Ohr Sameach on Mishneh Torah, Forbidden Foods Chapter 14
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
פירוש אעפ"י שאנו יכול להפריש מאחד על חבירו דאין מפרישין ממין על שאינו מינו, בכ"ז הוי טבל ושם חד ומצטרף ודומה לנבילות כו':
עוברה שהריחה מאכל אסור שמעתי בשם חכ"א שחקר בחולה שאמדוהו לאכול כזית, אבל בכל מה דיאכל מאיסורים, והוי מצי לאכול בשר כחוש ואכל בשר שמן, או ביוהכ"פ שהיה לו לאכל לחם ואכל בשר שמן מי חייב ע"ז, ופשיט לה מהא דפ"ב דשבועות אמר אביי לעולם א"ל משמש מת בעריות חייב והכא פטור משום דאנוס הוא על הפרישה כו' והא דאמרת כי פריש מיד אמאי חייב שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה, א"כ חזינן דעל ריבוי ההנאה חייב כן הכא חייב על ריבוי ההנאה שע"ז לא הוי אנוס עכ"ד. ולדעתי ברור דפטור ואין כאן שום חיוב עליו, והעיקר דשאני ושאני היכי דהאיסורים המה בני שיעורא כמו איסורי אכילה, א"כ צריך שיהא בכמות הדבר נתוסף ענין לא בהאיכות, וכיון שכאן שכזית הוי אנוס למיכל באיסורא רק דהאיכות הוי מועט ואכל באופן שבאיכותו הוא רב, האיכות כשתפשוט אותה בלא נושא האיכות זה עצם הכמותי אינו חשיב כשיעורא, וכיון שלשיעור האכילה ביוהכ"פ שוה ככותבת מלחם יבש לבשר שמן ואין האיכות מקטנת השיעור, איך תוכל לחשוב כשהיה צריך לאכול כזית או ככותבת ורק דהוי מצי לאכול מידי דהנאתו מעטה ואכל מידי דהנאתו מרובה, איך תחשבו לשיעור כזית לחייבו. פוק חזי בפרק יוהכ"פ דף פ' מתקיף לה ר"ז בשר שמן בכותבת ולולבי גפנים בככותבת א"ל אביי קים להו לרבנן כו', הרי דבכל האיסורים דאכילה כתיב בהו ושיעורן כזית הוי פסיקא ליה דלא שנא בין לולבי גפנים לדבר שהנאתו מרובה דחסר עצם הכמותי להחשב אכילה, רק יוהכ"פ דלא כתיב ביה אכילה ותליא בלא תעונה, הוי סליק אדעתיה דרבוי ההנאה מחשב כמו השיעור לאפוקי נפשיה מתעניתא ומשני דל"ש. הרי לך בברור גמור דעל ריבוי ההנאה לא אשגחינן לאשלומי שיעור הכמותי החסר, כן הוא הדין אם היה צריך באונס לאכול השיעור הכמותי באיסור וזה כזית או ככותבת, רק דאכלו בהנאה מרובה לא מתחייב מידי שאין זה שיעור ואין דבר זה נכנס בסוג השיעורי כלל ולא הוי אף כחצי שיעור דלא שייך ביה חזי לאצטרופי, ובפירש מיד חייב, דתמן מידי דאין החיוב בסוג שיעור כלל לכן חייב על ריבוי ההנאה. ואפילו תמן נ"ל דדוקא ממשמש מת למשמש באבר חי דאף למ"ד דמחייב במשמש מת, זהו דוקא בעריות דאף העראה חייב, אבל בשפחה חרופה דאינו חייב רק בגמר ביאה דשכבת זרע כתיב ומפיק לה מקראי, ברור דמשמש מת לא הוי גמר ביאתו רק כמו העראה, לכן אמר משמש מת בעריות חייב, דייק בעריות לא בשפחה חרופה, וכן לענין יבום ודאי ליתא במשמש מת דלאו בר הקמת זרע הוא לכו"ע, וכן כתבו תוספות דף נ"ג בריש הבא ע"י, וכיון שכן דאשכחינן דרחמנא ע"ז חייבו וע"ז פטרו תו חשבינן להך מילתא דהוא משמש באבר חי לחייבו ע"ז, אף דעל גוף התשמיש אנוס הוא, אבל כאן דלא אשכחינן כלל שיהא חייב על האיכות בלא צירוף הכמות, ומקום שיהא פטור על הכמות בלא האיכות וכשינשא עליו האיכות יתחייב יותר ¹ : הגה"ה
והא דמחייבין באכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו משום דהנאת גרונו מיהא איכא וחייב על הנאת גרונו, ג"כ הוא שיעור הכמותי בהנאת גרונו ומה דחזר ובלעו הוה כאילו אכל חצי זית אחר יעו"ש סוף פרק גיד הנשה, כיון דלא הוי עיכול בלעיסתו, אבל לא שמענו חילוק בין דבר שמן לדבר כחוש דע"ז יפטר וע"ז יתחייב כל מה דהוי דרך אכילה לכן ברור דלא שנא ואם אכל בשר שמן באותו שיעור אינו חייב, והא דמאכילין אותו מן המרק היינו דאין זה גוף האיסור ואף אם טעם כעיקר דבר תורה וחייב על כזית הבלוע מן הטעם, אין זה כגוף האיסור שאינו מפורש בתורה ולא אתי למיסרך להקל באיסורים, אולם כ"ז שייך באיסורים, אבל ביום הכפורים לא שייך לחלק בין רוטב לשומן עצמו דבהו גופייהו האיסור לאכול ביוהכ"פ, ולכן רבינו בהלכות יוהכ"פ השמיט שמאכילין אותה מן המרק, אולם הטור הביא בהלכות יוהכ"פ סימן תרי"ז ועיין בבית יוסף בזה, ואולי משום דלא חילקו בין שאר איסורים ליוהכ"פ ושומן עצמו חייש טפי דילמא אתי למיסרך להקל באיסורי תורה: אמנם נראה לי דביום הכפורים רוטב חמור טפי מן המאכל עצמו דשומן עצמו דינו בכותבת ורוטב שיעורו כשיעור משקה דהוי כדי מלא לוגמיו דפחות טובא, ועיין פרק העור והרוטב דאי לא אקריש משקה הוי, ודוקא ציר שע"ג בשר מצטרף דבהכי קיי"ל לרבנן דמייתבא דעתיה, אבל בל"ז הוי משקה ומכ"ש רוטב רכה יעוין פרק כל הבשר ק"ח, ולכן דברי רבינו מחוורים שלא זכר מזה בהלכות יוהכ"פ, ורק זה שמושיט כוש ברוטב ומוצצת זה א"ש ביוהכ"פ דזה כמו לאפחותי משיעורא, וכן נזכר זה בירושלמי על משנתנו דיוהכ"פ בתחלה תוחבה ברוטב כו' ודוק, וחלילה לפרש מחמת דבגוף השומן ההנאה מרובה מהרוטב ולכן נחשב זה לקל הקל תחלה דכבר בארנו דזה ליתא ואכמ"ל, ומה נפלא הגירסא בתוספתא כת"י עוברה שהריחה [פירוש ביוהכ"פ] תוחבין לה בכוש, הריחה תרומה תוחבין לה ברוטב ודוק בכ"ז: וכבר כתבתי בהלכות שביתות עשור, דהא שכתב הרמב"ן דמאכילין פחות פחות מכשיעור מהך דכריתות דף י"ג דמאכילין לאשה עוברה אוכלין טמאים פחות פחות מכשיעור מפני הסכנה כדי שלא יצטרף לשיעור, לכן במסוכן אפילו צריך טובא מאכילין פחות פחות מכשיעור, דאינו מוכרח, דתמן השיעור כדי אכילת חצי פרס ואם אכל בכזית או יותר הלא דרך אכילה אכל, משא"כ להאכילו פחות מכדי שביעה או פחות מכזית דלאו דרך אכילה בפחות מכשיעור אימור דכיון דהוא מסוכן והרופא אומר שצריך לאכילתו יהבינן ליה למיכל כשיעור וכדרך אכילה ויעוין ברא"ש מש"כ בזה. ועלה בדעתי דכל הדין דמאכילין אותו הקל הקל תחלה הוא רק על המאכיל אבל האוכל הוא המסוכן בעצמו אינו צריך לדקדק בזה. דוגמא למה שכתבו המחברים גבי רודף דניתן להצילו בנפשו דאם יכול להצילו באחד מאיבריו דאסור להרוג אותו, ובכ"ז הנרדף בעצמו אינו צריך לדקדק בזה כמו שהובא במשל"מ סוף הלכות חובל. וא"ש לשון משנתנו מאכילין כו', ופוק חזי לשון הגמרא מכאן שנתנה רשות לרופא כו' ולא אמרו דנתנה רשות לחולה להתרפאות עצמו, דהחולה עצמו אינו מצווה שלא להתרפאות במה שאין לו רשות, יעוין ברמב"ן פ' בחקותי, אמנם לשון הברייתא ביומא בהך דמי שנשכו נחש כו' לא יאכל עד שיעשר לא משמע כן ודוק:
footnotes: ¹ וכזה אמרתי דהא דקוצר חייב בשבת אם היה נטיעה נברכת לארץ והיתה גדילה משני קצותיה, וחתך צד אחד מן הקרקע לא מחייב משום קוצר, דאע"ג דלכאורה משמע מהא דפירשו תוספות ביצה דף כ"ב גבי המסתפק ממנו חייב משום מכבה דמשם דקליש נהורא תיכף, וא"כ כאן קליש גידולו דאינו יונק רק מצד אחד הנשאר בארץ בכ"ז פטור, ודמיא למלאכת הוצאה דאם איגודו בפנים פטור או קרומיות שלה יוצאין למעלה מעשרה טפחים דלא נעשה המלאכה בשלימותה ולא נעקר לגמרי מן הארץ דהוי עדיין מחובר, ומה דקליש הגידול לא איכפת לן, דהא לא דמי למלאכת מכבה דתמן המלאכה לא נכנס בסוג השיעור כלל דמכבה בכ"ש, לכן מה שנקלש האור הוי זה בסוג מכבה, אבל מלאכת קוצר דהמלאכה איכא בה שיעור וכן מלאכת ההוצאה דשייך בה שיעור דשיעורייהו כגרוגרות וכיו"ב מידי דחשיב, א"כ איך תוכל לחשוב האיכות למידי דשיעורא מה שיונק מעט מקודם שהיה נטוע משני צדדיו בארץ שאין האיכות משלים להשיעור, ואינו נחשב כלל בסוג מידי דבעי שיעור, ויעיין תוס' ס"פ המוציא ד"ה והניחו ע"ג יתדות ומוכח כמ"ש ודוק:
וכן החולה שהריח דבר שיש בו חומץ כו'. יצא לרבינו זה מהך דפרק אעפ"י אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו קא יתבי אפיתחא דבי אזגור מלכא חליף ואזיל אטורנגא דמלכא חזייא ליה רב אשי למר זוטרא דחוור אפיה שקל באצבעתיה אנת ליה אפומיה, הרי דהטעימו דברים האסורים מאכלי עו"ג דהוי כמו עוברה שהריחה, ואולי נשמט זה מדברי הכסף משנה ודוק:
בפ"ו משגגות ביאר שיאכל ככותבת לענין יוהכ"פ וכאן קצר, ולא נהירא לומר דהכא במזיד כיון דחשוב שיעור לענין שאר איסורים חשוב לגבי יוהכ"פ וכמו שפירשו גבי גיד הנשה, אבל תמן בשוגג דלא כוון לאכילת איסור ולא אחשביה בעי ככותבת, זה אין סברא כלל ואכ"מ: