת רבינו דלוקח גז צאנו של עו"ג במחובר הלוקח חייב ליתן לכהן א"כ א"ש בפשיטות דאם מכר הנקיבות והלבנות א"כ אמרי דלא שייך חזקה אין אדם מוכר מת"כ דאדרבא בזה מכר המתנות כי היכי דלפרוש הלוקח מן הגיזה דרכיך וטוב יותר וא"כ הלוקח חייב להפריש מן הדין וזה נותן לעצמו וזה לעצמו ואם מכר הזכרים אמרי מהיכי תיתי יפסיד את עצמו לשייר לעצמו ליתן הלבנות והרככים והטובים על השחופות והקשים ולכן בכל גווני חייב הלוקח להפריש כדינו, אבל בשייר המוכר נאמר ודאי לא מכר המת"כ ורוצה לקיים המצוה בכל צאנו ולא שייך דמפסיד דהא נוטל דמים עבור הצמר ומסתמא נטל המחיר של הצמר באופן שיפטור הלוקח מליתן לכהן, ומה דשקיל וטרי הגמרא הוא אליבא דרב חסדא דמשנתינו ר' יהודה הוא דאם שייר המוכר חייב מן הדין גבי פאה להפריש ממה ששייר אצלו ואם לא שייר זה נותן לעצמו כו', ולכך תליא שפיר אם חד מינא הוי או תרי מיני דחדא מינא מצטרפות ושני מינים אינן מצטרפין [ובירושלמי פאה אמר ג"כ תמן אפילו לא התחיל לקצור דעדיין לא נתחייב בעל השדה בכ"ז אין אדם מוכר חובתו ומסתמא שייר אצלו שיפריש מחלקו על כולו] זה סברת רבינו ומתוקה מאוד: אמנם דע דחלוקת המינים לר' אלעאי בצמר לא דומה לחלוקת המינים \בתרומה דשם קפיד על מיני כלאים וכל החיטים מין אחד דלאכילת כהן קיימי, אבל כאן צמר דללבישה חלוקת מינים תליא במראה כמו שחופות ולבנות, ודוגמא להא דאמר בפ' התערובות אמרו רבנן בטעמא אמרו רבנן בחזותא דכל דבר לפי יחס שלו, ורק דתלמודין רוצה להביא דר' אלעאי בעצמו סובר דאין מפרישין בתרומה מין על שאינו מינו, ומביא תוספתא דתני ר' אלעאי בעצמו פלוגתא דב"ש וב"ה לענין שחורות ולבנות דב"ה סברו תורמין אבל שני מינין סבר דאין תורמין כמו חיטים על שעורים וכן כאן בצמר שחופות ולבנות, ופשוט אך משום שבלא התבוננות מתעה ההשקפות כתבתי זה, ויעויין פנים מאירות ח"א סימן ו' בזה. (נ"ב. והעיקר כגירסת תוספתא בהת"ק תורמין זע"ז יעו"ש ודלא כרש"י ועי' חי' ר"ן והאמת כמו שביארתי ומקום הניחו לי בס"ד.):