Ohr Sameach on Mishneh Torah, Forbidden Foods Chapter 17
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הנה בדין הגעלה בכלים שאין בו ששים היינו במים שלהם נגד הבלוע, פסקו רבוותא דצריך להגעיל למחר כשאינו בן יומו, ובחמץ כתבו דצריך להגעיל קודם שעה חמישית משום דאז הוי היתרא והוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא. וכתב ע"ז בתורת הבית ואינו מחוור כו' שאינו דומה כו' דהתם לא חל עליו שם איסור ממילא דהיתר גמור הוא וכשנתערב אותו טעם המיעוט עכשיו עם החלב הרי מחמת מיעוטו אינו ראוי לקבל שם חדש דהיינו בשר בחלב, אבל חמץ הרי הוא ושמו עליו, כמו שהיה אם מעט ואם הרבה יהיה, אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו אסרו והרי הוא עכשיו כגוף הנבילה עכ"ל. אמנם לדעתי סעד חזק מהא ששנינו בפסחים (דף ל"ה) אמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת, מ"ט דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה חייבין עליו כרת כו', וברור דאם עיסה נילושה במים ולש אותה אחרי כן ביין ושמן ודבש הוי מצה עשירה ואינו יוצא בה ידי חובת מצה, ובודאי דחייב עליה כרת, דאיסור חמץ איך פקע, הלא גם בנפסלה מאכילת אדם והכלב יכול לאוכלה ג"כ נשרפת בפסח אף דאם חרכו קודם זמנו מותר להשהותו, וטעמא דכיון דחל עליו שם חמץ תו לא פקע, וכן כאן דוקא אם נילושה ביין ושמן שמתחלת חלות שם חמץ הרי היא עשירה ואינו יוצא בה ידי מצה ולא חל עליה שם חמץ להתחייב כרת, אבל אם חל שם חמץ ודאי לא פקע, וא"כ מאי פריך מהמחהו לחמץ וגמעו דענוש כרת הוא, דכיון דחל שם חמץ תו לא פקע, ולכן אעפ"י שאינו יוצא בו ידי מצה ג"כ לא פקע חיוב כרת מיניה כיון דהיה חל עליו מקודם כשהיה בעין, ולכן צ"ל דמקשה דברייתא משמע אף אם המחהו וגמעו, שמקודם הפסח המחהו דכי מטא זמן איסורא תו לא היה ראוי לצאת בו ידי מצה אם הוי מצה, וא"כ כיון שנמחה קודם הפסח הוי כעיסה שנילושה ביין ושמן שעל שניהן לא חל איסור חמץ ולכן שפיר פריך, ואם נאמר לחלק כסברת הרשב"א הרי לא דמי כלל, שאם המחה קודם פסח הלא לא נתחדש עליו שם חמץ והרי הוא בהווייתו ולכן לא פקע איסור חמץ הקודם, וכיון שכבר נאסר להתחייב עליו כרת תו כל מה שיתהווה ממנו הרי הוא באיסורו ומזה מוכח דקודם זמן איסור שוה להנך שאין נעשים עוד איסור, ושפיר קאמר הר"י להגעיל קודם זמן איסור והוי נ"ט בר נ"ט ודוק: ויש לכוון זה בדברי הגמרא פרק העור והרוטב (דף ק"כ) חמץ לא גמיר מינייהו שכן לא היתה להן שעת הכושר, ופירוש, דא"כ כשהמחהו קודם פסח ועדיין לא נאסר מנא לן דחייל איסורא עלייהו כיון שאינו ראוי עכשיו לאכילה, ולא יקשה קושיית תוספות שם. דבחלב הרי חל עלה שם חלב קודם ואחרי זה המחהו וכבר נאסר וכן נבילה יעו"ש. ובמק"א ביארתי שיטת רבינו דביאר דטע"כ לאו דבר תורה רק עיקרו היינו שיהא כזית בתערובות כדי אכילת פרס, ע"ז אין כרת רק לאו ומפיק לה בכל איסורים ואפ"ה כתיבי תרי קראי גבי חמץ כל מחמצת וגבי נזיר כתיב משרת כמו שביאר בהלכות נזיר וחמץ ומצה, ולפ"ז ניחא דכתב קרא היכי שכבר היה מעורבב קודם הפסח, וא"כ הוה אמינא דלא חל ע"ז שם איסור, וכן בנזיר כשנדר כבר היה מעורב הכזית בתוך כדי אכילת פרס לכן קמ"ל קרא דלוקה ומכש"כ בשאר איסורים שכבר היה חל ע"ז שם איסור לא פקע כי נתערב כזית בתוך אכילת פרס ויש בו בנותן טעם ודוק בזה: התוס' במסכת ע"ז (דף ל"ג) ד"ה קינסא כתבו ור"י אומר כי מצוה כו' ויש משימין קערה בתוך מחבת על האש כו' ומאותה קערה מגעילין ובזה מסופק ר"י אם זה מועיל ככלי ראשון אם לאו כו' ועיין ט"ז סימן צ"ב בסופו, והמעיין יבין דספיקא דר"י נובע משמועה דפרק כירה (דף מ"ב) דאמר חזינא כו' דלא קפיד אמנא כו' נותן אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, א"ל ר"ה לרב אשי דילמא שאני התם דמפסיק כלי א"ל מערה אתמר יעו"ש, הרי דמחלק הגמרא בין נתינת מים צונן לתוך חמין לנתינת כלי מלא מים לתוך ספל מים חמים משום דמפסיק כלי ויעוין תוספות שם דבכלי ראשון אסור לענין שבת אף בנתינת כלי יעו"ש, לכן מספקא לר"י אם בכלי ראשון מועיל לענין הגעלה היכי דמפסיק מנא, כן אם נפל טיפת חלב על קדירה שמלאה מים נראה דהוי נ"ט בר נ"ט אם נאמר דהואיל דמפסיק מנא אינו חשוב המים שבתוך הכלי ככלי הראשון, כן הכא הוי נתינת טעם לקדירה ומקדירה לתוך המים, דכיון דמפסיק מנא לא נחשב כאילו נפל טיפה של חלב לתוך המים. ויעוין חות דעת בזה, ודוק:
הלוקח סכין מן העו"ג וכו' שחט בה קודם שיטהרנה מדיח מקום השחיטה ואם קלף הר"ז משובח. לכאורה נראה לפרש דאפשר דבית השחיטה רותח, רק איהו סבר דסתם כלי עו"ג אינם בני יומן, ולכן שרי ולא בעי רק הדחה, ולכך אם קלף הר"ז משובח דאימור היה בן יומו, אבל זה בדותא, דבפירוש אמר רבינו לעיל פ"ו ה"כ סכין ששחט בה כו' ואם חתך בה רותח מותר, דאמאי מותר, וע"כ משום דבית השחיטה צונן הוי כמוש"פ הרב המגיד שם, ולכן כאן מדיח, וקולף מסברתו כתב כן משום דרבו הרי"ף חש לה יעו"ש שכתב ויש מי שפסק כרב, והא דלא פירש רבינו דבידוע שהוא בן יומו, דאל"ה אפילו הדחה לא צריך, היינו מטעם שכתבו התוספות בע"ז וכמה רבוותא דסתם סכין אינו מקונח והטיחה שעליו אינו נפגם כיון שהוא בעין. אך מדברי רבינו לעיל הלכה ד', וכולן שנשתמש בהן כו' או עד שלא הדיח כו' מותר, מוכח דסובר דאפילו הטיח שעליו בעין ג"כ נפגם יעוין סימן ק"ג ובבית יוסף סימן קכ"ב בשם ר"ן: אולם רבינו לטעמו דלא סבר דסתם כלי עו"ג אינם בני יומן לכן סמך על דין דאינו בן יומו שכתב בריש הפרק וכמוש"כ בהלכה כ"ב שמן של עו"ג כו' ולא מפני גיעולי עו"ג מפני שהבשר פוגם השמן ומסריחו, הרי דלא פירש משום שהכלים אינן בני יומן ועיין ב"י הנ"ל באורך בזה: אולם נראה סברת רבינו דסובר דדוקא במוכר העו"ג כלי סעודה לישראל אמרינן דסתם אינן בני יומן משום דלא משתמשי זמן ארוך טרם המכירה כדי שיהיו נקיים ומגוהצים, ופוק חזי דהצריכו חכמים לאסור לפרכס הכלים שמוכר אדם, הרי כמה קפדי המוכרים אמנקיותא, אבל בלוקח שלא ע"י מכר רק בשאלה וכיו"ב ודאי דהוי סתמא בני יומן לדעתו. ועיין הגהות מיימוני שהעתיק ראית התוספות דחולין מדשרי משנתנו בדבש ואוסר בשמן ע"כ משום דדבש בעין פוגם ושמן רק משום שאינו בן יומו, וכבר ישבו רבנן בתוספות קושיא זו בע"ז (דף ל"ו) דבצירוף טעמא דחתנות גזרו גבי שמן יעו"ש: והנה דברי התוספות בחולין צריך ביאור, שכתבו דהא סתם כלים של עו"ג אינם ב"י ואמאי קולף לרב הא גבי עכברא בשיכרא מספקא לגמרא אם סבר רב נטל"פ אסור כו' וראיה דסתם כלי עו"ג אינם ב"י משמן דשרי לשמואל, דאין לומר דהשמן בעין הוא נותן טעם לפגם, דא"כ קשיא מתניתין אמאי שרי בדבש ואוסרת בשמן ע"כ משום דשמן פוגם בעין יעו"ש, וכל הרואה משתומם, א"כ אפשר דסבר רב נותן טעם לפגם אסור ולכך קולף, והא דמספקא להגמרא היינו גבי עכברא בשיכרא דאפילו בעין פוגם ולכך אפשר דבכה"ג סבר דמותר וזה פלא גדול לכאורה. והנראה ברור דעתם, דההבדל כך דדבש כיון דהשמנונית אפילו בעין ג"כ פוגם בדבש, א"כ מי גרם הפגם היינו רק התערובות שנתערב בדבש, לכן אין לאסור הדבש משום טעם כעיקר, כיון שהתערובות גורם הפגם ואין זה ראוי לגר כמוש"ב הר"ן, אבל בשמן הרי הפגם בא מצד שנשהה בכלי בדופנו יותר ממעל"ע הוא נפגם, וכשהוא בעצמותו בלוע בדופני הכלי אעפ"י שהוא פגום אינו נעשה היתר דאינו סרוח מעיקרו, ואם הוי מצי לאכול הבלוע הפגום כשהוא בעצמו היה אסור לכן כי נבלע בתערובות אינו נעשה היתר, כיון שהפגם אינו מסיבת התערובות וכבר חלה עליו שם איסור כשהפגום היה עומד בפני עצמו לכן לא יותר אף כשנתערב, וכיון שכן א"ש קושייתם דבעכברא דנפל לשיכרא אמר רב ששת בעלמא סבר רב נותן טעם לפגם מותר והכא חידוש הוא דהא ממאס ובדילי אינשי מיניה ואפ"ה אסריה רחמנא הלכך נטל"פ נמי אסור ופירשו שם רבנן בתוספות, דהא בדילי אינשי מיניה והוי כמו סרוח מעיקרו דמעיקרו אינו ראוי לגר והיה לנו מן הדין להתירו ואפ"ה אסריה רחמנא כשהוא בעין לכן אף נטל"פ אסור, ורבא אמר לא תימא טעמא משום דחידוש הוא אלא אף בשרצים פגם מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי אשבח כו', והנה ודאי דלא פליג על מה דאמר רב ששת דעכבר כשהוא בלבדו הוה כמו סרוח מעיקרו ובעצמו טעם לפגם ובדילי אינשי מיניה ואיסורו חידוש הוא, רק דלא סבר דמשום דחידוש הוא יהא אסור אף טעמו כשהוא בתערובות, וא"כ שפיר הקשו בתוספות, כיון דתאמר דהיכי דהבלוע אינו פגום רק מחמת שהוא בכלי שאינו ב"י וכבר נפגם טעמו וחלה עליו איסור על הפגם כשהוא בעצמו תו כשנתערב ולא נוסף בו פגם מחמת התערובות רק שהוא יותר מעל"ע בדופני כלי לכן נשאר באיסורו שהיה כשהוא בעצמו, כן הכא נמי כיון דהוא פגום כשהוא העכבר בפני עצמו, רק רחמנא אסרתו, א"כ כבר חלה עליו האיסור מגזה"כ כשהוא פגום בפני עצמו, א"כ כשנבלע בתוך התערובות כיון שלא נתוסף בו פגם מסיבת התערבו עם השיכרא תו לא יפקע איסורו ממנו כמו כל נותן טעם לפגם באינו בן יומו שאינו פגום מסיבת התערובות, בינה זאת:
קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות כו' בד"א בשעשה מעצמו אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים שאסורין מד"ס כו'. הרשב"א בחידושיו פרק חרש האריך ומסיק דבאיסורי דברי סופרים אפילו להאכילו בידים מותר, והקשה לעצמו א"כ למה אין מערבין בטבל טבול דרבנן דהא חזי לקטנים ומטעם זה מערבין ביוהכ"פ הואיל וחזי לקטנים, ותירץ דתרתי בעי שיהא איסור התלוי בזמן לא שיהא המאכל אסור מצד עצמו, ועוד דיהיה חזי לקטנים ויהא מותר להם יעו"ש בדבריו הארוכים. ולדעתי נראה סעד חזק לשיטת הרשב"א ז"ל מהך דאמרו בפסחים (דף מ"ח) אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו כו' אלא איסור דבר אחר גרם לו וא"א איסור מוקצה דבר תורה מה לי איסור גופו מ"ל איסור דבר אחר. וצריך להבין דמה ניחא יותר אם נאמר איסור מוקצה דרבנן לחלק בין איסור גופו בין דבר אחר. והנה זה מובן דאף מטבל דרבנן ג"כ אין מביאין נסכים ומנחות, וגדולה מזו מצאנו בזבחים (דף פ"ח) אין מביאין מנחות ונסכים מן המדומע ופרש"י ואע"ג שמותר לכהנים דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לבני ישראל יעו"ש אף דדמוע ביותר מרוב עד מאה ואחד לא הוי אסור רק מדבריהם, ולכן מחלק בין איסור מוקצה לאיסור טבל דרבנן משום שזה איסור גופו, וזה כגון מוקצה איסור דבר אחר הוא איסור התלוי בזמן, ואמאי לא ניחא ליה אם מוקצה דבר תורה ולחלק בין איסור התלוי בזמן לאיסור התלוי בגופו, ואם תאמר דהא חדש אמר במנחות דאם הביא קודם לעומר לא יצא והסוגיא במנחות (דף ה') אמר בהו דאיכא משום ממשקה ישראל גבי מנחת העומר שקמצה שלא לשמה. זה אינו, דהא דתנן פרק ר' ישמעאל אין מביאין מנחות קודם לעומר ואם הביא פסול, ע"כ טעמא אחרינא איכא, דהא רבינו פסק בפ"ה מהלכות איסורי מזבח ה"ט, דגם בנסכים אם הביאן קודם לעומר לא נתקדשו אף דיין לא איתסר להדיוט כלל [ואדרבא בזה מיושב תמיהת התוספות במנחות (דף ס"ח) ד"ה לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותרה מכללו להדיוט, דהוה ליה למימר קודם לעומר אסור משום ממשקה ישראל, ולפ"ז ניחא דבחדש איסור דבר אחר הוא שתלוי בזמן ולא איסור גופו גרם לו לא ילפינן ממשקה ישראל ודוק], לכן נראה דעיקר הילפותא הוא דחזינא ביוהכ"פ דקרבין כל הקרבנות אע"ג דאינן ממשקה ישראל שאינן ראוין לאכילה אע"ג דמצינן למיפרך שכן מצותן בכך כמו דפריך הגמרא במנחות (דף ה') ועיין תוספות מנחות פ"ד ד"ה שומרי ספיחים, מכל מקום ילפינן מנייהו גדר דמשקה ישראל דאיסור התלוי בזמן וראוי לקטנים קרוי ממשקה ישראל, ולכן אינו שייך לחלק אם איסור מוקצה הוי דבר תורה הרי אינו ממשקה ישראל אף שהוא תלוי בזמן, אבל אם איסור מוקצה דרבנן הרי מאכילין לקטן בידים וחזי לקטנים ואיסור מחמת דבר אחר הוה, תו דמי לגמרי לקרבנות יום הכפורים ואין זה ממשקה ישראל, והוא ממש כסברת הרשב"א לענין עירוב, וזה סעד לשיטתו ז"ל ודוק: הן דעיקר הסברא נראה, דדבר האסור בגופו לא מועיל מה דחזי לקטנים, משום שהמאכל עצמו כשיגדיל הקטן יהא אסור לו, אבל איסור התלוי בזמן שאסור לאכול ביוהכ"פ או מוקצה אסור לאכול בשבת אף אם יגדל ויביא שערות ביוהכ"פ עצמו, מכל מקום הזמן העבר לא היה אסור לקטנים וא"כ ההיתר לקטנים הוא מוחלט. והנה לפי מה שהבאנו מרש"י לעיל דבעינן שיהא מותר לכל ישראל ומה דחזי לכהנים לא מועיל לשויה ממשקה ישראל, מלבד דשיטת רש"י שם אינו מוכרח כמו שפירשו בתוספות שם, עוד יש לומר, דכיון דחזי השתא לשום אדם תו מקריא ממשקה ישראל משום דאף לגדולים יהא מותר אחרי זמן וכי"ב נמצא להתוספות בעירובין שם דהואיל ואי בעי מיתשל כו' דוקא היכי דראוי לשום אדם יעו"ש ודוק. [ומשמועה זו מבואר דאתרוג שתלאו בסוכה לנוי דמיתסר משום נוי סוכה ומשום מוקצה דנוטלו לצאת בו ידי חובת אתרוג, דהוי איסור דרבנן משום דבר אחר ותלוי בזמן, דרק לשבעת ימים איתקצאי, ולא דמי לדמאי דהוי איסורו תלוי בגופו ומקרי לכם, וזה ברור ודלא כהשער משפט בשו"ת נחלת אבות עיי"ש ודוק]: אולם נראה לדקדק קצת דלא כדבריו משמועה אחריתא, והוא בפ"ב דחולין דמפלפל הגמרא טובא אם טבילת נדה בעי כוונה להיות טהורה לבעלה כמו דבעיא לתרומה, ובעי שם היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה אילימא דאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעליא הוי ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה כו' אם יש להן פקחות מתקנות אותן ואוכלות בתרומה, הרי עיקר הפירוש בגמרא ועוד דאפילו תדחה לן דכוונה דחברתה לאו כוונה נינהו הא תנן החרשת והשוטה אוכלות בתרומה אע"ג דתרומה ודאי בעי כוונה, כן הפירוש הפשוט, וא"כ יש לדקדק מאי ראיה דילמא כוונה דחברתה לאו כוונה היא, רק שם בתרומה נמי אכלה משום דחרשת ושוטה אין ב"ד מצווין להפרישן, ואם תאמר דכיון דאין ב"ד מצווין להפרישן למה לתקן להם יאכלו בטומאה, זה אינו, דהא אסור ליתן להם תרומה דהוי כמאכילן בידים, אבל כיון שבודקות ומתקנות אותן רק דמחוסרין כוונה בעת טבילה זה רק מדברי סופרים, דכוונה לתרומה הוי רק דרבנן ממעלות דדבריהם בפ"ב דחגיגה יעו"ש, וא"כ בדברי סופרים מאכילין בידים לשיטת הרשב"א, ונוכל לומר דכוונת חברתה לא הוי כוונה ומש"ה אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, והך דנדה דכיון דהוי רק מדבריהם תו מאכילין בידים, ויש לדחות דלר' יוחנן מקשה דסבר דאף לביתה לא טהרה וא"כ לא סגי בלא כוונה לטבילה אף לחולין והא דחשיב במעלות היכי דהוחזק לחולין אבל בלא כוונה אסור בתרומה דבר תורה כיון דטומאתו עליו אף לחולין וא"כ מקשה שפיר דחזינן דמאכילין אותה בתרומה, ואם תאמר דאתיא כרבנן דפליגי על רב נתן בן יוסף הא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה, ואיך פסק ר' יוחנן דלא כוותייהו דחכמים. דכעין זה פריך ממשנה דנפלה סכין כו'. ועוד יש לומר דדומיא דסומא תני ובסומא אוכלת בתרומה אף אם נתפקחה אחר הטבילה שטבלה בעודה סומא, כן חרשת ושטה אם נתפקחו אחר הטבילה שטבלו בעודן חרשות ושוטות אוכלות בתרומה, אלמא דכוונה דחברתה כוונה מעליא הוי ולכן אין לפקפק מזה על שיטת הרשב"א: אך לכאורה יש להעיר מהך סוגיא שהביא הרשב"א מעירובין דף ל' דתניא ב"ש אומרים אין מערבין לנזיר ביין כו' ב"ה אומרים מערבין לנזיר ביין אמרו להם ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוהכ"פ כו' כשם שמערבין לגדול ביוהכ"פ כו' כך מערבין לנזיר ביין כו' והמתבונן בטעמא דב"ה דסברי דמערבין לנזיר ביין הוא משום שלא חילקו חכמים בהלכות עירוב, דבשלמא גבי טלטול בשבת תנן בפרק מפנין דכל מידי דראוי לאדם אף אם אינו ראוי להבעלים מיקרי ראוי ולרבוותא קדמאי שפירשו דהא דאמר גבי דמאי משום דאי בעי מפקר נכסיה וחזי ליה גופא, אבל בשביל מה דחזי לעניים לאו בר טלטול הוי, הוא דבעי שיהא ראוי למי שעומד ליתן אליו כמו תרומה דסופה להאכל לכהן, משא"כ דמאי דסופו לתרום ממנה מעשרות ולאו למיתב לעני לולא טעמא דאי בעי מפקיר לנכסיה לא הוה ראוי לטלטלו, אבל דא מובן בסברא, דמשום שהוא בר טלטול משום דחזי לאיזה אדם ואף מאכל עורבין חזי לטלטל, מידי דחזי למי שעומד. ובאתרוג מצאנו דבעי היתר אכילה, אבל זה באופן דליתקרי לכם דלא צריך להיות האתרוג נאכל בפועל, דאדרבא מצות אתרוג מקצהו מאכילה, א"כ שלהאכל לא יהא נאכל רק לאחד והוא ראוי לאכילה למי שעומד להיות נאכל והישראל מצי להאכילו לבן בתו כהן לכם קרינא ביה כמוש"כ רש"י שם, אבל כאן גבי עירוב דעיקר הנחת עירוב משום דדעתו של אדם נמשך אחרי פתו וסעודתו בכל מקום שהוא ואם הוא בבה"ק אין עירובו עירוב ועיין דף ע"ג בההוא אנן סהדי דאי מיתדר ליה התם ניחא ליה, א"כ מה אהני לן מה דחזי לאחרינא אטו משום זה נמשך דעתו ודירתו אחרי הסעודה דלא חזיא למיכל רק לאחרינא, ובאמת זהו טעמא דסומכוס דפליג וסבר דישראל אינו מערב בחולין אף דגבי טלטול ואתרוג לא פליג, וע"כ טעמא דחכמים משום דלא פלוג בהלכות עירובין, וכמו דלכהן ראוי ויוצא בו ידי מצות עירוב, כן לישראל ראוי לצאת בו ידי עירוב, דכל עיקרו של עירוב מדבריהם והם אמרו להקל ולא פלוג רבנן בין המניחין עירוב: ולפ"ז נתבונן איך אמרי ב"ה דמש"ה מערבין ביוהכ"פ משום דחזיא לקטן הא בזה לא שייך סברתנו, דקטן ליכא במצות עירוב דתחומין דדבריהם וא"כ לגבי דידיה העירוב אינו מתיר מאומה, וצ"ל משום דלהאכילו בידים אסור אף במידי דד"ס א"כ העירוב מתיר להוציאו ע"י גדול מתחומו, וכיון דהעירוב מועיל לגבי הקטן תו לא חלקו חכמים במצות עירוב, ושפיר מערבין אף לגדול כי היכי דלא ניפלוג במצות עירוב וסברא כזאת מצינו לרבנן בתוספות ד"ה תרגומא כו', דכיון דמערבין אף במידי דחזי לאחריני א"כ כשיערבו לחולה במידי דחזי לאחריני ולאו לדידיה ג"כ מערבין וכיון דהיכי דלא חזי לדידיה ע"כ בסעודה בינונית הוה"ד במידי דחזי לדידיה ג"כ בעי סעודה בינונית דאין סברא שיהא ב' שעורין, ואם שמענו לרבוותא בחד גברא לחומרא, אנו נאמר דזה טעמא דחכמים להקל בעיקר עירוב כי היכי שלא נחלוק בעירוב, אולם לדברי הרשב"א דאף להאכילו בידים שרי באיסור דבריהם, א"כ עירובין לגבי קטן לא מועיל מידי דאיהו אינו צריך היתר ומה מועיל מה דחזי העירוב לדידיה וזה לכאורה ראיה נגד שיטת הרשב"א ז"ל. אולם נראה דכל כליו וקניניו של אדם נמשכין אחריו וזהו מקומן וא"כ גבי פירות ועבדים הרי הן כרגליו, ונראה ברור, דאם הוציא אחר פירותיו מחוץ לתחום הבעלים ודאי עבר המוציא, לא מיבעיא בלא דעתו של בעלים, אלא אפילו ע"י רשותו או שליחותו אין שליח לדבר עבירה ועבר המוציאו וכן שנינו בשילהי ביצה מי שהיו פירותיו בעיר אחרת כו' לא יביאו לו שמכניסן מחוץ לתחומו, וגדולה מזו בנכסי הפקר שאסור להוציאן מתחומן למאן דאמר דקונין שביתה היא ר"י בן נורי בפרק מי שהוציאוהו דף מ"ה יעו"ש, וע"כ המוציא דבר חוץ לתחומו עובר איהו, וא"כ א"ש כאן דמועיל עירוב לקטן שפלוני ששבת ביוהכ"פ במקום שנתן הקטן את עירובו רשאי להוציא כליו ופירותיו מחוץ לתחום הקטן היינו ממקום שהניח הקטן את עירובו אלפים ואולי להוציא את הקטן מתחומו גם כן אסור אם לא עירב דלא גרע הקטן מכליו וקניניו, ולא שייך ספינן לקטן בידים, דהאיסור מונח על הגדול המוציאו וכמוש"ב: ודע דלפי מה דמשני ב"ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום, צריך מובן הא בה"ש מספקא לן שמא יוהכ"פ ואסור לאכול מבעו"י ובפרט אם תחלת היום קונה עירוב וכמו שאמרו לקמן דף ל"ו דהיום חול ולמחר קודש דעירובו עירוב משום דמספיקא לא נחתא ליה קדושה הא אי נחתא ליה קדושה לא מועיל מה שהסעודה ראויה מבעוד יום, וכן אמרו שם ספק מבעו"י נדמעו ספק משחשיכה כשר הא אילו נדמעו ביה"ש ודאי לא היה כשר אף שראויה מבעו"י, וצ"ל או משום דגם לב"ש מועיל מה שראוי לקטנים ודוקא ישראל בתרומה דאינה ראויה מבע"י לא מהני מה דחזי לכהן, או דשאני יוהכ"פ דשום סעודה לא חזי לדידהו ליום זה, א"כ על סעודה הראויה מבע"י ויכולה להיות ראוי אחר יוהכ"פ דעתן עלייהו ונמשך דירתן אחרי הסעודה שמונח במקום שנתן לשם עירוב, משא"כ גבי ישראל בתרומה שיש סעודות הראויות אליו לא נמשך דעתו אף אם נדמעו מתחלת בה"ש אע"ג דהיה ראוי מבעוד יום ועיין ברש"י ותוספות ד"ה ספק נדמעו והבן, ופשוט, ועיין ריטב"א. עכ"פ אין מכאן ראיה נגד הרשב"א ז"ל: ודע דכפי הנראה מסוגית הגמרא דלמ"ד דב"ד מוזהרין להפרישו הוי דבר תורה, כן לדידן דקיי"ל דאין מוזהרין להפרישו רק שאין מאכילין אותו בידים הוי גם כן ד"ת וילפינן מתלתא קראי דדם ושרצים וטומאת כהן באיסורי תורה הוא הדין באיסורים דלית בהו לאו רק כעין עשה מוזהרין מה"ת שלא לספות לקטן בידים, ומנא אמינא לה מהא דפריך מהא דתניא יונק תינוק מבהמה טמאה כו' ולא יאכילנו נבילות וטריפות כו' ומכולן יונק מהן ומייתי ראיה דב"ד אין מצווין להפרישו, ומאי ראיה דילמא בכה"ת כולה ב"ד מוזהרין להפרישו ורק תינוק יונק חלב בהמה טמאה משום דחלב אינו לוקה עליהן כמוש"כ רבינו ז"ל פ"ג ה"ו, אבל לא יאכילנו נבילות וטריפות. וא"ת דדייק מהא דאמר לא יאכילנו נבילות מוכח דדוקא להאכילו בידים אין רשאי הא להפרישו אינו זקוק, דא"כ מאי משני דסתם תינוק מסוכן אצל חלב, דאכתי קשה דיוקא דלא יאכילנו, ולכן ברור דל"ש בין לאוין לאיסורי עשה וכי"ב מה"ת. ודוק היטב בכ"ז: