גר שמל ולא טבל כו' וצריך לטבול בפני שלשה כו' ואם הטבילוהו ה"ז גר (בזמן הבית): נראה דהנה משפט כתיב ביה, ובאמת כשבא לפנינו עדיין הוא כבן נח, וב"נ נידון בדיני נפשות (בב"ד דידהו) ג"כ עפ"י עד אחד בדיין אחד, א"כ הוי כמשפט ב"נ וכשר אף בלילה, רק לפי שעל ידי זה נעשה ישראל יש לו דין ישראל ומשפטו בשלשה וכן כתוב משפט אחד יהיה לכם ולגר, וא"כ במילה שעדיין אינו גר עד שיטבול אפשר דלא בעי שלשה, ולפירוש תוספות א"צ ג' רק בקבלת מצות שאז נתהווה לישראל ודינו כדין ישראל. אמנם נראה קצת דמילה וטבילה הוי כשני דברים המתירין שמעלין זה בלא זה, יעוין פרק מצות חליצה דף ק"ד לענין חליצה ורקיקה לר"א דמדמה לשחיטה וזריקה בכבשי עצרת. ובזה הוי א"ש קצת דמוקי ריש פרק הערל לר"ע קרא דתושב ושכיר לעו"ג שמל ולא טבל דאע"ג דמילה מעלה במקצת וכמו שחיטה דמקדשא ללחם בלא זריקה וכמו רקיקה דפוסל מאחין שלא ייבמו אותה דמועלת במקצת, סד"א דלא מיקרי בן נכר ויאכל בפסח קמ"ל, ובאמת נראה דרע"ק סובר דכל זמן שלא נתנה תורה הוי סגי במילה בלא טבילה בפסח מצרים ומצאתי זה באורך בתוספות ישנים ולכן בעי קרא ואכמ"ל. ולכן פליג ראב"ש ביבמות וסבר דמלת גר כשר בלילה משום דאכתי ב"נ הוי ומשפטו גם בלילה, וראב"ש לטעמו דאינן מעלין זה בלא זה ודוק:

עיין ההמ"ג, אמנם רש"י ורמב"ן מפרשים דטבילה זו דטבלו לקריין ולנדתן דזה דת ישראל הוא כטובל לשם גיירות וסגי בהא, וכן מוכח מירושלמי פרק האומר בקדושין גר שמל ולא טבל ה"ז כשר שאין גר שלא טבל לקריו וקשיא עלת לו טומאה קלה מטומאה חמורה אר"י ב"ב כיון שזו וזו לשם קדושת ישראל עלתה לו הרי מפורש כן וכבר הביאוהו הקדמונים. ולפ"ז יש לפרש הא דר' חייא בר אבא איקלע לגבלא כו' אתא לקמיה דריו"ח צא והכרז על בניהן שהן ממזרים ועל יינם משום יין נסך ועל תורמוסן משום בשולי עו"ג לפי שאינן בני תורה, דהך שאינן בני תורה אכולהו קאי, על בניהן שהן ממזרים משום דלא טבלי, ואי הוו בני תורה הוו נהיגי לטבול טבילת קרי אשר עיקרו לדברי תורה נתקן ולפי שאינן בני תורה לא נהיגי בהו לטבול לקריין ובניהן ממזרים, ועל יינן משום יין נסך אע"ג דבמזיגת עו"ג לא מיתסר בהנאה כמוש"כ רש"י ותוספות דהוי נגיעה ע"י דבר אחר שלא בכוונה רק כאן אסר בהנייה שקנסן משום שאינן בני תורה יעוין תוספות ע"ג דף נ"ח תד"ה שמסכו ובפרט לשיטת רבינו דמותר אף בשתיה יעוין פי"ג ממא"ס הי"ג. וכן על תורמוסן כו' וקאי אכולהו. וכפי הנראה דזו עובדא דירושלמי דר"ח בר אבא אזל לצור אתא לגבי ר' יוחנן כו' יעו"ש ודוק בזה:

בההמ"ג ויש מן המפרשים ז"ל סוברין שכל ששחררו רבו אע"פ שלא טבל אם קידש בת ישראל קידושיו קידושין דטבילה לא מעכב דמדבריהם היא בעבד משוחרר וראוי לחוש לדבריהם. נראה דיצא להם זה מהא דאמרו גיטין מ' הכותב שטר אירוסין לשפחתו מקודשת כו' ר"מ סבר יש בלשון הזה שחרור חזינא דתפסי קדושין אע"ג דלא טבלה אחר השחרור ורבנן בתו' פ' החולץ כתבו דטבלה מקודם וזה לא משמע דהטבילה תועיל קודם השחרור וכן לשון רבינו שבו יוגמר גירותו מורה דהטבילה צריך להיות אחר השחרור וכן מורה מהגמר' קידושין דף ס"ב אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו וא"ל הרי את מקודשת לי לאחר שאשחררך ולא אמר דטבילה בפני ג' בעי' ומי יימר דמזדקקי לי' ועוד הא אין בידו להטבילה בע"כ ובזה פליגי רשב"א יעוי"ש וכבר עמדו בתוספ'. כ"ז ראיות דטבילת עבד כשישתחרר אינו מעכב תפיסת קדושין. אולם עוד ראיה נראיה נראה מהא דריש עשרה יוחסין דאמר לעולם אימא לך שמואל דאמר לטובה ושמואל לטעמיה דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור וא"כ הם היו עבדים שלא טבלו לשם שחרור ואם נאמר דלא תפסי בהו קדושין הלא מיפסלי נשים לכהונה דמי שאין לו אלמנות פוסל אשה לכהונה ולמה לי' למימר שכהנים לא הקפידו על הגרושות יאמר שנשאו אלמנות והיו פסולות לכהונה מפני שעבדים שלא טבלו באו עליהן ואין לומר דהא אמרו מי לא טבלה לנדתה ומי לא טבל לקריו וזה עולה במקום טבילת שחרור דזה דוקא בגר משום שבהיותו עו"ג אין שייך בו טבילה אבל עבד דקריו מטמא ושפחה טמאה נדה [יעוי' תוס' יבמות ע"ג] לא שייך זה כיון דבעודו עבד הי' טובל לקריו [יעוי' עו"ג נ"ז] א"כ אם לאו בר תפיסת קדושין הוא הרי פסל את הנשואה לו מכהונה ואלמנתו פסולה ודו"ק.